(מכתב ללשכת “בני-ברית”)

לרגלי עבודה דחופה לא אוכל להשתתף באסיפה המוקדשת לזכרו של ר' ישראל דב פרומקין ז“ל, המו”ל של “חבצלת”. אני מצטער מאד על כך, כי מוצא אני ענין רב באסיפה זו והייתי רוצה לשמוע את דברי המרצים על תקופתו של פרומקין ז"ל ועל מקומו בתקופה זו, שהיא מסכמת את ראשית ההתעוררות של ירושלים וארץ-ישראל בכלל לחיים חדשים.

אני, כשלעצמי, נפגשתי עם פרומקין ז“ל רק מעט. אמנם יש איזו קרבה בינינו, כי שנינו ילידי עיירה אחת הננו: דוברובנה, פלך מוהילוב ברוסיה הלבנה. ועוד בילדותי שמעתי מבני משפחת פרומקין שנשארו בדוברובנה, כי אחד מקרוביהם עלה להשתקע בארץ הקדושה. כאשר בקרתי בפעם הראשונה בארץ נפגשתי פגישה קצרה עם פרומקין ז”ל, שהיה יוצא ונכנס בבית דודי, אברהם אבא אוסישקין ז“ל, שאף הוא השתקע בירושלים בימי זקנותו וכאן גם מצא את מקום מנוחתו האחרון. בעת בקורי השני בארץ שוב לא נזדמן לי להפגש עם פרומקין ז”ל פנים אל פנים, אולם ידעתי את שמו מהעתונות שהגיעה מן הארץ לתפוצות. פרצופו הרוחני נשאר בזכרוני כמתווך בין הדור שעבר של היהדות החרדית הקיצונית ובין החיים החדשים שהתחילו עולים אז בארץ. כפי הנראה קשה היתה לו לפרומקין ז“ל עמדה זו, כשם שהיתה קשה לכמה אנשים גדולים וחשובים מאותה תקופה, ר' יחיאל מיכל פינס ז”ל ואחרים, שנאלצו לתווך בין שתי הקצוות ולהתקשר פעם אל צד זה ופעם אל צד אחר. אולם כל האנשים האלה, וביניהם גם פרומקין ז"ל, מלאו תפקיד היסטורי חשוב, וזכרונם יהא קשור עם החיים החדשים שהתחילו מפכים בארץ, חיים של שאיפה לגאולה, מדינית ורוחנית כאחד, לתחית העם, הארץ והשפה.

ירושלים, י“ב באייר תרצ”ט