מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מרדכי והמן

מאת: קדיש יהודה סילמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים : דפוס הספר; [תרצ"ד]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַנְפָשׁוֹת: מָרְדְּכַי. אֶסְתֵּר. יֶלֶד א‘. יֶלֶד ב’. יֶלֶד ג‘. יֶלֶד ד’. הָמָן. וַיְזָתָא. קָהָל

תְּמוּנָה רִאשׁוֹנָה

(מָרְדְּכַי וְהָמָן, בְּבֵת הָמָן)

מרדכי (דופק על דלת בית המן): הוי, מי יושב כאן?

הָמָן: כָּאן הָמָן הָאָמָן.

מָרְדְּכַי: כָּאן בֵּיתֶךָ? מָה עֲבוֹדָתֶךָ?

הָמָן: אֲנִי סַפָּר, גּוֹזֵז שֵׂעָר.

מָרְדְּכַי: תִּגְזוֹז גַּם אוֹתִי, נִכְבַּדִּי?

הָמָן: אֳתָּה יְהוּדִי?

מָרְדְּכַי: יְהּוִדי.

הָמָן: הוֹי,יְהוּדִי! מַחֲמַדִּי!

אֶת הַיְהוּדִים אֲנִי אוֹהֵב לִגְזוֹז,

(בנגון המגלה) “וּשְׁלָלָם לָבוֹ?” (לוקח מספרים), הִנֵּה מִסְפָּרָיִם! (מתחיל לישב את מרדכי)

מָרְדְּכַי: הִזָּהֵר, הָמָן, בַּמִּסְפָּרַיִם,

אֲנִי מָרְדְּכַי מִיְרוּשָׁלָיִם.

הָמָן: יְרושָׁלַיִם? אֵין כְּבָר יְרוּשָׁלַיִם.

מָרְדְּכַי: יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם! יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם!

הָמָן: כְּבָר שְׁפַכְתֶּם עָלֶיהָ דְמָעוֹת כַּמַּיִם.

מָרְדְּכַי: יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם, יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם!

הָמָן: כְּבָר צְעַקתֶּם לֵאלֹהֵי הַשָּׁמַיִם.

מָרְדְּכַי: יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם,יֵשׁ יְרוּשָׁלַיִם!

הָמָן: אַתָּה יְהוּדִי גַס,

שׁוֹכֵחַ שֶׁאַתָּה יוֹשֵׁב בְּפָרַס.

מָרְדְּכַי: אַתָּה הָמָן, רָשָׁע מְרוּשָּׁע,

וְאֵין לְךָ בּוּשָׁה.

הָמָן: יְרָא מִפָּנַי, מָרְדְּכַי!

מָרְדְּכַי: אֲנִ יָרֵא רַק אֱלֹהָי.

הָמָן: הָמָן הַסַּפָּר עוֹד יִהְיֶה שָׂר!

מָרְדְּכַי: אַתָּה תִּהְיֶה?

מִי יוֹדֵעַ מַה שֶׁתִּהְיֶה…

הָמָן: שֵׁב, אֲנִי מְסַפֵּר אוֹתְךָ, אַל תָּזוּעַ.

מָרְדְּכַי: אֲנִי מִפָּנֶיךָ לְעוֹלָם לֹא אָזוּעַ.

הָמָן: מָה? (פוצעו במספרים)

מָרְדְּכַי: אֲהָהּ,אֲהָהּ!

הָמָן: הַחֲזֵק יָשָׁר אֶת הָרֹאשׁ!

מָרְדְּכַי (בלחש): פַּרְעוֹש.

הָמָן (גוזז): הָרֹאשׁ! הָרֹאשׁ!

מָרְדְּכַי (בלחש): פַּרְעוֹש! פַּרְעוֹשֱ!

הָמָן (גומר): מָה? מָה? אֲנִי פַּרְעוֹש?

מָרְדְּכַי: אַתָּה פַּרְעוֹש, לַעֲנָה וָרוֹש.

הָמָן: אֲבוֹתַי עָבְדוּ לַבֵּל!

מָרְדְּכַי: וַאֲנִי וַאֲבוֹתַי – לָאֵל.

הָמָן: חָזָק יוֹתֵר בֵּל.

מָרְדְּכַי: לֹא. חָזָק יוֹתֵר אֵל.

הָמָן (תופס המספרים): לַבֵּל מִסְפָּרַיִם!

מָרְדְּכַי: לָאֵל – שָׁמָיִם!

הָמָן (נרגז): חַכֵּה, חַכֵּה,

אֶת כָּל הַיְהוּדִים אַכֶּה.

מָרְדְּכַי: אִם תַּכֶּה – תֻּכֶּה.

הָמָן: אֻכה?

מָרְדְּכַי: תֶֻּכֶּה.

הָמָן: אֻכֶּה?

מָרְדְּכַי: תֻּכֶּה.

הָמָן: כֹּחִי בַּמִּסְפָּרַיִם, בַּצִּפָּרְנָיִם.

מָרְדְּכַי: כֹּחִי בִּירוּשָׁלָיִם!

הָמָן: יְרוּשָׁלַיִם –לֹא,לֹא, לֹא

מָרְדְּכַי: יְרוּשָׁלַיִם – כֵּן, כֵּן, כֵּן.

הָמָן: יְרוּשָׁלַיִם –לֹא,לֹא, לֹא

מָרְדְּכַי: יְרוּשָׁלַיִם – כֵּן, כֵּן, כֵּן.

הָמָן: יְרוּשָׁלַיִם –לֹא,לֹא, לֹא

מָרְדְּכַי: יְרוּשָׁלַיִם – כֵּן, כֵּן, כֵּן.

(מכים זה את זה. מרדכי מכה את המן על הלחי, המן בועט במרדכי,מרדכי נופל).

תְּמוּנָה שְׁנִיָּה

(בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ בְּשׁוּשָׁן, אַרְבָּעָה יְלָדִים יוֹשְׁבִים סְמוּכִים לַשֻּׁלְחָן וְלוֹמְדִים בְּנִגוּן)

יֶלֶד א.: הַס, הַס, שְׁתִיקָה.

שָׁמַעְתִּי קוֹל דְּפִיקָה. (מפסיקים. אין שומעים דבר, ממשיכים ללמוד)

יֶלֶד ב.: דּוֹפְקִים עַל הַדֶּלֶת. (מפסיקים)

ילֶדֶ ג.: לֹא כְּלוּם, אִוֶּלֶת.

יַלַד א.: הַס, הַס, אָנוּ גָרִים בְּפָרַס…

יֶלֶד ד.: נִלְמַד, נִלְמַד, וְלֹא נִפְחַד.

יֶלֶד א.: יֵשׁ עַתָּה רְשָׁעִים, פְּרָאִים, רָעִים.

יֶלֶד ד.: נִלְמַד, נִלְמַד, וְלֹא נִפְחַד.

יֶלֶד ב.: שָׁמַעְתִּי שֶׁבַּמֶּרְחָקִים…

הָרְשָׁעִים מַכִּים.

יֶלֶד ג.: שָׁמַעְתִּי, שֶׁיֵשׁ כַּאן סַפָּר בֶּן כְּפָר…

יֶלֶד ב.: הוּא סַפָּר, וְגָדוֹל כַּפָּר, כְּשׁוֹר הַבָּר..

יֶלֶד ג." נִין עֲמָלֵק.

כֻּלָּם (יורקים): רֹאשׁוֹ יִמָּלֵק.

יֶלֶד ג.: וּשְׁמוֹ…

כֻּלָּם: יִמַּח שְׁמוֹ…

יֶלֶד ג.: וּשְׁמוֹ… הָ–מָ–ן,

יֶלֶד ב.: שֵׁם נוֹרָא, כָּל הָמָן שׂוֹנֵא תּוֹרָה.

יֶלֶד ד.: נִלְמַד, נִלְמַד, וְלֹא נִפְחַד.

יֶלֶד ג.: שְׁמוֹ: הָמָן – בֶּן… הַתְמָדָה…

לֹא, לֹא מַה דָּתָא… לֹא, לֹא…הַמְדָּתָה.

כֻּלָּם (פורצים בצחוק): חַה, חַה, חַה. הָמָן בֶּן הַמְדָּתָא!

(זה לזה) הַמְדָּתָה– שָׁמַעְתָּ?

אֵיפֹה שָמַעְתָּ? שֵם זֶה שָמַעְתָּ? מָתַי

שָמַעְתָּ? כֵּיצַד שָמַעְתָּ?

יֶלֶד ג.: וְשֵם אִשְתּוֹ – – זֶ – – – רֶ– – ש‏.

כֻּלָֹם: חַה, חַה, חַה. זֶרֶש – פֶּרֶש. לְהַנִּיחָה

עַל הַקֶּרֶש וּלְהַרְבִּיץ בָּהּ חֶרֶש. (זה לזה)

זֶרֶש? פֶּרֶש! פֶּרֶש? זֶרֶש! פֶּרֶש!

קֶרֶש! חֶרֶש!

יֶלֶד ג. (בנגון המגלה): וּבֵן יֵש לוֹ: וַי–וַי–וַי–וַיְזָתָא.

כֻּלָּם: חַה, חַה, חַה. וַיְזָתָא? שָמַעְתָּ? אֵיפֹה

שָׁמַעְתָּ? – מָתַי שָמַעְתָּ? כֵּיצַד שָמַעְתָּ?

וַיְזָתָא, וַי – וַי – וַי לְרֹאשוֹ…

יֶלֶד א.: וּמֶה עָשָׂה זֶה הָמָן בֶּן הַמְדָּתָא אָבִיו

שֶׁל וַיְזָתָא?

יֶלֶד ג.: הוּא הִפִּיל פּוּר.

יֶלֶד ב.: פּוּר? לָמָה? פּוּר! מָתַי?

יֶלֶד ג.: בְּיָמִים אֵלֶּה. לְהַכּוֹת אֶת מָּרְדְּכַי.

כֻּלָּם: אֶת רַבֵּנוּ? מְאוֹר עֵינֵינוּ?

יֶלֶד ד.: נִלְמַד, נִלְמַד, וְלֹא נִפְחַד.

יֶלֶד ג.: הוּא אוֹמֵר: אֶת רַבֵּנוּ…

אֶת רַבֵּנוּ, אֲהוּבֵנוּ, לִתְלוֹת!

כֻּלָם: לִתְלוֹת?

יֶלֶד ג.: הוּא גוֹזֵר: פֹּה לְהַכּוֹת,

וּלְאַרְצֵנוּ לֹא לַעֲלוֹת…

כֻּלָם: לִירוּשָׁלַיִם לֹא לַעֲלוֹת?..

מְשֻגָּע! שִכּוֹר כְּלוֹט.

יֶלֶד ד.: נִלְמַד, נִלְמַד, וְלֹא נִפְחַד.

הוּא לֹא יִתְלֶה, הוּא לֹא יָמִית.

יֶלֶד א.: עַל עַצְמוֹ רָעָה יָמִיט.

יֶלֶד ד.: אֲנַחְנוּ יְהוּדִים יְקָרִים, לוֹמְדִים בִּסְפָרִים.

וְעֵינֵינוּ לְצִיוֹן וּדְרוֹר.

אֶת יְרוּשָׁלַיִם לֹא יִסְגּוֹר…

כֻּלָם: אִתָּנוּ אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וִירוּשָלָיִם!

יֶלֶד ד.: ס… ס… סוֹד לָכֶם אֲגַלֶה…

כֻּלָּם (מאזינים): מָה? מָה?

יֶלֶד ב.: סוֹד טוֹב אוֹ רַע?

יֶלֶד ד.: סוֹד לָכֶם אֲגַלֶּה:

אֲנַחְנוּ לִירוּשָלַיִם עָלֹה נַעֲלֶה!

כֻּלָּם: עָלֹה נַעֲלֶה! (לומדים ושרים חרש)

בָּרוּךְ אֱלֹהֵי יְרוּשָלַיִם

אֵל רַחוּם וְחָס;

שׁוֹמְרֵנוּ הוּא בַּשָמַיִם

גַּם בְּאֶרֶץ פָּרַס.

מֵאֵל גּבּוֹר לֹא יִפָּלֵא,

מֵאֵל נְקָמוֹת, שַדַּי;

כִּי זֶה הָמָן עוֹד יִתָּלֶה

וִיחִי רַבֵּנוּ מָרְדְּכַי!

וְנֵצֵא מִגָּלוּת זוֹ מָרָה

וְלִירוּשָׁלַיִם נִנְהָרָה…

(דופקים בחזקה על הדלת)

יֶלֶד ד.: נִלְמַד, נִלְמַד, וְלֹא נִפְחַד.

יֶלֶד ב.: מִי שָם?

וַיְזָתָא (מבחוץ, מגמגם): וַי…וַי… וַי…זָתָא (נכנס)

כֻּלָם: (זה לזה) וַיְזָתָא? רַע בֶּן רַע. הוֹי, חֶבְרָה,

נְלַמְדֵהוּ עַתָּה.

(ויזתא נבהל, עושה פני בכין. הכל מסובבים אותו)

יֶלדֶ א.: אֱמוֹר עוֹד פַּעַם מַה שְמֶךָ!

וַיְזָתָא: וַי…וַי… וַי…זָ–תָא.

יֶלֶד ב.: וּמַה שֵם אָבִיךָ?

וַיְזָתָא: הָ – הָ – הָמָן בֶּן הַמְ – הַמְ – הַמְדָּתָא.

יֶלֶד ג.: זֶהוּ! (לויזא) יִכָּנֵס הָרוּחַ בְּאָבִיךָ!

יֶלֶד א.: (צובט אותו) אִם צוֹבְטִים בַּלֶּחִי אַתָּה

בּוֶֹכה בֶּכִי?

וַיְזָתָא: כֵּ – כֵּ – כֵּ – כֵּן

יֶלֶד ב (מדגדג ואתו): אִם מְדַגְדְּגִים בְּבֵית הַשֶּׁחִי

אַתָּה בּוֹכֶה בֶּכִי?

ויזתא: לֹ – לֹ – לֹ – לֹ – לֹא.

יֶלֶד א: לָמָּה הֵנָּה בָּאתָ, וַיְזָתָא?

כֻּלָּם: לָמָּה הֵנָּה בָּאתָ, וַיְזָתָא בֶּן הָמָן

בֶּן הַמְדָּתָא?

יֶלֶד א: מָה אַתָּה רוֹצֶה?

וַיְזָתָא: לֶ לֶ לֶ ל לֶ לֶ.

יֶלֶד ב.: מָה אַתָּה רוֹצֶה?

וַיְזָתָא: חֶ חֶ חֶ חֶ חֶ חֶ.

יֶלֶד ג.: מָה עוֹד אַתָּה רוֹצֶה?

וַיְזָתָא: מְ מְ מְ מְ מְ מְ.

כֻּלָּם (זה לזה): מָה רוֹצֶה וַיְזָתָא זֶה?

וַיְזָתָא: לֶ לֶ לֶ חֶ חֶ חֶ מְ מְ מְ.

יֶלֶד ד.: לֶ לֶ לֶ חֶ חֶ חֶ מְ מְ מְ – וַדַּאי רוֹצֶה לֶחֶם.

וַיְזָתָא: כֵּ– כֵּ – כֵּן, כֵּ– כֵּ – כֵּן.

יֶלֶד א: כֶּ כֶּ כֶּ כֶּ – וְאֶת הַיְהוּדִים תַּכֶּה?

וַיְזָתָא: כֵּ – כֵּ– כֵּ – כֵּן. (סובבים אותו, מושכים בבגדיו, באזניו, ומרעישים בהן ברעשן).

כֻּלָּם: אֶת הַיְהוּדִים תַּכֶּה כֶּה כֶּה?

וַיְזָתָא: (בבכי): לֹ לֹ לֹ לֹא.

(הילדים נותנים לו פרוסות לחם מכל הבא ביד).

כֻּלָּם: אֶת הַיְהוּדִים תַּכֶּה?

וַיְזָתָא: (מנענע בראש להן וללאו): כֶּ כֶּ כֶּ לֹ לֹ לֹא

כ כ ל ל לא.

כֻּלָּם: אְמוֹר כֹּה: לְהַכּוֹת - לֹא, לֹא, לֹאֱ!

וַיְזָתָא: לֹ – לֹ – לֹ – לֹא!

יֶלֶד א: נָתַנּוּ לְךָ לֶ לֶ לֶ וְאַתָּה – לֹא, לֹא, לֹא.

וַיְזָתָא: לֶ לֶ לֶ – לֹא לֹא לֹא. לֶ לֶ לֶ – לֹא, לֹא לֹא.

כֻּלָּם: נָתַנּוּ לְךָ לֶחֶם הַמְ הַמְ הַמְ, הַמְ הַמְ הַמְ,

זֶה עַתָּה, וְלֵךְ מִכָּאן בֶּן הָמָן, בֶּן הַמְ

הַמְ הַמְ הַמְדָּתָא.

וַיְזָתָא (יוצא ושר): אֲנִי וַי וַי וַי זָ זָ זָ,

תָא תָא תָא! (מתרחק ושר)

אֲנִיִ וַי וַי וַי, זָ זָ זָ, תָא תָא, תָא.

אֲנִיִ וַי וַי וַי, זָ זָ זָ, תָא תָא, תָא.

(כלם שבים אל הלמוד בנגון)

תְּמוּנָה שְׁלִישִׁית

(מָרְדְּכַי וְהָמָן וְהַסּוּס. אַחַר כָּךְ – קָהָל וְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה)

הָמָן (מכין את הסוס למרדכי): עוֹד מְעַט

וְהַסּוּס מְקֻשָּׁט.

מָרְדְּכַי: (מתבונן): כֹּה אָמַר מָרְדְּכַי:

הַקִּשׁוּט לֹא דַי.

הָמָן (שם על הסוס עוד תכשיטים וגם את בגדי היקר שלו):

כְּבָר כָּל תַּכְשִׁיטַי פָּשַׁטְתִּי

וְאֶת הַסּוּס קִשַּׁטְתִּי.

מָרְדְּכַי: כֹּה אָמַר מָרְדְּכַי בְּאוֹן:

עוֹד שַׂהֲרוֹן!

הָמָן: אוֹי אֵין בִּי כֹּחַ

אֵין לִי מֹחַ.

מָרְדְּכַי: אַל חַכּוֹת!

עוֹד עֲנָקוֹת!

עוֹד נְטִיפוֹת זוּג,

וְלַצַּוָּארִים זוּג!

הָמָן: אֲהָה, עוֹד זוּג, עוֹד שַׂהֲרוֹן!

גָדוִֹל הֶעָווֹן, נוֹרָא הֶעָווֹן!

מָרְדְּכַי: אַתָּה זוֹכֵר, הָמָן, אֶת הַמִּסְפָּרַיִם?

הָמָן: כְּאִילוּ אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם עַתָּה בָּעֵינָיִם.

מָרְדְּכַי: וְזוֹכֵר אַתָּה

אֵיךְ פָּצַעְתָּ?

הָמָן: אַי, אַי, אַי,

אַל תַּזְכִּיר, מָרְדְּכַי.

מָרְדְּכַי: וּמִי הָיָה לָבוּשׁ אַרְגָּמָן?

הָמָן: הָאַרְגָּמָן

הָיָה לַשָׂר – לְהָמָן.

מָרְדְּכַי: וְעַתָּה לְמִי? הָאַרְגָּמָן לִי.

הָמָן: וְאֲנִי הֵעַזְתִּי

וְנִרְגַּזְתִּי,

וּבְאלֹהֶיךָ כָּפַרְתִּי,

וְאָמַרְתִּי וְגָזַרְתִּי,

שֶׁעָלֶיךָ מִפָּנַי לָנוַּע.

מָרְדְּכַי: וַאֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי

וְלֹא נַעְתִּי וְלֹא זַעְתִּי.

הָמָן: מַדּועַ?

מָרְדְּכַי: כִּי אֲנִי מָרְדְּכַי,

מִשְׁתַּחֲוֶה רַק לְאֵל חָי!

הָמָן: לֹא נְדַבֵּר עוֹד. דָּי.

הַסּוּס כְּבָר מוּכָן, מָרְדְּכַי.

קוּם מָרְדְּכַי, קוּם!

מָרְדְּכַי: חָלִילָה, לֹא אֶעֱשֶׂה כְּלוּם!

עָלַי קֹדֶם לְהִתְפַּלֵּל

לָאֵל.

(מתפלל): וְלַמַּלְשִׁינִים אַל תְּהִי תִקְוָה, וְכָל הָרִשְׁעָה כְּרֶגַע תֹּאבַד וְכָל אוְֹיֵבי עַמְּךָ מְהֵרָה יִכָּרֵתוּ, וְהַזֵּדִים מְהֵרָה תְּעַקֵּר וּתְשַׁבֵּר וּתְמַגֵּר וְתַכְנִיעַ… (חוזר וחוזר על התפלה ביתר עוז והתרגשות)

הָמָן: מָרְדַּכי, דַּי לְהִתְפַּלֵּל.

מָרְדְּכַי: הָמָן, הוֹלֵל!

כָּל יְהוּדִי מַרְבֶּה לְהִתפַּלֵּל! (מתפלל עוד)

הָמָן: אוֹי, עוֹדְךָ מִתְפַּלֵּל?

מָרְדְּכַי: כֵּן, אֶת אֱלֹהַי מְהַלֵּל.

הָמָן: עַד מָתַי, מָרְדְּכַי.

חוּסָה עָלָי!

כְּבָר דָּי.

מָרְדְּכַי: לֹא דַּ, לֹא דַּי.

לְהִתְפַּלֵּל לְשַׁדַּי.

הָמָן: מָרְדְּכַי, מָרְדְּכַי.

יְבֹרַךְ שִׁמְךָ,

הָבָה וַאֲרִימְךָ.

מָרְדְּכַי: חַכֵּה, הָמַן בִּישׁ.

אֶת הַסּוּס הִלְבֶּשְׁתָּ וְאוֹתִי לֹא תַּלְבִּישׁ?

בִּשְׁבִיל מָרְדְּכַי מִיְּרוּשָׁלַיִם

הָבֵא תִּפְאֶרֶת מִכְנָסַיִם!

הָמָן (רץ ומביא): אוֹי, אוֹי, אוֹי, אֲבוֹי, אֲבוֹי, אֲבוֹי!

(מלבישהו)

מָרְדְּכַי: בִּשְׁבִיל מָרְדְּכַי מִיְּהוּדָה

הָבֵא חֶמְדַת אֲפוּדָה.

הָמָן (כנ"ל)

מָרְדְּכַי: בִּשְׁבִיל אִישׁ מִיִּשְׂרָאֵל בְּנֵי חוֹרִים

הָבֵא כַּפְתּוֹרִים!

הָמָן (כנ"ל)

מָרְדְּכַי: בִּשְׁבִיל מָרְדְּכַי בֶּן מְלָכִים

הָבֵא פְּרָחִים!

הָמָן (כנ"ל)

מָרְדְּכַי (בעונג, סופר): כַּפְתּוֹר וָפֶרַח, כַּפְתּוֹר וָפֶרַח,

כַּפְתּוֹר וָפֶרַח!

הָמָן, וְאַיֵּה כֶּתֶר הַמֶּלֶךְ?

בְּלִי כֶּתֶר מַלְכוּת לֹא אֵלֶךְ!

הָמָן: לֹא תֵּלֵךְ? לֹא תָּזוּעַ?

כֶּתֶר – מַדּוּעַ?

מָרְדְּכַי: בְּלִי שְׂפַת יֶתֶר,

הָבֵא הַכֶּתֶר!

הָמָן (מביא)

מָרְדְּכַי: עַתָּה, הָמָן, אֲנִי יָפֶה? אֲנִי הָדוּר?

הָמָן: אֲהָה, יָפֶה כָּל כָּךְ שֶׁמִפָּנֶיךָ אָגוּר!

מָרְדְּכַי: עַתָּה, הָמָן, הָרֵם רַגְלַי!

הָמָן: אַלְלַי!

אַתָּה גָדוֹל, מָרְדְּכַי, אַתָּה שָמֵן.

מָרְדְּכַי: מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר – אֱמוֹר: אָמֵן.

הָמָן: (מנסה להרים את מרכי להרכיבהו על הסוס)

קָשֶׁה לְהָרִים.

אוֹי רַגְלַיִם כְּהָרִים.

מָרְדְּכַי: בֶּן בְּלִי שֵׁם!

שְׁכַב וְהָרֵם!

הָמָן (שוכב): אוֹי, שָכַבְתִּי.

עוֹד מְעַט וְהִתְעַלַּפְתִּי.

מָרְדְּכַי: הָרֵם! הָקֵם!

אַל תְּנַמְנֵם!

הָמָן: מָרְדְּכַי, מָרְדְּכַי, הַגּוֹלֶה,

אַתָּה בְּעַצְמְךָ חוֹלֶה? (מחבק את מרדכי, מתחנן לפניו).

מָרְדְּכַי: אָמַרְתָּ אֱלֹהִים אוֹתָנוּ עָזַב.

עַתָּה, שְׁכַב!

וַאֲנִי אֶעֱלֶה עָלֶיךָ עַל הַגַּב. (מרדכי עולה על גבו של המן, ואחר כך על הסוס, בשמחה).

הָמָן, אֲנִי עַל הַסּוּס.

הָמָן: הוֹי, מָרְדְּכַי, חוּס נָא, חוּס!

מָרְדְּכַי: אֲנִי כְּבָר רוֹכֵב!

הָמָן: וַאֲנִי עַל הָאָרֶץ עוֹד שׁוֹכֵב.

מָרְדְּכַי: קוּם קְרָא כַּאֲשֶׁר אָמַר הַמֶּלֶךְ,כִּדְבָרוֹ!

הָמָן (קורא בלחש): "כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךֱ –

חָפֵץ – בִּיקָרֹו.

מָרְדְּכַי: הָמָן, הַזֶה קוֹל אָדָם?

קְרָא בְּקוֹל רָם!

הָמָן (בקול רם יותר): כָּ–כָה יֵעָ–שֶׂה לָ–אִישׁ

אֲ–שֶׁר הַ–מֶּ-לֶךְ חָ–פֵץ בִּי–קָרוֹ!

מָרְדְּכַי: הָמָן,זֶה קוֹל צִפּוֹר מְצַפְצֶפֶת.

הָמָן: (בקול רם עוד יותר) כָּ–כָה יֵ–עָ–שֶׂה לָ–אִיש

אֲ–שֶׁר הַ–מֶּ–לֶךְ חָ–פֵץ בִּי–קָ–רוֹוֹוֹוֹוֹ.

מָרְדְּכַי. הָמָן, זֶה קוֹל שוֹר בָּרֶפֶת.

הָמָן: (בקול רם עוד יותר) כָּ–כָה יֵ–עָ–שֶׂה

לָ–אִיש אֲ–שֶׁר הַ–מֶּ–לֶךְ חָ–פֵץ בִּי–קָ–רוֹוֹוֹוֹוֹוֹ

(מרדכי רוכב על הסוס מהר והמן רץ אחריו בכל כחו)

הָמָן: הוֹי, מָרְדְּכַי, חוּס.

אַל תָּרוּץ עִם הַסּוּס.

אֲנִי כְּבָר שְׁחוֹחַ,

אֵין בִּי כֹּחַ, (נוגב זעתו)

אֵין לִי מֹחַ…

אַתָּה לָבוּשׁ תְּכֵלֶת וָבוּץ,

וַאֲנִי, מִסְכֵּן, רָץ בַּחוּץ.

וְַרְגַלי בַּבּוֹץ בּוֹצְצוּ,

וִיהוּדִים,

הִנֵּה גְּדוּדִים, גְּדוּדִים,

עָלַי יִתְלוֹצְצוּ.

יְהוּדִים רַבִּים (מתאספים ושרים):

מְָּרְדְּכַי עַל הַסּוּס

מָרְדְּכַי עַל הַסּוּס

מָרְדְּכַי עַל הַסּוּס!

מָרְדְּכַי: עַתָּה תֵּדַע הָמָן,

כִּי יֵשׁ לָנוּ אֵל מֶלֶךְ נֶאֱמָן.

הוּא בַּשָׁמַיִם שׁוֹמְרֵנוּ,

וּמִכָּל הָמָן יַצִּילֵנוּ!

(אסתר המלכה באה. מרדכי יורד מעל הסוס)

כֻּלָּם: תְּחִי אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה! (עושים עגול ומרדכי ואסתר רוקדים באמצע)

אֶסְתֵּר (שרה): שַׁקַּמְתִּי, אֶסְתֵּר, שַׁקַּמְתִּי.

כֻּלָּם: שַׁקַּמְתְּ!

אֶסְתֵּר: אֲנִי בָּרַע נִלְחַמְתִּי, נִלְחַמְתִּי.

כֻּלָּם: נִלְחַמְתְּ!

אֶסְתֵּר: אֶת עַמִּי בַּגוֹלָה רוֹמַמְתִּי.

כֻּלָּם: רוֹמָמְתְּ!

אֶסְתֵּר: שַׁקַמְתִּי, אֶסְתֵּר, שַׁקַּמְתִּי.

כֻּלָּם: שַׁקַּמְתְּ!

(המן משתמט ובורח) שׁוֹשַׁנַּת יַעֲקֹב צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה

(הכל שרים) בִּרְאוֹתָם יַחַד תְּכֵלֶת מָרְדְּכַי וכו'

קדיש יהודה סילמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של קדיש יהודה סילמן
יצירה בהפתעה
רקע

הָאָבִיב הִגִּיעַ

מאת יהושע בן מאיר משה ברזלי (מאמרים ומסות)

רשימות

א.

לאט לאט התרומם האביב מנוה-החרף אשר לו בעמק הירדן, לאט טפס ועלה ממדרגה למדרגה, ובכל אשר דרך, עשב ירוק ורטוב הציע וציצים ופרחים לבנים, כחולים, זהֻבים יצאו לקראתו, ובאשר פגע, פזר את צחוקו הקל ואת מתנות זהבו, ביבלי המים ועל העצים ועל האבנים, כי גם את צחיחי הסלעים רחם ויאֶר עליהם באור חדש וימלא את בקיעיהם דשאים ופרחים רעננים.

ובעלות האביב על ההרים וימח את התוגה מעל פני העולם. שמש גדולה צעירה פזזה בשחקים ואדמה מלבלבת בהדר כריה, שדותיה וגניה צהלה לקראתה. הכל התחדש, הכל שב לנעוריו.

ראו הרי ציון את מעשי האביב ויאמרו: “אפשר, הגיעה שעתה של חנינה והפעם רחם ד' אותנו באמת, עת התחיה הגיעה ומעתה ינוה בנו האביב לעולמים”. ויצהלו ההרים וירנו. גם הר הזיתים השב החור, צחק כילד, ויתהדר במעילו החדש הירוק, הזמין עליו את הרועים והמה באו אליו בעדריהם, בחליליהם ומחולותם. רמז בעפעפיו ויבאו אליו בעלי-הכנף ויצפצפו מבין צמרות אילנותיו הבודדים, מחגוי סלעיו ומסבכי צמחיו הפזורים.

האביב נסך את רוחו על כל, רוח ששון וחמדה, תקוה ונחמה. מזיוו נס היגון גם מפני בני ציון הקודרים וחבורות חבורות נראו עולים על ההרים ברגל, ברכב ובסוסים, להתענג על הדר הטבע המחודש.

באחת הכרכרות הנוהרות על כביש יריחו הלבן כסיד ישבו ארבעה נוסעים, שני גברים ושתי גבירות.

הנוסעים שתקו. השקועים היו במחזות הנהדרים אשר לפניהם או בזכרונות הדברים אשר קרו בימי קדם במקומות האלה?

הכרכרה עלתה במעלה הר-הזיתים. משם נשקפו רמה, מצפה, גבע, בארות, המכתשים היפים של אפרת ובית-לחם, הישימון והערבה. הירדן נראה כמתנועע בין גדותיו הירוקים וים המלח כראי גדול מלוטש.

המרכבה הלכה הלוך וירוד ובמהלך שעה עמדה על יד “חן” בודד.

שיך זקן ופרחחים ערביים הציעו לנוסעים למקנה חרבות עקומות וקצרות, קלעי-אבנים ארוגים מצמר, חלילי רועים, טבעות ומטבעות ישנות.

“את החרב הקטנה אקנה – אמר אחד היושבים בכרכרה – חרב כזו, בוודאי, תקע אהוד בבטנו של עגלון מלך מואב”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.