קבלתי את הזמנתכם, בכתב ובעל-פה, להשתתף בועידתכם. הריני אומר לכם תודה בעד הזמנתכם זו ומאחל לועידה תוצאות פוריות, ובעיקר מעשיות.

לצערי לא אוכל להשתתף בועידה עצמה, וכמה טעמים לכך. מתוך השיחה עם באי-כוחכם ומתוך קריאת נוסחאות המצע השונות שנתפרסמו בעתונות קבלתי את הרושם, שכל ההתחלה שהתחלתם בה לארגון הסתדרותכם איננה נכונה. במקום להתרכז בענינים פנימיים של האוניברסיטה, בענינים חיוניים של הסטודנטים, בשאלות רוחניות ותרבותיות או בענינים של עזרה הדדית וכיוצא בהם – נתפסתם לאותה שיגרה צבורית שהיא נפוצה כיום, לדאבוננו הגדול, בקרב הישוב בארץ. הרבה מלים, הרבה סעיפים, הרבה הלכות – ומעט, מעט מאד, מעשים של ממש.

והטעם השני, החשוב ביותר: במקום איחוד כל הכחות למחנה אחד של סטודנטים, של נוער אינטליגנטי שיש בכוחו להשפיע גם על הנוער שמחוץ לאוניברסיטה, ובעיקר על רבבות הנוער היהודי בכל העולם, אתם מתחילים כבר מתפלגים למפלגות ולכתות; נעשות רשימות שונות, מתנהלת מלחמת בחירות – הכל על פי אותה השיגרא האיומה השוררת עכשיו בתוך הישוב. כל אחד יוצר “קלייזל” לעצמו, מתקין לו, כביכול, פרוגרמה של פטפוט וחושב שהוא מביא על ידי כך הצלה לעם ישראל.

לא, ידידי הצעירים, לא זו הדרך. מוטב שהסתדרות הסטודנטים לא תווסד כלל ועיקר מאשר תתקיים בצורה זו שהתחלתם בה, בצורה של התפוררות ומפלגתיות. גם אני הייתי סטודנט וגם בזמני התרוצצו בין הסטודנטים דעות ושאיפות שונות, מבחינה צבורית, מדינית ועוד. ואף-על-פי-כן קיים היה איגוד של סטודנטים, והוא היה מתמסר אך ורק לדברים עיקריים הנוגעים לכל צבור הסטודנטים ואינם שנויים במחלוקת שבין מפלגה למפלגה. אצלכם, לפי שהוברר לי מתוך העתונות והשיחה אתכם, אין אני מוצא את הדברים העיקריים האלה. הטפל, שהוא תמיד קל יותר, תפס את מקומו של העיקר. וצר, צר מאד. שהרי הסטודנטים הארץ-ישראליים – אני מתכוון בעיקר לאלה היושבים בירושלים, שכן המצב בין הסטודנטים בחיפה אינו ידוע לי למדי – היו צריכים להיות במרוצת הזמן סמל לאחדותו של עם ישראל ולהגיע אל הגובה התרבותי האמתי של האומה כולה. ואין אני רואה לצערי, שההתחלה, אשר התחלתם בה, תתאים לתעודה חשובה זו.

מטעמים אלה אין אני יכול לבוא ולהשתתף בועידתכם. אין אני מאמין בהשפעה מקרית הבאה תחת רושם של נאום זה או אחר. דברים כאלה נובעים אך ורק מתוך הכרה פנימית ומחשבה תחילה. אולי מכתבי זה ישמש דחיפה למחשבה עיונית, להתבוננות פנימית ולהתעמקות יתרה. אם במכתבי זה אהיה הגורם לכך, אשמח מאד. ואם מסרתי לועידה בתחילתה מכתבי ברכות של תוצאות פוריות, הרי כוונתי היא אך ורק לבחינה של חשבון הנפש ולא חשבון המפלגה והשיגרא המתהלכת בשוק.

אולי הטון של מכתבי זה חריף מדי. אולם חושבני, שיש לי הרשות לדבר גלויות בלשון זו, משום שדברים אלה יוצאים מלבו של אחד האנשים הקרובים אליכם ביותר, מלבו של ידיד נאמן לצבור הסטודנטים בארץ-ישראל.

ז' טבת תרצ"ה