מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
פקלמן, ה'. (2007). חיי פועלת בארץ. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-24. http://bybe.benyehuda.org/read/10856
MLA:
פקלמן, הניה. "חיי פועלת בארץ". פרויקט בן-יהודה. 2007. 2018-06-24. <http://bybe.benyehuda.org/read/10856>
ASA:
פקלמן, הניה. 2007. "חיי פועלת בארץ". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-24. (http://bybe.benyehuda.org/read/10856)

חיי פועלת בארץ

מאת: הניה פקלמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

אור יהודה: דביר; 2007

סוגה:

שפת מקור: עברית

תל-אביב תרצ"ה

כלל גדול הוא: “יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך”. אדם צריך תמיד לשמור על כבודו ועל כבוד אחרים. וכדרך שמירת הכבוד – כן שמירת הנמוס. אך אם מרגיש הנך בצורך נמרץ להשתמש בחופש הדבור, עד כדי לעבור על הנמוס המקובל, הכובל אותך ומפריע בעדך מלהגן על עבודתך, – חובתך לצאת מגדר הנמוס המקובל ולהגן על כבודך.

אין כונתי להאשים את מי-שהוא או להראות את צדקתי. אבל לדרישות הסביבה וטעמה – לא אוכל להכנע.

אָמַרְתִּי – אָרִימָה מִקְּצַת הַפָּרֹכֶת

אַרְאֶה לָכֶם קֶטַע שֶׁל קוֹרוֹת תִּסְבֹּכֶת,

לְבָבִי אֲגַלֶּה. זוֹ הַפִּנָּה הַנִּסְתֶּרֶת.

לֹא נַחַת, לֹא אשֶׁר… דִּמְעָה בּוֹ נִגֶּרֶת…

מֵאֵשׁ אַהֲבָה וּמֵאֵשׁ הַקַּדַּחַת

מִצַּעַר, מִלַּחַץ, מֵאֹהֶל גָּרוּעַ.

מִלֵּאוּת, מִבְּדִידוּת וּמִיַּחַס פָּרוּעַ.

מֵהַצֵּל לֹא גָרַעְתִּי. עַל הָאוֹר לֹא הוֹסַפְתִּי.

בְּלִי צֶבַע וּמִכְחוֹל עַל חַיַּי אַךְ כָּתַבְתִּי,

דְּבָרִים תְּמִימִים בְּלֹא פּוּךְ וְקִשּׁוּט

שֶׁלֵּב הַפּוֹעֵל אַחֲרֵיהֶם לֹא לָהוּט…

אֵלֶּה חַיֵּי הָאִשָּׁה הָעוֹבֶדֶת

שֶבְּרֹאשׁ הֲגִיגֶיהָ הָיְתָה הַמּוֹלֶדֶת,

חַיֵּי אִשָּׁה הָעוֹלָה וְיוֹרֶדֶת

בְּסֻלַּם הַקִּיוּם… וְכֹה הִיא אוֹבֶדֶת,

אוֹבֶדֶת וְשׁוּב מִתְעוֹדֶדֶת… קָדִימָה.

אַךְ מַה כִּי אוֹסִיף? הַפָּרֹכֶת אָרִימָה…

א

אזכרה את עיירתי בבסרביה, העירה מרקולשטי. תחנתה, הסמוכה לעיר בלץ, מעוטרת עצי פרי שכל העירה נהנית מהם בשבתות ובחגים. עירה קטנה ושלוה, ונחל שקט עובר בקצהָ. ככר רחבה עם הרים קטנים עוטרים אותה מסביב. באביב ובקיץ מתגלה כאן מראה נהדר ומרהיב עין. אולם בבוא הסתו והגשמים, וזרמי מים ישתפכו על הככר ובין הרחובות, יתרבה הרפש מאד, והשעמום תוקף את הלב, וביחוד – את לבב הקטנים.

זכורני, ואני עוד קטנה מאוד, ומבקרת ב“חדר” יחד עם הילדים. מלבדי למדה כאן עוד בחורה גדולה ממני בכמה שנים. היא ידעה קצת רוסית, וממנה רכשתי לי ראשית דעת בשפה זו. כעבור זמן-מה עברתי לבית הספר, שהיה בבנין גדול מחוץ לעיר, בשדה. מסביב היה גן יפה ובו כל מיני עצי פרי. המורה שלנו יסד את בית הספר, והוא הוא שנטע גם את העצים; מסביב לגן היתה גדר גבוהה ששמרה עליו משובבים ושאר מחבלים, והכניסה לתוכו היתה אסורה בהחלט. עם הילדים היה המורה עצמו מטיל בגן ומבאר כל פרט ופרט. אבל לנו לבדנו לא היתה רשות להכנס. חצר גדולה היתה מיוחדת למשחקים לילדים. בחצר היתה באר. ולא רחוק ממנה בית קטן, שבו גר פועל עם אשתו (נוצרים). הוא היה מעבד את הגן ומנקה את בית הספר. אהבתי להכנס לבית הפועל לפני התאסף הילדים. בחצר על ידי הגן היתה נדנדה, ובזמן ההפסקות היינו מתנדנדים, בחורף היה הפועל מכין לנו מקום להחליק שם. בימות הגשמים היינו משחקים בפרוזדור הגדול שבין שתי המחלקות. השמחה היתה הולכת וגדלה באביב, בשעה שהתחילה השמש לשלוח את קוי אורה וחומה המרעננים ומכניסים חודה בלב. הצפרים שבו מהארצות החמות, והתחילו לבנות את קניהן. הפרות התחילו לוכחות את העשבים, וכל הככר נתעטרה בצבעי ירק ופרחים שונים. אנו הילדים שמחנו משנה-שמחה בימים אלה, ימי החופש, ורצנו על הככר שמסביב לבית הספר. קבלנו את האביב בשמחה ובתרועה.

בבית הספר שלנו היו 4 מחלקות. כרגיל היו לומדים 4 שנים. תלמידים חרוצים היו גומרים את בית הספר בשלוש שנים. אני גמרתי את בית הספר בשש שנים. הייתי תלמידה רעה מאד. אף פעם לא ידעתי את השעורים, אף כי אהבתי את בית הספר וגם ללמוד רציתי. אבל אף פעם לא הכינותי את השעורים. הייתי ילדה שובבה, תמיד שחקתי עם הילדים. את הילדות לא אהבתי משום אי זריזותן ומשום פחדן מחמת מכות. שובבותי היתה תמיד בעוכרי רצון הלמוד שלי, ולא היה אדם שיכריחני ללמוד. אבא היה תמיד עסוק בעבודתו וגם לא יחס חשיבות יתרה ללמודה של בחורה. “בחור” – היה אבא אומר – “מוכרח ללמוד, אבל בחורה אם תדע לכתוב אדריסה ומכתב הרי זה מספיק בשבילה”. אמי היתה תמיד טרודה בעבודת משק הבית. אחי היחיד, שהיה גדול ממני בשמונה שנים, היה שקוע בלימודיו, ולפיכך הייתי תמיד חפשיה להיות שובבה כרצוני.

מיד לאחר שנכנסתי לבית הספר התפארתי לפני הילדים בידיעותי הרוסיות. הילדים התחילו ללעוג לי ולקרוא לי “בובה”. וכיון שלא הייתי יפה וגם לא מקושטה ביותר – היה השם הזה מרגיזני מאוד.

ספרתי פעם למורה שהילדים מעליבים אותי. המורה הסתכל בי, נעץ בי את מבטו החודר, אך לא שם לב לדברי והלך לדרכו. מאז לא ספרתי לו שום דבר. אם יכולתי להגן על עצמי – הגנתי, ואם לא – החרשתי ונשאתי בדומיה את מכאובי.

ב

ביתנו נמצא בסמטה בין שני רחובות, בין רחוב השוק ורחוב הדואר. מול ביתנו עמד בית יחידי לצד הדואר. את הבית היחידי אהבתי מאוד, שם גר משה יצחק יוסליס. יהודי זה היה עני מאוד. בחורף היה מתקן ערדלים ובקיץ היה לובן לבנים. היו לו חמשה ילדים: שני בנים ושלש בנות. הבת הצעירה היתה חברתי הטובה, מראשית ימי ילדותי. מעולם לא היה כל ריב בינינו, כנהוג בין ילדים. תמיד היינו “יד אחת”, ושתינו הייו שובבות בלי מעצור. בזמן הראשון ללמודי בבית הספר הייתי בודדה מאוד. סבלתי מהילדים ומקרירות המורה חפצתי שגם חברתי תלך יחד עמי לבית הספר. אולם חפצי זה לא יצא לפועל. שתי האחיות של חברתי היו תופרות. הוריה חשבו למסור גם אותה ללמוּד תפירה, אך אני התחלתי לבקש את אמה שתשלח אותה לבית הספר. אמה סרבה בתחלה מפני שלא היה לה לשלם שכר-למוד, אבל אחרי שאבי הבטיח לה לדאוג לדבר – הסכימה. אני הייתי אז בת חמש, חשבתי את עצמי לגדולה. הלכתי עם חברתי כדי לרשמה בבית הספר ולשמחתנו לא היה גבול. כל הדרך לבית הספר רקדנו ושרנו, ונדמה היה לנו שכל הסביבה רוקדת אתנו. השמש הלוהטת צחקה אלינו, וגם הצפרים לקחו חלק בשמחתנו, ושרו את שיריהם יחד אתנו. אדיר היה חפצנו להשיח את שמחתנו למי שהוא שיבין את שפתנו. הראשון שנזדמן לנו בדרכנו היה הדוד זאב קאטיק, בעל אחותו של אבא. הדוד היה שוחט ולדודה מרים היתה חנות מכולת. זכורני שהדוד זאב היה שרוי תמיד בכעס וברוגזה, כאלו כל העולם שייך לו. הוא השתדל תמיד להתלבש יפה, ולא לדאוג ביותר. היה מי שידאג לו: הדודה מרים דאגה לכל. תמיד היתה עובדת ומעולם לא ידעה מנוחה. היא היתה מרוצה ממצבה. הלא לא בעל “פשוט” הוא בעלה: הלא שוחט הוא. ואפילו אם תשגה ותחטא – הן יסלח לה השי"ת בזכות בעלה וחלקה בגן עדן מובטח לה.

היו להם שבעה ילדים. וגם הילדים חשבו את עצמם לחשובים. דאגתו היחידה של הדוד זאב היתה בגלל שתי בנותיו הגדולות. הקטנה היתה יפה מהגדולה, וכל חתן שבא לראות את הגדולה נשא את עיניו דוקא אל הקטנה… עד שהחליט הדוד לשַלֵּח את הקטנה מהבית. והנה נזדמן שנסעה מעירתנו משפחה אחת לארץ ישראל וגם היא נסעה אתם. בבית היה שמה הניה. וכשבאה ארצה התחילה לקרא לעצמה האירה, והצליחה הרבה בשאיפותיה.

אנו שמחנו מאד לפגישה עם דודי. הוא גם כן הלך לבית הספר לרשום את בתו הגדולה ממני בשלוש שנים. ברם, הוא לא לקח חלק בשמחתנו, הפנה את ראשו ולא ענה לי כלום. בבואו הביתה הרעיש אולמות בחנותו שהיתה מלאה אנשים: “איזו חוצפה, איזו נבזות! איך לא יתביש קבצן לשלוח את בתו לבית הספר?”

הדוד לא שתק גם בבית הכנסת, ואי אפשר היה להתפלל בגלל צעקותיו. אביה של חברתי היה איש פשוט ותמים והאמין ברב ובשוחט. ואם השוחט אומר כי ילדתו אינה צריכה ללמוד – ודאי שאין היא צריכה. שום בקשות ושום באורים מצד אבי ושום צעקות מצד אמה של חברתי לא הועילו: חברתי היתה מוכרחה ללכת וללמוד את מלאכת התפירה, בלא כל ידיעות והשכלה.

התרגלתי להיות בלעדיה בבית הספר. את המורה, אעפ“י שתמיד כעס עלי, אהבתי מאד. הרגשתי את עצמי כאשמה כלפיו. בדרך כלל היה זה אדם ישר וטוב לב, וגדולה היתה שאיפתו שאיטיב ללמוד. פעם כתבנו מכתב בבית הספר. המורה באר לנו איך לכתב מכתב לבן אדם שאין אוהבים אותו כל כך: תחת לכתב ”יקירי“ אפשר לכתב ”נכבדי“ וכד’. רק אני היחידה כתבתי ”מורי יקירי", כי אני באמת אהבתי אותו. בזמן שהמורה בקר את מכתבי נתן בי עיניים תמהות והלך הצדה בצחוק על שפתיו.

פעם צוה המורה לכתוב חבור בבית. הנושא נתן לבחירתו של כל אחד. אני כתבתי חבור על מקרה אחד מימי ילדותי כשהורי נסעו אתי למרחקים, לאמריקה הדרומית. אחרי החבור הזה לא ידעתי את השעור, המורה כעס עלי ולעג לי: שואפת למרחקים ואינה יודעת אפילו את השעור. לילדים הספיקה מלה אחת של המורה והם לעגו לי כרצונם.

מאז פחדתי לכתב איזה חבור שהוא. בזמן ההפסקות הייתי שוכחת את נזיפת המורה, ושחקתי יחד עם התלמידים החרוצים בלי שום הפרעה.

ג

את בית הספר גמרתי בהיותי בת אחת עשרה. בבית הייתי עוד יותר שובבה מאשר בבית הספר. אהבתי ללקק, אבל אף פעם לא העלמתי את הדבר ולא כחשתי. הייתי עקשנית גדולה; גם בבית הספר וגם בבית עמדתי בתוקף על דעתי. פעם התחריתי עם הילדים בקפיצה. כל הילדים צעקו שילדה אינה יכלה לקפוץ כילד. אני רציתי להראות את גבורתי, עליתי על העליה שלנו שהיתה בגובה של חמשה ששה מטרים, וקפצתי משם, או ביתר דיוק – נפלתי משם על הרצפה, ומנפילה זו נפצע ראשי (על הרצפה היו מונחים שברי ברזל). על כל הילדים נפל פחד, וכולם כאחד נעלמו… במקרה בא אלינו החובש וראה את כל המחזה. הוא עשה לי תכף תחבושת, ואולם מאז – חשתי בראשי חצי שנה. מהפצע הזה נשארה לי צלקת עד היום הזה. אמי אסרה עלי לקפוץ, וכאשר שאלתי לטעם האסור – היתה אמא משיבה שאני ילדה. דרשתי תמיד תשובות ברורות: למה? מדוע? אמא לא נתנה לי אף פעם תשובה ברורה. אבא היה נותן לי תמיד באורים נכונים ומדויקים, ואולם את טעם האסור על הקפיצה – לא פרש לי אף הוא כהוגן.

אהבתי תמיד לשחק עם סוסים. פעם נשך אותי סוס, ואני פרצתי הביתה בבכי גדול. תיכף שמו לי מטבע נחושת על מקום הפצע וגם תחבושת. גזזו קצת שערות מהסוס, שרפו אותן ואני הייתי צריכה להריח את העשן. כשעבר הכאב הרגשתי את עצמי בטוב. אז פנה אלי אבא בצחוק, ואמר: “נו, הניה, עכשיו את יודעת למה אסור לך לקפוץ ולשחק עם סוסים? מי יודע מה יהא בסופך? עוד עלולה את לשבור לך רגל או יד”. לא שהיתי הרבה, ותשובתי היתה: “לא נכון, אבא! לו התירו לי, כשם שמתירים לילדים, לקפוץ ולגשת לסוסים כרצונם – הייתי מטיבה לקפוץ, הילדים לא היו צוחקים עלי, וגם לא הייתי נפגעת מנשיכת סוס, כי הוא היה מכיר אותי”.

אבא השתומם לתשובתי, ומאז הייתי חפשיה בכל תנועותי: למדתי להאכיל ולהשקות את הסוס, וגם לנהוג בסוסים. לא התבישתי עוד בפני הילדים בשום דבר.

אם אני או אחי שברנו איזה דבר לא היו מכים אותנו. פעם שלחה אותי אמא לחנות רחוקה לקנות גריסים בשלוש פרוטות. אמא הזהירה אותי קודם לא לרוץ, לבל אשפוך את הגריסים. אני שכחתי כמובן את הזהרתה זו, רצתי ושפכתי באמצע הדרך את הגריסים. נבהלתי ופרצתי בבכי, כי הייתי אובדת עצות. עבר מכיר של אבא ושאלני למה אני בוכה. ספרתי לו על “האסון” אשר קרה. הוא נתן לי שלוש פרוטות. שבתי לחנות וקניתי את הגריסים. הבאתי אותם הבית ולא ספרתי דבר. עבר זמן מה, המכיר פגש באבא וסיפר לו על “האסון” שלי. אבא שלם לו תיכף את החוב, וכשבא הביתה שאל אותי למה לא ספרתי בבית. האם הכו אותי פעם בגלל דברים שכאלה? עניתי לאבא: “לא מפני המכות פחדתי, אלא הרגשתי את עצמי אשמה כלפי אמא. היא אמרה לי לא לרוץ, ואני רצתי ושפכתי את הגריסים”. אבא לקחני בזרועותיו, נשק לי ואמר: “ילדתי, כמה מרגישה את באמת”, נתן לי פרוטות אחדות לקנות שוקולדה ובעד זה הבטחתי לאבא לא לשקר אף פעם.

אם רציתי באיזה דבר שמנעוהו ממנו – הייתי מחבלת כל מיני תחבולות. לרוב הייתי מתחַלה: כאב הראש או הבטן. אמא היתה דורשת מיד את הרופא, אבל אבא היה מתחיל לשאול אותי מה אני רוצה וכאשר מלאו את חפצי “הבראתי” תיכף.

פעם בבקר, ואיש אין אז בבית מלבדי, עשיתי את השפה העליונה כנפוחה ויצאתי החוצה לקראת אמי. היא נבהלה והתחילה לשאל אם כואבת לי שפתי, אבל אני פחדתי לדבר פן יכירו בדבר ונתפסתי. לפיכך שתקתי. אמא נבהלה עוד יותר וקראה לאבא; גם הוא נבהל. הפעם לא שאל אותי לרצוני, אבל רתם תיכף את הסוס בעגלה. לביתנו התאספו הרבה שכנים, זרים וקרובים, ביניהם גם אחותו של אבא, הדודה טובה, שחשבה את עצמה לחכמה היודעת לדבר עם רופאים. לא רחוק מעירנו, כמהלך שתי פרסאות, בכפר פלורשתי, היה בית חולים ממשלתי. הכל כבר היה מוכן לנסיעה. הדודה טובה היתה אישה שמנה וגוצה כחבית. היא עלתה ראשונה על העגלה (זה לא עלה לה בנקל), וגם אבא פנה לעלות על העגלה, וצוה לי לעלות. פתאום פרצתי בצחוק וכלם ראו שאך לצון חמדתי לי… לדודה טובה היה קשה לרדת, עוד יותר קשה היה לה לראות את אבא כשהוא מנשק אותי על “חכמה” זו. היא כעסה עלי מאד וכל השכנים צחקו עליה.

כל המשפחה כעסה על אבא על שהוא נותן לילדה חופש רב כל כך. הם היו אומרים: “אין לקוות לטובות מילדה כזו”. אולם אבא לא שם לב לאיש. אהבתי הגדולה והתמסרותו אלי השפיעו עלי תמיד לטובה. תמיד השתדלתי לעשות את הטוב בעיניו, שלא לאבד את אהבתו החזקה אלי.

ד

כשגמרתי את חוק הלמודים בבית הספר לא הטרידוני שום שאלות בחיים. אך הרגשתי איזו התרוקנות שלא יכלתי להסבירה לעצמי. עזרתי מעט לאמא במשק הבית, ואת רוב זמני בליתי בשעורים עם חברותי או עם ילדים קטנים. בחצרנו גרו רוב בני המשפחה של אבא. עברוֹ האחד של הבית היה גבולו של אהרון, אחיו הצעיר של אבא, והצד השני– גבול אחות אבא, הלא היא הדודה טובה; הרחק מזה, לצד הרחוב, היה ביתו של סבא. בבית זה גר אחיו הבּכור של אבא, הוא הדוד אריה. בית סבא היה ירושתם של הדוד אריה ושל אבא. מלבד הירושה היה לו לדוד אריה בית יפה ברחוב הדואר. ביתנו היה בית קטן, אבל נוח. אבא בנהו בעצם ידיו מן המסד ועד הגג. בעצמו הביא את העצים מן היער, ובעצמו לש את הבוץ ועשה לבנים.

בעירתנו נחשב אבא לבעל בית בינוני, אבל בין בני המשפחה היה העני, הישר וטוב-הלב ביותר. הוא היה אכר וגדל טבק, אבל העבודה הזאת דרשה הרבה ידים עובדות, ואבא היה יחידי. אחי למד עדיין בבית הספר, וכשגדל פרצה המלחמה ונלקח לצבא. וכך הוכרח אבא לשאת יחידי בעול העבודה והפרנסה. הוא היה מוכשר לכל מלאכה, ואם לא הצליח בעבודה אחת, שלח מיד ידו בעבודה אחרת. בעל מרץ היה, ותמיד עליז, ושום מצב רע לא היה מדכאו; למצב טוב לא זכה אלא לעתים רחוקות מאד…

ה

היחסים בין אבא ואמא לא היו טובים. תמיד היה אבא כועס ואמא בוכה. והסבה היתה תמיד התערבותם של אחותו ואחיו של אבא. לכאורה חיתה המשפחה בשלום, אבל למעשה לא פסקו המריבות, הדבות והרכילות. ובכל זאת בעת צרה, כשהיה מישהו חולה וכדומה, היו הכל ממהרים לעזרתו. אמי סבלה הרבה ממשפחת אבא. בעירנו לא היו לה קרובים, והיא הרגישה את עצמה כבארץ נכריה. לפי מזג רוחה היתה אשה טובת לב, אך היטיבה רק עם אלה שהיו טובים גם לה. ואלו אבא היה מיטיב גם למי שעשה לו רעה, כי לא היה נוטר עברה. אמא היתה שקטה מאד, תמימה כילדה, והיא מתה בתמימותה. מעולם לא התערבה בין השכנים, לא התרוצצה לדעת את הנעשה אצל אחרים. עקרת הבית היתה, אשת חיל. היטיבה לרקום ולסרוג, וגם צדקנית היתה: משכימה לבית הכנסת, עוזרת לאנשים רבים, אך תמיד בשקט ובסתר. וכמו שהיתה פרימיטיבית ופשוטה בצעירותה, כן נשארה גם לעת זקנתה. לא כן אבא, שהתקדם בחיים הרבה מאד ואף בהיותו בן חמשים היה צעיר ומלא חיים יותר מן הצעירים. הדודות היו מלשינות תמיד על אמא לפני אבא, ואמא שהיתה בעלת אופי חלש מאד לא יכלה להצדיק את עצמה ולהסיר מעליה דבר ושטנה. במקרים כאלה היתה לה תרופה אחת: לבכות… ואבא היה תמיד כועס על אמא ומאשים אותה יותר.

כמעט כל המשפחה היתה גורמת צער להורי בכל הזדמנות. אחי דמה לאמי ביופיו, חלש וטוב לב, וקל היה מאד להשפיע עליו. והמשפחה השפיעה עליו הרבה לרעת הורי. פעם השפיעה עליו הדודה מרים שיגנוב כסף מאבא ויתן לה, וכן “חסך” אצלה 40 רובל. אבא הרגיש שפעם בפעם חסר לו רובל, אבל לא ידע במי לחשוד, אני הייתי קטנה מאד; באחי לא חשד כי היה תמיד שקט ולא דרש כלום, ואבא התחיל לחשוד באמא שהיא צוברת לה “צרור” מיוחד. יום אחד היה על אבא לשלם שטר. הוא התחיל לדרוש מאמא שתתן לו את הכסף שחסכה. אמא המסכנה ידעה רק לבכות וגם הפעם פרצה בבכי. כשראה אחי את האסון שהמיט על הבית, קם וספר לאבא את האמת. נתרתח אבא ושפך את חמתו על הדודה מרים, אבל היא היתה מאותם הטפוסים שאינם נרתעים מגערות וצעקות וכדומה: הרי בין “הצדקניות” היא, בעלה לומד תורה והשי"ת לא יחשב לה שום דבר לעוון.

אמא סבלה מהדודה מרים גם מסבה אחרת: היא היתה קונה תמיד בחנותה, והדודה השתמשה בזה שאמא אינה יודעת לכתוב, והיתה מסדרת לה את החשבונות כרצונה, ולרוב היו אצלה חשבונות מזויפים, ואחרי כל אלה היתה מאשימה את אמא שאיננה בעלת-בית טובה ואינה יודעת איך לנהל את משק הבית…

הדודה טובה היתה מציקה לאמא בזה שהיתה מפריעה לה בסדור עבודתה, ותמיד מצאה לה טעם לפגם בעבודת אמא. לדודה טובה היתה בת יחידה וארבעה בנים. הבת היתה יפהפיה ומפני זה חשבה את עצמה לנכבדה מאד, למיוחסת הצריכה למשול בכל העולם.

הדוד אהרון נחשב בעירנו לגביר, בפרט בחוג המשפחה, ולאשתו היו תמיד טענות כלפי משפחתנו. אם חלתה או קרה לה איזה אסון, הרי אשמים כמובן בני המשפחה שנתנו בה “עין הרע”. וכשראתה את אבא בסבלנותו ובדאגות הפרנסה לא עזרה לו “חלילה” בהונה, אלא טענה שבגלל שלמה לא תוכל למצוא חתן הגון לבתה…

לדוד אהרון היתה חנות גדולה של רהיטים וכלי זכוכית, החנות הגדולה בכל העירה, ובביתנו לא היו אפילו די כסאות לשבת. יום אחד בקשתי מאבא שיקנה כסאות. הלך עמי לחנותו של הדוד אהרון ובחרתי לי שני כסאות יפים. אבא שלם תכף ומיד את מחירם בשלמות. עברו כמה ימים והכסאות נעלמו מן הבית. חשבנו כי גנבו אותם, אבל אחר כך נתברר, שבא כומר לדוד אהרון לקנות כסאות. הלכה בתו בילה, שהדודה דאגה לה למצוא חתן הגון, נכנסה לביתנו ובלי שאילת רשות לקחה את הכסאות ומכרה אותם: הרי לא נאה ללכת לחנות אחרת, כי מה יאמרו הבריות…

ובכל זאת לא ידעה משפחתנו טעמו של “ברוגז”, ואחרי כל המריבות היו מדברים זה עם זה, כאילו לא אירע דבר. דברי הריבות נראו כדבר טבעי, הכרחי שאי אפשר בלעדיו… “מי שאינו יודע לריב אין לו שכל” – כך היו אומרים בני המשפחה, והם הלא כולם חכמים היו בעיניהם, והחכם מכולם – הדוד אריה.

בערמתו ביקש להוציא מידי אבא את הירושה. גם אבא היה איש חכם, אבל לא חכם להרע. הוא היה טוב לב וישר, והאמת תמיד נר לרגליו. ואלו הדוד אריה השתמש רק בערמתו. בשל הירושה פרץ בין שני האחים ריב קשה שנמשך שנים רבות. הדוד אריה גר בבית סבא. הבית היה ישן. גגו – עשו מקש וקירותיו נטו לפול. שום תקונים בבית לא עשה הדוד, כדי שתהיה לו אפשרות לבנות בית חדש. זכורתני שביום אחד התחיל הדוד לבנות את הבנין, ואבא לא הניח לו. עמד לו בן דודי והגרזן בידו ועבד, ובתוך המריבה הניף את הגרזן על אבא. נבהל הדוד, הוציא את הגרזן מידי בנו וסטר לו על לחיו: במריבה שיש לי עם אחי אל יתערב איש!" ובאמת רק אבא והדוד היו ברוגז. הדודה הוסיפה לבוא אלינו, וגם אמא, אני ואחי היינו באים אל הדוד. כאילו אין שום ריב וקטטה.

בין הדודות מרים, טובה ואשת הדוד אהרון היו תמיד שנאה, קנאה, שקרנות ודבות רעות עד אין לתאר. לא כן היה אצל הדוד אריה. לו היה בית חרשת לגזוז וכל בני המשפחה עבדו בו. הדודה אסתר היתה אשתו השניה. היו לו ארבעה ילדים מאשתו הראשונה, וחמשה מן הדודה אסתר, ואיש לא הרגיש כי יש אם חורגת בבית.

יותר מכל בני משפחתו של הדוד אריה, אהבתי את גיטל, בתו הבכורה. היא היתה בעלת בית מצוינת ובעלת מדות טובות. מעולם לא דברה רעות על איש.

ככל בני המשפחה היה הדוד אריה מדבר רעות על אבא, ובגלל זה שנאתי אותו, אם כי לפעמים אהבתיו, משום שאהב את גיטל שלו. נדמה לי, כי הוא אהב בגיטל את אשתו הראשונה… וגיטל היתה תמיד עסוקה ומעולם לא היה לה פנאי לטיל.

ו

אהבתי מאד הכנסת אורחים, אבל לא אהבתי את האורחים עצמם. זוג חדש כי נוסף למשפחה היה המנהג שיבקר בבית כל אחד מבני המשפחה והבקור האחרון היה אצלנו. אצל האחרים היו האורחים יושבים שעה קלה משוחחים ומבלים את הזמן. ואלו אצלנו מיד לאחר שגמרו באכילת “הכיבוד” היו מסתלקים… הורי הרגישו בעלבון, אבל שתקו. לא הבינותי את שתיקתם. לי נדמה כי לעולם לא הייתי מזמינה אורחים המתבישים במעמדי.

זכורתני כי יום אחד בכיתי מאד על שתופרים לאחי מלבוש חדש כפעם בפעם, ולי לא כלום. אבא בקש להרגיעני: “תופרים לו מפני שהוא שקט ואינו דורש כלום, ואת צעקנית ודורשת הרבה. אם תהיי שקטה, יתפרו גם לך שמלות יפות”. ואמנם כן; אחי באמת שקט ממני, אבל לבי מאן הנחם והרביתי לבכות. אמא בקשה להרגיעני בטעם אחר: “אבא התלוצץ. אין קונים לי משום שאין אפשרות, והראיה שגם לה, לאמא, אין בגד ללבוש, ואין היא באה לעולם בין הבריות. ואם תאמר – אבא? אבא מוכרח להתלבש יפה כי מוכרח הוא להתערב עם אנשים, וגם אחי מוכרח להתלבש יפה שהרי הוא כבר בחור גדול”.

את אחי זוכרת אני תמיד “כגדול” כי גדול היה ממני בשמונה שנים. ורק לאחר שעזב את הבית והלך לעבוד בצבא נעשיתי אני הגדולה. מאז הוטב חלקי, וגם חלקה של אמא. אם היה משהו חסר לאמא, היתה זו דאגתי למלא את חסרונה.

ז

הרבה צער היית סופגת בשעת נשפי רקודים ושעשועים. כשהיה איזה נשף במשפחתנו הייתי יושבת כגולם. לא רקדתי, כי הוכרחתי לחכות עד שאחד הבחורים “ירחם” עלי ויזמינני לרקוד עמו. ובענין זה דאגה כבר המשפחה שלנו שאשב כל הזמן ולא ארקוד. אבל הזמן לא הלך בשבילי לאבוד. מתבוננת הייתי היטב אל הבחורים והבחורות. הבחורות זקוקות היו למזל ולנשיאות חן בעיני הבחורים. לא הספיקו כאן היופי וההשכלה: יכלה בחורה להיות נאה ובכל זאת לא למצוא חן בעיני הבחורים. בין הבחורות היתה שולטת רוח של שנאה, קנאה וגאוה בלי גבול. ואף לא השתדלו להסתיר את הדבר. לא כן אצל הבחורים, ואין פלא: הרי לבחור לא היה צורך במזל אלא ברצון טוב, כי הכל היה בידו. היתה לו הזכות והיכולת להזמין בחורה לפי רצונו, ואם סרבה ידע מה לעשות כדי להעליב אותה או להכריחה לשבת במשך כל הנשף ולא לרקוד אף עם אחרים…

אם בקרתי באיזה נשף בבית אנשים זרים, לא היה לי פנאי להתבונן כי הייתי רוקדת כל הזמן… פעם, בנשף אחד, עמדתי על יד שני בחורים, ומטפחתי נפלה על הרצפה. שניהם התכופפו בבת אחת להרימה ואחד מהם הצליח להקדים ולהרימה. בכונה הפלתי את המטפחת שנית והפעם נזדרז הבחור השני ובחריצות מיוחדת הקדים את חברו. אמרתי לשניהם: עכשיו שניכם ג’נטלמנים. הרגישו הבחורים את הרמז שלי, והתאדמו. לא סבלתי את הבחורים המקושטים כבובות שכל חכמתם בחיים נצטמצמה בדבה יפה, כל שאיפתם – נדוניא, וכל המרבה לקחת נדוניא הרי זה מכובד.

ח

כשפרצה המלחמה בשנת 1914 לא היה כמעט בית שאין בו מגויס. בנו בכורו של הדוד אריה צריך היה ללכת למלחמה, אבל הסתירוהו בעירתנו, ואשתו עם ארבעה ילדים היו בעיר ר. בנו השני של הדוד אריה היה בחזית. גם בנה של הדודה טובה היה זמן קצר במלחמה, ושב הביתה. אבי היה בטוח כי בנו היחיד לא יעמוד לצבא, אבל במלחמה נתבטלה זכותם של הבנים היחידים וגם אחי נדרש לצבא. אחי היה אז בן עשרים, בחור גבה-קומה, יפה תואר וגבור. בפניו דמה כולו לאבא. כשהגיע תורו להתגיס חבל תחבולות שונות והִתחלה, ואחרי כל מה שעולל לעצמו נשאר בריא ונתקבל לצבא… אחרי כן חשב אבי להוציאו בעזרת שוחד, אך גם הכסף לא עזר, ואחי הלך לצבא. לכל ההוצאות האלה לא היה לאבא כסף מזומן. הוא מכר חלקת אדמה משלו לדוד אהרון, בתנאי שאם יצא אחי לחפשי מעבודת הצבא תמכר החלקה לצמיתות, ואם ילך לצבא תהא החלקה רק בחזקת משכון על הכסף. קשה לתאר את מצב הרוח ששרד בביתנו כשעזב אחי את הבית. אמא בכתה בלי הרף, ואבא התהלך קודר ושתק. תפקיד קשה לקחתי אז על עצמי. התחלתי לעזור לאבא בעבודת חוץ, ולהגן על אמא מפני המשפחה. לא נתתי לאיש להעליב אותה, לא יכלתי לשמוע דבור רע על הורי. הייתי משיבה למדברים תיכף ומיד, ומספרת גם בבית. למדתי להביט ישר בפניהם של כל בני המשפחה, ולהטיח בפניהם את האמת. ככל אשר גדלתי הלך מצב אמי וטוב. איש מהמשפחה לא העיז עוד להעליב אותה. אבל להרגיע אותה, שלא תרבה לכבות כל-כך ולהחליש את עצמה – בזה לא הצלחתי. חזקים מדי היו הגעגועים לבן היחיד. בדרך כלל התחילו חיי ביתנו להיות אז שקטים יותר. לא נתתי לאיש זר להתערב בחיינו: ואם להרגיע את רוח אמי אי אפשר היה לי, הרי את עצבות אבי גרשתי תמיד בכל מיני תחבולות. השתדלתי להגדיל את השמחה בבית, וכשאבא היה פנוי מעבודתו, ישבתי על ברכיו כילדה קטנה, ואותה שעה היו מחייכות עיני אבא הגדולות והטובות. נחמתי אותו בדברי בטחון שאחי ישוב הביתה בריא, שדלתי אותו שלא ילך אל המשפחה ולא ישים לב ללשון הרע שלהם: הרי יודע הוא כבר להבדיל בין אמת ושקר.

אבא היה מחבקני ואומר: בתי! את הראשונה בחיי, המנחמת ומעודדת אותי. בבחרותי נצלו אותי בבית אבא נצול קשה: עשיתי את כל העבודות הקשות ביותר, ומעולם לא היו שבעים רצון ממני. תמיד הייתי חיב להם משהו, וגם כשהתחתנתי לא שחק לי מזלי.

מאז התקשר אלי אבא לא כאל ילדה, אלא כאל ידידה טובה. והיה מספר לי על חייו, חיים מלאי סבל.

יום אחד הוכרח אבא לפרוע שטר, ומאין לו כל תקוה לשלם היה עצוב מאד. חשבתי וחשבתי במה אוכל להיות לו לעזר? יצאתי החוצה, נגשתי לאחד הגבירים של עירתנו ובקשתי ממנו שיתן לאבא הלואה עד יום פלוני. פנה אלי הגביר ושאלני: בת מי את? לשמע התשובה התפלא מאד, אך לא פקפק הרב ונתן לי את הסכום, והגביר הזה היה – מלוה ברבית. את שיעור הריבית היה קובע על פי מצבו של הלווה. ומי שלווה ממנו פעם אחת, לא היה יכול להחלץ מחשבונותיו כל ימי חייו. באתי הביתה והכסף בידי. אבא הציץ בי בתמיהה ולא יכול להוציא הגה מפיו. בקושי שאלנו איפה השגתי את הכסף. אמרתי לו: הרי גביר הוא האיש ולגבירים יש תמיד כסף.

את החוב פרע אבי בזמנו. ומאז לא דאג עוד להלואות.

תמיד הייתי אני המשיגה את הכסף בעת הצורך. אבא התחיל להתחשב בי עוד יותר ולהועץ בי בכל דבר.

בימות החול הייתי עסוקה, ובשבתות הייתי מבלה כמעט את כל היום בחנות הגזוז של הדוד אריה. שמה היו הכל מתכנסים לשתות גזוז, יושבים ומספרים זה לזה ספורי מעשיות ומפצחים גרעינים.

יום אחד באה לשם גיסתו של הרוקח וקראה למסובים: איך אינכם מתבישים לשבת בבטלה ולא לקרא איזה ספר? הכל שתקו, ורק אני עניתי לה: וכי איפה אפשר להשיג ספרים? הרי ספריה טרם היתה אצלנו. הזמינה אותי האשה אליה, וכל הספריה שלה עמדה לרשותי.

בלעתי את הספרים בצמאון רב. עולם חדש נגלה לפני, העולם הגדול אשר מעבר לגבול עירתנו הקטנה, אבל לא האמנתי כי כל זה ישנו בחיים. חשבתי כי אין זה אלא בספרים, שהרי בעירתנו לא פגשתי טפוסים כאלה ולא ראיתי כזאת מימי.

ט

בזמן המלחמה פרץ המסחר בכל מקום. רבים מבעלי המלאכה עזבו את עבודתם, ושלחו ידם במסחר. וגם אני עסקתי במסחר ופעם אחת מכרתי בעצמי שק סוכר לסוחר אחר, בלי ערבון רק בהן צדק. לאחר כמה שעות עלה המחיר. בא סוחר שני ונתן מחיר גבוה מזה. ראה אבא כי הסוחר לא נתן שום ערבון, ומכר את הסוכר לסוחר השני. אותה שעה לא הייתי בבית ולא ידעתי על המכירה השניה. בדרכי הביתה פגשתי את אמא, והיא ספרה לי שאבא מכר את הסוכר בריוח יותר גדול. אמא לא התערבה בעבודות החוץ,וגם לא במסחר. לא עניתי לה כלום והלכתי הביתה. ראיתי איזה איש זר עומד עם אבא ליד השלחן, הזר מונה את הכסף, ואבא מושיט את ידו לקחת אותו ופניו עליזים. נפשו סבלה בגלל זה שלא נתן לי לעמוד בדבורי. ראה אבא שאני נרגזה (נכנסתי הביתה ולא אמרתי “שלום” לזר) ואמר לי: מכרתי את הסוכר במחיר יותר גבוה. שתקתי ורק מבטי נפל על הכסף. אבא האדים, שם את הכסף על השולחן, ופנה אלי כאדם המבקש להצדיק את עצמו: הרי לא לקחת דמי קדימה?

“ידעתי” – עניתי לו – “אך יקר הדבור שלי ממחיר הכסף, ואם אינם מתחשב בדבורי הרי מכרת את כבודי בכסף”.

אבא החויר ולא ידע מה לענות. הסוחר הביט אל שנינו בהשתוממות. עמדתי זה מצאה חן בעיניו. באותו רגע נכנס הסוחר הראשון. קפצתי ואמרתי לו: “קח את הסוכר במחיר שמכרתי לך”. תחילה לא הבין הסוחר הראשון מה קרה כאן, אבל כשספר לו אבא את הדבר – בקש לשלם את המחיר האחרון. התנגדתי ואמרתי: אל תראוהו שהוא אבי. אם מבקש הוא להתיר לי את הבטחתי הרי עליו לשאת את עונשו. יש לנהוג רק על פי האמת ולא להתחשב בכסף, ויהי מה. הסוחרים נפרדו מאתנו בחבה רבה, ואני הרוחתי לא את הכסף, כי אם את האמת.

כשהלכו הסוחרים נשארנו יחידים, אני ואבא. אבא חבקני, ולא אמר דבר, ורק דמעות נוצצו בעיניו. בעומק נפשי סבלתי אז הרבה. למה העלבתי את אבא והבאתיו לידי דמעות? בקשתי ממנו סליחה, והוא ענה לי: אל תחשבי שאני שופך דמעות כאשה זו בזמן שמעליבים אותה. דמעותי דמעות אושר הן, ואני מאושר בילדה כמוך.

י

לא היו ימים מועטים וקבלנו מכתב מאחי שהוא עובר לחזית המלחמה. אחר-כך עברה חצי שנה ולא קבלנו ממו שום ידיעה. קשה היה לראות את הסבל של הורי. פנינו לכל המוסדות לשאול על אודותיו, כתבנו לבית המלכות, ומשם ענו לנו, כי אחי אבד עם כל גדודו, ואין שום ידיעה עליהם. איני זוכרת איך קרה הדבר – קראתי את הגלויה וצעקתי: אחי בשבי! כל השכנים והקרובים התאספו. התחילו לקרוא את הגלויה, והנה אין שום רמז לדבר שאחי בשביה.

אותו יום – יום צום ובכי היה לנו. כל אחד בכה בפנתו, וכולנו שתקנו. כל אחד מאתנו פחד לנגוע בכאבו העמוק של השני.

עבר חדש ימים, ואנו קבלנו גלויה מאחי שהוא בשביה. שמחה ותקוה התחילו שוררים בביתנו. אחי לא כתב אף פעם על אודות מצבו החמרי: כל כתיבתו היתה שהוא חי ובריא. מבלי שים לב לכך שלא כתב דבר על מצבו, היינו שולחים לו כל שבוע חבילה מלאה כל מיני עוגות טובות, נקניק, סיגריות וטבק מהמין המשובח ביותר. אחי עצמו לא עשן, אבל אבא היה מעשן הרבה והוא ידע שבסיגרה אפשר להשיג הרבה דברים מאלה שדרכם לעשן הרבה. לא יום ולא יומים היינו נשארים לא רק ללא פת לחם, אלא אף ללא קצת תירס לאכול, אבל החבילה בשביל אחי היתה נשלחת תמיד כסדרה, מדי שבוע בשבוע. תמיד שלחתי אני את החבילות ובדואר היו אז מקבלים משום-מה חבילות למשלוח רק בשבת. הייתי אז אדוקה מאוד, ולא כתבתי בשבת. לפעמים נמצאו יהודים אחרים שכתבו במקומי בשבת. אולם על פי רוב הייתי מוכרחה לשוב הביתה בידים מלאות, כלומר – עם החבילה. עד שאבא גמר בלבו, שאני בעצמי אכתוב, שהרי זה בשביל הצבא, וימי מלחמה – שאני. מאז התחלתי לכתוב בשבת.

בזמן המלחמה דרשו לכתוב רק רוסית. וכל המכתבים לאחי כתבתי בשם הורי ובשמי. אחי לא השיב לי אף פעם וכתב רק להורי. פעם חמד לו אבא לצון ואמר לי לכתוב לאחי שאבא מחכה לו שישוב ולמד אותי דרך ארץ. זה היה המכתב היחידי שעליו השיב לי אחי, כל המכתב היה מלא זלזולים כנגדי ובו הבטיחני אחי שאם יבא הביתה, ינקום בי. ואמנם, הוא מלא את הבטחתו. תשובתו הכאיבתני מאד אבל החרשתי, כי הורי סבלו עוד יותר: מי מאתם לא ידע עד כמה עמלה הייתי בשביל כל המשפחה.

יא

אדיר היה רצוני ללמוד עברית, אבל יראתי פן אהיה תלמידה רעה כמו בבית הספר, ודבר זה דחה אותי מלמוד העברית. המורה בבית הספר היה גוער בי תמיד, וכועס עלי. דבר זה השפיע עלי עד כדי כך שלא האמנתי בכשרונותי ותמיד הרגשתי מעין נחיתות. אבל הרצון התגבר על הכל, וסוף סוף התחלתי ללמוד עברית בשעורי ערב. בשעורי הערב היתה כיתה אחת ובה שני סוגים: בחורות בוגרות מעשרים ומעלה, ובחורות מ 14 עד 17. אני הייתי בין הקטנות והייתי התלמידה הטובה ביותר, והמורה שלמד אתנו בשעורי ערב התפלא על כשרונותי. ההבדל בין הבחורות המבוגרות והקטנות היה רק בזה שאלה חשבו כי זמנן כבר עבר, והקטנות – שאך זה הגיע זמנן להתחתן. אבל אלה ואלה היו תמימות כילדות.

פעם למדנו בספר בראשית, בפרשת “וישב”, את מעשה יהודה ותמר. המורה באר לנו את הדברים באופן פשוט וברור ללא כל עקומים ובישנות. בגמר הלמוד יצאתי החוצה. בחוץ היה קר, והכל היה מכוסה שלג. אני אז בת ארבע עשרה. בבית הרגשתי את עצמי כגדולה והכל הבינותי. אבל בחוץ מוזרים היו לי הרבה דברים שלא הבנתי אותם. השתדלתי תמיד להקשיב לדברי הבחורות המבוגרות. אבל מעולם לא שמעתי מפיהן דבר שיענין אותי. לא כן באותו ערב שלמדנו בו על תמר, והמבוגרות הרבו לשוחח בפרשה זו. אחת אמרה שאיננה מבינה למה מרשים ההורים לבחורות ללמוד חומש, ואף אחת מהן לא ידעה מה להשיב לקושיה זו. כלן שתקו. לכלן כאחת היה הדבר חידה, שאין ביכלתן לפתור אותה.

אבי היה לי חבר טוב, מה שראיתי בחיים הייתי מספרת לאבא באופן חפשי בלי בושה, ואבא היה עונה לי באופן כל כך פשוט, ובהסברה כל כך ברורה שהייתי שבעת רצון מבאורו. גם הפעם באתי אל אבא ובקשתי שיפתור לי את החידה. ספרתי לו הכל, ושאלתי למה מרשים הורים באמת לבחורות ללמוד חומש. אבא ענה לי: מה שכתוב בתורה קדוש הוא והכל חייבים ללמוד בה.

יב

בחורף היינו עוסקים בעשית נקניק. זו היתה עבודה קשה מאד, ביום אחד היו צריכים לטחון פוד (16 ק"ג) או שני פודים של בשר. עשיתי את כל העבודות הקשות יחד עם אבא. אחר יום של עבודה מפרכת הלכתי ללמוד ולא הרגשתי שום עיפות. כל כמה שעבדתי יותר כן גבר חשק למודי.

בקיץ עסקנו בגידול טבק. בזמן המלחמה לא היה יין שרף, וכמעט כל בני העירה עסקו אז בעשית יי“ש בסתר. גם אנו היינו, כמובן, בכללם והצלחנו יפה בעבודה. ביום בהיר אחד, מהימים הראשונים של האביב בשעה שהבצות התחילו כבר להתיבש וצחוק הילדים, המשחקים בחול, ממלא את האויר חדוה וגיל ומשפיע מרוחו הטובה גם על הגדולים, ישבתי אני אם חברתי ליד החלון ושאפנו את האויר הצח. פתאום נכנס שוטר לביתנו, ונגש ישר למקום עשית היי”ש. ניכר היה שבעצת מרגל ומלשין נשלח אלינו. הורי לא היו אז בבית, אבא הלך לכפר סמוך והיה כבר רחוק מהבית. אני רצתי בכל כחותי וצעקתי: אבא! עד אשר שמע את קולי וחזר לקראתי. בקושי ספרתי לו מה שקרה בבית. הוא חבק אותי ואמר: ילדתי! אנו אומללים. מי יודע מה יהיה עכשיו בסופנו? אסור לנו לשוב הביתה כי תיכף יאסרו אותנו.

האסון שלנו התקרב, וכל בני המשפחה רצו לעזור. אשת הדוד אהרון נתנה לשוטר עשרים וחמשה רובל, שיטשטש את כל הענין, אבל השוטר עשה אחרת, הוא מסר את עשרים וחמשת הרובלים למשטרה ורצה למסור גם את הדודה למשפט. הרבה כסף הוכרחנו להוציא עד שעלה לנו להמריץ את השוטר שיחליף את שם הדודה בשם אמא.

באותו הרגע שנפרדתי מאבי, לא ידעתי לאן נעלמו הורי. כל היום הייתי אצל הדודה מרים, ובערב העבירו אותי לשוחט אחד. הייתי אצל השוחט שבוע ימים ולא ראיתי את הרחוב. מהשוחט העבירו אותי לחוה אחת. מנהל החוה היה איש חולה אב לשלושה בנים קטנים, וגם זקנה היתה בבית. אשת המנהל היתה מנהלת המשק, בבית ובחוץ. למחרת בבקר מסרה לי את הטפול בילדים. מלבד עבודותיה קבלה אשת המנהל בבית גם עבודת תפירה לאחרים והיא הטילה עלי גם לתפור. לא ידעתי באיזו עבודה אתחיל קודם. מרוב העבודות שהוטלו עלי לא עשיתי כלום. ראו שבבית אין אני מביאה שום תועלת, וע"כ שלחו אותי לשדה להשגיח על הפועלים בעבודתם. מעבודה זו הרויחו יפה. זה היה בערב פסח. השמש שלחה את קרניה לחמם את השדות, הצפרים התחילו לבנות את קניהן, הבהמות עזבו את הרפת שעמדו בה כל החרף ואכלו שם קש יבש, כל העדרים התפזרו בשדות והרועה שמח בעגלים הקטנים ובגדיים שהפרות והעזים המליטו. בעל החוה היה שמח על החלב שהפרות התחילו להוסיף, גם הדוגרת קבלה את האביב בתרועה גדולה יחד עם האפרוחים הקטנים שרק זה התבקעו מביציהם והפועלים יצאו לשדה בשמחה ובשירה. בתחילה התפלאו הפועלים והפועלות (כולם היו נוצרים) שיהודיה יודעת לעבוד כל כך יפה. הם עבדו במרץ ולא הייתי צריכה להאיץ בהם שיעבדו, כמנהג המשגיחים הנושגים בפועל בגערות: הידה, הידה!

בחוה הייתי עד אחרי פסח. מהחוה נסעתי לעיר ר. לאשתו של בן דודי אריה. אשתו היתה תופרת ובעבודתה זו כלכלה את משפחתה. היו לה ארבעה ילדים. הגדול שבהם היה בן חמש, והקטן – בן חצי שנה. הייתי אצלה כמה חדשים, טפלתי בילדים, עשיתי כל עבודות בית, עזרתי לה בכל מה שרק יכלתי לעזור לה. היא נתנה לי חופש בכל העבודות, ואני מלאתי את עבודתי בהתמסרות רבה.

על אודות הורי לא שמעתי כלום כל הזמן. ביום בהיר אחד קבלתי גלויה המזמינה אותי לבוא הביתה. הורי בבית! לא היה גבול לשמחתי. באתי הביתה ומצאתי את כל הבית מסודר כמו קודם, אם כי הרבה חפצים חסרו לנו.

אבא התחיל לעבוד ואני עזרתי לו בכל העבודות. מאחי קבלנו מכתבים כמו קודם.

יג

במשך החדשים שלא הייתי בבית, חל שנוי בעירתנו הקטנה. מצאתי ספריה עם הרבה ספרים, ישנים וחדשים. התחילה להתארגן מפלגת “צעירי ציון”. אני התרחקתי מכל החברות הקודמות והתמסרתי לקריאת ספרים. עכשיו לא ראיתי בספרים אגדות, ראיתי בהם חיים ממשיים. הייתי גם חברה במפלגת “צעירי ציון”, אבל אף פעם לא הבנתי את מטרת המפלגה. אסיפות היו כמעט בכל שבת, והרבה דברו בהן, אך לתוצאות ממשיות לא הגיעו אף פעם. רק את שלמה הלל’ס, שהוא היה יוצר המפלגה, ותמיד ישב ראש בכל האסיפות, אותו הבינותי תמיד יפה. כל מלה שלו נחתה על לוח לבי כהולם פטיש, ועוררה בי התלהבות עצומה לארץ-ישראל.

באותם הימים היו הרבה דברים נשגבים מבינתי, אעפ“י שהתאמצתי להבינם. היה לי רצון כביר לדעת, אך תמיד התבישתי לשאול פן יצחקו לי. אבל פעם התגברתי על חולשתי זו: הדבר קרה בשעת שחברה אחת מ”צעירי ציון" נתנה לי שקלים למכירה. מכרתי אז הרבה שקלים, כמעט יותר מכל החברות. כשמסרתי דין-וחשבון על מפעל השקל הרהבתי עוז לשאול אל החברה על השקפותיהם של צעירי-ציון ועל הציונות בכלל. היא התחילה לבאר לי את מסכת היחסים בין עמי אירופה ואיך ישיבו עכשיו לעמים הקטנים את ארצותיהם, וגם לנו היהודים מוסרים את ארץ-ישראל, בתנאי שאנו בעצמנו נבנה אותה. יש די אדמה שאינה נעבדת לעת עתה. הכל עזוב ויש צורך בהון רב ובפועלים רבים אשר ישיבו את הארץ לתחיה ויעשוה לארץ פוריה כמו שהיתה לפני אלפים שנה. מפלגת צעירי ציון משתדלת לפי כחותיה להכשיר את התנאים הדרושים לכך, ומי שתהיה לו היכלת יסע גם ארצה, להשתתף בבנינה. הבינותי שיש צורך בכסף, אבל לא ראיתי צורך שדוקא אני אאסוף אותו. בעיני מצא חן יותר הרעיון של נסיעה לארץ-ישראל, כדי לעבדה ולבנותה. גמרתי בלבי לנסוע ארצה, מיד לאחר שהמלחמה תגמר והדרך לנסיעה תפתח.

יד

1917 שנת המהפכה הרוסית, ששון ושמחה בכל הרחובות, הפועלים התחילו להתארגן ולדרוש שמונה שעות עבודה במקום שתים עשרה, והיהודים שמחו לכליה שבאה על בית רומנוב, אשר שלט שלש מאות שנה ועשה תמיד נקמות ביהודים. אבל השמחה לא ארכה הרבה. כעבור זמן-מה התחילו פרעות בכל רוסיה. אנו, הבסרבאים, לא סבלנו הרבה מהפרעות. כל החורף היו בעירנו חילים וכל זמן שהם לא עזבו את המקום היה שקט. לפני צאתם לדרך שדדו כמה חנויות וגם את בית המורה שגר בבית הספר. יחד עם החילים שלחו את ידם בבזה גם כל תושבי הכפרים שבסביבה. החילים לא הספיקו להתרחק והנה בא אלינו צבא רומני לדכא את הפרעות. השלטונות הרומנים אספו שבעה אכרים מנכבדי הכפרים, וירו בהם לעיני התושבים. פחד נפל על הכל ושקט גמור השתרר.

הרומנים התחילו למשול בבסרביה כבארצם. ראשית כל התחילו להוציא לחם וכל מיני סחורות, שבסרביה הדשנה הצטינה בהן. בזמן הראשון לא שמה לב לארגון הפועלים ונתנה חופש גמור גם לכל תעשיה, ובכלל זה – טבק ויין שרף. אבל החופש לא נמשך הרבה: בהגמר “שאיבת” הסחורות מהמדינה התחילו למשול ביד חזקה. את ארגון הפועלים בטלו מיד ועל כל דבר הכריזו מונופול. כנוצרים כיהודים התחילו להרגיש את ידה החזקה של רומניה. כל פקיד שבא אלינו חשב את עצמו לגדול שבגדול, ואם שחדו רק את האחד לא הכיר בזה השני…

הגזירות היו מתחדשות ממש לבקרים, ואם מישהו העיז לא למלא אחריהן, היו מלקים אותו 25 מלקות. איש אחד מעירתנו “חטא” בזה שלא הביא לקצין רומני בשר בזמנו, ותיכף ומיד ספג 25 מלקות. לצעקותיו לא היה גבול. פעמים אחדות התעלף, אבל עד שלא מלאו את המספר הקבוע לא הרפו ממנו, ואם נזדמן למי שהוא לעבור על חדר המלקות, היה מוכרח לעשות עצמו כאילו אינו שומע…

טו

בשנת 1918 שב אחי הביתה. ימים אחדים לפני בוא אחי התארס בן דודי אריה, שהיה במלחמה ובזמן המהפכה שב הביתה. הדוד ערך נשף. אבא לא חכה להזמנת הדוד והלך בעצמו לנשף. “הפגישה” בין שני האחים היתה ממש טראגדיה. ישנם קרובים, אחים או אחיות, שבאפים ורגשותיהם רחוקים הם זה מזה, וע"כ מוטב להם להיות רחוקים זה מזה גם במקום. אבל הרע שבדבר, שהם חושבים כי בגלל הקשר המשפחתי מוכרחים הם להיות קרובים זה לזה, אך כי למעשה אין האח סובל את רעהו.

וכן היה בפגישת שני האחים, אבא ודודי. אבא והדוד אריה כזרים נחשבו איש לרעהו. כשאבא נכנס לבית דודי, הלך הדוד לקראתו, אבל אבא לא ראה אותו, והמשיך ישר את דרכו. הדוד ואבא שניהם היו חורים כסיד, ובפניהם נכרו סמני מלחמה פנימית.

אחרי הנשף הלכנו הביתה, ואבא שואל אותי: “איפה היה הדוד בשעה שנכנסו אליו?” אמרתי לו שהדוד הלך לקראתו, ואבא התפלא מאד וספר לי, שבכניסתו ממש חשכו עיניו ולא ראה דבר, לאחר שכל כך הרבה שנים לא היה בבית הדוד.

יומים אחרי הנשף של הדוד אריה, זכינו לשמחה גדולה במעוננו. הדבר היה בליל שבת בחורף. קור חזק ושלג עמוק בחוץ. החלונות היו עדויים כל מיני פרחי כפור ואי אפשר היה לראות דבר בחוץ. כאילו הפרידו החלונות בין הבית ובין העולם שמחוצה לו. כולנו כבר ישנו, ורק אור דל רחף בבית, אור הנרות שאמא ברכה עליהם בדמעות ובבקשות, שהבן היחיד ישוב אליה. זמן רב דעכו ואורם לא נפסק, כאילו הרגישו בשמחה שתהיה אצלנו הלילה.

זמן מה לאחר ששכבנו לישון שמענו דפיקות בחלון, וכלנו כאחד התעוררנו. איזו הרגשה טובה מלאה את לבנו. אחד מקרובינו דפק ובשר לנו את הבשורה הטובה שאחי בא. כולנו התחלנו להתלבש בזריזות, ואולם נמשכה ההתלבשות הרבה מאוד: קשה היה למצוא את הבגדים בחשכה וגם לאחר שנמצאו קשה היה להתלבש, כאילו עמד מי שהוא עלינו והפריע ועכב. סוף סוף הספקנו להתלבש ומיד שמענו דפיקות חדשות בדלת. זה היה אחי. אבא הלך הראשון לפתוח לו את הדלת. קשה לתאר את שמחתנו. זו היתה השמחה הראשונה והאחרונה שזכיתי לראותה יחד עם הורי האהובים. אחי לא הכירני כלל: הוא עזב אותי בהיותי בת 12 ובשובו הייתי בחורה בת 16.

רצתי לבשר את הבשורה הטובה לשכנים וגם לכל המשפחה. במשך רגעים מעטים התמלא ביתנו אנשים. ישבנו עד אור הבוקר עם אחי. הנרות האירו לנו עד אחרי חצות. לאט לאט נעשה חושך בחדר, אבל לבנו מלא אור ושמחה. אחי ספר לנו הרבה דברים על ימי שבתו בגרמניה, על עבודתו שם כל הזמן אצל אכר אחד, שספק לו את כל צרכיו. מכל החבילות אשר שלחנו לו לא טעם אפילו, כי נתקבלו במחנה והוא חשב שאם שולחים חבילות ודאי מצבנו טוב ומדוע לא יהנו מהן החילים שרעבו ללחם?

בשבת התחילו לבקר בביתנו הרבה אורחים, ידידי אבא, שכנים וכל המשפחה. זו היתה חגיגה לבבית ממש. כל מי שבקר אותנו רצה לדבר הרבה עם אחי, ולשמוע מפיו חדשות על החיים בגרמניה. רבים התגאו בחכמתם, ופנו לאבא: “נו, שלמה, מה אמרתי לך? האם לא התקיימה נבואתי שבנך ישוב אליך?” ואבא השיב לכולם בבת צחוק.

מהאורחים שלנו נודע לי, שאבא היה הולך לילה לילה לבית הכנסת, ושם היה חפשי לבכות ולהתפלל כטוב בעיניו, באין מפריע לבכיו ולקול תחנוניו. אותו יום היו הורי שמחים ועליזים, צחקו, התלוצצו עם כל אחד, ולא היה גבול לאשרם. גם לאשרי לא היה גבול. שמחתי עם אחי היחידי שמחתי גם באשרם של הורי, שבסבלם הרב סבלתי תמיד.

טז

אבא ואמא קבלו אורחים רבים, ואני רצתי להכין הכל, יין, הוגות, כל מיני כּבּוד וכלים, שלחנות וכסאות. עבדתי בהתלהבות יוצאת מהכלל. בשבת בערב התאספו כל כך הרבה אנשים שרובם עמדו בחוץ מאפס מקום. כל הקרובים והידידים, שהתאספו לנשף הדוד אריה, כלם באו אלינו. ביניהם היתה בחורה אחת יפהפיה, ויופיה משך ממש את העין. אני הראשונה כבדתי אותה בכוס יין. בתחילה סרבה לשתות, מפני ששתתה כבר הרבה בבית הדוד אריה, אבל אני הפצרתי בה מאד, עד שנענתה לבקשתי ומיד “נתבשמה” ודעתה נעשתה בדוחה עליה. הבחורים הרגישו בדבר והתחילו כל אחד “לכבד” אותה בשתית משקה וגם בדברי עלבונות וגנאי. אלמלא הקנאה והשנאה בין הבחורות, לא היה איש מעיז להעליב בחורה בכל מצב שהוא. אך הבחורים הכירו את המצב ונצלו אותו בלא בושה. לו ידעתי קצת את הבחורה הייתי נותנת להם מכות כמו לכלבים, כי באמת היו בעיני ככלבים הולכי-שנים, אבל מפני שלא הכרתי את הבחורה לא היה לי האומץ להגן עליה. פניתי לקרובתה והוכחתיה על שהיא נותנת להעליב אותה כל כך. זו ענתה לי בצחוק, שאם לא היתה טפשה אזי איש לא יעליבנה. לא הבינותי מדוע היא טפשה: בחורה באה עם קרובתה לבין אנשים זרים, שאינה מכירה את אופים; כולם שותים ועליזים, גם היא רצתה להשתתף בשמחתם ושותה יחד אתם. האם הלכה בכונה תחילה לשתות יין עם החברה הזו? היא הלכה עם קרובתה, והקרובה נתנה להעליב אותה ע"י אנשים ישרים כביכול. אני הרגשתי שעלבון הבחורה הזאת עלבוני הוא, עלבון כל הבחורות. בפעם הראשונה ראיתי עד כמה חיבת הבחורה להמצא במסגרת ידועה, להתנגד לפעמים לרצונה. ולהזהר בכל אורחותיה ביחוד – מאנשים זרים

יז

שבועים אחרי בואו של אחי התחילו שוב צרות בביתנו. אני חליתי באנגינה, ומצבי היה קשה מאד, כמעט שנחנקתי במחלה זו. בגלל חובות העיריה לרופא – הכריז זה “שביתה”, ובמקום 5 ליי היה מקבל 25 ליי בעד בקור. אחי הרגיש את עצמו כאורח ולא עשה בבית דבר, לאבא היה כבר קשה לעבוד בלעדי, כי אני הייתי לו ליד ימינו בכל העבודות. בשעת מחלתי עזב אבי את כל העבודות וטפל בי ולא עזבני לרגע, כי מצבי היה קשה מאד: כשרציתי לדבר לא יכלתי, רק עשיתי תנועות בידי. ברגעים כאלה היה אבא שם את ראשו על לבי ובוכה כילד קטן.

חודש ימים הייתי מוטלת על משכבי, וכשהבראתי חלה אחי בטיפוס הבהרות. הוא שכב חודש וחצי, ואני ואבא טפלנו בו כל הזמן. אמא היתה תמיד חלשה וקשה היה לה לטפל בחולה, גם דמעותיה הפריעו לה מאד. חודש ימים לא פשטנו אני ואבא את בגדינו, והיינו מתחלפים במשמרתנו פעם בשעתיים. מצבנו החומרי נעשה קשה יותר ויותר. כשבועיים אחרי מחלת אחי התחתן בן הדוד אריה, וכולנו הלכנו לחתונה. בארוחה ישבו הנשים לחוד והגברים לחוד, אבא ישב האחרון. מפעם לפעם באו אורחים, והדוד פנה לאבא וביקש ממנו לזוז קצת, עד שלא היה לו מקום. הוא לא יכול להבליג על הבושה הגדולה והלך הביתה. איש מלבדי לא הרגיש בחסרונו של אבא. רק אני הרגשתי עצמי בודדת בלעדיו. חפשתיו בכל מקום ולא מצאתיו. מיד רצתי הביתה. בבית שררו קור ועזובה רבה. מצאתי את אבא שוכב על קרשים, בלי כר ובלי שמיכה, רועד מקור. רגש של פחד תקפני. בקשתי מאבא שיחזור לחתונה, כי כולם שואלים עליו. אבא הרגיש כי אני משקרת ואמר לי: “ילדתי! אני אלך אתך ובשבילך. דעי לך שהם, כל בני המשפחה, קצרו את חיי. אבל לא הם אשמים, כי רק בי האשם. רציתי תמיד לסלוח להם, והם תמיד השתמשו בטוב-לבי לרעה”. אבא חבק אותי בזרועותיו, ושנינו חזרנו לחתונה. איש לא שם לב אלינו. שנינו ישבנו מן הצד, רק אמא נגשה אלינו ושאלה איפה היינו. אבא ענה לה שטילנו בחוץ. עם אור הבוקר התחילו כל האורחים לחזור לביתם. התזמורת לותה כל דוד ודודה, ורק אנו חזרנו הביתה בלי תזמורת…

יח

למחרת בבקר לא קם אבי ממטתו. הוא הצטנן וחלה בשפעת. בשבת הלכו עם הכלה לבית הכנסת. אבא שכב חולה, ואני ואמא לא עזבנוהו. רק אחי לא התחשב במחלת אבא, והלך לדוד אריה. דבר זה עוד הגדיל את כאב אבי: הוא הרגיש שהמשפחה מתחילה להשפיע על בנו יחידו כנגד אביו. אין לתאר בדברים את העלבון והכאב שנגרמו עי"ז לאבא הטוב והיקר. הוא לא קם עוד ממיטתו: לבו נשבר בקרבו. אחי לא התחשב בזה שאבא חולה ונסע לעיר סורוקה בעניני נירותיו.

אך יצא אחי מהבית, ואבא הטוב התחרט על שנתנו לסוע: הוא הרגיש שקצו הולך וקרב. בתחלה חשבנו שהוא מדבר מתוך יאוש, אני ואמא עמדנו על מטתו ועינינו מלאות דמעות, נכנס אלינו ידיד של אבא, פישל פרזיליר (ככה קראו לו על שם הכפר שבו גר). אבא התחיל מדבר שהוא ימות עוד השבוע ומפני שלא היתה אף פרוטה בבית, מבקש הוא שלא יעשו לו טובות ולא ילבישו אותו תכריכים: מוטב לו להיות קבור בשקים. לילדים אין לו עוד מה לדאוג: בנו – הן בין כה וכה אינו שם אליו לב, והבת, – פה נשתתק אבא קצת, שאף רוח והמשיך, – "היא לא תשאר כאן בעירה הקטנה, אחרי מותי תסע למרחקים, למקום שתרצה בעצמה, רק לא להשאר בין משפחה זו שקצרה לי את חיי. מה שרציתי לראות בבני אני רואה בבתי. היא הגבר, והיא מוכשרה לכל עבודה, בעלת מרץ היא ובעצמה תוכל לרכוש לה עמדה בחיים.

לשמע המלים האלו, התחלתי לבכות עוד יותר,ובקשתי מאבא החביב לחדול מדבריו: “עוד חיה תחיה, עוד מוכרח הנך לחיות!”. אבי אמץ אותי בחזקה אל לבו, הוא היה האיש היחידי אשר אהבתיו עד כדי הבין לכל רחשי נשמתו, עד כדי הרגיש אותו בלבי. חבוקה בזרועות אבא נלחצתי אליו יותר ויותר, והוא המשיך:

“ילדתי, אל תבכי! מוטב שתשמעי את המלים האחרונות של אבא שלך, ראשית – אחרי שאעצום את עיני תסעי מפה; ושנית – שמרי תמיד על האמת! רק בכח האמת אפשר להתגבר על קשי החיים. אל תתיאשי מכל מכשול שתפגשי בדרך חייך: יאוש גורר יאוש, ושמחה גוררת שמחה”.

באותו יום דוקא הוטב לאבא, היינו שמחים וחשבנו שהוא יבריא, ומה שדבר – מתוך יאוש דבר. אבל למחרת הורע מצבו ובני המשפחה התחילו מתרוצצים לכל עבר לבקש עזרה. הביאו את הרופאים הטובים ביותר, אבל הם לא נתנו כל תקוה. אני בעצמי שאלתי את הרופאים אם יש עוד תקוה לאבא כי שום אמון לא היה לי במשפחתנו, אף על פי שהתרוצצו לכל עבר. בטוחה הייתי שהרופאים יתנו לי תקוה כל שהיא, אבל – לשוא! הרופא הפנה את ראשו הצדה ולא ענה דבר. הדוד אהרון התפלא מאוד על אופן שאלתי את הרופא. הדוד לא ידע מה מתרחש אצלנו כל השבוע. מה מאוד רציתי שאבי, המדבר אך אמת תמיד, יאמר הפעם שקר; אבל – דבריו האחרונים היו גם עכשיו אמת.

שתי אחיותיו של אבא, מרים וטובה, יחד עם אמא קראו לי ללכת לבית-הכנסת, לבקש רחמים שאבא יבריא. באנו לבית הכנסת, והתיצבנו על יד ארון הקודש, דודותי התחילו מיד לצעוק, אולם אפשר היה להכיר בצעקותיהן שאינן יוצאות מהלב, וצועקות הן רק למען יחשבו אותן לאחיות טובות. אמא עמדה והתפללה בשקט שאלוהים ישמע את בקשתה ואל יעשה את ילדיה יתומים. קול דממה יצא מעמק לבבה. אני עמדתי על יד ארון הקודש, לא צעקתי ולא בכיתי. מצב רוחי היה קשה לאין נשוא. התעוררו בי הרהורים זרים, ולא יכלתי לבקש את השם באמונה כ"כ חזקה כאמא. מאמינה הייתי בתורה הקדושה, וחשבתי שלו היטבתי לדעת את הכתוב בה כי אז יכלתי להציל את אבא ממות. הרבה רעיונות מוזרים חלפו במחי בזה אחר זה, ולא שמעתי מתי הפסיקו הדודות את צעקותיהן והלכו להן. אמא העירה אותי ממחשבתי: הֶנהלי, בואי בקשתנו נתמלאה! הלכתי אחרי אמא, וקנאתי באמונתה התמימה.

בקשתנו לא נתמלאה. ביום ששי לא יכול עוד אבא לדבר. הוא רק ירק באופן נורא, ובכל רגע היה עושה את צרכיו מבלי להרגיש בדבר. בזמן שאני החלפתי את הסדין לאבא היה מתרומם לאט לאט, וכשאני עמדתי אצלו ירק בסמרטוט שעל ידו. אבל אם נגשה אליו אחת הדודות, היה יורק ישר בפניהן, וכשבקשו הן להחליף את הסדין לא התרומם, והן הוכרחו להרימו בכל כוחותיהן, כאילו רצה לנקום בהן לפני מותו. פתאום פסק אבא לירוק, וחשבתי שהוטב לו. הדודות הלכו להן הביתה, ואני ואמא נשארנו לבדנו על יד אבא היקר. התחלתי לחבק ולנשק אותו: אבא, אבא כאן היה, הוא וכל העולם היה מקופל בו… מימי לא ראיתי כיצד אדם גוסס. ואבא היקר שלי גסס, הוא הלך וכבד בזרועותי. אני עוד לא האמנתי שאבא עוזב אותי, לא יכלתי להשלים עם מחשבה נוראה כזו. לחשתי לו: אבא, אבא יקירי, אל תעזבני, אבא, אבא… נשמתו של אבא יצאה, ואני הוספתי לחבק את גופתו עד שבא הדוד אריה וכסה את אבא, וצוה לי ולאמא לצאת מהחדר: אסור לנו לצעוק ולבכות בשעת יציאת נשמה. צריך להיות שקט במקום שנמצא הגוע, במקום שגוזלים ממך את מחמד עיניך…

ישבנו אשה על יד רעותה ושתקנו, אבל דמעותינו מלאו את החדר. חשבתי שלבי יקרע לגזרים. באותו רגע באה הדודה מרים, רצתי אליה בצעקה: דודה! אבא שלי כבר איננו! אך היא זרקה אותי הצדה ככלי אין חפץ בו. עמדתי לפניה ולבי מלא בושה וכלימה וכאב. הרגשתי שכל המשפחה תתחיל לנקום בי על שלא נתתי להם דריסת רגל בביתנו ולא הרשיתי להם להעליב את הורי. מה רציתי לראות עוד פעם את פני אבא האהוב, אבל אסרו עלי את הדבר, כי “בושה” היא לאבא. כבשתי את רגשותי, כי הייתי מוכנה לעשות הכל בשביל אבא, בחייו וגם במותו. את אבא היקר שלי לקחו ממני בחזקה. באותו רגע חפצתי בכל לבי שיקברוני יחד עם אבא. נשארתי עם אמא האומללה עזובה מכולם. השבים מקבורתו של אבא ספרו לנו, שהיתה לו הלויה רבת עם. זה כבר לא ראו בעירתנו הלויה כל כך גדולה.

ביום ראשון קברו את אבא וביום שני בא אחי. הוא כבר לא מצא את אבא ומיד נפל על צוארי בבכיה. כל ימי “השבעה” ישבו בביתנו אחיותיו ואחיו של אבא. אני לא יכלתי לשבת ביניהם, כי הרגשתי בשנאתם אלי.

יט

אחרי מות אבא נשארנו בלא פת לחם בבית. גם הפעם באו השכנים לעזרתנו והלוו לנו איזה סכום כסף, שבעזרתו התחלנו לעסוק בהכנת יין שרף. אז לא היה עוד מונופול ברומניה, והיתה אפשרות לעבוד בהשגחתו של פקיד אחד. אני הייתי בקיאה בעבודה ואחי עזר לי בכל. עבדנו בשלום ובשלוה. נחמתה של אמא היתה, שאנו עובדים בשלום. אבל השלום ביני ובין אחי לא ארך הרבה. המשפחה לא יכלה לסבול שאנו חיים בשלום והתחילו לקומם את אחי נגדי בכל מיני תחבולות. הוא עזב את העבודה, התחיל מגדף אותי מדבר אלי רעות וגם מכה אותי באכזריות. בנוהג שבעולם עוזרים האחים לאחיותיהם היתומות, ואלו אני הייתי אומללה מכולם: בחורה בת 16 צריכה הייתי לדאוג לאמא ולאחי שהיה כבר בן 24; ולא רק לדאוג ללחם, אלא גם לכל מיני צרכים. עבדתי כשד. נשאתי על גבי שקים מלאי קמח תירס, שממנו היינו עושים יין שרף. הייתי מעלה כל יום מהבאר חמשים או ששים דליים מים. עבדתי מעת-לעת בלי מנוחה, על יד הדוד הרותח. ונחמתי האחת היתה שכמעט כל בני העירה וביחוד – השכנים הרגישו בצערי ועזרו לי בכל.

כ

חדשים אחדים אחרי מות אחי התארש אחי. הוא ראה את הכלה רק פעם אחת, והיא מצאה חן בעיניו. לא התמהמה הרבה וארש אותה, בא הביתה ובשר אותנו בשורת מזל טוב.

כעבור ימים אחדים בא אלינו אחי הכלה, והוריה התכוננו לערוך נשף. גם פה מצאה לה המשפחה מקום לנקום באמא המסכנה, והתחילו להשפיע על אחי ועל אחיה של הכלה שאני אסע לנשף בלי אמא. כדי לבצע את מחשבותיהם הרעות היו מסוגלים ממש לקבור בן אדם באדמה, ובשעת הצורך בשבילם – להוציאו ולנשאו עד הרקיע. וכן אירע גם לי: תמיד בקשו לקברני חיים ופתאום התחילו לנשא אותי עד השמים, התחילו מהללים ומשבחים אותי שאני יפה, חכמה ובעלת השכלה, ואין לי להתביש בפני אנשים, ויכולה אני “למלא את מקום” אמא שאין לה בגדים יפים, ולא תוכל להתלבש כראוי לאם החתן. אני התנגדתי בכל תוקף, ודרשתי שאמא תסע. אבל אחי מעולם לא שמע בקולי, אם אמרתי יום, היה הוא טוען – לילה, ואפילו אם היתה החמה באמצע הרקיע. הלא גדול הוא ולו הצדקה תמיד. גם הפעם דרש שאני אסע, ואם לא ארצה – יחולל שערוריה בבית. נסעתי בעל כרחי יחד עם אחי, ואמא נשארה בבית וכאב צורב בלבה.

מזמן הארוסין היה אחי נוסע לכלתו מפעם לפעם, ואני הוספתי לעבוד בעצמי. פעם צוה הפקיד המשגיח לא לעבוד, אך אצלי היה הכל מוכן לעבודה, ולא יכולתי, איפוא, לחכות. לו התמהמהתי היה הכל מתקלקל והייתי מוכרחה להפסיד את כל הכסף. מצבי היה קשה מאד, ולא היה לי עם מי להתיעץ. את אמי לא רציתי לצער, היו לה צרות גם בלאו הכי. חשבתי בלבי שאין לי מוצא אחר בלתי עם לעבוד, וכן עשיתי. מקום עבודתי היה בחדר גדול שבו היה חלון אחד ודלת. כסיתי יפה את החלון וגם סגרתי היטב את הדלת. אף קרן אור לא ראו מבחוץ. בחדר היה חושך, רק אור קטן האיר לי לעבודה. עכברים גדולים הסתובבו חופשים בחדר, אך לא הרגשתי כל פחד רק הקשבתי לכל צד ועבר. כאשר שמעתי כל מי שהוא מתקרב אל החדר כביתי מיד את האור הקטן. והנה פתאום אני שומעת קול צעדים מתקרבים לחדר: נגשו אל הדלת והתחילו לדפוק בה. מתחלה דפקו לאט לאט, ואחרי כן התחילו לדפוק בחזקה. אני שתקתי, עצרתי את נשימתי. נדמה לי שגם לבי הפסיק את מהלכו לבל ישמעו את דפיקותיו, רק שריקות העכברים לא נפסקו. כמה זמן עמדו ככה ליד הדלת – לא אדע. אבל כל רגע היה כשעה בעיני. בשעה שהפקיד עמד ודפק בדלת, רצה הדודה טובה לדודה מרים. פחד נפל על שתיהן: הדודה טובה ידעה שאני עובדת, ובראותה מרחוק את הפקיד כשהוא דופק בדלת נבהלה מאד: עם כל שנאתן אלי הרי ידעו שמחמת “מה יאמרו הבריות” תצטרכנה להוציא אותי מידי הממשלה. לא היה גבול לשמחתן כשבא הפקיד לדודה טובה, ואמר שמעכשיו ואילך יתן לי לעבוד באופן חפשי, כי על כן שמעתי בקולו…

ככה עבדתי בהכנת יין שרף שנה שלמה, עד שמחיר היי"ש ירד כל כך שהיית מוכחה לעזוב את העבודה הזאת. אבל במה לעסוק לא ידעתי. נודע לי שמבריחים טבק לצ’רנוביץ. נסעתי פעמים אחדות ועברתי את הדרך בשלום, בלי מכשול, והרווחתי יפה.

משנודע הדבר לאחי – רצה לנסוע אתי, ולא הוא בלבד, כי אם גם גיננדל, בתה של הדודה מרים. גיננדל זו גמרה את בית הספר שלנו בשלש שנים בהצטינות, ולכן חשבה את עצמה לחכמה גדולה. בעיניה הייתי כאין וכאפס. בתחילה דברה אתי רכות ובקשה שאסכים לכך שתסע אתי, אולם אך הסכמתי ומסרתי לה את כל הסודות (איך לנסוע, וכיצד עליה להתנהג בדרך שלא יתפסוה וכד’) חשבה שהיא יודעת כבר הכל, והתחילה להעליבני ככל העולה על לשונה. אני שתקתי כי ראיתי שאחי עומד מנגד ומחכה לתשובה מצדי, למען יוכל להעליבני גם הוא.

נסענו שלשתנו, כל אחד עם מזודה של טבק. בדרך תפסו אותנו. גיננדל ידעה רומנית יותר ממני. אבל לדבר עם הקונטרוליר לא יכלה. כאשר נגש אלינו החוירו היא ואחי. מיד הכירו בהם שיש בידם סחורה מוברחת (קונטרבנדה). בפני אי אפשר היה להכיר דבר, ועלה לי לשחד את הבדקן. כל הדרך לא נתנו לי לזוז מהמקום כי פחדו להשאר לבדם. נפל עליהם פחד כה גדול שלא הוסיפו עוד לנסוע, ורק אני הייתי עשויה לבלי חת. ידעתי כבר להסתדר בכל התנאים שהם, והרבה פעמים העברתי טבק מעירתנו לצ’רנוביץ. אבל לא נאה ולא נעים היה לי להפגש עם האנשים שעסקו במלאכה זו. ולפיכך עזבתי את עסקי הקונטרבנדה, ונשארתי בלי משלח-יד.

אחי התחיל לבקשני שנגדל יחד טבק. אני ידעתי יפה את העבודה, כי עזרתי לאבא בעבודתו והייתי בקיאה בענף זה. אך לא יכולתי לעבוד לבדי, ולפיכך הסכמתי לעבוד יחד עם אחי; ברם – בגורלי עלה תמיד לעבוד לבדי: אחי מצא כל מיני תירוצים ואמתלות שלא לעבוד. כסף מזומן לא היה לנו לעבד את הטבק, אך הממשלה נתנה מפרעות ובכספים הללו התקימנו כל הקיץ. אכלנו רק בצל ולחם, וקוינו שנמכר את הטבק ונוכל להתקים כל החורף, אולם לא כאשר דמיתי כן היה: הטבק היה רשום על שם אחי, שהרי אני עוד הייתי ילדה… ולפיכך – נעשה הכל כרצון אחי. את הטבק מכרתי בכפר פלורשתי, ובעצמי נסעתי לשם עם רבים מעירתנו. התבוננתי וראיתי שהרומנים אינם שמים לב לטיב. אחד הגיש שלושה מיני טבק, והנה את המין הראשון חשבו לו למין שני, שני לשלישי, ושלישי – לאפס. שני הגיש ארבעה מינים ונתן את הפסולת תחלה, ומיד העריכו אותה כמין שלישי, וככה “נתברך” לא רק בשלושה מינים, כי אם גם במין מובחר. בראותי את הענין הזה הגשתי גם אני את המין הגרוע ראשונה, והעריכוהו לי כמין שלישי, את השלישי – כשני, את השני – כראשון ואת הראשון כמובחר. באופן כזה קבלתי רוח יפה, בו בזמן שאחרים הפסידו הרבה כסף.

אבל – את הרוח לא אני קבלתי, כי הטבק היה רשום על שם אחי, והוא קבל את כל הכסף ושם בכיסו.

אמא התחילה לבכות ולהתאונן, מה תעשה בחורף בלי לחם ובלי עצי הסקה. למלבושים כבר לא דאגנו. אבל אחי לא שם לב לדמעות אמא. אמא רצה לדוד אריה ובקשה שיעזור לה, כי חלקת הטבק שלו היתה סמוכה לחלקה שלנו. בבוקר השכם, בצאתו לשדה, עוד לפני זריחת השמש כבר עמדתי ועבדתי, והדוד התפלא תמיד על עבודתי. אמא חשבה שהוא יתחשב בעבודתי הקשה וישפיע על אחי שיתן לנו כמה אחוזים. אבל הדוד אריה ענה לה שיפה עשה אחי. אמא באה הביתה בבכי, ואני השתדלתי להרגיעה ולהבטיח לה שנמצא מקור פרנסה, ושוב לא התמרמרנו ולא התרעמנו.

כא

ימי החתונה של אחי התחילו מתקרבים. אחי סדר נשף אצל דוד אהרון. לא השכנים שלנו, ואף לא אחד מידידי אבא לא הוזמן לנשף זה, מלבד בני המשפחה לא היה אף אחד. עוגות אפינו אנו בעצמנו, והמשפחה לבבה לביבות. מפני שהיו מעט מאד אנשים, חלקו בני המשפחה את הלביבות ביניהם. זה לא היה נשף של בחור צעיר. כל הנשף קבל צורה של חתונת אלמן, שקברו אותו כבר פעם אחת ועכשיו הולכים לקברו שנית. כמעט כל המשפחה נסעה לחתונת אחי, אבל אף מתנה אחת לא קבל מהם.

כב

מול ביתנו גר נפח, ובביתו היתה מבקרת תדיר אחות אשתו. על פי מקרה התודעתי אליה והתקשרתי אליה באופן יוצא מהכלל. במדה שהתרחקתי מכל החברות הקודמות כן התקשרתי אליה, והרבה למדתי ממנה בחיים. היא היתה יתומה מילדותה, והתפרנסה מסריגת גרבים. ברגעי הפנאי למדה בשקיקה, ולא כדי להרָאות בידיעותיה כלפי חוץ. היא למדה יפה את מסכת החיים, ובכל הצעירות שידעתי לא היתה אף אחת שתהיה דומה לה, בהתפתחותה ובחכמתה. היו לה גם כשרונות של משחקת. בעירתה לא התחשבו במוצאה, כי אם בה בעצמה. סביבתה היתה תמיד האינטלגנציה המעולה ביותר. אבל כשבאה לעירתנו היתה גלמודה. לא רצו להעריך אותה ורק התחשבו בזה שגיסה בעל מלאכה, ואיך זה תעיז קרובתו של בעל מלאכה לבוא בין בנות בעלי הבתים החשובים. אחדים מעירתנו הכירו את כשרונותיה, והזמינו אותה לשחק על הבמה. אבל אחדים מבני בעלי הבתים סרבו לשחק עמה יחד. הבחורה סבלה אז באופן יוצא מהכלל, ואך מעט מאד יכלתי לעזור לה; כולם הביטו עלי בעין רעה, בגלל זה שאני מתהלכת אתה, אבל אני לא שמתי לב לדבר. ידעתי את כל הבּוץ שבחיי בעלי הבתים.

הבחורה התמסרה גם אלי בכל נשמתה, והיא באה לעזרתי במצב הקשה. אחרי חתונת אחי נסעתי לא הביתה, אלא לחברתי. הייתי אצלה חודש ימים, והיא למדה אותי את מקצועה: סריגת גרבים. ולא אמרה בזה די, כי גם כלכלה אותי חודש ימים. בנסעה אתי הביתה השתדלה ללוות בשבילי מאחותה 500 ליי בלי רבית, כדי שאוכל לקנות לי מכונה.

בשובי הביתה מצאתי כבר את אחי עם אשתו בביתנו. התכוננתי לנסוע עם החברה לעיר קישינוב לקנות מכונה. אחי התחיל לבקש ממני שהוא יסע עם החברה, כיון שהוא רוצה לנסוע לברזיליה והוא שמע שבקישינוב מתארגנת איזו קבוצה הנוסעת לברזיליה. הסכמתי שאחי יסע עם חברתי. זה היה באמצע החורף. הקור היה חזק, והם סבלו הרבה בדרך, גם מקור וגם מחוסר כסף. החברה הרגישה במצבי ולא אמרה לי כלום. אבל אחי לא יכל לשכח הרבה זמן את הטובה והחסד שגמל עמי.

בחורף הראשון סבלתי מאד מהמכונה, כי זו היתה מכונה ישנה וגם לא ידעתי עוד היטב את דרכי העבודה. בקושי התרגלתי אליה והתחלתי להרויח קמעא. אחי לא התחשב בי כלל, והוא עם אשתו אכלו תמיד מהמוכן, באופן שרוחי לא הספיקו לי לסלק את החוב בעד המכונה. מוכרחה הייתי להסתלק מלפרנס את אחי ואמרתי לו, שאין בי כח לעבוד בשביל משפחה שלמה. הוא כעס עלי אבל שתק, כי הרגיש את עצמו אשם בנוגע אלי.

כג

חדשים אחדים אחרי חתונת אחי באה עגלה מהורי גיסתי לקחתם שמה לרגל ארושי אחיה. גיסתי לא שבה אלינו: היא ילדה בלא עת ומתה. אחי בא הביתה בבכי ובצעקות.חשבתי באמת שנפשו היתה קשורה באשתו. אבל לא עברו אלא חדשים אחדים והוא התחתן שנית. לחתונה השניה נסע עם אמא: תקן את שגיאתו הראשונה, אבל יחד עם זה העמיס עלי עול כבד של חובות. הייתי צריכה לשלם את החובות וגם להרויח לפרנסתנו. מובן שהתפרנסנו בקשי. אבל השקט והשלוה שהיו אז בביתנו נתנו לי מרץ להמשיך בעבודה. לא פעם היתה אשת הדוד אהרון עוברת על יד ביתנו עם כד חלב לשכנתנו, להראות לאנשים את טוב לבה. בזמנים כאלה היתה אמא שמחה מאד, שאנו מתקימים בלי עזרת המשפחה ואין להם במה להתפאר על חשבוננו.

פעם, אחרי ארוחת צהרים דלה, שבתי לעבודה ואמא יצאה החוצה. עברו כמה רגעים מועטים והיא שבה, נשארה עומדת בפתח הדלת, והביטה אלי בעצב. הרגשתי את מבטה, אבל לא יכולתי להפנות את ראשי אליה: עסוקה הייתי בספירת העניבות בגרב, שלא לטעות חלילה בחשבון. אמא לא זזה ממקומה עד שגמרתי את הגרב, והוצאתי אותו מהמכונה. ישרתי את גבי שהיה כפוף כל הזמן על גבי המכונה, התבוננתי באמא, ושאלתי אותה למה היא כל כך עצובה: האם העליב אותה מישהו מבני המשפחה? ידעתי שעלבון קשה היה לאמא מרעב. היא ענתה לי: לא העליבו אותי, אבל עברתי על בית הדוד אהרון ומשם נדפו ריחות מגרים של תבשילים טובים. פי התחיל רר מתיאבון וקיבתי התכוצה מכאב; חשבתי בלבי: במה אני גרועה מאחרות שבתי היחידה תעבוד קשה לשם רוח כל כך דל?

כשאמא גמרה את דבריה, עניתי לה בצחוק:

“אמא! אחרת במקומך היתה צריכה להיות מאושרה, שבתה היחידה אינה מפונקת כשאר בנות-יחידות, ויכולה לכלכל את עצמה וגם אותך. זהו ההבדל ביני ובינך: אם אני עוברת על אותו הבית, וריח התבשילים עולה באפי – הריני סותמת אותו, כי כריח סרחון הם לי. לאנשים אלה אין בעולמם אלא האכילה והשתיה בלבד. לעולם לא ישבעו. בעיני משולה הבת הבכירה של הדוד אהרון כפרה ממש, היא יושבת תמיד בבית, אינה עושה דבר, אינה מבקרת בשום מקום, וכל מעינותיה נתונים רק באכילה. ובה בשעה הלא ראיתי אני כמעט את כל ביסרביה. ההיה תאטרון או ראינע שלא בקרתיו? הייתי קונה אמנם את הכרטיסים הזולים ביותר, אבל הן לא זה העיקר. שאפתי לראות את החיים בארצות רחוקות – וראיתים. שאפתי לנסוע על פני הדנסטר ונסעתי. מקטנותי שאפתי תמיד לאיזה דבר. אמנם, הרבה פעמים אני עצמי לא ידעתי למה אני שואפת, אבל סוף סוף הגעתי למטרתי. אני שואפת להיות תמיד פועלת, ולהרויח את לחמי מיגיע כפי. מדוע זה תחשבי שעכשיו אני זקוקה לרחמים יותר מאשר בחיי אבא? וכי עבדתי אז פחות מעכשיו? אלא שאז עבדתי מרצוני הטוב ואיש לא הכריח אותי לכך, ועכשיו המצב החמרי מכריחני לעבוד. אבל אין אני יחידה, אמא. אני שייכת למעמד, אני שייכת לאנשים, שיש להם חוק ומשפט, לחברת העמלים, הפרוליטריים. לו יכולתי לספר לך אמא, על אודות הפועלים, בצרפת, כמה דם נשפך ברחובות, בזמן הריבולוציה, ובאיזו התמסרות הם נלחמו על קיומם ומעמדם. (בימים ההם קראתי הרבה על הריבולוציה הצרפתית). לא לאלה יקרא פועלים, שיש להם אותה ההשקפה כמו לבורגני, לא זהו פועל אמיתי, שהוא רואה את המעביד המנצל כאיש גבוה ממנו, וחושב שכך היה מראשית העולם וכך יהיה עד עולם. פועל בעל הכרה לעולם לא ירצה להיות בורגני, שאיפתו היא לשפר את תנאי חייו. שמשפחתו לא תסבול רעב, ושיוכל לקבל עזרה בשעה שהוא זקוק לה וגם שיהיה בטוח במחיתו לעת זקנתו, ולא יצטרך לחזור על הפתחים. צדק דורשים הפועלים. אל תביאי דוגמא מפועלי עירתנו, שלא למדי מימיהם, כי לא היתה להם האפשרות ללמוד. הם עצמם אינם מבינים עד כמה מנצלים אותם. מאמינים הם שכך צריך להיות עד עולם. ואם ימצא ביניהם אחד בעל כשרונות ורכש לו השכלה ודעת – לא יחשוב לעזור למעמדו, אלא יעזוב את הפועלים, וישתדל להתקשר עם מי שהוא מ”היחסנים“, מהאמידים ומבעלי-הבתים. אבל הדור הצעיר בין הפועלים מכיר כבר את מצבו ומתחיל לדרוש את דרישותיו. כמעט כולם מאורגנים. אין לי אפשרות להצטרך אליהם, מפני שאין מנצלים אותי. אני נחשבת אצלם כבעלת בית, אבל יש לי תקוה שעוד אלך אתם יד ביד, כי גם חיי עוברים בסבל ובדחקות. לא פעם שאלת אותי מדוע אין לי חברות. את בעצמך יודעת שאני עזבתי אותן. אינני סובלת את הבחורות האלה הסמוכות תמיד אל שולחן הוריהן, ומתוך צפיה לחתן דורשות מהם כל מיני קישוטים ומותרות מבלי להתחשב במצבם. כל הבחורות האלה כטפילים הן בעיני. אינני מתנגדת לקישוט, אם האדם מרויח בעצמו”.

לא גמרתי את דברי והנה נכנסה אשר אחת שהזמינה אצלי גרבים. האשר היתה שבעת רצון מעבודתי, והוסיפה לי שני ליי על זוג גרביים. חשדתי באשה שלא בעד עבודתי היא מוסיפה לי את הכסף, אלא מתוך רחמנות, כי יתומה אני. השבתי לה את שני הליים היתרים ואמרתי לה שאם עבודתי מוצאת חן בעיניה אני מבקשת ממנה שתתן לי עוד עבודה, אבל יותר מהמחיר הקבוע איני מקבלת..

כשיצאה האשר מביתנו התחלתי לרקוד משמחה, ופניתי לאמא בשאלה: מי יותר מאושר – אני או בנות דודי, שהן עומדות תמיד ברפת על אבוס מלא אוכל? אין להן צער אמיתי ולכן לא טעמו גם את טעם השמחה האמיתית. אין אצלן הבדל בין צחוק ובכי. ברגע אחד הן יכולות גם לשמוח גם לבכות ותמיד לבן ריק ונבוב. הכל מקופל אצלן בכסף, ואם יאזל אצלן הכסף נשארות דלות וריקות בלי תוכן בחיים. לא כן חיי אני. לבכות אני מסוגלת רק במקרים יוצאים מהכלל, ולשמוח אני יכולה על כל דבר קטן. מי ידמה לי ומי ישוה לי כשעבודתי מצאה חן? ואחרי העבודה – כל רגע יקר אצלי, כי שאיפתי היא ללמוד, ואני לומדת באמת, ולא עוד אלא שעכשיו אני התלמידה הטובה ביותר. אשריני וטוב לי!

אמא הבינה אותי מעט מאוד, כי מי זה אינו רוצה להיות עשיר. אבל היא היתה שבעת רצון שבתה שמחה בחלקה.

כד

בשנת תרפ“א התחילו לעבור את הגבול הרבה צעירים וצעירות מרוסיה לרומניה. רבים ברחו מפני הפרעות שברוסיה ורבים שאפו לעלות לארץ ישראל. היו ביניהם הרבה חלוצים, והם התחילו לארגן את בית החלוץ בכל מקום, שהיתה להם אפשרות לכך. אז נתעוררה אצלי השאיפה לנסוע ארצה. נודע לי שבעירה קופרשט, שבה אחי גר, נוסד בית החלוץ וקבוצה אחת משם נוסעת כבר ארצה. התחלתי ע”כ להתכונן לנסוע לקופרשט, לבית החלוץ. בשעה שארזתי את חפצי באה הדודה מרים אלינו, ושאלה אותי לאן אני נוסעת. שתקתי לא עניתי לא דבר. אבל אמא ענתה לה שאני נוסעת לבית החלוץ, ומשם אסע לארץ ישראל. הדודה מרים רצתה להשפיע עלי שלא אסע לארץ ישראל. הדודה בעצמה התכוננה לנסוע ארצה עם כל המשפחה. לה אין ברירה אחרת. היא מוכרחה לנסוע כי יש לה כבר בארץ שתי בנות. אבל אני? מתחלה אני צריכה לדעת שאנשים מתים ברעב בארץ ישראל, ואלו פה בעירתנו מכירים אותי יפה ויש לי גם נדוניה, וגם מרויחה אני לקיום וכו’ וכו’.

דבריה השפיעו עלי מעט מאד. לפי דברי המשפחה הייתי עקשנית כי מעולם לא שמעתי בקולם. למעשה לא הייתי עקשנית, הייתי רק תקיפה בדעותי.

אך יצאה הדודה מביתנו ואמא התחילה לבכות. היא התנגדה לנסיעתי. נתתי בה עינים תמהות: אמא מעולם לא התנגדה לי, היא התבוננה תמיד במעשי וראתה עד כמה אני מסורה לה. שאלתי אותה אם דברי הדודה מרים השפיעו עליה. “הדודה מרים מפחדת פן תצטרך לעזור לי במשהו. אבל תוכלי להיות בטוחה בי שאם אני יכולה לסבול פה, יקל עלי פי אלף לסבול בארצנו, וגם אביא איזו תועלת לעמנו. לא לאלה יקרא חיים, אם כל הדאגה היא רק לפרנסה ולהשיג חתן”.

אמא נגבה את דמעותיה בקצה מטפחתה ואמרה: “איני משגיחה בדברי הדודה מרים, אבל כל אחד אומר לי איך זה אני מרשה לבחורה לנסוע למרחקים. ובאמת למה לך לנסוע למרחקים לבקש שם את מזלך? אם יש לך מזל, גם פה תמצאיהו”.

אמא שלי היתה, כרוב הנשים מבנות דורה, חסרת הבנה עצמית, ובעקר דאגה מה יאמרו הבריות.

התחלתי לבאר לאמא שאינני רודפת אחרי הכסף, ולא אחרי חתן. הנני שואפת לנסוע ארצה ולהיות שם פועלת. עם ישראל זקוק לפועלים ופועלות, ושם דבר לא יוכל לעכב אותי.

מעיניה השחורות והטובות של אמא לא פסקו הדמעות. בקול רועד, מלא פחד אמרה לי אמא: “מה, האם אינך חושבת להתחתן?” בפעם אחרת הייתי פורצת בצחוק, אבל ברגע כזה הייתי צריכה להרגיע את אמא הטובה שתבין אותי. קשה היה לי לבאר לה שאיני חושבת להשאר בחורה זקנה, אבל לא זאת מטרתי לשבת ולחכות לחתן, כשם שגם הגבר יש לו מטרות אחרות מלבד הנשואין. גם הגבר גם האשה – שניהם צריכים לשאוף לחיי שויון. בארתי לאמא שאף פעם לא אתקשר עם סוחר או חנוני, או שוחט, רב וכדו’, אף כי בעיניה נכבדים הם מאד. אני אתקשר רק עם פועל, וכיון שדבר זה יהא לה לחרפה והיא תסבול מזה – הרי מוטב שאסע מכאן.

אמא שתקה, ועיניה לא פסקו מלזלוג דמעות. הרגשתי שלבה נקרע לקרעים מכאבה על זה שבתה היחידה והמוצלחה תצטרך להתחתן עם פועל בגלל עניני השקפה. אנשים פרימיטיביים מביטים על אדם שיש לו השקפה אחרת על החיים, כעל משוגע. אמא הטובה לא יכלה להבין אותי. באותו הרגע חשבתי שאבא היה מבין אותי. שאלתי את אמא האם זוכרת היא את דבריו האחרונים של אבא, וכשענתה לי “כן” – שאלתיה: אם כן, איך לפי דעתך צריכה אני לקיים את דבריו האחרונים? אמא שאלה אותי מדוע לא אמרתי לה מיד שאני רוצה לקיים את דברי אבא, עניתי לה: “דברים שבקדושה אין מסיחין בהם תמיד. דברי אבא קדושים הם לי, ואינני רוצה שמי שהוא יזלזל בהם. מה שאצלי קדוש יוכל להראות כמגוחך בעיני אחרים”.

כה: בְּבֵית הֶחָלוּץ

אמא נתנה לי את הסכמתה לנסיעתי ארצה, ובאותו היום נסעתי לבית החלוץ. תחלה באתי אל אחי, אך בעיניו לא מצא חן הרעיון על בית החלוץ, שם – אמר – ישנם כל מיני טפוסים, של בעלי-מלאכה. והוא מתביש בהם. לדברי אחי לא שמתי לב כלל, כי תמיד היה מהרודפים אחרי הכבוד. מהרתי והלכתי לבית החלוץ. זה לא היה בית אלא בור בין השדות, שהיה חפור בעומק כמה מטרים באדמה, וגגו מכוסה קש. היתה לזה צורה של קבר חי. בפנים עמד שולחן ארוך, ומשני צדדיו עמדו כסאות גדולים. זה היה כל “הריהוט” של החדר.

באתי לפנות ערב, בדיוק באותו הזמן שהחלוצים שבו מהעבודה ובידי כל אחד מהם איזה כלי עבודה: מי – את, מי – מכּוש, ומי מעדר. הם באו כולם בשירה מלאת חיים ותקוה. החברים נגשו להתרחץ ולהחליף את בגדי העבודה, והבחורות ערכו את השלחן ורצו כל פעם מהמטבח לחדר האוכל, ההכנות עשו עלי רושם כהכנות לאיזה נשף. האכל היה דל מאוד, אבל החברים לא הרגישו בזה. החלוצים והחלוצות היו שמחים בחלקם. אחרי האוכל באו אורחים מכל המינים, וכל אחד הרגיש את עצמו טוב בבית החלוץ. כל אחד מצא שם ספוק לפי טעמו ולפי השקפותיו.

אחרי האכילה הלכו החלוצים לטיל עם האורחים בין השדות, ושם שרו כל מיני שירים. אחד החלוצים נאם לפני כולם, והסביר להם את השאיפה והרצון של החלוצים. הייתי שם איזה ימים והחלטתי להכנס לבית החלוץ – נתחזקה. התחלתי במשא ומתן עם הועד של בית החלוץ, אבל הועד לא הכיר אותי וקשה היה להם להחליט בלי האינסטרוקטור, טבצניק, שהיה אז בקשינוב. וכה חזרתי הביתה בלי תוצאות. ימים אחדים אחרי שובי הביתה באו שני חברים מבית החלוץ בק. לארגן את החלוץ בעירתנו. הם התארחו בביתנו, ואח"כ שכרו רפת מקרשים בשביל בית החלוצים. בעל הרפת נקה אותה והכשירה להיות חדר, בלי מטבח.

אחריהם באה חברה אחת, יונה. הייתי מבקרת את בית החלוץ בכל יום. יונה עבדה בבית החלוץ עבודה קשה מאד. ראיתי את סבלה ועזרתי לה בכל: מעלה לה מים מבאר רחוקה, חוטבת עצים, ועוזרת לה בכל שאר העבודות הקשות.

כעבור שבוע הגיע מטבצניק מכתב שיקבלו אותי לבית החלוץ. נתקבלתי כחברה, אך לא הספקתי להיות זמן רב יחד עם יונה. עברו כמה ימים וחבר אחד הצטנן וחלה, ויונה חזרה עמו לביתם. במקומם באו חברים מסניפים אחרים, ויחד שכרנו חדר גדול ויפה. עבדתי אז קשה מאד ובחוסר כל. לא פעם הייתי משלימה את החסר בבית החלוץ ומביאה אותו מביתנו.

כו

כעבור זמן קצר נכנסו שלושה בחורים ובחורה אחת. מעירתנו לבית החלוץ. אחד מהם נסע לבית החלוץ בעיר ק. והשנים נשארו בעירתנו. שני הבחורים הרגישו את עצמם חפשיים בכל, רק הצעירה סבלה הרבה מהסביבה וגם ממשפחתה. כולם הביטו אליה בבוז, הביטו ותמהו: יהודיה העובדת כמו נוצריה… הא כיצד? הבחורה היתה בעלת השכלה, מלאה מרץ ובקיאה בעבודות הבית. רק בעבודת חוץ היתה מתבישת מאד, שלא כמוני: אני אהבתי עבודה זו והייתי בקיאה בה וגם ידעתי כל עבודת בית (מלבד בשול). בזמן הראשון סבלה הבחורה מאד מעבודה קשה ואני עזרתי לה הרבה. לא התחשבתי כלל בסביבה וביחסה אלי. אהבתי לעבודות חוץ גברה על הבושה ועל החשש “מה יאמרו הבריות”. לאט לאט התרגלה החברה החדשה לחיים בבית החלוץ והיתה עוזרת לי בכל עבודה קשה. עבדנו יחד בשלום, ואפילו אם קרה סכסוך בינינו היינו תיכף מתפיסות ומשלימות זו עם זו.

בעירתנו היו הכל מתלוצצים ולועגים לי כלחלוצה. זקנים התנפלו עלי בכל מיני חרופים, אולם אני הייתי מחשה וממשיכה את עבודתי בשמחה. לא כן היתה בת עירתי, שלא יכלה לסבול את מבטי הבוז והלעג אשר הקיפוה. הבנתי לרוחה והשתדלתי לעזור לה ולהקל עליה ככל האפשר, למען תמצא את ספוקה בבית החלוץ. התמסרותי עזרה לה הרבה מאד, והיא התחילה להתרגל למצבה החדש.

העבודה היתה מרובה וע“כ שלחו אלינו עוד בחורה אחת – אסתר – מבית החלוץ של ק והנה, אך באה מהתחנה, חגרה את הסנור, והתחילה לפקד ולצוות על סדר העבודה. מיד פרץ ריב בינה ובין בת עירתי, שעזבה כעבור ימים אחדים את בית החלוץ. קשה היה לה לסבול משני הצדדים גם יחד. אני נשאתי והוספתי לעבוד עם אסתר. היא היתה פועלת טובה, ידעה לעבוד בבית וגם בחוץ, ידעה עברית יפה, אבל דברה רק אידיש. חסרונה העקרי היה – יצר השלטון באחרים, אני לא רבתי עמה, והתנהגתי לפי הבנתי. פעם העליבה אותי וקראה לי ”אידיוטית"; לא עניתי לה כלום והלכתי הבית במצב-רוח קשה. לעזוב בגללה את בית החלוץ, שמצאתי בו ספוק כה רב, לא יכולתי, כמובן. החלטתי כי שום דבר לא יעכבני מלנסוע ארצה. החברים עבדו אז על יד הנהר ולבנו לבנים. הלכתי אליהם וספרתי להם את כל העניין והתחלתי לעבוד אתם. אותו יום עבדה אסתר כמו שד, כי עשתה לבדה מה שהיה מוטל על שתינו. סבורה היתה שבבוא החברים מהעבודה תעליל עלי מה שתרצה. אבל בראותה אותי שבה יחד עם החברים הופרו כל מזימותיה. היא החוירה ולא אמרה דבר. מרוב כעס רעדה ממש. בשעת הארוחה שתקו החברים ולא נגעו בענין זה, אבל בערב ערכו משפט וחיבו אותה שתבקש ממני סליחה. היא צייתה לפסק הדין, והמשכנו יחד את העבודה.

כז

בבית החלוץ דברנו רק עברית, וכל מי שבא לבקר אותנו, - הרשנו שידבר עברית, אם ידע, כמובן. פעם בא אלינו טבצניק, ואיש מלבדי לא היה אז בבית החלוץ לשאלתו הראשונה, האם פה בית החלוץ, עניתי בחיוב ושאלתיו האם יודע הוא לדבר עברית, כי אצלנו מדברים רק עברית. הוא שמח מאד לשמוע דרישה כזאת מחלוצה, והתחיל לחקור אותי על כל פרט ופרט, ועל המצב הכללי בבית החלוץ. אחרי כן הלכתי אתו לראות את החברים בעבודתם. זה היה ביום קיץ לוהט, ונדמה היה לך כאלו הטבע כולו – הצמחים, הנחלים וכו’ – מתפוצץ מחום השמש הלוהטת. זו היתה הפעם הראשונה שנזדמן לי לדבר שעות אחדות רק עברית. לא התבישתי בפניו בשגיאותי, והוא עשה עצמו כמו שאינו מרגיש בהן.

לאחר שבקרנו את החברים בעבודתם שבנו הביתה. בערב התאספו כל החברים להתיעצות על כל עצם הענין של בית החלוץ. מנהל העבודה רצה שאספר לטבצניק על התנהגות אסתר עמי, אבל אני עברתי על זה בשתיקה ואמרתי שלא עת עכשיו להשיח פרטים אישיים. אולם כל ימי היותי בבית החלוץ לא היה שלום ביני ובין אסתר.

כעבור זמן-מה באה אליה אחות קטנה ממנה, שושנה. היא היתה ההיפך הגמור מאסתר: עדינה וטובה מאד. אני התקשרתי עמה והיינו ידידות כל הזמן. שושנה היתה חלשה מאסתר, ואני השתדלתי לעזור לה בכל.

כח

בבית החלוץ בעירתנו היו רובם בסרבאים, מלבד אסתר ושושנה ועוד שני בחורים, צבי קריביצקי ואפרים פרלשטיין, שעברו את הגבול ולא היה להם מקלט. תחילה היו בבית הכנסת עד שאחד מחברינו הזמין אותם לבית החלוץ וכאן מצאו את מקומם. קריביצקי היה בחור פשוט ובריא ועובד בכל עבודה קשה. אפרים פרלשטיין היה משכיל, אבל אהב שאחרים יעבדו ותמיד חבל כל מיני תחבולות שלא יעבוד. לפני בואו לא היתה קימת כלל שאלת החבֵרה. כלם עבדו, ואיש לא ההין לומר שהחברה היא פרזיט. אבל אם נזדמן לפרלשטיין לעבוד פעם יום אחד, מיד האשים את כל החברות שהן פרזיטים, והוא עובד בשבילן. כל החברות החשו ונדמה היה להן שהדין עמו, כי סוף סוף הלא עובדות הן רק בבית ואינן מכניסות רוחים. הגם לעבודות בית יש ערך?

פעם התחיל לריב גם אתי, אעפ“י שהייתי מסורה מאד לעבודה בבית החלוץ ולא היה יום אחד שאתבטל מעבודה. בכ”ז התחצף הבטלן הזה והעליבני פעם בערב, לעיני כל החברים.

הרבה סבלתי גם מאסתר, שהיתה “אחות” כמעט לכל החברים. יחסי לבית החלוץ היה כאל אידיאל קדוש, אך אסתר רצתה למשוך אותי למעגל חייה בכל מיני תחבולות. אני התנגדתי לחיים חפשיים, ולפיכך שאפה תמיד למצוא בי איזה חטא. הייתי לנה לא בבית החלוץ, כי אם בביתנו. הלכתי הביתה בזמן שכל החברים שכבו לישון והייתי שבה בבקר בזמן שכולם עוד ישנו. בקיץ עבדו כמעט כל החברים, אבל בחורף התחיל חוסר עבודה והמצב הכלכלי היה קשה מאד. וכיון שאותי ידעו היטב בעירתנו, היו כל ההלואות כמעט נתנות על חשבוני הפרטי. פעם הרגשתי בי לא טוב, ונשארתי בבית. בא אלי חבר ומסר לי שאם לא אבוא לבית החלוץ, יוציאוני משם: מנהל העבודה אינו רוצה להתחשב בזה שאני חולה. הבנתי תכף שיד אסתר בדבר. זה היה לפני נסיעתי ארצה והייתי צריכה להיות זהירה מאד; ידע ידעתי את שנאת אסתר אלי וגם את השפעתה על החברים. בשמעי את הדברים הנ"ל, התלבשתי בבגדים חמים (בחוץ היה כפור חזק) ובאתי לבית החלוץ. אך נכנסתי לשם – הכירו בי החברים מיד שיש לי חום, וכולם כאחד הפנו את ראשם לאסתר, שהתאדמה מאד, ודרשו ממנה שתאמר מאין היה ידוע לה כי בריאה אני, ורק מתחַלה אנכי. היא נשכה את שפתיה ולא ענתה דבר. מנהל העבודה שנה את יחסו אלי, והתחיל לדבר אלי רכות ולהסביר לי שעלי לישון בבית החלוץ, כיון שישנם בו עוד שנים מבני עירתנו וגם הם ירצו ללכת הביתה לישון, ונמצאת החברוּת בבית החלוץ מתחללת. שתקתי רגעים אחדים, ואחרי כן עניתי לו:

“אתה צודק. ישנה הפרעה חברותית בזה שאני ישנה בבית, אבל אין אני יכולה בשום אופן להשאר בבית החלוץ לישון עם חברה כאסתר. לו היתה חברה הגונה הייתי בעצמי נמשכת להשאר כאן גם בלילה. אבל בתנאים הנוכחיים לא אסכים בשם אופן ללון כאן, אפילו אם תוציאוני מבית החלוץ. ואין הדבר מסור לרשותכם בלבד, כי הוא תלוי גם בדעתו של טבצ’ניק וגם במרכז.”

בגמרי את דברי חזרתי מיד הביתה מבלי לשמוע את תשובתם. למחרת בא אלי חבר, והודיע כי אבד פנקס החשבונות של החנות, ואם אין לנו חשבון, מי יודע כמה ידרוש החנוני ממנו? עלי להביא את הפנקס בלי תרוץ, כי רק אני לקחתי אותו אני ולא אחר. מצבי כבר הוטב במקצת והלכתי לבית החלוץ בשעות העבודה כדי לחפש את הפנקס. עברתי על פקודת מנהל העבודה שצוה לא לנגוע אף פעם בארגזו. פתחתי את הארגז ומצאתי שם את פנקס החשבונות… כאשר באו החברים לארוחת הצהרים, נתתי למנהל העבודה את הפנקס, ואמרתי לו איפוה מצאתיו. הוא התחיל לגעור בי ולצעוק: “באיזו רשות נגשת לארגז?” לא יכולתי עוד לעצור ברוחי התחלתי לדפוק בשולחן ולצעוק בקול נורא, שהזעיק את בעלת הבית ואת כל השכנים אשר, הביטו ותמהו לשמע הקולות בבית החלוץ. מאז השתדלו אסתר עם פרלשטיין להתרועע עמי ולהיות חברים טובים.

כט

אחרי חג הסוכות בא האינסטרוקטור רוזנברג עם טבצניק לבחון את החברים, מי מהם מוכשר לנסוע ארצה. מהסניף שלנו היו שלשה מוכנים לנסיעה; אני ושני בני עירתי. באתי במשא ומתן עם חברי המרכז ובקשתי שירשו לי לנסוע יחד עם אמי. בתחלה הסכימה אמא שאסע ארצה, ואולם, אחרי כן התחילו כל בני העיר להשפיע עליה שלא תעזוב את בתה יחידתה במרחקים, ושלא תשאר לבדה. ואם אמנם תוכל להתפרנס משכר הדירה שלנו – אולם מי יטפל בה בשעת מחלה, וכו’?

מצבי היה קשה מאד. לא יכולתי להסכים שאמא הטובה תסבול מבדידות. הייתי כבר קרובה למטרתי, והנה שוב מכשול בדרך. חברי המרכז הקשיבו לדברי, והסכימו שאמא תסע יחד אתי, בתנאי שאסדר לי תעודת מסע על חשבוני, וגם כל הוצאות הדרך על חשבוני, מלבד תשלום נוסף. רציתי להיות בטוחה שאסע יחד עם אמא, וע“ז נסעתי לטבצניק ולקחתי ממנו מכתב, בטרם נתן לי את המכתב דרש ממני לספר לו על התנהגותה של אסתר בבית החלוץ. עפ”י טבעי לא יכולתי אף פעם לדבר על אחרים, ולא רציתי לספר עליה דבר, אעפ"י שהיתה שנואה עלי. אולם טבצניק איים עלי שאם לא אספר לו, לא ירשני לנסוע ארצה, ורק אז ספרתי, אך לא סתם חשדות – אל עובדות בלבד.

עם מכתבו של טבצניק נסעתי לקישינוב למרכז. בית החלוץ נמצא שם ברחוב בינדרסקי 20. החדר הראשון שנכנסתי בו היה גדול, ארוך ורחב: תחלה נמצאו בו חיילים ועכשיו גרו כאן חלוצים. בחדר עמדו שני שולחנות ארוכים, ומשני הצדדים – כסאות. בפנה, מול הדלת, עמדו מטות אחדות עשויות קרשים, ושתי בחורות ישנו בהן. על יד שולחן אחד ישבו חברים וחברה אחת, שנראתה לא כחלוצה אלא כאיזה גברת. בפנה מצד הדלת היה ברז, ותחתיו עמדה חבית. מאחורי השולחנות היה קיר מקרשים ומעבר לקיר – המטבח. במטבח היו כירים וארון. זה היה חדר קטן מאד שהחלוצות היו מתלבשות בו.

קשה לתאר את הרושם המדכא שעשה עלי החדר הגדול ביום: אולם לא כן היה בערב, בזמן שכל החברים שבו מהעבודה בשמחה ובשירה. בזמן האוכל נשמעו צעקות גיל מכל הצדדים, והחברות הגישו אוכל בשמחה ובהתמסרות, כמו בנשף פרטי. החלוצות שהגישו את האוכל היו בעיני כגבירות ממש, ונחמד היה מראיהן בשעה שחלקו לכל אחד ממאות החברים את מנת ארוחתו. בימים ההם נולד בבית החלוץ הילד הראשון, וקראוהו בשם עובד, כולם היו שמחים ועליזים ובמצב-רוח מרומם.

אך עברו ימים אחדים לשהיתי בבית החלוץ, ומיד נוכחתי בפרוד שבין החברים, שום קשר חברתי לא היה ביניהם, אף כי עבדו יחד, וכל ערב שרו ושמחו. ביחוד בלט הפרוד שבין הבסרבאים ובין הרוסים. לא כן היה בעירתנו שם: הרגישו איזו מסירות וקשר נפשי בין החברים.

ימים אחדים הייתי בבית החלוץ בקישינוב, וחברי המרכז הבטיחו לי לסדר את כל הנירות לנסיעה. נסעתי הביתה מלאה שמחה. בדרך הצטננתי וחליתי שבועים באנגינה קשה. בקומי ממחלתי התחלתי להתכונן לנסוע. הייתי צריכה למכור את הבית ואת החנות שלנו, אולם איש לא רצה לקנות כל זמן שאחי לא יהיה בזמן המכירה, כי לפי החוק רשאי רק הבן למכור, ולא הבת. בקושי רב השגתי סוף-סוף קונה. אולם אחרי-כן בא הדוד אהרון ואמר שהוא רוצה לקנות. הסכמנו, והלכנו כולנו אל הרב לקיים את שטר המכירה. והנה באותו רגע בא הדוד אריה ואמר שהוא בר מצר, מפני שהוא הבכור. זה היה עלבון גדול לדוד אהרון. לבסוף נודע לי שיד אחי באמצע: הוא “סדר” עם הדוד אריה שכאשר הכל יהיה מוכן יבוא הוא ויקנה. הדוד אהרון לא היה בעיני חשוב מהדוד אריה. אבל לא יכולתי לראות בעלבונו, והרי יכול היה הדוד אריה לסדר את הקניה מבלי להעליב. איש. אבל במשפחתנו היה זה תענוג מיוחד להעליב זה את זה.

מכרנו את הבית לדוד אריה בתנאי, שיש לנו רשות לגור בבית ולקבל שכר דירה עד שנסע ארצה, ורק כאשר נפנה את הבית נקבל את מחירו.

אחרי ימים מספר שב אחי עם גיסתי והתחיל לדרוש שנמסור לו את הבית, ואמא תגור אצלו, עד שנצטרך לנסוע. אני התנגדתי בכל תוקף, כי תעודת הנסיעה עוד לא היתה מוכנה, ואי אפשר היה לדעת מתי נסע. אחי התחיל לבקש ולדרוש, עד שאמא הסכימה והתחילה לבקש ממני למוסר את הבית. מכלי הבית לא מכרנו דבר: הכל לקח אחי. הדוד אריה בא וארז לנו את כל החפצים. אמא נסעה אל אחי, ואני נשארתי אצל השכנה, הדרה בביתנו.

ל

מאז לא הייתי עוד בבית החלוץ כי הצטרכתי להתכונן לדרך: הייתי רק משתתפת באסיפות. בשבת בערב אחרי נסיעתה של אמא היתה אסיפה בבית החלוץ. דנו על המצב הקשה שהיה אז, על חוסר העבודה וכד’. היתה רק עבודה אחת ארעית – סיוד המחסן – ואולם לא היה מי שיעשנה. מלבד אסתר ושושנה היו אז בבית החלוץ עוד שתי חברות, אחת כובענית, ואחת בכלל חדשה, יתומה ועלובה מאד. היחידה שידעה לסיד הייתי אני. אבל החברים לא יכלו לדרוש ממני שאלך לעבוד בזמן שאין אני אוכלת אצלם. הבנתי את כל המצב שהיה בבית החלוץ, ובעצמי התנדבתי ללכת לסיד את המחסן. ביום הראשון הובלתי סיד עם החברה החדשה, המחסן היה גדול וגבוה ומעולם לא סידו אותו. זה היה מחסן שהאינטליגנציה רצתה לסדר בו נשף, ולא מסרו את העבודה לנוצרים, כי אם לבית החלוץ. התחלתי לסיד אותו. תחלה היתה העבודה קשה מאד. הקיר היה חזק ולא חלק, ובקושי סידתי. גמרתי כבר לסיד קיר אחד, והעמדתי את הסולם על יד השני. אולם באותו רגע שעליתי על הסולם, נפל הסולם אתי יחד, וידי הימנית – נשברה. החברה שעבדה אתי נבהלה מאד, ולא ידעה מה לעשות. הלכתי בעצמי לבית החלוץ. בגדי היו מכוסים סיד, והאנשים שפגשו אותי בדרך התלוצצו על חשבוני, שחלוצה מוכרחה ללכת בבגדי סיד ברחוב. אך דרכתי על סף הבית והחובש בא אחרי. זה היה החובש, שבא לעזרתי כאשר נפצע ראשי עוד בימי ילדותי. אחרי החובש בא גם הרופא, והוא צוה לשים תחבושות קרות. כל מי ששם לי תחבושת היה מכאיב לי, ורק אסתר שמה לי תחבשות באופן כזה שלא הרגשתי שום כאבים. ע“כ דרשתי שרק היא תשים לי תחבושות. לרופא שלנו לא היו שום מכשירי רפואה בשבילי, והוכרחתי לנסוע לעיר בֶּלץ, הסמוכה לעירתי. אתי נסעו אסתר וחבר אחד, שהוריו גרו בעיר בלץ, וגם בן הדודה טובה. בדרך טפלו בי באופן יוצא מהכלל. אך באנו למלון (בעלת המלון היתה בת עירנו), והנה החבר הלך לביתו, ובן הדודה טובה ואסתר הלכו לקנות לי תרופות, אך בדרך סרו ”בינתים" לראינוע… סבלתי מאד ממכאובי. בעלת המלון טפלה בי הרבה מאד. למחרת בבקר הוליכו אותי לבית החולים השייך ליהודים. בבית החולים השכיבו אותי על שלחן הנתוח, שמו על עיני מגבת ועוד איזה דבר כבד. התחלתי להרגיש איזה ריח קשה. צוו עלי לספור. כמה ספרתי איני זוכרת, אבל בקומי משנתי היתה כבר ידי חבושה בתחבושת חזקה. הרגשתי ברע והקיאותי הרבה מאד. אסתר עמדה על ידי כל הזמן עד שגם היא הרגישה בחילה והוציאו אותה מהחדר.

כעבור יום נסענו הביתה,כלומר – לבית החלוץ. כאן היה המצב קשה מאד: לא היה מה לאכול ואף לא במה להסיק את התנור, בזמן שהקר התגבר מיום ליום. חודש ימים לא התפשטתי מחמת הקור. הייתי צריכה להתחיל ברפוי ידי ע"י מרחצאות ומסז’ים, אולם לא היתה לי שום אפשרות. הכל התחילו לדבר על לבי שאסע אל אחי, כי בביתו יש אמבטיה, וגם אוכל לנוח. אנכי הכרתי את אחי, ולא היה לי יחשק לנסוע אליו, אבל לא היתה לי ברירה אחרת. נלאיתי נשוא את מכת הכנים שהתפשטו בכל גופי, והחלטתי לנסוע אליו.

ברכבת אי אפשר היה לנסוע אז, כי פסי הברזל היו מכוסים שלג. הזמנתי ע“כ עגלון ונסעתי אל אחי, לעירה קופרשטי. בזמנים כתקונם נוסעים מעירתנו לקופרשטי לא יותר מארבע שנעות. ובאותו היום (זה היה בערב שבת) יצאנו בבקר השכם ובאנו אחרי הדלקת הנרות. אמא שמחה לקראתי מאד היתה לה הרגשה כי קרני איזה אסון, אבל לא ידעה מה. אחי וגיסתי ידעו על אסוני (הם היו בבלץ בימי היותי שם) אבל עשו את עצמם כלא יודעים דבר. בשבת לא אמרו לי כלום, אך בערב קרא לי אחי לחדר שני ואמר לי שאני מוכרחה לעזוב את ביתו בלי שום תרוץ. שאלתי אותו אנה אלך, ומדוע לקח הכל מהבית, שאצטרך לבוא אליו? תשובתו היתה ש”מותר" לי ללון בחוץ: אין זה נוגע לו. ותוך כדי דבור באה גיסתי בצעקה וגרשה אותי מהבית.

בקופרשט גרה בת הדודה מרים שהיתה נשואה לשוחט. כשאחי גרשני מביתו הלכתי אליה, אך גם היא לא רצתה לקבלני, בטענה שגיסו של אחי עשיר הוא, ויוכל להזיק לה, שהרי פרנסת השוחט תלויה רק בבעלי הבתים. אולם – אין לך דור שאין בו אנשים טובים: נמצאו אנשים שהסכימו ולקחו אותי לביתם.

תעודת הנסיעה שלי עוד לא היתה מוכנה, ואחי דרש מאמא בלי שום תירוץ שתסע ותביא את התעודה, כי בלי התעודה אי אפשר היה לנו לנסוע לקישינוב, ולהשאר בקופרשט לא יתכן: זה המיט עליו חרפה גדולה, הכל לעגו לו, ורבים כעסו עליו בשל התנהגותו אתי. ביום קור ושלג, בשעה שאי אפשר היה לצאת החוצה בכלל, ועל אחת כמה וכמה – לאמי החלשה שהיתה תמיד יושבת בית, - ביום שכזה שלח אותה בנה יחידה להביא את התעודה. נסיעת אמא היתה קשה מאד, ובמשך כל אותו היום לא היתה לי מנוחה: לא יכולתי לאכול ולשתות, וכל היום עמדתי על יד החלון הקפוא ונגבתי אותו מדי פעם בפעם לראות אם אמא כבר שבה. על יסורי לא בכיתי מעולם. אבל אם הורי סבלו, הייתי בוכה מאוד. אחרי מות אבי היקר התקשרתי אל אמא מאד מאד. אמנם, היא לא יכלה למלא בכל את מקום אבא, כי אבא היה לי גם חבר, ואתו היתה לי אפשרות לדון על כל שאלה ושאלה בחיים. אבל אמא היקרה התמסרה לי בכל רגשותיה הטובים, והועילה עי"ז הרבה לחזוק נשמתי בכל עת צרה.

ככה עמדתי על יד החלון כל היום ובכיתי, עד שבאה אמי. כשאמא באה בלי התעודה, נעל אחי בפניה את כל הדלתות. אמא המסכנה ישבה בקר גדול בחוץ על יד הדלת וחכתה: אולי ירחם בנה יחידה עליה, ולא יפרד ממנה באכזריות כזאת. במקום בנה היקר של אמא יצא המשרת של גיסתו ואמר לאמא שאם לא תלך ברצונה הטוב, תלך מכאן בעל כרחה. וכך נפרדה אמא הטובה מבנה יחידה, ושתינו הלכנו אל אנשים זרים.

לא

כעבור שבועים קבלנו את התעודה, והיינו מוכרחות לנסוע תחלה לקישינוב בטרם נעלה ארצה. אחי צריך היה לאשר בחתימתו את מסירת האדמה שנתתי במתנה לבית החלוץ. אך לא רצה לחתום אלא א“כ אאשר בחתימת ידי שאין לי ולאמא שום טענות אליו, ואין לנו רשות לדרוך על מפתן ביתו. את דרישתו זו דרש אחי בבית הרב. ואז דרשתי אני מצדי שלאחי לא תהיה רשות לדרוך על מפתן ביתי. אעפ”י שאחי חשב את עצמו לעשיר ואני הייתי חלוצה פשוטה וידי שבורה, בכל זאת הרגשתי את עצמי כעשירה ממנו: אני רכשתי את כל המרץ מאבא היקר שלי, ומעין של רגשות טובים מאמי הטובה. וא"כ הייתי עשירה במרץ וברגשות טובים, ולאחי אין כל בלתי הכסף לבדו. אחי נשאר בגולה על אדמת נכר, שבה אף אחד אינו בטוח לא ברכושו, ולא בחייו. ואני נסעתי למולדתי, לאדמת אבותינו, ואם יש צורך בקרבנות אהיה שמחה להיות קרבן על מזבח מולדתי

כשדרשתי את דרישתי הנ"ל נתן בי הרב עינים תמהות. הוא עמד רגעים מספר והתבונן בי כל הזמן כמבקש לבחון את כחי הרב, ולצד אחי העיף מבט של בוז.

הנה כי כן נפרדנו מאחי היחידי. הזמנו עגלון ונסענו ישר לקישנוב. בדרך התחיל השלג להפשיר וכל הדרך נסענו במים. עברנו את בית החלוץ בעיר אורייב. החלוצים קבלו אותנו בספר פנים יפות מאד. שם היו בחורים אחדים ושתי בחורות, בלונדינית ושחורה. הראשונה היתה חכמה מחוכמת ועקרת בית יוצאת מהכלל, והשחורה היתה מלאה חן. שתיהן הכניסו לבית החלוץ שמחה וחיים. לנו שמה לילה אחד ונפרדו מהחלוצים כאילו היינו חברים ישנים-נושנים.

משם נסענו ישר לקישינוב, והגענו שמה לבית החלוץ לפנות ערב. הימים ימי ועידת החלוץ, וגם טבצניק היה שם. החברים התחילו להתנגד שאמא תהיה בבית החלוץ. בזמן הועידה שתקו כל החברים, אבל אחרי הועידה הופיעה בכל אסיפה שאלת פקלמן. הרגשתי בין החברים והחברות היתה טובה למדי, אבל את סבלה של אמא קשה היה לי לשאת. החברים היו תמיד מביעים את דעותיהם באופן חפשי, אבל החברות הציקו לאמא באופן נורא. כונתן היתה שאני אתחיל להגן על אמא, ואז תהיה להן אפשרות לריב אתי, ואולי גם להוציאני מבית החלוץ. ידעתי את כונתן והחרשתי כל הזמן, כאילו לא היה דבר. מנהג החברות היה להתחלף כל שבוע במטבח. אם באה חברה חדשה “כבדו” אותה מיד בעבודה במטבח. אני לא דרשתי שיחליפו אותי וכה עבדתי חודש וחצי במטבח, עד שהחברות בעצמן הרגישו שאני עובדת כבר יותר מדי במטבח, ואז עברתי לעבודת כביסה. בעבודה זו היו עוסקות ארבע-חמש בחורות. נזדמן לי תמיד לעבוד עם החברה נחמה רוזמייר. זו היתה החברה היחידה שאהבתיה מאד. השתדלתי תמיד לעבוד אתה יחד. מלבד מה שהיתה פועלת טובה היתה גם בעלת אופי טוב ומסורה לכל חבר וחבר. במשך רוב הזמן שבליתי בבית החלוץ בקישינוב עבדתי כמעט תמיד עם נחמה רוזמייר. בשבת היו הכל חפשיים, ורק החברות שעבדו במטבח לא ידעו חופש. אם עלה בחלקי לעבוד עם רוזמייר בשבת אחרי הצהרים – הייתי כמעט תמיד נשארת לבדי בבית החלוץ, להכין את ארוחת הערב, ורוזמייר היתה יוצאת לטייל. תמיד החזיקה לי טובה בגלל זה, ולא רק בדברים אלא גם במעשים. למדתי ממנה הרבה עבודות, וגם ידיעותי בעברית נשתפרו בעזרתה. כי היתה מתקנת לי את שגיאותי, ובלא שום כונות צדדיות. מעולם לא הרגשתי מצדה גאוה ושנאה כנהוג אצל רוב הבחורות.

בזמן העבודה במכבסה היו החברות מספרות על חייהן ועל מות הוריהן, כי רובן נתיתמו כבר והרבה זכרונות היו לכל אחת מהן. רק אני שתקתי תמיד, והייתי מסוגרת מאד בפני אחרים.

פעם נגעה רוזמייר בשאלה זו (כמעט כל החברים מבית החלוץ ידעו איך נפרדתי מאחי, וכמה סבלתי) מדוע איני מספרת דבר על מאורעות חיי. לא עניתי לה כלום. היא הבינה כמה סבלתי בגלל אחי, ומאז לא שאלה עוד דבר בענין כאוב זה.

בבית החלוץ היו אז ששים איש. לכל אחד היו חסרונותיו, אבל הקבוצה בכללה היתה טובה מאד. כרוזמייר בין החברות כן היה ישראל הלברטון בין החברים. הוא היחידי שדרש שווי זכויות לבחורות, אבל החברים לא הקשיבו לו ורק היו מתלוצצים ואומרים שיש לו נשמת אשה.

אחדים מחברי הקבוצה לא עבדו, וחיו על חשבון הקבוצה. בבית החלוץ עשו את עצמם לחולים, ואולם אך באו ארצה, הבריאו מיד ועבדו בעבודות קשות ביותר, גם חיו בלא “דיאטה”, בה בשעה שבבית החלוץ דרשו דיאטה חמורה.

כמעט לפני כל אספה עורר ישראל הלבירטון את שאלת החבֵרה, החברות עצמן היו חלשות בדרישותיהן, והפעילות שבהן היו מעטות מאד. כשנתחבב אחד הבחורים על איזו בחורה בבית החלוץ – מיד נכּר הדבר בזמן האכילה: החברה היתה נותנת לחבר זה מנה נוספת… אני חלקתי תמיד את האוכל במד השוה בין כל החברים, וע"כ ידעו כולם שאין לי חבה מיוחדת לאחד מהם. פעם היתה אסיפה בבית החלוץ, ועל סדר היום היתה בחירת מנהל עבודה. היו מועמדים אחדים להנהלת העבודה, וביניהם בחור פשוט מאוד, שהיטיב לעבוד והרבה לאכול; הוא היה מתפאר באכילת בשר נא… איש לא חשב שיבחרו בו למנהל עבודה: כל אחד הרים בהלצה את ידו, וסוף דבר היה שהוא נבחר פה אחד… חבר המרכז התרגז מאד על שלועגים לחבר. כלם התנצלו בזה שבחרו בו ברצינות, והחבר הפשוט נשאר מנהל עבודה, והתחיל לנהל את כל העבודות באופן הרבה יותר טוב מהמשכילים שהיו מתחלפים כפעם בפעם, בה בשעה שהוא נהל את העבודה עד שהקבוצה נסעה לגלץ.

בגדים היה בית החלוץ מקבל מהדזוינט. בימי היותי שם קבלו בגדים פעם אחת. כמעט כל החברים היו זקוקים למלבושים. בחרו ועד בן תשעה אנשים שיחלק את הבגדים. כל החברות היו מוכרחות לעזוב את החדר, ורק לי הרשו להשאר, כי לא הייתי זקוקה לבגדים, ושנית שתקתי תמיד. והנה תחת לברר מי זקוק ביותר לבגד – עמדו חברי הועד ובחרו לעצמם את הבגדים הטובים ביותר - היה ביניהם גם חיט, והוא שעסק “בבחירות” אלה). רק אחד מהם, ונחמן כהן שמו, התנגד למעשיהם. כולם התחילו ללעוג לו, ונתנו לו בגדים יפים למען ישתוק. ואמנם, הוא שתק, אבל הכירו בפניו שהוא סובל מאוד, ונוח היה לו שיחלקו את הבגדים בין החברים הזקוקים לכך. חלש היה מכדי שיוכל להתנגד להם, והועד בחר לו כל מה שמצא חן בעיניו ואת הנותר עזבו על השולחנות. כל החברים והחברות התחילו לריב בשל הבגדים, וכל אחד האשים את השני.

לב

בכ“ה אדר בא לבית החלוץ אחד מגדולי הציונים מאנגליה, מוריס מאייר, עם אשתו. כל החברים והחברות התקשטו לכבודו בבגדים היפים ביותר. רק אני התהלכתי בבגדי חול. חברות רבות חשבו להן לכבוד לדבר עם הגב’ מאייר, ואם שאלה אותן איזו שאלה שהיא, היו ממש מאושרות. עוד זמן רב אחרי כן לא יכלו החברות לשכוח את הגב’ מאייר ואת שאלותיה. באותה השבת שמוריס מאייר בקר אותנו הצטלמנו יחד עמו ועם אשתו. במוצאי שבת קראו חברי המרכז לאסיפה תכופה, לדון על שאלה חשובה: מוריס מאייר רוצה לתת מתנה לבית החלוץ 500 ליי. כמעט כל החברים שתקו, ורק אחד, אפרים סגל, התנגד בכל תקף לקבל איזו נדבה שהיא. הצעתו של סגל נתקבלה אח”כ פה אחד.

תיכף אחרי חג הפסח נסעה כל הקבוצה לגלץ. אני נשארתי בקישינוב ואתי עוד חברה אחת, לנדר, שהיתה רק חדשים בבית החלוץ, וחבר אחד חולה. חברים חדשים התחילו לזרום לבית החלוץ, כמעט כולם בסרבאים, כי רעיון החלוץ הלך והתפתח אז בכל בסרביה. מהקבוצה הקודמת נשארו רק חברים אחדים בחוה שהמרכז שכר, כדי שהחברים ישתלמו בה בענפי חקלאות, ובכל שבת היו חברי המרכז מסדרים הרצאות בחוה.

לאחר שהקבוצה מקישינוב נסעה לגלץ, באה לקישינוב גם אסתר עם אחותה שושנה. התנהגות אסתר בבית החלוץ בקישינוב היתה אחרת לגמרי: הפחד מפני חברי המרכז השפיע עליה לטובה. לכל החברים היתה עבודה ורק החברות נשארו בטלות. הראשונה שיצאה לעבודת חוץ היתה לנדר, אבל היא לא עבדה זמן רב, כי חששה שמא ישתזפו פניה הלבנים. עבודת בית לא ידעה לגמרי, אולם אעפ"י כן לא הצטערה כלל, כי ידעה איך להסתדר.

במקום לנדר יצאתי אני לעבודות חוץ. בתחלה לא האמנתי בכחותי בגלל היד השבורה, אך לאט לאט התרגלתי לכל העבודות כמקודם. פעם הלכתי עם החברים לסדר עצים במחסן. אחרי גמר העבודה בא בעל הבית לבקר את העבודה, ובראותו איך סדרתי את העצים רקד ממש משמחה; לפי חשבונו היו העצים צריכים לתפוס יותר ממחסן אחד, והיה צורך לשכור עוד מחסן לעצים. אני חסכתי לו גם הוצאות כסף וגם בלבול ראש. מהזמן ההוא ואילך היתה עבודתי “המקצועית” – סדור עצים.

פעם עזב חבר אחד את העבודה, ולי ולחבר השני לא היה מה לעשות. לקחתי את המשור ובקשתי את החבר שיראה לי כיצד מנסרים. לא עברו שעות מועטות וכבר עבדתי יותר טוב מבחור. מאז לא הלכתי עוד לסדר עצים, כי אם הלכתי עם החברים לחטוב עצים. אולם לא נעם להם הדבר שאני מטיבה לעבוד מהם, והתחילו להסתלק אחד אחד מלעבוד אתי. אך אני לא נטשתי את המשור, והתחלתי לעבוד עם אסתר. המשור שלנו היה תמיד מלא עבודה, כי כל אחד רצה לראות את הבחורות כשהן חוטבות עצים. החברים היו צריכים ללכת לחפש עבודה, ולא תמיד מצאו, ואלו אני ואסתר כשהתחלנו לסדר את העצים – עמדו מסביב נשים והתפלאו וכל אחת רצתה שנעבוד אצלה, כדי שתוכל להתפאר בפני שכנותיה שגם אצלה עבדו הבחורות. אף לא עמדו אתנו על המקח: כמה שדרשנו נתנו.

בבית החלוץ נמצא חבר אחד שלדודו היה כרם, וגם היה מעבד כרמים אחרים. החבר התחיל להפציר בדודו, שיקח את החלוצות לעבודה. דודו סרב תחלה, אך כאשר אמר לו הבחור שיש חלוצות היודעות לעבוד בחקלאות, הזמין שתי חלוצות לנסיון. שלחו אותי ואת אסתר. באנו אל הכרם. המשגיח העמיד אותנו בשורה אחת עם הנוצריות, ובראותו אח“כ את הצטינותנו בעבודה פטרו את כל הנוצריות והתחילו לדרוש אותנו לעבודה. עבדנו אני ואסתר, שנחשבנו לפועלות הטובות, ושושנה אחות אסתר וגם שושנה רויטמן, זו היתה פועלת טובה, אבל לא עבדה בהתמסרות: תמיד כעסה והיתה ברוגז על כל העולם וביחוד עלי, שהייתי מרגיזה אותה בצחוקי. לשושנה רוטמן קראנו ”שושנה הגדולה“ ולשושנה אחות אסתר – ”הקטנה“. מצבה של זו בבית החלוץ בקישינוב היה קשה מאד: היא היתה חלשה מאד ולא יכלה לעבוד קשה. לנדר נחשבה לאחת החברות הותיקות וע”כ בחרו בה למנהלת, ופה היה התחילה למשול בכפה, והתחילה לדרוש משושנה הקטנה עבודה כה רבה שלא יכלה למלאותה. בכרם היתה העבודה קשה, אולם בכ“ז דרשה שישלחוה רק לכרם, כי ידעה שבכרם אבוא אני תמיד לעזרתה. השתדלתי שתלך על ידי. פעם עזרתי לה שתקדמני בעבודתה ואני נשארתי אחורנית. באותו הרגע בא המשגיח, ופנה אלי בצחוק: ”לו היו בבית החלוץ הרבה חלוצות כמוך בטוחני כי ארץ ישראל תבנה". התאדמתי מאד בגלל המחמאה, כי לא אהבתי שיהללוני בפני.

בשעת הצורך הייתי מכבסת לבנים. החברות שלא כבסו לא מצאו חן בעיני החברים. פעם בימי עבודת הכרם נשארתי בבית לכבס. למשגיח אמרו שאני חולה. למחרת בא המשגיח לבקרני, ומצא אותי על יד גיגית מלאת לבנים. הצטדקתי לפניו שבבית החלוץ “אי אפשר” לחלות: העבודה כל כך מרובה שמוכרחים לעבוד. אך הבטחתי לו לבוא למחרת לכרם.

לג

יום אחד יצאנו לכרם, כשעננים כבדים התחילו לכבות את פני השמים. תחילה לא שמנו לב לדבר, אם כי בדרך התחיל לטפטף גשם. אמרתי מיד שעלינו לשוב. אבל החבר פחד פן יטהרו השמים אח"כ ודודו יכעס עליו, כי העבודה היתה הכרחית בכרם. אסתר פחדה פן יאמרו עליה שהיא פועלת לא טובה. שושנה הגדולה ושושנה הקטנה שתקו, כי בכלל לא התחשבו בדעתן. רק אני לא פחדתי. עזבתי אותם והלכתי לבדי הביתה. אך באתי הביתה התחיל יורד גשם חזק מאד. באתי הביתה וכל החברים כבר היו בבית. כאשר שאלוני מדוע זה לא שבו כולם, ספרתי להם את הסבה, והם פרצו בצחוק; כל אחד מהחברים לחץ לי את ידי בעד אומץ לבי. כעבור שעה באו כולם הביתה רטובים מאד, אסתר הצטננה ושכבה חולה ימים אחדים.

החברים היו עובדים גם אצל סוחר אחד אשר היה מקבל בקבוקים מהתחנה ושולח אותם ע"י עגלונים, ומפקיד עליהם לשמירה את החברים. החלוצות היו מסדרות את הבקבוקים במחסנים, וגם בחצר הגדולה שהיתה מוקפת גדר גבוהה. בפעם הראשונה, כשהתחלתי לעבוד בסדור בקבוקים, התבוננתי יפה איך החברות עובדות, ואחרי כן התחלתי לסדר. וכשבא הסוחר והעיף עין בשורה שלי, מחא כף מרוב שמחה: לפי אופן עבודתי אפשר היה לסדר יפה את כל הבקבוקים במחסן בלבד, ולא בחצר. אז פנה אלי ואמר: מהיום והלאה את תהיי פה המשגיחה על העבודה. כולם צריכים לסדר את הבקבוקים כמוך.

פעם, לאחר יום עבודה על יד הבקבוקים, באו החברים הביתה בערב, וחבר אחד ספר על השני שגנב בקבוקים. אז פרץ ריב בין כל החברים: גנבה בבית החלוץ! קראו לאספה תכופה ובה הציעו להוציא את הגנב מבית החלוץ. רק אני ואסתר נמנענו מהצבעה. אני אמרתי באופן גלוי שאינני יכולה להאמין לחבר השני: ומי יודע מה קרה ביניהם? הרי הכרנו את הגנב כבחור ישר. ואמנם, אח"כ התחרטו החברים על מעשיהם, כי נודע להם שהיה סכסוך בין השנים.

נזדמן לנו גם לעבוד בברירת ניר לסיגרות. עבדנו ימים אחדים ואח“כ הודיע לנו מנהל העבודה שהסוחר נותן לנו הוספה לשכר העבודה, בגלל השחרחורת, כי היא עובדת יותר טוב מכולם. ”השחרחורת" – הייתי אני, ולא היה גבול לשמחתי.

עם החברים והחברות החדשות הרגשתי עצמי יותר טוב, והיתה בינינו אינטימיות ואחדות. לא הבדילו בין ביסאראבי לאוקרייני: לכלם היתה שאיפה אחת, לבוא לארץ ישראל.

בין החברות החדשות היו שתים תופרות. אחת – תופרת פשוטה, והשניה תופרת ממדרגה ראשונה והיתה מקבלת עבודות חוץ ומרויחה יפה. את כל רוחיה היתה מכניסה לבית החלוץ. לא נזדמן לנו אף פעם לדבר באופן אינטימי עם התופרות, כי היו רחוקות מחיי בית החלוץ. פעם, ביום ראשון אחרי הצהרים הלכתי העירה לסדר איזה ענינים, ונפגשתי עם התופרת, בדיוק ע“י התחנה החשמלית ברחוב אלכסנדר ובסקי. שמחנו מאד זו לקראת זו ושתינו ישבנו על הספסל. רעש האוטומובילים והאומניבוסים ושאון המוני האנשים לא הגיעו לאזנינו. שקועות היינו בשיחתנו על ארץ ישראל. נדמה היה לנו שאנו מכירות יפה את המצב בארץ, על פי הרצאותיהם של חברי המרכז וגם על פי ”הקונטרס“ ו”הפועל הצעיר “. כמעט כל החברים נטו ל”הפועל הצעיר". כל אחד מאתנו שאף לעבוד בחקלאות חברתי התחילה להתאונן על מצבה הקשה, שהיא מוכרחה לעבוד בתפירה ולשרת את הגבירות העדינות המבלבלות לה את המוח: היום מודה זו מחר מודה אחרת. שום תוכן אינה מוצאת בעבודתה, והיא מקנאה בי שאני יודעת לעבוד בחקלאות, ובכל עבודות חוץ. כי מה היא באמת? סתם תופרת. איזו תועלת היא מביאה בחיים? לפי דעתה אינה מביאה שום תועלת, מלבד סכומים הגונים שהיא מביאה למנהל העבודה. על יפי עבודתה לא יוכל לדון שום חבר. דנים על עבודתה הגברות, שהיא כל כך רחוקה מהן. היה לי רצון כביר לעזור לחברתי, אבל לעזור במלים לא יכולתי. תמיד עזרתי במעשים, ולחברה זו לא יכולתי לעזור בכלום. אולם מאותו יום התקשרנו כחברות אינטימיות.

לד

לנדר הוסיפה לנהל את המשק במטבח בית החלוץ כרצונה. כאשר באה לבית החלוץ היו לה רק שתי שמלות. אף מזודה לא היתה לה. אולם עברו חדשים אחדים לאחר שנעשתה למנהלת והנה התחילה לקנות שמלות שונות ולהשתמש בכל מיני קוסמטיקה. תחלה חשבו החברים שהיא מקבלת כסף מהבית. אך פעם מצאנו מכתב מאמה, המודה לה על חמשים ליי שקבלה ממנה. וזה היה בשעה שבבית החלוץ התחילה להנהיג כל מיני קמוצים באוכל, וגם בכביסה.

בזמן ההוא עבדו כל החברים והחברות בחוץ, והרויחו יפה. אני התנגדתי בכל תוקף להצעת הקמוצים של לנדר (לא להרתיח את הלבנים בכביסה וכד’) ולא גמרתי את הכביסה. החברים באו מהעבודה וספרתי להם הכל. הם היו כבר מלכתחילה נרגזים עליה בגלל זה שהיא מקמצת באוכל. גם הבחורות שעבדו בחוץ סבלו ממנה הרבה. אחרי עבודת חוץ קשה היו עוד מוכרחות לתקן הכל בעצמן ולפיכך כולנו התנגדנו לה וקראנו לאספה תכופה. לנדר ידעה היטב שאני הייתי יוזמת האסיפה, כי כלם היו חדשים ולא היה להם מרץ להתנגד לאיזה דבר שהוא. יום לפני האסיפה התחילה לנדר פתאום להראות כחברה טובה שלי: קנתה לי שוקולד ועוד דברים שלא ראיתים זה עדן ועדנים, מאז נכנסתי לבית החלוץ. קבלתי הכל מידה והשתדלתי שהחברים יראו את יחסה הטוב אלי.

לנדר השתדלה כל הזמן להשפיע עלי שלא אשתתף באספה, עד שלבסוף הבטחתי לה. בהתאסף כל החברים לאספה הייתי אני כל הזמן בחדר למעלה, והקשבתי למה שמדברם למטה. בשמעי שחבר המרכז, נ. כהן, בא והאסיפה נפתחה, ירדתי מיד למטה. לנדר החוירה, וכל החברים שמחו לבואי.

פתח החבר רבינוביץ, שהיטיב לדעת עברית יותר מכל החברים החדשים. הוא התחיל בברור התנהגותה הלא-יפה של לנדר. אני חפצתי לאמץ את רוחו ובאמצע דבריו אמרתי: כן כן! החבר כהן התרגז מאד, כי הענין לא מצא חן בעיניו. ולא התנהגותה הכללית של לנדר היא שהסעירה את רוחו, אלא בעיקר ענין זה שמנהל העבודה אהב את לנדר, ובכל היותו ישר מאד העלים עין מחסרונותיה, ועל פשעיה כסתה אהבה. החבר כהן התחיל לדבר בהתלהבות נגד אלה המבקשים להבאיש את בית החלוץ, וכל החברים נבהלו לשמע הדברים. כהן הציע שהחבר רבינוביץ יגורש מבית החלוץ, או שיבקש סליחה. רבינוביץ ראה את עצמו צודק ולא רצה לבקש סליחה. כל החברים החליטו אך להוציאו מבית החלוץ.

אחרי כן פנה החבר כהן אלי: “גם את אומרת כן?” – “כן”, עניתי לו. “לא דברתי באופן כה חריף כמוך. התכונתי באופן אחר”. בטוחה הייתי שהחבר כהן יתענין וישאל אותי “באיזה אופן”, ובכלל ירצה לשמוע את דעת החברים, אבל הוא סגר מיד את האסיפה, ולא נתן לאיש את רשות הדיבור.

מנהל העבודה לא השתתף באסיפה. הוא עמד כל הזמן במטבח, וכשנגמרה האספה נכנס ופנה לכולם: “לא את רבינוביץ צריך היה להוציא, אלא את פקלמן: היא האשמה בכל”. פרצתי בצחוק ואמרתי לו: “חבל, זילברג, שאינך יכול להאשים אותי באיזה דבר”. הוא הרגיש באשמתו, ואחרי אסיפה זו היה לי לחבר טוב.

לנדר לא יכלה להיות שקטה, לפקלמן לא יכלה לעשות דבר, אבל היתה עוד אחת שראתה היטב את מעשיה, והיא אסתר. לנדר ביקשה ע"כ להתנקם לפחות בה. היא ידעה שיחסי עם אסתר אינם טובים זה זמן רב, עוד מאז היינו בבית החלוץ שלנו. חברי המרכז גם כן לא סבלו את אסתר, כי לפעמים אמרה להם את האמת בפניהם. פעם נסעה אסתר עם חבר אחד מבית החלוץ שבעירתנו וספרו על המצב הקשה שהיה אז אצלנו, ובקשו עזרה באיזו צורה שהיא. חברי המרכז לא שמו כמובן לב אליהם, והיא גערה בהם בנזיפה שהיתה ראויה להם. בגלל זה בקשו להוציאה מבית החלוץ בתואנת התנהגות לא יפה. אני הכרתי היטב את אסתר. ידעתי שהיא מהירה לשכוח טובות שנעשו לה ומסוגלת לנטור שנאה זמן רב. אבל התחשבתי בה מעט מאד. התחשבתי בעצם הדבר, וכשמעי כי רוצים להוציאה מבית החלוץ, חרה לי מאד. רשות הדבור נתנה לשני חברים. לאחד – לי – בעדה, ולאחד – לנדר –נגד. לנדר התחילה להאשים את אסתר בהתנהגות לא יפה עם החברים. אחרי כן, בהגיע תורי, עניתי ללנדר, שאסתר בקישינוב התנהגה יפה מאד. לו התנהגה אצלנו ככה – איני יודעת אם היה מקום לריב בינינו.

כל החברים ידעו שלא היה שלום ביני ובין אסתר, ואני מגינה לא על אסתר כי אם רק על האמת. הוספתי ואמרתי: “אם אינני חיה אתה בשלום, אין זאת אומרת שהיא חלוצה לא טובה; הייתי רוצה שלנדר תביא עובדות על התנהגותה של אסתר”.

לנדר שתקה, ואני המשכתי:“אוכל רק להעיד איזה קרבן הביאה אסתר בשביל החלוץ. כשעוד היתה בבית החלוץ בעירתנו קבלו היא, אחותה ואחיה, תעודות נסיעה לאמריקה. הכל כבר היה מוכן לנסיעה וקרוביהם התנו אתם בפירוש שאם לא יסעו לא ירצו להכירם עוד. והנה אחרי שנתים של סבל כה גדול ואבוד מרץ וכוחות, באים בלי שום יסוד ממשי ורוצים להוציא אותה מבית החלוץ, ולשלול ממנה את הזכות לעלות ארצה. אין פה שום צדק ויושר”.

כל החברים החרישו, ולנדר נכנסה למטבח בראש מורד: גם מזמתה כנגד אסתר לא עלתה לה…

לה: חֶבְלֵי עֲלִיָּה

צריכה הייתי לנסוע עם הקבוצה העשירית, אבל כיון שהם אחרו בקבלת הויזות ונסעו לגלץ, נשארתי בקישינוב עוד שלשה חדשים ונסעתי לקושטא. לנדר שמחה לנסיעתי יותר ממני ואמרה בקול רם: “ברוך שפטרני”.

לפני נסיעתי היו כל החברים בעבודה. נשאר רק אחד שעזר לי להעביר את חפצי לתחנה. אסתר עם אחותה ועוד חברות מספר באו לתחנה בזמן שהרכבת כבר זזה…

באתי לגלץ, ונסעתי עם חפצי ישר לבית החלוץ. אבל החברים לא נתנו לי להכנס שמה מחוסר מקום. לפי דעת החלוצים היו חפצי מרובים ביותר. הייתי אובדת עצות ולא ידעתי אנה אפנה, כי זרה הייתי לגמרי בעיר זו. העגלון שהסיענו נחם אותי ואמר שיש לו בביתו חדר פנוי ותהיה לנו אפשרות להיות שם כל ימי שבתנו בגלץ. נסענו עם העגלון לחדרו ובדרך ראינו שהרבה אנשים סובבים בחוצות ומביטים אלינו בתמהון. באנו לחצר והעגלון מסר לנו חדר נאה למדי, גם הוריד לנו את כל החפצים. אחרי כן נודע לנו, שהיתה שרפה גדולה בעיר: מחסן נפט בער, וכל התושבים נבהלו לצאת מבתיהם. אמא האמינה בלב שלם שזה נס מהשמים, שהשרפה נפסקה.

למחרת הלכנו יחדו, לבית החלוץ. החברים קבלו אותי בשמחה ובתרועה, כנהוג בבית החלוץ: “אַ אַ אַ – אַ אַ אַ פקלמן, אַ אַ, פקלמן הופכת את בית החלוץ אחרינו? עכשיו אנו רואים שלא הכרנו אותך: מים שקטים יעמיקו לחדור…”

שלושה ימים היינו בגלץ, ומשם נסענו לקונסטנץ, והגענו לעיר זו בצהרים. לפני הנסיעה קבלתי את החותמת על התעודה והחפצים, וכשנשמע הצלצול השלישי עליתי עם אמא על האניה, שהפליגה בחמש לפנות ערב. כל אחד חפש לו מקום לשבתו באניה וכמעט כל הנוסעים הסתדרו ושכבו לנוח.

אני רציתי אז לכתוב הרבה הרבה, אבל לא היה לי למי, בכל התקשרותי לחברותי מבית החלוץ, לא יכולתי לכתוב להן על חויותי הנפשיות. הייתי כותבת לחברתי שעשתה לי כל כך הרבה, לגיסתו של הנפח. התחלתי לכתוב אליה אולם אחרי כן נמלכתי בדעתי: מי יודע אם תבינני? הן ארחות חייה אחרים לגמרי, וודאי לא תבין לרעי. משכתי את ידי מהכתיבה ושכבתי לישון בודדת עם רעיונותי והשקפותי.

קמתי בבקר השכּם, ובקשתי לפתוח את החלון הקטן והעגול. עוד לא הספקתי להביט החוצה והנה קולות וקריאות עולים באזני שבעוד שעה נהיה בסטמבול. כל אחד התלבש מהר ונחפז לגמור את ארוחת הבוקר כולם כאחד עלו על הספון. הים היה שקט, השמים בהירים והאניה הלכה לדרכה במישרים. מרחוק נראה כבר הנמל. הרבה אנשים חכו לאניה, מי לקרובים ולמכירים ומי לאנשי מסחר. על הספון עמדו כל הנוסעים ומרחוק רצה כל אחד להכיר את האיש המחכה לו. רק אני ואמי ישבנו בודדות. ידענו כי אין איש מחכה לנו וגם אנחנו לא חכינו למי שהוא ישבנו זו ליד זו וחכינו לגורלנו בעיר נכריה, בלי ידיד ומודע. דמעות נזלו מעיני אמא וגם מעיני. אולם בה בשעה שאמא בכתה על גורלה המר, שלעת זקנתה היא צריכה לחפש את גורלה במרחקים, הנה דמעותי אני היו דמעות גיל ואושר, שאני בעצמי אוכל למצא את גורלי במרחקים. הרגשתי בי הרבה כוחות רעננים.

לו

בעשר וחצי באה האניה לקושטא. כל הנוסעים ירדו מהר; רק אני ואמא נשארנו במקומנו. נגש אלינו יהודי אחד, ושאל אותנו אנה נרד. עניתי לו: לבית החלוץ. היהודי הוציא תעודה מכיסו והראה לנו שהוא נשלח ע“י הדזוינט להוריד את המהגרים. לא האמנתי לו, לקחתי את תעודתו ממנו ונגשתי לרב החובל של האניה ושאלתיו אם אפשר לסמוך על יהודי זה. הקפיטן הביט אלי בתמהון קצת, פנה ליהודי ואמר: ”אני בטוח בהצלחתה של הבחורה הזאת; כמה אומץ לב יש בה!“ אחרי כן פנה אלי ואמר: ”מותר לך ללכת עם היהודי הזה, יש בקורת גם למטה, ולא כל אחד מורשה לעלות לאניה". כאשר שאלני לאן אני נוסעת – עניתי לו בקצרה: לארץ ישראל. הוא הושיט לי את ידו וברכני שאצליח בדרכי.

הסבלים התחילו למשוך את חפצינו, ואמא רצה אחריהם בכל כוחותיה. אני הייתי מוכרחה לחכות ליד היציאה עד שחתמו על התעודות. בקושי השגתי את הסבלים עם אמא. את חפצינו הביאו למחסן גדול, ובו כל מיני חבילות וחפצים, של מאות מהגרים שבאו לקושטא, לנסוע משם לכל קצוי העולם. רוב הנוסעים היו מרוסיה, ומקצתם – משאר ארצות. אחרי שסדרו לנו את החפצים העבירו אותנו לבית מלון, ובו מהגרים רבים.

יומים אחרי בואנו לקושטא חליתי בשפעת קשה. אי אפשר לתאר את מצבה הקשה של אמא הטובה, בעיר נכריה בלי כל מכיר ורע. שכבתי בחום גבוה, והיה צורך לקרוא לרופא. אמא לא ידעה אנה תלך. והנה בחדר השני נמצאה משפחת עולים לא“י. כל המשפחה נסעה, רק בחור אחד היה מוכרח עוד להשאר בקושטא, והוא שעזר לאמא בכל. הלך לקרוא לרופא והביא כל דבר שהיה נחוץ, שבוע ימים שכבתי, וכשירדתי מהמטה בפעם הראשונה – נפלתי על הרצפה; עד כי כך אזלו כחותי. הייתי מוכרחה להשען בלכתי: בידי האחת נשענתי על אמא, ובשניה – על מקל. בהליכה כזו היה עלי לחפש ולמצוא את בית החלוץ. התחילו לשלוח אותי מחדר לחדר. בכל מקום חכיתי חצי יום עד שהגיע תורי, והתשובה היתה אחת: ”המכתב – לא אלינו הוא".

שמונה ימים הסתובבתי ככה מחדר לחדר; לבסוף חדרתי לחדר אחד שלא כל אחד רשאי להכנס לשם. אבל המשגיח רחם עלי. ונתן לי להכנס. לפני ישב יהודי כבן 40 ודבר בקול חזק ונעים. נתתי לו את המכתב, הוא רפרף במהירות עליו, וענה לי: “אין אנו עוזרים לבסרבאים”. אמרתי לו, שאין אני מבקשת עזרה ממנו. אני רוצה רק לדעת את הכתובת הנכונה של בית החלוץ. הוא חזר ולקח ממני את המכתב, התחיל שוב לקרוא בו ותיכף אמר לי את הכתובת של בית החלוץ.

במשרד בית החלוץ לא היה עלי לחכות בתור; הכניסה היתה חפשית. שם ראיתי חברים לא מהגרים, וגם פגשתי חבר אחד שהיה בקישינוב בבית החלוץ. שנינו שמחנו ואני הרגשתי את עצמי כאחת מהחברה. רוב החלוצים היו מרוסיה ודברו רוסית. אני דברתי רק עברית. דבר זה עשה רושם טוב על מנהל בית החלוץ, ותיכף שלח אותי ל“מסילה חדשה”. באתי לשם ביום חמישי, בדיוק לפני ארוחת הערב… שני בחורים חלקו את האוכל; הלכלוך היה נורא, ולא יכולתי לאכול. התחלתי לשאול את החברות איך תוכלנה לחיות בלכלוך כזה, והן ענו בגאוה: “אנו נלחמות לשווי זכויות; כיון שאין עבודה לא לבחורים ולא לבחורות, עובדים הבחורים אתנו יחד במטבח, ובכל עבודות הבית”. עניתי להן: “גם אני שואפת לשווי זכויות, אבל לא ללכלוך…”

אחרי ארוחת הערב נגשתי למנהל העבודה, ודרשתי שיסדרוני למחרת במטבח בעבודת בשול. המנהל שמח, שלא יצטרך לריב עם כל אחד בגלל הסרוב לעבוד במטבח, והתפלא שהנה באה חלוצה חדשה ודורשת מיד עבודת מטבח. ביום ששי בבקר נכנסתי לעבודה. המטבח היה קטן עם כיריים בנויים, והכל היה מלוכלך עד כדי כך שאי אפשר היה לקחת דבר ביד. התחלתי לנקות הכל, כדרכה של יהודיה כשרה בערב פסח. עודני עסוקה בעבודה, והנה נכנסה בחורה בלונדינית נמוכה, ואמה לי: “אני עוזרת שלך. היום היה תורו של בחור אחד חיט, ואולם אני החלפתי אותו כדי שיתפור לי איזה דבר”. אח“כ הוסיפה ואמרה: ”שמי שרה, ומה שמך?“ עניתי לה: ”שמי הניה".

שתינו עבדנו ונקינו הכל כמו בערב פסח. ארוחת הצהרים היתה בדיוק בזמנה, והתבשיל מצא חן בעיני כל החברים והחברות, וכל אותו היום דברו על אודות האוכל הטעים. רבים נזכרו בבתיהם ואמרו שטעם האוכל היה כטעם התבשיל של האם בבית. אני ידעתי שלא התבשיל הוא שהצטין כל כך: לא הייתי מהמבשלות הטובות, אולם הנקיון הוא שנתן בו טעם מיוחד.

לז

כעבור זמן מה נזדמן לי להכיר את שרה הבלונדינית מקרוב. זה היה בשבת, האויר היה נעים, לא חם ביותר. כרגיל בתחלת אלול בחו“ל. רק רוח נעימה עלעלה בין העצים. ביער הרגישו את החופש והוא קרא אליו את הצעירים והצעירות למסור לו את סודותיהם. זוגות זוגות הלכו ליער ונעלמו שם. איש לא ידע על חברו, ורק העצים היו עדים נאמנים ושמרו על כל הסודות. גם אני ושרה יצאנו היערה למסור לו את רגשותינו. איזו הרגשה קדושה קרבה אותי לשרה. היא התחילה לספר לי על חייה, באיזה קושי כבשה את העמדה החלוצית בין החברים שלא האמינו בכוחות החברה. היא היתה בין הראשונות באודסה, בחוה של האגרונום זוסמן, ולמדה לעבוד בכרמים יחד עם החברים. כמו-כן ספרה לי איך עברה היא, ועוד חברה אחת, את הרי קוקז, את הבצות ואת המלריה הקשה, וכמה מכשולים עברו עליה עד שהגיעה לקושטא. בזמן יציאתה מרוסיה התנגדו החברים לנסיעתה ארצה יחד אתם. טענתם היתה: איך אפשר לבחורות לנסוע בדרך כל כך קשה? אבל היא וחברתה השתמשו בכל מיני תחבולות, עד שלחברים לא היתה ברירה אחרת, ובעל כרחם ענו אמן. סופו של דבר היה שבדרך לא היתה עבודה לבחורים, בה בשעה שהבחורות עבדו כל השבוע, ואת שכר עבודתן מסרו לחברים. רק בשבת היתה להן ”מנוחה“, כלומר: כבסו כל היום לבנים לחברים, נקו בחדריהם ותקנו להם את בגדיהם… ואחר כל אלה לא חשבו החברים מעולם שהם מנצלים את החברות: לדעתם היה כל זה עפ”י מדת הצדק והיושר.

גם אני ספרתי לשרה על חיי בבית החלוץ ולא הרגשתי כלל איך חלף ועבר היום: השמש שקעה כבר כאשר חזרנו לבית החלוץ. שרה חלקה עם כל החברים את שמחתה: לפי דעתה עוד לא פגשה חלוצה כמוני.

לא הספקנו לגמור את ארוחת הערב, והנה בא שליח מקושטא ממשרד החלוץ, להודיע לחברים ולחברות מי מהם נוסע ארצה. כל החברים התאספו מסביב לשליח, ואני עמדתי מרחוק, כי לא קויתי שאהיה הפעם בין הנוסעים. הן היו חלוצים ב“מסלה חדשה”, שגרו שם שנה ויותר. אני עמדתי מרחוק והתבוננתי בחבר שהביא את הבשורה הטובה. פניו לא היו סמפטיים כלל, וידיו ורגליו היו חבושות בתחבשות-סמרטוטים. דבורו היה לא ברור וכמעט שלא הבנתי מה שהוא קורא; בקצור, החבר עשה עלי רושם רע מאד.

בין הנוסעים היתה גם שרה. השליח גמר לקרוא את הרשימה ופנה ללכת, אך חברים אחדים התבוננו ברשימה והתחילו לקרוא בקול שיש עוד שמות אחדים ברשימה, בצדה השני. התחילו להמשיך את קריאת הרשימה והנה גם הניה פקלמן עם אמא שם. לשמחתי לא היה גבול, ושרה רקדה ממש משמחה שאנו נוסעים יחד.

לח

בין הנוסעים היו גם שמונה בסרבאים. בשמעם שגם אני נוסעת אתם יחד – התחילו להפציר בי שנארגן קבוצה בסרבאית. ב“מסלה חדשה” בבית החלוץ היו קבוצות, ורק הבסרבאים היו בודדים. שאיפתי היתה לחיות רק בקבוצה וע“כ הסכמתי להצעתם, אבל התנגדתי ל”מחיצות" בין בסרבאים לרוסים. גם פה נתקלתי, כמו בקישינוב בקבוצה העשירית, ביחס הרע לבסרבאים, והחלטתי להצטרף לקבוצתם.

משרד החלוץ הכין מזון לכל קבוצה על האניה, בערך לשבועים. נסענו באנית משא, ואתנו נסעו, מלבד המהגרים, כמאתים חלוצים, כולם מלאי חיים ותקוה. עלינו על האניה בשירה וברקודים. כל קבוצה וקבוצה הסתדרה לחוד, ואני בקבוצת הבסרבאים. אולם בארוחת הערב הראשונה הרגשתי מיד שהקבוצה אינה מתאימה לי. הם התחילו לקרא זה לזה בכנויים כאלה שלא שמעתי כמותם מעולם. אני ואמא החלפנו מבטי תמהון לשמע הדברים. התנהגותם היתה כל כך רעה שלא יכלנו לאכל.

כעבור יומים התודעתי לחברים מ“משמר הוולגה” וגם אל החבר שהביא ל“מסלה חדשה” את רשימת הנוסעים ארצה. כשהתודעתי אליו מקרוב, ראיתי שאסור לשפוט על פי רושם ראשון: עד כה עשה עלי רושם רע, וכאשר הכרתיו מקרוב ראיתי שהוא בחור משכיל ומפותח. התודעתי גם לחברים אחרים ממשמר הוולגה שהזמינו אותי לעבור לקבוצתם, וכן עשיתי.

עד מהרה נתפרסמתי כצחקנית שבקבוצה: הייתי צוחקת תמיד אף במצב הקשה ביותר; בצחוקי הייתי שוכחת את כל צרותי. על אחת כמה וכמה – במצבי הטוב. על האניה הנוסעת ארצה ישראל. הרגשָתי בין החברים החדשים היתה מצוינת. הייתי תמיד שמחה ועליזה וצחוקי השפיע אף על הממעטים בצחוק והשרה עליהם שמחה וגיל. הכנסתי איזו עליזות וחיים לבין החברים והמהגרים, ולעתים קרובות הייתי שומעת שאומרים: “הבסרבאית אינה דומה כלל לבסרבאים”.

כמעט כל הנוסעים במחלקה השלישית ישנו על הספון, בצד אחד כל הבחורות, ובצד השני – כל הבחורים. ערב אחד הלכו כולם לישון, רק אני לא יכלתי לישון. הים היה שקט, השמים בהירים, האניה שטה לה בגאוה על הים, כאלו נדמה לה שהעולם ומלואו שייכים רק לה. את הדגים שפגשה בדרך סלקה הצדה, ושטה קדימה באין מפריע. כולם ישנו שינה מתוקה: מי שרצה לשכוח את דאגת היום, ומי שרצה לנוח מעבודתו הקשה ומי שלא יכול לסבול את הבטלנות על הים. רק אני עמדתי והסתכלתי בהדר הטבע. והנה נגש אלי בחור ממשמר הוולגה, ושאלני על מה אני חושבת בערב כה יפה. רגעים אחדים שתקתי ולא עניתי דבר. רכזתי תחלה את כל מחשבותי, ואחרי כן הבעתי לפניו את מחשבתי ודאגתי. אני שאפתי לחיות בקבוצה קולקטיבית וידעתי עד כמה יהיה לי קשה להוציא דבר זה לפועל, בגלל אמא שלי. ספרתי לחבר כמה סבלה אמא בבית החלוץ מהחברות, ומה יהיה בארץ ישראל? איך נסתדר שם? האם יהיה לי ספוק בעבודתי אם אעבוד כבודדת? לדאוג לי לבדי – לא לזה שאפתי בגולה, שאפתי לעבוד בקבוצה אינטימית. אבל לא אוכל להסכים שאמא הטובה שלי תסבול בגלל זה. החבר, שהיה שנים אחדות בקבוצה, גלה לפני את חסרונותיה. לפי דעתו יכול אדם, שאינו חושב רק על עצמו, להביא תועלת לאנושיות בכל מקום שהוא. זמן רב המשכנו את הוכוח על אודות הקבוצה ולא הרגשנו איך עבר הזמן. כאשר הלכנו לישון היתה כבר השעה מאוחרת מאד.

עוד לא הספקתי להרדם והנה הרגשתי שמי שהוא מושך ממני את השמיכה. התעוררתי וראיתי לפני מלח הרומז לי איזה רמזים. נבהלתי והתחלתי לצעוק בקול הסטרי, והמלח ברח. מיד בא הקפיטן לשאול מה קרה, אבל האניה היתה איטלקית, ואיש מהנוסעים לא ידע את שפתו. כל החלוצים והמהגרים התחילו לשאול אותי מה קרה וכולם רצו לדעת פרטי פרטים, אם המלח באמת משך ממני את השמיכה ומה היו הרמזים שרמז לי ולמה באמת הלכתי לישון בשעה כל כך מאוחרת. הייתי תמימה מאד, לא היו בי שום מחשבות זרות, וספקתי את סקרנותם זו בשלמות…

לט: הַיָּמִים הָרִאשׁוֹנִים בָּאָרֶץ

כל הבסרבאים היו מוכרחים לרדת בבירות. צר היה לי לעזוב את החברים ולנסוע עם הבסרבאים. באין ברירה השארתי את חפצנו באניה. חברים אחדים הבטיחו לי להורידם בחיפה. כשירדנו אל הסירה ראינו את מטפחות החברים מתנפנפות באויר עד שנעלמנו מעיניהם.

לא הספקנו אף להתבונן במראה של בירות. בחוץ כבר חכה לנו אחד מ“הציונים”, ומסר לנו שהוא סדר בשבילנו אוטו, “הציוני” הלך אתנו לגאראז, עזב אותנו והלך. כעבור שעתים יצאנו לדרך. זה היום ביום חמישי ז’ אלול תרפ"ב. נסענו כל הלילה. עברנו את הגבול הצרפתי. הדרך היתה מלאת סלעים. עלינו והסתובבנו על ההר כאלו בהקפות, וכשהבטנו למטה נדמה היה שאנו עולים במדרגות. הנסיעה היתה קשה מאד, והנהג רצה לעזוב אותנו באמצע הדרך. מצא לו אמתלא שאין לו בנזין ואין מים. כולנו ירדנו מהאוטו והתחלנו ללכת ברגל. הנהג דרש מאתנו קבלה, אבל את הקבלה לא רצינו לתת לו, עד שלא יביא אותנו למקום הדרוש. אתנו נסע פועל אחד שכבר היה זמן רב בארץ, ידע יפה לדבר ערבית, וגם בקי היה במנהגיהם של ערבים. הפועל התחיל במשא ומתן עם הנהג, עד שהלה הסכים להעביר אותנו עד מתולה.

מ

באנו למתולה ביום ששי לפנות ערב. אמא שלי נכנסה מיד לבית הראשון להדליק נרות של שבת. עוד לא הספיקה לברך ומכפר גלעדי באו לקחת אותנו. זו היתה הקבוצה הראשונה שראיתי בארץ. היא מצאה חן בעיני מאד. בעיני אמי מצא חן חנוך הילדים. ראשית – מפני שהם לא היו יחד עם הגדולים, ושנית – יפה היה לראות את הילדים הקטנים בעבודתם. הם ערכו בעצמם את השולחן לפני האכילה, שטפו את הכלים, ועשו שאר עבודות בית.

בשבת, בתשע בבקר יצאנו לדרך. קשה היה מאד לאמא לנסוע בשבת הן זו הפעם הראשונה בחייה שהיא נוסעת בשבת. ואיה? בארץ ישראל. בצהרים הגענו לאילת השחר, נחנו שם שעות אחדות ובקרנו את המשק, שהיה מלא כל טוב. התפלאנו לסדר היפה במשק, שהיה כולו פרי עבודה עצמית, עבודת פועלים יהודים. אמי התפלאה כל הדרך שיהודים ידעו כל כך יפה לעסוק בעבודת אדמה. בגולה לא האמינו בכחותינו, תמיד זקוקים היינו לעזרת הנוצרים.

לפנות ערב, המשכנו את דרכנו, ובלילה באנו לטבריה, לבית מלון. בבקר יצאנו לבקר את טבריה. הכל היה מלא יושן: הדירות, הסמטאות, וגם – האנשים, שדברו רק אידיש או ערבית. עברנו סמטאות ארוכות וצרות, בדיוק כמו בקושטא. הפועלים היו מעטים מאד, בס“ה כעשרה, ותיכף ידעתי את כולם. אף פועלת אחת לא היתה שם, והפועלים בקשו ממני להישאר בטבריה. שאלתי אותם איזו עבודה אפשר להשיג פה, ותשובתם היתה: ”בבית פרטי“. ידעתי עוד מהגולה שלבחורות אין עבודה אחרת מלבד שרות בבית. אולם לעבודה זו לא נטיתי חבה, וע”כ לא היה לי חשק להשאר בטבריה.

מטבריה נסענו ישר לחיפה. באנו לחיפה בדיוק ביום הולדתי, כשמלאו לי 19 שנה. כל הדרך חשבתי שאבוא לחיפה ואמצא את כל החברים שמחים ועליזים, שהרי השיגו כבר את מטרתם, והנה – בבואי לחיפה לבית העולים, השתוממתי מאד בראותי את כל החברים והחברות והם עצובים מאד: התגלתה בכל חריפותה שאלת הקיום, והיתה התמרמרות רבה, כי קשה להשיג עבודה… כל הקבוצות שבאו מהגולה התפזרו מיד, וכל אחד דאג לעצמו.

מא

לפנות ערב הלכנו כמעט כלנו, העולים החדשים, לבקר את מטבח הפועלים, מקום-הפגישה הקבוע של החלוצים. מטבח הפועלים היה מלא עד אפס מקום. מי שבא לאכול צריך היה תחלה לקנות פתקאות ואחרי כן להזמין מקום. גם הפרוזדור היה מלא. בו היתה רשימת המכתבים שנתקבלו, ועשרות חברים וחברות היו עומדים וקוראים ברשימה זו. אנו החדשים עמדנו כמסתכלים מהצד: לא היה לנו צורך לא בפתקאות ולא במכתבים.

עוד אנו עומדים ומתבוננים, והנה על יד שולחן אחד רואה אני בחורה ופניה מוכרים לי מאד. נזכרתי שבת עירתי היא, ממשפחת הרב פישמן. את שמה הפרטי לא ידעתי, ובכלל לא ידעתיה היטב, אולם נזכרתי שבימי למדי בבית הספר באה לבקר אותנו. אחרי כן גרה בבית אחיה, הרב פישמן מאונגן. התחלתי לשאול בין החלוצים אם זאת היא פישמן, אולם רובם היו חדשים ולא ידעוה. ברב סקרנותי נגשתי אליה ושאלתיה אם שם משפחתה הוא פישמן. היא ענתה לי בחיוב. בתחלה חשבה אותי לאחת מהפועלות הפונה אליה באיזו בקשה, ושאלה אותי לשמי. עניתי לה שאת שמי לא תדע. אבל אם אגיד לה את שם אבי תוכל לדעת בת מי אני. אמרתי לה את שם אבי ומאיזו עירה אני. היא קמה מרוב שמחה והושיטה לי את ידה. מכל השולחנות התחילו להביט אלינו. כולם חשבו מי יודע מי אני, שעדה פישמן שמחה לקראתי: ודאי גם אני מן “הגדולות”… עדה בקשה ממני לחכות לה בגמר הארוחה. חכיתי לה, ואחרי-כן יצאנו החוצה. היא התחילה לשאול אותי על בית החלוץ, ואחרי כן ספרתי לה באיזה עבודות עסקתי בבית החלוץ. עדה שאלה אותי אם יש ברצוני לנסוע לקרובי הגרים בירושלם. בארתי לעדה את היחסים ביני ובין קרובי, ואז ספרה לי הרבה על הפועלות, חדשות ונצורות שלא ידענו בגולה. היא ספרה לי שעכשיו מתחילה ועידת הפועלות השניה בחיפה (יג אלול תרפ“ב). בבי”ס “לבנון” עדה הזמינה עגלון ונסענו יחדו לשם. הסדרנים הקיפו את עדה בשאלות שונות, והיא יעצה אותם בעניני הסדור, וכו’.

גם לנו החדשות נתנו זכות לשלוח ציר לועידה. אנו בחרנו בחברה מקבוצת משמר הוולגה, אשר דברה היטב עברית, ובמבטא הספרדי.

מב

ברחובות חיפה נראו אז בערב הועידה פועלות בשמלות בד פשוטות ובלא נעלים. פניהן היו שזופים משמש, וחן מיוחד נסוך עליהם. הפועלות האלו לא נשאו את נפשן למצא חן בעיני הבחורים. להן היתה שאיפה אנושית, מלחמה היתה להן מבית ומחוץ, מלחמה ברגשות ההכנעה, שהיו טבועים בנשמתן מדורי דורות. מלחמה זו הוסיפה להן לוית-חן יותר מאשר שמלות המשי וכל מיני תמרוקים. בכל פנות חיפה הורגשה רוח שמחה ועליזות. הפועלים והפועלות היו מלאי חיים, ושאיפה מיוחדת פעמה בלבם.

עדה פישמן פתחה את הועידה. לפני הפתיחה הודו חיותה בוסל ועוד חברות אחדות לעדה פישמן על פעולותיה והתמסרותה לפועלת. בעדה פישמן בחרו ליושבת רֹאש, ואחרי כן התחילו הויכוחים. בנות העיר כמעט לא היה להן מה לומר. אצלן היה הכל בסדר. לרוב דברו בנות הקבוצות, שבחייהן התחיל להתרקם איזה שנוי. הן התאוננו על אי השויון הבולט בקבוצה בין החברות והחברים. לחברה אין אפשרות לגשת לענף מקצועי ולעבודות אחראיות. כשם שאמא ידעה בבית לבשל ולכבס, כן גם על החברה בקבוצה לדעת רק לבשל ולכבס. רק צירה אחת מסרה דין וחשבון מעודד מקבוצתה ואמרה שאין מרגישים שם כל הבדל בין חברה וחבר. כל הפועלות הסבו את ראשיהן אל הצירה, ושאלות התחילו לזרום מכל צד, עד שהחברה סיימה את דבריה בזה שכל החברות הנמצאות בקבוצתם נשואות כבר…

מיד התחיל ויכוח על חברות נשואות ופנויות. חברות אחדות הדגישו את ההבדל בין החברות הנשואות והרוקות. בחברה הנשואה מתחשבים בקבוצה כבחבר, ולא כן החברה הבודדה. החברות האלו דברו בגלוי לב וספרו את האמת כמו שהיא. דובר גם על משקי הפועלות, שבהם ממלאות החברות את כל העבודות המקצועיות על אחריותן. אחר זה התחיל ויכוח על אודות האם והילד. עדה פישמן הביעה את דעתה שיש צורך קודם בהתפתחות האם, ואחרי כן בהתפתחות הילד; האמהות התנגדו לה, אבל הויכוח הזה נפסק בתחלתו, לפי שהילד אינו שיך לאם בלבד, ולפיכך השאירו את הענין הזה לדיון בועידת הפועלים. גם שאלת האם נשארה תלויה ועומדת ולא באו לכלל החלטה.

החברות האלו, היכולות להביע את דעתן לפני הצבור, היו בעיני ממש כגבורות. בקבוצה אינטימית הבעתי גם אני את רעיונותי היטב. ואם גם נכשלתי באיזו שגיאה לא היה הדבר נורא כל כך: כל החברים הכירו אותי וגם ידעו את מעשי. אבל קהל שאינו מכיר אותך, אם תכשלי לפניו באיזה מלה בלתי נאותה – יפרצו כולם בצחוק. לכן הרגשתי את עצמי חלשה מכדי לדבר לפני הקהל.

מג

הועידה נמשכה שבוע ימים. עם גמר הועידה הצטלמנו כולנו, ואחרי כן נסעתי עם עדה פישמן ברכבת לתל אביב. תחנת תל אביב היתה בצריף קטן. מסביב נראו רק הרי חול ובקושי הגענו לבית העולים, שנמצא אז בקרבת הים, רחוק מאד מהישוב.

בתל אביב לא היה לי אף מכיר אחד; כל חברי וחברותי נשארו בחיפה. בשבת הראשונה לבואי תל-אביבה לא היה לי חשק ללכת לטיל, והתמסרתי לקריאת ספרים. אמא הרגישה את עצמה בודדה והתחילה לבקש אותי שאלך אתה קצת לטיל. נעניתי לה. האטמוספרה החפשית והחגיגית של תל אביב עשתה עלי רושם טוב. מכל צד התבוננו באמא. הכירו בה שאין היא מתושבי הארץ. בימים ההם עוד לא נראו בחוצות תל אביב כי אם צעירים וצעירות. נדודי אמא אתי בין החלוצים שוו לה יופי מיוחד. היא למדה לשאוף לחיים חדשים יחד עם הצעירים. באמצע הטיול פגשנו שני בחורים מבני עירתנו ושמחנו מאד. הם ספרו לי על צעירה אחת רחל, המכירה אותי, ובדרך פגשנו גם ברחל זו. היא היתה מעירה קטנה, שבה גר דודי. אני נסעתי לעתים קרובות לדודי, ולרחל היו קרובים בעירתנו. באופן כזה התודענו זו אל זו. אני התפלאתי מאד על רחל שבאה ארצה, כי תמיד היתה לועגת לי כשהזכרתי את ארץ ישראל. רחל סיפרה לי תיכף שלא ב“אשמתה” באה ארצה, יש לה בעל אידיאליסט… היא הזמינה אותי לביתה, וכשבאתי אליה התודעתי לחמשה בחורים מבאי ביתה. הייתי מבקרת את רחל לעתים קרובות, אחרי עבודה גם אחרי יום בטלה.

עדה פישמן עזרה לי הרבה מאד. קודם השתדלה בדבר הלואה ואחרי כן השתדלה להמציא לי עבודת סריגה. היתה לי מכונה, אבל אי אפשר היה לי להשיג חוטים, והמכונה שבתה. התחלתי לחפש עבודות אחרות. פעם לפנות ערב, כשעיפתי כבר מחפושי, סרתי אל רחל. היא שמחה לקראתי מאד, ואמרה לי שהיא רוצה לומר לי דבר מה, אם אך אבטיח לה שלא אכעס עליה. עניתי לה שהיא יכולה לומר לי מה שתרצה. אין אני נוהגת להיות “ברוגז”. אוכל רק להתנגד לדבר אם לא ימצא חן בעיני. אז התחילה לדבר כמתוך הסוס ובישנות ולאמר לי שאם לא אתביש תוכל למסור לי עבודה. בשמעי את המלה “עבודה” קפצתי ממקומי מרוב שמחה ודרשתי שתאמר לי מיד איזה עבודה ישנה ואיה. מי הוא זה אשר יתביש בעבודה? אני לא התבישתי בגולה בעבודה, על אחת כמה וכמה בארץ העובדת! המדובר היה בעבודת גהוץ במכבסה פרטית. למחרת התחלתי לעבוד, ועבודתי מצאה חן בעיני בעל הבית. שבועים עבדתי אצלו, ואחרי כן – שוב חפוש עבודה.

מד: לִבְטֵי עֲבוֹדָה

פעם שלחה אותי עדה פישמן לחפור יסוד בבנין שעבדו בו רק בחורות, בשכונת צלינוב. באתי לעבודה שכבר עסקו בה כמה בחורות. שתי בחורות עשו עלי רושם מיוחד. אחת – בעלת קומה נמוכה, רזה ונושאת משקפים – חפרה כל כך יפה את האדמה שלא יכולתי לגרוע עין ממנה. זאת היתה טובה יפה. הבחורה השניה היתה יפהפיה אולם לא הרגישה כלל ביפיה; יותר מדי היתה עסוקה במריצה מלאה חומר, שהיה עליה להעבירה ממקום החפירה עד הבנין. היא עבדה ממש.

אני התחלתי לחפור, אבל לא עבדתי כל כך יפה כמוה, וכעסתי על עצמי. הבחורות הרגישו בדבר והתחילו לנחם אותי שעוד חדשה הנני ועוד אתרגל לעבודה. עניתי להן: אמנם, חדשה אני בארץ, אבל כפועלת אין אני חדשה כלל. עמדתי רגעים מספר והתבוננתי בעבודתן. כחות לא חסרו לי ומיד התחלתי לעבוד כמוהן. לשמחתן לא היה גבול, וכל היום לא פסקו מלספר בשבחי: החלוצה החדשה יודעת לעבוד כמונו.

עבדתי ימים אחדים בעבודת חפירה. אחרי כן מצאה עדה פישמן תימני אחד מרצף והתחילה במשא ומתן אתו שילמד אותי לרצף, בתנאים אלו: שלושה חדשים אעבוד חנם, ואחרי כן עליו לשלם לי לפי המטר המרובע. אצל התימני עבדתי עבודת פרך. אני, יחד עם עוזרו, היינו מכינים את כל הטיט, וכשיצאו שניהם לעבודת הרצוף הייתי אני צריכה להגיש טיט לשניהם. אע"פ כן לא באתי בטענות לשום איש. קויתי שאלמד את המקצוע. יש צורך רק בסבלנות.

עברו שלושה חדשים, והתימני היה צריך כבר לשלם לי בשכר עבודתי, אבל לא היה לו חשק לשלם. הוא היה בטוח שבמקומי תבוא בחורה אחרת ושוב יעבדו אצלו כמה חדשים חנם. הוא התחיל להציק לי באופן כל כך קשה שהייתי מוכרחה לעזוב את העבודה. באתי לעדה עצובה מאד: אחרי שלושה חדשים של עבודת פרך חנם לא הספקתי אפילו ללמוד את המקצוע, עדה נחמה אותי ואמרה לי שישנה מרצפת אחת, שהרבה בחורות למדו אצלה את המקצוע. זה לא כבר גמרה אצלה קבוצת-תלמידות אחת, ועכשיו היא מקבלת קבוצה שניה. עדה סדרה אותי בקבוצה זו. לא היו מלים בפי להודות לה. כשהתחלתי להודות לה, אמרה לי: תודתך היותר טובה תהיה רק בזה שתעזרי לבחורות אחרות.

בקבוצת המרצפות נמצאו שרה רבינוביץ, אסתר ברגמן, צפורה בוייבסקי ואני. המורה שלנו היתה צפורה ברן. היינו משלמים לה 40 גרוש ביום, והיא היתה עובדת יחד אתנו. משכרנו בעד מספר המטרים שהיינו מרצפות, נכינו קודם-כל את הכסף אשר שלמנו לה, ואת השאר חלקנו בינינו.

בזמן הראשון היה לנו גרעון, ובקושי התחלנו להרויח חמשה גרוש ליום. לדעת צפורה ברן היה על הבחורות לעבוד רק בקבוצה אחרי הלימוד (למעשה לא היתה אף קבוצה אחת שלא נתפזרה אחרי-כך), ובהתאם להשקפתה זו היתה נוהגת ללמד בעקר רק בחורה אחת, כדי שאחרות תהיינה תלויות בה, והקבוצה תתקיים. ברם, זו שרכשה לה את ידיעת המקצוע לא התחשבה באחרות, ויצאה ראשונה מהקבוצה. גם בקבוצתנו רצתה צפורה ברן לעבוד לפי השקפותיה, והתמסרה בעקר ללמד את שרה רבינוביץ. אסתר לא התענינה כל כך בעבודה, צפורה בוייבסקי עבדה מתוך הכרח. היא ידעה שבקרוב תצטרך לעזוב את העבודה, ורק כל זמן שהיא עובדת בקבוצה – גם החבר שלה עובד אתנו בתור מגיש. אני לא הסכמתי בשום אופן לותר על המגיע לי. שלמתי לה כמו השאר ודרשתי ממנה שתלמד אותי כשם שהיא מלמדת את רבינוביץ. צפורה ברן ניצלה אותי קשה מאד, תמיד כעסה עלי, ולא היתה שבעת רצון מעבודתי. הייתי אובדת עצות, אך אמצתי את רוחי. נזכרתי בלמודי בבית הספר. אז האמנתי במורה, ועכשיו האמנתי בי בעצמי, ובתקותי שאלמד את המקצוע ואדענו – החרשתי כל הזמן. לא פעם רגזו התלמידות בראותן איך צפורה ברן מנצלת אותי.

חברה של ציפורה, בוייבסקי, נוצרי רוסי, בחור ישר מאד שבא ארצה כציוני וסבל יחד עם כל החלוצים באהבה ובהתמסרות, דוקא הוא אמץ את רוחי לסבול מצפורה ברן. בשעה שהיתה הולכת לאכול, או כשהיינו הולכים הביתה בלעדיה, היה בוייבסקי מתבדח על חשבונה. הוא כנה אותה “בלטה” (מרצפת) לפי שהיתה רזה מאד, ובפניה היה אומר לה שאין לה לב בשר, כי אם לב אבן: רק חול עם מלט וסיד.

עדה פישמן בקרה אותי פעמים אחדות בעבודתי. אחרי כל בקור כזה היתה צפורה מבליטה לפני את ערכה ועמדתה. יראה היתה שמא אתפוס את מקומה אצל עדה פישמן, אם כי לא ספרתי לה כלום על התנהגותה של צפורה אתי. קשה היה לי לדבר על אחרים, ואפילו לספר את האמת; מוטב היה לי לסבול מאשר להלשין על אחרים.

צפורה בוייבסקי היתה הראשונה שעזבה את הקבוצה שלנו, כי בינתים היתה לאם. מצבה החמרי היה קשה מאד, אך צפורה ברן לא התחשבה בזה כלל. ואך עזבה צפורה בוייבסקי את הקבוצה פטרה מהעבודה גם את בוייבסקי. כל הסבל שגרמה לי ברן השפיע עלי אך מעט, וכל כמה שארכו ימי שבתי בתל אביב, כן הלכה הרגשתי הלוך וטוב. תל אביב היתה תמיד נושאת צורה חגיגית, ובכל היותי עצובה בבית ואף רעבה, אם רק יצאתי לטיל ברחוב או על שפת הים – הייתי שוכחת את כל צרותי. כל דבר הביא לי הנאה ונחת-רוח. ביחוד נהניתי לשמוע דבורם העברי של הילדים.

אמא שלי היתה בזמן הראשון מכבסת לבנים. גם היא היתה מרגישה את עצמה בטוב. היא ידעה שבגולה היו מביטים על כובסת בעין רעה מאד. אך פה בארצנו הרגישה את עצמה בטוב, כי ראתה שאין איש מתביש בעבודה. בגולה היתה אמא מתאוננת על חוסר דברים שונים, אבל ללכת לעבודת חוץ התבישה, וככה סבלה מחסור, ובלבד שלא לעבוד בחוץ. לא כן בארץ ישראל: פה הרגישה את עצמה חפשיה, כבן אדם שאינו תלוי באחרים.

מה: יִסּוּרִים

אחרי עבודת יום הייתי הולכת לשעורי ערב לגמנסיה הרצליה. ערב אחד, אחרי השעורים, שמעתי בפרוזדור שקוראים לי בשמי; הפניתי את ראשי והנה – ח. ו. שהתודעתי אליו בקושטא בין המהגרים. צעיר זה גמר את המחלקה לרפואה, אך עזב את מקצועו והתחיל ללמוד נגרות. הוא היה אומר שארץ ישראל אינה זקוקה לרופאים, אלא לפועלים, והתחיל ללמוד נגרות. אבל כבואו ארצה ראה שלא יוכל להיות נגר. וארץ ישראל הרי זקוקה גם לרופאים – ועל כן הסתדר כרופא. כשפגשתי אותו בקושטא כנגר מצא חן בעיני מאד. אחרי כן, כשפגשתי אותו בתל אביב כרופא, הרגשתי את עצמי רחוקה מאד ממנו.

יצאנו החוצה לטיל; האויר היה נהדר ונעים. זה היה באמצע החורף אחרי הגשמים. השמים בהירים, ואור הירח האיר את כל תל-אביב, וחדר אף לסמטאות הנדחות ביותר… החלוצים שרו ורקדו בחוצות. איש לא היה עיף מעבודה קשה ומרעב. שנינו טילנו על שפת הים ודברנו הרבה על המצב בארץ, ועל עמדת הפועל והפועלת. כשנודע לו באיזו עבודות אני עסוקה – התנגד לכך כרופא וטען שהבחורות אסור להן לעבוד עבודת פיזית קשה, לפי שהיא מזיקה לאשה. קודם כל עליה להיום אם בריאה; זה חשוב לעצמה וחשוב לבנין הארץ. אני התנגדתי לו בכל. הסברתי לו שמוטב שהגוף יסבול ולא הנשמה. אם הבחורה תתחיל להיות בררנית בעבודות: זה קשה וזה קל, זה מתאים וזה לא וכד’, – לא תשיג לעולם את מטרתה ולא תהיה לבן אדם חפשי ועצמאי.

מאותו הערב היה מחכה לי כמעט כל ערב על יד הגמנסיה, והיינו הולכים יחד לטיל. הוא באר לי תמיד את תופעות החיים, שלא היו מובנות לי. גם השאיל לי הביתה ספרים טובים, והיינו קוראים בהם יחד; היינו חברים טובים.

פעם אחרי השעור חכה לי כרגיל. בחוץ היה רוח גדול וגשם חזק, ודוקא אז תקפני חשק לראות את הים. בשמעו את רצוני זה, הביט אלי בצחוק ואמר לי: “את יכולה ללכת, אבל אני אלך הביתה”.

הלכתי לבדי אל שפת הים. אך ח. ו. לא הלך הביתה: הוא הלך אחרי, אבל השתדל להיות כרואה ואינו נראה. הרגשתי שהוא הולך אחרי. לא רחוק משפת הים עמד צריף קטן, בשביל המשטרה. שום בית לא היה בנוי שם. שוטר אחד השגיח בי ולא נתנני ללכת הלאה. באותו רגע נגש ח. ו. אלינו. השוטר פנה הצדה, ואנו שנינו הלכנו לשפת הים. עמדנו על יד עמודי הקאזינו. רגעים אחדים עמדנו בלי דבור, הסתכלנו בגלי הים הרועשים, והיינו מוקסמים מקולות המים האדירים. ח. ו. שתק, ואני אמרתי לו: התבונן היטב לים, שהוא עולם מיוחד בפני עצמו. אינני יודעת למה אני אוהבת את הים. על שפת הים אני רוכשת לי איזה רגש חפשי שאין להביעו באומר ודברים. ח. ו. החריש ולא ענה דבר. שתיקתו לא נעמה לי. פרצתי בצחוק ואמרתי לו: “למה באמת הלכת אחרי משוגעת כזו? מי רוצה לראות את הים הרועש? כולם אוהבים לראות את הים השקט”.

הוא הביט ישר לתוך עיני, לקח את ידי ואמר: “את אוהבת את הים הרועש והזועם, מפני שאת דומה לו: תמיד את זועמת ורועשת”.

– “ואין זה מוצא חן בעינך?” שאלתי.

הוא הצטחק וענה לי:

– להפך, לכן אני אוהב אותך, הניה. התדעי למה הלכתי אחריך? כשם שהים עכשיו לא יוכל לשקוט, כך לא אדע גם אני שלו בנפשי, מהרגע שראיתיך בקושטא בין המהגרים, חלשה עם המקל ביד, מחפשת את משרד בית החלוץ. את זוכרת? בקשת ממני מעט מים לשתות, ואני נתתי לך תיכף. מאותו רגע אני אוהב אותך".

הוצאתי את ידי מידו. איזו עצבות תקפתני. תמיד חשבתי את ח. ו. לחבר טוב. לא חשבתי מעולם שיש לו רגש מיוחד אלי.

עניתי לו ישר: “אינני אוהבת אותך, ואינני רוצה לבלבל לך את המח. איך אתה, רופא, יכול לאהוב בחורה כל כך פשוטה כמוני? אני יכולה לאהוב בחור פשוט כמוני, שנוכל לעבוד שנינו יחד. שנינו נוכל לעבור להתישבות, נחרוש יחד, נזרע יחד, ויחד נקצור את התבואה. נגור יחדו בבית קטן שבעצמנו נבנה לנו. אני אעזור לו בחוץ בכל עבודותיו, והוא יעזור לי במשק הבית בכל. לשנינו תהיה השקפה אחת, ויחדו נוכל להלחם במכשולים שיעמדו בדרך חיינו”.

כל הזמן שדברתי לא הפסיקני, ואחרי כן אמר לי: “את רואה, הניה, עד כמה את תמימה. אינך מכירה את החיים. וגם את עצמך לא תדעי. לו באמת היית כל כך פשוטה, כאשר אמרת עכשיו, ודאי שלא הייתי מתאהב בך, וגם לו התאהבתי בך לא הייתי רוצה להתקשר אתך. אבל בך יש יותר עדינות מאשר בזו שלמדה הרבה. אין את כה פשוטה כאשר אמרת. יש בך הרבה פשטות מלבבת, והיא היא שמושכת אותי אליך. גליתי לך את רגשותי, אך אין אני דורש ממך כלום. נוסיף להיות חברים טובים כמו שהיינו עד עכשיו”.

עניתי לו: “לא אוכל כבר להיות אתך חברים כמו עד עכשו. מחשבות זרות תהיינה תמיד במוחי. אני חושבת שאם אחד אוהב ואינו אהוב – מוכרחה החבילה להתפרד. אין להמשיך את האהבה יותר ויותר, כי סופו של דבר כזה – טרגדיה. אתה מתוך אהבה אינך רואה דבר. תאר לך חיים כאלה: אנו שנינו מתקשרים, ולא נוכל ללכת להתישבות יחד: הן גם הרופא מביא תועלת לאנושיות. אני לא אוכל בשום אופן להתרגל לחיי גברת בלא עבודה. אתה לא תרצה שאני אסבול ותעזור לי לסדר גן על יד הבית וגם לול עופות. אני עובדת במשק בית, ואתה עובד במדיצינה שלך. ראשית אתה מתחיל לסבול מפני שאיני מתקשטת ככל הגבירות. ושנית אתה בא הביתה ומתחיל לספר לי על אודות החולים שלך. אתה רוצה לספר לי עוד ועוד, אבל איני יכולה להקשיב לך. זה משעמם אותי; בשבילי מענין ונעים לספר לך על אודות המשק שלי. בתחילה אתה שומע לדברי ויחד עם זה הנך חושב איך בן אדם יכול לדבר כל כך הרבה על אודות דברים כל כך קטנים. סוף סוף מתפקעת סבלנותך, ואינך יכול עוד להקשיב לדברי. באופן כזה מתחיל האחד להמאס על השני, ולא יוכלו לחיות יחד בשלום ובשלוה”.

הוא אמר לי בצחוק: “אין את אוהבת אותי מפני שאני רופא?” עניתי לו: “כמעט שזו היא הסבה”.

אחרי זה הוספנו לטיל יחד, אך על אודות רגשותיו אלי השתדל לא לדבר וגם לא לרמוז לי עליהם אף כלשהו.

מו

בחורף לא היתה אפשרות לעבוד כל יום: הגשמים הפריעו הרבה. ביום גשם אחד הלכתי לבקר את רחל. מלבדה לא היה אז איש בבית, ובהיותנו שתינו יחדו היתה רחל מספרת תמיד על חייה בגולה לעומת החיים בארץ. באמצע השיחה דפקו בדלת, ושני בחורים נכנסו. אחד גבוה ורחב גרם, בעל שערות בלונדיניות ופנים אדומים. הכירו בו מיד שהוא מלא חיים, שוקד על האכילה ואוהב לבלות יפה את הזמן; אף קורטוב של רוחניות לא נכר בו. הרושם הראשון שעשה הבחור הבלונדיני היה נכון. על אודות השני לא יכלתי להסיק דבר. הוא בעל קומה בינונית, רזה ושחור ובעל עינים שחורות. רציתי להתבונן בו, אבל איזה רגש מוזר תקפני, רגש בלתי מובן אף לי לעצמי. רחל הציגה אותי לפני שני הבחורים, שהיו בני-עירה לבעלה. בני משפחת הבחור השחור (להלן יכונה – נ‘) היו ידועים לי. הם היו קרובים-רחוקים של אמא אולם בגלל הרגש המוזר שתקפני לא יכולתי לדבר עמו אף מלה אחת, אף כי בחפץ לב הייתי מזמינה אותו לביתנו. בכלל הייתי רגילה לבקורים של הרבה חברים וחברות, ודוקא ברגע זה לא רק שלא הזמנתי אותו, אלא אף לא יכולתי לשבת שם במנוחה וקמתי כדי ללכת הביתה. אולם גם בבית לא מצאתי מנוחה. רגש מוזר משכני לשוב ולראות את נ’. איזה כח נסתר דחפני אליו.

בלילה ההוא לא ישנתי כלל ובקושי עבדתי למחרתו. היום ארך בעיני יותר מכל הימים. אחרי העבודה הספקתי להתרחץ ולהתלבש במהירות (לא יכלתי לאכול כלום) ורצתי לרחל (לפני כן הייתי מבקרת אותה לעתים רחוקות מאד). לצערי לא מצאתי בחדרה את נ‘. איזו עצבות תקפתני בהרגישי מהו נ’ בשבילי. ישבתי אצל רחל עד שעה מאוחרת בלילה, והלכתי הביתה עצובה מאד.

בשבת בבקר, אם אך לא היתה אז איזו אספה, הייתי יושבת בשדרות רוטשילד וקוראת. בשבת זו לא יכולתי בשום אופן לשבת במנוחה בגן. הרגש המוזר משכני לרחל. הלכתי אליה ומצאתי שם את נ‘. שמחתי היתה גדולה מאד וגם הוא שמח בי הרבה. הוא לקח ממני את הספר ובו היתה פתקה שבה רשמתי את המלים שלא היו מובנות לי. נ’ לקח את הפתקא, ולי היה לא נעים שיקרא את שגיאותי. אמרתי לו שאסור לקרוא את הפתקה. אבל כל דבר אסור מושך כידוע את הלב, וגם הוא רצה דוקא לקרוא את הפתקה. רציתי להוציאה מידיו, אבל הדבר היה מן הנמנע. התחלתי לצחוק ואמרתי שאם יקרא את הפתקא יתביש בפני עצמו. הוא לא האמין לי, כי סבור היה שאין זה אלא מעשה ערמה מצדי. אבל כשהתחיל לקרא את הפתקה התאדם: לא היה לו מה לקרוא בה. פרצתי בצחוק עוד יותר גדול, ואמרתי לו: “התראה? לא רצית להאמין לי”. הוא לא ענה לי כלום, רק העיף בי איזה מבט מוזר שלא יכולתי להבינו, ותכף יצא מהחדר מבלי לומר דבר. מצב רוחי היה אז טוב כל היום.

בשבת לפנות ערב טילתי עם חברותי, ובדרך פגשתי את נ’ עם חבריו השבים ממגרש כדור-הרגל. רציתי ללכת בדרכו, אך החברות התנגדו. עזבתי אותן והלכתי הביתה. בבית חכה לי ח. ו. בקשתי ממנו סליחה, באמרי שאני מוכרחה לגשת לאיזה מקום. עזבתי אותו והלכתי לרחל. באותו הערב לא בא נ’ לרחל, והייתי עצובה מאד. ביום ראשון לא הלכתי לשעורי ערב, ואחרי העבודה הלכתי ישר לרחל, אך לא מצאתי שם איש. ישבתי עצובה מאד, בלא תקוה לראות את נ‘. עוד אני יושבת שקועה במחשבותי – והנה דופקים בדלת; נכנס צעיר אחד, ואחריו נ’. הוא שמח לקראתי ובקש ממני שלא אלך לשום מקום: חבריו מסדרים נשף לכבודו והם יבואו כולם לרחל בעוד שעה או שעתים. שמחתי, כמובן, להזמנה זו והבטחתי לו לחכות. כעבור שעתים באו כעשרה בחורים. הם הביאו אתם כל מיני מגדים ומטעמים וגם יין. אני ידעתי לשתות הרבה יין מבלי להשתכר. אך באופן פרינציפיוני לא שתיתי יין בשום נשף. אהבתי להתלוצץ ולצחוק הרבה בין החברה, אך בשום אופן לא רציתי להענות לבקשת הבחורים שאשתה מעט יין, כי ידעתי את יחס החברה לבחורה צחקנית השותה יין.

לאחר שהבחורים גמרו את שתית היין (כמעט כולם היו בסרבאים וידעו לשתות הרבה יין, גם רחל שתתה אתם) שלחו להביא ליקור. חשבתי שזהו מין קואס, וכשהביאו את הליקור שמחתי מאד ואמרתי שהפעם באמת אשתה. כל הבחורים שמחו בראותם שלקחתי לי כוס גדולה ובקשתי שימלאוה לי. הבחורים החליפו מבטים איש עם רעהו, ובקשתי נתמלאה בן-רגע. כל אחד נתן לי קצת מכוסו עד שכוסי נתמלאה, התחילו לשתות “לחיים”. הגשתי את הכוס לפי, וראיתי מיד כי זה יין שרף, באופן אינסטינקטיבי פרצתי בקריאה “אמא!” הרגשתי את עצמי נעלבת מאד, כי ראיתי מה בקשו הבחורים לעולל לי: לעשותני לשכורה.

מהרתי ויצאתי החוצה. בחוץ היה חושך, השמים היו מעוננים מאד וקשה היה להכיר בן אדם. ראיתי רק כי מי שהוא מתהלך על יד הבית ורציתי לדעת מי זה, אך עוד אני עומדת ומסתכלת והנה נגש אלי ח. ו. הוא חכה לי כרגיל על יד הגמנסיה, ובראותו שאינני, הלך לביתנו. הוא ידע שאני מבקרת לפעמים את רחל, ובימים האחרונים בכלל לא מצאה התנהגותי עמו חן בעיניו. הוא רוצה לדעת את הסבה, מה מושך אותי לרחל זו; לפיכך נגש לבית רחל ומרחוק כבר שמע את צחוקי. לא הרהיב עוז בלבו להכנס הביתה, רק התבונן דרך החלון וראה שיש איזה נשף. מצב-רוח רע תקפו, ולא יכול ללכת לביתו, רק התהלך מסביב לביתה של רחל. כשיצאתי החוצה הכיר אותי תיכף ונגש אלי… הרגשתי את עצמי ברע, כאשמה לפניו, ובקשתי ממנו שיחכה לי חצי שעה בחוץ עד שאצא.

חזרתי אל הנשף וישבתי שם רגעים אחדים. אחרי כן הזמנתי את הבלונדין לרקוד. זה לא היה ריקוד; זה היה, כמו ששרו אז, “להשתגע עד הסוף”. באמצע הרקוד שמעתי שריקה, נפרדתי מנ’ והזמנתיו שיבקר אותנו. גם הוא הזמין אותי לבוא לירושלים, כי שם עבד כסבל על יד הרכבת. אתו עבד גם אחד מחברי, שהייתי אתו בבית החלוץ בקישינוב. מסרתי על ידו ד"ש לחבר וחזרתי הביתה עם ח. ו.

נגשתי עד שדרות רוטשילד, וישבנו על הספסל הראשון שנזדמן לנו. הגן היה כמעט ריק מאדם. רק זוגות בודדים נראו פה ושם ודברו בשקט. לעתים רחוקות נשמעה גם נשיקה. ספרתי לח. ו. את העלבון שהעליבוני בני החברה הזאת. הוא חקר מפי על פרטי הענין, וכשספרתי לו הכל אמר לי: “הרי את שואפת לחברה פשוטה! בחברה אינטליגנטית היו אומרים לך מיד שזה יין שרף, ולו רצית להשתכר היו מזהירים אותך על זה”. לא עניתי לו דבר, אך פרצתי בבכי. אז הוא הבין עד כמה הכאיב לי הדבר, ולא ידע במה יתקן את שגיאותיו. מיד קם ממקומו ובקש ממני סליחה, אך בראותו כי אני מחרישה ואיני משיבה דבר – התהלך אנה ואנה ממש כמשוגע. כאשר נרגעתי אמרתי לו: “לא הם האשמים, אשמתי היא. כשטעמתי וראיתי שזה יין שרף – היה עלי לשפוך על השולחן את כל הכוס, ואז היו מרגישים בעלבוני ונזהרים מעשות כזאת בפעם אחרת. ואמנם באותו הרגע חשבתי לעשות כך, אבל דבר מה מנעני מזאת”. ח. ו. התחיל לחקרני מה היה הגורם המונע. בתחלה לא רציתי לספר לו על אודות נ‘, אבל גם לרמות אותו לא יכולתי. הרגשתי שאני אוהבת את נ’ וסוף סוף אצטרך לגלות לו את הדבר. החלטתי שמוטב לגלות לו את הדבר במוקדם, ואמרתי לו: שם יש בחור אחד שהתאהבתי בו, ואיני יודעת אם הוא הוא שסדר את כל הענין“. שאלתו הראשונה של ח. ו. היתה: ”האם בחור פשוט הוא?“ וכשעניתי לו שהוא פועל לקח ח. ו. את ידי, הסתכל ישר בעיני ואמר לי: ”הניה! אני אוהב אותך, אבל להפריע את אשרך איני רוצה. אנו נפרד עכשו, רק דבר אחד אבקש ממך: אל תשכחיני. לעולם אהיה ידידך, ואם תהיי זקוקה לאיזה דבר תמיד אעמוד לשרותך. אני מודה לך שהתיחסת אלי באופן כל כך חפשי ולא לעגת לרגשותי".

בתשובה לדבריו אלה אמרתי לו, כי אין כל צרך להודות לי. “לא הברכה עושה את האדם לישר, ולא הקללה עושה אותו למזויף. כל בן אדם יש בו יופי משלו”. באותו הערב נפרדתי מח. ו. ולעתים רחוקות היינו נפגשים.

מז: בַּאֲסֵפַת פּוֹעֲלוֹת

כל כמה שהייתי יותר בּארץ כן הוספתי להכיר את תנאי המצב בא"י. בכלות יום העבודה הייתי עסוקה לרוב באספות ובהרצאות ובטיולים. כמעט כל שבת היינו מטילים בסביבות תל אביב. כל מקום שטילתי בו היה בעיני כעדות חדשה שזוהי מולדתי, ורק לעתים רחוקות הייתי נזכרת בגולה, שבה נולדתי. שום קשר לא נשאר לי עם עירתי, ורק אל אבי היקר התגעגעתי תמיד.

פה בארץ היתה נטושה לפני מלחמת-קיום קשה, ולא דאגתי אלא לספוק צרכי ההכרחיים. אלמלא הקיבה שהיתה מזכירה מפעם לפעם על חובת האכילה ודאי שהיו שוכחים גם אותה: כל אחד ואחד דאג אז בעקר לבנין הארץ.

זכורתני פעם, איך אני ושרה רבינוביץ ואסתר ברגמן עליה השלום (היא עזבה אותנו בראשית התפתחות הארץ ולא זכתה לראות את הגשמת שאיפותיה) ישבנו בצהרים על גג שעסקנו בבנינו, ואכלנו דג מלוח עם לחם. את הדג חתכנו[1] באזמל שבו היינו שוברים את המרצפות. אף אחת מאתנו לא חשבה על אודות עצמה: כל המחשבות היו נתונות רק לבנין הארץ. לכולנו היתה שאיפה אחת – לראות את תל אביב כעיר גדולה, ואסתר נבאה לא פעם שיבוא יום ובתל אביב ירצו מעט חול – ואין. אפשר יהיה להשיגו רק על שפת הים, כי חולות תל-אביב יכוסו כלם בנינים.

את האספות הייתי מבקרת תדיר, גם של “הפועל הצעיר” וגם של “אחדות העבודה”. בבחירות הייתי מצביעה בעד “הפועל הצעיר”, כי הוא היה יותר קרוב להשקפותי. לא הייתי מפלגתית, אבל רציתי להכיר את המפלגה יפה. לפני ועידת הפועלים בשנת תרפ"ג היו הרבה אספות לכל מפלגה ומפלגה. עדה פישמן וחנה צ’יזיק קראו גם הן לאסיפות פועלות, ובהן בארו והדגישו עד כמה חשוב הדבר שהפועלות תשלחנה את ציריהן הן מבלי להתחשב בשום מפלגה. היו הרבה ויכוחים עד שהציעו מועמדות. סוף סוף נבחרו צפורה ברן, טובה יפה, פרומה טיגר, מרים סרית.

למחרת קראו להמשך האספה, אך עדה פישמן לא באה. משהתחילה לדבר חנה צ’יזיק אמרה ממש את ההפך ממה שאמרה באספה הקודמת: לפני יום דרשה בגנות המפלגה ועכשיו דברה בשבחה. אפשר היה להכיר בפניה את סבלה ואת סמני המלחמה שבתוכה: מלחמה לקיום המפלגה, והמלחמה לשיווי זכויות של הפועלות. כפי הנראה השפיעו עליה אנשי המפלגה שתבטל מה שאמרה אתמול באסיפה. כל הפועלות ששמעו את דבריה באסיפה הקודמת התרגזו מאד על חנה צ’יזיק, והתחילו לשסעה בקריאות: שקרנית וכו’, ולא נתנו לה לגמור את דבריה. לחנה צ’יזיק היה זה עלבון גדול מנשוא. אמנם, הכל ידעו כמה כוחות נתנה לבנין ארצנו וכמה קרבנות היו ממשפחתה, אך הפועלות לא יכלו להתחשב בעבר. הן התחשבו בעובדה, שחנה רצתה למכור אותן למפלגה בגלל איזו הבטחות יפות. פרומה טיגר ומרים סרית היו ידועות כחברות במפלגת “אחדות העבודה”, והרבה פועלות צעקו גם שצפורה ברן וטובה יפה שיכות ל“הפועל הצעיר”. אם כה ואם ככה - בגלל הצעקות הגדולות אי אפשר היה לגמור את האספה באותו הערב, ודחוה למחרת. הלכתי אז אל פישמן לביתה, לשאול אם צפורה ברן וטובה יפה הן באמת במפלגת “הפועל הצעיר”. תשובתה היתה כי במפלגה אין הן רשומות.

אצל עדה היו כבר מוכנים כרוזים, והיא נתנה לי אותם להפצה. כל אספות הפועלות היו במטבח של חנה מייזל, ברחוב נחלת בנימין. במוצאי שבת באספה האחרונה של הפועלות בא טבנקין ובקש מכל הפועלות ללכת לאספה של “אחדות העבודה”. כולנו הלכנו לאספה זו, שהיתה במטבח הפועלים, במרכז המסחרי. מטבח הפועלים היה מלא וטבנקין עלה על הבימה והתחיל לנאום. באמצע הנאום התחלתי להפיץ את הכרוזים בין הקהל; רבים התחילו לקרוא את הכרוזים ובקושי השקיט היושב ראש את האסיפה. טבנקין המשיך את נאומו, אך אני הפרעתי עוד פעם בכרוזים שלי, והרבה פועלים שעמדו על ידי התלחשו שהבחורה עם הכרוזים עבדה ודאי ברוסיה באיזו מפלגה… כעבור רגעים אחדים התחילו הפועלות לדרוש באורים, למה בקשו מהן לבוא הנה. כשטבנקין ראה שאין אפשרות להמשיך את נאומו התחיל לצעוק ולהכריז שכל בחורה תלך להצביע יחד עם הבחור שלה (רוב הבחורים היו ב“אחדות העבודה”).

כמעט כל הפועלות שהשתתפו אז באספות הרגישו עלבון עמוק. התוצאות היו שרוב הפועלות הצביעו בעד “אחדות העבודה”. מקצתן נמנעו ומקצתן עברו לשמאל. מכל מקום – מרשימת הפועלות נבחרו רק שתי צעירות: צפורה ברן וטובה יפה. אך זכה בהן “הפועל הצעיר”, והפועלת עצמה לא זכתה בכלום.

מח: חֶבְלֵי עֲבוֹדָה וְאַהֲבָה

בכל היותי טרודה באספות ובעבודה, לא שכחתי את אהובי. קיויתי שיבוא לועידת הפועלים, אך הוא לא בא. אהבתי אליו הלכה וגברה וגעגועים נוראים תקפוני.

אחרי שלושת חדשי למוד אצל צפורה ברן התפזרה הקבוצה. אני יכולתי כבר לקבל בנין על אחריותי, ודרשתי עבודה מ“סולל בונה”. “סולל בונה” היה אז הקבלן היחידי בארץ, אך שם ענו לי שהם יכולים למסור עבודה רק לקבוצות, ולא לבודדות. התאספנו אז חמש מרצפות, אבל אף אחת מלבדי לא יכלה לקבל עבודה על אחריותה היא. בקבוצתנו היתה גם פרומה טיגר. כל הבחורות חשבו שהואיל ופרומה טיגר מדברת יפה באספות ופעילה במפלגה, הרי כחה יפה ודאי בעבודה. אך פרומה טיגר היתה מאלה הנשים שכוחן העקרי אינו אלא בפה. היא ידעה לנאום יפה באספה, היתה הראשונה שדרשה כי הבחורות תעבודנה כמגישים, שהבחורות תלמדנה על ידנו ולא תסבולנה ברכישת המקצוע כשם שסבלנו אנחנו. אבל מעשיה היו ההפך מדבריה, ועל צד האמת דאגה רק לעצמה.

בימים ההם התחילו לבנות בתים בתל נורדוי על יד “סיליקט”. זמן מה עבדנו בשקט, אך אחרי כן התחילה פרומה טיגר להשפיע על בחורה אחת שלמדה על ידי, כי תתחיל בעבודה על דעת עצמה, והן תהיינה “קבוצה מיוחדת”, ולפי שב“אחדות העבודה” התחשבו בה כבעסקנית במפלגה – קבלה היא עם קבוצתה בנין אחרי בנין. “סולל בונה” מסר גם לנו עבודת בנין, אבל מנהל העבודה רצה שלא נזוז בלעדיו. ב“סולל בונה” היו שני פקידים שהשגיחו על העבודה, והם הפריעו לנו בעבודה. אם בא אחד והורה לנו איך לעשות את המלאכה, בא אחריו השני והשתדל לגלות אך לקויים ופגמים וגם צוה להרוס מה שבנינו. הבלבול שנגרם על ידי שני המשגיחים נמשך שבועות אחדים, באופן שאי אפשר היה לגמור את עבודת הבנין, וגם אי-אפשר היה לעזבה ולקבל עבודה אחרת. סוף דבר שב“סולל בונה” התחילו להתאונן עלינו שאי אפשר למסור לנו בנין על אחריותנו. הסכסוך הביא לידי כך שמשגיח אחד רצה להרוס מטרים אחדים של רצוף. אני התנגדתי ולא נתתי להרוס, ואז דחף אותי בסרגל שבידו, ואני נפלתי ארצה.

תבעתי את המשגיח למשפט ומסרתי כל פרט ופרט למזכיר. תחת לכתוב “מכה בגב” כתב “סטירת לחי”. הבחורה שעבדה אתי הלכה עמי למשפט. אני הזמנתי את עדה פישמן שתטען את טענותינו. מה שספרתי למזכיר אמרתי גם במשפט; הייתי נרגזת מאד וספרתי בקול רם, ואת המשגיח לא קראתי בשמו הפרטי, אלא אמרתי: “הפקיד הזה עשה לנו כך וכך”. הפקיד עצמו הרגיש באשמתו במאה אחוז, הוא ישב כעל גחלים לוהטות וכל פעם שהזכרתי את התנהגותו – התאדם מבושה.

עדה פישמן היתה בזמן המשפט, אך שתקה כל הזמן. למחרת הלכתי אליה הביתה, כי רציתי לדעת מדוע החרישה כל הזמן במשפט. מצאתי גם את חברתה בחדרה. עוד לא הספקתי לשאול את עדה דבר, והיא התחילה לדבר אלי בכעס, איך העזתי להעליב את הפקיד ולא קראתיו בשמו הפרטי: “עלי לדעת שגם הוא היה פעם פועל כמוני, וגם עכשו הריהו פקיד של הפועלים והוא מתיחס לכולם בעין יפה מאד”. דברי עדה פישמן נראו בעיני כדברי מי שאומר כי זה שהיה פועל או שהוא עכשיו פועל מותר לו הכל. התפלאתי מאד לשמוע שעדה פישמן מצדיקה את הפקיד ואת מעשיו, אך שתקתי. עדה הבינה את תמהוני והעבירה את השיחה לנושא אחר; אף חלקה לי “מחמאה” שהייתי יכולה לנאום יפה מאד באספה. המחמאה הזאת היתה בשבילי עלבון גדול, והלכתי הביתה.

בערב הלכתי להסתדרות הפועלים, ושם נפגשתי עם הבחורה שעבדה אתי. רציתי לספר לה את דעת עדה פישמן, אך כשהתחלתי לספר איך עדה התיחסה למשפטנו אמרה לי בקול נמוך: איני רוצה להתעסק במשפטים, זה לא יפה בשבילי. גם עדה גם היא האשימו בכול אותי, ולא את הפקיד. הן לא האמינו בעובדותי, כי אם האמינו בפקיד. אני בעצמי התחלתי להאמין באשמתי ופסק הדין יצא לטובת הפקיד. מאז לא נפגשתי עוד עמו, אך אני כשלעצמי מצאתי תמיד עבודה, ועבודתי מצאה חן בעיני הקבלנים.

בביתה של רחל הייתי מבקרת לעתים קרובות, עמה יכולתי לדבר באופן חפשי על אודות אהובי. פעם טיילה רחל בסביבות תל-אביב, ונפגשה עם הבחור הבלונדיני. הוא בקש ממנה למסור לי דרישת שלום, ומפני שלא ידע את שמי בקש למסור ד"ש לבחורה הצחקנית. אך אני לא שמתי לב לגמרי לדרישת שלום זו, שגרמה לי איזה רגש אי נעים.

כעבור זמן-מה (זה היה בערב פסח, בשעה שמכל המושבות באו לתל-אביב) נפגשתי עם הבחור הבלונדיני בתל-אביב. הוא מצאני בחדרה של רחל, בתפרי לי שם שמלה, ושמח בי שם מאד. ישב על ידי והתחיל להתלוצץ. לא החרשתי והשבתי לו הלצה תחת הלצה, פתאום התחיל להתלוצץ גם על נ’. פה לא יכולתי כבר להשיב לו בהלצה, והוא נעשה פתאום רציני ושאל אותי: “את אוהבת אותו?” עניתי לו: “כן, אני אוהבת אותו”. מיד הפסיק את דבריו, קם ואמר שלום והלך לו.

אני לא יכולתי להמשיך את התפירה, והלכתי מיד הביתה. הגעגועים על נ’ לא נתנו לי מנוחה.

מ"ט

בפסח סדרו במטבח הפועלים “סדר”. הפועלות התנדבו ליום עבודה, וגם אני התנדבתי וכל היום עבדתי במטבח. בערב, בהתאסף כל הפועלים, הקריא אחד מעין “הגדה של פסח”. בחור אחד נמוך שאל את ארבע הקושיות, ואחרי-כן נתך מטר שאלות ותשובות, וכולם צחקו עד כדי דמעות. עם גמר קריאת ההגדה הלכנו, אני ועוד שתי בחורות, להגיש את האוכל. החברות הגישו את האוכל כמו במטבח הפועלים, אך אני הרגשתי רגש חגיגי מאד, כי נהניתי מהסדר החדש, ומהרגש החגיגי שלי אצלתי על כל אחד שהגשתי לו אוכל. החברים האלה נזכרו בבתיהם, בהורים ובאחיותיהם וכל אחד הודה לי כי הרגיש את עצמו לא כבבית זרים. אחר הארוחה שתו המסובים מעט יין, והחלה פרשת רקודים. אני הייתי מהרקדניות ורקדתי יחד עם כל החבריה. בתחלה רקדנו במטבח הפועלים, אחרי כן צר לנו המקום, ויצאנו החוצה, ורקדנו על שפת הים. על שפת הים רקדנו עד אור הבוקר. עם שחר שבתי הביתה ואמא הטובה שלי ספרה שגם היא בלתה יפה את “הסדר” אצל משפחתה של עדה פישמן.

בימי הפסח תקפני חשק מיוחד לראות את ירושלים העתיקה. אני, אמא וחברתי (שהיתי עמה בבית החלוץ בקישינוב ודרשתי אותה לתל-אביב ובעזרתי למדה את מקצוע הרצוף) כולנו החלטנו לעלות ירושלימה. אנכי חפצתי לראות לא רק את ירושלים, כי אם גם את אהובי… כביש מתוקן לנסיעות עוד טרם היה. נסע רק אוטו משא. לרוב נסעו ברכבת, אולם דמי הנסיעה היו מרובים אז, לא לפי כיסנו, ולפיכך נסענו שלשתנו באוטו משא. הדרך מתל-אביב לירושלים נמשכה שלושת רבעי יום. הספקנו לראות את כל הסביבה היפה של ירושלים. נדמה לי שהרי הסלעים הגבוהים מביטים אלינו בגאוה ובהנאה שסוף סוף זכו לראות שוב, אחרי אלפים שנה, את בת ציון מטיילת בסביבות ירושלים עיר הבירה…

בירושלים גרה אז הדודה מרים, שבאה ארצה כחצי שנה לפני. לא היה לי כלל חשק לבוא אליה, אך אמא שלי עוד לא יכלה להחליט בלבבה שאין צורך להתחשב בקרובים שאינם קרובים: הרי סוף סוף דודה היא… באנו לדודה מרים, והיא קבלה אותנו בסבר פנים יפות ותכף ומיד שאלה אם אמא מקבלת מכתבים מבנה. אמא טרם הספיקה לענות לה, והיא הוציאה תמונה של בן אחי, ואמרה לאמא בגאוה: “לו היית אם מסורה – היה בנך שולח גם לך תמונה. הוא מרגיש כי אני מסורה לו יותר ממך, שאת אמו”.

עיני אמא נתמלאו דמעות. היא שתקה כמו תמיד, אך אני הרגשתי שלבה נקרע בקרבה. לא יכולתי להחשות לדודה מרים, ובארתי לה את יחסו הרע של אחי אלינו, ואת אשמת כל המשפחה בזה. הדודה הרגישה בצדקתי ולא ענתה דבר.

אמא בקרה עם הדודה את הכותל המערבי ושאר מקומות קדושים. בירושלים היו אז מעט מאד פועלים. לחג הפסח עלו לתוכה עולי-רגל רבים, וקבוצות-קבוצות טילו בסביבות ירושלים. גם אני וחברתי ובן דודי, שהיה לנו למורה דרך, יצאנו לטיל ועלינו על הר הזיתים ומשם ירדנו לנחל קדרון וראינו את יד אבשלום, קבר זכריהו ובית החפשית של עוזיהו המלך. סובבנו את חומת העיר מכל עבריה והגענו עד ארמון עתיק, הוא ארמונה של הילנה המלכה. בקרנו גם במסגד עומאר, במדרש שלמה וכדומה. נכנסנו אל “המחכמה” (אומרים ששם היתה לשכת הגזית של הסנהדרין שלנו) ודרך חלונה הפונה דרומה ראינו מלמטה את הכותל המערבי.

למחרת יצאנו שוב לטיל בבקר השכם. היינו על יד קבר רחל, ובקרנו במערות רבות. במשך כל הטיול הייתי אחוזה מין רגש מיוחד. נדמה היה לי שבכל הקברים שאנו רואים נמצאים לא מתים, אלא חיים, אפס כי אין אנו רואים אותם. הרגשתי שזו היא המולדת היהודית האמתית ואנו – החלוצים – באנו למולדתנו, באנו לבנות את החיים החדשים ולהקריב את עצמנו בעד ארצנו. נפגשתי עם חברים וחברות ממקומות שונים, אך את אהובי לא ראיתי. ביום האחרון של החג נודע לי שהוא בתל-אביב. לא יכולתי לשים לב לשום דבר, כי הגעגועים אליו תקפוני בחזקה, והחלטתי לחזור מיד לתל-אביב. כדי שאספיק עוד להתראות עמו. אך בבואי למטבח הפועלים לאכול (לא רציתי לאכול אצל הדודה) והנה – טרם הספקנו לגמור את הארוחה נפגשתי בעיניו השחורות של אהובי. עזבתי את כל החברים שנזדמנו לי שם ונגשתי אליו. גם הוא שמח בי ושנינו יצאנו החוצה. פגשתי אז את בת דודתי, ואמרתי לה שאינני נוסעת לתל-אביב. הדגשתי את המלים הללו למען ישמע אהובי וידע כי בגללו רציתי לנסוע בחג לתל-אביב. הוא הלך הביתה והבטיח לי שבעוד שעה יבוא. לשמחתי לא היה גבול. כאשר חזר בדיוק כעבור שעה סבורה הייתי שלא התאהבתי בעניבה יפה ולא ברופא, כי אם בבן אדם עצמו. כך נדמה לי אז…

הדודה מרים קבלה את אהובי בסבר פנים יפות. כאשר בקרו אותי חברים אחרים הביטה כל משפחת הדודה מרים בעין רעה על החלוצים. ראשית – משום שלא היו מלובשים יפה, ושנית – משום שהם עובדים בעבודות שחורות, שאינן לפי כבודה, כלומר לפי הפסיכולוגיה הגלותית שלה. הדודה מרים התאוננה לפני אהובי, שירדתי מדרך הישר: הרי כבר השגתי את מטרתי, באתי עם החלוצים ארצה, אבל פה בארץ – למה, למה לי להוסיף ולהיות עוד חלוצה? למה לא אשתדל כבנותיה ללבוש שמלות משי ולהתקשט כמו בובה, כדי שאוכל לרכוש לי באמת חתן טוב…

אני לעגתי להם ולהשקפותיהם, וכל הזמן שאהובי ישב שם שתקתי. כאשר גמרה הדודה את טענותיה פנה אלי אהובי ואמר לי: “הניה, אל תתעצבי ואל תתיאשי”. עניתי לו: “אף לא חשבתי להתיאש אני חזקה למדי בעמדתי”.

השקפותי היו משותפות גם לאהובי, והיה לי רצון כביר לטיל עמו בלבד. אך חברתי לא רצתה לזוז בלעדי. לא התבישתי בפניה ואמרתי לה שרוצה אני לטיל עם נ’. אף על פי כן, לאחר שלא היו לה שם חברים ומכירים, נגררה אחרינו כל היום כצל ולא יכולנו להיות אף רגע לבדנו ולשוחח כאשר עם לבבנו.

במוצאי החג נסענו הביתה. הוספתי לעבוד במרץ ומתוך אמונה באשרי. אחרי הפסח באו כמה משפחות מעירנו. אז היה התחלת המשבר של שנת תרפ"ז[2], ומצב המשפחות האלו היה קשה מאד. חפצתי לעזור להם במשהו, אבל לא היתה לי שום יכולת, כי אני עצמי השגתי בקושי יום עבודה. יום אחד באתי לבקר את רחל ומצאתי שם את בני עירתי. הם התאוננו על מצבם הקשה וספרו כי החליטו לנסוע לירושלים, בתקוה למצוא שם עבודה. הם בקשו ממני לתת להם איזו כתובת, שיוכלו לפנות אליה. עוד לא הספקתי לענות להם, ורחל אמרה לי שאכתוב לנ’. לי לא היה נעים לכתוב לו, וסרבתי, אך בני עירנו לא נתנו לי מנוחה עד שכתבתי לו גלויה, כתבתי במהירות, מבלי שים לב לשגיאות.

כעבור שבועות אחדים – זה היה בערב שבועות – פגשתי ברחוב את הבחור הבלונדיני ואמר לי שהוא נוסע לירושלים. שתקתי ולא אמרתי דבר. כאשר פניתי כבר ללכת שאלני מה אני מוסרת לבחור השחור. עניתי לו: “תמסור לו דרישת שלום”, והלכתי לדרכי. התחלתי להרגיש איזו שנאה לבלונדיני זה.

נ

כמעט בכל שבת הייתי מטיילת לאיזה מקום חדש. פעם בשבת טילנו לסרפנד אני ושני חברים, ראובן ואליהו. בסרפנד היתה קבוצה, ובה אחדים ממכירי. נסענו ברכבת עד לוד ושם הלכנו ברגל עד סרפנד. הגענו לאהלים, והנה כל חברי הקבוצה באים מהעבודה, כל אחד מחזיק בידו כלי עבודה. הבלונדיני (גם הוא עבד שם) ראה אותי מרחוק ומיד זרק את כליו באמצע הדרך, ורץ לקראתי בשמחה ובתרועה. הוא רץ בכל המחנה להודיע על בואי. עד שהחברים התרחצו והחליפו את בגדיהם, טילנו אני ושני חברי בסביבות סרפנד, אחר-כך בא חבר אחד לקרא לנו לאכול. כל החברים ישבו על יד השולחן וחכו לנו. עוד לא הספיקו לגמור את הארוחה והבלונדיני פנה אלי ואמר שיש לו למסור לי דבר מה חשוב. עזבתי את כל החברה ויצאתי עם הבלונדיני החוצה. הוא התחיל לספר לי שהתאהב בי, ואת סודו זה מסר לבחור השחור. באותו היום היו שניהם כל היום אצל רחל ושמי לא מש מפיהם. אחרי כן נסע נ’ הביתה, וכתב משם לבלונדיני מכתב, בו הוא לועג לי: מה ראה על ככה להתאהב בי, בבחורה כה טפשה, שכל הזמן היא צוחקת, ואף מלה אין שומעים מפיה? ועל הכל – הרי לא רק שחורה היא. כי אם גם מכוערת. כל מלה של הבלונדיני היתה כדקירה ללבי. לו היו אלה דבריו של מי שהוא אחר, הייתי צוחקת על זה בכל פה. אבל הן אלה היו דברי האיש אשר אהבתיו בכל לבי. הבלונדיני ראה שמצא את מקום חולשתי והמשיך ביתר התלהבות: “אל תחשבי שזה הכל; בשבועות הייתי בירושלם אצל נ’ ומצאתי את גלויתך באשפה. שאלתיו למה הוא זרק את הגלויה, והוא מלא פיו צחוק עליך ועשה כל מיני העויות”.

אחרי הדברים האלה הייתי ממש כנדהמה. לא ידעתי אם נכונים דבריו או לא, כי לאמתו של דבר לא הכרתי כהוגן אף אחד משני הבחורים הללו.

כעבור רגעים מספר של שתיקה, עניתי לו: “מה שהוא אמר כי אין אני יפה, לא אכפת לי כלל, כי אף פעם לא שאפתי להיות יפה, ואף פעם לא השתמשתי בתמרוקים וכו’. דעתי היתה תמיד שבחורה צריכה להיות קודם-כל בן אדם ולא בובת-נוי. ואשר לדבריו כי טיפשה אני הרי דבר זה מעיד על רוב חכמתו, שברגעים אחדים כבר יוכל להסיק מסקנה על גודל שכלו של אדם… אבל בכלל אין אני יודעת אם מותר להאמין לך”.

אני דרשתי את המכתב אשר נ’ שלח לו, וגם את הגלויה שלי, שמצא באשפה. הבחור סרב בכל מני תרוצים לתת לי את המכתב ואת הגלויה. התהלכתי אתו עד שעה מאוחרת בלילה ואחרי כן הלכתי לישון לחברה שהיתה יחידה בקבוצה. היא שאלה אותי תכף על שיחתי עם הבלונדיני. עוד לא הספקתי לענות לה, והיא כבר התחילה לספר לי עד כמה הוא אוהב אותה. כל הזמן שדברה התאפקתי מלצחוק על מעין האהבה הרחבה של הבלונדיני…

למחרת התהלכתי שוב עם הבלונדיני, בתקוה שאולי יתן לי את המכתב עם הגלויה. מה מאד חפצתי להאמין כי משקר הוא, אך כל פעם באה אלי המחשבה: “מאין הוא יודע על הגלויה שלי ומה כתוב בה?”

באתי הביתה בלב שבור. הלכתי לרחל וספרתי לה הכל. היא ענתה לי ש“הבחור הצועני” (כך קראה לנ‘) מסוגל לכל, אבל בעלה של רחל התנגד לה בכל תוקף; הוא מכיר את נ’ כבחור ישר, וקרוב לודאי שהבלונדיני שקר. שאלתי היתה: א"כ מדוע לא השיב נ’ לגלויתי? אך גם שאלה זו נשארה ללא תשובה…

החלטתי לעקור מלבי את אהבתי החזקה אל נ‘. התמסרתי עוד יותר לעבודה, ובקרתי בכל האספות וההרצאות בנשפי הרקודים וכד’. ברקודים הרגשתי תענוג מיוחד; כשכור השוכח את עצמו בשעת שכרות כן שכחתי את עצמי בשעת רקוד.

ערב אחד חזרתי מאספת בנאים, ובדרך פגשתי את אחות חברתי. היא אמרה לי שאחותה מתחתנת מחר. למחרת בבקר הייתי על יד הרכבת עם כל משפחת חברתי. החתונה היתה צריכה להיות בבאר יעקוב. כשבאנו לבאר יעקוב הלכו החתן והכלה לפגוש את האורחים. אני הלכתי האחרונה. הכלה ראתה אותי מרחוק, ומיד עזבה את האורחים, ורצה לקראתי. לשמחתה לא היה ממש גבול. היא הרגישה בי חברה אמיתית, שאינה מחכה להזמנה ובאה בעצמה לחתונה. זו היתה חתונה אינטימית, והאורחים היו רק מבני המשפחה (אני היחידה הייתי “זרה”). ביליתי את הזמן יפה מאד במוצאי שבת[3] הגיעו עוד בחורים אחדים מתל אביב. אמנם, כולם כמעט היו עיפים, אבל כשבאו הבחורים התחדשו הרקודים, רק אני לא יכולתי להשתתף בם. געגועי על נ’ לא נתנו לי מנוח. השתדלתי בכל כוחותי לשכוח אותו, אך ככל מה שרציתי להסיח דעתי ממנו – כן הלכה וגברה אהבתי אליו. הרגשתי כאלו בחוש שהוא נמצא בתל אביב, אעפ"י שלא דברתי עם שום איש על אודותיו. געגועי הלכו וגברו, עד שהוכרחתי לצאת החוצה. השומר מבאר יעקוב, שראני מסתובבת בחוץ, בקשני ללכת אתו לטיל. הסכמתי. טילנו בין הכרמים והשדות, והירח האיר לנו את הדרך. השומר ספר לי הרבה על אודות המושבה ועל הוריו שהיו הראשונים בה. הוא ספר לי הרבה גם על אודותיו. שמעתי כל הזמן קול דברים, מבלי להבין את תכנם, כי הייתי טרודה במחשבותי. בשעה מאוחרת בלילה התאספה כל החברה על הברכה וכל אחד ספר איזה ספור. אני היחידה שתקתי; התבוננתי בסביבה היפה ושקעתי בתהום מחשבותי.

בבקר בקשה כל המשפחה שאשאר עד אחרי הצהרים, אבל אני מהרתי הביתה, כי חשבתי אולי אמצא שם את נ‘. באתי הביתה, וגם שם לא מצאתי מנוח. כעין עיפות נפשית עברתני. הלכתי לעבודה, למדוד את השטח שרצפנו בבית אחד, כי זה היה לפני קבלת התשלום. התחלתי למדוד אך נסתבכתי כל פעם בחשבונותי. הפסקתי את העבודה בכעס והלכתי משם לרחל. רחל היתה עסוקה במטבח, ובחדרה לא היה אף איש. התחלתי לדפדף באלבום שלה, והנה – גם תמונת נ’ נמצאת בו. לקחתי את התמונה, אמצתי אותה ללבי ונשקתיה פעמים רבות. פתאום – הרגשתי שמי שהוא מביט אלי. נשאתי את עיני והנה – אהובי עומד בפתח הדלת ומביט אלי. נבהלתי מאד והסתרתי מיד את תמונתו. לא יכולתי ממש לזוז ממקומי. הוא נכנס לחדר עם חברו, ושאל לשלומי. במקום לענות לו לשאלתו אמרתי לו: “לו היתה זאת בחורה אחרת במקומי – היתה אומרת לך פשוט: נבזה אתה!”

הוא חייך וענה לי: “אכן, בערמה דברת הפעם. לא את אומרת לי ”נבזה“ אלא אחרת; כלומר – את אומרת, ולא אומרת אבל אני אומר לך שאינני מרגיש בעצמי שום חטא נגדך”.

הוא רצה להמשיך את דבריו, אבל חברו האיץ בו ואמר כי הם מוכרחים למהר לדרך, ושניהם הלכו תיכף לדרכם. נ’ אמר לי שלום ואני לא עניתי לו. רחל הלכה ללוות אותם. היא שבה הביתה וספרה לי כי נ’ בקש ממנה למסור לי שאע"פ שאני כועסת עליו, אין הוא מתרעם עלי.

התחלתי שוב להאמין באשרי: מהרגע הראשון התאהבתי נדמה היה לי שמחזירים לי אהבה.

נא

שנת תרפ"ג. המשבר התחיל להיות מורגש יותר ויותר; בכל הענפים נתרבו מחוסרי העבודה, וגם אני בכללם. רוב הפועלים היו רוקים, ולא דאגו כל כך למצבם. אך אני הייתי צריכה לדאוג לא רק לי אלא גם לאמי. בזמן הראשון עזרה לי אמא בזה שכבסה לבנים. אבל משבא המשבר לא היתה גם לה עבודה. דאגתי לאמא הטובה שלי, שלא תסבול רעב, והסתובבתי כל היום בחוצות, בתקוה שאשיג איזו עבודה שהיא. באתי הביתה עיפה אחרי חפושי-שוא מרובים וישבתי באוהל שלנו מלאת דאגות. באותו הרגע בא אלינו בן עירי. הוא עבד בראשון לציון והציע לי ולרחל לנסוע לשם לעבוד בטבק. אני ורחל ידענו את עבודת הטבק מהבית. רחל לא עבדה בחוץ. לבעלה היתה עבודה קבועה, והיא חשבה את עצמה לגברת; אולם משרצתה לשלוח כסף להוריה ולא היה לה – לא הזניחה את ההזדמנות הזאת ונסענו יחד לעבודת טבק.

באנו לראשון לציון. המושבה עשתה עלי רושם רע מאד. הכל ישן, הבתים ישנים. המושבה נראית כעירה קטנה בגולה. אני תארתי לי את המושבה בצורת כפר, שאך נכנסים לתוכו וריח שדה מורגש בו. אחר כך ראיתי כי יופיה של ראשון לציון הוא בסביבותיה, בכרמיה הנאים. הכרמים שנטעו עוד לפני 40 שנה ויותר, נראו לי כמביטים בכעס ובלעג על צעירי המושבה שאינם שבעים רצון בגורלם. כל צעיר או צעירה שלבם תאב לחיים היו עוזבים את המושבה ונוסעים לגולה או לקבוצה, ובמושבה לא היה סימן חיים.

עוד ביום הראשון לבואנו לראשון לציון התחלנו לעבוד. נותני העבודה שלנו היו שלשה חלוצים מבסרביה, שבאו ארצה לא לבנות את הארץ אלא לבנות את כיסם. ארץ ישראל היתה בשבילם רק מעין גשר מעבר שיוכל לתת להם את הרווחים הנחוצים, למען ינועו אחר כך למרחקים, במקום שאפשר לצבור הון לרוב. שלושת הבחורים גדלו כבר טבק זו השנה השניה. בשנה הראשונה לא הצליחו בשל השותף שלהם, ועכשו גדלו טבק בעצמם וקבלו שני פועלים קבועים. הם בעצמם וגם הפועלים עבדו מן הבוקר עד הערב. כשאני ורחל התחלנו לעבוד התיחסו אמנם אלינו יפה, אבל לא החמיצו שום הזדמנות של ניצול. אני ורחל עבדנו בקבלנות, שכרנו לנו חדר קטן, והכל היה אצלנו משותף. רחל אהבה יותר להתעסק במטבח, ואני הייתי מסדרת את החדר, מכבסת את הלבנים ומכינה הכל לבישול. את רוב העבודות עשיתי אני ואף פעם לא עשיתי חשבונות עם רחל.

החדר שלנו שמש מקום פגישה לנותני העבודה שלנו וגם לשני הפועלים שעבדו אצלם בקביעות, ולבת אכר אחת, שלא שמעה בקול הוריה וטילה עם החלוצים. בת האכר עזרה לנו בהרבה דברים. אם רק נודע לה שחסר לנו משהו, היתה מביאה לנו מבלי שנאמר לה מלה. לפעמים לא היה לנו פנאי לבשל, והיא היתה לוקחת הכל הביתה, ואמה היתה מבשלת לנו. חשבנו אותה ממש למלאך מהשמים. בת-אכר זו התאהבה בפועל בן עירי, בחור פשוט ממשפחה עשירה, אבל פשוטה מאד. הוא לא היה מהחלוצים הנלהבים: בהשפעת חבריו האידיאליסטים עלה ארצה, ותמיד היה מזכיר את הארוחה הדשנה שהיה אוכל בביתו, ומתלוצץ בבת האכר ובאהבתה אליו. כל אחד מהחברה היה לועג ומתלוצץ על חשבונה והוא היה מוסיף נופך משלו. אני התיחסתי בזלזול אל החברה הזאת, ואף פעם לא דברתי אתם ברצינות. כולם כאחד היו מתלוצצים על האידיאליזם שלי. אחד מנותני העבודה היה מסדר תמיד “הצגות” על חשבוני, בתוכן כזה, למשל: אני כבר נזדקנתי מרוב עבודה, ובעלי חלוץ נלהב, עובד במקומות הקדחת, ו"מבקר בכל בתי החולים עד שאין לו עוד מקום בגופו בשביל הזריקות. בחינין כבר לא ירגיש שום מרירות: כמתוק יחשב לו… בכל זאת לא נתחשב בשום מצב חמרי, ורק נשאף לרוב יהודי בארץ. כאשר יולד לנו ילד אצטרך ללכת למושבה רחוקה לבית חולים, לבקר את בעלי, והילד בזרועותי. בדרכי אפגוש את נותן העבודה, והוא מלובש יפה, ונוסע באוטו שלו. מיד יכירני ויזמין אותי לאוטו שלו, וישאלני אם אני מוסיפה לבנות את הארץ… ותוך כדי שאלה יספר לי על אודות אמריקה, ארץ חלב ודבש…

או הנה למשל “הצגה” הזאת: אני מתחילה לקדוח הרבה, עד שעלי לעזוב את הארץ בעל[4] כרחי. נסעתי לאמריקה, ושם נפגשתי באחד מהחברה הזאת והוא כבר מסודר, ויש לו אוטו משלו (למי מאנשי אמריקה אין אוטו משלו?). אחרי הפגישה הראשונה הזמין אותי לתיאטרון. כיון שאני מארץ ישראל, איני מבינה שום דבר, חוץ מראינוע. שהרי אם ישנה פעם הצגה טובה לא יוכל הפועל להשיג כרטיס כדי לבקר בה: הן ניזון הוא ב“פתקאות” של “סולל בונה”, ועליו לקחת את הסחורה שישנה ב“המשביר”… נותן העבודה שלי עושה עמדי חסד ומתחיל אחר כך לבאר לי את כל החזיון…

החדר היה מלא צחוק מהחזיונות האלה. וצריך להודות שבכל אחד מהם היה מקצת אמת. בימים ההם טעמו הפועלים הרבה מקדחת ומפתקאות של “סולל בונה”.

חדשים עבדנו אצל הבסרבאים, ואחר כך עברנו לעבוד אצל הורי בת האכר שהיתה מבקרת אותנו. שם היינו – אני ורחל – עושים כל עבודה בשדה ובבית. לאכר עצמו לא היה שום מושג על הטבק. עבדנו ובאחריות. כל אחת מאתנו הרויחה חצי פונט ליום אצל אכר, שרגל פועל מאורגן עוד לא דרכה במשקו. היום הראשון לעבודתנו היה לי ממש יום חג. הרגשה חגיגית נאצלה מלאה את נפשי. בעבדי בגולה בשדות אדמתנו היתה לי תמיד הרגשה שאני זרה בשדות האלה, ואין לי שום קשר אתם. והשדות של ארץ ישראל, אף-על-פי שאינם שיכים עוד לנו בכל זאת שלנו הם. לא רק בכוח הכסף נוכל לרכשם, כי אם גם בכוח שיכותם לאבות אבותינו בימי קדם.

אני הייתי מביעה את רגשותי בקול רם, וכולם היו צוחקים עלי ולועגים לי, אבל את צחוקם נשא תמיד רוח, ולאזני לא הגיע. בהשקפותי הייתי חזקה כסלע איתן.

פעם באו לראשון לציון שתים מחברותי, וגם הבלונדין. אחרי גמר העבודה הלכנו כלנו אל הגורן. הריח הצח והנעים ריח השדה והגורן, עשה אותנו לשכורי גיל ושמחה. לא היה חשק לדבר, רק ליהנות מהטבע היפה ולשאוף את האויר הצח.

הבלונדין קרא לי הצדה, ואמר לי שגלוית הבחור השחור נמצאת עכשו אצלו בכיסו. לא יכולתי להתגבר על חולשתי ולהבליג על סקרנותי וחפצי לראות את הגלויה, אף כי ידעתי שמוטב היה לי לירוק על הגלויה והבלונדין גם יחד. מובן מאליו שהבלונדין אך בז לרגשותי ואת הגלויה לא נתן לי.

חדשים אחדים עבדנו בראשון לציון, עד שנגמרה עבודת הטבק, ואז נסעתי לחיפה. בדרך בקרתי בקבוצת משמר הוולגה ושנמצאה אז בתל צור, ואף כאן נתקלתי בבלונדין שתמיד עמד כשטן על דרכי. אולם הפעם לא דברתי עמו כלל, וגם ענין הגלויה חדל למשוך את לבי, כי בכלל השתדלתי להסיח את דעתי ורגשותי מכל ענין אהבתי. אף חדלתי כבר מלקוות שבזמן מן הזמנים אפגש עם נ‘. הבלונדין ראה את יחסי ידידותי עם חברים אחרים ואת יחסי הזר אליו וחרה לו. פעם אחרי הארוחה, לפני לכתו לעבודה, מהר ומסר לי את הגלויה. הרגשתי כי אך לשוא אני מאשימה את נ’, ושנאתי לבלונדין גברה עוד יותר. אולם הייתי נזהרת לבל ירגיש בשנאתי אליו.

הייתי בקבוצה ימים אחדים ובקרתי בסביבות תל צור. הקבוצה עצמה מצאה חן בעיני, אבל לא כן המקום: זה היה מבצר גדול עם הרבה חדרים, בעלי חלונות קטנים ובלי אור ואויר. בחצר היו הרבה יתושים, וכל החברים הספיקו לקדוח שם כהוגן. לא רחוק מהמבצר היו עצי תאנים, ובכלל נכר היה כי לפנים היתה האדמה דשנה ופוריה, אך מחמת שוממותה זה מאות בשנים – נחוצים היו הרבה קרבנות כדי להחיות את השממה. החברים אכלו את החינין לפני כל ארוחה ואולם לא היה יום שאחד החברים לא יחלה וישכב בבית חולים. בתנאים קשים ואכזריים כאלה המשיכו בכ"ז את עבודתם. גם אני לא נרתעתי והחלטתי להכנס לקבוצה זו, אבל – מסבות שונות התפזרה הקבוצה.

אחרי הבקור בתל צור נסעתי מיד לחיפה, ושם מצאתי עבודה ברצוף. בתחלה היתה העבודה קשה, כי עוד לא התרגלתי אליה כהוגן, לאחר שפרשתי ממנה במשך כל הקיץ. אך לאט לאט התחילו המטרים של רצוף “רצים” לפני, ומנהל העבודה שבע רצון מעבודתי.

באמצע העבודה קבלתי מכתב מאמא שהיא חולה; עזבתי את כל העבודה ושבתי לתל אביב. מצאתי את אמא בריאה; היא התגעגעה עלי מאד, ובכונה כתבה שהיא חולה, כדי שאבוא לראותה. בתל אביב היה המצב יותר קשה, אולם אמי נהלה את משק הבית בחסכון רב, ואף במצבנו הקשה עוד חסכנו לפעמים פרוטה ועזרנו לאחדים מחברי או חברותי.

בראש השנה של תרפ"ד באו אלי חברות מחיפה. טילנו יחד, הצטלמנו ובלינו את הזמן יפה. בטוחה הייתי שכבר חלפו יסורי אהבתי, אך לפתע פתאום, באמצע הטיול, תקפוני שוב געגועים חזקים על נ‘. עזבתי את החברות והלכתי לרחל; רק אתה יכולתי לדבר באופן חפשי על אודותיו כי בכל חברותי היתה היא היחידה שהכירה אותו. אך נכנסתי לחדר, ורחל אמרה לי כי נ’ היה פה רק לפני רגעים אחדים והלך לרכבת. הוא הצטדק בענין הגלויה, אמר שהבלונדין גנָבה ממנו.

בכל ההצטדקות הזאת גבר אצלי החשד יותר ויותר. חשדתי בשניהם.

נב

בחורף הלך המשבר והחמיר ביותר, והעבודה הלכה ונתמעטה. בירושלם היתה איזו עבודה ברצוף, אך אף אחת מהמרצפות שבתל אביב לא רצתה לנסוע לשם; קשה היה להפרד מתל אביב, העיר העליזה והשובבה שמעולם לא פשטה את שמלתה החגיגית… רק אני הסכמתי לנסוע לירושלם מתוך תקוה שאהיה שם יחד עם אהובי ואוכל להכירו מקרוב.

נסעתי ברכבת לירושלם, על יד התחנה חכו לי חברים אחדים, שגרו לא רחוק מהתחנה. מסרתי להם את המזודה שלי והלכתי העירה. נ’ עבד על יד הרכבת במקום שמוכרחים היינו לעבור עליו. אתו עבדו עוד שני חברים שהיו אתי בבית החלוץ בקישינוב. הם ראוני מרחוק וקראו לי. נגשתי אליהם. חבר אחד, שפעם מסרתי לו דרישת שלום ע“י נ‘, קרא אל נ’ בקול רם: ”פקלמן באה!“ נ. נגש אלי ובקש סליחה שידיו מלוכלכות. עניתי לו: ”איני משגיחה בבגדים כי אם בבן אדם עצמו", ואת ידי לא נתתי לו. עזבתי אותו והלכתי לדרכי.

באתי לדודה מרים, ואין איש בביתה מלבד בתה גיננדל, שמאז בואה ארצה קראה לעצמה גני. בקשתי ממנה מעט מים להתרחץ, כי מהרתי ללשכת עבודה. גני הביטה אלי ושאלה מיד: למה באת בלי מזודה? בחרי לך מיד שמלה משלי, כי בעוד רגעים אחדים צריך לבוא אלי חתן לראותני. פרצתי בצחוק ועניתי לה: “לא את צריכה למצוא חן בעיני החתן כי אם שמלתך בלבד. ולי – אל נא תדאגי, לא בשמלות יש לי צורך כי אם בעבודה”. גני סבורה היתה שהיא עושה חסד עמדי בנתנה לי שמלה ללבוש, ואני לעגתי לה ולטובתה. התרחצתי והלכתי ללשכת העבודה. בירושלים היו אז מעט מאד מרַצפות, והלשכה מסרה לי את עבודת הרצוף (כמה מאות מטרים על הר הצופים) יחד עם המרצפות מגדוד העבודה: רחל דרורית שידעה יפה את מלאכת הרצוף וגם היתה סתתה טובה, שרה רבינוביץ’ שלמדה יחד אתי אצל צפורה ברן, ועוד בחורה שידעה קצת לעבוד.

ביום השני לבואי ירושלימה – ואני עומדת אז אצל מטבח הפועלים – עבר על ידי נ’ ונתן לי שלום. לולא עמדתי על יד הקיר הייתי ודאי נופלת ארצה: עד כדי כך היה ראשי עלי סחרחר. לא יכולתי להבין מה פשר דרישת השלום הזאת. הן רק אתמול העלבתיו בפני חבריו, והיום הוא נותן לי שלום כאלו לא היה דבר. כל מיני רעיונות חלפו במוחי: יתכן שהוא לועג, ויתכן שהוא מרגיש את עצמו חף מכל אשמה כנגדי, ורוצה הוא להראות לי עד כמה לא צדקתי בהתנהגותי זו. מכל מקום באתי לכלל דעה שאסור בהחלט לדון אדם על פי עובדה אחת בלבד. סבלתי ממוסר כליות ורציתי לתקן את הדבר, אבל לא ידעתי איך.

בראשית עבודתי גרתי בגדוד העבודה וגם אכלתי שם. הרגשתי את עצמי כחברה בגדוד, וחברים אחדים דברו על לבי, שאכנס לגדוד כחברה. הם ידעו שיש לי אם, והבטיחוני (אז לא היו עוד זקנים בגדוד) שלאמא יתנו אוכל מיוחד, כפי דרישתה. גם נתנו לי את הזכות לגור ולעבוד בכל מקום שארצה, בכפר או בעיר. לתל יוסף היו שולחים חברים אחראים שהיו זמן רב בעיר, ואני שהייתי חדשה הורשיתי בכ“ז גם כן לנסוע לשם, כי ידעו שאני בקיאה היטב בעבודת טבק (אז התחיל להתפתח הענף הזה). ואם ארצה להיות בעיר – יסכימו גם לזאת; ראה ראו באיזה מרץ אני משיגה עבודה באופן פרטי, בלי הלשכה, והם גם התבוננו בטיב עבודתי. עבודת הרצוף נראית בדרך כלל כמלאכה שאינה טעונה שום למוד והתמחות: מישרים את החול, שמים טיט, ועליו מרצפת, מישרים בעזרת סרגל או פלס מים וחוזר חלילה. איזו תורה ישנה בעבודה זו? אבל זה שנהירים לו דרכי הרצוף יודע היטב מה מרובה הזהירות והסבלנות הדרושה בעבודה זו. לא פעם הרגשתי כי שגיתי, אעפ”י שהמהנדסים לא מצאו כי יש כאן שגיאה. רחל דרורית ידעה לעבוד ברצוף יפה וגם מהר, אבל לא מצאה ספוק בעבודה זו. שרה רבינוביץ היתה מדקדקת בכל העבודות שעסקה בהן וביחוד ברצוף. שאלת הקיום לא הטרידה ואתה, והיא יכלה להסתפק גם ברצוף של חמשה מטרים ליום, ובלבד שהמלאכה תמצא חן בעיניה. לא כן היה מצבי. ראשית – שאלת הקיום וכמות העבודה. ושנית – היה עלי לעבוד לא לפי הבנתי, אלא לפי דרישת המהנדסים.

תמיד היו סכסוכים ביני לבין שרה, אבל חברי הועד הבינו אותי יפה ועמדו על פי רוב לימיני, כי גם להם לא היתה שאלת הקיום זרה כלל.

החברים הרשו לי שאשתתף בכל האספות, דבר שאינו מותר אלא לחברים, ולא לזרים. התבוננתי היטב בחיי הגדוד, וכמה תופעות שבחיים אלה מצאו חן בעיני, וביחוד – חופש ההשקפה. חברי הגדוד היו על פי רוב בלתי מפלגתיים, וראו את הכל בעינים פקוחות, בלא משוא פנים. אך יחד עם זה לא העלמתי עין ממגרעותיו. בגדוד נמצאו אז הרבה חברים עצלנים ואיגואיסטים, אשר נצלו את הטובים, ודבר זה עכב אותי מלהצטרף לגדוד.

נג

בעברנו לעבוד בהר הצופים נתנו לנו לרצף גג של בנין גדול. ספרו אז שחושבים לבנות במקום הזה אוניברסיטה. מובן שדברו על תכנית זו בלעג ובצחוק, כשם שנהגו אז בכלל “לבטל” בלעג את כל התכניות.

על יד הבנין היתה חורשה קטנה, ומראה הר הצופים היה ממש מקסים ביפיו, עד שאין לתארו כלל באומר ובדברים. הירח והכוכבים נראו לי שם יותר קרובים מאשר בעיר ואפילו בשדה. מול הבנין התנוסס ארמונו של הנציב העליון, מצד ימין ראו את ים המלח, משמאל – הר הזיתים, ומסביב נתגלתה כל ירושלים בהדרה, היא וסביבותיה. בערבים היו מטשטשים הגבולות שבין כוכבי השמים ואורות העיר, ונדמה שכאלו נתמזגו שני סוגי המאורות יחד… אבל לא תמיד יכולתי להתבונן בשלוה בהדר הטבע. נכספתי מאד לברר את האמת ולדבר עם נ’, ולא מצאתי מנוחה בנפשי עד שגמרתי אומר וכתבתי לו מכתב שרוצה אני להתראות עמו. כתבתי לו את מקום מגורי כמובן אך הוא לא בא.

פעם, אחרי יום העבודה, הלכתי העירה. קרני השמש נחו על ההרים הירוקים, וכל האבנים – הקטנות והגדולות – נצצו מקרני השמש והתנוססו בשלל צבעים, וביחוד – בצבעי כסף וזהב. התבוננתי בהדר הטבע, ושכחתי כי בסכנה אני נמצאת, לאחר שבכל המקומות ההרריים הללו גרים רק ערבים. ברגעים ההם שכחתי בכלל אם יש אנשים בעולם. ההרים והאבנים נראו לי כמגלי רזים ותעלומות, כאלו משיחים המה לי את חייהם ואת כל אשר עבר עליהם מיום גלות ישראל מעל אדמתו. הקשבתי לסדר שיחם והתהלכתי ביניהם עד שעה מאוחרת בערב. חזרתי לגדוד בשמחה והתחלתי לתאר להם את רגשותי שעורר בי יפי הטבע הנפלא. החברים לא שמו לב לשמחתי והתחילו לגעור בי על אשר העזתי ללכת לבדי בשעה כל כך מאוחרת בין ההרים. ראיתי אז כי אין לנו לשון משותפת: שכל לחוד ורגש לחוד…

הבחורות ספרו לי שבחור אחד שחור שאל על אודותי. הן תארו לי את שרטוטי פניו ואני הבנתי מיד שזה הוא נ’. הצטערתי מאד שלא מצאני.

למחר בבקר לא נתנוני החברים ללכת השכם לעבודה (הדרך היתה רחוקה, ותמיד הייתי קמה בהשכמה) ובאותו היום הלכתי לעבודה בשעה מאוחרת. בדרך להר הצופים, ברחוב יפו על יד מטבח הפועלים, נפגשתי עם נ’, ושנינו שמחנו מאד. הוא שאל אותי תכף אם מסרו לי על בקורו אתמול בערב. עניתי לו שהוגד לי על בקורו של בחור אחד, אך לא ידעתי מי הוא זה. קשה היה לי להודות בפניו על האמת שהרבה חשבתי על אודותיו כל הזמן. הוא שאלני אם אני חברה בגדוד העבודה, ועניתי לו שאני עובדת רק עם חברות הגדוד.

כל זמן שיחתנו הביט ישר לתוך עיני, כמבקש לקרא בהן איזה דבר. רגעים אחדים עברו בשתיקה, עד שהוא הראשון הפסיק את השתיקה ושאלני למה דרשתי אותו. בתחילה לא ידעתי מה לומר לו ואיך לגשת לענין. כדי לרכז את מחשבותי, בקשתי שילך אתי להר הצופים, ובדרך אדבר אתו. הוא סרב ללכת עמי, לפי שעליו לעזוב את ירושלים ולנסוע לחדרה, ויש לו למסור פתקה אחת. הוא התקשר עם קבוצה לעבוד יחד בחקלאות ובקש ממני לכתוב לו לחדרה מה שיש לי לומר לו. לכתוב לא הסכמתי. חשבתי בלבי: המעט לו שהוא לועג על הגלויה, ועוד במכתב הוא רוצה למען יהיו לו חומר חדש להתבדח על חשבוני. לא! הפעם לא יעלה חפצו בידו.

כל הזמן שדברתי אתו, אחזתי בידי שני סלים מלאים אוכל. לפני שנפרדנו התכופפתי להעמיד את הסלים על האדמה, ובאותו הרגע הרגשתי את מבטו אלי והוא מלא אהבה. כל ימי היותי בירושלים היה לי המקום ההוא קדוש, ושעות רצופות הייתי עומדת שם, מלאת הרהורים.

נד

בהגמר עבודתי בהר הצופים קבלתי עבודה פרטית ברוממה. בשכונה זו לא היו אז יותר מעשרה בתים, והדר הטבע עוד טרם הושבת שם על ידי בנינים. אף כאן הייתי מקשיבה לא פעם לסוד שיח ההרים, והתהלכתי ביניהם כבארמון-פלאים מקושט בערי-עדיים, ביחוד – בשעת שקיעת השמש, בהתעטף ההרים בכל מיני זהרורים וגונים.

עבדתי גם בתלפיות. שאפתי במלוא חזי את אוירה הצח והקריר. לבי התרחב בין השדות ואיזו הרגשה נעימה ושקטה מלאה את נפשי. את העיר עצמה לא אהבתי, כי לא אמרה ללבי דבר. שום מעטי סודות ורזים עלאים לא נתגלו לי כאן. רק צפיפות וצפיפות ולא יותר.

כל זמן עבודתי בירושלים התיחסה הדודה מרים אלי יפה מאד, וגם בקשה ממני שאוכל אצלה ואמרה לי לא פעם שאחסוך לי מעבודתי סכום כסף לאיזו תכלית. אני לא רציתי בטובותיה, כי הכרתי אותה היטב. בכ"ז הייתי סרה אליה לפרקים, כי אז הייתי עוד קשורה במשפחה, ותמיד סעדתי על שולחן הדודה בשבת.

בערב שבת היה הדוד – בתור שוחט ויהודי חרד – מזכיר על חובת נעילת החנויות בשעתן, והיה מחזר לשם זה על החנויות עם שאר יהודים אדוקים. ואם קרה שאיזה חנוני לא שמע בקולם, היתה פורצת מריבה עם זלזולים וגדופים. לפי דעתו באו כל צרות היהודים רק מחמת חלול שבת. פעם בערב שבת בא הדוד מרוגז מאד. הם עבדו על מספרה אחת, ודרשו מבעליה לסגור אותה, אך גם בחזרם עליה כעבור זמן מה עוד ישבו בה כעשרה פועלים שחכו לתורם. פרצה מריבה, ובעל המספרה גרש את שומרי השבת, לבל יפריעו לו בפרנסתו. באותם הרגעים נסעה בתו של הדוד לטיל באוטו עם בעלה המהנדס קוך. לא יכלתי לעצור ברוחי ושאלתי את הדוד: איך לא יבוש להטיף מוסר לאחרים בשעה שבתו מחללת שבת עוד יותר מהחנוני והספר? הן גם החנוני וגם בעל המספרה והפועלים שהלכו להתגלח – כולם נוח היה להם להיות אז בביתם ולנוח אחרי עבודת כל השבוע, אלא שכאן טרדת הפרנסה היא הגורמת. אבל איזה הכרח יש לבתו לטיל באוטו דוקא בליל שבת? מה מונע אותה לטיל ביום אחר באוטו שלה?

הדוד התאדם, חייך ואמר: בדורנו זה אין הדור הצעיר מקבל תוכחה ומוסר. הבנים עושים הכל כרצונם, לא כבדור הקודם, עת היה עליהם מורא אב ואם.

תוך כדי וכוח שבה בתו עם בעלה המהנדס קוך, וכל בני הבית רצו לשרת את המהנדס, כעבדים המשרתים את המלך, בעיני היו כולם כמשוגעים. כל בני המשפחה נמנו על אותו סוג הרוצה שישרתוהו או שישרת הוא את האחרים. בגולה היה שוחט “המיוחס”, ואז דרשו בני משפחתו שכל העירה תשתחוה להם. ואולם בארץ-ישראל נחשב המהנדס ל“מיוחס”, והם שמשו ע"כ אותו כעבדים…

בני דודי בקרו תמיד בהרצאות, אבל מי היה המרצה ומה היה תוכן ההרצאה – מעולם לא ידעו. כשהייתי מבקרת אותם, הייתי קוראת איזה ספר או עתון, כי לא היה מה ועל מה לדבר עמם. עם המהנדס קוך לא נתנוני לדבר מעולם, ולא יכולתי לעמוד על טיבו. פעם בזמן הארוחה קראתי איזה מאמר בעתון על אודות הפועלים, והמהנדס קוך בקש ממני לבאר לו את הנושא הנדון. הוא שנהל תמיד משא ומתן עם הפועלים, היה רחוק מאד מחייהם ושאל אותי איזו שאלות. עניתי לו, והוא היה מרוצה מאד מתשובותי, אבל באמצע השיחה באה גניה מהחוץ, תפסה את העתון מידי וזרקה אותו הצדה. זה היה עלבון גדול בשבילי, אבל החשיתי הפעם והעברתי על מדותי, כי לא רציתי לבישה בפני קוך. אולם – מאותו הערב חדלתי לבוא לדודה מרים בשבתות, והייתי סרה אליה לעתים רחוקות, שלא תבוא עלי בטענות כי “ברוגז” אני. הרגש המשפחתי עוד היה חזק בי.

נה

לאחר שעזב נ’ את ירושלים לא מצאתי לי מקום שמה, וכעבור זמן קצר חזרתי לתל-אביב. התהלכתי ברחובות וחפשתי אולי אמצא איזו עבודה. בקרתי בבתים שהלכו ונבנו אז, וחקרתי מתי יצטרכו לרצף אותם. פעם עברתי על בנין אחד שבו יצקו בטון על הגג. ידעתי את כל הפועלים שם, והם שאלוני למה אני מתהלכת בלי עבודה. עניתי להם, שהם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי. אחד השיב לי בהלצה: “בואי לעבוד אתנו”. עניתי לו שאני נענית ברצון להצעתו, ולמחרת בבקר באתי לעבודה בשעה מוקדמת לפני כולם. כאשר נתכנסו הפועלים לעבודה וראו אותי – נעכר מיד מצב רוחם. כל אחד הביט אל רעהו כשואל: מה לעשות? לבסוף קרא אחד לכולם: “נו, חברה, לעבודה! פקלמן, את רוצה גם כן לעבוד אתנו? טוב מאד, אבל דבר אחד אבקש ממך: אל נא תעזבי את העבודה באמצע היום, כי זה יהיה עלבון גדול בשבילנו…” כלם פרצו בצחוק, ואני לא עניתי להם כלום, כאלו אין הדברים מופנים אלי כלל.

התחילו לעבוד. אחד נתן לי את הצנור שאשפוך מים על התערובת. אני סרבתי לקבל עבודה קלה; אמרתי לו שאיני רוצה בטובות, ואל נא ירחמו עלי. אם לא אוכל לעבוד, לא אתביש לעזוב את העבודה באמצע היום. בחרתי לי לעבוד באמצע הסולם, במקום שהעבודה אינה קלה ביותר. צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ולמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמלא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ולמעלה לא הספיקו לקבל ממני. בצחוק ובקול רם צעקתי: “ילא ילא, חברה, אל תהיו עצלים!”

גמרתי את יום העבודה בהצלחה רבה. החברים חשבו כי למחרת לא אבוא בודאי לעבודה: הם עצמם הרגישו בכל גופם עיפות נוראה, וגם אחרי יום העבודה לא יכלו לנוח כהוגן. בתחלה היו הולכים הביתה להתרחץ ולהחליף את הבגדים, ואחרי כן למטבח הפועלים לחכות עד אשר יגיע תורם לאכול. אולם אני הלכתי ישר הביתה, ושם היה כבר הכל מוכן בשבילי. התרחצתי ואכלתי, ואחרי כן שכבתי תיכף לישון.

בבקר בא אלי חבר אחד ושאלני אם יש לי רצון ללכת עוד פעם לעבודה זו. עניתי לו: “אני חושבת שגם לכם אין חשק מיוחד לעבודה כל כך קשה… אבל אין ברירה, אתם מוכרחים לעבוד, וכמוכם כמוני”. הלכנו יחד לעבודה, וראיתי בשעת העבודה איזו עיפות בכל הפועלים. אני הייתי רעננה מכולם. ראשית – הספקתי לנוח יותר טוב מהם, ושנית – הוסיף לי נצחוני גבורה יוצאת מהכלל, וכה עבדתי עם הפועלים האלה עד גמר העבודה.

אחרי כן קשה היה למצא בתל-אביב איזו עבודה שהיא, ונסעתי לפתח תקוה. הדרך לפתח תקוה היתה אז קשה מאד וכולה מלאה חול. מתל אביב עד פתח תקוה נסענו כמה שעות, ולפני כל גבעה היינו צריכים לרדת. באתי לפתח תקוה בערב. אך ירדנו מהעגלה וגשם חזק התחיל לרדת. בקושי הגעתי לקלוב הפועלים שהיה מלא מפה אל פה. כולם שמחו ורקדו רקודי “הורה” נלהבים. פועל אחד ישב באמצע המעגל, והקיש על הפח בשני מקלות שבידו. זו היתה “התזמורת” של הפועלים, שרקדו ושרו בכל עצמותיהם וכחותיהם.

פתח תקוה עשתה עלי רושם טוב בשמחת החיים שבה. לא רק מאות פועליה שמשו אז מעין של שמחה וגיל, כי גם בני המושבה היו מלאי חיים ותקוה. נכר היה שאין הם שואפים למרחקים לחפש שם את מזלם.

לאחר שהסתכלתי דיי ברקודי הפועלים המלאים שמחה התחלתי לחפש שם איזה מכיר, אבל כולם היו זרים לי. נודעה לי רק כתובת של חברה אחת, שאתה יחד הייתי בבית החלוץ בעירתנו, יחד עם אחיה. היא היתה בחורה פשוטה ומכוערת מאוד וגם אחיה היה דומה לה. בבית החלוץ קראו להם “הזוג”. האח היה מתהלך תמיד מלוכלך ועזוב וחברים היו קצים לשבת אתו אל שולחן אחד, בני “הזוג” היו יוצאי עירה קטנה מבסרביה, בני הורים עניים. זמן רב היו בבית החלוץ בסורוקה ונשארו שם גם לאחר שכל החברים נסעו כבר משם. כאשר הייתי בסורוקה בענין סדור הנסיעה, נודע לי על אודות הזוג הזה, והשתדלתי שיעבירו אותם לקבוצתנו, והנה עכשו באתי אליהם ללון. משנכנסתי לחדר הראשון נצבתי על יד הדלת: חשבתי שטעיתי. עוד אני עומדת על יד הדלת, והאח והאחות התחילו לקרוא בשמחה רבה: “הניה, פקלמן באה, פקלמן באה!” חדרם היה גדול, מרווח ומרוהט יפה. על יד השולחן הגדול ישב בחור צעיר ויפה. לא יכולתי להוציא הגה מרוב התפעלות, וכל הזמן הסתכלתי ברהיטים היפים ובצעיר היפה. הסתכלתי והשתוממתי – חדר יפה זה מנין להם? אז עוד לא שאפו החלוצים לחדרים יפים ולרהיטים יפים. הבחור היפה הבין כנראה למחשבותי. ובקש ממני להתקרב ולפשוט את מעיל הגשם. בקשתי קודם מה“זוג” שיסבירו לי מנין להם דירה כה יפה. במקומם ענה לי הבחור היפה שיבאר לי הכל. הוא ספר לי שיש להם עוד חדר אחד, ואת שני החדרים האלה שכר מידי אשה שנתאלמנה וחיה כעת בבית בתה. היא משלמת בעד החדרים שכר דירה, אבל כיון שבאמצע השנה אי אפשר להעביר את הדירה לאחר – לכן שכרו את החדרים בזול ויש להם אפשרות לחיות כבורגנים. אחרי כן הלכנו לאכול. בשעת הארוחה שאל הבחור לשמי ואמר לי את שמו: ירוחם מירקין. הזוג היה שקוע באכילה, ואני וירוחם מירקין הרבינו לשוחח על ענינים שונים. הוא ספר לי איך נזדמן לו להכיר את ה“זוג”. את האח הכיר ב“מסלה חדשה” בבית החלוץ. הוא עצמו מרוסיה, מסביבות מוסקבה, בן למשפחה עשירה. גמר את הגמנסיה ובקש להכנס לאוניברסיטה, אך באותו הזמן קמה תנועת החלוץ והוא נצטרף אליה. בדרכו ארצה היו לו הרבה מכשולים. כאשר בא ארצה נסע תיכף לעין חרוד ונתקבל לחבר, כי היו לו שם מכירים. עבד בעבודות קשות שלא היה רגיל בהן, עד שחלה במחלה כרונית. מצבו הלך והחמיר, וסוף סוף הוכרח לעזוב את הקבוצה אעפ“י שהיה קשור בה, ונסע לתל-אביב ומשם – לראשון לציון, שבה עבד כל הזמן בבציר. אחרי הבציר החמיר שוב מצבו, והתהלך רעב בחוצות תל-אביב, וגם מקום לינה לא היה לו. אז נזדמן לו בתל-אביב ”האח“ שהבטיח לו לסדרו בפתח תקוה בעבודת טבק, אם כי לעת עתה ה”זוג" עצמו עוד מחוסר עבודה הוא ומצבו קשה מאד.

גם אני התהלכתי זמן מה בלא עבודה, עד שלבסוף נזדמנתי עם חבר אחד, שהייתי עמו יחד בבית החלוץ בקישינוב, והוא הבטיח לי לסדרני בעבודת אריזת הטבק. לשכת העבודה לא קבלה חברים חדשים, אך בחבר הזה התחשבו בלשכה וכעבור ימים אחדים התחלתי לעבוד באריזת הטבק. בין כל הפועלים הייתי אני היחידה שידעתי את העבודה הזו עוד בגולה.

נו

בשנת תרפ"ד התחילה קדחת הטבק. לא הקפידו אם בקי אתה בעבודה או לא. די היה לך לומר שאתה מבסאראביה, וכבר נמצאה לך עבודה. בארץ ישראל חשבו אז שכל הבסרבאים בקיאים בעבודת הטבק. וככה התקשרו הרבה אכרים עם פועלים שחסכו להם איזו לירות מעבודתם בגדול הטבק. בכל המושבה הכינו אז שתילי טבק.

בתל אביב היה לי צריף שלי, ובפתח תקוה היה עלי לשכור חדר. ה“זוג” וירוחם מירקין בקשו ממני לגור אתם יחד. חדר אחד היה שיך לי ולאמי ול“אחות”, ובחדר השני היה ירוחם מירקין עם “האח”. כמעט כל השכנים שגרו בחצר היו בני אכרים. רק בחצר השניה גרה אשה עניה ולה שתי בנות. האם חלקה חלב, ובתה הבכירה עבדה בפרדס. הקטנה, שהיתה בעלת כשרונות מצוינים, המשיכה את למודיה (בזכות הצטינותה היתה פטורה משכר לימוד), לאשה זו היו עוד שלושה בנים בחיפה. את שם הבכור לא הזכירה מעולם. הוא נשכח מלבה. את שם הקטן היתה מזכירה דרך אגב. אך על הבינוני לא פסקה לדבר בשבחו ובמעלותיו: “כמעט אין בחורה בחיפה אשר תראהו ולא תתאהב בו.” את האשה הזו אהבתי מאד על חכמתה וטוב לבה. לכל מי שיכלה לעזור – היתה עושה זאת בחפץ לב. ירוחם מירקין היה ידידה של בתה. פעם נודע לו על אודות קרובים שיש לו בפתח תקוה ושם משפחתם גם כן מירקין (הם החליפו את שם משפחתם לבן שמיר), אז הלכנו, אני וירוחם מירקין עם הבחורה מהחצר השניה, לבקר את קרוביו. ימים אחדים אחר כך בא ירוחם מירקין ובשר בשמחה, שהקרובים רוצים לעזור לו במצבו הקשה. כיון שלעבודה קשה אינו מסוגל, רוצים הם לתת לו כסף והוא יטע בכספם עשרה דונמים טבק, ןיקבל עליו את האחריות להנהלת כל העבודות. את העבודה הן אפשר ללמוד על רגל אחת, ומה גם שהוא גם עם בסרבאים… הבטתי אליו בתמהון לא מעט. משראה זאת פנה ל“אח” ובקש ממנו ללמדו את העבודה והלה הבטיח לו. אז פניתי לירוחם ואמרתי לו: “אם בקולי תשמע – הריני מיעצת לך לבל תקבל עליך אחריות כזו. עבודת טבק עבודה אחראית היא. ואם את עצם העבודה לא קשה ללמדך – הנה הנהלת העבודה דבר קשה הוא ביותר, ולא שנה אחת יש להתמחות כדי לדעת לנהל היטב את עבודת הטבק.” ירוחם מירקין התחיל לדבר גבוהה ולהוכיח לי שבפתח-תקוה מגדלים טבק אנשים כאלה שאין להם שום מושג על עבודה זו. סוף דבר שלא שמע בקולי והתקשר עם קרוביו. גם “הזוג” התקשר עם שלושה פועלים לשם גדול טבק.

בימים ההם, בשעה שכל המושבה רעשה בעבודת הטבק, עבדתי אני באריזה. במושבה נודע כי בקיאה אני בענף זה, ואכרים אחדים בקשו ממני לגדל טבק בשותפות אתם. אני הסתלקתי מזה, כי לא רציתי להיות בין המעבידים: בטבק נחוצות הרבה ידים עובדות ובלי פועלים אי אפשר לעבוד. לא היה לי רצון להתעשר, והייתי שמחה בחלקי. כמה שהרוחתי הספיק לי ולאמי.

ירוחם מירקין נהל את עבודתו בהתמסרות ואת כל ההוראות שקבל היה ממלא בדיקנות יוצאת מהכלל.

היינו מטילים יחד הרבה פעמים. פעם טילנו בדרך לעין גנים, והוא התחיל לספר לי על אהבתו החזקה אלי. עניתי לו מיד שישנו בחור אחד שאני אוהבת אותו מאד, ואין לבי פנוי לאהבת אחרים. הוא התחיל לשאול אותי על אודות הבחור, ואני ספרתי לו הכל והדגשתי לבסוף שנוכל רק להיות חברים טובים. מירקין שמח לזה ואמר שאם אהיה לו חברה טובה יסתפק גם בזה.

בתור חבר טוב היה תמיד מדבר על לבי שגם אני אגדל טבק; הן עכשיו מגדלים טבק אנשים כאלה שאין להם שום מושג בענין זה, וגם רוב הפועלים במושבה עסקו בגדול טבק. למה זה אהיה דוקא אני יוצאת מהכלל? הוא בקש להשפיע עלי בדבורו היפה שגם אני אמשך לעסק זה, אך דבריו השפיעו עלי מעט מאד, ואז התחיל לדבר גם על לב אמא שהיא תשפיע עלי. אמא התחילה להתחנן לפני ולבכות, באמרה שאינה רוצה לסבול בגלל האידיאליזם שלי, וכו’. דמעות אמא השפיעו עלי מאד, ושבוע לפני פורים, כאשר נגמרה כבר החרישה, התקשרתי עם ירוחם מירקין וקרובו בדבר גדול טבק. בן-שמיר היה צריך לתת את כל הכסף הדרוש לעבודה ועלי היה לנהל את העבודות. ברוח התחלקנו שוה בשוה, אם כי מירקין לא היה ראוי לכך, שהרי לעבוד לא ידע וכסף לא היה לו. אך בן-שמיר לא שם לב לכך, באמרו שבכלל הוא מגדל טבק רק בשביל ירוחם מירקין, שלא יסבול רעב. וגם אני לא הקפדתי על זה.

כעבור זמן מה ראיתי כי מירקין נשתנה לגמרי, והרבה סמני עצלות חונף וצביעות נתגלו בו. הוא הלך לשדה להשגיח על החרישה, אך למעשה ישן כל היום בשדה והפועל חרש על דעת עצמו. אח"כ הצטדק ירוחם בזה שאינו יודע חרישה מהי. פעם הלכתי לשדה ועליו היה לעבוד בבית ולהשקות את השתילים. אך הוא התחלה ולא מלא את עבודתו. כשהיה צורך בזבל לשתילים חדשים, היה הולך לפרדס של חנוך סלור, וישן שם כל היום. הביתה בא מלא תירוצים לרוב והיה אומר אותם ברצינות כזאת ובפנים תמימים כל כך שאי אפשר היה לא להאמין לו. הייתי מוכרחה להשיג זבל בעצמי. לקחתי את החמור מידי שותפו בן-שמיר והבאתי זבל מעין גנים, הדרך היתה רחוקה, המשא כבד, והחמור התאמץ בכל כוחותיו להשתחרר מהנטל שהכביד עליו. ביד אחת החזקתי את החמור שלא יברח וביד השניה החזקתי בשק הזבל שלא יפול. במצב כזה נפגשתי עם שתי חברות מחדרה על יד קלוב הפועלים. החמור רצה להשתמש בהזדמנות ולזרוק את שק הזבל. בכל כוחותי הייתי צריכה לבאר לחמור ששמחתי אינה נוגעת לו. ובעל כרחו קבל את באורי לתשומת לב. אבל הוא הכריח אותי לרוץ אחריו ואת החברות עזבתי באמצע הדרך.

לפנות ערב באו החברות אלי ומסרו לי דרישת שלום מחברים וחברות, שהייתי אתם יחד בבית החלוץ. מפיהן נודע לי כי נ’ נמצא עכשיו בקבוצה אחת עם חברה שזה עתה התודעתי עמה. החברות היו בפתח תקוה ימים אחדים. בלינו את הזמן יפה מאד, והן הזמינו אותי לבוא לחדרה. אני שמחתי להזמנה זו ואחרי שבועים נסעתי לחדרה.

ירוחם מירקין התנגד לנסיעתי בכל מיני תחבולות, ובעקר טען שאי אפשר לי לעזוב את העבודה. כשראה שאיני שמה לב לדבריו ההין לומר לי כי אין הוא רוצה שאתראה עם אהובי. אך שום כוח לא יכול היה להפריעני מנסיעתי.

ביום ששי בבקר נסעתי לחדרה. בתחנת הרכבת פגשתי חבר של נ’ שהיה אתו יחד בתל-אביב. הוא נגש אלי ושאל לשלומי. אחר כן הראני את הדרך למושבה וגם לקבוצה שלהם. פניתי לדרכי, אך לא הספקתי לעבור כמה צעדים והנה אני רואה שתי בחורות רומזות לי בכל מיני תנועות. אלה היו חברותי: אחת שהיתה אצלי בפתח תקוה, שרה השחרחורת מבית החלוץ מאורייב, והשניה רבקה התופרת שפגשתיה פעם בקישינוב ברחוב אלכסנדובסקי והיא סחה לי אז על מצבה הקשה בבית החלוץ. את רבקה לא ראיתי מאז עזבתי את בית החלוץ בקישינוב. לשמחתנו לא היה גבול, והעלינו הרבה זכרונות נשכחים מבית החלוץ. נפגשתי כאן עם הרבה חברים מבית החלוץ, שהיו לפני ואחרי וגם יחד אתי. הם ספרו לי על הרבה דברים חדשים מבית החלוץ, וגם על חברה אחת שהיתה אחרי בבית החלוץ, והיא כולה דומה לי אלא שהיא יפה ממני. עוד החברים מספרים לי על החברה הדומה לי, והנה דפקו בדלת והחברה הזאת נכנסת בלוית חבר אחד. הם באו ברגל מזכרון יעקב. אני הכרתי תיכף בחברה שזוהי הדומה לי, וגם היא הכירה בי את זו שכולם ספרו לה על הדמיון בינינו. התחלנו להסתכל אחת בפני חברתה, ומדי פעם בפעם התפרצנו בצחוק, וכל החברים שהיו שם צחקו עד לידי דמעות. הצחוק חלף לאט לאט, והתחלנו לדבר על אודות המצב בארץ. כמעט כל חברי גדלו טבק, מי לבדו ומי בשותפות. החברה הדומה לי ידעה היטב את עבודת הטבק ואני הזמנתי אותה שתבוא לפתח תקוה, לעבוד אצלנו כפועלת קבועה.

את אהובי לא ראיתי. רציתי לגשת לקבוצתו, אבל חבריו אמרו לי כי אין עוד אצלם סדר בקבוצה, לפי שזה עכשיו התחילה להסתדר. תחלה חשבתי כי נ’ יבוא אלי, אך בשבת בערב נודע לי שהוא חולה. לא יכולתי לסלוח לעצמי על שלא בקרתי אותו.

ביום ראשון בבקר נסעתי הביתה מבלי לראותו. ירוחם מירקין פגש אותי בבת צחוק על שפתיו, ושאלני: “נו, מה שלום אהובך?” לא עניתי לו כלום, ושתיקתי זו הרגיזה אותו מאד, והוא התחיל להתנקם בי יותר ויותר.

נז

בשנת תרפ“ג נוסדה בפתח תקוה קבוצת ”מעבר“, ובה שלשה סוגים: אידיאליסטים אשר שאפו לחיות בקבוצה גדולה, אנשים שרצו לעבוד בחקלאות (ב”מעבר“ היתה אפשרות לעבוד בכל מיני עבודות אדמה) ואלה שהמשבר הכריחם להכנס לקבוצה. קבוצת ”מעבר“ הסתדרה על יד בית הפועלים. בבית הפועלים השתמשו למטבח ובית אוכל. השנה היתה השמחה בבית הפועלים רבה יותר מן הרגיל. אחרי גמר האוכל היו מתאספים לבית הפועלים – חוץ מחברי ”המעבר" – גם הבודדים שעבדו במושבה. כולם רקדו עד חצות הלילה וגם אני בתוכם. אמנם, לא תמיד היו הפועלים יוצאים ברקודים, כי יש שמצב רוחם הכללי או עיפותם מחמת עבודה מנעו מהם את חשק הרקודים. בבואי מהעבודה הייתי על פי רוב אוספת חברים אחדים, וכולנו היינו יוצאים לרקוד הורה, והמעגל התרחב יותר ויותר, וגם ההתלהבות הלכה וגברה.

פעם ביום ששי רקדתי הורה בהתלהבות. הפועלים שרו: “לא צריך צעירות”, והפועלות ענו לעומתם בקול דק: “כן צריך צעירות”. באמצע הרקוד נגש אלי חבר אחד, קרא לי הצדה, ושאלני אם שמעתי על צבי ניסנוב. עניתי לו שקראתי עליו בספר, איך ערבים הרגו את אחיו ואמו דרשה מצבי שינקום את נקמת דמו. חברי שאלני אם רוצה אני להתודע אתו. אני שמחתי כמובן מאד להכיר בן אדם כל כך חשוב, שהביא לארצנו תועלת כה מרובה. בית הפועלים היה מלא אנשים, צבי ניסנוב עמד על יד החלון והביט ישר אלי בבת צחוק. החבר הציגני לפניו, והוא לחץ את ידי כאילו ידעני זה כבר. לפי מראהו היה כבן ארבעים, אך עיניו שחורות ובהירות כמו לבחור בן עשרים. גבר יפה מלא חיים. אחרי רגעים אחדים בקשני ללכת אתו לטיל. אני שמחתי להזמנתו זו ושנינו יצאנו החוצה. התפלאתי מאד לשמוע אידאליסט כצבי ניסנוב מדבר רק אידיש. הוא הצטדק לפני בזה, שבימיו היה המצב כל כך קשה בארץ, שמוכרחים היו להתמסר לענינים יותר חשובים מלמוד עברית. הוא כמעט לא היה בין יהודים, כי אם בין ערבים בלבד. התחלתי לבקש ממנו שיספר לי על אודות גבורותיו, והוא נענה מיד לבקשתי. התחיל לספר לי על מעשי גבורותיו, על סוסו וכו’ ומיד הוסיף שהוא תמיד רחוק מהמשפחה ונמצא בין השדות. הוא גבר ככל הגברים, ויש לו צורך באשה…

המלים האחרונות השפיעו עלי רע מאוד. כעין צמרמורת עברה בכל גופי. עניתי לו, שחבל מאד כי לא מצא מה שהוא דורש, ובקשתי שנשוב לבית הפועלים. הוא חזר אתי. אך אני כבר לא רקדתי באותו ערב, והלכתי תיכף הביתה.

צבי ניסנוב היה ימים אחדים בפתח תקוה, ואני השתדלתי שלא יראה אותי. לא רציתי כבר לא בגבור ולא בשמיעת מעשי גבורותיו.

נח

בפתח-תקוה היו לי הרבה חברים וחברות, והיינו מבלים את הזמן בעליזות רבה. ירוחם מירקין היה מיוחס גדול בעיני עצמו: בחור יפה וגם מלומד, ולפיכך היה לועג לכל חברי, וגם הם לא סבלו אותו. תמיד היו ביניהם סכסוכים, וכעסו עלי הלך וגדל. לבסוף חדל גם לעבוד; בלילות היה מטיל עם בחורות עד אור הבקר, וביום היה ישן. אם הערתי לו איזה דבר מיד היה מתנפל עלי בדברי חרפות וגדופים. בתחלה החרשתי ולא עניתי לו כלום, אך סוף-סוף פקעה סבלנותי ולא יכולתי לעבור על הכל בשתיקה.

הוא היה מנהל החשבונות, אבל אף פעם לא רשם בדיוק מתי עבדו הפועלים. רק אחרי ימים אחדים היה הולך לפועלים לשאול אותם כמה זמן עבדו. הפועלים כבר ידעו לעשות את חשבונם, וראיתי שהכל הולך לאבוד. הלכתי לשותף בן-שמיר וספרתי לו את התנהגותו של ירוחם מירקין. הלה חשד בי שאני התאהבתי בירוחם מירקין, ולפיכך אני מוציאה דבה עליו…

הייתי ממש אובדת עצות, כי לא רק השותף הטיל עלי חשד זה, כי אם כל החברים. פעם אמר לי חבר אחד בהתגלות לב: “אם אין את אוהבת אותו – למה זה אמך מתקנת לו הכל?” עניתי לו: “ומדוע זה תקנה אמי לך חולצה?” אמא שלי היתה טובה מאד לכל הפועלים; את כולם אהבה ולכל אחד עזרה כפי יכלתה. מאז התחילו החברים להתבונן וראו את האמת. לא רק שלא אהבתי אותו, אלא ממש שנאתיו, בעקר מחמת שקרנותו.

עוד יותר ממני סבלה אמי הטובה. היא היתה נושאת מהשוק סלים מלאים ומבשלת בשביל חברתי, שעבדה אצלנו כפועלת תמידית, ובשביל ירוחם מרקין. איש מהם לא עזר לה בכלום. אם משהו לא היה מוכן בזמנו לא היה ירוחם מירקין מתביש לדרוש בכל תוקף שהכל יהיה בזמנו, ובעצמו היה מתמתח על הספה וקורא בספר… חנוכו הבורגני נכר בו על כל צעד[5] ושעל. אני עבדתי כשד, מהבקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה. מלבד מה שעבדתי יחד עם הפועלים, הייתי מוכרחה לנהל את כל העבודה ולדאוג לסוס שהשותף קנה לעבודת הטבק. היו לנו שלושה פועלים תמידיים, והייתי צריכה לדאוג גם להם, שכאשר לא תהיה אצלנו עבודה אוכל לסדר אותם במקומות אחרים. בזמן השתילה לא היתה לי מנוחה אף רגע, לבד מיום השבת. החלטתי בלבי לסבול השנה עד גמר הטבק ולהבליג על סבלי. הריב עם מירקין היה ללא הועיל, וגרם לי רק התרגזות ואבדן כחות. הצטערתי גם על השותף שהשקיע כבר הרבה כסף, ואם אני אפסיק את העבודה – הרי יפסיד הוא את הכסף שהשקיע. הנה כי כן לא שמתי כבר לב לירוחם מירקין, אם עובד הוא או לא. בעצמי עשיתי הכל וסדרתי הכל שהעבודה תתנהל למישרים.

לירוחם מירקין היה תמיד כסף, ותמיד היה נוסע לכל אופירה, ולא הניח אף נשף אחד בתל-אביב ובפתח-תקוה שלא יבקר בו. הוא היה מספר שיש לו דודים, בחיפה וגם בירושלים, והם השולחים לו את הכסף. פעם סיפר כמו-כן שקבל כסף מקרוב בירושלים. לבסוף נודע שהוא לקח את כל הכספים אצל החנוני על חשבון הטבק, כי הוא היה מנהל את החשבונות גם בחנות.

נט

בפסח באו אלי מחדרה הרבה חברים וחברות. הלכנו כולנו לטיל לחורשת עין גנים. היום היה בהיר ונעים בחומו האביבי הרך, והטיול עם החברים והחברות הישרה עלי רוח שמחה. ירוחם מירקין הלך גם הוא אתנו, והנה – הגיעה השעה להשקות את השתילים. יראתי שמא ימטיר עלי, כדרכו, את זלזוליו אם אבקש ממנו ללכת לעבודה, ועל כן פניתי אליו בטון רך מאד ובקשתי שילך להשקות את השתילים, ואם לא – אלך בעצמי. כל החברים הבטו בתמהון עלי ועליו. זו היתה הפעם הראשונה – ואולי גם האחרונה – שירוחם קבל על עצמו ברצון למלא את העבודה. לאחר שהלך נגשה אלי רבקה התופרת, ושאלה אותי: “את אוהבת אותו?” רעד עבר בכל עצמותי. לאהוב אותו? גם רבקה חושדת בי! עניתי לה: “אני אוהבת, אבל לא אותו. אהובי הוא בחדרה”. היא הביטה אלי בתמהון, ושאלה אותי מי הוא זה. אמרתי לה את שמו. היא ענתה לי בצחוק: “באמת בחור טוב!” נעים היה לי לשמוע דבר טוב עליו, והרי אני בעצמי לא הכרתי אותו היטב והחברים שעבדו אתו בירושלים – לא היתה להם דעה טובה עליו.

בחול המועד של פסח באה חברתי מחיפה, שאתה טילנו יחד בירושלים; היא הכירה את נ’ ומסרה לי דרישת-שלום ממנו: נזדמן לה להיות בחדרה, ושם טילה עמו ושוחחו על ענינים שונים. פתאום הפסיק אותה באמצע השיחה והתחיל לדבר על אודותי. לפני נסיעתה בקש ממנה למסור לי דרישת-שלום.

אהבתי אל נ’ הלכה וגדלה יותר ויותר.

ס

בן-שמיר שבתחלה לא האמין בדברי בענין ירוחם מירקין, ראה כעבור זמן קצר שאין לו כסף להמשיך את העבודה, והוא דרש את ירוחם מירקין למשפט. משראה ירוחם זאת שכח תיכף ומיד כמה היה מתנקם בי והתחיל לדבר אתי טובות, כמו שעשה לפני החוזה. אבל – עכשיו כבר ידעתי אותו היטב, ולא שמתי לב לדבריו. כאשר התאספו הצדדים למשפט ספרתי את כל האמת על ירוחם מירקין. המשפט יצא מגבולות משפט רגיל שבין שנים או שלושה צדדים; במשפט נתגלע מיד סכסוך בין האכרים והפועלים. האכרים רצו להוכיח שהפועלים אינם יודעים כלום, ומה גם הפועלת. “מנין זה לפועלת לדעת לנהל שלושים דונם טבק?” חודש ימים נמשך המשפט. העורך דין שלי ושל ירוחם מירקין היה פרושנסקי, מיסד “המעבר”. כנגד כל אשמה שבאה נגדי היה לעורך דין יסוד להצדיקני, אך כנגד האשמות על ירוחם מירקין נסתתמו טענותיו: לא היה לו במה להצדיקו. עורך-הדין של בן-שמיר היה ג. מ. במשפטנו התענינו לא רק אנו השותפים: התענינו בו כל המושבה, האכרים – מצד אחד, והפועלים – מצד שני. חדר המשפט היה תמיד מלא אנשים. אני ישבתי כל הזמן יחד עם עורך-הדין שלנו, ועניתי בפרטות לכל השאלות שהוצגו לי. עורך-הדין דבר תמיד אחרי, ורק מבחינה יורידית, ואני מסרתי את העובדות כמו שהן. ירוחם מירקין ישן כל זמן המשפט על ספסל בחדר השני. הוא התביש להכנס לחדר המשפט, כי כולם היו נגדו: גם הפועלים וגם האכרים. הוא הופיע רק בזמן שנדרש לכך.

לטובתי העיד ראובן סבטיצקי, שממנו שכרו את אדמת הבצות (בגלל האדמה הזאת היה לו משפט עם המושבה). הוא העיד שעבדתי לא רק בהתמסרות אלא גם מתוך ידיעת המקצוע על בוריו. בגמר המשפט אמר עורך הדין של בן-שמיר שכנגד הניה פקלמן לא הוכחה שום אשמה. היא עשתה את עבודתה בהתמסרות. הרשות בידה להמשיך את העבודה או להפסיק. כל האשמה מוטלת רק על ירוחם מירקין.

אחרי גמר המשפט לא היתה לירוחם מירקין אף פרוטה; הקרובים לא שלחו לו כבר שום כסף. אז עוד לא ידעתי את רגש הנקמה. לא יכלתי לראות איך בן אדם סובל רעב. יהיה מה שיהיה – הרי בן אדם הוא.

סא

אחרי המשפט התחילו לדרוש אותי להרבה מקומות עבודה. לא היה לי חשק לעבוד אצל אכרים מפתח-תקוה, למרות השכר הגבוה שרצו לתת לי, והלכתי לעבוד לעין גנים בשכר יותר קטן. הייתי עיפה מרוב עבודות הטבק שלי וגם מהמשפט, ובעין גנים נחתי קצת. עבדתי שם עבודת-יום אצל שני אכרים שלא ידעו בעצמם איך לגשת לעבודות טבק. הרבה מומחים בקרו אותם, והשיאו להם עצות שונות, אולם קשה לנהל משק על פי עצות בלבד, וככה קלקלו האכרים הרבה טבק. כשהתחלתי לעבוד אצלם – התחילו להבין לאט לאט עבודת טבק מהי.

את חדריו הגדולים של מירקין עזבתי תיכף אחרי המשפט. שכרתי לי חדר קטן עם מטבח, רק בשבילי ובשביל אמא. ירוחם מירקין לא התחשב בכלום, וכשלא הייתי בבית, היה בא אלינו, ואמא היתה מרחמת עליו ונותנת לו אוכל וגם מכבסת לו לבנים.

פעם, ביום ששי לפנות ערב, בא אלינו והתראה כאחד מאנשי-הבית. צחצח לו את הנעלים והתרחץ. אני לא דברתי עמו דבר, ואף רמזתי לו ברור שאין לו מה לעשות בביתנו. הוא ראה שאיני שמה לב אליו, והתחיל לדבר בקול נמוך, ולהצטדק שלא נעים לו לבוא אלינו, אבל אמי מבקשת אותו מאד שיבוא אלינו, וכיון שהוא “עדין” מאד – אין הוא יכול להעליב אותה. הבטתי אל אמי בכעס ואמרתי לה: “בשביל מי הזמנת אותו, בשבילי או בשבילך?” אמא שלי התאדמה ויצאה מהחדר. הוא ישב כמה רגעים ואחר כן הלך. מאותו יום לא בא עוד לביתנו ואני המשכתי את עבודתי במנוחה.

סב

פעם לפני הצהרים בא אלינו הבלונדין עם בת עירתי. לו היה לבדו לא הייתי נותנת לו להכנס לביתנו. אבל לא רציתי להעליב אותו בעיני בת עירתי ושתקתי. הם היו אצלנו שעות אחדות והלכו לדרכם. הלכתי ללוות אותם, ובדרך צריכה היתה בת עירי לסור לאיזה בית. אני והבלונדיני נשארנו בחוץ. אז פנה אלי ואמר לי: “סלחי לי הניה, כל מה שאמרתי לך על הבחור השחור – אין זה נכון: הוא איננו אשם בשום דבר, ואת הגלויה לקחתי בעצמי אצלו”. אני לא עניתי לו כלום, אולם שמחתי כי נ’ אינו אשם בשום דבר, ושהוא שואף לחקלאות כמוני ומסור מאד לארצנו כמוני.

חברי שעבדו בפתח-תקוה רצו לערוך טיול לגליל. גם לי היה רצון לראות את החיים בגליל, שרבים מהפועלים היו שואפים אליו (מי שבא מהגליל ספר כי את שאיפותיו יכול הפועל להשיג רק בגליל) וחשבתי שיחד עם זה אוכל להיות בחדרה ולהתראות עם נ‘. זה היה בסוף תמוז בשנת תרפ“ד. בשבת בבקר יצאנו לדרך. לפני הצהרים הגענו לחדרה. היום היה חם למדי, אך אני לא הרגשתי שום עיפות. רק התגעגעתי אל נ‘. בקשתי את רבקה חברתי, שמסרתי לה את סודי בחורשת עין גנים, כי תלך אתי לקבוצה. לא היה בי המרץ ללכת לבדי. רבקה שהיתה חכמה, ישרה וטובת לב, רק היא הבינה את היסורים שלי. היא ידעה שאהובי עובד במטבח. נכנסנו למטבח, אך נ’ לא היה שם. פנינו ללכת, והנה באותו הרגע בא חבר אחד ושאל במטבח אם נ’ עוד חולה. אני שתקתי, וחברתי פנתה אלי ואמרה: ”בואי, נבקר אותו“. דפקנו באוהל, ואמרו לנו להכנס. נ’ שכב על המטה היחידה שעמדה שם. על יד השולחן ישב עקיבא גולדשטין, מנהל הקבוצה. נ’ שמח לקראתנו ובקש אותנו לשבת. חברתי ישבה על הכסא היחידי שנמצא שם ואני ישבתי על מטת נ‘. שאלתי הראשונה את נ’ היתה מדוע הוא תמיד חולה. הוא הצטחק וענה לי: ”רק כשאת באה אלי – אני חולה“. עניתי לו: אם כן אשתדל לא לבוא”. הוא החריש ורק אחרי רגעים אחדים של דומיה שאל אותי האם היה הבלונדיני בפתח-תקוה. עניתי לו שהיה אצלי ונודעה לי האמת על אודות הגלויה. נ’ התאדם וענה לי: “ידעתי שבסוף סוף יודע לך שאיני אשם בשום דבר”. לא עניתי לו על זה כלום, וגם הוא שתק, אם כי לשנינו היה הרבה חומר לשיחה, אבל לא בפני אנשים זרים.

קמתי ללכת, כי קשה היה לי לשבת על ידו. רבקה עוד רצתה לשבת, איני יודעת אם למעני או משום סקרנותה לשמוע מה נדבר. לא חכיתי עד שרבקה תקום, אמרתי שלום והלכתי, והיא – אחרי.

למחרת בערב בא נ’ לרבקה. אף אחד לא היה שם, מלבדי ומלבד רבקה. נ’ ישב קצת ואחרי כן פתח את דלת האהל, ופנה אלינו: “למה זה אתן יושבות באהל בערב כל כך יפה?” לא הספקתי לענות דבר, ורבקה דחפה אותי החוצה ופתאום נמצאתי עם נ’. ברגע הראשון הרגשתי איזו בישנות בפניו. הוא התחיל להצטדק בענין הגלויה, ואחרי כן שאל אותי מה רציתי לדבר אתו בירושלים. עניתי לו כי קשה לי לומר לו דבר זה בפניו. “אם כן” – אמר – “כתבי לי מה שיש בדעתך לומר לי”. הסכמתי לכתוב לו בתנאי שיקרע בפני מיד את הפתקה. קשה היה לנו להמשיך את הטיול וכעבור רגעים אחדים נפרדנו.

אני הלכתי לרבקה, אך בשום אופן לא יכולתי למצוא את האהל שלה. נ’ שם לב, כנראה, שאיני יכולה למצוא את האהל, נגש אלי ולוני עד האהל. באותו בערב כתבתי לו פתקה ובה מלים אחדות: “אני אוהבת אותך, אך אבקש ממך שאל תשאלני עכשו שום דבר”. הרגשתי מיד שלא אוכל לדבר אתו כאשר אמסור לו את הפתקה.

ביום שני בערב לא הלכתי לשום מקום. חכיתי לנ’ אך הוא לא בא. שעות רבות נדדה שנתי וכל מיני מחשבות חלפו במוחי, שהוא לועג לי יחד עם הבלונדין, וכד‘. סבלתי מאד, ושוב התעוררו בי חשדות בנוגע להנהגת נ’. ביום שלישי לפנות ערב הלכתי, עם רבקה ושרה השחרחורת, לבית הפועלים. שם פגשנו את נ‘. הוא עוד לא הספיק לגשת אלי והחברות נעלמו ושנינו נשארנו לבדנו. נ’ שאל אותי תכף איפה הפתקה. עניתי לו שהיא נמצאת בין חפצי. הוא הלך אתי לקחת את הפתקה ואחרי כן הלכנו למקום הטבק (נ’ היה שומר על הטבק של הקבוצה). באנו למקום וישבנו שנינו על האדמה. היתה שם מנורה ונ’ הדליק אותה. מסרתי לו את הפתקה. הוא שכב בין עלי הטבק רגעים אחדים, ואחרי כן בקש שאשאיר לו את הפתקה. לא הסכמתי ואז קרע את הפתקה לגזרים והתחיל שואל אותי שאלות שונות. לא עניתי לו כלום: קשה היה לי לענות לו איזה דבר. קמתי והלכתי הביתה.

סג

ביום חמישי בערב היתה אספת פועלות בחדרה, ובה דרשו הפועלות שיסדרו אותן בעבודות יחד עם החברים. העבודה העקרית בחדרה היתה אז יבוש בצות. רוב החברות הרגישו את עצמן מוכשרות יפה לעבודה זו ודרשו את חלקן ביבוש הבצות, לא כדי להראות שחזקות הן, אלא כדי שיהיה להן לחם לאכול: עבודה אחרת לא היתה אז במושבה. גם אני השתתפתי באסיפה זו. הוכחנו באותות ובמופתים באיזו עבודות עסקנו בתל אביב: בנינו בעצמנו בתים, יצקנו בעצמנו גגות ביטון, ואף בחור אחד לא עזר לנו. שאלתי אותם במה קשה עבודת יבוש מעבודת בנין. אם משום חשש הקדחת – הרי בין כה וכה נמצאת החברה במקום קדחת, וכשאין לה מזון טוב צפויה לה גם בלעדי זאת סכנת קדחת, ואם משום חולשת הגוף – הרי יש גם בחורים חלשים ואסור להם לעבוד עבודה פיזית.

אך גמרתי את דברי והנה הגיע לאזני קול נ‘. הוא שאל את רבקה על אודותי, מה אני רוצה בחדרה. באולם הקטן היה מחנק נורא, ויצאתי החוצה לשאוף אויר צח. ראיתי את נ’ הולך והשמיכה על שכמו, והבנתי שגם הערב הוא שומר.

עם גמר האספה הלכתי אל מקום השמירה של נ’. הוא התחיל כבר לסדר לעצמו מקום לישון. פניתי אליו ואמרתי: “עכשיו אתה יכול לשאול מה שתרצה”. הרגשתי בי שאוכל לענות לו על כל שאלותיו. הוא בקש ממני לשבת, ואני ישבתי על הרצפה ממולו. שאלתו הראשונה היתה מה היה ביני ובין הבלונדין ומאימתי אני מכירה אותו. הזדעזעתי לשמע השאלה ועניתי לו: “את הבלונדין הכרתי יחד אתך, ושום דבר לא היה בינינו. אלמלא הגלויה ודאי לא הייתי מדברת אתו כלל. לא אכחיש שהתהלכתי עם בחור אחד, אך מפני אהבתי אליך נפרדנו”.

הוא הוסיף לשאול: “אולי אהבתך אלי באה רק בזכות הטובות אשר שמעת על אודותי”. בחינה זו היתה לי כבר קשה מנשוא. לא יכולתי להעליבו ולספר לו איזו דעה יש לחברי עליו, וע“כ לא עניתי לו לשאלתו האחרונה. אמרתי לו רק כדברים הללו: ”אתה יכול לומר מה שתרצה אבל רגשותי שמורים בלבי וקדושים לי". קמתי והלכתי הביתה. הוא הצטחק וקרא לי לחזור. היה לי רצון רב לשוב אליו, אבל איזה רגש פנימי לא נתנני לשוב, והלכתי הביתה.

ביום ששי ובשבת תקפוני געגועים עד כדי כליון נפש. לא יכולתי למצוא לי מקום, ונדמה לי שגם נ’ מתגעגע עלי. בשבת אחרי הצהרים הלכתי לספריה לקרוא עתון, והנה גם נ’ שם. משראה אותי יצא תיכף החוצה. מרוב געגועים החלטתי לנסוע הביתה ולא להתראות עמו.

החברים מצאו עבודה בחדרה ועל כן הפסיקו את הטיול. בשבת לפנות ערב הלכתי מבית הפועלים לאהל חברתי, והנה מצאתי שם את נ’ עוזר לרבקה לכסות את הטבק שלה. נגשתי אליהם, ואמרתי לנ’ שאני נוסעת מחר בבקר הביתה. הוא לא ענה לי כלום, ואמר כלעצמו שגם הערב הוא שומר עוד. משגמר לכסות את הטבק לא אמר לי דבר וברח. הדבר חרה לי מאוד: אם גם איננו אוהב אותי הרי אפשר להתיחס באופן יותר עדין, ולא לברוח כמפני השרפה, ואף בלא אמירת שלום.

כל מיני מחשבות עפו אז במוחי. נזכרתי אז בעלבון שהעלבתי את נ’ בירושלים בין חברי, ועכשיו הוא נוקם בי. גמרתי בלבי לא לראותו עוד ולשכח אותו לגמרי.

הלכתי לישון יחד עם חברותי, אך בשום אופן לא יכולתי להרדם. איזה כוח פנימי כביר גבר עלי ומשכני לאהובי. מוחי לא יכול היה להשפיע על רגשותי. ראיתי את עצמי אבודה; לא עשיתי מה שרציתי, אלא מה שהרגש החזק צוה עלי. בזריזות לבשתי את בגדי והתחמקתי מן הבית, לבל תרגיש בזה אף אחת מחברותי.

הלילה היה ליל חושך גמור. עצי האקליפטוס שבמושבה נראו לי כמתלחשים. צנה קרה ירדה משמים, וריח חזק עלה מעלי הטבק שאהובי לן ביניהם. נגשתי אליו, וקראתי לו בלחש. איני יודעת אם הוא רק שכב או כבר ישן, אבל כשקראתי לו התעורר מיד ושאלני: “זאת את הניה?” עניתי לו: “כן, לא רצית להפרד ממני, ועל כן באתי להפרד ממך”. הוא ענה לי בצחוק: “לא רציתי להפרד ממך… ברחתי כי התבישתי מפני רבקה”. הוא בקש ממני לשבת, וכשישבתי על האדמה ממולו, לקח את ידי ומשך אותי אליו, והושיבני על ברכיו ואמצני אל לבו בחזקה. ההרגשה הנעימה מאד אשר הרגשתי אז נשארה לי קדושה עד היום. את המתיקות הזאת לא ארגיש עוד בחיי.

כמה זמן ישבנו ככה איני זוכרת. ישבנו מחרישים וכל אחד גלה לשני את הרגשותיו. גלוי הרגשות הפחידני, כי הסנטימנטליות היתה חזקה אצלי באופן יוצא מן הכלל. נזכרתי שהחברות יכולות להתעורר ולא למצא אותי במטה. הפחד והחששות מה יגידו עלי התגברו על הרגש הנעים, שהרגשתי בהיותי עם אהובי, אשר זמן כל כך רב נכספתי אליו.

לשנינו היה קשה להפרד. הוא רצה ללוותני, אך אני התנגדתי. היה לי רצון להשאר ולעבוד בחדרה, אבל נ’ בקש שלא אעבור לחדרה. לא שאלתיו על הסבה והוא לא נמק לי את דבריו. הוא הבטיח לכתוב לי וגם לבוא בעצמו לפתח-תקוה. לאשרי לא היה גבול.

למחרת בבקר עמדתי על המרפסת וסרקתי לי את שערותי. נ’ שב מהשמירה, ובלכתו ישר לבית הפועלים עמד על המרפסת ממולי רגעים אחדים, עד שחברתי קראה לי מהחדר. נכנסתי לחדר וראיתי דרך החלון שגם נ’ הולך הביתה. באותו היום נסעתי הביתה מלאת חיים ותקוה.

באתי לפתח-תקוה והתחלתי לעסוק בעבודות שונות בפרדסים. געגועי[6] אל נ’ גברו עוד יותר, אך הוא לא בא אלינו, גם לא כתב לי, ואף לא ענה לי על מכתבי. החיים נמאסו עלי. בשום דבר לא מצאתי ספוק, הרגשתי בכל איזה ריקנות. לנו הנשים אין אותו התקף שיש לגברים: על פי רוב לנו יותר נעים כשאוהבים אותנו, ואין אנו יכולות להתגבר על סבל האהבה כדרך הגברים על פי רוב.

סד

ימים אחדים לפני ראש השנה של תרפ"ה בא אלי ח. ו. אחרי פרידה ארוכה במשך שנה וחצי. הוא בא להודיעני שהוא עוזב את הארץ ונוסע לגולה. שמחתי לקראתו, כי מאז נפרדנו לא מצאתי ידיד טוב ממנו. אחרי ארוחת הערב הלכנו לטייל; טילנו בכל סביבות פתח-תקוה והלכנו גם לגרן. שם היתה השמחה מרובה. צעירים וצעירות שכבו קבוצות קבוצות ושרו כל מיני שירים. גם אנו עלינו על הגורן ושכבנו מן הצד. זמן מה שתקנו. לשנינו היה קשה לדבר. הוא הפסיק את השתיקה ושאל אותי איפה אהובי, ומה נשמע בכלל? האם התקשרנו כבר באופן רשמי? התאדמתי והורדתי את ראשי. בכלל קשה היה לי לשמוע שאלה כזו, וביחוד ממנו. שתיקתי נראתה לו כמעשה רחמנות, שלא רציתי לצערו ולספר לו על אהובי, לבל יסבול מזה. אך באמצע השתיקה פרצתי בבכי. הוא לא הבין לגמרי את סבת הבכי, ובקש ממני סליחה על אשר נגע[7] בשאלה זו. לפי דעתו סבל הוא יותר ממני. הן אני אתקשר עם זה אשר אהבתי.

– מנין לך שאהובי הוא גם אוהבי? שאלתי.

הוא קם ממקומו, רגעים אחדים הביט לצדדים, ולחש דבר מה כלעצמו. אחרי כן ישב עוד פעם על ידי, הביט ישר לתוך עיני ואמר לי:

– הניה! אני לא אתחשב בזה שאת אוהבת אחר. תמיד אוהַב אותך, ואהיה מאושר אם תהיי שלי.

ההרגשה הנעימה שאוהבים אותי התחילה להשפיע עלי שאסכים להתקשר אתו.

הוא נסע באותו הערב הביתה. ביום שני התחלתי לכתוב לנ’ מכתב פרידה. כתבתי אותו לא בדיו כי אם בדמעות. בקושי גמרתי את המכתב והלכתי לדואר לשלחו. אך שמתי אותו בתבה, ומיד נפלתי על הארץ והתעלפתי. הרגשתי שדבר מה נקרע בלבי.

שני בחורים הרימו אותי מהארץ ובבושה גדולה ברחתי הביתה.

למחרת בא אלי ח. ו. ספרתי לו על המקרה אשר קרני ובקשתי ממנו סליחה: איני יכולה בשום אופן להתקשר אתו, איני יכולה למכור את עצמי. הוא הבין להרגשתי ובקש ממני דבר אחד: שאבקר בנשף הפרידה שמתכוננים לערוך לכבודו אצלם בבית. קשה לו מאד להשאר בארץ ולהרגיש שאני סובלת כמוהו, והוא לא יוכל לעזור לא לעצמו ולא לי.

שאלתי קודם-כל אם הוא הספיק לספר אודותי לאחרים. הוא ענה לי שרק בבית יודעים עלי ובעיקר יודעת אחותו. חבריו ידעו רק שהוא אוהב חלוצה, ולא יותר.

כל הזמן שהתהלכתי אתו לא הכרתי אף אחד מחבריו. שאלתיו הפעם מי הם חבריו, ואם ישנם ביניהם גם פועלים. הוא ענה לי שאין בהם אף פועל אחד: כולם פקידים ורופאים.

– ואם כן – שאלתי – איך אבוא בלי שמלת משי?

הוא הצטחק וענה לי: “האם את חושבת למצוא חן בעיניהם?”

– אין הם מענינים אותי כלל, אמרתי.

– ואם כן, יכולה את לבוא מלובשה כרצונך.

ביום ששי אחר העבודה נסעתי לתל-אביב. בתל-אביב החגיגית אפשר היה לשכוח את כל הצרות. הגעגועים לאהובי לא היו כאן כה חזקים כמו בפתח-תקוה. במושבה הייתי נפגשת תמיד באותם המכירים, ושום חדש לא מצאתי בהם, ואלו בתל-אביב הייתי נפגשת כל פעם עם חברים אחרים ומצב רוחי היה משתנה לטובה.

בשבת לפנות ערב התכוננתי ללכת לנשף של ח. ו. לבשתי שמלה מבד ערבי, שאמי רקמה אותה, וסנדלים בלי גרבים, וככה הלכתי לנשף. עוד לא הספקתי לעבור את הסף וח. ו. רץ לקראתי, לקחני ביד ואמר לי: “תודה רבה לך, חשבתי שלא תבואי”.

הוא הציגני לפני כל החברה, וגם לפני אחותו. היו שם כשנים עשר בחורים, כולם מלובשים יפה, וחמש בחורות בשמלות משי ובשפתים אדומות. כולם התחילו להביט אלי בתמהון. הבחורים עשו את עצמם כאילו אינם שמים לב, והבחורות חייכו בנחת אחת לשניה. ח. ו. הרגיש בכל, וחשב שהמבטים שלהם ישפיעו עלי לרעה. אני לא שמתי לב לכך וישבתי ליד השולחן. אחותו של ח. ו. העמידה מיני “כּבּוּד” שונים, ואני הסתכלתי בינתים בכל אחד מהאורחים. התבוננתי גם ברקודיהם, ופניתי בצחוק לח. ו.: “ואתה חשבת שאני ארגיש את עצמי בטוב בין אלה?”

הוא הוריד את ראשו ולא ענה לי דבר.

לאחר שטעמתי מן “הכּבּוּד” פניתי לאורחים כאילו אני מכירה אותם זה מכבר:

“נו, חברה, מי מכם רוקד הורה?”

הבחורות התישבו מיד על מקומותיהן, כאילו לא אליהן דברתי. בחורים אחדים הסתובבו ולא ענו כלום. רק שני בחורים יצאו לרקוד הורה ואני אתם. התחלנו שלשתנו לרקוד. שני הבחורים ידעו יפה לשיר והתחילו לשיר “עם ישראל חי”, “אל יבנה הגליל”, ועוד. המעגל שלנו הלך והתרחב יותר ויותר עד שהבחורות העמידו את חייהן ב“סכנה” גדולה ואחת אחת נכנסו למעגל. הבחורים התחילו לשיר “לא צריך צעירות…” ההתלהבות הלכה וגדלה יותר ויותר, עד שרקדו ושרו “להשתגע עד הסוף”. רקדנו עד אפס כח. אחותו של ח. ו. הגישה לכל אחד גזוז, ובהגיע “תור” הגזוז שלי אמרה לי: “אכן, מלאת חיים את באמת. חשבתי תמיד שרק לבחורים יש אפשרות לשמח את החברה. עכשיו אני רואה, שגם בחורה יכולה לשמח”. רציתי לענות דבר-מה, אף כי המחמאה לא היתה נעימה לי ביותר, אולם בו ברגע פנה אלי חברו של ח. ו. שישב על ידי:

“תסלחי לי, גם אני רוצה להגיד לך מלים אחדות, אך אל נא תחשבי אותן לקומפלימנט. אומר לך את האמת, שאת עצמאית מאד, ודבר זה אין למצוא אלא אצל בחורות מעטות מאד”.

בקצור, המחמאות התחילו לזרום אלי מכל הצדדים, והיה לי לא נעים. פניתי לח. ו. שישב כל הזמן מן הצד ושתק:

-נו, ח., אתה אינך מכבד אותי בשום קומפלימנט. בגלל זה תקבל מיד את ענשך ותצא אתי לטיל.

עזבנו את כל החברה ויצאנו החוצה. האויר היה נעים ורוח קלה נשבה מהים. הלכנו ושתקנו. לבסוף הפסיק ח. ו. את השתיקה ואמר:

– הניה, אנו נפרדים עכשיו! עייני היטב בדבר. עוד טרם חתמתי על תעודות הנסיעה. בכל אופן אנו נפרדים כחברים טובים. אינני מהאנשים הסנטימנטליים ואיני מאמין ביותר ברגש, בכל זאת רוצה אני לומר לך מה שאני מרגיש וחושב על אודותיך. את תמימה מאד, ואינך מכירה את החיים. והסבה לכך שאת עוד אוהבת כמטורפת. יש לי מעין הרגשה לא טובה: נדמה לי שאת תפלי בפח, ורק מפני שאת חושבת כי נהירים לך שבילי החיים".

הוא דבר עוד הרבה, הרבה מאד אך אני לא הבנתי את דבריו. לבסוף בקש ממני לכתוב לו על כל מצב קשה בחיי ועל כל מכשול שיזדמן לי בדרכי, כי תמיד הוא מוכן לעזור לי.

נפרדנו כידידים טובים.

סה: תּוֹעֵבָה וְתוֹצְאוֹתֶיהָ

אחרי הנשף של ח.ו. הייתי עוד ימים אחדים בתל-אביב. ביום אחד בין השמשות נפגשתי עם ירוחם מירקין. הוא שמח מאוד לקראתי, אף כי אני הבטתי עליו בקרירות גמורה, ואמר לי שקבל היום מביתו תמונות מהוריו ואחותו הרוצה לבוא ארצה. הוא בקש ממני מאד שאלך לראות את התמונות. תחלה סרבתי אבל הוא התחיל להפציר בי ולהתפאר בהוריו שהם אנשים הגונים וכו’. אמרתי לו: “אינך יכול להתפאר בך בעצמך, ואם כן התפאר לפחות בהוריך”. הוא התאדם והוריד את ראשו.

סוף סוף נעניתי לבקשתו והלכתי עמו לראות את התמונות, בחדר של בן דודו ברחוב בנחלת בנימין. באנו החדרה בשעת חשכה גמורה. ירוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח.

-למה אתה נועל את הדלת? שאלתי.

  • בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים יכנסו לחדר, - - השיב לי. הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחזקה. התחילה ביננו מלחמה עד שקבלתי מכה חזקה בראש ונפלתי על הרצפה. - - - - - - - - - - - - -

יותר מזה איני זוכרת כלום, אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת. קשה היה לי לנסוע הביתה. רציתי לשכוח הכל בתל-אביב.

בערב יום הכפורים ישבתי בבית מכירי משה פרוט, ואכלתי את הסעודה המפסקת. באמצע הארוחה נכנס ירוחם מירקין. אני הפסקתי את אכילתי ולא מצאתי לי מקום, והוא עמד בשקט ובבת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר בינינו. לא היה לי כל כוח לשמוע אותו מדבר ולראות את פרצוף פניו. לא רציתי לגעור בו שיצא החוצה, לבל יודע הדבר לאנשי הבית. בקשתי על כן ממנו שנצא יחדיו. בחוץ עזבתי אותו וברחתי.

יום כפורים זה היה לי יום כפורים ממש, יום צום ובכי שאין כמותו. לא יצאתי לשום מקום. הייתי כל הזמן אצל שושנה גורבסקי, ואחר יום הכפורים, בבקר השכם, נסעתי הביתה לפתח-תקוה.

את כל עליזותי עזבתי בתל-אביב. אמי דאגה לי מאד על שאני כל כך עצובה. אני שתקתי ורציתי להשכיח מלבי את המקרה, אבל זה היה לי קשה מאד.

לעתים רחוקות מאד הייתי הולכת לאיזה מקום. רק באספות הייתי מבקרת כרגיל. חברי לשכת העבודה קראו פעם לאספה לטכס עצה כנגד המצב הקשה. באספה זו היתה התמרמרות רבה מצד הבודדים. גם אני בקשתי רשות הדבור והסברתי את הדעת מצב הבודד, הסובל עכשו יותר מאשר תמיד. בפתח-תקוה היו אכרים שאצלם עבדו רק פועלים מאורגנים, ויש שהעבידו גם פועלים “בודדים”. אולם מאז נוסדה קבוצת “מעבר” התחילו גם האכרים הללו למסור את העבודות רק ל“מעבר”, כי חברי הקבוצה הזאת לא היו מקבלים את שכר העבודה תיכף: היו עושים חוזה עם האכר אשר על פיו היה תשלום השכר נדחה לזמן קבוע. נשארו איפוא לבודד שתי דרכים: להכנס ל“מעבר”, אף כי אין היא מתאימה להשקפותיו, או – לעזוב את המושבה. והלא רבים מהבודדים קשורים למושבה, והדרך השניה לא תתכן, אפוא, כלל. עליהם להתארגן, ולהשגיח שבדור העבודה יהיה מחולק באופן ישר. קודם כל – אמרתי – עלינו לסדר מטבח פועלים (בבית הפועלים היה בידי “מעבר”), אשר יתן לנו אפשרות להתאסף יחד, כמו החדרה ובמושבות אחרות.

החברים הקשיבו לדברי והרוב הסכים לדעתי.

ס"ו

בתחילת תרפ"ה התחילה בפתח-תקוה העבודה באריזת הטבק. את הטבק מכל המושבה אספו למחסן אחד, לשם אריזה. לבעל הטבק לא היה כסף, אך לפועלים לא היתה עבודה אחרת מלבד אריזת הטבק. ובעל-כרחם הסכימו לה, אף על פי ששכרם היה נמוך מאד. עבודת האריזה התנהלה לאט לאט: הגשמים לא ירדו והטבק היה יבש, ואי אפשר היה לארזו. כל התחבולות שעשו – כגון חפירת ושפיכת מים וכו’ – לא הועילו: הטבק נשאר יבש כשהיה.

ביום אביב בהיר, בשעה שכל פועל גמר במהירות את הצרור שלו (להציל את הטבק היבש מחום השמש שלהט כמו בקיץ) ומהר ללכת הביתה – נכנס פתאום נ’ עם בחור אחד. אני גמרתי את עבודתי וכלנו הלכנו הביתה. נ’ שאל אותי מתי נוסעת הרכבת, כי עליו לנסוע עוד היום. שתקתי כל הזמן; הייתי כבר אדישה מאד. ידעתי שבינינו הכל כבר כאלו תם ונשלם. גם הרגשתי וידעתי עד כמה השפיעו עליו לרעה מכתבי האחרונים: הנה התקשרתי, והנה לא התקשרתי, ואם אספר לו עוד על המקרה עם ירוחם מירקין הרי ברור כשמש שיחשוד בי. אך בכל זאת – לעבור על הכל בשתיקה, כלומר – לשקר לו, לא יכולתי. החלטתי לסבול עד מות, ובלבד שלא אשקר.

הלכתנו לבקר את בית הפועלים ואת “מעבר”. נ’ רצה עוד ללכת לראות את משק הפועלות, אך אמרתי לא שיאחר את הרכבת, ועל כן הלכנו ישר אל התחנה. בדרך נשארנו שנינו לבדנו. נ’ חכה שאני אפתח בשיחה על אודות אהבתנו, אך אני דברתי רק על המצב בארץ וביחוד – על המצב בפתח תקוה. וככה נפרדנו איש מרעהו.

ס"ז

מצב העבודה הלך והחמיר. הגשמים לא ירדו, ואי אפשר היה להמשיך את עבודת הטבק. באחד מאותם הימים באה לפתח-תקוה שרה הבלונדינית מקבוצת הפועלות שבמסחה, וידיה חבושות מחמת פצעי עבודה. היא התחילה לספר לי מה רב הסבל שלה ושל עוד בחורות רוסיות. במשך כל זמן קיום הקבוצה לא פסק הריב בין הבחורות הפולניות והרוסיות. לא פעם באו חברי המרכז החקלאי וגם עדה פישמן להשלים ביניהן. אולם כל זה היה ללא הועיל, יד הפולניות היתה תמיד על העליונה, עד שסוף סוף נתפזרה הקבוצה ורק קצת בחורות פולניות נשארו עם טובה יפה, שנהלה את כל הקבוצה.

מצבי החמרי היה קשה מאד, נסעתי לתל-אביב, ותיכף מצאתי שם עבודה בריצוף. אך בשעת העבודה הרגשתי את עצמי לא בקו הבריאות. הלכתי לקופת חולים, הרופא בדק אותי ואמר לי שאני…הרה. המלה הזאת נפלה על ראשי כרעם. לרופא לא אמרתי כלום, רק לי לעצמי אמרתי: “האם זה אפשר, האם זה אפשר?”

הרופא שאל אותי: “מה אפשר?” לא הבנתי מה הוא רוצה, ורק הבטתי אליו כמו הדיוטית. התלבשתי במהירות ורציתי ללכת. הרופא התקרב אלי ושאלני לאן אני הולכת. שוב הסתכלתי בו בתמהון: מה זה נוגע לו, ומה אכפת לו לאן אני הולכת?

הרופא לקחני ביד, ובעל כרחי הושיבני על הכסא ואמר לי: “אל תתיאשי! עוד לא ידוע. יש לנו רק חשד. תבואי אחרי שבוע, אז נגיד לך דבר ברור”.

יצאתי מקופת חולים וכל מיני רעיונות מבהלים את רוחי. “אם זה יהיה נכון” – אמרתי בלבי – “אאבד את עצמי לדעת”. רציתי להתחיל באיזו תחבולות והלכתי לעשות אמבטיה חמה עם סמים חריפים. אך בצאתי מהאמבטיה הרגשתי בקרבי את…הילד.

לא יתואר כלל באומר ודברים מה שעבר אז עלי. החלטתי מיד ללכת לשפת הים ולאבד את עצמי לדעת, היום היה יפה, אחרי הגשם. באויר הורגשה רעננת, השמש זרחה ולטפה בחומה הנעים. היה רעש כרגיל והכל הלך לו לדרכו. רק אני צריכה להפרד מהחיים…

נגשתי לים הרועש והחלטתי להשליך את עצמי הימה. אך כמין כח טמיר דחפני פתאום, כאלו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים. והחיים נראו לי עוד יותר יפים מאשר תמיד. מלחמה נוראה התחוללה בקרבי. שמעתי קול קורא למות וקול קורא לחיות. הקול הראשון צועק אלי: “אין לך רשות לחיות, סרת מהדרך הישרה, חללת את כבודך, כבוד האשה. את עומדת להביא לעולם ילד שלא כדת משה וישראל”. והקול השני מנחם אותי ואומר לי:“הן לא עשית לשום איש רעה ואיך תבואי לרצוח נפש החיה בקרבך? ומי יודע אם הילד שלך לא יביא תועלת בחיים יותר מילד שנולד כדת משה וישראל? את עוד צעירה ואסור לך לקפח את חייל. למי עוללת רעה? למה תאבדי את עצמך לדעת? בגלל זה שנבזה אחד התעלל בך? במותך תפול אשמה רק עליך, ואם תחיי – עוד תוכלי לנקום. בו את נקמתך. את צריכה לחיות רק לשם נקמה”.

שני הקולות התרוצצו בקרבי עד כדי לשגע אותי וגם הרעיון על יסודי אמי בגלל מצבי לא הרפה ממני. איך ישפיע הדבר על בריאותה החלשה? אמא…אמא… זרם של דמעות פרץ מעיני. במה אוכל לעזור לאמי הטובה, כשאין אני יכולה לעזור לעצמי? והלוא מוכרחה אני להגיד לה אין אגיד לה, ומה אגיד?

מדוכאה ואובדת עצות עמדתי על שפת הים הרועש עד שהחשיך. אחרי כן הלכתי לחברתי לישון מבלי לחשוב עוד על שום דבר. כנדהמה הייתי, ומוחי כבר לא היה מסוגל למחשבה כל-שהיא.

לפני שנה ספרה לי חברה שירוחם מירקין וליפמן נסעו לבירות. את ליפמן עוד הכרתי בעירתי. בזמן שהייתי בירושלם למד בסמנריון, ותמיד טילנו יחד, וכאשר היה בפתח תקוה בקר אותי יחד עם ירוחם מירקין, נכר היה שמירקין מרגיש כי אסור לו להיות בביתנו, אולם שלא להראות בפני חברו כמי שאסור לו לבקר בביתנו, - העיז לבוא עמו יחד אלינו. ליפמן אמר לי שהוא חושב לעזוב את הארץ. השמועה נתקבלה על דעתי: מירקין יודע שהוא עוזב את הארץ, ומפני זה לא חשש לשום תוצאות ממעשה הנבלה שלו. חזרתי ע"כ לשאול את עצמי: במי אנקום עכשיו? מה הטעם לחיי? עלי לראות את אמא הטובה ולאבד עצמי לדעת.

למחרת בבוקר קמתי והלכתי ברגל לפתח תקוה. באתי הביתה וראיתי את אמא יושבת על הספה יחד עם שרה הבלונדינית. במבטי התחלתי להפרד מכל מה שהיה בבית. העברתי את מבטי עיני ממקום למקום, וראיתי פתאום את עיני אמא הטובה מלאות דמעות: לב אמא הרגיש בכל… היא חבקה אותי אל לבה בחזקה-חזקה, והתחילה לשאול אותי מה לי, אמרתי לה: “בואי לרופא ואז נראה”.

הלכנו לרופאת קופת חולים ולא מצאתנו אותה. משם הלכתנו לרופא פרטי. הוא בדק אותי, ואמר לאמא את האמת כמו שהיא. גם התחיל לתת לי עצות. אבל אני ברחתי מיד, ומה שאמר לאמא אינני יודעת עד היום.

באנו הביתה ואמא התחילה לשאול על המקרה אשר קרני. עניתי לה: “אם אין את רוצה לגרום לי צער, אל נא תשאליני שום דבר, אינני יודעת כלום. זהו גורלי המר, ועכשיו נפרד”. אמא התחילה לשאול אותי לאן אלך. שתקתי ולא עניתי דבר.

אמא והחברה התחילו לדבר על לבי שאינני היחידה בעולם, וישנם עוד מקרים כאלה. רצון החיים שבי הלך וחזק. ולא מפני שישנם מקרים כאלה בעולם רציתי לחיות. חפצתי מאד לספר את כל האמת לאהובי: הוא היחידי בעולם המוכרח לדעת את כל האמת, ויחשוב עלי מה שיחשוב. ואף גם זאת: חששתי שאם אאבד את עצמי לדעת יאשימו את נ’ שאני הרה ממנו. כבודו היה יקר לי מאד, והחלטתי שמוטב לי לסבול כל חיי ובלבד שלא אמיט עליו חרפה.

ס"ח

אמי הטובה מצאה לה עבודה בבית פרטי, ושרה הבלונדינית נסעה אתי יש ר לחדרה (אז חשבתי עוד שהיא מסורה לי). היא עבדה בכרם בזמור והרויחה חצי לירה ליום. בכ"ז עזבה את העבודה ונסעה אתי יחד.

באתי לחדרה והייתי פעמים אחדות בקבוצת נ‘, אך הוא לא שם לב אלי, הרגשתי כי הוא זר לי, ואין לי רשות למסור לו שום פרטים עלי. הייתי בחדרה יומים והחלטתי לנסוע משם. לאן? בעצמי לא ידעתי. בערב, לפני הנסיעה, יצאתי לטיל עם בחור אחד ובדרך פגשנו את נ’. אמרתי לו שלמחרת בבקר אני עוזבת את חדרה. הוא נפרד ממני ושאל אותי איפה אני ישנה. אמרתי לו והוא הלך לדרכו.

בימי היותי בחדרה אי אפשר היה להכיר בי דבר על מצבי המדוכא. רקדתי עם כל החברה כמו תמיד, הייתי שמחה ועליזה כרגיל, ולא פעם הייתי צריכה עוד לנחם את שרה הבלונדינית. לפני הנסיעה ישבתי אצלה והיו שם עוד כמה בחורות. אני לא דברתי אף עם אחת מהן. ישבתי על יד השולחן וקראתי בספר. פתאום נכנס גם נ’, אך לא שמתי לב אליו. הוא עמד על יד הדלת רגעים אחדים, ושאל איפה פקלמן. עניתי לו: “פקלמן ישנה פה”, הוא הצטדק ואמר שהוא מחפש חברה שלי, וכפי שהיא איננה הריהו מבקש לדבר עמי רגעים אחדים.

בצאתנו החוצה שאלני מיד לפרוש המכתבים האחרונים. שמחתי לשאלתו וחשבתי שבהזדמנות זו אוכל לגלות לו את כל האמת. הלכתנו לחורשה שהיתה באמצע המושבה. בדרך ספר לי שירוחם מירקין ועוד סימינריסט מירושלם היו בחדרה אחרי החגים. הם באו לקבוצתם אעפ“י שלא היה להם אף מכיר בקבוצה זו. (בימים ההם הקבוצה מאכילה ומלינה כל אורח ותייר שנזדמן לסור אליה, אעפ”י שלפעמים חברי הקבוצה עצמה חסרי אוכל ודירה בגלל האורחים). מירקין שאל תכף על נ’ ואחרי שנודע לו מי הוא – בא אתו בדברים. נ’ שאל אותו מה שלומי, ואחרי כן ישבו אל השלחן לאכול. מירקין החל להתלוצץ כל הזמן, ולבסוף התחיל להתפאר בחתימתו היפה ועל פסת ניר חתם “ירוחם מירקין”. נ’ הזהיר אותו שהוא עלול לשלם ביוקר בעד החתימות האלה. אך תשובת מירקין היתה צחוק ולעג, וחתם לו עוד חתימות אחדות, שכלן נמצאות אצל נ’.

כאשר גמר נ’ את הספור הזה הגענו ליער. בו ברגע התחילו ברכי נוקשות ולבי הולם. עמדתי על יד עץ גדול ואל יכולתי לזוז מקומי. הרעיונות שעברו במוחי הלמוני ממש. לא יכולתי להשיג בשכלי את השפלות האיומה שאדם מסוגל לה. לא לבד שעשה אותי לאומללה לכל ימי חיי, אלא שהוא מהין ללעוג לאהובי. לא תארתי לי מעולם שישנם נבזים כאלה. מי יוכל לגלות אותם, ואיך אפשר לגלותם?

עוד אני עומדת שקועה במחשבותי, וקול אהובי עולה באזני: “נו ספרי מה פרוש שני מכתביך האחרונים”. התעוררתי כמו מתוך שנה חזקה להתחלתי לדבר. זה לא היה דבור, כי אם גמגום בקול רפה שלא נשמע כמעט. מוחי התרוקן, לשוני ושפתי סרבו להוציא צליל ברור. גמגמתי מה שהוא. כי כח הדבור נטל ממני.

נ’ עמד כאלון שהרוח אינה מזעזעת אותו והביט אלי מלמעלה למטה שתיקתי הרגיזה אותו כנראה והוא אמר לי: “אינני אוהב אותך”. דבריו אלה היו בשבילי כמכה אחרונה על ראשו של אדם הנאנק ביסורי מות, מכה המחישה את הקץ. גם לו הביע לי נ’ רגשי אהבה, לא יכול דבר זה לרפא את רוחי. אך בשמעי את דבריו המוחלטים – נתבלבלתי לגמרי. הייתי נופלת ארצה, אלמלא העץ שעמדתי על ידו.

זמן כמה עמדתי על יד העץ – אינני זוכרת, פתאום התעורר בי רגש של גאוה עצמית, ואמרתי נ’: “עכשיו תוכל ללכת ואני אשאר פה לבדי”.

נ’ חכה לתשובה אחרת לגמרי. כסבור היה שאם נהגתי בתחילה כגבר וגליתי לו ראשונה את רגשותי – כן אנהג גם הפעם כמנהג הגברים: אפול לרגליו ואתחנן ואבקש רחמים…אך הוא טעה. הוא לא ראה מצדי לא דמעות ולא בקשות, כי אם מלחמה פנימית ודרישה גמורה שעליו ללכת לדרכו. מיד שנה את עמדתו, ולא הביט אלי עוד בגאוה, מלמעלה למטה הוא הביט אלי ברחמנות ובקש ממני שאלך אתו. אמרתי לו שנית שאל ידאג לי: אני לא אאבד את עצמי לדעת. רחמיו עלי גברו עוד יותר, והוא עמד לפני כילד קטן ובקש ללכת אתו הביתה. הוא בקש ממני לעשות לו טובה זו, כשם שגם הוא נהג עמדי פעם. לי היה רצון כביר להשאר שם לבדי ולמסור לעצמי דין וחשבון מה היה פה בחורשה ומה עלי לעשות אחר-כך. אולם לא יכולתי לעמוד בפני בקשותיו והלכתי אתו.

בדרך השתדל לתקן ברגשותיו מה שאי אפשר היה לתקן בדבור. הוא ספר לי על אודות אחותו שהיה לה אהוב ומסבות שונות התחתנה עם אחר. לפי דעתו, אם תפגש באהובה הראשון – יוסיפו להיות ידידים טובים. והוא בקש שאוסיף לכתוב לו גם בעתיד.

כל הדרך שתקתי, עד שבאנו למרפסת של חברתי. על המרפסת נשארנו שנינו עומדים ומביטים אל הירח ושקועים במחשבותינו. חשבתי כל הזמן איך אגלה לו את האמת המרה, והוא חשב במה יוכל לנחם אותי. כעבור רגעי-דומיה אחדים פנה אלי ואמר לי: “לכי לחברתך וספרי לה הכל והיא ודאי תמצא לך איזו נחמה”.

אין לי צרך בנחומים זרים, אמרתי. אני בעצמי יכולה למצוא לי תנחומים.

ושוב עמדנו מחרישים רגעים אחדים. נ’ פנה אלי עוד פעם:

  • את מבטיחה לי לכתוב?

  • לא. אני יכולה לכתוב רק מה שלבי מרגיש.

הוא אמר לי שלום והלך. לא עניתי לו. עמדתי רגעים אחדים והבטתי אחריו ביאוש גמור. הנה הלך אדם שלקח עמו מה שהיה לי כל כך יקר וקדוש. אין לי עוד רשות לחשוב אודותיו, ואת אהבתי החזקה אליו אני מוכרחה להסתיר עמוק עמוק בלבי. היה לי יותר נעים שהוא אינו אוהב אותי. לו אהבני – אינני יודעת אם יכולתי להשאר בחיים. סבלו היה מצער אותי מיסורי אני. תמיד היה לי יותר נעים לסבול בגלל אחרים, ולא שאחרים יסבלו בגללי.

הלכתי לישון, אך לא יכולתי להרדם. שעות רבות נדדה שנתי וכל הזמן חשבתי איך אגלה לאהובי את האמת. סוף סוף החלטתי לכתוב לו את הכל.

למחרת בבקר כתבתי לו מכתב על כל מה שעבר עלי ושלחתי את המכתב על ידי הדאר. חפצתי לראות בעיני את הרושם שהמכתב יעשה עליו ועל כן נשארתי בחדרה. בקבוצתו שמעו שאני מטיבה ללבב לביבות ובקשו ממני להראות את יכולתי ב“מקצוע” זה. אני שמחתי להזמנה זו והייתי כל היום בקבוצה. בדיוק לפנות ערב מסר נושא המכתבים את המכתב למטבח. במטבח היו שני חברים וחברה אחת בת עירו של נ’. החברים התחילו לנבא ממי הוא המכתב. ראיתי שהחברה מוכנה לקחת את הרשות לעצמה ולפתוח את המכתב, אך החבר הרגיש במבטי ומנעה ממעשה זה. לו היתה מהינה רק לקחת את המכתב בידה הייתי אומרת בלי שום בושה שזהו מכתבי ואין לה רשות לפתוח אותו. לא הייתי כבר אותה הבחורה התמימה, ולא פחדתי מה יאמרו עלי. מאותו הרגע שהרגשתי בי את הילד, נהפכתי לבן אדם אחר.

לפנות ערב התאספו כל החברים אל השולחן, לאכול את הלביבות. מסרו את המכתב לידי נ‘, והוא קרא אותו בחדר השני. מבעד לקיר הקרשים שמעתי דפיקות לבו ואת חריקת שניו. הרגשתי שהוא חושד בי בכל, ובמכתבי זה עקרתי מבלו את שארית רחמיו עלי, אשר גלה לי אתמול. הייתי שמחה לזה. מוטב היה לי שיאשים אותי בכל ואל ירחם עלי. חבריו לא רצו להתחיל באכילה עד שלא יבוא לחדר האוכל. הם בקשו לקרב אותי לקבוצה, וכל ענין הלביבות לא בא אלא כדי להשכין שמחה. נ’ בא וישב ממולי. הוא עשה את עצמו כשמח והתחיל להתלוצץ עמי, אבל אני רמזתי לו מיד שאל יחמוד לו לצון. מהלביבות כמעט לא טעמתי. החברים הרגישו בזה, והתחילו לחקור אותי מדוע אינני אוכלת, לאחר שאני בעצמי לבבתי אותן. הלביבות לא הועילו כלל להכניס שמחה בלבבי. כל אחד עשה עצמו מתבדח, אבל הבדיחה נאמרה על אוזן לא שומעת. איז העצב כמוס תקף את כל החברים.

נשארתי ללון בקבוצה, בבוקר השכם שמעתי כי נ’ קם לעבודה, נכנס לחדר שבו ישנתי, לקח איזה דבר ותיכף יצא. היאוש ומצבי המדוכא לא נתנוני לשכב עוד במטה. קמתי במהירות, התלבשתי ויצאתי החוצה. בחוץ היה גשם חזק, וחבר אחד אמר לי שאי אפשר לצאת החוצה בגלל הגשם, אך לא שמתי לב לדבריו וברחתי מהקבוצה. מצב רוחי באותה שעה – אינו נתון כלל לתאור באומר ודברים.

אחרי הצהרים פסקו הגשמים וריח נעים התפשט בכל המושבה. אני ושרה הבלונדינית נגשנו לקבוצת נ’. לא נעים היה לי שברחתי בבקר, ע"כ באנו לקבוצה. בחדר האוכל ישבו חברים אחדים. אף אחד מהקבוצה לא עבד, מחמת הגשם. כולם כאחד שאלוני למה ברחתי בבקר. במקום תשובה ברורה צחקתי, ובצחוקי זה הרגישו שאין הם צריכים לשאול אותי עוד.

ישבנו כחצי שעה בקבוצה ופנינו ללכת, והנה מרחוק הולך נ‘. קשה היה לי לראותו, אבל גם לברוח ממנו לא רציתי. בקשתי את שרה שתשאר אתי עוד כחצי שעה. ברם, אדם דואג לעצמו, וגם שרה הבלונדינית – שדאגה לעצמה - רצתה ללכת מבלי להתחשב בי. היא כעסה עלי. שאינני שומעת בקולה ואינני הולכת אחריה. עוד לא הספקתי להשיב לה ובאותו הרגע נגש אלינו נ’, ובקש אותנו להכנס. כפי הנראה לא רצה שגם החברים ידעו על היחסים בינינו, ושנינו העמדנו פנים שמחים ושחקנו בקלפים. נ’ שאל מי מאתנו רוצה לאכול אתם. אני הסכמתי להשמנה ונשארתי בקבוצה, ושרה הלכה ודרכה.

אחרי הארוחה נשארו נ’ ועוד שני חברים על יד השולחן. התוכחנו יחד על מקרה שקרה באותם הימים בגן שמואל. חברה אחת מתה מלידה. היא נסתה פעם להתאבד בירית אקדח, אך פגעה רק בעין ונשארה בחיים. אחרי כן היתה מרוצה מהחיים, והנה פתאום – מתה. כל החברים הצטערו על המקרה הזה. רק אני – צחקתי. את החברה לא הכרתי, ולא עליה צחקתי כמובן, כי אם על עצמי. בארתי לחברים שהיא רצתה פעם לאבד את עצמה לדעת ולא “הצליחה”. מזה שנשארה בחיים אין להסיק שאכן היתה מרוצה מחייה. לפי דעתי אם הולך משיהו לאבד עצמו לדעת, אין רשות לזרים להצילו, כי לעולם לא יוכלו לדעת מה מתרחש בלב האומלל. החברים הקשיבו לדברי והבינו שאין אני מדברת על אחרים כי אם על עצמי. נ’ הביט ישר לתוך עיני, כמבקש לדעת את האמת, אם לא החלטתי לאבד את עצמי לדעת. אך באותו הרגע כפפתי את ראשי תחת השלחן ועשיתי עצמי כמנגבת את האף בשמלתי. ישבתי עוד זמן מה בחברתם ואח"כ נפרדתי מהם. נ’ נתן לי שלום בקצה היד…

אך יצאתי החוצה וכמו אבן קשה נגולה מעל לבי, פתאום כל כך הוטב לי, עד שבעצמי לא ידעתי את פשר הדבר. תאוה חזקה לנקמה התחילה למלא את כל חדרי לבי, נקמה כנגד כל המתעללים בכבוד האשה. דורות רבים מאשימים רק את הצעירה, והיא היא הסובלת. ומה הפלא יש בדבר שהיא עצמה פוסקת כמעט מלהאמין שאחרים יודו בישרה, הן לא אמר מי שהוא באותה שעה כי נתברר לו שאין אני אשמה, היה המבשר הזה כמטורף בעיני. ועל הקרקע הזאת צמחה בקרבי תאוה חזקה לנקמה. ואל בירוחם מירקין בלבד, לא נקמה פרטית כבדרך הבחורות במצבי: הנקמה היתה צריכה להיות מכוונת לכל אלה הגוזרים את פסק דינם מבלי לחדור לעמקו של דב. נקמתי צריכה היתה להתגלות גם בזה שלא אתביש בילד, ואדרבה: אתמסר לו כולי ואהיה לו גם אמא וגם אבא. ואת עצמי אעלה למדרגה כזו שאף אחד לא יוכל להאשימני ולהעליבני. לא תהיה החרפה, כי אם למעָנִי.

בבקר השכם הלכתי לתחנת הרכבת. הרפש היה נורא, ואי אפשר היה ללכת ברגל. לאשרי נזדמנה לי איזו עגלה ואני נסעתי בה לרכבת ומשם לזכרון יעקוב שגם בה היו לי חברים וחברות. המושבה עצמה עשתה עלי רושם רע מאוד. בכל בית של אכר נראו משפחות שלמות של ערבים המתגוללים בחצר. הרבה חברים התלוצצו ואמרו, שאם יקבלו פעם הערבים אבטונומיה, תעבור לרשותם כל זכרון יעקוב, שנבנתה על ידי הנדיב…

סט

בימי היותי בזכרון יעקוב נדונה הרבה שאלת האחוד של “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה”. במושבה נקראה אז אספה של “הפועל הצעיר” כדי לדון בשאלת האחוד. מכל חבריי הייתי אני היחידה ב“הפועל הצעיר”. הלכתי לאספה עם שנים מחברי שהיו מפלגת “אחדות העבודה”. האספה היתה בבית פרטי, והשתתפו בה בס“ה כחמשה עשר חברים. חבר אחד מחיפה (חרלפ) ואחד מפתח תקוה (מקבוץ עין חרוד) הוכיחו עד כמה חשוב האחוד מטעמים שונים. אך חברי זכרון יעקוב עמדו על דעתם וטענו שאף על פי ש”הפועל הצעיר“ הוא המעוט, ולא תהיה לו שום השפעה על צבור הפועלים, בכ”ז אין הם מסכימים לאחוד.

בזכרון יעקוב הייתי ימים אחדים ונסעתי ליפה. בבואי לשם הלכתי מיד למטבח הפועלים, ונפגשתי עם ירוחם מירקין. בקושי עצרתי את הלמות לבי החזקה. הוא שמח לקראתי כאילו לא היה דבר בינינו. הלכנו קצת הצדה והוא התחיל לספר לי שעכשו הריהו עובד בתחנת רוטנברג ושוב התפאר שיש לו פהמ דוד, בעל חנות מול מטבח הפועלים, ולו שני בנים. אם ארצה יציגני לפניהם ואראה מאיזו משפחה הגונה הוא….

הפסקתי את שטך דבורו ואמרתי לו: - - ירוחם, אתה יודע שאני הרה?

פניו חורו כסיד, ובקושי אמר: “זה לא ממני”.

עניתי לו בצחוק: “ידעתי מראש את תשובתך”.

והוא ענה לי בקול רועד: “איני רוצה להעליב אותך” (גם עכשיו לא שכח להשתמש במלים יפות), “את זוכרת את המלחמה שהיתה בינינו? אם נכון הדבר ודאי זה בא מאהובך…”

לא רציתי לדבר זמן רב עם הנבזה הזה ואמרתי לו בקצור“ אח”כ כבר נראה ממי הוא הילד“ (מבלי דעת בעצמי מנין לי הרגש הזה, הרגשתי ברור שאוכל להוכיח ממי הילד). ”עכשיו דבר אחד לי אליך: אתה נשארת חייב לאמא בעד כביסה יותר מפונט. אני לא רציתי בסלוק החוב ולא רציתי לראות את פניך, אולם עכשיו אין לי פשוט להוצאות הדרך, ומכיון שיש לך עבודה הריני דורשת ממך את סלוק החוב".

הוא התחיל לעמוד עמי על המקח, וסוף סוף הסכים לשלם לי חצי פונט. התחלתי לחכות לתשלומו, עד שנמאס לי הדבר, ופרוטה להוצאות הדרך לא היתה לי. בדרך פגשתי את פאריזר שידע אותי בזמן שעבדתי בבת גלים ברצוף (הוא היה אז מנהל העבודה שלי). בקשתי ממנו שילוה לי חצי פונט ע"ח ירוחם מירקין, ובכסף הזה נסעתי לטבריה.

באתי לטבריה והלכתי תכף למרכז החקלאי ובקשתי שיסדרוני באיזו מושבה באריזת הטבק. חבר המרכז החקלאי דבר תיכף בטיליפון לסג’רה ומיד נתקבלה תשובה שהעבודה התחילה, ואני יכולה לבוא לשם באותו היום.

נסעתי מיד לסג’רה באוטו ערבי עם יהודי אחד מסג’רה. ירדנו מהאוטו על יד סג’רה, והלכנו בשביל. היהודי ספר לי שישנו פועל אחד במושבה המנהל את המשא ומתן עם המרכז החקלאי. בית מגוריו של הפועל היה הבית הראשון בשבילי. הפועל קבל אותי בסבר פנים יפות ואמר לי שהעבודה תתחיל השבוע ולעת עתה אל אצא החוצה לבל ידעו בני המושבה שהמרכז החקלאי כבר מתחיל לשלוח פועלים. לא היתה לי ברירה אחרת ושמעתי בקולו.

בבית אחד עם הפועל גר נפח. הנפח עצמו לא היה בבית: הוא עבד בטבריה, ומצב בני משפחתו היה קשה מאד. לענים לא היה גבול; הילדים הלכו כמו צוענים קרועיפ ובלואים, וגם בימי הגשמים רצו תמיד יחפים. אני לנתי אצל המשפחה הזו. ארבעה ימים הייתי אצל הפועל בבית ולא יצאתי החוצה. לפועל לא היה שום ספר או עתון, רק עתון אחד ישן על השולחן. וכל פעם בשובו מהעבודה היה קורא את העתון הזה. כל יום שאלתי אותו מתי אפשר לי לצאת החוצה (בדבר עבודה כבר לא ידעתי אם לשאול או לא). וכל יום היה משיב לי: “מחר”. החלטתי סוף סוף לראות ולשמוע עד כמה דבריו נכונים, ויצאתי בעצמי לבקר את המושבה, הלכתי ישר לבית האריזה, ושם מצאתי כמה פועלות שעבדו באריזת טבק.

לא הספקתי לשאול על המצב בסג’רה, ובחור שנמצא שם שאל אותי אם רוצה אני לעבוד במסחה. שם ישנו מטבח פועלים והם זקוקים לפועלת; שכרי יהיה חמשה עשר גרוש ליום ואוכל. הבחור היה שומר במסחה. לא שהיתי הרבה, לקחתי את צרורי ונסעתי למסחה יחד עם השומר.

בדרך סיפר לי השומר הרבה על מסחה, אבל אני לא שמעתי אף מלה אחת; הייתי שקועה במחשבות ובחפוש עצות איך לעבור את המצב הקשה.

ביום ששי לפנות ערב באתי למסחה, מצאתי שם את טובה יפה, ועוד שלש בחורות שנשארו מקבוצת הצעירות, ששרה הבלונדינית ספרה לי על אודותיה. טובה והבחורות נשארו לסדר את כל הענינים, והן קבלו אותי בסבר פנים יפות. ידעתי את כל הבחורות שהיו שם, כי עבדתי אתן בבנין בתל-אביב.

מסחה עצמה לא מצאה חן ביני כלל למושבה הזו, העומדת לרגלי הר תבור, יש רחוב אחד רחב, ומשני עבריו נמצאים בתים ישנים, כולם בעלי צורה אחת וגובה אחד. בתים- אחדים יש לפניהם גנה קטנה שאינה מכניסה כלום, וכל אכר ממסחה קונה את הירקות הדרושים לו מידי ערבים. בבקעה נמצא אז באר, אשר ספקה מים לכל צרכי התושבים, ובחורף היו משתמשים במי גשמים.

טובה יפה אמרה לי שלא כדאי לי ללכת למטבח הפועלים לעבוד, כי תהיה לי אפשרות להסתדר בעבודות חוץ. לעת עתה יש להן עבודה בשבילי בקבוצתן: עליהן להעביר את הטבק ממחסן אחד לשני. שלשה ימים עבדתי בקבוצת הצעירות. העבודה היתה קשה מאד: למקל גדול היו קושרים צרורות צרורות של טבק ואני ופועל אחד נשאנו אותם. אתנו עבדו עוד שני פועלים. כאשר גמרנו להעביר את הטבק קבלו הפועלים מטובה יפה את שכרם תכף ומיד, ולי עשתה חשבון שאכלתי אצלה ארבעה ימים, ובעד האכל נכתה לי ארבעים וחמשה גרושים ואל שלמה לי אף פרוטה. אח“כ השתדלה בשבילי ורצה בין האכרים ובקושי מצאה עבודת עדוד או חפירת בורות. כשהתנגדתי לעבודות האלה כעסה עלי מאד: היתכן שבחורה כלכ ך בריאה לא תרצה לעבוד עבודות פיזיות? ראיתי שטובה יפה רוצה לעשות אותי לאיזה אבטומאט אשר יהיה לה כעבד נרצע, וע”כ חדלתי לגמרי להתחשב בה ועברתי לעבוד במטבח הפועלים.

טובה וכל הבחורות כעסו עלי בגלל זה, כי היה אז ריב בין הפועלים שאכלו במטבח ובין טובה יפה, ולפיכך זרקה – היא והבחורות עמה – את כל חפצי החוצה. על יד מטבח הפועלים היה חדר קטן, והפועלים מסרו לי את החדר ההוא. שבועים עבדתי בשקט במטבח הפועלים, במטבח היו בודדים אחדים וקבוצת גורדון. בקבוצה היה מנהל עבודה שאף פעם לא טעם טעם עבודה, ותמיד היו לו טענות לכל אחד. כבכל קבוצה כן גם בקבוצת גורדון היו מבקרים אורחים בלי מספר ומנהל העבודה היה יושב אתם ומבלה את הזמן. פעם, אחרי עבודה קשה, הייתי צריכה עוד להכין אוכל בשביל האורחים. בקשתי את מנהל העבודה שיעזור לי, אולם במקום עזרה גער בי בנזיפה, עד שהתבישתי בפני האורחים. לא עניתי לו אף מלה ומאותו היום התחילה מריבה בינינו.

בכל המושבה היו משתמשים במי גשמים, וכן במטבח הפועלים. שבוע אחד לא היה גשם ולא היתה אף טפת מים. פניתי למנהל העבודה ודרשתי מים, אך הוא לא שם לב לדברי. כשבאו הפועלים מהעבודה ולא מצאו שום דבר מוכן, התחילו דרישות ומריבות. כולם כאחד האשימו אותי, וכל מיני עלבונות נתכו עלי. בתנאים כאלה הייתי מוכרחה כמובן, לעזוב את עבודתי במטבח הפועלים.

הפועלים האלה למדו, כנראה, מטובה יפה את “חכמת” הזריקה, ואך עזבתי את העבודה במטבח זרקו החוצה את כל חפצי. נשארתי בלי עבודה ובלי מקום ללון. כל הצריפים שבקרבת מטבח הפועלים היו שייכים למרכז החקלאי. נשאר עוד צריף אחד ריק, שהטבק היה שם כל השנה, אך בחדר זה היה מחנק עד אין לשער, בקבוצת גורדון היו שלושה בחורים טובים, שהרגישו במצבי הקשה והם פתחו לי את הצריף הזה, וסדרו לי שם מיטה עם מחצלות, וכה נשארתי לגור שמה.

הכרתי את צבור הפועלים במסחה וראיתי שאסור לי לבוא אתם במשא ומתן בדבר איזו עבודה. בלשכת העבודה היתה טובה יפה ומנהל העבודה של קבוצת גורדון. ראיתי את יחסם אלי, והחלטתי – זו הפעם הראשונה מאז באתי לארץ – לפנות בבקשה אל אכר אחד ממסחה, שיסדרני באריזת הטבק. מובן שספרתי לו את על המעשים הטובים מצד הפועלים, והאכר סדר אותי באריזת הטבק.

הפועלים – כסתה בושה את פניהם, וכדי להצדיק את עצמם הזמינו אותי למשפט ההסתדרות, אותי ועוד בחור אחד, שועד הפועלים לא סדר אותו בעבודה, והוא פנה לאכרים ומצא אצלם פועל אחד שעבד אצל אכר, ושום מושג לא היה לו על הנעשה בין הפועלים, ולא דאג אף לאחד. אלה היו גם הועד גם הלשכה וגם השופטים. והשופטים האלה חייבו את שנינו לבקש סליחה מצבור הפועלים של מסחה, ולא – יוציא אותנו מההסתדרות. הבחור התנגד להם והוכיח בעובדות שהלשכה אינה דואגת אף לאחד. סוף דבר שפרצו ביניהם מריבה ותגרה. הבחור תבע אותם למשפט והם הורידו אותו מהעבודה וכל החורף לא עבד.

אני הייתי שרויה במצב אחר לגמרי. ראיתי שקשה להוכיח לאנשים כאלה את האמת, כי תמיד יהיו הם הצודקים בעיניהם ואני אהיה האשמה בכל. ראיתי שלא אוכל להתנהג בחוצפה כמוהם; בחוצפתם הצליחו בכל, והכריחוני לבקש סליחה, ובזה נגמר כל המשפט.

תמיד אחרי העבודה הלכתי לעמק והייתי יושבת על יד הבאר עד שעת חשכה. פעם ראיתי שבחור אחד מסתובב על יד הבאר, אך לא שמתי לב אליו. למחרת בבקר באתי לעבודה, ובני המושבה מספרים לי שהבחור ההוא שומר את צעדי שלא אתאבד. צחקתי על זה, אך מיד הבינותי שהם יודעים ומכירים את מצבי. לא שמתי לב לכך והספקתי עוד לעבוד באריזת הטבק חודש ימים. אחרי כן פטרו רבים מעבודתם, וגם אני בתוכם. אנה לפנות לא ידעתי, אולם להשאר במסחה אי אפשר היה לי.

למסחה היה בא יהודי מטבריה עם שני חמורים נושאי דגים, ובחזרה היה תמיד לוקח עמו נוסעים. גם אני נסעתי עם היהודי עד קבוצת השרון ביבנה ולנתי שמה. מהקבוצה נסעתי לצמח: היתה לי שם מכירה שבעלה היה שוטר. אך ביום השני הוצרכו השוטרים לנסוע לראש פנה, וכל נשיהם נסעו לטבריה, כי בצמח לא היתה אף משפחה אחת של יהודים, והנשים לא יכלו להשאר לבדן. לקחתי עוד פעם את צרורי ונסעתי הלאה, שלי שום תכנית. בדרך פגשתי מכיר אחד מתל-אביב שעבד עכשיו בדגניה ב. הוא לא ידע את מצבי והזמין אותי לקבוצה. התחלתי לעבוד בקבוצה בכל מיני עבודות קשות, אך הרגשתי מיד שיוכל לקרותני איזו אסון. עזבתי את צרורי בקבוצה ובהזדמנות הראשונה נסעתי לטבריה.

בטבריה סדרתי לי את פנקס החבר. המשכתי את דרכי הלאה. לאן? שוב לא ידעתי. אך היתה שאיפה אחת: להיות יותר קרובה לבית חולים בצפת. באוטו אחד שנסע מטבריה לראש פנה נסעתי גם אני. הנהג היה יהודי, וכל הנוסעים – ערבים. מחוץ לבחור אחד מראש פנה שעלה באמצע הדרך, שאלתי את הבחור על מצב העבודה בראש פנה והוא ספר לי שבמושבה זו נמצא רק פועל אחד; עבודה ישנה עכשיו באריזת הטבק, ובני המושבה עובדים בה. הבחורים מרויחים חמשה עשר גרוש ביום, והבחורות – שמונה גרושים. עשיתי לי תיכף חשבון שאוכל להתקים גם בשמונה גרושים ובקשתי מהבחור שיראה לי את מקום העבודה.

באנו לראש פנה, והבחור נגש אתי לבנין גדול, שהיה בו לפנים בית מטוה למשי שיסד הנדיב הידוע, הברון רוטשילד. עתה שמש הבנין הזה מחסן של טבק. הבחורות התכוונו לעזוב את העבודה, והמנהל אמר לי שיש עבודה ועלי לבוא ביום ראשון. לא היה במושבה אף מכיר אחד ועל כן באתי לבית מלון על יד דרך טבריה. בעל המלון דרש ממני עשרה גרושים בעד לינה. בקשתי להראות לי בית מלון יותר זול, אך בעל המלון ענה לי שבית מלונו הוא הזול במושבה… בקשתי שיראה לי איפה גר הפועל היחידי הנמצא בראש פנה. בחורה מבית המלון הלכה אתי להראותני את ביתו. את הפועל עצמו לא מצאתי בבית, ורק אשתו נמצאה שם. לספר לאנשים זרים מה אני ומי אני לא יכולתי, שקרתי ואמרתי להם שבעלי נמצא בבית חולים בצפת, וגם אני צריכה בקרוב לעלות לבית החולים. לכן רוצה אני לעבוד בראש פנה עד שאצטרך ללכת לבית החולים.

אשת הפועל קבלה אותי בסבר פנים יפות. אחרי רגעים אחדים שב בעלה הביתה, שמע את דברי ושתק. בערב לא הרגשתי שום דבר רע בביתם. למחרת, בשבת בבקר, הלכנו לטיל בכביש המוביל לצפת, בין ההרים הגבוהים, ונהניתי מהמחזה היפה בסביבות ראש פנה. פתאום הרגשתי כמין דקירה בלבי. נגשתי לפועל ולאשתו שישבו על אבן אחת ולא זזו ממקומם. הרגשתי שהפרעתי את שיחתם. הפועל קם מיד, הביט בי בעינים זעומות והלך. אשתו הרגישה את עצמה במבוכה לפני. שאלתיה לאן הלך בעלה במהירות כזאת והיא ענתה שיש לו לסדר דבר מה בבית. לא יכולתי עוד לעצור את מצב רוחי הרע. הרגשתי שפה מתרחש דבר-מה כנגדי, אך לא ידעתי מה. כמה זמן ישבנו עוד על האבן- אינני זוכרת, כי הייתי כמעט מבולבלה.

אך באנו הביתה, והנה פנה אלי הפועל: “שמעי! את רואה את מצבי שאין את יכולה להיות בביתי אף יום אחד. אני אאסוף לך פונט או שנים, ותלכי לך מכאן”.

הדברים הללו הממוני ממש. בזמן כל כך קצר ננעץ עוד פגיון אחד בלבי וחתך אותו. בלבי כבר היו הרבה פצעים שעוד לא הספיקו להרפא, אבל דברי הפועל קרעו את לבי לגזרים. נפלתי על המטה והתחלתי לבכות; אלה לא היו דמעות, כי אם טפות דם שנזלו מלבי הפצוע.

ארוחת הצהרים לא אכלתי כמובן, מבלי לשים לב לבקשות שניהם.

בחצר, שבה גר הפועל, ראיתי שני אנשים מסתובבים ומשתדלים לראותני. שאלתי את הפועל מי הוא הזוג הזה, ותשובתו היתה שזה בעל הבית שלו. הבנתי שהפועל דבר עם בעל הבית, שהוא גם כן יתן לו נדבה בשבילי. תחילה רציתי ללכת תיכף לדרך, מבלי לדעת לאן. אחרי כן נמלכתי בדעתי שהלא אין לי לאן ללכת, ועבודה הרי ישנה פה, ולמה זה אסבול בגלל הפועל הזה, שהוא רחוק מאד מהאידיאליסטים של העליה השניה והשלישית…

הלכתי לפנות ערב לבעל הבית, ובקשתיו שיתן לי איזה מקום ללון, ויהא אפילו על הרצפה. אבל מה שנוגע לנדבה מוכנה אני למות באמצע הדרך, ולא לקבל שום נדבות. אם אהיה רעבה אבקש פרוסת לחם ולא יותר.

האשה עם בעלה החליפו ביניהם מבט, ופניהם חורו כסיד. בעל הבית פנה אלי ואמר: “ אין לך צרך למות בדרך. אנו נשתדל לקבל בשבילך עבודה, שתוכלי להתקיים מעבודתך”. לא היו מלים בפי להודות לו. ואמנם הוא קיים את הבטחתו.

אחרי כן התודעתי עם האנשים האלה. שם הבעל הבית היה שמשון בלום, שאביו היה ממיסדי ראש פנה וחותנו היה מהחלוצים הראשונים ממשמר הירדן, שמתו מהקדחת הצהובה.

כשבאתי לפועל וספרתי על דבר הבטחת בעל הבית התחיל להשפיע עלי במלים יפות שאסור לי בהחלט לעבוד, כי זה מזיק לילדי וכו’. בערב בא שמשון בלום והודיעני שאני כבר מסודרה בעבודה, וגם חדר יש בשבילי אצל ישראל גולדשטין.

לשתי המשפחות הללו, של שמשון בלום וישראל גולדשטין, הנני חיבת הרבה מאד בעד טוב לבם והתמסרותם אלי.

ביום הראשון הייתי עוד אצל הפועל. לפנות ערב אחרי העבודה הלך הפועל אתי לשכור את החדר. לי אמר לחכות בחוץ ובעצמו נכנס הביתה. כעבור רגעים אחדים קרא לי. נכנסתי הביתה. פגשה אותי אשה יפה, והראתה לי את החדר, שדרשה בעדו עשרים גרוש לחדש, הסכמתי תכף, והאשה הוסיפה ואמרה לי שאם ארצה חלב – אוכל לקנות אצלה. באותו הערב עברתי לחדר. שמשון בלום השתדל בשבילי שלא אקבל שמונה גרושים כמו כל בחורה, כי אם חמשה עשר גרוש כמו הבחורים.

בעבודת הטבק עבדו בני המושבה והפועל היחידי. תמיד היו ביניהם מריבות ומכות. מי היה האשם בכך – איני יודעת עד היום, רק דבר אחד ראיתי שהפועל היה איש קשה מאד ולא רצה להתחשב בשום דבר. את דאגתו לעצמו העמיד תמיד בראש וראשונה. מנהל העבודה היה ממציא לי כל מיני עבודות, אף בשעה שלא היתה עבודה לאיש מבני המושבה.

אני לא קראתי לעצמי הניה פקלמן, אלא מלכה פרלמן, עבדתי בראש פנה חדשים, ואף כי כל המושבה הכירה את מצבי – לא נתנוני להרגיש שום דבר. הייתי סופרת כל יום ויום, ומחכה בכליון עינים לאותו היום שבו אוכל כבר להכנס לבית חולים. מה שיהיה עמדי בעתיד – לא יכולתי כלל להעלות על דעתי. לאמא הטובה שלי כתבתי כמעט כל יום. ובקשתי ממנה לכתוב לי לטבריה, לבל ידעו פה את שמי הנכון. כתבתי מכתבים אחדים גם לשרה הבלונדינית, אך לא קבלתי ממנה שום תשובה.

יום אחד שכחתי את עצמי כולי, שכחתי את צרותי. זה היה יום שלורד בלפור בקר בראש פנה. באותו היום לא עבדו בראש פנה, כי כולם התכוננו לקבל בכבוד ובהדר את פני הלורד בלפור. תחלה הלכה תהלוכת ילדי בית הספר, ואחריהם נסעו רוכבי המושבה. בני המושבה סדרו שרשרת, כדי שההמון לא יפריע את הסדר. לי נתנו להכנס באמצע השרשרת ואני הלכתי אחרי הלורד בלפור עם כל הגדולים. אז חשבתי על אודות עמי. שיבוא קץ לצרותיו. כולם כאחד שרו “עם ישראל חי”, ואני הרגשתי אז שהוא חי ושב לתחיה. אחרי כל השמחה שבתי הביתה וחשבתי בלבי איזה ערך יש לסבלו של היחיד? כמה סבלו לפני, ועוד יסבלו אחרי? סבלו של הפרט אפס הוא לעומת סבל כל העם. בתקוה שעמי לא יסבול עוד מהגלות – שכחתי את סבלי שלי.

ע

בערב פסח היתה חתונת אחיו של ישראל גולדשטין. אני לקחתי חלק גדול בשמחה. חלקתי “כּבּוּד” לאורחים ורקדתי הרבה מאד. באותו הלילה חלמתי חלום, שאני חובקת בזרועותי ילדה, ופתאום באו ולקחו אותה ממני בחזקה. התחלתי לצעוק, וצעקותי היו כל כך חזקות, עד שכל בני הבית התעוררו משנתם.

בחול-המועד פסח באה אל ישראל גולדשטין קרובה מפתח תקוה. היא הכירה בי תיכף את הניה פקלמן, אך אני התנגדתי לה ואמרתי שהיא טועה: “אמרו לי באמת שאני דומה להניה פקלמן, אבל לא היא אנכי”. הבחורה הוכיחה לי בכל מיני עובדות שאני הניה פקלמן: “מי לא הכיר בפתח תקוה את הניה פקלמן? הן משפטה הרעיש את כל המושבה בעבודתה וחכמתה”. כל הזמן לא גרעתי ממנה עין, והחזקתי בדעתי בכל תוקף. קודם בקשתי ממנה במבטי שתשתתק. אך היא לא הבינה אותי, או לא רצתה להבין. בכל זאת לא הסכמתי בשום אופן שאני הניה פקלמן.

באותו הלילה לא ישנתי אף רגע. בחדר הסמוך שמעתי את סיפורי הקרובה על אודותי שיש לי אם בפתח תקוה ושהיה לי משפט עם ירוחם מירקין. כל הזמן שהייתי בראש פנה לא בכיתי, לבד מהשבת הראשונה. אך באותו הלילה היה החדר מלא דמעות..

אחרי לילה של דמעות וענויים קמתי השכם והלכתי לצפת. חסכתי לי פונט מעבודתי והלכתי לצפת לשלוח אותו לאמא, יצאתי לדרך לפני זריחת השמש. האויר הרך השפיע לטובה על עצבי. כמעט חצי דרך הלכתי מבלי להרגיש שום דבר ומבלי לחשוב על שום דבר, אך בעברי על יד הסלעים הגבוהים עלה רעיון במוחי שאפשר לעלות על הסלעים האלה ולנפול משם לתוך העמק ולשים קץ לכל צרותי ויסורי. כי מאין אמצא בי כח פיזי ורוחני לסבול יסורי-מות אלה? באיזה פנים אעמוד לפני חברי ומכירי? מוטב לשים קץ לחיים בבת אחת. מצד שני חשבתי בלבי – הן יכולה אני ליהנות מהחיים ככל האנשים האחרים החושבים את עצמם לישרים באותו הרגע נזכרתי באבא היקר. אבא, אבא איך אפשר לקיים את דבריך האחרונים: להיות תמיד שמחה ולקבל כל צרה באהבה? האם חשבת פעם, אבא, מה שיוכל לקרות עם בתך בחיים? אבא, האם הכרת היטב את החיים? אבא, למה קראת לי “גבר”? האם גבר הוא זה שיוכל לעבוד עבודות קשות, או זה שיוכל להתגבר על כל אבני הנגף שבחיים?

פתאום – הרגשתי בקרבי את הילד! איזה רגש נעים! הילד חי בי ואינו חושש מה צפוי לו בחיים. אבא המת והילד החי קראו לי לחיות ולהתגבר על הכל. התחוללה בי מלחמה פנימית. לא היתה לי מלחמה במי שהוא, כי אם בי עצמי.

הסתובבתי כל היום בצפת, ובערב הלכתי לראש פנה. חשבתי בלבי; חלשה אני מכדי לאבד את עצמי לדעת, והחולשה מביאה לכל מיני תרוצים בצבעים יפים. אצא לי לבדי בערב, בדרך אפגוש איזה ערבי והוא ודאי יהרגני. אך לא כאשר דמיתי כן היה: לא פגשתי בדרך שום ערבי, פגשתי אוטו מראש פנה והוא לקח אותי הביתה.

עא

ביום ראשון, שלישי למאי, התעוררתי בלילה מחמת כאבים בגב. ירדתי מהמטה והנה- המטה מלאה מים. לא הרגשתי בזה כלל והתבישתי בפני עצמי. היה לי לא נעים לעורר את בעלת הבית, אך באין ברירה עוררתי אותה, וגם בעלה קם תיכף ורץ לקחת אוטו. מרוב כאבים נפלתי על הרצפה. לא יכולתי לחכות לאוטו עד שיבא אל הבית והכלתי אל האוטו. בעלת הבית עזרה לי בהליכה. בכל חמישה רגעים תקפוני כאבים כה חזקים שנפלתי על האדמה הרטובה מטל. היהודים שעברו על פני, בלכתם להתפלל לבית הכנסת, הביטו אלי ברחמים.

כעבור רגעים אחדים היה הכל מוכן לנסיעה. בעלת הבית נסעה אתי ויחד באנו לבית החולים “הדסה”. הדלתות עוד היו נעולות, והנהג צלצל בכל כוחותיו. תיכף יצאה אחותך ראשית וכעבור רגעים אחדים הייתי כבר על שולחן הנתוח. על ידי עמדה האחות הראשית והרופאה. פתאום אני שומעת את המלה “פלא”. לכאבי לא היה גבול וכל הזמן רק צעקתי. ברגעים קשים אלה רציתי לראות רק את אמא הטובה. דוקא אז נראו לי החיים יפים ונעימים. בסבל הקשה ביותר רציתי למות על שלחן הנתוח. פתאום אני שומעת צעקות ילד, וברגע אחד נעשה לי כל כך טוב וקל עד אין לתאר. האחות אמרה לי: מזל טוב! ילדה! ואני שמחתי מאד שיש לי ילדה, ולא ילד. היה לי אז הרבה נמוקים לכך. בקשתי שיראו לי את הילדה, והראו לי אותה. היא היתה גדולה, ופניה שעירים ומכוערים מאד. באותו היום העבירו אותי למעלה בין כל היולדות. בחדר היולדות נמצאו גם התינוקות.

ביום השני אחרי הלידה בא לבקר אותי ד“ר גרי והרופא עם האחות הראשית ספרו לו שבזמן הלידה הייתי בתולה. ד”ר גרי ענה שזה מקרה יוצא מהכלל. תחלה לא הבנתי את תוכן השיחה, אבל אחרי איזה ימים נודעה לי האמת מפי האחות הראשית, אשר שאלה אותי איך חייתי עם בעלי שנשארתי בתולה. אז הבנתי מדוע הן אמרו כל פעם בשעת הלידה “פלא”.

המכיר הראשון שנפגשתי בו בבית החולים היה ישראל הלברטון. בזמן שהנקתי את הילדה עבר הלברטון דרך המחלקה שלנו. הוא הכירני תכף ושמח בי. אמרתי לו בצחוק: “נו, הלברטון, האם פללת לדבר כזה מפקלמן?” הוא הבין תיכף את מצבי, רצה לנחמני ואמר לי:,אעזור לך בכל מה שרק יהיה ביכולתי. מחר בבקר אתן לך תשובה". אני כמעט לט ישנתי כל הלילה, רציתי לנבא במה יוכל הלברטון לעזור לי. הרגשתי שבמצבי לא יוכל אף אחד לעזור לי חוץ ממני.

למחרת בבקר, עוד לפני שקבלתי את ארוחת הבקר, בא אלי הלברטון. הוא חשב הרבה מאד על מצבי, ורק עצה אחת יש לו בשבילי: עלי לפנות לעדה פישמן, והיא תסדר אותי באיזו עבודה. כסבור היה הלברטון שלפניו פקלמן התמימה, כפי שראה אותה בקישינוב בבית החלוץ. הוא לא ידע שרק לפני איזה חדשים, משעה שהרגשתי בי את הילד, נעשיתי לאחרת. הכרתי את החיים באופן ברור ותהיתי על הפסיכולוגיה של האנשים. עניתי לו שאני בשום אופן לא אפנה לעדה פישמן. עדה צריכה לבחורות בריאות וחזקות, שתוכלנה לעבוד כמו בחורים, כדי שתהיה לה אפשרות לדרוש שווי זכויות מצבור הפועלים. במה תוכל להצדיק בחורה שיש לה ילד? הלברטון שתק ולא ענה לי כלום, ולמחרת עזב את בית החולים.

בבית החולים שכבה על ידי אשה בת 46, ילידת צפת. לאשה זו היו כבר שש עשרה ילדות…! ועכשיו הפילה. ד“ר גרי וכל האחיות כעסו עליה באופן נורא. ד”ר גרי גער בה, ואמר לה שאם לא תזהר שוב בחייה – לא יקבל אותה עוד לבית החולים. בית החולים שלו אינו בשביל פראים! האשה עצמה היתה כבר כמעט בצפרני המות היא היתה חורת מאד, והצטדקה שאינה אשמה בכלום. בעלה הוא האשם בכל. מצדה אין לה דרישה לגבר, אך מרחמת היא על בעלה, כי איך יוכל באמת גבר לחיות בלי אשה? אז הבנתי בפעם הראשונה שלא הגבר אשם בסבל האשה, אלא האשה בעצמה. כי אין היא עצמאית, ואינה חיה בשביל עצמה, אלא בשביל הגבר, ותמיד היא משתדלת רק למצוא חן בעיניו. כל אחת צריכה לשאוף להיות טהורה וישרה ובריאה בשביל עצמה, ולא כדי לשמש מקור תענוגות לאחרים. בן אדם מבקש לשמש רק להנאת אחרים מרגיש תמיד איזו ריקנות ועלבון. ומה טעם יש לחיים כאלה? אם על פי אסון או מקרה או בגלל אי הבנת החיים מצד האשה היא מאבדת מה שהגברים קוראים “תומה וטהרה” – יש לפניה רק דרך אחת: לאבד את עצמה לדעת, או לשקוע בבוץ. וכל זה- משום חוסר עצמאותה.

לנקמה אחת כבר זכיתי: הילדה שלי יפתה מיום ליום, והיתה דומה כולה לירוחם מירקין. מעכשיו אי-אפשר יהיה לו להסתלק ולומר שהילדה אינה שלו.

בבית החולים התודעתי לבחורה אחת גולדה. היא היתה מחיפה ועזרה לי בזמן הראשון הרבה מאד.

אחרי הלידה קבלתי חופש שבועים לבית הבראה (לפי חוק של “קופת חולים” מקבלת האשה חפש שבועים לפני הלידה. ושבוע אחר הלידה. ופני שאני לא קבלתי לפני הלידה שום חופש קבלתי אח“כ חופש לשבועים בבית הבראה). בבית ההבראה עשיתי הכל בשביל ילדתי. קראתיה בשם ”תקוה", כי היא היתה כל תקותי בחיים. לחיים אחרים כבר לא חכיתי ולא קויתי.

עב

בנסיעתי מצפת התעכבתי בראש פנה, אצל ישראל גולדשטין. אני ספרתי להם את האמת ואת שמי האמיתי…אבל ממי הילדה עוד לא היה לי העוז לספר. הייתי אצלם יום אחד; הם בקשו שאהיה אצלם שבוע ימים, אבל אני סרבתי. הם כבר ידעו שהילדה לא נולדה כדת משה וישראל ולא הבינו כלל למצב רוחי הטוב.

הייתי גם בקבוצת דגניה ב’. לקחתי את חפצי שעזבתי אצלם, לנתי לילה אחד שם ונסעתי ישר לחיפה. באתי להדר הכרמל ישר לגולדה. היא גרה יחד עם בן אחותה. לחיפה באתי ביום ששי לפנות ערב. בשבת לא הלכתי לשום מקום, ורק ביום ראשון בצהרים הלכתי לאכול במטבח הפועלים. נפגשתי שם עם חבר אחד, אשר שאל לשלומי. עניתי לו: “שלומי טוב, ויש לי ילדה קטנה”. הבחור הביט אלי בתמהון: הן לפני חדשים אחדים נפגשנו בחיפה, והוא ידע שלא התקשרתי עם שום איש. בשום אופן לא רצה להאמין לי. כל הפועלים שאכלו במטבח הביטו עלי בתמהון, עד שבחור אחד אמר לחברי: “מדוע לא תאמין? שום בחורה לא תרצה להוציא שם רע על עצמה”. כולם שתקו ולא ידעו מה לעשות. אני גמרתי מה את אכילתי והלכתי, כי עזבתי את הילדה לבדה.

בדרך להדר הכרמל נפגשתי עם בחור אחר שהכירני מחדרה, מקום שם רקדנו יחד הורה. גם הוא שמח בי ושאלני מה שלומי, וגם לו עניתי שיש לי ילדה קטנה. כאשר שאלני מי הוא הבחור שלי – עניתי לו שאין לי בחור. תשובתי הדהימה אותו: הוא לא ידע מה לעשות – הילך אתי או יעזבני. לא נתתיו לחשוב הרבה, אמרתי לו שלום והלכתי לדרכי.

בערב שוב הלכתי למטבח הפועלים ואכול ארוחת ערב, שום פגשתי חבר של נ’ שהיה אתו יחד בקבוצה. גם הבחור הזה שאל אותי לשלומי ועניתי לו כתשובה הנ"ל. עמו לא יכולתי להרבות שיחה ועזבתי אותו מיד. נדמה היה לי שלא הוא עמד לפני, אלא נ’. ואת פניו קשה היה לי לראות.

לא שמתי לב לשום איש ולא היה איכפת לי מה יאמרו ומה יחשבו עלי, ורק בדבר אחד חפצתי: שאהובי ידע את האמת, ואל יאשים אותי. כי את אשמתו שלו קשה היה לי לשאת! בתחלה חשבתי שכל חברותי תתבישנה בי, אך למעשה היה להיפך: כל אחת רצתה לקחת את ילדתי אליה, וכולם – כחברות וחברים – הראו לי חבה רבה.

את מקום מגוריו של ירוחם מירקין לא ידעתי. חכיתי לו בחנות דודו, אך הוא לא בא. הלכתי למקום עבודתו, ופגשתי אותו נוסע הביתה עם כל הפועלים. ירוחם מירקין ראה אותי מרחוק, ותכף קפץ מהעגלה מבולבל ופנה אלי:

  • נו, מה נשמע איתך?

עניתי לו: “יש לי ילדה, אבל אל תחשוב שרוצה אני כי בתי תדע מי הוא אביה. לא! אסור לה לדעת שאביה הוא נבזה כל כך גדול! עכשיו תוכל להאשימני במה שאתה רוצה, יש לי תעודה מד”ר גרי".

הוא החויר כסיד ואמר לי בהתרגזות: “תני לי מיד את התעודה! מה? את מפחדת שאקרע אותה?”

עניתי לו: “אינני מפחדת, כי ד”ר גרי חי, ואפשר לקבל תעודה אחרת".

הוא לקח את התעודה, עבר עליה במהירות, השיב לי אותה ומיד ברח.

נשארתי לבדי ודמי רתח בי. התחלתי לחשוב מה עלי לעשות עכשיו. החלטתי להכנס לממשלה ולשאול שם עצה האם יש לי אפשרות לנקום בו. שאפתי רק לנקמה. באתי למשטרה וספרתי הכל לקצין כהן. תחלה שאל אותי למה לא פניתי לממשלה מיד אחרי המעשה. עניתי לו שהייתי תמימה מאד, לא ספרתי לשום איש כי התבישתי. הקצין ענה לי שהממשלה יכולה לגלות את האמת, אבל לעשות איזה דבר אין לה רשות בלי עדים. עלי ללכת למשרד הרבנות ועל פי פסק דינם תוכל הממשלה להתערב.

יצאתי מהמשטרה, אבל למשרד הרבנות לא הלכתי: ידעתי את פסק דינה של הרבנות: שיתחתן עמי או שישלם לי דמי צער ובושת. לא רציתי להתחתן עם נבזה כזה ולא רציתי בתשלום כסף מידו. האם אפשר לרפא בכסף את חיי האומללים? לא! אם ישלם לי יחשוב שכפר את חטאו. ובזה לא רציתי בשום אופן. הרגשתי את עצמי חזקה למדי בשביל להרויח לפרנסתנו.

עג

היה לי חלב יותר מכדי הנקת הילדה, והרופאים ציוו לי “לשאוב” חלב כל פעם אחרי היניקה, שלא לקבל דלקת השדים. וכיון שלד“ר אורבוך היתה אשה שלא היה לה די חלב ע”כ בקש ממני לבוא אליו לבדוק את חלבי. הלכתי אליו ואת הילדה עזבתי בבית היתומים, בחדר מיוחד שבו סדרה אותי אחות מהסתדרות נשים. הייתי אצל ד"ר אורבוך כחצי שעה, ובחזרי משם מצאתי את הילדה ערומה, בלי חתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע. נבהלתי מאד; הן הילדה היתה בת חדש, וכל הזמן היתה שקטה מאוד, ולא בכתה כמעט אף פעם. השארתי ילדה בריאה אחרי שרחצתיה באמבטיה, ותמיד היתה ישנה בחזקה, ועשכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה!

לקחתי תיכף את הילדה והלכתי ל’קופת חולים‘. המוסד היה כבר סגור והלכתי מיד לד"ר אורבוך (הוא עבר ב’קופת חולים’). הרופא בדק אותה, אמר לי שזוהי התקררות ורשם לי רפואה בשבילה. מסרתי את הפתקה ל’קופת חולים’ וחזרתי אחרי שעה לקבל את הרפואה. ‘קופת חולים’ היתה שוב סגורה. הייתי אובדת עצות: הילדה השתנתה מרגע לרגע.

הלכתי לחברתי לבקש ממנה שתלך אתי לאיזה רופא, כי הייתי זרה בחיפה. בחדרה היו אז חברים אחדים, וכשהם שמעו שאני דורשת רופא בשביל הילדה הביטו אלי בתמהון רב: לפי דעתם היה עלי לחפש תחבולות להפטר ממנה ולא לרפא אותה… אני הרגשתי את מבטם, ופרצתי בבכי. אמרתי להם: מה איכפת לכם, ומה זה נוגע לכם, אם ילדה ‘כשרה’ היא או לא? זו ילדה שלי, ולא שלכם. לא אתם תסבלו בגללה, כי אם רק אני. אני מקבלת את סבלי באהבה, ובלבד שילדתי תהיה בריאה.

אחרי דברי אלה נשתלטה דממה בחדר. החברים הרגישו את עצמם אשמים בפני, כאלו בגללם אני סובלת. רק הזבובים שבחדר לא לקחו חלק בצערי, ועפו ממקום למקום. חברתי הפסיקה את הדממה וקראה לי ללכת לרופא-ילדים. הלכנו אך לא מצאנו אותו בבית. רצתי הביתה כמטורפת,

בלי שום רפואה בשביל הילדה. מצבה הלך רע. כל הלילה לא ישנה, וכל רגע הפנתה את ראשה, פשטה את ידיה והביטה אלי כמבקשת עזרה ורחמים. אמה האומללה לא יכלה לעזור בכלום, ורק שפכה דמעות כל הזמן. קשה לתאר את הענויים אשר סבלתי בלילה ההוא. כל תקוותי שאתמסר לילדה התחילו לעלות בתוהו. לא יכולתי להשלים עם המצב שילדתי תמות, אם כי ראיתי שהיא חולה מסוכנת.

בבקר השכם, עוד לפני זריחת השמש, הלכתי עם הילדה לחברתי וחכיתי אצלה עד הבוקר. עם זריחת השמש הלכתי ל’קופת חולים’ אך המוסד עוד היה סגור. במקרה הקדימה אז החובשת לבוא. ספרתי לה את מצב הילדה והיא שלחה אותי תכף ל“הדסה”. רצתי ל“הדסה” במהירות כזאת שהגעתי לשם עוד לפני שהחובשת גמרה את שיחתה בטליפון.

עד

ביום ההוא, אחרי הצהרים, מתה ילדתי. לא יכולתי להאמין שהיא מתה, וכאשר לקחו ממני את הילדה – התעלפתי.

הילדה הזאת, איזו תקוה היתה לי ובמה נשארתי. תוך כדי דבור גם חקר אותי, ולבסוף אמר לי שהרעילו את הילדה. קודם הרעילו את חיי, ועכשיו הרעילו את הילדה שלי. אם אומללה ושכולה! לא היה לי פנאי אף לבכות את אבדתי היקרה, אשר השכיחתני את צרותי. בחודש האחרון שכחתי את נ’ ואת כל העולם. הילדה נתנה לי ספוק באופן יוצא מהכלל, אשר לא פללתי לו כלל. והנה – נחטפה ממני באכזריות ובמהירות כזאת!

הייתי צריכה לסדר במחלקת הבריאות את הנירות שלה. ממחלקת הבריאות שלחו אותי חזרה ל“הדסה”. באתי ל“הדסה” ואמרו לי לחכות, כי שוטר שאל עלי. באתי לחדר ההמתנה והשוטר בא מיד והתחיל לחקור אותי מאלף ועד תו. ואני ספרתי לו את הכל. כשגמרתי את הספור היפה והמענין בשבילו שאל אותי: “למה זה הלכת עם בחור כל כך נבזה?” שתקתי ובלבי חשבתי:: לו השוטר החכם היה מספר לי בשעתו על ירוחם מירקין מה שאני ספרתי לו עכשיו, והיה מקום לשאלתו: “למה זה הלכת” וכו’.

השוטר הלך אתי למשטרה, ושם התחילו חקירות חדשות. כשגמרו את כל החקירות שאל אותי אחד: “את מי את מאשימה במוֹת ילדתך?” עניתי להם: “להאשים איני יכולה אף אחד כי אני בעיני לא ראיתי שום איש על יד הילדה. רק חשד יש לי על ירוחם מירקין, כי הילדה היא שלו והיא היתה דומה כולה לו. להאשים אותי שחייתי עם אחרים אין לו שום אפשרות, וכדי שלא אוכל לנקום בו את המית את הילדה”. אמרו לי שאני חפשיה, ומחר בבקר עלי לבוא שוב.

למחרת היה חג השבועות, הלכתי למשטרה. הקצין כהן, ועמו עוד קצין אחד, אמרו לי ללכת אחריהם. תחלה הלכו אתי לבית היתומים, במקום שהייתי עם הילדה. בחקירה שאלו אותי על החדר ואם הדלת היתה פתוחה או סגורה או נעולה. אני מסרתי כל פרט ופרט, וכשהם באו לחדר נוכחו כי נכונים כל הפרטים שמסרתי להם. הם ערכו חפוש בין החפצים ומצאו דברים שכל אם נוהגת להכין לילדה, אחרי כן הזמינו עגלון ונסענו להדר הכרמל לרופא הילדים ב“הדסה”. את הרופא לא מצאנו ב“הדסה” ונסענו אליו הביתה. שאלו אותו איזה שאלות ואמרו לי לצאת מהחדר. משם נסענו ישר למשטרה. שם הודיע לי הקצין כהן שאני נמצאת תחת השגחת המשטרה ושאלני אם יש לי מי שהוא שיוציא אותי בערבותו. אין צורך בערבון גדול כי האשמה נגדי אינה כבדה ואין שום חשד שאני הרעלתי את הילדה, אבל עד גמר המשפט עלי להחקר כל פעם. עניתי לו שאין לי אף אחד. הוא שאל אותי אם אני חברה בהסתדרות. כאשר עניתי לו בחיוב אמר לי שהסתדרות תערוב אותי, וצוה שוטר שילוה אותי בדרכי להסתדרות. התבישתי ללכת בדרך הישרה פן אפגוש באיזה מכיר והוא ודאי ירצה לדעת לאין אני הולכת, ומה זה פתאום בלוית שוטר. באתי לחברתי והחבר שלה הלך למצוא את הרצשטיין שהיה חבר לועד הפועל של ההסתדרות.

עד שהחבר הלך לחפש את הרצשטיין שכבתי על הרצפה לנוח קצת. על ידי שכב בחור אחד שהיה אתי בבית החלוץ בקישינוב. אף פעם לא דברתי אתו שם. גם בארץ לא התרועעתי עמו. והבחור הזה נעשה ברגע אחד לידיד שלי. שכב על ידי והתחיל לחקור אותי. לו היה רגש אנושי בלבבו לא היה שואל אותי אף מלה. אך מי יוכל להתחשב עם בחורה שיש לה ילד? היש לה רגש או המרגישה היא דבר מה? ובאמת לא הרגשתי אז שום דבר: כמו אבטומט הייתי, וגם לכל השאלות הייתי משיבה באופן אבטומטי. שום התנגדות ושום עצמיות לא היו לי אז.

חכיתי שעות אחדות עד שהחבר בא מלא כעס עלי: הוא עובד כל השבוע ויש לו יום אחד בחג לנוח, והנה באתי אנכי להפריע את מנוחתו. הוא חפש וחפש את הרצשטיין, אך בחג אי אפשר למצוא אותו.

חזרתי בראש מורד למשטרה והלכתי כמו אבטומט. כמאובנת הייתי ללא כל הרגשה. בקשתי מהקצין כהן שיכניס אותי לבית הסוהר. אך הוא היה בטוח שיבואו מההסתדרות להוציא אותי, וע"כ ישבתי בחדר ההמתנה של המשטרה, עד שיבואו מההסתדרות לתת בעדי ערבות.

בזמן שבתי שם באו אנשים שונים למשטרה בגלל כל מיני ענינים וכולם היו רק גברים. כל אחד הביט בהתענינות, ורצה לדעת מדוע אני נמצאת תחת. השגחת המשטרה. קודם שאלו “פרקציונרית?” המזכיר הניע בראשו לשלילה. “בגלל גנבה?” שוב אותה התנועה השלילית. “בשל בחור?” בתשובה לשאלה האחרונה הרים המזכיר את ראשו, ובבת צחוק, בלי אומר ודברים רק במבט בלבד, הסביר לגבר השני מה אני. לאט לאט התחילו הגברים להצטחק אלי, כי בחורה שהיה לה ילד – האם אפשר לחשוב עליה אחרת?…

כל בת צחוק של הגברים היתה ללבבי לא בדקירת סכין שיודעים את מקומה, אלא כעקיצת צבר, שקוציו הקטנטנים והבלתי נראים לעין ננעצים בבשרך ואין אתה יודע איך ואיפה להוציאם.

בסכנה גדולה הייתי אז. לא שפחדתי מפני בית הסוהר: פחדתי מפני העוברים ומפני צחוקם המר לבל אפול בצפרניהם. מזמן שהרגשתי את הילד התכוננתי לכל, שלא תהיה להם אפשרות לעשות לי שום דבר רע. המות הפתאומי של הילדה, החשדות של הסביבה כי אני הרעלתי אותה, והצחוק המר של הגברים – כל הצרות האלה קרעו את לבי לגזרים, ודעתי נטרפה עלי.

פתאום התעוררתי כמו משנה חזקה, והשתדלתי להרגיע את עצמי: לא להשתגע, לא להשתגע! את צריכה להתגבר על הכל! את מוכרחה לחיות לשם נקמה! דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר אבדת! כל המחשבות נתרכזו בדבר אחד: עלי להזדיין בסבלנות ובכוחות להגנה עצמית, לשם נקמה – נקמה – נקמה – נקמה - נקמה – נקמה – נקמה – נקמה - נקמה – נקמה – נקמה – נקמה - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

קשה היה לי לשבת בחדר ההמתנה של המשטרה והתחלתי שוב לדרוש מהקצין כהן שיכניסו אותו לבית הסוהר. הוא התנגד, בהיותו בטוח שיבואו מההסתדרות להוציאני. אך לא היה לי כל ענין בחופש; ידעתי שלא אמצא שום הנאה בחופש, וכל הגברים היו להם בעיני אותם הפנים. כל היום חכיתי בחדר ההמתנה ואיש לא בא, עד שהקצין כהן שמע לדרישתי ואמר שלומר לפתוח את הדלת. גם השומר הערבי היה מלא רחמים עלי, ואל רצה לפתוח לי את הדלת. עמד שם יהודי אחד, והשומר בקש מהיהודי לבאר לי שאין מאשימים אותי, ועלי רק לבוא תמיד לזמן החקירה. ועל זה יתן כל יהודי ערבות בעדי.

לא נתתי ליהודי לגמור את דבריו ופניתי בכעס אל השומר שיפתח לי את הדלת. הייתי כמתהלך בתוהו ובוהו ולא אכפת לו כלום.

סוף סוף באתי לבית הסוהר. זה היה חדר ארוך וצר. שום דבר חוץ מהמחצלת לא היה על הרצפה. בחדר היו שלש נשים (שתי ערביות ויהודיה אחת) שמחות ומשוחחות ביניהן. התפלאתי מאד לראות יהודיה בבית הסהר, שהרי בבית הסהר בארץ ישראל נמצאים יהודים מעטים מאד, ובפרט – נשים. אמנם יש יהודיות בכלא בגלל ענינים פוליטיים, אבל האשה לא עשתה רושם של מהפכנית, ותיכף שאלתי אותה בגלל מה היא נמצאת פה. היא ענתה בתמימות: “אני רבתי עם ערביה זו ולכן אסרו את שתינו”.

דבריה עשו עלי רושם רע מאד. ראיתי לפני אנשים גדולים המתנהגים כקטנים, וגם את העונש שהוטל עליהן קבלו כמו ילדים קטנים. לנשים האלה לא היה רגש של עלבון אנושי, וקבלו את העונש כדבר צודק והכרחי.

לא הספקתי לשכב על המחצלת והנה קראו לי שהרצשטיין בא להוציאני בערבות. אני יצאתי לחפש, אך החפש היה גרוע בשבילי מגיהנום. באשר פניתי שם עמדו לפני סקרנים “בעלי רחמים”, שלבם כלב חיה רעה. לא היתה לי אף חברה אחת שתביט עלי כבן אדם. כולן כאחת חשדו בי שברצוני התמסרתי למירקין ושאני הרעלתי את ילדתי. אחדות התיחסו אלי ברחמנות, ואחדות רצו להראות כ“מפותחות” וכחפשיות בדעותיהן, ועל-כן התהלכו אתי. אחדות רצו פשוט להפיץ כל מיני שמועות בשוק. וכל אלה חשבו את עצמן לחברות שלי. חברה לבבית, חברה אמתית, לא היתה לי אף אחת. אין אני מאשימה אותן, כי לא היו עצמיות למדי, והיו כפופות להשגחת הסביבה. כולן דנו אותי לחובה. מעין זה היה פסק דין שהוציאה עלי כל הסביבה.

ומאותו היום שיצאתי לחופש החלה הטראגידיה הנפשית שלי.

הוֹי אנה יִמְשָכֵך לִבֵּך. אל מי תערוג נפשך, תִּנָשֶׂאנה מחשבותיך חיש מהר כצפרים עָפוֹת, לבקש דרכים ואמצעים לעזרתֵך, לְרַוחָתֵך? נפשך שואפת לבני אדם. מתגעגעת לידידותם, מחַכָּה כי יפיקו לך נפשׁם גם הם ברוח טוֹבה, באהבה וכבוד, והמה יעלימו עיניהם ממֵך, יתנכרו לך או יביטו אלַיִך בגאוה ובבוז. ומפני הרוח הקשה הנוֹשֶׁבת מאתם אל מול פניך, יִצֵר לך עד מַחנק-נפש, ולחץ בלבך ומועקה סביבך, ואת פונה כה וכה לעזרה, מן האחד אל השני וממנו אל השלישי, אך כל איש אשר תנסי לבוא עמו במגע ובמשא תמצאי בו אותה התנכּרות. אותם רגשי הבוּז, אותו היחס המֵבִיש, כאֶל יצור שפל ונקלה, אז תשובי לנסות עוד פעם בפעם ותפני חליפות לאנשים רבים ושונים, אולי תמצאי סוף סוף איש אשר היהי לך חבר וידיד – אך לשוא כּל עמלך ורק רע ברע תחליפי. ואַת מלֵאה אכזבה, בודדה וגלמודה, מורחקה ונדחה מכל משפחת האדם!

רב לך!

רב לך להיות דלת לאחד וחומה לרבים, להִכּוֹן לקראת הגבר למען תהיי טובה בעיניו ודרושה לחפצוֹ ולאחוז בּמדת הצניעות ופרישות זעומה ביחס לחברה!

ואם יִקְרֵך לפעמים איזה מכשול, אז עיני כֹל אליך ישגיחו, אליך יתבוננו, וכבודך יהיה בפיהם לכלמה. הגבר רואה אותך כמאכל-תאוה, כמטעמים למלא את נפשו. ובכל הדרכים יבקש לכבוֹש אותך לחפצו!

ומה חֶלְדֵך ומה על עַצְמוּתֵך, הלא אך לצרה ויגון, עולמֵך חֹשך ולא אור, על חוג-שָמַיִך פרושה עננה, קַדרות ועצב, ונפשך שכּולה וגלמודה. הליכות עולם גדרו בעדךְ ואל תצאי ולא תבואי באנשים למצוֹא מנחם משיב נפש, אשר ימתיק לך סִבְלוֹתָיִך, אשר יהיה לך משען ועֵזר להשיב שבותך, לבנות הריסותֵך, לחַדשׁ יָמַיִך. לא! לא! כי קיר ברזל בינם ובינךְ – רוח קנאת-הדת הזעומה, והיצר המיני הפראי והגס המבקש, אם בערמה ואם בכוח, אך למלא את תאותו הבהמית. ואַתְּ כקש על פני המים! “קרקע עולם”… המסורת הישנה וההיסטוריה אחוזות וסבוכות ברוח קנָאוּת ופרָאוּת!

עלינו להתאמץ מעתה לשָבר ולמַגר את אלה! להפוך את הקנאות החשוּכה להתקדמות אישית, למען הבין את עַצְמוּת האשה, למען דעת את נפשה ידיעה אובייקטיבית.

אם נתבונן מסביב לנו נראה מה רבה עוד החיה אשר באדם! אם ננסה לגשת אל איזו אישיות באופן אובייקטיבי, אז נראה בו את תכונתו ואָפיו בבהירות ובדיוק כמו שהוא. וכי נִפָּגש באופן אינסטינקטיבי עם איזו אישיות, וביחוד מן המין שכנגד, אז מתעוררים כל מיני רגשות ויצרי לב שפלים וגסים, והאדם נהפך לחיה!

בימינו אלה עלינו לשאוף לשנוי-ערכין, עלינו לבנות ולהִבָּנוֹת מחָדש על יסוד הריסת הישן, בכל היחסים אשר בינינו ובין הכל! כל אשר בנוּ מירושת העבר הוא תוצאות פעולת האינסטינקטים הנושאים בקרבם רגשות שפלים ישנים-נושנים של האדם-החיה, בנוגע ליחסים שבין איש לרעהו, ובמדה עוד יותר רעה בין איש לאשׁה, כבלי ברזל של הדורות והתקופות שבהם משלו ההורים במשפחה והדת בעם ממשלה בלתי מוגבלת. גם היום, בימי התקדמות האנושיות ובארצות הדמוקרטיות, עוד יושבים למשפט על האישה וחוקרים ומעינים לדעת אם יש להכיר אותה כאדם… ורק מעטים קטני-הכַּמוּת נוטים לכך!

והן האשה היא אֵם האדם, בחיקה תִשָׂאֶנוּ ועל ברכיה תגדלנו ומעַיִר-פרא תִצְרֶנוּ לאיש באנשים – והאנשים שואלים ודורשים אם יכירו את האשה לאדם או אם תוסיף להיות גם להבא פרח לריח-ניחוֹח לגבר, כלי חפץ למשק הבית, ולחברה – נר-קֹדש שאין רשות להשתמש בו!

האשה! בידֵך עַצְמוּתֵךְ, אָתְּ תומכת גורלֵךְ, עליך ליצור אותו בעצמך!

כחָרש העושה בברזל כן עליך לעשות בנפשך, לעַצֵּב, לחַסֵּן את אָפְיֵךְ, אשר יהי למגן ולמחסה לרַכּוּתֵךְ הטבעית הנָשית.

כשם שיש בנפש עוז וּקשׁי, אשר יכשירוהו להתנגד, להלחם להגן על עיניו בפני כֹל, כן צריך להיות גם בך. אז תעמדי על נפשך, על זכויותיך, ואז גם השג תשיגי אותן בכל ארצות תבל, גם בחיים גם בספר החקים!

האשה! הִכּוֹנִי לקראת עולם חדש וחיים חדשים; השליכי אחרי גוֵך את העולם הישן עם כל צרור חוקיו ומסורותיו שֶבָּלוּ מזוֹקן, שהם רק אלפי כבלים אשר בתוכם מפרפרים אלפי רגשות, לבות נשברים ומצפונים קרועים, ואין קץ ליגון ולמכאוב ולעבדוּת נִצַּחַת, אסירי-עולם בתוך מגדל סגור ומסוגר, ללא זכות-אדם וללא אחרית ותקוה.

התחברי עם המתקדמים היוצרים ומכינים יום חדש, יום-אור, יום של זכויות לכל (לבד מהמפריעים והמזיקים) ולכי בדרך אתם.

התיצבי על המפתן אשר בין שני העולמות והתבוֹנני אל שניהם: מעֵבר מזה – העולם הישן בהמון חקיו ומסורותיו והשקפותיו השונות והמשונות על האשה, אשר לפיהם אךְ זה ערכך ותפקידך לאנשים – למלא תאותם ולעשות לביתם, ורק לעתים רחוקות אַתְּ נחשבת להם כאדם, כחברֶת בחיים. עלַיִך תמיד לעשות כל מיני הכנות ומאמצים להכין לבעל את הענג אשר יִצְרוֹ מבקש מן האשה. ואם אינךְ מוכנה וערוכה בַּכֹּל לתאות לבו אז אין לך כל ערך, וכמוך כאַיִן בעיניו.

ומעֵבר לזה- העולם החדש ההולך ונוצר עתה, אשר ינַתק את כּבלי הברזל שבהם רותּקו רוב בני האדם, המדוכאים ע"י מעוט המושל בכל אוצרות הארץ ומדכא את הכל בכח הממשׁלה הזאת, אשר יביא אור במצפונם ובנפשותם והישגי המדע הנעלים ביותר במעשיהם ובמחשבותיהם!

לֵכְנָה בדרךְ אחד עם האנשים הפועלים והחוקרים למען הזכיות המלאות לכל בני האדם יחד, כאנשים כנשים. צאנה וראינה את העולם המדעי הגדול, הנאור. יחדו נשירה שירת אחים, שירת אחיות, שירי-צעד להמשכת הדרך הקשה והנעימה הזאת – להפיץ בכל ארץ נושבת ובכל לב הומה, צדק ומשפט, אור, נגה… לקרוא דרור לנשמתך מאלפי חקים מעיקים, חקי עבדוּת, דעות תפלות-קדומות והשקפות נלוזות, אשר אין מקום להן לעוד בארצות החיים.

הדבר אשר יעזור לך תמיד להשתחרר מענינים או מאנשים בלתי נעימים, שאַתְּ מרגישה צורך להֵחלֵץ מהם, הלא הוא אך אופי קשה ולב אמיץ; עליך להתרכּז בפנימיותךְ ולהַקשוֹת את רוחֵך בכל האמצעים, כל עוד תרגישי בסכנה הנשקפה לך מן החוץ להִכָּנע ולהשתעבד נגד רצונך. ואחרי אשר תשיגי כּכה את חֵרוּתֵך, תוכלי להשתמש ברגשי לבך ונשמתך כרצונך ולא לתת לכל שטן למשול ברוחך ולהביאך לידי נסיון או מכשול ופגע רע. אל תכָּנעי מפני כֹּל סערות-רוח המתחוללות בקרבך כמו מסביב להר געש וקורעות את לבך בלי הפוגות, ותוצאותיהן חכּוכים פנימיים החוזרים תמיד ומביאים לב רַגָז ופנים נזעמים ומשפיעים לרעה גם על הרוח גם על הגוף, עד אשר תהיי כֻּלֵךְ לזעזה ולרַאוָה, מפלצת חיה.

ואם הכל מתבוננים בך ולא יבינו אותך – מה לך ולהם? עֲני להם בבוז תחת בוז; כי אמנם אלה ראויים רק לחמלה ולמנוֹד-ראש, אשר אינם מבינים את החיים ואין להם דעת והכרה בנפש זולתם בכל הרגשות והמחשׁבות והאינסטינקטים המתחוללים בקרבה.

בַּקְשִׁי, אפוא, מִשְען בנפשׁך פנימה, שִׂימי לך למופת את הסטואיקים הגבורים, גבורי הרוח והנפש, אשר התנשאו בעוֹז-רצונם לטפוסים מיוחדים במינם; בקשי כבוד ועוז בנשמתך וברוח-בינתך, אשר יתפתחו וישתכללו ע"י המדע העליון, כּי עמו מקור חיים ובו יסוד כל מחקר. בכחוֹת המתעוררים של הנשמה ובעבודת הרוח תצליחי להשיג מצב מכובד על כדור הארץ, ותבצרי לעצמך עמדה אנושית איתנה.

משה בעל-טקסה.


  1. “חכתנו” במקור המודפס, צ“ל: חתכנו – הערת פב”י.  ↩

  2. הכוונה למשבר שנת תרפ"ג [המערכת]  ↩

  3. “שב” במקור המודפס, צ“ל: שבת – הערת פב”י.  ↩

  4. “בכל” במקור המודפס, צ“ל בעל – הערת פב”י.  ↩

  5. “צד” במקור המודפס, צ“ל: צעד – הערת פב”י.  ↩

  6. “געגועים” במקור המודפס, צ“ל: געגועי – הערת פב”י.  ↩

  7. “נוגע” במקור המודפס, צ“ל: נגע – הערת פב”י.  ↩

הניה פקלמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של הניה פקלמן
יצירה בהפתעה
רקע

על מות ד"ר א. מזיא

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(הספד בירושלים, בטבת תר"ץ)

– המימרא הרגילה, שמרבים להשתמש בה: “אבדה שאינה חוזרת” מדויקת היא ביותר ביחס למנוח, כי כבר במראהו החיצוני היתה התאמה למה שבפנים. דומה היה לדבר עתיק יקר-המציאות, והוא התאבק כל ימיו בעפר ספרים עתיקים ויקרי-המציאות. הוא התחבר לעתיקות, לשיתין ושרשים. עלוי מנעוריו, שוקד על למודיו בכל תקופות חייו, לא נתק לעולם, גם בהכנסו אל העולם הגדול, ממעינות ראשונים, שמר על הטעם המשומר ועל היין הישן ששתה בילדותו, והיתה מזיגה נפלאה והרכבה רבת פנים מיוחדת במינה: למדן, רופא מצוין, טכנולוג, עסקן צבורי חרוץ, בעל נפש שירית ומבין בנגינה, איש מעשי ופועל – כל הצדדים האלה בהרכבה אחת בלתי שכיחה נתנו לו קלסתר פנים מיוחד במינו, מין “אוניקום”, מעין אותם האוניקומים שבספרים, שוא חזר אחריהם והוזיל מכספו בעבורם ומלא בהם את חדרו והתיחד עמהם יחוד של אהבה בכל שעה פנויה, עד חצות הלילה, ובהם הגה ועיין ולא הרפה מהם עד שהוציא מתוכם את פניני תעלומותיהם.

פטירתו היא ביחוד אבידה שאינה חוזרת בשביל ועד-הלשון, כי התמכרותו ומסירותו לתחית הלשון היו למופת. בוכוחים היה ממש “נהרג” על כל מלה ומלה ונלחם כארי להחזיר לשפתנו מה שהיה מנחלתה בזמן מן הזמנים. ותמיהני, אם בהעדרו יש עוד אדם בישראל שבכחו למלא את מקום האיש אשר המות גזל אותו מאתנו. כי הוא היה מרובה-המקצועות ושותה ממעינות רבים. בעלי מקצועות מצומצמים כחם מצומצם גם במקצוע שבו הם עוסקים, כי לעומת שתחסר להם ידיעת מקצועות אחרים כן יחלש כחם גם במקצוע שלהם, באשר התחומים נבלעים זה בזה, ורק מי שהוא שליט בכל אוצרות הלשון והספרות יכול לרפא פצעי הלשון ולהחזיר אבידות קדומות, ואין אני יכול להעלות בזכרוני מי שיוכל למלא את החלל הזה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.