מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

כתבים מעזבון בית הועד הפיקויקי [מועדון הפיקוויקים]

מאת: צ'ארלס דיקנס , תרגום: ברוך קרוא, ישראל חיים טביוב (מאנגלית)

תוכן משלנו:

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ורשה: אברהם יוסף שטיבל; תרפ"ב 1922

סוגה:

שפת מקור: אנגלית

כרך ראשון

פרק א: הפִּיקוִיקאים

קרן האורה הראשונה המגיהה את החֹשך ומהַפכת ליפעה מבריקה את האֹפל, אשר כסה עד־עתה על ראשית מפעליו הצבוריים של פּיקוִיק בן־אל־מות, תופיע לעיני־כל מתוך קריאה פשוטה של הרשימה הזאת בספרי־הזכרונות של קלוב הפיקוִיקאים, שהמוציא לאור את הכתבים הללו נותן לפני קוראיו בתענוג גדול, כדי להראות באיזה עיון עמֹק, באיזו שקידה מתמידה, ובאיזו הבחנה יפה בדק וחפש ונקר בתעודות מרֻבות־הצדדים, שהָפקדו בידיו לעִבוד.

הלא כה דברי הרשימה:

“מאי י”ב, 1827. בנשיאותו של האדון הנכבד יוסף סמִיגרס. P. V. P. M. P. C. 1 – נתקבלו פה־אחד ההחלטות הללו:

"כי חברי האספה שמעו ברגשי עֹנג נעלה ובהסכמה בלתי־מֻגבלת את קריאת חבורו של האדון הנכבד שמואל פיקוִיק 2G. C. M. P. C. בשם: “הגיונו על מוצָאן של ברֵכות הַמפסטֶד עם קצת הערות על התֵּאוריה של הקברנונים”; ובשביל־כך מביעה האספה בזה את תודתה החמה לאותו האדון הנכבד שמואל פיקוִיק G. C. M. P. C.

"כי האספה מכירה בהרגשה עמֻקה את הטובה המרֻבה שתגיע לַמדע מהיצירה הרוחנית, שאליה הפנו את לבם זה עתה, וכן גם משאר חקירותיו החשובות של האדון הנכבד שמואל פיקוִיק G. C. M. P. C., אשר חקר ובדק בשקדנות בלתי־נלאָה בהוֹרנסֵי, הַייגֵיט, בּרִיקסטוֹן וקַמבֶּרוֶל. ומתוך כך באה לידי הכרה והחלטה, כי התועלת תגדל עוד הרבה יותר, אם יעתיקו את חקירותיו של האיש המלֻמד הזה אל כר יתר־נרחב, על־ידי נסיעות יתר רחוקות, שבהן יתרחב חוג בדיקותיו והסתכלותו, להתפתחותו והתקדמותו של המדע ולהרבצת השכלה ברבים.

“כי מתוך הכרה זו שָׂמה האספה את לבה בכונה עצומה להצעה שהכניס האדון הנכבד שמואל פיקוִיק הנ”ל G. C. M. P. C. עם עוד שלשה פיקוִיקאים האמורים למטה, על־דבר יסוּד סניף חדש של חברת הפיקוִיקאים הכללית בשם אגֻדת הקורספונדנטים של קלוב הפיקוִיקאים".

“כי ההצעה הנ”ל נתקבלה ונתאשרה באספה זו.

"כי אגֻדת הקוריספודנטים של קלוב הפיקוִיקאים מתיסדת ומקֻימת בזה; וכי לחברי האגֻדה הזאת נתמנו האדונים הנכבדים: שמואל פיקוִיק G. C. M. P. C, טרַיסִי טוּפּמן M. P. C., אוגוסטוס סנוֹדגרַס M. P. C. ונתנאל וינקל M. P. C.; וכי האדונים הללו מתבקשים להמציא לקלוב הפיקוִיקאים שבלונדון, מזמן לזמן, ידיעות מקוריות ומקֻימות על־אודוֹת נסיעותיהם ונסיונותיהם, בדיקותיהם וחקירותיהם והתבוננותם בתכונות הבריות ובמנהגיהם, ועל־אודוֹת כל מאורעותיהם והרפתקאותיהם, יחד עם כל הספורים והתֵאורים של המקומות והחברות ששם נמצאו.

“כי האספה הזאת מכירה ומודה מעֹמק הלב בעִקר הגדול שהציעו חברי אגֻדת הקוריספונדנטים, שכל אחד מהם לוקח על עצמו את הוצאות נסיעותיו; וכי אין היא רואה שום עִכוב ומניעה מצדה, שחברי האגֻדה הנ”ל יוכלו להאריך את זמן נסיעותיהם ומחקריהם ככל אַות־נפשם, על־פי אותו התנאי העקרי הנ"ל.

“כי האספה הודיעה ומודיעה בזה לחברי האגֻדה הנ”ל. שהיא עִינה היטב בהצעתם, לשלם בעצמם את דמי־הדֹאר בעד מכתביהם ושכר המשלוח וההובלה של צרורותיהם וחבילותיהם; וכי האספה מוצאה את ההצעה הזאת ראויה לנשמות הגדולות שמהן יצאה, והיא נותנת בזה את הסכמתה המָחלטת לכך.

– מסתכל צדדי, מִקרי – כך מוסיף המזכיר, אשר לרשימותיו אנו חַיָבים להודות על הידיעות הבאות להלן – מסתכל מִקרי אפשר שלא היה מוצא שום דבר נִפלה בראש הקֵרֵחַ ובמשקפים העגֻלים, שהיו מָפנים בכונה אל פניו (של המזכיר), בשעת קריאת ההחלטות הנ“ל; ואולם אותם שידעו, כי מתחת לקָדקֹד החשוף הזה עובד המֹח הענקי של פיקוִיק, וכי בעד הזגוגיות העגֻלות הללו משקיפות עיניו המזהירות של פיקוִיק, – להם היה המחזה הזה מלא ענין. כאן ישב האדם הגדול, אשר חק וחפש וגִלה את מוצאן של ברֵכות־הַמפסטֶד הכבירות, והרעיש וזִעזע את כל העולם המדעי בתֵּאוריה שלו על־אודות הקברנונים, – הוא ישב עתה במנוחה ובלי־נוע, כאותם המים העמֻקים של הברֵכות ביום קר, או כאותו הדג הקטן בתוך תוכו של כד חדש. ועוד הרבה יותר מעַנין נעשה המחזה, כאשר אותו האדם הגדול, לקול קריאות “פיקוִיק” שהתפרץ מפי מעריציו ברגע אחד, מבלי משים, נתמלא חיים והתלהבות וקם ועלה בנחת על כסא וִינדזור, שישב עליו עת־עתה, ופנה בנאום אל הקלוב אשר יסד הוא עצמו. איזה חֹמר נפלא היתה סצינה מעוררת זו יכולה להמציא לאמן־יוצר! פיקוִיק הדברן הנמלץ, כשידו האחת מסתירה בחֵן את כנפי בגדו מאחוריו, וידו השנית מתנופפת באויר, כדי להרבות עָצמה לנאומו הנלהב; עמידתו המרוממה, שהבליטה יפה את מכנסיו המהֻדקים ואת מנעליו, אשר אִלו לבשם אדם פשוט, אפשר שלא היה שום איש משים לבו אליהם, אבל עכשו שהמלֻבש בהם הוא פיקוִיק, הרי הם מעירים – כביכול – רגשי כבוד ויראת הרוממות; והוא מֻקף אותם האנשים אשר נדבם לבם לשאת אתו יחד את כל התלאות והסכנות של נסיעותיו, ואשר נועדו לקבל חלקם גם בכבוד ובתהלה של תגליותיו. מימינו ישב מ”ר טריסי טופמן, זה טופמן הנוח להתרשם יתר־מדי, אשר בו חֻברו יחדו החכמה והנסיון של הבא־בימים עם ההתפעלות וההתלהבות של העלם בחולשה האנושית היותר מענינת והיותר ראויה לסליחה – באהבה. השָׁנים והפִּטום הרחיבו ועִגלו את התבנית הזאת, שהיתה לפנים רומנטית־דקה כל־כך: מקטֹרן המשי השחור התפתח יותר ויותר, ושרשרת הזהב אשר מתחתיו, התעלמה זרת אחר זאת, מחוג השקפתו של טופמן; ובאותה מדה עבר סנטרו הכביר את גבול העניבה הלבנה. אבל נשמתו של טופמן לא ידעה כל שנוי: הערצת המין היפה היתה עֲדַיִן התאותה השלטת בה בלי מעצור. משמאלו של מורהו הגדול ישב הפַּיְטן סנודגרַס והוא עוטה בדרך פיוטי אדרת כחֻלה סודית עם צוארון של עור־כלב, ואצלו חובב הספורטים וינקל, מתהדר במעיל־צַיָּדים ירֹק עם עניבה משֻׁבצת רבועים ומכנסים אפורים מהֻדקים היטב לבשרו.

נאומו של מ"ר פיקוִיק יחד עם הוִכוחים שנתעוררו אחריו נרשמו בדיוק בספר־הזכרונות של הקלוב. גם הנאום גם הוִכוחים יש להם דמיון מָחלט עם המשא־ומתן שבישיבותיהן של שאר החברות המהֻללות; ויען כי תמיד מעַנין הוא להקביל הקבלות בין מפעלותיהם והליכותיהם של אנשים גדולים, לכן אנחנו מוסרים בזה את כל דברי הפרוטוקול של אספה רבת־ערך זו.

“מ”ר פיקוִיק הֵעיר (כך מודיע המזכיר), כי פרסום ותהלה יקרים ללבו של כל אדם. תהלת משורר יקרה ללבו של ידידו סנודגרס; תהלת כבוש יקרה כמו־כן לידידו טופמן; והשאיפה לרכוש לו פרסום בכל מיני ספורטים שבשדות ויערות, ביבשה ובמים, ממלאה את כל לבו של ידידו וינקל. הוא עצמו (מ"ר פיקוִיק) לא יוכל לכחד, שגם הוא מֻשפע מתאווֹת אנושיות, מהרגשות אנושיות (מחיאות־כפים) – ואולי גם מחולשות אנושיות (קריאות בקול רם: לא! לא!); אבל עם זה הלוא יכול להגיד, כי, אם לפעמים התלקחה בחֻבו אש האנֹכיות, הנה מיד באה השאיפה להועיל לבני־האדם בכלל וכבתה את האש הזרה. החֵפץ, לרכוש לו תהלת המין האנושי, עשה לו כנפים, ואהבת הבריות היתה לו במקום חברת אחריות מאש (מחיאות־כפים סוערות). הוא איננו בוש להודות, – ורשות לאויביו להשתמש בהודאתו זו ככל חפצם – שהוא הרגיש קצת גאוה, כשהגיש לעולם את התֵּאוריה שלו על־אודות הקברנונים. תֵּאוריה זו אפשר שתהיה מהֻללת, ואפשר שלא תהיה (קול קורא: “היא מהֻללת”! ומחיאות־כפים). הוא מקבל בתודה את החלטתו של אותו הפיקוִיקאי הנכבד, שהשמיע זה עתה את קולו – היא מהֻללת. אבל, גם אם תהלת חבורו תגיע עד קצוי־ארץ, לא יוכל רגש הגאון, שירגיש אז בתור מחַברו, להִדַמות אף במקצת מן המקצת לאותו רגש הגאון שממלא את לבו, בהביטו סביבותיו ברגע זה, שהוא הרגע היותר נכבד וחשוב בימי חייו (מחיאות־כפים). הוא אינו אלא בריה עלובה, אדם פשוט (לא! לא!), אבל אי-אפשר לו שלא להרגיש, שהם בחרו בו למפעל רב־הערך ורב־הכבוד, שיש בו גם קצת סכנה. הדרכים הם עתה משֻׁבשים בגיָסות, ובעלי־העגלות פרועים לשמצה. יביטו־נא החברים הנכבדים על־פני חוץ ויתבוננו־נא במעשים שנעשים סביבותיהם: עגלות הדיליג’נסים והדֹאר נהפכות על־פניהן בכל עבר ופנה, סוסים מזדקרים ומתפרצים, אניות נטרפות בים, ודודי־קיטור מתפקעים, (מחיאות־כפים. קול קורא: לא!) לא? (מחיאות־כפים) יגש־נא הפיקוִיקאי הנכבד אשר קרא “לא” בקול רם כל־כך, ויכחיש את הדבר, אם יוכל (מחיאות־כפים). מי הוא זה אשר קרא “לא”? (מחיאות־כפים נלהבות). האם היה זה איזה אדם – הוא אינו רוצה לאמר “תגרן” (מחיאות־כפים סוערות) – אשר רדף אחר הכבוד ותוחלתו נכזבה, ואשר מקנאתו בתהלות ותשבחות שפזרו לו (למר פיקוִיק) בעד מחקריו – שאולי אין הם ראוים לכך – ומתוך צערו וכעסו על הבקֹרת הקשה שהוציאו על נסיונות־התחרותו הרפוים שלו, חש עתה מפלט לו אל תחבולת־מלשינות שפלה –

“**מ”ר בלוטון** (מן אלדגיט) קם ומדבר לסדר העבודה. האם אליו מכֻוָּנים דברי הפיקוִיקאי הנכבד? (קריאות: האל הסדר! הנשיאות! הן! לא! הוסף! רד! וכו').

"מר פיקוִיק לא יתן לבלבלו ולהשתיקו בקריאות וצעקות, כן, הוא התכַּוֵּן באמת לאותו הג’נטלמן הנכבד (התרגשות עצומה).

"מר בלוטון אין לו אפוא לאמר אלא זאת, שהוא מרחיק מעליו בשאט־נפש את האשמה הכוזבה והמנֻוָלה, אשר טפל עליו הג’נטלמן הנכבד מאד (מחיאות־כפים חזקות). אותו הג’נטלמן הנכד אינו אלא פטפטן ומתעתע. (מבוכה ומהומה גדולה. קריאות: הנשיאות! אל הסדר!).

"מר א. סנודגרס קם ודורש סדר. הוא פּונה בענין זה אל הנשיא עצמו (שמעו!) הוא חפץ לדעת, אם אפשר להרשות שתמשך מחלֹקת מגֻנה זו בין שני חברי הקלוב הזה. (שמעו! שמעו!)

"הנשיא מֻבטח בהחלט, שהפיקוִיקאי הנכבד יקח בחזרה את הבטוי, אשר השתמש בו זה עתה.

"מר בלוטון, עם כל הכבוד שהוא הוגה לנשיא, הוא מֻבטח בהחלט שלא יעשה כן.

"הנשיא חושב לו לחובה הכרחית, לשאול את הג’נטלמן הנכבד, אם השתמש באותו בטוי, שהתמלט מפיו זה עתה, בכַוָנתו הפשוטה והרגילה?

"מר בלוטון אינו מפקפק כלל להגיד, שהוא השתמש באותה מלה רק בהוראתה הפיקוִיקאית. (שמעו! שמעו!) הוא מחֻיב גם להודיע, כי כשהוא לעצמו הריהו מכבד ומוקיר עד מאד את הג’נטלמן הנכבד; והוא חשב אותו למתעתע רק מתוך נקודת־ראיה פיקוִיקאית. (שמעו! שמעו!).

"מר פיקוִיק מוצא לעצמו ספוק גמור בּבֵאור ההגון, הגלוי, המלא והשלם של ידידו הנכבד. והוא מבקש, שידעו ויבינו הכל, כי גם הדברים שהעיר הוא, היו מכֻוָנים גם הם רק בהוראתם הפיקוִיקאית. (מחיאות־כפים).

ובזה תמו דברי הרשימה; ואף אין כל ספק אצלנו, כי גם הישיבה תמה בזה, אחרי שהגיעו הוִכוחים לנקודה רמה כזו של ספוק רוחני, שכלי ונמוסי. אין בידינו אמנם ידיעות רשמיות על־אודות העובדות שימצא הקורא בפרק הבא, אבל הן נאספו ונלקטו בדיוק ובעיון מתוך מכתבים ושאר כתבי־יד מקוריים ונאמנים כל־כך, שאנחנו לקחנו לנו רשות לחברם יחד לספור מסֻדר.

פרק ב: מסע היום הראשון ומאורעות הערב הראשון ותולדותיהם.

השַׁמש הדיקן של כל המפעלים, השֶׁמש, יצא זה עתה על הארץ והתחיל שופך את אורו על בָּקרו של יום השלשה עשר לחדש מאי, אלף שמֹנה מאות ועשרים ושבע; ויחד עמו קם ממשכבו עוד שֶׁמש אחר, מר שמואל פיקוִיק, פתח את חלון חדרו והשקיף על העולם אשר שם מתחת. רחוב גוֹסוֶל השתרע לרגליו, רחוב גוֹסוֶל נמשך לימינו, עד כמה שעיניו מגיעות, רחוב גוֹסוֶל התרחב לשמאלו, וגם מעֵבר לדרך התפתל רחוב גוֹסוֶל.

– כך הם – חשב מר פּיקוִיק – כך הם אָפקיהם הצרים של אותם הפילוסופים, המוצאים ספוקם בחקר הדברים הנמצאים לנגד עיניהם ואינם מבקשים את האמתיות הנסתרות מאחריהם. ככה יכֹלתי גם אני להסתפק עד עולם בהסתכלות ברחוב גוֹסוֶל לבד, בלי השתדלות כל־שהיא לחדור לארצות הנעלמות, המקיפות אותו מכל עֵבר.

ואחרי אשר הוציא לאויר העולם את הרעיון היפה הזה, התחיל מר פיקוִיק להכניס את גופו בבגדיו, ואת בגדיו בחבילה. אנשים גדולים אינם רגילים לדקדק בתלבשתם ובחיצוניותם; כי על־כן נעשה עד־מהרה כל עסק התגלחת, ההתלבשות וגמיעת הקהוה. ולא עברה שעה אחת וכבר הגיע מר פּיקוִיק אל ככר סנט־מרטין, מקום מעמד עגלות הדיליג’נס, עם חבילת בגדיו בידו והטיליסקופוס שלו בכיס אדרתו ופנקסו במקטָרנו, מוכן ומזֻמן לקבל כל מיני תגליות הראויות להֵרשם לזכרון ולהקבע לדורות.

– בעל־עגלה! – קרא מר פּקויִק.

– כרגע, סיר! – ענה איזה דוגמא משֻׁנה של המין האנושׁי, לבוש אדרת־בד גס וסינר מאותו הארג גופא, ובצוארוֹ תלוי פח־נחֹשת עם מספר מפֹרש, כאלו היתה בריה זו רשומה בקטלוג של בית־אֹסף דברים משֻׁנים יקרי־המציאות. זה היה המשגיח על הסדרים בבית־מִקוה בעלי־העגלות.

– כרגע, סיר! הוֹ, בעל־העגלה הראשון!

ובעל־העגלה הראשון הוצא מבית־המרזח, ששם קטר את מקטרתו הראשונה, ותכף־ומיד הָשלך מר פיקוִיק עם חבילת־בגדיו לתוך הקרון.

– גוֹלדן קרוֹס! – הגיד מר פיקוִיק את מחוז חפצו.

– כל העסק אינו אלא שילינג אחד, תוֹמי! – קרא העגלון במפח־נפש, כדי להודיע לידידו המפקח על הסדרים, כאשר אך זזה העגלה ממקומה.

– בן כמה שנים הוא הסוס הזה, ידידי? – חקר מר פיקוִיק לדעת, בשפשפו את חטמו בשילינג, שהכין לו קודם־לכן בעד תשלומי הנסיעה.

– ארבעים ושתים – ענה בעל־העגלה, בהביטו באלכסון על נוסעו.

– האמנם! – קרא מר פיקוִיק ויחטוף את פנקסו מתוך כיס מקטָרנו.

העגלון שָׁנה את עדותו, מר פיקוִיק נעץ את עיניו בפני האיש, ובראותו כי תוי פניו לא שֻׁנו אף במקצת, מהר ורשם את הדבר לזכרון בפנקסו.

– וכמה זמן הוא עובד אצלך בתכיפות? כמה ימים רצופים הוא רגיל למשוך בקרון? – המשיך מר פיקוִיק את החקירה והדרישה שלו.

– שבועות שנַים או שלשה – ענה הלז.

– שבועות! – קרא מר פיקוִיק בתמהון, ושוב הופיע הפנקס.

– האֻרוות שלנו הן בפֶנטוֹנוִיל, ושם ביתו – השיב בעל־העגלה בקרירות – אלא שאנחנו לוקחים אותו הביתה רק לעתים רחוקות, בשביל חלישותו.

– בשביל חלישותו! – שָׁנה מר פיקוִיק מבלי הבין.

– הוא נופל תמיד לארץ, כשמפַחים אותו מן הקרון – הוסיף בעל־העגלה – אבל כשהוא רתום אל העגלה, מהֻדק היטב, בלום ומרֻסן כראוי לו, אזי אי־אפשר לו לנפול ארצה כחפצו. וגם התקַנו זוג של אופנים מֻבחרים שבמֻבחרים, ואם רק יזוז ממקומו, הרי הם רצים אחריו מאליהם, ולזוז הוא מחֻיב, אם יאבה או ימאן.

מר פיקוִיק רשם בפנקסו את כל דברי בעל־העגלה מלה במלה, במחשבה תחלה להודיעם אחרי־כן בקלוב, בתור דוגמא של סבלנות ואריכות־ימים עקשנית של סוס בתנאי־חיים קשים כל־כך. ואך כלה לכתוב בדיוק את כל הדברים והנה הגיעה העגלה לגולדן־קרוס. בעל־העגלה קפץ ממושבו, ומר פיקוִיק יצא בנחת ובזהירות מתוך הקרון. מר טופמן, מר סנודגרס ומר וינקל, שחכו כבר בדאגה לבוא מנהיגם המהֻלל, חרדו לקראתו בברכות־שלום.

– הרי לך שכר הנסיעה – אמר מר פיקוִיק, בהושיטו את השילינג לבעל־העגלה.

אבל מה גדל תמהונו של המלֻמד הגדול, כשאותו האדם המוזר חטף את השילינג וזרק אותו על המרצפת, ובנאום קצר ונמרץ, מלא ציורים מליציים, בקש שיַרשו לו את התענוג להֵאבק אתו (עם מר פיקוִיק) חלף שכרו.

– היצאת מדעתך? – אמר מר סנודגרס.

– או שִׁכור אתה? – אמר מר וינקל.

– או זה וזה כאחד? – אמר מר טופמן.

– גשו הלום! – נהם בעל־העגלה ואגרופיו התחילו מנפנפים וסובבים באויר בחריצות של מֻמחה לאותו דבר – גשו הלום, כל ארבעתכם, אם רצונכם בכך.

– יקומו הנערים וישחקו לפנינו! – הריעו כחצי תריסר עגלונים בבת־אחת – צק לעם ויאכלו, Sam![^3] ובתרועות־גיל הקיפו את מערכת־המלחמה.

– מה הרעש, סם? – שאל ג’נטלמן אחד בשרוְלי קַליקא שחור.

– הרעש! – ענה בעל־העגלה – וכי למה לו המספר שלי?

– אין לי כל־צֹרך במספר שלך – אמר מר פיקוִיק, משתומם למשמע אזניו.

– אם־כן אפוא, למה זה לקחת אותו? – שאל בעל־העגלה.

– לא לקחתי אותו – השיב מר פיקוִיק בכעס.

– הנשמע כדבר הזה? – הוסיף בעל־העגלה בפנותו אל הקהל – אדם נכנס לקרון כמרגל, ולוקח ורושם לא רק את המספר אלא גם כל מלה ומלה שאומר לו העגלון. (קו אור נצנץ במֹחו של מר פיקויק – הלא זה דבר הפנקס!).

– בפֹעל ממש עשה כך? – התאוה עגלון אחר לדעת.

– בודאי; כך עשה – ענה בעל־העגלה הראשון – ואחרי שהעלה את חמתי בערמומיותיו ובנכליו כל־כך, עד שפקעה סבלנותי והתכּוננתי לשלם לו שכרו משָׁלם, הועיד כאן שלשה עדים לענות בי. אך אין בכך־כלום! אני אשיב לו גמולו, גם אם אכָּנס בעד זה לישיבה של ששה חדשים. ובכן, צא אלי!

ובעל־העגלה זרק את כובעו על המרצפת, בבטול גמור של קנינו הפרטי, הפיל לארץ את משקפיו של מר פיקוִיק, חִלק באגרופו מהלומה אחת על חָטמו של מר פיקוִיק, שניה על חזהו, שלישית מתחת לעינו של מר סנודגרס, ורביעית, משום שנוי, על מקטָרנו של מר טופמן; אחרי־כן קפץ בקפיצה אחת לאמצע הרחוב, ומשם שוב על המדרכה, ובתור סיום שדד ממר וינקל את כל כַּמות אויר־הנשימה שנמצא לפי־שעה ברֵאתו, – וכל זה פעל ועשה במשך חצי תריסר סיקונדות.

– איה שוטר? – קרא מר סנודגרס.

– שימו אותם תחת המשאבה! – יעץ נושא עֻגות חמות למכירה.

– אתה עתיד לִתֵּן דין־וחשבון על־זאת! – פלט מר פיקוִיק מתוך נשימה כבדה.

– מרגלים! הריע כל הקהל.

– צא אלי! גש הלום! – שאג בעל־העגלה, שהוסיף לנופף את אגרופיו באויר.

עד־עתה עמד ההמון וצפה בשויון־רוח בכל אותו המחזה. אך באשר התפשטה ביניהם השמועה, שהפיקוִיקאים הם מרגלים ומלשינים, התחילו דנים בהתענינות מרֻבּה בהצעתו המצננת של מוכר העֻגות הרותחות. וקשה לדעת איזו מעשי־אלמות היה ההמון מוציא מתחת ידו, אלמלא באו לכאן פּנים חדשות ועשו קץ לכל אותו המאורע בדרך אשר לא פלל לו שום איש.

– מה השחוק הזה לכם? – שאל איש צעיר לימים, גבה־קומה ודק־בשר, לבוש מעיל ירֹק, שהזדקר פתאם מלשכת פקידות הדיליג’נסים.

– מרגלים! – הריע הקהל שוב.

– לא אמת הדבר! – צעק מר פיקוִיק בהטעמה, שהיתה צריכה להוציא אף ספקה-ספיקא מלב כל שומע בלתי־משֻחד.

– אין אתם? אין אתם? – אמר הצעיר, בפנותו אל מר פיקוִיק ובפלסו לו נתיב בתוך ההמון על־ידי התחבולה הבדוקה והמנֻסה של דחיפת המרפק בפרצופיהם של הנדחקים.

המלֻמד הגדול באר לו את המצב האמתי של כל אותו הענין במלים אחדות, שיצאו מפיו דחופות ומבֹהלות.

– אם־כן, לֵך אתי – אמר בעל־המעיל הירֹק במשכו את מר פּיקוִיק אחריו במאמצי־כח ומבלי חדול לדבר בכל הדרך – הוֹ, אתה, מספר 924, קח את שכר הנסיעה ופרַח לך! – זה ג’נטלמן נכבד – ידוע לי היטב – איזו דברי שטות! – בדרך הזה, סיר – איה חבריך? – אך משגה הוא, כפי שאני רואה – ואולם אין בכך־כלום – מאורעות כאלה יִקרו לפעמים קרובות – במשפחות היותר חשובות ומסֻדרות – אין איש מת מזה – אבל הגש תלונתך עליו – יקבל מנה יפה – פרא־אדם ארור!

ובהוסיפו לפלוט פתגמים מרֻסקים ממין זה בפטפטנות מצֻינה, הוליך הצעיר הזר את מר פיקוִיק ואת תלמידיו־חבריו אל אולם־ההמתנה בשביל הנוסעים בעגלות הדיליג’נס.

– הוֹ, משרת! – הריע הזר בצלצלו בפעמון בחֹזק־יד – כוסות לכֻלנו גרוֹג, רותח וחזק, ומתוק, והרבה, – עינך נִזוֹקה, סיר? – משרת! ביפסטק חי לעינו של הג’נטלמן – אין לך טוב לחַבּוּרה כביפסטק חי, סיר – גם עמוד־פנס קר הוא טוב מאד. אבל עמוד של פנס אינו נוח כל־כך – מגֻחך מאד לעמוד ברחוב כחצי שעה בעין סמוכה אל כלונס־הפנס – הַ הַ הַ! – אבל טוב הוא בכל־זאת – הַ הַ! ומבלי הפסק אפילו כדי לשאף רוח, בלע הצעיר הזר תוך כדי־דבור בלגימה אחת כחצי הקיתון של הגרוג המעלה הבל, ואחר התנפל לתוך כורסה בהרוָחה ובהרחבת־הדעת, כאלו לא קרה שום דבר יוצא מגדר הרגיל.

ובעוד ששלֹשת בני־לויתו של מר פיקוִיק היו עסוקים באמירת מזמורי־תודה למַכָּרם החדש, לקח לו האדם הגדול בעצמו מועד להתבונן יפה בתלבשתו ובמראהו של זה.

זה היה אדם בעל־קומה בינונית, אלא שמפני דקות גוו ואריכות רגליו נראה גבֹהַּ הרבה יותר מכפי שהיה באמת. מעילו הירֹק היה בודאי מלבוש מהֻדר מאד בתקופת המודה של “זנב הסִיס” זכור לטוב; אבל כפי הנראה שִׁוה בימים ההם הוד והדר על איש קצר־קומה הרבה יותר מהצעיר הזה, כי על־כן לא הגיעו עתה שרוֻליו המלֻכלכים בשומן אפילו עד לפרקי־הידים של בעליו החדשים. מבלי שים לב לרֹב שניו רכס הצעיר את כל כפתוריו עד לסנטרו, ובזה הביא אותו בסכנה גלויה להִפקע על גבו. על צוארו עָנַד עניבה שחורה ישָׁנה, בלי כל זֵכר לצוארון של כתֹנת מתחתיה. במכנסיו השחורים והצרים נצנצו במקומות אחדים שטחים משֻׁפשפים, הרומזים על שמוש מרֻבה; הם היו קשורים ומהֻדקים היטב למטה בשרוֹכים אל זוג של נעלים מטֻלאות, בכוָנה גלויה להעלים מן העין את הפוזמקאות הלבנים־המגֹאלים, שהציצו בכל־זאת בחֻצפה יתרה בעד הרוָחים הצרים. מתחת לשולי מגבעתו המעֻכה המֻפשלים ירדו תלתלי קוֻצותיו הבלתי מסֻדרות; ובעד הרוָחים שבין קצות שרוֻליו ובין נעלי־ידיו נראה בשר פרקי־ידיו. פניו היו כחושים וחִורים; אבל ארשת של חֻצפה עליזה ושל שלטון מָחלט ברוחו בצבצה ועלתה מכל הליכותיו של אדם זה.

כזה היה אותו האיש, אשר מר פּיקוִיק הסתכל בו בעיון בעד משקפיו (שלאשרו מצא אותם שוב), ואשר אליו פנה עתה להביע לו במליצות מהֻדרות את תודתו החמה והמָרגשת, לאחרי שהחרישו חבריו, מאין עוד מזמורי־תודה בפיהם.

– אין הדבר כדאי – אמר הזר, בהפסיקו את הנאום תכף בראשיתו – כבר הרביתם לדבר – די בזה – ואולם בן־חיל הוא אותו בעל־העגלה – עָבד באגרופיו בחריצות – אך אִלו הייתי אני במקומו של חברכם בעל בגדי־הציד – חי־נפשי – הייתי מרוצץ את גֻלגָלתו – וגם מוכר העֻגות היה יוצא מתחת ידי בשן ועין – בהן־צדקי!

הנאום הנמלץ הזה הֻפסק על־ידי ביאת הרַכּב, שהודיע כי הדיליג’נס “קוֹמוֹדוֹר” ההולך לרוֹצ’יסטר נכון לצאת לדרכו.

– קומודור! אמר הזר בקפצו ממקומו – "זוהי העגלה שאני צריך לה – הזמן בשבילי מקום – על הגג – ולכם אני מניח לשלם מחיר הגרוֹג – לי יש רק שטר בן־חמש – וצריך יהיה לפרטו – ומעות כסף רֻבּו רעות עתה – כפתורי בירמינגהם – זה ידוע – הלא?

והוא נענע בראשו בארשת של ידען גדול.

והנה נזדמן, שגם מר פּיקוִיק ושלשת חבריו החליטו לעשות את רוצ’יסטר לתחנה הראשונה על דרכם. ואחרי שהודיעו זאת למַכרם החדש, גמרו לשבת כֻלם על גג העגלה, כדי שיוכלו לשוחח ברוָחה.

– עלוּ אפוא! – אמר הזר ויעזור למר פּיקוִיק לטפס בבהילות גדולה כל־כך, שלא היתה כלל לפי מנהגי חשיבותו של המלֻמד הגדול וגם לא לפי כחותיו הגופניים.

– איזו צרורות וחבילות, סיר? – שאל הרַכּב.

– למי? לי? הצרור הקטן בניָר האפורי הזה, זה הכל – יתר חפצי שלחתי באניה, דרך המים – ארגזים כבירים מסֻמרים וחשולים – גדולים וגבוהים ממש כבתים – כבדים, כבדים מאד, יקחם השד! – ענה הזר, בתחבו עמֹק עמֹק לתוך כיס־מעילו את צרור הניָר, שחזותו מוכיחה עליו שהוא מכיל חלוק אחד ומטפחת־אף.

– ראשיכם! – שִׁמרו את ראשיכם! – קרא הזר הפטפטן בקול רם, כשהגיעה העגלה אל השער המֻקמר, אשר בו היו הדיליג’נסים יוצאים ונכנסים בימים ההם – "מקום נורא – סכנת־נפשות – זה לא כבר – חמשה ילדים – ואֵם – אשה גבֹהה, אכלה עֻגות – שכחה את דבר השער – קיש, קיש חלָף! – הילדים מביטים סביבותיהם – ראשה של אמם נעלם ואיננו – העוגה בידה – ואין פה לשימה בו – אבד ראש של משפחה – איֹם, נורא! אתה משקיף על ויטהולם, סיר? – בנין מהֻדר – חלונות קטנים – כאן נכרת ראשו של מי־שהוא,3 הלא, סיר? – גם הוא לא נזהר, בודאי, ולא השגיח כהֹגן – הלא, סיר?

– אני מהרהר בחליפות ותמורות בעסקי בני-האדם – אמר מר פיקוִיק.

– כן, כן – אני מבין – היום אתה נכנס בפתח ההיכל, ולמחר אתה מֻשלך בעד חלונו – אתה פילוסוף, סיר?

– מסתכל בטבע האדם, סיר – ענה מר פיקוִיק.

– גם אני כן. וכן הם רֹב הבריות, כשאין להם לעבוד אלא מעט ולהרויח עוד פחות. גם פַּיְטן סיר?

– ידידי מר סנודגרס יש לו נטיה עצומה לשירה – ענה מר פיקוִיק.

– כן גם אני – אמר הזר – "שיר ספורי – עשרת אלפים שורות – רבולוציה של יולי – חברתי תכף־ומיד, תוך־כדי־מעשה – מַרס ביום, אַפּוֹלוֹ בלילה – יריות כלי־תותח, צלילי הכנור –

ואתה היית עד־ראיה לאותו המאורע הגדול והמהֻלל, סיר? – שאל סנודגרס.

– עד־ראיה! איזו שאלה! יריתי מקנה הרובה – יריתי מתוך הרהור ברעיון – רצתי אל בית־היין – ארגתיו בחרוזים – ושוב החוצה – רעש יריות, שריקות כדורים – רעיון חדש – ושוב לביתה היין – עט ודיו – ושוב החוצה – הורגים ודוקרים – כן, עת נהדרה, סיר.4 ואתה עוסק בספורט, בציד, סיר"? – פנה פתאם אל מר וינקל.

– במקצת, סיר – ענה אותו ג’נטלמן.

– עסק מהֻדר, סיר – עסק מהֻדר. – וכלבים, סיר?

– אין לי עד־עתה – ענה מר וינקל.

– אה, עליך לגדל כלבים – חיות מצֻינות – בריות מחֻכּמות – היה לי פעם אחת כלב – חוש־הריח מפתיע – באחד- הימים הלכתי לצוד ציד – באתי אל מאחרי משוכה – שרקתי – הכלב עומד תחתיו – שרקתי שוב – “פוֹנטוֹ” – והוא ממקומו לא ימוש – קורא אני לו “פונטו, פונטו” – והכלב לא נע ולא זע, כמדֻקר – ועיניו נטויות אל קורה – הבטתי למעלה, ראיתי כתֹבת – “שומרי היער נצטוו לירות בכל כלב שימָצא בקרפף זה” – והוא אינו עובר על קורה זו – כלב נפלא – כלב רב־ערך מאד.

– זוהי דוגמא מיֻחדת במינה – אמר מר פיקוִיק – התרשני לרשום אותה בפנקסי?

–בודאי, סיר, בודאי! – עוד מאות אנֵיקדוטות מאותו הכלב עצמו – נערה יפה, סיר (אל מר טריסי טופמן, שעיניו ירו חִצי־מבט, אי־פיקוִיקאים בהחלט אל עלמה צעירה, שבאה בדרך לקראתם.

– מאד מאד! – אמר מר טופמן.

– נערות אנגליות אינן יפות כספרדיות – בריוֹת אצילות – שֵׂער כעצי־הָבנים – עינים שחורות – תבנית מקסימה – בריות מתוקות – יפות מהֻדרות.

– אתה היית בספרד, סיר? – שאל מר טופמן.

– התגוררתי שם – שנים רבות מאד.

כִּבּושים רבים, סיר? – חקר ודרש מר טופמן.

–כבושים? לאלפים! דוֹן בּוֹלַרוֹ פִּיצגיג – “גרַנד” ספרדי – בת־יחידה – דונה כריסטינה – בריאה נחמדה ונעימה – אהבה אותי עד לטֵרוף־הדעת – האב קנא ונוקם – הבת נפש יפה וענֻגה – אנגלי יפה־תאר – דונה כריסטינה באה לידי יאוש – שתתה רעל – בצרורי נמצאה משאבת־הקֵבה – אני עושה בה אוֹפירציה – בולארו הזקן מלא שמחה והתפעלות – מסכים לזִווּגנו – משליב את ידינו – פלגי דמעות – מעשה רומנטי – מאד.

– האם אותה גבירה נמצאת עתה באנגליה, סיר? – חקר לדעת מר טופמן, אשר תֵּאור הוד־יפיה עשה עליו רֹשם כביר.

– מתה, סיר, מתה – ענה הזר בהגישו אל עינו הימנית שריד־כמעט של מטפחת־אף ישנה ובלה – “משאבת־הקבה” לא השיבה עוד לאיתנה – גוה נהרס – נפלה קרבן.

– ואביה? – שאל סנודגרס הפיוטי.

– מוסר־לב ויסורי־נפש – ענה הזר – "נתעלם פתאם – היה לשיחה בכל העיר – בִּקשו וחפשו בכל מקום – ללא־הועיל – המזרקה הגדולה שברחוב העיר חדלה פתאם לזנק מימיה – עברו שבועות – ומים אין – הובאו פועלים לנקות – פתחו את הסילון הראשי – נתגלה בו ראש חותני, ואחרי־כן רגליו – בנעלו הימנית מגִלה ארֻכּה – וִדוי שלם ומלא – הוציאו אותו, והמזרקה חזרה לזנק מימיה כמקדם.

– התרשני לרשום בפנקסי את הרומן הקטן הזה, סיר? – שאל מר סנודגרס, נרגש מאד.

– בודאי, סיר, בודאי – ועוד חמשים ממין זה, אם רצונך לשמעם – משֻנים הם חיי – קורות־חיי משֻנות – לא יוצאות מן הכלל, אבל מוזרות ומענינות.

ובסגנון זה הוסיף הזר לפטפט כל הדרך, ולא היה מפסיק אלא כדי לשתות כוס שכר, בתור מאמר המֻסגר, בכל מקום שעמד הרַכּב להחליף את הסוסים. וכאשר הגיעה העגלה לגשר רוצ’יסטר, היו פנקסיהם של מר פיקוִיק ומר סנודגרס כבר כתובים פנים ואחור, מלאים רשימות ממאורעות חייו.

– חָרְבָּה נהדרה! – קרא מר אוגוסטוס סנודגרס בהתלהבות פיוטית המיֻחדת לו, למראה הריסות המבצר הישן.

– איזה חֹמר יפה לחוקר קדמוניות! – הוציא מר פיקוִיק מפיו, בכוננו את טיליסקופו מול עיניו.

– אה, מקום נפלא – אמר הזר – “גלים מהֻללים – כתָלים מזרים אימה – קשתות מתמוטטות – פִּנות קודרות – מדרגות מפֹררות – גם בית־תפלה עתיק – ריח־אדמה – הרצפה שחוקה ומטֻשטשה ממצעדי רגלי הסיָרים – דלתות סכסוניות קטנות – כסאות הוִדוי דומים לתאי־הגזברים בתיאטראות – בריות משֻׁנות אותם הנזירים – אפיפיורים ושרי אוצרות וכל מיני ברואים זקנים, עם פרצופים שמֵנים ואדֻמים וחטמים חרומים – ועם מקטרָנים של עורות שור־הבר – וקני־רובה ישנים – וארונות־אבן של מתים – מקום נפלא – גם אגדות עתיקות – ספורים משֻנים – הפלגה”!

וכך הוסיף הזר לשוחח יחידי, עד אשר עמדה עגלת הדיליג’נס ברחוב העליו לפני בית־המלון המכונה “בית־השור”.

– אתה תתאכסן כאן, סיר? – שאל מר נתנאל וינקל.

– אני? לא – אבל לכם הייתי יועץ להתאכסן כאן – בית מן המֻבחר – מטות נקִיות ומרֻוָחות – המלון הסמוך, זה של רייט, יקר – יקר מאד – שלשה שילינגים יזקפו עליכם בחשבון בשכר הבטה גרידא על המשרת – אם תסעדו אצל מכריכים, תהיו חַיָבים לשלם לבעל־המלון קנס, יותר משהיתה עולה לכם הסעֻדה באכסניא גופא – אנשים משֻׁנים – מאד.

מר וינקל גחן אל מר פיקוִיק ולחש לו דבר־מה. אחרי־כן התלחש מר פיקוִיק עם מר סנודגרס ומר סנודגרס עם מר טופמן, ובקריצות ורמיזות הביעו כֻלם את הסכמתם להצעת מר וינקל. אז פנה מר פיקוִיק אל הזר בדברים האלה:

– היום בבֹקר עשית עמנו טובה גדולה, סיר. הרשנו־נא להראותך אות קלוש של תודתנו ולחלות פניך לכבדנו לסעוד אתנו.

– בעֹנג גדול – לא אעֵז להעמיס עליכם את טעמי שלי – אבל צלי־עופות עם פִטריות – זה דבר נפלא! – באיזו שעה?

נראה־נא – ענה מר פיקוִיק, בהוציאו את שעונו מכיסו – עתה קרוב לשלש, נאמר־נא בחמש, אם כשר הדבר לפניך.

– זוהי לי שעת הכֹשר מאין כמוה – ענה הזר – "ובכן, בחמש בדיוק – ועד השעה ההיא תספיקו להסתדר כראוי.

ובדברו הרים את שולי מגבעתו המֻפשלים כמלֹא שתי אצבעות, ואחר הִטה אותה בהתרשלות על אזנו האחת, ובהרחבת-הדעת עבר את חצר האכסניא ויצא אל הרחוב הראשי, כשחצי צרור הניָר מבצבץ ועולה מתוך כיס מעילו.

– זהו, כפי־הנראה, איש אשר נסע בארצות רבות והסתכל יפה באנשים ובדברים – אמר מר פיקוִיק.

– הייתי חפץ מאד לראות את הפואימה שלו – אמר מר סנודגרס.

– ואני הייתי תאב מאד לראות אותו הכלב – אמר מר וינקל.

מר טופמן לא אמר כלום; אבל הוא הרהר בדונה כריסטינה, במשאבת־הקֵבה, במזרקה – ועיני מלאו דמעות.

החברים שכרו להם אולם מיֻחד, בדקו את חדר־המטות, הזמינו סעִדת־הצהרים, ואחר יצאו לראות בעיר ובמסִביה.

אנחנו קראנו בעיון את רשימותיו של מר פיקוִיק על ארבע הערים: סטרוּנד, רוצ’יסטר, צ’ַאתּם וברוֹמפטוֹן ולא מצאנו כמעט שום הבדל בין השקפותיו שלו ובין אותן של נוסעים אחרים שעברו במקומות הללו. תאורו הכללי הוא, בקִצור, כך:

"תוצאותיהן העִקריות של הערים הללו, הן, כפי־הנראה: חיָלים, מלחים, יהודים, נתר, סרטנים, אופי צירים ופקידי־הנמל. הסחורות המֻצגות ביחוד לרַאוה בחלונות המחסנים ברחובות הראשיים, הן: צרכי־אֹכל לכלכלת הצי, סֻכר שרוף, תפוחים, דגים מיֻבשים, וצדפות. הרחובות, למראית־עין, מלאים חיים ותנועה; ולזה גורמים ביחוד ארחות־חייהם העליזים של אנשי־הצבא. לב כל אוהב־אדם יעלוץ למראה אנשי־חיל הללו, התועים ומתנדנדים בלכתם מתוך בדיחות־דעת יתרה וחריפות־יין יתרה; ביחוד אם נשים אל לבנו את העֹנג הנקי והזול, שהם ממציאים בזה לאוכלוסי הילדים הרודפים אחריהם ומתלוצצים בהם. שום דבר (מוסיף מר פיקוִיק) לא יוכל להִדַמות לבדיחותם ולרוחם הטובה. יום אחד לפני בואי הֵנה אֵרע לאחד מהם דבר כזה: הוא נעלב קשה בבית־מרזח, כי הנערה המוכרת את היין הודיעה בהחלט, שהיא לא תתן לו עוד שום משקה. החיָל טוב־הלב הוציא מיד את כידון־רובהו (כמובן רק לשם הלצה) ופצע את הנערה בכתפה. ואף־על־פי־כן בא אותו איש־החיל הנעים ביום־המחרת בבֹקר לאותו בית־המרזח בין עשרת הראשונים והודיע בפֵרוש, כי הוא נכון להשקיע את הדבר ולשכוח את כל אותו המאורע.

“כַּמות־הטבק שמבלים בערים הללו (מוסיף מר פיקוִיק) היא, כפי הנראה, עצומה מאד, והריח הממלא את הרחובות, מהַנה בודאי מאד את מעריצי העִשון. נוסע, המביט על הכל בהשקפה שטחית, יוכל למצא דֹפי בזֻהמא, שבה מצטַינים הרחובות; אבל מי שרואה בזה סִמן לתנועת־מסחר ופרנסה מרֻבּה. הוא ישמח ממש על המחזה הזה”.

בחמש שעות בדיוק הופיע הזר ותכף אחריו – סעֻדת־הצהרים. הוא השתחרר כבר מצרור־הניָר הכתֹם, אבל בתלבשתו לא היה כל שנוי, והתקרבותו ופטפטנותו התגברו עוד – אם רק אפשר הדבר.

– מה זאת? – שאל, כשהסיר המלצר את מכסה אחת הקערות.

– פורילות, סיר.

– פורילות – אה – דג מהֻדר – כֻּלם באים מלונדון – בעלי־עגלות הדיליג’נס עורכים סעֻדות פוליטיות – קרונות של פורילות – תריסרים של סלים – כת־ליצנים. כוס יין, סיר?

– בעֹנג גדול – ענה מר פיקוִיק. והזר שתה כוס יין ראשונה לחיי מר פיקוִיק, ואחר לחיי מר סנודגרס, ואחר לחיי מר טופמן, ואחר לחיי מר וינקל, ואחרי־כן כוס מיֻחדת לחיי כל המסֻבים ביחד, והכל במהירות מדהימה כדבוּרו.

– איזו מהומה שם על המדרגות אצלכם, מלצר – אמר הזר – "גוררים ספסלים למעלה – נגרים עולים ויורדים – מנורות, כוסות, כלי־זמר. – מה כל התכונה הזאת?

– הכנות לנשף־מחולות, סיר – ענה המלצר.

– נשף־חשק של חברה? מה?

– לא, סיר, לא של חברה, סיר. זהו נשף־מחולות לטובת העניים, סיר.

– אולי ידוע לך, סיר, היש נשים יפות בעיר זו? – שאל מר טופמן את הזר בהתענינות מרֻבּה.

מהֻדרות – נפלאות! – הלא אנחנו בנפת קֶנט, סיר – הכל יודעים את קֶנט – תפוחים, דֻבדבניות, כִּשות ונשים – זאת תהלתה. כוס יין, סיר?

– בעֹנג גדול – ענה מר טופמן. והזר מזג כוסו והריק אותה בן־רגע.

– הייתי חפץ מאד ללכת לאותו הנשף – אמר מר טופמן – מאד מאד.

– כרטיסים יש להשיג בלשכה שלנו, סיר – ענה המלצר – עשרה שילינגים הכרטיס, סיר.

מר טופמן הביע שוב את חפצו האדיר להשתתף בנשף־המחולות, אך כאשר לא מצא מענה לא בעיניו המאפילות של מר סנודגרס ולא במבטו התוהה של מר פיקוִיק, פנה בהתענינות מרֻבה אל יין־אוֹפוֹרטוֹ ואל קנוח־הסעֻדה, שהעלו ברגע זה על השלחן. המלצר יצא, ובני־החבורה נעזבו לנפשם, לבלות בנעימים את השעות האחדות שלאחרי הסעִדה.

– סלח־נא, אדוני – אמר הזר – "הבקבוק עומד בלי תנועה – יעש נא סבובו סביב השלחן – כדרך השֶׁמש – כוסות ריקות אסורות בראִיָה.

והוא הריק את כוסו שמִלא שני רגעים קֹדם לכן, ושוב מִלא ושתה כוס שנית, בארשת של אדם הרגיל בכמו אלה.

בקבוקי היין הורקו כֻּלם, וחדשים ומלאים הֻזמנו. האורח דבר בלי־פוגה, והפיקוִיקאים שמעו והאזינו. מר טופמן הרגיש, עם כל רגע, תשוקה יתר עזה ללכת אל הנשף. פניו של מר פיקוִיק נהרו בארשת־אהבה לוהטת לכל המין האנושי; ומר וינקל ומר סנודגרס התנמנמו.

– הם מתחילים כבר, פה למעלה – אמר הזר – "שִׁמעו, האזינו! – צלילי כנורות – קול־נֵבל – עתה הולך הכל כשורה.

על־פי צלילי המנגינות, שהתגלגלו מלמעלה על המדרגות, נִכּר היה שהתחילה שם הקדרִיליה הראשונה.

– מה מאד חפצתי להיות שם – חזר ואמר מר טופמן.

– גם אני – אמר הזר – אבל חפצַי אינם אתי – האניה הארורה אֵחרה לבוא – ואין לי מה לבוש – מצב משֻׁנה, מה?

מדת הרחמים היתה אחד היסודות העִקריים בתורת הפיקוִיקאים, ובמדה יפה זו הצטַיֵן מר טריסי טופמן שכם אחד על כל חבריו. אין מספר לדוגמאות שנרשמו בספר הזכרונות של החברה, על־אודות העניים הרבים ששלח האדם היקר הזה לבתי יתר החברים, כדי שיעניקו להם בגדים ישנים או תמיכת־כסף.

– אני הייתי חושב לי לאֹשר גדול, להשאילך לצֹרך זה חליפות בגדים – אמר מר טריסי טופמן – ואולם אתה דק בשר, ואני… – בריא ושמן כבַכוּס שירד מן החבית ולבש מכנסים – מה? – הו, בַכוּס מזֻקק שבעתים, הגישה הבקבוק.

קשה להגיד, אם היה מר טופמן ברֹגז קצת על־דרך הצווי המָחלט, אשר בו דרש הזר להגיש לו את היין, שנעלם בגרונו במהירות מבהילה כל־כך או כי נרגז לשמוע, שמעִזים לדמות באֹפן גס ומחפיר כל־כך את אחד מחשובי חברי הקלוב הפיקוִיקאי אל בַכוס שירד מגדֻלתו. אך איך שיהיה, הוא הגיש לו את היין, ובמשך סיקונדות מועטות הביט אל הזר בעין חודרת וקשה; אך בראותו כי הלז לא נִחת כלל ממבטו הסוקר והחוקר, ומנוחתו ובדיחות־דעתו לא הֻפרעה אף כל־שהוא, הקל לאט לאט מן החֻמרה היתרה הזאת וחזר שוב לענין הנשף.

– חפצתי להעירך, אדוני – אמר אליו – כי, אם המלבוש שלי יהיה רחב יותר מכפי מדתך, הנה בגדו של מר וינקל אפשר מאד שיהלום אותך יפה.

הזר מדד בעיניו את מר וינקל מכף־רגל ועד ראש ופניו נהרו משֹבע־רצון באמרו: הוא הוא מה שדרוש לחפצי.

מר טופמן הביט סביבותיו. היין אשר פעל את פעֻלתו המיַשנת על מר סנודגרס ומר וינקל, פרש מצודתו גם על חושיו של מר פיקוִיק. אותו הג’נטלמן עבר לאט־לאט את כל המדרגות, המוליכות אל התרדמה העמֻקה, הבאה אחרי סעֻדה שמֵנה ושתיה הגונה. הוא עבר את המעברות הרגילות, ממרום העליזות למעמקי היגון, ומתהום היגון אל שיא העליזות. כפנס של גז ברחוב, שאורו מבליח מנשיבות־הרוח, כן גם הוא רגע הבריק רוחו באור מסַמא, ואחר שקע ודעך כמעט לגמרי; ואר הפסקה קצרה התלקח שוב, כדי להאיר רגע קטן, ושוב התחיל מהבהב באור אי־בטוח, מפקפק, עד כי לאחרונה כבר כליל. ראשו ירד על חזהו, ורק קול־נחרה מתמידה, שלפרקים התערב בה קול־נאקה קלה, היה הסִמן המוחשי היחידי למציאותו של האדם הגדול.

על מר טופמן חזקו מאד פתויי היצר, ללכת אל הנשף ולראות את הרֹשם שיעשה עליו יָפיָן של בנות קֶנט. אדיר היה גם חפצו לקחת אתו את הזר. הלא הוא עצמו אינו יודע כלל את המקום ואת אנשי המקום; תחת אשר הזר, כפי הנראה, יודע ומכיר את שניהם היטב, כאלו התגורר כאן מילדותו. מר וינקל נרדם, ומר טופמן היה בקי כל־צרכו בענינים כאלה כדי לדעת, כי ברגע שיעירו אותו, יתגלגל ויתנפל על המטה, כפי שמחֶיֵב טבע הדבר. כי־על־כן לא יכול להחליט בדעתו מה לעשות.

– מַלא את כוסך והגישה לי את הבקבוק – אמר האורח, אשר לא עיף ולא יגע לא בדבור ולא בשתיה.

מר טופמן עשה כדבריו, והדחיפה היתרה של הכוס האחרונה הביאה אותו לידי החלטה גמורה.

– חדר־משכבו של וינקל מחֻבר בפתח עם זה שלי – אמר מר טופמן אל הזר, – אם אעירנו עתה ואגיד לו את חפצי, הרי לא יבין את דברי. ואולם אני יודע, כי יש לו חליפת־בגדים בשׂק־מסעו; ולכן אם תלבש את הבגדים בלכתנו אל הנשף ותפשוט אותם בשובנו, אזי אוכל להשיבם למקומם, מבלי הטריח את חברי כל־עִקר בכל אותו הענין.

– הפלגה! – ענה הזר – רעיון נפלא – מצב משֻׁנה ארור – ארבע־עשרה חליפות בגדים במרצופים, ואני מוכרח ללבוש בגד של איש אחר – מחשבה יפה מאד – מאד.

– עלינו לקנות כרטיסים לנשף – אמר מר טופמן.

– אינו כדאי לבקוע ליטרא־שטרלינג בשביל־כך – אמר הזר – נשַׂחק במטבע ונראה מי ישלם בעד שנינו – אתה סַבב מטבע – ואני אגיד: – אשה – אשה – אשת־כשפים.

מר טופמן ירה את מטבע־הזהב שלו, והיא נפלה על השלחן עם צורת הדרקון למעלה (אותה צורה, שהזר קרא לה “אשה” משום הנימוס). אז צלצל מר טופמן בפעמון, קנה שני כרטיסים וצוה להביא נרות, לא עבר רבע שעה והזר עמד הדור בלבושו של מר נתנאל וינקל.

–זהו בגד חדש – העיר מר טופמן, כשהסתכל הזר להנאתו בראי־סובב – זהו הראשון שנקבעו בו כפתורי הקלוב שלנו.

והוא הראה לידידו החדש את הכפתורים המֻזהבים הגדולים, שבאמצעיתם התנוססה תמונת מר פיקוִיק עם ראשי התֵּבות P. C. (פיקוִיק־קלוב) משני צדדיה:

– P. C. – שָׁנה הזר – "שלט משֻׁנה – ותמונתו של הזקן המוזר – מה פֵרוש הנוטריקון הזה. Peculiar coat! P. C?.5

– קצר קצת בַמָתנים, הלא? – אמר הזר, בהתפתלו סביבותיו לפני הראי, כדי לחטוף בעיניו סקירה כל-שהיא מכפתורי המתנים, שהגיעו לו עד חצי־גבו – ממש בגדי־השרד של נושא־מכתבים – מלבושים משֻׁנים הם – נתפרים בקבלנות – לא לפי המדה – חלוקה פלאית של ההשגחה העליונה – כל שפלי־הקומה מקבלים בגדים ארֻכים – כל רמי־הקומה – קצרים.

ובהוסיפו לפטפט על־פי דרכו, תקן לו סוף־סוף חברו החדש של מר טופמן את מלבושו, כלומר: את זה של מר וינקל, ובלוית מר טופמן עלה במעלות אל אולם־המחולות.

– מה שמכם, אדוני? שאל האיש העומד ליד הפתח.

מר טופמן היה מוכן ומזֻמן לפרש לפניו את שמו עם כנוייו וכל תאריו, אך הזר קפץ וקרא:

– אין כל צֹרך בשמות!

ואחר לחש למר טופמן: – למה לנו לקרא בשמותינו? – אין הם מפֻרסמים – שמות טובים הם כשהם לעצמם, אבל לא גדולים וחשובים – שמות מצֻינים בשביל חבורה קטנה, אבל לא יעשו רֹשם באספות פומביות – “אינקוגניטו”, רוצים בעִלום שמם – זהו ענין אחר לגמרי! מבחר שבמֻבחר – ג’נטלמנים מלונדון – בני חוץ־לארץ רבי הערך – וכיוצא בזה.

הדלת נפתחת לרוָחה, ומר טריסי טופמן והזר נכנסו אל האולם.

זה היה אולם ארֹך, עם ספסלים מחֻפים קטיפה אדֻמה, מואר בנרות־דוֹנג, הקבועים במנורות־זכוכית. המנגנים ישבו בסתר, בכוּך נִשא, ושתים שלש חבורות של מרקדים הוציאו אל הפֹּעל בתכלית הדיוק ובעֹמק העיון את מחול־הקדריליה. ובחדר הסמוך עמדו, פתוחים, שלחנות לשחוק הקלפים, ושני זוגות של גבירות זקנות עם מִספר מקביל של ג’נטלמנים בעלי־בטן, שחק בוִיסט.

לאחר שתַּמה הקדריליה, התחילו הזוגות מטַילים באולם, ומר טופמן וחברו עמדו בקרן־זוית להתבונן אל החבורה.

– נשים יפות – אמר מר טופמן.

– חכה מעט – אמר הזר – "העִקר עֲדַיִן חסר – השועים והאצילים לא באו עדַין – אנשי הצי ממדרגה עליונה אינם רוצים לדעת ולהכיר את אנשי הצי ממדרגה פחותה משלהם – אנשי הצי ממדרגה פחותה אינם רוצים לדעת ולהכיר את בעלי־האחֻזות הקטנות – בעלי־האחֻזות הקטנות אין להם דבר עם אנשי המסחר – ופקיד הממשלה אינו רוצה לדבר עם שום אדם.

– מי הוא זה העלם הקטן, צהֻב־השֵׂער וכחֻל־העינים, המלֻבש בגדים פנטסטיים כל־כך? – שאל מר טופמן.

– הס, בבקשה ממך – עיני־תכלת – מלבוש פנטסטי – עלם קטן – היצאת מדעתך? – הלא זה יונקיר בגדוד הצ"ז – וִילמוֹט סניפ איש־הכבוד – משפחה רמה – הסניפאים – מאד.

– סיר תּוֹמַס קלֻבֶּר, לידי קלֻבֶּר, ומִיסות קלֻבֶּר! – הכריז שומר־הסף בקול אדיר וחזק.

באולם קמה התרגשות מוחשית, כשנראה בפתח ג’נטלמן רם־הקומה, לבוש פרַק כחֹל עם כפתורים נוצצים, ואחריו גבירה רבת הכמות בשמלת אַטלס כחֻלה, ואחריהם שתי נערות צעירות, מאותו הבנין עצמו של האם, לבושות שמלות מהֻדרות מאותו הצבע עצמו.

– שר־הממשלה – פקיד ראשי של הנמל – אדם גדול – גדול במאד מאד – לחש הזר על אזנו של מר טופמן, בעת שחברי הועד למעשה הצדקה הובילו את סיר תומס קלובר ומשפחתו אל פנת־הכבוד של האולם. האדון הנכבד מאד וילמוט סניפ ושאר הג’נטלמנים רמי־הערך נדחקו, נחפזו, לתת כבוד למיסות קלובר; וסיר תומאס קלובר נצב הכן קוממיות, ובהוד וגאון השקיף ממעל לעניבתו השחורה על הקהל אשר באולם.

– מר סמִיתי, מרת סמיתי, ומיסות סמיתי – השמיע שומר־הסף את כרוזו השני.

– מי הוא זה מר סמיתי? – שאל מר טריסי טופמן.

– מי־שהוא בפקידות הצי – ענה הזר בלי התפעלות.

מר סמיתי התחוה בכבוד גדול לפני סיר תומס קלובר, וסיר תומס קלובר הואיל לענות על ברכתו בחסד גדול, לפנים משורת־הדין. לידי קלובר סקרה בגֹדל־לבב את מרת סמיתי ובנותיה מבעד הלורניטה שלה, ומרת סמיתי מצדה הציצה בגאוה אל מרת מישהיא אחרת, שבעלה לא היה בפקידות הצי כל־עִקר.

– שר האלף בּוּלדר, מרת שרת־האלף בולדר, ומיס בולדר – הכריז שומר־הסף על האורחים שבאו אחריהם.

– שר חיל־המצב בעיר – ענה הזר על סִמן השאלה, שנראה בעיניו של מר טופמן.

העלמות קלובר קדמו בחבה יתרה את פני מיס בולדר; מרת שרת־האלף בולדר התברכה עם לידי קלובר באהבה ורֵעות חמה; שר־האלף בולדר וסיר תומס קלובר הציעו איש לרעהו את קופסת הטבק שלהם והביטו סביבותיהם כזוג של שליטים בלתי מֻגבלים, “המושלים בכל מה שעיניהם רואות”.

ובעת שהאריסטוקרטיה המקומית – הבולדרים, הקלוברים, הסניפאים – פקחו ככה על כבודם וחשיבותם בפנה העליונה של האולם, מהם ראו וכן עשו יתר המעמדות החברתיים בשאר קצוי החדר. האופיצירים של הגדוד הצ"ז, שאצילותם פחותה קצת, התעסקו עם משפחותיהם של פקידי הצי, שמדרגת חשיבותם אינה רמה כל־כך. נשיהם של עורכי־הדין ואשתו של סוחר־היין היו מרכז לכנופיא מיֻחדת ממדרגה יתר נמוכה (אשתו של מוזג־השכר היתה מבאי ביתם של הבולדרים); ומרת טוֹמלינסון, חוכרת בית־הדֹאר, נבחרה, כפי הנראה, בהסכם כללי לראש מפלגת הסוחרים.

אחת הנפשות היותר פּופּוּלריות בחבורה מיֻחדת, היה איש גוץ ושמן, עם מסגרת של שערות שחורות מסביב לקרחת גדולה: הוא הדוקטור סלַמֶר, רופא־מחץ בגדוד הצ"ז. הוא החליף הרחת־טבק עם כל איש, פטפט עם כל אחד, צחק, רקד, התלוצץ, שחק בוִיסט, ידו היתה בכל והוא עצמו היה בכל מקום. מלבד עסקיו השונים והמרֻבּים הללו, היה לו לרופא הגוץ עוד עסק אחד, שכפי הנראה היה חשוב בעיניו יותר מכֻּלם: הוא לא עָיף ולא יגע מהראות אותות חבה יתרה והתמכרות מָחלטת לאלמנה אחת, באה־בימים קצת, שבגדיה היקרים ותכשיטיה המרֻבּים העידו, שיש לאֵל ידה להכניס תוספת הגונה על הכנסה מֻגבלת.

עיניהם של מר טופמן ובן־לויתו היו נטויות זה זמן־רב אל הרופא והאלמנה; ופתאם הפסיק הזר את עיונם הדומם:

– ממון רב – בתולה זקנה – רופא נהדר – רעיון לא גרוע – הלצה יפה!

אלה היו הפתגמים המובנים על־נקלה שפלטו שפתיו. מר טופמן הביט אליו בסִמן השאלה.

– כרגע אצא במחול עם האלמנה – אמר הזר.

– אבל מי היא זו? – שאל מר טופמן.

– איני יודע – לא ראיתיה מימי – תכף אדחוק אצלה את רגלי הרופא – אירש מקומו – אני הולך.

והזר עבר את כל האולם, ובהשענו אל כרכֹּב האח התחיל משקיף במבט עגום מלא הערצה וכבוד על פרצופה השמן של האלמנה הזקנה. מר טופמן התבונן אליהם בתמהון דומם. הזר הפיק זממו בהצלחה מוחשית: הרופא הגוץ רקד באותה שעה עם גבירה אחת; האלמנה השמיטה מידה את מניפה, הזר הרים אותו והגישו לה – בת־צחוק – השתחויה – מאור־פנים – חליפת דבורים אחדים. הזר צעד בגאון אל המפקח על המחולות הצירימוניות, ומיד שב אתו אליה; פנטוֹמִימה קצרה של הצגה דוממת – והזר ומרת בּוּדג’ר עמדו במערכת מחוללי הקדריליה.

גדול היה תמהונו של מר טופמן על מהירות פעֻלתו והצלחתו של הזר, אך גדולה מזה הרבה יותר היתה השתוממותו של הרופא בשובו ממחולו. הזר היה צעיר לימים, והאלמנה נובלת; ואחרי שרקדה אתו פעם אחת, לא שמה עוד לב כלל לאותות חבתו של הרופא, כמו שהזר לא שם לב כלל לאותו כעסו וחרון־אפו. הדוקטור סלמר היה פשוט נדהם ונקפא: הוא, הדוקטור סלמר, מן הגדוד הצ“ז הועם בן־רגע מפני איזה בן־אדם, אשר איש לא ראה אותו קֹדם לכן ואשר גם עתה אין איש יודע מי הוא! דוקטור סלמר – דוקטור סלמר מהגדוד הצ”ז, הושב ריקם מלפניה! זה דבר שאי־אפשר! אבל, לדאבונו, זהו מעשה שהיה, והרי שניהם לפניו. ולא עוד, אלא שאותו החצוף מציג גם את חברו לפניה! מה זה? הרופא לא האמין למראה עיניו. הוא הציץ והשקיף והביט, ולדאבונו נוכח, כי עיניו לא הטעוהו: מרת בודג’ר מחוללת לפניו עם מר טריסי טופמן, בלי שום טעות־ראִיָה. הנה האלמנה לפניו, מקפצת בכל גופה בכח שאינו מצוי; ומר טריסי טופמן אף הוא רוקד כנגדה בהתפעלות וחגיגיות יתרה, וכנראה הוא חושב, (כמו שחושבים באמת המון בריות) שמחול הקדריליה אינו דבר־שחוק, אלא נסיון קשה הדורש מאמצי־כחות החושים במדה גדולה מאד.

דומם ובארך־רוח מצֻין נשא הרופא את כל זה, וגם את הגשת משקאות וחפוש כוסות וריצה אחרי עֻגות, ומבטי העגבנות הכרוכים בזה. ואולם רגעים אחדים אחרי אשר נעלם הזר עם מרת בודג’ר, כדי ללווֹתה עד מרכבתה, קפץ הרופא ורץ אחריו מן האולם, וכל כעסו הכבוש תסס והתפרץ עתה מכל חלקי פרצופו בזעה של חמת־נקם.

בינתים שב הזר אל האולם עם מר טופמן ההולך לידו. הוא התלחש אתו וצחק בכל פה. הוא היה מלא שמחה ופניו הביעו ספוק גמור של נצחון מָחלט. הרופא הגוץ שאף לדמו.

– אדוני! – אמר הרופא בקול נורא, בהוציאו כרטיס מכיסו ובמשכו את הזר לקרן הזוית – “שמי סלמר, דוקטור סלמר, אדוני – הגדוד הצ”ז – הקסרקטין הצ’יתמי – זהו כרטיסי, אדוני, כרטיסי שלי!

הוא אמר להוסיף עוד דברים, אבל קצפו שָׂם מחנק לו.

– אַה! – ענה הזר – "סלמר – תודה רבה על שימת־לבך – לפי־שעה אינני חולה, סלמר – אך לכשאחלה, אפנה, בלי־נדר, אליך – אעירך משנתך אפילו אחרי חצות.

– אתה – אתה רמאי, אדוני! – גמגם בחמתו הרופא הגוץ, בנשמו בכבדות – אתה מוג־לב – פחדן – שקרן – חצוף – כלום אין בכל זה כדי לעוררך לתת לי את כרטיסך אתה, אדוני?

– אה, אני מבין – אמר הזר כמדבר לעצמו – משקה חריף קצת יתר מדי – בעל-הבית העניק ביד רחבה – הסכיל6 לעשות – מאד – לימונדה היתה מתאימה יותר – חדרים חמים יתר מדי – הג’נטלמן בא בימים – למחר יסבול קשה – קשה – קשה.

והוא צעד פסיעות אחדות לפנים.

– אתה מתאכסן במלון הזה, סיר – אמר האדם הגוץ בקצף – עתה הנך שכור, סיר – מחר בבֹקר תשמע על־אודותי – אני אבקשתך ואמצאך – אני אמצאך ואדעך בשם.

– נקל לך לנַחש ממצוא אותי בביתי – ענה הזר במנוחה שלמה.

הדוקטור סלמר השקיף אליו בעינים מזרות ברקי־זעם, ויחבוש לראשו את מגבעתו בדחיפה של כעס ויצא. והזר עלה עם מר טופמן לחדר־משכבו של זה, כדי להשיב למקומן את הנוצות שהתהדר בהן שלא מדעת בעליהן, כלומר: את בגדיו של מר וינקל, שישן עדַין שנת ישרים ולא ידע בלקיחתם ובחזירתם.

חלוף הבגדים נעשה במהירות ובלי שום תקלה, הזר היה שמח וטוב לב עד מאד, ומר טריסי טופמן, שהמשקאות השונים ומאורות הגַז הבהירים ומראה הנשים היפות השכירוהו והממוהו, מצא את כל אותו העסק מבדח מאד. לאחרי שעזב אותו ידידו החדש, התחיל מר טופמן מתעסק בהכנות לשֵׁנה, מה שלא עלתה בידו על־נקלה. ביחוד היה קשה לו למצא את פי מצנפת הלילה שלו, שהיתה לכאורה מיֻעדת מתחלת בריתה לחבוש לראשו, ורק אחרי מלחמה לא קצרה עם מצנפתו, ואחרי שהפך בהתגוששות זו את המנורה על פיה, הצליח ליַשב את הכִּפה בדֹחק על ראשו. וסוף סוף, אחרי עוד כמה וכמה הרפתקאות ואיבולוציות מסֻבכות עלה על מטתו, ועד מהרה שקע בתרדמה עמֻקה.

ביום המחרת בבֹקר, אך השמיע הפעמון את השעה השביעית, והנה קול דפיקה חזקה על דלת חדרו של מר פיקויק העיר את רוחו הכביר מן הקפאון, שנסכה עליו שנת הלילה.

– מי שָׁם? – שאל מר פיקוִיק, בהתעוררו בחפזון במטתו.

– מנקה־הנעלים, סיר.

– מה לך?

אנא, אדוני, אולי תוכל להגיד לי, איזה ג’נטמן מבני־חבורתך יש לו פראק כחֹל־עז עם כפתורים מֻזהבים בעלי ראשי־תבות P. C.?

– אל־נכון נִתַּן לו בגד זה להעביר עליו מגרדת, ועתה שכח האיש בגדו של מי הוא – כן חשב מר פיקוִיק בלבו; ואל המשרת קרא בקול: – מר וינקל, החדר השלישי מימין.

– תודה לך, סיר – אמר מנקה־הנעלים וילך לו.

– מה שָׁם? – קרא מר טופמן, כשהתעורר מתרדמתו על־ידי קול־דפיקה חזקה על חדרו.

– האוכל לדבר עם מר וינקל, סיר? – ענה מנקה־הנעלים מאחרי הדלת.

–“וינקל – וינקל”! – קרא מר טופמן בקול רם לתוך החדר השני, הפתוח אל חדרו שלו.

– הוֹ, הוֹ! ענה קול רפה מתוך הכרים והכסתות שבמטה בחדר הסמוך,

– “שואלים לך – איזה אדם מאחרי הדלת” – ואחרי שהוציא מפיו במאמצי־כח מרֻבים את המלים המועטות הללו, התהפך מר טריסי טופמן על צדו השני וכרגע נרדם שוב.

– שואלים לי! – אמר מר וינקל ויקפוץ בחפזון מעל מטתו וילבש במהירות את הבגדים היותר נחוצים – שואלים לי! במרחק רב כזה מלונדון – איזה שד נצרך לי כאן?

– ג’נטלמן מחכה לך בחדר־המשתה, סיר – ענה מנקה־הנעלים לאחרי שפתח מר וינקל את הדלת והתיצב לפניו – ג’נטלמן אומר, שהוא לא יעצרך אלא רגע אחד, סיר, אבל בשום אֹפן לא ילך מזה בטרם יראה את פניך, כן הוא אומר.

– משֻנה מאד! – אמר מר וינקל – אמור לו, כי תכף ארד אליו.

הוא התעטף מהרה במטפחת־מסע, לבש את מעילו וירד במדרגות למטה. אשה זקנה ושני משרתים עסקו בנקוי אולם־הקהוה, ואופיציר אחד, לבוש בגדי־השרד שלו, עמד לפני החלון והשקיף על־פני חוץ. כאשר נכנס מר וינקל, פנה אלי האופיציר ואמר לו שלום בהרכנת־ראש מנֻמסת־קרה, ויצו את המשרתים לצאת, ויסגור את הדלת בדקדוק גדול, ואחר אמר:

– מר וינקל, כפי־הנראה?

– שמי וינקל, סיר.

– בודאי לא אפתיעך, סיר, אם אודיעך, כי אני בא אליך במַלאכות ידידי הדוקטור סלמר מן הגדוד הצ"ז.

– דוקטור סלמר? – אמר מר וינקל בתמיה.

– דוקטור סלמר. הוא בקש ממני לגלות לך את דעתו, שאתה התנהגת אתמול בערב לא כג’נטלמן, וכי שום ג’נטלמן לא יוכל נשוֹא מנהג כזה.

תמהונו של מר וינקל היה תמים כל־כך ומוחשי כל־כך, שלא יכֹל להתעלם מעיני ידידו של הדוקטור סלמר, כי־על־כן הוסיף הלז:

– ידידי הדוקטור סלמר בקש ממני להוסיף, שלפי הכרתו הברורה היית אמש שכור במשךְ זמן ידוע, ואפשר מאד שלא יכֹלת כלל לתת לעצמך דין־וחשבון על גֹדל העלבון שהעלבת אותו. ולכן הפקיד על־ידי להגיד לך, כי אם תאבה שתתקבל זאת בתור התנצלות על זר־מנהגך אמש, אזי עליך לכתוב בעצם ידך בקשת־סליחה, על־פי הנֹסח אשר אשים לפניך.

– לכתוב בקשת־סליחה? – שָׁנה מר וינקל בנגון של השתוממות עצומה.

– כמובן יודע אתה במה יגמר הדבר, אם לא תסכים להצעתו זו – אמר האופיציר בקרירות.

– האם נמסרה לך שליחות זו בפֵרוש אלי, בשמי וכנויי? – הוסיף לחקור מר וינקל, שבמוחו קמה מהומה נואשה על־ידי שיחה משֻׁנה זו.

– אני עצמי לא הייתי באותו מעמד – ענה האורח – אך מפני שסרבת בהחלט לתת את כרטיסך לדוקטור סלמר, נדרשתי מאותו ג’נטלמן לחקור ולדרוש אחרי בעליו של בגד מוזר ובלתי־מצוי כלל – פראק כחֹל־עז עם כפתורים מֻזהבים, שעליהם צורה בולטת עם ראשי התבות P. C.

מר וינקל נזדעזע ממש מתמהון לשמע תאורו המדֻיק של מלבושו. וידידו של הדוקטור סלמר הוסיף:

– מתוך החקירה והדרישה שעשיתי בלשכת המלון הזה הֻברר לי, כי בעליו של אותו הפראק סר הלום אתמול אחר־הצהרים עם עוד שלשה ג’נטלמנים. מיד שלחתי אל אותו הג’נטלמן, שתֵארו לפני בתור ראש־החבורה, והוא הִמהנו אצלך.

אִלו עקר פתאם המגדל הכביר של מבצר רוצ’יסטר את רגליו והלך והתיצב מול חלון חדר־המשתה, לא היה תמהונו של מר וינקל דומה אף במקצת לזה שהרגיש עתה, בשמעו את דברי האופיציר הרֹשם הראשון שעשו עליו פרטי הספור היה, שבגדו נגנב.

– הואילה־נא לחכות לי רגע קטן – אמר אל האופיציר.

– בחפץ־לבב – ענה האורח הבלתי קרוא.

מר וינקל רץ בחפזון למעלה אל חדרו ובידים רועדות פתח את שק־מסעו. מלבוש־הכבוד שלו היה מֻנח על מקומו, אלא שלאחרי עֹמק העיון גִלה בו סמנים מֻבהקים המעידים, שלבשו אותן בליל אמש.

– בודאי כך היה הדבר – אמר מר וינקל, בשמטו את הבגד מידו – אני שתיתי אחרי סעֻדת־הצהרים יותר מכפי מדתי ואף נשאר במוחי זכרון מדֻמדם, שהתהלכתי אחרי־כן ברחובות העיר וקטרתי סיגרה. עובדה היא, שאני הייתי שכור עד־מאד – כפי־הנראה החלפתי את בגדי – הלכתי לאיזה מקום – והעלבתי שם איזה אדם – בזה אין עוד כל ספק – והשליח הזה הוא אחריתו המרה של כל אותו הענין.

ומר וינקל ירד במדרגות אל אולם־המשתה, עם ההחלטה הקודרה לקבל את הזמנת־הקרָב של הרופא השואף מלחמות, ולשאת באֹמץ־לב את כל התולדות הכרוכות בזה, גם אם תהיינה איֻמות עד־מאד.

לידי החלטה זו בא מר וינקל משום טעמים שונים: הראשון והחשוב שבכֻּלם היה, הדאגה לשמור על שמו הטוב בקלוב. הוא נחשב שם תמיד לבר־סמכא בכל הענינים הנוגעים לתענֻגים ולזריזות וחריצות גופנית, בין לתגרה בין להגנה ובין לשׂם שחוק סתם. ואם עתה, כאשר נסה דבר אליו בפעם הראשונה, יבהל ויסוג אחור מפני הנסיון, לנגד עיני הנשיא והמנהיג, הלא יאבד שמו וערכו לנצח. שנית, נזכר ששמע פעמים רבות (אמנם רק בדרך השערה, מאנשים שאינם בעלי-נסיון בעצמם), כי על־פי הסכמה הדדית אין הסיקונדנטים ממלאים כלל את האקדחים בכדורים. ולאחרונה השיב אל לבו, כי אם יבחר במר סנודגרס לסיקונדנט שלו ויתאר לפניו בצבעים עזים את הסכנה הנשקפה לו, אזי אפשר מאד שאותו הג’נטלמן יספר את כל הענין למר פיקוִיק, והלז בודאי לא יאחר אף רגע אחד מלהודיע את הדבר לפקידי הרשות, כדי שלא לתת להרוג או לעשות לבעל-מום את בן־לויתו.

מתוך הרהורים הללו שב מר וינקל לאולם־המשתה והודיע את החלטתו, שהוא מקבל את הזמנת־הקרָב של הרופא.

– אולי תואיל, אפוא, להַמחני אצל אחד מידידיך, אשר אתו אוּכל לקבוע את הזמן והמקום של הפגישה? – שאל האופיציר.

– אין כל צּרך בזה – ענה מר וינקל – הוֹעד לי את המקום והזמן ואני אבוא למועד עם הסיקונדט שלי.

– אם־כן, נאמר היום בערב עם שקיעת־החמה; היֻכשר הדבר לפניך? – שאל האופיציר בשויון־רוח.

– טוב מאד – ענה מר וינקל; ובלבו אמר: רע מאד.

– היודע אתה את המבצר פיטא?

– הן; אתמול ראיתיו.

– אם־כן, תטרח־נא לצאת אל השדה אשר על שפת התעלה, ותאחז דרכך במשעול הצר משמאל לקרן־זוית של המבצר, ומשם תלך ישר נכחך, עד אשר תפגש בי, ואני אוליככם אל מקום בודד, ששם תוכלו לגמור את העסק שלי שום פחד מפני מפריעים.

פחד מפני מפריעים! – חשב מר וינקל בעגמת־נפש.

כמדֻמני, שלא נשאר לנו עוד כלום על מה לדבר בענין זה – אמר האופיציר.

– כמדֻמני, שכבר הֻתנו בינינו כל הפרטים – ענה מר וינקל – שלום לך!

– שלום! – אמר האופיציר, ויצא מן האולם, בשרקו נגון עליז.

סעֻדת־הבֹּקר של בני־החבורה לא היתה עליזה ביותר: מר טופמן לא היה בכחו לקום ממטתו אחרי ההוללות הבלתי־רגילה של ליל אתמול. מר סנודגרס היה, כפי־הנראה, אחוז בחבלי־לֵדה קשים של שירה. ואפילו מר פיקוִיק בכבודו ועצמו הראה נטיה שאינה מצויה לשתיקה ולמֵי־סודה. מר וינקל חכה בקֹצר־רוח לשעת־הכֹשר להפיק זממו; והזדמנות זו לא אֵחרה לבוא: כי מר סנודגרס הציע לחבריו לבַקר את המבצר, ואחרי אשר מכל בני־החבורה נענה רק מר וינקל לבדו להצעה זו, יצאו שניהם יחדו לאותו טיול.

– סנודגרס – פתח מר וינקל, לאחרי שעזבו את הרחוב הגדול – סנודגרס, ידידי היקר, האוּכל לסמוך על שתיקתך ולבטוח בך, שלא תגלה סוד?

ובאמרו זאת התפלל בסתר לבו, שלא יוכל לבטוח ולסמוך עליו בדבר הזה.

– תוכל לבטוח בי באמונה שלמה – ענה מר סנודגרס – אני נשבע לך – –

– לא, לא! – מהר מר וינקל להפסיקו, כי התפלץ לרעיון, שחברו, מבלי הדעת, ישבע באמת ובתמים, לבלתי גלות את הדבר – אל תשבע, אל תשבע, אין כל צֹרך בכך.

מר סנודגרס הוריד את ידו, שכבר הרים בתנועה פיוטית אל עבי־שַׁחק, כשהביע את חפצו להשבע. עתה עשה אזנו כאפרכסת לשמוע את דברי חברו.

– זקוק אני לעזרתך בתור סיקונדנט שלי, בעסק של כבוד – פתח שוב מר וינקל.

– בכל לבי נכון אני לעמוד לימינך – ענה מר סנודגרס, בחבקו בהתלהבות את יד חברו.

– עם רופא – דוקטור סלמר, מן הגדוד הצ"ז – הוסיף מר וינקל, בהשתדלו לשווֹת על הענין הוד וחגיגיות מיֻחדת – עסק עם אופיציר שהסיקונדנט שלו יהיה גם הוא אופיציר, היום בערב עם שקיעת החמה בשדה בודד מאחרי מבצר פיטא.

– אני אהיה עמך – אמר מר סנודגרס.

הוא הראה קצת אותות של תמהון, אבל אף לא רמז כל־שהוא של בהלה ודאגה. ובאמת אין לשער באיזו קרירות ושויון־נפש מתיחסות הבריות לעסקים מסֻכנים כאלה, כשאין הדבר נוגע נגיעה ישרה לעצמם ובשרם. אך מר וינקל שכח את האמת המרה הזאת. הוא דן מהרגשותיו שלו על אותן של חברו.

– תולדות הדבר עלולות להיות איֻמות מאד – אמר מר וינקל.

– אקוה שאחריתו לא תהיה מרה – אמר מר סנודגרס.

– אותו הרופא הוא, כפי הנראה, רוֹבה מֻמחה – אמר מר וינקל.

– כן הם רֻבּם של נושאי־משרה בצבא – העיר מר סנודגרס במנוחה – אבל הן גם אתה מֻמחה לאותו דבר, הלא?

מר וינקל ענה בחיוב, ובראותו כי עֲדַיִן לא עלתה בידו להחריד את רעהו כל־צרכו, נסה לפעול עליו בתחבולה אחרת.

– סנודגרס – אמר בקול רועד מהתגשות – אם אפול בקרב, אזי תמצא בצרור שאמסור לידך מכתב אל – אל אבי.

אבל גם תחבולה זו לא צלחה על ידידו הפיוטי. מר סנודגרס נפעם אמנם, אבל קִבל עליו למסור את המכתב בדיוק לאשר נכתב אליו, כאלו שִׁמשׁ כל ימיו בתור נושא־אגרות של הדואר.

– אם אפֹּל אני – הוסיף מר וינקל – או אם יפֹּל הדוקטור, הרי יתבעו גם אותך, ידידי היקר, לדין, על השתתפות במעשה־רצח. ומה מאד אצטער, אם בשבילי יחוּב ידידי חובת־גלות – אולי לכל ימי־חייו.

רגע קטן נרתע מר סנודגרס לשֵֹמע נִמוק זה, אך רוח־הגבורה שלו היה עשוי לבלי־חת.

– למען ידידותנו נכון אני להכניס עצמי גם בסכנת־נפשות! – קרא בהתלהבות.

הוי, כמה קלל מר וינקל בשעה זו בעמקי לבבו את ידידותו הנאמנה ומסירת־נפשו של רעהו הפַּיטן! זמן מועט הלכו דומם זה בצד זה, כל אחד מהם שקוע בהרהוריו. הבֹּקר פנה הלך לו, ועם רדת היום גדל יאושו של מר וינקל יותר ויותר.

– סנודגרס – אמר בעצרו בלכתו פתאום – “אל־נא תשקר לי בדבר הזה – אל־נא תודיע לפקידי הרָשות – אל־נא תפנה אל הבולשת, שישימו במשמר אותי או את הדוקטור סלמר, מן הגדוד הצ”ז, החונה לפי־שעה בקסרקטין הצ’תאמי, כדי למנוע אותנו מבוא בדמים, – אנא, אל־נא תעשה כדבר הזה.

מר סנודגרס תפש בהתלהבות בידי רעהו, ויען בהתפעלות:

– לא, לא! בעד כל חמודות־תבל לא אעשה כזאת!

רטט חלף את כל גופו של מר וינקל, כאשר נוכח בהחלט, כי אבדה תוחלתו להפחיד את ידידו, וכי הוא מיֻעד להיות מטרה חיה לכדור־המות של הרופא.

לאחר שסִפר למר סנודגרס את עִקר המאורע שבשבילו נקרא לקרָב, סרו אל חנות של כלי־זַין ויקחו שם בשכירות ארגז עם אקדחים של “ספוק הכבוד”, בהוספת כַּמות מספיקה של אבק־שרפה וכדורים. ואחרי־כן שבו שני החברים אל מלונם: מר וינקל כדי להרהר בקרָב העתיד לבוא, ומר סנודגרס כדי להתקין את כלי־המלחמה, באֹפן שיהיו מוכנים ומזֻמנים לשמוש תכף־ומיד.

היה ערב חם־כבד, משומם ומחניק, כאשר יצאו שוב החוצה לשים פעמיהם לדרכם העצובה. מר וינקל התעטף באדרת כבירה, כדי שלא יראוהו ולא יתבוננו בו העוברים־ושבים; ומר סנודגרס נשא אחריו את כלי־המות.

– הלקחת אתך את כל הנחוץ לכך? – שאל מר וינקל בקול נרגש.

– הכל – ענה מר סנודגרס – המון צרכי־יריה, אם היריות הראשונות תהיינה ללא־הועיל. יש אתי בארגז רבע ליטרא אבק־שרפה, וגם שמתי בכיסי שני גליונות עתונים לצֹרך מִלוי האקדחים.

כל אלה היו סִמני ידידות מֻבהקים כל־כך, שהיו צריכים לעורר רגשי הכרת־טובה ותודה בלב כל איש. ויש לשער, כי רגשות־התודה תקפו כל־כך על מר וינקל, שקצרה לשונו מהביעם במלים; כי על־כן לא אמר כלום, אלא הוסיף ללכת הלאה בצעדים לא־מהירים.

– אנחנו נבוא למועד המֻתנה בדיוק – אמר מר סנודגרס, בטפסם על הגדר של השדה הראשון – השמש באה זה עתה.

מר וינקל הביט אל המאור הגדול השוקע לפאתי ים ובלב כואב חשב על־אודות האפשרות הקרובה של “שקיעתו” גם הוא.

– הנה האופיציר – קרא מר וינקל לאחרי שצעדו עוד פסיעות אחדות.

– איה אפוא? – שאל מר סנודגרס.

– שָׁם. הג’נטלמן באדרת הכחֻלה.

מר סנודגרס נשא את עיניו לאותו העֵבר שהראה חברו באצבעו וירא תבנית אדם עוטה אדרת כחֻלה. האופיציר רמז להם בידו, לאות שהרגיש במציאותם, והם הלכו אחריו הרחק ממנו מעט.

צללי הערב הלכו והתקדרו מרגע לרגע, ורוח מפיל־עצבת ילל בין השדות השוממים, כאִלו שרק איזה ענק ממרחק לכלב־הבית שלו. המחזה העצוב של הככר הועיל לעורר רגשי־תוגה בלב מר וינקל. הוא נזדעזע כאשר הגיעו אל התעלה: נדמה לו, כי נפתח לפניו קבר שאין לו סוף.

האופיציר ההולך לפניהם סר פתאם מן הנתיב, ואחרי שעלה על סורג וטפס על משוכה, נכנס לשדה בודד מֻקף מחיצה. שם חכו להם כבר שני ג’נטלמנים: האחד גוץ ושָׁמן, בעל שֵׂער שחור, והשני אדם של צורה, גבַה־קומה, לבוש מעיל־אטון עם כפתורים גדולים. הוא ישב לו בהרוָחה ובשַׁלות־השקט על כסא מתפרק.

– הנה צרינו, וכפי הנראה עם רופא־מחץ – אמר מר סנודגרס אל חברו לחלח גרונך בטפה של יי"ש!

מר וינקל חטף את הבקבוק שהושיט לו חברו, ויגמע לגימה ממֻשכה מן הנוזל המעודד.

– זהו ידידי מר סנודגרס, סיר – אמר אל האופיציר שנגש אליהם.

הסיקונדנט של הדוקטור סלמר השתחוה, ויוצא מתחת למעילו ארגז, כאותו שהביא מר סנודגרס.

– כמדֻמני, שאין לנו עוד מה לדבר בענין זה, סיר – העיר בקרירות, בפתחו את הארגז – בקשת סליחה נדחתה בהחלט מן הצד השני.

– כן, לא־כלום – ענה מר סנודגרס, שהתחיל מרגיש עצמו לא על הצד היותר טוב.

– אם־כן, נָמד את המרחק? – אמר האופיציר.

– בודאי – ענה מר סנודגרס.

המרחק נמַד וכל ההכנות נעשו ונסדרו.

– שלנו טובים משלכם – אמר האופיציר אל מר סנודגרס, בהראותו את האקדחים שהביא הוא – הלא ראית כשמִלאתי אותם. התסכים ששני הצדדים ישתמשו בהם?

– בודאי, בודאי – ענה מר סנודגרס. הצעה זו של האופיציר חלצה אותו ממבוכה גדולה: כי ידיעותיו בהלכות מִלוי אקדחים היו מטֻשטשות ומבֻלבלות למַדי.

– אם־כן, הלא נוּכל להציב את אנשינו על מקומם הנכון – אמר האופיציר בשויון־רוח גמור, כאִלו היו הנלחמים צעצועי האישקוקי, ושני הסיקונדנטים – המשַׂחקים בם.

– כמדֻמני שנוכל – ענה מר סנודגרס, שהיה מוכן ומזֻמן להסכים לכל הצעה שתהיה, מפני שבאמת לא ידע כלום בהלכות הדואילים.

האופיציר נגש אל הדוקטור סלמר, ומר סנודגרס קרב אל מר וינקל.

– כל ההכנות נגמרו – אמר, בהושיטו לו את האקדח – תן לי את אדרתך.

– ואת ילקוטי עם המכתב לקחת אתך, ידידי היקר? – שאל מר וינקל האֻמלל.

– הכל ערוך ומסֻדר יפה. היֵה אמיץ ושוקט והתכוֵן לכתפו.

מר וינקל מצא, כי עצה טובה זו דומה מאד לאותה, שקהל־הצופים נותן תמיד לקטן שבנערים המתגוששים ברחוב, לאמר: “הדוֹך אותו תחתיך, ונַּצחהו”. העצה טובה עד מאד, אִלו רק היתה קלה להוציאה אל הפֹּעל. אך איך שיהיה, מר וינקל התחיל פושט את אדרתו – תמיד נדרש זמן מרֻבּה לפשיטתה של אותה אדרת – ולקח בידו את האקדח. הסיקונדנטים נסוגו אחור, גם הג’נטלמן עם הכסא המתפרק סר הצדה, ושני בעלי־המלחמה קרבו זה לזה.

מר וינקל הצטַין תמיד באהבת־הבריות במדה שאין למעלה ממנה. ויש לשער, כי מפני שנפשו היתה סולדת לעשות מום בכוָנה באדם שנברא בצלם כמוהו, לפיכך עצם את עיניו, בגשתו אל המקום המוכן לפורענות, – כי על-כן לא יכֹל לראות את התנהגותו המוזרה מאד של הדוקטור סלמר באותה שעה. אותו הג’נטלמן נזדעזע, הסתכל באיש־מלחמתו בעינים מָרחבות, נרתע לאחוריו, שפשף את עיניו והביט אליו שוב בעיון עמֹק, ולבסוף קרא בהתרגשות עצומה:

– עמוד! עמדו!

– מה פשר הדבר הזה? – אמר, כאשר מהרו אליו הסיקונדנט שלו ומר סנודגרס – הן לא זה האיש!

– לא זה האיש! קרא הסיקונדנט של הדוקטור סלמר.

– לא זה האיש! – השמיע מר סנודגרס.

– לא זה האיש! – שָׁנה גם הג’נטלמן עם הכסא המתפרק בידו.

– בוודאי לא! – השיב הדוקטור הגוץ – לא זה האיש שהעליב אותי בליל אמש.

– זהו מעשה משֻׁנה מאד! – קרא האופיציר.

– מאד! – אמר הג’נטלמן עם הכסא המתפרק – אלא שיש כאן מקום לשאול: מכיון שהג’נטלמן הזה עומד כבר על ככר־הקרָב, אולי מחַיבת הפורמליות לחשבו לאותו האיש, שהעליב אמש את ידידנו הדוקטור סלמר, בין שהוא הוא באמת בין שאין הוא האיש.

ואחרי שהוציא מפיו את הסברא הזאת בארשת של חשיבות וסודיות יתרה, הֵריח בעל־העסא המתפרק טבק מלא־אצבעותיו המתינות וחגיגיות מיֻחדת והביט סביבותיו בעיון עמֹק, כבר־סמכא ומֻמחה לענינים שכאלה.

עתה פקח מר וינקל את עיניו וגם את אזניו, כששמע ש“אויבו” דורש לחדול ממלחמה. ואחרי שנתברר לו מתוך יתר הדברים, כי יש כאן משגה וכי נתחלף באחר הבין מיד כי תהלתו תגדל יותר, אם יעלים את הסבה האמתית, שגרמה לו לקבל את הזמנת־הקרָב. כי על־כן נגש באֹמץ־לב אל הדוקטור וסיעתו ויאמר:

– אני אינני אותו האיש. זאת יודע אני היטב.

– אם־כן – אמר האיש עם הכסא המתפרק – דבר זה גופא יש בו עלבון לדוקטור סלמר, וממילא יש טעם מספיק להמשיך את הקרָב.

– החרישה־נא, פין! – אמר הסיקונדנט של הרופא, ובפנותו אל מר וינקל הוסיף: – מדוע זה לא הגדת לי את הדבר היום בבֹקר, סיר?

– כן, כן, מדוע לא הגדת? – שָׁנה בעל־הכסא בקצף.

– אני מבקש ממך להרָגע ולדֹם, פין – השתיקו שוב האופיציר – רשאי אני לשנות את שאלתי, סיר?

– יען כי, סיר – ענה מר וינקל, שכבר הספיק להתישב יפה בדבר התשובה אשר ישיב – יען כי אתה, אדוני, אמרת לי, כי האיש השִׁכור שהתנהג שלא כדרך הג’נטלמנים, היה לבוש בגד, שאני מתכבד להיות לא רק בעליו אלא גם ממציאוֹ – זהו בגד־השרד שהצעתי לחברי הקלוב הפיקוִיקאי בלונדון. אני רואה לי חובה להגן על כבודו של בגד־השרד הזה, ולכן קבלתי את קריאתך לקרב בלי שום טענות ומענות.

– אדוני היקר – אמר הדוקטור הגוץ, טוב־הלב, בהושיטו לו את ידו – אני מכבד ומוקיר אותך בגלל אֹמץ־לבך ונפשך היפה. הרשני־נא להגיד לך, כי התנהגותך מעוררת רגשי־הערצה בקרבי, ואני מצטער מאד מאד על שגרמתי לך את אי־הנעימות של ועידה זו ללא שום צֹרך.

– אל־נא, אדוני, הלא אין הדבר כדאי כלל להכביר מלים על־אודותיו – אמר מר וינקל.

– אתגאה להיות בין מכריך, סיר – אמר הרופא הגוץ.

– לעֹנג גדול אחשוב לי את הכרותנו, סיר – השיב מר וינקל.

אז יחבוק מר וינקל את ידו של הדוקטור סלמר, ואחר את ידו של הליטננט טַפּלֶטוֹן (הסיקונדנט של הרופא), ואחר את זו של האיש עם כסא־החֻליות, ולאחרונה את זו של מר סנודגרס, שהיה מלא התפעלות על רוחו הנדיבה של ידידו האמיץ.

– כמדֻמני, שהעסק נגמר ואנו יכֹלים לשוב העירה – אמר הליטננט טפלטון.

– כמובן – הסכים הדוקטור.

– בודאי – מִלא אחריהם בעל־הכסא – אם רק לא יחשוב מר וינקל את עצמו לנעלב על־ידי הזמנת־הקרב. באֹפן כזה, חושב אני, יש לו הזכות לדרוש ספוק.

מר וינקל בוַתרנותו המצֻינת הודיע, כי אין לו שום טענות ותביעות וכי הוא שבע־רצון עד־מאד.

– או אפשר – הוסיף האיש עם הכסא המתפרק – אפשר שהסיקונדנט של הג’נטלמן חושב את עצמו לנעלב על־ידי הערות אחדות שיצאו מפי בראשית פגישתנו. אם־כן אהיה מאֻשר לתת לו ספוק תכף־ומיד.

מר סנודגרס מהר להודיע, כי הוא מחזיק טובה מרֻבה לג’נטלמן שנאם באחרונה בשביל הצעתו הנדיבה, אלא שהוא מֻכרח לדחותה, מפני שהוא שבע־רצון מכל מהלך הענין, מראשו ועד סופו.

שני הסיקונדנטים השיבו את האקדחים לנרתיקם ולארגזיהם, וכל בני־החבורה עזבו את השדה הבודד במצב רוח יתר עליז מזה, ששרה עליהם בבואם.

– התשהה פה עוד זמן רב? – שאל הדוקטור סלמר את מר וינקל, בלכתם יחדו כרֵעים אהובים.

– אני חושב שנסע מזה מחרתים – ענה הנשאל.

– אקוה כי תעשו לי את הענג, אתה וחברך, לבקרני בביתי ולבלות עמכם את הערב בנעימים, אחרי המִשגה המגֻחך הזה. מֻפנים אתם בערב הזה?

– יש אתנו במלוננו עוד חברים אחדים – ענה מר וינקל – וקשה יהיה לנו לעזבם לבדם בערב הזה. אך אולי תואילו אתה ורעיך לבקרנו באכסניא שלנו, במלון “השור”?

– בעֹנג גדול – ענה הדוקטור הגוץ – האם לא תהיה השעה העשירית מאֻחרת יתר מדי לסור אליכם לחצי השעה?

– כלל וכלל לא – ענה מר וינקל – אני אשמח מאד להציגך לפני חברי, מר פיקוִיק ומר טופמן.

– מֻבטחני שזה יהיה לי עֹנג גדול – אמר הדוקטור סלמר, שלא שער כלל, מי הוא מר טופמן.

–התבואו אל־נכון? – שאל מר סנודגרס.

– בודאי ובודאי!

בדברים האלה הגיעו עד המסלה, ובברכות־שלום חמות נפרדו איש מעל רעהו. הדוקטור סלמר הלך עם חבריו אל הקסרקטין, ומר וינקל שב בלוית רעהו, מר סנודגרס, אל האכסניא שלהם.

פרק ג: פנים חדשות. ספורו של הקומֶדיַנט. הפסקה מכעיסה ופגישה לא־נעימה.

מר פיקוִיק התחיל כבר דואג קצת לשני חבריו, בראותו שהם מתמהמהים זמן רב כל־כך בחוץ, ובפרט שהתנהגותם המסתורית במשך כל הבֹקר עוררה אצלו תמהון מרֻבֶּה. כי על־כן כאשר נכנסו החדרה, קם מכסאו בשמחה יתר גדולה מן הרגיל, כדי לקדם פניהם בברכה ובהתענינות יתרה שאל לסבה, שמנעה אותם מחברתו זמן מרֻבֶּה כל־כך. בתשובה על שאלה זו התכונן מר סנודגרס לבוא בהשקפה היסטורית רחבה על המאורעות, המסֻפרים בפרק הקודם והנה פתאם ראה, כי בחדר יושב, מלבד מר טופמן ובן־לויתם בעגלת הדיליג’נס מיום אתמול. עוד איש זר, שׁגם הוא משֻׁנה מאד בחיצוניותו. זה היה איש שכפי הנראה הזקין קֹדם זמנו מרֹב דאגות וצרות, ואשר פניו החִורים־ירֻקים וצנומים ועיניו השקועות עמֹק בחוריהן הֻבלטו לרעה עוד יותר על־ידי שערותיו השחורות המדֻלדלות, היורדות עד חצי פניו פרועות־מסֻבכות. עיניו היו חודרות ומאירות כמעט שלא כדרך הטבע; עצמות לחיָו היו גדולות ובולטות, ולסתותיו היו ארֻכּות ודקות כל־כך, שאפשר היה לשער, שהוא מושך אל בינותם את בשר פניו רגע אחד על־ידי איזו התכוצות השרירים, אִלולא פיו הפתוח למחצה ופרצופו חדל־התנועה העידו, שכך הוא מראהו הרגיל. צוארו היה מכֹרך במטפחת ירֻקה, ששני קצותיה ירדו מדֻלדלים על חזהו ונראו לפרקים מבעד ללֻלאות מקטָרנו הישן. שאר מלבושו הצטמצם במעיל שחור ארֹך, מכנסים רחבים מארג גס, ומַגָפים גדולים הבָּלִים מרֹב־ימים.

אל הבריה המשֻׁנה הזאת נשא מר וינקל את עיניו בתמהון, ואליה נטה מר פיקוִיק את ימינו, באמרו: “זהו ידידו של ידידנו החדש. היום בבֹקר נודע לנו, כי ידידנו קשור אל התיאטרון המקומי, אף־על־פי שהוא אינו רוצה שיתפרסם הדבר בקהל. והג’נטלמן הזה גם הוא בן־אֻמנותו, וברגע שנכנסתם, היה מוכן ומזֻמן להַנות אותנו בספור אחד מאותו מקצוע האֳמנות”.

– ספורים לאין מספר – אמר הזר בעל־הבגד הירֹק מיום אתמול, בגשתו אל מר וינקל ובהשפילו את קולו כממתיק סוד – "בריה משֻׁנה – עושה את המלאכה הקשה – לא משַׂחק – אדם מוזר – כל מיני צרות – ג’ימי העצוב, כך אנו קוראים לו בכל הסביבה.

מר וינקל ומר סנודגרס נתנו שלום בחבה יתרה לג’נטלמן, המכֻנה בשם הנהדר “ג’ימי העצוב”, ויֵשבו אל השלחן ויזמינו גם הם גרוֹג, בראותם על־פי השיָרִים, שגם חבריהם עשו כן.

– ועתה, סיר – אמר מר פיקוִיק – אולי תואיל לעשות לנו את העֹנג להחל בספור, שהיית נכון לספרו לנו?

האדם הקודר הוציא מכיס בגדו מגִלה ישנה ומגֹאלה ובפנותו אל מר סנודגרס, שכבר הזדַיֵן בפנקסו, אמר אליו בקול עמום המתאים יפה לחיצוניותו:

– האתה הוא הפַּיְטן?

– אני – אני עוסק קצת במקצוע זה – ענה מר סנודגרס, שנבוך קצת על-ידי שאלה פתאומית זו.

– אה, השירה נותנת לחיים מה שהמאורות וכלי־הזמר נותנים לבמת־המשחק. קחו מן התיאטרון את קשוטיו המזֻיפים ומן החיים את האילוּזיות שלהם, ומה ישאר בשניהם מן האמת המציאותית, שכדאי לחיות בשבילה או להתענין בה?

– אמת ונכון מאד, סיר – ענה מר סנודגרס.

– לאור פנסי התיאטרון – הוסיף האדם האֻמלל – נדמה לך, שהנך יושב בארמון מלך ונהנה מזיו בני־ההיכל ומבגדי המשי המהֻדרים של הקהל המפֹאר. ואולם מאחרי הקלעים הנך אחד מאותם, העושים את כל הפאר וההדר הזה, אחד מאותם העלובים, שאין איש שואל להם ואין איש דואג להם, שנעזבים לנפשם להִטָבע או לשׂחות, לגוֹע או לחיות, הכל לפי רצונו של המזל.

– כמובן – אמר מר סנודגרס, שעיניו השקועות של האיש האֻמלל היו נעוצות בו, ולכן ראה חובה לעצמו לענות דבר.

– פתח פיך, ג’ימי! – אמר התַּיָר הספרדי – רב לך להאנק – כאותה שושנה שחורת־העינים – הסר דאגה מלבך – האירה פניך.

– רצונך להכין לך עוד כוס אחת בטרם תחל לספר, סיר? – אמר מר פיקוִיק.

האיש האֻמלל קבל את ההצעה ברצון גדול, ואחרי אשר מסך לו כוס יי"ש עם מים וגמע במתינות את מחציתה, פתח את מגִלת הנְיָר והתחיל קצת קורא וקצת מסַפר על־פה את המאורע הבא להלן, שמצאנו רשום בספר־הזכרונות של הקלוב, המכֻנה בשם:

ספורו שׁל הקומדיאנט.

בספורי לא תמצאו שום דבר נפלא – פתח האיש האֻמלל – ואף לא שום דבר שאינו מצוי כל־כך. עֳני ומחלות הם מחזות שכיחים יתר־מדי בחיי האדם, בשביל שיהיו ראוים לשימת־לב מיֻחדת. אני העליתי את המאורעות הללו על הגליון, רק מפני שבעל־הדבר היה ידוע לי היטב במשך שנים רבות. אני רשמתי בדיוק את כל מדרגות ירידתו מדחי אל דחי, עד אותה השׁעה, שהגיע אל הדיוטא התחתונה של העֳנ והמחסור, שממנה לא יכֹל עוד לקום.

אותו האיש היה משַׂחק פנטומימי משפל־המדרגה, וככל בני־אֻמנותו היה שַׁתיָן גדול. בימיו הראשונים הטובים, בעוד אשר לא נחלש משכרות ולא נרזה ממחלה, היה מקבל שכר הגון, ואִלו היה זהיר ועוצר ברוחו, אזי היה יכֹל להוסיף והשתכר כך עוד מספר שנים – לא רבות: כי האנשים העוסקים באותה אֻמנות, או שהם מתים בחצי ימיהם, או שמתוך התאמצות אי־טבעית של כחותיהם הגופניים, הם מאבדים קֹדם זמנם אותם הכחות, שהם לבדם מקור פרנסתם. אך תאותו הרעה תקפה עליו כל־כך, שאי־אפשר היה עוד להשתמש בו באותם התפקידים, שבהם היה באמת מביא תועלת לתיאטרון. בית־המרזח משָׁכוֹ אליו בחבלי־קסם, שלא יכֹל לעמוד בפניו. מחלות מֻזנחות ועֲני נואש, וגם המות בעצמו היו מחֻיבים להיות מנת־כוסו, אם יוסיף ללכת בדרך־חיים כזה; והוא הוסיף לעשות זה מעשהו, והתולדות מובנות מאליהן: הוא לא יכֹל למצֹא עבודה בשום תיאטרון וירעב ללחם.

כל הבקי קצת בעניני תיאטראות יודע מה רב מספר היצורים האֻמללים, הרשים והרעבים, התלויים מסביב לבמת־משחק של מוסד גדול כזה, – לא משַׂחקים קבועים, שנשכרים לשנה ויותר, אלא אנשי הבָּלֶט, סטַטיסטים, בדחנים, ועוד המון בריות ממין זה, שכירים ארעיים, שמשתתפים רק בפנטומימה אחת או במחזה אחד, שמציגים במשך שבוע של חג, ואחרי־כן פוטרים אותם לביתם, עד שיעָרך מחזה חדש מאותו הסוג, אשר בו זקוקים לעזרתם. בעסקים כאלה הֻכרח אותו האיש לבקש לו פרנסתו, ומלבד זה היה לו תפקיד תמידי באיזה בית־משחק ממדרגה פחותה, הפתוח בלילה לאחרי שכבר נסגרו בתי־התיאטראות, מה שהכניס לו עוד שילינגים אחדים לשבוע, באֹפן שהשיגה ידו למלא את תאותו הרעה.

אבל גם מַעין פרנסתו זה נסתם עד־מהרה, כי מפני שכרותו גֹרַש אף מבתי־המשחק השפלים הללו, והיה צפוי למיתת רעב, אלמלא חשו לפעמים לעזרתו חבריו הקודמים בהלואה מועטת, או שמצא לו לעתים רחוקות משכֹרת דלה ללילה אחד באחד מבתי־התיאטראות היותר פחותים. ואך הרויח פרוטות אחדות, מצאו להם תכף קבר בבית־המרזח.

יותר משנה שלמה עברה עליו במצב נורא כזה ואיש לא ידע מהיכן ירק זה חי. באותה העת נשכרתי אני לזמן מועט לאחד התיאטראות שמעבר לנהר תימזה, ושם נראה לי שוב אותו האיש, שימים רבים נתעלם מעיני: כי אני שחקתי כל אותו הזמן בערי־השדה, והוא היה משוטט אז בשדרות ובכרים בלונדון. בערב אחד, לאחרי אשר תם המחזה, ואני לבשתי את בגדי הפשוטים ואעבור את במת־המשחק האפלולית והשוממה, כדי לצאת מן התיאטרון, והנה אותו האיש ספק לי על שכמי. עד עולם לא אשכח את התמונה המכֹערה, שנתגלתה לעיני, כאשר הסבֹּתי את ראשי אליו. התמונות הדמיוניות ב“מחול־המות”, אותם הצורות האיֻמות, אשר צִיֵר האמן היותר גדול על הבד, לא יכלו לעורר זועה אף למחצה מזו, שעורר מראהו שלו באותה שעה. הוא היה לבוש בגדי מוּקיוֹן (קלוֹין) מגֻחכים ומאוסים, לצֹרך הפנטומימה הבאה אחרי המחזה. גופו הנפוח ורגליו המֻדקות – שכֵעורם הֻבלט ביתר־עז על־ידי מלבושו הפנטסטי – עיניו הדלוחות והקמות כעיני זכוכית, שעשו עוד רֹשם יותר קשה בתוך הכֹּחל הלבן, שנמשח בשִׁכבה עבה על פרצופו; התסרֹקת המשֻׁנה של ראשו, המרתת מתוך פלצות וידיו הארֻכּות הגרומות, המשֻׁפשפות בסיד לבן – כל זה שִׁוה עליו מראה נתעב ואי־טבעי, שאי־אפשר לתאר במלים אפילו בקֵרוב, ואשר עד היום אני מזדעזע לזִכרו.

הוא הטני הצדה, ובקול חלול ורועד ודבורים מרֻסקים הוציא לפני במספר מחרֹזת ארֻכּה של חלאים ויסורים ומחסורים וגמר, כנהוג, בבקשת הלואה נחוצה של סכום זעיר מאד. אני תקעתי לכפו שילינגים אחדים, וכאשר עזבתי את הבמה שמעתי מאחרי קול־צחוק אדיר, אשר בו פגש הקהל את הופעתו הראשונה של המוקיון.

ימים אחדים אחרי־כן מסר לי בתיאטרון נער אחד פתקה מגֹאלה, שעליה היו רשומים בעפרון מלים מטֻשטשות אחדות, שהמודיעות כי אותו האיש חולה מחלה מסֻכנת ומבקש אותי, שאחרי תֹם המחזה אסור אליו לבקרו במעונו, ברחוב – ששכחתי עתה את שמו – לא־רחוק מן התיאטרון. אני הבטחתי לבוא, ותכף לאחרי שהורד המסך רצתי אל החולה המסֻכן.

השעה היתה כבר מאֻחרת, כי תפקידי היה במחזה האחרון, ומפני שזה היה ערב של ביניפִיס, לכן ארכה ההצגה יותר מכפי הרגיל. היה ליל־אֹפל קר, עם רוח חוב, שהצליף בזעף את אגלי המטר על תריסי החלונות ופתחי הבתים. בצות גדולות נתהוו ברחובות הצרים והריקים מאדם; הפנסים, שגם זולת־זאת היו יקרי־המציאות ברחובות הללו, כבו רֻבם בנשיבות הרוח החזקה, באפֶן שההליכה במקום הזה היתה לא רק אי־נעימה אלא גם ללא־הועיל, כי בחשכה כזו אי־אפשר היה להולך למצוא את מחוז־חפצו. לאשרי הלכתי, במקרה, בדרך הנכון, ואחרי מעט עמל ותלאה, עלתה בידי למצֹא את הבית האמור בפתקה: זה היה דיר של פחמים עם עלִיה על גבו, אשר בחדרה האחרון שכב היצור האֻמלל שבקשתי.

אשה לבושה בגדי עני, זוגתו של אותו האיש, יצאה לקדם פני על המדרגה, ותודיעני שהחולה התנמנם קצת זה עתה, ותכניסני בזהירות, בלאט, אל החדר, ותשיבני על הכסא ליד המטה. החולה שכב מוסב־פנים אל הקיר, ואחרי שברגעים הראשונים לא הרגיש במציאותי, היה לי פנאי להסתכל יפה סביבותי.

הוא שכב על מטה ישנה, שהיתה עומדת זקופה במשך היום; שרידי־סחבות של יריעה כרותה היו תלויים מסביב למראשותיו, כדי להגן על החולה מפני הרוח, שהיה פורץ לו דרך אף־על־פי־כן בחדר הריק בעד המון הסדקים והחורים שבדלת ומגיע עד התריס הגרוע הזה ומנפנף אותו לרגעים. על מחתה חלודה מתנדנדת עִמעמו גחלים אחדות, ולצדה עמד שֻׁלחן ישן מגֹאל, שלש־הקצוות, ועליו מעט בקבוקי רפואות, ראי שבור, ועוד כלי־בית אחדים. תינוק קטן ישן על משכב עראי שהוצע על הרצפה, ועל־ידו ישבה האשה על כסא. על שני רבָדים קטנים עמדו פנכות אחדות, כוסות ופכים קטנים, ומתחתיהם תלויים זוג של נעלי התיאטרון וקצת מכשירי תלבשתו של המוקיון. מלבד חבילות אחדות ובלויי־סחרות המתגוללים בכל הפנות, לא נמצא במעון הזה שום כלי־בית אחרים.

בעוד שהסתכלתי סביבותי והקשבתי לנשימתו הכבדה ולזעזועיו הקדחתניים, התנודד החולה והתאמץ בלי־הרף למצוא מנוח לראשו; ובנסיונותיו אלה הוציא את ידו מחוץ למטה, והיא נגעה במקרה בידי. הוא הזדעזע ויבט לתוך פרצופי בעינים תועות.

– זה מר הוטלי, י’והן – אמרה אליו אשתו – הלא ידעת – אותו מר הוטלי, ששלחת אליו היום בבקשה לבקרך.

– אה – אמר החולה, בהעבירו את ידו על מצחו – הוטלי, הוטלי – אראהו־נא.

במשך רגעים אחדים התאמץ, כנראה, לכַנס את פזורי רעיונותיו, ואחר תפש בחזקה את ידי ואמר בהתרגשות:

– אל־נא תעזבני – אל־נא תלך ממני, חברי הטוב! היא תהרגני; אני יודע, היא זוממת להרגני.

– האם זה זמן רב הוא שרוי במצב כזה? – שאלתי את אשתו שהתפרצה בבכי.

– מליל־אתמול – ענתה – י’והן, י’והן, האינך מכיר אותי?

– אל תתננה לגשת אלי – אמר החולה ברעדה, בראותו שהיא גוחנת על מטתו, – גרש אותה מזה! אינני יכֹל לשאתה בקרבתי.

הוא הביט אליה באימת־מות, ואחר גחן ולחש באזני:

– אני הכיתי אותה, יֶם; הכיתיה אתמול, וכמה פעמים קֹדם לכן. אני עִניתי אותה ברעב, אותה ואת התינוק; ועתה אני חלש אין־אונים, והיא תהרֹג אותי בגלל־זה. אני יודע זאת בּבֵרור. היא מתנכלת אלי להמיתני. אִלו שמעת את קול בכיה ואנקותיה, כמו ששמעתי אני, אזי ידעת זאת גם אתה כמוני. גרש אותה ממני.

הוא הרפה מידי, וראשו שקע באין־אונים על הכר.

הבינותי היטב את כל הדבר. ואִלו הייתי מסֻפק רגע אחד, אזי היה די לי במבט אחד על פניה החִורים של האשה ועל גוה השחוף, בשביל לברר לי את מצב הענין כמו שהוא באמת.

–מוטב שתסורי מזה – אמרתי אל הבריה העלובה – הן להיטיב ולעזור לו לא תוכלי. אולי ירגע רוחו, אם לא יראה אותך לנגד עיניו.

היא התרחקה עד כדי שלא יוכל לראותה. הוא פקח את עיניו אחרי רגעים מועטים ויבט סביבותיו בחרדה.

– היא הלכה מזה? – שאל בלחישה סודית.

– כן, כן – עניתי – היא לא תעשה לך כל רעה.

– אני אגיד לך דבר – אמר החולה בשפלה קולו – היא עושה לי רעה. יש בעיניה דבר־מה המעורר בלבי אימה גדולה כל־כך, שאני ירא פן אצא מדעתי. כל ליל־אתמול לא סרו מנגדי עיניה הגדולות, הקמות ופניה החִורים; אל כל מקום שפיניתי, פנו גם הם, ובכל פעם שהקיצותי משנתי, והנה היא עומדת ליד מטתי ומביטה אלי.

הוא זז במטתו כדי להתקרב אלי יותר, ובקול לחש נפחד הוסיף:

– יודע אתה, יֶם? היא בודאי רוח־רעה – שֵׁדה. כן, כן אני יודע זאת בבֵרור. אִלו היתה אשה פשוטה, בשר ודם, אזי מתה זה כבר. שום אשה לא היתה יכֹלה לשאת מה שסבלה היא.

אני נזדעזעתי, בשווֹתי לנגדי, כמה צרות ויסורים אכזרים הרבו לעַנות את העלובה הזאת, עד שעשו רֹשם אפילו על איש כזה. אני לא עניתיו דבר, – כי איזו תקוה, או איזו תנחומים אפשר לאמר לבריה ששקעה עמֹק כל־כך?

ישבתי אצלו יותר משתי שעות, ובכל אותה העת התנודד והתהפך בלי־חשך מצד אל צד, בהשמיעו נהימות של כאב או של קֹצר־רוח, ובנטותו את זרועותיו לכל עֵבר. לבסוף נפל לתוך אותו מצב של שכחה ואי־דעת, אשר בו מרפרף הרוח ממחשבה למחשבה, ממקום למקום, בלי שום השגחה ובדיקה של השכל, אך גם בלי יכֹלת להשתחרר מהרגשת יסורי הרגע. ובהוָכחי מתוך דבוריו המבֻלבּלים, שהוא שרוי עתה במצב זה, ובשערי, כי, כפי־הנראה, לא תשתנה מחלתו לרעה במהירות, עזבתי אותו, בהבטיחי לאשתו האֻמללה, לשוב לבקרו בערב השני ולשבת למטתו כל הלילה, אם תהיה נחיצות בכך.

ואני קִיַמתי את הבטחתי. במשך יום ולילה אחד נתהוה בו שנוי גדול לרעה. עיניו השקועות והדועכות נוצצו פתאם בנֹגה מבהיל. שפתותיו נקרשו ויבשו כקלף, ובמקומות אחדים נסדקו, עור בשרו היבש והקשֶׁה התחיל מצהיב מתוך קדחת יוקדת, ופניו הפיקו אימת־שגעון, כמעט למעלה מן הטבע, שהעידה בסִמנים מֻבהקים על מעשֵׂה ההרס של המחלה. נִכָּר היה, שהקדחת הגיעה למרום קצה והוא איננו עוד מן העולם הזה.

תפשתי לי מקום על אותו הכסא, שישבתי עליו בערב הקודם, ובמשך שעות רבות האזנתי לקולות, העלולים להרעיד עד היסוד גם לב קשה כאבן: קולות דבורי־הזיה של גֹוֵע. מתוך דברי הרופא הבינותי, שאין לו לחולה כל תקוה: ישבתי למטתו של הולך־למות. ראיתי את אֵבריו הצנומים, שלפני שעות אחדות התפתלו להנאתם של ההמונים בדיוטה העליונה בתיאטרון, מתעַותים עתה מתך יסורים של קדחת יוקדת. שמעתי את החוכא הקולנית של המוקיון, מעֻרבבת באנקות העמומות של הגוֵֹע.

מחזה נוגע עד הנפש הוא, לראות את הרוח והמחשבה חוזרים וסובבים אל עניני חיי יום־יום ועסוקים במעשיו הרגילים של אדם שלם בבריאותו, בעת שהגוף מונח לפנינו חלש ואין־אונים. אבל הרֹשם יחזק עוד יותר, אם אותם הענינים הרגילים, המעסיקים אותו ברגעיו האחרונים, אין בהם אף שמץ של רצינות וחגיגיות. התיאטרון ובתי־המרזח היו החֹמר הראשי לדבורי־הקדחת של האֻמלל הזה. בהזיותיו נדמה לו, שעליו לשַׂחק איזה תפקיד בערב זה, וכבר הגיעה השעה, והוא מחֻיב לרוץ מיד אל התיאטרון. ומדוע זה עוצרים אותו ומונעים אותו מללכת? הלא הוא יפסיד את משכֻּרתו. הוא מחֻיב ללכת. לא! הם אינם מניחים אותו. הוא כבש את פניו בידיו הלוהטות והתחיל מילל ונאנק על חולשתו הוא ועל אכזריותם של לוחציו.

הפסקה קצרה – והוא פצח רִנה: התחיל מזמר איזו חרוזים של דֹפי, שלמד זה לא כבר. הוא הזדקף במטה, הרים את זרועותיו השחופות כשלד והתחיל עושה תנועות משֻׁנות ומגֻחכות: הוא משַׂחק על הבמה. שתיקה של רגע, ושוב הוא מתחיל מזמזם איזה זמר קולני. עתה הגיע לבסוף אל בית-המזרח הישן, החביב. מה גדול החֹם בחדר! הוא היה חולה מסֻכן, אך עתה כבר שב לאיתנו והוא בריא ומאֻשר. ימהרו וימזגו לו את הכוס! מי הוא זה שדחף וזרק אותה משפתיו? זהו אותו האויב עצמו, שרדף אותו קֹדם לכך.

הוא נפל אחור על הכר ונאנק במרירות. רגעים אחדים של עלוף ושכחה. והנה הוא משוטט בלַבִּירינתּ של חדרים שפלי התקרה, נמוכים כל־כך, שלפעמים הוא מֻכרח לזחול על ידיו ועל ברכיו, כדי לעשות דרכו הלאה; סביבו צר וחֹשך, ואל כל צד שהוא ופנה, יש איזה מעצור הגודר את ארחו. יש כאן גם רמשים, אימתנים קטנים, הרוחשים על הקירות ועל הרצפה, וגם האויר מלא מהם, והם לוטשים אליו עיניו איֻמות, הנוצצות מתוך העלטה העבה. והתקרה משתרעת למרחב אין־רץ, וצורות מבהילות מרחפות הנה והנה, וביניהן גם פרצופי אנשים הידועים לו, אלא שנַעוו עד לזעוה מתוך צחוק־קלסה פרוע; הם מַכוִים אותו בשפודים מלֻבּנים ומהדקים את ראשו בכבלים, עד אשר יז דם מרקותיו – והוא נלחם במאמצי־כח בעד חייו – ומתהפך וקופץ במטתו בחמת־שגעון.

לאחרי אחת מפגיעות־קדחת כאלה, שֶׁבָּהּ הייתי מחֻיב להחזיק בו בכל מאמצי־כחי, לבל יקפוץ ויפול מן המטה ארצה, צנח פתאם על הכר והשתקע במצב שנראה לי כתנומה. הייתי עיף מאד מעבודתי ומן העֵרות הארֻכּה ועיני נאחזו בחבל שֵׁנה; אבל אך עצמתי אותן והנה הרגשתי תפיסת־יד חזקה בכתפי. הקיצותי כרגע, והנה הוא התרומם ויֵשב במטתו. בפניו נראה שנוי איֹם, אך דעתו היתה צלולה לפי־שעה כפי־הנראה, כי הרגשתי שהוא מכיר בי. התינוק, ששנתו הֻפרעה זה כבר על־ידי זעקות השגעון של אביו, קם ממשכבו וירץ אליו בקול בכי. אמו מהרה ותפשה אותו בזרועותיה, לבל יעש לו אביו רעה, כשיתקפהו שגעונו פתאם; אך בהסתכלה בפני אישה שרשמיהם שֻׁנו עד לזועה, קפאה מאיטה ליד המטה. הוא לחץ בידו האחת את כתפי מתוך עוִית, ובידו השנית תופף על לבו, בהתאמצו להוציא מלה מפיו. אך לשוא – קולו נחבא. אז נטה את זרועו אל האשה והתינוק, ונִסה שוב להתאמץ לדבר; אך גם נסיונו זה לא הצליח. מתוך חזהו התפרצה אנקה מרֻסקה – עיניו הבריקו רגע – והוא נפל אחור על הכר – מת!

– –

אנחנו היינו באמת מאֻשרים מאד, אִלו יכֹלנו להביא בזה את דעתו של מר פיקוִיק על ספורו של המשַׂחק. ואף אין כל ספק, שהיה לאֵל ידינו לתתה לפני קוראינו, אלא שלצערנו אֵרַע מקרה אחד, שמנע אותנו מהפיק חפצנו.

מר פיקוִיק העמיד על השלחן את הכוס, שהחזיק בידו במשך דברי המסַפּר האחרונים, וכנראה היה מוכן ומזֻמן לנאום נאום – ומתוך רשימותיו של מר סנודגרס בפנקסו, שהוא בודאי בר־סמכא בנִדון זה, נראה בפֵרוש, שמר פיקוִיק פתח כבר את פיו – והנה נכנס המשרת והודיע:

– באו ג’נטלמנים אחדים, סיר.

משערים בצדק, כי מר פיקוִיק התעתד באותו רגע להעיר הערות אחדות, שהיה בהן כדי להאיר לארץ ולדרים; וראיה לדבר: כי הביט ברצינות אל־פני המשרת, ואחר על כל המסֻבים, כאִלו בקש בֵרור־דברים על־אודות האורחים החדשים, שהודיע המשרת.

– אה! – אמר מר וינקל בקומו – ידידַי הם, הכניסם אלינו.

ולאחרי צאת המשרת הוסיף:

– אנשים נעימים מאד, אופיצירים מן הגדוד הצ"ז, שנודעתי אליהם היום בבֹקר בדרך משֻׁנה קצת. הם ימצאו חן בעיניכם מאד.

הבֵאור הזה הרגיע את רוחו של מר פיקוִיק כליל. המשרת הכניס החדרה שלשה ג’נטלמנים, ומר וינקל הציגם לפני המסֻבים:

– ליטננט טפלטון – מר פיקוִיק; הדוקטור פִּין – מר פיקוִיק; את מר סנודגרס כבר יודעים ומכירים אתם – ידידי מר טופמן – הדוקטור פין; דוקטור סלמר – מר פיקוִיק; מר טופמן – דוקטור סלמר–

כאן הפסיק מר וינקל פתאם, כי סִמני התרגשות עצומה נראו בפניהם של מר טופמן ושל הדוקטור גם יחד.

– עם הג’נטלמן הזה נפגשתי קֹדם לכן – אמר הדוקטור סלמר בהדגשה מיֻחדת.

– אמנם כן! – קִיֵם מר טופמן.

– וגם – וגם עם האדם הזה, אם לא אשגה – הוסיף הדוקטור, בסקרו בעין חדה את הזר ירֻק־המעיל – כמדֻמני, שמסרתי לאדם זה הזמנה מאיצה מאד, שהוא מצא לטוב לו לדחותה.

ובדברו זאת הביט אל הזר בגאוה ובוז, והתלחש עם הליטננט טפלטון.

– האמנם? לא אאמין – אמר הליטננט בתשובה על לחישתו.

– כן הוא באמת – השיב הדוקטור סלמר.

– עליך להכותו ארצה תכף־ומיד – נהם בעל־הכסא של חֻליות ברצינות גדולה.

– השקט והֵרָגע־נא, פין – הִשתיק אותו הליטננט. ואחר פנה אל מר פיקוִיק, שהביט בלי־חמדה על התלחשות אי־נמוסית זו, ויאמר:

– הרשני־נא לשאלך, סיר, האם האדם הזה הוא מבני־חבורתך?

– לא, סיר – ענה מר פיקוִיק – הוא אורח שלנו.

– אבל הלא הוא חבר לקלוב שלכם? או טעות היא בידי? הוסיף הליטננט לחקור ולדרוש.

–כלל לא – ענה מר פיקוִיק.

– והוא אינו לובש מעולם את בגד־השרד עם הכפתור של הקלוב שלכם?

– מעולם לא! ענה מר פיקוִיק בתמהון גדול.

הליטננט פנה אל ידידו, הדוקטור סלמר, בתנועת־כתפים קלה, כמסתפק קצת בכח־זכרונו. הרופא הגוץ הראה פנים נכעסים, אבל גם נבוכים. ומר פּין הציץ בחמה עזה אל פניו הנוהרים של מר פיקוִיק שלא־מדעת.

– סיר – פנה פתאם הדוקטור סלמר אל מר טופמן בקול, שהִתיר אותו ממקומו, כאִלו נעץ לו איש ברשעות מחט בסֹבך־רגלו – סיר, אתה בקרת אמש את נשף־המחולות שבכאן!

מר טופמן הוציא מתוך גרונו “הן” חנוקה, מבלי גרוע עין ממר פיקוִיק.

– ואדם זה היה גם הוא אתך – הוסיף הדוקטור, בהראותו באצבע על הזר, העושה את עצמו כאִלו אין הדבר נוגע לו כל־עִקר.

מר טופמן קִיֵם גם עובדה זו.

– ועתה, סיר – פנה הדוקטור אל הזר – אני שואל אותך עוד פעם, בפני הג’נטלמנים הללו: התֹאבה לתת לי את כרטיסך, כדי שאוכל להתנהג אתך כעִם ג’נטלמן, או תכריח אותי לשלם לך כפעלך תכף־ומיד?

–אל־נא, אדוני – התערב מר פיקוִיק בדבר – באמת אינני יכֹל להרשות, שהדבר ימשך ככה במעמדי, בטרם ינתן לי בֵּאור מספיק. טופמן, סַפר־נא גוף הענין.

על הזמנה חגיגית זו ענה מר טופמן בספור קצר של עצם המעשה; נגע בהזכרה חטופה בבגד השָׁאול, הדגיש ברֹב דברים, כי כל זה נעשה “אחרי הסעֻדה”; הביע בנִדון זה רגשי חרטה מצדו והניח לזר להטהר ולהצטדק ככל אשר יוכל.

הלז היה נכון, כפי־הנראה, לפתוח בבֵרור־דברים, אך הליטננט טפלטון, שהציץ בו כל העת בסקרנות מרֻבּה, שאל אתו פתאם בבוז גלוי:

– האם לא ראיתי אותך, סיר, על במת־תיאטרון?

– בודאי! – ענה הזר בלי כל בּשת.

– הוא, אפוא, משַׂחק נודד – אמר הליטננט בשאט־נפש, ובפנותו אל הדוקטור סלמר הוסיף: – “הוא משתתף במחזה, שהאופיצירים מן הגדוד הנ”ב יערכו מחר בערב בתיאטרון הרוצ’יסטרי. אתה לא תוכל להתחשב אתו, סלמר – זה דבר שאי־אפשר!

אי־אפשר לחלוטין! – קִיֵם פין בחשיבות יתרה.

– צר לי מאד, שהבאתיך במצב לא־נעים זה – אמר הליטננט בפנותו אל מר פיקוִיק – אולם הרשני־נא להעירך, כי התחבולה היותר טוב להמנע מסצינות מדאיבות כאלה, היא, להיות זהיר יותר בבחירת חברים. שלום לך, סיר!

והליטננט הסתער מן החדר.

– והרשני־נא גם אותי להגיד לך – ענה הדוקטור פין הכעסן אף הוא חלקו – כי, אִלו הייתי אני במקומו של טפלטון או במקומו של סלמר, אזי הייתי משרבב את חטמך אתה, סיר, ואת חטמם של כל בני־החבורה הזאת. כן, סיר, – של כל המסֻבּים בכאן. כך הייתי עושה אני. שמי פין, סיר – דוקטור פין מן הגדוד המ"ג. ערב טוב, סיר!

ואחרי אשר כלה את נאומו והוציא מפיו את שלש המלים האחרונות בקול רם מאד, הפליג מן החדר בגאון אחרי רֵעהו הליטננט, ותכף מאחריו צעד הדוקטור סלמר, שלא אמר כלום, אלא הסתפק לסקור את כל החבורה במבט־בוז.

לשֵׁמע כל אותם הדבורים המעליבים ולמראה כל אותם סִמני הבוז במבטיהם ובתנועותיהם של הדוקטור וסיעתו, שבאו עליו לפתע־פתאם, התגעש לבו הנדיב של מר פיקוִיק בחֵמה עזה כל־כך, עד שמקטָרנו חִשב להתפקע. הוא עמד כמבֻלבל וכמסֻמר על מקומו ועיניו היו נטויות אל הפתח, אשר בו יצא זה עתה הדוקטור פין. רק קול סגירת הדלת הוציא אותו ממצב קפאונו ותמהונו העצום. הוא התפרץ אל הפתח לרדוף אחרי מעליביו, ופניו לוהטים מקצף ועיני מלאו זעם. ידו תפשה בכף־המנעול – עדו רגע אחד והיא היתה חונקת את גרונו של הדוקטור פין מן הגדוד המ"ג, אִלּולא מהר מר סנודגרס ואחז בכנף־בגדו של מורהו הגדול ומשך אותו לאחור.

– וינקל, טופמן – צעק מר סנודגרס – החזיקו בו! אל תניחו לו לסַכן את חייו היקרים בשביל דבר שכזה!

– הרפו ממני! – קרא מר פיקוִיק.

– החזיקו בו בכל כֹחכם! – צָוַח מר סנודגרס, ובמאמצי־כחותיהם של כל בני־החבורה עלתה בידם להושיב את מר פיקוִיק בכֻרסא.

– עזבו אותו לנפשו – אמר הזר ירֻק־הבגד – "כוס של גרוֹג – אמיץ־לב הוא ג’נטלמן זקן זה – גבורה עצומה – גמַע זאת – אה – משקה מצֻין.

ולאחרי שטָעם בעצמו מלֹא־לָגמו מן הכוס שמסך האיש האֻמלל, הגיש אותה אל פיו של מר פיקוִיק, ובִּן־רגע התעלמה כל שארית המשקה בגרונו של האדם הגדול.

קמה דומיה קצרה. הגרוֹג עשה את משלחתו באמונה, ועד־מהרה שבה אל פניו של מר פיקוִיק הארשת הרגילה של טוב־לב.

– אין הם כדאים שתשים לב להם – אמר האיש האֻמלל.

– צדקת, סיר – ענה מר פיקוִיק – באמת אינם כדאים. בוש אני על שהנחתי לחושַׁי להשתחרר עלי רגע קטן. הקרב את כסאך יותר אל השלחן, סיר.

האיש האֻמלל לא סרב אף רגע אחד, ושוב ישבו כֻלם בעִגול מסביב לשלחן, ושוב שררה אחדות מָחלטת בכל החבורה. רק לבו של מר וינקל, כנראה, לא נח עדַין לגמרי מזעפו, – אולי בשביל הגנבה הזמנית של בגדו; אף כי קשה לשער, כי דבר קל־ערך כזה יוכל לעורר רגשי כעס בלבו הנדיב של פיקוִיקאי אמתי, אפילו רק לרגעים אחדים. אך בכל אֹפֶן היה הוא יוצא־מן־הכלל, ומלבדו היו כל בני־החבורה טובי־לב כמקֹדם, והערב נגמר באותה עליזות, שֶׁבָּהּ התחיל.

פרק ד: יום אחד בשׂדה־המלחמה. עוד חברים חדשים. הזמנה לנאות־שׂדה.

רֹב המחברים מסרבים להודיע לקוראיהם את המקורות, שמהם לקחו חֹמר חשוב לספריהם. אנו אין חלקנו עמהם, ואנחנו חושבים סֵרוב זה, לא רק לעקשנות משֻׁנה, אלא גם לגנֵבת־דעת. כי על־כן אנו משתדלים רק למלא ביֹשר ובאמונה את החובות, שאנו אחראים להן בתור מוציאים־לאור. וגם אם בתנאים אחרים אפשר, שאהבת־הכבוד היתה מפַתָּה אותנו, לִטֹל לעצמנו את זכות־האבהות על ספורי המאורעות הללו, אבל כבודה של האמת היקרה בעינינו יותר מכל, מונע אותנו מדרוש לעצמנו שום זכות אחרת, מלבד זו של עריכתם הנבונה ומסירתם בדיוק בלי שום פניוֹת צדדיות. כתבי הקלוב הפיקוִיקאים אצרו לנו חֹמר עצום של עובדות רבות־הערך, ואנו אין לנו אלא לסדרם יפה ולהוציאם לאור עולם לטובת האנושיות, הצמאה למדעי הפיקוִיקאים.

ובהוסיפנו לעבוד את עבודתנו ברוח זה ובדרך־אמונה זו, לקרא בשם את האבטוריטטים, שלהם אנו חַיָבים להודות על החֹמר שהמציאו לנו, הננו מודיעים עתה בתם־לבב, כי הדברים המסֻפרים בפרק זה ובבאים אחריו, לקוחים מפנקסו של מר סנודגרס. ואחרי אשר רחצנו בנקיון כפינו ויצאנו ידי־חובתנו לאמת וליֹשר, הננו מוסרים את העובדות כמו שהן, בלי שום בֵּאורים ופֵּרושים יתרים.

כל אנשי רוצ’יסטר והעֲיָרות הסמוכות קמו ממטתם ביום־המחרת, בבֹּקר־השכם, ובהתרגשות ועסקנות מרֻבּה. מחזה גדול של מִפקד־החֲיָלות היה מוכן ומזְמן להם ביום ההוא: עין־הנשר של המפקד הראשי עתידה לבקר ולבדוק את המַניברות של חצי־תריסר גדודי צבא. לתכלית זו הוקמו מבצרים ארעיים; בשעת המניברות צריכים הגְיָסות להשתער על המצודה שבעיר וללכדה, וגם מינה צריכה להתפוצץ.

מר פיקוִיק היה מעריץ נלהב של הצבא, כפי שראו כבר קוראינו מתוך הלקוטים, שהבאנו מפנקסו על־אודות העיר צ’יתּם. שום מראה לא יכֹל להשביעו עֹנג יתר גדול ולהתאים גם לרגשותיהם של כל בני־חבורתו כמחזה כזה של מלחמה לדוגמא. כי על־כן השכימו גם הם קום וימהרו ללכת אל שדה־המלחמה, ששמה נהרו כבר המונים המונים מכל עֵבר ופִנה.

מכל התכונה שעל שדה־המערכה נִכָּר, שהצירימוניה העתידה לבוא היא גדולה וחשובה עד־מאד. מסביב למקום המערכה הוקמו חַיָלי־משמר, כדי להגביל את העם לבל יהרסו להתקרב יתר־מדי. על הבטיריות עמדו משרתים, ששמרו על המקומות המיֻעדים לגבירותיהם; ושוטרים התרוצצו אנה ואנה, עם פנקסים מחֻפי עור תחת אצילי ידיהם. שר־האלף בולדר, לבוש בגדי־שרד של נוי לכבוד היום ורוכב על סוס אביר, היה עסוק וטרוד עד־מאד: עתים דהר מקצה המערכה ועד קצֶהָ; עתים הרתיע את סוסו אחורנית לתוך ההמון, כדי להדפם מן המקום הקדוש שנדחקו אליו; עתים הכריח את סוסו לעשות דהירות וסבובים וכרכורים משֻׁנים; עתים צעק בקול אדיר וחזק עד כי נחר גרונו ופניו אדמו כדם, אף כי לכאורה לא היתה שום סבה מוחשית לזאת. אופיצירים רצו, אצו, נחפזו, לפנים ולאחור, נדברו בתחלה עם שר־האלף בולדר, ואחר צווּ דבר לסרג’נטים ולסגנים, ולבסוף נעלמו כֻּלם במרוצה. ואפילו החַיָלים הפשוטים עצמם הציצו מתחת לכובעי־המתכת שלהם בארשת של חגיגיות סודות, שהעידה למדי על חשיבותו המיֻחדת של המאורע העתיד לבוא.

מר פיקוִיק ושלשׁת חבריו תפסו להם מקום בשורה הראשונה של הצופים ויחכו בארך־רוח להתחלת המחזה. ההמון הלך ורב מרגע לרגע סביבם, כי על־כן הֻכרחו לאמץ את כל כחותיהם, כדי להתחזק על המקומות שתפסו להם, מה שהעסיק למדי את כל שימת־לבם, באֹפן שלא הרגישו שום שעמום במשך שתי השעות שעמדו וחכו. יש שהתנגש העם מאחריהם עד־מאד, ומר פיקוִיק נדחף או נזרק לפנים, במרחק אמות אחדות, במהירות ובגמישות גדולה, שלא התאימו כלל לחשיבותו התמידית, המתונה והמנֻמסת. אף יש שהחַיָלים העומדים על המשמר הציעו לפני קהל־הצופים להסוג אחור ולהסתלק לצדדים, ובאותה שעה היתה הקַת של הרוֹבה צונחת על בהונות רגליו של מר פיקוִיק, כדי לעורר את שימת־לבו על הצעה זו, או שהיתה נלחצת אל חזהו, כדי לעזור לו למלא אותה. ומצד שמאל התחילו ג’נטלמנים ליצנים אחדים להתנגש ולהִדחק מסביב למר סנודגרס, ואחרי שלחצו אותו כמעט עד יציאת־הנפש, שאלו אותו בסקרנות גדולה, משום מה הוא דוחק ולוחץ ככה. וכאשר הביע מר וינקל את התמרמרותו הצודקת על השחוק המגֻנה הזה, שעשו בפניו לחברו הפיטן, מחא לו אחד מִכַּת־הליצנים מחי מסֻים על מגבעתו, עד שצנחה למטה מחָטמו ובקש ממנו להרשות לו להצניע את ראשו בכיס־בגדו. כל הקִנטורים הללו, ועוד אחרים הדומים להם, בצֵרוף התעלמותו הפתאומית של מר טופמן (שבקשוהו ולא מצאוהו), עשו את מצבם בלתי־נעים ועליז כל־עִקר.

לבסוף עבר בין הקהל אותו קול דממה דקה, המבשרת על־פי רֹב את בוא הדבר, שאליו חכו זמן־רב. כל העינים נסבו אל עֵבר המבצר; ואחרי רגעים מועטים של צִפִּיה קדחתנית, התחילו דגלים מתנפנפים באויר וכלי־נשק נוצצים לאור־השמש, וגדוד אחרי גדוד השתפכו על־פני הככר. המחנה עמד תחתיו והסתדר במערכה, אמרות־צו מרֻסקות התחילו עוברות בשורות החַיָלים, נשמע צלצל הרובים לפקודת "הגיסו הנשק!” והמפקד הראשי, בלוית שר־האלף בולדר והמון אופיצירים, הופיע רוכב בדהרה קלה אל החזית. והנה התחילו כלי־הזמר של כל הגדודים לנגן בבת־אחת, הסוסים הזדקפו על רגליהם האחרונות, דהרו אחורנית וכשכשו בזנבם לכל עֵבר, הכלבים התחילו נובחים, ההמון הריע, אנשי־הצבא התיצבו במערכה, ובמרחבי כל הככר, עד מקום שהעין מגעת, לא נראה בלתי אם שורה ארֻכּה של מעילים אדֻמים ומכנסים לבנים, קפואים בלי נוע.

מר פיקוִיק היה עסוק כל־כך בנפילה בין רגלי הסוסים ובהתמלטות, בדרך נס, מביניהן, שלא היה לו פנאי להסתכל במחזה שנָגַל לנגד עיניו, עד שהגיעו הדברים לנקֻדת ה“קפאון” האמורה. אך לאחרי שעמד הָכן על רגליו, גדלה מאד שמחתו והתפעלותו על מראה עיניו.

– כלום אפשר שיהיה בעולם מחזה יפה ונהדר מזה? – פנה בשאלה אל מר וינקל.

– אי־אפשר! – ענה הג’נטלמן המאֻשר הזה, אשר במשך רבע שעה קֹדם לכן עמדו על שתי רגליו שני אנשים גוצים.

– זהו באמת מראה נפלא, מלא־הוד ונדיבות! – אמר מר סנודגרס, שבלבו התלקחה שלהבת השירה – מה נהדר הוא לראות את מגִני הארץ הגבורים האמיצים, נצבים במערכה ברֹב פאר והדר לפני האזרחים השלוים; פניהם מבריקים לא מתוך פראות־מלחמה, אלא מתוך עדינות התַּרבות; עיניהם נוצצות לא באש־זרה של שאיפת־נקם או תשוקת בזה, אלא באור המתוק של שכל טוב ואהבת־הבריות.

מר פיקוִיק הסכים לדברי התהלה הללו בדרך־כלל, אבל פרטים אחדים לא היו מחֻוָרים לו כל־צרכם. ולמשל “האור המתוק של שכל טוב”, היה כהה וקלוש מאד בעיני החַיָלים; כי לאחרי שנִתַּן הצָו: "העינים לפנים! " לא ראו הצופים אלא איזו אלפי זוגות של עינים לטושות אליהם, בלי שמץ של ארשת כל־שהיא.

בינתים התפזרו האנשים סביבותיהם, והפיקוִיקאים נשארו כמעט בודדים על מקומם.

– עתה הננו עומדים במרחב, בהרוָחה נפלאה. – אמר מר פיקוִיק, בהביטו סביבותיו.

– בהרוָחה נפלאה! – ענו אחריו מר סנודגרס ומר וינקל בקול אחד.

– מה הם עושים עכשו? – שאל מר פיקוִיק, בתקנו את משקפיו.

– כ–כמדֻמני – גמגם מר וינקל ופניו השתנו ככרום – כמדֻמני, שהם מתכוננים לירות.

– מה אתה סח! – אמר מר פיקוִיק בהתרגשות.

– גם – גם לי נראה, שהם מתעתדים לירות– קִיֵם מר סנודגרס בקול נגרש.

– אי־אפשר! – קרא מר פיקוִיק.

ואך הוציא את המלה מפיו, והנה כל ששת הגדודים כאחד כוננו את רוביהם אל מטרה אחת, אל מקום עמדתם של הפיקוִיקאים, ובִּן־רגע נשמע קול־יריה חזקה ונוראה, אשר כמוהו לא הרעיש מעולם את הארץ עד היסוד־בה ואת ג’נטלמן מזדקן עד היסוד־בו.

במצב קשה שכזה, בתוך יריות ריקות שאינן פוסקות, בשאון מרגיז של שפעת קלגסים, שהתגבר עוד על־ידי המענה של המחנה המתנגד, – בשעה רעה שכזו התנהג מר פיקוִיק באותה הקרירות וכבישת־הפחד, שהם הסמנים המֻבהקים בכל כבירי־הרוח. הוא תפש את מר וינקל בזרועו, ובהתיצבו בעצמו בינו ובין מר סנודגרס, הפציר בהם ברצינות גדולה להשיב אל לבם, כי מלבד האפשרות להתחרש על־ידי קול־הרעש, אין כל סכנה נשקפת להם מן היריות.

– אבל – אבל – הרי אפשר הדבר, שאיזו חַיָלים יִירו, על־פי טעות, בכדורים ממש – טען מר וינקל, ומיד הלבינו פניו כסיד לשֵׁמע הנחה איֻמה זו, שהוציא בעצמו מפיו – הנה שמעתי זה עתה קול־שריקה באויר – חדה מאד – סמוך לאזני.

– אולי ניטיב לעשות, להתנפל על הארץ ולכבוש פנינו בקרקע? – הציע מר סנודגרס.

– לא – לא – עתה, כנראה, תם ונשלם הכל – אמר מר פיקוִיק.

בדברו זאת רעדו אמנם שפתיו ולחייו חורו מאד, אבל שום הֶגה של פחד או דאגה לא התמלט מפיו של בן־אל־מות זה.

ואמנם צדק מר פיקוִיק: היריות חדלו. אבל עוד לא הספיק להתברך על השערתו, שכִּוְנה בדיוק אל האמת, והנה תנועה עזה ונחפזה הֻרגשה בכל הככר: קריאות־הפקֻּדות הצרודות הרעימו לאֹרך כל השורה, ועד שלא הספיקו הפיקוִיקאים לנחש ולשער מה נהיתה, והנה כל חצי־תריסר הגדודים השתערו במהירות איֻמה עם כידוני רוביהם לפנים אל אותו המקום, שעליו עמד מר פיקוִיק עם בני־חבורתו.

כל אדם אינו סוף־סוף אלא בשר ודם; ולכל גבורה יש גבול, אשר גם אמיץ־לבו בגבורים לא יוכל לעברו. רגע קטן הציץ מר פיקוִיק בעד משקפיו בגיָסות המשתערים עליו, ואחר פנה להם עֹרף ככתוב, וַ–איננו רוצים לאמר “וינס”: ראשית, מפני שזהו בטוי לא מנֻמס, והשנית, מפני שבנין־גוו של מר פיקוִיק לא היה מסֻגל כל־עִקר למין נסיגה שכזו – אבל הוא טפף משם בכל אותה המהירות שהרשו, לו רגליו הקצרות וגופו העגֹל, והוא נחפז כל־כך, שלא הרגיש באִי־הנעימות של מצבו בכל מדתה, אלא באִחור זמן יתר מדי.

הגְיָסות של המחנה המתנגד, שהתקרבותם הפתאֹמית הביאה במבוכה גדולה כל־כך את מר פיקוִיק רגע קטן קֹדם לכן, נצטוו להדוף אחור את השתערותו השתקנית של המחנה הצורר, אשר שָׂם מצור מדֻמה על המבצר; ומתוך־כך נמצאו פתאם שלשת הפיקוִיקאים סגורים בין שתי שורות־חַיָלים ארֻכּות עד־מאד, שהאחת צעדה לפנים במהירות גדולה, והשניה עמדה תחתיה, מוכנת ומזֻמנת ומזֻינת, להכות אחור את צבאות המשתערים.

– הו, הו! – צרחו האופיצירים של המחנה המשתער.

– סורו מן הדרך! – שאגו האופיצירים של צבאות המְגִנִים.

– אבל אנה אפוא נלך? – שִׁועו הפיקוִיקאים נבוכים ונגרשים.

– סורו, סורו, הלאה! – באה אליהם התשובה משני הצדדים.

רגע אחד קמה מהומה ומבוכה גדולה: שעטת צעדים כבדים, התנגשות עצומה, צחוק כבוש; ששת הגדודים היו עוד רחוקים כאלף אמה, וכפות־נעליו של מר פיקוִיק התנפנפו כבר באויר.

מר סנודגרס ומר וינקל התהפכו על ראשם מתוך קפיצה אנוסה ומבֹהלת, בחריצות מסֻימת. וכאשר ישב מר וינקל על הארץ וסכר במטפחת־משי צהֻבּה את זרם הדם שקלח מחטמו – תולדת ה“התהפכות” המֻצלחה – ראה פתאם והנה מורהו הגדול והנערץ רודף בשדה אחרי מגבעתו, שנתרה על הארץ והתרחקה ממנו יותר ויותר, כמו להרעימו במתכַוֵּן.

קשה למצֹא בחיי האדם מוֹמֶנטים, שבהם יהיה צערו מגֻחך כל־כך ורחמי הבריות עליו מועטים כל־כך, כבשעה שהוא רודף אחרי מגבעתו. כדי לתפוש מגבעת מתחמקת צריך אדם להזדַיֵּן בקרירת־רוח מרֻבּה ובבינה יתרה. אם יחָפז ברוצו, יעבור תמיד את המטרה; ואם יהיה מתון יתר מדי, לא ישיגנה עולמית. הדרך היותר טובה היא, שתתנהג עִמה בנעימות, תרוץ תמיד על צדה, תהיה עֵר ופִקח וזהיר וערום ובשעת הכֹשר – להִסֹב פתאם ותחסום הדרך בפניה ותמהר לתפשה במרום־שיאה, ולחבשה היטב הדק על ראשך; ובכל אותה העת עליך לצחוק מטוב־לב, כאִלו כל הדבר מגֻחך גם בעיניך כבעיני אחרים.

על־פני השדה טִילה רוח מצויה, ומגבעתו של מר פיקוִיק נתרה ונתגלגלה לפניה בהנאה עצומה. הרוח נָשף, וגם מר פיקוִיק נשף ונשם, והמגבעת התגלגלה הלאה, הלאה, בתענוג מרֻבֶּה, כחזיר־הים בשעת תגבֹרת שטף־המים. ומי יודע עד־כמה היתה מרחיקה להתגלגל, אלמלא נעצרה פתאם במרוצתה, בדרך נס, כשכבר אמר בעליה להתיאש ממנה ולעזבה לגורלה.

כי בעת שמר פיקוִיק העָיף והיגע החליט כבר לחדול מרדוף אחרי המגבעת הבוגדה, נתקלה זו באופן של אחת המרכבות, שעמדו בשורה ארֻכּה על אותו המקום, שאליו כונן הפילוסוף שלנו את צעדיו. ובראותו שהשעה משחקת לו, הורהו רוח־בינתו להשתמש בלי־אחור בהזדמנות מֻצלחת זו, וכחץ מקשת עף אל השובבה המתחמקת, תפש אותה בשתי ידיו וחבש אותה לראשו בהדגשה מיֻחדת, ואחר עמד תחתיו לשאוף רוח. לא עבר עליו במצבו זה רגע אחד, והנה הגיע לאזניו קול קורא אליו בשמו, ומיד הכיר וידע, כי זה קולו של מר טופמן, וכאשר נשא את עיניו לראות מאין בא הקול, נגלה לפניו מחזה, שמִלא אותו תמהון ועֹנג גם יחד.

במרכבה פתוחה, אשר סוסה הֻתַּר ממוסרותיו, כדי שירָוַח לו קצת בדֹחק הגדול, עמד ג’נטלמן זקן ושָׁמן, לבוש מעיל כחֹל עם כפתורים נוצצים, מכנסים של פשת־גפן, ומגפים עם שולים מֻפשלות, ועל־ידו שתי עלמות עם קשורים ונוצות; עול־ימים אחד, שכפי־הנראה, היה אחוז־אהבה לאחת משתיהן; גבירה אחת שימי־שנותיה מֻטלים בספק, ושבודאי היתה דודתן של הצעירות; והמאסף לכל המחנה הזה היה מר טופמן, שעמד בהרוָחה ובחֹפש ובפשטות נעימה כל־כך, כאלו הוא שַׁיָך לאותה המשפחה מראשית ילדותו. אל המרכבה מאחריה היה קשור סל רחב־ידים – אחת מאותן הכלכלות, המעוררות בלב רואיהן שתוף־רעיונות עם ציד־עופות, לשונות צלויות ובקבוקי יין. ועל מושב־הרַכּב התנמנם לו בחור בריא, אדמוני, אשר כל בר־דעת שהציץ בו רגע אחד, היה מחֻיב לחזות בו מיד את הממֻנה על הסל הנקוב למעלה, העתיד לחלק את תכנו, כשיגיע תורו של זה למלא כרֵסם של אנשי המרכבה.

כמעט הספיק מר פיקוִיק לסקור במבט חטוף את כל הדברים המענינים הללו, והנה הגיע לאזנו שוב קולו של תלמידו וחברו הנאמן, הקורא אליו:

– פיקוִיק! פיקוִיק! עלֵה אלינו! חיש מהר!

– סורה־נא אלינו, סיר, בבקשה, בוא־נא! – מִלא אחריו הג’נטלמן השמן – יוסי! יוסי! יקחהו השד, את הבחור הזה! הנה נרדם שוב. יוסי, הורד את המדרגה, למען יוכל הג’נטלמן לעלות.

הבחור הבריא ירד במתינות גדולה מעל מושבו, הוריד את המדרגה, ובסבר פנים־יפות למדי פתח את פשפש המרכבה. באותו רגע נגשו אליה גם מר סנודגרס ומר וינקל.

– יש מקום לכֻלכם, אדונַי – אמר הג’נטלמן השמן – שנים בפנים, ואחד בחוץ. – יוסי, פַּנה מקום לג’נטלמן אחד על מושבך. ועתה, טפסו, אדוני!

והג’נטלמן השמן נטה את זרועו וימשוך לתוך העגלה ביד חזקה בראשונה את מר פיקוִיק ואחריו את מר סנודגרס. מר וינקל טפס ועלה על מושב הרַכּב, ועל־ידו התנענע רגע קטן הבחור הבריא ותכף התנמנם שוב.

– מאד מאד שמח אני לראותכם – אמר הזקן השמן – אני יודע אתכם היטב, אף כי אתם בודאי אינכם זוכרים אותי עוד ולא הכרתוני. אני בליתי ערבים אחדים בקלוב שלכם בחֹרף שעבר – והיום בבֹקר פגשתי בידידי מר טופמן ואשמח מאד לראותו. ומה שלומכם אתם, אדוני? חזותכם מעידה עליכם, כי אתם מרגישים עצמכם על צד היותר טוב.

מר פיקוִיק הודה על הקומפלימנט הזה, שהיה מכֻוָן ביחוד אליו ובחבה רבה תקע כפּו לג’נטלמן השמן, בעל המגפים מֻפשלי־השולים.

– ומה שלומך אתה, סיר? – פנה הג’נטלמן הזקן אל מר סנודגרס בחבת־אב – טוב מאד, הלא? כך צריך להיות – כך נאה לך. ואתה, סיר? (אל מר וינקל). שמח מאד לשמוע מפיך, כי שלום לך בכל – שמח מאד. אלה הן בנותַי, אדוני, וזאת היא אחותי, מיס רחל וַרדל. היא עודנה עלמה, אף שאין היא נראית כך בהשקפה ראשונה, – הלא?

והג’נטלמן השמן צחק בכל פה ותקע את מרפקו בין צלעותיו של מר פיקוִיק מטוב־לב.

– אל אלהים, אחא! – דובבה מיס ורדל בבת־צחוק של תחנונים.

– אמת, אמת – הוסיף הג’נטלמן הבריא – איש לא יוכל להכחיש זאת. רבותי, הרשוני־נא להציג לפניכם את ידידי מר טרוּנדל. ועתה, אחרי שהתוַדעתם כֻּלכם איש לרעהו, נשתדל־נא להיות עליזים וטובי־לב ולהביט בהרוָחה על כל מה שנעשה סביבותינו. כך דעתי.

והג’נטלמן הבריא הרכיב את משקפיו על חטמו, ומר פיקוִיק הוציא את קנה־הצופים שלו, והכל עמדו במרכבה והביטו איש ממעל לכתפו של רעהו על המלחמה־בשלום של שני המחנות.

המניברות היו מצֻיָנות במינן: שורת־החַיָלים אחת ירתה ממעל לראשה של חברתה, ומיד נסוגה אחור במרוצה; ואחרי־כן ירתה השנית ממעל לראשה של הראשונה, ותכף נסוגה גם היא אחור. אחרי־כן התיצבו הצבאות ברבועים, והאופיצירים עמדו בתָּוֶך, בתור מרכז. אחרי־כן ירדו לתוך חפירות המצור בסֻלמות, ועלו מן הצד השני גם־כן בסֻלמות; גם כבשו בסערה בַּריקַדות של סלים והרסו אותן עד היסוד, והכל בגבורה נפלאה עשויה לבלי־חת. אחרי־כן בא מִלוי התותחים הכבירים על־ידי הארטיליריסטים, העומדים על הבטיריות, שתחבו את זִיונם לתוך לועם האיֹם במין מטאטאי־סחבות; ואחרי ההכנות האלה, שעלו להם בעמל כבד, התפרצו היריות בשאון נורא כל־כך, שהאויר מסביב נרעש מקול־צִוחת הנשים. שתי העלמות ורדל נבהלו כל־כך, שמר טרונדל הֻכרח להחזיק באחת מהן, לבל תפול במרכבה, בעת שמר סנודגרס תמך בשנית. ועצביה של מיס רחל ורדל נזדעזעו כל־כך, שמר טופמן ראה לו לחובה ללפות את גִזרתה, לבל יעמדו קרסוליה. בכלל נמצאו הכל במצב של התרגשות חזקה, מלבד הבחור הבריא, אשר נם את שנתו בתוך רעש יריות התותחים, כאִלו היה זה שיר־הערש התמידי שלו.

לאחרי שנלכדה המצודה, והצרים והנצורים ישבו לאכול, קרא הג’נטלמן הזקן בקול רם:

– יוסי, יוסי! בחור ארור שכמותו – שוב התנמנם לו – אנא, אדוני, הואילה־נא לצבוט אותו יפה – ברגלו – זוהי התחבולה היחידה להעירו – תודה לך, סיר! – יוסי, התר את הכלכלה!

הבחור הבריא, שבאמת הקיץ על־ידי לחיצת חלק של רגלו בין אגֻדל לאצבע של מר וינקל, קפץ שוב מעל מושבו והתחיל מפַתח את הסל בזריזות יתרה, שאי־אפשר היה כלל לחכות לה על־פי מעשיו הראשונים.

– ועתה, הבה, נבחר לנו מקומות־ישיבה – אמר הג’נטלמן הזקן.

ואחרי המון דברי־בדיחה על התכַּוצות שרוֻלי־הנשים הרחבים, והתבַּיְשות והתאדמות מרֻבּה מצד הנשים על ההצעה ההלצית, שתֵּשבנה בחיקם של הגברים, הצטפפו סוף־סוף כל בני־החבורה במרכבה, והג’נטלמן השמן התחיל מסַדר את כל הדברים, שמסר לו הבחור האדמוני מאחורי המרכבה.

– ועתה, יוסי, סכינים ומזלגות! – פקד הג’נטלמן הזקן.

הֻגשו גם הסכינים והמזלגות, והגבירות והג’נטלמנים שבפנים, ומר וינקל שבחוץ על המושב, הזדַינו כל אחד בכלי־שמוש הנחוצים הללו.

– פנכות, יוסי, פנכות!

גם כלי־היוצר נתחלקו בין המסֻבּים, על־פי הסדר האמור.

– ועתה, יוסי, הבה ציד־העופות! – ארור הבחור הזה! הנהו מתנמנם שוב. יוסי, יוסי! (חביטות־מקל אחדות על ראשו, העירו את הבחור הבריא סוף־סוף מתרדמתו הלֶתּרגית). – הגישה את המאכלים, יוסי!

במלים האחרונות האלה היה, כפי־הנראה, קסם מיֻחד, שהעביר כָליל את רוח התרדמה, הנסוכה על הבחור הדָשן. הוא נתר ממקומו7 ועיני־העופרת שלו, המכֻסות בהרי־חֵלב מאחרי לחייו הכדוריות, ננעצו8 בתשוקה עזה במזונות, כשהתחיל מוציאם מתוך הסל.

– עוּשה, חוּשה! – האיץ מר ורדל, בראותו שהבחור השמן נצמד לתרנגול־הודי ואינו יכֹל כלל להפרד מעליו.

הבחור נאנח מעֹמק הקֵבה, ובהביטו עוד פעם בחבה יתרה על שמנוניתו של העוף מסר אותו בלי חמדה לידי אדוניו.

– טוב מאד. ועתה פקח עיניך – הבה הלשון – ועכשו הפשטידא עם בשר היונים – הזהר בצלי־העגל וכתלי־החזיר – שים עינך על הסרטנים – הוצא את החסה מתוך חפויו – תן לי את המפה –

הצויים הללו יצאו בחפזון מפי מר ורדל, בהכניסו לתוך המרכבה את כל אלה המאכלים שקבל מידי הבחור, ובתחבו אותם לידו של כל אחד מן המסֻבים, וגם על ברכיהם, בכמות מסֻיָמה.

– ומה? האם אין זה נפלא? – שאל בעל־הבית העליז, לכשהחלו כֻלם לשלח את שִׁניהם בצידה.

– הפלא ופלא! – קִיֵּם מר וינקל, בכרתו על דוכנו תרנגֹלת צלויה.

– כוס יין?

– בעֹנג גדול!

– הלא ייטב לך לקחת אליך בקבוק מיֻחד, שם על הדוכן; מה?

– מה רב טובך, אדוני!

– יוסי!

– הנני, סיר. (הפעם לא התנמנם; כי עלתה בידו למשך לו פשטידא של עגל).

– בקבוק יין לג’נטלמן שעל המושב. מה שמח אני לראותך, סיר!

– תודה רבה! – ומר וינקל הריק את כוסו והעמיד את הבקבוק על־ידו.

– התרשני לשתות אתך כוס יין, סיר? – פנה מר טרונדל אל מר וינקל.

– בענג גדול! – ענהו מר וינקל, ושני הג’נטלמנים שתו, כל אחד את כוסו, בבת־אחת, ומהם ראו וכן עשו כל בני־החבורה, לרבות גם הנשים.

– ראה־נא, איך אמיליה היקרה מרבה בפלִירט עם הג’נטלמן הזר – לחשה מיס רחל באזני אחיה, מר ורדל, באותה קנאה עמֻקה, המיֻחדת לדודה־בתולה מזדקנת.

– ומה בכך? – ענה הג’נטלמן הזקן טוב־הלב – זה טבעי מאד? אין כאן שום דבר היוצא מגבול הרגיל, לפי־דעתי. מר פיקויק, כוס יין?

מר פיקויק, שהתעמק באותה שעה לחקור ולבדוק את תוך־תוכה של פשטידת־היוֹנים, קבל את הצעת בעל־הבית תכף־ומיד.

– אמיליה, יקירתי – אמרה הדודה הבתולה, בהעמידה פנים של פטרונית – אל־נא תדברי בקול רם כל־כך, חמדתי.

– מה, דודתי?

– כמדֻמני, שהדודה ואותו הג’נטלמן הזקן, הגוץ, רוצים להתעלס באהבים רק הם שניהם לבדם – אמרה מיס איזבל ורדל לאחותה אמיליה.

שתי העלמות הצעירות צחקו מטוב־לב, והמזדקנת התאמצה גם היא להראות פנים שוחקות, אבל לא עלתה בידה.

– עלמות צעירות הן תמיד עליזות כל־כך – אמרה מיס ורדל אל מר טופמן בנִגּוּן של סליחה מתוך חבה יתרה; כאלו היתה העליצות סחורה אסורה, ובדיחות־הדעת בלי רשיון מיֻחד – עון כבד וחֹסר־נמוס.

– כן, כן, וזה לוקח את הלבבות – ענה מר טופמן שלא ממין התשובה הנכספה.

– המ… דובבה מיס ורדל בלשון־ספק.

– האם רשאי אני? – אמר מר טופמן בקולו היותר מלטף, בנגעו באצבעו בידה של רחל המקסימה, ובהרימו בחֵן בידו השנית את הבקבוק – התרשיני?

– אָה, סיר!

מר טופמן הביט אליה בהתפעלות, ורחל הביעה את פחדה, פן יתחילו שוב לירות בתותחים, ואז, כמובן, תהיה זקוקה שוב לתמיכת ידו.

– מה דעתך על בנות אחי? יפות הן בעיניך? – לחשה דודתן־אוהבתן למר טופמן.

– כן היו בעיני שלא בפני דודתן – ענה הפיקוִיקאי הנחמד, בבלעו אותה בעיניו.

– הוי, איש רשע – אבל, באמת, אלו היה צבע פניהן טוב מעט יותר, האם לא היו אז, לפי־דעתך, נערות נאות למראה – לאור נר?

– כן, כמדֻמני – ענה מר טופמן בארשת של שויון־רוח.

– הוי, לץ! – אני יודעת, מה שחפצת לאמר.

– ומה זה? – שאל מר טופמן, שבאמת לא היה בדעתו לאמר כלום.

– אתה רצית לאמר, כי איזבל כפופת־גב – כן, כן, אני יודעת – אתם הגברים מסתכלים בעין חדה – ובאמת כן היא; זאת אי־אפשר להכחיש. ובודאי אין לך דבר המכעיר כל־כך את תארה של נערה, כגב כפוף. אני אומרת לה תמיד, כי לאחרי שתזקין קצת, תהיה איֻמה למראה. כן, כן, אתה לץ גדול!

מר טופמן לא סרב כלל לקנות לו שם טוב כזה במחיר זול כל־כך. כי על־כן לבש צורה של ידען גדול וגחך לו בלאט, כאלו דבר־סתר יצוק בו.

– איזו בת־צחוק של לעג חריף! – קראה רחל הנוחה להתפעל – אני אומרת בפֵרוש, שאני ירֵאה ממש מפניך.

– מפחדת מפני!

– ממני לא תוכל לכסות דבר – אותי לא תרַמה – אני יודעת היטב, מה פֵרושה של בת־צחוק זו.

– ומה פֵרושה? – שאל מר טופמן, שבעצמו לא ידע מזה כלום.

– זהו פֵרושה – ענתה הדודה הטובה, בהשפילה קולה עוד יותר – אתה מתכַּוֵּן לאמר, כי, לפי־דעתך, אין גבה הכפוף של איזבל רע כל־כך כחֻצפתה של אמיליה. כן, היא באמת חצופה. ואתה לא תוכל לשער, כמה אני מצטערת על־זאת, כמה לילות אני בוכיה על־זאת. אחי הוא טוב־לב כל־כך ורחוק מחשדנות כל־כך, שאינו מרגיש בזה כלל. אלו ידע זאת, אזי מֻבטחת אני, שלבו היה נשבר בקרבו. מה מאד הייתי חפצה לחשוב, שאין זאת אלא מעשה־נערות – מי יתן והיה כן – (כאן נאנחה הדודה הטובה מעֹמק הלב והניעה ראשה כנואשה).

– מֻבטחת אני, שהדודה מדברת עתה על־אודותינו – לחשה מיס אמיליה ורדל לאחותה – "אני יודעת זאת אל־נכון – פניה מפיקים רִשעות מרֻבה כל־כך.

– האמנם? – ענתה איזבל – המ… דודה יקירה!

– מה, אהובת־נפשי?

– אני דואגת מאד, שמא, חלילה, תצטנני – מוטב שתחבשי מטפחת־משי לראשך הזקן, היקר – באמת היית צריכה להשמר ולהזהר יותר – שימי לבך לשנותיך!

אף כי עקיצה זו לא היתה אלא מדה־כנגד־מדה, בכל־זאת היתה בה חמת־נקם רבה כל־כך, שאי־אפשר היה לעבור עליה בשתיקה. ומי יודע, באיזו צורה איֻמה היתה מתלבשת תשובתה של הדודה המתמרמרת, אלמלא שִׁנה מר ורדל את פני־הדברים, שלא במתכַּוֵּן, בקראו פתאֹם בקול רם אל יוסי:

– הוי, אותו הבחור הארור! הוא התנמנם שוב.

– זהו באמת צעיר משֻׁנה! – אמר מר פיקוִיק – האם תמיד הוא נוטה להתנמנם כך?

– להתנמנם! – ענה הג’נטלמן הזקן – הוא שקוע בתרדמה יום ולילה. הוא הולך בשליחות כשהוא ישן, וקול־נחרתו – אימה, כשהוא משַׁמש אצל השלחן בשעת־אכילה.

– זהו מוזר מאד! – אמר מר פיקוִיק.

– זהו בודאי חזיון לא־נפרץ – השיב הג’נטלמן הזקן – “ואני מתגאה בבחור זה – ולא אפרד ממנו בעד כל־הון – זהו קוּריוֹזום של הטבע! הו, יוסי, יוסי! – סַלק את כל זה, ופתַח בקבוק חדש. השמעת?”

הבחור השמן התעורר, פקח את עיניו לרוָחה, מִהר ובלע חתיכת־פשטידא כבירה, שהיה עסוק בלעיסתה עוד קֹדם לכן, אלא שקפצה עליו התנומה והפסיקה אותו באמצע מלאכתו, בעוד הטרף בין שִׁניו; ובעצלתים מלא את פקֻדת אדוניו, בלטשו את עיניו אל שרידי המאכלים, שחזר והניח בסל. הבקבוק החדש הורק עד־מהרה, הסל נקשר שוב אל מקומו הראשון, הבחור הבריא עלה שוב לדוכנו, המשקפים והשפופרות וקני־הצופים נצמדו שוב אל העינים, והחַיָלים המשיכו את המלחמה־לדוגמא. ושוב היו קולות וברקים של התותחים והתפלצות וצוָחות של הנשים, ולבסוף התפוצצה מינה, להנאתם העצומה של כל הקהל, ואחרי שעלתה המינה בסערה התעופפו והתפזרו להם גם בעלי־השמחה – הגְיָסות – וגם האורחים הצופים, וילכו להם לדרכם.

לאחרי שיחה נעימה בסוף המניברות, שהֻפסקה לרגעים על־ידי רעם היריות, אמר הג’נטלמן הזקן אל מר פיקוִיק, בתקעו לו כפו בחבה יתרה:

– ובכן, זכור ואל תשכח, סיר: למחר אתם קרואים אלי כֻלכם בביתי, בנחלת־השדה שלי.

– כל מה שאומר בעל־הבית נעשה – ענה מר פיקוִיק.

– את מקום אחוזתי תזכור?

– מֶינר־פַרם, דִינגלִי דִיל – ענה מר פיקוִיק, בהציצו בפנקסו.

– כן הוא – אמר הג’נטלמן הזקן – וידֹע תדע, כי אחזיקכם בביתי, לכל־הפחות, שבוע אחד, ואשתדל להראותכם כל מה שראוי לשימת־לב אצלנו. אם באתם הנה, כדי ללמוד לדעת את חיי־הכפר, תמצאו אצלי את החיים הללו חמרים־חמרים. יוסי! – הו, הבחור הארור – הנה התנמנם שוב – יוסי, עזור לתּוֹם לאסור את הסוסים.

הסוסים נאסרו, הרַכב עלה לדוכנו, הבחור הדשן ישב לצדו, – ברכות־פטורים מאיש לאיש והמרכבה נסעה לה. כאשר הסבו הפיקוִיקאים את ראשם, לזון עיניהם בה עוד פעם אחת, שפכה השמש השוקעת נֹגה־ארגמן על פרצופיהם של בעל־הבית טוב־הלב וכל חבורתו, וגם על תבניתו הכדורית של הבחור הבריא. ראשו צנח לו על חזהו והוא נרדם.

פרק ה: פרק קצר. בו נראה, בין יתר הדברים, איך שמר פיקוִיק קבל עליו לנהג בעגלה ומר וינקל – לרכַּב, וכיצד הפיקו שניהם את זממם.

פני השמים היו בהירים ושוחקים, האויר מבֻסם, ומראה כל הדברים מסביב היה יפה ונעים, בשעה שנשען מר פיקוִיק על מסעד־גשר רוצ’יסטר, כדי לֵהנות מזיו־הטבע ולחכות לארֻחת־הבֹקר. ואמנם התמונה, שנָגֹלה לנגד עיניו, היתה עלולה להקסים גם את הצופה, שאיננו מעמיק להסתכל ומעמיק לחשוב כראש הפיקוִיקאים.

משמאל לצופה נמשכה החומה ההרוסה, מפֹרצת במקומות רבים, ובמקומות אחרים הֵגַנָה בעבי־גבה על החוף הצר של נהר מֶדוַי השוטף לרגליה. אניצי־סוּף כבירים היו תלויים על האבנים המחֻדדות, העשויות שנתות, והתנדנדו לכל נשיבה של רוח; ומסביב לשִׁני החומה הקודרות והשבורות הסתבך בעצבון הקיסוס הירֹק. מאחריה התנשאה המצודה הישנה, עם מגדליה מחֻסרי־גג וקירותיה האטומים, ההולכים ומתפוררים, ושעֲדַיִן הם מספרים לנו בגאוה על־אודות חָסנם ותפארתם בימים ההם, כשבע מאות שנה קֹדם לכן, כשרעשו לקול צחצוח־חרבות וצלצול חליצות ונשק, או לשאון־עליזים במשתה ושיר. ומשני עבריה, עד מקום שהעין מגעת, השתרעו חֻפי המדוי, מכֻסים בשדות־בר וכרים למרעה, שביניהם מנצנצים לפרקים רֵחַים־של־רוח או בית־מסגד רחוק. זה היה נוף מהֻדר רב־החליפות בשלל־צבעיו, שנעשה עוד יותר יפה ומגֻון על־ידי הצללים השונים המתשוטטים עליו, בהנשא באויר עבים קלים משֻׁני הצורות לאור קרני שמש הבקר. הנהר שטף והלך לו בחשאי למרחקים, בהחזירו במימיו הנוצצים ומבריקים את תכלת־הרקיע הטהורה; ורק משוטי הדַיָגים השמיעו לפרקים במימיו השוקטים שקשוק מצלצל, בשוּט על־פניו בנחת עם הזרם סירות־הדוגה הכבדות, אבל הציוריות מאד.

המראות היפים האלה נסכו על מר פיקוִיק רוח־הזיה נעימה ותנומה קלה. אך פתאם התעורר לשֵׁמע אנחה עמֻקה בקרבתו ובהרגישו מגע־יד בכתפו. הוא הפנה ראשו, והנה האדם האֻמלל עומד לצדו.

– נהנה מזיו התמונה? – שאל אותו האיש.

– כן, נהניתי – ענה מר פיקוִיק.

– והתברכת בלבבך על אשר השכמת קום?

מר פיקוִיק קִיֵּם את הדבר בנענוע־ראש.

– כן, אדם צריך לקום בבֹקר־השכם, כדי לראות את השמש בכל הודה והדרה, כי בהירות אורה אינה מאריכה, על־פי־רֹב, כל היום כֻלו. יש דמיון גדול בין בָקרו של היום ובין בָקרם של החיים.

– כדברך כן הוא, סיר – אמר מר פיקוִיק.

– לעתים קרובות אומרים: “הבֹקר יפה מאד מלשהות זמן רב” – הוסיף האיש האֻמלל – וכמה מכֻוָנים הדברים גם לחיי יום־יום. הה, אלי! כל מה שיבקשו ממני הייתי נותן, כדי להשיב לי את ימי־ילדותי, או כדי שאוכל לשכוח אותם עד־עולם!

– צרות רבות השיגוך בימי חייך – אמר מר פיקוִיק בחמלה רבה.

– כן הדבר. עֻניתי מאד, – קִיֵם האיש האֻמלל בחפזון – הרבה יותר מאשר יוכלו רואַי עתה לשער.

הוא החריש רגע קטן, ופתאם שאל שלא מן הענין:

– האם לא עלתה על־דעתך מעולם, למראה בֹקר יפה כזה, כי אֹשר גדול ושלום־אמת הוא להִטָבע?

– לא! אלהים ישמרני מזה! – ענה מר פיקוִיק, בהסוגו מעט מן הגונדרית, מדאגה, פן תעלה על־דעתו של האיש האֻמלל להשליכו המימה, כדי להוכיח את אמִתת דבריו על־ידי הנסיון.

– על־דעתי אני עלתה מחשבה זו פעמים רבות – אמר הלז, שלא הרגיש כלל בתנועת־זהירותו של איש־שיחתו – לי נראה תמיד, כי המים השלֵוים, הזכים, הקרירים הללו, מזמינים אותי בהֶמיַת־לחישתם, לבקש לי בתוכם מנוחה ושַׁלוה. רק קפיצה אחת – התָּזת רסיסים – התאבקות קצרה – רגע קטן יכו המים גלים, שיתהפכו לאט־לאט לסלסול קל – אחר יאטרו על ראשך וישובו למנוחתם, וגם אתה תנוח, ולכל יסוריך וצרותיך יבוא הקץ עד־עולם.

עיניו השקועות של האיש הקודר רָבו ברקים בדַברו, אך התרגשותו הרגעית הזאת חלפה פתאם. במנוחה שלמה הפנה ראשו אל איש־שיחתו ואמר:

– אבל – נֶחדַל מזה. רוצה אני לדבר אתך בענין אחר. אמש בקשת ממני לקרא באזניכם אותה מגִלה, ואתם עשיתם אזנכם כאפרכסת, כשקראתיה לפניכם.

– כן, הקשבתי בשימת־לב – קִיֵם מר פיקוִיק – ואני חשבתי לנכון –

– אינני שואל לדעתך – הפסיק אותו האדם הקודר – וגם אין לי צֹרך בה. אתם נוסעים לשם תענוג ולהוסיף דעת. נניח, שאני אגיש לכם כתב־יד מעַנְיֵן – שים לב לדברי: לא מענְיֵן משום נוראותיהם של הדברים המסֻפרים בו או בשביל שהם יוצאים מגדר הרגיל, אלא מענְיֵן בתור דף של רומַן מחיי המציאות. התֹאבה לשים אותו לפני הקלוב, שעל־אודותיו הרבית לדבר כל־כך?

– בודאי! – ענה מר פיקוִיק – אם רצונך בכך; והוא יתפרסם בספר־הזכרונות של הקלוב.

– אם־כן אמציאהו לידך – אמר האיש האֻמלל – הכתֹבת שלך?

מר פיקוִיק הגיד לו את סדר־הנסיעה המשֻׁער שלהם, והאיש רשם לו הכל בדיוק בפנקס מזֻהם. אחר לִוה את מר פיקוִיק לבית־מלונו, ומבלי הֵעָתר להפצרתו לאכֹל אִתם פת־שחרית, הלך לדרכו בצעדים מתונים.

מר פיקוִיק מצא את שלשת חבריו יושבים ומחכים לו, כדי להתחיל בסעֻדת־הבֹקר, שכבר נסדרה על השלחן בתערוכה מגָרָה את הקֵבה. הם ישבו ארבעתם אל השלחן, וכתלי־חזיר וביצים וטֵה וקהוה ושאר מיני פת־שחרית, התחילו נשמדים ומתעלמים במהירות גדולה, שהעידה גם על טוב המאכלים גם על בריאות תאבונם של המסֻבים.

– ועתה בדבר מינר־פרם – אמר מר פיקוִיק – כיצד נגיע שמה?

– מוטב שנשאל תחלה את פי המשרת, כך נראה לי – יעץ מר טופמן.

הצעה זו נתקבלה פה־אחד, ומיד קראו למשרת.

– דינגלי־דיל, אדונַי – חמשה־עשר מיל, אדונַי – מסלה גרועה – מרכבת־הדֹאר, אדוני?

– במרכבת־הדֹאר אין מקום אלא לשנים – העיר מר פיקוִיק.

– צדקת, סיר – ואני מבקש סליחה, סיר – יש אתנו מרכבה נחמדה בת־ארבעת אופנים, סיר – שני מקומות־מושב בתָּוך – ואחד על הדוכן לג’נטלמן, אשר יתפוש במושכות – אה, אני מבקש סליחה, סיר – הרי יש בה, בסך־הכל, מקום רק לשלשה.

– ומה, אפוא, נעשה? – אמר מר סנודגרס.

– אולי יואיל אחד מן הג’נטלמנים לִרְכַּב, סיר? – הציע המשרת, בהציצו אל מר וינקל – יש אתנו סוסים טובים מאד לרכיבה, סיר – ואחד מאנשי מר ורדל, הרגילים לבוא לרוצ’יסטר, יביא את הסוס בחזרה, סיר.

– זוהי עצה טובה מאד – אמר מר פיקוִיק – התאבה לִרְכַּב, וינקל?

כשהוא לעצמו היו לו למר וינקל בסתרי לבבו הרבה ספקות ופקפוקים על־אודות כשרון־הרכיבה שלו. אבל, כדי שלא לעורר שום שמץ חשד בנִדון זה אצל חבריו, מהר לענות בגבורה נדיבה:

– בודאי! בעֹנג גדול מאד – הרכיבה היא משוש־דרכי.

הוא הפיל את עצמו בעינים עצומות בידי גורלו; תחבולה אחרת לא היתה לו.

– אם־כן, יֻתן הסוס והמרכבה לפני שער המלון בשעה האחת־עשרה – אמר מר פיקוִיק.

– כן אעשה כאשר אמרת, סיר – ענה המשרת ויֵצא מן החדר.

לאחרי אשר כִּלו לאכול, עלו הנוסעים איש איש לחדרו, כדי להכין להם חליפות־בגדים, לקחת אתם בנסיעתם הצדדית הקרובה.

מר פיקוִיק התקין עצמו גם־הוא לנסיעה, ואחרי שגמר את הכנותיו, עמד אל חלון אולם־הקהוה והשקיף על העוברים בחוץ. נכנס המשרת והודיע, כי המרכבה רתומה, ותוך־כדי־דבורו הופיעה זו עצמה מעבר לחלון האמור.

אותה מרכבה היתה מין תֵבה ירֻקה על ארבעת אופנים, עם מושב נמוך בתָּוך לשנים ודוכן מורם קצת לפנים בשביל הרַכָּב. היא היתה רתומה לסוס כתֹם גדול, שאפשר היה לספור את כל עצמותיו. שומר־הסוסים של המלון עמד על־ידו ואחז ברסנו של סוס גדול שני – שנראה קרוב מאד קרבת־משפחה לאותו של המרכבה – חבוש לרכיבה בשביל מר וינקל.

– רבונו של עולם! – קרא מר פיקוִיק, בעמדם לפני תבת־קרון זו, בעת שהמשרת הניח בתוכה את חליפות־בגדיהם – רבונו של עולם! מי זה ינהג בעגלה? לזה לא שמתי את לבי כלל!

– אתה, כמובן – אמר מר טופמן.

– כמובן – קִיֵם מר סנודגרס.

– אני?! – זעק מר פיקוִיק.

– אין כל דאגה וסכנה – התערב בדבר שומר־הסוסים – הסוס תמים ונוח, סיר. גם תינוק מוטל בזרועות אמו יוכל לנהג בו.

– והוא אינו נרתע לאחוריו? אינו נבעת? – חקר מר פיקוִיק.

– איזה “נרתע לאחוריו”, סיר! הוא לא יבעת, אפילו אם יפגוש בקרון מלא קופים שרופי־זנב.

על מופת חותך שכזה לא היה עוד מה להשיב ולהשיג. מר סנודגרס ומר טופמן נשתלשלו לתוך התבה, ומר פיקוִיק עלה לדוכן ותמך את רגליו בדף־עץ מחֻפה ארג, העשוּי לתכלית זו.

– ועתה, וילים הנוצץ – אמר שומר־הסוסים אל סגנו – הגש לג’נטלמן את המושכות.

וילים הנוצץ – שנקרא כן, מסתמא, על־שום שערו המֻצהב ופניו המכֻסים חֵלב – שָׂם את המושכות ביד שמאלו של מר פיקוִיק, והשומר בעצמו תחב בימינו את השוט.

– הו, הו! – צעק מר פיקוִיק, בראותו, כי הבהמה בעלת־האברים יש לה נטיה מָחלטת להדוף את העגלה לאחור לתוך חלון אולם־הקהוה.

– הו, הו! – זעקו מתוך התבה גם מר טופמן ומר סנודגרס.

– זאת הוא עושה רק בדרך הלצה, אדוני – הרגיעם שומר־הסוסים – עצָר־נא בבהמה, וילים!

הסגן אחז שוב ברסן הסוס, כדי לעצור במשובתו, והשומר בעצמו רץ לעזור למר וינקל, לעלות על סוסו הוא ולהושיבו כהֹגן על הכר.

– הואילה־נא לעלות מן הצד השני, סיר.

– יבוא עלי… אם לא יפול רוכב זה אחור – לחש אחד הרכָּבים מתוך העויות משֻׁנות אל משרת־המלון, שקִבל את דבריו והעויותיו בהנאה עצומה.

לאחרי ששמע מר וינקל הערה זו, התחיל מטפס על הכר באותה כבדות, שהיה מרגיש אִלו היה צריך לעלות על אנית־מלחמה, בשעה שהיא מפליגה בים לשם השתערות.

– הכל נכון כתקונו? – שאל מר פיקוִיק, ולבו אמר לו, כי הכל לא נכון ולא מתֻקן.

– הכל נכון – ענה מר וינקל בשפה רפה.

– ילך־לו! – קרא שומר־הסוסים – התחזק על מושבך, סיר.

והקרון עם מר פיקוִיק על דוכנו, וסוס־הרכיבה עם מר וינקל על גבו זזו משם, להנאתם ולבדיחת־דעתם של כל העומדים על ככר בית־המלון.

– מדוע זה הוא נוטה תמיד לצדדים? – שאל מר סנודגרס מתוך התבה את מר וינקל הרוכב על סוסו.

– לא אוכל להבין – ענה מר וינקל, שסוסו התנועע ברחוב באמת באֹפֶן משֻׁנה מאד: צדו הולך לפניו, לרֹחַב הרחוב, וראשו נוטה לעֵבר הדרך מזה, וזנבו לעֶברו השני.

למר פיקוִיק לא היה פנאי להרגיש בזאת ולא בשום זרות אחרת, כי כל עיונו היה מרֻכּז באותה שעה בבהמה הרתומה אל עגלתו, שמנהגיה המשֻׁנים היו עלולים לעַנְיֵן את האנשים העומדים מבחוץ, אבל לא היו עשויים כלל, לשעשע את זה היושב מאחריה. הסוס הניע את ראשו, בלי־חשך, מלמטה למעלה, כאלו היה שרוי בצער גדול, ובשעת־מעשה מתח כל־כך את המושכות, עד שבעמל רב עלתה בידי מר פיקוִיק להחזיק בהן. ומלבד זה היתה לו לסוס נטיה משֻׁנה לקפץ ולדלג פתאם מצד אחד לצדו השני של הדרך, או גם לעמוד פתאם תחתיו ולדהר אחרי־כן במשך רגעים אחדים במהירות מבהילה, שלא היה בכח־אדם לעצור בעדו.

– מה זה היה לו לסוסנו? – אמר מר סנודגרס, לאחרי שעשה הסוס את תעלוליו אלה בפעם העשרים.

– גם אני אינני יודע – ענהו מר טופמן – הוא נראה כמשתטה ומרתיע, האין זה?

מר סנודגרס התכונן לחווֹת דעתו בנדון זה, והנה הפסיק אותו מר פיקוִיק בקול זעקה:

– הוי! השוט נשמט מידי ונפל ארצה

באותו רגע הגיע אליהם מר וינקל, הרוכב על בהמתו הגדולה מאד, ומגבעתו יורדת לו על אזניו, וכל גופו מזדעזע ומתנדנד, כאִלו מתכַּוֵּן הסוס לטלטלו אֵברים־אֵברים.

– וינקל – קרא אליו מר סנודגרס מתוך התבה – הלא חבר טוב אתה, הרימה־נא את השוט.

מר וינקל הטה ראשו ורֻבו לאחור ומשך ברסנו של הסוס הגדול בכל מאמצי־כחו, עד שנעשו פניו שחרחורים־אדמדמים. ואחרי שעלתה בידו סוף־סוף לעצור בבהמתו, קפץ ארצה, השיב למר פיקוִיק את אבדתו, תפש שוב באפסר, והתכונן לעלות ולִרְכַּב.

והנה קשה להכריע, אם הִתאוה פתאם הסוס הגדול, החומד לצון, להשתעשע ולהתלוצץ קצת במר וינקל, או כי בדק ומצא, שייטב לו וינעם לו יותר לעשות דרכו הלאה בלי רוכב על גבו, – אך איך שיהיה ומה שהיו נמוקיו של הסוס, הנה זה ידוע לנו בבֵרור, כי כמעט תפש מר וינקל ברסן, השפיל הסוס את ראשו לארץ ונסוג פתאם לאחור, באֹפֶן שרוכבו נשאר עומד לפניו.

– ידידי הטוב! סוסי הזקן הטוב! – כך השתדל מר וינקל לפַיֵס את הסרבן ולעשות לו חֹנֶף. אך ה“ידיד הטוב” אטם אזנו משמוע חלקות. וכל מה שהתאמץ מר וינקל להתקרב אליו, כן הלך והתרחק הוא ממנו, ולמרות כל דברי החבה והחנֻפה והלטיפות והערמומיות, שבהם חזר הרוכב אחרי סוסו, בסבבם זה את זה במשך עשרה רגעים תמימים, נשארו לבסוף שניהם על מקומם הראשון, רחוקים זה מזה באותה מדה שהיו קֹדם לכן. זה היה מצב לא־נעים כלל וכלל, ובפרט במסלה שלא עבר בה איש, ושאי־אפשר היה לקוות לעזרה מן החוץ.

– מה אעשה אפוא? – צוַח מר וינקל, לאחרי שהסתובב עם סוסו עוד זמן מסֻים – מה אעשה אפוא? אינני יכֹל לעלות עליו, אין הוא מניח לי.

– מוטב שתובילהו ברסנו ברגל, עד שנגיע לאיזו גדר או משוכה – ענהו מר פיקוִיק מעל דוכנו.

– אבל הוא איננו הולך – שאג מר וינקל – אנא, בוא־נא ועזרני להחזיק בו.

מר פיקוִיק היה סמל הרחמים ואהבת־הבריות. השליך את המושכות על גב סוסו, ירד ממושבו, הטה את הקרון אל בין השיחים שבצד הדרך, כדי שלא יהיה למפגע לעוברים־ושבים, ואחר הלך לעזרת חברו האמלל, בעזבו את מר סנודגרס ומר טופמן בתוך התבה.

אך ראה הסוס את מר פיקוִיק הולך לקראתו עם השוט בידו, מיד שִׁנה את תכסיסו, ותחת התנועה הסבובית, אשר בה השתעשע עם רוכבו, נסוג עתה פתאם לאחור בדהרה נמרצה כל־כך, שמר וינקל, שהחזיק עֲדַיִן בקצה רסנו, הֻכרח לשוב על עקביו בדרך אשר בא, במהירות שלא היתה כלל לפי טבעו וכח רגליו. מר פיקוִיק חש לעזרתו, אך ככל אשר מהר הוא לרוץ לפנים, כן רץ הסוס ביתר־עז לאחור. משעטת פרסות הסוס ומריצת רגליהם של שני הפיקוִיקאים, רעמו אבני הדרך ועמודי־אבק התאבכו סביבם, ולבסוף, כשהרגיש מר וינקל, כי עוד מעט תֵקע זרועו מִקָנה, הֻכרח להשמיט את הרסן מידו. הסוס עמד תחתיו, הביט נכחו בתמהון, הניע בראשו, הפך ודהר במנוחה שלמה לאֻרוָתו ברוצ’יסטר, והשאיר אחריו את מר פיקוִיק ומר וינקל עומדים ומביטים זה אל זה בפנים מביעים בהלה ומבוכה ויאוש. פתאם הגיע לאזניו קול־רעש אופן, ואך הפנו ראשם לראות, השמיע מר פיקוִיק הנואש זעקה גדולה ומרה:

– אהה, אלהים! הנה נמלך גם הסוס השני לשוב הביתה!

וכן היה באמת: הסוס הרתום אל העגלה נבעת מן הרעש, שעורר סוס־הרכיבה, ומכיון שהמושכות היו מונחות על גבו, הרי נקל לשער מה שעשה: השתער לפנים ומשך אחריו את תבת ארבעת האופנים ואת מר טופמן ומר סנודגרס היושבים בתוכה. אך טיולו החפשי לא שהה הרבה: מר טופמן קפץ מתוך התבה והתנפל לתוך השיחים, ומר סנודגרס עשה גם הוא כמוהו, והסוס השליך בדהרת־משובתו את העגלה אל גונדרית של גשר־עץ, הסיר את האופנים מן הקרון ואת התבה מעל מוט־האופנים, ולבסוף עמד תחתיו בלי־נוע, כדי לזון עיניו בחָרבן אשר עולל.

מר פיקוִיק ומר וינקל יצאו מן ההפכה הזאת שלֵמים בגופם, ותהי ראשית מעשיהם לחלץ את שני חבריהם האֻמללים מבין השיחים העוקצים, שבחרו להם למשכב מֵאֹנֵס. ולשמחתם הגדולה נוכחו, כי גם שני אלה לא נִזוקו כמעט כלל, מלבד איזו קרעים בבגדיהם ושרטות שונות בעור בשרם. אחרי עבודת הצלה זו, עסקו ארבעתם בהתרת מוסרות הסוס, וכאשר נגמר בשלום גם העסק המסֻכסך הזה, הקיפו כל בני־החבורה את הסוס וינהגוהו אִתם בדרך, ואת העגלה השבורה עזבו לגורלה.

לאחרי שהלכו כשעה תמימה, הגיעו הנוסעים שלנו אל פונדק קטן, שעמד על־שפת המסלה בין שני עצי־תאשור, עם אבוס לסוסים ועַמוד למודעות לפניו, שתי ערמות־שחת מאחריו, גן־ירק לצדו, ומוסכים ודירים רקובים ואסמים הרוסים פזורים בערבוביא משֻׁנָה סביבותיו. איזה בן־אדם אדמוני עשה את מלאכתו בגן, ואליו פנה מר פיקוִיק בקול רם:

– הוֹ, הוֹ, אתה!

האדמוני הזדקף לאִטו, סכך בכפו על עיניו והתחיל סוקר את מר פיקוִיק וחבריו בשויון־רוח.

– הוֹ, אתה! – שָׁנה מר פיקוִיק את קריאתו.

– הוֹ, אתה! – ענה האדמוני כהד.

– העוד רב הדרך מכאן ועד דינגלי דיל?

– שבעה מילין מלאים וגדושים.

– והדרך טובה?

– לא כלל.

ואחרי שהוציא מפיו את התשובה הקצרה הזאת, ואחרי שזן עיניו די־צרכו בפנים החדשות, שב האדמוני למלאכתו.

– אנו רוצים להשאיר כאן את הסוס הזה – אמר מר פיקוִיק – הלא נוכל לעשות זאת?

– להשאיר כאן את הסוס שלכם? – שנה האדמוני, בהשענו על מעדרו.

– כן, כן – ענה מר פיקוִיק ויַקרב את הסוס אל גדר הגנה.

– בעלת־הבית! – שאג האדמוני, בצאתו מן הגנה ובהסתכלו בעיון גדול בסוס – בעלת־הבית!

לקול הקריאה הזאת הופיעה אשה גדולה, עצמנית, ישרה וזקופה כמוֹט, לבושה שמלה כחֻלה גסה, וגִזרתה כזרת או זרתַים למטה מאצילי ידיה.

– הלא תרשי לנו להשאיר כאן את הסוס, אשה טובה? – אמר מר טופמן, בגשתו אליו ובדברו בקולו היותר מלטף.

האשה הביטה בחשד על כל החבורה, והאדמוני לחש לה דבר באזנה.

– לא – ענתה אחרי ישוב־הדעת קצר – אני מפחדת.

– מפחדת! – קרא מר פיקוִיק בתמיה – מפני מה מפחדת האשה?

– כבר שבעתי רֹגז למַדי מענין כזה בעת האחרונה – אמרה האשה, בשימה פעמיה לביתה – ואיני רוצה עוד להביא עלי שוב כעש ומכאובים.

– בריה משֻׁנה כזו לא ראיתי מימי! – אמר מר פיקוִיק בתמהון.

– אני – אני חושב – אמר מר וינקל בלחישה, בהתקרבו אל חבריו – לי נראה, שהם חושדים אותנו, שהסוס בא לידינו שלא כדין.

– מה? – צעק מר פיקוִיק בסערת־חמה.

מר וינקל שָׁנה את השערתו בנחת ובענוה.

– הוֹ, אתה האיש – קרא מר פיקוִיק הנכעס אל האדמוני – האמנם חושב אתה, כי הסוס גנוב הוא אתנו?

– אני בטוח, כי כן הוא – ענה האדמוני בצחוק גס, שעִוה את פניו מאֹזן ועד אזן. ובאמרו זאת פנה ונכנס אל הבית, ואת הדלת סגר אחריו ברעש.

– כחולם אני – קרא מר פיקוִיק – וחלום איֹם עד מאד. הלא נורא הדבר: להסתחב כל היום עם סוס מנֻוָל, מבּלי כל יכֹלת להפטר ממנו!

הפיקוִיקאים הנדכאים שמו לדרך פעמיהם ברוח עצובה, והסוס הגדול, שכֻּלם הרגישו אליו גֹעַל־נפש, הלך בעקבותיהם לאטו במנוחה שלמה.

כבר עברו כמה שעות אחרי הצהרים, כשהגיעו ארבעת החברים עם בן־לויתם ההולך על ארבע, אל המשעול העולה למינר־פֿרם. כל ההנאה שהיו מרגישים בעת אחרת, בהתקרבם למחוז־חפצם, התנדפה הפעם כעשן לזֵכר חיצוניותם המשֻׁנה ומצבם המגֻחך: בגדים קרועים, פנים משׂרטים, נעלים מרֻפשות, עיפים ויגעים עד להתעלף, וגֻלת־הכֹתרת – אותה הבהמה הארורה. הוי, כמה קללות קָבה אותה מר פיקוִיק בלבו! לרגעים ירה בה מבטים מלאים זעם, משטמה ושאיפת־נקם. פעמים רבות עשה חשבון לעצמו, בכמה יעלה לו התענוג לשחוט את הסוס הזה, שנוא־נפשו; ולאט לאט נהפכה אצלו מחשבה זו לתאוה עזה, להרגו או להשליכו על־פני השדה ולעזבו לגורלו.

מתוך הרהורים אכזרים הללו נתעורר מר פיקוִיק פתאם על־ידי פגישת פנים חדשות. זה היה מר ורדל עם משרתו הנאמן, הבחור השמן.

– הוֹי, איפה זה הייתם? – קרא הג’נטלמן הזקן טוב־הלב – אני חכיתי לכם כל היום. רואה אני את פניכם והנכם עיפים ויגעים מאד. מה זה? שרטות! אקוה, כי לא נפצעתם; מה? לא? שמח אני לשמוע כזאת – מאד. אם־כן, נתגלגלתם, מסתמא, מתוך העגלה? זה אינו כלום. מאורעות כאלה הם מעשים בכל יום במחוזות הללו. יוסי! – הנה התנמנם שוב! – יוסי, קח את הסוס מידי הג’נטלמן ונהג אותו אל האֻרוה.

הבחור הבריא התנהל אחריהם עם הסוס בעצלתַּים. והג’נטלמן הזקן נחם את אורחיו והביע להם בדברים חמים את השתתפותו בצערם על ההרפתקאות שעברו עליהם – כמובן, על אותן, שמצאו לנכון לספרן לו. וכאשר הגיעו למינר־פרם, הוליך אותם ישר אל חדר־הכירַים, באמרו:

– כאן נתקין אתכם תחלה, ואחר אכניסכם אל אולם־האורחים. אֶמה! הביאי את יי"ש הדֻבדבניות; ואַת, יֶ’נה, תני לנו מחט וחוטים; ואַת, מירי, הגישי מים ואלונטיות. מהרנה, חושנה, נערות!

שלש, ארבע אמהות חיות וזריזות התרוצצו לעברים שונים, להביא מה שנצטוו; בעוד שמשרתים זכרים אחדים, רחבי־ראש ועגֻלי־פנים, קמו מאחרי התנור והכירַים (כי אף שזה היה ערב נעים של חֹדש מאי, בכל־זאת נצמדו באהבה עזה כל־כך אל מדורת־האש, כאִלו שרר החֹרף בכל תקפו) והתעלמו באיזו מחבואים אפלים, ועד־מהרה שבו משם עם בקבוק של שְׁחוֹר־לנעלים וכחצי־תריסר מגרדות.

הזדרזו! האיץ שוב הג’נטלמן הזקן. אך המרצה זו היתה באמת שלא־לצֹרך. כי אמה אחת כבר מזגה את היי"ש, והשנית הביאה את האלונטיות, ואחד המשרתים חטף פתאם במרץ את רגלו של מר פיקוִיק (מה שהביא אותו כמעט לידי אבוד שווי־המשקל) והתחיל מגהץ את נעלו בשקידה עצומה, עד שהאדימו כל היבלות שעל רגליו. ובאותה שעה שפשף משרת אחר את מר וינקל במגרדת כבירה, בשרקו בשעת־מעשה אותו הנגון, השגור בפי הסוסרים, בקרצפם את הסוסים.

ומר סנודגרס, לאחרי שהתרחץ והתקין את תלבשתו, עמד מוּסב־גב אל הכירה וסגר את החדר, בגמעו בהנאה מרֻבּה את יי“ש הדֻבדבניות. לפי התֵּאור שמצאנו בספר־זכרונותיו, אנו רואים, שזה היה חדר רחב־ידים, עם רצפת לבנים וכירה גדולה מאד. התקרה היתה מקֻשֶׁטת במחרָזות של בצלים. כתלי־חזיר וחתיכות־חֵלב. ועל הקירות התנוססו שוטי־ציד אחדים, שנים שלשה רסנים, כר לרכיבה וקנה־רובה ישן מָחלד, עם כתֹבת למטה “ממֻלא”, – שזה מעיד, לפי־דברי בר־סמכא הנ”ל, שכלי־זין זה הוא לכל־הפחות בן־מאה שנה. באחת הפנות עמד לו בנמוס ובשלוה מיֻשֶׁבת שעון־קיר עתיק־ימים ותִקתק לו בחשיבות; ועל אחד הוָוים המרֻבּים, שפארו את המזנון התדלדל שעון־כסף, בן־גילו של זה.

– ומה? מוכנים ומזֻמנים? – שאל הג’נטלמן הזקן בעין בוחנת את אורחיו, לאחר שרֻחצו ונִתַּקנו ונטלאו ונתקרצפו והֻשקו יי"ש.

– בכל הבחינות! – ענה מר פיקוִיק.

– אם־כן, נלכה.

ושלשת הנוסעים הלכו אחרי בעל־הבית דרך מבואות ומסדרונים אפלים, וכאשר הגיעו עד פתח האולם התחבר אליהם גם מר טופמן, שנתעכב קצת בחדר־הכירַים, בנסותו לחטוף נשיקה משפתי־השָׁני של אֶמה, נסיון שעלה לו במספר הגון של בעיטות ושריטות.

– ברוכים הבאים! – קרא בעל־הבית טוב־הלב, בפתחו לפניהם לרוָחה את דלתי האולם – בואכם לשלום, ג’נטלמנים, במינר־פַרם!

פרק ו: שׂחוק־קלפים על־פי הנוסח הישן. חרוזיו של הכהן האנגליקני. ספורו של השב מעבודת־פרך.

כאשר נכנס מר פיקוִיק עם חבריו אל האולם העתיק, קמו מקצת האורחים שישבו שם מכבר וקדמו פניהם בברכת־שלום. ובשעת הצירימוֹניה הארֻכּה של הצגת הקרואים איש לפני רעהו, עם כל דקדוקי הנמוס התלויים בה, מצא לו מר פיקוִיק פנאי לסקור את המסֻבים ולהתבונן אל תכונתם ומנהגיהם ודרכיהם, כאשר הסכין לעשות תמיד באותה אהבת־הסתכלות, המשֻׁתפת לכל כבירי־הרוח.

על מושב־הכבוד בקרן הימנית של האח המבֹערת תפשה לה מקום גבירה זקנה מאד, עם כִּפה רמה ונשאה על ראשה ושמלת־משי מטֻשטשת־הצבע, – זאת היתה אמו של מר ורדל בכבודה ובעצמה. ולאות ולעֵד כי היא חֻנכה בנעוריה על־פי דרכה ושגם כשהזקינה לא סרה ממנו, היו תלויים על קירות האולם, בתור זכרונות מימים עברו, פתגמים תפורים על בד, מחזות־נוף מעשה־רקמה, וגם מפת־משי אֲדֻמָה לקומקום של טֵה מתקופה מאֻחרת קצת. הדודה הטובה, שתי העלמות, וגם מר ורדל בעצמו, התחרו בהשתדלות למצא־חן בעיני הזקנה ולהעתיר עליה אותות חִבה וטִפול והשגחה יתרה, בהקיפם בלי־הפסק את כסאה: האחת החזיקה בשפופרת־הדבור שלה, השנית קלפה לה תפוח־זהב, השלישית הגישה לה צלוחית של פליטון, בעוד שמר ורדל בעצמו היה עסוק בלי־הרף לחבוט ולמעך ולטפח ולספוק על הכרים והכסתות, שסבבו אותה על מושבה.

ממולה, בקצה האח השני, ישב ג’נטלמן זקן, קֵרֵחַ, עם פנים מפיקים טוּב־לב ובדיחות־הדעת – זה היה הכהן לעדת דינגלי־דיל; ואצלו ישבה אשתו, זקנה שמֵנה עם פנים צוהלים ופורחים עֲדַיִן, שהעידו עליה, שהיא לא רק מֻמחית ובקיאה על בֻּרְיָם בכל מסתרי המשק ובהכנת דברים, הסועדים לבם של אחרים, אלא שלעתים קרובות היא טועמת אותם גם עצמה בכמות הגונה.

ובאחת פִּנות האולם ישב איש גוץ, עגֻל־הראש, עם פנים הדומים מאד לתפוח־ריבסטון ושוחח לו עם ג’נטלמן זקן בעל־בטן. ולאֹרך הקיר ישבו להם עוד שנים, שלשה זקנים ושתים, שלש זקנות, דומם ובלי־נוע, מזדקפים כבולי־עץ, והביטו בפנים נזעמים אל מר פיקוִיק ובני־לויתו.

– מר פיקוִיק, אמא! – קרא מר ורדל בכל מאמצי־כח קולו, בהציגו את האורח לפניה.

– אַה – אמרה הגבירה הזקנה, בהניעה בראשה – אינני שומעת כלום.

– מר פיקוִיק, סבתא! – הריעו שתי נכדותיה בבת־אחת.

– אַה! – קראה הזקנה בקול ממֻשך – לי אחת היא. הרי גם הוא, מֻבטחת אני, לא ישים לב לסבתא זקנה כמוני; ומה לי ולו?

– אני מבטיח אותך, גבִרתי – אמר מר פיקוִיק, בחבקו את ידה של הזקנה, ובהרימו את קולו כל־כך, שפניו הטובים והנוחים אדמו כתולע – אני מבטיח אותך, גברתי, כי שום דבר אינו מענג ומשמח אותי כל־כך, כמראה גבירה משנות־חייך, אֵם למשפחה גדולה וחשובה כזו, ועודנה מלאה כח־עלומים ובריאות שלֵמה כמוך.

– אה – אמרה הזקנה לאחרי הרהור מועט – מֻבטחת אני, כי דבריך טובים ויפים; אבל אינני שומעת כלום.

– לפי־שעה אין רוחה של סבתא טוב עליה – אמרה מיס איזבל ורדל בלאט – אבל עוד מעט תשיח אתך.

מר פיקוִיק נענע בראשו לאות, כי הוא מוכן ומזֻמן להתחשב עם חולשות הזִקנה ולהשתעבד לשנוי רוחותיה, ואחר פנה משם ומיד השתתף בשיחה כללית עם שאר הקרואים.

– מושב האחֻזה הזאת יפה ונחמד מאד – אמר מר פיקוִיק.

– נחמד מאד! – ענו כהד כל שלשת בני־לויתו.

– מי כמוני יודע זאת! – אמר מר ורדל.

– בכל פלך קֶינט אין חלקת־אדמה יפה וטובה מזו – קִיֵם האיש הגוץ עם פני־התפוח – אני מבטיח אתכם, אדוני, כי אין כמוה.

והוא הביט סביבותיו בנצחון, כאלו התנגד לו זמן הרבה בעל־דין קשה, וסוף־סוף הכריע אותו בטענותיו.

– כן הדבר, בכל פלך קינט אין חבל־אדמה טוב ויפה מזה – חזר ואמר הג’נטלמן בעל ראש־התפוח, אחרי הפסקה קצרה.

– מלבד אדמת מוּלִינס־מִידוֹס – העיר הג’נטלמן הזקן השמן בחגיגיות מיֻחדת.

– מולינס־מידוס! – קרא הלה בבוז גלוי.

– כן, מולינס־מידוס – שנה הזקן השמן, לקַיֵם דברו.

– בודאי אדמה טובה היא – אִשֵׁר איש בריא אחר.

– בזה אין כל ספק – מלא אחריו איש בריא שלישי.

– זה ידוע לכל־אדם – אמר האורח בעל־הבטן.

האיש בעל ראש־התפוח הביט סביבותיו כמפקפק, אך בראותו כי רבו עליו המתנגדים, לבש צורה של בעל־רחמים, כנָד להם, ולא אמר עוד כלום.

– על מה הם מדברים? – שאלה הגבירה הזקנה את אחת מנכדותיה בקול רם מאד; כי, ככל החרשים, חשבה גם היא, שגם האחרים הם כִּבדי־אזן משמוע את דבריה.

– על־אודות אדמתנו, סבתא.

– מה־זה הם מדברים על־אודותיה? וכי מה אֵרע?

– לא אֵרַע כלום, סבתא. מר מילר אמר, כי אדמתנו טובה מזו של מולינס־מידוס.

– וכי מה הוא יודע בנדון זה? – אמרה הזקנה בבטול – מילר הוא טפש עקשן, וזאת תוכלי להגיד לו בשמי.

ולאחרי שחרצה משפט זה, ולא כלל בקול־מלחשים, הזדקפה הזקנה והביטה בעין קשה אל מילר הנאשם, הוא בעל ראש־התפוח.

– דַיֵנו, דַיֵנו! – קרא בעל־הבית הזריז, בהשתדלות מובנת להשיא לענין אחר – מה דעתך על־אודות “רוֹבר” של וויסט, מר פיקוִיק?

– אני מבכר את משחק־הוויסט על כל השעשועים – ענה הנשאל – אבל, בבקשה ממך, אל־נא תערוך את הפרטיה רק בשבילי לבד.

– אה, אני מבטיח אותך, כי גם אמא מחבבת מאד שחוק־קלפים זה – אמר מר ורדל – האין זאת, אמי?

הגבירה הזקנה, שלגבי ענין זה לא היתה, כנראה, חרשת כל־כך, מהרה להביע את הסכמתה בהרכנת־הראש.

– יוסי, יוסי! – קרא בעל־הבית – הוי, אותו הארור – אך לא – הנהו – ערוֹך את שלחנות הקלפים!

הבחור המתנמנם ערך בעצלתים שני שלחנות: האחד למשחק “האפיפיור יוחנן”, והשני לוויסט. בשחוק הוויסט השתתפו מר פיקוִיק והגבירה הזקנה מצד אחד, ומר מילר והג’נטלמן השמן מן הצד שכנגדם. יתר הקרואים ישבו מסביב לשלחן השני.

ה“רוֹבר” התנהל באותה הרצינות והחגיגיות וישוב־הדעת, הראויים לעסק החשוב, המכֻנה “וויסט”, שלפי־דעתנו אין השם “שחוק”, שניתן לו בודאי רק מתוך קלות־ראש, כלל וכלל לפי כבודו וערכו. ואולם מן השלחן השני עלו לרגעים קולות־צחוק עליזים, שהפריעו, כנראה, מאד את מר מילר מלהעמיק עיונו כראוי, ומתוך כך הוציא מתחת־ידו הרבה “הליכות” שאינן מתֻקנות, ועולל כמה וכמה שגיאות ומשגות וגם עונות כבדים, שהעלו את חמתו של הג’נטלמן השמן עד להשחית, ובאותה מדה עוררו את בדיחות־דעתה של הגבירה הזקנה,

– הנה! – קרא מר מילר העלוב בתרועת־נצחון, בהרימו את ה“לקיחה” השביעית – כמדֻמני, שאי־אפשר היה לשחק באֹפן טוב מזה – אני לוקח לי רשות להחליט, כי אין להמציא “הליכה” טובה מזו.

– מילר היה צריך להכות במנצח את המרֻבעים, האין זאת, סיר? – אמרה הזקנה, בפנותה אל מר פיקוִיק.

מר פיקוִיק הסכים לדעתה בהרכנת־הראש.

– האמנם הייתי צריך להכות? – פנה האֻמלל בבקשת־רחמים אל בן־זוגו.

– כמובן היית צריך – ענה הג’נטלמן השמן בקול איֹם.

– על־זה אני מצטער מאד – אמר מילר הנפחד.

– התישב בתחלה ולא תצטער לאחר מעשה – נהם בן־זוגו.

– יחד עם ה“מכֻבדים” הרי לנו שמֹנה – אמר מר פיקוִיק.

התחילו לחלק את הקלפים מחדש.

– התוכל עוד “רובר” אחד? – שאלה הגבירה הזקנה.

– יכֹל אני – ענה מר פיקוִיק, בסדרו את קלפיו בידו – שנים בפשוט, וקלף האחד במנצח.

– זוהי הצלחה שאינה מצויה – אמר מר מילר.

– קלפים שאינם מצֻיָנים – נהם הג’נטלמן השמן.

קמה דממה חגיגית: מר פיקוִיק מבֻדח־הדעת, הגבירה הזקנה מרֻכֶּזת ברצינות, הג’נטלמן השמן נרגז, ומר מילר נפחד.

– עוד קלף של שנים – אמרה הגבירה הזקנה בשמחת־נצחון, ולזכר המאורע הניחה תחת המנורה מטבע של חצי־השילינג וחצי־פֵיני כפוף.

– ועוד שנים, סיר – הודיע מר פיקוִיק.

– רואה אני, סיר – ענה הג’נטלמן השמן קשות.

ב“רובר” השני, שאחריתו היתה כזו של הראשון, עשה מר מילר האֻמלל שגיאה גסה, שהביאה את הג’נטלמן השמן לידי חמת־שגעון ממש, ובמצב זה שהה עד גמר המשחק, ואז פרש לו לקרן־זוית, ויֵשב שם דומם שעה ועשרים ושבעה רגעים, ואחרי־כן הופיע ממחבואו והציע למר פיקוִיק הרחת־טבק, בארשת של איש־חסיד, שכפף את יצרו לסלוח לעלבונות ולעַולות, שעוללו לו. חוש־השמיעה של הגבירה הזקנה הוטב הרבה, באֹפן מוחשי, ומר מילר האֻמלל הכיר יותר ויותר באשמתו והרגיש את עצמו שלא במקומו, ממש כדולפין בסוכת נוֹטר.

ועל השלחן השני התנהל שחוק־הקלפים הנוח בעליזות יתרה. איזבל ורדל שחקה בשֻׂתפות עם מר טרונדל, ואמיליה ורדל – עם מר סנודגרס; ומר טופמן והדודה הבתולה נעשו גם הם אגֻדה אחת. מר ורדל הזקן היה על מרום־עליצותו ובדיחות־דעתו; והוא נהל את ה“בנק” בהלצות יפות כל־כך, והגבירות הזקנות שאפו לזכוֹת בתאוה עזה כל־כך, שלא פסקו צחוק וצהלה מפי המסֻבים אף רגע אחד. בין המשתתפות במשחק היתה זקנה אחת, שאחרי כל סבוב וסבוב נתחַיבה לשלם לכל־הפחות בעד חצי־תריסר קלפים, מה שעורר תמיד את צחוקם של המסֻבים; וכאשר הראתה הזקנה פנים זועפות על שהיא חַיֶבת לשלם, גדל הצחוק עוד יותר, ואז אוֹרו פניה לאט־לאט, ולבסוף צחקה גם היא עם כל המקהלה מטוּב־לב. גם כאשר עלו בחלקה של הדודה הבתולה קלפים של “זִוּוּג”, נתנו העלמות הצעירות בצחוק קולן, מה שהכעיס אותה תמרורים; אך תכף הרגישה, כי מר טופמן לוחץ את ידה מתחת לשלחן, ואז נהרו פניה ועיניה הביטו נכחן בערמה, כאִלו יודעת היא בסוד, ש“החתֻנה” אינה רחוקה ממנה כל־כך כלל, כמו שאחרים חושבים. ואך הרגישו המסֻבים בכך, התחילו צוחקים שוב, וביחוד מר ורדל הזקן, שאהב שחוק וליצנות לא פחות מבני־הנעורים.

ומר סנודגרס לא עשה כלום, אלא לחש בלי־הרף על אזנה של “בת־זוגו” דברי פיוט, המביעים את הרגשותיו החמות, מה שהביא את אחד הג’נטלמנים הזקנים לידי הערה הלצית־ערמומית על שֻׁתּפות בקלפים ושֻׁתּפות בחיים, הערה שלִוה בקריצות ורמיזות וחוּכות, שהצחיקו מאד את כל המסֻבים וביחוד את אשתו. ומר וינקל הוציא מבית־גנזיו חדודים, המפֻרסמים יתר־מדי בכרך, ושאינם ידועים כל־עִקר בעֲיָרות ובכפרים; ומכיון שכל המסֻבים מלאו פיהם צחוק עליהם ואמרו, שהם נפלאים במינם, נתמלא לבו של מר וינקל שמחה וגאון, והרגיש עצמו מֻקף כבוד ותהלה.

והכהן טוֹב־הלב הביט על כל זה בנחת ובמדת־הרחמים; כי הזקן הטוב הזה היה מאֻשר גם הוא, בראותו סביבותיו פנים מפיקים אֹשר ושמחה; ואף שהעליצות היתה סואנה קצת יתר־מדי, אבל היא יצאה מן הלב, ולא מן השפה ולחוץ, וזהו העִקר.

הערב חלף לו מהר בשעשועים נעימים כאלה. ואחרי סעֻדת־הערב – ארֻחה ביתית, אבל רבת־הכמות והכלכלה – כשישבו כֻּלם, כאנשים אחים, מסביב לאח המבֹערת, הביע מר פיקוִיק את דעתו, שמעולם לא הרגיש עצמו מאֻשר ושמח כל־כך, ובכל ימי חייו לא היה נוטה ונוח כל־כך לֵהָנות במדה מרֻבּה מן הרגע העובר, כבשעה זו.

– הנה זה כאשר אהבתי! – אמר בעל־הבית, השָׂש להכניס אורחים, בשבתו בכבוד ליד הכורסא של אמו ובהחזיקו את ידה בידו בחבה רבה – הרגעים היותר מאֻשרים שבימי־חיי עברו עלי ליד האח הזאת, ואני קשור אליה ומחבב אותה כל־כך, שאני מבעיר עליה בכל ערב מדורה גדולה, עד שאי־אפשר לעמוד אצלה מפני חֻמָּה. ואמי הזקנה היקרה היתה רגילה לשבת על השרפרף הקטן הזה לפני המוקד הזה, עוד בילדותה; האין זאת אמא?

הגבירה הזקנה הניעה ראשה בבת־צחוק עגומה, ועל לֶחיה התנוססה אותה הדמעה, המתפרצת מעין־אדם שלא מדעתו, כשמזכירים לו פתאם את ימי־נעוריו ואת אשרו לפנים.

– הלא תסלח לי, מר פיקוִיק, על שאני מרבה לדבר על־אודות המקום הישן הזה – הוסיף בעל־הבית אחרי הפסקה קצרה – אבל זהו מקום חביב לי מאד, ואיני יודע אחר טוב ונעים ממנו. הבית הזה וגם כל השדות האלה נראים לי תמיד כידידים חיים; וכן הוא בעיני גם בית־תפלתנו הקטן עם הקיסוס המשתרג עליו, שבדרך־אגב אודיעך, כי ידידנו הכהן היקר חִבּר עליו שיר, כאשר בא לשבת בתוכנו. מר סנודגרס, כמדֻמני, שכוסך ריקה כבר.

– לא, תודה לך, יש בה עוד רב – ענה הג’נטלמן הזה, שדבריו האחרונים של בעל־הבית עוררו את סקרנותו הפיוטית – סלח־נא לי, אבל הלא הזכרת איזה שיר על הקיסוס?

– בדבר הזה עליך לפנות אל ידידנו היושב ממולך – ענה בעל־הבית, ברמזו בנדנוד־ראש על הכהן.

– האם רשאי אני לבקש ממך אדוני, לְהַנות אותנו בקריאת אותו השיר? – שאל מר סנודגרס.

– באמת, זהו דבר קל־ערך מאד – ענה הכהן – וההתנצלות היחידה על אשר עוללתי אותה יצירה, כביכול, היא, כי זו חטאת־נעורים. ואולם, אם רצונכם בכך, הריני לקרא את החרוזים באזניכם.

כמובן התחילו הכל פוצרים בו, והזקן הנכבד דִקלם את החרוזים הללו, בהטותו אֹזן לפרקים ללחישות זוגתו, שחשה לעזרתו כשראתה, כי כח־זכרונו אומר לבגד בו:

על־פי בקשת מר סנודגרס קרא הכהן טוב־הלב את השירה לפניו פעם שנית, כדי שיוכל לרשמה בפנקסו. ובעת שכתב מר סנודגרס את החרוזים מפי הכהן, הסתכל מר פיקוִיק בעֹמק העיון בתוי־פניו של זה, וככלות ההכתבה אמר אליו:

– סלח־נא לי, אדוני, אם ארהיב עֹז בנפשי לשאלך דבר, למרות מעוט זמן התוַדעותנו. אבל אין כל ספק בעיני, כי ג’נטלמן שכמותך ראה במשך ימי־כהונתו הרבה דברים ומאורעות, הראוים להִזכר לדורות, האין זאת, סיר?

– כמובן הייתי עד־ראיה להרבה מעשים ומקרים – ענה הכהן הזקן – אבל גם המאורעות גם האנשים שפעלו ושנפעלו בהם, היו מן המין המצוי, כי חוג־פעֻלתי מצֻמצם בספירה צרה מאד.

– כמדֻמני, שרשמת לך בספר־זכרונותיך כמה דברים על־אודות י’וֹהן אֵידמוּנדס, האין זאת? – שאל מר ורדל, שהשתדל “להפיץ את מעינות הכהן חוצה”, לתועלתם ולהנאתם של אורחיו החדשים.

הכהן הזקן ענה “הן” בהרכנת־ראש קלה, וכבר אמר לעבור לענין אחר, והנה פנה אליו מר פיקוִיק בשאלה:

– סלח לי, אדוני, אם אקח לי רשות לשאלך, מי זה היה אותו י’והן אידמונדס?

– אותה שאלה עצמה חפצתי גם אני לשאל – אמר מר סנודגרס בחֹם.

– הנה נפלת לידינו! – קרא בעל־הבית העליז – סוף־סוף תהיה מחֻיב לתת ספוק לסקרנותם של הג’נטלמנים הללו, עתה או לאחר זמן. ואם־כן, מוטב שתשתמש תכף־ומיד בשעת־הכֹשר הזאת.

הכהן הזקן חִיֵך בבדיחות־הדעת והקריב את הכורסא שלו סמוך למדורת־האש. גם כל המסֻבּים הצטפפו והתקרבו אל האח, ביחוד מר טופמן והדודה הבתולה: אולי מפני שהיו כבדי־אֹזן קצת; קרן־השמיעה של הגבירה הזקנה נהדקה היטב אל מקומה הנכון; ומר מילר, שנרדם בשעת־קריאת החרוזים, התעורר מתנומתו על־ידי צביטת־תוכחה, שהעניק לו תחת השלחן אותו הג’נטלמן השמן והרציני, שהיה בן־זוגו; והכהן הזקן התחיל, בלי שום הקדמה, לספר את הספור הזה, שאנו לוקחים לנו רשות לקראו בשם:

שִׁיבתו שׁל הנִדון לעבודת פרךְ.

"לפני עשרים וחמש שנה, כאשר אך באתי לכַהן בכפר הזה, היה מפֻרסם לגנאי בין כל בני־עדתי אדם אחד ששמו אידמונדס, שהיה חוכר פֵירמה קטנה בקרבת המקום הזה. הוא היה איש רע, אכזרי, עצל, הולל ומֻפקר בכל ארחות־חייו. מלבד מתי־מספר של ריקים ופוחזים, שהיה מתשוטט עמהם בשדות ובדרכים או סובא עמהם בבתי־המרזח, לא היה לו שום חבר או מודע ומכר. שום איש לא חפץ להכנס בדברים או לבוא באיזו מגע־שהוא עם אדם, שהרבה יָראו והכל תעבו אותו, ועל־כן שָׂטו והתרחקו ממנו כל בני־העדה.

לאיש הזה היתה אשה ובן־יחיד, אשר לעת בואי הלום היה כבן שתים־עשרה. אין די מלים בפי לתאר לפניכם, וגם אין בכחו של שום דמיון לשער כמו, את צרותיה ומכאוביה של אותה אשה, ובאיזו הכנעה וסבלנות שתקנית נשאה אותם, ובאיזו אהבה עמֻקה ומסירות־נפש גִדלה וחנכה את בנה. יסלח לי אלהים על השערתי, אם אינה אלא חשד־שוא, אבל אני מאמין באמת ובתמים, כי במשך כמה שנים השתדל בעלה להוגות את נפשה בכל מיני יסורים בכונה, כדי שתמות מתוך צער. ואולם היא נשאה וסבלה הכל למען בנה, וגם – אף שדבר זה נראה כאי־אפשר – למען אביו. כי למרות־מה שהתנהג אתה באכזריות כחיה רעה, לא יכלה לשכוח את אהבת־נעוריה אליו, ובזכרה מה שהיה לה לפָנים, התעוררו בה, בשעת מכאוביה ויסוריה, רגשי־רחמים וסליחה וּוַתרנות, אשר מכל ברואיו של הקדוש־ברוך־הוא, חֻננו בהם רק הנשים.

הם היו עניים – מה שהיתה תולדה מחֻיבת מארחות־חייו הרעים והחטאים של האיש; אבל עמלה ויגיעה של האשה, שעבדה בלי־חשׂך יום ולילה, ערב ובקר וצהרים, הצילו אותם מרעב וממחסור גמור. אך לא כגמול ידה שִׁלם לה בעלה. האנשים שהיו עוברים על־פני ביתם בערב, וגם בשעה מאֻחרת בלילה, היו שומעים את זעקותיה ונאקותיה ואת קול־המהלומות, שהעתיר עליה בעלה. אף יש, שזמן־רב אחרי חצות־הלילה היה הנער דופק בלאט על פתח־ביתו של שכן, ששָׁמה שלחתהו אמו להִמלט מחמת־שכרותו של אביו האכזרי.

ובכל אותם הימים, וגם בעת שלא יכלה להסתיר לגמרי את עקבות המכות, שהֻכתה בידי בעלה, היתה עלובה זו מבקרת בדיוק את בית־תפלתנו הקטן. בכל שעת עבודת־אלהים – בכל יום־ראשון, בתפלת־שחרית ובתפלת־ערבית, היתה יושבת שם על אותו מקום עצמו, עם בנה לצדה. ואף כי שניהם היו לבושים בגדי־עֹני (תלבֹשת גרועה הרבה יותר מזו של שכניהם, שהיו עניים יותר מהם), אבל מלבושם היה תמיד נקי. כל אחד השתדל להסביר פנים “למרת אידמונדס העלובה”, לברך אותה בהרכנת־ראש של ידידות או לאמר לה איזה דבר של חבה; ולפעמים, לאחרי תֹם התפלה, כאשר עמדה לשיח מעט עם שכניה בשדרת־העצים הקצרה, אשר לפני שער בית־התפלה, או כשנחשלה אחרי היוצאים, כדי להשקיף בנחת־רוח ובגאון־אם על בנה הבריא, אדֻם־הלחיים, ששחק עם איזו נערים קטנים, אזי היתה מנצנצת בפניה ארשת של תודה לבבית, והיא נראתה באותה שעה, אם גם לא שמֵחה ומאֻשרת, אך לכל־הפחות שוקטה ושבעת־רצון.

עברו חמש, שש שנים; הנער היה לעלם בריא וחסֹן. ואולם הזמן, שחזק ואמץ את אבריו הדקים והרפויים של הילד ויצק בהם גבורת־עלומים, אותו הזמן עצמו כפף את גבה ורופף את הלוכה של האם. אבל הזרוע, שהיתה צריכה לתמוך אותה, לא היתה עוד שלובה בזרועה, והעינים, שהיו צריכות לתת שמחה בלבה, לא פנו עוד אליה. היא הוסיפה עוד לבקר בבית־התפלה ולשבת על מקומה הראשון, אבל המקום שעל־ידה נשאר פנוי. הביבליה השתמרה אצלה גם עתה בהשגחה מעֻלה, ובמקומות הדרושים לחפצה היו הדפים מקֻפלים בקציהם, כדי להקל החפוש, אבל לא היה עוד אצלה מי שיקרא עִמה יחד, וטפות־דמעה עבות נשרו על הספר וטשטשו ובלבלו את האותיות לנגד עיניה. שכניה עוד הוסיפו להתנהג אתה בחבה וידידות, אך היא היתה מסִבה ראשה מפניהם, כדי להשתמט מברכות־שלומם. עתה לא היתה מתעכבת עוד בשדרת־העצים הזקנים, ובלבה לא היה עוד אוצר גנוז של שמחה ואֹשר. האשה האֻמללה היתה מורידה את מטפחת־ראשה על עיניה, ונחפזה ללכת לביתה.

וכי צריך אני להגיד לכם סבת הדבר? אותו הבן, אשר אִלו חפש ברוחו והסתכל עמֹק בסתרי־לבו, היה מוצא שם אוצר יקר של זכרונות עוד מקדמות ילדותו, למן העת אשר למד לחשוב מעט ועד־עתה, – זכרונות של אהבת־אם בלי־מצָרים, אשר מנעה הכל מנפשה, למען יהי לו רב, זכרונות של יסורים ומהלומות וענויים ועלבונות, שנשאה אמו בסבלנות בשבילו, רק בשבילו, – אותו הבן שכח הכל בזדון, ומבלי שים לב לענויי־נפשה, התחבר עם עדת בני־בליעל ובעינים עצומות הלך בדרך־חטאים, שהיתה מחֻיבת להביא מיתה של קלון עליו עצמו, וכלִמת־נצח על אמו האֻמללה. הוי על טבע האדם!

ואמנם נראה היה, כי סאת יגונה וצרותיה קרובה להתמלא: בסביבות המקום קרו הרבה מעשי־שוד וגנבה; הפושעים לא נתגלו, ובשביל־כך גדלה עוד חֻצפתם ועַזותם. ואולם מעשה־שוד אחד, בתנאים מחמירים ביותר ובחֻצפה יתרה, עורר את הבולשת לחִפּוש מדֻקדק והביא לידי דרישה־וחקירה, שקשה היה לאנשי־הבליעל להִמלט ולהשתמט ממנה כפעם בפעם. אידמונדס הצעיר נחשד יחד עם שלשה חבריו. הוא נתפש – נאסר בכלא – הָעמד למשפט – ונִדון – למיתה.

עוד תצִלֶנה אזני גם עתה מקול הזעקה האיֻמה, קול אשה מר צורחת, שהרעיש את אולם־המשפט, בשעה שנקרא פסק־הדין. ואותה הזעקה החרידה בזועה את לבו של הנִדון, אשר עד־עתה לא זעזעו אותו לא החקירה־והדרישה, לא המאסר, לא פסק־הדין, ואף לא קרבת המות עצמו. שפתותיו, שהיו חשוקות בעקשנות ארסית, רטטו ונגד רצונו נפתחו, פניו חָורו כאפר, וזעה קרה פרצה מכל נקבובית שבהם, אבריו החסֻנים רעדו, והוא התמוטט על ספסל־הנאשמים.

בהתפרצות הראשונה של יאושה התנפלה האם האֻמללה על ברכיה לרגלַי, והתחילה מתחננת אל האלהים, אשר עזר לה עד־עתה בכל מצוקותיה, שיחלץ אותה מהעולם הזה, המלא צרה ויגון, ותחת זה יחשוך ממות את נפש בנה יחידה. אחרי־כן נתנה קולה בבכי מר ובאנקות איֻמות של מלחמה פנימית, אשר מי יתן ולא אשמע כמוהן עוד פעם שנית בימי־חיי. הרגשתי, כי מאותה שעה נשבר לבה בקרבה; אבל מן היום ההוא והלאה לא שמעתי עוד מפיה כל תלונה וכל קובלנא.

ואולם מחזה קורע־לב היה לראות את האשה הזאת, באה יום־יום לחצר בית־הכלא ומתאמצת בכל מיני תחבולות, בלטיפות ובתחנונים, להרך את לב־האבן של בנה הנקשׁה. אך כל עמלה היה לשוא. הוא הוסיף להיות קודר, זועם, קשה־עֹרף וכבַד־לב. גם כאשר החליפו לו את משפט־המות בגלות לארץ־גזרה לארבע־עשרה שׁנה, לא עשתה עליו המתקת־דין זו – שאיש לא פלל לה – שום רֹשם, ואף רגע אחד לא שִׁנה את מנהגי עזותו הזועפה.

ואולם רוח־ההכנעה והסבלנות, שעודד את אמו זמן רב כל־כך, לא היה בכחו סוף־סוף להגבירה על רפיון־גופה ומחלותיה. היא חלתה ונפלה למשכב; ובכל־זאת התאמצה וקמה ללכת לבקר את בנה עוד פעם אחת. אבל כחה עזָבה, והיא נפלה אין־אונים לארץ.

זאת היתה אבן־בֹּחן לקרירותו ושויון־רוחו של הבן, שהבליט עד־כה בגאותו ובגֹדל־לבבו וקשיות־ערפו; והגמול שהושב עליו הביא אותו כמעט לידי שגעון. עבר יום, ואמו לא באה לבקרו; חלף יום שני, והיא איננה; הגיע הערב השלישי, והוא לא ראה אותה עֲדַיִן, – ובעוד עשרים וארבע שעות עליו לעזוב אותה, אולי לנצח. הוי, מה הסתערו עתה בעמקי נשמתו זכרונות ימים ראשונים, שנשכחו מלבו זה כבר, עתה בהתרוצצו, רוץ ושוב, בחצר כלאו הצרה – כאלו בהחפזו לרוץ, תמהר לבוא הבשורה הנכספה – ומה איֻמה היתה הרגשת עזובתו ויאושו שתקפה אותו, כשנודעה לו האמת המרה! אמו, היצור האחד שאהב אותו, אמו הורתו, מֻטלת חולה – ואולי היא נוטה למות – במרחק מיל אחד מן המקום שהוא עומד עליו: אלו היה חפשי ולא אסור בכבלי־ברזל, הרי היה עומד בעוד רגעים מועטים למראשותיה! הוא השתער כמשֻׁגע על דלת כלאו, ומתוך יאוש אמץ את כל כחותיו, להסיע את בריחי־הברזל ממקומם, אף התנפל על הקיר, כאומר לפרץ לו דרך בחזקה בין אבני החומה. אבל הבנין המוצק לָעג להתאמצותו, והוא פרש בידיו והתחיל בוכה ומתיפח כתינוק.

אני מסרתי לַבֵּן האסיר את סליחת אמו וברכותיה, ואני נשאתי אליה, אל ערש־חָליה, את הבטחתו בשבועה חמורה לחזור בתשובה ואת בקשתו החמה, לסלוח לו על כל אשר חטא לה. ביגון ובחמלה שמעתי לדברי הבן המתחרט, איך הוא מתיעץ ונמלך וזומם אלפי תכניות שונות לרַוחתה ולתמיכתה של אמו, לאחרי שישוב מגלותו; והן אני ידעתי, כי עוד ירחים רבים בטרם יגיע לארץ־גלותו, לא תהיה כבר אמו בארץ־החיים.

הוא נשלח למקום־גלותו בלילה, ושבועות אחדים אחרי־כן יצאה נשמתה של האשה האמללה – למקום אֹשר־נצח ושַׁלות־עולמים, כפי שאני מקוה ומאמין. אני ערכתי את סדר־קבורתה; על קברה בבית־העלמין הקטן שלנו אין כל מצבה וכתֹבת. אף אין כל צֹרך בכך: יגונה וצרותיה היו ידועים לבריות, וצדקתה ומעשיה הטובים – לאלהים.

כפי שנדברתי עם האסיר לפני הִשלחו מכאן, התחיב לכתוב לאמו מארץ־גלותו תכף לכשתנתן לו רשות לכך, ואת מכתביו ישלח על שמי; כי אביו התנכר לו לגמרי תכף לאחרי שנאסר בכלא, מאן לראותו, וגם לא חפץ לדעת כלל אם חי הוא או מת. אבל עברו כמה שנים, ושום ידיעה לא נתקבלה מן הבן; ואחרי שחלפו חצי שנות־גלותו, ושום מכתב לא הגיע לידי, חשבתי לנכון שהוא מת כבר; ואף אמנם אודה, כי חפצתי במיתתו – לטובתו.

ואולם אידמונדס, כאשר הגיע למקום־גלותו, נשלח עוד משם והלאה, הרחק מאד, לפנים־הארץ; וכפי־הנראה, זו היא הסִבה, שמכל מכתביו ששלח אלי, לא קבלתי אף אחד. באותו המקום בלה את כל ארבע־עשרה שנות עבודתו, שהֻטל עליו לרצות את עונו. וכאשר מלא צבאו, שמר את דברו אשר גמר בלבו ואשר הבטיח לאמו, ולמרות כל התלאות והסכנות אשר בדרך רחוקה כזו, שב לאנגליה, ומקץ שלש שנים בא ברגליו למקום־מולדתו.

בערב יפה אחד של יום א', בחֹדש אוגוּסט, עמדו רגליו של י’והן אידמונדס שוב על אדמת כפרו, אשר עזב בחרפה וקלון לפני שבע־עשרה שנה. הדרך היותר קצרה לביתו עברה דרך שדה־הקברות שמאחרי בית־תפלתנו, ולבו התכַּוֵּץ בקרבו, כאשר נכנס לתוך שדרת־העצים הזקנים, שקרני השמש השוקעת פזזו עוד בעד ענפיהם, זעיר־שם זעיר־שם, על המשעול המכֻסה בצל. זכרונות קדומים, זכרונות ילדותו, התעוררו בקרבו. זכר את הימים, אשר היה הולך עם אמו, עליז וצוהל, אל בית־התפלה, בהחזיקו בידה; נזכר, איך שהיה רגיל אז להרים ראשו ולהביט אל פניה החִורים, ואיך היו עיניה מתמלאות לפעמים דמעות, כשהשקיפה עליו, והדמעות היו נופלות רותחות על מצחו, כשגחנה עליו לנשק לו, והיו מעוררות גם אותו לבכי, אף שלא הבין אז כלל את המרירות והצער העמֹק שבבכיתה. כמו־חי ראה עתה לפניו את המחזה, איך שהיה מתרוצץ עם חבריו במשחק עליז במשעול הזה בין השדרות, בהסבו ראשו לרגעים, כדי לַחדות על בת־צחוק שלה או לשמוע את קולה החביב והמלטף. אבל כאן נפסקו זכרונותיו הנעימים, ועל מקומם רבצו אדים כבדים, ענני זכרונות קודרים, של דברי־חבה שנשארו בלי־מענֶה, של תוכחות רכות שנדחו בבוז, של הבטחות שהֻפרו, – ולבו התכַּוֵּץ בקרבו, והוא לא יכֹל עוד נשוא את הזכרונות הללו.

הוא נכנס לבית־התפלה. תפלת־הערב כבר נגמרה, הצבור כבר נתפזר, אבל הדלתות עוד לא נסגרו. קול צעדיו עורר הד עמום־מאַיֵם בבנין הנמוך, ובדידותו בתוך שלות־השקט זו שבחלל הריק, הפחידה אותו גם היא כמעט. הוא הביט סביבותיו: שום דבר לא נשתנה, הכל כמלפנים. ההיכל נראה לו עתה קטן משהיה בילדותו, אבל עדַין עמדו בו כל מצבות־הזכרון העתיקות, שהיה מציץ אליהם לפנים ביראה ילדותית; גם הקתדרה הקטנה עם הכר, שנטשטשה צורתו מרֹב־ימים, עוד עמדה על מקומה יחד עם השלחן הקטן של הכהן, אשר לפניו שָׁנה פעמים רבות כל־כך את עשרת־הדברות, שהיה מוקיר ומכבד בילדותו ושזלזל בהם ושכח לכשהגדיל. הוא נגש את מקום־מושבה הישן של אמו, ומצא אותו קר ושומם: הכר נִטַל מעליו, והביבליה איננה עוד על העמוד לפניו. אפשר – כך חשב – שאמו הֻכרחה מתוך עֹני להשפיל שֶׁבת, על ספסל אחר, או אולי היא חלושה ורפת־אונים כל־כך, שאין עוד בכחה ללכת לבדה לבית־התפלה. ואולם השערה אחרת, אותה שׁיָרא מאד, לא מצא עֹז בנפשו להעלותה על לבו; קרירות עזה הרעידה את כל גופו והוא פנה לצאת מבית־התפלה.

כאשר הגיע אל השער נפגש בזקן אחד. אידמונדס נרתע לאחוריו, כי ידע והכיר בו: פעמים רבות היה רואה אותו לפנים, חופר קברים בבית־העלמין הקטן שמאחרי בית־התפלה. מה יאמר אותו האיש לפושע השב מגלותו?

הזקן נשא את עיניו אל הזר, ברך אותו ב“ערב טוב” וילך לו לאטו הלאה. הוא שכח אותו ולא הכירוֹ.

אידמונדס ירד מעל הגבעה ויבוא לתוך הכפר. הערב היה חם ונעים, ואנשי המקום ישבו לפתחי־בתיהם, או התהלכו בגניהם הקטנים, כדי לֵהָנות ממזג־האויר היפה, בנוחם מעמל היום. רבים מהם נתנו עיניהם בו, בעברו על פניהם, והוא גם הוא הציץ אליהם בדאגה, לראות היכירו בו, היכנסו אתו בדברים, או שטה ישטו מעליו. כמעט בכל בית ראה פנים־חדשות, בלתי־ידועות לו; אצל פתחים אחדים הכיר את הפנים הנפוחים של איזה חבר־בית־ספר, שבימים ההם היה נער קטן, ועתה הוא יושב במסבת ילדיו העליזים; ואצל בתים אחרים ישבו בכורסותיהם זקנים חלושים, שבעזבו אותם היו אכרים חסֻנים ורעננים. וכֻלם שכחו אותו, ואיש לא הכיר בו ולא דבר אליו דבר, בעברו על־פניהם.

קרני־השמש השוקעת האירו עוד בנגֹהותיהם האחרונים את הארץ, שפכו שפע־ארגמן על אלֻמות הבר הצהֻבּות והאריכו את צלליהם של עצי הגנות, כשעמדו רגליו לפני הבית הישן, קן־ילדותו, שאליו ערגה נפשו בגעגועי־אהבה אין־קץ, כל אותן שנות־גלותו ויגונו הארֻכּות והקשות. הגדר היתה נמוכה, אף שזכר היטב את הימים, שנדמתה לו כקיר גבוה. הוא השקיף מעל לגדר לתוך הגן הישן: שם היו עתה צמחים ופרחים נאים ועליזים הרבה יותר מלפנים, אבל גם העצים הזקנים עוד היו בחיים; וביחוד אותו העץ הענֵף, אשר בצִלו שכב אלפי פעמים, כשהיה עָיף ויגע ממשחקו בשמש, והתנומה הנעימה של הילדות המאֻשָׁרה אחזה שמורות־עיניו. מתוך הבית עלו קולות דברים. הוא הטה אזנו לשמוע, אבל הקולות עשו עליו רֹשם מוזר: הוא לא ידע אותם. גם שמחים וצוהלים היו; ונפשו ידעה מאד, כי אמו הזקנה האֻמללה לא יכלה להיות עליזה, כשהוא אין אִתה.

הדלת נפתחה, וחבורת ילדים צוהלים ורוקדים ומתחבטים התפרצו החוצה. אחריהם יצא האב, עם תינוק קטן בזרועו, והם הקיפו אותו, במחאם בכפיהם הדקות ובמשכם אותו בכנף־בגדו, שישתתף גם הוא במשחקי־שעשועיהם. הגולֶה זכר אז, כמה פּעמים נרתע לאחוריו, באותו המקום עצמו, למראה פני אביו; כמה פעמים כבש את פניו בכרי־מטתו והסתיר את ראשו ברעדה מתחת לשמיכה, ושמע משם את הדבורים הגסים של אביו, ואת קול החביטות והצליפות, ואת יבבות אמו. הוא התיפח עתה בקול רם מתוך מצוקות לבו, בסורו משם ללכת הלאה; אך אגרופיו היו קפוצים ושִׁניו מהֻדקות, בחמת־רוחו הקשה, בהתרחקו מבית הוריו.

כך היתה תשובתו הביתה, אשר אליה כלו עיניו מִיַחל במשך שנים רבות ורעות, ואשר בשבילה נשא וסבל עמל ותלאות רבות כל־כך! שום ברכת־שלום, שום מבט של סליחה, שום בית לאספו, שום יד לתמכוֹ – לא־כלום – וכל זה בכפר מולדתו, בין אנשים, אשר עמהם נתגדל ונתחנך. בדידות כזו בסביבה זו, היתה קשה ומרה לו אלפי פעמים מאותה שביערות ובמדבריות, שאליהם נשלח ביד פשעו, ואשר שם לא נראו פני אדם מעולם.

עתה הרגיש והבין, כי בארץ עבדותו וחרפתו שִׁוה לנגדו בהרהוריו את מקום־מולדתו, כמו שהיה בעת שעזב אותו, אבל לא כמו שיהיה בשובו אליו. המציאות המרה־הקרה פגעה קשה בלבו וגבורתו נשתה. לא קמה בו עוד רוח לחקור ולדרוש, או להתיצב לפני הנפש האחת, שהיתה עלולה לקבלו בחבה וברחמים. הוא הוסיף ללכת הלאה, בנטותו מן הדרך הכבושה, כפושע הירא להתראות, עד אשר בא אל שדה, שהיה ידוע לו היטב מילדותו; שם התנפל על הדשא, כבש פניו בכפות־ידיו והתפרץ בבכי.

הוא לא ראה, כי בקרבתו שוכב איש על הארץ. רק כאשר התהפך האיש להציץ בפנים־החדשות, ומתוך־כך רשרשו בגדיו, רק אז הרגיש אידמונדס בו, וירם את ראשו לראות מי שם.

עתה ישב האיש על העשב, ולכן נוח היה לאידמונדס להסתכל בו. גבו של האיש היה כפוף מאד, ופניו מוריקים ומקֻמטים. בגדיו העידו בו, כי הוא מיושבי בית־העבודה־לפושעים. למראית־עין היה זקן מאד, אבל נִכָּר היה, כי קפצה עליו זִקנה מתוך חיי־הוללות או מתוך מחלות, ולא מפני אריכות־ימים. הוא הביט בעיון אל הזר; ואף שבהשקפה הראשונה היו עיניו דלוחות וסגורות למחצה, אך עד־מהרה נצנץ בהן זיו לא־טבעי ושביב של פחד ודאגה, לאחרי שננעצו באידמונדס זמן מועט, ולבסוף הֻרחבו כל־כך, כאִלו חִשבו לצאת מחוריהן.

אידמונדס קם והתעודד לאט לאט על ברכיו, והתחיל מסתכל גם הוא ברצינות יתרה בפני־האיש. ככה הביטו איש אל רעהו דומם.

פתאם הלבינו פני־הזקן כסיד. הוא רעד כֻלו, ורגליו מעדו ומטו, כאשר נסה לקום ולעמוד. אידמונדס קפץ אליו. הלז נרתע לאחוריו צעד או שנים. אידמונדס הלך וקרב אליו.

– השמיעני את קולך! אמוֹר מלה! – קרא הגולה בקול עמום ורצוץ.

– גש הלאה! – צעק הזקן, בקללו קללה נמרצת.

אך הגולה קרב אליו יותר ויותר.

– גש הלאה! – צרח הזקן, ומתוך חֵמה וזועה הרים את מקלו ויך בו מכה קשה על פניו של הזר.

– אבא, שֵׁד! – דובב הגולה מתוך שִׁניו המהֻדקות. הוא התנפל בזעם־אפו על הזקן והתחיל חונק אותו בגרונו – אך כרגע נזכר שהוא אביו, וזרועו צנחה אין־אונים על צדו.

הזקן הוציא מגרונו אנקה איֻמה, שעברה על־פני השדות השוממים כיללה של רוח־רעה. ברכיו כשלו, והוא נפל מלא־קומתו ארצה, פניו הֻשחרו, ומפיו ומחטמו התפרץ זרם דם, שהאדים את העשב בנפלו. וָריד פקע אצלו; הוא מת תחתיו, עד שלא הספיק בנו להרימו ולהוציאו מתוך רקק הדם.

* *

*

– באותה הפנה השוקטה של שדה־הקברות הקטן שלנו, שהזכרתי קֹדם לכן – סִיֵם הכהן הזקן את ספורו אחרי הפסקה קצרה – באותה הפנה ישן שנת־עלומים איש אחד, ששרת אצלי במשך שלש שנים אחרי המאורע הזה, – איש שהתחרט ונחם על עונו מעֹמק הלב, בעל־תשובה אמתי, מאין כמוהו, ענו, צנוע ונכנע. חוץ ממני לא ידע שום אדם בחייו מי הוא ומאין בא: – זה היה י’והן אידמונדס, הפושע ששב מארץ־גלותו.

פרק ז: איך שמר וינקל, תחת לירות אל היונה ולהמית את העורב, ירה אל העורב ופצע את היונה. איך שהקלוב שבדינגלי־דיל התחרה במשחק הקרוֹקֵיט עם הקלוב של מוּגלטון, ואיך שמוגלטון אכל את סעֻדת־הצהרים על חשבונו של דינגלי־דיל; ועוד כמה וכמה דברים מענינים ומועילים.

קשה להכריע, אם היתה זאת פעֻלת ההרפתקאות והתלאות של אותו היום או השפעת הספור המיַשן של הכהן הזקן, אבל עובדה היא, כי אך עלה מר פיקוִיק על ערש־יצועו נפלה עליו תרדמה עזה, והוא ישן בנשימה אחת כל אותו הלילה, שֵׁנה עמֻקה, בלי שום חלום, עד שזרחה עליו השמש ממחרת בבֹקר וקרניה חדרו אליו מבעד תריסי החלון, כאִלו באו להוכיחו על־פניו, על שהוא מאַחר לישון. ומר פיקוִיק לא היה מן העצלנים, וכחַיָל זריז ערוך־מלחמה קפץ מיד מאהלו – מטתו.

– מקום יפה ונחמד עד מאד! – נאנח הג’נטלמן שלנו הנוח להתפעל, בפתחו לרוָחה את החלון המסֹרג – כלום יוכל עוד, מי שנהנה מזיו מחזות־הטבע כאלה, אף רק פעם אחת, להוסיף לחיות במקום, שהוא מֻכרח לזון עיניו יום־יום בקירות הלבֵנים ובגגות הצִפחה? מי יוכל להוסיף לחיות במקום שאין פָּרות, מלבד הפָרות שעל שלטי חנֻיות־החָלב, במקום שאין קציר, מלבד קצירי ומריעי, ואין בר מלבד בר־מינן? מי יוכל למשוך בעֹל־חיים כאלה? אני עומד ושואל: מי יוכל לשאת ולסבול חיים כאלה?

ואחרי אשר ערך עוד המון שאלות כאלה אל החלל הריק, על־פי דוגמאות מפֻרסמות של המשוררים אנשי־השם מעולם, הוציא מר פיקוִיק את ראשו מבעד לחלון והשקיף סביבותיו.

הריח הרענן והמתוק של ערמות־שחת עלה עד לחלון חדרו. האויר מסביב היה ספוג שפע־בשמים של גן־הפרחים הקטן אשר מתחת לחלון. הכרים הירֻקים־עַזים זרחו בטל־בֹקר, שנצנץ על כל עשב ועשב, המרטט ברוח הצח; והצפרים רננו בהתלהבות עצומה כל־כך, כאִלו כל טפת־טל נוצצת היתה להם מקוֹר־שירה. מר פיקוִיק השתקע בהזיה נעימה של התפעלות.

– הוֹ, הוֹ – זה היה הקול, שהוציא אותו מעולם־ההזיה לעולם המציאות הפשוטה.

מר פיקוִיק פנה לימין, ולא ראה שׁם איש; הביט לשמאל, ואין כל נפש־אדם; מבטיו חדרו עד לקצה האֹפק, וגם שם פגשו רק בחלל ריק; נשא עיניו למרומי־רקיע, וגם שם אין דורש לו. אז נמלך לעשות, מה שאדם פשוט היה עושה תכף בתחלה: הוא הציץ לתוך הגן, ושם נראה אליו מר ורדל.

– מה שלומך? – אמר בעל־הבית בדוח־הדעת, ששמח מראש על התענוגים, הנשקפים לו היום – בֹקר מהֻדר, מה? שמחתי מאד לראות, שהשכמת קום. מהר ורד אפוא, אחכה לך פה.

מר פיקוִיק לא חכה להזמנה שניה. בעשרה רגעים גמר את תלבשתו, ותכף עמד ליד בעל־הבית טוב־הלב.

– הו, הו! – קרא עתה מר פיקוִיק, בראותו בידי מר ורדל קנה־רובה אחד, ועל הדשא רובה שני – מה זאת אומרת?

– זאת אומרת – ענה מר ורדל – כי אנחנו, חברך ואני, יוצאים לירות בעורבים לפני סעֻדת־הבֹּקר. הוא, כפי־הנראה, מפליא לעשות ביריה, האין זאת?

– שמעתי אותו אומר, שהוא מורה מצֻין – ענה מר פיקוִיק – אך מעולם לא ראיתיו יוֹרה בשום דבר.

– חבל, שאיננו ממהר לבוא – אמר בעל־הבית – יוסי! יוסי!

לאחרי רגעים מועטים בא מן הבית, לקול הקריאה, הבחור הדָשן, אשר תחת השפעתו של הבֹקר הרענן לא התנמנם בלכתו אלא למחצה או לשלשה רבעים.

– עלֵה וקרא לג’נטלמן ואמֹר לו, כי אחכה לו, יחד עם מר פיקוִיק, ביער במעון־העורבים. והוליכהו בעצמך אל המקום. הבינות?

הבחור הלך לו לעשות כמצֻוֶה עליו, ובעל־הבית יצא עם מר פיקוִיק מן הגן, בנשאו את שני הרובים, כרוֹבינסון קרוּזוֹ בשעתו.

– הנה מחוז־חפצנו – אמר מר ורדל לאחרי הליכה קצרה של רגעים אחדים, בעמדו תחתיו בתוך שדרת־עצים. ואמנם הודעה זו היתה מיֻתרת לגמרי: כי צריחת העורבים שאינה פוסקת העידה למדי על טיבו של מקום זה.

הג’נטלמן הזקן הניח רובה אחד לארץ, והתחיל ממלא את השני.

– הנה הם באים – אמר מר פיקוִיק, בראותו מרחוק את מר טופמן, מר סנודגרס ומר וינקל. כי הבחור השָׁמן, שלא ידע בבֵרור, לאיזה משלשת הג’נטלמנים שלחהו אדוניו, התחכם בחריפות שכלו וקרא לשלשתם יחד, כדי שלא לתת מקום לשום טעות.

– מַהרה הלום – הריע מר ורדל לקראת מר וינקל – גבור־ציד כמוך היה צריך להקדים לבוא אל מקום־המוּעָדה, אפילו בשביל עסק קטן ודל כזה.

מר וינקל ענה על־זה בבת־צחוק מעֻשֶׂה, ולקח את הרובה המיֻעד לו בארשת־פנים, שהיתה ראויה לאיזה עורב חקרן־נקרן, אשר נִחש ומצא סִמנים מֻבהקים להריגתו הקרובה. אפשר שזה היה רק שויון־רוח, אבל הוא דמה מאד מאד לרפיון־רוח.

הג’נטלמן הזקן נתן אות בהרכנת־הראש, ושני פִרחחים פוחחים, שנשלחו כאן מקֹדם לצֹרך זה, התחילו מטפסים על שני אילנות.

– מה טיבם של הנערים הללו? – שאל מר פיקוִיק בבהילות. הוא היה נרגש מאד; כי מתוך ששמע כמה שמועות על־אודות גורל־חייהם הקשה של עובדי־האדמה, חשב, שהנערים הללו, בני־אכרים, אכף עליהם המחסור לבקש להם פרנסה מקרית וקרובה קצת לסכנה, בזה, שהם שמים את עצמם למטרה לצידים בלתי־מֻמחים.

– רק כדי להפריח את הצַיִד – ענה מר ורדל, במַלאו שחוק פיו.

– מה זה? – הוסיף מר פיקויק לחקור.

– בלשון בני־אדם: כדי להחריד רִבצם של העורבים.

– רק לשם כך?

– כן, ועתה שבה נפשך למנוחתה?

– תודה לך. עתה נרגעתי.

– אם־כן, רשאי אני להתחיל? – אמר בעל־הבית, בפנותו אל מר וינקל.

– אנא, הואילה־נא – ענה הלז, מלֵא־שמחה על הארכא המועטת, שנִתְּנה לו על־ידי כך.

– הסתלקו לצדדים! אני מתחיל.

אחד הפרחחים שעלה על העץ הריע בקול רם והתחיל מנענע בכל כחו ענף אחד, אשר עליו קננו עורבים. כחצי־תריסר בני־עורב, שהיו שקועים בשיחה קולנית מאד, טשׂו תכף מן הקן לראות מה נהיתה. הג’נטלמן הזקן ירה אליהם: אחד מהם נפל ארצה, והנשארים פרחו להם.

– הרם אותו, יוסי! – צוה מר ורדל.

בת־צחוק של נחת־רוח האירה את פניו המפֻטמים של הבחור הבריא, בגשתו אל העוף המומת. אל־נכון דמדמו במוחו חזיונות נעימים של פשטידא ממֻלאת בבשר עורב. וכאשר הרים את העוף נהפכה בת־הצחוק לצחוק מלא ורחב: זה היה בן־עורב בעל־בשר.

– עתה הגיע התור שלך, מר וינקל – אמר בעל־הבית, במלאו שוב את רובהו.

מר וינקל קרב ויכונן את רובהו. מר פיקוִיק וחבריו מהרו להמלט ממקום־הסכנה, כדי שלא יזֹּקו משפעת בני־עורב אשר, לפי־דעתם, יפלו על הארץ חמרים־חמרים מן היריה המשמידה של חברם. רגע אחד שררה דֻמיה חגיגית – ואחרי הדממה – קול־תרועה – משק־כנפים – חריקה רפויה.

– הוֹ, הוֹ! – קרא הג’נטלמן הזקן.

– היריה לא יצאה אל הפֹעל? – חקר מר פיקוִיק לדעת.

– הרובה סרב – ענה מר וינקל, שפניו חורו כסיד: מסתמא ממפח־נפש.

– משֻׁנֶה הדבר – אמר הג’נטלמן הזקן, בקחתו את הרובה לבדקו – מעולם לא אֵרַע בו שום סֵרוב. אבל, מה זאת? הרי איני רואה בו עקבותיו של הפיסטון.

– האמנם? – קרא מר וינקל – אם־כן, שכחתי, כפי־הנראה, לשים את הפיסטון בקנה־הרובה.

שגיאת־שכחה זו נתקנה עד־מהרה. מר פיקוִיק מהר שוב להמלט הרחק “כמטחוי קשת”, ומר טופמן הציץ ממחבואו, מאחרי העץ. מר וינקל צעד פסיעה אחת לפנים, באחזו את הרובה בשתי ידיו, ופניו הפיקו תֹקף והחלטה אמיצה. הפרחח שבראש האילן השמיע קול גדול, וארבעה בני־עורב טשו מקִנם. מר וינקל כונן את הרובה ויוֹר. נשמעה זעקת־שבר, אבל לא של בן־עורב, אלא של בן־אדם. מר טופמן הציל חייהם של המון עופות שקטים והגונים: הוא קבל את רֻבּו של זיון־הרובה בזרועו השמאלית.

אי־אפשר לתאר את המהומה והמבוכה, שקמה תכף לאחרי מעשה משֻׁנה זה. גם עט סופר מהיר לא יספיק לספר, איך שמר פיקויק, בהסתערות־התמרמרותו הראשונה, קרא למר וינקל “נבל”, איך מר טופמן שכב בפִּשוט ידים ורגלים על הקרקע, ומר וינקל, נפחד ונרעש ואכוּל־חרטה, כרע לצדו; איך שמר טופמן בטֵרוף־דעתו קרא בשם אשה אחת, ואחר פקח עין אחת, ותכף לאחריה גם את השנית, ולבסוף נפל אחור ועָצם שוב את שתיהן. כל זה יכבד מאד לתאר בפרוטרוט, כמו שקשה לצַיֵר, איך ששבה נפשו של הנפצע האֻמלל בהדרגה למנוחתה, איך שחבשו את זרועו במטפחות, ואיך שהובל הביתה בפסיעות דקות, כשחבריו החרדים תמכו אותו בזרועותיהם.

כאשר קרבה התהלוכה העצובה אל הבית, עמדו כבר הנשים הכבודות ליד פתח הגן וחכו לשיבת החבורה ולסעֻדת־הבֹקר. הופיעה הדודה הבתולה: היא רמזה לבני־החבורה, בבת־צחוק של נחת־רוח וחבה יתרה, להחיש פעמיהם ולמהר לבוא. ברור היה, שהיא לא ידעה מאומה ממקרה האסון. העלובה! יש אשר אי־הידיעה הוא באמת אֹשר וברכה.

חבורה הצידים העגומים קרבה יותר ויותר.

– מה זאת? – העירה איזבל ורדל – מה זה קרה לג’נטלמן הזקן הגוץ?

הדודה הבתולה לא שמה לב להערה זאת; היא חשבה, שזו מתכַּוֶּנת למר פיקויק, – שהרי בעיניה היא היה טריסי טופמן איש־צעיר לימים, כי הביטה על שנותיו באספקלריא מָקטנת.

– אל־נא תבהלנה! – קרא מר ורדל מרחוק אל בנותיו, בהשתדלו להרגיען; ובאותה שעה הקיפו בני־החבורה הקטנה את מר טופמן מכל צד, כדי שלא תראינה הנשים מה קרהו.

– אנא, אל־נא תבהלנה! – שָׁנה בעל־הבית את קריאתו אל הנשים.

– מה נהיתה? – צוחו הנשים, נפחדות ביותר על־ידי בקשת בעל־הבית.

– למר טופמן אֵרע מאורע קל־ערך – ויותר אין בכך כלום.

הדודה־הבתולה צרחה בקול מר, התפרצה בצחוק הִיסטֵירי, ונפלה אחורנית בזרועות בנות־אחיה.

– זרקו עליה מים קרים! – פקד הג’נטלמן הזקן.

– לא, לא! – דובבו שפתי הדודה־הבתולה – אין צֹרך בכך; כבר הוקל לי. איזבל, אימיליה – מהרנה את הרופא! – הוא נפצע? – הוא מת? – הוא, הוא – הַ־הַ־הַ!

וכאן תקף אותה שוב צחוק היסטירי, מעֹרב בקול מר צורח, בצֵרוּף התעלפות נומר 2.

– הרגעי נא! – דובב מר טופמן, שהשתתפות חמה כזוּ בצערו ומכאוביו נגעה עד נפשו והביאתהו לידי דמעות – הרגעי־נא, גברתי היקרה, היקרה מאד.

– זה קוֹלוֹ שלו! – קראה הדודה־הבתולה, ותוך־כדי־דבור נראו בה סִמנים מֻבהקים של התעלפות נומר 3.

– אל־נא תתרגשי ככה, גברתי היקרה מאד! אני מפיל תחנתי לפניך, אל־נא תעַני את נפשך ככה! – דובב מר טופמן בקול מפַיֵס ומלטף.

– אם־כן אפוא, לא נהרגת? – הריעה הגבירה ההיסטירית – אנא, הגידה־נא, כי לא נהרגת, כי חי חי אתה!

– אל־נא תשתטי, רחל! – הפסיק אותה מר ורדל בקול גס קצת, שלא התאים כלל לפיוטיותה של כל אותה הסצינה – איזה שד כופה אותך לדרוש מן הג’נטלמן, שיגיד כי לא מת?

– לא, לא, אינני מת – קִיֵם מר טופמן את מציאותו – ואין לי צֹרך בעזרת אחרים, אלא בעזרתך בלבד. הרשיני־נא להשען על זרועך.

ובגחנו עליה לחש באזנה:

– אה, מיס רחל!

הגברת הנגרשה קרבה אליו במהירות ותושט לו את זרועה לתמיכתו, וכך נכנסו שניהם לאולם־האֹכל. מר טופמן לחץ ידה למו־פיו בחבה נמוסית ויצנח על הספה.

– האם מתעלף אתה? – שאלה רחל בדאגה ופחד.

– לא! – ענה מר טופמן – אין זה כלום. תכף ירוַח ויקל לי.

והוא עצם את עיניו.

– הוא ישן – דובבו שפתי הדודה־הבתולה. (הוא ישב בעינים עצומות כרבע רגע) – הוא נרדם – מר טופמן היקר – החביב!

מר טופמן קפץ כרגע על רגליו ויקרא:

– אָה, שְׁני־נא אותם הדברים שאמרת!

הגבירה נזדעזעה.

– אקוה, שלא שמעת אותם – אמרה בבשת־פנים.

– לא, לא, אני שמעתים! – ענה מר טופמן – אנא, שְנִי־נא אותם. רצונך שאשוב לאיתני, שְׁנִי אותם.

– הס! הנה אחי! – אמרה הדודה בלחישה.

מר טופמן השכיב את עצמו שוב כחולה, ומר ורדל נכנס החדרה בלוית רופא.

הרופא בדק וחבש את זרועו של מר טופמן והודיע, כי זהו פצע קל מאד. ואחרי אשר נרגע רוחם של בני־החבורה, נגשו להרגיע ולתת ספוק לתאבונם התבען, ושוב צהלו כל פנים משמחה ונחת־רוח. רק מר פיקוִיק נשאר דומם ושקוע בהרהורים: בטחונו במר וינקל רופף מאד מאד על־ידי המאורעות של אותו בֹקר.

– המשַׂחק אתה בקרִיקיט? – שאל מר ורדל את גבור־הציד.

בשָׁנים כתקונן היה מר וינקל עונה על שאלה כזו “בהן” מֻחלט; אבל הפעם, אחרי התקלה שאֵרעה לו, לא היה עוד תקיף כל־כך בדבר־שפתים, אלא ענה בענוה “לאו”.

– ואתה, סיר? – שאל מר סנודגרס את בעל־הבית.

– לפנים הייתי מן המשחקים – ענה הלז – אך עתה זנחתי את המשחק לגמרי. אמנם עודני חבר לקלוב של הקריקיטיסטים שבכאן, אבל אינני משַׂחק.

– כמדֻמני, שהיום יהיה משחק־ההתחרות הגדול – העיר מר פיקוִיק.

– כן הדבר – קִיֵם בעל־הבית – כמובן ינעם לכם לראות במחזה?

– אני – ענה מר פיקויק – אני אוהב ומתענג להביט אל כל מיני ספורט, שאין בהם כל סכנה לבעליהם, ואשר אי־חריצותם ומעוט־יכלתם של המשתתפים בהם לא יוכלו להעמיד בסכנה את חיי אחרים.

כאן הפסיק מר פיקויק קצת בדבורו ונתן עיניו במר וינקל, והלה עמד ככלי מלא בושה וכלִמה תחת מבטו הקשה, החוקר והסוקר, של המנהיג הגדול. ואחרי הבטה זועמה של רגעים אחדים, הסב מר פיקויק את עיניו ממנו והוסיף ואמר:

– האם רשאים אנחנו לעזוב את חברנו הפצוע, בהפקידנו אותו בידי הגבירות הרחמניות?

– השגחה יתר מעֻלה ופקוח עדיף מזה אי־אפשר להמציא לי כלל – אמר מר טופמן.

– אי־אפשר למסרו בידים יתר נאמנות – קִיֵם מר סנודגרס.

ובכן הָחלט, כי מר טופמן ישאר בבית תחת השגחתן ופקוחן של הנשים הכבודות, ויתר בני־החבורה ילכו, תחת הנהגת מר ורדל, אל המקום אשר שם תהיה אותה התחרות של זריזות וחריצות, שעוררה את מוגלטון כֻלה מקהותה וכבדות־תנועתה והלהיבה את דינגלי־דיל באש־קדחת של התרגשות.

אל מקום־ההתחרות היה עליהם ללכת יותר משני מילים, והדרך עבר בין שיחים מצִלים ומשעולים בודדים. כל שיחתם בלכתם היתה רק במחזות־הנוף היפים, שהיו מֻקפים מכל צד, ומר פיקוִיק היה נוטה כמעט להצטער, על אשר בא הקץ לטיולם, כשראה את עצמו עומד ברחוב הראשי של מוגלטון.

כל מי שיש לו השגה כל־שהיא בגיאוגרפיה יודע היטב, כי מוגלטון היא עְיָרה הגונה עם אזרחים ובורגנים ובני־חורין וראש־אזרחים ואגֻדות־סוחרים ואֻמנים. וכל מי שקרא בעיון את הנאומים וכתבי־הבקשות של ראש־האזרחים אל בני־החורין, או של בני־החורין אל ראש־האזרחים, או של שניהם אל האגֻדות, או של שלשת־אלה אל הפרלמנט ילמד מכך, מה שהיה צריך לדעת קֹדם לכן, כי מוגלטון היא עיר־שוק עתיקה ונאמנה, אשר בה התאחדה קנאה עזה לעִקרי הנצרות עם דבקות עמֻקה בזכֻיות־המסחר; ולראיה על זאת הגישו לעתים שונות, האגֻדות וראש־האזרחים ושאר התושבים לא פחות מאלף וארבע מאות ועשרים כתבי־בקשה ומחאה נגד עבדות הניגרים בחוץ־לארץ, וכאותו המספר עצמו – נגד כל התערבות של הממשלה בעניניהם של בתי־החרֹשת ובתי־המסחר בארץ, ששים ושמֹנה – בעד הזכות לעשות עסקי־מסחר ברכושה של הכנסיה הדתית; ושמֹנים וששה – בעד אִסור התגרנות ברחוב ביום א'.

מר פיקוִיק עמד ברחוב הראשי של עיר־תהלה זו והביט בסקרנות, שיש בה גם קצת התענינות, על הדברים הסובבים אותו. היה כאן ככר־שוק מרֻבע, שבמרכזו התנשא פונדק גדול. השלט של אכסניא זו הצטַיֵן בציור של בריה, המצויה באמנות ואינה שכיחה כלל בחיי־הטבע – הינו, אריה כחֹל, ששלֹש כפיו מורמות באויר, וכל כֹבד גופו הכביר מסתמך רק על ראש הצפֹרן האמצעי של כפו הרביעית. הככר היה מֻקף חנֻיות, מחסנים, בתי־מסחר וקונטורות שונות, כגון: לשכת אוֹקציונטור ושל חברת־אחריות מאש, קונטורה של סרסור־תבואה, חנות של כלי־לבן, של כרר, של יי"ש, של צרכי־אֹכל, של נעלים, – בזו הנקובה לאחרונה נמצאו למכירה גם מגבעות, כובעים, בגדים, מחסיות של צמר־גפן ועוד דברים שונים, מועילים ונחוצים. היה כאן גם בית לבֵנים אדֻמות, ולפניו חצר קטנה מרֻצפת, ותכף בהשקפה ראשונה היה כל איש מנַחש, שזהו ביתו של עורך־הדין המקומי. ומלבד זה עמד שם עוד בית לבנים אדֻמות עם שמשיות ויניציָניות, ועל דלתו לוח נחשת־קלל, שעליו חרותה באותיות מאירות־עינים הידיעה המועילה, שזה הבית שַׁיָך לרופא. בחורים אחדים התנהלו לאֹרך הרחוב אל מקום־ההתחרות, ושנים שלשה חנוָנים, שעמדו לפתחי חנויותיהם, נראו כאלה התאוו גם הם ללכת לאותו המקום, – מה שהיו יכולים באמת לעשות בלי הפסד מרֻבה של “פדיון”.

מר פיקוִיק עמד תחתיו זמן־מה, כדי לרשום בפנקסו הערות חטופות, על כל־מה שראו עיניו, הערות, שירחיב בֵאורן בשעת־הפנאי. ואחרי־כן מהר לרוץ אֹרח, כדי להדביק את חבריו, שכבר עברו את הרחוב הראשי והתקרבו אל שדה מערכות־המלחמה.

שערי־הכניסה לככר־ההתחרות כבר הוקמו, וכן גם אֹהלים אחדים להִנפש ולהחליף כח בשביל המתחרים. המשחק עוד לא החל. שנים, שלשה מן המשתתפים בהתחרות מצד הקלוב הדינגלי־דיל ומצד זה של כל־מוגלטון השתעשעו לפי־שעה בזריקת כדורים מיד ליד, בארשת של הוד נורא. הם היו מלֻבשים חֻלצות של פלַניל עם מכנסים לבנים ומגבעות של קש על ראשם – תלבֹשת שנראו בה כמסתתי־אבנים מתלמדים. ג’נטלמנים אחדים, לבושים גם הם כמוהם, שוטטו בין האהלים, אשר אל אחד מהם הוליך גם מר ורדל את בני־חבורתו.

כמה וכמה תריסרים של שאלת "מה־שלומך?” הקיפו את הג’נטלמן הזקן, בהֵראותו אל הקהל, וכל מגבעות הקש הורמו, וכל חֻלצות הפלַניל נכפפו, כאשר הציג לפניהם את אורחיו בתור ג’נטלמנים מלונדון, שכלתה נפשם לראות במחזה־ההתחרות, שאין כל ספק אצלו, כי יתענגו עליו מאד.

– לפי־דעתי מוטב, שתכנסו אל האהל, סיר – אמר ג’נטלמן אחד מרֻבֵּה־הכמות מאד, אשר גוו ורגליו דמו למחציתה של חבילת פלַניל ענקית, שנזקפה על ידי זוג של חִפויי־כסתות נפוחים.

– שם ינעם לכם יותר, אדונַי – קִיֵם ג’נטלמן בריא אחר, שדמה מאד למחציתה השנית של חבילת הפלַניל האמורה.

– אני מודה לך על טוב־לבך, אדוני – ענה מר פיקויק.

– זה הוא הדרך – אמר הג’נטלמן הראשון, בלכתו לפניהם מתוך התנפחות ונשיפות – כאן הם “משַׁננים”. זהו המקום היותר־טוב בכל הככר.

– “משחק מצֻין – ספורט נעלה – חלוץ־עצמות נפלא” – הקריאות הללו פגעו באזניו של מר פיקוִיק, תכף כשנכנס האֹהלה; והגוף הראשון שפגשו עיניו היה מַכָּרו, בעל הבגד הירֹק מן הדיליג’נס הרוצ’יסטרי, שהתחיל זה עתה להטיף מלתו, להנאתם ולתועלתם של חבורה נבחרה מברורי־המתחרים של כל־מוגלטון. מלבושו היה מתֻקן קצת יותר, וגם מגפים היו על רגליו; אך אי־אפשר היה שלא להכירו.

גם הזר הכיר מיד את ידידיו הישנים. קפץ ותפש את ידו של מר פיקוִיק, משך אותו בבהילות, כדרכו, אל כסא והושיבהו עליו ביד־חזקה, בדברו בכל העת בלי הפסק, כאִלו כל סדרי־ההתחרות נעשו תחת פטרוֹנוּתו והנהלתו והוראתו הפרטית.

– כאן המקום הנכון – מחזה מעַנין עד־מאד – ים של שֵׁכר – תלי־תלים של בשר – ראשי־חזירים – שוק וירך של שור – עגלים – קרונות של חרדל – יום מיֻחס – שב־נא בהרוָחה – עשה כמו בביתך – אשמח לראותך – מאד.

מר פיקוִיק ישב כמו שנצטוה מפי־הגבורה, וגם מר וינקל ומר סנודגרס נשמעו לפקֻדות ידידם הפלאי. מר ורדל הביט משתאה אל הזר והליכותיו.

– מר ורדל, אחד מידידי – הציג אותו מר פיקוִיק לפני הזר.

– ידידך שלך? – מה שלומך, אדוני היקר? – ידיד של ידידי – תנה לי את ידך, סיר –

והזר אחז בידו של מר ורדל ולחץ אותה בכל אותה החמימות של ידידות רבת־שנים, ואחר נסוג אחור צעדים אחדים, כאִלו חפץ להתבונן בו יפה מכף־רגל ועד ראש, ולבסוף תקע לו כפו שוב והניע את ידו עוד ביתר חֹם וביתר חבה מבתחלה, אם רק אפשר הדבר.

– ואיזה הדרך באת הֵנה? – שאל מר פיקוִיק בבת־צחוק בלולה מטוב־לב ותמהון גם יחד.

– באתי? – ענה הזר – “התאכסנתי בכתר” – “כתר” שבמוגלטון – מצאתי שם חבורה שלֵמה – חֻלצות של פלניל – מכנסים לבנים – עֻגות עם אנשובית – חברים מהֻדרים – מהֻללים –

מר פיקוִיק היה בקי למַדי בשיטה הסטינוגרפית של הזר, בשביל להבין מתוך הדבורים המקֻטעים והמרֻסקים הללו, שהוא הצליח, באיזה אֹפֶן שהוא, להתוַדע אל חבורת הכל־מוגלטונים; ועל־פי התחבולות המיֻחדות לו, עלתה בידו להפוך את “מכריו” בני־רגע אלה לחברים טובים, שסופם, כמובן, להזמינו להתחבר אליהם, כלומר: לחיות לפי־שעה על חשבונם. ואחרי אשר נִתַּן סִפוק זה לסקרנותו של מר פיקוִיק, שפשף יפה את משקפיו והתכונן לחזות במשחק־ההתחרות, שהתחיל באותו רגע.

על־פי הגורל נִתְּנה לקלוב של המוגלטונים הזכות להתחיל במשחק. והתענינותו של הקהל התגברה מאד, כאשר יצאו אל המערכה שני גבורי הקריקיט המהֻללים של אותו הקלוב החשוב מאד, מר דוּמקִינס ומר פוֹדֶיר, איש ואַלָּתוֹ בידו, הלוך וצעוד בהוד שבגבורה אל “שעריהם”. מן הצד שכנגד, נבחר מר לוּפֵי, גאונה ותפארתה של דינגלי־דיל, לגלגל את כדורו נגד דומקינס הנורא על כל המתחרים אתו, ומר סטרוּגלֶס נועד להראות כחו וגבורתו נגד פודיר, שעד עתה לא נצחהו איש. הרבה מן המשתתפים בהתחרות הֻצבו במקומות שונים של שדה־המערכה בתור “אורבים” לכדורים, וכל אחד מהם העמיד את גופו מיד במצב הראוי לכך: נשען בכפות־ידיו על ברכיו וכפף את גבו בשעור מסֻים, כאִלו הוא מעמיד אותו לנער המתלמד בקפיצת “צפרדע”. כך עושים כל המשַׂחקים הקבועים: כי מקֻבל הוא באֻמה זו, שאי־אפשר כלל ל“ארוב” בעמידת־גוף אחרת.

השופטים עמדו מאחרי ה“שערים”, ו“המונים” היו מוכנים ומזֻמנים לרשום ב“שנתות” את מספר הריצות. כל הקהל צפה בדממה, בעצירת־נשימה. מר לופי נסוג צעדים אחדים מאחרי שערו של פודיר השוקט, ובמשך סיקונדות אחדות החזיק את כדורו סמוך לעינו הימנית, כדי לכַוֵּן יפה. דומקינס חִכה למעוף־הכדור במנוחה של הבטוח בכחו, ולא גרע עין מתנועותיו של לופי.

– התחילו! – קרא פתאם המשַׂחק הזורק, ובו ברגע עף הכדור מידו כברק אל מרכזו של ה“שער”. אבל דומקינס הנזהר הקדים רפואה ל“מכה”: הכדור נפל על ראש האַלָּה שבידו ונִתז לאחור, הרחק מאד, ממעל לראשי האורבים, ששחחו באותו רגע עמֹק־עמֹק, כדי לתת לו מקום לעבור עליהם במעופו.

– רוצו – רוצו – כדור אחר. – עתה זרוק אותו – מעלה מעלה – עמוד – אחר – לא – הן – לא – זרוק אותו – למעלה! – אלה היו הקריאות, אשר באו בעקבה של המכה הראשונה, אשר על־ידה זכו המוגלטונים לשתי שנתות.

גם פודיר לא התעצל לרכוש זרי־דפנא, כדי לפאר בהם את עצמו ואת מוגלטון. הוא גדר ארחם של הכדורים הבינונים, הסב עיניו מן הגרועים, וקבל באַלָּתו רק את המצֻינים והעיף אותם לכל עברי הככר. האורבים היו עיפים ושטופי־זעה; הזורקים עבדו מַסָּח, והם זרקו עד אשר יבשה זרועם; אבל דומקינס ופודיר נשארו בלי־חת ובלתי־מנֻצחים. נִסה ג’נטלמן אחד, בא־בימים, לעצור בעד מעופו של הכדור שנדחף לאחור, אך זה נתגלגל לו בין רגליו או חלף ועבר בין אצבעותיו. נסה ג’נטלמן אחר, ארֹך ודק־בשר, לתפוש בכדור המתעופף, אך זה נקף לו על חטמו ונִתז הלאה, בקפיצות עליזות וביתר מהירות מבתחִלה. ועיני הג’נטלמן הרזה והארֹך מלאו מים וכל גופו נַעוה ממכאוב. ואם נזרק הכדור ישר לתוך מרכז השער, הקדים דומקינס להגיע שמה לפני הכדור ולהַתיזו לצדדים. בקִצור, לאחרי שיגעה ויבשה ידם של דומקינס ופודיר, כבר היו להם על לוחם של הכל־מוגלטונים חמשים וארבע שנתות, תחת אשר לוחם של הדינגלי־דילים היה לבן כפניהם. זה היה הבדל עצום, שאי־אפשר עוד לשַׁנותו. לשוא התאמץ לופי הנלהב וסטרוגלס המתפעל לעשות כל מה שאפשר להשיג על־ידי כשרון ובקיאות וחריצות, כדי להשיב לדינגלי־דילים מה שאבד להם במלחמת ההתחרות, – כל עמלם היה ללא־הועיל, ועד־מהרה הֻכרח הקלוב של דינגלי־דיל להכנע ולהודות בנצחונו של כל־מוגלטון.

והזר לא חדל בכל אותה העת לאכול ולשתות ולדבר. על כל זריקה שעלתה יפה הביע קורת־רוחו והסכמתו למשַׂחק, בטון של פטרון רב־חסד, מה שכמובן היה נעים מאד ל“צד” הנוגע בדבר; ולעֻמת זה, על כל נסיון להתיז את הכדור או לחטפו, שלא הצליח, היה מביע את אי־רצונו הפרטי ואומר גנותו של בעל־הנסיון האמלל בפניו בדברים קשים מעין אלה:

– הוֹ, הוֹ! – טִפש – אצבעות של חמאה – שוטה – עושה מלאכתו רמיה – נרפֶה –

וכדומה מן הקריאות, שבשבילן התחיל הקהל הסובב אותו, לחשוב באמת ובתמים, שהוא מֻמחֶה גדול ובקי עד להפליא בכל מסתריו של שחוק־הקריקיט הנעלה.

– “משחק מצֻין – שִׂחקו אותו יפה – זריקות אחדות היו נפלאות” – אמר הזר, כשנכנסו האֹהלה שני הצדדים לאחרי גמר המִשחק.

– ואתה בעצמך משַׂחק בקריקיט, סיר? – שאלהו מר ורדל, שהתענג מאד על פטפטנותו.

– שחקתי? – איזו שאלה! – אלפי פעמים – לא כאן – בהודו המערבית – משחק מלבב ומגָרה – עבודה קשה – מאד.

– באותו אקלים זהו בודאי עסק חם מאד – העיר מר פיקוִיק.

– חם? – רותח – מחרך – לוהט. שחקתי פעם אחת – ב“שער” אחד – עם ידידי שר־האלף – סיר תּוֹמס בלַזוֹ – בהתחרות – מי יַרבה בזריקות מֻצלחות – זכיתי אני – התחלנו בשבע שעות בבֹקר – ששה הודיים לארוב לכדורים – התזתי לאחור את כל כדורי שר־האלף – החֹם נורא – ההודיים התעלפו כֻלם – נשאו אותם משם – חצי־תריסר אחרים תחתם – התעלפו גם הם – בלזו זורק – ושני הודיים תומכים בו – לא יכל להתיז את כדורי – התעלף גם הוא – פִנו אותו משם – אני איני רוצה להפסיק – רעֵהו הנאמן – קוַנקוֹ סַמבָּה – האחרון שעמד עוד על רגליו – החמה יוקדת – האַלָה העלתה אבעבועות – הכדור נחרך – חמש מאות ושבעים זריקות – גם אני כבר יגעתי – קונקו חוגר שארית כחו – משיב את כדורי אחור – התרחצתי באמבטי והלכתי לסעֻדת־הצהרים.

– “ומה היתה אחריתו של אותו – מה שמו?” – שאל הג’נטלמן הזקן.

– בלזו?

– לא; הג’נטלמן השני.

– קונקו סמבה?

– כן, סיר

– קונקו העלוב – לא שב עוד לאיתנו – חדל לשחק – חדל לחיות – מת, סיר.

כאן כבש הזר את פניו בקנקן כתֹם, ואיננו יודעים בבֵרור, אם כדי להסתיר את צערו או כדי לגמוֹע מה שבתוכו. רק זאת אנו יודעים, שהוא הפסיק פתאם בדבורו, נאנח מעֹמק הלב והביט נכחו בדאגה, כשנגשו שנים מראשי חברי הקלוב הדינגלי־דילי אל מר פיקוִיק ואמרו אליו:

– אנחנו מתכוננים לערוך סעֻדת־חברים פשוטה ב“אריה הכחֹל”, סיר, נקוה, כי אתה ורעיך תואילו להתחבר עמנו.

– כמובן! – קרא מר ורדל – ובמספר ידידינו ימָנה גם מר – ועיניו הישירו לנוכח הזר.

– יִ’ינגל – חש לעזרתו הזר הפטפטן, שקלט את מבטו כרגע – י’ינגל, אלפרֵיד י’ינגל, אציל מ“לא־דבר” ב“לא־ארץ”.

– אני מבטיחכם, שאשמח מאד לקבל את הזמנתכם – ענה מר פיקוִיק.

– וגם אני – אמר מר אלפריד י’ינגל מלא־ארץ, בקחתו בידו אחת את זרועו של מר פיקוִיק, ובשנית את זו של מר ורדל; לחש באזניו של הראשון: – "סעֻדת־צהרים מצֻינה – צוננת, אבל נפלאה – הצצתי בבקר לתוך החדר – המון עופות ופשטידות וכיוצא בזה – חברים נעימים הם הללו – מחֻנכים יפה – מנֻמסים – מאד.

ומכיון שלא נדרשו שום הקדמות והכנות, התחלקה לה החבורה לפלוגות קטנות וצעדו להם העירה. ובעוד רבע־שעה היו מסֻבים כלם באולם הגדול של הפונדק “האריה הכחֹל”, במוגלטון, עם מר דומקינס בתור יושב־ראש ומר לופי – סגנו.

האולם הָמה מקול־המולת הדִבוּרים וצלצול הסכינים והמזלגות וקשקוש הפנכות והכוסות. שלשה משרתים מסֻבלים קערות רבות־הכמות והתֹכן, התרוצצו כנרדפים על צוארם, והמאכלים המרֻבים והשונים שהעמידו על השלחן, נכחדו כרגע בחפזון מבהיל. ולכל אחד מאותם מיני המהומה והרעש והבהילות שִׁחד מר י’ינגל בדוח־הדעת מכחו לא פחות מעזרתם של חצי־תריסר אנשים בינונים. ולאחרי אשר כל אחד מבני־החבורה אכל ככל יכלתו, הוסרו כלי השלחן, ועל מקומם באו בקבוקים, כוסות ופרפראות לקנוח־סעֻדה; והמשרתים יצאו “לפַנות” את השיָרִים, כלומר: לקחת להם, לטובתם ולהנאתם, את שרידי האֳכָלים והמשקאות, ככל אשר תעלה בידם לקנות “במשיכה”.

בתוך השאון העליז של השיחות והצחוק, שקם אחרי הסעֻדה, נראה יושב לו לבדד בדֻמית־השקט אדם גוץ אחד, מתנפח, עם פרצוף־פנים האומר לכל: “אל תדברו אלי מאומה”, או: “אני אתנגד לכל מה שתאמרו”. לפעמים כשהשיחה הכללית רפתה מעט, הביט סביבותיו, כאלו הוא מתכונן להוציא מפיו איזו הערה רבת־הערך מאד; אך תמיד יצא אז ידי־חובתו רק בשעול קצר של חשיבות כבירה. אך לבסוף, כאשר קם רגע של דממה יחוסית, קרא האיש הגוץ פתאם בקול רם וחגיגי מאד:

– מר לופי!

הכל השתקעו בדמיה מחלטת, והאיש אשר אליו פנה בקריאתו, ענה:

– סיר?

– אני חפץ לערוך אליך מלים אחדות, סיר, אם תואיל לבקש מאת הג’נטלמנים למלא את גביעיהם.

מר י’ינגל הוציא מפיו “שמעו, שמעו!” בקול של פטרון, וכל המסֻבים שָׁנו את הקריאה הזאת במקהלה. ולאחרי שמזגו את הכוסות, לבש הסגן צורה של בינה יתרה, בתוך דממת ההקשבה הכללית, ואמר:

– מר סטֵיפֶל.

– סיר – פתח ואמר האדם הגוץ בקומו – אני חפץ לפנות בדברים שיש לי להגיד, אליך, ולא אל הנשיא הנכבד שלנו, יען כי הנשיא הנכבד שלנו הוא במדה ידועה – אפשר לאמר: במדה מרֻבּה – נושא־הענין, שעליו אני רוצה לדבר, או גם ל – ל –

– לברר – חש לעזרתו מר י’ינגל.

– כן, לברר – שָׁנה הנואם הגוץ – אני מודה לידידי הנכבד, אם רק יַרשני לכנותו כך (ארבע “שִׁמעו”! ו“כמובן” אחת מצדו של מר י’ינגל), בעד הערתו. סיר, אני איש דילי – דינגלי־דילי (מחיאות־כפים). אינני יכֹל לִטול לי את הכבוד להיות נפש אחת מאוכלוסי מוגלטון; וגם אודה בתם־לבב, כי אינני רודף כלל אחרי הכבוד הזה, ואני אגיד לכם מדוע (שמעו!). אני מוכן ומזֻמן לתת למוגלטון כל הכבוד והיקר, הראוי להנתן לה, שהרי באמת זכיותיה ויתרונותיה רבים ועצומים מספור וגלוים וידועים לכל. אבל, רבותי, בשעה שאנחנו זוכרים, כי מוגלטון ילדה לנו את דומקינס ואת פודיר, אל־נא נשכח, כי דינגלי־דיל יכֹלה להתפאר, שבה יצאו לאויר העולם אנשים כלופי וסטרוגלס (קריאות התפעלות ומחיאות־כפים סוערות). אל־נא יחשדוני, שאני מתכַּוֵּן להפחית את כבודם ותהלתם של הג’נטלמנים, שהזכרתי בראשונה. אדרבה, אני מקנא בהם על רגשי־האֹשר, שהם מרגישים בודאי ביום הגדול הזה (מחיאות־כפים). כֻּלכם יודעים בודאי את תשובתו של אותו האיש, – אשר לפי המבטא הווּלגרי “הוקיע” את עצמו בחבית – לאלכסנדר מוקדון: “אלמלא הייתי דיוֹגיניס, הייתי חפץ להיות אלכסנדר”, כמדֻמני, שאותם הג’נטלמנים שנקבתי בשמותם יכֹלים לאמר: “אלמלא הייתי דומקינס, הייתי חפץ להיות לופי; אלמלא הייתי פודיר הייתי חפץ להיות סטרוגלס” (קריאות־התפעלות). אבל, רבותי המוגלטונים, האם רק בקריקיט לבד מצטַיְנים שני בני־עירכם אלה? האם לא שמעתם מעולם, כי דומקינס והחלטה תקיפה הם שמות נרדפים? כלום לא למדו אתכם מעולם לצרף את השם פודיר עם זכות הקנין הפרטי? (מחיאות־כפים). האם לא באתם מימיכם בהלחמכם לחרותכם, למשפטכם ולזכיותיכם הפרטיות, לידי פקפוק ויאוש, ואם גם רק רגע אחד? ובשעות רעות כאלה, האם לא לִבה זכרון שמו של דומקינס את האש, שהיתה קרובה לכבות בלבבכם? וכלום לא הספיק דבור אחד מפיו של האדם הגדול הזה לפחת אותה לשלהבת גדולה, כאִלו לא שקעה מעולם? (קריאות נלהבות). רבותי, אני מציע להקיף בקריאות־התפעלות ובמחיאות־כפים עצומות את שני השמות המחֻברים “דומקינס ופודיר”.

האדם הגוץ כלה לדבר, ומיד התחילה החבורה בקריאות ובתרועות ובדפיקות וחביטות על השלחנות, שנמשכו בהפסקות קצרות, כל אותו הערב. ברכות־הכוס, ה“טוֹסטים”, רבו עד לאין־מספר. מר לופי ומר סטרוגלס, מר פיקוִיק ומר י’ינגל, כֻּלם זכו, בזה אחר זה, לתהלות ותשבחות, שאינן ראויות להם כלל, וכֻלם בזה אחר זה, השיבו תודות על הכבוד שנעשה להם.

באותה התלהבות, אשר בה התמכרנו לעבודתנו הנעלה הזאת, היינו מתמלאים רגשי־גאון, שאין להביע במלים, והיינו מֻבטחים שעשינו דבר, המזַכה אותנו לאל־מות (שאנחנו מחֻסרים עתה), אִלו יכֹלנו לתת לקוראינו הוָתיקים לכל־הפחות ראשי־פרקים מן הנאומים, שנשמעו באותו הערב. אמנם מר סנודגרס העלה על דפי פנקסו, כמשפטו תמיד, המון רשימות, שהיו עלולים בודאי להמציא לנו חֹמר רב־הערך בנִדון שלפנינו; אך מפני אש־דברנותם הנלהבה של הנואמים או מפני הפעֻלה הקודחת של היין, רעדו כל־כך ידי הפַיְטן, ברשמו את הדברים, שכתָבו נעשה מטֹרף עד לבלי קרוא, וכן גם סגנונו. רק בעמל כבד מאד, ביגיעת־מֹח עצומה, עלתה בידינו למצוא באותיות אחדות איזה דמיון לשמות הנואמים; וכמו־כן הצלחנו לברר איזה קטע של פזמון (שהושר, על־פי השערתנו, על־ידי מר י’ינגל), אשר בו חוזרים חלילה המלים “אגן”, “מרתיח”, “אֹדם”, “בהיר”, ו“יין”. וכמדֻמה לנו, כי באותיות המטֹרפות שבסוף הרשימות יש למצוא בקֵרוב, את המלים “עצמות”, “צלי”, “צונן”; אבל יען כי המסקנות, שהיינו יכולים להוציא מן הרמזים הללו, אינן סוף־סוף אלא השערה בעלמא, לכן איננו רוצים להודיע בקהל את מחשבותינו הפרטיות בנִדון זה.

ועל־כן מוטב שנשוב אל מר טופמן. ובטרם נפָּרד מעל החבורה העליזה, נודיע רק זאת, כי רגעים אחדים לפני חצות־הלילה הושר במקהלה באותה האספה של נכבדי דינגלי־דיל ומוגלטון בהתלהבות עצומה הזמר הלאֻמי הפיוטי הזה:

לֹא נָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ עַד מָחָר,

לֹא נָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ עַד מָחָר,

לֹא נָשׁוּב לְבֵיתֵנוּ עַד מָחָר,

עַד אַשֶׁר יאוֹר הַבֹּקֶר!

פרק ח: מראה בעליל, כי דרכי האהבה האמתית אינם ישרים כמסלת-הברזל.

הבדידות הגמורה של דינגלי-דיל, מציאותן של בריות רבות כל-כך מהמין היפה ודאגתן והשתתפותן וחמלתן שהראו לנפצע, הועילו יחדו לפַתח ביתר-עז אתן ההרגשות הרכות, אשר נטע הטבע עמֹק עמֹק בלב מר טריסי טופמן, ואשר עתה, כנראה, נועדו להתרכז על נפש אהובה אחת. העלמות הצעירות היו יפות ונעימות, נמוסיהן לוקחי-לב, ומזגן בלי דֹפי; אבל בגילן הרענן חסר להן, כמובן, אותה החשיבות שבארשת הפנים, של הדודה-הבתולה, אותה “אל-תגע-בי” שבדרך הלוכה, אותו ההוד שבמבטי-עיניה, שבגללם היתה מצֻיָנה בעיני מר טופמן מכל הנשים, אשר חזה בימי-חייו. ברור הדבר, כי היה איזה יחס של קרֵבות בן טבע שניהם, איזה דמיון מיֻחד בין נשמותיהם, איזה קשר מסתורי בין לבותיהם. השם שלה היה המלה הראשונה, שפרץ מפיו של מר טופמן, כששכב פצוע על העשב; וצחוקה ההיסטירי היה הקול הראשון, שפגע באזניו כשהובא הביתה. אבל, האם באה התרגשותה זו מתוך רֹך-נפשה וחמלתה הרַבה בכלל, שבתור אשה רחמניה היתה מראה במקרה כזה לכל אדם, או שהתפרצה מתוך הרגשה יתר חמה ויתר סוערה, שרק הוא לבד, מכל האדם אשר בארץ, יכֹל להעיר ולעורר בקרבה? אלה היו הספקות שנקרו במוחו, כששכב סרוח על הספה; אלה היו הספקות, אשר החליט לבררם ולשים להם קץ בלי אִחור ודִחוי.

היה ערב, איזבל ואימיליה יצאו לטַיֵל עם מר טרונדל; הגבירה הזקנה החרשת נרדמה בכורסה שלה, ומחדר-הבִּשול הרחוק עלה קול נחרתו המוֹנוֹטוֹנית של הבחור השמן; המשרתות הבריאות והתאוָניות עמדו בחבוק-ידים ליד השער, נהנו מזיו-הערב הנעים ומתענֻגות של עגבנות פרִימִיטִיבית עם פועלים אחדים, בהמות-גסות, שעמדו בפֶרמה. ובאולם-האורחים ישב לו הצמד המעַנין, עזובים לנפשם, נשכחים מכל ושוכחים את הכל, ומהרהרים אך איש ברעהו: בקִצור, הם ישבו כזוג של נעלי-יד מקֻפל בדקדוק – קשורים זה בזה.

– אני שכחתי את פרָחי – אמרה הדודה-הבתולה.

– השקי-נא אותם עתה – יעץ מר טופמן בלשון של פתוי.

– אבל דואגת אני, פן תאחזך צנה באויר הערב – טענה הדודה-הבתולה בחבה ורֹך.

– לא, לא – קרא מר טופמן בקומו – אדרבה, זה ייטיב לי. הרשיני-נא לְלַוֹתֵך.

הבתולה התעכבה קצת לתקן את חִתול-הכתפה, אשר בו שומה זרועו השמאלית של הצעיר שלה, ואחר אחזה בימינו ותובילהו הגנה.

בקצה הגן עמדה סֻכה של סִמלק, קפּרִיפוליוּם וצמחים משתרגים – אחד מאותם החביונות הנעימים, שהכפריים הטובים ומיטיבים מקימים לרַוחתם ולהנאתם של העכבישים.

הדודה-הבתולה לקחה מאחת הפנות קנקן-השקאה גדול ואמרה לעזוב את הסֻכה. אך מר טופמן עצר בעדנה, משך אותה אל ספסל והושיבה על-ידו.

– מיס ורדל! – לחש מתוך אנחה.

הדודה-הבתולה הזדעזעה כל-כך, שאבני חצץ אחדות, שנפלו במקרה לתוך הקנקן האדֹם התחילו מתנדנדות ומשתקשקות בקול משֻׁנה.

– מיס ורדל! – חזר ולחש מר טופמן – הנך מלאך!

– מר וופמן! – קראה רחל והתאדמה כקנקן אשר בידה.

– כן, כן – אמר הפיקויקאי הנמלץ – נפשי יודעת זאת מאד.

– כל הנשים הן מלאכים לפי-דבריכם – דובבה הבתולה כמתלוצצת.

– אם-כן, למי אדַמה אותך? מי ישוה ומי יערך לך? – ענה מר טופמן – וכי יש בעולם אשה אחת הדומה לך? במי אוכל לקוות למצוא התחברות יקרה של לב טוב ויֹפי, כאשר מצאתי בך? במי אוכל לבקש ולמצוא – הוֹ!

כאן הפסיק מר טופמן ויחבק את היד, התופשת באגנו של הקנקן המאֻשָׁר.

הבתולה הסבה את ראשה מנגדו, ושפתיה דובבו בלחישה:

– הגברים הם רמאים גדולים כל-כך.

– כן הם באמת – קרא מר טופמן – אך לא כֻלם. לכל-הפחות יש אחד, אשר לא יבגוד ולא ישתנה לעולם – איש אשר ישמח להקדיש את כל חייו לך ולאשרך – איש החי רק באור-עיניך – הנושם רק בחן-צחוקך – הנושא את סבל-החיים הכבד רק למענך ובשבילך.

– אִלו נמצא איש כזה! – אמרה הבתולה.

– אבל הוא נמצא! – הפסיק אותה מר טופמן הנלהב – הוא ישנו במציאות הנהו לפניך, מיס ורדל!

ובטרם תספיק הדודה-הבתולה לנחש, את אשר הוא אומר לעשות, כבר כרע על ברכיו לרגליה.

– מר טופמן! קום-נא, קומה! – קראה רחל.

– לא אקום עד עולם! – באה תשובתו המֻחלטת – הו רחל!

והוא אחז בידה והדביקה אל שפתיו, והקנקן נשמט ונפל לארץ.

– הו רחל! אִמרי, שאַתּ אוהבת אותי.

– מר טופמן – ענתה הבתולה, בהסבה את עיניה מנגדו – אינני יכֹלה להוציא מפי את המלים שאמרת; אבל – אינני מתיחסת לך בשויון-רוח.

אך שמע מר טופמן את ההודאה הנעימה הזאת, וימהר לעשות את אשר האיצו בו הרגשותיו והתפעלותו, ומה שהכל עושים, מסתמא, במקרים כאלה, לפי השערתנו (כי ידיעתנו במקצוע זה היא מעטה ודלה מאד). הוא קפץ ועמד על רגליו, חבק בזרועו את צוארה של הבתולה והעתיר על שפתותיה המון נשיקות רותחות, שאחרי נסיונות קלושים של סֵרוב והתנגדות, כביכול, קבלה אותן בשתיקה ובהסכמה גמורה עד שאי-אפשר להגיד, כמה היה יכֹל להעניק לה עוד אלמלא נרתעה פתאם – לא למראית-עין – וקראה בקול נבהל:

– מר טופמן! אורבים לנו! רואים אותנו! נגלו מצפונינו! נתפשנו!

מר טופמן הביט סביבותיו. בקרבתו עמד בלי-נוע הבחור השמן, ועיניו העגֻלות, האחוזות-תנומה הישירו נֹכח הסֻכה, אך פניו לא אמרו כלום. ואף הבקי היותר גדול בחכמת-הפרצוף לא היה יכל לִמצא בהם שום סמן ורמז לתמהון, לסקרנות או לשום אחת מן ההפעליות, העשויות לסער את לב האדם. מר טופמן הסתכל בבחור הבריא, והבחור הבריא הביט אליו בעיניו הקמות; וככל אשר הוסיף מר טופמן להציץ בריקניות המָחלטת שבפניו של הבחור השמן, כן הֻברר לו יותר ויותר, שהלז לא ראה ולא ידע ולא הבין מכל הנעשה. ומתוך הכרה ודאית זו שאל את הבחור בקול תקיף:

– מה לך פה?

– סעֻדת –הערב מוכנת – ענה הלז במנוחה שלמה.

– זה עתה באת? – שאל מר טופמן ועיניו בחנו אותו במבט חודר.

– זה עתה – ענה הבחור הבריא.

מר טופמן נעץ בו שוב את עיניו, אבל לא הרגיש בו אף נדנוד-עפעפים-כל-שהוא, ואף לא שום שנוי ברשמי-פניו.

אז השליב מר טופמן את ידו תחת זרועה של הבתולה שלו, וישימו פעמיהם אל הבית, והבחור השמן הלך אחריהם.

– הוא אינו יודע מאומה מכל הדבר – לחש מר טופמן באזני רעיתו.

– כן, לא כלום – קִיְמָה רחל.

מאחריהם נשמע קול משֻׁנה קצת, כקול-צחוק כבוש למחצה. מר טופמן פנה לאחור במבט קשה. אך לא; אי-אפשר שזה היה צחוקו של הבחור השמן; בכל פרצופו הגדול לא נראה אף רמז לעליצות או לכל הרגשה שהיא.

– הוא התנמנם בודאי כל אותה העת – לחש מר טופמן.

– בלי שום ספק – ענתה הבתולה המאֻשרה.

ושניהם מלאו פיהם צחוק.

ואולם מר טופמן טעה. בפעם הזאת, כיוצא מן הכלל, לא התנמנם הבחור הבריא. הוא היה עֵר – ער מאד לכל הנעשה.

סעֻדת-הערב עברה בלי שום נסיון לשיחה כללית. הגבירה הזקנה הלכה לישון; איזבל ורדל היתה נתונה כֻלה רק למר טרונדל לבדו; הבתולה הזקנה שָׂמה את כל מַעיניה רק במר טופמן; ומחשבותיה והרהוריה של אימיליה היו, כפי-הנראה, “מחוץ למחנה”, - אפשר שפרחו להם אל מר סנודגרס.

עברה השעה האחת-עשרה – השתים עשרה – וגם השעה הראשונה אחרי חצות-הלילה, והג’נטלמנים עוד לא שבו הביתה. על כל פנים נראו אותות דאגה וחרדה. אולי התנפלו עליהם לסטים ושדדו אותם והציגום ככלי-ריק? האם צריך לשלוח אנשים עם פנסים אל כל הדרכים, שהם עלולים לשוב בהם? או אולי – הס! האזינו! הנה הנם! מה זה עצָרם זמן רב כזה? הנה גם קול זר! קולו של מי הוא?

כל המסֻבים רצו אל חדר-הבשול, ששם הופיעו זה עתה החוגגים העליזים, ומיד הֻברר להם כל הענין למַדי.

מר פיקוִיק עמד לו נשען אל המזנון, ידיו תחובות לו בכיסי-מעילו ומגבעתו שמוטה לו על עינו השמאלית, והוא מנענע את ראשו ימינה ושמאלה, ועל פניו מופיעות בלי-הרף בנות-צחוק נעימות וחביבות ועליזות עד-מאד; ואין לדעת בשביל מה הן באות ולמי הן מכֻוָנות. מר ורדל הזקן, עם פני-להבים, עומד ומחבק בחבה יתרה את ידו של איזה ג’נטלמן זר, ומגמגם שבועות והבטחות של אהבת-עולם. מר וינקל מסתמך על ארון-השעון העתיק, כדי לשמור את שווי-המשקל של גופו “המֻטל בספק” ובקול רפה הוא ממטיר אָלות וקללות וחרמות על ראשו של כל אחד מבני-הבית, אשר ימָלך להשיאו עצה ללכת לישון.

ומר סנודגרס השתקע בכורסה, וכל רשמי-פניו מלאים חיים הביעו את הצער והיאוש היותר גדול, שאפשר לבן-אדם לצַיֵר בדמיונו.

– האם קרה אתכם דבר-מה? שאלו שלש הנשים פה-אחד.

– לא כלום – ענה מר פיקוִיק – "אנחנו – אנחנו הננו – בחיים ושלום – ורדל, אני אומר שאנחנו שלמים ובריאים – האין זאת?

– פשיטא! – ענה בעל-הבית העליז – יקירותי שלי, זהו ידידי, מר י’ינגל, ידידו של מר פיקויק – מר י’ינגל בא אלינו להתארח אצלנו זמן-מה.

– האם קרה דבר-מה את מר סנודגרס? שאלה אימיליה בדאגה יתרה.

– לא-כלום, גברתי – ענה הזר – סעֻדת רֵעים לכבוד הקריקיט – חבורה נהדרה – זמירות מצֻינות – יין-אופורטו ישן – גם בוֹרדוֹ טוב – טוב מאד – יין, גברתי – יין.

– זאת לא פעֻלת היין – דובב מר סנודגרס בקול רצוץ – לא היין, אלא האִלתִית. (במקרים כאלה, כידוע, מאשימים את כל דבר שבעולם, רק לא את היין).

– האם לא מוטב, שילכו כלם לישון, גברתי? – יעצה המשרתת אֶמה – שנים מן הפועלים יוכלו לשאת את הג’נטלמנים לחדריהם.

– אני לא אלך לישון – הודיע מר וינקל בתקיפות מיֻחדת.

– שום פועל חי לא ישא אותי – אמר מר פיקויק ביתר-עז, ומיד שב לחַיֵך כבראשונה:

– הוראַ! – גמגם מר וינקל בשפה רפה.

– הורא! – ענה מר פיקויק כהד לעֻמתו, וישלך את מגבעתו ארצה ואת משקפיו זרק באויר, ויצחק בכל-פה על “הלצה” זו.

– “יֻתן לנו – בקבוק – אחר” – צוח מר וינקל: התחיל בקול רם מאד וסִיֵם בלחישה מגמגמת. בעוד רגעים מועטים הוריד ראשו על חזהו, ובהוסיפו לגמגם את החלטתו התקיפה, שלא ילך לישון, ואת הבעת-צערו האכזריה על אשר “לא עשה כָלה את טופמן הזקן” היום בבקר, התנמנם וירָדם; ובמצבו זה נשאוהו לחדרו שני ענקים צעירים תחת השגחתו הפרטית של הבחור השמן. לטפולו המיֻחד של זה האחרון הִפקיד עוד מעט גם מר סנודגרס את גופו הפיוטי. מר פיקוִיק קבל ברצון את זרועו של מר טופמן, שהושיט לו זה והתעלם לו בשתיקה, בחַיְכו עוד יותר מבראשונה. ומר ורדל, לאחר שנפטר מכל בני-ביתו בברכת פרֵדה חמה ורכה ומֻרגשת, כאִלו הוא עולה לגרדום, זִכּה את מר טרונדל בכבוד המיֻחד, להובילו למעלה אל חדרו, ובצאתו התאמץ לשוא ללבוש צורה של חגיגיות וחשיבות.

– מה נורא המחזה הזה! – קראה הדודה-הבתולה.

– פשוט גֹעל-נפש! – מלאו אחריה שתי העלמות.

– “איֹם – איֹם!” – קִיֵם מר י’ינגל ברצינות גדולה (הוא אמנם היה יתר על כל אחד מבני-החבורה, בבקבוק וחצי, לכל-הפחות) – “מאד נתעב – מאד!”.

– אך זה איש-חמודות! – לחשה הבתולה באזני מר טופמן.

– וגם טוב תֹאר! – העירה אימיליה ורדל.

– כן, באמת – קִיְמָה הדודה.

מר טופמן נזכר באלמנה הרוצ’יסטרית ודאגה באה בלבו. והשיחה הכללית, שנמשכה אחרי-כן כחצי-השעה, לא היתה גם היא עשויה להרגיע את רוחו. האורח החדש דבר באין-הפוגות, ומִספר האנקדוטות המרֻבות שלו, לא השיג את כַמוּת החלקות והמחמאות אשר פזר לכל הגבירות. מר טופמן הרגיש, כי במדה שפּוֹפּוֹלריותו של מר י’ינגל הולכת ומתגברת, בה במדה הולך הוא ושוקע בצל. צחוקו היה עתה מעֻשה ובדיחות-דעתו מלאכותית. ולאחרונה, כאשר הניח את רקותיו הקודחות על כרי-המטה, חשב בתענוג אכזרי, כמה גדולה היתה גהת-רוחו. אִלו היה ראשו של מר י’ינגל בשעה זו בין הכסת ובין המזרון.

ביום-המחרת קם הזר הזריז בבֹקר-השכם, ובעת אשר חבריו שכבו עוד במטתם, עיפים ומדכאים ממשתה-ההוללות של אמש, השתדל הוא, וגם הצליח, לשעשע ולבדח את הנשים הכבודות על שלחן-הבֹקר. השתדלותו זו עלתה בידו כל-כך, עד שגם הגבירה הזקנה, החרשת האיצה בנכדותיה למסור לה בדיוק, בעד שפופרת-הדבור, שתים, שלש מהלצותיו המֻבחרות, ואף הואילה בגֹדל חסדה להעיר לדודה-הבתולה, כי הוא, י’ינגל, צעיר חצוף ולץ גדול, - עתה,שהסכימו לה כל בנות-ביתה, המסֻבות שם באותה שעה.

בבקרים היפים של ימי-הקיץ היה מנהגה של הגבירה הזקנה לשהות זמן ידוע באותה הסֻכה, אשר בה גלה מר טופמן את רגשותיו הסוערים. והדבר היה נעשה בסדר כזה: קֹדם-כל היה הבחור השמן גומל מעל יתד שמאחרי דלת חדר-משכבה מין כפה או כבינה של אַטלַס שחור, מעטפה חמה, ומקל עב עם גֻלה מרֻוַחת על ראשו. אחרי-כן היתה הגבירה הזקנה חובשת לראשה בדקדוק מיֻחד את הכבינה, ומתעטפת יפה-יפה במעטפה, ואז היתה נשענת בידה האחת על מַטה-עֻזה, ובשנית- על כתפו של הבחור הבריא וצועדת לה בנעימות ובמתינות אל הסֻכה, ששם היה הבחור השמן עוזב אותה לשבת ולֵהָנות מזיו-הבֹקר באויר הצח, ומקץ חצי-השעה היה שב אליה ומובילה הביתה.

הגבירה הזקנה אהבה מאד את הדיוק והסדר והקביעות. ומפני שבמשך שלשה קיצים רצופים נשתמר הסדר הזה בדיוק בלי שום שנוי כל-שהוא, לפיכך השתוממה לא-מעט באותו הבֹקר, בראותה, כי הבחור השמן, תחת להתרחק מן הסֻכה כמשפטו תמיד, צעד רק פסיעות אחדות מחוץ לה, הביט בדאגה אל כל עֵבר, ומהר ושב אליה כמתגנב, כשפניו מביעים סודות ומסתורין.

הגבירה הזקנה היתה פחדנית – כרֹב בנות-גילה – וברגע הראשון נצנץ במוחה הרעיון, כי הבחור הנפוח מתכַוֵן לשלוח בה יד, כדי לרכוש לו את המעות הקטנות הנמצאות בכיסה. היא אמרה לצעק לעזרה, אבל רֹב-שנים ורֹב-מחלות שללו ממנה זה כבר את היכֹלת להרים בכח קולה. כי על-כן צמצמה את כל תחבולות-הגנתה בזה, שארבה בעין-פקוחה וברגשי-זועה לכל תנועה ונדנוד של הבחור; וחרדתה לא נפחתה כלל, כאשר נגש אליה קרוב מאד והריע באזנה בקול נגרש, שנשמע לה כקול מאַיֵם:

– גברתי!

והנה נזדמן הדבר, כי באותה שעה התהלך מר י’ינגל בגן, לא רחוק מן הסֻכה הוא שמע גם את קול-התרועה “גברתי”, ומיד עמד תחתיו ועשה אזנו כאפרכסת. ומפני שלשה טעמים עשה כן. ראשונה, משום שהיה סקרן והולך-בטל; שנית, מפני שלא היה כלל מן המדקדקים ביותר בעניני נמוס ודרך-ארץ; ושלישית, מפני שעמד מאחרי השיחים והיה רואה ואינו נראה. ובכן עמד תחתיו והטה אזנו להקשיב.

– גברתי! – הריע שוב הבחור הבריא.

שמע-נא, יוסי – ענתה ברעדה הגבירה הזקנה – הלא ידעת כי אני הייתי לך תמיד גבירה טובה, תמיד התנהגתי אתך בחבה רבה. מעולם לא הטילו עליך עבודה מרֻבה, ותמיד האכילוך די-שבעתך.

זה הנמוק האחרון היה מכֻוָן יפה לרגשותיו של הבחור השמן, היותר נוחים להתפעל. וכנראה נגעו הדברים האלה באמת עד לבו, כי ענה בקול נמרץ:

– יודע אני כי כן הדבר.

– אם-כן אפוא, מה זה אתה אומר לעשות לי עתה? – אמרה הגבירה הזקנה, שתשובתו נתנה אֹמץ בלבה.

– אני רוצה לזעזע את בשרך – ענה הבחור.

תשובה שואפת-דמים שכזו, בתור הבעת-תודה והכרת-טובה, היתה משֻׁנה קצת; ומתוך שהגבירה הזקנה לא יכלה להבין, באיזה דרך יוציא את חפצו זה אל הפֹעל, לפיכך שבו אליה כל פחדיה הראשונים.

– הידעת, גברתי, מה ראיתי אמש בסֻכה זו עצמה? – שאל יוסי המגֻשם.

– הרחמן יצילנו! מה זה? – קראה הגבירה הזקנה, שהתרגשה עוד יותר על-ידי הארשת החגיגית של הבחור הנפוח.

– הג’נטלמן הזר – בעל הזרוע הפצועה – נשק וחבק –

– את מי? אקוה, כי לא את אחת מאמהותינו.

– עוד רע מזאת – הרעים הבחור הבריא באזני הגבירה הזקנה.

– אבל הן לא אחת מנכדותי?

– עוד רע מזאת.

– עוד רע מזאת, יוסי? – קראה הגבירה הזקנה, שחשבה זאת לקצה-גבול האכזריות והגסות – מי-זאת היתה אפוא? אני דורש ממך, יוסי, לקראה בשם!

הבחור השמן הביט סביבותיו בזהירות, ואחרי אשר כלה את בדיקתו, צעק באזני הגבירה הזקנה:

– מיס רחל!

– מה? קראה הגבירה הזקנה בקול צורח – הרם-נא את קולך!

– מיס רחל! הרעים הבחור הבריא.

– בתי?!

הרכנות-הראש המרֻבות, שבהן ענה הבחור הבריא בחיוב על שאלתה, זעזעו כל-כך את לחייו השמנות, עד שדמו למִקפֵּה קרוש שנשא בקערה.

– והיא לא סרבה? – זעקה הגבירה הזקנה.

– “היא השיבה לו את נשיקותיו – בעיני ראיתי” – ענה הבחור השמן. וצחוק-ערמה גם חלף על רשמי-פניו.

אִלו יכֹל מר י’ינגל לראות ממקום-מחבואו את ארשת-הפנים של הגבירה הזקנה לשֵׁמע הדבר הזה, אזי אין כל ספק, שצחוק אדיר היה מגַלה את שכֵנותו הקרובה לבית-הקיץ. אבל הוא לא יכֹל לראות אלא לשמוע, ולאזניו הגיעו רק קטעי-קריאות של כעס, מעין: “בלי רשיוני!” – “בגיל שכזה!” – “אוי לי, זקנה אֻמללה!” – “לוא המתינה לכל-הפחות עד לאחרי מותי!” – ואחרי-כן שמע את קול צעדיו הכבדים של הבחור הבריא, המַגרס במגפיו את אבני-החצץ בשובו הביתה ובעזבו את הגבירה הזקנה לנפשה ולצערה.

אפשר, שזה היה רק מקרֶה נִפלֶה. אבל עובדה היא, כי חמשה רגעים אחרי שבא מר י’ינגל למינר–רם בליל אתמול, כבר גמר בדעתו לשים מצור על לבה של הדודה-הבתולה, בלי אִחור. הוא היה פקוח-עין ובעל-נסיון למדי, בשביל להרגיש, שהליכותיו הנחפזות ומנהגיו החפשיים אינם כלל וכלל אי-רצויים לנפש היפה, אשר הוא יוקש לה; וגם היו לו כמה וכמה נמוקים לחשוב בה, שיש לה הקסם היותר מפליא לעשות: נדוניא יפה, המבטיחה לבעליה חיים מרֻוָחים ובלתי-תלויים בדעת-אחרים. כי-על-כן נצנץ תכף הרעיון במוחו, כי חוה היא לו והכרחיות מֻחלטת, להגות מן המסלה את איש-תחרותו, ומיד גמר בלבו לאחוז בלי דחוי בתחבולות, מכֻוָנות לתכלית הנכספה הזאת. פילדינג אומר, כי האיש הוא אש, והאשה – נעֹרת, והשטן עושה לו שחוק לקרבם ולהציתם. ומר י’ינגל ידע גם הוא, כי אנשים צעירים הם לדודות בתולות כגז בוער לאבק-שרפה, ועל-כן החליט להשתדל לקרב את הנפץ, בלי אבוד זמן מלְֵא הרהורים על-אודות החלטתו החשובה הזאת, זחל ממארבו ובסתר-השיחים שלצדי הנתיב התגנב אל הבית. וכפי-הנראה החליטה גם ההצלחה עצמה להועיל לו להפיק זממו. הוא ראה מרחוק, כי מר טופמן ושאר הג’נטלמנים יצאו מן הגן בעד השער שמן הצד, ואף ידע, כי העלמות הצעירות הלכו להן לטַיֵל תכף לאחרי ארֻחת-הבֹקר. ובכן, פתח פתוח לפניו.

דלת חדר-האֹכל היתה פתוחה למחצה. הוא הציץ לתוך האולם. הדודה-הבתולה ישבה לפני מלאכת-רקמה. הוא השתעל; היא נשאה את עיניה ותחַיֵך. פקפוקים והתישבות מרֻבה לא היו לפי רוחו של מר אלפריד י’ינגל. הוא שׂם את אצבעו על שפתיו ברמז של סוד, נכנס החדרה ונעל את הדלת אחריו.

– מיס ורדל – אמר ברצינות מלאכותית – "סלחי לי את חֻצפתי – הֶכֵּרות קצרה – לא עת עתה לנמוסים וצירימוניות – הכל נתגלה!

– סיר! – קראה הדודה-הבתולה, שהתחילה חושדת בו, שנטרפה דעתו עליו.

– הסי! – אמר מר י’ינגל בלחישה תיאטרונית – "הבחור המגֻשם – הפרצוף של פשטידא – העינים העגֻלות – נבל!

ועל כל מלה ומלה נענע בראשו להדגשה מיֻחדת, והדודה הבתולה התחילה רועדת מהתרגשות וחרדה.

– כפי-הנראה הנך מתכַוֵן ליוסף, סיר? – אמרה בהתאמצות עצומה להתראות כשלֵוה ושוקטה.

– כן גבִרתי – ארור זה הבחור יוסי! – כלב מלשין, יוסי! – הגיד לגבירה הזקנה – הגבירה הזקנה מלאה חמה – זועמה – יצאה מדעתה – הסֻכה – טופמן – חבוק ונשוק – וכל כיוצא בזה – הו, גברתי – מה?

– מר י’ינגל! – קראה הדודה הבתולה – אם באת להעליבני - -

– לא כלל – לא עלתה על דעתי כל-עִקר – באזני שמעתי כל אותו הספור – באתי להזהירך מן הסכנה – להציע לך את שֵׁרותי ועזרתי – לשים קץ לרכילות – אך אין דבר – את חשבת זאת לעלבון – הנני הולך לי –

והוא הפנה את שכמו כמתכַוֵן לצאת מן החדר באמת.

– מה אעשה אפוא אני! – קראה הבתולה האֻמללה ותתן בבכי קולה – הלא אחי יתעבר עד להשתגע.

– בודאי ישתגע – חרפה – פגיעה בכבודו!

– הוי, מר י’ינגל! מה אומר ומה אגיד אני? – זעקה הדודה הבתולה מתוך יאוש.

– אמרי, שהבחור השמן ראה כל זה בחלום – ענה מר י’ינגל בקרירות.

קרן-אורה של תקוה. רֶוח והצלה, זרחה בלבה של הבתולה, לשֵמע העצה הזאת. מר י’ינגל הרגיש בדבר, וימהר להשתמש בזה לטובתו.

– אַה – אין דבר קל מזה – פרחח פוחז – אשה נעימה – הנער השמן ילקה – בך יאמינו – קץ לדבר – הכל יבוא על מקומו בשלום.

– אין אנו יודעים, אם התקוה להחלץ ממבוכתה האֹפן קל כזה, שִׂמחה אותה כל-כך, או שהכנוי “אשה נעימה” הועיל לגרש את יגונה; אך אם-כה ואם-כה, הנה פניה אדמו מעט והיא שלחה מבט מלא תודה כלפי מר י’ינגל.

– והג’נטלמן החונף, הגונב לבבות, התאנח מעֹמק הלב, נעץ עיניו בדודה הבתולה, שנים, שלשה רגעים רצופים, ואחר הזדעזע ברטט מִּלודרמטי, ופתאם הסב פניו מנגדה.

– כפי-הנראה הנך איש אֻמלל,מר י’ינגל – אמרה הדודה בחמלה רבה – אולי תרשני להביע לך את תודתי, בזה, אשאלך לסִבת צערך, שאשתדל להסירו או להפחיתו, ככל יכלתי?

– הוי! – קרא מר י’ינגל ברטטו שנית – להסירו ולהפחיתו! איך אוכל להנחם, בעת שאַת מעניקה אהבתך היקרה לאיש, שאינו יודע כלל להעריכה – לאיש אשר גם בשעה זו הוא זומם לכבוש את לב בת-אחיה של הבריה הנעלה – אך לא! ידיד הוא, לא אגלה חרפתו. הֱיי שלום, מיס ורנל!

וככלותו את נאומו זה – היותר מחֻבר ו“המשכי” מכל מה שיצא מפיו מימיו – הדביק מר י’ינגל לעיניו את שְׂריד המטפחת, שהזכרנו כבר פעמים אחדות ופנה אל הדלת לצאת.

– עמוד, מר י’ינגל! – קראה הדודה הבתולה בהתרגשות – אתה רמזת בדבריך כלפי מר טופמן, - באר-נא לי את הרמז כל-צרכו.

– עד-עולם לא אעשה זאת! – השמיע מר י’ינגל בקול אומנותי (כלומר: קול תיאטרוני) – לעולם לא!

ובתור מופת חותך, שאין הוא רוצה להחקר עוד בענין זה, חטף כסא ויֵשב סמוך לדודה הבתולה.

– מר י’ינגל – פתחה הבתולה שוב – אני מבקשת ממך, אני מתחננת אליך, לגלות לי את הסוד הנורא על-אודות מר טופמן, אשר אפס קצהו רמזת עליו.

– איך אוכל – ענה מר י’ינגל וינעץ את עיניו בפניה של הדודה – איך אוכל לראות –בריאה נחמדה – עולה לקרבן – לשואף-בצע –

רגע קטן נראה כאלו נלחמות בקרבו הרגשות שונות, מתנגדות זו לזו ושָׂמות מחנק לו, ולבסוף הוסיף בקול נמוך ועמום:

– טופמן שואף רק לכספך.

– הנבל! – קראה הבתולה בחמה עזה. (ובזה הֻתרו ספקותיו של מר י’ינגל: יש כסף לאדונית זו.

– יתר על-כן – הוסיף מר י’ינגל – הוא אוהב אחרת.

– אחרת? – זעקה הבתולה – מי היא זו?

– נערה קטנה – שחורת-עינים – בת-אחיך, אימיליה.

קמה דממה.

בכל העולם כֻלו היתה רק בריה אחת, שהדודה הבתולה התיחסה אליה בקנאה עמֻקה וקשה ועזה כמות – זו בת-אחיה האמורה. ועתה לשֵׁמע השם הזה השתפכה אדמומית עזה על פניה ועל צוארה, והיא הניעה את ראשה דומם בארשת של בוז אין-קץ. לבסוף הרימה את ראשה בגאון, ובנשכה את שפתותיה הדקות אמרה:

– זה אי-אפשר. אינני מאמינה.

– ארבי להם אַת בעצמך – הציע מר י’ינגל.

– כן אעשה.

– שימי לב למבטיו.

– כן אעשה.

– ללחישותיו.

– כן אעשה.

– הוא יֵשׁב אצלה אל השלחן.

– ישֵׁב לו.

– הוא ידבר אליה חלקות ומחמאות.

– ידַבר לו.

– הוא יחזור אחריה ויטפל בה בכל סמני חבה.

– יעש כן.

– ואותך יזניח ולא ישגיח בך כלל.

– אותי יזניח! – צעקה הבתולה – הוא לא ישגיח בי כלל! בי!

– והיא רעדה מחמה וקנאה.

– אַת תִוָכחי בעצמך למראה עיניך? – אמר י’ינגל.

– כן אעשה.

– ואז תַראי את אַפְיֵךְ האמיץ?

– כן אעשה.

– ולא תאבי ולא תשמעי לו עוד?

– עד-עולם לא!

– ואַת תבחרי לך אחר תחתיו?

– כן.

– בַחרי!

ובאמרו זאת נפל על ברכיו ושהה במצב של כריעה חמשה רגעים רצופים – והוא קם על רגליו בתור בחירה של הדודה הבתולה, כמובן בתנאי, שבגידתו של מר טופמן תתברר ותתגלה בלי שום ספק.

מר י’ינגל קבל עליו להוכיח זאת באותות ובמופתים; ועוד באותו יום, בשעת סעֻדת-הצהרים, עלתה זאת בידו. הדודה הבתולה לא האמינה כמעט למראה עיניה. מר טריסי טופמן יָשב אל השלחן ליד אימיליה, קרץ לה בעיניו, לחש באזנה, לא חדל לדבר ולשחוק אתה, על אפו ועל חמתו של מר סנודגרס; ואף לא מלה אחת, לא מבט אחד, לא רמיזה אחת, לא אָצל למלכת-לבו של הערב הקודם.

– אותו הבחור הארור! – הרהר בלבו באותה שעה מר ורדל הזקן, שאמו ספרה לו כבר את כל המעשה הנורא – אותו הבחור הארור! אין כל ספק, שהוא היה מתנמנם וראה הכל בחלום. בודאי זה רק חזיון-לבו ודמיונו.

– הבוגד! – חשבה באותה שעה הדודה הבתולה – מר י’ינגל החביב לא רִמָני. הוי, כמה שונאה אני אותו נבל!

כדי לבאר ולהסביר לקורא את השנוי המוזר, שנתהוה פתאם במנהגו של מר טופמן, הננו לשים לפניו את השיחה הזאת, שנשמעה באותו היום לעת ערב בגן. שני אנשים התהלכו שם במשעול מן הצד האחד גוץ ובעל-בטן למדי, והשני רם-קומה ודל בשר. האחד היה מר טופמן, והשני – מר י’ינגל.

בעל הבטן פתח את השיחה בשאלה:

– איך מלאתי את תפקידי?

– על צד היותר טוב! – יפה להפליא- אני בעצמי לא הייתי מיטיב לעשות ממך – לִשנות כן גם למחר – ובכל ערב – עד פקֻדה חדשה.

– וכך רצונה של רחל?

– כמובן – קשה לה הדבר – אבל אי-אפשר באֹפֶן אחר – כדי להעביר שמץ חשד – היא ירֵאה את אחיה – אומרת, שאין עצה ותחבולה אחרת – רק עוד ימים אחדים – הזקנים ירגעו – יֻכּו בסנוֵרים – אז יהיה אָשרך שלם ובטוח.

– היא מסרה לך איזו שליחות אלי?

– אהבה – אהבה עזה – חבה יתרה – התמכרות מֻחלטת, ומה אֹמַר לה בשמך?

– ידידי היקר – ענה מר טופמן התם, בלחצו בהתלהבות את יד “ידידו” – שא אליה את אהבתי העמֻקה – אמָר לה, כמה קשה לי להתחפש ולהתנכר – אמָר לה עוד כיוצא-בזה; אבל הוסף-נא, שאני מכיר ומודה בנחיצותה והכרחיותה של התחבולה, שיעצה לי על ידך היום בבֹקר. – אמר לה, שאני מתפעל מחכמתה וזהירותה ומעריץ את בינתה היתרה.

– כן אעשה. יש לך עוד דבר אליה?

– לא, רק הוסף-נא, שאני מחכה בכליון-עינים לעת אשר אוכל לקראה בפרהסיא כֻּלה שלי, ולא יהיה עוד שום צֹרך במעשה-תעתועים והתחפשות.

– בודאי, בודאי. ומה עוד?

– הוי ידידי! – אמר מר טופמן העלוב, בלחצו שוב את יד חברו – קבל-נא את תודתי החמה על חסדך ואמִתך, וסלח-נא לי, אם חשדתי אותך – ואפילו רק בהרהור הלב – שאתה עלול לעמוד על דרכי כצר ומתחרה. אמר-נא, ידידי היקר, במה אוכל לשלם לך על כל תגמוליך עלי?

– אין כדאי לדַבר על דבר מועט כזה – ענה מר י’ינגל; ופתאם הפסיק, כאִלו נזכר באיזה ענין, והוסיף:

– “בדרך-אגב” – אולי תוכל להלווֹתני עשר ליטרות? – דבר נחוץ מאד – בעוד שלשה ימים אשיב לך.

– כמדמני שאני יכֹל – ענה מר טופמן מתוך לב מלא רגשי תודה – אתה אומר, שתסלק בעוד שלשה ימים?

– רק שלשה ימים – אז יעבור הכל- יוסרו כל המפריעים.

מר טופמן מנה את הכסף על-יד רעהו, והלה שלשל אותם לתוך כיסו, מטבע אחר מטבע, בלכתם יחד אל הבית.

– ובכן הזהר לך – אמר מר י’ינגל – אף לא מבט אחד.

– אף לא רמז כל-שהוא – החמיר על עצמו מר טופמן.

– אף לא מלה אחת.

– אף לא הברה אחת.

– כל מַעיָניך יהיו רק בבת-האח – וכלפי הדודה עדיפה גסות יתרה – הדרך האחת להוליך את הזקנים שולל.

– אשתדל בדבר – אמר מר טופמן.

– וגם אני אשתדל – הרהר מר י’ינגל בלבו; ושניהם שבו הביתה.

ומר טופמן עשה בדיוק כעצת י’ינגל, גם בסעֻדת-הערב של אותו יום, וגם בסעֻדות-הצהרים והערב של שלשת הימים הבאים. ביום הרביעי היה בעל-הבית שמח וטוב-לב עד-מאד, כי בא לידי הכרה מֻחלטת, שמר טופמן חף מכל פשע. כן היה גם מר טופמן, כי מר י’ינגל הגיד לו, כי בקרוב יגיע הדבר אל התכלית הנכספה. כן היה גם מר פיקוִיק, יען כי זה היה מצב-רוחו התמידי. לא כן היה מר סונדרס, כי בו בערה אש-הקנאה למר טופמן. כן היתה גם הגבירה הזקנה, כי היא זכתה בוויכט. כן היו מר י’ינגל ומרת רחל משום סבות חשובות כל-כך לספורנו רב-העלילה, שראוי להקדיש להן פרק מיֻחד.

פרק ט: גָלוי ורדיפה.

השֻלחן היה ערוך לסעֻדת-הערב, הכסאות העמדו מסביב, על דף-המזנון נסדרו יפה שורות של בקבוקים, כוסות ופכים גדולים וקטנים, - בקִצור, הכל העיד על קרבתה של השעה היותר נעימה ועליזה וחברתית “ומִשתאית” שבכל עשרים וארבע השעות של מעת-לעת.

– ואיה רחל? – שאל בעל-הבית.

– כן, ומר י’ינגל? – הוסיף מר פיקוִיק.

– באמת! קרא מר ורדל – נפלאת היא, שלא הרגשתי בחסרונו קֹדם לכן. כמדֻמני, שזה שתי שעות, לכל-הפחות, שלא שמעתי את קולו. אימיליה יקירתי, צלצלי נא בפעמון.

לקול הצלצול הופיע הבחור השמן.

– איה מיס רחל?

הוא לא יכֹל לדעת.

– ואיה אפוא מר י’ינגל?

אינו יודע.

הכל הביטו בתמהון; שהרי השעה מאֻחרת, לא רחוק מחצות הלילה. אך מר טופמן חִיֵך לו בחשאי: הם משוטטים באיזה מקום ומדברים על-אודותיו. האח! זהו מעשה יפה, הלצה מהֻדרה.

– אין בכך כלום – אמר בעל-הבית אחרי הפסקה קצרה – מֻבטחני, שיבואו מיד. בסעֻדת-הערב אינני נוהג לחכות לשום אדם, יהי מי שיהיה.

– זהו מנהג יפה מאד – העיר מר פיקויק – ראוי לתהלה!

– אנא, שבו-נא – הזמין בעל-הבית את אורחיו.

– בודאי! – הסכים מר פיקוִיק.

הכל ישבו אל השלחן.

על השלחן התנוסס נתח כביר של בשר צונן, ומר פיקוִיק קבל ממנו חתיכה הראויה להתכבד. הוא כבר הרים את המזלג אל שפתותיו וכבר אמר לפתוח פיו ולשלח שִׁניו במאכלו החביב, והנה פתאם עלה מחדר-הבִשול שאון קולות בלולים. מר פיקוִיק הפסיק והניח את המזלג על פנכתו. מר ורדל, שעסק בנתוח, הפסיק גם הוא, ומבלי משים הרפה ידו מנצב-הסכין, שנשאר כך תקוע וזקוף בתוך הנתח. הוא הביט אל מר פיקוִיק, ומר פיקוִיק הביט אליו.

במסדרון נשמע קול צעדים כבדים, ופתאם נפתחה הדלת ברעש ואל חדר-האֹכל התפרץ ראשונה אותו האיש, אשר נקה את נעליו של מר פיקוִיק ביום בואו, ואחריו הבחור השמן עם כל המשרתים והמשרתות.

– לעזאזל! מה פשר הדבר הזה? קרא בעל-הבית.

– האם נפלה דלֵקה בפיח-הארֻבה? זאת, אֶמה? – שאלה הגבירה הזקנה.

– לא, סבתא, לא! – צעקו שתי נכדותיה בכל גרונן.

– מה זאת אפוא? – הרעים האדון.

האיש שנקה את הנעלים, נשם ונשף בכדות ובשארית-כחו צעק:

– הם נסעו מזה, אדון! – ברחו בהחבא, אדון!

הכל ראו, כי לשמועה הזאת השמיט מר טופמן את הסכין והמזלג מידו, ופניו חָורו מאד.

– אבל מי נסע מזה? – התקצף מר ורדל.

– מר י’ינגל ומיס רחל, במרכבת-הדֹאר, מן “האריה הכחֹל” שבמוגלטון. הייתי שם בשעת-מעשה, אך לא יכלתי לעצור בהם, על-כן רצתי הנה להודיעך.

– ועל הוצאותי הם נוסעים! – קרא מר טופסן, בקפצו על רגליו בחמת-שגעון – הוא הוציא ממני בערמה עשר ליטרות! – תפשוהו! – הוא רמני, סבבני בכחש! – לא אוכל לשאת זאת! – משפט אדרוש, פיקוִיק! – נקם אקח! – לא אוכל להתאפק!

ובקריאות מרֻסקות ומטֹרפות מעין אלה התרוצץ הג’נטלמן האֻמלל בחדר הנה והנה כמשֻׁגע.

– אל רחום וחנון! – קרא מר פיקוִיק בזועה, בראותו את תנועותיו המשֻׁנות של חברו – הוא יצא מדעתו! ומה נעשה לו אפוא!

– מה נעשה? – אמר בעל-הבית הזקן הבריא, שקלט באזנו רק את הדבור האחרון – רתמו את המרכבה לסוס! אני אסע אל “האריה הכחֹל”; שם אקח לי עגלת-דֹאר וארדוף אחריהם בלי אִחור. איה אותו יוסי הנבל? – קרא פתאם, כאשר רץ האיש החוצה למלא את פקֻדתו.

– הנני, פֹּה, אבל אינני נבל – ענה קולו של הבחור השמן.

– הניחה לי, פיקוִיק, להגיע אליו – צעק מר ורדל, בהשתערו אל הבחור רַע-המזל – הוא קבל שֹׁחד מאותו הרמאי י’ינגל, כדי להוליכני תועה על-ידי ספור-בדותה, מעשה באחותי ובחברכם טופמן. (מר טופמן צנח לתוך כורסה). הניחה לי ואשלם לו כפעלו!

– אחזו בו! אל תתנוהו לגשת אליו! – צוחו כל הנשים; אך גם מתוך צעקתָן נשמעה התיפחותו של הבחור השמן.

– איני רוצה שיאחזו בי! – הרעים הזקן – מר וינקל, כַפך מעלי הרחק! סורה ממני, מר פיקוִיק! הניחו לי ללכת!

באמת מחזה נהדר היה לראות, בשעת מהומה ומבוכה זו, את ארשת המנוחה והשַׁלוה הפילוסופית בפניו של מר פיקוִיק, שאמנם אדמו קצת מהתאמצותו היתרה, בלפתו בזרועותיו בחזקה את מתניו הבולטות מאד של בעל-הבית הבריא, כדי לעצור ברוחו הסוער, בעת שכל הנשים הנאספות שם שרטו וסחבו והדפו ודחפו את הבחור השמן, כדי להוציאו מן החדר. ואך הרפה מר פיקוִיק ממנו, והנה בא האיש והודיע, כי המרכבה רתומה.

– אל תתנו לו לנסוע יחידי! – צרחו הנשים – הוא יהרוג איש באפו!

– אני אסע אתו – מר מר פיקוִיק.

– הנך חבר טוב, פיקויק – אמר בעל-הבית, בלחצו את ידו – אֶמה, תני למר פיקויק מטפחת-צמר לכרוך על צוארו – אבל מהרי-נא.

השגחנה, בנות, על הסבתא, היא אומרת להתעלף. ועתה נחושה-נא, ההנך נכון לדרך?

מכיון שפיו וסנטרו של מר פיקויק נתעטפו ונכרכו בחפזון במטפחת גדולה, ומגבעתו נחבשה לראשו והוּרדה על עיניו, ואדרתו נזרקה לו על זרועו, לפיכך ענה בחיוב.

הם קפצו לתוך המרכבה.

– שַלח את הרסן מעל פניך, תם! – קרא בעל-הבית אל המשרת והעגלה דהרה בין המשעולים הצרים, נתרה בעקבות המסלול ומחוץ לו, התנקפה בגדרות שמשני צדי הדרך, ולרגעים חִשבה להִשבר.

– האם קדמו אותנו הרבה? – צעק ורדל, כאשר הגיעו לשערי “האריה הכחֹל”, שסביבותיו התאסף קהל גדול, אף שהשעה היתה מאֻחרת.

– לא יותר מבשלשת רבעי שעה – ענה כל הקהל פה-אחד.

– הבו עגלה רתומה לארבעה סוסים! חיש-מהר! – את מרכבתי תשלחו מחר לביתי!

– הו, נערים! – קרא בעל-האכסניא – עגלה וארבעה!- הזדרזו!

המשרתים והסוסרים מהרו נחפזו למלא את הפקֻדה. הפנסים התנצנצו בחֹשך, זעיר-שם, זעיר-שם, כשהתרוצצו האנשים הֵנה והֵנה. פּרסות-ברזל של הסוסים השתקשקו על המרצפת הגבנונית של החצר. אופַני העגלה סאנו, כשמשכו אותה מתוך הדין, - בקִצור: שאון והמולה ומהומה אין-קץ.

– ומה? התרתמו את העגלה עד עלות השחר? – צעק מר ורדל בקֹצר-רוח.

– הנה היא יוצאה מן החצר – ענה משרת האֻרוה.

העגלה הוּצאה – הסוסים נאסרו – הרַכָּבים קפצו על דוכנם – והנוסעים ישבו בתוכה.

– זכרו! – שבעה מילין בפחות מחצי-השעה! – צעק ורדל.

– סעו!

הרכבים הטעימו את הסוסים טעם שוטיהם ודרבנותיהם, המשרתים הריעו, הנערים עודדום בקריאות של חבה, העגלה התעופפה כחץ מקשת.

– מצב נאה – אמר מר פיקוִיק בלבו, כשמצא לו רגע של מנוחה לחשוב מחשבות – מצב נאה בשביל הנשיא הראשון של קלוב הפיקוִיקאים, עגלה רעועה ולחה, סוסים משתטים, חמשה-עשר מיל בשעה ובחצות הלילה.

– השלשה, ארבעה מילים הראשונים היה כל אחד מהם שקוע בהרהורי לבו ואיש משניהם לא הוציא מלה מפיו. אך כאשר עברו שטח ידוע, והסוסים הנִחָמים התחילו לדהור כסדרם ולגמא ארץ, נתרחבה עליו דעתו של מר פיקוִיק ממהירות התנועה, ובטוב לבו לא יכל עוד לשבת דומם.

– מֻבטחני, שאנחנו נשיגם – פתח ואמר.

– כן אקוה גם אני – ענה חברו.

– לילה נהדר – העיר מר פיקוִיק, בנשאו עיניו אל הירח הבהיר ברקיע.

– זה רע לנו – השיב ורדל – שהרי הם ישתמשו לטובתם באור הירח, להחיש נסיעתם, ואנחנו לא נהנה מזיוו, כי בעוד שעה יאסוף נגהו.

– זה יהיה בודאי לא-נעים לנסוע בחֹשך במהירות גדולה כזו? – התאוה מר פיקויק לדעת.

– בודאי לא ינעם –ענה חברו בקול זועף.

התלהבותו הארעית של מר פיקויק הצטננה קצת, כשהתחיל חושב על תלאותיה וסכנותיה של האֶכּספיריציה, שקפץ והשתתף בה בפחזות וקלות-דעת שכזו. מתוך הרהוריו אלה העירה אותו תרועה גדולה של הרכבים.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – משך בקולו הרכב הראשון.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – הרעים השני.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – ענהלעֻמתם ורדל הזקן בקול אדיר וחזק, בהוציאו את ראשו ורֻבו בעד חלון המרכבה.

– יוֹ – יוֹ – יוֹ – יואֵ! – החרה החזיק אחריהם גם מר פיקויק, באמצו את כל כח-גרונו, אף שלא ידע כל-עִקר מה פֵּרושן וכַוָנתן של הקריאות הללו.

<!– –

– ובעוד הם “יואים” במקהלה, עמדה לה העגלה פתאם תחתה, מה זאת? – שאל מר פיקויק.

– פֹה קורה מבריחה – ענה מר ורדל – וכרגע נשמע דבר על-אודות הבורחים.

אחרי חמשה רגעים של קריאות ודפיקות יצא מסֻכת-הנוטר איש זקן לבוש כתֹנת ומכנסים, ויסלק את הקורה.

– לפני כמה זמן עברה כאן מרכבת-דֹאר אחרת? – שאל מר ורדל.

– לפני כמה זמן?

– כן!.

– כמה? באמת קשה להגיד בדיוק. לא זמן ארֹך, וגם לא זמן קצר – אפשר, כך, בינוני, ממצע.

– האם בכלל עברה כאן מרכבה?

– מה? בודאי! אחת עברה.

– לפני כמה זמן, ידידי? – התערב מר פיקוִיק בדבר – אולי שעה אחת?

– אולי כן הוא – הסכים האיש.

– ואולי שתי שעות? שאל הרכב שעל הסוס העִקרי.

– גם זה אפשר. קשה להכריע – ענה הזקן כמסֻפּק בדבר.

– נסעה ונלכה מזה, רכבים! קרא מר ורדל בזעף – אך לשוא נאבד זמן עם הדיוט זקן זה!

– הדיוט – שָנה הזקן בצחוק-ערמה, בעמדו באמצע השער הסגור למחצה והביטו אחרי המרכבה, המתעלמת מן העין במהירות מרֻבה – לא, ידיד, לא כך כמו שאתה חושב. הנה אבדת כאן עשרה רגעים, וסוף-כל-סוף לא חכמת יותר בנסעך מזה. ואם שאר הנוטרים יֵצאו ידי חובתם, בעד הליטרא שקבלו, באופן לא גרוע ממני, אזי לא תשיג את המרכבה לפני השלג הראשון, זקן קוץ בעל-בטן שכמותך.

– והזקן עוה פניו שוב בצחוק ערמה, הבריח את הקורה כֻלה,שם לסֻכתו ואת הדלת גדר אחריו בבריח.

ומרכבת הרודפים התעופפה הלאה בלי כל מעצור. הירח שקע עד-מהרה, כאשר אמר מר ורדל. שורות של עננים שחורים, שהתפשטו לאט-לאט, זה כבר, על-פני הרקיע, היו עתה לגוש אפל אחד ממעל לראשי הנוסעים. טפות-גשם גדולות התדפקו לרגעים על חלון המרכבה, כאִלו התכַוְנו להקדים ולהודיע לנוסעים, כי שואה קרובה לבוא. הרוח, אשר נשב אל עֵבר פניהם סַעַר עליהם עמודי-אבק בנתיב הצר והיליל נכאים בין העצים אשר לצדי הדרך. מר פיקויק התעטף ביתר הִדוק באדרתו הרחבה, התקין לו מקומו בפנת העגלה ביתר הרְוָחה והשתקע בתרדמה עמֻקה. אך שנתו לא ארכה, כי עד-מהרה נעור על-ידי עמידת המרכבה, צלצול הפעמון וקול אדיר הקורא:

– סוסים! חושו, מהרו!

ובתחנה זו היה שוב עכוב. על הרכבים שבכאן נפלה תרדמה עזה, מסתורית כל-כך שכדי להעירם, צריך היה לבלות חמשה רגעים על כל אחד מהם. שומר-הסוסים שכח פתאם את מקום-המפתח של האֻרוה, וגם כאשר מצא אותו אחרי חפוש מרֻבֶּה, בלבלו שני עוזריו המנמנמים את כלי-הסוסים, ועסק הרתימה נמשך לאין-קץ. אִלו היה מר פיקויק לבדו, אזי היו כל אלה המניעות והעכובים שָׂמִים בודאי קץ לרדיפה; אבל ורדל הזקן לא היה נוח להִכנע וידיו לא רפו על-נקלה. הוא אמץ את כחו ואת ידי העושים במלאכה, בתקיפות והתלהבות, דחף את האחד, הכה באגרוף את השני, הדק היטב את החבק פה ורכס את השנצים שם, עד שהמרכבה נרתמה בזמן קטן הרבה יותר, ממה שאפשר היה לשער לפי המניעות והמפריעים הרבים.

ושוב התחילה נסיעת-החפזון, אבל בתנאים שאינם מעודדים את הרוח כלל. עד התחנה הסמוכה מרחק חמשה-עשר מיל, והלילה אפל, והרוח חזקה, והגשם נתך בזעף. במסבות כאלה אי-אפשר לנסוע במהירות הנכספה, ובאמת כבר עברו שתי שעות אחרי חצות, כשהגיעו אל התחנה הסמוכה; ואולם כאן נראה לעיניהם דבר, שהֶחיה שוב את תקותם ואמץ שוב את רוחם.

– מתי באה הלום העגלה הזאת? – קרא ורדל הזקן, בקפצו ממרכבתו ארצה ובהַראותו על עגלה, שעמדה בחצר-התחנה, ושעוד לא יבש הרפש שעליה.

– זה רק כרבע-שעה, סיר – ענה אחד המשרתים, שאליו ערך ורדל את שאלתו.

– ג’נטלמן עם גבירה? –שאל ורדל בקֹצר-רוח.

– כן, סיר.

– ג’נטלמן רם-הקומה – רגלים ארֻכּות, - גוף דק – לבוש-פרַאק?

– כן, סיר.

– גבירה. לא-צעירה – פנים דקים – גוף כחוש, עור ועצמות?

– כן, סיר!

– אי שמים! הלא זה הזוג שלנו, פיקויק! – הריע הג’נטלמן הזקן.

– הם קווּ להגיע הֵנה הרבה קֹדם לכן, אלא שנשבר להם חִשֻׁר האופן במרכבתם – אמר המשרת.

– הם הם! חי יֻפיטר! – קרא ורדל – הבו לי כרגע מרכבה וארבעה סוסים! עלינו להשיגם עוד בטרם יגיעו אל התחנה הסמוכה. ליטרא לגלגלת, נערים! – הזדרזו אפוא – התעוררו – עושו, חושו, חברים טובים!

ובדברי זֵר? והמרצה כאלה התרוצץ הג’נטלמן הזקן בחצר-הדֹאר, ועסקנותו והתרגשותו גדלה כל-כך, עד שמבלי משים דבקה גם במר פיקוִיק והביאה את האדם הגדול הזה לידי כך, שמרֹב זריזות הסתבכו רגליו בעבות-העגלה, נפל לרגעים בין רגלי הסוסים ואופני-המרכבה וחשב באמת ובתמים, כי בזה הוא מביא תועלת עצומה ומחיש את ההכנות להמשכת הנסיעה והרדיפה.

– נו, קפוץ לתוכה, קפוץ! – קרא ורדל הזקן, בטפסו על מדרגות המרכבה, ויקפוץ לתוכה ויסגור את הדלת בעדו – מהר ועלה! עוּשה, חושה! – ועד שלא הספיק מר פיקוִיק לראות, מה יעָשה בו, כבר הרגיש, שהוא מֻשלך לתוך הפתח השני של המרכבה על-ידי משיכת ידו של ורדל מצד זה ודחיפותיו של המשרת מצד זה – והמרכבה טסה לה.

– אה, עתה אנחנו זָזים – אמר הג’נטלמן הזקן בהנאה עצומה.

והפעם זזו באמת, כפי שהעידו טלטוליו ותנודותיו הבלתי-פוסקים של מר פיקוֳיק, שגופו החשוב התנגש לרגעים או בדפני-העגלה הקשים או בבטנו ובשאר אבריו של בן-לויתו.

– התחזק-נא על מושבך! קרא הזקן השמן, כשראשו של מר פיקוִיק השתקע עמֹק במקטָרנו רחב-הידים.

– מימי לא הרגשתי טלטול עז כזה – התאונן מר פיקוִיק.

– אין דבר – ענהו חברו – זה יעבור בקרוב. ביתר-עז! יתר-עז!

מר פיקוִיק הצטמצם והתבצר בפנתו בכל מיני חזוק וסעד שיכֹל, והעגלה התעופפה עוד ביתר מהירות מבראשונה.

כך נסעו כשלשה מילים; והנה מר ורדל, שהוציא את ראשו בעד החלון, להשקיף בחשכת-הלילה, נרתע פתאם לאחוריו עם פניו, שהֻזו ברפש ובהתרגשות עצומה ונשימה קטועה קרא:

– הנה הנם!

מר פיקוִיק הוציא גם הוא את ראשו, בעד החלון שלצדו הוא. כן: שם, לפניהם, לא הרחק ממרכבתם, דהרה לה עגלה אחרת במעוף כביר.

– דלקו אחריהם! דלקו והדביקום! – צרח הג’נטלמן הזקן – שתי ליטרות לכל אחד מכם, נערים! אל תתנום להתרחק מעלינו. רִדפו אחריהם, רדפו והשיגום!

הסוסים של העגלה הראשונה אמצו את כחותיהם עוד יותר ודהרו כשֵׁדים; ואותם של מר ורדל השתערו אחריהם כסופה.

– אני רואה את ראשו! – שאג הג’נטלמן הזקן, שתקפה אותו שוב חמת-שגעון – לכל הרוחות הרעות שבעולם! אני רואה אותו!

– גם אני! – ענה אחריו מר פיקויק – הוא הוא, הוא ולא אחר!

ואף אמנם לא שגה מר פיקויק ברואה. מבעד חלון העגלה הראשונה נראו בדיוק פניו של מר י’ינגל, מלֻכלכים כֻלם ברפש, שהתיזו האופנים, ומתנועות זרועו העזות כלפי הרכָּבים שלו נִכָּר להדיא, שהוא זֵרֵז אותם להריץ עוד יותר את הסוסים.

התחרות-המרוץ התגברה עד מאד שדות, אילנות, משוכות, חלפו על פניהם כסופה; כל-כך מהירה היתה טיסתם. הם הגיעו כבר עד סמוך לעגלה הראשונה. קולו של י’ינגל, המאיץ בנערים, נשמע בפֵרוש, למרות רעש האופנים. ורדל הזקן היה מלא חמה והתרגשות ומפיו יז קצף. הוא הרעים תריסרים, תריסרים של “נבל”, “רמאי” וכיוצא קריאות-חבה כאלה, קפץ את אגרופו והניע אותו כלפי איש-חרמו. אבל מר י’ינגל ענה על כל חרופיו ואיומיו רק בבת-צחוק של בוז או בתרועת-נצחון, בראותו כי סוסיו, תחת השפעת השוטים והדרבנות, שהעתירו עליהם הרכבים, הגבירו חילים ובמהירות כפולה התרחקו יותר ויותר מרודפיהם.

מר פיקויק הכניס שוב את ראשו לתוך המרכבה, וגם מר ורדל, שכבר עיף ויגע מאד מהתרגשות וקריאות של זֵרוז, עשה גם הוא כמוהו, והנה פתאם טֻלטלו טלטלה עזה על-ידי דחיפה עצומה מאד – נשמע קול-חבטה איֻמה – קול נפץ ושבר – אחד האופנים נעקר ממקומו, והמרכבה התהפכה על צדה.

אחרי רגעי-מספר של מהומה וערבוביא, שבהן אפשר היה להבחין רק בעיטות הסוסים ונפץ זגוגיות, הרגיש מר פיקויק, שיד חזקה סוחבת אותו מתחת לשברי העגלה, וכאשר עמד על רגליו והוציא את ראשו מתוך צוארון-אדרתו הרחבה, ששָׂם לאַל את תועלת משקפיו, אז חזו עיניו את האסון אשר קרם, לכל פרטיו.

ורדל הזקן עמד ליד בן-לויתו. מחֻסר-מגבעת וקרוע-בגדים, ולרגליהם היו מפֻזרים ומפֹרדים שברי העגלה. הרכבים, מנֻולים ומלֻכלכים בטיט ורפש, ומשחתי-המראה מן הרכיבה הנחפזה, הצליחו כבר לכרות את המושכות, עמדו אצל ראשיהם של הסוסים והחזיקו אותם ברסניהם. כמאה צעדים משם והלאה נראתה העגלה האחרת, שעמדה תחתיה לשמע קול-מפלתם. הרכבים השקיפו ממרום שבתם בצחוק-קלסה, שעִוה את פרצופיהם הרחבים, על חבריהם שרדפו אחריהם. ומר י’ינגל הביט בעד חלון מרכבתו, בנחת-רוח גלויה, על המהפכה והשבר.

– הוֹ, הוֹ – הריע החצוף – "איש לא נפצע? – ג’נטלמנים באים בימים – מן הבנין הכבד – הדבר מסֻכן – מאד.

– הנך נבל! – הרעים מר ורדל.

– הַ הַ הַ! – נתן י’ינגל בצחוק קולו, ובקרצו בעיניו בערמה ובהראותו באגֻדלו על תוכה של המרכבה, הוסיף: - אני אומר לכם – היא מרגישה את עצמה יפה – צִותה למסור לכם ברכות-שלומה – מבקשת, שלא תתרגשו ולא תדאגו – חבה יתרה ל“טופי” – אולי תאבו לשבת אצלנו באחורי-המרכבה? – הלאה! נהגו וסעו, נערים!

הרכבים הריצו את הסוסים בשוטיהם, והעגלה עברה בסערה; ומר י’ינגל הוציא ראשו ורֻבו בעד החלון ונפנף, דרך ליצנות, במטפחת-האף שלו לעזובים העלובים.

שום דבר בכל אותו המאורע, ואף לא המהפכה גופה, לא הצליח להרגיז את מנוחת-נפשו הפילוסופית של מר פיקויק. אבל כאשר העיז החצוף, שלָוה כסף מאת חברו ותלמידו הנאמן, לקצר את שמו של זה, דרך בזיון, ולכנותו “טופי”, לא יכל עוד גם האדם הגדול להתאפק. הוא התאדם עד למעלה ממשקפיו, ובנשימה כבדה ובקול נמוך ומרֻסק מהתרגשות אמר:

– אם אפגוש שוב בבן-אדם זה, אזי - - -

– כן, כן – הפסיקו מר ורסל – כל זה טוב מאד. אבל עד שאנחנו עומדים ומשוחחים פה, יספיקו הם לקבל את ההרשאה ולהכנס לחֻפה בלונדון.

– וידום מר פיקויק, ואת שאיפת-נקמתו צפן בחֻבּו, עמֹק עמֹק בסתרי לבבו.

– כמה מכאן עד התחנה הסמוכה? שאל מר ורדל את אחד הרכבים.

– ששה מלים; האין זאת תום?

– כן, מעט יותר.

– ששה מילים ומקצת, סיר.

– אין עצה ואין תחבולה אחרת, פיקויק, עלינו ללכת ברגלינו את המרחק הזה – אמר מר ורדל.

– אין עצה אחרת – ענה אותו האדם הגדול באמת.

– מר ורדל צוה את אחד הנערים לִרְכַּב לפניהם אל התחנה הסמוכה, להזמין שם בעדם מרכבה וסוסים, ואת השני העמיד לשמור את העגלה השבורה. ושני הנוסעים נשאו את רגליהם וילכו, לאחרי שקשרו והדקו יפה את מטפחותיהם מסביב לצואריהם וחבשו היטב את מגבעותיהם לראשיהם, כדי להגן על עצמם ככל האפשר מפני הגשם, אשר אחרי הפסקה קצרה התחיל יורד בזעף.

פרק י: ישים לאַל את כל הספקות (אם היו כאלה) על-אודות נקיון-כפיו ושנאת-הבצע של מר י’ינגל.

עד היום עוד נשארו עומדים וקימים בלונדון מספר פונדקות עתיקים, שהיו לפנים המעון הראשי של הדיליג’נסים המהֻללים, בימים הראשונים הטובים, אשר בהם היו אותם הדיליג’נסים עושים את דרכם ביתר חשיבות וביתר חגיגיות, מאשר בזמן הזה. ואולם אותם הפונדקות ירדו מגדֻלתם זה כבר, ולאט לאט נהפכו למקלט ולמקום-מעמד לעגלות-מסע של יושבי הכפרים הסמוכים. לשוא יבקש עתה הקורא את האכסניות העתיקות הללו בין “שערי הזהב” ו“שוָרי הזהב” ו“צלבי הזהב”, המבליטים כיום את חזיותיהם הנאדרות ברחובות לונדון, המתֻקנים והמשֻׁפרים. אם יחפוץ לפגוש בשרידי עתיקות הללו, עליו לשים פעמיו למבואות היותר אפלים שבחלקי העיר היותר רחוקים ושׁוממים, ושם ימצא אחדים מהם, הממשיכים עֲדַיִן את קיומם בקשיות-עֹרף קודרה בתוך הבנינים החדשים ושאר החדושים הסובבים אותם.

ביחוד בפרבר בוֹרוֹ נשארו לפלֵטה כחצי-תריסר אכסניות עתיקות כאלה, שבהן השתמרו עֲדַיִן כל סִמני חיצוניותם בלי שום שנוי, ואשר הצליחו להנצל גם מבולמוס התקונים והשכלולים של העסקנים הצבוריים, גם משאיפת-הבצע של הספסרים הפרטיים. הבתים העתיקים הללו הם בנינים גדולים, רחבי-ידים משֻׁנים ועקֻמים, עם המון יציעות ומבואות ומסדרונים ולולים ומדרגות, רחבים למדי ועתיקים למדי ואפלים למדי, שיש בהם כדי להספיק חֹמר למאות ספורי רוחות ושדים, אם נניח שבזמן מן הזמנים נבוא לידי ההכרח המעציב, להמציא ספורים כאלה, או שהעולם יאריך ימים כל-כך, עד שיִכלו כל ספורי-האגדות האמתיים, הקשורים עם הגשר הלונדוני העתיק והסביבה שלו.

בחצרו של אחד הפונדקות הללו – זה של ה“צבי הלבן”, שהיה מן המפֻרסמים ביותר בשעתו, - בבֹקר שלאחרי ליל-המאורעות, המסֻפרים בפרק הקֹדם, היה איש אחד עסוק מאד בנקוי זוג של מגפים מן הרפש המרֻבֶּה שעליהם. הוא היה לבוש מקטֹרן גס עקוד עם שרוֻלים של קליקא שחור וכפתורי-זכוכית כחֻלים, מכנסי אטון עב ונעלים ארֻכּות. על צוארו היתה קשורה מטפחת אדֻמה-עזה, קשר רפה, בלי שום כוָנה לאיזה “נוסח” שהוא, ועל ראשו היה עומד בנס ומֻטֶה הצדה כובע לבן ישן. שתי שורות של מגפים עמדו לפניו, האחת מנֻקה והשנית מלֻכלכת, ובכל פעם כשנוסף זוג על השורה של המנֻקים, היה פוסק ממלאכתו רגע קטן ומביט בנחת-רוח גלויה על פרי יגיע-כפיו.

בחצר לא הֻרגש שום שאון והמולה ועסקנות, אותם הסִמנים המֻבהקים של כל מקום-מעמד לדיליג’נסים. שלשה, ארבעה קרונות גדולים, כל אחד עמוס תלי-תלים של סחורות שונות מתחת לחֻפתו הרחבה, עד לגבהו של חלון בדיוטא השניה של בית בינוני, עמדו למעצבה מן הצד תחת מוסך גבוה, שהיה מתוח ממעל לחלקה הקיצוני של החצר. עוד קרון אחד, שכפי-הנראה היה מוכן לנסיעה באותו בֹּקר, העמד במקום גלוי באמצע החצר. שתי שורות של יציעות, זו למעלה מזו, עם מעקות עשויות מלאכה גסה, הקיפו את הבנינים, שמשני צדי החצר, ואליהן פתוחים המון חדרי-משכב. ושתי שורות של פעמונים, המתאימים לאותם החדרים, היו תלוים ממעל לפתח הבִּיאה, וגג משֻׁפע קטן הֵגֵן עליהם מפני הרוחות והגשמים. שתים, שלש עגלות-כפריים קטנות ומרכבות-דֹאר נראו מתחת למוסכים שונים קטנים; ושעטה עראית של פרסות-סוס, או צלצול שלשלאות, שנשמע לפעמים מירכתי-החצר, הודיעו לכל מי שהדבר נוגע לו, כי האֻרווֹת נמצאות באותו מקום. ואם נוסיף על התמונה הזאת עוד מספר נערים מלֻבשי בלוּזות, שישנו על חבילות גדולות וכבדות, ושקי צמר, ועוד דברים כיוצא-בזה, שהיו מפֻזרים על ערמות של תבן, אזי יצאנו לגמרי ידי-חובת תאורה של חצר “הצבי הלבן”, ברחוב הגבוה, בפרבר בורו, באותו הבֹקר.

לקול צלצול חזק של אחד הפעמונים הופיעה על היציע העליון משרתת יפה וקוקטית. היא דפקה באחת הדלתות, ולאחרי שקבלה פקֻדה מפנים החדר, גחנה על המעקֶה וקראה לתוך החצר:

– סם!

– הנני! – ענה האיש בעל-המגבעת הלבנה.

– מספר כ"ב דורש את מגפיו.

– שאל את מספר כ"ב, אם רצונו שיובאו לו מיד, או שימתין עד שיקבלם – באה תשובה של סם.

– חדל לך מדברי-אִוֶלת, סם! – אמרה הנערה בקול מלטף – הג’נטלמן נצרך למגפיו תכף-ומיד.

– טוב מאד, הנך נערה נחמדה בשביל נשף מוסיקלי – ענה מנקֵה-הנעלים – ראי-נא, הנה אחד-עשר זוגות של מגפים, ונעל אחת, ששַׁיֶכת למספר ששה, בעל-רגל העץ. את אחד-עשר המגפים צריך להגיש בשמֹנה וחצי, ואת הנעל – בתשע שעות. מי הוא זה אותו מספר כ"ב, העומד למעלה מן הזמן והסדר? לא, לא; איש איש ותורו, כמו שהיה י’ן קַטש אומר, בתלותו את הג’נטלמנים. צר לי מאד, שאני מֻכרח לתתך להמתין, סיר, אבל בוא אבוא אליך במהרה בקרוב.

ובדברו זאת התנפל האיש לבֶן-המגבעת על מַגף עם שולים מֻפשלות והתחיל משפשף אותו בשקידה כפולה-שמֹנה.

ושוב נשמע קול צלצול-פעמון חזק, וכרגע הופיעה בעלת-האכסניא הזקנה, העסקנית על היציע שמנגד.

– סם! – קראה בעלת “הצבי הלבן” – איהו אפוא אותו העצל, הנרפה – אה,סם, הנך כאן; אם-כן מדוע זה אינך עונה?

– לא מן הנמוס הוא לענות בטרם תכַלי לדבר – השיב סם לא בלשון רכה.

– קח ונקה מיד את הנעלים הללו בשביל מספר י"ז, והביאם אל החדר המיֻחד, מספר חמשה, בדיוטא הראשונה.

ובדברה זרקה בעלת-האכסניא זוג של נעלי-אשה לתוך החצר, ותפן ותתעלם בעסקנות זריזה.

– מספר חמשה – אמר סם, בהרימו את הנעלים, ויוציא מכיסו חתיכת-נתר וירשום על עקבן את המקום שיעדו להן – נעלי אשה וחדר מיֻחד! מֻבטחני, שהיא לא באה הֵנה בעגלת-אכרים.

– היא באה היום בבקר עם ג’נטלמן אחד במרכבה שכורה – קראה המשרתת, שעמדה עֲדַיִן נשענה על מעקֵה-היציע – ואותו האיש הוא הוא שדורש את מגפיו למספר כ"ב, ומוטב שתמהר להתקינם – ויותר לא-כלום.

– מדוע לא אמרת זאת קֹדם לכן? – קרא סם בכעס גדול, בחטפו אותו זוג המגפים מתוך השורה הארֻכה אשר לפניו – דמיתי שהוא אחד מבעלי-שלשה פַינים הקבועים. חדר מיֻחד! בצֵרוף אשה! אם יש בו משהו של ג’נטלמן, הרי הוא שוה לי שילינג ליום, מלבד שכר השליחות.

מזֹרז על-ידי ההרהורים הנעימים הללו התחיל מר שמואל מגהץ את המגפים והנעלים בחשק נלהב ובשקידה נמרצה כל-כך, עד שבעוד רגעי-מספר נוצצו כשמיר שחור, ומיד העלה אותם אל מספר חמשה ודפק בדלת החדר בנחת ובהכנעה.

– הִכנס! – קרא אליו קול-גבר מתוך החדר.

סם השתחוה בקִדה מהֻדרה ויעמוד תחתיו לפני הג’נטלמן והגבירה, שישבו אל השלחן לארֻחת-הבֹקר. לאחרי שהעמיד את המגפים לרגלי הג’נטלמן ימין ושמאל, ואת הנעלים לרגלי הגבירה ימין ושמאל, פנה אל הדלת כאומר לצאת.

– מנקה-המגפים! – קרא אליו הג’נטלמן.

– סיר – ענה סם, בסגרו שוב את הדלת ובאחזו בכף-המנעול.

– היודע אתה – מה שמו של אותו דבר – אה, כן – חברת יודעי דת ודין?

– יודע אני, סיר.

– והיכן היא?

– על ככר בית-תפלת-פויל, סיר. שער מקֻמר, נמוך מאד, מצד אחד בית-מסחר-ספרים, ומצד שני בית-מלון עם שני שומרי-הסף, שהם מין אנשי-בינים, סרסורים, וביחוד שתדלנים מפֹרסמים, להשיג הרשאות לכל הנצרך לכך.

– הרשאות לחתֻנות! – אמר הג’נטלמן.

– כן, שתדלנים להרשאות לחתֻנות – קִיֵם סם – "שני בני-אדם בסנרים לבנים – נוגעים תכף במגבעתם, כשאתה נכנס לפרוזדור – “הרשאה, סיר, הרשאה?” – בריות משֻׁנות, וכן גם בעליהם – ממש כקטגורים של בית-המשפט לדיני נפשות.

– מה זה הם עושים? – חקר הג’נטלמן לדעת.

– עושים? לך, סיר, לא יאֻנה כל-רע. אבל הם מכניסים לראשם של ג’נטלמנים זקנים דברים שלא עלו על לבם כלל. אבי, סיר, היה עגלון בדיליג’נס והניחה לו ירֻשה ארבע מאות ליטרא. הולך הוא אל אותה “החברה”, להתראות עם עורך-הדין ולערוך את הניָרות הדרושים לכך. הולך הוא הָדוּר-נאה – מגפים עם שולים מֻפשלים – צרור-פרחים בלֻלאת-הכפתור – מגבעת רחבת-השולים – מטפחת-צואר ירֻקה – ממש ג’נטלמן. נכנס אל השער המקֻמר, שקוע במחשבות, מה לעשות בכסף הירֻשה – והנה השתדלן לקראתו, נוגע במגבעתו – “הרשעה, סיר, הרשאה?” – “מה אתה סח?” אומר אבי – “הרשאה, עונה השתדלן –”מה לי ולהרשאה כזו?" קורא אבי “מעולם לא עלתה על דעתי כלל” – “ואני חושב, כי היא דרושה לך”, מתעקש השתדלן – אבי עומד תחתיו ומתחיל מהרהר בדבר – “לא”, הוא אומר “לעזאל! כבר זקנתי מהיות לבעל-אשה, ומלבד זה הנני רחב-ידים יתר מדי”, “האֻמנם?” שואל אבא – “אין בכך כלום”, משיב השתדלן, “ביום ב' שעבר השאנו ג’נטלמן עבֶה פי-שנים ממך” – “באמת ובתמים?” שואל אבא – “כאשר אמרתי כן הוא, עונה השתדלן “אתה הנך ממש תינוק לעֻמתו – הנה הדרך, סיר – הכנס-נא” – ובלב בטוח הולך אבא אחריו, כקוף-תרבות אחרי תבת-זמרה, ונכנס ללשכה הדומה למאורה ובה יושב, בתוך ניָרות מזֻהמים וקופסות של פחים, מין פקיד, כביכול, ועושה עצמו כאִלו הוא עסוק עד-מאד. – “אנא, שב-נא, סיר, עד אשר אכתוב את ההרשאה”, אומר אותו עורך-הדין – “תודה רבה” עונה אבא ויושב לו על כסא, ובפה פעור ובעינים פקוחות לרוָחה הוא מציץ אל השמות, הכתובים על הקופסות – מה שמך, סיר?” שואל עורך-הדין – “טוני וֶלֶר”, עונה אבא. – “מאיזו כומְרִיָה?” שואל הלז – “הפראית היפה”, עונה אבא; כי הוא היה מתאכסן באותו פונדק, בנסעו בדרך, ועל-אודות כומריות לא ידע כלום. – “ומה שם הגבירה שבחרת לך?” מוסיף הלז לשאול. כאן נדהם אבא ונתבלבל לגמרי. – “חי נפשי, אם אדע”, הוא אומר. – “אינך יודע? היכי תימצי?” תמה הלה. – “בודאי איני יודע, כמו שאתה אינך יודע”, אומר אבא “אולי אפשר לרשום את השם אחרי-כן?” – “בשום אֹפֶן אי-אפשר!” עונה הלז. – “טוב מאד”, אמר אבא, לאחרי שנמלך קצת “כתוב אפוא מרת קלַרק” “איזו קלרק?” שואל הלז, בטבלו את עטו בדיו. – “שושנה קלרק, מן “המרקיזה גרַנבי”, בדֹרקינג”, מבאר אבא “היא תחפוץ בי, אם אשאלנה – כך דומה אני – אמנם לא דברתי עמה מעולם בנִדון זה, אבל אני בטוח, שהיא תאבה להיות לי לאשה” – ההרשאה נכתבה ונחתמה, ואותה שושנה נאותה לו באמת; ולא אותו בלבד לקחה לה, אלא גם את כל כספו, באֹפן שלא זכיתי לראות אף פרוטה אחת מארבע מאות הליטרא. ביש-גדא שכמותי! סליחה, סיר!" – אמר סם, בכלותו את ספורו – "אבל כשאני נזכר בצערי זה, הריני מדבר והולך ואיני יכֹל להפסיק. כעגלה חדשה, שאופַניה נמשחו יפה.

כאשר כלה לדבר התעכב עוד רגע קטן, לראות אם לא יתנו לו איזו פקֻדה, ואחר יצא מן החדר.

– תשע וחצי – זוהי השעה הנכונה – עתה עת ללכת – אמר הג’נטלמן, שכמובן היה מר י’ינגל.

– ללכת? לשם-מה? – שאלה הדודה-הבתולה בקוקטיות.

– לשם הרשאה, מלאכי, חמדת-נפשי – להודיע בבית-התפלה – כדי שתהיי כֻלך שלי, למחר – ענה מר י’ינגל, בלחצו את ידה של הדודה-הבתולה.

– ההרשאה! – אמרה רחל בהתאדמה – אתה דוחק את השעה כל-כך!

נמהר נחישה – השעות, הימים, השבועות, החדשים, השנים יחלפו כברקים – לאחרי שנהיה מאֻחדים – חץ – רביבים- מכונת-קיטור – לנסיעה בת אלפי סוסים – כאין הם לעֻמת מהירות חיינו, הבאים עלינו לטובה.

– אולי אפשר – אלי אפשר שנכנס לחֻפה לפני בָּקרו של מחר? – שאלה רחל.

– אי-אפשר – בשום אֹפֶן – הכרזה בבית-התפלה – קבלת הרשאה היום – החתֻנה למחר.

– אני מפחדת מאד, פן יגַלה אחי את עקבותינו! – אמרה רחל.

– יגַלה? – הבל-הבלים – טֻלטל ונתנדנד יתר מדי בשבר העגלה – מלבד זה – זהירות מרֻבּה מצדנו – עזבנו את מרכבת-הדֹאר – הלכנו ברגלינו – לקחנו עגלה שכורה – באנו לבוֹרוֹ – המקום האחרון בכל העולם כֻלו, ששם תעלה על דעתו לבקשנו – הַ הַ הַ!- זהו רעיון מצֻין – מאד.

– אל נא תשהה שם זמן-רב – אמרה הדודה-הבתולה באהבה רבה, כאשר תקע מר י’ינגל על ראשו את מגבעתו המעוכה.

– זמן רב אתרחק ממך? – קוסמת אכזריה! –

ומר י’ינגל פזז אליה בשחוק, הדביק נשיקה צנועה על שפתיה, ויֵצא מן החדר ברקוד.

– איש-חמודות! – אמרה הבתולה, בסגרה את הדלת אחריו.

– בתולה זקנה טפשית – אמר מר י’ינגל, בעברו את המסדרון.

קשה לנו לבוא בהגיונות ורעיונות על-אודות תרמיתם של בני-מיננו. כי על-כן לא נרדוף אחרי מחשבותיו של מר י’ינגל, שהעסיקוהו כל עת לכתו אל “חברת יודעי דת-ודין”. לצֹרך ספורנו יספיק להודיע, כי לאחרי שהצליח להִמלט ממוקשי הדרקונים, לובשי הסנרים הלבנים, השומרים את המבוא לאותו המקום המֻקדם, הגיע בשלום אל לשכתו של סגן ההגמון הראשי, וזה ערך לו בלי-אִחור את התעודה הדרושה, כתובה על קלף בנוסח נעים מאד, מאת הארכיהגמון הקַנטרבּורי אל “הנאהבים והנעימים, אלפרד י’ינגל ורחל ורדל, שהוא דורש שלומם בחבה רבה”, וחתן-דנן שלשל בזהירות יתרה את התעודה החשובה לתוך כיס-בגדו ושב על עקביו, בנצחון, לבוֹרוֹ.

ובעוד הוא בדרך והנה שני ג’נטלמנים בעלי-בשר ואחד דק ושחוף, באו לחצר “הצבי הלבן”, והתחילו מבקשים סביבותיהם במבטי עיניהם איזו נפש אדם, אשר אליו יוכלו לפנות בשאלות וחקירות. מר שמואל וֶלר היה עסוק אז בגהוץ של זוג מגפים מֻפשלי השולַים, קנינו הפרטי של כפרי אחד, שבאותה שעה סעד את לבו בארֻחת-בֹקר קלה של שתים, שלש ליטרות בשר-צונן ושני בקבוקי פּוֹרטֶר, כדי להחליף כח אחרי התלאות והעמל הכבד של שוּק בוֹרוֹ.

הג’נטלמן הצנום נגש אפוא אל סם.

– ידידי – פתח ואמר.

– הנך מסתמא מחברת “שואלי חנם” – חשב סם בלבו – אלמלא כן לא היית עושה אותי לידידך על רגל אחת.

ובקול רם שאל:

– מה חפצך, סיר?

– הגידה-נא, ידידי – אמר הג’נטלמן הדק, בשֵׁעול של פיוס – היש לכם עתה אכסנאים רבים? הנך עסוק מאד – הלא?

סם בחן בעיניו את השואל. זה היה אדם גוץ וצנום, עם פנים שחרחורים מהֻקצעים, ועינים קטנות שחורות, שלא פסקו מלקרוץ ולרמוז לשני צדי החֹטם המחֻדד והסקרן, כאִלו הן משחקות במחבואים עם האבר הזה. הוא היה לבוש כֻלו שחורים, שבעדם הֻבלט ביותר הענק הלבן שעל צוארו וכתנתו הצחורה, ועל רגליו היו מגפים, שנוצצו כעיניו. שרשרת-שעון של זהב וחותמות ירדו מתוך כיס-מקטָרנו והתלבטו על מכנסיו. את נעלי-ידיו נשא בתוך ידיו, ולא עליהן; ובדברו היה מניח ידיו מתחת לקפולי-בגדו, בארשת של איש המלֻמד לערוך שאלות, המביאות את הנשאל בין המצעים.

עסוק מאד, הלא? – חזר ואמר האיש הגוץ

– די והותר, סיר – ענה סם – אין אנו פושטים את הרגל, ואין אנו מאספים ממון. אנחנו אוכלים את בשר-הכבש שלנו בלי קפריסין, ואין אנחנו מחזרים אחרי חזֶרת, אם יבוא לידינו בשר-שור.

– הנך לץ גדול, כפי-הנראה – אמר האיש הגוץ.

– אחי הבכור היה נגוע במחלה זו – ענה סם – לכן אפשר שדבקה גם בי, כי היינו שוכבים במטה אחת.

– אכן בנין עתיק משֻׁנה הוא הבית הזה! – העיר האדם הקטן, בהביטו סביבותיו.

– אִלו הואלת להודיענו מראש, כי תכבדנו בבקורך, אזי היינו מתקנים ומחדשים אותו – ענה סם העשוי לבלי-חת.

התשובות המשתמטות הללו הכזיבו, כפי-הנראה, את תוחלתו של האיש הגוץ; כי על-כן הסתלק הצדה עם שני הג’נטלמנים בעלי-הבשר, כדי להתיעץ מה לעשות. ואחרי תֹם אספת-המועצה הקצרה, הריח האיש הגוץ במתינות קצת טבק מקֻפסת-כסף מָארכה, וכנראה היה נכון לחדש את החקירה והדרישה, והנה אחד משני הג’נטלמנים הבריאים, אשר, מלבד פנים מפיקים טוב-לב, הצטַיֵן גם בזוג משקפים ובזוג של נעלים נמוכות, נגש פתאם אל סם ואמר:

– בעצם הדבר כך הוא המעשה: ידידי זה (בהראותו באצבע על בעל-הבטן השני) רוצה לתת לך חצי-הליטרא, אם תענה על שתים, שלש - - -

– “אבל אדוני הנכבד – אדוני הנכבד מאד” הפסיקו האיש הגוץ – הרשני-נא, אדוני הנכבד, להזכיר לך את העִקר הראשון והכלל הגדול בענינים כאלה: מכיון שמסרת דבר בידיו של המֻמחה לכך, אין לך עוד רשות להתערב במהלך העסק, ואתה מחֻיב לסמוך עליו ולבטוח בו באמונה שלמה. באמת, מר- - - (והוא פנה אל הג’נטלמן השמן השני ואמר אליו) שכחתי את שמו של ידידך הנכבד.

– פיקוִיק – ענה מר ורדל, כי, כמובן, היה זה בעל-אחֻזת מינרפַרם העליז.

– אה, פקוִיק – כן, כן, מר פיקוִיק: סלח נא לי, אדוני הנכבד. אשמח מאד לשמוע את דעתך הפרטית, בתור חובב עניני דת ודין; אבל הלא תבין בעצמך, כי לא טובה כלל התערבותך, בשעה שאני עוסק בדבר, ובפרט כשאתה בא עם הצעה מושכת ומפַתה כזו של חצי-ליטרא. באמת, אדוני הנכבד, באמת.

– והאיש הגוץ תחב בחטמו קֹמץ טבק מסֻים במרץ גדול, כדי לתת יתר חזוק לדבריו, ופניו הפיקו עמקות יתרה.

– כוָנתי היחידה היתה רק להחיש קצו של ענין רע זה, ולא יותר – באר מר פיקוִיק.

– נכון מאד, נכון מאד, - אמר האיש הגוץ.

– ועל-כן – הוסיף מר פיקוִיק – השתמשתי בתחבולה, אשר נסיונותי וידיעתי את הבריות הורוני, שהיא עלולה ביותר להביא אל התכלית הנכספה.

– כן, כן – אמר האדם הקטן – טוב מאד, טוב מאד. אבל עליך היה להציעה לי. אני בטוח, אדוני הנכבד, כי לא נִכחד ממך, באיזו בטחון בלי-מצרים צריך בעל-הדין לסמוך על הפרקליט המֻמחה המֻרשה שלו. ואם דבר מפֹרסם כזה צריך עוד ראיה, הריני להזכירך, אדוני הנכבד, את המשפט הידוע בדבר בַּרנוֶל -

– אין מביאים ראיה ממשפט ג’ורג' ברנול – הפסיקו סם, שהאזין עד-עתה בתמהון לשיחת-וִכוח זו – הכל יודעים, מה היה טיבו של משפט זה, ודעתי היתה תמיד, כי האשה הצעירה, היא היא שהיתה צריכה להתנדנד על עץ-התליה, ולא הוא. אבל מה שעבר עבר, וגם כל אותו הענין אינו שַׁיָך כלל לנִדון שלפנינו. גופה של עובדה היא, שאתם חפצים, שאקבל מכם חצי-הליטרא. טוב מאד: הריני מוכן ומזֻמן לקחת את ה“מזֻמן”, - כמדֻמני, שאיני יכֹל לענות תשובה יתר הגונה, האין זאת, סיר? (מר פיקוִיק שוחק). ועתה נשארה עוד רק שאלה אחת: איזה שד אתם דורשים ממני? כמו שאמר אותו האיש. בשעה שנגלה לעיניו רוח מעולם-האמת.

– אנחנו חפצים לדעת - - פתח מר ורדל.

– אדוני הנכבד – אדוני הנכבד – שסע אותו האדם הקטן בזריזות יתרה.

מר ורדל הניע את כתפיו וידֹם

– אנחנו חפצים לדעת – אמר האיש הגוץ בחגיגיות מיֻחדת – ואנחנו עורכים את השאלה אליך, כדי שלא לעורר דאגה ופחד בבית פנימה, - אנחנו חפצים לדעת, מי מתאכסן עתה בבית הזה?

מי נמצא עתה בבית הזה! – ענה סם, שבמוחו התגשמו תמיד האכסנאים באותו חלק של תלבשתם, שעמד תחת השגחתו הפרטית – יש רגל-עץ במספר 6; יש זוג של מגפים היסיים במספר 13; יש שני זוגות של חצאי-נעלים בחדר-המסחר; יש עוד המגפים מֻפשלי-השולים הללו בחדר המיֻחד שמאחורי המזנון; ועוד חמשה זוגות כאלה באולם הקהוה.

– ולא יותר? – שאל האדם הקטן.

– חכה מעט – ענה סם מתוך הרהור, כמתאמץ לזכור נשכחות – כן יש עוד זוג מגפים בנוסח וֶלינגטון, בָּלים למדי, וזוג נעלי גבירה במספר 5.

– איזה מין נעלים הן? – שאל מר ורדל בחפזון, לאחרי שהוא ומר פיקויק עמדו נדהמים לשֵׁמע סטטיסטיקה משֻׁנה זו

מלאכת ערי-השדה – ענה סם.

ושם הסנדלר רשום עליהן?

כן, ברוין.

מאיזה מקום?

מוגלטון.

הם הם! – קרא ורדל – חי-אלהים, אנחנו מצאנום.

אי-אפשר! – אמר האדם הקטן.

כן, הלכו לקבל הרשאה.

אם-כן באנו בעוד מועד! – קרא מר ורדל בקול רם – הכניסנו מיד על החדר; אסור לנו לאבד אף רגע!

אנא אדוני הנכבד – אמר האיש הגוץ – בבקשה ממך, אדוני הנכבד: זהירות, זהירות!

ובדברו הוציא מכיסו ארנקי של משי אדֹם, ומתוכו מטבע של ליטרא-סטרלינג, ונעץ עיניו בסם. הלה עוה פניו בצחוק רב-הכונה.

– הכניסנו אל החדר תכף-ומיד, בלי שאלה והודעה מראש, והמטבע כֻלה שלך – אמר האדם הקטן.

סם השליך את המגפַים מֻפשלי-השולים לקרן-זוית, ויולך את הג’נטלמנים דרך מבוא אפל על מדרגה רחבה. כאשר הגיעו אל הדיוטא השנית, עמד תחתיו ויושט את ידו.

– הרי לך – לחש עורך-הדין וישלשל את מטבע הזהב לתוך כפו של מורה-הדרך.

סם צעד עוד פסיעות אחדות לפנים ויעמוד לפני דלת אחת.

– זהו החדר? – שאל הפרקליט הגוץ.

סם הרכין ראשו לאות “הן”.

ורדל הזקן פתח את הדלת, ושלשת הג’נטלמנים נכנסו החדרה, בו ברגע שמר י’ינגל, ששב זה עתה הביתה, הראה לדודה-הבתולה את תעודת-הרשיון שקבל.

הבתולה צרחה מר, ותתנפל על כסא ותכבוש פניה בכפיה. מר י’ינגל קמט את כתב-ההרשאה בידו ויתחבהו לתוך כיס-בגדו. והאורחים הלא-קרואים צעדו לפנים ויעמדו באמצע החדר.

– אתה – אתה הנך נבל כדאיבעי – קרא מר ורדל בנשימה קטועה מתוך סערת-חמה.

– אדוני הנכבד, אדוני הנכבד – פנה אליו הפרקליט הגוץ, בהניחו את מגבעתו על השלחן – אנא, הזהר נא! העלבה בדבור-פה – קובלנא – תשלומי קנס – הֵרָגע נא, אדוני הנכבד – בבקשה ממך –

– איך נועזת לסחוב את אחותי מביתי? – הרעים הג’נטלמן הזקן.

– כן, כן – זה טוב ונכון – הסכים הפרקליט הקטן – כך רשאי אתה לשאול. כן, איככה נועזת, סיר? הלא תענה, סיר.

– מי אתה, שד גוץ? שאג מר י’ינגל בקול מאַיֵם כל-כך, שהפרקליט הקטן נרתע לאחוריו פסיעות אחדות.

– מי הוא, אתה הרמאי? – קרא מר ורדל – הוא עורך-הדין שלי, מר פֶרקֶר. פרקר, אני חפץ שהבליעל הזה ימסר לדין, שיאסרוהו בכלא, שיגזרו עליו גזר-דין קשה – אני חפץ – אני חפץ לאבדו, לעשות אתו כָלה! – ואַת, רחל" – פנה פתאם אל אחותו – "אַת בשנות-חייך, שכבר זקנת למדי לדעת ולהבין מה שאת עושה אַת ברחת בהחבא עם איזה ריקא נע-ונד, לחרפת משפחתך ולאסונך אַת. כלום לא שמת לבך כלל על מעשיך? – חבשי לראשך את מגבעתך, ונסע יחדו הביתה. משרת! יֻתַּן לנו תכף-ומיד מרכבה, והבא את חשבונה של הגבירה. השמעת?

כרגע! ענה סם, אשר לקול-צלצולו הסוער של ורדל הנגרש, טס לתוך החדר המהירות גדולה, שהיתה עלולה להפליא את מי שלא ידע, שבכל עת הראיון הזה עמד מאחרי הדלת בעין מצֻמֶדת אל חור-המנעול.

– חבשי מגבעתך לראשך! – חזר מר ורדל.

– אל תחבשי! – אמר י’ינגל – עזבו את החדר, אדוני – אין לכם עסק בכאן – הגבירה רשאית לעשות כטוב בעיניה – הלא כבר מלאו לה עשרים ואחת שנה.

– עשרים ואחת! – קרא ורדל בבוז – יותר מארבעים ואחת!

– זה לא אמת! – קראה הדודה-הבתולה, אשר כעסה התגבר על החלטתה הראשונה להתעלף.

– אמת ויציב! – השיב מר ורדל – כבר הנך בת-חמשים, מבלי הפחית אף שעה אחת.

אז צעקה הבתולה מרה ותתעלף.

– כוס מים! – מהר מר פיקויק הרחמן ללכת לבקש מאת בעלת-האכסניא.

– כוס מים! שָׁנה מר ורדל הרתחן – הביאו עביט מלא ושפכו עליה! כך נאה לה.

– הוי, איך תוכל להתנהג ככה כבהמה-גסה! – קראה בעלת-האכסניא רכת-הלב – העלובה, האֻמללה! – שובי לאיתנך, יקירתי – שתי-נא מעט מן השקוי הזה – אז ייטב לך – אל-נא תתיאשי – אוהבים אותך –

בקריאות קטועות כאלה ודומיהן, התעמלה בעלת-האכסניא, בעזרת אמָתה, להשיב רוחה של רחל אל קרבה: שפשפה את רקותיה בחֹמץ, ספקה לה על כפות ידיה, דִגדגה לה בחטמה, פתחה לה את הקוֹרסיט, ובכלל עשתה לה את כל הסגֻלות והתחבולות, שרגילות נשים רחמניות לעשות לגבירות עדינות, המתלמדות בהיסט יריקה.

– המרכבה נכונה – אמר סם, בהופיעו בפתח.

– הבה נלכה – קרא מר ורדל – אני אשאנה למַטה!

לשֵמע הצעה זו, התגברה ההיסטיריקה ביתר-עז.

בעלת-האכסניא היתה מוכנת כבר למחות בכל תקף נגד זממו של מר ורדל, אף כבר שאלה אותו, האם חושב הוא את עצמו למושל עולם, - אך כאן התערב מר י’ינגל בדבר.

– איש-הנעלים! – קרא אל סם – לך וקרא לי את השוטר!

– חכה-נא, המתן-נא – אמר מר פרקר הגוץ – הִמָלך-נא, מיד. התישב בדעתך –

– איני רוצה ואיני צריך להמלך ולהתישב – השיב י’ינגל – "היא גבירה חפשית – ואני חפץ לראות, מי שיעיז לקחתה מזה בחֹזק-יד – בעל-כרחה.

– איני רוצה שיקחוני מזה – צפצפה הדודה-הבתולה – אין רצוני בכך. (כאן התחדשה ההיסטיריקה וההתעלפות בצורה איֻמה).

– אדוני הנכבד – אמר האדם הקטן בקול נמוך, במשכו את מר ורדל ואת מר פיקויק הצדה – אדוני הנכבד מאד, אנחנו נמצאים עתה במצב קשה מאד. זהו ענין רע מאד, שכמוהו לא נזדמן לי בכל ימי פרקליטותי. הלא באמת, אדוני הנכבד, באמת אין לנו כל יפוי-כח לבדוק ולבקר את מעשיה של גבירה זו. כי על-כן הזהרתי אותך, אדוני הנכבד, עוד לפני בואנו הלום, שאין כאן שום דרך אחרת מלבד פשרה.

– איזה מין פשרה היית מציע לנו? – שאל מר פיקויק אחרי שתיקה כללית קצרה.

– ראה-נא, אדוני הנכבד מאד, הנה ידידנו נמצא עתה במצב לא-נעים עד מאד. ועל-כן עלינו להֵאוֹת להביא קרבן-כסף.

– אני מוכן ומזֻמן לסבול כל הפסד-ממון שיהיה, ובלבד שלא להמיט עלינו חרפה שכזו ולא לתת לאותה מטֹרפת לעשות את עצמה אֻמללה לכל ימי חייה – אמר מר ורדל.

– אם-כן, נראה לי, שלא קשה יהיה להתפשר – אמר הגוץ בעסקנות זריזה; ואחר הוסיף בקול רם: - מר י’ינגל, אולי תואיל לעבור אתנו, לרגע קטן, אל החדר הסמוך?

מר י’ינגל הסכים לכך, וארבעתם סרו לחדר פנוי.

עתה, אדוני – פתח ואמר האדם הקטן, לאחרי שנעל היטב את הדלת – נראה-נא, אולי נוכל לסדר את הענין בדרך שלום - הואילה-נא, אדוני, ללכת אתי לפנה זו, ליד החלון – שם נוכל לשיח שנינו באין מפריע – אנא, אדוני, שב-נא. עתה, אדוני הנכבד, בינינו לבין עצמנו, הרי אנחנו יודעים, כי ברחת עם הגבירה הזאת מאהבתך העזה לממוֹנה. אל-נא בקצפך, אדוני – בינינו לבין עצמנו יודעים אנחנו ברור, כי כן הדבר. אנחנו שנינו הננו אנשים מן העולם הגדול, ואנחנו יודעים היטב, כי ידידינו אלה אינם כן כלל, - האין זאת?

פניו של מר י’ינגל אורו לאט-לאט לשֵׁמע הדבורים הללו, ובעינו השמאלית נוצצה, לרגע קטן, מעין קריצת-ערמה של הסכמה.

– טוב מאד, טוב מאד – הוסיף הפרקליט הגוץ, בראותו את הרֹשם שעושים דבריו על איש שיחתו – ואולם עובדה היא כי מלבד מאות אחדות, אין לגבירה זו כמעט כלום עד מות אמה – והגבירה הזקנה היא מן הבנין החזק.

– הגבירה הזקנה! – הפליט מר י’ינגל בהדגשה מיֻחדת.

– אמנם כן – ענה הפרקליט מתוך שִׁעול קל – צדקת, אדוני הנכבד, היא איננה עוד צעירה-לימים. אבל היא בת למשפחה עתיקה וכבירת-ימים, מגזע ישישים. אביה הראשון של המשפחה התישב במחוז קֶנט בימים אשר בא יוליוס קיסר להלחם בבריטניה; ובכל צאצאיו, עד הזמן הזה, היה רק אחד שמת לפני מלֹאת לו שמֹנים וחמש שנה, וגם זה רק, מפני שאותו האחד נכרת ראשו בפקֻדתו של אחד מן ההייגריכים. ואל תשכח, אדוני היקר, כי לגבירה הזקנה עוד לא מלאו שבעים ושלש.

והאדם הקטן עשה הפסקה, וירח מלא-אצבעו טבק.

– ובכן? – קרא מר י’ינגל.

– ובכן, אדוני הנכבד והיקר – אתה אינך מן המריחים? – אשריך וטוב לך – זהו הרגל שעולה בדמים מרֻבים – ובכן, אדוני הנכבד, אתה הנך צעיר יפה-תֹאר, זריז, אדם מן העולם, מסֻגל להתקדם ולתעלות בחיים, אם רק יהיה בידך הכסף הדרוש לכך – הלא?

– ובכן? שנה מר י’ינגל.

– כלום לא הבינות את כונתי? –

– לא כל-צרכי –

– האם אינך חושב – אני נגש עתה לעצם הדבר בלי הקדמות – האם אינך חושב, אדוני היקר, כי חמשים ליטרא וחֹפש, עדיף הרבה ממיס ורדל ותוחלת ממֻשכה?

– לא יספיק – זה אינו אפילו החצי! – ענה מר י’ינגל בקומו.

– אל-נא, אל-נא, אדוני הנכבד –התנגד הפרקליט הגוץ, בתפשו אותו בכפתור בגדו – "זהו סכום הגון מאד – איש חרוץ כמוך יוכל להרבותו פי-שלשה בזמן קצר עד-מאד. הרבה יש לעשות בחמשים ליטרא, אדוני הנכבד.

– ועוד יותר במאה וחמשים – השיב מר י’ינגל בקרירות.

– אדוני הנכבד, אל-נא נבלה עתנו בבקיעת תבן – נֹאמר – נֹאמר – שבעים.

– לא יספיקו.

– אל-נא תברח, אדוני הנכבד – אנא, אל-נא בחפזון – ובכן! שמֹנים – הנני ואכתוב לך צ’יק תכף-ומיד.

– לא יספיקו!

– אם-כן, אדוני היקר – אמר האדם הקטן, בהוסיפו לאחוז בכפתורו – אם-כן אפוא, הגידה-נא אתה כמה יספיקו.

– העסק מרֻבה בהוצאות – כלתה פרוטה מן הכיס – מרכבות-הדֹאר תשע ליטרות – הרשאה שלש – הרי לך שתים-עשרה – דמי-פצוי מאה – בסך-הכל מאה ושתים-עשרה. חלוּל כבודי ועזיבת הגבירה…

– כן, כן, אדוני היקר – הפסיקו הפרקליט בקריצה של ידען – שני הפרטים האחרונים אינם שוים לדבר עליהם – ובכן מאה ושתים-עשרה – נאמר מספר עגֹל: מאה –

– ועשרים – מִלא אחריו מר י’ינגל.

– רב לך, רב לך! כרגע אכתוב לך צ’יק – אמר האדם הגוץ. וישב אל השֻׁלחן לכתוב.

– אני אקבע את זמן הפרעון ליום-מחרתים – הוסיף הפרקליט, בהביטו אל מר ורדל כשואל בעצתו – ובינתים נספיק להוליך מכאן את הגבירה.

מר ורדל הרכין ראשו לאות “הן”, בפנים זועפות.

– אם-כן, מאה – אמר הפרקליט הגוץ.

– ועשרים – עמד מר י’ינגל על דעתו.

– אבל אדוני הנכבד – התחיל טוען הפרקליט.

– תנם לו, וילך לו! – קרא מר ורדל.

האיש הגוץ כתב את הצ’יק, ומר י’ינגל מהר ושלשל אותו לתוך כיסו.

– ועתה צא מן הבית הזה כרגע! – קרא מר ורדל בקומו.

– אדוני הנכבד מאד – טען הפרקליט הגוץ.

– ודע לך – הוסיף מר ורדל, מבלי שים לב לאזהרות פרקליטו – דע לך, כי שום דבר בעולם, ואף לא קלון ביתי, לא היה מכריח אותי להסכים לפשרה זו, אלמלא ידעתי אל-נכון, כי כל מה שתוסיף להניח כסף לתוך כיסך, כן תמהר לנפול בכפיו של השד – אף שבאמת התמסרת לו זה כבר –

– אדוני הנכבד מאד – האיץ בו הפרקליט שוב.

– הנח לי, פרקר – אמר הג’נטלמן הזקן בקֹצר-רוח; ובפנותו אל, י’ינגל הוסיף: - ועתה עזוב את החדר תכף-ומיד!

– כרגע אסע מזה – ענה י’ינגל במנוחה שלמה – שלום, שלום, פיקוִיק!

אלו יכל אדם מן הצד להסתכל בפניו של האדם הגדול – הנושא הראשי של ספרנו – במשך החלק האחרון של שיחה זו, היה בודאי תמה מאד, היאך לא נתפקעו זגוגיות-משקפיו מאש החֵמה, שֶׁשִׁלהבה בעיניו, כששמע את שמו יוצא מפי הנבל באינטימיות כזו, כאִלו לבו גס בו כל הימים. חמתו בערה בו עד להשחית, נחיריו התרחבו, ואגרופיו נקפצו מאליהם – אבל הוא עצר ברוחו הסוער ולא הפך את הבליעל לגל של עצמות.

– הרי לך – הוסיף הרמאי החצוף, בזרקו את ההרשאה לרגלי מר פיקויק – "אין לכם אלא לשַׁנות את השם – אז תסכון, יחד עם הגבירה, “לטופי”.

מר פיקויק היה אמנם פילוסוף, אבל הרי גם הפילוסופים אינם סוף-סוף אלא אנשי-מגן, מלֻבשים שריון החכמה. החץ אשר ירה אליו הנבל, חדר בעד הדבקים של שריון הפילוסופיה שלו ויפגע בעצם לבבו. בזעם-אפו זרק הדיותה אחריו, ואף הוא עצמו השתער אליו. אך מר י’ינגל כבר גז חיש, והפילוסוף נפל בזרועותיו הפתוחות של סם.

– הו, הו! – אמר המשרת המיֻחד במינו – כלי-בית הם, כפי הנראה, בזול גדול במחנכם, סיר. ראה-נא, מה נפלאה היא הדיו שלנו: היא כותבת מאליה. הנה רשמה על הקיר את חתימת-ידך, ג’נטלמן זקן. עמוד תחתיך ועצור ברוחך, סיר. כלום יש תועלת לדלוק אחרי איש בעל-מזל, שכבר הגיע בודאי אל קצהו השני של בוֹרוֹ!

לבו של מר פיקוִיק, כאותו של כל האנשים הגדולים באמת, היה פתוח תמיד לדברים של טעם. הוא היה מהיר ונמרץ בשקול-הדעת, כי על-כן הספיק לו רגע אחד להביאו לידי הכרה, כי אין לו על מי לשפוך חמתו, וקצפו אין-אונים.

ובאותה מהירות שהתלקחה חמתו, כך שקעה ודעכה. הוא שאף רוח בכבדות והביט על חבריו בחבה ונעימות.

האם נספר לקוראינו את כל צרתה ויגונה ויללותיה של מיס ורדל, לאחרי שנודע לה את אשר עולל לה מעריצה הבוגד? האם נערוך כאן את פרשת הסצינה הקורעת-לב הלזו, כפי אשר תאר אותה מר פיקויק באמנות מצֻינה? ספר-זכרונותיו פתוח לפנינו, נכתם בדמעות של רחמים רבים וחמלה אנושית; מלה אחת, ותאורו יעבור ליד המדפים. אך לא! נהיה-נא תקיפים בהחלטתנו! לא נקרע את לב הקוראים בציור יסורים כאלה!

עצובים ודוממים התנהלו בכבדות ביום-המחרת במרכבת-הדֹאר העולה למוגלטון, שני הרֵעים והבתולה העזובה. צללי ליל-קיץ עכורים וקודרים כסו את כל הסביבה, כאשר הגיעו הנוסעים העגומים לדינגלי-דיל ורגליהם עמדו שוב בשער מינר-פַרם.

פרק יא: נסיעה שניה וגלוי עתיקות. החלטתו של מר פיקויק להשתתף בבחירות. כתב-יד של הכהן הזקן

ליל-מנוחה ונֹפש בתוך השַׁלוה המָחלטת שבדינגלי-דיל, ושעה אחת של טיול בבֹקר למחרתו באויר הרענן והריחני, הספיקו להשיב את מר פיקויק לאיתנו הראשון ולהשכיח כליל את כל התלאות וענויי הגוף והנפש, אשר מצאוהו בנסיעתו. האדם הגדול הזה לא ראה את חבריו ותלמידיו שתי מעת-לעת רצופות; ועל-כן, כאשר פגש במר וינקל ומר סנודגרס, בשובו מטיול-הבֹקר שלו, קדם פניהם בשמחה ובהנאה עצומה ונתן להם שלום בחֹם ובהתפעלות, שלא יוכל הדמיון הפשוט לשער כלל. ואמנם השמחה היתה הדדית, - כי מי זה יוכל להפקיע עצמו ממנה, למראה הפּנים הנוהרים של מר פיקויק? ואולם על פניהם של חבריו רבצה בכל-זאת עב קטנה, שלא נעלמה מעיני האדם הגדול, אבל לא יכל למצא לה פתרוֹנים. בפניהם היתה ארשת של סוד ומסתורין, שאינה מצויה בהם כלל, ועל-כן עוררה דאגה.

– ומה שלום טופמן? שאל מר פיקוִיק, לאחר שנתן להם שלום בתקיעת-כף של חבה יתרה.

מר וינקל שאליו נערכה השאלה ביחוד, לא ענה דבר. הוא הסב את ראשו והשתקע, כנראה, בהרהורים נוגים.

– סנורגרס – אמר מר פיקויק ברגש – מה שלום ידידנו? החולה הוא?

– לא – ענה סנודגרס, ובין ריסי-עיניו ההוזות רעדה דמעה כטפת-גשם על מסגרת-החלון – לא, הוא איננו חולה.

מר פיקויק החריש רגע ויסתכל בפניהם של שני רעיו חליפות.

– וינקל, סנודגרס, מה פשר כל זה? – אמר לבסוף – איה ידידנו? מה אֵרַע? דברו! אני משביע אתכם, אני מתחנן אליכם – לא – אני מצוה אתכם – ענוני-נא!

– בכל ישותו של מר פיקויק היתה איזו חגיגיות, איזו חשיבות, שאי-אפשר לעמוד בפניה.

– הוא הלך מזה – ענה מר סנודגרס.

– נסע מזה! – זעק מר פיקויק – עזב אותנו!

– נָסע – שָׁנה מר סנודגרס.

– לאן? – קרא מר פיקויק.

– בבֵרור איננו יודעים, אבל אפשר לשער על-פי הפתק הזה – ענה מר סנודגרס, בהוציאו מכיסו מכתב שהושיט לחברו ומורהו – אתמול בבֹקר, כשנתקבל מכתב מאת מר ורדל, שהודיע כי בערב תשובו הביתה עם אחותו, הרגשנו, כי היגון שהקדיר את רוחו של ידידנו כל אותם הימים, התגבר עוד יותר. רגעים מועטים אחרי-כן התעלם מן העין. בקשנו אותו כל היום כלו, ולעת ערב הובא לנו מכתב זה על-ידי משרת של “הכתר” במוגלטון. ידידנו מסר לו את המכתב עוד בבֹקר, אך צוהו בפקֻדה נמרצה לבל ימצאהו לידינו, עד אשר יכסה החֹשך את הארץ.

מר פיקויק פתח את המכתב זה היה כתב-ידו של טופמן ובו נאמר כדברים האלה:

פיקוִיק יקירי!

אתה, ידידי הנכבד, עומד למעלה מכל סערות-היצר ומכל החֻלשות שרֹב בני-תמותה משֻׁעבדים להם. כי על-כן לא תוכל לדעת ולהבין, מה זאת אומרת, להיות, בשעה אחת, נעזב מנפש אהובה ומלאה קסם וחן, ומרֻמה על-ידי נכליו של נבל, שהסתיר את ערמתו ונבלותו תחת מסוה הידידות, אקוה, כי לעולם לא תדע ולא תרגיש זאת.

אם תפנה אלי במכתב על-פי הכתֹבת: “בקבוק העור”, קובּהם, קֶנט, הגע יגיע לידי – אם רק אהיה עוד בחיים. אני ממהר לצאת מאותו חלק העולם, שנעשה מאוס ושנוא עלי ביותר. אפשר, שאצא מן העולָם בכלל, ואז – נוּדה לי וסלח לי. החיים היוּ לי לזרא – נלאיתי נשוא, האש היוקדת בתוך כל אחד מאתנו, דומה לוָו של סַבָּלים, ובו תלוי כל המשא הכבד של הדאגות והצער וצרות החיים. ואם תדעך האש הזאת, לא יהיה בנו עוד כח לשאת ולסבול, ואנחנו נכרע ונפול תחת כֹבד המשא. תוכל לאמר לרחל… הוי, השם הזה! –

טריסי טופמן.

– עלינו לעזוב את המקום הזה תכף-ומיד – אמר מר פיקוִיק, בקפלו את המכתב – הן חוץ מכל זה לא מן הנמוס היה לנו לשהות פֹה עוד, אחרי כל אותם המאורעות, ועתה הלא אנחנו מחֻיבים למהר לנסוע מזה, כדי להחל לבקש את ידידנו.

וככלותו לדבר כונן צעדיו אל הבית.

מחשבתו נמסרה תכף לבעלי-הבית. אלה נסו לעצרו עוד על-ידי בקשות והפצרות חמות היוצאות מן הלב, אך מר פיקוִיק היה הפעם קשה כארז. עסקים נחוצים, אמר, מכריחים אותי לנסוע מזה.

באותו מעמד היה גם הכהן הזקן.

– האמנם אומר אתה לעזבנו? – שאל, במשכו את מר פיקוִיק הצדה.

מר פיקוִיק שָׁנה לו, כי זוהי החלטתו המוצקה, ומינה לא יזוע.

– אם-כן – אמר הכהן הזקן – הנני מוסר לך כתב-יָד קטן, אשר קויתי בתחלה להתכבד לקראו לפניכם במו-פי. אחד מידידי היה רופא בבית-התעלה לחולי-הרוח שבכאן, ואחרי מותו מצאתי כתב-יד זה בתוך ערֵמת כתבים אחרים, שהיתה רשות בידי לשמרם או להבהירם, לפי שקול-דעתי. הכתב איננו של ידידי המת; אבל אינני יכל להכריע, אם יצא באמת מתחת ידו של מטֹרף, או שאיש בריא כתבו על-פי הזיותיו של אחד האֻמללים ההם (מה שמתקבל על דעתי יותר). קחהו וקרא בו, אדוני הנכבד, ושפוט בעצמך.

מר פיקוִיק לקח את כתב-היד ויפָּטר מן הזקן הנעים מתוך הרבה דברי חבה ויקר.

קשה יותר היתה פּרֵדתם מבני-הבית, אשר נהגו בהם מדת הכנסת-אורחים בחבה ונעימות רבה כל-כך. מר פיקויק נשק לעלמות הצעירות,- כמעט שאמרנו “בנשיקות אב”, אבל הרי אפשר, שהכניס בסִמני-ברכה אלה חמימות יתר גדולה קצת ולכן אולי לא יעלה הדמיון יפה. מעל הגבירה הזקנה נפרד בחבוק ולטיפות של בן אוהב; ובדרך פטריארכאלי גמור טפח להן למשרתות על לחייהן הורֻדות, בתחבו לתוך ידיהן אותות-חסד יתר מוחשים.

ארוכה ונלבבה ביותר היתה ההתפטרות מבעל-הבית, הזקן הנעים, וממר טרונדל. באותה שעה התעלם פתאם מר דנודגרס, וצריכים היו לקרא אליו כמה פעמים, עד אשר הופיע מירכתי מבוא אפל, ואחריו מיס אימיליה, שעיניה הבהירות והנוצצות תמיד, נראו הפעם מועָמות ומדֻמדמות מאד. אז התאוששו שלשת החברים וַיֵעָקרו מחבוקיהם של בעלי-הבית. ובצאתם לאִטם מן האחֻזה, הביטו עוד פעמים רבות מאחריהם, כדי לזון עיניהם עוד בנוה-השלום והנדיבות והשמחה הזה; ומר סנודגרס הפריח כמה וכמה נשיקות באויר, לתשובה והודאה על נפנוף של מטפחת-אף (של אשה, כפי-הנראה), מאחד החלונות של הדיוטא העליונה, שלא חדלה להתנפנף באויר, עד שפנו הנוסעים לקרן-זוית, והבית נתעלם מן העין.

במוגלטון תפסו להם מקום בדיליג’נס העולה לרוצ’יסטר, וכאשר הגיעו לעיר זו, כבר רפתה מעליהם תוגת-הפרֵדה במדה מספיקה, עד שהיה ביכלתם לאכֹל לתֵאבון סעֻדת-צהרים רבת הכמות והאיכות. ואחרי אשר חקרו ודרשו היטב על-אודות הדרך לקובהם, שמו פעמיהם לאותו מקום.

זה היה טיול נחמד, באותו בין-השמשות של חֹדש יוני. הדרך עבר בחֹרש מֵצל, בין עבֻתים, שאוירו התקרר עוד יותר על-ידי הרוח הצח, אשר זעזע בנעימות את העפאים, ומסביבם רעש היער מקול-זמירות הצפרים, שהתנדנדו בנחת על בדי הדליות. הקיסוס והאזוב השתרגו עלו באשכלות עבים על גזעי העצים הכבירים, עתיקי-הימים, והדשא הרך כסה במרבד-משי ירֹק את כל פני הקרקע.

לאחרי שיצאו את היער הגיעו החברים הטיָלים אל גן פתוח, שבתוכו התנשא ארמון עתיק, בנוי בטעמו המשֻׁנֶה ובנוסח הציורי של דוד אלישבע המלכה. בין עצי אלונים ותדהר ענקיים נגלו פְּרספֶקטיבות רחוקות לכל עבר; עדרים גדולים של צבאים ואיָלים לחכו את העשב הרענן, ולפעמים טסה על-פני הדרך ארנבת נפחדה, קלה ופזיזה, כצלם של העבים הקטנים, המרחפים על הגוף, המופז בקרני שמש-קיץ.

– אם זה המקום – אמר מר פיקוִיק, בהביטו סביבותיו – אם אל המקום הזה יחושו מפלט להם מן העולם כל אלה, המנֻגעים במחלת ידידנו הנעלם, אזי אדַמה, כי עד-מהרה תשוב אליהם אהבת החיים ודבקותם באותו העולם, שהם אומרים לצאת ממנו.

– גם אני כן אחשוב – אמר מר וינקל.

– ובאמת – הוסיף מר פיקויק, כשהגיעו אל הכפר לאחרי טיול של חצי-שעה – באמת לא ראיתי מימי מקום יפה, נחמד ונעים כזה, אף ששונא-אדם בחר לשבת בו.

– מר וינקל ומר סנודגרס הסכימו גם הם לדעה זו; ואחרי שהראו להם אנשי הכפר את הדרך אל “בקבוק העור”, באו אל בית-המשתה הנקי והמרֻוח הזה ומיד שאלו לג’נטלמן ששמו טופמן.

– הכנס את הג’נטלמנים אל האולם, תום –צותה בעלת-הבית.

הכפרי הצעיר, בחור כארזים, פתח להם דלת בקצה המסדרון, ושלשת החברים נכנסו לחדר ארֹך ונמוך, מלא כסאות עם גבות-עור רמים מאד, עשויים בתבנית משֻׁנֶה, וקירותיו מקֻשטים בהמון תמונות וציורים, מלאכה גסה מזמן קדום לפי הערך. בקצה החדר עמד שֻׁלחן, מכֻסֶה מפה צחורה, ועליו צלי-ברבור שמן, כתלי-חזיר, שבר וכל כיוצא בזה. ואל אותו השלחן ישב לו מר טופמן, שבאותה שעה לא דמה כל-עִקר לאיש, שמתעתד לצאת מן העולם.

כשנכנסו חבריו מהר והניח את הסכין והמַזלג על פנכתו, וילך לקראתם בפנים קודרים.

– לא פללתי לראותך פֹה – אמר, בחבקו את ידו של מר פיקוִיק – מה טוב לבך!

– אה! – אמר מר פיקוִיק – בשבתו על כסא ובמחותו מעל מצחו את אגלי הזעה, שהוליד הטיול – כלה את סעודתך ובוא לטַיֵל אתי. צריך אני לדבר אתך ביחידות.

מר טופמן עשה כמו שנצטוה; ומר פיקויק ישב וחכה לו, אחרי שהשיב נפשו בלגימת-שֵׁכר מסֻימה. לאחרי שעה קלה גמר מר טופמן את סעֻדתו, ושני החברים יצאו החוצה.

במשך חצי-שעה נראו שני החברים מהלכים ארֻכות וקצרות בשדה-הקברות הכפרי; ועל-פי תנועותיהם היה נִכָּר, כי מר פיקוִיק מתאמץ להוכיח לרעהו את בטול דעתו הנפסדה. ללא-הועיל יהיה להביא כאן את כל טענותיו וסברותיו; כי שום לשון שבעולם לא תצלח למסרן באותו המרץ ובאותו כח-ההוכחה, שהכניס בהן האדם הגדול על-ידי דרכי דבורו ותנועות ידיו וגופו המיֻחדות לו. אף אין שום נפקא-מינה בדבר, אם כבר מאס מר טופמן בבדידותו, או כי לא יכֹל עמוד בפני כח-דברנותו של המנהיג הגדול, - אך עובדה היא, כי אחרי שיחה זו לא עמד עוד על דעתו לפרוש מחבריו ומן העולם.

– באמת, אחת הוּא לו – אמר – באיזה מקום יסתחב עם שארית-חייו, הבזויים והשנואים עליו; אך מכיון שידידו נותן ערך גדול כל-כך לחברתו העלובה, הריהו מוכן ומזֻמן לקחת חבל בכל הרפתקאותיו ותלאותיו.

מר פיקוִיק גִחך, ושני הרֵעים תקעו כפם איש לרעהו בחבה יתרה ויפנו לשוב אל יתר חבריהם.

ובאותו רגע גִלה מר פיקוִיק את המציאה הגדולה, אשר עשתה לו שם-עולם לא-יכרת, ושהיתה גאונם ותפארתם של ידידיו, וקנאתם וכעשם של כל חובבי עתיקות בארץ ובחוץ-לארץ. והם עברו על-פני בית-מלונם, כי שכחו את מקומו וירחיקו ללכת בתוך הכפר. וכאשר הרגישו בטעותם ושבו על עקבם, נמשכו עיניו של מר פיקוִיק אל פלח-אבן קטן. שרֻבו היה שקוע באדמה ממול סֻכַּת אכר אחד.

כרגע עמד מר פיקוִיק תחתיו.

– זהו דבר משֻׁנֶה מאד! – פלט האדם הגדול.

– מה זה משֻׁנה? – שאל מר טופמן, בהתבוננו אל כל הדברים אשר בקרבתו, מלבד אותו הדבר, שאליו התכוֵן מר פיקוִיק – הגידה-נא, מה יש כאן להתפלא?

השאלה האחרונה הזאת יצאה מפיו, מתוך שראה את מר פיקוִיק, בהתפעלות תגליתו, כורע לפני האבן ומסיר מעליה את האבק במטפחת-אפו.

– יש כאן כתֹבת! – קרא מר פיקוִיק.

– האֻמנם? – אמר מר טופמן.

– ואני מתחיל מבחין באותיותיה – הוסיף מר פיקוִיק, בשפשפו את האבן בכל מאמצי-כחו – ובהעמיקו לעַיֵן בה מבעד משקפיו – אני רואה כבר בבֵרור אות של צלב, אות B ואחריה T. זה חשוב מאד – קרא בעמדו על רגליו – זוהי כתֹבת עתיקת-ימים עד מאד, אולי עוד מִדורות שלפני המבּול. גלוי כזה אסור לאבד בידים!

והוא נגש את הסֻכה וידפוק בדלת. האכר, בעל-הבית, הופיע בפתח.

– אולי יודע אתה, ידידי, איזה הדרך באה האבן הזאת לכאן? – שאלהו מר פיקויק בחסד גדול.

– - לא, איני יודע, סיר – ענה האכר בנִמוס – היא היתה כאן עוד לפני הִוָלדי, ובודאי קדמה בזמן לכֻלנו.

מר פיקויק קרץ בעיניו לחברו, לאות נצחון.

– אתה – אתה. כפי-הנראה, אינך נותן לה חשיבות יתרה – אמר מר פיקויק, וכֻלו רועד מהתרגשות – ובודאי לא תסרב למכרה, הלא?

– בודאי, אבל מי זה יקנה אותה? – שאל האכר, בהשתדלו להשכין על פניו ארשת של ערמומית, כביכול.

– אני אשלם לך במהירה תכף עשרה שילינגים, אם תחפור ותוציאנה מן האדמה ותתננה על-ידי.

האכר הוציא את האבן מן האדמה במכוש-מעדר אחד, ומר פיקויק נשא אותה בעצם ידיו, בהתלהבות עצומה, דרך כל הכפר, לתמהונם הגדול של האכרים. תכף כאשר בא עם מציאתו היקרה אל בית-מלונו, רחץ את האבן במים בדקדוק מעֻלֶה, ואחר הניחה על השֻׁלחן.

אין לתאר ואין לשער את התפעלותם וחדוָתם של הפיקויקים, בראותם כי אֹרך-רוחם ושקידתם, רחיצתם וגרידתם, הביאו לידי התכלית הנכספה. האבן לא היתה חלקה, אלא מלאה חריצים חריצים, והאותיות היו מפֻזרות שלא כסדרן, ובכל-זאת נקל היה לקרא את השריד הזה של הכתֹבת, מתחת לאות הצלב:

B I L S T

U M

P S H I

S. M.

A R K

עיניו של מר פיקוִיק נוצצו מגיל ותענוג, כשישב אל השלחן ולטף במבטיו את האוצר, אשר הוציא מבטן האדמה. במפעלו זה השיג את מרום קץ שאיפתו לכבוד ותהלה. במחוז המהֻלל בהמון שרידי עתיקות שלו, בכפר שנשתמרו בו הרבה מצבות וזכרונות של הדורות הראשונים, גלה הוא, הוא הנשיא של הקלוב הפיקויקאי, כתֹבת משֻׁנָה מיֻחדת במינה, ובלי כל ספק כבירת-ימים מאד, שנעלמה עד-עתה מעיניהם הסוקרות והמנקרות של המון חוקרי-קדמוניות, שחפשו בכל הסביבה חפש-מחֻפש. הוא עצמו כמעט שלא האמין למראה עיניו ולמשמוש אצבעותיו.

– הדבר הזה מביא אותי לידי החלטה שאין להשיב – אמר המלֻמד הגדול – מחר אנחנו שבים לונדונה.

– מחר! – קראו חבריו-מעריציו.

– מחר – שנה מר פיקויק – את האוצר הזה צריך להפקיד מיד במקום שיש יכֹלת לחקרו לכל פרטיו ולפתור את כל תעלומותיו. ועוד נמוק אחד יש לי להחלטתי. בעוד ימים אחדים תהיינה הבחירות לפרלמנט בעֲיָרה איטנסויל, ומר פֶרקר, ג’נטלמן שהתודעתי אתו זה לא כבר, הוא המֻרשה של אחד הקנדידטים. באֹפֶן כזה תהיה לנו הזדמנות ללמוד לדעת בתכלית הדיוק, לכל פרטיו, את המחזה המעַנְיֵן כל-כך את כל איש אנגלי.

– אתך אנחנו אל כל אשר תלך! – קראו שלשה קולות נלהבים בת-אחת.

מר פיקויק הביט סביבותיו בגאון. דבקותם והתמכרותם הנלהבה של חבריו-תלמידיו עוררו גם בקרבו חֹם של התפעלות. הוא היה מנהיגם ומושלם, והוא הרגיש זאת היטב.

– הבה – קרא – נחֹגה-נא את פגישתנו המשמחת הזאת במשתה-רעים!

גם הצעה זו נתקבלה פה-אחד במחיאת-כפים. מר פיקויק הניח בעצם ידו את האבן היקרה בארגז-אֹרן קטן. אשר קנה לתכלית זו מאת בעלת-הבית; ואחר ישב בכורסא בראש השלחן, וכל הערב הֻקדש לחגיגה עליזה ולשיחות-ידידים.

כבר עברה השעה האחת-עשרה – שעה מאֻחרת מאד לכפר קטן כזה – כאשר פרש מר פיקוִיק לחדר-המשכב שהוכן לו. סלק את וילון החלון, העמיד את הנר על השלחן והתעמק בהרהורים על-אודות המאורעות, המרֻבים והתכופים של שני הימים האחרונים.

גם המקום גם השעה היו מסֻגלים ביותר להגיונות ומחשבות; ורק כאשר התחיל השעון של מִגדל-בית-התפלה להשמיע את השעה השתים-עשרה, נעוֹר מר פיקוִיק מהרהוריו. הקשקוש הראשון של השעון צלל באזניו כקריאה חגיגית ורצינית, אך כאשר חדל הצלצול והדֻמיה שררה שוב בחדר, היתה קשה לו מאד דממה מֻחלטת זו. – הוא הרגיש איזה צער מיֻחד, כאלו אבד לו חבר טוב. הוא היה מזֻעזע-עצבים ונגרש מאד; כי על-כן מהר ופשט את בגדיו, העמיד את הנר בכירה וישכב על מטתו.

הכל יודעים מן הנסיון אותו מצב-הרוח הבלתי-נעים, כשעיפות-הגוף נלחמת לשוא עם אי-היכֹלת לישון. ובמצב-רוח כזה נמצא מר פיקוִיק באותה שעה. הוא התנודד והתהפך מצד אל צד, ועצם את עיניו בחזקה, כאִלו הוא מתאמץ לפתות את עצמו להֵרדם. אך כל תחבולותיו היו לשוא. אם היתה זאת תולדת היגיעות, אשר לא הסכין בהן, או פעֻלת הגרוג, או שנוי המִטה גרם לכך, - איך שיהיה, שנתו נדדה מעיניו: רעיוניו התרכזו בעקשנות מרגיזה. על אפו ועל חמתו, בציורים האיֻמים שעל קירות חדר-האֹכל ובאגדות העתיקות הכרוכות בם, שסֻפְּרו בשעת משתה-הערב. אחרי אשר שבע נדודים כחצי-השעה, בא לידי הכרה מרה, כי כל נסיונותיו להתנמנם יעלו בתֹהו. כי על-כן קם ממשכבו והתלבש למחצה: מוטב שיעשה כל מה שיעשה, מלשכב עֵר על יצועו ולהעלות על לבו כל מיני הרהורים רעים ונוראים. הוא השקיף בעד החלון – חשך ואפלה מסביב. הוא התהלך בחדר הֵנה והֵנה – בדידות איֻמה.

פעמים אחדות כבר עבר מן החלון את הפתח ומן הפתח אל החלון, והנה נזכר פתאם בכתב-יד, שמסר לו הכהן הזקן. זה היה רעיון מֻצלח. אם תֹכן הכתב לא יעַנְיֵן אותו, הלא יפול שֵׁנה על עיניו. הוא הוציא את המגִלה מכיס-בגדו, הקריב שלחן קטן אל מטתו, מחט את פתילת הנר, הרכיב את משקפיו על חטמו והתקין עצמו לקריאה. הכתב היה משֻׁנֶה והניָר מעוך ונכתם במקומות רבים. למקרא שֵם המגִלה חלף רטט על בשרו, ומבלי משים הציץ בחדר מסביב בעין סוקרת ודואגת. אך עד-מהרה השיב אל לבו, כמה טפשי הוא להתמכר להרגשות לא-פילוסופיות כאלה, ועל-כן התאזר עֹז, מחט את הפתילה שנית והתחיל קורא כדברים האלה:

כתבי משֻׁגע.

"כן – של משֻׁגע! הוי איך היתה מלה זו מחרידה את לבבי שנים אחדות קֹדם לכן! איך היתה מעוררת בי אותה הזוָעה, שהיתה נופלת עלי לפעמים: הדם היה מפעפע ורועש בעורקי. עד אשר טל-האימה הקר התפרץ בטפות גסות על עור-בשרי וארכֻּבותי התנקשו זו לזו מיראה ורעד. ועתה, עתה מוצאה מלה זו חן בעיני. זהו כנוי יפה. הראוני נא אותו המושל הבכור, אשר מפניו הזועפים יגורו ויבהלו כל-כך, כמו מבט-עינו הנוצץ של משֻׁגע הו, הו! דבר גדול הוא להיות משֻׁגע! להיות נקף בעד השבכה של הסוּגר כארי נוהם – לחרוק בשִׁניו ולהיליל, בדומית הלילה הארֹך, לקול-צלצול העליז של כבלי-ברזל – להתגולל ולהתפתל על יצוע-התבן, מתוך התפעלות על המוסיקה העדינה הזאת! יחי בית-המשֻׁגעים! זהו מקום נחמד שאין כמוהו!

ואני זוכר את הימים, אשר פחדתי פן אצא מדעתי; כשהייתי קופץ ברעדה מתוך שנתי ומתנפל על ברכי ומתפלל, שאנצל מן המאֵרה הזאת, הרובצת על בני משפחתי; כשהייתי מתחמק ממראות גיל ואושר, כדי להסתתר באיזו פנה בודדת, ולבלות שעות קשות בבדיקה מעַנה, לראות עד כמה מתגברת הקדחת, העתידה לשרוף ולאַכּל את מוחי. ידעתי, כי השגעון מֻבלע בדמי ובמוח-עצמותי, כי דור אחר במשפחתי יצא בשלום ולא נפגע מן המגפה הזאת, ואני הוא הראשון של שורת משֻׁגעים חדשה. ידעתי, כי כן מחֻיב להיות: כי כן היה תמיד וכן יהיה לדור-דורים. וכשהייתי מתכַּוֵץ באיזו פנה אפלה של אולם, הומה מאדם ומלא שמחה וגיל, וכשהייתי רואה אנשים מתלחשים ורומזים ומסבים עיניהם על עֵבר-פִנתי, אזי ידעתי, שהם נדברים על השגעון שנגזר עלי; ואז התגנבתי מן האולם ההומֶה והלכתי שוב להתבודד עם הרהורי האיֻמים.

כן עברו עלי שנים רבות – שנים ארֻכּות של ענויים קשים. גם פֹּה יש, שהלילות ארֻכּים, ארֻכּים מאד, - אבל כמוהם כאין לעֻמת לילות-הנדודים וחלומות-הזועה, אשר עִנו אותי בימים ההם. קרת-אימה תקפיאני עוד עתה לזכרם. תמונות ענקיות, מדֻמדמות-כהות, עם פרצופים של ערמה ולעג, זחלו בכל פנות החדר, ובלילה גחנו על מטתי, והשתדלו להביאני לידי טרוף-הדעת, הם ספרו לי בקול נמוך כלחישת-צפעונים, כי הרצפה של הבית הישן, אשר בו מת אבי-אבי, נכתמה בדמו שלו, ששפך בעצם ידו, כשנטרפה עליו דעתו. אטמתי את אזני באצבעותי, כדי שלא לשמוע לחישתם, אבל אז הרעימו עלי בקולם, עד שרעש כל החדר, וכהלמות-פטיש צללו בראשי דברי ספורם, כי דור אחד לפני אבי-זקני היו נשתתק השגעון במשפחתנו, כאלו נרדם לזמן-מה, אך אבי-אביו של זקני היו ידיו מרֻתקות בשלשלאות אל הרצפה, כדי שלא יטרוף נפשו בכפו, ולא יקרע את עצמו לקרעים. ואני ידעתי, כי כל ספוריהם הללו דברי-אמת הם – זאת ידעתי היטב. לי נודע הדבר עוד שנים אחדות קֹדם לכן, אף כי הכל התאמצו להעלימו ממני. הַ הַ הַ! אני הייתי ערום מהם, אף שהם חשבוני למשֻׁגע.

וסוף-כל-סוף תקף אותי השגעון, ואז תמהתי מאד, למה זה יראתי מפניו ככה. עתה יכֹלתי לבקר את נשפי “החברה”, להתהלך ב“עולם” החשוב ולצחוק ולהתוַכֵּח עם המעֻלים שבהם. ידעתי שכבר השתגעתי, אך הם לא חשדו אותי כלל בכך. ומה מאד הייתי מתענג ונהנה, על שהצלחתי עתה להוליך אותם שולל, אחרי רמיזותיהם ונהנה, על שהצלחתי עתה להוליך אותם שולל, אחרי רמיזותיהם וקריצותיהם והתלחשותם עלי מלפנים, בימים שלא הייתי עדַין משֻׁגע, אלא רק יראתי, פן אבוא לידי-כך! וכמה הייתי ממלא פי צחוק מתענוג וגיל, בשעה שהייתי יושב יחידי וחושב, איך הצלחתי לכַסות ולהעלים את סודי מהם, ואיך ימהרו ידידי הטובים לנוס מפני, אִלו נודעה להם האמת. כשסעדתי ביחידות עם איזה בחור יפה מהעולמות העליונים, הייתי עלול לשאוג מהתפעלות, בשוותי לנגדי, איך היו פניו מלבינים, ואיך היה נושא את רגליו להִמלט בחפזון, אִלו ידע, כי חברו היקר, היושב סמוך אצלו ומשחק בסכין חד ומבריק, הוא משֻׁגע, שיש לו כל הכח, ובמקצת גם הרצון, לתקוע אותו הסכין בלב בן-סעֻדתו. האח, אותם ימי חיי היו עליזים מאד!

הון עצום היה לי, שפע של עֹשר ירד עלי, ואני התמכרתי לכל מיני תענֻגים, שנעמו לי ביותר על-ידי ההכרה, שסודי שמור אצלי יפה כל-כך. נחלת-אחֻזה גדולה נפלה לי בירושה. החֹק – זה החֹק עם עיני-הנשר שלו – לא ראה גם הוא נכוחות, והוא מסר לידיו של משֻׁגע אלפים ורבבות, שרבים ערערו עליהם, איפה היה שכלם ועינם החדה של האנשים הבריאים בדעתם? איה אפוא היתה זריזותם וחריצותם ונקרנותם של עורכי-הדין, הלהוטים כל-כך לגלות את הפּגימה הדקה מן הדקה ולבקש ולמצא תֹאֲנה כל-שהיא? ערמתו של המשֻׁגע גברה על כֻּלם.

כסף רב היה לי – והכל חזרו אחרי ושתו לי בחלקות. בזבזתי את הוני מלֹא-חפנים – והכל הללו אותי. איך השפילו את עצמם לפני אותם שלשת האחים הגאיונים! ואפילו האב הישיש בעצמו עם שֵׂיבת-ראשו כמה משׂא פנים – כמה כבוד – כמה ידידות דבֵקה – כמה הערצה גמורה הראה לי! לזקן היתה בת, ולצעירים – אחות, וחמֶשתם היו עניים; ואני הייתי עשיר, - וכאשר לקחתי את הנערה לאשה, ראיתי בת-צחוק של נצחון על פניהם של קרוביה האביונים, כי שמחו על אשר הפיקו זממם יפה כל-כך, ועל השלל הרב אשר מצאו. אך באמת הייתי צריך אני לצחוק. לצחוק! לצהול ולהריע הייתי צריך, ולגוז את ראשי, ולהתגולל על הארץ במצהלות-גיל. הן לא עלתה על דעתם כלל, שהשיאו את אחותם למשֻׁגע.

אבל, הבה-נא מעט. אִלו ידעו, כלום הצילו אותה? אשרה של אחות, לעֻמת זהבו של בעלה! נוצה קלה, שאני מֵשיב באויר, לעֻמת שלשלת-הברזל הנאדרה, המפארת את גופי!

רק בדבר אחד הייתי מרֻמֶה, למרות כל ערמתי – אלמלא הייתי משֻׁגע – כי אף-על-פי שאנחנו, המשֻׁגעים, הננו חריפי-שכל למדי, יש שאנו נלכדים במוקשי-מרמה – אלמלא הייתי משֻׁגע, הייתי צריך להרגיש ולהבין, כי נוח לה לַנערה, שישכיבוה קרה וקפואה בארון-עֹפרת חתום וסתום, משתובל בתֻפים ובמחולות, בתור כלה הראויה לקנאה, אל בית תפארתי והיכל חמדתי. צריך הייתי לדעת, כי לבה נתון לאותו העלם שחור-העינים, ששמו לחשה פעם אחת בשפתיה מתוך שנת-נדודים. צריך הייתי להכיר ולהבין, שאותה העלו לי לקרבן, כדי להציל מריש ומחסור את האב לבן-השֵׂעָר ואת האחים הגאיונים.

אינני זוכר עתה את קלסתר-פניהם של האנשים, אשר ראיתי לפנים, אבל יודע אני, כי אותה הנערה היתה יפת-תֹאר עד-מאד. אני יודע זאת בבֵרור; כי בלילות-ירח בהירים, כשאני מקיץ פתאם משנתי וסביבותי דומיה ושקט מֻחלט, נשקפת לי תמיד מאחת הפנות של תא-כלאי זה תמונה דוממה ובלתי-נעה של אשה כחושה וחלושה עם שערות שחורות ארֻכּות, היורדות לה על ערפה ומרפרפות על כתפיה. מבלי אשר ינשוב בהן רוח ארצי, ועינים הנועצות בי את מבטיהם הקמים ואינן קורצות ואינן רוזמות ואינן נעצמות לעולם. הו! דמי יקפא בלבי בכתבי זאת: - אותה התמונה – היא היא! הפנים חִורים עד-מאד, והעינים הקמות נוצצות בזכוכית, - אבל אני מכיר ויודע אותם היטב. אותה תכנית אינה זזה מעולם; היא אינה מעמידה עלי עינים זועמות ואינה חורקת עלי בשִׁניה, כמו שעושות התמונות האחרות, המתנודדות לפעמים בתָאִי זה, - אבל היא איֻמה לי יותר מכֻּלן, אפילו מאותן הרוחות הרעות, שהיו באות לפתותני ולהדיחני לפני כמה שנים. – היא תמיד כעולה זה עתה מן הקבר, ודמות-המות לה בתכלית הדמיון.

כמעט במשך שנה תמימה ראיתי את הפנים האלה הולכים ומלבינים מיום ליום; כמעט שנה תמימה ראיתי דמעות נוזלות דומם על הלחיים העגומות, ולא ידעתי מה-זה ועל מה-זה. אך סוף-כל-סוף גליתי את סודה, וכל התאמצותם של קרוביה להסתירו ממני ימים רבים, לא הועילה להם. היא לא אהבה אותי מעולם; ואמנם מעולם לא חשבתי, שהיא אוהבת אותי. היא בזה ותעבה את עשרי, ושנאה את ההדר והתפארת, אשר בתוכם היתה – זאת לא דמיתי ולא פללתי כלל. היא אהבה איש אחר – וזאת לא עלתה על דעתי כלל. אז תקפו אותי הרגשות משֻׁנות, ומחשבות ורעיונות, שהעמסו עלי על-ידי איזה כח טמיר, התחילו סוערות כסופה במוחי. לא שנאתי אותה, אף כי שנאתי את הבחור, שהיא מבַכָּה אותו עֲדַיִן. צר היה לי עליה – כן, צר מאד, על החיים האֻמללים, שגזרו עליה קרוביה האכזרים באנֹכיותם. אני ידעתי, כי היא לא תאריך ימים, אבל הדאגה פן תספיק עוד, לפני מותה, לתת חיים ליצור רע-מזל, המיֻעד להנחיל את השגעון לצאצאיו אחריו, - הרעיון הזה הביא אותי לידי החלטה. אני גמרתי בלבי להמית אותה.

במשך כמה שבועות חשבתי על-אודות סם-המות; אחרי-כן זממתי להטביעה, ולבסוף נועצתי לשרפה באש. מה יפה ונהדר היה מחזה כזה! הארמון הגדול בוער באש, ואשת המשֻׁגע מהבהבת בו לאפר! גם יש כאן מקום להלצה יפה: הבעל יקצוב פרס עצום למי שיציל אותה, ואחרי-כן יאשים איש נקי, שהוא הבעיר את הבערה, ואיש הלוּם ובריא בשכלו יתנפנף באויר מעל-גבי התליה, וכל זה בערמתו של משֻׁגע! זמן רב הגיתי ברעיון זה, אך לבסוף בטלתי אותו מפני מחשבה אחרת. האח, מה נעים ומעַנג הוא להשחיז יום-יום את התער, לעבור בצפֹרן על חֻדו המלֻטש ולחוש מראש את הכליון החרוץ, אשר יביא חתוך אחד של חֻדו הדק והנוצץ!

לאחרונה באו הרוחות הישנות, שהיו מבקרות אותי לפנים לעתים קרובות כל-כך, באו ולחשו באזני, שכבר הגיע הזמן ותקעו לתוך כפי את התער הפתוח. תפשתי אותו ביד חזקה, התרוממתי בלאט במטתי וגחנתי על אשתי הנרדמה. פניה היו כבושים בכפות-ידיה. הסירותי אותן בנחת, והן נפלו בעצלתים על שדיה. כפי-הנראה בכתב קֹדם לכן; כי עקבות דמעות לחות נִכּרו עוד על לחייה. ואולם פניה היו שלוים ונעימים; ובעת שהסתכלתי בהם, האירה בת-צחוק של נחת-רוח את רשומיהם החִורים. הנחתי את ידי בלאט על כתפה.

היא נזדעזעה – אך זה היה רק חלום עובר. סמכתי ידי עליה שוב. היא צעקה בקול רם, ותיקץ.

תנועה קלה אחת של ידי, והיא לא תשמיע עוד כל קול וכל הגה עד עולם. אבל אני נִבְעַתִּי ונרתעתי לאחורי: עיניה היו נעוצות בשלי. איני יודע מפני מה ולמה, אבל הן הפחידוני והכניעוני, ורוחי וידי רפו תחת מבטן. היא קמה ממטתה, מבלי גרוע עין ממני. התער היה עוד בכפי, אבל אני רעדתי בכל גופי ולא יכלתי להניע אבר. הוא כוננה צעדיה אל הפתח, וכאשר קרבה אליו הפנתה את שכמה, ותסב את עיניה מנגדי. אז סר קסמן מעלי, וידי לא היו עוד אסורות בחבלי-כשפים. זנקתי אחריה ואתפשנה בזרועה. היא נפלה ארצה בזעקות וצריחות איֻמות.

יכֹל הייתי להמיתה בן-רגע, בלי שום התאבקות. אבל כבר קם שאון והתרגשות בבית, ועל המדרגות נשמע קול מצעדים. מהרתי ואשיב את התער לנרתיקו והנחתיו במקומו הרגיל, ואפתח את הדלת ואקרא לעזרה בקול רם.

התאספו אנשים; הרימו אותה מעל הארץ וישכיבוה על מטתה. היא שכבה בהתעלפות כמה שעות רצופות. וכאשר שב רוחה אליה עם חוש-הראיה וכח-הדבור, הסתתרה בינתה, והיא גִבבה בלי-חשך דברי-הזיה בהתרגשות איֻמה וחמת-פראים.

נקראו רופאים; והאנשים החכמים והמלֻמדים הללו באו איש אחרי רעהו אל שערי ביתי במרכבות-תפארה עם סוסים אבירים ומשרתים מתהדרים במלבושי-שֵׁרות נוצצים. הם לא סרו כמעט מאצל מטתה שבועות אחדים. ולבסוף נועדו יחדו לאספה רבה בחדר הסמוך, ושם התיעצו בקול נמוך ובחשיבות חגיגות מיֻחדת. והנה יצא האחד, המהֻלל והגדול שבהם, וימשכני הצדה, ואחרי אשר הציע לי להכון לבשורה רעה מאד, הודיע לי – לי, למשֻׁגע! – כי אשתי יצאה מדעתה. הוא עמד סמוך אצלי, ליד חלון פתוח, עיניו הישירו אל פני, וידו סמכה על זרועי. בתנופת-יד חזקה אחת יכֹל הייתי להשליכו בעד החלון החוצה: שעשוע יקר-המציאות כזה היה גורם לי בודאי הנאה מרֻבה; אבל אז הייתי מעמיד את סודי בסכנה, מה שלא היה רצוי לי כלל; - על-כן התאפקתי ואתנהו לצאת בשלום.

ימים אחדים אחרי-כן הודיעו לי, כי עלי להעמיד את אשתי תחת השגחה מעֻלה, כי צריך אני לקחת לה שומר, אשר יפַקח עליה. אני צריך לעשות זאת! יצאתי מחוץ לעיר, אל השדות והכרים הריקים, אשר שם לא ישמע איש את קולי, ואתפרץ בצחוק אדיר וחזק, עד אשר הריע כל האויר מסביב.

היא מתה ביום-המחרת. הזקן עם ראש השיבה הלך אחרי ארונה, והאחים הגאיונים הטיפו דמעה על הגוף המחֻסר-הרגשה של זו, אשר בחייה ראו את יסוריה ומכאוביה בקרת-רוח ובלב-אבן. כל זה היה מזון יפה לבדיחותי החשאית, ובשובנו במרכבתי הביתה מן ההלויה, כבשתי פני במטפחתי וצחקתי בלי-הרף, עד אשר פרצו דמעות מעיני.

ואולם, אף כי הפקתי את זממי והבאתי אותה לידי מיתה, בכל-זה הייתי דואג ונגרש מאד, והרגשתי, כי לא יארכו הימים וסודי יגָלה. לא יכלתי להסתיר בחֻבי את עליצותי הפרועה, שהיתה כאש עצורה בעצמותי, ואשר הכריחה אותי, בהיותי בביתי לבדי, לקפץ ולדלג, למחא כף אל כף, לרקד ולפזז מסביב לכל החדר ולהריע ולשאוג. כשהייתי יוצא מביתי ורואה את ההמונים הנחפזים ברחוב בעסקנות מרֻבּה, או כשהייתי הולך אל התיאטרון ושומע נגינות המוסיקה ורואה את המחולות, היתה תוקפת אותי חדוה עזה כל-כך, שהייתי עלול להתנפל לתוכם ולקרוע אותם לקרעים, אברים אברים, בשאגה של התפעלות. אבל התאפקתי: חרקתי בשִׁני, רקעתי ברגלי על הארץ, ונעצתי את צפרני החדים עמֹק לתוך כפות-ידַי. כך עצרתי ברוחי, ואיש לא ידע עֲדַיִן, כי משֻׁגע אני.

והנני זוכר – וזה אחד מן הדברים האחרונים, שאני יכֹל לזכור; כי עכשו אני מבלבל ומערבב את המציאות בהזיותי וחלומותי, ומתוך שאני עסוק פֹה מאד ותמיד אני טרוד ונחפז, לפיכך אין לי פנאי להפריד בין שניהם ולפַתח את פקעת הערבוביא המשֻׁנה – אני זוכר, איך סוף-כל-סוף גליתי סודי. הַ- - הַ –הַ! כמדֻמה לי, שאני רואה עֲדַיִן את פניהם הנפחדים ומבטיהם הנבהלים, ומרגיש עֲדַיִן באיזו קלות וזריזות זרקתי ופזרתי אותם אל כל עֵבר ותופפתי באגרופי הקפוצה על פרצופיהם הלבנים, ואחרי-כן פרחתי לי כסופה ועזבתי אותם צועקים וצורחים במרחק גדול מאחרי. עוד עתה, לזכר הדבר הזה, יתחדש בי כח-ענקים. הנה- ראו-נא, איך יִכֹּף מוט-הברזל הזה תחת לחיצת ידי העזה. יכֹל הייתי לרצצו כקנה, אלא שיש כאן יציעות ומבואות ארֻכּים עם הרבה פתחים – ואינני בטוח, שאמצא לי את דרכי בתוכם על-נקלה – וגם אם אמצא, הלא יודע אני, כי שם למטה יש שערי ברזל, שהם סוגרים ומבריחים תמיד. הם יודעים איזה משֻׁגע-פקח הייתי, והם מתגאים בי ומשתדלים שאשהה אצלם ימים רבים, כדי להראותני למבקרי הבית.

ובכן – מה זה חפצתי להגיד? כן. פעם אחת יצאתי לטַיֵל, ובשובי לביתי היתה השעה מאֻחרת בלילה, ולכן תמהתי קצת, כשנודע לי, שהגֵאֶה בשלשת האחים הגאיונים מחכה לי. דבר נחוץ לו אלי – כך אמר; זאת זוכר אני היטב. שנאתי את האיש הזה בכל עֹז-המשטמה של משֻׁגע. כמה וכמה פעמים היו אצבעותי מזנקות לרסק את אבריו. והנה עתה הֻגד לי, שהוא כאן בביתי. עליתי בחפזון על המדרגות. הוא קם ואמר, כי דבר לו אלי. צויתי את המשרת לצאת. השעה היתה מאֻחרת מאד, ואנחנו נשארנו שנינו לבדנו, באין איש אתנו, בפעם הראשונה בחיינו.

בהתחלה התאמצתי, שלא להביט אליו; כי ידעתי מה שלא עלתה על דעתו כלל – ואני התגאיתי בידיעתי זו – שלהב השגעון בוער בעיני כאש. רגעים אחדים ישבנו דוממים. לבסוף פתח את פיו. חיי ההוללות והבזבוז, שנהגתי אז ורמזים משֻׁנים אחדים, שהוצאתי מפי זמן מועט אחרי מות אחותו, היו, לפי-דעתו עלבון לזכרונה ופגיעה בכבודה. בהעלותו עתה בזכרונו מעשים ופרטים שונים, שבשעתם לא שם לב אליהם, ובחברו אותם עתה יחדו, הוא בא לידי הכרה, כי אני התנהגתי אִתה שלא כהוגן. ועל-כן הוא חפץ לדעת, אם צדקה השערתו, שאני התכַּוַנתי לגַנות את זכרה ולהעליב את משפחתה. בגדי הצבא שהוא לבוש, מכריחים אותו לדרוש בֵּרור-דברים זה.

אותו אדם נשא באמת משרה בפקידות הצבא, - משרה שקנה לו בכספי שלי ובחרבן חייה של אחותו! אדם זה השתף בשקידה יתרה בנבלים ובמוקשים, אשר סביב שתו עלי, כדי לצודני ברשתם ולעשות בהוני כאדם העושה בתוך שלו. הוא הוא שהאיץ באחותו ביתר-עז להנשא לי, אף כי ידע היטב, שלבה נתון לאותו הבחור הבָּכיָן-השחוף, בגדי-השרד מכריחים אותו! תלבֹשת העבדות של חרפתו.

לא יכלתי עוד להתאפק ואשא את עיני אליו, אך לא הוצאתי דבר מפי. והנה ראיתי את השנוי הפתאומי, שנתהוה בו תחת מבטי-עיני. הוא היה חצוף ועז-נפש, אך עתה הלבינו פניו כסיד, והוא נרתע לאחוריו יחד עם כסאו. משכתי את כסאי קרוב אליו, וכאשר נתתי קולי בצחוק – כי הייתי עלז מאד באותה שעה – ראיתי שנזדעזעו כל אבריו. הרגשתי, שהשגעון תוקף אותי, והוא ירא מפני.

– אהבת מאד את אחותך, כשהיתה עוד בחיים? – שאלתי אותו – אהבת מאד?

הוא הביט סביבותיו בדאגה, אף ראיתי, כי ידו אוחזת בחזקה בגב-כסאו, אך לא ענה דבר.

– הוי נבל! – קראתי בקול רם – גליתי את מצפוניך, את כל נכלי-התֹפת אשר התנכלת לי. אני יודע, כי לבה הלך אחר איש אחר, בעת שהכרחת אותה להנשא לי. אני יודע זאת – אני ידוע זאת!

הוא קפץ פתאם מכסאו ונופף אותו באויר, בקראו אלי שאסוג אחור; כי בכל עת דברי התקרבתי אליו יותר ויותר.

אני צעקתי יותר משדברתי; כי הרגשתי כבר מהומה של סערות-יצר מתחוללת בעורקי, והרוחות הידועות לי מכבר לחשו לי והסיתו אותי לעקור את לבו תכף-ומיד.

– ארור אתה! – קראתי בהשתערי אליו – אני הֵמִתי אותה, אני משֻׁגע. כְּלָיָה עליך! דם דם! לדמך אני שואף!

בדחיפה אחת סלקתי הצדה את הכסא, שהניף עלי באימתו, וביד חזקה לפתתי את איש-מַצותי, וברעש גדול נפלנו והתגלגלנו יחדו על הרצפה.

זו היתה התאבקות מהֻדרה; כי הוא היה רם-הקומה. חסן ואמיץ, הנלחם על חייו, ואני משֻׁגע, גדל-כח, השואף לעשות אתו כָלה. ידעתי כי שום כח ועזוז לא ידמה ולא ישוה לשלי – ובזה צדקתי, צדקתי, אף-על-פי שאני משֻׁגע! – ואף אמנם, עצמת התאבקותו רפתה לאט לאט. כרעתי על לוח-לבו, ואלפֹת בשתי ידי את צוארו רב-השרירים. פניו אדמו כתולע, עיניו יצאו מחוריהן, ולשונו היתה שלוחה מפיו, כאִלו הוא לועג לי. ואני חנקתי ביתר-עז, ביתר הִדוק.

פתאם נפתחה הדלת ברעש גדול, והמון רב התפרץ החדרה בשאון נורא, בצעקם איש אל רעהו לתפוש את המשֻׁגע.

סודי נגלה אפוא, ועלי היה להלחם על חרותי, על החֹפש. קפצתי על רגלי בטרם תגע בי יד ואתנפל לתוך קהל המשתערים עלי, וזרועי הכבירה עמדה לי לפלס לי נתיב ביניהם ולהפילם מימיני ומשמאלי, כאִלו חצבתי בהם בגרזן. כך הגעתי עד הפתח, דלגתי על בדי-השבכה, ובעוד רגע עמדו רגלי ברחוב.

רצתי במהירות גדולה לפנים, ואיש לא ערב לבו לעצר-בי. לפרקים הגיע לאזני שאון מרוצתם של הדולקים אחרי, ואז הרחבתי צעדי עוד יותר. אך קול פסיעותיהם הלך ורפה, ועוד מעט נדם לגמרי במרחק. ואולם אני הוספתי לרוץ, לקפץ ולדלג על בִצות ותעלות, על גדרים ומחיצות, בהשמיעי תרועות פרועות, שהבריות המשֻׁנות שהתכנסו סביבותי ענו בהד לעֻמתי. עד אשר צלל כל האויר מן הקולות. נִשאתי על זרועות שֵׁדים-מזיקים, אשר דאו על כנפי-רוח וסחפו על דרכם עצים ומשוכות, והסתובבו אתי כסופה, עד אשר ראשי היה סחרחר, ולבסוף השליכו אותי מעליהם בטלטלה עזה; נפלתי לארץ כאבן כבדה.

כאשר שב רוחי אלי, מצאתי את עצמי כבר כאן – פֹה בתא העליז הזה, אשר אור-השמש יחדור אליו רק לעתים רחוקות מאד, וקרני-הירח מתגנבות אליו, רק כדי להראותני את הצללים הקודרים, הסובבים אותי ואותה התמונה החִורת, העומדת דומם שם בפנה. כשאני שוכב ער בלילה, אני שומע לפעמים קולות וצעקות ונאקות משֻׁנות מחדרים רחוקים שבבנין הגדול והרחב הזה. מה הם הקולות הללו אינני יודע; אבל בכל אֹפן אין הם יוצאים מאותה התמונה החִורת, ואין להם שום דבר עִמה. כי למן ראשית דמדֻמי-הערב ועד אור-הבֹקר היא עומדת בלי-נוע באותו מקום עצמו, מאזינה למנגינות של שלשלת-הברזל שלי ומביטה אל קפיצותי ונדנודי על יצוע התבן שלי. –

–————

בסוף המגִלה נמצאה הערה זו, כתובה בידי איש אחר:

“אותי האֻמלל, אשר דברי-הזיותיו המטרפים כתובים למעלה, יכֹל לשמש דוגמא מעציבה, עד כמה איֻמות תולדותיהם של חיי הוללות ופזרנות בשנות-עלומים, כשהם נמשכים גם בגיל מאֻחר, עד שאין להם עוד תקנה. הבזבזנות בלי חשבון ודעת והתהוללות הפרועה של ימי עלומיו הביאו אותו סוף-סוף לידי קדחת וטֵרוף-הדעת. התולדה הראשונה של מצבו החולני הזה היתה דעתו המשֻׁנה, שנהפכה אצלו לאמונה עִורת, שמחלת השגעון עוברת בירֻשה במשפחתו. דעה זו המיֻסדת על תֵּאוריה מפֻרסמת, שהרבה מחכמי הרפואה מחזיקים בה בכל תֹקף, ואחרים מתנגדים לה בכל תֹקף, נסכה עליו בתחלה רוח עצובה, “מרה שחורה” קבועה ועקשנית, שהתפתחה ברבות הימים לרוח שטות חולנית ונהפכה לבסוף לשגען נורא. אין כל ספק, כי המאורעות שהוא מספר במגִלתו, נקרו ויאתיו באמת, אף שבטֵרוף-דעתו ודמיונו החולני סלף ועִוֵת אותם בודאי. ולא עוד, אלא שהאנשים שידעו את חיי-נעוריו ועלומיו המָשחתים, צריכים לתמוה, כי יצרו הרע, בעת שהשכל לא משל ולא עצר בו עוד, לא הביא אותו לידי מעללים יתר איֻמים, מאותם שהודה עליהם בעצמו”.

–———-

נרו של מר פיקוִיק הגיע לקצו בו ברגע, אשר כלה לקרא את כתב-היד של הכהן הזקן; וכאשר כבה פתאם לגמרי, מבלי השתלהב כראש בתור התראה אחרונה, נזדעזע כל גופו של הפילוסוף הגדול, שהיה כבר נגרש למדי גם בלעדי זאת. הוא מהר והתפשט את מעט הבגדים, שלבש תחלה בקומו ממשכב-נדודיו, ואחרי אשר הציץ סביבותיו בעינים נפחדות, צנח והשתקע בחפזון בין הסדינים, ועד-מהרה התנמנם וירדם.

כאשר הקיץ ביום-המחרת כבר זרחה השמש בחדרו בכל גבורתה, והשעה לא היתה עוד מֻקדמת כלל. רוח העֹצב, אשר ירד עליו אמש, כלה וילך עם צללי הלילה ורעיונותיו ורגשותיו היו עתה בהירים ועליזים כאור-הבֹקר. אחרי פת-שחרית מסֻימה שמוּ ארבעת החברים את פעמיהם לגריבֶסֶנד, שֶׁשָׁמה נשלחו חפציהם מרוצ’יסטר, ואחריהם נשא איש את ארגז-האֹרן עם האבן היקרה אשר בו. הם הגיעו לאותה עיר בשעה הראשונה אחרי הצהרים, ולשמחתם מצאו להם מקום טוב על גג הדיליג’נס, ההולך לונדונה, ולפנות ערב באו למטרופולין שלֵמים בגופם וברוחם.

שלשת או ארבעת הימים הבאים היו החברים עסוקים בהכנות לנסיעתם אל העֲיָרה איטֶנסוִיל. אך יען כי העסק הגדול הזה דורש לו בשביל חשיבותו פרק מיֻחד, לכן נשתמש בשורות המעטות של סוף הפרק הזה לספר בקִצור נמרץ את קורות הגִלוי הארכיאולוגי של מר פיקוִיק.

מתוך ספרי-הזכרונות של הקלוב נראה, כי תכף בערב השני לאחרי שובם לונדונה קרא מר פיקוִיק באספה כללית של חברי הקלוב דין-וחשבון מפֹרט על-אודות תגליתו, והציע לפני הנאספים המון השערות חריפות ומלֻמדות לפתרון הכתֹבת הסתומה. כמו כן נודע לנו מתוך הפרוטוקולים של הקלוב, כי אמן אחד העתיק את הכתֹבת בדיוק מצֻין וחרת אותה על אבן אחרת, וההעתקה נשלחה אל החברה הארכיאולוגית הממלכתית ולעוד חברות מלֻמדות; וכי לרגלי הדבר הזה נצתה אש-הקנאה בחוגים ידועים, שהביאה לידי וִכוחים עזים ופולמוסים קשים, שהשתפכו במבול של מאמרים בכתבי-העתים ובחוברות מיֻחדות; וכי מר פיקוִיק בעצמו כתב חוברת בת תשעים וששה דפים באותיות קטנות מאד, ובה הציע עשרים ושבעה פתרונים שונים לכתֹבת הסתומה. וכי שלשה ג’נטלמנים זקנים העבירו נחלה מבניהם הגדולים שילינג לגֻלגֹלת, על אשר נועזו להטיל ספק בעתיקותה של הכתֹבת, ואיש נלהב אחד הוציא את עצמו מן העולם קֹדם זמנו, מתוך יאוש על אשר אין ביכלתו לעמוד על כוָנתה האמתית. וכי מר פיקוִיק נבחר לחבר נכבד בשבע-עשרה אגֻדות, בארץ ובחוץ-לארץ, בעד תגליתו; וכי אף אחת משבע-העשרה לא ידעה מה טיבה של תגלית זו, אבל כל השבע-עשרה הסכימו, שהיא רבת-הערך מאד.

אמנם מר בלוֹטוֹן – והשם הזה יהיה לחרפה ולשנינה לכל החובבים את המסתורין ואת הנשגב מבינת אדם – מר בלוטון, באותה ספקנות ובאותם תֹאנות ועקיפים, המיֻחדים לכל הנפשות השפלות, הֵעֵז לגלות בנדון זה דעה אחרת לגמרי, נתעבה ומגֻחכה גם-יחד. במחשבה בזויה להעיב את אור-כבוד-שמו של פיקוִיק בן-אל-מות, נסע מר בלוטון בעצמו לקובהם, ובשובו משם הודיע בקלסה, בנאום אשר נשא בקלוב, כי זכה לראות את האיש, אשר ממנו נקנתה האבן, וכי אותו האיש מודה אמנם גם הוא, שהאבן היא כבירה לימים, אבל הוא מכחיש בכל תֹקף את עתיקותה של הכתֹבת, ולא עוד, אלא שהוא מחליט, כי הוא בעצם-ידו חרת אותה באבן בשעת-בטלה, ופתרונן של האותיות, שפזר בכוָנה מתוך משובה, הוא פשוט בתכלית הפשטות:

Bill Stumps' His Mark

(ביל סטומפס, זה תָוו)

ויען כי מר סטיומפס אינו מֻמחה גדול לעניני כתיבה, והוא רגיל להעריך את המלים רק לפי משמע אזניו, לפי צלצולן, ולא לפי חֻקות האורתוגרפיה, לכן השמיט את הL השני בסוף שמו הפרטי.

הקלוב הפיקוִיקאי – מה שמובן מאליו במוסד נאור כזה – התיחס להודעה זו בבוז הראוי לה, הוציא את בלוטון הגאה וחסר-נמוס מן החברה והחליט להגיש תשורה למר פיקוִיק משקפים של זהב, לאות אמונה והסכמה; ובתור תשובה על זאת נתן להם מר פיקויק במתנה את ציור תמונתו וצוה לתלותו באולם האספה של הקלוב.

ומר בלוטון, אף כי הוצא מן הקלוב, בכל זה לא ראה את עצמו כמנֻצח. הוא כתב גם הוא חֹברת עבת-הכרס, מֻקדשת לשבע-עשרה האגֻדות המלֻמדות, שבארץ ובחוץ-לארץ, ובה הודיע את כל אשר הגיד לו ביל סטומפס ועוד הוסיף נֹפך משלו, ברמזו ברמזים שקופים למדי, כי כל שבע-עשרה האגֻדות המלֻמדות מהבל המה יחד. על פגיעה קשה כזו בתמותן וכשרותן בערה חמתן של שבע-עשרה האגֻדות המלֻמדות שבארץ ובחוץ-לארץ, ועד-מהרה נתך זר חדש של חֹברות על שוק הפסרים; האגֻדות המלֻמדות שבחוץ-לארץ באו בחליפת-מכתבים שקודה עם האגֻדות המלֻמדות שבארץ; אלו שבארץ תרגמו ללשונות שונות את החֹברות של אותן שבארץ; וכך התחילה אותה המחלֹקת המדעית, הידועה בכל קצוי ארץ בשם “הפוֹלמוֹס הפיקוִיקי”.

ואולם הנסיון הנבזה לחלל את כבודו של מר פיקויק, נִתַּז ממנו והלאה וירד על קדקדו של בעל-הנסיון עצמו. כל שבע-עשרה החברות המלֻמדות הכריזו והודיעו פה-אחד, כי בלוטון הוא בוּר גמור, הדיוט מתגאה, המתערב בענינים הזרים לו לגמרי? ועוד הוסיפו לכתוב חבורים עמקי-בינה על האבן והכתֹבת, כהנה וכהנה. והאבן עצמה עודה משתמרת עד היום הזה, כמצבת-זכרון חתומה וסתומה לגדולתו של מר פיקויק ולשפלותם של אויביו.

פרק יב: בו ידֻבּר על‑אודות מעלל רב‑הערך של מר פיקויק, שהוא פרק חשוב בחייו, כמו שהוא גם בספורנו זה.

מעונו של מר פיקוִיק ברחוב גוסוֶל לא הצטַיֵּן אמנם בגדלו וברחבו, אבל עם זה היה נָוֶה יפה ונעים ומרֻוח, המסֻגל ביחוד למשכנו של איש‑הרוח ואוהב‑עיון והסתכלות כמוהו. אולם‑הקבלה שלו תפס מקומו בדיוטא הראשונה לעֵבר הרחוב, וחדר‑משכבו – בדיוטא השניה, מָפנה גם‑כן לרחוב; כי על‑כן, בין שהיה יושב וקורא וכותב אל שלחנו באולם, בין שהיה עומד ומתגלח ומתלבש לפני הראי בקיטונו, היתה לו תמיד הזדמנות להסתכל ולהתבונן בטבע הבריות בכל מצביו השונים, כפי שהוא מתגלה באותו הרחוב, המרֻבֶּה באוכלוסין והמפֹרסם למאד. בעלת‑הבית שלו, מרת בַּרדיל, אלמנתו ויורשתו היחידה של אחד מפקידי המכס היתה אשה דשנה, עסקנית וזריזה ונחפזה, עם פנים נעימים וכשרון טבעי לחכמת הבִשול, כשרון שהשתכלל עד‑מאד על‑ידי למוד ושמוש מעשִׂי מרֻבֶּה. בבית לא היו לא ילדים ולא משרתים ומשרתות ולא תרנגולים ושאר עופות. דרי המעון, מלבד בעלת‑הבית, היו: אדם גדול ונער קטן; האדם הגדול היה דַיָר, והנער הקטן היה פרי‑בטנה של מרת ברדיל. האדם הגדול נמצא בביתו תמיד בשעה העשירית בערב בדיוק, שאז היה מצטמצם בגבולותיה של מטה צרפתית ננסית בירכתי החדר. ומר ברדיל הקטן היה מצמצם את משחקי‑ילדותו ותרגיליו הגימנסטיים בגבולותיהם של הרחובות והבִצות הסמוכים. נקיון ושלוה שררו בכל הבית, ורצונו של מר פיקוִיק נחשב בו כחֹק, שאסור להרהר אחריו.

כל מי שידע איפוא את הסדרים המצֻינים של הבית הזה ושווי‑המשקל הנפלא, שבמצב‑רוח והרגיל של מר פיקוִיק, היה צריך לתמוה על התנהגותו המשֻׁנה והמסתורית בבֹקר שלפני יום הנסיעה לאיטֶנסוִיל. הוא התהלך בחדרו לפנים ולאחור בפסיעות נחפזות ונגרשות, הוציא את ראשו והִשקיף בעד החלון כמעט בכל שלשׁה רגעים, הסתכל בלי‑חשך בשעונו, ובכלל הראה סִמנים שונים של קֹצר‑רוח, שאינם כלל לפי מזגו והרגלו. נִכָּר היה, שהוא מקשה לילד איזה זמם רב‑הערך עד‑מאד, אך מה הוא אותו הזמם, זאת לא יכלה לנַחש אפילו מרת ברדיל בכבודה ובעצמה.

– מרת ברדיל – אמר מר פיקוִיק לבסוף, כשאותה הבריה הנעימה היתה קרובה לגמור את עבודת הסרת‑האבק בחדרו, שארכה אצלה הפעם יתר מכפי הרגיל.

– סיר? – ענתה מרת ברדיל.

– בנך הקטן לא שב עֲדַיִן, אף כי יצא מביתו זה כבר.

– אבל הלא הדרך רחוק למדי מכאן עד לבוֹרוֹ – השיבה מרת ברדיל, ובקולה נשמע מעין תוכחה,

–אַה, באמת כן הוא – אמר מר פיקויק.

והוא השתקע שוב בדֻמיה, ומרת ברדיל חזרה שוב לאַבֵּק.

– מרת ברדיל – השמיע מר פיקוִיק שוב מקץ שנים, שלשה רגעים.

– סיר? – ענתה שוב מרת ברדיל.

– מה דעתך: האם פרנסתם של שנַים עולה בדמים מרֻבים הרבה יותר מזו של אחד?

– מה אתה סח, מחר פיקוִיק! – קראה מרת ברדיל והתאדמה עד לשפת שביסה, כי נדמה לה, שגלתה מעין רמז של השתדכות בעיניו של דיָרה – איזו שאלה היא, מר פיקוִיק!

– ובכל‑זאת, מה דעתך? – התעקש מר פיקוִיק לחקור.

– זה תלוי הרבה – ענתה מרת ברדיל, בהקריבה את‑נוצת‑האִבוּק סמוך למרפקו של מר פיקוִיק, שנשען על השֻׁלחן – זה תלוי הרבה בּטיבה של הנפש השניה, אם היא חסכנית ובקיאה יפה בהנהגת הבית –

– כמובן, צדקו דבריך – אבל לפי‑דעתי יש כל אותן המדות בנפש, שאני מתכַּוֵן לה (מר פיקויק, נעץ עיניו במרת ברדיל); ומלבד זה יש בה גם בינה יתרה וידיעת הבריות והעולם והחיים במדה מרֻבה, מה שיוכל להביא לי תועלת מוחשית, מרת ברדיל!

– מה אתה סח, מר פיקוִיק! – שָׁנתה מרת ברדיל, והאדמומית עלתה שוב עד לשפת כִּפָּתה.

– כן, כן, בזה אני בטוח – הוסיף מר פיקוִיק באותו המרץ המתגבר, שהיה מיֻחד לו, בשעה שהיה מדבר על ענין, המעַנין אותו ביותר – אני בטוח באמת ובתמים. ולא עוד, אלא שאני רואה לי חובה לגלות לך, מרת ברדיל, שכבר באתי לידי החלטה בנִדון זה.

– אל רחום וחנון! – קראה מרת ברדיל.

– אפשר שתחשבי את הדבר למוזר ומתמיה מאד – הוסיף מר פיקוִיק הנעים, בהציצו אל בת‑שיחתו מתוך בדיחות‑דעת יתרה – אפשר שתתמהי מאד, על אשר לא נועצתי אתך בענין זה, וגם לא נגעתי בו כלל, עד אשר שלחתי את בנך בשליחות מיֻחדת בבֹקר הזה – האין זאת?

מרת ברדיל לא יכלה לענות אלא במבט דומם בלבד. היא העריצה את מר פיקוִיק בסתר‑לבה זה כבר, כמשׂא‑נפשׁ מרום ונשגב ממנה; והנה פתאם נִשאה לשיא‑מרומים, אשר לא פללה ואשר לא מלָאה לבה לקוות אף בחלומותיה והזיות‑דמיונה היותר פרועות. שהרי מר פיקוִיק מוכן ומזֻמן לעשות לה “הצעה” – ועל‑פי תכנית, שערך מראש אחרי ישוב‑דעת מרֻבה – כי‑על‑כן שלח את בנה לבוֹרוֹ, כדי שלא יפריע בדברים שבינו לבינה – מה עמקו מחשבותיו! – מה דקה הרגשתו, ומה יפים נמוסיו!

– ובכן, מה דעתך על זה? – שאל שוב מר פיקוִיק.

– הו, מה פיקוִיק! – קראה מרת ברדיל, ורעדת כֻּלה מתוך התרגשות – מה רב חסדך, סיר!

– זה יחשוך ממך הרבה עמל ויגיעה – האין זאת?

– הָה, מעולם לא שמתי לבי אל העמל, סיר – השיבה מרת ברדיל – ועתה, כמובן, אשתדל ואטרח ואעמול עוד יותר למצא חן בעינך. אבל מה רב טובך, מר פיקוִיק, שדאגת כל‑כך לבדידותי!

– אמנם כן; אף כי, באמת, לא עלתה זאת על לבי מעולם – ענה מר פיקוִיק – וכאשר אשהה בעיר, יהיה לך תמיד מי שׁיֵשב על‑ידך וישיח אתך. בזה אין כל ספק.

– בטוחה אני, שאהיה מעתה אשה מאֻשרה עד‑מאד – אמרה מרת ברדיל.

– ובנך הקטן – – הוסיף מר פיקוִיק.

– אלהים יחֹן אותו! – התיפחה מרת ברדיל, בתקוף אותה רגשותיה של אם רחמניה.

– הוא גם הוא ימצא לו חבר – המשיך מר פיקוִיק את דבריו – חבר עליז, חי ורותח, אשר ילמדהו תעלולים במשך שבוע אחד יותר, משהיה לומד מעצמו במשך שנה תמימה – בזה בטוח אני – ומר פיקוִיק חִיֵך מטוב‑לב.

– הו, אתה האהוב והחביב – – התחילה מרת ברדיל שופכת את רגשותיה.

מר פיקוִיק נרתע לאחוריו.

– הו, אתה הטוב, הנעים, העליז, היקר – המשיכה מרת ברדיל את השתפכות‑נפשה; ובלי שום הכנות ושהיות קמה מכסאה ולפתה בזרועותיה את צוארו של מר פיקוִיק, בלווֹתה את לטיפותיה בזרם‑דמעות ובהתיפחות ונאקות ויבבות.

– רבון העולמים! – קרא מר פיקוִיק המשתומם – אנא, מרת ברדיל – בבקשה ממך, אשה טובה – הוי, אלי! איזה מצב! – השיבי‑נא אל לבך – הרפי‑נא – הרי אם יבוא עתה איש –

– יבוא מי שיבוא! – צעקה מרת ברדיל כמטֹרפת – אני לא ארפה ממך, ולא אעזבך, יקירי, חביבי, מחמדי, נשמתי –

ובדברה חבקה אותו ביתר‑עוז וביתר‑הדוק.

– מדת הרחמים עלי התגלגלי! – נאנק מר פיקוִיק, בהתאמצו בנואש להשתחרר מחבוקיה – הנני שומע קול צעדים על המדרגות – חדלי‑נא, הרפי ממני – רחמי עלי – הלא אשה טובה את –

אבל גם תחנוניו, גם תוכחותיו וגערותיו, היו ללא‑הועיל. כי מרת ברדיל התעלפה בזרועותיו. ובטרם יספיק להשכיבה על כורסא, כבר נכנס החדרה הנער ברדיל, שהביא אתו את מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס.

מר פיקוִיק היה כאיש נדהם, מבלתי יכֹלת לנוע ממקומו או להוציא הגה מפיו. הוא עמד בתוך החדר עם משאו הנעים בזרועותיו ובעינים לטושות אל פרצופיהם של ידידיו, מבלי נסות אף נסיון כל‑שהוא לתת להם שלום או לתת להם איזה בֵאור. ואף הם הביטו אליו בתמהון גדול; והנער ברדיל לטש עיניו לכֻלם, מבלי הבין עד‑מה.

תמהונם של הפיקוִיקאים היה כֹה עז, ומבוכתו של מר פיקוִיק היתה כֹה גדולה, עד שבודאי היו מוסיפים לעמוד נדהמים ואובדי עצות, עד שיהי רצון מלפני הגבירה דקת‑ההרגשה ורכת‑העצבים להשיב רוחה ונשמתה אליה. אך, לאשרם, נחלצו ממצב המֵצַר הזה על‑ידי התפרצות של אהבת‑בן יפה ומניעה‑לב מצד הנער הקטן. הג’נטלמן הזעיר הזה, המהֻדק היטב במלבוש של קטיפת‑פסים עם כפתורי נחֹשת גדולים מאד, עמד בתחלה ליד הפתח והביט נכחו בעינים תמוהות, מבלי הבין עד‑מה. אך לאט‑לאט התרקם בחומו הבלתי‑מפֻתח כל צרכו הרעיון, כי אמו נחבלה, נפגעה בגופה; ובחשבו לנכון, כי מר פיקויק הוא החובל והמזיק, געה בבכי וצרח מר בקול פרא, ובראש שח לפנים השתער אל בן‑אל-מות זה והתחיל ממטיר על גבו ועל רגליו מהלומות וצביטות ומריטות בהתמרמרות עזה ובכח גדול, ככל אשר השיגה ידו בשעת התרגשותו הנדיבה הזאת.

– גרשו מלפני את השקץ הפעוט הזה! – קרא פיקוִיק מתוך יאוש – הוא יצא מדעתו!

– אך מה פשר כל זה? – פתחו שלשת הפיקויקאים, נאלמי‑התמהון, את פיהם בבת‑אחת.

– אינני יודע גם אני – השיב מר פיקוִיק בזעף – הסירו מעלי את הנגע הזה!

מר וינקל תפש ונשא בזרועותיו את הנער המקנא לאמו, ויניחהו בירכתי החדר, למרות צעקותיו ובעיטותיו והתעצמותו נגדו.

– ועתה, עזרוני‑נא לשאת את האשה הזאת אל חדרה למטה – הוסיף מר פיקוִיק.

– אה, עתה הוקל לי מעט – דובבו שפתיה של מרת ברדיל.

– הרשיני‑נא להובילך למַטה אל הדרך – אמר מר טופמן בגַלַנטיותו התדירה.

– תודה לך, סיר! תודה לך! – קראה מרת ברדיל בקול היסטירי. והיא הובלה על המדרגות למטה, ובנה אוהבה הולך אחריה.

– אינני יכל להבין – אמר מר פיקויק, לאחרי ששב מר טופמן למעלה – אינני יכל להבין, מה זה היה לה פתאם לאשה זו. אני הודעתי לה, פשוט, את מחשבתי לקחת לי משרת, וידיעה זו הביאה אותה לידי פרוכסיסמוס והתעלפות, כאשר ראיתם בעיניכם. זה דבר משֻׁנה מאד!

– מאד, מאד! – קִיְמו שלשת החברים פה אחד.

– ובזה הביאה אותי לידי מצב לא‑נעים כל‑כך – הוסיף מר פיקויק.

– מאד, מאד! – קִיְמו שוב שלשת החברים, בהשתעלם קצת ובהביטם זה אל זה כמסֻפקים.

מבטם זה לא נעלם מעיני מר פיקוִיק. הוא הרגיש בחֹסר‑אמונתם והבין, שהם חושדים בו.

– שם למטה במסדרון עומד איש ושואל לך – אמר מר טופמן לאחרי דִמיה קצרה.

– הוא האיש אשר אמרתי לכם – ענה מר פיקוִיק – אני שלחתי אל הפרבר היום בבֹקר לקרא לו. הואילה‑נא, סנודגרס, ואמור לו לעלות אלי.

מר סנודגרס עשה כמו שנצטוה, וכרגע הופיע בחדר מר שמואל וֶלֶר.

– הלא תכירני בודאי? – אמר מר פיקוִיק.

– כמדֻמני – ענה סם בקריצה של פַּטרוֹן – מענְיֵן מאד היה אותו בן‑חיל, אבל הוא היה לא לפי כֹחך, הלא? הוא חרוץ מאד, ומרט אתכם כהֹגן – מה?

– זה אינו עתה ענין לכאן – הפסיק אותו מר פיקוִיק בחפזון – רוצה אני לדבר אתך בענין אחר. שב‑נא.

– תודה לך, סיר – ענה סם, ומבלי סרב ישב על הכסא, אחרי שהניח את מגבעתו הלבנה הישנה על אדן‑החלון – "עכשו אין היא עוד יפת‑תֹאר כל‑כך, – הוסיף ברמזו אל מגבעתו – אבל היא נעימה לחבוש לראש; ולפני אשר אזלו להם השולַיִם היתה גַג נאה מאד. אך בלתם היא קלה יותר – זו היא מעלה אחת, ועוד מעלה שניה יש בה אתה: בעד כל חור וחור נכנס מעט אויר, ולכן קראתי לה “קורֵי‑וֶנטילַציה”.

ואחרי אשר חִוה את דעתו זו הביט מר וֶלר בנחת‑רוח אל הפיקויקאים.

– ועתה בדבר הענין, שבשבילו שלחתי לקרא לך בהסכמת הג’נטלמנים הללו – אמר מר פיקוִיק.

– כלומר: עתה הגיע זמן פרעון – הפסיק אותו סם – הוֹצא ושַׁלם, כמו שאמר אותו הרב אל תינוקו שבלע פרוטה.

– קֹדם‑כל אנו רוצים לדעת – פתח מר פיקוִיק – אם יש לך איזו סבה, שלא למצא סִפוק במִשרתך הנוכחית.

– בטרם אענה על שאלתכם זו, אדונַי – השיב מר וֶלר – הייתי רוצה אני לדעת, קֹדם‑כל, האומרים אתם להמציא לי אחרת, טובה ונאה מזו?

קרן‑אורה של סבר‑פנים צנחה על פרצופו של מר פיקוִיק בענותו:

– כמעט שיש בדעתי לקחתך למשרת לי –

– האמנם? קרא סם.

מר פיקוִיק ענה “הן” בהרכנת הראש.

– ומשכֻּרתי? – שאל סם.

–שתיים‑עשרה ליטרה לשנה – ענה מר פיקוִיק.

– ומלבושים?

– שתי חליפות לשנה.

– וחובות משמרתי?

– להיות אצלי ולשרתני תמיד, וגם לנסוע אתי ועם הג’נטלמנים הללו.

– אין צֹרך בכתבים ושטרות! – קרא סם התלהבות – אני רואה, כי נפלתי בידי ג’נטלמן אמתי, והתנאים נאים ומתקבלים על הלב.

– ובכן אתה נכון לקבל את המשרה עליך? – שאל מר פיקוִיק.

– כמובן! – השיב סם – ואם הבגדים יתאימו לי אפילו רק מחצית, מכפי שהמשרה מתאימה לי, אזי אהיה לעילא‑ולעילא.

– ותעודת‑המלצה עליך תוכל בודאי להמציא לנו?

– שאל‑נא על‑אודותי את הפונדקית של “הצבי הלבן”, סיר – ענה סם.

– התוכל להכנס למשמרתך אצלי עוד בערב הזה? –

– אם בגדי‑השֵׁרות כאן, הריני מוכן ללבשם תכף‑ומיד – השיב סם בבדיחות‑הדעת.

– בוא הנה בשמֹנה שעות בערב – אמר מר פיקוִיק – ואם מסקנת החקירה והדרישה על‑אודותיך תהיה לטובתך, תשיג את הבגדים עוד היום.

הידיעות על‑אודות התנהגותו של מר וֶלר – מלבד פרט אחד בלתי‑חשוב – הפיקו רצון מאת מר פיקוִיק, ולכן החליט להביא את הדבר לידי גמר בו בערב. ובאותה המהירות והמרץ, שבהם הצטַיְנו, לא רק מפעליו הצבוריים, אלא גם עסקיו הפרטיים של האדם הנִפלה הזה, הוליך תכף את משרתו החדש אל אחד המחסנים הנוחים, שבהם יוכל כל איש למצא בכל עת ובכל שעה בגדים מן המוכן, מכל המינים, יפים ובינונים, מבלי שיצטרך להטריד את עצמו בצירימוניה הטרחנית והמסֻכסכה של “המדידה”. ועד שלא שקעה החמה כבר היה מר וֶלר מלֻבש בגד אפֹר עם כפתורים גדולים נוצצים באותיות P.C. (פיקוִיק‑קלוב), ומגבעת שחורה גבוהה עם קוֹקַרדה, ומקטֹרן של פסים, ומכנסים קצרים וצרים עם נעלים נמוכות, ועוד המון מכשירי‑שֵׁרות, שרבו מספור.

– טוב מאד – אמר בן‑אדם זה, כאשר תפס לו מקום ביום‑המחרת בבֹּקר, בדיליג’נס ההולך לאיטנסויל ובהרהרו על‑אודות השנוי הפתאומי, שנתהוה בחיצוניותו ובמצבו – עתה לא יוכל איש דעת מה אני: משרת, רַכָּב, משגיח על בֵּבר או מוכר זרעים. לפי מלבושי הריני תערֹבת‑משֻׁנה של כל אלה ביחד. אך אין בכך‑כלום: יש כאן שנוי אויר, מראה‑עינים עד בלי די, ועבודה בתכלית המִעוט; וכל זה יפה מאד למחלתי שאינה מצויה. כי על‑כן אני קורא בגרון: חיים ארֻכים לפיקוִיקאים!

פרק יג: קצת ידיעות על‑אודות איטנסויל, על מצב המפלגות שבקרבה ועל בחירת ציר נאמן, שישתדל בפרלמנט לטובתה ולהצלחתה של אותה העֲיָרה העתיקה, הנאמנה והפטריוֹטית.

אנו מחֻיבים להודות בתם‑לבב, כי לפני שהשקענו את עצמנו בתוך ערמת הכתבים וספרי‑הזכרונות של קלוב הפיקוִיקאים המנוח, לא שמענו מעולם את שמה ואת שמעה של איטנסויל. וכמו כן אנחנו מודים בתם‑לבב, כי לשוא בקשנו וחפשנו סִמן וזכר למציאותה בספרי הגיאוגרפיה ובמפות‑הארץ שבידינו. אבל מדעתנו, כי כל דבר ודבור שברשימותיו של מר פיקוִיק הוא למעלה מכל ספק ופקפוק ואסור להרהר אחריו, לא נועזנו לסמוך על ידיעותינו ועל כח‑הזכרון שלנו בלבד, נגד עדותו המפֹרשת של האדם הגדול הזה, ולכן פנינו בנִדון זה אל כל המֻמחים המֻסמכים והמפרסמים ואל כל אמצעי‑העזרה הבדוקים והמנֻסים, שיש בהם כדי להאיר עינינו בפרובלימה חשובה זו. עברנו בעֹמק העיון על כל השמות שבטבלאות A, B (בחֻקים על‑דבר זכות‑הבחירה של הערים והעֲיָרות והכפרים), אך לא מצאנו בהם את שם המקום איטנסויל; בדקנו בתכלית הדקדוק כל תָּו וכל נקֻדה שבמפות העֲיָרות והכפרים, שהוצאו לטובת החברה האנושית על‑ידי מולינ"ו המצֻינים, – אך לדאבוננו היה גם עמלנו זה לשוא, ואת אשר בקשנו לא מצאנו.

ועל‑כן אנו צריכים לשער, כי מר פיקוִיק, מתוך זהירותו היתרה, שלא להעליב את מי‑שהוא, ומתוך אותה אסטניסטות ונקיות‑הדעת, שהצטַיֵּן בהן תמיד, כידוע לכל מכריו, קרא ברשימותיו בכִוּוּן שם בדוי לאותו המקום, אשר עליו כתב מה שכתב. ולהשערתנו זו אנחנו מוצאים חזוק גם בפרט קטן אחד, שכשהוא לעצמו אינו חשוב לכאורה כל‑עִקר, אבל כשנביא אותו בחֹברת עם השערתנו יגדל ערכו למַדי. בפנקסו של מר פיקוִיק נאמר במקום אחד, כי הוא וחבריו נסעו בדיליג’נס העולה לנוֹרביץ'; אך אחר‑כן עבר בקולמוס על רשימה זו ומחק אותה, כאִלו השתדל להעלים אפילו את הדרך והסביבה, אשר בה עומדת אותה עֲיָרה, שנסע אליה ושראה שם מה שראה. ולכן חלילה לנו מהביע שום השערה על‑אודות שמו האמתי של המקום, שהאדם הגדול רצה לכסות, ואין לנו אלא להמשיך את ספורנו על‑פי החֹמר רב‑הערך שהספיק לנו.

מתוך רשימותיו של מר פיקוִיק נראה, כי בני‑איטנסויל, כיושביהן של רֹב העֲיָרות הקטנות, חשבו את עצמם לקהלה רבת‑ערך עד‑מאד, וכל אחד מהם, בדעתו את חשיבותו בתור פרט מהכלל הגדול והנכבד הזה, ראה לו לחובה מוסרית לדבוק, בגוף ונשמה, באחת משתי המפלגות הגדולות, שחלקו את אזרחי איטנסויל לשתי מחנות, הצוררות זו את זו: מפלגת ה“כחֻלים” ומפלגת ה“צהֻבּים”. ה“כחֻלים” השתמשו בכל שעת‑הכֹשר שנזדמנה להם, בשביל להתנגד ל“צהֻבּים”, וה“צהֻבּים” לא החמיצו שם הזדמנות, בשביל להתנגד ל“כחֻלים”; והיוצא מזה היה, כי בכל פעם ובכל מקום שנפגשו ה“כחֻלים” וה“צהֻבּים” באספות של פומבי, בישיבות של מועצת‑הקריה, בירידים, או פשוט, בשוק, התחוללו ביניהם דברי‑ריבות ודבורים עזים. במצב מתמיד של פולמוס כזה, מובן מאליו הוא, כי כל דבר קטן נהפך באיטֶנסוִיל לשאלה מפלגתית ולסלע‑המחלקת. אם הציעו ה“צהֻבּים” לחדש את גג‑הזכוכית שעל ככר‑השוק, מיד ערכו ה“כחֻלים” אספות פומביות, שבהן בטלו את ההצעה כעפרא דארעא. ואם הציעו ה“כחֻלים” להקים עוד משאבּה אחת ברחוב הגדול, מיד קמו כל ה“צהֻבּים” כאיש אחד באף ובחמה ובקצף גדול נגד המזמה האיֻמה הזאת. היו חנֻיות בעיר ל“כחֻלים” לבד ול“צהֻבּים” לבד, גם בתי‑מרזח לכל מפלגה לבדה, – ואפילו בבתי‑התפלה היו מקומות מיֻחדים לכחלים ול“צהֻבּים”.

מובן מאליו, שאי‑אפשר למפלגות כבירות ותקיפות כאלה בלי כלי‑מבטא מיֻחדים, כלומר: עתונים, שהם שוֹפרן ובאי‑כחן. ולכן היו באותו מקום שני מכתבי‑עתים, שם האחד “איטנסוִיל גַזיט” ושם השני “איטנסויל אִינדִיפֶנדֶנט”; הראשון נלחם בעד עִקריהם של ה“כחֻלים”, והשני החזיק ותמך בקנאה עזה א ה“צהֻבּים”. יפים ונחמדים היו שני העתונים הללו. איזו מאמרים ראשיים מצֻינים, ואיזו מאמרי‑פולמוס חריפים! – ה“גַזיט”, זה העתון הנתעב" – ה“אינדיפנדנט”, זה העתון המנֻול והשפל – ה“גַזיט”, זה העלה הנדף, שכל דבריו שקר וכזב" – ה“אינדיפנדנט”, זה המלשין המזֻהם והבזוי" – בטויים נמלצים כאלה היו משתפכים בכל יום על עמודיהם של שני העתונים, והיו מעוררים בלבות האזרחים רגשי‑עֹנג בלי‑מצרים או התמרמרות אין‑קץ, – הכל לפי המפלגה.

מר פיקויק, בחריפותו ובינתו היתרה, בחר לו לבִקורו בעֲיָרה זו את השעה היותר מֻכשרת לכך. מעולם לא היה ריב‑המפלגות קשה ועז כל‑כך כבאותם הימים. האדון הנכבד, מר שמואל סלומקי, בעל‑אחוזת סלומקי‑הַל, היה הקנדידט לפרלמנט מצד ה“כחֻלים”, והאדון הנכבד מאד, מר הורַציוֹ פִיזקין, בעל‑הנחלה “פיזקין לוֹדג', בקרבת אִיטנסויל, הואיל להעתר לבקשת ידידיו לעמוד על הבחירה לטובתם ולהנאתם של ה”צהֻבּים“. ה”גַזיט" הִתרה והִזהיר יום‑יום את הבוחרים האיטנסוילים, כי לא רק עיני אנגליה, אלא עיני כל העולם הנאור נשואות אליהם. וה“אינדיפנדנט” דרש יום‑יום בכל תֹקף מאת האיטנסוילים לענות תשובה ברורה על שאלתו: אם הם עֲדַיִן אותם הבוחרים הנאמנים. הישרים, הבלתי‑משֻׁחדים, כמו שהיו נודעים לתהלה מאז מעולם, או שנהפכו לכלי‑יוצר נבזה, לעבדים שפלים, נכנעים וחנפים, שאינם ראויים לשם אנגלים ולא לברכותיה של החֵרות המדינית? – כל זה הביא את האזרחים לידי התרגשות במדה שלא היתה כמוה מעולם.

כבר היתה שעה מאֻחרת בערב, בעת שמר פיקויק וחבריו, ירדו, בסיוע של מר סם, מעל גג הדיליג’נס ברחובה של איטנסויל. מתחת לחלונות של הפונדק “מגן העיר” התנפנפו דגלי‑משי גדולים, ומודעות, מִדבקות בין חלון לחלון, פרסמו באותיות ענקיות, כי פֹה יושב יום‑יום ועד‑הבחירה של האדון הנכבד מר שמואל סלומקי. המון הולכי‑בטל התאספו ברחוב לפני הפונדק, והביטו בפיות פעורים אל איש, שעמד על מעקה‑החלון וקרא בקול צרוד ובפנים אדֻמים מהתאמצות יתרה דברים, שהיו כפי‑הנראה, מכֻוָּנים לטובתו של מר סלומקי. אך עֻזן ויָפין של מליצותיו וטענותיו וסברותיו הֻפחתו קצת על‑ידי רעש התפיפה, שאינה פוסקת, של ארבעת תֻּפים כבירים, שהעמיד הועד של מר פיזקין בקרן‑זוית של הרחוב. אך בכל‑זאת עמד ליד הנואם איש גוץ עסקני, שהרים לעתים קרובות את מגבעתו ונפנף בה באויר כלפי ההמון, לרמוז להם שהגיע זמן למחוא כף, מה שהנאספים עשו ברצון גדול ובהתלהבות הנכספה כפעם בפעם. ומכיון שהנואם הוסיף לדבר ופניו התאדמו יותר ויותר, הרי נראה, שמלא את תפקידו יפה, ממש כאִלו היו דבריו נשמעים.

אך ירוד ירדו הפיקויקאים מעל גג הדיליג’נס, והנה הקיף אותם חלק מן ההמון של הישרים והנאמנים והחפשים וכבד אותם בשלש שאגות‑שמחה מחרישות אזנים, שנִשנו עד‑מהרה על‑ידי הקהל הגדול, שעמד מרחוק (כי לקהל גדול אין צֹרך כל‑עִקר לדעת, מפני‑מה ולמה הוא מריע ושואג), והיו לתרועת‑נצחון אדירה וחזקה, שבלבלה קצת אפילו את הנואם אדֻם‑הפנים שם, על מעקה‑החלון.

– הורא! – הרעים ההמון לבסוף.

– ועוד תרועה אחת! – קרא האיש הגוץ, יד‑ימינו של הנואם אדֻם‑הפנים.

ושוב הריע ההמון בקול אדיר כל‑כך, כאִלו היו להם רֵאות של ברזל‑עשת.

– יחי סלומקי! – שאגו הישרים, הנאמנים והחפשים.

– יחי סלומקי! הדד מר פיקויק, בנופפו את מגבעתו.

– איננו רוצים בפיזקין! – הריע ההמון.

– בודאי לא! – שאג גם מר פיקויק.

– הורא! –

ולעֻמת קריאה זו ענתה שאגה איֻמה שדמתה לאותה של בֵּבר שלם, לאחרי שמשך הפיל בפעמון, להודיע שהגיע זמן הפִּטום.

– מי הוא זה אותו סלומקי? – שאל מר טופמן בלחישה.

– אינני יודע כל‑עִקר – ענה מר פיקויק גם הוא בלחש – הס! אל תבוא בשאלות. תמיד טוב בענינים כאלה לעשות מה שעושה ההמון.

– אך הלא אפשר, שיש כאן שני “המונים”? – העיר מר סנודגרס.

– אזי צריך לשאג יחד עם אותו ההמון המרֻבּה יותר באוכלוסים – ענה מר פיקויק.

ספרים בני כמה וכמה כרכים לא היו יכֹלים להגיד יותר, ממה שגלה האדם הגדול באִמרה קצרה זו!

הפיקויקאים נכנסו אל הפונדק בתוך שדרת ההמון, שׁשָׂם להם ידים ועמד כחומה מימינם ומשמאלם, בהוסיפו להרעים קריאות‑הסכמה ורצון.

ראשית‑כל ראו הפיקויקאים להם חובה לתפוס מקום ללינת‑לילה.

– הנוכל למצא כאן מִטות לכֻלנו? – שאל מר פיקויק את המשרת.

– אינני יודע, סיר – ענה האיש כמדֻמני, שכבר מלאים אנו מפה‑אל‑פה. אך מכל‑מקום אלך ואשאל.

הוא הלך, אך בעוד רגע שב, כדי לשאל, אם הג’נטלמנים “כחֻלים” הם.

מפני שלמר פיקויק וחבריו לא נגעה שאלת הקנדידטים עד הנפש, ואחת היתה להם מי משניהם יבָּחר, לכן לא נקל היה להם לענות מיד על שאלתו של המשרת. אך לאשרם נזכר כאן מר פיקויק פתאם במכרו החדש, מר פוֹרקר.

– הידוע לך ג’נטלמן, שֶׁשֵׁם משפחתו פוֹרקר? – שאל מר פיקויק את המשרת.

– בודאי ובודאי, סיר! הלא הוא המֻרשה ש האדון הנכבד מר סלומקי.

– הוא אל‑נכון, מן ה“כחֻלים”?

–כמובן, סיר.

– ובכן, גם אנחנו “כחֻלים” – קרא מר פיקויק. אך בראיתו, כי המשרת מביט אליו בקצת חשד ופקפוק, על היותו נוח ומהיר כל‑כך לבחור בצבעים, נתן לו את כרטיסו ויצוהו למסרו תכף‑ומיד למר פוֹרקר, אם רק ישנו עתה בבית‑המלון. המשרת התעלם, וכרגע שב ויבקש את מר פיקויק ללכת אחריו אל האולם הגדול, אשר בדיוטא הראשונה. שם ישב מר פורקר אל שלחן ארוך, מלא תלי‑תלים של ספרים וכתבים.

– אַה, אַה, אדוני היקר והנכבד מאד – קרא הג’נטלמן הגוץ, בלכתו לקראת מר פיקויק – אני שמח מאד לראותך, אדוני הנכבד מאד. אנא, שב‑נא. ובכן, בצעת את מחשבתך? באת הלום לחזות בבחירות, הלא?

מר פיקויק ענה בחיוב.

– קשה אצלנו מאד מלחמת‑הבחירות, אדוני היקר והנכבד – אמר האיש הגוץ.

– ועל זה אני שמח מאד – השיב מר פיקויק, בשפשפו את ידיו – אני אוהב את התלהבות העזה של הפטריוטיסמוס, באיזו מפלגה שהיא מתפרצת. ובכן, המלחמה קשה?

– כן, קשה מאד – ענה הגוץ – אנחנו תפשנו לנו את כל בתי‑המלון ובתי‑המשתה שבעיר, ולא הנחנו למתנגדינו, אלא את בתי‑השֵׁכר בלבד – זהו מעלל פוליטי מחֻכם, אדוני היקר והנכבד – הלא?

והאיש הגוף חִיֵך לו בהנאה עצומה, ומתוך הרחבת‑הדעת תחב לו בנחיריו כַמוּת מסֻימה של טבק.

– ומה תהי אחרית המלחמה, לפי‑דעתך? – שאל פיקויק.

–זה קשה להגיד מראש, אדוני היקר והנכבד – ענה האיש הגוץ – לפי‑שעה מוטל הדבר בספק. אנשיו של פיזקין השיגו בעדו שלשים ושלשה בוחרים, כלואים באֻרוה של “הצבי הלבן”.

– באֻרוה? –קרא מר פיקויק, תמה מאד על התחבולה הפוליטית של הצד שכנגד.

– הם עוצרים אותם שם, סגורים ומסֻגרים, עד אשר יצטרכו להם – המשיך האיש הגוץ את דבריו – למה? פשוט, כדי למנוע אותנו מלקרַב אליהם ולנסות דבר אליהם. אבל לוא גם עלה הדבר בידינו, גם אז היה ללא‑הועיל, כי הם מחזיקים אותם במצב של שכרות שאינה פוסקת. אדם זריז וחרוץ הוא המֻרשה של פיזקין – שבחו זה אני מחֻיב לאמר שלא בפניו.

מר פיקויק לטש עיניו, אך לא אמר כלום.

– ואף‑על‑פי‑כן, סמוך לבנו, בטוח – אמר מר פורקר, בהשפילו קולו עד כמעט ללחישה – אמש ערכנו כאן משתה‑תה ארבעים וחמש נשים, אדוני היקר והנכבד – ובצאתן מזה נָתַנוּ לכל אחת ואחת מַחסַיָה ירֻקה.

– מחסיה! – התפלא מר פיקויק.

– עובדה היא, אדוני היקר והנכבד, עובדה. ארבעים וחמש מַחסיות, שבעה שילינגים וששה פֶּנסים מחיר כל אחת. כל אשה אוהבת להתהדר ולהתקשט – והמחסיות הללו עשו רֹשם כביר והביאו לידי תוצאות חשובות מאד: ארבעים וחמש הנשים הבטיחו לנו בהחלט את כל בעליהן ואת מחצי אחיהן. זה היה הרעיון שלי, אדוני היקר והנכבד, כֻלו שלי. במה נחשבים כל אותם הפוזמקאות, הפלַנילים, וכל מיני החפצים הנבובים והנפוחים, שנותנים אחרים! אבל מחסיות, אדוני היקר והנכבד! – יהי בחוץ ברד, גשם, אור‑שמש, – לא תוכל ללכת ברחוב ארבע אמות, מבלי פגוש, לכל‑הפחות, חצי‑תריסר מחסיות ירֻקות.

כאן תקפה את האיש הגוץ מין גילה‑ברעדה, שהיתה עלולה להִמשך זמן רב, אלמלא נפסקה על‑ידי הופעת פנים חדשות בחדר.

זה היה איש ארוך ודק, עם ראש אדמוני, שכבר נִכּרו בו סִמני קרחה, ופנים המפיקים חשיבות חגיגית יחד עם עיון עמֹק. הוא היה לבוש מעיל כתֹם ארֹך, ומכנסים כהי‑הצבע ומקטֹרן שחור, שממנו השתלשל בִּינוקל, ולראשו חבש מגבעת נמוכה עד‑מאד עם שולַים רחבים עד‑מאד. מר פורקר הציג את האורח לפני מר פיקויק בשם מר פַּט, עורכו של ה“גַזיט” האיטנסוילי. אחרי הערות כלליות אחדות פנה מר פט אל מר פיקויק ואמר בחגיגיות:

– המלחמה שבעירנו מעוררת התעניְנות רבה במטרופולין, סיר? דורש ממנו לקיַםֵ את הדבר –

– בודאי היא מעוררת – ענה מר פיקויק.

– ואני בטוח – הוסיף מר פט, בהביטו אל מר פורקר, כאִלו הוא דורש ממנו לקַיֵם את הדבר – ואני בטוח, כי מאמרי בגליון של יום‑השבת שעבר הועיל לא‑מעט לתגבֹרת התעַנִיְנות זו.

– בלי שום ספק! – קִיֵם האיש הגוץ.

– העתונות היא כח מניע כביר, סיר! – אמר פט.

מר פיקויק הסכים להנחה זו, בלי כל פקפוק.

– ואולם רשאי אני להחליט באמת ובתמים – הוסיף פט – כי מעולם לא השתמשתי לרעה בכח הכביר אשר בידי. אני יכֹל להתפאר, כי מעולם לא ערכתי את הנשק הנדיב הזה, שנמסר לידי, כלפי חביון‑קדשם של החיים הפרטיים או נגד הפרח הרך של כבוד‑שמו של האיש הפרטי. רשאי אני להתגאות בזה, שהִקדשתי ושִׁעבַּדתי את כל כחותי – את כל המרץ שלי – לתעמולה – שהיא אולי רפויה, כרפיון כחותי – לתעמולה שקודה – להטיף לעקרים‑ולעִקרים של – אשר הם –

עורכו של ה“גַזיט האינטנסוילי” הסתבך, כנראה, במעמקי רעיוניו; אך מר פיקויק חש לעזרתו ויחלץ אותו מן המֵצר, בקראו:

– בודאי! כמובן!

– ועתה – אמר פט – עתה הרשני‑נא, אדוני, לפנות אליך, כאל איש שאין לפניו משוא‑פנים ואינו נוגע בדבר, בשאלה: מה היא דעת‑הקהל הלונדוני על הפולמוס שלי עם ה“אינדיפנדנט”?

– אין כל ספק, שהם מתְעַנְיְנִים בו בלב ונפש – מהר מר פורקר לענות במקום הנשאל, במבט ערמה שנראה כמקרי.

– הפולמוס הזה – הוסיף פט – הפולמוס ימָשך כל זמן שיהיה בי כח ובריאות ואותה מַתת‑הכשרון, שהעניק לי הטבע. מן הפולמוס הזה, אדוני, – אף שהוא מרעיש את לבות הבריות ומרגיז את רגשותיהן ושולל מהן את היכֹלת להתמכר במנוחה לעסקי יום‑יום של החיים הפשוטים. – מן הפולמוס הזה לא ארפה ולא אחדל עד אם אציג את עקבי על “האינדיפנדנט האיטנסוילי”. חפץ, אני כי יכירו וידעו יושבי לונדון וכל יושבי ארצנו, שהם יכולים לסמוך עלי – שלא אעזבם ולא אטשם – כי החלטתי לעמוד לימינם ולתמוך בם ולהגן עליהם עד‑עולם –

– הנך מתנהג בנדיבות, שאין למעלה ממנה, סיר! – קרא פיקויק ויחבק את ידו של בעל‑הרוח הנדיבה.

– רואה אני, סיר, כי אתה בעל‑נפש ובעל‑כשרון – אמר מר פט. שכמעט לא נותרה בו נשמה מעצמת התלהבותו בהכרזתו הפטריוטית – ואני מאֻשר מאד, אדוני, שזכיתי להתודע לאדם שכזה.

– ואני – השיב מר פיקויק – אני חושב לי לכבוד גדול מאד את גלוי‑דעתך זה על‑אודותי. ברשותך, אדוני, אתכבד גם להציג לפניך את בני‑לויתי, חברי הקלוב, שביסודו אני מתגאה.

– על זה אשמח מאד – ענה מר פט.

מר פיקויק יצא לרגע, ומיד שב עם חבריו, ויציגם לפני עורך ה“גַזיט” האיטנסוילי" בכל דקדוקי הנמוס.

– ועתה, פט יקירי – אמר מר פורקר הגוץ – עתה מתעוררת השאלה, מה לעשות ידידינו אלה כאן?

– כמדֻמני, שאנחנו יכֹלים להשאר במלון הזה – חוה מר פיקויק את דעתו.

– פה אין אף מטה פנויה אחת, אדוני היקר והנכבד, אף לא אחת – ענה מר פורקר.

– זה רע מאד – אמר מר פיקויק.

– מאד מאד – קִמו בני‑לויתו.

– יש לי הצעה בנִדון זה – אמר מר פט – וכמדֻמני, שהיא יכֹלה להתקבל בהצלחה מרֻבּה. הנה ב“טַוָס הכסף” יש שתי מטות פנויות, ואני ערב את לבי להבטיח בשם מרת פט, שהיא תתן מקום בביתה, ברצון ובשמחה רבה, למר פיקויק ולאחד מחבריו, אם שני הג’נטלמנים הנשארים יאבו להסתדר ככל האפשר, יחד עם משרתם, ב“טוס הכסף”.

אחרי שהרבה מר פיקויק לסרב ולהחליט בכל תֹקף, שחלילה לו מהפריע ומהלאות את מרת פט טובת‑הלב, ואחרי שהרבה מר פט להפציר בו, באו סוף‑סוף לידי הכרה והחלטה, שאין עצה ותחבולה אחרת לצאת מן המֵצר. ואחרי שאכלו כֻלם יחד את סעֻדת‑הצהרים ב“מגן העיר”, נפרדו החברים הפיקויקיקאים: מר טופמן ומר סנודגרס שָׂמו פעמיהם אל “טוס הכסף”, ומר פיקויק ומר וינקל הלכו להסתופף בצל‑קורתו של מר פט. ובפֵרוש הֻתנה כי מחר בבֹקר יתאספו שוב ב“מגן‑העיר”, כדי להשתתף בתהלוכה של האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, אל בית‑הבחירה.

חוג‑משפחתו של מר פט הצטמצם בו ובזוגתו בלבד. כל האנשים, שגאוניותם העמידה אותם ברֻמו של עולם בחיים הצבוריים, יש להם, על‑פי רֹב, איזו חולשה קטנה, שנבלטת ביחוד על‑ידי נגודה לאָפיו הכללי של בעליהם, כפי שהוא מתגלה בעסקנותם הצבורית. וחולשתו של מר פט – אם לא יצא מן הכלל בבחינה זו – היתה כפי‑הנראה, הכנעתו היתרה לעריצותה המעליבה ולדעתה התקיפה של זוגתו. ואולם אין אנו קובעים מסמרות בהנחה זו; כי אמנם בפעם הזאת לא שָׂמה מרת פט ללב כלל לבעלה, אלא השתדלה בכל תחבולות של חבה ונעימות לקבל ברצון את שני האורחים, שהכניס לביתה.

– יקירתי – אמר מר פט – הנה מר פיקויק, מר פיקויק מלונדון.

מרת פט קבלה בנעימות מקסימה את לחיצת‑ידו של מר פיקוִיק – דרך‑חבה של אב, – בעת שמר וינקל, שלא הֻצג עדַין כלל, קדד והשתחוה מתוך קרן‑אפלה, שנסוג אליה, בענוה מנֻמסת.

– יקירי – פנתה מרת פט אל בעלה.

– אור‑חיי – השיב פט.

– הציגה‑נא לפני את הג’נטלמן השני.

– אמנם חטאתי – אני מבקש אלף מחילות – הרשוני‑נא להציג: מרת פט – מר – –

– וינקל – חש לעזרתו מר פיקויק.

– וינקל – חזר אחריו מר פט, וסדר ההצגה נערך בכל פרטיו דקדוקיו.

– עלינו לבקש ממך, גברתי, סליחה ומחילה – אמר מר פיקויק – על אשר באנו להפריע את סדרי ביתך, בלי שום הקדמות והודעה מראש.

– אל‑נא, אדוני! כלום כדאי לדבר על זה! – ענתה פלג‑גופו המֻבחר של מר פט – אדרבה, אני מבטיח אותך, כי עֹנג גדול הוא לי לראות פנים חדשות בביתי. הלא אני יושבת שוממה במקום המשֻׁעמם הזה, מיום ליום, ומשבוע לשבוע, מבלי ראות צורת אדם.

– שום צורת אדם, יקירתי? – קרא מר פט בקריצת‑ערמה.

– שום צורת אדם לבד ממך – השיבה זוגתו בקצת מרירות.

– באמת צריך אני להודות, מר פיקויק – ראה בעל‑הבית חובה לעצמו לבאר את תלונתה של אשתו – כי במדה ידועה אנחנו משוללים כמה תענוגים ושעשועים. שהיינו יכלים לֵהָנות מהם בתנאים אחרים: מצבי הצבורי בתור עורך של ה“גזיט האיטנסוילי”, עמדתו הרמה של העתון הזה בכל מרחבי ארצנו, השתקעותי המתמידה במצולות הפוליטיקה – –

– אנא, יקירי – הפסיקה אותו זוגתו.

– חַיַי בתור – נסה העורך להמשיך את נאומו.

– חפצה הייתי, יקירי, שתטרח למצוא חֹמר‑שיחה, שיהא בו כדי לענְיֵן יותר את הג’נטלמנים הללו.

– אבל, מחמד‑נפשׁי – השיב מר פט בהכנעה רבה – הלא מר פיקויק מתענין מאד בחֹמר זה.

– אשריו וטוב לו, שהוא יכֹל להתענין בכך – אמרה מרת פט במרץ – ואולם לי כבר היתה לזרא כל אותה הפוליטיקה שלך, כל אותן הקטטות והחרָפות, שבינך ובין ה“אינדיפנדנט”, וכל יתר ההבלים והשטֻיות, שאתה מפרנסי בהם כל הימים. ואף משתוממת אני לראות, איך אתה מוגיע ככה את טפשותך לעיני כל.

– אבל, אהובת‑לבי – נסה מר פט להצטדק.

– אל תוסף דַבּר! אחת אמרתי: כל זה הבל ואִולת רבה, ויותר איני רוצה לשמוע בענין זה – הכריעה מרת פט, ובפנותה אל מר וינקל הוסיפה: – משַׂחק אתה ב“איקַרטי”, סיר?

– אהיה מאֻשר מאד ללמוד את השחוק הזה בהדרכתך – ענה מר וינקל בחבה של נמוס.

– אם‑כן, העתק‑נא את השלחן הקטן הזה אל החלון, למען, אשר לא תשמענה אזני אותן שיחות הפוליטיקה התפֵלות.

– י’נה – אמר מר פט אל המשרתת, שהביאה נרות אל החדר – רדי אל לשכת‑המערכת והעלי לי משם את כל גליונות העתון לשנת 1828. אני אקרא לפניך – הוסיף בפנותו אל מר פיקויק – אני רוצה לקרא באזניך איזו מן המאמרים הראשיים, שכתבתי באותם הימים נגד נכליהם של ה“צהֻבּים”, שזממו למַנות מוכס חדש ליד שער העיר. אקוה, שהם ישעשעו את נפשך –

– בודאי ובודאי! בהנאה עצומה אאזין לקריאה זו – ענה מר פיקויק.

הגליונות הובאו, והעורך ישב ליד מר פיקויק והתחיל קורא לפניו ומהַנֵהו מפרי עטו.

חפשנו ובדקנו בעֹמק העיון את כל דפי פנקסו של מר פיקויק, בתקותנו למצוא לקוטים או תמצית כל‑שהיא מאותן היצירות היפות של מר פט; אך כל עמלנו היה לשוא. ואולם יש לנו יסוד לשער, שראש הפיקויקאים היה מדֻשן‑עֹנג ומלא‑התפעלות מן הסגנון החריף והרענן של העורך, כי על‑כן מצַיֵן מר וינקל ברשימותיו את העובדה, שכל זמן‑הקריאה היה עיניו עצומות, כאִלו מתוך מתיקות ועצמת התענוג.

הודעת המשרתת, שסעֻדת‑הערב הֹעלתה על השלחן, הפסיקה גם את שחוק ה“איקרטי” גם את הבדיקה החדשה של היֹפי המיֻשן שב“גזיט”. מרת פט היתה שרויה בשעה זו במצב‑רוח מרומם, ולבה היה טוב עליה עד‑מאד. מר וינקל השתדל והצליח לשאת חן וחסד לפניה במדה מסֻיֶמת, עד שלא נמנעה מלאמר לו בלחישה, בסוד, כי מר פיקויק הוא “ישיש נחמד”. בכנוי זה יש אמנם בטוי של התקרבות יתרה, שאותם שזכו להיות ממקֹרביו האמתים של בעל‑הרוח הכביר והמקיף הזה, לא היו מרשים לעצמם להשתמש בו. ובכל‑זאת מסרנו אותו כמו שיצא מפיה של אותה האשה, כדי להוכיח בראיה ברורה ובעדות נאמנה של מסיחה‑לפי‑תֻּמהּ כזו, עד‑כמה היה נחשב ונכבד בכל המעמדות של החברה, ובאיזו קַלוּת מצא לו נתיבות בלב כל איש ואשה.

היתה כבר שעה מאֻחרת בלילה – זמן רב לאחרי שמר טופמן ומר סנודגרס כבר נמו שנתם תחת כנפי “טַוָס הכסף” – כששני החברים עלו על מִטותיהם בחדרי בית‑העורך, המכניס‑אורחים. מר וינקל נרדם אמנם גם הוא עד‑מהרה, אך לבו היה עֵר ונגרש, ורגשותיו מלאים התפעלות; ושעות רבות אחרי אשר שללה ממנו השֵׁנה כל הרגשה ארצית‑ממשית, עוד העסיקו פניה ותארה של מרת פט הנעימה את דמיונו הנסער.

השאון והתנועה, שהתחוללו בבֹקר ממחרת, היו מספיקים לגרש מלבו של בעל‑הזיות היותר רומנטי כל דמיון וכל רעיון, שאין לו יחס ישר עם הבחירות, הממשמשות ובאות: רעם‑התֻּפים, תקיעת‑השופרות והחצוצרות, תרועת‑ההמון, שעטת‑פרסות הסוסים, הרעישו את האויר בלי הפסק עוד מראשית דמדומי‑השחר. לפרקים היו ההכנות החשובות הללו למלחמה הגדולה העתידה לבוא, מקבלות רוח‑חיים וחליפות נעימות על‑ידי מצה ותגרה ארעית, שקמה ברחוב בין צעירים נלהבים של שתי המפלגות.

בו ברגע שגמר מר פיקויק את תלבשתו, הופיע סם בפתח חדר‑משכבו.

– ומה, סם? – פנה מר פיקויק אל משרתו – ההתעוררות גדולה בעיר?

– ממש כאִלו אחזם בולמוס, את כֻלם, סיר – ענה מר וֶלר – האדונים שלנו גם הם תפסו להם מקום זה כבר ב“מגן העיר”, וכבר הספיקו לצעק ולהריע דַים עד שנִחר גרונם.

– ובכן, הם מסורים למפלגתם בלב ונפש, כפי‑הנראה?

– מסירות‑נפש כזו לא ראיתי מימי, סיר.

– במרץ גדול, מה?

– שאינו מצוי כלל! – ענה סם – מעולם לא ראיתי אנשים אוכלים ושותים במרץ מרֻבֶּה כל‑כך. תָּמֵהַּ אני, שאין הם דואגים כלל, שמא תתפקע כרֵסם.

– זהו מתוך טוב‑לבם ורֹך נפשם של אנשי המקום שבכאן.

– אפשר מאד – ענה סם בקצרה.

– הם נראים כֻלם בריאים, דשנים ורעננים – אמר מר פיקויק, בהשקיפו בעד החלון.

– רעננים ורטֻבּים – ענה סם – אני ושני המשרתים שב“טַוָס הכסף” דלינו ויצקנו מן המשאבה על כל הבוחרים החפשים, שמלאו כרֵסם אמש באותו פונדק.

– מה זאת אומרת “יצוק על בוחרים חפשים”? – השתומם מר פיקויק.

– דברים כפשוטם וכהויתם! כל אחד מהם נפל על הארץ ונרדם כמת, במקום אשר שתה לשכרה. והיום בבקר סחבנו אותם, אחד אחד, אל המשאבה, יצקנו עליהם מים כל‑צרכם, ועכשיו הם כסדרם וכתקונם, מוכנים ומזֻמנים לבחור בדעה צלולה. שילינג לגֻלגֹלת שִׁלם לנו הועד בעד טִרחה זו.

– האמנם אפשר למעשים שכאלה? – קרא מר פיקויק בתמהון גדול.

– אלהים יָחנך, אדון! – השיב סם – מפני‑מה והיכן הטבילו אותך למחצה? – הלא זה אינו כלום! יש עם מעשים יפים מאלה!

– זהו לא‑כלום?

– לא‑כלום – השיב המשרת – הנה, למשל, מה שאֵרַע כאן בבחירות האחרונות. בערב שלפני יום‑הבחירה שִׁחדה מפלגה אחת את האמה ש“במגן העיר”, כדי שתרקיח את סָבאם של ארבעה‑עשר בוחרים מן הצד שכנגד, שהתאכסנו שם.

– מה זאת אומרת “כדי שתרקיח את סבאם”? – חקר מר פיקויק לדעת.

– כלומר: שתשים סם מיַשׁן בגרוֹג שלהם – באר סם את דבריו – ואף אמנם המציאה להם מנוחה נכונה: הם האריכו לישון עוד שתים‑עשרה שעות לאחר שכבר תם ונשלם סדר‑הבחירות. היטב חרה להם לאנשי המפלגה נשנית: הם לקחו אחד מארבעה‑העשר ונשאו אותו באַלַנקי אל הצריף – אל בית‑הבחירה – לשם נסיון, פן ואולי – אך הנסיון לא עלה יפה – שם, בצריף, לא קבלו את “דעתו” של הנרדם – והם הֻכרחו לשאתו בחזרה ולהשכיבו על מטתו אצל חבריו.

– תחבולות משֻׁנות שכאלה! – העיר מר פיקויק, קצת כמדבר לעצמו, וקצת כמתכון לסם.

– וכל זה אינו כלום נגד המאורע הנפלא, אשר קרה את אבי בשעת בחירות, כאן, באותו מקום עצמו, סיר.

– מה זה אֵרַע לו?

– אבי משך אז בקרון, בדיליג’נס שהלך מלונדון לכאן ומהכא להתם. הגיעו ימי הבחירות, ומפלגה אחת שכרה אותו שיביא לכאן את בוחריה מלונדון. והנה בלילה שלפני אותו היום, שהיה צריך לנסוע לשם‑כך ללונדון, שלח אחריו הועד של הצד שכנגד שליח מיֻחד, להביאו אליהם חֶרש. הולך אבי עם השליח, והלה מכניסו לאולם רחב‑ידים – המון ג’נטלמנים – תלי‑תלים של ניָרות, קולמוסים ודיו, וכל כיוצא‑בזה. – “אה, מר וֶלר!” – קורא אליו הג’נטלמן היושב בראש – “שמח אני מאד לראותך, סיר; מה שלומך?” –

– “שלום לי, ברוך השם; תודה רבה, סיר” – עונה אבי: “אקוה, כי גם אתה אינך חולה”. – “גם לי שלום רב, תודה לך, סיר” – אומר הג’נטלמן: “שב‑נא, מר ולר, אנא, שב‑נא” – ובכן ישב לו אבי ממולו, והם התחילו לוטשים עיניהם זה לזה בשתיקה. – “כלום אינך זוכר אותי ואינך מכיר בי עוד?” שואל הג’נטלמן. – “אי‑אפשר לי לאמר, שאני מכיר ויודע אותך”, עונה אבי. – “ואני יודע אותך היטב”, אומר הג’נטלמן: “אני ידעתיך עוד כשהיית נער”. – ומכל‑מקום איני נזכר בך כל‑עִקר“, אומר אבי. – “כח‑הזכרון שלך, כפי‑הנראה, רפה מאד, מר וֶלר”, אומר הג’נטלמן. – “האמת נִתְּנה להאמר: הוא גרוע מאד”, אומר אבי. – “כך שערתי לי מיד”, אומר הג’נטלמן. ואחרי‑כן הוא מוזג לו כוס יין, ומתחיל להלל ולקלס את “עגלנותו” ואיך הוא נוהג יפה בסוסים, וכך הוא מַשרה עליו רוח טובה ומביאו לידי בדיחות‑הדעת, ולבסוף הוא מוציא מכיסו שטר בן‑עשרים ליטרה ומראהו לאבא ושואל אותו¨ “הדרך רע מאד מכאן ללונדון?” – כן, במקומות אחדים מתנהל הקרון בכבדות”, אומר אבי. – “ביחוד בקרבת התעלה, לפי‑דעתי”, אומר הג’נטלמן. – “קשה למצא מקום יתר מרֻפש ומקֻלקל”, אומר אבי. – “ובכן, מר וֶלר”, אומר הג’נטלמן: “הרי אתה עגלון מצֻיָן, ויכֹל אתה לעשות עם סוסיך כל מה שלבך חפץ, כפי שידוע לכֻלנו. ואנחנו כֻלנו מחבבים אותך מאד, ולכן, אם תארע לך איזו תקלה, לכשתוביל בוחרים הלוֹם, ואם יתהפך עליהם הקרון והם יפלו כֻלם אל התעלה – מבלי אשר ינָזקו בגופם – הרי לך שטר זה בתור פצוי, על כל צרה שלא תבוא”. – “מה רב חסדך, ג’נטלמן!” אומר אבי: “ואני מוכן ומזֻמן לשתות עוד כוס יין לחייך ולחיי כל המסֻבים בכאן”. אומר – ועושה, ואחרי כן הוא משלשל את הכסף לתוך כיס‑מכנסיו, רוכס את כפתורי בגדו, משתחוה לכל הג’נטלמנים והולך לו. – ומה אתה חושב, סיר? – הוסיף סם, בהביטו אל אדונו בחֻצפה שאין לתאר – " בעצם היום ההוא, כאשר הוביל את הבוחרים לכאן, נתקלה עגלתו באותו מקום גופא, וכֻלם נשפכו לתוך התעלה.

– ומסתמא הוצאו כלם משם עד‑מהרה? – שאל פיקויק בבהילות.

– איני יודע בבֵרור – ענה סם במתיקות מרֻבה – כמדֻמני, שג’נטלמן זקן אחד חסר להם מן המנין. יודע אני, שמצאו את מגבעתו, אבל איני יכֹל להחליט בבטחה, אם נמצא בה גם ראשו או לא. ואולם אותי מענין ביחוד אותו המקרֶה הנפלא, שהעגלה נתקלה דוקא באותו יום ובאותו מקום, אשר אמר הג’נטלמן לאבי!

– זהו באמת מקרה שאינו מצוי – הסכים גם מר פיקויק – ואולם מהר ונַקה‑נא את מגבעתי, סיר, כי הנני שומע קולו של מר וינקל, הקורא לי לארֻחת‑הבֹקר.

עד‑מהרה ירד מר פיקויק לחדר‑האֹכל, ושם מצא את ארֻחת‑הבקר מוכנת מזֻמנת, ובני‑הבית מסֻבים כבר אל השלחן. הארֻחה נאכלה בחפזון; אחרי‑כן קשטה מרת פט בעצם‑ידיה היפות את מגבעתו של כל אחד בקוֹקַרדה כחֻלה ענקית. מר וינקל קבל עליו ללַוות את בעלת‑הבית על גג של בית, הסמוך לבית‑הבחירה, ועל‑כן הלכו מר פיקויק ומר פט לבדם אל “מגן העיר”, ששם התאסף כבר הועד של מר שמואל סלומקי. בעד אחד החלונות של הפונדק נשא אחד מחברי הועד נאום נלהב אל ששה פרחחים ונערה קטנה אחת, שעמדו ברחוב, ואת הקהל הנכבד הזה היה מכַנה בכל פסוק ופסוק בשם “אזרחי איטנסויל”, שעל זה ענו ששת הפרחחים תמיד בתרועות‑גיל ומחיאות‑כפים סוערות.

בחצר המלון נראה באֹפן מוחשי כל הודם וגדֻלתם, תקפם וגבורתם, של ה“כחֻלים” האיטנסוילים. היה שם מחנה כבד של דגלים כחֻלים, מקצתם בעלי יד אחת, ומקצתם בשתי ידות עם כתֹבות נאותות באותיות של זהב, גבוהות ארבע רגל ועבות לפי הערך. היה שם גדוד של מחצצרים בחצוצרות, ותוקעים בשופרות ומחללים בחלילים ומתופפים בתֻפים, מסֻדרים במרֻבעים, ארבעה, ארבעה בכל שורה, שהתאמצו בכל כחם לעשות מלאכתם באמונה. ביחוד הצטינו ביגיע‑כפיהם המתופפים, שהיו בעלי שרירים חזקים ומוצקים ביותר. היתה שם פלוגה של שוטרים עם מַטות כחֻלים, עשרים חברי‑הועד עם פתילים כחֻלים. היו כאן בוחרים רוכבים על סוסים ובוחרים הולכים ברגליהם. היתה כאן מרכבה פתוחה, רתומה לארבעה, בשביל האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, וארבע מרכבות רתומות לשנים בשביל ידידיו ועוזריו. והדגלים התנפנפו, וכלי‑הזמר נגנו, והשוטרים חרפו וקללו, ועשרים חברי‑הועד התקוטטו, וההמון הריע, והסוסים הרתיעו, והרכָבים ומשרתי‑הדֹאר הזיעו, – וכל זה היה לכבודו ולתהלתו של האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, בעל‑האחֻזה סלומקי‑הַל, אחד הקנדידטים, המיֻעד להיות צירה ובא‑כחה של העֲיָרה איטנסויל בבית‑התחתון של הפרלמנט של ממלכה המאֻחדה.

כשנראה ראשו האדמוני של מר פט באחד החלונות, השמיע ההמון תרועות‑גיל והסכמה ממֻשכות וקולניות, ואחד הדגלים הכחֻלים, עם הכתֹבת “חֹפש הדפוס”, התנפנף ברשרוש מרעיש. ואולם השמחה וההתפעלות הגיעה למרום קִצה, כשהופיע באותו החלון האדון הנכבד שמואל סלומקי, בכבודו ובעצמו, במגפים מֻפשלי‑השולים על רגליו ובענק כחֹל על צוארו. ובאחזו בידו של פט התחיל מראה ומסביר להמון אשר בחוץ, באותו ובתנועות מילודרמטיות, את רחשי‑תודתו החמים והעמֻקים לעורכו של ה“גזיט” האיטנסוילי.

– הכל מוכן ומסֻדר ומתֻקן? – שאל שהאדון הנכבד שמואל סלומקי את מר פוֹרקר.

– הכל, הכל, אדוני היקר והנכבד מאד – ענה האיש הגוץ.

– אקוה, כי לא שכחת כלום – אמר האדון הנכבד שמואל סלומקי.

– כלום לא נשכח ולא נזנח, אדוני היקר והנכבד שום דבר גדול או קטן. לפני השער עומדים עשרים אנשים, שידיהם רֻחצו יפה יפה, כדי שתתקע להם כף בחִבה ואהבת‑הבריות, וששה תינוקות נשואים בזרועות אמותיהם, שעליך להחליק בידך את ראשֹיהם ולשֹאל לשנותיהם. שים לבך ביחוד לילדים, אדוני היקר והנכבד, – דבר זה עושה תמיד רֹשם כביר.

– אני אשתדל – השיב האדון הנכבד שמואל סלומקי.

– ואולי, אם אפשר, אדוני היקר והנכבד – הוסיף האיש הגוץ, הזהיר והפקח – "אִלו היית יכֹל – אינני אומר, כי זה נחוץ והכרחי – אבל אִלו הואלת לטרוח לנשק את אחד הפעוטות הללו – זה היה עושה רֹשם אדיר וחזק מאד על ההמון הגדול.

– האם לא יהיה הרֹשם גדול כל‑כך, אם יעָשה הדבר על‑ידי המציע והמֻרשה עצמו? – שאל האדון הנכבד שמואל סלומקי.

– דואג אני, שאז לא יגדל הרֹשם כל‑כך – ענה המֻרשה – אך אם אתה, אדוני היקר והנכבד, תואיל לעשות את הדבר, מֻבטחני, שבזה תקח את לב ההמון ותָקנה לך פרסום ופוֹּפולריות גדולה עד‑מאד.

– טוב מאד – אמר האדון הנכבד שמואל סלומקי בארשת של רֶזיגנציה – הנני מחֻיב אפוא, לעשות זאת.

– הסתדרו בתהלוכה! – שאגו עשרים חברי‑הועד.

ולקול‑תרועת ההמון תפסו להם מקום בתהלוכה כלי‑הזמר והשוטרים וחברי הועד והבוחרים והרוכבים והמרכבות. כל אחת מהעגלות הרתומות לשנים היתה מלאה וגדושה ג’נטלמנים עומדים צפופים, ככל אשר אפשר היה לתחוב לתוכה. והמרכבה שנועדה למר פוֹרקר הכילה בקרבה את מר פיקויק ואת מר טופמן ואת מר סנודגרס, ומלבד אלה עוד חצי‑תריסר חברי הועד, חוץ לחשבון.

ברגע אשר קרב האדון הנכבד שמואל סלומקי לעלות אל מרכבתו, קמה דממה של יראת‑הכבוד בתוך התהלוכה. ופתאם התפרצה תרועת‑גיל מחרישה‑אזנים מתוך ההמון שעמד בחוץ.

– הוא הולך! – אמר מר פוֹרקר בהתרגשות עצומה, שגדלה עוד יותר, מפני שעמידתו הדחוקה במרכבתו לא נתנתהו לראות מה שנעשה בחוץ.

ושוב הריע ההמון, בקול יתר רם ויתר נלהב.

– הוא תקע כפו לאנשי המקום – קרא המֻרשה הגוץ. –

ושוב נשמע קול-ההמון ברֵעו בהתפעלות יתר עצומה.

– הוא החליק בידו את ראשיהם של התינוקות – קרא מר פוֹרקר, רועד כלו מהתרגשות.

סער של מחיאות‑כפים הרעיש את האויר.

– הוא נשק את אחד מן העוללים! – צעק האדם הגוץ בהנאה עצומה.

ושוב סער של מחיאות‑כפים.

– הוא נשק עוד אחד! – צרח בלי‑נשימה המֻרשה הנגרש.

סער שלישי.

– הנה הוא נושק לכֻלם! – שאג הג’נטלמן הגוץ בהתפעלות אין‑קץ

ולקול‑תרועת ההמון, שהגיעה כמעט עד למדרגת שגעון, זזה התהלוכה ממקומה.

איך ואיזה הדרך התנגשה והתערבה בתהלוכה של הצד שכנגד, ואיך נחלצה מן המהומה והמבוכה, שקמה לרגלי ערבוביא זו, זאת אין ביכלתנו לתאר; ובפרט, כי תכף בראשית ההתנגשות נחבטה לו למר פיקויק מגבעתו על עיניו ועל חָטמו ועל פיו, בכח‑מַכּוש אחד של מוט‑דגל צהֹב, באֹפֶן שלא היה לאֵל‑ידו לספר בפנקסו את הדברים בהתהוותם. רק באותם הרגעים המעטים, שהצליחה עינו לקלוט בסקירה חטופה מקצת מן הנעשה סביבותיו, הוא מתאר את עצמו כמֻקף מכל צד פרצופים זועמים, מלאים חמת‑שגעון, ענני‑אבק, ופקעת מסֻבכה של נלחמים ומתגוששים. כמו כן הוא מודיע ברשימותיו, כי איזה כֹח נעלם הוציא אותו בחזקה מתוך המרכבה והכריח אותו להשתתף במלחמת‑אגרוף; אך עם מי ואיך ולמה, זאת אי‑אפשר לו כלל לברר. אחרי‑כן הרגיש, שאנשים העומדים מאחריו דחפו אותו אל מדרגות‑עץ, וכאשר עלתה בידו סוף‑סוף להרי את מגבעתו מעל עיניו, ראה את עצמו בתוך חבריו, בשורות הראשונות של אספת הבוחרים משמאל. השורות שבצד ימין נועדו ל“צהֻבִים”, ובמרכז תפסו להם מקום ראש‑העיר וסגניו ועוזריו: אחד מהם – הכָּרוֹז השמן של קהלת איטנסויל – צלצל בפעמון בכל כחו, כדי להשתיק את ההמון. ומר הורציוֹ פיזקין והאדון הנכבד שמואל סלומקי, בידיהם על לבם, לא פסקו כל אותה העת מהשתחווֹת בחבה יתרה ובפנים שוחקות, אל ים‑הגֻלגלות הסוער, שהציף את כל הככר, ושעלה ממנו רעש של שאגות, תרועות, שריקות וצריחות, שלא היה נופל כלל מזה של רעידת‑אדמה.

– הנה שָׁם וינקל שלנו – אמר מר טופמן, במשכו בלאט בשרוֻלו של מר פקויק.

– איהו? – שאל מר פיקויק, בהרכיבו על חָטמו את משקפיו, שלאשרו היו מונחים לו עד‑עתה בכיס‑בגדו.

– שם, על גג הבית ההוא – הראהו טופמן.

ובאמת, שם, על גג של רעפים, בתוך מרזב של עֹפרת, ישבו להם בטוחים ומרֻוָחים על שני כסאות, סמוכים זה לזה, מר וינקל ומרת פט, ונפנפו את מטפחותיהם בשקידה, לאות שהם רואים את החברים. בתור תשובה על ברכה‑ממרום זו, שלח מר פיקויק אל הגבירה נשיקות‑יד באויר.

הבחירות עוד לא התחילו; ומתוך שהמון בטל נוטה תמיד לשחוק וליצנות, לכן גם מעשה‑נמוס תמים זה של מר יקויק הספיק לעורר את רוח‑ההתולים של הקהל.

– הוי, אתה בעל‑עבֵרה זקן! – קרא אחד מתוך ההמון – הנך מחזר כאן אחרי נשים?

– הוי, הדרו‑נא פני ישיש, שנשתרש בחטא! – קרא השני.

– שורו‑נא, הנה הציב לו את ארֻבּות‑משקפיו בחלונות עיניו, כדי להסתכל יפה באשת‑איש! אמר השלישי.

– אני רואה שהוא קורץ עליה בעיניו, בעיני זקן ורגיל ­ הריע הרביעי.

– הוי, פט! השגיחה‑נא על זוגתך! – שאג החמישי.

ואחרי כל אִמרה ואִמרה התפרץ רעם של צחוק כללי.

אך מפני שההלצות הללו באו בלוית דמיונות מגֻנים בין מר פיקויק ובין תיש זקן, ועוד דברי חדודים ממין זה, ובפרט שהתכַונו להטיל צל על כבוד שמהּ של אשה, חפה מעון, לכן גברה מאד מאד התמרמרותו וחמתו של מר פיקויק. ואולם באותו רגע נשמע מצד הנשיאות קול קורא: הס! ולפיכך הסתפק האדם הגדול לשרוף את ההמון במבט של בוז וחמלה גם יחד על גסות‑רוחם, ובזה עורר מצדם עוד צחוק אדיר ופרוע יותר.

– הסו! – שאגו עוזריו של ראש‑העיר.

– וִיפין, הַשתק את העם! – השמיע ראש‑העיר בקול של הוד וגאון, הראוי למעלתו הרמה.

כדי למלא את הפקֻדה הזאת ערך הכָּרוז תזמֹרת חדשה בפעמונו – ועל זה ענה ג’נטלמן אחד מתוך ההמון בקריאת “גלוסקאות חמות!” (כי כן נוהגים מוכרי גלוסקאות לקשקש בפעמון שבידם, כדי לעורר שימת‑לבם של העוברים בחוץ), מה שהביא את הצבור שוב לידי צחוק.

– ג’נטלמנים! – פתח ראש‑העיר, בהרימו את קולו בכל כח גרונו – ג’נטלמנים! אחינו, בעלי‑הדעות של העיָרָה איטנסויל! התאספנו כאן היום, בכדי לבחור לנו את בא‑כחנו, במקום – תחת – הקודם –

אך כאן נפסק נאומו על‑ידי קריאתו של אחד מתוך ההמון:

– יעל ויצלח אדוננו ראש‑העיר! – קרא אותו הקול – ואל יעזוב ואל יטוש את מסמריו וקלחותיו, שבהם שָׁמן חלקו!

רמז זה לעסקיו הפרטיים של הנואם נתקבל בתרועת‑גיל, שבצֵרוף קשקוש‑הפעמון, שבא בעקבה, החביאו לגמרי את קולו של ראש‑העיר, עד שלא נשמע עוד כלום מנאומו, מלבד הפסוק האחרון, אשר בו הודה לקהל הנכבד, על אשר הקשיב רב‑קשב לכל דברי הנאום, – הבעת‑תודה, שעוררה אצל ה“קהל הנכבד” בדיחות‑דעת קולנית, שנמשכה כרבע שעה.

אחרי‑כן עלה על הבימה ג’נטלמן רם‑הקומה ודק‑הבשר, עם מטפחת‑צואר לבָנה, נִקשה בעמילן, ועם קול נמוך כל‑כך, שפעמים אחדות יעצוהו מתוך הקהל “לשלוח את אחד‑הנערים אל ביתו, לראות אם לא שכח את קולו תחת כרי‑המִטה”. הג’נטלמן הזה בקש רשות להציע לפני קהל הבוחרים איש ראוי והגון להיות בא‑כחם בפרלמנט. וכאשר קרא בשמו של האיש: הורציוֹ פיזקין, אציל, בעל‑האחוזה פיזקין‑לודג' בקרבת איטנסויל, התחילו הפיזקינאים מוחאים כף והסלומקאים שואגים ושורקים בקול רם כל‑כך וזמן רב כל‑כך, עד שהנואם יכֹל היה בינתים לזמר איזה פזמון בדחני במקום נאומו, מבלי שהיה איש מרגיש ומשגיח בכך.

ובעוד שבעלי‑בריתו של הורציו פיזקין, אציל, מריעים ומוחאים כף לכבוד הקנדידט שלהם, עלה על הבימה איש גוץ, כעסן, עם פנים זעירים ואף מחֻדד, וגם הוא בקש רשות להציע איש ראוי והגון להיות בא‑כחם של אזרחי איטנסויל. אך לא הספיק לקרא בשם את הקנדידט שלו; כי משום כעסנותו, ומפני שבדיחות‑הדעת של ההמון זרה לרוחו, התקוטט עד‑מהרה באותם שהעֵזו להפסיקו, אחרי שהוציא מפיו ציורים מליציים אחדים, ומתוך‑כך קמה מהומה איֻמה, שהכריחה אותו להביע את רגשותיו רק בקריצות ורמיזות רבות‑הכונה, ולהניח את מקומו לעוזרו, שעלה על הבימה תכף אחריו וקרא מפי הכתב נאום ארֹך במשך חצי‑שעה, וכל עמל המתנגדים להשתיקו עלה בתֹהו, כי כל דברי הנאום נדפסו כבר בבֹקר בגליון של הגזיט האיטנסוילי, מלה במלה.

אז יעלה על הבימה הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג' בקרבת איטנסויל, כדי לדבר בכבודו ובעצמו אל הבוחרים. אך כמעט פתח את פיו, ערכו כלי‑הזמר, העומדים מצד האדון הנכבד שמואל סלומקי, תזמֹרת קולנית איֻמה כל‑כך, עד שמנגינתם באותו הבֹקר היתה רק קול‑מלחשים לגבי זו. בתשובה על זאת התחילו ה“צהֻבים” “לכַבד” ולעַבד כהֹגן את ראשיהם וכתפיהם של ה“כחֻלים”, הסמוכים להם, וה“כחֻלים” התאמצו בכל כחם להחלץ ולהפטר משכניהם הטרחנים הללו. מתוך‑כך קמה מהומה ומצה ותגרה, והתאבקות ובעיטה ודחיפה, שאין ביכלתנו לתארן, כמו שלא היה ביכלתו של ראש‑העיר להשקיטן ולהשקיען, אף‑על‑פי שצוה בכל‑תֹקף לשנים‑עשר השוטרים לתפוש את “ראשי‑הגדוד”, שמספרם עלה למאתים וחמשים, או בערך זה.

כל זה הכעיס תמרורים את הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג‘, ואת ידידיו ואנשי בריתו, עד שלבסוף בקש הורציו פיזקין רשות לשאל את מתנגדו, את האדון הנכבד שמואל סלומקי, בעל‑הנחלה סלומקי‑הַל, אם אותם כלי‑הזמר הקולניים מנגנים על‑פי פקֻדתו. וכאשר מֵאֵן האדון הנכבד שמואל סלומקי לענות על שאלה זו, נופף הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג’, את אגרופו מול פרצופו של האדון הנכבד שמואל סלומקי, בעל‑הנחלה סלומקי‑הַל, על זה הָרתח דמו של האדון הנכבד שמואל סלומקי וחמתו בערה בו, ובעברתו הקשה קרא את האציל הורציו פיזקין למלחמת‑שנים, לחיים ולמות.

בגלל הפרעת‑מנוחה כזו והפרת כל החֻקים והמנהגים, המקֻבלים בבחירות מימות‑עולם, במדה שלא היתה כמוה, פקד ראש‑העיר על הפעמון לפצוח רנה חדשה, ואחרי‑כן הודיע גלוי לכל, כי יצוה להביא לפניו את שניהם: את הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחוזה פיזקין‑לודג', ואת האדון הנכבד מאד שמואל סלומקי, בעל‑הנחלה סלומקי‑הַל, כדי להשביעם שישמרו את השלום והמנוחה. נגד האיום הנורא הזה התקוממו בעלי‑בריתם של שני הקנדידטים, ואחרי אשר בני כל מפלגה ומפלגה התקוטטו, זוגות זוגות, במשך שלשת רבעי שעה, בא הסכסוך לידי גמר טוב כזה: האציל הורציו פיזקין נגע במגבעתו בקצה אצבעו מול האדון הנכבד שמואל סלומקי, והאדון הנכבד שמואל סלומקי נגע במגבעתו בקצה אצבעו מול האציל הורציו פיזקין; מקהלת המנגנים נשתתקה; ההמון נרגע קצת; ולהאציל הורציו פיזקין נִתנה האפשרות להמשיך את נאומו.

נאומיהם של שני הקנדידטים, אף שהיו שונים מאד בכל הבחינות, בכל זאת היה בהם צד שוה אחד: שניהם פזרו תהלות ותשבחות לבוחרים האיטנסוילים ולרוּם מעלתם וערכם. כל אחד משניהם הביע את דעתו, מתוך הכרה פנימית, כי מעולם לא היה עלי אדמות קבוץ אנשים יתר חפשים, יתר נאורים, יתר “צבוריים” ופטריוטים, יתר נדיבי‑רוח, יתר נקיי‑כפים ושונאי‑בצע, מאותם שהבטיחו לתת לו את דעותיהם. וכל אחד משניהם הביע את דעתו, ברמזים שקופים למדי, כי הבוחרים של הצד שכנגד הם בעלי‑מומים רוחניים ומוסריים, שכורים מנֻולים, מטֻמטמי‑המוח, שאינם מֻכשרים ומסֻגלים כלל להבין ולמלא כהֹגן את החובות החשובות, שהוטלו עליהם. פיזקין הודיע, שהוא מוכן ומזֻמן לעשות כל מה שידרשו ממנו; וסלומקי הביע את החלטתו הגמורה שלא לוַתֵּר אף כקוֹצו של יוד על כל מה שיבקשו ממנו. שניהם אמרו, כי האֻמנות, בתי‑החרֹשת, המסחר, וכל מה שיועיל להצלחתה ולהפרחתה של איטנסויל, יקר ללבם מכל חמודות‑התבל. וכל אחד משניהם הגיד בפה מלא, כי סמוך לבו בטוח, שהוא יהיה הנבחר, הוא ולא אחר.

אחרי תֹם הנאומים עמדו הבוחרים למנין על‑ידי הרמת הידים. ראש‑העיר ספר את הידים המורמות והודיע, כי ברֹב דעות נבחר האדון הנכבד מאד, מר שמואל סלומקי, בעל‑האחֻזה סלומקי‑הל. אז דרש הורציו פיזקין, אציל, בעל‑האחֻזה פיזקין‑לודג', בחירות חשאיות, על‑ידי פתקאות; וראש‑העיר צוה לעשות כדרישתו.

אחרי‑כן הֻצעה ונתקבלה הבעת‑תודה לראש‑העיר על הנהגתו היפה ורבת‑הכשרון בכסא‑הנשיאות. על זה השיב ראש‑העיר תודתו, באמרו כי מאד מאד חפץ שיהא לו כסא, שיוכל להראות בו את כשרונות נשיאותו (כי בכל עת הנאומים והבחירות עמד על רגליו). בינתַים הסתדרו התהלוכות לחזרה, המרכבות התחילו נוסעות לאט בתוך שדרות ההמון, וזה לִוה אותן בתרועות‑גיל והסכמה או בצריחות ושריקות, הכל לפי הרגשותיהם ומצב רוחם באותה שעה.

במשך כל עת הבחירות היתה העיר שרויה במצב של התרגשות קדחתנית, הכל נעשה באֹפֶן היותר מרֻוח והיותר נעים. משקאות חריפים ומעוררים נמכרו בזול גדול בכל בתי‑המשתה; וקרונות עם משקאות מרגיעים עברו בכל הרחובות, לרַוחתם ולתועלתם של אותם הבוחרים, שתקפה אותם סחרחֹרת‑הראש, – מחלה אפידימית, ששררה בין בעלי‑הדעות במדה מרֻבה בכל עת מלחמת‑הבחירות, ותחת השפעתה היו מוטלים על המרצפת במצב של העדר‑הרגשוה מֻחלט. עוד ביום האחרון של הבחירות נשאר מספר ידוע של בוחרים, שהתמהמהו ופקפקו לתת את דעותיהם. אלה היו אנשים בעלי‑חשבון ועמקי‑בינה, שלא באו עדין לידי הוכחה והכרה והחלטה על‑ידי טענותיהן ונמוקיהן של שום אחת משתי המפלגות, אף שהרבו לשאת ולִתֵּן עם המנהיגים של כל אחת ואחת. ואולם שעה אחת לפני נעילת הבחירות, בקש לו מר פורקר את הכבוד הגדול של ראיון מיֻחד עם אותם האנשים המשכילים, הנדיבים והפטריוטים. הכבוד הזה נִתַּן לו. הנִמוקים אשר ערך לפניהם היו קצרים מאד, אבל מספיקים. האנשים הללו הלכו כֻלם אל בית‑הבחירה, וכאשר יצאו משם, יצא גם האדון הנכבד שמואל סלומקי, בעל‑האחֻזה סלומקי‑הַל, בעטרת‑נצחון.

פרק יד: יכיל תֵאור קצר של החבורה, שנתאספה ב“טַוָס”, וגם מעשה שסִפר סוכן‑נוסע.

אחרי ששבענו, די‑והותר, מן תגרות וקרבות ומהומות של החיים המדיניים, הלא ינעם לנו להפנות עינינו אל המנוחה ושַׁלות‑השקט של החיים הפרטיים. אף כי באמת לא נטה מר פיקויק לשום צד משני הצדדים, בכל זאת הצליח מר פט בכח פיו להלהיב אותו כל‑כך, עד‑כדי שיקדיש כל עתו ועֹמק עיונו למעשים המסֻפרים בפרק הקודם, שעִבדנו אותם על‑פי רשימותיו שבפנקסו. ובעת שהוא היה שקוע כֻלו בעסקים החשובים הללו, שעומדים ברוּמו של העולם המדיני, באותו זמן לא ישב גם מר וינקל בחבוק‑ידים, אלא התעסק בשקידה עצומה בטיולים ובמסעי‑תענֻגות קצרים בסביבות המקום, עם מרת פט, שלא הזניחה מעולם שום הזדמנות שכזו, כדי לקבל תנחומים ושִׁלומים במקצת בעד המונוטוניות של חייה, המשעממת כל‑כך, שעליה היתה קובלת בלי‑הפוגות.

ובעוד ששני הפיקויקאים הללו הסתדרו יפה כל‑כך בביתו של העורך, היו מר טופמן ומר סנודגרס עזובים לנפשם ומֻכרחים להמציא לעצמם עסקים ושעשועים. הם לא התענינו הרבה בעסקי‑הפוליטיקה, ולכן השתדלו לבלות את זמנם באותם השעשועים, שיכול “הטַוָס” לסַפק להם, ואלה הצטמצמו בבִילַרד שבדיוטא הראשונה ובמסלת‑קונאות, שהֻקצתה למשחק זה בירכתי‑החצר בתעלומותיהם ודקדוקי פרטיהם של שני המשחקים הללו, שאינם קלים להבין כלל, כפי‑שנראה לאנשים פשוטים, קנו להם שלמות לאט‑לאט בהוראתו והדרכתו של מר וֶלר, שהיה ידען גדול בשעשועים כאלה. ועל‑כן. אף שחסרון חברתו הערֵבה והמועילה של מר פיקויק היה מָרגש אצלם מאד, בכל‑זאת עוד היה לאֵל ידם לבלות את שעות‑הפנאי המרֻבּות שלהם ולהנצל מן השעמום שארב להם.

ביחוד בשעות‑הערב היה לו ל“טַוָס” כח‑מושך מיֻחד, שנתן להם היכֹלת לעמוד, אפילו בפני הזמנותיו המפצירות של העורך רב‑הכשרון והמשעמם קצת. בערב היה “אולם‑המסחר” של הפונדק מתמלא חבורת אנשים בני מעמד מיֻחד, שמנהגיהם ואָפים המציאו חֹמר‑הסתכלות יפה ומלבב למר טופמן, ומעשיהם ודבריהם היה מר סנודגרס רושם בפנקסו בדיוק ובהנאה מרֻבּה.

הכל יודעים מה טיבם ותכונותם של “אולמי‑המסחר” בפונדקות; וגם זה של ה“טַוָס” לא היה יוצא מן הכלל. זה היה חדר רחב‑ידים, חסר‑קשוטים, עם כלי‑בית, שבודאי היה נאים יותר כשהיו חדשים, היינו: שֻׁלחן גדול שעמד באמצע, והמון שלחנות קטנים שעמדו בפינות, שכֻּלם היו מֻקפים כסאות מכל המינים ומכל הצורות. על הרצפה היה שטוח מרבד טורקי, שהיה לפי מדתו של האולם, כמטפחת‑כיסה של גבירה לפי קרקעיתה של סֻכת‑שומר. הקירות היו מקֻשטים בשתים, שלש מפות גיאוגרפיות גדולות; והמון אדרות‑נסיעה לקויות‑גשם, עם כבינות מסֻבכות, התדלדלו מעל שורה ארֻכּה של יתדות‑עץ באחת הפנות. על דף‑האח התנוססה דיותא של עץ, שהכילה שבר של קולמוס וחתיכה של אדמת‑חוֹתם, ספר כתֹבת מסעי‑הדֹאר, היסטוריה של המחוז, מחֻסרת‑כריכה, ושרידיה הארציים של פוֹרֵילה בארון של זכוכית. על‑גבי המזנון נערמו המון כלים וחפצים שונים משֻׁנים, שמהם היו בולטים ביותר: קֻפסות של ציר‑דגים, מאֻבקות ומעֻשנות מאד, שנים שלשה שוטי‑סוסים, שמיכות‑נסיעה כמספר הזה, סרידה של סכינים ומזלגות, ופך של חרדל. האויר היה ספוג ריח‑טבק חריף, שעשָׁנו שִׁוה צבע כהה‑מזֻהם על כל אשר בחדר, וביחוד על יריעות‑החלונות האדֻמות המאֻבקות.

ובאותו האולם ישבו להם מר טופמן ומר סנודגרס בערב שלאחרי גמר הבחירות, עם עוד דיַרָים ארעיים של הפונדק, ושתו וקטרו יחדו.

– לחיינו ולבריאותנו המעֻדנה, ג’נטלמנים! – הרים את כוסו איש רם‑הקומה ובריא‑בשר, כבן‑ארבעים, בעל‑עין אחת, עין של אש שחורה, שקרצה בערמומית ובדיחות‑הדעת של לץ גדול – כך הוא הטוֹסט, שאני מציע תמיד לבני‑החבורה, אך כשאני לעצמי הריני שותה לחיי מירי. הו, מירי, האין זאת?

– הרף ממני, אתה הנוכל! – ענתה המשרתת, שבכל‑זאת לא היה לה הקומפלימנט הזה למֹרת‑רוח.

– אל‑נא תלכי מזה, מירי! – אמר שחור‑העין.

– הניחה לי, עז‑פנים! – ענתה אותה ריבה.

–אל‑נא תבכי ואל ידאב לבך על פרֵדה זו – קרא אחריה בעל‑העין האחת, בעזבה את החדר – עוד מעט אצא בעקבותך, מירי. ובינתים יהי‑נא רוחך נכון בקרבך!

ובדברו קרץ בעינו האחת בערמומית יתרה לבני‑החבורה, להנאתו העצומה של איש אחד בא‑בימים, בעל פנים מזֻהמים ומקטֹרת של חמר.

– בריות משֻׁנות הן הנשים – העיר בעל‑הפרצוף המזֻהם, לאחרי הפסקה קצרה.

– זו מנויה וגמורה מכבר – אמר איש אדֻם‑פנים מאד מאחרי עמוד‑עשן של סיגרה ענקית.

אחרי שיחה פילוסופית קצרה זו קמה שוב דממה,

– ובכל‑זאת יש בעולם דברים משֻׁנים עוד יותר מן הנשים – אמר שחור‑העין, במַלאו טַבק, במתינות יתרה, את מקטָרתו ההוֹלנדית הגדולה מאד.

– נשוי אתה? – שאל בעל הפנים המזֻהמים.

– איני יכֹל להחליט בבֵרור.

– כן דמיתי גם אני – אמר בעל הפנים המזֻהמים; ועל תשובתו המחֻכמה הזאת התפתל ממש מצחוק ובדיחות‑הדעת. ותכף השתתף בעליצותו איש בעל‑קול רך ופנים נוחים ושלוים, שהיה נוהג להסכים עם כל אדם ולכל דבר.

– ואולם, הנשים, רבותי – אמר מר סנודגרס הפיוטי – הנשים הן סוף‑כל‑סוף תנחומותינו ותענוגנו בחיים.

– בזה אין כל ספק – הסכים בעל הפנים הנוחים.

– כשרוחן טוב עליהן – הגיה בעל הפנים המזֻהמים.

– זהו אמת‑ויציב – הסכים שוב הנוח לבריות.

– אני מוחה נגד התנאי הממעט הזה – אמר מר סונדגרס, שהיה מהרהר באותה שעה באימיליה ורדל – אני דוחה אותו מפנַי בבוז, בהתמרמרות. הראוני איש, שאומר דבר נגד הנשים, ואני אומר בפה מלא, שהוא אינו אדם.

ומר סנודגרס הוציא את הסיגרה מבין שפתיו ויַך באגרופו על השלחן.

– זהו נִמוק ברור, שאין עליו תשובה – אמר האיש נוח לכל.

– שמכיל הנחה, שאני כופר בה לגמרי – הפסיקוֹ בעל הפנים המזֻהמים.

– וגם בהערתך זו, אדוני, יש בודאי הרבה מן האמת – אמר הג’נטלמן, המסכים לכל.

– לחייך, סיר! – אמר הסוכן‑הנוסע בעל העין האח, בהרימו את כוסו במבט של רצון והסכמה כלפי מר סנודגרס.

– אני אוהב תמיד לשמוע נִמוקים חשובים – הוסיף הסוכן‑הנוסע – ביחוד נִמוק חריף, כאותו ששמענו עתה: זה משכיל ומאַלף. ואולם אותו הוִכוח הקטן על‑אודות הנשים הזכירני ספור, ששמעתי מפי דודי הזקן, ואשר על‑כן אמרתי זה עתה, כי יש בעולם דברים עוד יותר משֻׁנים ומפליאים מן הנשים.

– חפץ הייתי לשמוע אותו הספור – אמר האיש אדֻם‑הפנים מאחרי עמוד העשן של הסיגרה הענקית שלו.

– באמת ובתמים? – השיב הסוכן‑הנוסע, בהוסיפו לקטר במרץ עז.

– גם אני – הוציא מר טופמן מפיו את המלה הראשונה בכל אותו הערב; כי עסוק היה תמיד בהסתכלות, כדי להרחיב ולהעשיר את אוצר נסיונותיו.

– גם אתה חפץ לשמוע? אם כן אספרו לכם. אך לא – לא אספר; שהרי יודע אני מראש, כי לא תאמינו – אמר בעל העין האחת, שהבריקה עכשו בערמומית יתרה.

– אם תגיד לי, כי הספור הוא מעשה שהיה באמת, אזי, כמובן, אאמין – אמר מר טופמן.

– בתנאי זה נכון אני לספרו לכם – ענה הסוכן – השמעתם מיָמיכם את שם בית‑המסחר של ביִלסוֹן וסלוּם? אך באמת אין נפקא‑מינה, אם שמעתם או לא; כי הם עזבו את עסקי‑מסחרם זה כבר. לפני שמֹנים שנה קרה לסוכן‑נוסע של אותו בית‑המסחר הדבר, אשר אספר לכם. אותו הסוכן היה אוהב דבק לדודי, ודודי ספר לי את כל הדבר. הוא קרא את הספור בשם המשֻׁנה קצת:

ספורו שׁל הסוכן‑הנוסע

ובסגנון זה, בקֵרוב, היה רגיל לספר אותו:

"באחד מערבי החֹרף בשעה החמשית בערך, כשהחֹשך התחיל כבר לפרוש צלליו על הארץ, אפשר היה לראות איש נוסע בקרון ומריץ את סוסו הנלאה, במסלה העוברת בעמק מילבוֹרוֹ, בואך ברִיסטול. אני אומר “אפשר היה לראות”, ובודאי אפשר היה לראות, אִלו רק עבר באותו דרך באותה שעה אדם שאיננו עִור בשתי עיניו. אבל מזג‑האויר היה אז רע מאד, קר ולח, עד שמלבד מי‑הגשם לא נמצא מאומה בחוץ; כי על‑כן התנהל הנוסע בקרונו, באמצע המסלה, בודד זועף ועצוב‑רוח למדי. אך אִלו נזדמן אז באותו הדרך איזה סוכן‑נוסע והציץ אל מין קרון מסֻכן זה עם תבתו האפֹרה ואופַניו האדֻמים, ואל הסוסה החוּמה, העצלנית, הכעסנית והעקשנית, אזי היה מחליט תכף‑ומיד, שהנוסע יכֹל להיות רק תום סמַרט, הוא ולא אחר, תום סמרט, המשמש בבית‑המסחר הגדול של בילסון וסלום ברחוב קֶטיטון, בסיטי הלונדונית. אך מכיון שלא נזדמן שם שום סוכן‑נוסע, לא נודע הדבר לאיש, וכל נשאר בסוד אצל תום סמרט עם קרונו האפֹר אדֻם‑האופנים וסוסתו העקשנית, המתנהלת בכבדות.

גם בעולם העכור הזה יש מקומות נאים ונעימים הרבה יותר מעמק מרלבורו, כשרוח חזקה נושבת עליו. ואם תצרפו לזה ערב‑חֹרף קודר, דרך מקֻלקל ומרֻפש, וזרם עז של גשם מקפיא, ואת הרֹשם של כל המחמדים האלה תניחו לפעול על עצמכם ובשרכם, בתור נסיון, אזי תדעו להעריך כל‑צרכה את אמתת ההערה הזאת.

והרוח נשב לא במעלה‑הדרך ולא במורד – מה שבודאי היה גם‑כן רע למדי – אלא לרחבו, באֹפן שהצליף את טפות הגשם בשורות אלכסוניות, מן הצד, כאותן השורות, שהנהיגו במחברות של תלמידי בתי‑הספר, כדי להרגילם בהטָית האותיות כהוגן. לפרקים שקט הרוח בזעפו, והנוסע כבר התחיל להשלות את נפשו בתקוה, שמתוך שנתיגע בסערת‑חמתו, נח ונשתתק ונרדם לגמרי, – אך אהה! זו אינה אלא תקות‑שוא: עד‑מהרה נשמע שוב קול‑יללתו ושריקתו מרחוק, והוא עולה בסערה על הגבעות ויורד בזעף אל העמקים, ומאמץ את כחו ומגבר חילים, ככל אשר הוא הולך וקרוב, עד אשר ישתער בחמה עזה על האדם והבהמה, והצליף לתוך אזניהם את נטפי המטר הדוקרים, והקפיא את בשרם ואת מוח‑עצמותיהם בנשמת‑אפו הקרה, ועבר על פניהם הלאה, הלאה בקול‑רעש מחריש אזנים, כאלו הוא שוחק ולועג לרפיונם ומתגאה ומתפאר בכחו וגבורתו.

הסוסה ההומה משתכשכת בתוך הרפש ובצעי‑המים באזנים מקֻטפות, ולפרקים היא מנענעת בראשה, כאלו מביעה את גֹעל‑נפשה נגד הנהגה בלתי‑מנֻמסה זו של האיתנים. אך בכל‑זאת עוד הוסיפה לדהור כהוגן, עד אשר השתער עליהם הרוח ביתר‑עז וביתר חמה, – אז עמדה תחתיה פתאם, פשקה את ארבע רגליה ונעצה אותן בקרקע, כדי שלא תֻשלך ארצה. ואף אמנם היה זה נס מן השמים, שהתעוררה לעשות כזאת; כי היא עצמה היתה כחושה וקלה, והקרון היה גם הוא קל, ותום סמַרט היה קל‑שבקלים, ואלו הפיל הרוח את הסוסה ארצה, אזי היו שלשתם מֻרדפים כמֹץ לפני רוח ומתגלגלים והולכים, זה על גבי זה, עד אר הגיעו לקצוי‑ארץ או עד אשר שככה חמת‑הרוח: ואם כה או כה, קרוב לודאי הוא, כי גם הסוסה העקשנית, גם הקרון האפֹר אדֻם‑האופנים, גם תום סמרט בכבודו ובעצמו, לא היו ראויים שוב לתשמישם עולמית.

– שרוך‑נעלי וזקן‑לחיי! – קרא תום סמרט (לפעמים היו לו נוסחאות של שבועות וקללות משֻׁנות כאלה) – נשבעתי בשרוך‑נעלי ובזקן‑לחיי, אם אין זו נסיעה נעימה ונחמדה. יקחני הרוח!

תשאלוני בודאי, למה זה הביע תוֹם סמרט חפץ כזה, מכיון שהרוח היה נכון כבר לטלטלו; על זאת לא אוכל לענותכם כלום, – אני יודע רק, כי תום סמרט אמר כך – או לכל‑הפחות, הגיד לדודי שאמר כך, והַיְנוּ‑הך.

– יקחני הרוח! – קרא תום סמרט; והסוסה צהלה, כאִלו היתה גם דעתה היא כך בנִדון זה.

– עורי, התעוררי, בתולה זקנה! – אמר תום, בלטפו את צוארי הסוסה בקצה שוטו – בלילה ארור כזה לא נרחיק ללכת; בבית הראשון שיזדמן לנו נעצור בנסיעתנו ונרד ללון. ולכן, כל מה שתמהרי לדהור, כן תמהרי לבוא אל המנוחה והמרגוע. ובכן, עושי, חושי, בתולה זקנה!

אינני יודע, אם היתה הסוסה העקשנית בקיאה ומבחינה יפה כל‑כך בנגוני קולו של תום, עד כדי להבין את כַוָנת דבריו, או שבדקה ומצאה בעצמה, כי עמידתה בקרת הלילה וברוח הנושבת קשה לה יותר ממשיכת הקרון; אבל זאת יודע אני בבֵרור, כי אך כלה תום לדבר, זקפה את אזניה והתחילה רצה לפנים בדהירה מהירה, שטלטלה והנידה את הקרון האפֹר כל‑כך, עד שאפשר היה לחשוב, כי עוד מעט יתפוצצו כל חִשֻׁקי האופנים לרסיסים על‑פני בקעת מרלבורו. ואף שהיה תום עגלון ומנהיג בקי ורגיל, בכל‑זאת לא עלתה בידו, בכל מאמצי‑כחו, לעצור בעדה או לצמצם קצת את דהרותיה, עד אשר עמדה פתאם מאליה לפני פונדק לימין הדרך, כחצי מיל מקצה העמק.

תום זרק את המושכות אל המשרת, אשר יצא אל האורח, תקע את השוט בנרתיקו של הדוכן והציץ בסקירה מהירה אל הבית. זה היה בנין ישן משֻׁנה, בנוי מחלמיש‑צור וקורות משֻׁלבות, עם חלונות, המציצים מתחת לגג המחֻדד ונשקפים על הנתיב, ופתח נמוך עם פרוזדור אפל, ושתי מדרגות תלולות לרדת אל הבית, תחת אשר בעת החדשה הנהיגו לעלות בחצי‑תריסר של מדרגות מרֻוָחות וסמוכות זו לזו. ובכל‑זאת נראה הבית כאכסניא נעימה, כי בעד חלון האולם הגדול השתפך אור גדול ועליז על המסלה, שהאיר גם את המשוכה אשר מנגד, ובחלון שני נצנץ אור אדמדם בעד הוילון הפרוש עליו, פעם כאִלו הוא דועך ופעם בבהירות מבהיקה, שמתוך‑כך בא הצופה לידי הכרה, שם בוערת אש על האח. תום הבחין בכל הסִמנים הללו בעין של נוסע בקי ורגיל, ומיד קפץ מעל הקרון בכל אותה המהירות, שהרשו לו אבריו, הקפואים למחצה, ונחפז להכנס אל הבית לחסות בו.

לא עברו חמשה רגעים, וכבר הסתדר תום ברוָחה בחדר מול האולם הגדול – אותו החדר ששׁם היתה צריכה, לפי השערתו עוד בעמדו בחוץ, להִמצא האח המבֹערת – לפני מדורת‑אש גדולה, בפֹעַל ממש, של פחמים ועצים בכמות עצומה עד‑מאד, שהשמיעה קול‑רעש וחריקה וקשקוש, שהוא לבדו היה מספיק כבר להחם את לבו של כל נבון‑דבר. זה היה בודאי טוב ונעים, אך בזה עוד לא תמו נעימותיו והרוָחותיו של החדר; כי נערה נאה, בעינים מזהירות ובמלבוש נקי וגנדרני שפרשה מפה צחורה על השלחן, הוסיפה עליו לוית‑חן. ומלבד זה, כאשר ישב תום לפני האש, והסנדלים שעל רגליו נשענים בתענוג על שפת‑האח, וערפו ופנה אל הפתח הפתוח של האולם, נשקף לעיניו, בראי אשר ממעל לאח, מחזה נחמד ומלבב של המזנון אשר באולם, שעליו מסֻדרים בשורות ארֻכּות, המרחיבות דעתו של אדם בקבוקים ירֻקים עם כתָבות מֻזהבות, פכּים עם ירקות ממֻלחים וכבושים, קערות עם גבינה מכל המינים, כתלי‑חזיר, כרכשאות, נתחים של בשר‑שור ועוד כמה דברים נחמדים, המגרים את התֵּאבון, והמביאים לידי נסיון אפילו את הנזיר שבנזירים. אך גם בזה עוד לא תמו כל מחמדי הפונדק! כי מאחרי המזנון, סמוך אל התנור המֻסק, ישבה אל שלחן קטן יפה מאד ושתתה תה אלמנה בריאה ודשנה כבת‑ארבעים ושמוֹנה, עם פנים מלבבים ומגרים כאותו המזון עצמו, אשר כפי‑הנראה היתה בעלת‑הבית, המושלת העליונה בכל הקנינים הנעלים הללו. רק צל אחד העיב קצת את יפיה של התמונה הנהדרה הזאת; זה היה איש גדול – רם‑הקומה עד‑מאד – עם זקן‑לחיים שחור ותלתלים שחורים, לבוש בגד כתֹם עם כפתורים נוצצים, גדולים מאד, שישב אל שלחן‑התה ליד האלמנה; וגם בלי חריפות יתרה היה נקל להבין, שהוא מדבר על לבה – ולא בלי הצלחה – לחדול מהיות אלמנה ולתת לו את הזכות לשבת אתה מאחרי המזנון המלבב הזה כל שארית ימי‑חייו.

תום סמרט לא היה מטִבעו לא נוח לכעוס ולא נוח להתקנא, אבל האדם רם‑הקומה הזה עם בגדו הכתֹם והכפתורים הנוצצים, הביא לידי רתיחה את מעט המרה אשר בו והכעיס אותו תמרורים; ביחוד כשראה לפרקים, בראי אשר לפניו סמני‑חבה אחדים שבין האיש הגבוה ובין האלמנה הדשנה, סמנים קטנים אמנם, אבל מספיקים למדי להוכיח, כי חִנו של האיש היה גדול בעיניה כמרתו.

תום אהב פּוֹנש רותח – אני ערב לבי לאמר: אהב אותו מאד – ועל‑כן, לאחרי שהלך אל האֻרוה וראה בעיניו, שסוסתו העקשנית קבלה ארֻחה הגונה ומצע‑תבן הגון, ואחרי שאכל עד תֻּמה את הסעֻדה החמה והערֵבה, שערכה לו האלמנה בעצם‑ידיה, צוה להביא לו כוס של המשקה החביב שלו, רק לדוגמא ונסיון בלבד. והנה נמצא, שהאלמנה, המצטַיֶנת בכח האֻמנויות הביתיות, עולה על כֻלן ביחוד בהכנת הפונש; והכוס הראשונה ערבה לחכו כל‑כך, עד שצוה להביא לו, בלי התמהמה, כוס שנית. ואתם הלא תדעו, רבותי, כי פונש רותח הוא דבר נחמד ונעים – נעים עד‑מאד בכל המסבות – אבל באותו האולם העתיק המרֻוח והשאנן, לפני האח המבֹערת בקול נגינה נעימה של רעש עצי המדורה, בעת שבחוץ סוערת רוח חזקה, המרעידה את שמשות החלונות, עד שהן מחַשבות להשבר, – במסבות הללו נדמה לו לתום סמרט, כי המשקה הזה הוא ממש הפלא ופלא. ועל‑כן הזמין לו עוד כוס, ועוד אחת – אינני יכֹל להגיד בבֵרור באיזה מספר פסקו הזמנותיו, אבל זאת יודע אני אל‑נכון, כי ככל אשר הוסיף לשתות את הפונש הרותח, כן הוסיף להרהר באותו האיש רם‑הקומה.

– חצוף ארור שכמותו. – אמר תום לנשפו – מה לו פה בנוה השאנן הזה, מאחרי המזנון הנעים הזה? ומה מכֹער הוא המנֻול הזה! אלו היתה האלמנה בעלת‑טעם במקצת, אזי מצאה לה בודאי נאה הימנו.

כאן הסב תום את עיניו מן הכוס, שנשקפה לו בראי, אל הכוס המוחשית שעל השלחן; ומתוך שהרגיש עצמו במצב‑רוח סנטימנטלי ביותר, הריק את כוסו עד היסוד‑בה והזמין כוס אחרת.

לכם לדעת, רבותי, כי לתום סמרט היתה תמיד שאיפה חזקה לעבוד לטובת הכלל. ועל‑כן נכסֹף נכסף כל הימים, שיזכה לעמוד מאחרי שלחן‑המזנון בבית‑מרזח, שיהיה קנינו שלו ולשמש את הצבור במעיל ירֹק, במכנסי‑קטיפה ובמגפים מֻפשלי‑השולַים. הוא העריך מאד את הישיבה‑בראש בסעֻדות צבוריות, ופעמים רבות חשב בלבו, כמה היה מצליח במקצוע הדבור אלו ישב בראש באולם‑האֹכל באותו בית שלו, וכמה היה יכֹל להיות למופת נעלה למערופיא שלו במקצוע השתיה. כל המחשבות האלה חלפו עתה בחפזון במוחו של תום, בשעה שישב ושתה את הפונש הרותח לפני האח המבֹערה; והוא הרגיש בלבו התמרמרות צודקת ונאותה, על אשר אותו המנֻול רם‑הקומה קרוב לִזכות בפונדק מצֻין שכזה, תחת אשר הוא, תום סמרט, עודנו רחוק מן המטרה כאז כן עתה. ועל‑כן כשהגיע לשתי הכוסות האחרונות, התישב בדעתו, בעֹמק‑העיון, אם רשאי הוא בלי שום פקפוק לבוא בריב עם רם‑הקומה, על שהוא משתדל ומצליח לקחת את לבה של האלמנה הבריאה; וסוף‑סוף בא לידי המסקנה הנוחה, שהוא, תום סמרט, רע‑מזל, נרדף מכל, ואין טוב לו כי אם ללכת לשכב.

ובכן עלה תום על מעלות רחבות וישנות, אחרי המשרתת הנאה, שהובילה אותו דרך לַבִּירינתּ מסֻבּך של חדרים ודירים ומבואות. המשרתת סככה בכפה על הנר שבידה, לבל יכבנו הרוח, הנושב כאן בחזקה. אבל, אף שהיה כאן לרוח, בבנין הרעוע הזה, מקום רחב‑ידים להתהולל ולהסתער ככל חפצו, מבלי נגוע בנר קטן, בכל זאת נשף בו יכבהו: מה שנתן מקום לשונאיו של תום להוציא דבה, כי לא הרוח, אלא הוא עצמו כִּבה אותו, ובעת שלפי דבריו השתדל לשוב להדליקו, באותה שעה היה עסוק באמת בנשיקת הריבה הנאה. אך יהיה אך שיהיה, הנה סוף‑סוף הֻדלק הנר שוב, והנערה הוסיפה להובילו דרך הלבירינת, עד שהגיעו אל חדר‑המשכב, שיעדו והכינו לו, שם ברכה אותו בשֵׁנה ערבה ותלך ממנו, והוא נשאר לבדד.

תום עמד עתה בחדר גדול מאד עם מטמורות וכוכים רחבים בצלעות הקירות, ומטה כבירה, שעליה יכלו להשתרע ברוָחה כל החניכים של פנסיון בינוני, וזוג של ארונות‑אלונים, שהיה בהם מקום לכל הכבודה של מחנה לא‑גדול. אבל מה שמשך עליו ביחוד את עיניו של תום, זה היה כסא‑מסעד גדול מאד, משֻׁנה וקודר למראית‑עין, מפֻתח צורות פנטסטיות עד‑מאד, עם גב גבוה, כר דמשקי מגֻוָן ורגלים עבות, אשר בליטותיהן העגֻלות בקציהן מכֹרכות יפה באטון אדֹם, כאִלו נגוע הכסא בפודגרה בבהונות‑רגליו. אִלו ראה תום כורסא משֻׁנה אחר, היה חושב בלבו, שזה כורסא משֻׁנה ודַיו; אבל בכורסא הזה היה דבר‑מה – שלא ידע אמנם לכַנות ולסמן בדיוק – מוזר ומשֻׁנה, שלא ראה מימיו בשום כלי‑בית אחרים, ואשר על‑כן נראה כאלו לִבּב והִקסים אותו.

הוא ישב אפוא לפני האח המבֹערת ולטש עיניו אל הכורסא העתיק והציץ בו במשך חצי‑שעה, בלי הפסק. יקחהו השד! זה כלי‑הבית הישן משֻׁנה כל‑כך, עד שאיננו מניח לו לגרוע עין ממנו.

– חי נפשי! – אמר תום, בפשטו את בגדיו במתינות אִטית, מבלי הסב עין אף רגע אחד מן הכסא, שעמד קודר, זועף ומעֻלף‑סוֹדוֹת, ליד המִטה – מימי לא ראיתי דבר מתמיה כזה. משֻׁנה, מוזר, משֻׁנה מאד – הוסיף תום, שהפּוֹנש הרותח העמיק את מחשבותיו ביותר. הוא הניע את ראשו בארשת של חכמה יתרה והציץ שוב אל הכסא. אך למרות הסתכלותו הממֻשכה, לא העלה בעיונו כלום, ועל‑כן עלה על המטה, התכסה לחוֹם לו, וישכב וירדם.

לא עברה חצי‑שעה ותום הקיץ פתאם מתוך חלום מבֻלבל, שהיה מָרכב מאנשים רמי‑קומה וקיתונות של פוֹנש; והעצם הראשון שנגלה לעיניו, האחוזות בחבלי‑שנה, היה הכסא המשֻׁנה.

– לא אוסיף עוד להביט אליו! – אמר תום לנפשו, ויעצום את עיניו בחזקה, וישתדל להשלות את נפשו, כי הוא הולך ומתנמנם. אך לשוא! לנגד עיניו פזזו רק כסאות משֻׁנים לאין‑מספר, הרימו את רגליהם באויר, קפצו ודלגו זה על‑גבו של זה, ועשו כל מיני תעלולים ומעשי‑קונדס.

– אם‑כן אפוא, מוטב שאביט אל כסא מוחשי אחד, מראות עשרות דמיוניים – אמר תום, בהוציאו את ראשו מתחת הסמיכה.

והעצם המתמיה עמד על מקומו, נראה לעין בתכלית הדיוק לנֹגה אש האח, וחזותו מרגיזה כמקֹדם.

תום הביט אליו שוב בעיון. ופתאם נדמה לו ששנוי עצום מתהוה בו. הפּתּוחים שעל‑גבו לבשו מעט‑מעט צורה של פני‑איש‑זקן מקֻמטים; הכר הדמשקי נהפך למקטֹרן ישן ומדֻלדל; הרגלים העבות והעגֻלות היו לזוג של רגלי אדם ישרות וארֻכּות, נעולות ערדלי אטון אדֹם; וכל חזותו של הכסא הישן היתה עתה זו של זקן מכֹער, מן המאה שעברה, שעמד בידים נשענות בצדדיו.

תום התרומם וישב במטתו, וישפשף את עיניו ל מען ינדוף מחזה‑השוא. אך לא: זאת לא היתה טעות ראִיה. הכסא היה, בפֹעַל ממש, ג’נטלמן זקן מכֹער; ולא עוד, אלא שגם קרץ בעיניו לתום סמרט.

תום היה מטבעו עשוי לבתי‑חת, ומלבד זה הלא נמצא באותה שעה בחברת חמש כוסות של פונש רותח, שבא אל קרבו ולכן אף שברגע הראשון נרתע קצת למראה‑עיניו, אך עד‑מהרה נטשטשה הרגשתו זו ולא הרגיש עוד, אלא כעס והתמרמרות על הג’נטלמן הזקן, הקורץ אליו בעיניו בחֻצפה ובקלסה גלויה כל‑כך. ולבסוף בא לידי החלטה, שאי‑אפשר לו עוד לשאת ולסבול זאת, ובראותו שהזקן מוסיף לרזום בעיניו, קרא אליו בקול נכעס מאד.

– בשם השד! למה זה אתה קורץ ורומז עלי?

– מפני שכך טוב בעיני, תום סמרט – ענה הכסא, או הג’נטלמן הזקן, כפי שתרצו לכנותו. ובכל‑זאת חדל לקרוץ בעיניו, אלא שתחת זה התחיל צוחק בהעויות מכֹערות כקוף זקן.

– מאין אתה יודע את שמי, פרצוף נַעוה זקן? – שאל תום משתומם ונובך קצת, למרות החלטתו התקיפה לשאת הכל במנוחה.

– אל‑נא, תום! – ענה הג’נטלמן הזקן – לא כך מדברים אל מַהַגוני ספרדי עתיק. הנך מעֵז פנים נגדי, כאלו הייתי עץ פשוט, רק מצופה מַהַגוני, – השמר לך!

ובדברו הביט אליו הזקן בחמה עזה כל‑כך, עד שתום סמרט התחיל מפחד.

– לא עלתה על דעתי כלל להעליבך, סיר – אמר תום בקול רך וצנוע הרבה יותר מבראשונה.

– יהי כן – ענה הזקן – אפשר שלא נתכּוַנת לכך. תום –

– מה?

– אני יודע כל על‑אודותיך, תום – הכל. עני אתה מאד, תום.

– כן אני באמת – אמר תום – אבל מי גלה לך רז זה?

– זה אינו נוגע לך. ועוד זאת אֹמר לך: אתה אוהב פונש יתר מדי, תום.

תום היה נכון כבר להבטיח ולהוכיח באותות ובמופתים, כי לא באה אף טפה אחת אל פיו מיום‑הֻלדתו האחרון. אך כאשר נפגשו עיניו באותן של הקן, נשקפו לו מתוכן ידענות וערמומית מרֻבה כל‑כך, עד שפניו אדמו מבֹשת, והוא מצא טוב לפניו לשתוק.

– תום – הוסיף הזקן – האלמנה היא אשה נאה – משופרא דשופרי – האין זאת, תום?

ובאמרו זאת עִוה את עיניו, הרים אחת מרגליו הצנומות, וכֻלו לבש צורה מכֹערה כל‑כך של בעל‑עבֵרה זקן, עד שתום הרגיש גֹעל‑נפש כלפי קלות‑ראש שכזו אצל זקן שכמותו.

– הן אני האפיטרופוס שלה, תום! – הוסיף הג’נטלמן הזקן.

– האמנם? – שאל תום.

– ידעתי את אמה, תום – ענה הזקן – וגם את אם‑אמה. היא אהבה אותי אהבה עזה, עד לשגעון. ואת המקטֹרן הזה היא תפרה לי, תום.

– האמנם?

– וגם הסנדלים הללו מלאכת‑ידה הם – אמר הישיש, בהרימו שוב אחת מרגליו המכֹרכות באטון אדום – אבל אתה, תום, אל תפטפט על‑אודות זאת. איני רוצה, שידעו הבריות, כמה דבקה נפשה בי. זה עלול לגרום קצת אי‑נעימות למשפחה.

ובדברו לבשו פני בעל‑התאוה הזקן ארשת של חֻצפה עזה כל‑כך, שהכעיסה תמרורים את תום, וכפי שספר אחרי‑כן היה נכון באותו רגע לקפוץ ולשבת עליו, בלי כל מוסר‑לב.

– הייתי חביבן של הנשים בשעתי, תום – המשיך הפריץ הזקן את פטפטנותו – מאות נשים יפות ונחמדות היו יושבות על ברכי שעות שלמות. מה תאמר לזאת אתה הכלב, מה?

והזקן התכונן לספר עוד ממעשי‑תקפו וגבורתו בימי נעוריו, אך פתאם תקפה אותו חריקה עזה בכל גופו המשֻׁנֶה. עד שהֻכרח להפסיק בדבורו.

– כך נאה לך, זקן הולל! – חשב תום בלבו, אבל לא הוציא מלה מפיו.

– אַה – אמר הישיש הפטפטן לבסוף – מחלתי זו מטרדה אותי עכשו מאד. אני הולך ומזקין, תום, והזקנה מתשת כחי ומשחיתה הודי ויפיי. וזה לא כבר עשו לי נתוח – תחבו לי איזה טלאי קטן בגבי – זה היה ענוי גדול – יסורים קשים, תום.

– יכֹל אני לשער –

– אבל לא זה עִקר כוָנתי, תום! רוצה אני להשיאך את האלמנה –

– אותי, סיר?

– כן, אותך – קִיֵם הזקן.

– יברך אלהים את תלתלי שיבתך הכבודה! – קרא תום (מתוך הכסא בצבצו, זעיר‑שם זעיר‑שם, שערות‑סוס מפֻזרות) הרי היא לא תחפוץ בי.

ותום התאנח שלא במתכוֵן, כי זכר המזנון עלה לפניו.

– היא לא תחפוץ בך? מה אתה סח! – השיב הזקן.

– לא, לא – עמד תום על דעתו – שם עומד לי צר ושטן: איש רם‑הקומה – גדול ורם עד‑מאד – עם זקן‑לחיים שחור.

– תום – אמר הזקן בתקיפות – היא לא תהיה לו לאשה עד‑עולם!

– כך? ואולם אִלו עמדת בקרבת המזנון, זקן נכבד, אזי היית מדבר בלשון אחרת.

– אל‑נא ב“מרה שחורה” כזו! אני יודע כל אותו הענין.

– איזה ענין?

– הנשיקות מאחרי הדלת במבואות אפלות, וכל כיוצא‑בזה, תום – אמר הישיש. ושוב הביט בארשת של פריצות מנֻוָלה כזו, שהרתיחה את דמו של תום; שהרי אתם יודעים, רבותי, כי אין לך דבר מעורר גֹעל‑נפש יותר, משמוע נבול‑פה של זקן, שלפי שנותיו היה צריך להרהר בענינים אחרים לגמרי.

– יודע אני כל התעלולים הללו, תום – הוסיף הזקן – מעשים כאלה ראיתי הרבה בימי‑חיי, בין המון בריות שאיני רוצה ואיני יכֹל לקרא בשם לפניך; אך מעולם לא יצא מזה כלום.

– בודאי ראית הרבה מעשים משֻׁנים בימי‑חייך – אמר תום במבט סוקר וחוקר.

– בזה תוכל להיות בטוח – ענה בעל‑התאוה הזקן בקריצת ערמה רבת‑הכונה. ואחרי‑כן הוסיף באנחת‑תוגה: – הנה נשארתי האחרון מכל משפחתי.

– ומשפחתך רבת‑נפשות היתה? – שאל תום סמרט.

– שנים‑עשר אחים היינו, כלם יפים וחסֻנים, בחורים כארזים, תאוה לעינים. לא כאותם הנפלים דהאידנא, העֻבּרים שלא כלו להם חדשיהם – לא כאלה היה חלקנו! כֻלנו בעלי‑זרוע, עם‑מדה ידועה של גהוץ והִדור, שהפליא את הלבבות – אף כי לא נאה לי לאמר זאת.

– ומה זה היה בסופם של האחרים?

הזקן הגיע את מרפקו לעיניו וענה בקול עצוב:

– ספו תמו, תום. חיים מרים וקשים נפלו בגורלנו, תום, עבודה המפרכת את הגוף, ואחי לא היו כֻלם מן הבנין המוצק כמוני. תקף אותם רֶוְנטיסמוס בידיהם וברגליהם והֻשלכו אחד‑אחד לחדר‑המבשלים, ואחרי‑כן לבית‑החולים. והאחד, מעבודה קשה וממֻשכה, נטרפה עליו דעתו לגמרי: נשתטה כל‑כך, עד שהחליטו לשרפו באש. זהו דבר מרגיז מאד, תום.

– נורא, איֹם! קרא תום סמרט.

הזקן החריש רגעים אחדים, כי תקפו עליו רגשותיו, ואחר שב לדבר:

– אבל הנה נטיתי מעצם הענין, תום. אותו בן‑אדם רם‑הקומה הוא נוֹכל נע‑ונד. אם תנשא לו האלמנה, אזי תכף למחרת יום החתֻנה מכור כל אשר בבית ויתחמק לו. ומה תהיה אחרית הדבר? היא תשאר עזובה וגלמודה ומרֻששה, ואני אמות בקרה בחנותו של איזה סוחר בישנות.

– כן אבל –

– אל תפסיקני – אמר הזקן – עליך יש לי דעה אחרת לגמרי. מובטחני, כי אם יפול בגורלך בית‑מרזח, לא תעזבהו ולא תרפה ממנו, כל זמן שתשאר אף רק טפה אחת בבקבוקיו.

– מודה אני לך בשביל דעתך הטובה עלי, סיר – ענה תום.

– ועל‑כן הוסיף הזקן בקול נגיד ומצוה – על‑כן תשא אתה אותה ולא הוא.

– ומי יפריע אותו? – שאל תום בתשוקה עזה.

– הודעה קטנה זו: הוא כבר נשוי.

– ובמה אוכיח אמתת הדבר? – קרא תום, ומתוך התרגשות קפץ למחצה מעל מטתו.

הזקן סלק את זרוע‑ימינו מעל צדו ויַראה באצבע על אחד מארונות‑האלונים, ותכף השיב את ידו למקומה הראשון.

– הוא שכח כבר – אמר הזקן – כי בכיס הימני של מכנסים ישנים שבארון הזה עזב מכתב של אשתו האֻמללה, אשר בו היא מתחננת אליו לשוב אליה ואל ששת ילדיו – השמעת, תום? ששה ילדים! וכֻלם קטני‑קטנים.

לאחר שהוציא הזקן את המלים האחרונות מפיו בהדגשה נמרצה ומיֻחדת, התחילו רשמי‑פניו מִטַשטשים לאט‑לאט, וכל גופו הלך ונמוג. על עיניו של תום התמתח לאט‑לאט צעיף‑עלטה. הזקן התמזג מעט‑מעט עם הכסא, המקטֹרן הדמשקי נהפך לכר, והסנדלים האדֻמים התפתחו לרגלי‑כסא פשוטות. האש אשר באח דעכה בנחת, עד אשר כבתה כליל, ותום סמרט נפל אחורנית על כרי‑המטה וישן וירדם.

כל הלילה ישן בנשימה אחת, וכאשר הקיץ בבֹקר מן התרדמה העמֻקה, שנפלה עליו לאחרי התעלמות של הזקן, היתה השעה כבר מאֻחרת קצת. הוא התעודד ויֵשב במטה, ובמשך רגעים אחדים התאמץ לשוא להעלות בזכרונו את המאורעות הלילה. אך פתאם נצנצו במוחו. הוא הציץ אל הכסא: זה היה באמת כלִי‑בית משֻׁנֶה, פנטסטי, וחזותו קודרה, אבל רק דמיון עז וחי וחריף עד‑מאד היה יכֹל למצא איזו השתוות בינו ובין איש זקן.

– מה שלומך, בחור זקן? – שאל תום. לאור היום היה לבו אמיץ יותר, – כך הן רֻבן של הבריות.

הכסא עמד בלי‑נוע ולא ענה דבר.

– בֹקר מכֹער – הוסיף תום.

אין קול ואין עונה. הכסא אינו רוצה להִכנס בשיחה, בשום אֹפֶן.

על איזה משני הארונות הראית אמש באצבע? זאת הלא תוכל להגיד לי אמר תום.

לאו. הכסא, כפי‑הנראה, בדק ומצא, שהשתיקה יפה לו.

– אין בכך כלום – הִתנחם תום – סוף‑סוף אין זו טרחה גדולה לפתוח את שניהם.

ובארשת של החלטה תקיפה קפץ וירד מעל מטתו והלך ישר אל אחד הארונות. המפתח היה תקוע במנעול. תום הפך את המפתח, וכרגע נפתחה דלת הארון – ומאחריה נמצאו באמת מכנסים ישנים. הוא שלשל את ידו לתוך הכיס והוציא לאור‑עולם את המכתב, אשר אמר הזקן!

–זהו מעשה משֻׁנֶה! – אמר תום סמרט, בהביטו ראשונה אל הכסא, ואחר אל הארון, ואחרי‑כן אל המכתב, ולאחרונה שוב אל הכסא – מעשה משֻׁנֶה עד‑מאד!

אך מאחרי שהסתכלותו והבטתו לא החכימה אותו יותר ולא המעיטה אף במקצת את הזרות, שבכל אותו המאורע, לכן מצא תום לטוב לפניו למהר ולהתלבש ולסַדר, בלי דחוי, את עסקו עם האדם הארֹך, כדי להפטר ממנו תכף‑ומיד.

ברדתו מן המדרגות ללכת אל אולם‑המזנון, סקר וחקר את כל החדרים והדירים והמסדרונים שעל דרכו בעין חדה של בעל‑הבית; ובנחת‑רוח חשב בלבו, כי אפשר שעוד מעט יהיו הם ומלֹאם כֻלם שלו. באולם מצא את הארֹך עומד כבר מאחרי התֵבה של המזנון, ידיו על גבו, כאדם העומד בתוך שלו, הוא שחק לקראת תום בנפש פזורה בהשקפה שטחית. אפשר היה לחשוב, שצחק רק כדי להראות את שִׁניו הלבנות; אבל תום ראה בצחוק זה גאות‑נצחון, שממלאה את לבו של הארֹך, אם רק יש לב לאדם שכזה. בתור תשובה צחק לו תום בפניו ויקרא לבעלת‑הבית.

– שלום לך, גברתי – אמר תום, בסגרו את דלת התא הקטן, תכף לאחרי שנכנסה האלמנה.

– שלום, אדוני – ענתה האלמנה – מה יש את נפשך לקחת לארֻחת‑הבֹקר?

תום נמלך בלבו, כיצד יסדר תכף‑ומיד את הענין הנכסף, ולכן לא ענה כלום.

– יש תחת ידינו כתלי‑חזיר מצֻינים מאד, וצלי‑עוף קר, נפלא במינו – הוסיפה הפונדקית – האצוה להעלותם לך בחדרך, סיר?

הדברים האלה העירו את תום מהרהוריו והגבירו עוד את הערצתו לאלמנה. בריה מפַקחת שכזו! בעלת‑השגחה נחמדה כמותה!

– מי הוא זה אותו הג’נטלמן, העומד מאחרי התֵּבָה, גברתי? – שאל פתאם.

– שמו יִ’נקִינס, סיר – ענתה האלמנה, בהאדימה מעט.

– הוא כלונס ארֹך מאד – אמר תום.

– הוא אדם הגון מאד, סיר – השיבה האלמנה – ובעל‑נמוס כג’נטלמן גמור.

המ…

– ובכן, מה אתן לך לארֻחת‑הבֹקר, סיר? – שאלה הפונדקית, שנבוכה קצת על‑ידי מנהגו המשֻׁנֶה של אורחה.

– כן, בודאי – אמר תום – אבל קֹדם‑כל, הואילי‑נא, גברתי היקרה, לשבת מעט.

האלמנה השתוממה מאד, ומכל‑מקום עשתה כדברו; ותום ישב סמוך אצלה. אינני יודע, רבותי, איך אֵרַע הדבר, ודודי היה אומר, שגם תום עצמו לא ידע, איך אֵרַע הדבר, – אבל אם כה או כה, עובדה היא, שֶׁכַּפו של תום נחתה על‑גב ידה של האלמנה ונחה עליה כל‑זמן השיחה.

– גברתי היקרה – פתח תום בחבה יתרה, שהיתה מיֻחדת לו בשעת הצֹרך – אשה שכמותך ראויה להנשא לאיש טוב מאד, – באמת ראויה והגונה אַת לכך.

– אדוני! – קראה האלמנה בתמהון גדול; ועל זה אין להתפלא: שהרי פתיחה זו של תום היתה באמת מפתיעה עד‑מאד, ובפרט שמעולם לא ראו זה את זה עד ליל‑אתמול – מה אתה סח, אדוני!

– אין דרכי לעשות חֹנף ולדבר חלקות – אמר תום סמרט – אבל בתם‑לבבי אני אומר, כי ראויה אַת לבעל מן המֻבחר, ואשרי מי שיזכה להיות בעלך.

ובדברו עברו עיניו, מבלי משים, מפרצופה של האלמנה אל הדברים היפים והנחמדים של המזנון.

האלמנה נבוכה יותר ויותר, ואף נסתה לקום מכסאה. אך תום דחק בנחת את ידה, כדי לעצרה, והיא נשארה על מקומה. האלמנות, רבותי, אינן אֻמה פחדנית; כך היה דודי אומר.

– אני מודה לך מאד, סיר, בשביל דעתך הטובה עלי – אמרה הפונדקית הדשנה, צוחקת למחצה – ואם בזמן מן הזמנים תעלה על דעתי לבוא שוב במסֹרת ברית‑הנשואין –

אם תעלה על דעתך? קרא תום, בהציצו בה במבט‑ערמה בקצה הימני של עינו השמאלית.

– אמנם כן ענתה האלמנה, בצחקה עתה בכל‑פה – אם אנשא לאיש, אזי, אקוה, שאבחר לי בעל טוב כאשר אמרת.

– למשל: י’נקינס?

– מה אתה סח, סיר!

– הניחי לי – קרא תום – אני יודע מה טיבו של עֻבר זה.

– ואני מֻבטחת, כי אין בכל יודעיו ומכיריו, מי שיודע רעות על‑אודותיו – אמרה האלמנה, שהתחילה כועסת על דבוריו העוקצים של תום.

– האמנם? – לעג תום.

האלמנה בדקה ומצאה, כי כבר הגיע זמנה לתת בבכי קולה; ועל‑כן הוציאה את מטפחתה ושאלה את תום, אם מתכון הוא להעליבה; או, אם חושב הוא לנמוס ראוי והגון לג’נטלמן, לספר בגנותו של ג’נטלמן אחר שלא‑בפניו; ואם יש לו דבר לאותו הג’נטלמן, מדוע זה לא פנה ישר אליו, כגבר אל גבר, תחת להפחיד אשה עלובה, רפת‑אונים; וכהנה וכהנה.

– אני אֹמר לו את הדבר בשפה ברורה למדי – ענה תום – אלא שצריך אני, שתשמעי אַת את הדבר תחלה.

– מה זה אפוא? – שאלה האלמנה, בהביטה אליו בסקרנות מרֻבה.

– רוצה אני להפתיע אותך עד להשתוממות – ענה תום, בשלשלו את ידו לתוך כיס‑בגדו.

– אם יש במחשבתך להגיד לי, כי אין כסף לאותו ג’נטלמן, אזי הנך טורח לחנם; זה ידוע לי מכבר.

– כסף! מי זה ישים לב להבלים כאלה! גם אני עצמי מחֻסר‑כסף. אבל לא לזאת התכַּוַנתי.

–הה, אלי, מה זה אפוא בפיך? – קראה האלמנה הנפחדה והנרעשה.

– אל‑נא תבהלי! – אמר תום, בהוציאו לאטו את המכתב מכיסו ובפרשו אותו – הן לא תצעקי ולא תתיפחי? – הוסיף, בהביטו אליה כמפקפק.

– לא, לא – ענתה האלמנה בקֹצר‑רוח – הראיני‑נא אפוא!

– ולא תתעלפי, ולא תעוללי אף אחד מתעלולי הנשים ממין זה!

– לא, לא – השיבה האלמנה בחפזון.

– ולא תרוצי אליו אל האולם, כדי לכלות חמתך בו? – הוסיף תום, – שהרי כל זה אעשה אני בעדך, ולך אין כל צֹרך להתרגש ולהתקצף.

– כן כן – מהרה האלמנה לענות – תן לי אפוא את המכתב.

– אם‑כן אתנהו לך – אמר תום, במסרו את המכתב לידה.

דודי אמר לי, כי תום היה מסַפר, שכמעט הציצה האלמנה במכתב, נתנה קולה ביללה מרה כל‑כך, עד שאפילו לב‑אבן היה נמס מדמעותיה, – אף‑כי תום הָרַך עד‑מאד גם בלאו‑הכי. האלמנה האֻמללה פֵרשה בכפיה והתנודדה בכסאה הנה והנה.

– הוי על התרמית והנבָלה של הגברים! – זעקה האלמנה.

– רמאות איֻמה גברתי היקרה! אבל הרגעי‑נא –

– לא אוכל להרגע ולהתנחם – התיפחה האלמנה – עד‑עולם לא אמצא עוד איש, שאֶהֱבֵהוּ בכל לבבי ובכל נפשי כאשר אהבתי אותו!

– אל‑נא, אל‑נא! עוד תמצאי, נִשמתי היקרה! – קרא תום, ועיניו זרמו דמעות, טפת כבירות ועבות עד‑מאד, מתוך השתתפותו בצערה הגדול. ובתגבֹרת חמלתו ורחמיו המרֻבים לפת בזרועו את גִזרתה של האלמנה; והאלמנה אף היא, בתגברת יגונה ויאושה, לחצה אל לבה את ידו של תום והרימה את עיניה אל פניו של תום ושחקה מתוך דמעות; ותום הוריד את עיניו אל פניה שלה ושחק גם הוא מתוך דמעות.

עד‑עתה לא הֻברר ולא נודע לי בוַדאות, אם נשק תם לאלמנה באותה השעה הגדולה או לא. הוא היה מבטיח תמיד לדודי המנוח, כי לא עשה כזאת; אך אני מסֻפק מאד באמתת החלטתו זו. בינינו לבין עצמנו אמר לכם, רבותי, שלפי‑דעתי נשק לה.

איך שיהיה, כעבור חצי‑שׁעה השליך תם את האדם הארֹך בעד הפתח החוצה, וכעבור חֹדש ימים לקח לו את האלמנה לאשה. ואז היו הבריות רואות אותו לפעמים קרובות נוסע ומטַיֵל ארֻכּות ובצרות בכל הסביבה בקרונו האפֹר עם האופנים האדֻמים, הרתום לסוסה העקשנית, הדוהרת לה על‑פי דרכה. ולאחרי כמה שנים פרש מכל עסקיו והשתקע עם אשתו בצרפת; ואז נהרס הבית הישן.

*

– הרשני‑נא לשאלך – אמר הזקן הסקרן אל הסוכן‑הנוסע – מה היה בסופו של הכסא?

– ביום החתֻנה הרגישו הכל, שחרק ורעש יותר מן הרגיל – ענה בעל‑העין האחת – אך תום סמרט לא יכֹל להגיד בבֵרור, אם לתפוס לשון אחרון, מפני שמן היום ההוא והלאה לא הוסיף עוד הכסא לדבר.

– והכל האמינו באמתת ספורו של תום? – שאל בעל‑הפנים המלֻכלכים, במַלאו שוב את מקטרתו.

– הכל, מלבד שונאיו של תום – ענה הסוכן‑הנוסע – אלה אמרו, שבדה את כל הדבר מלבו; ואחדים מהם אמרו, שהוא היה, פשוט, שִׁכור, וכל זה נדמה לו בהזיות‑שכרותו, ומתוך בלבול הדעת טעה במכנסים, קֹדם ששכב על מטתו. אך לכל הדברים הללו של שונאיו לא שׂם איש לב.

– ותם עצמו הבטיח, כי כל ספורו הוא דברים כהויָתָם?

– הוא הבטיח, כי הספור אמת לאמתו בכל פרטיו.

– ודודך המנוח?

– קִיֵם ואִשֵׁר כל מלה ומלה.

– שניהם, כפי‑הנראה, לצים גדולים היו – אמר בעל‑הפנים המלֻכלכים.

– כן הדבר – ענה הסוכן‑הנוסע – באמת בדחנים מצֻינים היו!

פרק טו: בו תבוא תמונה מדֻיקת של שתי נפשות חשובות ותֵאור מפֹרט של סעֻדת-שחרית פומבית, שנערכה בביתן. אותה סעֻדה מביאה לידי פגישה של מכר ישן ולהתחלת פרק חדש.

לבו של מר פקיויק היה נוקפו קצת, על אשר הזניח ככה את חבריו, המתאכסנים ב“טַוָס הכסף”; ועל-כן היה מוכן ומזֻמן, בבֹקר של יום השלישי אחרי הבחירות, ללכת לבקר אותם, – והנה מסר לו משרתו הנאמן כרטיס, אשר עליו נדפסו הדברים האלה:

מרת לֵיאו הוֹנטֶר9

המאוּרה. איטנסויל.

– אותה הנפש מחכה – אמר סם בלשון קצרה.

– האמנם היא שואלת לי, סם? – חקר מר פיקויק.

– הוא דורש רק אותך, אותך ולא שום אחר תחתיך, כמו שאמר המזכיר הפרטי של השטן, כאשר סחב את הדוקטור פויסט אל מלאכי-החבָּלה – ענה מר וֶלר.

הוא? אם –כן, זה ג’נטלמן?

– בודאי; ואם לאו, הרי הוא חקוי מצֻין של זָכר – ענה סם.

– אבל הכרטיס הוא של אשה – תמה מר פיקויק.

– ובכל זאת מסר אותו ג’נטלמן לידי, ועתה הוא מחכה באולם ואומר, שהוא נכון להמתין כל היום כֻּלו, עד אשר יראה את פניך.

לשמע ההחלטה הנמרצה הזאת, מִהר מר פיקויק לרדת אל האולם. שם ישב איש, שחזותו הפיקה רצינות גדולה; וכאשר נראה מר פיקויק בפתח, קפץ הלה ממקומו ויאמר בארשׂת של כבוד גדול:

– מר פיקויק, אם לא אשגה?

– אני הוא.

– אם-כן הרשני-נא, סיר, להתכבד ללחוץ את ידך – אמר האיש הרציני – הרשני-נא לתקוע לך כפי.

– בכל לבי – ענה מר פיקויק.

הזר הניע את היד המושטה, ויוסף ויאמר:

– שמענו את שמעך,סיר. הרעש אשר עורר גִלוי-העתיקות שלך, הגיע לאזני מרת ליאו הוֹנטֶר – זו אשתי, סיר ואני בעלה, מר ליאו הונטר –

כאן הפסיק הזר בדבורו, כאלו חכה שישתומם מר פיקויק על הידיעה הזאת; אך בראותו, שהאדם הגדול שומע לדבריו במנוחה שלמה, הוסיף:

– אשתי, סיר – מרת ליאו הונטר – מתגאה למנות בין מכריה את כל מי שעה לו שם-תהלה במפעליו ובכשרונותיו. הרשני-נא, סיר, לרשום על הגליון הזה, במקום היותר נראה לעינים, את שם מר פיקויק ושמות חברי הקלוב, שנקרא שמו עליו.

– אחשוב לי לאֹשר גדול להתודע לגבירה חשובה שכזו, סיר – ענה מר פיקויק.

– תתודע אליה, סיר – אמר האיש הרציני – מחר בבֹקר, סיר, נחנו עורכים סעֻדה פומבית – חג חקלאי – למספר גדול של אותם, שעשו להם שם-תהלה במפעליהם ובכשׁרונותיהם. הואילה-נא, סיר, להמציא למרת ליאו הונטר את העֹנג, ראות גם אותך בין הבאים אל המאורה.

– בהנאה מרֻבה – ענה מר פיקויק.

– מרת ליאו הונטר עורכת לפעמים קרובות סעֻדות-שחרית ממין זה, סיר – הוסיף המַכר החדש – “חגיגות של התבונה והשתפכות-הנפש”, כמו שהביע זת ברגש ובסגנון מיֻחד אותו המשורר בסוֹנֵיטה, שחִבר לכבודה של מרת ליאו הונטר בגלל סעֻדות-שחרית שלה.

– הגם הוא מהֻלל היה במפעליו ובכשרונותיו? – שאל מר פיקויק.

– כמובן, סיר – השיב האיש הרציני – הלא כל מכריה של מרת ליאו הונטר מהֻללים ככה. מכרים אחרים אין לה כלל, ובזה היא מתגאה.

– זו היא גֵאות נאצלת מאד – העיר מר פיקויק.

– כשאגיד למרת ליאו הונטר, כי הערה זו יצאה מפיך, אדוני, אזי תלבש גאות באמת – אמר האיש הרציני – אך, כמדֻמני שבין בני-לויתך יש ג’נטלמן אחד, שחבר שירים קטנים יפים, הלא?

– ידידי מר סנודגרס חובב מאד את הפוֹאֶסיה – ענה מר פיקויק.

– וכן גם מרת ליאו הונטר, סיר. היא מתפעלת מן השירה עד לטֵרוף-הדעת, סיר. היא מעריצה אותה. ואני רשאי לאמר, כי כל רוחה ונשמתה אחוזים ודבוקים וסבוכים וממֻזגים בפיוט. היא עצמה חִברה שירים אחדים נחמדים מאד, סיר. אל-נכון נזדמנה לך יצירתה המפֻרסמת “אוֹדה אל צפרדע גוֵֹעה”, סיר?

– כמדֻמני שלא נזדמנה לי – ענה מר פיקויק.

– הנך מתמיה אותי, סיר – אמר מר ליאו הונטר – הלא אותה אודה עשתה רעש גדול בעולם. היא נדפסה ראשונה במכתב-עתי לנשים, ותחתה היתה חתומה אות L עם שמנה כוכבים. וזוהי התחלתה:

– יפה מאד! – אמר מר פיקויק.

– עד להפליא! – קִיֵם מר ליאו הונטר – ואיזו פשטות!

– במאד-מאד! – הסכים מר פיקויק.

– ה“בית” השני מעורר ומניע-לב עוד יותר. רשאי אני לקראו באזניך?

– אנא – בבקשה ממך –

– כך לשונו – אמר האיש הרציני, בלבשו צורה רצינית עוד יותר:

– זה הֻבע יפה מאד! – אמר מר פיקויק.

– בכל הבחינות, סיר – קִיֵם מר ליאו הונטר – אך עוד תשמע את מרת ליאו הונטר עצמה, כשהיא מדַקלמת אותה. היא, רק היא יכֹלה להבליט בקריאתה את כל יפיה של היצירה. מחר בבֹקר תדקלם אותה, כשהיא מתחפשת בתלבֹשת.

– מתחפשת בתלבֹשת?

– כן, בדמות מִינֵירבה. עִקר שכחתי –: זאת תהיה סעֻדה במלבושים דמיוניים.

– אל רחום וחנון! – קרא מר פיקויק, בהביטו במבוכה על גופו שלו – אני לא אוכל בשום אֹפֶן –

– לא אוכל! לא אוכל~ – הפסיקוֹ מר ליאו הונטר – אצל שלמה לוּקַס, התגרן היהודי ברחוב הגדול, תמצא אלפי מלבושים דמיוניים. השיבה­-נא אל לבך, כמה מיני מלבושים נאים ויאים לך: יכֹל אתה להופיע בתור אפלַטוֹן, זֵנוֹן, אפיקורוס, פִּתַּגוֹרַס – הרי כל אלה היו מיַסדי קלובים.

– כל זה ידוע לי – השיב מר פיקויק – אך מכיון שאינני יכל להִדַמות לאנשים הגדולים האלה, לא ימלאני לבי גם להתחפש במלבושיהם.

האיש הרציני העמיק לחשוב רגעים אחדים ואחר אמר:

– לאחר עֹמק-העיון, נראה לי, כי מרת ליאו הונטר תשמח יותר להציג לפני קרואיה ג’נטלמן מהֻלל כמוך בבגדיו שלו, מאשר בלבוש זר. כמדֻמני שאני רשאי להבטיחך בשם מרת ליאו הונטר, שאותך תוציא מן הכלל בנִדון זה, ותקבל אותך ברצון כצורתך וּכְהֲוָיָתְךָ.

– אם-כן, אבוא אל החג בעֹנג גדול – אמר מר פיקויק.

– אבל הרי אני מאבד את זמנך לחנם, סיר – קרא האיש הרציני, כאלו נזכר פתאם בדבר – יודע אני את ערכו, סיר ולכן לא אעצרך עוד. ובכן, רשאי אני לאמר למרת ליאו הונטר, שהיא יכֹלה לחכות בבטחה לך ולחבריך המצֻינים? שלום לך, אדוני. אני מלא שמחה וגאון, שזכיתי לראות אדם גדול ומהֻלל ברֹב התשבחות כמוך. אף לא פסיעה אחת, סיר; אף לא מלה אחת.

ומבלי תת זמן למר פיקוִיק להשיב על דבריו, הפליג מר ליאו הונטר מן האולם ברצינות וחשיבות מרֻבּה.

מר פיקויק לקח את מגבעתו וילך אל “טַוָס הכסף”. אולם שם כבר נודע דבר חג-המסכות עוד לפני בואו, על-ידי מר וינקל.

– מרת פַּט תהיה גם היא שם – בדברים האלה קדם הלה את פני מורהו ומנהיגו, כאשר אך ראהו.

– האמנם? – אמר מר פיקויק.

– בתלבֹשת של אַפּוֹלוֹ – הוסיף מר טינקל – ואולם פט מתנגד לטוּניקה.

– והדין עמו. הוא צדק מאד – אמר מר פיקויק.

– כן, ועל-כן החליטה ללבוש שמלת אַטלס לבנה עם פסי זהב.

– כמדֻמני שאז לא ידעו הבריות על-נקלה, דמות מהי היא; האין זאת? – שאל מר סנודגרס.

– איך זה לא ידעו! – השיב מר וינקל נכעס – הלא יראו את הלִירה בידה!

– אמנם כן: את דבר הלירה שכחתי – אמר מר סנודגרס.

– ואני אתחפש בלבוש גזלן – הודיע מר טופמן.

– מה? – שאל מר פיקויק ונרתע לאחוריו.

– בתור גזלן – שָׁנה מר טופמן בנחת.

– כלום התכַונת לאמר, שיש בדעתך להתלבש במעיל-קטיפה ירֻקה, שכנפיו אינן ארֻכּות יותר משתי אצבעות? – אמר מר פיקויק, בהביטו ברצינות גדולה אל תלמידו-חברו.

– כך היא מחשבתי באמת – השיב מר טופמן בחמימות – ומדוע לא, סיר?

– יען כי, סיר – ענה מר פיקויק נרגש מאד – משום שאתה זקן יותר מדי לכמו זה.

– זקן יתר מדי! – צוח מר טופמן,

– ואם לא די לך בטעם זה, הרי לך טעם שני – הוסיף מר פיקויק – הנך שמן, בעל-בשר יתר מדי.

– סיר! – קרא מר טופמן, ופניו אדמו כתולע – אתה מעליב אותי!

– סיר! השיב מר פיקויק באותו נגון עצמו – אם תתיצב לנגד עיני בקהל רב במעיל קצר של קטיפה ירּקה עם כנפים בנות שתי אצבעות, הרי זה עלבון גדול הרבה יותר.

– סיר, הנך חסר-נמוּס!

– גם אתה, סיר.

מר טופמן צעד שתים – שלש פסיעות לנֹכח מר פיקויק והביט אליו בעינים יורות זיקים. מר פיקויק השיב לו גם הוא מבט קודח, ששִׁלהב עוד יותר, מתוך שנתרכז בנקֻדת שרפה בעד המשקפים, וכלו היה כערוך-מלחמה. מר סנודגרס ומר וינקל עמדו כנדהמים למראה מחזה כזה בין שני אנשים כאלה.

– סיר – פתח מר טופמן שוב, לאחרי הפסקה קצרה, בקול נמוך ועמום – קראת לי בשם זקן.

– כן הדבר – ענה מר פיקויק.

– ובעל-בשר –

– אני שונה זאת גם עתה.

– וחסר-נמוס –

– כזה הנך.

קמה דממה איֻמה.

– סיר, דבקותי באישיותך גדולה וחזקה מאד – פתח שוב מר טופמן בקול רועד מהתרגשות, בהפשילו בינתים את שרוֻליו – גדולה וחזקה מאד! אבל הפעם מחֻיב אני להתנקם באישיות זו, לקחת נקם חיש-מהר, בלי דִחוי.

– קרַב-נא, סיר! – ענה מר פיקויק.

גָרוי על-ידי השיחה המרגיזה, התיצב האדם הגדול בעמידתו של נגוּע-שָׁבץ, בחשבו אל-נכון – כפי ששערו שני עדי-הראיה הנדהמים – כי זוהי העֶמדה היותר נאותה להגנה.

אך אז קפץ מר סנודגרס ועמד בין שניהם, אף כי נשקפה לו סכנה לקבל מכת-אגרוף ברקתו משני הצדדים כאחד.

– מה-זאת! – קרא בקול רם, כי פתאם שב אליו הדִבּר, שנעתק ממנו בהשתוממותו הראשונה – מה-זאת! אתה, מר פיקויק, אשר עיני כל העולם עליך! ואתה, מר טופמן, אשר כמונו כֻלנו, הנך מוּאר מנֹגה אור תהלתו! אוי לאותה בושה, רבותי, אוי לאותה כלִמה!

כהִמח רשימות עִפָּרוֹן על-ידי שפשוף של גומי, כן נמחו והֻחלקו לאט-לאט, תחת השפעת הדבורים האלה, רשומי העֶברה והחֵמה בפניו של מר פיקויק, שלא היו כלל לפי הרגלו. ועש שׁכִּלה מר סנודגרס את דבריו, כבר לבש האדם הגדול את צורתו הרגילה הנוחה והשלֵוה והמפיקה רצון לכל!

– אכן נמהרתי להתעבר – אמר מר פיקויק – נמהרתי מאד, טופמן, תנה לי את ידך.

גם על פני מר טופמן סרה העננה הקודרה, לשמע הדברים האלה. הוא לחץ בחֹם את יד ידידו ויאמר:

– גם אני נמהרתי להתעבר.

– לא, לא – הפסיקוֹ מר פיקויק – אני לבדי אשם בכל הדבר. הלא תלבש את מעיל-הקטיפה הירֻקה?

– חלילה לי!

– אנא, לבש-נא; שה זאת למעני – הפציר מר פיקויק.

– למענך אעשה זאת בכל לבי.

אחרי-כן החלט, כי מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס, יתחפשו במלבושים דמיוניים. ובכן הביא לבו הטוב ורֹך-רגשותיו את מר פיקויק לידי-כך, להסכים למעלל, אשר בינתו היתרה היתה סולדת בו. ואמנם קשה היה להמציא מופת יתר בהיר מזה למזגו הטוב ולנפשו היפה, אפילו אם כל המאורעות, המסֻפרים בספר הזה בדויים ודמיוניים היו.

מר ליאו הונטר לא הפריז כלל על מדת עשרו של אוצר המלבושים הדמיוניים בחנותו של מר שלמה לוקס. המלבושים היו רבים עד-מאד, אף כי אפשר שלא היו קלַסיים בתכלית-הדיוק, וגם לא חדשים לגמרי, וגם קשה היה למצא ביניהם אף תלבֹשת אחת עשויה בטעמה של מדינה ידועה או של תקופה ידועה, – אבל כֻלם היו מקֻשטים, פחות או יותר, בנקודות כסף וזהב: וכלום יש דבר יפה ונחמד יותר מנקֻדות כאלה? אמנם אפשר היה לערער עליהן, שאין הן עושות רֹשם לאור-היום; אבל הלא הכל יודעים, כמה הן נוצצות ומבריקות לאור-נרות ומנורות. וזה ברור ומובן לכל, שאם עורכים משתה-מחולות עם מלובשים דמיוניים ביום, והמלבושים אינם עושים רֹשם כל-כך, כמו שהיו עושים בלילה, הרי אשמות בזה רק אותן הבריות, העורכות משתאות כאלה בשעה כזו, ולא נקֻדות הכסף והזהב שבמלבושים. כך היו טעמיו ונמוקיו של מר שלמה לוקס, ובכח הוכחותיו אלה, שאין עליהן תשובה, נפתו מר טופמן, מר וינקל ומר סנודגרס, להתחפש באותם המלבושים, אשר הציע לפניהם, בטוב-טעמו וכיד –הנסיון הטובה עליו, כמתאימים עד להפליא לחג שכזה.

הפיקויקאים שכרו להם מרכבה ב“מגן העיר”, ועוד מרכבה קטנה הֻזמנה באותו המלון בשביל מר פט וזוגתו, להוביל את כֻלם אל מאורתה של מרת ליאו הונטר. בתור הכרת-טובה מנֻמסה ודקה על ההזמנה שקבל, בִשר מר פט מראש ב“גזיט האיטנסוילי”, ברמזים מעֻלפים סוד, כי ה“מאורה” תגלה תמונה מקסימה רבת-צבעים – זֹהר מסַמא של יֹפי וכשרון – הכנסת-אורחים במדה נפרזה – וביחוד יקר-תפארת של לוּקסוּס, שזווּגו עולה יפה עם טעם מדֻקדק – פאר והדר מאֻחד עם הרמוניה מֻחלטת והנהגה צנועה – בקִצור, פלאי-פלאים, אשר לפניהם יֶחוְרו אוצרות העֹשר והתפארת האגדיים של ארץ-הקדם, ויתראו קודרים ואפלים, כמו שהוא בודאי גם רוחו העכור והגס של אותו היצור הנתעב, אשר מלאו לבו להזות את ארס-קנאתו על ההכנות, שנעשות על-ידי הגבירה החסודה ורבת-התבונה וההשכלה, אשר לנָוָהּ מֻקדשים דברי-התהילה וההערצה המעטים האלה בהכנעה רבה“. הרמז האחרון הזה היה לעג עוקץ, מכֻון כלפי ה”אינדיפנדנט", אשר מפני שלא זכה להזמנה אל החגיגה, התאמץ לשים אותה לשחוק ולשנינה ולקלסה בארבעת גליונותיו האחרונים, באותיות היותר גדולות שבית-דפוסו ובכל מיני הבלטה יתרה.

והנה בא אותו הבֹקר. מה נאוה ומלבב היה מראהו של מר טופמן בתלבֹשת של שודד, שביחוד הֻבלט ממנה המקטֹרן הצר והקצר על-מאד, שרִפרף על-גבו וכתפיו ככסתית קטנה של מחטים. רגליו היו מברכיו ולמעלה מהֻדקות יפה במכנסים קצרים של קטיפה, ומברכיו ולמטה חבושות וארוזות באותו סבך של קשורים ופתילים, החביב כל כך על כל הגזלנים. נעים היה להביט אל פניו הגלויים והנוחים, עם השפם המסַמר ועולה למעלה, שנשקפו ממעל לצוארון שׁל החלוק, הפתוח לרוָחה; וגם להסתכל במגבעתו, העשויה בתבנית גֻלגֹלת-סֻכּר, ומקֻשטה בהמון פתילים מכל מיני צבעים, שהיה מֻכרח אמנם לשאתה, לא על ראשו, אלא על ברכו, מפני שבשום מרכבה מכֻסה שבעולם לא היה אפשר למצא לה מקום בין ראשו של אדם ובין גגה של המרכבה. מבדחת ונעימה היתה גם חזותו של מר סנודגרס: מלֻבש היה מכנסי-אטלס כחֻלים, ואדרת מאותו המין עצמו, ופֻזמקאות ונעלים של משי לבן, ועל ראשו התנוסס קֹבע-נחֹשת יוָני; כי הכל יודעים (ואם לא הכל, אזי לכל-הפחות מר שלמה לוקס), שזו היתה תלבשתם האמתית, הרגילה, היום-יומית, של הטרוֻבַּדוּרים, למן הדורות היותר קדומים, עד אשר ספו תמו מעל פני האדמה.

כל זה היה מענְיֵן ומלבב, אך במה נחשב כל זה לעֻמת עליצותו ותרועת-הסכמתו של ההמון, כאשר נסעה המרכבה המכּסה הזאת אחרי הכרכרה שנועדה למר פט, וזו עמדה לפני פתח ביתו של מר פט, והדלת נפתחה, ובפתח הופיע העורך הנעלה, הדוּר בלבושו של שופט רוסי עם מגלב איֹם בידו, – רמז טוב-טעם לכח שלטונו הכביר של ה“גזיט האיטנסוילי” ולמכות-מרדות, שהוא מלקה בזעם-אפו את מתקוממיו המדיניים.

– חזק! – הריעו מר טופמן ומר סנודגרס, כשראו את האליגוֹריה החיה הזאת צועדת אל הכרכרה.

– חזק! – נשמע גם קול קריאתו של מר פיקויק מתוך המסדרון.

– הוֹ, הוֹ, הריעו לפט! – שאג ההמון.

ובתוך קריאות החבה וההסכמה הללו, עלה מר פט אל הכרכרה, בחַיְכו בחשיבות רבה, שהעידה למדי, כי הוא מכיר ומרגיש בכחו הגדול ויודע להשתמש בו כראוי.

ומאחרי בעלה נגלתה מרת פט בכל הדרה, שהיתה יכֹלה באמת להֵחשב כאפוֹלו, אלמלא השמלה שעליה. היא באה בלוית מר וינקל, אשר במלבושו האדֹם היה צריך בודאי להחשב כצַיד, אלא שמתוך-כך היה דומה עוד יותר גם לנושא-מכתבים. המאסף לכל המחנה היה מר פיקויק, אשר למראהו הריעו נערי הרחוב ומחאו כף לא פחות, מאשר לכבודם של שאר בני-החבורה – אף שהוא לא התחפש בלבוש זר – בודאי מפני שמכנסיו ונעליו נראו להם כשרידי דורות קדומים.

אז נסעו שתי המרכבות אל ה“מאורה” של מרת ליאו הונטר. ועל דוכנה של המרכבה, שבתוכה ישב אדוניו, תפס לו מקום מר וֶלר, שהיה צריך לסַיֵע את משרתי הבית בשִׁמוש האורחים.

כל אותם האנשים והנשים, הנערים והנערות, הזקנים והעוללים, שהתאספו לפני ביתה של מרת ליאו הונטר, לחזות בתלבשתם של האורחים המתחפשים, הריעו כלם בגיל ובהתפעלות, כשפסע מר פיקויק בחגיגיות אל מבוא ה“מאורה”, ידו האחת משֻׁלבה בזרועו של השודד, והשניה בזו של הטרֻבַּדור. אך מעולם לא נשמעו באיטנסויל שאגות וקריאות התפעלות, כאותן שהרעישו אתה אויר, כשראה ההמון את מאמצי ­כחו של מר טופמן לחבוש לראשו את מגבעתו, גֻלגֹלת-הסֻכּר, כדי להכנס אל הגן כגזלן גמור, אשר לא יחסר כל בו.

ההכנות שנעשו לחגיגה זו היו באמת מרהיבות-עין; הן אִמתו וקִימו בשלֵמות את היעוּדים הנבואיים של פט, אשר חזה מראש על-אודות קסמי ארץ-הפלאות; ויחד עם זה סתרו לגמרי את הודעותיו האריסיות של ה“אינדפנדנט” השפל והזוי. הגן– שטח של אקר ורבע – היה מלא אדם. מעולם לא נראה קבוץ נהדר כזה של יֹפי, פאר וספרות. היתה כאן הגבירה הצעירה, “עוֹשַׂת” הפואסיה ב“גזית האיטנסוילי”, בלבוש – מצֻמצם מאד – של שֻׁלטנה, והיא נשענה על זועו של “עושֵׂה” הבקֹרת, שמלבוש הפֶלדמַרשַׁל שבחר לו, הלם אותו יפה, מלבד המגפַיִם. היו כאן גדודים-גדודים של גאונים כאלה, וכל בר-דעת היה חושב לו לכבוד להִפגש אתם. אך לא זו בלבד, אלא שהיו כאן גם כחצי-תריסר “אריות” מלונדון גופה, סופרים מחַבּרים ממש, שכתבו ספרים שלמים וגם הדפיסו אותם אחרי-כן, – ופֹה הם מתהלכים להם כאחד האדם, משַׂחקים, מתלוצצים, מפטפטים; ולא עוד אלא שהם מוציאים מפיהם גם הרבה דברי-שטות, מסתמא משום שבחסדם הגדול הם משתדלים, שיבינו אותם גם האנשים הפשוטים הסובבים אותם. וחוץ מכל אלה היו בגן גם מקהלת-מנגנים עם כִּפות של נְיָר מֻזהב על ראשיהם; ארבעה מזמרים מאיזו ארץ נכריה, מלֻבשים בגדי עמם וארצם; וכתריסר משׁרתים שכוּרים, וגם הם בתלבשתם הלאומית שלהם – בדרך-אגב, תלבֹשת מזֻהמת מאד. ולכל לראש היתה כאן מרת ליאו הונטר בכבודה ובעצמה, בתלבֹשׁת של מינֵירבה; היא קבלה את קרואיה בסבר פנים יפות, וכֻלה מתמוגגת מתענוג וגאוה, על שעלתה בידה להקהיל יחדו חבורה גדולה כזו של אנשים מצֻינים כל-כך.

– מר פיקויק, גברתי! – הכריז המשרת, כשהקריב האדם הגדול עם השודד מימינו והטרֻבּדור משמאלו, אל בת-האֵלים, המולכת בגן-הפלאות הזה.

– מה! איפה? איהו? – קראה מרת ליאו הונטר, בנתרה ממקומה בהתפעלות והפתעה עשויה.

– פה – אמר מר פיקויק.

– האמנם זכיתי לעֹנג הגדול לראות את מר פיקויק פנים אל פנים? – קראה מרת ליאו הונטר.

– הנהו לפניך, גברתי, – ענה מר פיקויק בהשתחויה עמֻקה – והרשיני-נא להציג את ידידַי, מר טופמן, מר סנודגרס, מר וינקל, לפני יוצרת “הצפרדע הגֹוַעת”.

מי שלא נסה בזה לא יוכל כלל לשער ולצַיֵּר בדמיונו, כמה קשׁה היא העבודה, להשתחוות במכנסים צרים של קטיפה ירֻקה ובמקטֹרן קצר וצר ובמגבעת עשויה כגֻלגֹלת-סֻכָּר, או במכנסי אטלס כחֹל ובפֻזמקאות של משי לבן, או בקִשורי בִרכּים ומגפַיִם מֻפשלי-השולַים; ביחוד כשאותם הבגדים לא נעשו בכונה תחלה בשביל לובשם, אלא נמתחו על גופו בלי דאגה כל-שהיא, אם הם לפי מדתו או לא. לכן קשה גם לתאר את ההעויות והעקולים, שהתעבט והתחבט גופו של מר טופמן, מתוך התאמצות יתרה להתראות נוח וקל ומכיר-תנועה, או את העמידות המשֻׁנות, שהתחכמו חבריו המתחפשים להמציא לגופם הם מתחת למלבושים, שאינם הולמים אותם כל-עִקר.

– מר פיקויק – אמרה מרת ליאו הונטר – צריכה אני לבקש ממך, שלא תזוז מצדי כל היום כלו; כי יש כאן מאות נפשות, שאני רואה לי חובה להציגך לפניהם.

– מה רב חסדך, גברתי! – השיב מר פיקויק.

– ראשית כל, הנה ילדוֹתַי; כמעט שכחתי אותן – הוסיפה מינֵירבה, בהראותה בתנועה מרֻשלת על שתי עלמות מגֻדלות למדי, כבנות-עשרים ועשרים ושתים, שהיו מלֻבשות בגדי פעוטות, אם כדי להבליט יותר את צעירותן, או כדי שתתראה הורָתן צעירה יותר – על זה לא חִוה לנו מר פיקויק את דעתו המכרעת ברשימותיו.

– יפות הן עד-מאד – אמר מר פיקויק, כאשר פנו משם שתי הפעוטות המסֻימות, אחרי-תֹם סדר ההצגה.

– הן דומות מאד-מאד לאִמן, סיר – העיר מר פט בהדרה מיֻחדת.

– הוי איש-בליעל! – קראה מרת ליאו הונטר, בטפחה, דרך הלצה, במניפה על זרועו של העורך (מינֵרבה עם מניף!)

– כלום ילין זה אמת לאמִתו, מרת הונטר יקירתי? – ענה מר פט, שהיה שוֹפרה הקבוע של ה“מאורה” – הלא יודעת אַת היטב, כי בשנה שעברה, כשהֻצגה תמונתך בתערוכה של האקדימיה הממלכית, שאלו הכל, אם זו היא דמות-דיוקן שלך, או של בתך הצעירה; כי היית דומה אליה כל-כך, עד שאי-אפשר היה להבדיל ביניכן.

– ואם גם שאלו כזאת, כלום צריך אתה לִשנות את דבריהם בפני זרים? – אמרה מרת ליאו הונטר וטפחה שוב במניפה על כפו של האריה המתגמנם של ה“גזית האיטנסוילי”.

– דֻכּס! דֻכּס! – קרה מרת ליאו הונטר בקול רם מאד אל איש בעל-שפם כביר, מלֻבש בגדי-שרד של ממשלה נכרית, שעבר על-פניהם באותו רגע.

– אה, מה חפצך גברתי? – שאל הד\כּס, בשובו על עקביו.

– חפצה אני להציג שני חכמים מחֻכמים איש לפני רעהו – ענתה מרת ליאו הונטר – מר פיקויק, אני שמחה מאד להציג לפני הדֻכּס סמוֹרלטוֹרק – ובלחשׁה באזני מר פיקויק הוסיפה בחפזון: – “זהו אותו בן-חוץ-לארץ המפֻרסם, המאסף חֹמר בשביל ספרו הגדול על-אודות אנגליה” – הדֻכּס סמורלטורק – מר פיקויק.

מר פיקויק השתחוה לפני הדֻכּס בכל הכבוד הראוי לאדם גדול שכזה, והדֻכּס הוציא פנקס מכיסו.

– איך אמרת, מרת הונט? – שאל הדֻכּס, בחַיְכו בחסד גדול אל בעלת-הבית, המדֻשנת-עֹנג – פיג ויג, או ביג ויג? זהו עורך-דין בלשונכם, אל-נכון? כן, כן בודאי כך הוא ביג ויג –

והדֻכּס התחיל רושם בפנקסו, כי מר ביג ויג הוא עורך-דין מפֻרסם, שנקרא כך על-שם אֻמנותו, – אך מרת ליאו הונטר הפסיקה אותו בכתיבתו:

– לא, לא, דֻכּס! פיק-ויק!

– אה. עתה אני מבין – ענה הדֻכּס – פּיק, זה שמו הפרטי, ויקס – זה כנוי משפחתו. טוב מאד, מאד. פיק ויקס. מה שלומך, ויקס?

– תודה רבה; שלום לי בכל – ענה מר פיקויק בטוב-לבו הרגיל – כבר עבר זמן רב מעת שבאת לאנגליה?

– זמן רב – ימים רבים מאד – שני שבועות – ועוד יותר קצת –

– ועד כמה יארכו ימי שבתך בארצנו?

– עוד שבוע אחד.

– אם-כן הנך מטֻפל בעבודה עד-מאד – אמר פיקויק בבת-צחוק – לאסוף כל החֹמר הדרוש לך בזמן מועט כל-כך, זהו עסק לא קל.

– כל החֹמר כבר נאסף – ענה הדכס.

– האמנם? – תמה מר פיקויק.

– פֹה הוא – הוסיף הדכס, בהראותו על מצחו ברמז רב-הכונה – ספר גדול בביתי – מלא הערות – מוסיקה, צַיָרוּת, מדעים, שירה, פוליטיקה – הכל, הכל.

– המלה האחת “פוליטיקה” מכילה מקצוע גדול ורחב, הדורש חקירה עמֻקה ולמוד מרֻבּה.

– אה! – קרא הדכס, בהוציאו שוב את פנקסו – "יפה אמרת – דבריך אלה נאים ויאים להתחלת פרק. פרק ארבעים ושבעה: פוליטיקה – מלה זו מכילה מקצוע –

ודבריו של מר פיקויק נרשמו תכף בפנקסו של הדכס, עם כל אותם השנויים וההוספות, שטפל עליהם כיד דמיונו הנפרז ומתוך ידיעתו הלקויה בלשון האנגלית.

– דכס! – אמרה מרת ליאו הונטר.

– מרת הונט? – השיב הדכס בחבה.

– הנה לפניך מר סנודגרס, ידידו של מר פיקויק, ומשורר.

– חכי-נא מעט – קרא הדכס, בהוציאו שוב את פנקסו – "הכתֹבת: פואסיה – תֹכן הפרק: מַכָּרים ספרותיים – השם: סנוגרס. טוב מאד. הֻצגתי לפני סנוגרס – משורר מהֻלל, ידיו של פּיק ויקס – על-ידי מרת הונט, שכתבה בעצמה שיר נחמד ונעים – מה שמו? – כן, הצפרדע – פגירת הצפרדע – טוב מאד, באמת יפה מאד.

והדכס סגר את פנקסו ושלשל אותו לתוך כיסו, ומתוך השתחויות ותודות רֻבות פנה וילך לו, ולבו שמח ובטוח, שהעשיר את אוצרות החֹמר שלו בידיעות היותר חשובות והיותר יקרות בערכן.

– איש נפלא, הדכס סמורלטורק – אמרה מרת ליאו הונטר.

– פילוסוף מעמיק – הוסיף מר פט.

– מוח בריא, דעת צלולה, רוח חזקה – מִלא אחריהם מר סנודגרס.

והאנשים העומדים בקרבתם, ששמעו את תהלתו של הדכס מפי שלשת אלה, נענו להם בראשם כידענים ומבינים ומֻמחים וקראו במקהלה: מאד! מאד!

ההתפעלות על-אודות הדכס סמורלטורק הלכה והתגברה, הלכה ותקפה חוגים יתר רחבים, ומי יודע אם לא היו מאריכים לספר בשבחו עד כלות החגיגה, אלמלא התיצבו באותה שעה ארבעת המזמרים הנכרים מסביב לעץ-תפוח קטן, כדי לעשות רֹשם יתר גדול, והתחילו מזמרים את שיריהם הלאֻמיים. האמת נִתְּנה להֵאמר, כי הזמירות הללו לא דרשו יגיעת-בשר ורוח יתֵרה מבעליהן; שהרי כל סוד אמנותן נכלל, כפי-הנראה, בזה, ששלשה מן המזמרים צריכים לנחר כחזיר, בשעה שהרביעי גועה כשור-פר. את המזון הרוחני הזה עִכלו הקרואים בהנאה מרֻבה, וככלות הזמירות ומחיאות-הכפים, הראויות להִנתן למזמרים משכילים כאלה, ושנִתנו להם במדה גדושה, קפץ פתאם איזה פרחח מפִנה מסֻתרת, חטף לו כסא והתחיל מדלג עליו וזוחל תחתיו ונדחק בין רגליו ומתגלגל עמו על-פני האדמה – בקִצור, עשה בו כל מיני עסקים, רק לא העסק האחד הנאות לו: לשבת עליו. אחרי-כן עשה לו הפרחח עניבה מרגליו וכרך אותן סביב לצוארו, ולאחרונה הראה לעיני כל, כמה נוח הוא לאדם להתהפך לקַרְפָּד. וכל מפעלותיו השביעו עֹנג ורצון את כל הקהל הנכבד. אך פתאם נשמע מעין צפצוף רפה. זה היה קולה של מרת פט, שהשומעים הסכימו לקבלו, מתוך נמוס, כקול-זמרה – מה שהיה באמת קלסי ומתאים בדיוק לתפקידה: שהרי אפוֹלוֹ קוֹמפוֹזיטוֹר היה, והכל יודעים, שהקומפוזיטורים אינם נוהגים כמעט כלל לזמר את המנגינות שחברו בעצמם, ואף לא מה שחברו אחרים.

לבסוף השמיעה גם מרת ליאו הונטר את הוד-קולה, אך לא בזמרה, אלא בדֶקלַמַציה: היא דִקלמה את האוֹדה המפֻרסמת שלה “אל הצפרדע הגֹוַעת”, שעוררה כמובן התפעלות עצומה ומחיאות-כפים סוערות כל-כך, עד שראתה לה לחובה לִשנות את קריאת יצירתה. ובודאי היתה גם משַלשת אותה, אלא שבינתַיִם באו רב-הקרואים לידי הכרה, כי כבר הגיע זמן לסעוד את לבם גם בקצת מזון גשמי, ולכן גערו במוחאי-הכפים ויאמרו, כי חרפה היא להשתמש בטוב-לבה של מרת ליאו הונטר, עד כדי להלאותה. לשוא הוכיחה והבטיחה, כי אין היא עיֵפה כל-עִקר, וכי בכל לבה נכונה היא לשוב ולקרא את האודה, – לשוא! ידידיה הטובים עמדו על דעתם, כי לא יתנו לה בשום אֹפֶן לעשות כזאת. ובכן נפתחו דלתות חדר-האֹכל, וכל הקהל השתער אליו בחפזון נמרץ; ביחוד השתדלו להיות מן הראשונים אותם הקרואים, שידעו כבר מן הנסיון את הלכות האכילה בחגיגות הללו; כי כך היה דרכה של מרת ליאו הונטר, לשלוח כרטיסי-הזמנה למאה אנשׁים, ולהכין ארֻחת-הבֹקר לחמִשים, או במלים אחרות, להאכיל כהֹגן רק את האריות שבחבורה, ולעזוב לנפשן את החיות הקטנות להתפרנס באשר תמצאינה.

– איה מר פט? – שאלה מרת ליאו הונטר, בהושיבה בקרבתה, מימינה ומשמאלה, את האריות.

– הנני – נשמע קולו של העורך מקצהו האחרון של החדר: הוא נואש כבר מתקוה להגיע אל השלחן ולטעום קצת, אם לא תחוש בעלת-הבית בעצמה לעזרתו.

– אולי תאבה לקרַב הלום ולשבת אצלנו? – קראה אליו בעלת-הבית.

– אל-נא תדאגי לו – אמרה מרת פט בחבה רבה – אַת מטריחה עצמך לחנם, מרת הונטר, גם שָׁם טוב לו מאד, – האין זאת, יקירי?

– בודאי, חמד-נפשי – ענה הבעל האֻמלל בהעויה של שחוק.

חבל על המגלב שבידו! אותה היד שהלקתה בכח אדיר כל-כך את העסקנים הצבוריים, שבה אחור כאחוזת שבץ. מרזימת-עין אחת של זוגתו, הרודה בו.

מרת ליאו הונטר הביטה סביבה בגאון של נצחון. הדכס סמורלטורק רשם בשקידה בפנקסו את תכנן של כל הקערות והפְנָכוֹת. מר טופמן הגיש ללביאות אחדות את חסה של סרטני-הים בחֵן נעים, שלא נמצא דֻגמתו בשום שודד איטלקי, שהיה לפניו. מר סנודגרס, שהצליח לסלק לצדדין את המבקר הצעיר של ה“גזיט האיטנסוילי”, היה שקוע בוכוח נלהב עם הגבירה הצעירה, המפקחת על מחלקת הפואסיה; ומר פיקויק השתדל להיות נעים וחביב לכל.

ובכן, נדמה, לכאורה, כי החבורה המעֻלה הזאת היא שלמה בתכלית השלמות, אין היא חסרה כלום ואיש לא נעדר בה. אך הנה פתאם קרא מר ליאו הונטר – שבחגיגות הללו היתה מֻטלת עליו החובה לעמוד ליד הפתח ולשיח עם האורחים, הפחותים במעלה –:

– יקירתי, הנה מר צ’רלס פיץ-מרשל.

– אה, סוף-סוף בא – אמרה מרת ליאו הונטר – ואני חכיתי לו בקֹצר-רוח. אנא, שימו-נא ידים למר פיץ-מרשל לעבור אלי. אמור-נא, יקירי, למר פיץ-מרשל, שיבוא תיכף-ומיד אלי, כדי לקבל נזיפה על אשר אֵחר כל-כך.

– הנה באתי – נשמע קולו של האורח המאֻחר – מהרתי ככל יכלתי – המוני אדם – חדרים מלאים מפה אל פה – עבודה קשה – מאד.

מר פיקויק השמיט את הסכין והמזלג מכפו; הוא שלח מבטו אל מר טופמן, שהפיל גם הוא את סכינו ומזלגו מידו, ונאה היה כאלו נוטה גם הוא עצמו לנפול ארצה.

– אַה – נשמע שוב אותו הקול, בעת שבעליו פרץ לו דרך בין עשרים וחמשה הטורקים, האופיצירים, הפרשים, החצרונים של קַרל השני, שחצצו עוד בינו ובין השלחן – זהו גֵהוץ – מן המין המֻבחר – אף לא קפל אחד בבגדי – אחרי כל הלחץ והדחק – מלאכה נקיה, בלי כובסת – הַ הַ הַ! רעיון מצֻין – לגהץ בגדים בעודם על גופו של בעליהם – על-ידי דחיקה מכמה צדדים – אף שזה מכאיב קצת – מאד.

בדבורים מרֻסקים הללו פלס לו נתיב אל השלחן איש צעיר לימים, מלֻבש בגדי אופיצר של חיל-הים; וכאשר הגיע סוף-סוף למחוז חפצו, הכירו בו הפיקויקאים המשתאים את מר אלפריד י’ינגל.

ואולם הוא גם הוא, אך הספיק לאחוז ביד, שהושיטה לו המרת ליאו הונטר, והנה נפגשו עיניו במבטו הזועם של מר פיקויק.

– אלה תולדות שכחה! – קרא י’ינגל – הנה שכחתי לצוות לעגלון – עלי לעשות זאת תכף – כרגע אשוב.

– הלא המשרת או מר הונטר יוכלו למסור את פקודתך לרַכָּב – אמרה מרת ליאו הונטר.

– לא, לא, – עלי לעשות זאת בעצמי – לא אתמהמה – כהרף-עין אשוב – ענה י’ינגל, ותוך-כדי-דבור נעללם בתוך הקהל.

– גברתי! – אמר מר פיקויק נגרש ונרגז, בקומו ממושבו – הרשיני-נא לשאלך, מי הוא הצעיר הזה ואיה מִשכנו?

– זה ג’נטלמן עשיר, מר פיקויק – ענתה מרת ליאו הונטר – ונפשי אִותה מאד להציגך לפניו. הם הדכס ישמח מאד להתודע אתו.

– בודאי – ענה מר פיקויק בהתרגשות – ואיה מקום-כבודו?

– לפי-שעה הוא מתאכסן במלון “המלאך”, בבֶּרי.

– בבֶּרי?

– בברי-סנט- אֶדמוֹנדס, דרך מילים אחדים מכאן. אבל, אֵל אלהים! מה זה היה לך, מר פיקויק? כלום אומר אתה לעזבני? הן לא תעלה על דעתך ללכת מזה בשעה מֻקדמת כזו!

אבל עוד לא כלתה מרת ליאו הונטר את דבריה, וכבר צלל מר פיקויק בתוך הקהל, ועד-מהרה עמדו רגליו בגן. גם מר טופמן יצא כרגע בעקבותיו.

– לשוא כל עמלנו! – אמר מר טופמן – הוא הספיק כבר לברוח.

– זאת יודע אני – ענה מר פיקויק – ואני ארדוף אחריו.

– לרדוף אחריו! לאן? – שאל מר טופמן.

– אל ה“מלאך” בברי – השיב מר פיקויק בחפזון נמרץ – מי יודע כמה בריות הוא מרַמה שם! הוא רִמה כבר אדם חשוב מאד, ואנחנו גרמנו לכך, אם גם שלא מדעתנו. אבל עתה לא יחרוך רמיה צידו, – אני אקרע את המסוה מעל פניו ואגלה את תרמיתו, ואם לא אאחר את המוֹעד, אוציא בִלעו מפיו. איה משרתי?

– פֹה הנך, סיר, – ענה מר וֶלר, בצאתו לאור מאיזו פנה חבויה, ששם היה עסוק ב“בדיקת” בקבוק יין מדֵירה, שמשך לו מעל שלחן הקרואים כשתי שעות קֹדם-לכן – ופֹה הנני גם אני משרתך, סיר. מתגאה אני בשם-התֹאר הזה, כמו שאמר אותו השׁלד החי, כשהֻצג לרַאוה לפני הקהל, בשכר כניסה של שלשה פֵיני לגולגֹלת.

– בוא וסע אתי תכף-ומיד – אמר מר פיקויק – ואתה, טופמן, אם אתעכב שם בברי, תבוא שמה אחרי, תכף לכשאכתוב לך. ועד-כה – היה שלום!

טענותיו ומענותיו של מר טופמן היו ללא-הועיל, מר פיקויק היה נגרש ונרגז, והחלטתו היתה נמרצה ותקיפה. ובכן שב מר טופמן אל חבריו, וכעבור שעה הטביע את כל זכרונותיו המרים על-אודות מר אלפריד י’ינגל, המכֻנה עתה צ’רלס פיץ-מרשל, בבקבוק של יין שמפני ובקדריליה עליזה. ובאותה שעה ישבו להם מר פיקויק וסם וֶלר על גג הדיליג’נס והתבוננו, איך עם כל רגע ורגע הולך ומתמעט המרחק שביניהם ובין העֲיָרה הטובה, העתיקה, בֶּרי-סנט-אֶדמוֹנדס.

פרק טז: עשיר במאורעות כל-כך עד שאי-אפשר לפרטם בתֹכן קצר.

בכל חדשי השנה אין אף אחד, אשר בו ילבש הטבע צורה יפה ורבת-צבעים כל-כך, כבחֹדש אבגוּסט. יפיפותו של האביב היא למעלה מכל ספק, והחדש מַי מלא זיו, רענן ופורח; אבל חִנה ולבובה של תקופה זו גדול ביותר על-ידי הנגוד, שבינה ובין החורף, שחלף ועבר זה עתה. ואולם לאבגוסט אין יתרון כזה: כשהוא בא, כבר נמחו כליל מזכרוננו – כמו מעל פני-האדמה – עקבות השלג והקרח והערפל והרוחות הקרים, ועינינו כבר נִזּונו למדי בתכלת-הרקיע, בירקרק השדות והכרים ובצבעים המאליפים של פרחים נותני-ריח – ובכל-זאת מה יפה ומה נעימה אותה תקופה! השדות והכרמים הומים מרִנת הקוצרים והצורים; העצים כופפים את קומתם תחת סבל אשכלות פֵרותיהם המבֻשלים, המורידים את ענפיהם לארץ; והבר, שנערם בעמרים נאים, או שעודנו מתנענע בשבלי-הקמה לכל רוח קל הנוזף בהן, כאלו הוא עורג למגל, משַׁוה גַוָן זהבהב על כל הנוף. נדמה, כאלו רֹך נעים פרוש על כל הארץ; ונעימותה של התקופה נראה, כאלו השפיעה גם על הקרון, שתנועתו המתונה על-פני השדה שנקצר יפה, מֻרגשת רק לעין ואינה משמיעה שום קול-שאוֹן לאֹזן.

כשמרכבת הדיליג’נס מתגלגלת במהירות לדי השדות והגנים, אשר על-שפת המסלה, אזי הנשים והילדים, העוסקים בצבירת הפֵּרות בכברות או בלקיטת השבלים המפֻזרות, מפסיקים רגע קטן במלאכתם, מאהילים על פניהם השזופים בכפם השזופה עוד יותר, ומציצים בסקרנות אל הנוסעים; ופעוטות בריאים ואדמונים, שעודם קטנים מלעשות מלאכה, ושובבים ורותחים לעזבם לנפשם בבית, מרימים את ראשיהם ממעל לשפת הסלים, שבהם נכלאו ליתר בטחון, ומטפחים בידיהם ושואגים ומריעים מתוך הרחבת-הדעת. גם הקוצרים הניחו לרגע את מגליהם לארץ, ובזרועות מֻצלבות על חזיהם הם עומדים ומביטים על המרכבה, המתעלמת והולכת. והסוסים הגסים, ההמוניים, המושכים בקרונות האכרים בשדה, שולחים מבט עצלני-מתנמנם אל אחיהם הקרתניים, הרתומים למרכבת-הדאר המהֻדרה; והמבט הזה כאלו אומר: “אמנם כל זה יפה למראית-עין, אבל להתנהל לאט על-פני שדה רך נעים סוף-סוף יותר, מלדהַר בזֵעַת-אפים על פני מסלה בתוך עמודי אבק”. והנוסעים נִשָׂאים הלאה הלאה, ובהגיעם לקרן-זוית, הם מפנים ראשם לסקור במבט אחרון את המחזה: והנה הנשים והילדים שבו כבר למלאכתם, הקוצרים מניפים שוב את מגליהם, הסוסים מושכים שוב בקרון, והכל מלא שוב תנועה וזריזות.

תמונות כאלה אל עברו על-פני מר פיקויק, בלי להשפיע על רוחו העֵר והמתרשם. מסור כֻלו להחלטתו אשר גמר בלבו, לגלות את תרמיתו של י’ינגל הבליעל, בכל מקום אשר ינסה להפיק מזמות נכליו, ישב לו מר פיקויק במרכבה, בתחלה דומם ושקוע במחשבות, בשיתו עצות בנפשו, איזו דרך יבֹר לו, כדי להגיע במהירות ובבטחה אל המטרה הנכספה. אך לאט-לאט נמשכו עיניו יותר ויותר אל המחזות הסובבים אותו, ולאחרונה היה שבע-נחת כל-כך מנסיעה זו, כאלו היתה מכֻוֶנת מעִקרה רק להנאתו ולהרחבת דעתו.

– מחזות נפלאים, סם! – אמר מר פיקויק.

– כן; הם עולים על הגגות ועל הארֻבות הגבוהות שבעיר, סיר – ענה מר וֶלר, בנגעו בשפת מגבעתו משום הנמוס.

– כמדֻמני, שבכל ימי-חייך לא ראית כלום מלבד ארֻבות, גגות, לבֵנים ומרצפות – אמר מר פיקויק בשחוק.

– לא כן, אדוני – ענה סם במנוד-ראש – הן לא תמיד הייתי מנקה-נעלים בפונדקות לפנים הייתי משרת אצל בעל-עגלה.

– מתי היה הדבר?

– כשהֻשלכתי מקִני לתוך עמק-הבכא, כדי להיות מלֻמד במכות ופגעים ולרכַב על כל האסונות שבעולם – ענה סם – בתחלה הייתי נער-מכריז אצל רוכל, המחזר בעגלת-יד על הפתחים; אחרי-כן – משרת אצל בעל-עגלה; אחרי-כן שַמש בבית-מרזח, ואחר-כן – מנקה-נעלים. עכשיו הנני משרת לג’נטלמן, ואפשר שלא רחוק היום, אשר אהיה בעצמי ג’נטלמן, ואשב לי בסֻכה רעננה, בירכתי גן-ביתי, עם מקטֹרת בין שפתי, מי יודע? אני לא הייתי תמה על זה כל-עקר.

– הנך פילוסוף גמור, סם – אמר מר פיקויק.

– הפילוסופיה היא, כפי-הנראה, נחלתה, או מחלתה של משפחתנו – ענה מר וֶלר – אבי הצטיין עתה מאד במקצוע זה. כשאמי-חורגתי שופכת עליו כל חמתה ומררתה, הוא יושב לו ושורק. אז יעשן אפה עד-מאד, ובעברתה הקשה היא חוטפת את מקטרתו מבין שִׁניו ומנפצת אותה לרסיסים; והוא קם והולך ומביא לו מקטֹרת אחרת. או אז היא צועקת וצורחת וצֹוַחת בכל גרונה, ולבסוף היא נופלת ארצה ומתעלפת; והוא יושב ומקטר לו בנחת, עד אשר יהי רצון מלפניה להתעורר בעצמה מהתעלפותה. זוהי פילוסופיה, – האין זאת, סיר?

– על כל פנים היא ממלאה מקומה על צד היותר טוב – ענה מר פיקויק בשחוק – ובודאי הביאה לך תועלת גדולה במשך חיי-נדודיך, סם.

– תועלת! – קרא סם – בודאי ובודאי, סיר. לאחרי שברחתי מן הרוכל, עוד שבאתי אל המנוחה והנחלה אצל בעל-העגלה, הייתי מֻכרח להתגורר כשבועַים-ימים בדירה בלי כלי-בית.

– דירה בלי כלי-בית? כיצד?

– פשוט מתחת לסִפון המקֻמר של גשר-וַטרלוֹ. מָלון מהֻדר – מהלך עשרה רגעים מן המרכז של העסקנות ושל כל בתי-הפקידות. רק חסרון אחד יש למצא בו: מושבו הרם יתר מדי. ואמנם שם ראיתי מראות –

– כן, יכל אני לשער – אמר מר קיפויק בארשת של התענְיְנות מרֻבה.

– מראות, אדוני – הוסיף מר וֶלר – שהיו עלולות לדקור את לבך הטוב ולצאת מן הצד השני. אינך מוצא שם את הנַדדנים האמתיים, הקבועים – הם, המֻמחים, יודעים למצא להם מקום טוב מזה. לעתים רחוקות תוקע שם אהלו איזה זוג צעיר של קבצנים, זכר ונקבה, שלא הספיקו עדיין להשתכלל באֻמנותם. אך על-פי-רוב מתגלגלות אל הפנות החשׁכות של המקומות הבודדים הללו רק הבריות הבָּלות, הנִלאות, הגֹוֵעות, יצורים מחֻסרי-תקוה ומעון לגמרי, יצורים דלים ועלובים שאין ידם משגת אפילו חבל של שתי פיני.

– מה זאת אומרת: חבל של שתי פיני? באר-נא לי, סם.

– זאת אומרת לינת-לילה בשכר שתי פני, במלון זול – השיב מר וֶלר.

– ולמה קוראים ללינת-לילה חבל?

– אלהים יחנך, סיר, אותך ואת תמימותך! – ענה סם – פֵרוש הדברים הוא כך: בתחלה היו הג’נטלמן והלידי, בעלי אותה האכסניא המפֹארה, מציעים מצעות לאורחיהם הנכבדים פשוט על הקרקע. אך עד-מהרה נוכחו הבעלים, כי זה עסק ביש להם: כי האורחים החשובים היו ישֵׁנים במלון כל הלילה וחצי-היום למחרתו – וזהו יתר מדי בשכר שתי פיני. ובכן נמלכו הבעלים והתקינו מִטות ממין חדש: מתחו מסוף אולם ועד סופו שני חבלים, רחוקים זה מזה כשש רגל וגבוהים מן הקרקע כשלש, וביניהם תפורים ה“מצעות”: בלואי-סחבות ובד גס של שקים, המשתרעים גם-כן לאֹרך כל האולם.

– ומה הועילו בתקנתם זו?

– התועלת מובנת על-נקלה: בשש שעות בבֹקר באים הבעלים ומתירים את החבלים מקצה מזה, ותיכף-ומיד נופלים אפַּים ארצה כל האורחים הנעלים. ומכיון שכבר התעוררו והתנערו כל-צרכם, הרי בעל-כרחם הם לוקחים את כל הכבודה שלהם והולכים לדרכם ולעסקיהם המרּבים. – סלח-נא, סיר – קרא סם, הפסיקו פתאם את זרם דבורו השוטף – הלא זאת ברי-סנט-אֶדמונדס?

– זאת היא – ענה מר פיקויק.

מרכבת הדיליג’נס השתקשקה על מרצפת הגונה של עֲיָרָה יפה, נקיה ועשירה למראה-עינים, ועד מהרה עמדה לפני בית-מלון גדול ברחוב רחב, מול המנזר העתיק.

– זהו ה“מלאך”, סם – אמר מר פיקויק, בנשאו את עיניו – וכאן נתאכסן. אבל עלינו להיות זהירים קצת בראשונה. צו לתת לנו חדר מיֻחד, ואל תגלה להם את שמי. הלא תבין?

– הבינותי יפה, סיר – ענה סם ברמז רב-הכונה; ולאחרי שהוציא את שק-הנסיעה של מק פיקויק מתוך התבה שמאחרי המרכבה, שאליה הָשלך בחפזה, כשעלו אל הדיליג’נס, התעלם אתו יחד, במהרו ללכת למלא את פקֻדת אדוניו.

חדר מיֻחד נמצא בלי טֹרח מרֻבֶּה, ותכף-ומיד הֻכנס עליו מר פיקויק.

– ועתה, סם – אמר מר פיקויק – ראשית-כל עלינו –

– להזמין ארֻחת צהרים, סיר – השלים סם את דברי אדוניו – השעה מאֻחרת כבר.

– צדקת – אמר מר פיקויק, בהסתכלו בשעונו.

– ואִלו הֻרשיתי להציע הצעות – הוסיף סם – הייתי יועץ לשׁכב לישון אחרי אכלנו, ולבלי החל בחקירות ודרישות, אלא למחר בבֹקר, לאחרי מנוחת-לילה שלמה. אין לך דבר המשיב את הנפש כשֵׁנה יפה, כמו שאמרה אותה המבשלת לפני שתותה גביע אופיון.

– גם בזה צדקת, סם – אמר מר פיקויק – אפס כי תחלה הייתי חפץ להִוָכח, שהוא נמצא במלון זה וכי לא יתחמק ממני.

– עסק זה הנח לי, סיר – ענה סם – הרשני-הא ללכת להזמין בשבילך סעֻדה קטנה וערֵבה, ועד אשר יכינו אותה אֶתהֶה על קנקנם של המשרתים בדבר אותו האיש. חמשה רגעים מספיקים לי לִדלות מעמקי לבבו של מנקה-הנעלים כל הסודות שבעולם.

– כן תעשה כאשר אמרת.

כעבור חצי-שעה ישב מר פיקויק לפני סעֻדה מספיקה למדי, וכעבור עוד רבע-שעה הביא לו סם את הידיעה הברורה, כי מר צ’רלס פּיץ-מרשל שכר לו באכסניא זו חדר מיֻחד לזמן בלתי-מֻגבל, ולפי-שעה איננו בחדרו, כי הלך לבלות את הערב באיזה בית פרטי שבשכונה, ולפני צאתו צוה את מנקה-הנעלים להמתין לו עד אשר ישוב, ואת משרתו הפרטי לקח אתו.

– ועתה, סיר – הוסיף סם לאחר שכלה את הרצאתו – עתה אין לי אלא להכנס בשיחה עם משרתו זה, מחר בבקר, והוא יגיד לי את כל עסקי אדוניו בפרוטרוט.

– ומאין אתה יודע שיגיד?

– אלהים יחנך, סיר! – ענה מר וֶלר – כלום אינך יודע, שהמשרתים מגַלים תמיד כל סודות אדוניהם?

– כן, כן, צדקת; זאת שכחתי.

– אם-כן, התישב-נא בדבר, וככל אשר תאמר כן אעשה.

מר פיקויק בדק ומצא, כי אין עצה טובה יותר מזו של סם, ועל-כן נתן לו הסכמתו, וגם הרשה לו לבלות את הערב באשר יחפוץ וכטוב בעיניו. סם הלך תכף-ומיד לאולם-המרזח, וכעבור זמן מועט בחרו בו כל המסֻבים פה-אחד לראש-המדברים ויושיבוהו על כסא-הכבוד. ואף אמנם השתדל להוכיח בעליל, כי הוא ראוי מאד-מאד למשרה רמה זו, והצליח בהשתדלותו זו כל-כך, עד שכָּל הג’נטלמנים, מבקרי אולם-המרזח, לא פסק פיהם ממצהלות-צחוק ומתרועות-הסכמה והתפעלות; ושאונם והמונם בקע ועלה עד לחדר-משכבו של מר פיקויק והִקציר את זמן שנת-מנוחתו הרגילה בכדי שלש שעות, לכל-הפחות.

ביום-המחרת, בבקר-השכם, מצא סם לנכון להשמיד כלה את שרידי קדחת-התלהבותו מן המשתה של אמש, על-ידי סילון של צונן בשכר חצי-פיני; כלומר: בכח מטבע זו נשמע לו אחד מפרחי הג’נטלמנים, המפקחים על הסוסים, לדלות מים מן המשאבה ולצקת על ראשו ופניו, עד אשר ירַגע רוחו הנסער כָליל. ובעוד שהוא עסוק במרפא-נפש זה, נמשכו עיניו על צעיר אחד, לבוש בגדי-שֵׁרות כחֻלים, שישב על ספסל בחצר וקרא, לכאורה, בעיון גדול בספר, שנראה כסדר-תפלה, מה שלא הפריע אותו בכל-זאת מהציץ לרגעים אל הנפש המתרפאה שם תחת פי-המשאבה, כאלו התענְיֵן מאד בדרכי-רפואה הללו.

– זוהי בריה משֻׁנה! – חשב סם בלבו, כשנפגשו עיניו בפעם הראשונה במבטו של בעל-המלבוש הכחֹל, שפניו היו רחבים, חולנים ומכֹערים, ועינו שקועות מאד בחוריהן, וראשו הענקי מֻקף שֵׂעָר שחור מדֻבלל – “בריה מוזרה ומגֻחכה מאד!” – אמר סם בלבו, בהוסיפו להתרחץ, ועד-מהרה נשתכח האיש מלבו.

ואולם אותו האיש הוסיף להסב עיניו מסדר-התפלה שלו אל סם ומסם אל ה“סדור” של, כאלו הוא מבקש להכנס בשיחה. אז ראה לו סם לחובה, סוף-סוף, לתת לו פתחון-פה; ובנענעו לו בראשו דרך התקרבות, שאל בחבה עליזה:

– מה שלומך, דירֶקטור?

– שמח אני לענותך, כי שלום לי בכל, סיר – ענה הלז, בדברו במתינות ובישוב-הדעת, ובסגרו את ספרו בזהירות – אקוה, כי גם לך שלום, סיר?

– בודאי, אלא שרגלי מפקפקות קצת בלכתן, ואני מרגיש עצמי בבקר הזה כבקבוק-יי"ש נודד – השיב סם – הלא גם אתה, זקן נשוא-פנים, מתאכסן בבית הזה?

הנשאל ענה על זה בחיוב.

– אם-כן, מדוע לא היית גם אתה בין בני-החבורה שלנו אמש? – שאל סם, בשפשפו את פניו באלונטית – הן למראית-עין הנך מן העליזים, שאינם בורחים משחוק והוללות – (ובדברו לעצמו הוסיף) מראהו עליז כדג התלוי בחכה.

– אמש הייתי עם אדוני מחוץ לבית – ענה הזר.

– ומה שֵׁם אדונך? – שאל סם, ופניו התאדמו גם מתוך שפשוף האלונטית גם מתוך התרגשות פתאומית.

– פיץ-מרשל – ענה הלז.

– ועתה תקע לי את כפך – אמר סם, בגשתו אליו – אני חפץ מאד להתודע אתך. אתה מוצא חן בעיני, זקן נכבד.

– נפלא הדבר – אמר הלז בתמימות גדולה – גם אתה מצאת חן בעיני עד-מאד, ומן הרגע הראשון, שראיתיך תחת פי-המשאבה, כלתה נפשי להכנס אתך בדברים.

– האמנם?

– בהן-צדקי. האין זה דבר פלא?

– באמת, מענְיֵן מאד – ענה סם, בשמחו בלבו על פשטותו ותמימותו של הזר – ומה שמך אתה, ישישי?

– איוב.

– זהו שם טוב ומפֻרסם מאד, – האחד, לפי ידיעתי, שלא טפלו עליו כנוי הלצי. ומה שם משפחתך?

– טרוטר – ענה איוב – ומה שמך אתה?

סם זכר היטב את מות אדונו בדבר הזהירות, ולכן כחש לו:

– שמי ווֹקֶר, ושם אדוני וִילקִינס. היש את נפשך לסעד את לבך באיזו טפה, מר טרטר?

מר טרוטר הסכים להצעה נעימה זו, ואחרי ששלשל את ספרו לתוך כיס-בגדו, הלך אחרי סם אל אולם-המזנון. וכעבור רגעים מועטים היו שקועים בבדיקה וטעימה של משקה מלבב: תערֹבת יי"ש הולנדי, שנעשה באנגליה, עם מיץ-צפֹרן ריחני, שמרסו ביחד בכלי של בדיל.

– ואיך היא מִשׂרתך? שמח אתה בחלקתך? – שאל סם, לאחרי שמזג לחברו החדש כוס שניה.

– לא כלל! משרה גרועה עד מאד – ענה איוב, בלקקו את שפתיו.

– באמת ובתמים?

– בהן-צדקי. ורע עוד מזה, שאדוני מתעתד לִשָׂא אשה.

– האמנם?

– כן, כן. ודע עוד מזה בכפלים, שהוא מתעתד לגנוב יורשת עשירה מבית-חנוך ולברוח אתה.

– איזה נחש-שָרף! – קרא סם, במזגו כוס שלישית לחברו – ובית-החנוך הוא, מסתמא, בעיר זו, הלא?

סם הוציא את השאֵלה מפיו בקול מרֻשל, כמו בדרך-אגב, כאלו אין הדבר נוגע לו כלל. ובכל-זאת הראה מר איוב טרטר על-ידי תנועותיו, שהוא מרגיש היטב בקֹצר-רוחו של סם למצא מענה, הוא שתה את כוסו, הביט אל סם, בקרצו אליו בשתי עיניו הקטנות, בזו אחר זו, ברמיזות רבות-הכונה; ואחרי-כן הניע את זרועותיו, כדולה מים ממשאבה, ובתנועה זו התכַּוֵן, שאיש-שיחו מבקש לדלות סוד מלבו הוא.

– לא, לא – ענה מר טרטר לבסוף – זה לא נִתּן להאמר לכל-אדם. זהו סוד, סוד גדול, מר ווֹקר.

ובדברו הפך את כוסו על פיה, כדי להזכיר לחברו ברמז מנֻמס, שאין לו עוד במה לשבור את צמאו. סם הבין כרגע את כונת הרמז הדק, ויצו למלא שנית את כלי-הבדיל – ועיני מר טרוטר אורו למראה המהדורא החדשה.

– ובכן, זהו סוד? – אמר סם.

– כפי-הנראה – ענה מר טרוטר, בגמעו את המשקה בפנים שוחקות.

– אדונך הוא, בודאי, עשיר מאד?

מר טרוטר שחק לשמע שאלה זו, בתפשו את כוסו בידו השמאלית טפח ארבע פעמים בכף-ימינו על כיס-מכנסיו הריק, לרמוז בזה, שגם אדוניו יוכל לעשות כך, מבלי עורר שום שאון בצלצול המטבעות.

– אה! – אמר סם – אם כן, זהו מצב הדברים!

חברו נענע לו בראשו ברמז רב-הכונה.

– כלום לא השיבות אל לבך, חבר נכבד – דבר אליו סם דברי כבושים – כי בהניחך לאדונך לחטוף אותה העלמה, הרי אתה נבל מנֻבל?

– אך מי זה יאמין לדברי? – השיב איוב טרוטר – אותה עלמה נחשבת בבית-החנוך כסמל התֹם והצניעות. היא תכחיש את הדבר, וכן יעשה גם אדוני, ואני אהיה בעיני הכל כמתעתע. ממִשרתי אגֹרש, ועוד יתבעוני לדין על הוצאת דבת-שוא ויוצא-בכך. זה יהיה חלקי מכל עמלי.

– גם זה אמת – הסכים סם לאחרי ישוב-הדעת.

– אלו ידעתי איזה ג’נטלמן נכבד שיתערב בדבר – הוסיף מר טרוטר – אזי אלי אפשר היה לקדם את פני-הרעה. אבל, שוב אותו המעשה בעצמו: אינני מכיר כאן שום ג’נטלמן, וגם אלו ידעתי, בודאי שלא היה מאמין לדברי ספורי.

– בואה אתי! – קרא סם, בקפצו פתאם ממושבו ובהחזיקו בידי איוב – רואה אני, כי אדוני שלי הוא האיש אשר יסכון לך!

איוב פרוטר סרב קצת, אך לבסוף נאות ללכת אחרי סם. וזה הכניס את מכרו החדש לחדרו של מר פיקויק, ויציגהו לפניו, וימסר לו בקִצור את תֹכן השיחה שהבאנו למעלה.

– מצטער אני מאד-מאד, שאני מֻכרח להלשין על אדוני – אמר איוב טרוטר, בהקריבו אל עיניו מטפחת-כיס אדֻמה, גדולה כמדת שש אצבעות מרֻבעות.

– בשביל הרגשה זו ראוי אתה בודאי לכבוד – ענה מר פיקויק – אך אף-על-פי-כן הרי זוהי חובתך.

– ידעתי, ידעתי, כי זוהי חובתי, סיר – השיב איוב בהתרגשות עצומה – כּלנו מחֻיבים להשתדל למלא את חובתנו, וגם אני מתאמץ לעשותה במעוט כחותי, סיר. ובכל-זאת, קשה, קשה מאד לבגוד באדון. שאתה לובש את בגדיו ואוכל את לחמו, גם אם נוֹכל גמור הוא.

– הנך בחור טוב מאד – אמר מר פיקויק בהמון-לבו – בחור הגון וכשר.

– הרף-נא – התערב סם בשיחתם, כי קצרה רוחו למראה דמעותיו של איוב – פקק-נא את החבית המטפטפת. הן בזלוף זה לא תביא שם תועלת:

– סם – קרא מר פיקויק בקול-תוכחה – מצטער אני מאד, על שאינך מעריך כראוי את רגשותיו של עול-ימים זה.

– רגשותיו, סיר בודאי יפות ועדינות – השיב מר וֶלר – ומפני שהן עדינות ודקות כל-כך, הרי הן טעונות שמירה מעֻלה, לבל תלכנה לאִבוד חס ושלום. ולכן חושב אני לנכון, כי מוטב שיצפנן עמֹק-עמֹק בחֻבו, ואל יתנן להתנדף ולהִמס במים הרותחים, ובפרט שאין בזה שום תועלת. דמעות לא כוננו מעולם שום שעון ולא הזיזו מעולם שום מכונה. כאשר תלך בפעם אחרת אל אספת מקטרים תמלא את מקטרתך בכלל הגדול הזה, עול-ימים; ולפי-שעה השב את המטלית האדֻמה הזאת אל כיסך. לא נאה לך לנפנף בה, כאלו היית מרקד על חבל.

– באמת צדק האיש הזה – אמר מר פיקויק, בפנותו אל איוב – אף שהוא מביע על-פי-רֹב את דעתו בדבורים בלתי-מהֻקצעים, ולפעמים גם בלתי-מובנים.

– הדין עמו, סיר – קִיֵּם מר טרוטר – ואני אשתדל לכבוש את רגשותי.

– טוב מאד – אמר מר פיקויק – ובכן, איה אפוא אותו בית-החנוך?

– זהו בית-לבֵנים גדול, עתיק-ימים, תכף מאחרי העיר, סיר – ענה איוב טרוטר.

– ומתי הוא אומר להוציא את מזמתו הנתעבה – את בריחתו? – שאל מר פיקויק.

– בלילה הזה, סיר – ענה איוב,

– בלילה הזה! – קרא מר פיקויק בקול רם.

– כן בעצם הלילה הזה, סיר – שנה איוב טרוטר – ועל-כן אני נרעש ונגרש כל-כך.

– אם כן, נחוץ לאחוז בתחבולות נמרצות תכף-ומיד – אמר מר פיקויק – אני אסע כרגע אל בעלת בית-החנוך.

– סלח-נא, אדוני – אמר איוב – אבל בדרך הזה לא תגיע לעולם אל התכלית הנכספה.

– ומדוע לא? – שאל מר פיקויק.

– האדון שלי הוא ערום מאד ואיש-מזימות, סיר.

– זה ידוע לי מכבר.

– והוא הערים כל-כך להתגנב אל לבה של הגבירה הזקנה – הוסיף איוב – שהיא לא תאמין שום דבר לרעתו, גם אם תכרע לפניה על ברכיך ותשבע בשם אלהים. ובפרט שאין בידך שום אותות ומופתים, מלבד עדותו של משרתו, – וכמובן יאמר האדון שלי, כי הוא פטר אותי, מפני שמצא בי איזה דבר רע, וכדי להנקם ממנו על-זאת בדיתי עליו עלילה כזו.

– ומה אעשה אפוא? – אמר מר פיקויק – כלום יודע אתה עצה טובה מזו?

– הגבירה הזקנה לא תאמין לדבריך, אלא אם תראינה עיניה שהוא נתפש במקום-המעשה – ענה איוב.

– כל אותן השונרות הזקנות עלולות להשתער ברֹאשן על אבני-ריחַיִם – העיר סם בתור מאמר המֻסגר.

– אבל חוששני, שיהיה קשה לנו לתפשו בשעת הבריחה – דאג מר פיקויק.

– אינני יודע, סיר – אמר מר טרוטר, לאחרי רגע קטן של הרהור – אבל כמדֻמני, שזה דבר קל ופשוט מאד.

– איככה זה? – שאל מר פיקויק.

– הנה האדון שלי שִׁחד שתי משרתות של בית-החנוך, שתַסתרנה אותו ואתי בחדר-הבִּשול, והעלמה המדֻברת תצא אלינו מחדר-משכבה. בחוץ תחכה לנו מרכבת-הדֹאר, – והכל תם ונשלם.

– ובכן? – אמר מר פיקויק.

– כי על-כן חשבתי, כי אם תארב לנו שם בגן, אתה לבדך, יחידי –

– למה דוקא יחידי? – התעורר מר פיקויק.

– מפני, שלפי-דעתי, טבע הדבר מחַיֵב, שלא ינעם לגבירה הזקנה, שיגָלה דבר כזה בפני עדים רבים, יותר מן הצֹרך ההכרחי. ומלבד זה – גם העלמה הצעירה – הלא צריך להתחשב גם עם רגשותיה היא –

– אכן צדקת מאד – אמר מר פיקויק – והערתך זו מעידה על דקות הרגשתך ויפי-נפשך. הדין עמך. ועתה המשך-נא את דבריך.

– ובכן חשבתי, כי, אם תחכה שם בגן, יחידי, ואני אפתח לך את דלת-הבית, הפונה אל הגן מצד המסדרון, בשעה האחת-עשרה וחצי בדיוק, אזי נוכל שנינו להפר את זממו של אותו רשע, שלדאבון-נפשי הדיח גם אותי מן הדרך הישרה.

ומר טרוטר התאנח בשברון-מתנים.

– אל-נא תצטער ככך – נחם אותו מר פיקויק – אלו נמצא בו רק מקצת מן ההרגשות העדינות שאתה מצטַיֵן בהן, למרות שפלות מעמדך, אזי לא נואשתי עד מתקוה שיחזור למוטב.

איוב טרוטר הודה על הדברים האלה בהשתחויה עמֻקה, ולמרות תוכחתו הקודמת של סם, מלאו עיניו שוב דמעות.

– מעולם לא ראיתי בכיָן כזה – קרא סם – כה יעשה לי אלהים וכה יוסיף, אם אין לו שם בראשו צנור עם ברז, שנפתח מאליו בכל עת ובכל שעה.

– סם! – דבר מר פיקויק קשות – נצוֹר לשונך!

– טוב מאד, סיר – ענה מר וֶלר.

– לא טובה העצה הזאת בעיני – השמיע מר פיקויק, לאחר רגעים אחדים של עיון עמֹק – ומדוע זה לא אפנה מיד אל קרוביה או ידידיה של העלמה?

– מפני שהם מתגוררים במרחק מאה מיל מכאן, סיר – השיב איוב טרוטר.

– זוהי בודאי מניעה גדולה למי שאינו רגיל בקפיצת-הדרך – אמר סם לעצמו.

– ועתה בדבר הגן – הוסיף מר פיקויק – כיצד אכָּנס בו?

– גדר-האבנים אינה גובהה, סיר, ומשרתך יהיה לך במקום סֻלם.

– משרתי יהיה לי במקום סֻלם – שׁנָה מר פיקויק מוכנית – ואתה תפתח לי בלי-אִחור את הדלת שאמרת?

– כמובן, סיר. וגם אי-אפשר לך לטעות בה; כי רק פתח אחד של הבית פונה אל הגן. תכף כשישמיע השעון את חצי-השעה השתים-עשרה תדפוק בדלת, וכרגע אפתחנה לך.

– העצה אינה מוצאה חן בעיני ביותר – אמר מר פיקויק – אבל מכיון שאיני יודע אחרת טובה ממנה, ומפני שהדבר נוגע לאשרה ועתידותיה של אותה העלמה הצעירה, הריני מחֻיב לקבלה. אני מבטיח איפוא לבוא למועד האמור.

ובכן גרם לו למר פיקויק טוב-לבו הטבעי להשתקע עוד הפעם בעסק מסֻכסך, שהשכל הטוב לא היה מניחו בודאי לקבל עליו.

– ומה שמו של אותו הבית? – שאל מר פיקויק?

– וֶסטגֶט-הוּז, אדוני. כשתגיע לקצה העיר תפנה קצת לימין. הבית עומד בדד, לא רחוק מן המסלה, ושמו חקוק על לוח-נחשת על השער.

– אַה, יודע אני את הבית – אמר מר פּיקויק – ראיתיו והתבוננתי אליו, כשהייתי בעיר זו פעם אחת קֹדם לכן. ובכן, היה-נא בטוח, כי בוא אבוא.

מר טרוטר השתחוה שוב ויפן ללכת, אך מר פיקויק עצרהו רגע קטן כדי לתקוע לו בכפו מטבע-זהב של גִיני, באמרו:

– הנך בחור טוב והגון, ואני מעריץ ומוקיר את טוב-לבך. לא, לא! אל-נא תודה לי! – זכור ואל תשכח: בשעה האחת-עשרה וחצי.

– אל-נא תדאג, סיר, אני לא אשכח – ענה איוב טרוטר וילך לו.

– רואה אני – אמר אליו סם, שיצא אחריו החוצה – רואה אני, שבכיָנותך קרובה לשכר ורחוקה מהפסד. בתנאים כאלה הריני מוּכן ומזֻמן לשפוך קיתונות של מים מלוחים, במרזב הגון בשעת גשם שוטף. כיצד עלתה זאת בידך לעשות את מקור דמעותיך למַעין הנובע בכל עת ובכל שעה?

– זה יוצא מן הלב, מר ווֹקר – ענה איוב בקול חגיגי – שלום לך, סיר!

– הנך קנה רך, וסוף-סוף דלינו מלבך את הסוד הגדול לכל פרטיו – חשב סם בלבו, לאחרי שהלך איוב לדרכו. אין אנו יכֹלים למסור לקוראינו את טיבן של מחשבות, אשר העסיקו באותה שעה את רוחו של מר טרוטר, מפני שאנו בעצמנו איננו יודיעם על-אודותן כלום.

עבר יום, אתא ערב, וקרוב לשעה העשירית בא סם והודיע לאדונו, כי מר י’ינגל ואיוב הלכו להם יחדו, וצרורותיהם חבושים וארוזים, ומרכבת-הדֹאר הֻזמנה לשעה האחת-עשרה. ובכן אין עוד כל ספק, כי י’ינגל אומר להוציא את מחשבתו הרעה אל הפֹעל, ככל אשר הודיע איוב טרוטר מראש.

השעון צלצל עשר וחצי. הגיע זמנו של מר פּיקויק לצאת לפעלו המסֻכסך. כדי להמנע מכל הכבדה ועכוב בטפסו על גדר הגן, סרב ללבוש את אדרתו, שהגיש לו סם, ויֵצא מן האכסניא במלבושו הקל והנוח בלוית משָׁרתו הנאמן.

הירח יצא כבר אל חוג-השמים, אך לפי-שעה הסתתר מאחרי העבים. היה ליל-חֹרב יפה, אבל אֹפל מנֻדח: הנתיבות, המסֻכות, השדות, הבתים, האילנות, הכל היה שקוע בעלטה עבה. האויר היה חם ומחניק; לפרקים נצנצו חזיזים רפויים בקצה האֹפק, שנראו כשביבים כהים-ארעיים בתוך חַשרת החשכה, שהליטה את הכל, דומיה מָחלטת שררה בכל הככר, שהֻפרעה לפעמים רחוקות רק על-ידי נביחתו של איזה כלב נרגז.

הם מצאו על-נקלה את הבית, קראו את הכתֹבת שעל לוח-הנחשת, סבבו את כל החומה, ויעמדו תחתם אצל חלק הגדר, המכֻוָן לירכתי הגן.

– אתה תשוב אל האכסניא, סם, לאחרי שתעזר-לי לעלות – אמר מר פיקטיק בלחישה.

– טוב מאד, סיר,

– ותחכה לי, ולא תשכב לישון עד אשר אשוב.

– כמובן, סיר.

– אחוז ברגלי, וכאשר אֹמַר “הַעַל”, תרימני לאט בדחיפה קלה.

– כן אעשה, סיר.

אחרי ההקדמות וההכנות הללו אחז מר פיקויק את ידיו בראש החומה הנמוכה והוציא מפיו את המלה “העל” – וכרגע מלא סם את הפּקדה הזאת בדיוק. ואולם, אם מפני שמקצת ממהירות רוחו של מר פיקויק עברה גם לגופו, או מפני שהמֻשג “דחיפה קלה” הצַטֵיר במוחו של מר וֶלר באֹפן אחר קצת, מזה של אדונו, אך איך שיהיה הנה עובדה היא, כי על-ידי אותה “דחיפה קלה” התגלגל גופו של האדם הגדול בִּן-רגע מעל לגדר-האבנים ונפל על היצוע הרך של קרקע-הגן, ואחרי שמעך ורצץ שם שלשה שיחים של ענבי-שועל ואחד של שושנים, השתטח מלוא-קומתו ארצה.

– אקוה כי לא נקפת שום אבר, סיר? – אמר סם לחישה רמה, לאחרי שהתעודד מן ההפתעה, שהחרידה אותו למראה התעלמותו הפלאית של אדונו.

– אני בעצמי לא נקפתי שום אבר – ענה מר פיקויק מאחרי החומה – אבל, כמדֻמני, שאתה נקפת אותי קצת.

– אקוה, כי לא כן, סיר.

– אל תשים לבך לזאת – אמר מר פיקויק, בקומו ובעמדו על רגליו – אין כל סכנה, רק שריטות אחדות, מהר ולך מזה, פן ירגישו בנו אנשי הבית.

– היה שלום, סיר!

– שלום!

סם וֶלר הלך לו חרש, ומר פיקויק נשאר לבדו, בודד בגן.

בחלונות בית-החנוך ומעל המדרגות נצנצו לפרקים אורות מתנועעים; נִכָּר היה, שהחניכות פורשת לחדרי-משכבן. מר פיקויק נזהר מקרַב אל הפתח לפני המועד הקבוע, ויצטמצם בפנת החומה, וישכב ויחכה במנוחה שלמה עד שאשר תגיע השעה.

המצב אשר בו נמצא מר פיקויק, היה עלול לדכא את רוחו של אדם פשוט. ואולם האדם הגדול לא הרגיש שום דאגה או מֹרך. הוא ידע כי מפעלו רצוי, ובטחונו באיוב בעל-הנפש העדינה היה חזק ומוצק בלי שום פקפוק. המצב היה, בודאי, לא נעים כלל, וכמעט שאפשר לאמר: משעמם ומעציב, אבל אדם בעל-עיון יכֹל להעסיק את רוחו במחשבות והרהורים בכל עת ובכל מצב. מר פיקויק העמיק לחשוב עד שתקפה אותו תנומה וכאשר נעור לקול-צלצול השעון של המגדל בית-התפלה הסמוך, היתה כבר השעה האחת-עשרה וחצי.

– הנה המועד המדֻבר – אמר מר פיקויק לעצמו, ויקם ויעמוד על רגליו בזהירות, וישקף אל עֵבר הבית. האורות נעלמו כבר, התריסים נסגרו, – אות הוא כי הכל נחים בשלום על משכבם. הוא נגש על בהונות רגליו אל הדלת וידפוק דפיקה קלה. וכאשר עברו רגעים אחדים ואין קול ואין עונה, דפק פעם שנית ושלישית, דפיקות יתר חזקות ויתר קולניות.

לבסוף נפתחה הדלת כלפי חוץ, וככל אשר התרחבה הפתיחה, כן נסוג מר פיקויק אחור יותר ויותר. ומה גדל תמהונו, כשהציץ לתוך הפתח בזהירות, מן הצד, וראה כי הפותח את הדלת היה – לא איוב טרוטר, אלא נערה משרתת עם נר בידה! אז נרתע לאחוריו במהירות שאינה מצויה כלל באנשים פשוטים, אלא במוקיון של בתי-תיאטראות וקרקסאות.

– שרה – אמר המשרתת, בפנותה אל נפש אחת שבתוך הבית – זה היה, בודאי, החתול. קיס, קיס, קיס! גש הנה, חתולי!

אף מכיון ששום חיה ביתית לא נפתתה ולא נענתה לקריאה של-חבה זו, סגרה המשרתת בנחת את הדלת והבריחה אותה שוב במוטות, בעת שמר פיקויק נלחץ אל הקיר בזהירות יתרה.

– משֻׁנה הדבר – חשב מר פיקויק בלבו – כפי-הנראה הן מאחרות לשבת הפעם, שלא כפי הרגלן. צר לי מאד, שעלתה על דעתן לשנות ממנהגן דוקא בלילה הזה.

ומתוך הרהורים הללו שב לו מר פיקויק בלאט לאותה פנת-החומה, ששם הסתתר בראשונה ויחלט ליַחל דומם עד אשר תגיע שעה, שיוכל לחדש את נסיון הדפיקה ביתר בטחון.

אך עוד לא עמד על מקומו חמשה רגעים, והנה ברקים, מסמאים את העינים התלהטו בחשכת הלילה, ואחריהם התגלגלו ובאו רעמים מחרישי-אזנים, והקולות והברקים התגברו מרגע לרגע, ועוד מעט וגשם סוחף נִתּך ארצה בזעף.

מר פיקויק ידע היטב, כי אילן הוא שכן רע ומסֻכן מאד בשעת שואה. והנה אילן מימינו ואילן משמאלו, אילן מלפניו ואילן מאחריו. אם יוסיף לעמוד על מקומו, צפוי הוא לסכנת-נפשות; ואם ימלט על נפשו לאמצעיתו של הגן, אפשר שירגישו בו וימסרוהו לשוטר. פעם ושתים נסה לטפס ולעלות על החומה; אך מפני שעכשו לא היה אתו מי שיסַיֵע לו, לא בדחיפה קלה ולא בדחיפה גסה, לכן היה חלקו מכל עמלו רק שריטות מרֻבות בבכיו ובשוקיו ושפע נפרז של זֵעה.

– אכן, זה מצב נורא מאד – אמר מר פיקויק, בהפסיקו את נסיונותיו הבלתי-מֻצלחים, כדי למחות זעת-אפיו. הוא נשא את עיניו והשקיף אל הבית – והנה הכל שקוע באפלה. עתה בודאי כבר שכבו כֻלן על מטותיהן. עכשו אפשר לנסות לדפוק שוב.

הוא צעד על בהונות-רגליו בתוך אבני החצץ הלחות, ואחרי שהגיע אל הדלת דפק עליה בנחת. הוא עצר בנשימתו והדביר אזנו אל חור-המנעול להקשיב. אין קול ואין עונה, זהו דבר משֻׁנה מאד! הוא דפק שוב והטה אזנו שוב – והנה נשמע מאחרי הדלת קול-מתלחשים ואחריו קול רם הקורא:

– מי כאן?

– אין זה איוב – אמר מר קיפויק לעצמו, בהחלצו שוב חיש-מהר אל הקיר – הקול קול-אשה.

ואך בא לידי הכרה זו, והנה בדיוטה הראשונה נקרע חלון בבהילות וקולות-נשים אחדים שנו את השאלה.

– מי שם?

מר פיקויק לא ערב לבו להניע יד או רגל. אין כל ספק, כי כל בני או בנות-הבית קמו על רגליהם. הוא גמר בלבו לעמדו בלי-נוע על מקומו עד אשר תקום סערת הנשים לדממה, ואז יאמץ אל כל כחותיו לטפס ולעבור את החומה, או להִסָפות בנסיון זה.

ככל החלטותיו של מר פיקויק היתה גם זו הטובה והנוחה ביותר להתקבל בתנאים כאלה. אך, להַוָתו, נוסדה על ההנחה, שבנות-הבית לא תמצֶאנה עז בלבן, לפתוח שוב את הדלת. ומה גדול מפח-נפשו, בשמעו את חריקת הבריחים והמוטות הנִתָּקים שוב ובראותו, כי הדלת נפתחת לרוָחה יותר ויותר. הוא נסוג מאחריה אל החומה צעד אחר צעד – אך זה היה ללא-הועיל: עבי גופו לא הניח לדלת להִפתח עד הקצה האחרון.

– מי זה שם? נשמעה מעל המדרגות צעקת מקהלה של קולות-נשים. במקהלה זו השתתפו: הבתולה הזקנה המפקחת על בית-החנוך, שלש מורות, חמש משרתות ושלשים חניכות – כֻּלן מלֻבּשות למחצה, לשליש לרביע, ומראשיהן בולט יער של קפולי-ניָר.

כמובן לא הגיד מר פיקויק מי שם; כי על-כן פצחה המקהלה רנה חדשה:

– אה אלהים, מה נבהלה נפשי! מה מאד אני מפחדת!

– המבשלת! המבשלת! – צעקה הבתולה הזקנה, שהשתדלה והצליחה לעמוד על המדרגה העליונה, מאחרי השורה האחרונה של המקהלה – מדוע זה אינך נכנסת קצת לתוך הגן, לראות מי ומה שם?

– אנא גבירתי– אי אפשי–ענתה המבשלת.

– אֵל אלהים! כמה טפשית היא מבשלת זו! – קראו שלשים החניכות במקהלה.

– מבשלת– השמיעה הבתולה הזקנה בחשיבות גדולה – אל-נא תבואי אתי בוכוחים וטענות, אני דורשת במפגיע שתצאי כרגע אל הגן, לראות מה שם.

אז התחילה המבשלת בוכה ומתיַפחת, ומשרתת גלתה דעתה בקול רם, כי “חרפה היא להתנהג ככה עם עלובה זו”, מה שעורר את הבתולה הזקנה לפטור אותה ממשמרתה תוך-כדי-דבור, בשביל השתתפות כזו.

– שומעת את, מבשלת? – צעקה הבתולה הזקנה ברקעה ברגלה מקֹצר-רוח.

– התשמעי לקול גבִרתך, מבשלת? – החרו החזיקו אחריה שלש המורות.

– כמה גדולה חֻצפתה של מבשלת זו! – קראו שלשים החניכות במקהלה.

המבשלת האֻמללה, דחופה ומבֹהלת כל-כך, צעדה לפנים שתים שלש פסיעות, בהחזיקה את הנר בידה מול עיניה, באֹפן שלא יכלה לראות כלום, ותשב ותודיע, כי לא ראתה שום דבר חשוד בגן, ומסתמא רק הרוח אשם בכל אותה המהומה. ובכן, הָחלט לסגור את הדלת שוב, – והנה אחת החניכות תקפה עליה סקרנותה כל-כך, עד שערבה את לבה להציץ לתוך הגן בעד צירי הדלת, ופתאם השמיעה קול זעקה איֻמה כל-כך, עד שהמבשלת והמשרתת עפו בטיסה אחת לתוך הבית, ואפילו האמיצות שבחניכות דלגו בקפיצה אחת אל השלבים העליונים של המדרגה.

– מה זה היה למיס סמִתֶּרס? – קראה הבתולה הזקנה בראותה, כי אותה מיס סמִתרס מתכוננת להשתקע בהיסטֵריקה מרֻבת-הכמות, שהיתה מספיקה לצרכן של ארבע עלמות צעירות, לכל-הפחות.

– אהה אלהים! מיס סמִתרס היקרה! – יִבבו עשרים ותשע החניכות האחרות.

– אוי, אוי – אותו האיש – אותו האיש – שם – מאחרי הדלת! – צרחה מיס סמִרס בקול מרֻסק.

אך שמעה הבתולה הזקנה את הדבר הנורא הזה, ותעף כחץ מקשת אל חדר-משכבה, ותסגור את הדלת בעדה, ותנעל אותה שתי פעמים, ותגדר אותה בבריחים ובמוטות, ואחרי כל ההכנות הללו התעלפה לה בהרוָחה רבה. והחניכות והמורות והמשרתות לא טמנו גם הן ידיהן בצלחת: הן עלו על המדרגות במנוסה ובצוחה, נפלו על השלבים, נפלו זו על-גבי חברתה, דחקו ולחצו זו את זו, ותהי מהומה ומבוכה ומבוסה וצעקה והתעלפות, אשר כמוהן לא נראו בשום בית-חנוך לעלמות כבודות, מיום הִוָסדו.

ובתוך המהומה הזאת הופיע מר פיקויק ממחבואו, ויתיצב לפני העדר הנפחד.

– גבירות – גבירותי היקרות! – קרא אליהן.

– הו, הוי, הוא מכַנה אותנו “יקרות” – צרחה הזקנה והמכֹערת שבמורות – הבליעל!

– גבירותי! – שאג גם מר פיקויק, שרֹע מצבו הביאוֹ לידי יאוש והתמרמרות – הלא תשמענה, גבירות! אינני לא גנב ולא גזלן. דבר לי אל הגבירה המפקחת.

– אוי, הפריץ האכזר הזה! – צרחה מורה אחרת – הוא צריך למיס טוֹמקינס!

– כאן קמה צוחה וצעקה כללית.

– יצלצלו בפעמון, במצלת-ההתרעה! – צרחו כתריסר קולות בבת אחת.

– לא, לא! חלילה לכן מזה! – שאג מר פיקויק – הבֵטנה אלי! כלום גזלן אני למראית-עין? גבירותי היקרות, הרשות בידכן לאסור את כידי ואת רגלי ולסגרני באיזה חדר שהוא, ככל אשר ייטב בעיניכן. רק הטינה אזנכן לשמוע את הדבר, אשר בשבילו באתי הלום. רק הקשבנה, שמעוני-נא!

– איככה זה באת לגננו? – גמגמה המשרתת.

– קרֶאנה לגבירה אשר על הבית ואני אגיד לה הכל – הכל! – שאג מר פיקויק, באמצו את כל כח רֵאתו – קראנה לה! ק הרגענה וקראנה לה, ואז יוָדע לכן הדבר לכל פרטיו.

אפשר שהיתה זאת פעולת חזותו של מר פיקויק, או פעולת דברנותו ונמוסיו, או אפשר שהתוחלת לשמוע דבר המעֻלף סודות לפי-שעה – נסיון-הסקרנות, ששום אשה אינה יכֹלה לעמוד בפניו – גרמה לזאת, – אבל איך שיהיה, הנה ארבע, חמש מן היותר נבונות שבבנות הבית באו לאט-לאט לידי מצב של מנוחת הרוח, או לכל-הפחות, כדומה לזאת. והן הציעו למר פיקויק, שבכדי להוכיח ישָרו ואמתת דבריו, יואיל להַרשות שישימו אותו במשמר לפי-שעה. והוא הסכים לכך בתנאי, שתנתן לו האפשרות לדבר עם מיס טומקינס ממרום-כלאוֹ; ומיד הלך ברצון עצמו אל ה“תפישה”, אשר יעדו לו: זהו תא קטן, שהחניכות היו תולות סו ביום את מגבעותיהן ואת צקלוני פת-שחרית שלהן. ואחרי שנעלו את הדלת מאחריו נעילה מעֻלה, נרגעו הרוחות והסערה קמה לדממה. אז השיבו לתחיה את מיס טומקינס המתעלפת ויוציאוה מחדרה ויורידוה למטה ויושיבוה ליד הדלת של “חדר-הכלא”, והחקירה והדרישה החלה.

– מה זה עשית בגני, גבר? – שאלה הבתולה הזקנה בקול רפה.

– באתי להזהירך, כי אחת מן העלמות הכבודות שבבית-חנוך שלך עומדת לברוח בלילה הזה – ענה מר פיקויק מאחרי דלת כלאו.

– לברוח! – צעקו בקול אחד מיס טומקינס, שלש המורות, שלשים החניכות וחמש המשרתות – עם מי?

– עם ידידך מר צ’רלס פיץ-מרשל.

– ידיד שלי?! אינני יודעת כלל איש בעל שם כזה.

– אם –כן, יש לו עוד שֵׁם אחר: מר י’ינגל.

– גם שם זה לא שמעתי מימי.

– אם כן, אין זאת כי אם רִמו אותי והוליכוני שולל – אמר מר פיקויק – הנני קרבן של קשר נתעב, של נכלי אנשי מזִמות. אם לא תאמיני לי, גברתי היקרה, שלחי-נא אל ה“מלאך”. אני מתחנן אליך, גברתי: שלחי-נא אל ה“מלאך”, לשאל שם למשרתו של מר פיקויק.

– כפי הנראה אדם הגון הוא, מכיון שהוא מחזיק לו משרת מיֻחד – אמרה מיס טומקינס בלחישה אל המורָה של מלאכת-הכתב ומלאכת-החשבון.

– ואני אדמה, כי משרתו מחזיק בו – השיבה המורה – אני חושבת, שהוא משֻגע, ואותו המשרת הוא שומרו המשגיח עליו.

– כמדֻמני שצדקת, מיס גוין – ענתה הבתולה הזקנה – תלכנה אפוא שתים מן המשרתות אל פונדק ה“מלאך”, ויתרן תשארנה פֹה, להגן עלינו.

ובכן נשלחו שתי משרתות אל ה“מלאך”, להביא את מר שמואל וֶלר. ושלש האחרות נשארו להגן על מיס טומקינס ועל שלש המורות ושלשים החניכות. ומר פיקויק ישב לו בתא-כלאו לרגלי תל של צקלוני פת-שחרית, ויחכה לשוב המַלאכות במנוחת נפש ובאֹמץ-לב, כיד הפילוסופיה הטובה עליו.

מקץ שעה וחצי שבו המשרתות ממשלחתן, ובבואן קלטו אזניו של מר פיקויק, מלבד קולו של סם, עוד קולות של שני אנשים שידע והכיר בהם מכבר, אך בשום אֹפֶן לא יכל להעלות בזכרונו למי הם.

אחרי שיחה קצרה נפתחה דלת התא, ומר פיקויק יצא ממסגרו, ולפניו עמדו כל הנפשות שבבית-החנוך, וגם סם וגם – ורדל הזקן ומר טרונדל, המיֻעד להיות חתנו של זה!

– ידידי היקר! – קרא מר פיקויק, ברוצו לקראת הג’נטלמן הזקן ובתפשו את ידו – אנא, ידידי היקר, בשם אלהים, באר-נא ללידי זו את המצב הקשה והאיֹם, שאני שרוי בו. בודאי כבר שמעת את כל הדבר מפי משרתי. הבטיחה –נא אותן, על-כל-פנים, שאני אינני לא גזלן ולא משֻׁגע.

– כבר אמרתי, כבר בררתי ובארתי הכל, ידידי היקר – ענה מר ורדל בנענעו את ידו הימנית של ידידו, בעת שמר טרונדל נענע את ידו השמאלית.

– ומי שאומר או שאמר כזאת על אדוני – הכריז סם בצעדו לפנים – אינו מדבר אמת, אלא ההפך הגמור של האמת, ממש נגד האמת. ואם יש אנשים בבית הזה, שאמרו כזאת, הריני מוכן ומזֻמן בשמחה רבה להוכיח להם במופתים חותכים, באותו חדר עצמו, שלא דברו נכונה, – אם רק תואלנה הגבירות הנכבדות מאד לצאת מן החדר ולשלוח אלי הנה את עדי-השקר הללו, אחד אחד, בזה אחר זה.

ואחרי שהשמיע את הכרזת-המלחמה הזאת בשטף-לשון ובמרץ מרֻבֶּה, הכה סם באגרופו הימני על כף-ידו השמאלית, דרך אתליטים, וקרץ בחבה אל מיס טומקינס. אך הבתולה הזקנה עמדה נדהמה לשמע ההנחה, או ההשערה, שאפשר שיש “אנשים” באותו בית-החנוך לעלמות כבודות, הנודע בשם וֶסטגֵיט-הויז. לחשוב, כי דבר כזה הוא בגבול האפשרות – הרעיון זה הביא אותה לידי זועה.

אחרי שכבר נתברר הדבר בעִקרו, לא הוסיפו עוד לדבר בענין זה, ומר פיקויק ובני-לויתו שמו לדך פעמיהם. ואולם בכל הדרך וגם אחרי-כן, בשבתו עם ידידיו ליד האח המבֹערת אל שלחן מלא – שהיה נצרך לו כל-כך – לא עלתה ביד חבריו להוציא מפי מר פיקויק אף מלה אחת. הוא נראה כמהֻמם ומבֻלבל. רק עם אחת פנה אל מר ורדל בשאלה:

– איזה הדרך באת הלום?

– אני וטרונדל נדברנו לצוד ציד בסביבה זו – ענה ורדל – בליל הזה באנו הֵנה ללון פֹה, בפונדק זה. ומאד השתוממנו כשנודע לנו מפי משרתך, שגם אתה כאן. – ואולם עתה אני שמח על פגישתנו – הוסיף הזקן העליז בטפחו למר פיקויק על גבו בחבה – אני שמח מאד. כאור הבקר נסע למקום הציד, ושם נִתּן מקום למר וינקל להראות לנו שוב את כחו וגבורתו באֻמנותו של נִמרֹד – הלא גם אתה תשתתף בחבורתנו העליזה, נער זקן?

מר פיקויק לא ענה דבר. הוא גם לא שאל לשלום ידידיו הטובים שבדינגלי-דיל; ותכף לאחרי הסעודה פרש לחדר-משכבו, בצוותו את סם לבוא אליו לקחת את הנר, לכשיצלצל בפעמון.

בעוד רגעים מועטים צלצל הפעמון, ומר וֶלר בא ויתיצב לפני אדונו, ששכב כבר במטתו.

– סם – אמר מר פיקויק בהציצו מתחת לשמיכה.

– סיר – השיב מר וֶלר.

מר פיקויק החריש, ומר וֶלר מחט את פתילת הנר.

– סם – פתח מר פיקויק שוב במאמצי-כח כנראה.

– סיר – השיב מר וֶלר שוב.

– איה אותו טרוטר?

– אותו איוב, סיק?

– כן.

– נָסע מזה, סיר.

– עם אדונו, כמובן?

– אדון הוא לו, או ידיד, או שֻׁתף, – אך איך שיהיה, הם נסעו מזה יחדו – ענה סם – זהו צמד נחמד, בלי עין-הרע!

– אל-נכון הרגיש י’ינגל בזמָמי, ולכן שלח עליך אותו הבחור היפה עם הבדותא שלו; האין זאת, סם? – אמר מר פיקויק, בנשמו בכבדות מתוך התרגשות וכעס.

– כדברך כן הוא, סיר – ענה סם.

– וכל ספורו היה, כמובן, בדוי מראשו ועד סופו?

– מראשו עוד סופו! אך האמת נִתְּנה להֵאמר, זו היתה בדותא מעשה-ידי-אמן, מלאכה יפה.

– אבל בטוח אני, כי בפעם הבאה לא ימלט עוד מידינו על-נקלה כל-כך; האין זאת, סם?

– כך נראה גם לי, סיר.

– בכל מקום ובכל עת אשר אפגוש שוב אותו י’ינגל – קרא מר פיקויק בהזדקפו במטתו ובהכותו באגרופו על הכר בחמה שפוכה – לא אסתפק עוד בגִלוי קלונו ככל הראוי לו, אלא עוד יסר איסרהו בעצם ידי, אני בעצמי. כן אעשה, או לא יקָרא עוד שמי פיקויק.

– ובכל מקום ובכל עת שיזדמן לידי אותו הבחור הבכיָן עם שערותיו השחורות – קרא סם – אדחה מתוך מַעינו הנרפש הין מלא מים ממש. או לא יקָרא עוד שמי וֶלר! תערב עליך שנתך, סיר!

פרק יז: יוכיח בעליל, כי רומטיסמוס יוכל, לפעמים, להמריץ ולהגביר את כח-היצירה של גאון אמתי.

מר פיקויק היה איש אמיץ וחזק בגופו וברוחו, ומבנה-גוו מסֻגל היה לשאת הרבה עמל ותלאה ויגיעת-בשר. ובכל-זאת לא יכל עמוד בפני ההרפתקאות המרֻבות והשונות, שעברו עליו במשך ליל הזוָעות, שספרנו בפרק הקודם. לעמוד בחוץ בליל-סופה ומטרות-עֹז ולהֵרטב עד העצמות, ולהתיבש אחרי-כן על הרצפה בתא סגור ומסֻגר – זהו בכלל עסק ביש ומסֻכן. ולכן אין לתמוה, שלא יכל מר פיקויק לקום מ משכבו ממחרת היום ההוא, כי אחזהו רומטיסמוס.

אבל, אף כי כחות גופו כשלו ורופפו כמעט תחת כֹבד משא התלאות, הנה כחות רוחו של האדם הגדול הזה נשתמרו בכל תעצומות עֻזם ובכל גמישותם. גם בדיחות-דעתו שבה אליו עד-מהרה, ולבו היה טוב עליו כמקדם; אותה התרגשות, שתקפה אותו אחרי מפעלו האחרון, חלפה עברה עם ענני בֹקר, ובלי כל רֹגז וטינה ומבוכה השתתף במצהלות צחוקו של מר ורדל, שהתפרצו מפיו על כל רמז וזֵכר לאותו המאורע.

בשני הימים, שהוכרח מר פיקויק לשכב על מטתו, לא סר ממנו משרתו הנאמן. ביום הראשון השתדל סם לשעשע את אדונו בספורי-מעשיות ובשיחות. ביום השני צוה מר פיקויק להביא לו את עמוד-הכתיבה שלו עם דיו ועט, וכל אותו היום היה עסוק בעבודה רוחנית בעֹמק העיון. וביום השלישי, כאשר כבר שב לאיתנו עד כדי לשבת בכֻרסה בחדרו, שלח את סם אל מר ורדל ומר טרונדל, בבקשה שיגדילו חסדם אתו, לבוא אליו לפנות ערב, לשתות אתו כוס יין. הזמנה נתקבלה בחפץ-לבב, וכאשר ישבו שלשתם אל שלחן-המשתה, הוציא מר פיקויק מכיסו, באדמומית-בַיְשָנות של ענוה, כתב-יד של הספור הקטן הבא להלן, שלפי דבריו חִבר אותו על-פי מעשִׂיה, שהרצה לפניו סם, כששכב על ערש דויו, וקרא אותו באזניהם.

לבלר הכָמרִיָה

מעשה באוהב נאמן.

לפני כמה שנים חי בָעֲיָרה קטנה, רחוקה למדי מלונדון, אדם גוץ, נתנאל פּיפקִין שמו. הוא היה לִבלָרה של הכָרמיה באותה הָעֲיָרה הקטנה, ודר בבית קטן ברחוב הראשי הקטן, מהלך עשרה רגעים לבית-התפלה הקטן; ובכל יום, מתשע עד ארבע, היה מורה למודים קטנים לילדים קטנים. נתנאל פיפקין היה יצור שוקט, רך וטוב, צנוע עִנותן, עם חֹטם חרום ורגלי “קדמא ואזלא”, עינים פוזלות ורגלים צולעות קצת. הוא חלק את עתו בין בית-התפלה ובין בית-ספרו, חציה לזה וחציה לזה, והאמין באמונה שלמה, כי אין על-פני כל הארץ איש חכם ונבון ככהן הכָמריה, חדר נהדר כמלתחה של בית-התפלה, ובית-ספר מסֻדר יפה כבית-ספרו. רק פעם אחת, אחת בכל ימי-חייו, ראה נתנאל פיפקין הגמון, בישוף בפֹעל ממש, עם שרוֻלי-בד רחבים ופאה נכרית על ראשו, הוא ראה אותו מהלך ושמע אותו מדבר בשעת קונפירמציה; וכאשר הניח ההגמון, בשעת מעשה, את ידו על ראש נתנאל פיפקין, נתמלא זה התפעלות ויראת-הכבוד מרֻבה כל-כך, עד שנפל ארצה מתעלף, והשַׁמש נטל אותו על ידיו מבית-התפלה.

והנה בא מאורע אחד, מקרה רב-הערך, שיצר תקופה חדשה, נגרשה, רותחת, בחייו השאננים של נתנאל פיפקין, השוטפים להם לאט. פעם אחת, ביום בהיר אחרי הצהרים, כשהיה עסוק בעֹמק העיון, לרשום על הלוח השחור חשבון של “חבור” מסֻכסך, כדי להוגיע בפתרונו – לשם עֹנש – את מוחו של איזה פּרחח עצל, הרים פתאם את ראשו למעלה, מתוך פזור-הנפש, והנה נתקלו ענינו בפניה הרעננים והנעימים של מירי לוֹבס, בתו היחידה של הכָּרר העשיר, לובס הזקן, שהשקיפה בעד חלון ביתה ממולו בעבר הרחוב. אמנם לא זו היא הפעם הראשונה, שמבטו של מר פיפקין נח בקורת-רוח על פניה היפים של מירי לובס: פעמים רבות כבר זן בה את עיניו, בבית-התפלה ובכל מקום שנפגש אִתה; אך מעולם לא היו עיניה מלאות זיו ומפיקות נֹגה כל-כך, מעולם לא פרחו שושני לחייה ברעננות מלבבת כל-כך, כבאותו יום-הזכרון. כי על-כן לא נפלא הדבר, שנתנאל פיפקין לא יכל הפעם לגרוע עיניו מפרצופה הנחמד; וגם אין לתמוה, כי בראות מיס לובס, שאיש צעיר לימים נעץ עיניו בה, נסוגה אחור ותסגור את החלון ותורֶד את הוילון; וכן אין להתפלא, שתכף-ומיד אחרי הדבר הזה התנפל נתנאל פיפקין על הפרחח, שסרח קֹדם לכן, ויכל בו את כל חמתו הסטירות ובמכות-אגרוף, היוצאות מן הלב. כל זה היה טבעי בתכלית הטבעיות, ואין כאן שום זרות ושום פליאה.

רק על זה יש להתפלא, כי איש ענו וצנוע ונחבא אל הכלים כמר נתנאל פיפקין, עם הכנסה מועטת כל-כך, ערב את לבו לשאוף, מן היום ההוא והלאה, אל ידה ולבה של בתו היחידה של לובס הזקן הגאה והכעסן – של אותו הכָּרר העשיר, אשר במשיכת-קולמוס אחת יכל לקנות את כל העֲיָרה כֻלה, מבלי שהיה מרגיש על-ידי כך שום חסרון-כיס: – של אותו לובס הזקן, שהכל ידעו, כי יש לו לי תלי-תלים של ממון בבית-הבנק של הכרך הסמוך; – של אותו לובס הזקן, שאמרו עליו, כי אוצרות זהב וכסף לאין-מספר צבורים לו בביתו בארגז-הברזל הקטן עם חור-המנעול הגדול, אשר ממעל למוסף-התנור, בחדר הפנימי; – של אותו לובס הזקן, שהכל ידעו, כי בימי חגים ומועדים עלו על שלחנו קומקום של כסף ממש, פך-חלב של כסף ממש וקופסת-סֻכר של כסף ממש, ובגֹדל-לבב היה מתפאר ואומר, כי כל כלי-יקר הללו יהיו לבתו לאחרי שתמצא לה איש כלבבה. ולכן, כאמור, יש לתמוה ולהשתומם מאד מאד, כי נתנאל פיפקין מלאוֹ לבו לשאת עיניו אל מטרה רמה ונשגבה ממנו כל-כך. אבל הלא האהבה עִוֶרת היא, ונתנאל פיפקין היה פוזל בעיניו מטִּבעו, ולכן אפשר מאד, כי שתי אלה ביחד גרמו לו, שלא יכל לראות נכוחות.

ואמנם, אִלו עלה על דעתו של לובס הזקן אף צל-צלו של חשד על-אודות נטיות-לבו של נתנאל פיפיקן, אזי היה בודאי מקעקע ומערער את כל בנין בית-הספר עד היסוד בו, או שהיה מוחה את מורהו מעל פני האדמה, או שהיה עושה מעשה נורא אחר מעין זה. כי איֹם ואכזרי היה אותו לובס הזקן, כשפגעו בכבודו ובגאותו וכשבערה חמתו בו. מה מאַיֵם היה רעם האלות והקללות והחרופים והגדופים, שהיו מתפרצים מפיו בקולי קולות בחרוֹת אפו! לפעמים כשהיה שופך את חמתו על השוליא הכחוש שלו, בעל-הרגלים הצנומות, היה רעם קללותיו מתגלגל מֵעבר הרחוב ובוקע ועולה לבית-הספר ומרעים את כל גופו של נתנאל פיפקין מכף-רגלו ועד קדקדו, ומסמר את שעות-ראשם של התלמידים מאימה וזועה.

ולמרות כל זה, בכל יום ויום, לאחרי שתמו הלמודים והתלמידים נפטרו לביתם, היה נתנאל פיפקין יושב לו אל החלון, וספר פתוח לפניו, כאִלו הוא אומר לקרא בו כביכול, אך את עיניו לא היה נותן בספרו, אלא שולחן באלכסון אל הבית אשר מנגד, לבקש את עיניה של מירי לובס, המלאות זיו ומפיקות נֹגה. ולא עברו ימים מועטים לצִפִּיָתו, והנה אותן העינים המזהירות והמאירות הופיעו בחלון של הדיוטה השניה, וגם הן כאִלו היו שקועות בעיון עמֹק בספסר אשר לפניהן. זה היה עֹנג גדול לנתנאל פיפקין, ולבו שמח על זה מאד. ואמנם גדול תענוגו לשבת כך שעות רצופות ולזון עיניו בבריה הנעימה והנחמדה הזאת, כשעיניה מֻשפלות למטה. אבל כשהיתה מירי לובס מרימה עיניה מעל ספרה ויוֹרה קרני-אורן אל עֵבר פני נתנאל פיפקין, אז לא היה קץ וגבול להתפעלותו ולעליצות-נפשו. ופעם אחת, כאשר ידע בבֵרור, כי לובס הזקן אינו באותה שעה בביתו, מצא עֹז בלבו לשלוח למירי נשיקת-יד באויר; ומירי לובס לא סגרה את החלון ולא הורידה את הוילון, אלא נשקה ידה למו-פיה גם היא בצחוק נעים. ואז גמר נתנאל פיפקין בלבו החלטה נמרצה, לגלות את רגשי לבו למירי לובס בלי אִחור, ויעבור עליו מה!

מעולם לא פרחו על-פני האדמה בקלות וחן מרֻבֶּה כל-כך רגלים נאות ומהֻקצעות, לב שמח, פנים שוחקות ותבנית מהֻדרה, כאותן של מירי לובס, בת הכרר הזקן. בעיניה המזהירות אָרבה קריצה של ערמה וזדון, שהיה בה כדי להלהיב גם את הלבבות שאינם נוחים להתפעל, כאותו של נתנאל פיפקין; ובצחוקה העלז היתה בדיחות מרֻבה כל-כך, עד שגם שונא-הבריות היותר קודר וזועם היה מֻכרח לחַיֵך לשמעו. אפילו לובס הזקן בעצמו, בשעת חמת-שגעונו היותר פראית, לא יכל לעמוד בפני לטיפותיה של בתו הנחמדה. וכשהיא עם בת-דודתה קיטי – בריה קטנה מלאה חֻצפה מקסימה – שמו עליו מצור (מה שאֵרע לעתים קרובות מאד), לא יכל הזקן להשיב פניהן, לוא גם שאלו ממנו חצי אוצרות החֹשך, הטמונים וסמויים מן העין שם בארגז-הברזל שלו.

ומה פעם לב נתנאל פיפקין בקרבו, כאשר נראו לו באחד מערבי הקיץ, במרחק מאה צעדים, אותן שתי הבריות הנעימות, באותו שדה עצמו, אשר בו התהלך פעמים רבות בין-הערבים, שקוע בהרהוריו על-אודות יפיה של מירי לובס. ואולם אף כי בטיוליו אלה היה גומר תמיד בלבו, כי אם אך יזדמן לו להפגש אִתה יגש אליה בלי שום פקפוק ובַישנות ויגיד לה את כל לבו, – בכל-זאת, עתה כאשר עמדה לפניו לפתע-פתאם, הרגיש, כי כל דמיו שבקרבו פרצו ועלו אל פניו, מה שגרם נזק מוחשי ביחוד לרגליו, שמחֹסר-דם המגיע לחלקן התחילו מטות ורועדות תחתיו. וכאשר עמדו שתי העלמות תחתן, לקטוף איזה פרח או להאזין לזמירות בעל-כנף, עמד גם הוא תחתיו ויעמד פניו כשקוע במחשבות עמֻקות. ואף אמנם היה שקוע במחשבות; כי הוא התחבט בשאלה חמורה, מה יעשה כאשר תפנינה העלמות אליו ותפגשנה אתו פנים-אל-פנים, מה שמחֻיב לבוא בעוד שעה קלה. ואולם אף כי לא מצא עֹז בלבו ללכת לקראתן, בכל-זאת היה מצטער מאד, מאד אִלו פנו לו עֹרף ונתעלמו מעיניו. ועל-כן, כאשר הרחיבו הן צעדיהן, הרחיב גם הוא צעדיו, וכאשר הלכו הן לאִטן, הלך גם הוא לאטו, ובעמדן עמד גם הוא והן היו ממשיכים את דרכם בודאי עד בוא הלילה, אלמלא הסבה קיטי את ראשה בערמה ורמזה לו לגשת אליהן. בהליכותיה של קיטי היה דבר-מה, שמנע את כל אדם מלסרב ולהתנגד לה; ובכן נשמע נתנאל פיפקין להזמנתה, ומתוך מבוכה ובַיְשָנות והתאדמות בלתי-פוסקת מצדו, ומצהלות-צחוק אין-סוף מצד הקוזינה המרשעת הקטנה, כרע על ברכיו בתוך העשב הרטֹב, והודיע את החלטתו הנמרצה, שלא יזוז ממקומו זה ומאותו מצב, עד אשר תנתן לו הרשות והזכות לקום בתור אוהבה-בחירה של מירי לובס. על זה הצהילה מירי לובס קולה בצחוק עלז, שנשמע כצלצול פעמוני-כסף באויר הערב השוקט, מבלי הפריע בכל-זאת את הדומיה השאננה של הככר – כל-כך היה קולה נעים ורך – והקוזינה, המרשעת הקטנה, צחקה עוד ביתר-עז מבראשונה, ונתנאל פיפקין התאדם עוד יותר מבתחלה. לבסוף, כאשר הִרבה האיש הגוף, אכול-אש האהבה, להפציר במירי לובס, הסבה את ראשה ולחשה באזני הקוזינה לאמר לו – או על-כל-פנים אמרה קיטי כן בשמה של מירי – שהודעתו וגלוי-אהבתו של מר פיפקין הוא כבוד גדול לה, וכי ידה ולבה הם אמנם ברשות אביה, אך כמובן אין איש אשר לא יכיר ויודה בערכו הגדול ובמעלותיו המרֻבות של מר פיפקין. ומפני שכל זה נאמר בכֹבד-ראש וברצינות גדולה, ונתנאל פיפקין הֻרשה ללוות את מירי לובס עד פתח ביתה, ובהפטרו ממנה התאמץ לגזול נשיקה משפתותיה, על-כן שב לחדרו בשמחה רבה וישכב על מטתו כאדם מאֻשר עד מאד, וכל הלילה ראה בחלומו, איך שהֵרך את לבו של לובס הזקן, ואיך שנפתח לפניו ארגז-הברזל, ואיך שחגג את חתֻנתו עם מירי.

ביום-המחרת ראה נתנאל פיפקין בעד החלון, כי לובס הזקן רכב לו על סוסו האמֹץ; ואחרי המון רמיזות וקריצות של הקוזינה, המרשעת הקטנה, שלא ידע ולא הבין פתרונן כל-עִקר, בא אליו השוליא דק-הרגלים להודיעהו, כי אדוניו לא ישוב לביתו עד הבֹקר השני, וכי העלמות הכבודות מזמינות את מר פיפיקן אל הטֵה בשעה הששית בערב בדיוק. מה היה טיבם של הלמודים בבית-ספרו באותו יום, זאת לא ידעו לא נתנאל פיפקין ולא תלמידיו – אך איך שיהיה סוף-סוף נגמרו הלמודים, והילדים נפטרו לביתם, ונתנאל פיפקין התחיל עוסק בתלבשתו, שנמשכה עד השעה הששית. לא שהיה קשה לו להכריע, באיזו מבגדיו יבחר לאותו הבקור – אל מפני זה נמשכה תלבשתו זמן רב כל-כך; מבוכת בחירה כזו לא היתה אפשרית כלל במלתחה שלו. אבל נקיונם וגֵהוצם של בגדיו ולבישתם על צד היותר טוב, זו היתה מלאכה לא-קלה, שאינה נעשית על רגל אחת.

בביתו של הכרר מצא נתנאל פיפקין חבורה קטנה ונעימה, שֶׁבָּה השתתפו, מלבד מירי וקיטי, עוד שלש, ארבע נערות ורֻדות-לְחָיַיִם, עליזות-שובבות. וכאן ראה בעליל, כי השמועות על-אודות אוצרותיו של לובס לא היו כלל נפרזות; היו שם על השלחן גם הקומקום של כסף ממש, של כסף אטום, גם פך-החלב וקופסת-הסֻכר מאותה המתכת היקרה עצמה, גם כפות קטנות של כסף ממש לבחוש בהן את הטה, ובזיכים של פורצילן ממש לשתות בהם, ופנכות מאותו החֹמר עצמו, לשים בהן את העֻגות והתופינים. כל זה היה תאוה לעינים ועָרֵב ללבו של נתנאל פיפקין. רק נגע אחד נראה לו במסבה זו: זה שאר-בשרה של מירי לובס, אחיה של קיטי, שמירי קראה לו “הנרי” ושהוא, כפי הנראה, השתדל לתיחד אתה בקצה השלחן, כדי שתהא כֻלה שלו. יפה לראות חבה וידידות בין קרובים, – אבל גם לרגשי משפחה יש גבול ותכלית, ונתנאל פיפקין הֻכרח להודות בעמקי לבבו, כי מירי לובס היא קרובה “חמה” מאד, אם היא מתיחסת לכל קרוביה באותה חבה יתרה, שהיא מראה לבן-דודתה זה. עוד זאת, כי אחרי משתה התה, כשהתחילו משחקים, על-פי הצעת הקוזינה, המרשעת הקטנה, בשחוק שמשון, יצא הדבר כך, שנתנאל פיפקין היה כמעט תמיד “העִוֵר”, ובכל פעם שעלתה בידו לתפוש את הקוזין, נמצאה תמיד מירי בקרבתו. ובעת שהקוזינה, המרשעת הקטנה, ושאר הנערות לא חדלו לדחוף ולהדוף ולצבוט את נתנאל פיפקין ב“עִורונו” ולתלוש בשערו ולהציב כסאות וכל מיני מכשולים על דרכו, – הנה מירי לובס, כנראה, לא נגשה אליו כלל, ופעם אחת שמע ב“עורונו” – והוא יכל להבטיח באָלה ובשבועה, שלא היתה כאן טעות שמיעה – קול צלצול-שפתים, נשיקה ממש, ואחריה גערה רפויה של מירי וצחוק כבוש של חברותיה. כל זה היה משֻׁנה מאד – ומי יודע מה היה נתנאל פיפקין עושה סוף-כל-סוף, אלמלא קרה בינתים דבר, שהטה פתאם את רעיוניו לצד אחר.

הסבה שנתנה מהלך חדש לרעיוניו היתה זו, שפתאם נשמע קול דפיקה חזקה בדלת החיצונה, והאיש אשר דפק בקול אדיר וחזק כזה היה לובס הזקן בכבודו ובעצמו. הוא שב הביתה לפתע-פתאם, בשעה שלא חכו לו כלל, ולכן דפק והלם בשקידה עצומה כעושה ארונות-מתים, כי היה רעֵב מאד. אך הודיע השוליא דק-הרגלים את הבשורה המרעישה הזאת, טסו הנערות האורחות למעלה, לחדר-משכבה של מירי לובס, והקוזין ונתנאל פיפקין נדחפו בחפזון לתוך שני תאים שעל-יד האולם, מאין מחבוא טוב מזה, ואחרי שמירי לובס והקוזינה המרשעת הקטנה סגרו בעדם, ואחרי אשר מחו כל עקבות המשתה והשיבו את סדרי האולם למכונם, רק אז פתחו את הדלת החיצונה ללובס הזקן, שלא פסק כל אותה העת לדפוק ולהלום בכל כחו.

מעשה-שטן שב לובס הזקן לביתו רעב כזאב, ועל-כן היה סר וזעף עד מאד. נתנאל פיפקין שמע במקום-מחבואו, איך נהם ונבח ככלב שנחר גרונו, ובכל פעם שנכנס השוליא האֻמלל דק-הרגלים אל האולם, התחיל לובס הזקן מקלל אותו קללות נמרצות, ממש כעובד-אלילים, בלי שום טעם וסבה, אלא, פשוט, למען יִרוַח מעט ללבו המלא חמה על-ידי שפיכת קללות. לבסוף העמידו לו על השֻׁלחן את ארוחתו, שנצרכו להחם אותה תחלה, ואז התנפל עליה לובס הזקן וישמד אותה בִן-רגע, שלא נותר ממנה אף פֵרור אחד ואף עצם כשעורה, ואחרי ככלות הכל נשק לבתו ויצו להביא לו את מקטָרתו.

ברכיו של נתנאל פיפקין היו סמוכות מאד זו לזו מתחלת ברִיָתן, אך כאשר שמע את לבוס הזקן דורש את מקטָרתו, התחילו נוקשות זו על זו עד להתפוצץ לרסיסים. כי באותו התא, אשר בו הצפינו אותו, היתה תלויה על זוג של וָוִים מקטֹרת צהֻבה גדולה משֻׁבצת כסף, היא המקטרת אשר היה רואָהּ בפי לובס בכל אחרי-הצהרים ובכל ערב, זה חמש שנים רצופות. שתי העלמות אצו, רצו, עלו למעלה וירדו למטה, בקשו וחפשו אחרי המקטרת בכל החורים והסדקים, רק לא במקום שידעו שהיא שם. בינתַּים רעש וגעש, זעף ורתח לובס הזקן בעברה וזעם, עד כי נזכר לבסוף באותו התא, ויקם וילך לבקש בו בעצמו את מקטרתו. מובן מאליו, כי כל מאמצי-כחו של בר-נש גוץ כנתנאל פיפקין למשוך אליו את הדלת מבפנים, בעת שענק אדיר וחסֹן כלובס הזקן משָׁכָהּ אליו מבחוץ – היו לשוא. במשיכת יד אחת של הזקן נפתחה הדלת לרוָחה, ולנגד עיניו של לובס הופיעה תכניתו העלובה של נתנאל פיפקין, שעמד בתוך התא רועד כלו מכף-רגלו ועד קדקדו.

אֵל אלהים! מה איֹם וזועם היה מראהו של לובס הזקן, כשסחב את פיפקין מתוך התא והדף אותו כמלֹא-זרוע, החזיקו אותו בצוארונו.

– איזה שד הביאך לכאן? – הרעים עליו לובס הזקן בקול-זועות.

נתנאל פיפקין נבעת מפניו ככה, עד שלא יכֹל להוציא הגה מפיו, ועל-כן טלטל אותו הענק הזקן הֵנה והֵנה במשך שנים, שלשה רגעים, כדי שתתישב דעתו עליו.

– מה לך פה? – שאג לובס – אפשר שבאת בשביל בתי? מה?

לובס הזקן אמר זאת בלצון, כמובן; שהרי לא יכֹל להעלות על דעתו, כי בריה עלובה כנתנאל פיפקין תעֵז לשאת עיניו אל בתו. ומה גדלה התמרמרותו וחרון-אפו, כשענה אותו העלוב:

– כדבריך כן הוא, מר לובס: באתי בשביל בתך. אני אוהב אותה, מר לובס.

– מה אתה סח, אתה המנֻבל המגֻחך, אתה הקוף הנבזה? – שרק לובס הזקן בנשימה מרֻסקה, כי פשטותה של הודאה זו הביאה אותו כמעט לידי שבץ – אדרבה, באר לי את דבריך! חי השטן, אם לא אשים מחנק לך כרגע!

אפשר מאד, שלובס הזקן, בחמת שגעונו, היה מוציא את איומו אל הפֹעל, אלמלא נמשכו עיניו ולבו ברגע זה אל פנים חדשות. כי פתאם נפתחה דלת התא השני, והקוזין יצא ממחבואו ויגש אל הזקן ויאמר:

– אינני יכֹל להניח לאיש הנקי הזה, שהֻזמן הֵנה מתוך משובת נערות, לקחת על עצמו בנדיבת-רוחו את העון – אם יש בזה עון – שהעויתי אני. הנני מודה בפה מלא, כי אני אוהב את בתך, סיר, ואני באתי הֵנה להתראות אִתה.

לשֵׁמע הדבר הזה הביט לובס הזקן אליו בעינים מרחבות מאד, אבל לא יותר מאותן של נתנאל פיפקין.

אתה באת בשביל-כך? – אמר לובס, לאחרי שעלתה לו לשאוף רוח די-הצֹרך לדבור קצר.

– כן הדבר.

– והלא אני אסרתי עליך לדרוך על מפתן ביתי זה כבר!

– כן הדבר; שהרי אלמלא כך, לא הייתי צריך לבוא הֵנה חרש, כמתגנב.

צר לי לספר כל-כך הרבה בגנותו של לובס הזקן, אבל מֻבטחני, שהיה מכה ארצה את הקוזין בלי שום רחמנות, אִלו לא נתלתה על ידו באותו רגע בתו הנחמדה עם עיניה המזהירות, הרוחצות בדמעות.

– אל תשיבי את ידו, מירי! – קרא אליה שאר-בשרה – אם רוצה הוא להמיתני, יעש-נא כרצונו. אני לא אפיל אף אחת משערות שיבתו ארצה, בעד כל הון שבעולם.

לשֵׁמע תוכחה זו הוריד הזקן את עיניו לארץ, והן נפגשו באותן של בתו. כבר אמרתי ושניתי, שהן היו מזהירות ומאירות מאד, וגם הפעם, אף שהיו באותו רגע מלאות דמעות, לא נפחת בשביל כך לבובן וקסמן אף כל-שהוא. לובס הזקן הסב את ראשו, כאלו ירא פן יכנע תחת השפעת העינים הנפלאות הללו, – והנה נתקל מבטו בפרצופה של הקוזינה המרשעת הקטנה, שמתוך שהיתה דואגת ומפחדת לגורל אחיה, וחציה שוחקת על נתנאל פיפקין, הפיקו פניה ארשת מקסימה כל-כך, עם קורט של פחדנות, ששום אדם, זקן או צעיר, לא יכל לגרוע עין ממנה. היא שלבה את ידה, דרך לטיפה, תחת זרועו של הזקן, ולחשה דבר-מה באזנו. והוא, אף שהתאמץ להתאפק, הֻכרח סוף-סוף להשמיע קול-צחוק קל, בעת שדמעה חזאית התגנבה המעיניו על לחיו.

חמשה רגעים אחרי-כן הורדו הנערות-האורחות מחדר-משכבה של מירי, כשהן מחַיְכות מתוך מבוכה של בַּיְשָנות. ובעוד שבני-הנעורים שבו להשתעשע על-פי דרכם, ישב לובס הזקן לעשן את מקטָרתו. ונפלא הדבר: מעולם לא ערבה לו מקטרתו ולא נהנה מן העִשון כל-כך, כבפעם הזאת.

נתנאל פיפקין מצא לטוב לו לשמור את סודו בלבו ולבלתי גלותו לאיש, ובגלל זה גדל חנו לאט לעט בעיני לובס הזקן, שהתחיל מלמד אותו את מלאכת-העִשון. ושנים רבות אחרי-כן היו יושבים יחד בערבי הקיץ היפים, בגנו של לובס הזקן, ושותים ומקטרים בחשיבות גדולה. כפי הנראה נרפא נתנאל פיפקין עד-מהרה ממחלת אהבתו; כי בפנקס של הכמריה אנחנו מוצאים את שמו בין העדים החתומים על תעודת החתֻנה של מירי לובס עם שאר-בשרה. ומתוך תעודות אחרות נראה, כי בליל-החתֻנה הושם בבית-הכלא, מפני שפרע פרעות משֻׁנות בחובות העֲיָרה, במצב של שכרות גמורה, שבכֻלן המריץ אותו וסִיֵע בידו השוליא דק-הרגלים של לובס הזקן.

פרק יח: יוכיח בקִצור שני דברים: א) כחה של היסטֵריקה; ב) כחה של הזדמנות המאורעות.

שני ימים אחרי סעודת-הבקר, שערכה מרת הונטר, נשארו עוד הפיקויקאים באִיטנסוִיל וחכו בדאגה וכליון-עינים לקבלת ידיעות מאת מנהיגם הנערץ. מר טוּפמן ומר סנוֹדגרַס היו שוב עזובים לנפשם, לבקש להם בעצמם שעשועים באשר יוכלו; כי מר וינקל הוסיף לשבת בבית מר פַּט – בהעתרו להפצרתם הנמרצה של בעלי-הבית – ולבלות את כל שעתו בחברתה של בעלת-הבית הנעימה והחביבה, שלפעמים הואיל להשתתף בה גם מר פט בכבודו ובעצמו – מה שהגדיל עוד את לבוב שיחותיהם. אמנם, מר פט היה שקוע תמיד בעיוניו העמֻקים לטובת הכלל, ולרעתו ולחורבנו של ה“אִינדֵיפֶּנדַנט”, ועל-כן לא היה דרכו של האדם הגדול הזה לרדת ממרומי רוחו אל השפלה של מחשבות בני-אדם פשוטים. ואולם הפעם, משום כבודו של תלמיד חבר של מר פיקויק, הרכין שמים וירד והתהלך עלי אדמות כאחד האדם, ובחסדו הגדול הואיל להתאים את דבורו ואת הערותיו לפי הבנתו של העדר ולהדמות להם, אם גם לא ברוח, לכל-הפחות למראית-עין.

כך התנהג העסקן הצבורי המהֻלל הזה עם מר וינקל. ועל-כן נקל לשער, מה גדל תמהונו של ג’נטלמן זה, כשישב לבדו בבֹקר אחד בחדר-האֹכל, ובראותו ובשמעו שהדלת נפתחה ונסגרה ברעש גדול, ומר פט שהתפרץ החדרה נגש אליו בגאון ובחשיבות חמורה, ואחרי שסלק הצִדה בחרי-אף את היד שהושיט לו מר וינקל לברכת-שלום, חרק בשִׁניו, כאלו חפץ לחדד יותר את עָקצם של הדברים, שהוא עתיד להוציא מפיו, ובקול שדָמה לנסירת מַשור קרא:

– נחש!

– סיר! – קרא מר וינקל, בנתרו ממושבו.

– נחש, סיר – שָׁנה מר פט, בהרימו את קולו עוד יותר; אך תוך-כדי-דבור הנמיך אותו והוסיף: – אמרתי “נחש”, סיר, ואקוה, כי בִּין תבין את אשר לפניך.

כשנפטרת מאיש בשעה השנית אחרי חצות-הלילה ברֵעות וידידות, ובחצי השעה העשירית בבֹקר הוא מקדם פניך בקריאה של חבה “נחש”, הרי אין כל ספק, כי בינתַּיִם קרה מקרה לא-טהור. כזאת חשב לנכון גם מר וינקל. ובכן השיב למר פט את מבט-הקרח, וכדי לעשות רצונו של אותו ג’נטלמן, התאמץ להבין את כוָנת הכנוי “נחש”; אך בכל עֹמק עיונו לא העלה כלום, ועל-כן פנה אל בעל-הבית ואמר, לאחר דומיה עמֻקה של רגעי-מספר:

– נחש, סיר! נחש, מר פט! מה היא כוָנתך, סיר? זהו בודאי חדוד, הלצה?

– חדוד, הלצה, סיר? – שאג פט בתנועת-יד, שהעידה על חפצו האדיר לזרוק את קומקום-הנחושת שעל השלחן אל ראשו של אורחו – אך לא, אתאפק, אשתדל להרגע, סיר.

ולאות על השתדלותו להתאפק ולהרגע התנפל לתוך כורסה, כשפיו מלא קצף.

– אדוני היקר – פתח מר וינקל.

– אדון יקר? – קרא פט – איך ערבת את לבך לקרא לי “אדון יקר”, סיר? איך מלאך לבך להביט בפני ולכנות אותי כך?

– אם-כן הדבר, סיר – ענה מר וינקל – איך מלאך לבך, אתה, להביט בפני ולקרא לי “נחש”, סיר?

– יען כי נחש אתה – השיב מר פט.

– הוכַח לי זאת! – קרא מר וינקל בחֻמו – הוכיחה-נא!

על-פני העורך עלה ענן קודר ומאַיֵם, בהוציאו דומם מכיס-בגדו את גליון ה“אינדיפנדַנט” של אותו בֹקר. ובהראותו באצבעו על מאמר מיֻחד, זרק את העתון אל מר וינקל מעֵבר השלחן.

אותו ג’נטלמן חטף את הגליון וקרא בו בדברים האלה:

“חברנו המנֻול השפל, עורך ה”גַזיט", בהערותיו הבזויות על הבחירוֹת האחרונות בעֲיָרה זו, התעיב עלילה לחלל את קדושת החיים הפרטיים ולרמז ברמזים שקופים למדי על עסקיו ויחוסיו הפרטיים של הקנדידט שלנו, – ואנחנו מוסיפים: – למרות מפלתו על-ידי נכלי הצד השני, – של ציר הפרלמנט העתיד שלנו, מר פיזקין. מה זה עולה על דעתו של חברנו הנבל? מה זה היה אותו הבליעל אומר, אִלו השלכנו גם אנחנו אחרי גֵוֵנו, כמוהו, את כל חֻקי הנמוס ודרך-ארץ של החיים החברתיים, והיינו מגלים את המסך, המסתיר, לאשרו, את חייו הפרטיים מן הלעג והקלס של הקהל, או, כנכוֹן יותר, מן הבוז והתֵּעוב של הקהל? מה היה הוא אומר, אִלו היינו מצַינים ומבארים את העובדות והמעשים הידועים וגלויים לכל, מלבד לחברנו הטפש ושתום-העין? מה היה אומר, אִלו היינו מדפיסים את המִכתם, שקבלנו תוך-כדי כתיבת מאמרנו זה, מאת בן-עירנו רב-הכשרון וסופר מצֻין של עתוננו, אשר זו לשונו:

אל סיר נחשׁת10.

– ומה? – קרא מר פט בחגיגיות מיֻחדת – מה פשר האות הסתומה ו…? וכי מה יוכל לחרוז עם tinkle (צלצל)? הגידה, נבל!

– מה יוכל לחרוז עם tinkle? כמובן, וינקל, לפי-דעתי – אמרה מרת פט, שנכנסה החדרה ברגע שאמר וינקל לענות על השאלה.

ובדברה שחקה בנעימות אל הפיקויקאי הנבוך והושיטה לו את ידה. וינקל הנרגש11 והנדהם אמר, בכל-זאת, ללחוץ את כפה, אלמלא התערב ביניהם פט בזעם-אפו.

– הסוגי אחור, גבירה! – קרא העורך – ואל תעֵזי לתקוע לו כפך בפָני!

– מר פט! – השתוממה זוגתו.

– הביטי הֵנה, אשת-בליעל! – שאג בעלה – שימי עיניך על הכתוב כאן, גבירה! “אל סיר נחשת”. סיר נחשת, זה אני. “היא רמתה אותך”, זו אַת, גבירה, אַת!

ובעברתו הקשה זרק את גליון העתון לרגלי אשתו; אך למרות חמתו הבוערת בו, הזדעזע קצת, כשהציץ במקרה אל פני אשתו וראה את ארשת עיניה.

– באמת, סיר – אמרה מרת פט בתמהון, בהִכֹּפה להרים את הגליון – באמת סיר!

מר פט התכַּוֵץ ונכפף תחת מבטה-בוז של אשתו. הוא התאמץ, אמנם, להחיות וללַבוֹת שוב את גבורתו; אך עמלו כבר היה לשוא, אֹמץ-לבו עזבהו ולא שב אליו עוד.

כשאתה קורא בספר את הדבור הפשוט “באמת, סיר”, הרי אין בו, לכאורה, שום דבר מאַיֵם ומיָרא; אבל הקול אשר בו נאמרו המלים הללו, והמבט אשר לִוה את אמירתן, רמזו, כנראה, על נקם ושִׁלם, שעתיד להתחולל על ראשו של מר פט, ועל-כן עשו עליו רֹשם מפוצץ כל-כך. גם מסתכל שטחי היה יכל לגלות על-נקלה בפניו הנפחדים של העורך סמנים מֻבהקים, שהוא מוכן ומזֻמן למסור את מגפיו לכל מי שיאבה למלא מקומו ולעמוד בהם בשעה זו. מרת פט קראה את המכתם, השמיעה קול זעקה איֻמה והתנפלה מלא-קומתה על השטיח שלפני האח, והתחילה מטפּחת עליו בעקבי נעליה, מתוך צריחות וצוחות, במהירות סחרחרות כזו, שלא הניחה עוד שום מקום להסתפק בהרגשותיה על-אודות אותו הענין.

– יקירתי, חביבתי! – גמגם מתוך אימה ופּחד – הן לא אמרתי שאני מאמין בזה – אני – אבל קולו של הבעל האמלל נחבא בתוך הצעקות והנאקות ותפיפות הסנדלים של זוגתו.

– אנא, מרת פט, הרשיני-נא לחלות את פניך, גברתי היקרה, להרגע ולשוב למנוחתך – אמר מר וינקל. אך הצוחות והתפיפות גברו ונעשו תכופות עוד יותר מבתחלה.

– יקירתי – התחנן מר פט – צר לי מאד. אם אינך חסה על בריאותך, רחמי-נא עלי, יקירתי. הלא עוד מעט יִסַבו כל אנשי העיר על ביתנו.

אבל ככל אשר הוסיף מר פט להתחנן אליה, כן הוסיפה היא לצרוח ולהתיפח ביתר-עֹז. ואולם לאשרו של מר פט סרה למשמעתה של זוגתו נפש אחת, מעין שומרת לראשה, איזו לידי צעירה, שמִשמרתה הראשית והגלויה היתה לפקח על תלבָשתה של גבִרתה, אך מלבד זאת היתה לה להועיל בכמה וכמה בחינות, וביחוד הצטַיְנה בזה, שהיתה מסַיְעה וממריצה את גבִרתה לעשות כל מה שהוא למורת-רוח למר פט, ולבטל רצונו מפני רצונה.

צוחותיה וצריחותיה של מרת פט הגיעו עד-מהרה לאזניה של הלידי הצעירה הזאת, וכרגע התפרצה לתוך חדר-האֹכל בחפזון נמרץ, שהעמיד בסכנה את סדר המערכה היפה של כִפָתה ותלתלי קוֻצותיה.

– הוי, גברתי היקרה, המסֻלאה מפז! – קוננה השומרת-לראשה, בהתנפלה על ברכיה כמטֹרפת לצדה של מרת פט, השוכבת ארצה בפִשוט ידים ורגלים – אוי, מה היה לך!

– אדונך – אדונך הגס, האכזרי כפריץ-חיות! – דובבה המתעלפת.

רוחו של פט נפל בקרבו באֹפן מוחשי.

– חרפה וכלִמה היא! – אמרה שומרת-הראש בתוכחה מגֻלה – מראש ידעתי, כי הוא יצעידך לבאר-שחת, גברתי, הוי, נפש יקרה, נפש עלובה!

רוחו של פט רפה יותר ויותר; והצד השני השתער ביתר-עֹז.

– הה, אל-נא תעזביני – אל תטשיני, גוּדוִין! – דובבה מרת פט, בהאחזה בידה של אותה גודוִין בתנועת עוִית היסטֵרית – אַת הנך הנפש האחת המרחמת אותי, גודוִין!

לשמע הקריאה המעוררת הזאת, ראתה גודוִין חובה לעצמה להוסיף נֹפך משלה על הטרגדיה הביתית, והתחילה שופכת דמעות כמַעין הנובע.

– עד עולם, עד עולם לא אעזבך – התיפחה גודוִין – אהה, סיר – עליך להיות זהיר יותר – באמת חַיָב אתה להתהלך אִתה ביתר זהירות וביתר רֹך, – אינך יודע ומרגיש כלל, איזו רעה אתה עלול להביא על גברתנו. יבוא יום תנחם ותתחרט – לאחר זמן – בזה בטוחה אני – כזאת אמרתי תמיד.

פט האֻמלל הביט לפניו בפחד ובַיְשָׁנות, אך לא ענה דבר.

– גודוִין – קראה מרת פט בקול רך ורפה.

– גברתי – השיבה גודוִין.

– אִלו ידעת, כמה אהבתי את האדם הזה!

– אל-נא תעַני את נפשך בזכרונות כאלה, גברתי! – עתה השומרת-לראשה.

פט נפחד ונרעש מאד. כבר הגיע זמן לשים קץ למצב זה.

– ועתה! – יללה מרת פט – זו אהבה, וזה שכרה! עתה מגנים ומעליבים אותי במעמד של שלישי – בפני איש זר כמעט לגמרי – אבל אני לא אקבל זאת בשתיקה ובהכנעה. הפעם לא אמחל על עלבוני, גודוין – הוסיפה מרת פט בהתעודדה בסיועה של השומרת-לראשה – אחי, הליטננט, יריב את ריבי, אני רוצה להתגרש, גודוִין!

– באמת, כך נאה לו, גברתי! – קִיְמה גודוִין.

קשה לדעת, איזו מחשבוֹת התעוררו בלבו של מר פט לשמע האִיום של גֵרושין; אך בכל אֹפן התאמץ לבלי הביע את רעיוניו במו-פיו, והסתפק רק בקריאה נכנעת ועִנוְתנית זו:

– אנא, יקירתי, שמעי-נא לי!

בתשובה על זאת באה התפרצות חדשה של יללות ויבבות, ומרת פט השתקעה בהיסטֵריקה יותר ויותר והתחילה שואלת, למה יצאה לאויר העולם, ועוד שאלות חמורות מסוג זה, שדרשה עליהן בֵרורים ובֵאורים בלי דִחוי.

– יקירתי – השתדל מר פט להרגיעהּ – אל-נא תתמכרי להרגשות קשות ומרות כאלה. אני לא האמנתי אף רגע, שיש איזה יסוד לדברי אותו המכתם הנתעב – הן כזה לא יכל להעלות על לבי כלל, יקירתי. אלא שהתרגשתי והתרגזתי מאד – וגם היטב חרה לי – על הבריות המנֻולות של “האינדיפנדנט”, שמלאם לבם להדפיס כתב-פלסתר שכזה. זהו כל הדבר, ולא יותר.

ובדברו זרק מר פט מבט של תחנונים אל אותו האיש, שבשֶׁלו – אם גם לא באשמתו – היה כל הסער הגדול הזה, כאִלו בקש ממנו, שלא יזכיר את דבר ה“נחש”.

– ובאילו12 תחבולות אתה אומר לאחוז, סיר, כדי שיִנָתן לך סִפוק כראוי והגון? – שאל מר וינקל, שאֹמץ-לבו התגבר בראותו, כי רפתה רוחו של פט.

– הוי, גודוִין – דובבה מרת פט – האומר הוא להכות בשוט את עורך “האינדיפנדנט”? – כך הוא אומר לעשות, גודוִין?

– הסי, הסי-נא, גברתי – ענתה שומרת-ראשה – אנא, הרגעי-נא. בטוחה אני, שיעשה זאת, אם רצונך בכך, גברתי.

– כמובן, כמובן – מהר פט לקַיֵם את הדבר בראותו, כי אשתו עושה כַוָנים להתעלף שוב – כמובן איַסר אותו בשוט.

– מתי, גודוִין, מתי? – הוסיפה מרת פט לשאול, בעודה מפקפקת, אם הגיעה שעתה להשתקע שוב בהיסטריקה.

– כמובן, תכף-ומיד – השיב מר פט – עוד בטרם יפנה היום לערוב.

– הו, גודוִין – הוסיפה מרת פט – הלא זוהי התחבולה היחידה לקדם את הדבה הנתעבה ולהשיב לי את כבודי הראשון בחברה.

– בודאי, גברתי – ענתה גודוִין – כל איש בתור איש לא יסרב לעולם לעשות כן, גברתי!

סכנת היסטריקה חדשה היתה עֲדַיִן מרחפת באויר, ועל-כן מהר מר פט להבטיח עוד פעם, כי יעשה כן. ואולם הרעיון, שהֵעֵזו להטיל עליה צל של חשד כזה, הרעיש אותה כל-כך, עד שמִדי זכרה אותו היה כפשע בינה ובין היסטריקה, וכחצי-תריסר פעמים היתה מוכנת ומזֻמנת להתעלף – ובודאי היתה מוציאה את מחשבתה זו אל הפֹעַל, אלמלא פִקוחה והשגחתה השוקדת של השומרת-לראשה ובקשות-הסליחה המרֻבות של הבעל הנכנע. ורק לאחרי שאותו היצור האֻמלל קבל שכרו משֻׁלם, בדברי-כבושים ובמוסר השכל ובגערות-נזיפה, ולאחרי שהֻטל באימה ופחד ונכנע ונדכה עד לאותה המדרגה השפלה, הראויה לו, רק אז שבה מרת פט לאיתנה, ושלשתם ישבו אל השלחן לסעודת-שחרית.

– אקוה, מר וינקל– פתחה בעלת-הבית בבת-צחוק, שזרחה מבעד לעקבות דמעותיה – אקוה, כי לא תעלה על דעתך לקצר את ימי שבתך אתנו, בשֶׁל אותה הדבה המנִולת של העתון?

– זאת היא גם תקותי אני – החרה החזיק אחריה מר פט, שבסתר לבבו חפץ מאד, שאורחו יֵחָנק בחתיכת הצלי הקר, שהגיש באותו רגע לפיו, ובזה יבוא קץ מָחלט לישיבתו בביתם – גם אני אקוה כן.

– אני מודה לכם על רֹב טובכם – ענה מר וינקל – אבל היום בבקר קבלתי פתק מאת מר טופמן, המודיע אותי, כי מר פיקוִיק מבקש אותנו לבוא אליו לבוֹרי עוד היום; ולכן הננו לנסוע במרכבת הדיליג’נס, היוצאת מזה בצהרים.

– אבל הלא תשובו הלום? – אמרה מרת פט.

– כן, בודאי – ענה מר וינקל.

– בטוח אתה בזה בלי שום ספק? – אמרה מרת פט בזרקה בחשאי מבט רךְ אל אורחה.

– בלי שום ספק – הבטיח מר וינקל.

הסעודה עברה בשתיקה, כי כל אחד מן המסֻבים היה שקוע בהרהורי דאגתו וצערו הפרטי. מרת פט הצטערה על אבוד מחַזר נעים; מר פט התחרט על הבטחתו הנמהרה ליסר בשוט את עורך “האינדיפנדנט”; ומר וינקל היה מֵצֵר, מפני שהביא את עצמו לידי מצב לא-נעים כזה, בעוד שהוא נקי מכל עָון.

לבסוף הגיעה שעת-הצהרים, ואחרי כמה ברכות-פטורים והבטחות לשוב במהרה, עזב מר וינקל בנפש עגומה את הבית, שהיה בראשונה חביב עליו כל-כך.

– אם יערוב את לבו לשוב, אַרעיל אותו – הרהר מר פט, בפנותו אל הלשכה שבירכתי ביתו, ששם היה עושה את הברקים והרעמים של מאמריו.

– אם תעלה על דעתי לשוב הֵנה ולהתערב שוב בתוך הבריות הללו, אהיה ראוי בעצמי להִוָסר בשוטים – ולא יותר – הרהר מר וינקל, בשימו פעמיו אל “טַוס הכסף”.

חבריו כבר היו נכונים, וגם מרכבת הדיליג’נס היתה נכונה לצאת; ולא עבר חצי-שעה והפיקויקאים שלנו התגלגלו על אותה הדרך, אשר בה עבר זה לא כבר מר פיקויק עם משרתו הנאמן; ומפני שכבר תארנו את יפיה, לכן איננו רואים לנו חובה להוציא מפנקסו של מר סנודגרַס את תֵּאורו הפיוטי.

ליד פתח ה“מלאך” חכה להם סם וֶלר, שהכניס אותם תכף-ומיד לחדרו של מר פיקויק. שם מצאו, לתמהונם הגדול של מר וינקל ומר סנודגרס ולמבוכתו, הגדולה עוד יותר, של מר טופמן, את ורדל הזקן ואת טרונדל הצעיר.

– מה שלומך? – קרא הזקן בתפשו בחבה את ידו של מר טופמן – אל-נא תִבוך, ואל-נא תלבש צורה עגומה-רגשנית כזו. דברים כמו אלה אין להשיב, חבר זקן! למענה הייתי חפץ שתנשא לך; אך למענך שמח אני, שלא נפלה בגורלך. בן-חיל כמוך ימצא לו, במהרה בקרוב, אחרת, טובה ממנה – הלא?

ומתוך דברי תנחומים כאלה ספק לו הזקן על שכמו ויצחק מטוּב-לב.

– ומה שלומכם אתם, ידידי הנעימים? – הוסיף הזקן העליז, בלחצו את ידיהם של מר וינקל ומר סנודגרס בבת-אחת – זה עתה אמרתי לפיקויק, כי אדיר חפצי, שתבואו אלינו כֻּלכם לחג-הלֵדה. בביתנו תהיה אז חתֻנה – והפעם חתֻנה אמתית.

– חתֻנה! – קרא מר סנודגרס ופניו חָורו מאד.

– כן, חתֻנה. אך אל-נא תבהל – אבל הזקן בבדיחות-דעתו הרגילה – זאת תהיה רק חתֻנתו של טרונדל עם בֶּלה.

– אה, רק הם בלבד! – ענה מר סנודגרס בשאפו רוח ברוָחה, לאחרי שנשתחרר מן הספק הנורא שהעיק על לבו – אם-כן, אני מברך אותך במזל-טוב, סיר. ומה שלום יוסי?

– טוב עד מאד. הוא מתנמנם לרגעים, כמקדם.

– ואמך, והכהן, וכל בני-ביתך?

– שלום לכֻלם.

– ואיה – אמר מר טופמן בהתאמצות גלויה – ואיה היא, סיר?

– היא? – שָׁנה הג’נטלמן הזקן בנענעו ראשו בארשת של ערמה – האם כוָנתך לבת-אמי הטפשית? מה?

מר טופמן הרכין ראשו לאות, כי שאלתו היתה מכֻוֶנת באמת לרחל המרֻמה.

– היא עזבה אותנו ותלך לעיר רחוקה, לגור בבית אחת מקרובותיה – ענה הג’נטלמן הזקן – היא לא יכלה להביט בפני בנותי, ועל-כן הנחתי לה לנסוע ממנו. אבל, הנה הגיע זמן סעודת-הצהרים, ואתם בודאי רעבים מאד אחרי טלטול הדרך. אני רעב בלי שום נסיעה. אם כן, הבה, נגש אל המלאכה!

הסעודה נאכלה לתֵאבון, ואחרי גמר המלאכה, כאשר ישבו להם כֻלם סביב לשלחן בהרחבת-הדעת, ספר להם מר פיקויק את כל אשר קרהו באותו הלילה רב-העלילה, ואת הצלחת ערמתו הבזויה של י’ינגל בן-התֹפת. חבריו קצפו והתמרמרו מאד לשמע הדברים.

– ועד היום הזה – סִיֵם מר פיקויק את ספורו – עודני צולע על ירכי מן הרומטיסמוס, שאחזני באותו הגן.

– גם לי אֵרַע מאורע משֻׁנה – אמר מר וינקל בשחוק קל, ולבקשת מר פיקויק ספר בפרוטרוט את דבר כתב-הפלסתר של “האינדיפנדַנט” ואת התרגשותו של ידידם העורך, שבאה בעקבן.

בשעת ספורו של מר וינקל נתכרכמו פניו של מר פיקויק. החברים הרגישו בזאת, ולאחרי שגמר מר וינקל את ספורו החרישו כלם. ומר פיקויק הכה באגרופו על השלחן בכל כחו, ויאמר כדברים האלה:

– הלא נפלא הדבר, וכפי הנראה כך נגזר עלינו, כי בכל בית אשר תדרוך בו כף רגלנו, נכניס מהומה ומבוכה במדה ידועה! או אולי צריך אני לראות בזה סִמן לחֹסר זהירות ולמעוט ענוה, או – רע מזה – רֹע-לב וקלקול המוסר של חברי ותלמידי? תחת צל קורתו של כל בית, שהם מתארחים בו, הם מפריעים את מנוחת הלב ואת אשרה של איזו אשה בוטחת תמימה. ואני שואל: האין זה – –

מר פיקויק היה מוסיף בּודאי לדבר בסגנון זה עוד זמן רב, אלמלא נפסק נאומו הנמלץ על-ידי כניסתו של סם, שבא החדרה ומכתב בידו. אז העביר האדם הגדול את מטפחתו על מצחו, הסיר את משקפיו מעל עיניו ושפשף אותם והרכיבם שוב על חָטמו, וקולו היה רך ונוח ככל הימים בשאלו את משרתו:

–מה זה הבאת, סם?

– הייתי זה עתה בבית-הדֹאר ומצאתי את המכתב הזה, שמֻנח שם זה שני ימים. הוא חתום בחֹמר-חֹתם והאדריסה כתובה באותיות עגֻלות.

– הכתב אינו ידוע לי כלל – אמר מר פיקויק בפתחו את המכתב – אל רחום וחנון! מה זאת? אין זה כי אם שחוק של לץ. הן אי-אפשר – אי-אפשר – שיהיה הדבר אמת.

– מה זאת? – שאלו כל המסֻבים קול אחד.

– אקוה, כי לא מת איש? – אמר מר ורדל, נפעם מאד למראה פניו של מר פיקויק, שנעוו מזועה.

מר פיקויק לא ענה כלום, אלא הושיט את המכתב למר טופמן היושב ממולו ובקש אותו לקראו בקול רם; והוא עצמו הטה ראשו לאחור על גב-הכסא בארשת של תמהון תוהֶה, נורא למראה.

בקול רועד קרא מר טופמן את דברי המכתב, לאמר:

פרִימֶנס-קוֹרט, קוֹרנהִיל, 28 אבגוסט, 1830.

ברדל בתביעה אל פיקויק.

סיר, מרת מרתא ברדל מלאה את ידינו לתבוע אותך לדין על אשר לא קִיַמת את הבטחתך לִשׂא אותה, והיא שׁמה את הנזק והצער והבֹּשת שהגיע לה על-ידי חלול הבטחתך, לסך של אלף וחמש מאות ליטרה; ועל-כן אנו נוטלים לנו רשות להודיעך, כי כבר הגשנו את כתב-הקובלנה עליך לבית-דין, במחלקת “התביעות הפשוטות”, ומבקשים ממך להודיענו בפוסטה החוזרת: את שֵׁם עורך-דינך בלונדון, אשר יעמוד למשפט מצד הנתבע.

והננו, אדון נכבד, עבדיך הנכנעים

דוֹדסוֹן ופוֹג.

אל מר שמואל פיקויק.

השתוממותם של המסֻבים גדלה כל-כך, עד שלא יכלו להוציא הגה מפיהם: כל אחד הביט בפחד ודאגה אל שכנו או אל מר פיקויק. לבסוף הפריע מר טופמן את הדומיה, בִשנותו בדרך מוכני:

– דודסון ופוג.

– ברדל ופיקויק – פטפט מר סנודגרַס בנפש פזורה.

– אשרה ומנוחת לבה של איזו אשה בוטחת, תמימה – דובב מר וינקל מתוך הרהור.

– הלא זה קשר! קרא מר פיקויק לבסוף, לאחרי ששב אליו כח-הדבור – זהו קשר, קנוניה נתעבה בין שני המסיתים והמדיחים הללו, רודפי-הבצע, דוֹדסון ופוֹג. על דעתה של מרת ברדל לא היתה עולה מעולם לעשות כדבר הזה – לבה לא היה נותנה לעשות זאת – גם אין לה כל זכות ונמוק לכך. פשוט, מגֻחך הדבר, מגֻחך!

– בנוגע ללבה – העיר מר וינקל בבת-צחוק – הנך אתה, בודאי, השופט היותר מֻמחֶה לכך. ואולם בנוגע לזכותה ונמוקה, הריני מחֻיב להגיד לך – אף שאינני רוצה כלל להעציב את רוחך – כי דודסון ופוג בקיאים ומֻמחים בענינים כאלה הרבה יותר מכל אחד מאתנו.

– זהו רק נסיון נבזה להוציא כסף ממני – אמר מר פיקויק.

– אקוה, כי כן הוא – אמר מר ורדל בשֵׁעול קצר ויבש.

– מי זה שמע אותי מדַבר אִתה, כל הימים, בלשון אחרת מזו של דַיָר עם בעלת-הבית שלו? – הוסיף מר פיקויק בהתרגשות עצומה – מי זה ראה אותי מעולם מתיחד עמה? שום אדם! אף לא אחד מחברי היושבים פה אתנו –

– מלבד פעם אחת – הפסיקו מר טופמן.

פניו של מר פיקויק האדימו והלבינו חליפות.

– אה, זה חשוב מאד! – קרא מר ורדל – אך אקוה, כי גם בפעם ההיא לא נפל שום דבר חשוד ביניהם?

מר טופמן הציץ בבַיְשָׁנות ופחדנות אל מנהיגו ויען:

– כמובן, שום דבר חשוד – אבל – איני יודע איך קרה הדבר – אך זכורני, שהיא היתה תפושה בזרועותיו וראשה נטוי לאחור.

– אל-אלהים! – קרא מר פיקויק, כשנצנץ פתאם במוחו בתכלית הבהירות זכרונה של אותה הסצינה, שאליה התכַּון מר טופמן – איזה משל נורא של כח-המקרה והזדמנות-המאורעות! באמת, כך היה הדבר – כך היה באמת.

– וחברנו הנכבד התאמץ להפיג את עצבונה – מִלא אחריהם מר וינקל בקצת רִשעות.

– כן עשיתי באמת – קרא מר פיקויק – אין בדעתי כלל לכחד את הדבר. כן היה באמת.

– הו, הו – קרא מר ורדל – בשביל דבר שאין בו שום שמץ פסול וחשד, הרי הפרטים הללו, לכל-הפחות, משֻׁנים קצת. הַ הַ הַ, פיקויק! כלב ערום שכמותך!

והוא נתן קולו בצחוק אדיר, עד שצלצלו הכוסות שעל השלחן.

– איזו הצטרפות איֻמה של אמתיות מדֻמות! – קרא מר פיקויק בתמכו את סנטרו בשתי ידיו – וינקל, טופמן, אני מבקש מכם סליחה על הדברים, שהעירותי קֹדם לכן. כֻּלנו, שלשתנו, הננו קרבנות של צֵרופי מקרים משֻׁנים, וביחוד אני.

ומתוך התנצלות זו כבש האדם הגדול את פניו בכפות-ידיו והשתקע בהרהורים, בעת שורדל הזקן ירה אל המסֻבים רמיזות וקריצות על-אודותיו.

– אבל איך שהוא, רוצה וצריך אני, שיתבררו ויתלבנו הדברים! – קרא מר פיקויק בהרימו את ראשו ובהלמו באגרופו על השלחן – צריך אני לראות אותם השֻׁתפים היפים דוֹדסוֹן ופוֹג! מחר אסע לונדונה.

– לא מחר! – העיר מר ורדל – עד יום מחר לא יחדל צלעך.

– אם-כן מחרתים.

– מחרתים הוא יום הראשון לחדש סֶפטֶמבר, ואתה הבטחת לרכּׂב אתנו עד לקרקעותיו של סיר גִ’יוֹפרִי מֶנִינג, ולכל-הפחות לבוא אלינו לסעודת-הבֹקר, אם לא תוכל להשתתף בציד.

– אם-כן, ביום שאחרי מחרתים, ביום ה'. סם!

– סיר? – השיב סם.

– הזמן שני מקומות על גג מרכבת הדיליג’נס, ההולכת לונדונה ביום ה' בבֹקר, בשבילך ובשבילי.

– טוב מאד, סיר.

מר וֶלר עזב את החדר וילך למלא את פקודת אדונו, כשידיו תחובות לו בכיסי-בגדו ועיניו נעוצות בקרקע.

אדם משֻׁנה הוא האדון הגדול שלי – אמר בלבו בצעדו לאטו במעלֵה הרחוב – לרדוף אחרי אותה מרת ברדל, שמלבד שנותיה המרֻבות יש לה עוד פרי-בטן לא-קטן, בתור הוספה! וכן הם כל אותם הרַוָקים הזקנים, אף שהם מעמידים פניהם כפרושים קדושים. ובכל זה לא היתה עולה על דעתי, שהוא יעשה כזאת – לא היתה עולה על דעתי כלל!

ומתוך הרהורים מוסריים כאלה שָׂם מר שמואל וֶלר את פעמיו ללשכת-הפקידות של הדיליג’נס.

פרק יט: יום נעים ושמח, שאחריתו לא-נעימה כלל.

הצפרים המאֻשרות, אשר, לשַׁלותן ולמנוחת לבן, לא ידעו, בתמימותן הברוכה, מאומה מן ההכנות שנעשו להבעיתן ולהדהימן, קִדמו את יום הראשון לחֹדש ספטמבר, בלי-ספק, בשמחה רבה, כאחד הבקרים היותר יפים ונעימים שראו בתקופה זו. הרבה מן הקוראים13 הצעירים, שטִיְלו להם בנחת-רוח בין הקַשים של השדות שנקצרו, עם כל החֻצפה והשחצנות של בני-הנעורים; והרבה מן הזקנים שבהם, שהציצו מתוך עיניהם הקטנות והעגֻלות על קלות-ראש זו, במבט-בוז של עוף שקנה חכמה ונסיון, – כאלה כן אלה לא חשו ולא הרגישו את הרעה הגדולה הבאה עליהם, ובחדוה רבה התענגו על אויר הבֹקר הרענן, ושעות מועטות אחרי-כן שכבו פגרים מתים על-פני הארץ. אבל נחדל-נא מזה, פן תתקוף אותנו רגשנות יתרה; הבה, נוסיף-נא לספר דברים כהוָיָתם.

ובכן, בלשון בני-אדם פשוטה, היה אותו הבֹקר יפֶה מאד, נחמד ונעים כל-כך, עד שקשה היה להאמין, שכבר חלפו ונגוזו הירחים המעטים של קיץ אנגלי. המשוכות, השדות והאילנות, הגבעות ואדמת הבֹּץ, חשפו לעיני הרואים שפעת-צבעים של ירקרק עז. רק זעיר-שם, זעיר-שם, הזכיר איזה עלה נושר או איזו נקֻדה צהֻבּה, שהתערבה בין גַוְני הקיץ, כי הסתיו ממשמש ובא, פני השמים היו טהורים מכל שמץ-עב, השמש יצא על הארץ בהיר וחם, האויר היה מלא רִנַת צפרים וזמזום של רבבות רמשי-קיץ, והגנים, מטֻפלים בהמון-פרחים מכל הגַוְנים, נצנצו בטל-בֹקר בשכבות אבני-חן מתנוססות. בקִצור: על הכל היה טבוע עוד חותמו של הקיץ, ושום אחד מגוָניו הנחמדים לא נטשטש עדַין.

ובבֹקר מהֻדר זה, במרכבה מגֻלה, יצאו לפעלם, לצוד ציִד, שלשת הפיקויקאים (מר סנודגרס בחר לשבת בית) ומר ורדל ומר טרונדל, עם סם וֶלר, שתפש לו מקום על הדוכן ליד הרַכב. המרכבה עמדה לפני שער של בית ישן, לשפת המסלה. ליד השער חכה להם ציָד גבה-קומה ודק-בשר, עם נער יחף למחצה, לבוש מכנסי-עור ארֻכים: לכל אחד מהם זוג של כלבים, ועל כתפו תלוי לו ילקוט-צַיָדים מרֻבֵּה-הכמות.

– הגידה-נא לי – לחש מר וינקל באזנו של מר ורדל, כשנגש האדם הגבוה להוריד את הדום-המרכבה – האמנם חושבים הם, כי אנחנו נצוד ציד רב כל-כך, עד כדי למלא את השקים הגדולים הללו?

– למלא את השקים! – קרא ורדל הזקן – אלהים עמך! אתה תמלא את האחד, ואני את השני, ואחרי-כן נתחוב לתוך כיסי בגדי-הציד שלנו, ועוד ימצא לנו ציד די-והותר.

מר וינקל ירד מן המרכבה, בלי ענות דבר על הערה זו; אבל בלבו חשב, כי אם יצטרכו בני-החבורה לעמוד ביער ולחכות עד אשר ימלא הוא את הילקוט המיֻעד לו, אזי יש לחוש שיצטננו כֻלם ואף אחד מהם לא ימָלט מִנַזלת.

– הו, הו, יוּנא, בתולה זקנה; ואתה, דיף, עמוד על מקומך – אמר ורדל בלטפו את הכלבים – ומה, מרטין? סיר גִ’יופרי עודנו בשוֹטלנד?

הציד הארֹך ענה “הן”, בעוד שהוא מביט בתמהון, פעם אל מר וינקל, שאחז את רובהו אחיזה משֻׁנה כל-כך, עד שנראה כאִלו חפץ, שכיס-בגדו יפתח את המַקור תחתיו, ופעם אל מר טופמן, שאחז את שלו אחיזה משֻׁנה עוד יותר, שנראה כאִלו הוא ירא ממנו – ויש רגלים לדבר, שהרגשה זו מלאה באמת את לבו של הפיקויקאי הזה באותה שעה.

– ידידי אלה אינם בקיאים עֲדַין כל-כך באותה אֻמנות, מרטין – אמר מר ורדל, שהרגיש במבטי-תמהונו של הציד – הלא ידעת: כל דבר דורש רגילות. לא יעברו ימים מועטים וגם הם יהיו רובים מצֻינים. טעיתי – יסלח-נא לי ידידי מר וינקל – הוא כבר בעל-נסיון במקצוע זה.

בתשובה על הקומפּלימנט הזה חִיך מר וינקל בשפה רפה לתוך המטפחת הכחֻלה שעל צוארו! אך מתוך מבוכת ענוָתו בא באיזה סכסוך מסתורי עם רובהו, שאִלו היה זה ממֻלא, היה ממית אותו לאלתר.

– אל-נא תחזיק, סיר, ברובה שלך אחיזה משֻׁנה כזו, ביחוד לכשיהיה ממֻלא – העיר לו הציָד הארֹך בפנים זועפות – ואם לאו, יקחני השד, אם לא תהפוך את מי מאתנו לחתיכת בשר צונן.

נבוך ונכלם מן העצה הטובה הזאת, מהר מר וינקל לשַנות את מצב רובהו לטוב, אך בהחפזו הביא את קָנהו במגע מוחשי מאד עם ראשו של מר וֶלר.

– הו, הו – קרא סם בהרימו את מגבעתו שהָשלכה ארצה ובשפשפו את רקתו שנחבלה – אם תלך בכחך זה, אזי תמלא ביריה אחת את כל השק ולא תניח חיים לכל בריה!

לשמע הדברים האלה צִהֵל הנער, בעל מכנסי-העור הארֻכים לבלי-קץ, את קולו בצחוק פרוע, וכרגע לבש צורה רצינית, כאִלו התפרץ הצחוק מפי אחר; ומשום-כך הביט עליו מר וינקל ברֻגזה מלאה הוד וגאון.

– לאן צוית להביא לנו את הלגימה, מרטין? – שאל מר ורדל.

– על גבעת האלון בשעה השתים-עשרה, סיר.

– הלא זאת, כמדֻמני, אדמת סיר ג’יופרי – הלא?

– לא סיר, אבל היא סמוכה לגבולו, אדמת הקפיטן בולדוִיג היא; אך איש לא יפריע אותנו שם, והמקום יפה מאד.

– טוב מאד – ענה ורדל הזקן – ועתה, מוטב שנמהר לצאת לפעלנו. הלא תבוא שמה לעת הצהרים, פיקויק?

מר פיקויק חפץ מאד להשתתף בציד – בתור צופה ומביט, כמובן – ביחוד מפני שהיה חרד ודואג לשלֵמות גופו ואבריו של מר וינקל. ומלבד זה, הנה בבֹקר מהֻדר כל-כך, הלא צער וסִגוף גדול הוא לשוב הביתה, בעת שהחברים הולכים להתענג על טובו ויפיו. כי על-כן היו פניו של מר פיקויק עגומים מאד בענותו:

– כן – הלא צריך אני –

– כלום אין הג’נטלמן ציָד? – שאל האיש הארֹך.

– לא – ענה מר ורדל – ומלבד זה הוא צולע לפי-שעה.

– חפץ הייתי מאד מאד ללכת עמכם למקום הציד – אמר מר פיקויק בתוגה.

רגעים מועטים החרישו כֻלם, מתוך השתתפות בצערו.

– שם מאחרי הגדר יש עגלת-יד – הפסיק הנער אֶרֶךְ-המכנסים את הדומיה – ואם משרתו של הג’נטלמן יוֹבילהו בה בנתיבות, הרי יוכל להִמצא בקרבתנו כל עת הציד; ועל הגדרות והמשוכות היינו נושאים אותו יחדו.

– זאת היא עצה מחֻכמה! – קרא סם, שהיה נוגע בדבר. כי עזה תשוקתו לחזות בציד – עצה מחֻכמה! יפֶה דרשת, חזירזיר! כרגע אביא את עגלת-היד.

אבל כאן קמה מניעה חדשה, הציד הארֹך מחה בכל תׂקף נגד ההצעה, שג’נטלמן המובל בעגלת-יד ישתתף בחבורה של צידים: שהרי זה נגד כל החֻקים והנמוסים המֻקבלים באֻמת הנִמרודים.

זו היתה טענה חזקה – אך סוף-סוף עלתה בידם לפַיְסו ולהרגיעו בדברים רכים ובמזונות ומיני תרגימא; והוא עצמו הֵשך את חמתו בלטיפות-אגרוף על ראשו של הנער בעל-ההצעה. ובכן הושיבו את מר פיקויק בעגלת-היד, והחבורה שָׂמה לדרך פעמיה: מר ורדל והציָד בראש, להורות את הדרך, ומר פיקויק בעגלה המובלת בידי סם, כמאסף לכל המחנה.

– עמוד, סם! – קרא פיקויק לאחרי שעברו את חצי השדה הראשון.

– מה זה אֵרַע שוב? – שאל מר ורדל.

– לא ארשה להסיע את העגלה אף צעד אחד הלאה, אם לא ישא וינקל את רובהו באופן אחר – הודיע מר פיקויק בהחלטה תקיפה.

– וכיצד עלי לשאתו? – שאל וינקל העלוב.

– שָׂאֵהו בפיו למטה – ענהו מר פיקויק.

– אבל הרי זה שלא כדרך הציָדים – טען מר וינקל.

– אחת היא לי, אם זה כדרך הציָדים או לא – השיב מר פיקויק – העִקר הוא, שאינני חפץ לֵהָרג ביריה בעגלת-יד, משום איזו נמוסים חיצוניים שלך, וכדי לעשות כרצונו של מי-שהוא.

– אני יודע מראש, כי הג’נטלמן הזה ישלשל את זיוּן רובהו לתוךְ גופו של אחד מאתנו, בטרם נמצא את ידינו ורגלינו – נהם הציָד הארֹך.

– יהי כן, אני לא אעמוד עוד על דעתי – אמר וינקל האֻמלל בהפכו את קנה-הרובה למטה.

– פקוח-נפש דוחה כל מצוות הנמוס – העיר סם, והחבורה זזה שוב ממקומה.

לא עברו אַמות מועטות והנה נשמע שוב קולו של מר פיקויק הקורא בכח:

– עמדו!

– מה עוד? – שאל ורדל.

– רובהו של טופמן אינו תפוס כהוגן; אני יודע בבֵרור, שסכנה נשקפה ממנו – ענה מר פיקויק.

– מה? סכנה? כיצד? – קרא מר טופמן בהתרגשות עצומה.

– בודאי יש בו סכנה, אם תוסיף לשאתו כך – אמר מר פיקויק – צר לי מאד, שאני בא שוב בטענה ותביעה, אבל אני מכריז ומודיע, כי לא אזוז מכאן אף מלֹא פסיעה אחת, אם לא תשאהו כנשיאת וינקל.

– גם אני חושב, כי זה עדיף, סיר – הסכים גם הציָד הארֹך – ואם לאו, תוכל על-נקלה להשקיע את הזיון בבטנך שלך כמו בזו של אחרים.

מר טופמן מהר, ברצון גדול, להפוך את רובהו כחפץ הקהל, והחבורה שָׂמה שוב לדרך פעמיה, עם שני הפיקויקאים המתלמדים, שנשאו את רוביהם הפוכים למטה, כחַיָלים אחרי ארונו של מלך.

פתאם עמדו הכלבים תחתם, וכרגע עצרו גם הציָדים במהלכם.

– מה זה היה לרגליהם של הכלבים? – שאל מר וינקל בלחישה – כמה משֻׁנה עמידתם!

– הס! – לחש לו מר ורדל – האינך רואה, כי עמדו לצַיֵּן?

– לצַיֵּן? – שָׁנה מר וינקל בהביטו סביבותיו, כאלו קוה לגלות איזו פִּנה יפה בנוף זה, שהכלבים הפקחים רוצים לעורר את הלבבות עליה – מה הם מצַיְנים ומראים בעמידתם?

– פקח עיניך! – קרא מר ורדל, שמתוך התרגשות צַיְדנית לא שמע כלל את השאלה – הנה הנם!

באויר קם שאון עז של משק-כנפים, שהרתיע את מר וינקל לאחוריו, כאִלו ירו בו בעצמו. אחרי-כן התפרצו שתי יריות, ושני פתילי עשן דקים הסתלסלו באויר על השדה.

– איה? איפה הם? – קרא מר וינקל בהתרגשות עצומה, בפנותו סביבותיו לכל רוחות השמים – אים אפוא? הגידו-נא לי, מתי אירה. איה, איפה הם?

– איָם? – ענה מר ורדל, בהרימו מעל הארץ זוג של קוראים, שזרקו הכלבים לרגליו – הנה הנם!

– לא לאלה אני מתכַּוֵּן, אני שואל לאחרים, לאותם שחיים – אמר וינקל הנבוך.

– לעת כזאת הם כבר רחוקים מאד מכאן, בלי-ספק – ענה ורדל בקרירות, בשובו למַלא את רובהו.

– כפי הנראה, תזדמן לנו בעוד חמשה רגעים, כנופיה חדשה של אותם העופות – אמר הציד הארֹך – ואם יתחיל הג’נטלמן לירות עתה, אזי אפשר שתתפרץ היריה מקנה-רובהו למועד הנכון, בעת שיתרוממו לפרוח באויר.

– הַ הַ הַ! – הרעים מר וֶלר במצהלות-צחוק.

– סם! – קרא מר פיקויק, שנכמרו רחמיו על חברו הנבוך ונכלם.

– סיר?

– אל תצחק!

– חלילה לי מזה! – ענה סם בהכנעה. אך כדי לתת לעצמו קצת פצוי על האִסור הזה, עמד מאחרי עגלת-היד והתחיל מעַוה את פניו בהעויות משֻׁנות, להנאתו העצומה של הנער אֶרֶךְ-המכנסים, שהתפרץ בצחוק אדיר, ועל זה קבל סטירה הגונה מידו הרחבה של הציד הארֹך, שבקש לו תֹאֲנה להִסב, כדי להסתיר את הגִחוך, שתקף אותו בעצמו.

– חזק, נער זקן! – קרא מר ורדל אל מר טופמן – הפעם היטבת לירות!

– כן נראה גם לי – ענה מר טופמן ברגש-גאון של הכרת-ערכו.

– יפה ירית. בודאי יעלה בידך איזה ציד בפעם הבאה, אם רק תכַון יפה. הלא זה נעים מאד – מה?

– כן, נעים מאד – השיב מר טופמן – אבל זה נוקף את הכתף כדבעי. כמעט שנפלתי על-גבי! ואמנם לא עלתה על דעתי כלל, כי רובים קטנים כאלה חובטים והודפים ככה.

– אין דבר, ברבות הימים תתרגל לכך! – אמר הג’נטלמן הזקן בחיוך – ומה? הכל נכון לדרך? ובעגלת-היד גם כן הכל מוכן ומזֻמן?

– הכל שלום, סיר! – ענה מר וֶלר.

– אם כן, נלכה הלאה.

– התחזק על מושבך יפה, סיר! – הזהיר סם את אדונו, בהרימו את מוטות-העגלה.

– כן, כן – ענה מר פיקויק; והאֹרחה יצאה לדרכה במהירות הדרושה.

– עתה צריכה העגלה להֵחשל אחרינו, כדי לעמוד רחוק מעט מן החבורה – קרא מר ורדל אל סם, לאחרי שהעבירו את מר פיקויק בשלום מעל לגדר והושיבוהו שוב בעגלתו.

– שומע אני, סיר – ענה מר וֶלר ויעצור בהובלתו.

– ואתה, וינקל – הוסיף הג’נטלמן הזקן – לֵך עתה בעקבותי והשתדל-נא לבל תאחר הפעם.

– אל תדאג לזאת – ענה מר וינקל – הפעם לא אאחר. כלום הם “מצַינים” שוב?

– לא, עֲדַין לא. ועתה החרישה-נא!

והם הלכו לאטם בשתיקה גמורה, וכך היו משיגים בודאי את מטרתם, אלמלא עלתה פתאם על דעתו של מר וינקל לעשות איבולוציות משֻׁנות עם רובהו, ומתוך-כך התפרצה מִקָנהו יריה, דוקא ברגע המכריע, ממעל לראשו של הנער בעל מכנסי-העור, שהיתה פוגעת בדיוק במוחו של הציד הארֹך אִלו עמד על מקומו הרגיל באותו רגע.

– בשם אלהים! מה הכריח אותך לירות ברגע זה? – שאל מר ורדל בהביטו למעלה ובראותו, כי העופות פרחו להם, שלמים בכל אבריהם.

– חי נפשי, אם ראיתי מִיָמי רובה כזה! – ענה מר וינקל העלוב, בהסתכלו בעֹמק העיון במַקור של רובהו, כאלו היה אפשר להחזיר הכל למוטב בהבטה זו – הן הוא, פשוט, מורה מאליו. וכן יעשה תמיד.

– כן יעשה תמיד! הוא מורה מאליו! – אמר מר ורדל בקצת התמרמרות – אם כן, מי יודע, אם לא יהיה רצון מלפניו להרוג את מי-שהוא!

– בודאי יארע כזה במהרה בקרוב, סיר – העיר הציָד הארֹך בלחש כמתנבא.

– מה פשר דבריך אלה, סיר? – שאל מר וינקל בתרעֹמת.

– אין דבר, סיר, אין דבר – ענה הציד הארֹך – אני הנני בגפי, אינני בעל-משפחה; ואמו של הנער הזה שבכאן תקבל מידי סיר גִ’יופרי סכום הגון, אם יֵהָרג בנה על אדמתו, מַלא את רובך שוב, סיר, מַלא-נא!

– קחו מידו את הרובה! – שאג מר פיקויק מתוך עגלתו, נרעש ונפחד מאד לשמע נבואתו הרעה של הציד הארך – קחו-נא! הלא שמעתם!

אבל שום איש מן החבורה לא אבה למלא את הפקֻדה הזאת; ומר וינקל, לאחרי שֶׁיָרה מבט של מרי ומרד כלפי מורהו ומנהיגו, מִלא שוב את רובהו, וילך הלאה עם שאר בני-החבורה.

הננו רואים לנו חובה להודיע, על-פי עדותו המֻבהקה של מר פיקויק ברשימותיו, כי מר טופמן התנהג עם רובהו שלו ביתר זהירות וביתר בינה ממר וינקל. ואולם עובדה זו אינה מפחיתה כלל את ערכו של זה בתור בקי ומֻמחה בכל הענינים הנוגעים לספורט; כי, כמו שהעיר יפה מר פיקויק, מאז מעולם ובכל הדורות נמצאו פילוסופים מצֻינים, שהיו מאורות גדולים בתֵּאוריה של המדעים. וכשנִסו להוציא את תורתם אל הפֹעל, לא מצאו למעשה את ידיהם ורגליהם.

שִׁיטתו של מר טופמן היתה, כרב ההמצאות הנעלות, פשוטה עד מאד. בחריפותו ומהירות תפיסתו של גאון אמתי בא תכף-ומיד לידי הכרה, כי שתי המטרות הראשיות, שאליהן יש לשאוף בציד, הן: א) לירות מבלי הזיק לעצמו; ב) לירות בלי סכנת-נפשות לבני-החבורה. ומזה יוצא, כי התחבולה היותר מעֻלה להשגתן – (אם אי-אפשר להפטר מן המלאכה הקשה של היריה בכלל) – היא, לעצֹם את העינים ולירות באויר.

ופעם אחת, כשהתנהג בדיוק לפי הכלל הגדול הזה, ובפקחו את עיניו לאחרי היריה, ראה והנה קורא גדול ושמן נופל פצוע על הארץ. הוא אמר כבר ללכת אל מר ורדל ולהביע לו שמחתו וברכתו על הצלחתו שאינה פוסקת, והנה הג’נטלמן הזקן נגש אליו ובלחצו את ידו בחֹם קרא:

– טופמן, בחרת את העוף המצֻין הזה לך מכל הכנופיה?

– לא – ענה מר טופמן – כלל וכלל לא!

– אל-נא תשתמט, ידידי! – אמר ורדל – בעיני ראיתי איך בחרת14 אותו לך – אני הסתכלתי בך, כשהרימות את רובך לכַונו למעלה. ואני מחֻיב להגיד לך, כי המורה המֻבחר שבעולם לא היה מיטיב לעשות ממך. זו היתה יריה נפלאה, מצֻינה במינה! עתה רואה אני, שאינך כלל טירון למלאכה זו, כמו שחשבתי בתחלה. בטוח אני, שהנך זקן ורגיל.

לשוא מחה מר טופמן בחיוך של ענוה נגד התשבחות הללו, שאינן ראויות להנתן לו כלל; לשוא הבטיח בכל תקף, כי מעולם לא השתתף בשום ציד. איש לא האמין לדבריו. ולא עוד, אלא שהחיוך הענוִתני שלו נתקבל כסִמן מֻבהק, שהוא משתדל להעלים את האמת. ומן-הוא והלאה יצא לו שֵׁם של רובה-ציד מצֻין. ואמנם לא זה שם-התהלה האחד, שנרכש בדרך קלה כזו, וגם אין מקרים מֻצלחים כאלה מצוּים רק בציד-קוראים.

ובינתַּיִם עורר מר וינקל קולות וברקים ביריותיו, והתעטף בענני-עשן של אבק-שרפה, וכלום לא העלה בידו. עתים עפו יריותיו אל לב-השמים, ועתים טסו על-פני האדמה, סמוך לשטח כל-כך, שחיי שני הכלבים היו בסכנה גדולה. בתור מִשחק של דמיון חפשי היו היריות, רבות-החליפות הללו מענְינות עד מאד; אבל בתור יריות, המכֻוָנות לתכלית מעשית ולעצם ידוע, לא השיגו את מטרתן כלל וכלל. יש פתגם שגור ומקֻבל בעם: “לכל כדור יש המחאה על דירה, מוכנת לו מראש”. ואם הפתגם נכון גם על רסיסי העופרת של רובי-הצידים, אזי יש לשער, כי אותם שברובהו של מר וינקל היו מין אסופים אמללים, משוללי זכיותיהם הטבעיות, שהָשלכו על-פני תבל בלי השגחה ובלי שום המחאה על דירה.

– ומה? – אמר מר ורדל, בגשתו אל העגלה ובמחותו פלגי זעה מעל פניו העליזים-המאָדמים – יום בוער כתנור, מה?

– כן הוא באמת – ענה מר פיקויק – השמש לוהטת גם אותי היושב בָּטל בצל, ואף כי אתכם העמלים ויגעים!

– אין לכחד, חם מאד – אמר הג’נטלמן הזקן – ואולם הנה כבר עברה השעה השתים-עשרה. רואה אתה שם את הגבעה הירֻקה?

– בודאי.

– זהו המקום אשר נׂאכל שם את ארוּחת-הבֹקר שלנו. חי יֻפּיטר! הנה הנער שלי מחכה לנו שם כבר עם הסל. הוא דַיקן; ממש דיוק של שעון!

– כן הוא באמת – אמר מר פיקויק ופניו נהרו – בחור משֻׁבח הוא. אתן לו שילינג בלי-אִחור. ועתה, סם, מהר להסיעני.

– התחזק יפה על מושבך, סיר – ענה מר וֶלר, שגם הוא החליף כֹח לשמע הבשורה הטובה על-אודות הארוחה – פנה דרך, בעל מכנסי-העור! “אם אתה מוקיר את חיי ככל ערכם, הזהר-נא שלא תשליכני מן הקרון”, כמו שאמר אותו הג’נטלמן אל הרַכָּב, כשהוּבל אל התליה.

ובהרחיבו את צעדיו גלגל סם את העגלה בנשימה אחת עד לראש הגבעה, ובזריזות מצֻינה ירה את אדוניו מתוכה סמוך לסל ממש, וכרגע התחיל לפַתח את זה ולהריקו.

– פשטידה ממֻלֵאת בבשר-עגל – דובב לעצמו בסדרו את המאכלים על-פני הדשא – מאכל יפה, ביחוד כשאתה מכיר בגבירה, שהכינה אותו ואתה מֻבטח, שאין זה בשר-חתול. וסוף-כל-סוף גם זה לא יועיל. שהרי הוא דומה כל-כך לבשר-עגל, עד שגם עושה-הפשטידות בעצמו אינו יודע להבחין ביניהם.

– האמנם אינם יודעים? – שאל מר פיקויק.

– לא ולא, סיר – השיב מר וֶלר בנגעו במגבעתו בקצה אצבעותיו – פעם אחת גרתי עם עושה-פשטידות בבית אחד; זה היה איש נעים וחביב מאד, וגם בר-דעת כהוגן – חליטר מצֻין, שהיה עושה חליטות ופשטידות מכל הבא בידו. – “כמה חתולים אתה מגדל בביתך, מר ברוקס!” אמרתי אליו פעם אחת, לאחרי שהתרועענו בקֻרבה יתרה. – “כן, יש לי רב” אומר הוא. – “מסתמא אתה אוהב חתולים מאד”, אומר אני. – “אחרים חובבים אותם”, אומר הוא בקרצו אלי בעיניו, “אבל עתה אינה עונתם, אלא בחֹרף”. – “כיצד אינה עונתם?” אומר אני. – “כן הדבר”, אומר הוא, “כשהפֵּרות מבשילים, מכחישים החתולים”. – “מה היא כוָנתך?” אומר אני. – “כוָנתי”, אומר הוא, “שאיני רוצה להיות שֻׂתפם של העמלקים הללו, הקצבים, המעלים תמיד את מחיר הבשר. מר וֶלר”, לוחש הוא באזני בלחצו את ידי לחיצה שיש בה ממש, “אל תגיד את הדבר לאיש: העִקר הוא לדעת סוד התִּקון. הם באים אצלי כֻלם בחשבון, כל החיות העדינות הללו” – אומר הוא בהראותו באצבע על חתלתול מנֻמר נחמד – "ואני עושה מהם מטעמים שונים: ביפסטֶק, צלי-עגל, צלי-כליות – כרצון איש ואיש. יתר על-כן: אני יכׂל להפוך ביפסטק לצלי-עגל, או כליות לביפסטק, או שניהם לצלי-כבש, – כל זה מעשי ידי הוא בִּן-רגע, הכל לפי דרישת השוק ולפי השתנות טעם הקהל.

– זה היה, כפי-הנראה, בחור זריז ובעל-המצאות – העיר מר פיקויק מתוך הזדעזעות קלה.

– כן היה באמת, סיר – ענה סם, בהוסיפו להריק את הסל – והפשטידות שלו היו מצֻינות וטובות-טעם עד מאד. הנה לשון; זוהי דבר טוב מאד, אם רק אינה של אשה. הנה לחם – כתלי-חזיר, רעננים ומבהיקים ממש כמו בציור. צלי צונן, בפרוסות חתוכות – גם זה לא רע. אך מה שם באותם קנקנים של אבן? אולי יודע אתה, ציד15 צעיר?

– באחד שֵׁכר, ובשני פוּנש צונן – ענה הנער בהורידו מעל כתפו זוג של בקבוקי-אבן גדולים, המקֻשרים יחד ברצועת-עור.

– בסך-הכל: סעֻדת-שחרית מספקת למדי – אמר סם בזונו את עיניו במערכה שסִדר על-פני הדשא – ועתה, ג’נטלמנים, “השתערו-נא”, כמו שאמרו האנגלים אל הצרפתים בחרזם אותם על כידוניהם.

כמובן לא היה כל צֹרך לִשנות את ההזמנה. כל בני-החבורה “השתערו” על הסעֻדה השמֵנה בכוָנה עצומה לעשות אִתה כלה. ולא הרחק מן החבורה תפסו להם מקום על הדשא: מר וֶלר, הציד הארֹך, הבחור שהביא את הסעֻדה והנער בעל מכנסי-העור; וגם הם השתדלו להשמיד בשקידה עצומה כל מה שהגיע לחלקם. עבֻתֵי אלון זקן פרשו צִלם המקרר על כל המסֻבים, ולנגד עיניהם השתרעו שדות וכרים, מֻפסקים במקומות שונים על-ידי משוכות רעננות ומֻכתרים בחורשות ויערים.

– זה יפה מאד, נחמד ונעים לאין-קץ! – קרא מר פיקויק, שעוֹר פניו המבהיקים התחיל מתקלף בשבתו לנגד השמש.

– כן הוא באמת, חבר זקן – השיב מר ורדל – הבה, נשתה כוס פונש.

– בכל לב ונפש – ענה מר פיקויק, וארשת ההנאה ונחת-הרוח, שהביעו כל רשמי פניו תכף לאחרי הגמיעה הראשונה, העידה, כי דבריו יצאו מן הלב באמת ובתמים.

טוב, טוב מאד – אמר מר פיקויק בקשקשו בשפתיו מתוך הנאה – אשתה-נא כוס שנית. משקה מקרר; מקרר מאד. הבה, רבותי – הוסיף מבלי סלק ידו מן הבקבוק – הבה, נשתה לחיי ידידינו שבדינגלי-דיל.

ברכת-הכוס הזאת נתקבלה במחיאות-כפים שואנות.

– אגיד לכם את אשר אעשה, כדי להחזיר לי את זריזות היריה שאבדה לי – אמר מר וינקל בכרתו לו לחם וכתלי-חזיר בסכין של כיס – אתלה פוחלץ של קורא על ראשו של מוֹט ואתחיל לירות בו, בתחלה במרחק מועט, ולאט לאט במרחק יותר ויותר גדול. מֻבטחני, שעל-ידי כך אתרגל יפה ביריה.

– ידעתי ג’נטלמן אחד, סיר – אמר מר וֶלר – שעשה כדבר הזה והתחיל לירות ברִחוק שתי אמות. אבל נסיון שני לא עשה עוד, כי ביריה הראשונה הבריח את העוף למרחקי-מרחקים, שאיש לא ראה עוד אף נוצה אחת ממנו.

– סם! – השמיע מר פיקויק.

– סיר? – השיב מר וֶלר.

– הואילה-נא לצפון בלבך את ספורי-המעשיות שלך, עד אשר ידָרשו ממך.

– כן אעשה, סיר.

אך כאן קרץ סם באֹפן מהֻדר כל-כך בעינו האחת, שלא נתעלמה מאחרי קִתון השֵׁכר, שהגיש לשפתיו באותו רגע, עד ששני הנערים התפתלו מצחוק, כאִלו אחזתם עוית, ואפילו הציָד הארֹך הואיל לחַיך קצת.

הפונש הקר הזה הוא לעילא ולעילא! – דִבר מר פיקויק בהביטו בעיון עמֹק אל בקבוק-האבן – וחֹם היום גדול מאד – ומה, טופמן? הלא תשתה עמי כוס פונש?

– בתענוג גדול – השיב מר טופמן.

ואחרי כוס זו שתה מר פיקויק עוד אחת. רק כדי להוָכח, אם אין קלִפת תפוחי-זהב בפונש, כי קלִפה זו היתה תמיד קשה לו. ואחרי אשר נוכח, כי אין כאן שום קלִפָה, שתה מר פיקויק עוד כוס אחת לחיי מר סנוֹדגרס, שחסר בחברתם. ואחרי-כן ראה לו חובה מתוך מדת-ישרו, לשאת ברכה על הכוס לחייו ולכבודו של המוזג הפֶלאי של המשקה המצֻין הזה.

השתיה התכופה הזאת פעלה פעולה כבירה על מר פיקויק: פניו נהרו מתוך עליצות זוֹרחת, גִחוך שאינו פוסק סלסל את שפתיו, ועיניו קרצו בלי-הרף מטוב-לב. תחת השפעת המשקה הקר, שהתגברה עוד יותר על-ידי חֹם היום הלוהט, התחיל מר פיקויק מתאמץ להעלות בזכרונו זמר אחד, ששמע בילדותו; ובראותו כי הנסיון אינו עולה יפה כלל, בקש להעיר ולעורר את כח-זכרונו בעזרת מספר מסֻים של כוסות-פונש חדשות; אבל תחבולה זו עשתה ממש ההֵפך ממה שחפץ: כי עתה לא רק שלא יכול להעלות בזכרונו את דברי הזמר, אלא שלא יכול עוד להוציא, בכלל, שום מלה מפיו. ולאחרונה, כאשר נסה לעמוד על רגליו ולנאום נאום, נפל אחורנית לתוך עגלתו, ובִן-רגע נשתקע בתרדמה עזה.

בינתַים החזירו את שרידי הסעֻדה אל הסל, ובני-החבורה אמרו לשׂים לדרך פעמיהם הלאה, והנה בדקו ומצאו שאי-אפשר בשום אֹפֶן להעיר את מר פיקויק מתרדמת שכרותו. התחילו מתוכחים, אם יסיע עתה סם את אדונו בעגלתו הביתה, או כי ישאר אתו כאן כמוֹת שהוא וִיחכה עד אשר יגמרו את צידם, ואז ישובו כֻּלם יחד הביתה. נתקבלה הדעה השנית, ויען כי הציד לא היה יכל להִמשך עוד יותר משעה אחת, ומתוך שמר וֶלר הפציר בם מאד להרשותו ללכת אתם, לכן החליטו לעזוב את מר פיקויק הנרדם בעגלתו, עד אשר ישובו מצידם ויקחוהו עמהם. ובכן הלכו כֻּלם לדרכם; ומר פיקויק נשאר נוחר בהנאה עצומה בצל האלון.

אין כל ספק, כי מר פיקויק היה מוסיף לנחור בצל עד שוב חבריו, ואם לא היו שבים למועד האמור, אזי – גם עד אשר כסה החשך את כל הככר, אך בתנאי, שלא יקום לו כל שטן ומפריע. אבל התנאי העִקרי הזה לא נתקיֵם: קם לו שטן, שלא נתנהו לנחור במנוחה.

הקפיטן בּוֹלדוִיג היה איש גוץ, מהיר-חמה, לבוש מעיל כחֹל עם צוארון שחור נקשה; בכל פעם כאשר הואיל לסַיֵר את נכסיו, היה לוקח אתו, מלבד מַטה של קנה הֹדי עם חִשוק נחֹשת, גם את אחד מגנניו עם סגנו, שהיו מקשיבים בהכנעה של עבדות לפִקודיו, שיצאו מפיו בזעף ובגַדלות וחשיבות הראויה לו: כי אחות אשתו של הקפיטן בולדויג נִשאה למרקיז, ולכן היה ביתו של הקפיטן “וִילה”, וקרקעותיו “אחֻזה”, והכל היה רם ונשגב ומאד נעלה.

עוד לא הספיק מר פיקויק לישון חצי-שעה, והנה הקפיטן בולדויג, בלוית שני גנניו, עבר על אותו המקום בצעדים רחבים, ככל אשר הרשה לו קֹצר-קומתו ורום מעמדו החברתי. וכאשר בא בקרבת האלון עמד לנוח, שאף רוח בנשימה ארֻכה והשקיף על הככר במבט מיֻחד, כאִלו חשב בלבו, שהנוף צריך להיות מאֻשר מאד על-ידי שימת-עינו זו; ואחרי-כן הקיש במטהו על הקרקע בתקיפות וקרא אל הגנן:

– הוּנט!

– הנני, סיר – ענה הגנן.

– סֹלוּ את הככר הזה למחר בבקר – השמעת, הונט?

– שומע אני, סיר.

– והשתדל, שהמקום הזה יהיה תמיד נקי כהוגן – השמעת?

– שומע אני, סיר.

– והזכֵר לי, להזמין מודעה גדולה על דף-עץ, להזהיר את הבריות, שלא יכנסו בגבולי, ולאַיֵם עליהם במוקשים ובתותחים נסתרים ובכל יתר הדברים, המועילים להרחיק את ההמון הגדול מאדמתי. שומע אתה? שומע אתה, הונט?

– לא אשכח, סיר.

– סלח-נא, סיר – אמר הגנן השני בגשתו עם מגבעתו בידו,

– מה-לך, וִילקִינס? מה קרך? – שאל הקפיטן בולדויג.

– סלח-נא, סיר, אך כמדֻמני, שהיום היו כאן אנשים זרים.

– האמנם? – קרא16 הקפיטן בהביטו מסביב בעינים מזָרות אימה.

– כן, סיר, וכמדֻמני, שהם ערכו כאן סעֻדה.

– ארורים הם וחֻצפתם! – שאג הקפיטן בולדויג, כשהרגיש בפֵרורים שהיו פזורים על-פני הדשא – הם העֵזו באמת למלא את בטנם על אדמתי! מי יתן ונפלו ארחי-פרחי הללו לידי! – הוסיף הקפיטן בנופפו את מטהו בזעם.

– סלח-נא, סיר – אמר וילקינס – אבל…

– אבל מה? – שאג הקפיטן; ובכוננו את מבטו אל עֵבר רמיזותיו הפחדניות של וילקינס, פגשו עיניו בעגלת-היד ובמר פיקויק הנרדם בתוכה.

– מי אתה, נבל? – נתן הקפיטן בקולו על מר פיקויק, בהרקידו את מקלו העב על גופו הבריא – מה שמך? הגידה!

– פונש צונן – דובב מר פיקויק ונרדם שוב.

– מה? – שאל הקפיטן.

אין קול ואין עונה.

– מה אמר? איך קרא את שמו? – שאל הקפיטן את בני-לויתו.

– כמדֻמני, פונש – ענה וילקינס.

– איזו העזה! איזו חֻצפה ארורה! – שאג הקפיטן בזעם-אפו – הלא הוא רק עושה את עצמו כאלו הוא ישן. שִׁכור הוא, מן הסובאים ההמוניים. גלגל אותו מכאן, וילקינס; הסירהו מעל פני, כרגע.

– לאן אובילהו, סיר? – שאל וילקינס נפחד.

– הובילהו אל השד! – ענה הקפיטן.

– טוב מאד, סיר – אמר וילקינס.

– עמוד! – קרא הקפיטן.

וילקינס עמד תחתיו.

– הכניסהו לדיר – אמר הקפיטן – ונראה-נא, אם יוסיף לקרא את שמו “פונש”, לכשיתפכח. אני לא אתן להתל בי. אני אורהו תרבות ודרך-ארץ. הובילהו מזה!

על-פי הפקֻדה הנמרצה הזאת הובל מר פיקויק בעגלתו אל הדיר, והקפיטן התקיף, מלא-חֵמה, הלך לדרכו.

אין לתאר את תמהונם של בני-החבורה, כששבו מצידם וראו, כי מר פיקויק חלף הלך לו, וגם את העגלה לקח אתו. זה היה מעשה משֻּׁנה, דבר-פלא, שלא נשמע כמוהו. כי איש צולע על ירכו יקום פתאם על רגליו והלך לו כאחד האדם, זהו בודאי מחזה שאינו מצוי; אבל כי אותו האיש יגלגל לפניו, לשם שעשועים, עגלה כבדה – זהו ממש מעשה-נסים. בני-החבורה התחילו מבקשים ומחפשים אחריו, אחד אחד ובצבור, בכל פִּנה וקרן-זוית, בין השיחים ובכל המעמקים; קראו, הריעו, שרקו, צהלו – אך כל עמלם היה לשוא: מר פיקויק נעלם ואיננו. ואחרי אשר בלו שעות אחדות בחפושי-חנם, באו לידי ההכרה המרה, שעליהם לשוב הביתה בלעדיו.

ובינתַּים נתגלגל מר פיקויק אל הדיר והֻכנס אליו בשׁלום, כשהוא נרדם בתוך עגלתו, בין בני-הצאן השונים הרובצים שם, לגֹדל עליצותם והנאתם ושעשועיהם של כל הילדים ובני-הנעורים שבכפר, וגם של שלשת רבעי הגדולים, אשר כֻּלם נסבו על העגלה וחכו ליקיצתו של הישן בתוכה. כבר היה גדול תענוגם למראה העגלה, המתגלגלת ובאה עם האיש הנרדם, אך שִׁבעתים התענגו וצהלו, כאשר התעודד וישב בעגלתו, לאחרי שקרא פעמים אחדות בקול נמוך בשם “סם”, והתחיל מביט בתמהון ובעינים מרחבות אל הפנים החדשות הסובבים אותו.

מובן מאליו, כי יקיצתו עוררה תרועת-גיל כללית; וכאשר שאל מבלי משים “מה זאת?” התגברו התרועות ומצהלות-הצחוק עוד יותר.

– הנה משחק-שעשועים! – הריע ההמון.

– איה אפוא אני? – קרא מר פיקויק.

– בדיר הצאן! – ענהו ההמון.

– איזה הדרך באתי הנה? מה עשיתי? מאין הובאתי?

– בולדויג! הקפיטן בולדויג! – היתה התשובה האחת על שאלותיו.

– הוציאו אותי מכאן! – זעק מר פיקויק – איה משרתי? אַיָם חברי?

– כֻּלנו חבריך וידידיך. הורא! – שאגו לו מכל העברים, ולאות על אמתת דבריהם עף לתוך עגלתו בתחלה סלק, ואחריו תפוח-אדמה, ואחריו ביצה, ועוד כמה סִמני חבה קטנים כאלה, אבל מספיקים להעיד על טוב-לבו של ההמון הנחמד.

קשה להגד, עד-כמה היתה נמשכת סצֵינה זו וכמה יסורים היו באים עוד על מר פיקויק, אלמלא עמדה פתאם ליד הדיר מרכבה מגֻלה, שעברה על אותו מקום. מן המרכבה קפצו ורדל הזקן וסם וֶלר, ובמהירות מפליאה פּלס לו הראשון נתיב בתוך ההמון אל מר פיקויק והושיבהו במרכבה, בעוד שהשני גמר בהצלחה את התאבקותו עם שומר-הכפר.

– מהרו לקרא לשופט-הכפר! – קראו תריסר קולות בבת-אחת.

– רוצו, מהרו – ענה סם בעלותו על דוכן המרכבה – ואִמרו לו שלום בשמי – בשמו של מר וֶלר – והגידו לו, כי חבטתי יפה יפה את השוטר שלו, ואם ימַנה אחר במקומו, אבוא מחר ואחבוט גם אותו כל-צרכי. נהג ולֵך, חבר זקן!

– תכף לכשאבוא לונדונה אגיש קובלנה על אותו קפיטן בולדויג על תפיסת-חנם – אמר מר פיקויק, כאשר אך יצאה המרכבה בשלום מן הכפר.

– כמדֻמני, שגם אנחנו חיבים, כי נכנסנו בגבול קרקעותיו – העיר מר ורדל.

– אחת היא לי! – אמר מר פיקויק – אני אתבעהו לדין.

– לא, לא תעשה כזאת – אמר מר ורדל.

– אעשה ואעשה, נשבעתי ב –

אך כאן הרגיש בארשת-הבדיחות שבפני ורדל, ולכן לא כלה את שבועתו, אלא שאל:

– ומדוע לא?

– מפני – ענה מר ורדל, שלא יכל עוד להתאפק מצחוק – מפני שהוא יוכל לטעון, ולהעמיד אותנו בעצמנו להעיד על כך, שאחדים מבני-החבורה שתו פונש צונן יותר מדי.

למרות כעסו הֻכרח גם מר פיקויק לגחך קצת, והגִחוך נהפך לאט לאט לצחוק, והצחוק – לצהלה, והצהלה היתה מיד לחוכה כללית. וכדי לתת חזוק ובצרון למצב-הרוח העליז הזה, סרו אל הפונדק הראשון שנזדמן להם על דרכם, והזמינו כוס גרוֹג לכל אחד מבני-החבורה, עם תוספת-חריפות לכוסו של מר שמואל וֶלר.

פרק כ: בו יראו הקוראים, כי דודסון ופוג אנשי-מעשה היו, ולבלריהם רודפי תענוגות; גם יתאר ראָיון מניע-לב בין מר וֶלר ובין מולידו, שנתעלם מעיניו ימים רבים; גם יראו בו הקוראים איזו אנשי-רוח מצֻינים התאספו בבית המרזח “העורב והגזע”, ומה יפה ומהֻדר יהיה הפרק הבא.

באחד החדרים בדיוטה התחתונה של בית קודר ומכֹער, בקצהו האחרון של פרִימֵן-קוֹרט, קוֹרנהִיל ישבו להם ארבעת הלבלרים של האדונים דודסון ופוג, שני עורכי-דין ממלכתּיים בבית-המשפט של ספסל המלך ושל המשפטים הפשוטים בוֶסטמִינסטֶר, ומֻרשים בבית-דין העליון לפשרות. בעשותם את מלאכתם בחדר הזה, לא היתה ללבלרים הללו תקוה לקלוט בעיניהם משהו מזֹהר-הרקיע ומנֹגה קרני-השמש, יותר ממה שישנה לאיש, שעומד על קרקעיתה של באר עמֻקה כהוגן; אלא שאותו האיש יש לו לכל-הפחות אפשרות לראות את כוכבי השמים בחצי-היום ממעמקי כלאו, מה שאי-אפשר ללבלרים הכלואים הללו.

אותה הלשכה של האדונים דודסון ופוג היתה אפלה, טחובה, ספוגה ריח-רקבון, עם חֵיץ-עץ גבוה באמצעיתה, כדי להסתיר את הלבלרים מעיני המערופיה. חלק הלשכה שהֻקצה למערופיה הכיל את הכלים והחפצים הללו: זוג של כסאות-עץ ישנים, שעון-קיר מר צורח, “לוח” של קיר, כלי-קבול למחסיות ושמשיות, שורה של יתדות לתלִיַת מגבעות, מַדָפים אחדים שעליהם נחו צרורות-ניָרות מזֻהמים, תֵבות-עץ ישנות עם כתָבוֹת עליהן, ודיותות-אבן פגומות משעורי-קומה שונים. דלת-זכוכית נשקפה מן החדר הזה אל המסדרון הפתוח אל החצר, ומאחרי הדלת הזאת עמד מר פיקויק עם משרתו הנאמן בבֹקר של יום השלישי לאחרי המאורעות המסֻפּרים בפרק הקודם.

– פתחו את הדלת והכנסו! כלום אינכם יכֹלים? – קרא קול רם מאחרי החיץ, בתשובה על תפיפתו הצנועה של מר פיקויק על הזכוכית.

מר פיקויק וסם נכנסו החדרה.

– מר דודסון ומר פוֹג בביתם הם עתה, סיר? – שאל מר פיקויק בקול רך ונוח, בגשתו אל החיץ עם מגבעתו בידו.

– מר דודסון אינו בביתו, ומר פוג עסוק מאד – ענה הקול. ותוך-כדי-דבור שרבב בעל-הקול את ראשו, שקולמוס תחוב לו מאחרי אזנו, ממעל לחיץ, והציץ אל מר פיקויק.

זה היה ראש מנֻול למדי, עם שערות אדֻמות, שחריץ לבן עובר באמצעיתן בדיוק, והן מדֻבקות לשני צדדיו עלידי איזו שמנוניות, ומהן ירדו תלתלים קטנים על מצחו כמסגרת לפנים חִורים ושקועים, עם זוג עינים קטנות; ומתחת לראש זה הזדקף צוארון-חלוק מזֻהם עם ענק שחור בלה.

– מר דודסון אינו בביתו, ומר פוג עסוק עתה מאד – שָׁנה בעל הראש הזה.

– ומתי ישׁוב מר דודסון, סיר? – שאל מר פיקויק.

– איני יכֹל לדעת.

– ומר פוג יהיה עסוק עוד זמן רב, סיר?

– איני יודע.

כאן התחיל הצעיר מתקן את קולמוסו במתינות גדולה, בעוד שלבלר אחר, שהיה עוסק בבחישת אבקת-זידליץ בכוס מים, מתחת לגגו של שלחן-הכתיבה, גִחך בצחוק של הסכמה.

– אם כן אשב ואמתין – אמר מר פיקויק.

על זה לא בא שום מענה; ועל-כן ישב מר פיקויק על כסא בלי הזמנה, והתחיל מקשיב לטִיקטַק הקולני של השעון הישן וּלשיחות-הלחש של הלבלרים.

– זה היה מעשה יפה, הלא? – אמר האחד, לבוש בגד נכתם בדיו עם כפתורי-נחשת, בגמר ספורו על-אודות מאורעותיו בלילה שעבר.

– הפלא ופלא – הסכים בוחש האבקה.

– תַּם קוֹמִינס היה ראש-המדברים – הוסיף המספר – וכאשר באתי לסוֹמֶרס-טון היה כבר חצי השעה החמישית, ואני הייתי “מלא” וגדוש, עד שנבצרה ממני להכניס את המפתח בחוֹר המנעול, והֻכרחתי לדפוק ולהעיר את הזקנה. תאב אני לדעת, מה היה פוֹג הזקן אומר על זה, אִלו נודע לו הדבר. כמדֻמני, שהיה נותן לי פטורים תכף-ומיד – מה?

על ההנחה הזאת צהלו כל הלבלרים במקהלה, ובעל הבגד הנכתם הוסיף:

– תעלול יפה עולל פֹה פוג היום בבקר, כאשר עסק דְזֶ’ק למעלה בסִדור הנְיָרות ואתם שניכם נשלחתם לקנות ניָר חותמי. פוג ישב כאן ופתח את המכתבים, והנה בא אותו בן-אדם מקֶמבֶּרוֶל, שהגשנו קובלנה עליו – הלא ידעתם – מה שמו אפוא?

– רֶמסי – ענה הלבלר, שדִבר קֹדם לכן עם מר פיקויק.

– כן, כן, רמסי – מערופיה יקרת-ערך – חזותו מעידה עליו, שקבצן הוא. ופוג הזקן לוטש אליו עינים מטילות אימה – הלא ידעתם – ושואל אותו בזעף: “מה חפצך, סיר? באת לסלק?” – “כדברך, סיר”, עונה אותה בריה עלובה “החוב עולה לשתי ליטראות ועשרה שילינגים, והוצאות-המשפט נקצבו לסך שלש ליטראות וחמשה שילינגים; הרי לך כל הסכום, סיר”, כך הוא אומר בהוציאו מכיסו את הכסף לוט בפסת-נְיָר מזֻהמה, שהושיט לפוג, בהאנחו בכבדות כמפוח הגון. והזקן דנן לוקח את הצרור, מסתכל תחלה בכסף ואחרי-כן באותו האיש, ולבסוף הוא משתעל על-פי דרכו, שאני מבין מיד שהוא חורש מזמה. – “כפי הנראה”, הוא אומר “אינך יודע, כי אל פסק-הדין מקֻשרת גם אגרת-שום, מה שמעלה את ההוצאות לסכום יותר גדול”. – “מה אתה סח, סיר?” אומר רֶמסי בהרתעו לאחוריו “הלא מועד השִׁלום עבר רק אמש, ומתי היה אפוא אפשר לרדת לנכסי?” – ”זה אינו כלום", אומר פוג “הלבלר שלי הלך זה עתה עם האדרכתא לבית-המשפט”. והוא פּונה אלי ואומר: “כלום לא נסע מר דזֶ’קסון לבית-המשפט לקשור אגרת-שום אל פסק-הדין, בדבר בוֹלמֶן ורמסי”? “האין זאת, מר ויקס?” כמובן אמרתי “הן”, ואז השתעל פוג שוב ונעץ עיניו ברמסי.

– “אהה, אלהים!” מיַבב רמסי “הן כמעט יצאתי מדעתי עד שאספתי את הסכום הזה, וסוף-סוף היה כל עמלי ללא-הועיל!” – “מדוע ללא-הועיל?” עונה פוג בקרירות “מוטב שתלך לאסוף עוד סכום מועט, ותביא את כל הכסף הֵנה בעתו”. – “אין לי עוד, אין לי עוד שום מראה-מקום לכסף, חי אלהים!” קורא רמסי בהכותו באגרופו על השלחן. – “אל-נא תאַיֵם עלי, סיר!” אומר פוג בהעמידו פנים נזעמים כמתקצף – “אינני מאַיֵם עליך כלל, סיר” אומר רמסי. – “לא, כי אתה מאַיֵם!” צועק הזקן דנן “צא מזה, סיר; צא מן הלשכה הזאת, סיר, ואל תשוב עד אם למדת להתנהג כהוגן, סיר”. רמסי נסה להצטדק ולהתנצל, אך פוג לא נתנהו לדַבר; ובכן החזיר את המעות לכיסו ויֵצא בפחי-נפש. ואך נסגרה הדלת אחריו, פנה פוג אלי בצחוק נעים, ובהוציאו את אגרת-השום מכיסו אמר: “הרי לך, ויקס, נְיָר זה, ואתה מהר וסע בעגלה אל בית-המשפט, כדי לאַשר את האדרכתא. אנחנו בוא נבוא על שכרנו, כי זהו אדם הגון, עובד זריז, ומשתכר חמשה ועשרים שילינגים לשבוע, ובני-ביתו מרֻבים, ואם גם יגיש עלינו ערעור – מה שיֻכרח לעשות סוף-כל-סוף – מֻבטחני, שבעליו ישתדלו, שהכל ישֻׁלם בשלֵמות. ובכן, נפשיט מעליו ככל אשר נוכל, מר ויקס; ובזה נעשה פעולת-חסד נוצרית אמתית, מר ויקס, כי זה יהיה לקח טוב לבעל משפחה מרֻבה והכנסה מועטת כמוהו, שלא ישתקע שוב בחובות. האין זאת, מר ויקס”? – והוא חיֵך בנחת-רוח מרֻבה כל-כך בלכתו למעשהו, עד שפשוט תענוג היה להביט אליו. זהו איש-מעשה חרוץ, אמן גדול במקצוע שלו!" – סִיֵם ויקס בהתפעלות עצומה.

שׁלשת הלבלרים הסכימו גם הם לדברי-שבח הללו, וכֻלם היו שבעי-עֹנג מאד מכל הספור.

– בריות נאות הם הללו כאן, סיר – לחש סם באזני אדונו – מרגישים הם יפה טעמם של מעללי התרמית הנעשים כאן.

מר פיקויק נענע בראשו לאות הסכמה והתחיל משתעל, כדי להפנות אליו שימת-לבם של הצעירים המספרים מאחורי הפרגוד. הללו, לאחרי שנתרחבה ונתבדחה דעתם עליהם מתוך שיחה פרטית קצרה, הואילו לשים לב במקצת לזָר היושב וממתין.

– אולי פנוי עתה פוֹג מעסקיו? – אמר ויקס.

– אלך לראות – ענה דזֶ’קסון, ברדתו בעצלתים מעל כסא-עורו הרם – בשם מי אקרא לפני מר פוֹג?

– פיקויק – ענה הגבור המפֹאר של ספרי-הזכרונות הללו.

מר דזֶ’קסון עלה במדרגות למעלה, ומיד שב והודיע, כי מר פוג יקבל את מר פיקויק בעוד חמשה רגעים. ואחרי אשר עשה שליחותו התעלם שוב מאחורי הפרגוד ויֵשב שם אל שלחנו.

– איך קרא את שמו? – שאל ויקס בלחישה.

– פיקויק – השיב דזֶ’קסון – זהו הנתבע בדבר האלמנה ברדל.

וכאן נשמע מאחורי החיץ שאון קל של מלילה ברגלים, מֻבלע בתוך צחוק כבוש.

– עכשו הם מפצלים אותך, סיר – אמר סם בלחישה.

– הם מפצלים אותי סם? – שאלהו מר פיקויק – מה זאת אומרת? מה פשר דבריך?

במקום תשובה רמז סם באגֻדלו על כתפו כלפי מעלה, וכאשר נשא מר פיקויק את עיניו, ראה את העובדה המעניֶנת, כי כל ארבעת הלבלרים שִׁרבבו ראשם מעל לחיץ, ובפנים מביעים הנאה עצומה עִיְנו יפה-יפה בפרצופו ובתארו ובתבניתו של החשוד לשַׂחק בלבות נשים ולהשבית מנוחת נפשן. ואך הרים את עיניו אליהם, נעלמה כרגע שורת הראשים. ומיד נשמעה שוב חריקת ארבעת קולמוסים, השורטים בחפזון נמרץ על הנְיָרות שלפניהם.

צלצול פתאֹמי של הפעמון התלוי בלשכה קרא את מר דזֶ’קסון אל לשכתו הפרטית של מר פוג. ובעוד רגע שב הלבלר ויודיע, כי האדון נכון לקבל את מר פיקויק, אם יואיל זה לעלות אליו.

ובכן עלה מר פיקויק למעלה, ואת סם עזב למטה. על לוח-נחשת שעל-גבי הדלת בדיוטה הראשונה, היה חרות באותיות מאירות-עינים: “מר פוג”, ועל דלת זו דפק דזֶ’קסון, ואחרי שקבל מבפנים תשובה חיובית, הכניס את מר פיקויק אל מר פוג.

– הכבר שב מר דודסון? – שאל הלה.

– זה עתה בא, סיר – ענה דזֶ’קסון.

– אם כן, בקש אותו לבוא הֵנה.

– כן אעשה, סיר – ענה דזֶ’קסון, ויֵצא.

– שב-נא, סיר – פנה פוג אל מר פיקויק – אולי תואיל לעַיֵן בינתַּיִם בעתון הזה, סיר? שֻׁתפי יבוא כרגע ואז נשיח באותו ענין, סיר.

מר פיקויק ישב על כסא ולקח את העתון בידו, אך תחת לקרא בו סקר בעיניו, ממעל לו, את איש המעשה היושב ממולו. זה היה איש, שהגיע כבר לשנות זקנה, ויגיטריאני, ארֹך ושחוף, לבוש בגד שחור, מכנסים כהי-צבע ונעלים קטנות שחורות; מין בריה, שנראה כאִלו היא חלק מסֻים משֻׁלחן-הכתיבה, שהיא יושבת לפניו, וכאלו אינה עולה עליו בשכל ובהרגשה.

כעבור חמשה רגעי-דומיה הופיע מר דודסון, אדם שמֵן, כבד, עם פנים רצינים מזרי-אימה וקול צעקני. ומיד נגשו לעצם הענין.

– זהו מר פיקויק – הציגוֹ מר פוג לפני שֻׁתפו.

– אַה, אתה הוא הנתבע בדבר משפטה של האלמנה ברדל, סיר? – אמר דודסון.

– כן, אני הוא, סיר – ענה מר פיקויק.

– ובכן, סיר, מה יש לך להציע לנו? – שאל מר דודסון.

– כן, מה יש לך להציע לנו, מר פיקויק – חזר אחריו פוג, בתקעו את ידיו בכיסי מכנסיו ובהפשילו את ראשו ורֻבו על גבו של הכסא.

– הס, פוג – השתיקוֹ שֻׁתפו – אני רוצה לשמוע, מה שיש לו למר פיקויק להגיד לנו.

– רבותי – פתח מר פיקויק בהביטו בטוב-לב אל שני השֻׁתפים – באתי לכאן להביע לכם את התמהון וההשתוממות, שעורר בי מכתבכם, וגם לשאלכם, על-מה אתם תובעים אותי לדין.

– על-מה? – קפץ וקרא מר פוג.

– מר פוג – השתיקוֹ שֻׁתפו – אני רוצה לדבר.

– אם כן, סלח לי, מר דודסון – נענה לו פוג.

– בנוגע למִדת אשמתך – פתח מר דודסון בהרימו קולו מתוך התגעשות מוסרית – זהו דבר המסור ללב, ועליך לעשות בעצמך את חשבון-הנפש שלך. אנו, סיר, אין לנו אלא אותן העובדות והטענות, שערכה לפנינו הקלִיֶנטה שלנו. אותן העובדות, סיר, יכולות להיות דברי-אמת או דברי-שקר, אפשרִיוֹת או אי-אפשריות; אך, אם הן אמתיות ואפשריות, אזי אני מחֻיב להגיד לך, סיר, כי יסודות תביעותינו חזקים ומֻצקים, אשר לא ימוטו. אפשר, סיר, שאתה איש אמלל, ואפשר שהנך ערום ואיש-מזמות; אבל אִלו הֻזמנתי להשתתף במשפט זה בתור אחד המֻשבעים, אזי אני מחֻיב להגיד לך, סיר, כי לא הייתי מפקפק אף רגע אחד לחווֹת דעתי על מנהגך, ורק דעה אחת היתה יכֹלה להיות לי בנִדון זה.

כאן הפסיק מר דודסון את נאומו, כאדם שרגשי-צניעותו נעלבו עד היסוד, והציץ אל מר פוג. והלה העמיק עוד לתקוע את ידיו בכיסי-מכנסיו, ובנענעו את ראשו בבינה יתרה ובהסכמה מָחלטת, אמר:

– בלי שום ספק.

– אם כן, סיר – אמר מר פיקויק ופניו הפיקו צער גדול – הרשני-נא להבטיחך, כי אני באמת איש אֻמלל מאד, בנוגע לנִדון זה.

– אני רוצה להאמין, כי כן אתה באמת, סיר – השיב דודסון – ואפשר מאד, כי כן אתה. ואם באמת נקי אתה ואין בך שמץ מן האשמה שטפלו עליך, אזי הנך אֻמלל עוד יותר ממה שאפשר היה לשער. מה היא דעתך אתה, מר פוג?

– ממש כדעתך שלך – ענה פוג בבת-צחוק של ספקנות.

– פתיחת הקובלנה נעשתה כדת וכסדר – הוסיף דודסון – איה פנקס הרשימות, מר פוג?

– הנֵהו – ענה פוג בהניחו על השלחן ספר כרסני מכֹרך בקלף.

– והנה הרשימה – המשיך דודסון את דבריו – הנה היא בפנקסנו: נדונה מרתא ברדל, אלמנה, נגד שמואל פיקויק. תביעת-נזק: אלף וחמש מאות ליטרה סטֶרלינג. העומדים מצד התובעת: דודסון ופוג. כ"ח אבגוסט 1830. ובכן, הכל שריר וקַיָם, סיר.

דודסון השתעל והציץ אל שֻׁתפו, שהסכים גם הוא ואמר: “שריר וקיָם!” ואז הביטו שניהם אל מר פיקויק.

– מדבריכם רואה אני – אמר מר פיקויק – כי אתם חושבים באמת ובתמים לתבוע אותי לדין?

– אתה רואה זאת, סיר? אם כן, היטבת לראות – ענה דודסון, ובפניו נראתה מעין בת-צחוק, במדה שהיא אפשרית אצל אדם חשוב ורציני כזה.

– ותביעת-הנזק נקצבה באמת ובתמים לסך אלף וחמש מאות ליטרה? – הוסיף מר פיקויק.

– ואני מבטיחך, סיר – אמר דודסון – כי לוא שמעה מרת ברדל לעצתנו, אזי היה הסכום גדול פי-שלשה מזה.

– ואולם, כמדֻמני, שמרת ברדל אמרה בפֵרוש, כי מן הסכום הזה לא תפחית אף פרוטה אחת – העיר מר פוג בהביטו בכוָנה עצומה אל מר דודסון.

– כמובן – ענה דודסון בחֻמרה יתרה. כי רק זה עתה היתה פתיחת הקובלנה, ולא יאה להם להכָּנס תכף במשא-ומתן על-אודות פשרה, גם אם היה מר פיקויק מביע רצונו להתפשר.

– ומכיון שאין אתה מציע לנו שום תנאים, סיר – אמר דודסון בהחזיקו ביד-ימינו באיזה קלף ובהושיטו בשמאלו, בתנועת-חן, למר פיקויק את כתב-ההעתק שלה – הריני מוסר לך את העתק כתב-הקובלנה, והמקור שמור אתי כאן.

– טוב מאד, רבותי, טוב מאד – אמר מר פיקויק בקומו מתוך כעס – על כל זה ידבר אִתכם הפרקליט המֻרשה שלי.

– על זה נשמח מאד – אמר מר פוג בשפשפו את ידיו.

– מאד! – קִיֵם מר דודסון בפתחו את הדלת.

– ובטרם אלך מכם, רבותי – אמר מר פיקויק הנכעס בהפכו פניו אליהם מתוך המסדרון – הרשוני-נא להגֶדכם, כי מכל העלילות המנֻולות והנתעבות – –

– עמוד, סיר, עמוד! – הפסיקו דודסון בנמוס מדֻקדק – מר דזֶ’קסון! מר ויקס!

– סיר? – קראו בבת-אחת שני הלבלרים, שהופיעו כרגע בתחתית המדרגה.

– אני רוצה, שתשמעו את דברי הג’נטלמן הזה – אמר דודסון – אנא, סיר, המשך-נא את דבריך. כמדֻמני, שאמרת “מעללים מנֻוָלים ונתעבים”?

– כן אמרתי – ענה מר פיקויק, שכבר נתמלא חמה על כל גדותיו – אמרתי, סיר, כי מכל העלילות המנֻוָלות והנתעבות, שאנשי-בליעל מתנכלים לעשותן, זו היא היותר נתעבה שבהן, כך היתה כונתי, ואני מביע אותה עתה בפֵרוש.

– השמעת את הדברים, מר ויקס? – קרא דודסון.

– זכור ואל-נא תשכח את הבטויים הללו, מר דזֶ’קסון! ענה גם פוג חלקו.

– אולי התאוית לכנותנו נוכלים ורמאים, סיר? – אמר דודסון – אנא, אל-נא תעצור ברוחך, אם רצונך בכך. אנא. אמר-נא. סיר.

– כן, אני אומר – ענה מר פיקויק – אתם הנכם נוכלים, רמאים.

– טוב מאד – אמר דודסון – אקוה, כי אתה יכול לשמוע הכל שם למטה, מר ויקס?

–אני שומע יפה, סיר – ענה ויקס.

– מוטב שתעלה דרגה אחת או שתים, אם אינך שומע היטב – הוסיף מר פוג – ואתה, סיר, המשיכה-נא את דבוריך. מוטב שתכַנה אותנו גנבים, סיר; או אולי יש את נפשך להתנפל עלינו בפֹעַל-כפים? אנא, אל-נא תמָנע מהוציא חפצך אל הפֹעל. אנחנו לא נעמוד בפניך ולא נתנגד אף כל-שהוא. אנא, סיר, עשה כן.

ומר פוג העמיד את עצמו קרוב כל-כך אל אגרופו הקפוץ של מר פיקויק, כאלו התכַוֵּן לגרות את יצרו; ואין כל ספק, שהג’נטלמן הזה היה נעתר לו והיה עושה את בקשתו, אלמלא קפץ ועלה סם באותו רגע על המדרגות (לאחרי ששמע את הוִכוח החריף) להשיב אחור את זרוע אדוניו.

– הבה, נלכה מזה – אמר מר וֶלר – משחק-ההתגוששות, שבחרת לך, בודאי שחוק יפה מאד כשהוא לעצמו, אבל לא כשהצד השני הוא זוג של עורכי-דין, כי אז אין השחוק מלבב ונעים, אלא מכעיס ומרגיז. נלכה מזה, סיר. ואם, כדי להרגיע את רוחך הנסערה, נחוץ לך במאד מאד ללוש את מי-שהוא, נצא-נא אל החצר ותגַבל אותי ככל אַות-נפשך. אבל למלא את תאותך כאן, בשני אלה, זה אינו כדאי, זה יעלה בדמים מרבים יתר מדי.

ובלי שום הכנות וצירימוניות יתרות, תפש סם באדונו וישאהו למטה, דרך כל החצר; ואחרי אשר הביאהו בשלום לקורנהיל, העמידהו על רגליו, והוא בעצמו עמד בהכנעה מאחריו, נכון ללכת אל כל אשר יוליכהו.

מר פיקויק הלך הלאה בנפש פזורה, עבר את המֶנשן-הויז וכונן צעדיו לצִ’פּסֵיד. סם התחיל כבר תמה על הדרך המשֻׁנה, אשר בחר לו אדוניו, והנה הפך הלה פתאם את פניו אליו ויאמר:

– סם, רצוני ללכת מיד אל מר פרקר.

– זהו בדיוק אותו המקום ואותו האיש, שהיית צריך ללכת אליו עוד אמש, סיר – העיר סם.

– גם אני כן, אדַמה, סם.

– ואני בטוח בזה.

– כן, כן, סם, ועוד מעט נלך שמה. אבל אני התגעשתי ורתחתי קֹדם לכן, ולכן רוצה אני לשתות לפי-שעה כוס יי"ש עם מים חמים. איפה נוכל למצא בכאן משקה זה, סם?

סם, אשר כל שבילי לונדון היו נהירים לו לכל פרטיהם, ענה מיד, בלי חשוב אף רגע קטן:

– בחצר השנית לצד ימין. בבית שלפני האחרון. ישֹׁב תשב אל השלחן אשר ליד התנור, כי לו אין רגל באמצעיתו, תחת אשר ליתר השלחנות יש כזאת; ורגל באמצע אינה כלל מן הכושרות וההרוָחות, המרחיבות דעתו של אדם.

מר פיקויק מלא בדיוק את הוראות משרתו, ויחד עם סם נכנס לאותו בית-המרזח אשר תאר לו, ועד-מהרה העמידו לפניו כוס גרוֹג רותח, תחת אשר לסם, שישב אתו אמנם אל אותו השלחן עצמו, אבל בקצת רִחוק, מפני הכבוד, הֻגש קנקן פוֹרטֶר.

תכונתו וכליו של האולם אשר ישבו בו היו פשוטים עד-מאד; וכפי הנראה עמד הבית תחת חסותם ופטרונותם המיֻחדת של עגלוני הדיליגַ’נס: כי ג’נטלמנים אחדים מבעלי אֻמנות נקיה זו ישבו אל שלחׂנותיהם ושתו ועשנו מתוך הרחבת-הדעת, כאדם העושה בתוך שלו. ביניהם היה זקן אדמוני אחד, בעל-בשר, שישב ממול מר פיקויק ומשך עליו עיניו ביחוד. האדם השמן הזה עשן בשקידה ובתאוה עזה, אך אחרי כל חצי-תריסר שאיפות-עשן היה מוציא את מקטרתו מפיו ומביט בעיון, תחלה אל סם ואחר אל מר פיקויק. אחרי-כן היה כובש בקנקן אשר לפניו חלק מפרצופו, ככל אשר יכל כלי-קבול זה לקלוט, והתחיל שוב מציץ בסם ובאדוניו. לבסוף הניח האיש השמן את רגליו על הכסא אשר לפניו ונשען בגבו אל הקיר והתחיל מעלה עשן ממקטרתו בלי-הפסק ומשקיף בעד הענן על שני האורחים, כאִלו גמר בלבו לבדוק אותם יפה יפה עד מקום שעינו מגעת.

בראשונה לא הרגיש סם כלל במנהגיו המשֻנים של האדם השמן, אך מעט-מעט, כאשר ראה, כי מר פיקויק נושא עיניו מעת לעת אל אותו האיש, התחיל גם הוא מביט עליו בעיון, בהאהילו בכפו על עיניו, כאִלו מכיר הוא, לכאורה, באדם זה, אלא שהוא מתאמץ לזכור נשכחות ולהוָכח, אם אין כאן טעות-ראיה. ואמנם עד-מהרה עברו ובטלו כל ספקותיו: כי האדם השמן, לאחרי שהעלה ענן כבד ממקטרתו, הוציא מבעד למטפחות העבות, אשר עטו את צוארו וחזהו, קול צרוד וגס כקול אוב, שהשמיע בנחת את המלים הללו:

– ומה, סמי?

– מי הוא זה, סם? – שאל מר פיקויק.

– מעולם לא האמנתי כזאת, סיר – ענה סם בעינים תמהות – הלא זה הזקן!

– הזקן? – אמר מר פיקויק – איזה זקן?

– אבי, סיר – ענה סם – מה שלומך, ישישי?

ואחרי השתפכות זו של אהבת-בן חמה ורכה, פִנה סם מקום על הכסא הסמוך לו לאדם השמן, שהקריב לבוא עם המקטרת בפיו והקִתון בידו, לתת שלום לבנו.

– ומה, סמי? – אמר האב – הן לא ראיתי פניך זה שתי שנים ויותר.

– בודאי לא פחות מזה, כפרי זקן – השיב הבן – ומה שלום אמי חורגתי?

– שמע-נא מה שאֹמר לך, סמי – אמר מר וֶלר הזקן בחגיגיות מיֻחדת – מעולם לא נראתה אשה אלמנה יפה מזו, שנשאתי בזווג שני. בריה נעימה ומתוקה היתה, סמי. וכל מה שאוכל לאמר עליה עתה, הוא, כי מכיון שהיתה אלמנה נעימה ונחמדה כל-כך, יש להצטער הרבה על שלא נשארה באלמנותה כל הימים. בתור אשת-איש לא תצלח כלל, סמי.

– האמנם? – שאל מר וֶלר הצעיר.

מר וֶלר הזקן הניע בראשו וענה באנחה כבדה:

– הזווג השני שלי היה מיֻתר, סמי; מיֻתר לגמרי. כפי הנראה. יהי-נא אביך לך למשל, נערי, והזָהר כל ימיך מן האלמנות, ביחוד ממי שהיתה פונדקית, סמי.

ולאחרי שהשיא עצה טובה זו, עצת אב חכם ומנֻסה לבנו התמים בחמימות יתרה, מלא מר וֶלר הזקן שוב את מקטרתו טבק מתוך קופסת-בדיל שהוציא מכיסו, הצית בה אש ברמץ שנשאר בה מן העשון הישן, והתחיל מעלה עשן בכל-פה.

– סלח-נא, סיר – אמר לאחרי הפסקה ארֻכה למדי, בפנותו אל מר פיקויק באותו ענין עצמו – אקוה, כי לא נפגעת מדברי, סיר. אקוה, כי לא נכשלת באלמנה, סיר.

– עדין לא – ענה מר פיקויק בצחוק. ובעוד הוא צוחק, באר סם ליולדו בלחישה את יחוסו לאותו ג’נטלמן.

– סלח-נא, סיר – אמר מר וֶלר הזקן, בהרימו את מגבעתו – אקוה כי לא מצאת דֹפי בסמי, סיר?

– לא כלום – ענה מר פיקויק.

– שמח אני מאד לשמוע כזאת מפיך, סיר – אמר הזקן – יגעתי ועמלתי הרבה בחנוכו, סיר. כשהיה עוד קטן מאד, נתתיו להתרוצץ ברחובות לבדו, כדי שיקדים ללמוד לדעת את החיים ופגעיהם ויתלמד להחלץ בעצמו מכל צרה שלא תבוא. זהו הדרך היותר טוב לעשות את הנער זריז וחרוץ ופקח.

– אך, כמדֻמני, שהדרך הזה מלא חתחתים וסכנות – העיר מר פיקויק בבת-צחוק.

– וגם אינו מביא כלל אל המטרה הנכספה – מִלא אחריו סם – ולמשל, עוד זה לא כבר נלכדתי בפח-יוקשים.

– אי-אפשר! – אמר אביו.

– אפשר ואפשר! זהו מעשה שהיה – השיב הבן; והוא ספר לאביו בקִצור נמרץ, איך עקב אותו איוב טרוטר בנכלי ערמתו.

מר וֶלר הזקן שמע את הספור בשימת-לב עצומה, וכאשר כלה הבן לספר שאל:

– האם לא היה אחד מאנשי-חיל הללו דק-בשר ורם-הקומה, עם שערות ארֻכות, והדברים יוצאים מפיו דהרות-דהרות?

מר פיקויק לא הבין היטב את הציור המליצי האחרון, אך מכיון שהחלק הראשון של שאלתו היה מחֻור כל-צרכו, ענה “הן”.

– והשני בעל שערות שחורות וראש גדול מאד, ולבוש בגדי-שֵׁרות כחֻלים?

– כן, כן, הוא הוא – ענה מר פיקויק וסם קול אחד בהתרגשות עצומה.

– אם כן, יודע אני איפה הם רועים, איפה הם רובצים – אמר מר וֶלר הזקן – הם יושבים להם שניהם באִיפּסוִיץ', בשלום ובשלוה.

– האמנם? – קרא מר פיקויק.

– זוהי עובדה – השיב מר וֶלר הזקן – ואני אגיד לכם מאין אני יודע זאת: לפעמים אני נוהג במרכבת-הדיליג’נס לאיפסויץ‘, במקום אחד מחברי. וגם בבקר לאחרי אותו הלילה, שאחז אותך ריומטיסמוס, נסעתי לשם במקומו, וכאשר הגעתי עד “הנער השחור” בצֶ’למספוֹרד, הכנסתי למרכבתי את שני הנוסעים הללו – שישבו והמתינו שם – והמשרת – אותו הצעיר בבגד הכחֹל – אמר לי, שהם ישהו באיפסויץ’ זמן מרֻבה.

– אני אסע לשם, לבקש את מקום מחבואם – קרא מר פיקויק – סוף-סוף אחת היא איזו עיר נבקר, איפסויץ' או אחרת. אבקשם ואמצאם.

– ההנך בטוח, ישישי, כי הם הם באמת? – שאל מר וֶלר הצעיר.

– בלי כל ספק ופקפוק, סמי – ענה אביו – ראשית, מפני שחזותם וכל חיצוניותם משֻׁנה מאד; שנית, תמהתי מאד לראות, ג’נטלמן מדבר עם משרתו, כאשר ידבר איש אל אוהבו הנאמן. אך ביחוד, מפני שבשבתם במרכבה מאחרי, סמוך לגבי, שמעתי אותם צוחקים ואומרים, כי רמו יפה את הפטריה הישנה.

– הפטריה הישנה? מי זאת? – שאל מר פיקויק.

– אני בטוח, ואין כל ספק בעיני, שהם התכונו בזה לך, סיר.

באמת, אין כל נבָלה וכל רִשעות בכנוי “פטריה ישנה”; אבל עם זה צריך להודות, כי אין בו גם כבוד גדול וחבה יתרה. ואמנם תכף כאשר התחילו לדבר באותו ענין, חזר ונֵעור בלבו של מר פיקויק זֵכר כל המעשים המגֻנים של י’ינגל, וכל אשר עולל לו מיום דעתו אותו, והזכרונות האלה עשו כבר את לבו כמרקחה, והנה עתה בא הכנוי “פטריה ישנה” להגדיל את המדורה והעלה את חמתו עד להשחית.

– ארדוף אחריו ואשיגו ואחשוף את מצפוניו! – קרא מר פיקויק בהכותו באגרופו על השלחן להדגשה יתרה,

– נכון אני לנהוג את עגלת-הדיליג’נס לאיפסויץ' מחרתים, סיר – אמר מר וֶלר הזקן – המרכבה תצא מפונדק “השור” בוַיטצ’יפל, ואם יש בדעתך לנסוע באמת ובתמים, הרי מוטב שתסע אתי.

– בודאי, זהו טוב מאד – ענה מר פיקויק – אכתוב לחברי, שיבואו אלי לאיפסויץ'. אנחנו נסע אתך. אבל אל-נא תמהר ללכת מעלינו, מר וֶלר: אולי תשתה דבר-מה?

– מה גדול חסדך, סיר! – ענה מר וֶלר הזקן בשבתו כרגע שוב על כסאו – אפשר שבאמת לא יזיק לשתות כוס יי"ש קטנה לחייך, סיר, ולהצלחת סמי.

– בודאי לא – השיב מר פיקויק – הבו הֵנה כוס יי"ש!

היי"ש הֻגש, ולאחרי שתקע מר וֶלר הזקן את כפו למר פיקויק ונענע בראשו לסם, הריק את הכוס לתוך גרונו הרחב והעמֹק בגמיעה אחת, כאִלו היתה בית-אצבע.

– הנך בן-חיל, אבא! – אמר סם – אבל איעצך להיות זהיר ומתון יותר בשתיה, ישישי, ואם לאו, יפגעך מכרך הישן, הפּוֹדגרה.

– מצאתי רפואה, סגֻלה מאד נעלה, למחלה זו, סמי – ענה הזקן בהציגו את הכוס הריקנית על השלחן.

– רפואה בדוקה ומנֻסה לפודגרה? – אמר מר פיקויק בהוציאו חיש-מהר את פנקסו מכיסו.

– פודגרה, סיר, היא מחלה שבאה מתוך חיים טובים ומעֻדנים, מתוך הרוָחה יתרה, לכן, אם תאחזך פודגרה, סיר, מהר וקח לך לאשה אלמנה בעלת קול רם כדבעי, עם נטיה מסֻימת להשתמש בו כהוגן, והמחלה תסור מעליך כרגע. זוהי סגֻלה מצֻינה, סיר. אני משתמש בה כסדר, ואני יכֹל להבטיח, שהיא מגרשת כל מחלה, שבאה מתוך עליזות יתרה וחיי-נֹעם.

ואחרי אשר גִלה את הסוד החשוב הזה, מזג לו כוס שנית והריק אותה בבת-אחת מתוך קריצה של ערמה, התאנח מעֹמק הלב, והלך לו לאטו.

– ומה דעתך אתה, סם, על דברי אביך? – שאל מר פיקויק בבת-צחוק.

– דעתי, סיר? – ענה סם – אני חושב, כי הוא קרבן של האִשות, כמו שאמר כהן-הבית של האביר המרֻוה “הזָקָן הכחֹל”, בדמעת צער, כשקבר אותו.

על המסקנה הנכונה הזאת לא היה מה להשיב, ולכן, לאחרי שסלק מר פיקויק כפי החשבון, שָׂם פעמיו שוב לגְרֵיס-אִין, מקום-משכנו של מר פרקר. כאשר הגיעו לשדרות-האילנות של אותו המקום, כבר עברה השעה השמינית, והזרם הכביר של ג’נטלמנים בנעלים מרֻפשות ומגבעות מזֻהמות לבנות ופנים זועפים, שהשתפך לתוך השדרות השונות, העיד בם בלי אֹמר ודברים, כי רֹב הלשכות כבר נסגרו.

לאחרי שטפסו ועלו במדרגות זקופות ומרֻפשות אל הדיוטה השלישית, נוכח מר פיקויק, כי כאשר חשש כן הוא: הדלת החיצונה של לשכת מר פֵּרקר היתה נעולה, והדומיה המָחלטת, שקמה אחרי דפיקותיו התכופות של סם, העידה בבֵרור, כי עוזריו ולבלריו של מר פרקר הלכו להם גם הם לנוח מעסקיהם היומיים.

– צר לי מאד – אמר מר פיקויק – לא הייתי צריך לאבד אף רגע קֹדם שראיתיו ודברתי אתו. עתה יודע אני, ששנתי תִדד מעיני כל הלילה, עד אשר אוכל להרגיע את רוחי, שמסרתי את הדבר לידי מֻמחה.

– הנה אשה זקנה עולה על המדרגות, סיר – קרא סם – אולי יודעת היא, איפה נוכל למצא את מי-שהוא.

– הו, מרתי הזקנה, איה הם אנשיו של מר פרקר?

– אנשיו של מר פרקר – ענתה הזקנה הצנומה ורעת-המראה, בעמדה לשאף רוח אחרי עלִיה קשה שכזו – אנשיו של מר פרקר הלכו להם, ואני באתי לפַנות את הלשכה.

– ההנך המשרתת של מר פרקר? – שאל מר פיקויק.

– אני הכובסת שלו – ענתה הזקנה.

– אַה – אמר מר פיקויק בפנותו למחצה אל סם – זהו מנהג משֻׁנה, סם, שהם קוראים בחדרים הנשכרים הללו למשרתות הזקנות כובסות. באמת, איני יודע טעמו של דבר.

– לפי-דעתי, זהו מפני שיש להן שנאה כבושה לכל כִבוס ורחיצה – השיב סם.

– זה אינו רחוק כלל – אמר מר פיקויק בהביטו אל הזקנה, אשר חיצוניותה היא ופנימיותה של הלשכה, שפתחה בינתַּיִם, העידו גם שתיהן על שנאתה העזה לבורית ולמים – הגידי-נא, אשה טובה, איפה אוכל למצא את מר פרקר?

– לא, איני יודעת – ענתה הזקנה בפנים זועפים – הוא עתה מחוץ לעיר.

– זה רע מאד – אמר מר פיקויק – אולי יודעת את, לכל-הפחות, איה הלבלר שלו–?

– זאת יודעת אני, אבל הוא לא יאבה שאגדכם – ענתה הכובסת.

– יש לי דבר נחוץ אליו – אמר מר פיקויק.

– כלום אי-אפשר לחשוך את הדבר למחר?

– לא, זה דבר שאין להחמיצו – ענה מר פיקויק.

– אם כן – אמרה הזקנה – מכיון שהדבר נחוץ כל-כך, אדמה, כי מֻתר לי להגיד לכם מקומו איהו. אם תלכו מיד אל “העורב והגזע” ותשאלו שם במזנון למר לוטן, יוליכוכם אליו, וזהו הלבלר של מר פרקר.

על-פי ההוראות הללו, בצֵרוף הסמנים המֻבהקים, שמסרה להם הזקנה לתוספת באור, כי אותו בית-המרזח נמצא בחצר אחת, שמזלה עמד לה להיות סמוכה גם לקלֶר-מרקֶט וגם לניוּ-אִין, – מזֻינים בידיעות הנחוצות והברורות הללו, ירדו מר פיקויק וסם בשלום מן המדרגה הרעועה והזקופה וילכו לבקש את “העורב והגזע”.

בית-המשתה החביב הזה, אשר בו בחרו מר לוטן וחבריו למקום הוללותם בלילות, היה, מה שקוראים בלשון בני-אדם פשוטים, בית-מרזח. על מעשיותו של הפונדקי העידה העובדה, שמתחת לחלון של אולם-המשתה נמצא לוּל קטן, שהִשכיר למתקן-נעלים; ועל רגשותיו הפילנטרוֹפּיות העידה העובדה השנית, שעל סף-הבית תפס לו מקום מוכר-עֻגות, שעשה את עסקיו המתוקים תחת חסותו, בלי מעצור ומפריע. בשמשות התחתונות של החלונות, המקֻשטות בוילאות כעין הכרכום, התדלדלו שתים-שלש מודעות מֻדפסות על-אודות יין-תפוחים מדֶיווֹנשַיִר ויי"ש מדַנציג, ומודעה גדולה אחת, באותיות לבנות על לוח שחור, הודיעה את הקהל הנכבד והנאור, כי במרתפיו של בית-המשתה הזה מונחות חמש מאות אלף חביות גדולות של שֵׁכר; ומבקרי הבית היו תמיד מתחבטים בשאלה הנעימה, לאיזה צד פונים המרתפים הרחבים והעמֻקים האלה בבטן האדמה. ואם נוסיף על זה, כי על השלט הישן אכול-רקבון נראו עוד עקבות ציור של מין עוף הדומה לעורב, המביט בעיון אל איזו רצוע עקֻמה מצֻירת, אשר יושבי הסביבה למדו מילדותם לחשוב לנקניק (זהו “הגזע”), אז תארנו את תבנית הבית לכל פרטיו ודקדוקיו.

כאשר נגש מר פיקויק אל שלחן-המזנון, יצאה מאחרי מחיצת-היריעות שלאחריו אשה באה בימים ותתיַצב לפניו.

– היש בזה מר לוטן, גברתי? – שאל מר פיקויק.

– כן, ישנוֹ, – סיר – ענתה הפונדקית – צַ’רלי, הולך את הג’נטלמן אל מר לוטן.

– הג’נטלמן לא יוכל להִכנס שמה עתה – ענה המלצר, נער אדמוני, כבד-התנועה – כי מר לוטן מזמר עתה פזמון מבדח, והג’נטלמן יבלבל אותו. אך עוד מעט יכַלה את זמרתו, סיר.

אך כלה הנער המַשקה, אדום-השֵׂער, לדַבר, והנה קול צלצול כוסות ותפיפת אגרופים על השלחנות בצבור בִשרו, כי תם הזמר. מר פיקויק הציע לסם לסעוד את לבו במזנון, והוא עצמו הלך אחרי הנער האדמוני אל מר לוטן.

– ג’נטלמן רוצה לדבר אתך, סיר – הכריז הנער האדמוני, כשבא עם מר פיקויק אל החדר המיֻחד.

לשֵׁמע כרוז זה הרים את ראשו עוּל-ימים, בעל פנים נפוחים, שישב בראש השלחן והביט בקצת תמהון אל עֵבר הפתח, שמשם נשמע הקול; ותמהונו לא התמעט כלל כאשר ראה, כי האיש הרוצה לדבר אתו אינו ידוע לו כל-עִקר.

– אני מבקש ממך סליחה, סיר – ומאד צר לי, כי הפרעתי את יתר הג’נטלמנים המסֻבים בכאן, אבל דבר נחוץ לי אליך, שאין להחמיצו. יהי-נא חסדך עמדי ללכת אתי לירכתי החדר לחמשה רגעים, ושם אגיד לך את דברי.

הצעיר בעל הפנים הנפוחים קם ויגרור אחריו את כסאו לפִנה אפלה של החדר, ושם שמע בקשב רב לשֶׁפך שיחו וצרת לבו של מר פיקויק.

– אַה – אמר, כאשר כלה מר פיקויק את דבריו – דוֹדסון ופוֹג אנשי-מעשה הם. זריזים וחרוצים הם מאד באֻמנותם, סיר.

מר פיקויק הודה במעשיותם וחריצותם של דודסון ופוג, ומר לוטן הוסיף ואמר:

– פרקר אינו עתה בעיר, ומסֻפקני אם ישוב לפני קץ השבוע הבא, אך אם רצונך שיהא הוא פרקליטך בדבר המשפט הזה, מסר-נא לי את העתק הקובלנה, ואני אכין הכל עד שובו.

– טוב מאד; שהרי בשביל-כך באתי אליך – ענה מר פיקויק במסרו את הכתב לידו – ואם בינתַים יארע איזה דבר נחוץ, תואיל להודיעני במכתב לאיפסויץ' “עד הדָרשוֹ”.

– כן אעשה – ענה לבלרו של מר פרקר. ובראותו, כי עינו של מר פיקויק נטויה בסקרנות אל השלחן והמסֻבים, הוסיף: – רצונך לשבת אתנו כחצי-שעה? בערב הזה הננו כאן חבורה מהֻדרת: פה הלבלר הראשי של סֶמקִין וגרִין, וכל לשכת הסופרים של סמִיתֶּרס ופרֵיס, והמשגיח של פִימקִין ותוֹמַס – מזמר פזמון נפלא – דזֶ’ק בַּמבֶּר, וכהנה וכהנה. כמדֻמני, שאתה בא מן הכפר? התואיל אפוא להשתתף בחבורתנו?

מר פיקויק לא יכל לסרב ולהזניח הזדמנות יפה כזו ללמוד לדעת את טבע הבריות. ובכן הובל אל השלחן, ואחרי שהֻצג לפני המסֻבים בכל דקדוקי הנמוס, הושיבוהו ליד הנשיא, ועל-פי הזמנתו הֻגש לו משקהו החביב עליו ביותר.

אחרי קבלת הפנים החדשות קמה דממה מָחלטת, מה שהתמיה את מר פיקויק והכזיב את תוחלתו. אך לאחרי זמן מועט פנה אליו שכנו מימין, בעל כתֹנת מנֻמרת עם כפתורי פסִפס, ובהראותו על הסיגרה שבפיו שאל:

– אקוה, כי לא רע הדבר בעיניך, סיר?

– כלל וכלל לא – ענה מר פיקויק – אדרבה, אני אוהב מאד את ריח הסיגרה, אף שאני בעצמי אינני מעשן.

– ולי נורא הרעיון להיות מן הבלתי-מעשנים – העיר ג’נטלמן אחר, שישב בקצה השלחן מול מר פיקויק – העשון זהו בשבילי מזון ומעון גם יחד.

מר פיקויק הציץ אל בעל ההערה ובא לידי הכרה, כי יש להצטער על שאין לו העשון גם כבוס ורחיצה.

ושוב קמה דממה. מר פיקויק היה כאן סוף-סוף איש זר ומציאותיו בתוכם העיקה עליהם קצת.

– מר גרוֹנדִי יבדח את החבורה בזמר – אמר הנשיא.

– לא, הוא לא יבדח – השיב מר גרונדי.

– ומדוע לא? – שאל הנשיא.

– מפני שאינו יכול – ענה מר גרונדי.

– זאת אומרת: אינו רוצה? – אמר הנשיא.

– יהי כן, אינו רוצה – השיב מר גרונדי.

סרובו המָחלט של מר גרונדי להַנות את החבורה מגרונו הִשליט שוב דומיה בחדר.

– כלום אין איש רוצה לפחת בנו רוח-חיים ולבדח את דעתנו? – קִרא הנשיא מתוך יאוש.

– ומדוע אין אתה בכבודך ובעצמך מחיה ומשמח אותנו, אדוני הנשיא? – שאל מקצה השלחן צעיר אחד, מפַזל, בעל שפם, אשר צוארון חלוקו (המזֻהם) היה פתוח ומֻפשל.

– שמעו! שמעו! – קרא הג’נטלמן המעשן, בעל תכשיטי הפסִפס.

– מפני שאיני יודע אלא זמר אחד, וכבר שַׁרתי אותו – ענה הנשיא – ומי שמזמר פזמון אחד שתי פעמים באותו ערב עצמו משלם קנס.

זו היתה תשובה שאין עליה פִרכה, ועל-כן קמה שוב דממה.

מר פיקויק, שהשתדל להמציא לבני-החבורה חֹמר לשיחה, שכֻלם יוכלו להשתתף בה, פתח ואמר:

– בערב הזה הייתי במקום אחד, שלכם הוא ידוע היטב בלי שום ספק, אבל אני לא עברתי בו זה כמה שנים, ולכן כמעט שאיני מכיר בו כלל. אני מתכוין לגריס-אִין. כמה מוזר הוא מראֵהם של ה“אִינים”17, אלה המבואות המעֻקלים עם בתיהם הישנים והמשֻׁנים בעיר גדולה כלונדון.

– חי יופיטר! – אמר הנשיא בלחישה למר פיקויק – הנה נתת ענין לענות בו, לכל-הפחות לאחד מן החבורה שלנו. אתה נתת בזה פתחון-פה לדזֶ’ק בַּמבֶּר הזקן; הוא אינו מדבר לעולם על שום דבר, אלא על-אודות ה“אינים” בלבד: הוא התגורר בהם זמן רב כל-כך, עד שכמעט נטרפה דעתו עליו.

אותו האיש, אשר עליו רמז מר לוטן, היה זקן שחוח עם כתפים מורמות, שהיה רגיל להוריד את ראשו לארץ בשעת שתיקתו, כי על-כן לא הרגיש בו מר פיקויק בתחלה. ואולם כאשר הרים הזקן את פניו המכֻרכמים והמקֻמטים ונעץ עיניו במר פיקויק במבט סוקר וחוקר, תמה זה על עצמו, איך לא שָׂם לבו עד-עתה לבעל צורה מעניֶנת כזו. בת-צחוק מרה עִותה תמיד את שפתיו; סנטרו היה נשען על ידו הארֻכה והצנומה, עם צפרנים ארֻכים מאד; ראשו היה מֻטה לצד אחד, וכשהיה מציץ בעיניו החודרות מתחת לגבותיהן השׂבות והמרִסקות, היתה במבטו האלכסוני איזו ערמומית מוזרה, פראית, שעוררה ממש גֹעל-נפש.

כך היתה צורתו של השתקן הזקן, שהתעורר פתאם והתחיל מדבר בשטף מלים, כמעין הנובע. אך מפני שהפרק הזה כבר ארֹך מאד, והזקן הזה ראוי לשימת-לב מיֻחדת, לכן יהיה יותר נאה לו ולנו לתת מקום לדבריו בפרק חדש.

פרק כא: בו משתקע הזקן ראשו ורֻבו בחֹמר החביב עליו, ומספר מעשה בקלִיֶנט משֻׁנה.

– אֲהַא! – קרא הזקן, שתארנו אותו בקצרה בסוף הפרק הקודם – מי דבר כאן על־אודות ה“אִינים”?

– אני הוא, סיר – ענה מר פיקויק – אני העירותי, כמה משֻׁנים הם הבנינים העתיקים הללו.

אתה! – אמר הזקן בבוז – וכי מה יודע אתה על־אודות הימים ההם, אשר אנשים צעירים היו סוגרים עצמם בחדרים הבודדים הללו והיו קוראים בספרים, קוראים בלי הפסק, שעה אחרי שעה, ולילה אחרי לילה, עד אשר רופף מוחם תחת מאמצי עיוני הלילות, עד אשר נהרסו ונחרבו כחותיהם הרוחניים, עד אשר אור־בֹקר לא הביא להם עוד רעננות ובריאות, והם כרעו ונפלו בלי־קום מפני התמכרות אי־טבעית זו של כל כחותיהם הרעננים וכל מרץ עלומיהם לספרים בלים ויבשים? וכשאנו עוברים אל עת מאֻחרת יותר, אל זמן שונה לגמרי, כלום יודע אתה מאומה על־אודות דַיָרי אותם החדרים, שגָועו ונמקו לאט־לאט בשחפת או נקטפו כחתף בקדחת ממאירה – תולדותיהם המפֻרסמות של חיי הוללות ותענוגים ומותרות? כלום יודע אתה, כמה אֻמללים שבקשו לשוא יֹשר וצדק, יצאו בלב נשבר מלשכתו של עורך־הדין, והלכו למצוא להם מנוחה נכונה במצולות התֶּמזה או מחסה בבית־הכלא? לא בתים פשוטים הם הבנינים הללו. כל צלע־קיר באותם החדרים – אִלו חֻנן בכח־הדִבור ובכח־הזכרון – היה יכול לספר מעשים נוראים, ספורי־זועות, רומנים אמתים, עובדות על חיי המציאות, סיר. הבתים העתיקים הללו נראים לכם עתה רק משֻנים ומגֻחכים, ואולם בוחר הייתי לשמוע את ספורי המעשיות היותר איֻמים עם השמות היותר מזעזעים, מלשמוע ספור אמתי אחד של שורת־חדרים אחת בבתים הישנים הללו.

ההתרגשות העזה, שתקפה פתאם את הזקן הנוח והשתקן מטבעו והחֹמר, שהביא אותו לידי התרגשות זו, היו גם שניהם מוזרים מאד, ועל־כן לא מצא מר פיקויק מה לענות על דבריו. ואולם הזקן צִנן לאט־לאט את חֻמו, ובלבשו שוב את צורתו הראשונה, שנתעלמה בשעת נאומו הנרגש, הוסיף:

– ואולם נשקיף־נא עליהם באספקלריה אחרת, במבט יותר פכח ופחות רומנטי: כמה מצֻינים הם ה“אינים” הללו בתור מקומות של ענויים אִטיים! שוו לנגדכם את האמלל, שהוציא את כל אשר לו, רושש את עצמו ומצץ את ידידיו, כדי להתמכר לאֻמנות, שלא תספיק לו לעולם אף פת־לחם. הצִפִּיָּה – התקוה – התוחלת הנכזבה – הפחד – המחסור – הדלות – חֻרבן עתידותיו – אפשר גם אבוד־עצמו לדעת, או גם השכרות המנֻוֶלת, בבלואי־סחבות ונעלים בלות וקרועות. האם לא צדקתי במשפטי עליהם?

והזקן שפשף את ידיו והביט אל המסֻבים בארשת של נחת־רוח, כאִלו שמח על אשר הצליח לגלות קו חדש בחֹמר החביב עליו כל־כך.

מר פיקויק הציץ אליו בסקרנות מרֻבה, ושאר בני־החבורה חִיְכו להם בשתיקה.

– אתם מדברים בהתפעלות על האוניברסיטאות הגרמניות שלכם – הוסיף הזקן הגוץ – למה לנו להביא ממרחק לחמנו? יש לנו רומנטיקה סביבותינו די והותר, בלי שום צֹרך להלוך אחריה אף חצי־מיל. אלא שהבריות אינם משגיחים בה: עינים להם ולא יראו.

– באמת לא עלתה על דעתי מעולם לבקש רומנטיקה ופואֶסיה במבואות האפלים הללו – אמר מר פיקויק בשחוק.

– כמובן לא עלתה על דעתך – אמר הזקן – בודאי לא. כמו שהיה אומר אלי תמיד אחד מידידי, מדַיָרי אותם החדרים: “איזה דבר מיֻחד מוצאים אתם בחדרים הללו?” – “בנינים עתיקים משֻׁנים”, הייתי עונה אני – “כלל וכלל לא!” היה משיב הוא, – “בודדים הם מאד”, הייתי מוסיף אני. – “גם זה לא”, היה משיב. ואולם בבֹקר אחד, כאשר אמר לצאת מחדרו, אחזהו השׁבץ, והוא נפל מת, ראשו בתוך תבת־המכתבים שלו, וכך שכב שמֹנה־עשר חדשים רצופים, כי הכל חשבו, שהוא נסע מלונדון.

– ואיך מצאו אותו לבסוף? – שאל מר פיקויק.

– אחרי שלא שלם שכר־דירה שתי שנים רצופות, החליטו בבית־דין לשבור את דלת חדרו, כדי להִפרע ממנו שלא בפניו. וכן עשו: שברו את המנעול – ושלד של אבק פורח, במעיל כחֹל ומכנסים שחורים ופוזמקאות של משי, נפל בזרועותיו של השוער, אשר פתח את הדלת. מעשה משֻׁנה. הלא?

והזקן הגוץ הטה ראשו לצד אחד ושפשף את ידיו בשחוק של הנאה עצומה.

– יודע אני עוד מאורע מעין זה – אמר הזקן לאחרי שנשתתקו מצהלות צחוקו – זה היה בקלִיפוֹרדס־אִין. אחד מבני “עליה”, אדם שסורו רע, נסגר בתא־משכבו, ובלע מנה יפה של זַרניך. המפקח על הבית ראה, כי דלת העליה פתוחה ואין איש, וחשב, כי הדַיָר ברח לו, ולכן הדביק על הדלת מודעה, שהדירה עומדת להשָׂכר. בא דַיָר חדש, הכניס כלי־בית בחדרים והכין לו מעונו ברוָחה – אבל לישון לא יכֹל: לא ידע מה זה ועל מה זה, אבל שנתו נדדה. “מוזר הדבר” אמר בלבו, “הבה, אעמיד את מטתי בחדר השני, והחדר הזה יהיה לי ללשכת־עבודתי”. וכן עשה, ושנתו לא נגזלה עוד; אלא שבדק ומצא, שאין הוא יכֹל עוד לקרא במטתו לפני שנתו: עצביו מזֻעזעים, לבו נרגז, ואי־אפשר לו אלא לכבות את הנר ולנעוץ עיניו בתוך חשכת החדר. “זה אינו מובן לי כלל”, אמר בשובו באחד הלילות מבית־התיאטרון, ובשתותו כוס גרוג צונן, כשהוא נשען בגבו אל הקיר, כדי שלא ידַמה שאיש עומד מאחריו – “זה אינו מובן לי כלל”, חזר ואמר, ופתאם נתקל מבטו בתא־המשכב של הדַיָר הקודם, שהיה סגור מבפנים כל אותה העת, ורעדה חלפה את כל גופו מכף־רגליו ועד קדקדו. “כזאת הרגשתי גם קֹדם לכן”, אמר לעצמו: “ואי־אפשר לי להפקיע עצמי מן הרעיון, כי בתא הזה יש איזה דבר שלא כדת”. והוא אִמץ את לבו, התאזר עז, נִפץ את המנעול בשנים־שלשה מקושים של מקבת, פתח את הדלת – ושם בפִנה עמד לנגד עיניו, זקוף כמקל, הדַיָר הקודם. עם צנצנת קטנה בכפו הקפוצה, ועם פרצוף – הלא תוכלו לשער כמו.

והזקן הגוץ הביט סביבותיו בבת־צחוק של הנאה איֻמה אל פניהם המשתוממים של היושבים המקשיבים.

– מעשים משֻׁנים אתה מספר לנו, סיר – אמר מר פיקויק בהסתכלו בעֹמק העיון בפניו של הזקן בעד משקפיו.

– משֻׁנים! – שָׁנה הזקן הגוץ – כלל וכלל לא. הם נראים לך כמשֻׁנים, מפני שאינך יודע כלום בענינים הללו. הם משעשעים, אבל אינם כלל בלתי־מצוּים.

– משעשעים! – קרא מר פיקויק שלא בטובתו.

– כן, משעשעים; האין זאת? – ענה הזקן בצחוק של שד; ומבלי חכות למענֶה, הוסיף:

– אני ידעתי איש אחר – זה היה, כמדֻמני – כן, זה היה לפני ארבעים שנה, אותו האיש שכר לו דירה של חדרים אחדים! אפלים, מעֻפשים, רקובים, באחד ה“אִינים” היותר עתיק־ימים, – דירה סגורה, שלא ישב בה איש עִדָן ועִדנים. על הדירה הזאת העבירו הנשים הזקנות המון שמועות וספורי־מעשיות, ובכל אֹפן לא היתה השמחה במעון הזה, אך האיש היה עני והחדרים היו בשכר זול, ולכן היה שוכר אותם, גם אם היו רעים שבעתים. הדַיָר קבל יחד עם החדרים גם מקצת כלי־בית נושנים־רעועים, שנשארו שם משכבר הימים, וביניהם ארון גדול מאד לשמירת כתבים וניָרות, עם דלתי־זכוכית, שמסך ירֹק פרוש עליהן מבפנים. הארון הזה היה לו ללא כל תועלת, כי כתבים ונְיָרות לא היו לו כל־עִקר, ואת בגדיו נשא כֻלם על בשרו, ומשאם לא כבד עליו כלל. אך אין דבר; הכל נעשה יפה, ולעת ערב הביא אל דירתו את כל כלי־הבית שלו – בסך־הכל משא עגלת יד קטנה – ובבינה יתרה העמיד את ארבעת כסאותיו בחדר, מפֻזרים ומפֹרדים יפה יפה, כדי שיתראו לכל־הפחות כתריסר שלם, ויֵשב את האח המבֹערת לשתות את הכוֹס הראשונה מששת בקבוקי היי“ש, שלקח בהקפה, – ישב ושתה וחשב, התעלה בידו לפרוע את הקפתו בזמן מן הזמנים, ובכמה שנים יוכל לסלק את החוב. ובעוד הוא מהרהר בחשבונות של־מה־בכך הללו, פגשו עיניו פתאם בדלת־הזכוכית של הארון הגדול. – “אח”, הוא אומר לנפשו: “אִלו לא הכריחוני לקבל את החפץ המכֹער הזה לפי הערכתו של הסוחר־בישָׁנות, אזי יכלתי לקנות לי תחתיו דבר מועיל, כלי נאה המרחיב את הדעת”. “שמע־נא ואגדך, זקן חרֵב ומָחרב”, התחיל מדבר בקול רם אל הארון, מפני שלא היה לו שום אחר לשוחח אתו: אלו לא היה רִסוק אבריך עולה בעמל רב יותר משָׁויו של כל העסק, אזי הייתי מנפץ אותך לשברים להסיק בך את התנור תכף־ומיד”. אך כמעט יצאו הדברים מפיו, והנה כקול נאקה חלושה הגיע לאזנו מתוך הארון. בתחלה נבעת קצת, אך לאחרי ישוב־הדעת בא לידי החלטה, כי זהו בודאי קולו של הדיָר בחדר הסמוך, ששב מאיזה משתה. ובכן הניח את רגליו על שבכת־האח ולקח את המגרפה לנער את הפחמים; והנה נשמע שוב אותו הקול, ובו ברגע נפתחה בנחת אחת מדלתי־הזכוכית, ומאחריה נגלו פנים חִורים וכחֻלים של איש לבוש בגדים בלים ומזֹהמים, שעמד זקוף בתוך הארון. האיש היה ארֹך ודק, ופניו הביעו דאגה ופחד; אך צבע עורו וכחישותו היתֵרה וכל חזותו העידו, שאין הוא מן העולם הזה – “מי אתה?” שואל הדַיָר החדש ופניו חָורו מאד, אלא שבכל־זאת הניע את המגרפה בידו וכִוֵן אותה כלפי פניה של התבנית המשֻנה: “מי אתה?” – “אל־נא תקלע בי את המגרפה”, ענתה התבנית: “כי גם אם לא תחטיא את המטרה, תחלוף אותי, מבלי מצוא בי כל התנגדות, ותנקוף בדֹפן העץ שמאחרי, כי רוח אני ולא בשר”; “ומה חפצך פה?” שואל הדַיָר בקול רועד ומגמגם. – “בחדר הזה”, עונה הרוח: “נהרסו ונחרבו חיי הארציים ואני ובני רוששנו. בחדר הזה נערמו, במשך כמה שנים, תלי־תלים של כתבים ותעודות, בעקבו של משפט מסֻכסך, שנמשך לאין־קץ. בחדר הזה, אחרי אשר מַתי מיגון ויאוש ומפח־נפש, חלקו שני שואפי־דמים את ההון, שבשבילו נלחמתי כל ימי חיי העלובים, ואשר ממנו לא נשאר לבסוף אף פרוטה אחת לצאצאי האמללים, הטלתי עליהם אימה גדולה כל־כך עד שהברחתי אותם, מן המקום הזה; ומאז אני בא בכל לילה ולילה – זו העת היחידה, שאפשר לי לבקר את האדמה הזאת – לפקוד את נָוִי, את מקום יסורי הממֻשכים, הדירה הזאת שלי היא; עזבֶהָ לי!”

"– רצונו של אדם הוא כבודו – ענה הדַיָר, שבמשך הספור המשעמם של הרוח הספיק להשיב נפשו למנוחתה, – ומכיון שאתה עומד על דעתך לשוב ולהופיע כאן, הריני מוכן ומזֻמן לעזוב לך את הדירה בעֹנג גדול; רק הרשני־נא לשאלך שאלה אחת קטנה.

"– שאל! ענה הרוח קשות.

"– באמת – אמר הדַיָר – אין שאלתי מכֻוֶנת דוקא לך, אלא לכל הרוחות שבעולם, שששמעתי את שמעם, כי לכאורה תמוה ומוזר מנהגכם, שאתם מתעקשים לשוב ולסַיֵר דוקא אותם המקומות, שבהם סבלתם בימי חייכם יסורים קשים וכל מיני פורעניות, בעת שהרשות בידכם לבקר את המקומות היותר יפים שבעולם; שהרי אתם עומדים – כפי הנשמע – למעלה מן המקום.

"– בחיי ראשי! – קרא הרוח – זוהי באמת הערה נכונה מאד, אלא שעד־עתה לא עלתה על דעתי כלל.

"– ראה־נא, סיר – הוסיף הדַיָר – הן הדירה הזאת אינה מרֻוַחת ואינה נאה ואינה עשויה כלל להרחיב דעתו של אדם. ולפי חזותו של הארון הזה, חוששני, שאין הוא נקי גם מפשפשים. והרי בטוח אני, שתוכל למצא לך מעון יפה ומרֻוח יותר; מלבד מה שאוירה של לונדון אינו בכלל מן המשֻׁבחים ביותר.

"– דבריך נכוחים מאד, סיר – ענה הרוח בנמוס – עד־עתה לא שמתי לבי לזאת. אך עתה אנסה מיד לבקש לי מקום אחר, לשם שנוי אויר.

"ובאמת, תוך־כדי־דבור, התחיל מתעלם מן העין: בתחלה שקעו רגליו, ואחריהן שאר חלקי גופו.

"– אנא, סיר – מהר הדַיָר לקרא אחריו, כשנראה עוד מקצת ראשו של הרוח – אולי תגדיל חסדך לדבר על לבם של שאר הלידות והג’נטלמנים שם למטה, האוהבים לתעות ולנוע בלילות ולרדוף דוקא אחרי בתים נושנים, – אולי תואיל להביא אותם לידי הכרה, שבמקומות אחרים ייטב וירוַח להם הרבה יותר. אם כזאת תעשה, תביא טובה מרֻבה לחברה האנושית.

"– כן אעשה – ענה הרוח – ואמנם טפשים גדולים היינו עד־עתה, ולא אוכל להבין, איככה זה לא נמלכנו בעצמנו לעשות כדבריך.

וככלותו לדבר חלף ואיננו, כָלה בענן; ומה שמתמיה ביותר – סִיֵם הזקן אתת ספורו, בסקרו במבט־ערמה את המסֻבים – מה שמתמיה ביותר, הוא, שלא שב עוד לפקוד נוהו עד־עולם.

– זה לא רע, אם אמת הוא – העיר בעל כפתורי־הפסִפס, בהציתו אש בסיגרה חדשה.

– אִם – קרא הזקן בבוז גמור; ובפנותו אל לוטן הוסיף: – אם כן, אפשר שעוד מעט יאמר, כי גם ספורי על־אודות הקליֶנט המשֻׁנה, שנזדמן לנו כשהייתי משמש בלשכתו של עורך־דין, גם הוא אינו אמת. מדוע לא?

– על אותו הספור לא אֹמר כלום, פשוט מפני שמעולם לא שמעתיו – השיב בעל התכשיטים של פסִפס.

– אני מבקש ממך, שתואיל לספרו לנו, סיר – אמר מר פיקויק.

– גם אני מצטרף לבקשה זו – אמר לוטן – הן איש לא שמע את הספור חוץ ממני, ואני כבר שכחתיו כמעט.

הזקן הקיף את כל המסֻבים במבט אלכסוני, זועם עוד יותר מבראשונה, ובארשת של נצחון, בראותו אותות של סקרנות בפני כֻלם. ואחרי־כן שפשף את סנטרו בידו ונשא עיניו אל התקרה, כמתאמץ לזכור נשכחות, ולבסוף פתח ואמר:

מעשׂה בקלִיֶנט משֻׁנה.

"אין זה מעלה ואינו מוריד לדעת, איך ואיפה בא הספור הקצר הזה לידי. אִלו הייתי מספר אותו באותו הסדר שהגיע אלי, אזי הייתי צריך להתחילו באמצע, ולשוב לראשיתו רק לאחרי שגמרתיו. די לי להגיד כי מקצת מן המאורעות הייתי להם עֵד־ראיה, ויתרם יודע אני בבֵרור, כי קרו ויאתיו. וכמה אנשים שעודם בחיים זוכרים אותם היטב.

"ברחוב הראשי של אחד הפרברים בלונדון, סמוך לבית־התפלה של ג’יוֹרג' הקדוש, עומד, כידוע לכל, בית־כלא קטן ללוֹים ואינם משלמים, שנקרא בשם מַרשֶׁלשִׂי. אף שבזמן הזה שֻׁנה הבית לטוב ואינו דומה עוד כלל לאותו בור הרפש והסחי שהיה לפנים, בכל־זאת גם עתה, במצבו המתֻקן, אין הוא עשוי למצא חן בעיני הפזרנים או לשלם נחומים לנמהרי־לב, שנפלו לתוכו. האסיר כבד־הפשע הכלוא בניוּגֵיט, יש לו אויר ומקום־טיול לא פחות מאותו שעור, שהֻרשה לבעלי־חובות סרבנים במרשֶׁלשִׂי.

איני יודע, אם זו היא אצלי תולדת דמיון חולני או תולדת זכרונות מרים, אבל עובדה היא, שאינני יכל כלכל את הפרבר הלונדוני הזה. הרחוב רחב, החנֻיות גדולות ורחבות־ידים, רעש המרכבות והקרונות, קול־המונם של זרם אנשים, השוטף שם בלי־הפסק, כל אותו השאון של המסחר והעבודה מנסר שם מן הבקר ועד חצות־הלילה; אבל הרחובות שמסביב צרים ומרֻפשים, עֹני ופריצות רובצים ומשימים סֶחיָם בסימטות המלאות אדם מפה לפה, מחסור ומצוק וכל מיני פורעניות צרורים וסגורים בין חומות הכלא הצר הזה; וכאִלו אד של יגון ושממון פרוש על כל הסביבה ומלביש אותה צורה חולנית ומזֻהמת, – כן נראה, לפחות, בעיני אני.

כמה וכמה עינים, ששנת המות סגרה אותן לעַד זה כבר, היו מביטות בקלות על הככר כשנפתחו לפניהן ונסגרו בעדן בפעם הראשונה שערי בית־הכלא הישן הזה: כי לא תמיד מתיאש האדם תכף בהשתערות הראשונה של הצרה. בשעה כזו בוטח האדם ברֵעים, שלא נסה עדַיִן את אמונתם; הוא נזכר אז, כי כמה וכמה פעמים הציעו לו ידידיו הטובים, חבריו בשתיה, את שֵׁרותם, מבלי אשר בִּקשהּ מהם, ומבלי אשר הצטרך לה כל־עִקר. לו יש עדין תקוה – אותה תקוה של חֹסר־הנסיון המבֹרך; וגם אם יִכֵּף וישח תחת ההשתערות הראשונה של הפורענות, הנה תקוה זו תנץ בחֻבו ותפרח זמן מועט; אך עד־מהרה תִבול ותקמל מתוחלת נכזבה, מבגד רֵעים ומִזָנוֹח. אז תשקענה אותן העינים עמֹק בחוריהן, ובאש זרה תתנוצצנה מתוך פנים, שנרזו מרעב והוריקו מחֹסר אויר ותנועה, בימים ההם, שבלי שום מליצה אפשר לאמר, שהלוים היו נמקים בבית־כלאם, בלי כל תוחלת לדרור וחֹפש. אותה אכזריות אינה נוהגת עוד, בכל אימותיה, בימינו אלה, אך עוד נשתמר ממנה גם עתה חלק גדול, שיש בו כדי להביא לידי מעשים נוראים המרתיחים את דמי הלבבות לזכרם.

לפני עשרים שנה היתה אשה צעירה באה יום יום עם ילדה לרמוס חצר בית־הכלא הזה. בבקר בבקר, עם הנץ החמה, היתה עומדת עם בנה הקטן לפני השער; ויש אשר אחרי ליל־נדודים, כשרעב ומחסור והרהורי יגון ופחד ודאגה גזלו שנתה, היתה באה אל השער שעה תמימה לפני זמן פתיחתו. אז תפנה משם האם הצעירה בהכנעה, תקח את התינוק בנחת ותובילהו אל הגשר הישן, תשאהו על זרועותיה להראותו את מי התֶמזה, הנוצצים לאור קרני שמש־בֹקר, והמלאים חיים ורגשה מאלפי ההכנות העסקניות לעבודה ולתענוגים, שהנהר הגדול מלא מהם בשעות־הבֹקר הראשונות. האם האמללה משתדלת לשעשע את הילד בחליפות מחזות המאליפים אשר לפניו, ולהסיח דעתו מחיי ביתם הרעים והמרים. אך עד־מהרה תוריד אותו מזרועותיה על הארץ, ובהסתירה פניה במטפחתה תתן מוצא לדמעותיה, שכבר החשיכו את עיניה; כי על פניו הדלים והחולניים של התינוק לא נראה אף רמז קל של התענינות ושעשועים. הילד האֻמלל היה שקוע בזכרונותיו שלו; הם לא היו רבים ולא שונים: להפך, מעַטים מאד היו וממין אחד וגַוָן אחד – כֻלם היו קשורים בדלותם וצרותיהם של הוריו. שעות רצופות היה יושב על ברכי אמו, ומביט בהשתתפות ילדותית אל הדמעות, הנגרות חרש על לחייה, ואחר היה צונח בנחת ארצה והולך אט אל פִנה אפלה, ושם היה מיבב ומתיפח, עד אשר התנמנם מאין־אונים. המציאות המרה של החיים עם הרבה מפגעיהם היותר אכזרים – רעב וצמאון וקֹר ושאר תולדות הדלות – תפסו מקום בבית הוריו בישיבת־קבע, למן היום אשר החל שכלו להכיר ולהבחין בדברים; ואף שלמראה־עינים היה דומה בכל לילד, אך שמחת הילדות, מנוחת לבה, צחוקה העליז ועיניה הנוצצות – כל זה חסר לו.

אביו ואמו היו מביטים עליו, ואחרי־כן זה אל זה, בהרהורים מציקים ומעַנים, שפחדו להביעם בדברים. האיש החזק והחסֹן, אשר כשחוק היו לו כל יגיעות הגוף וכל עבודה קשה, היה מתנונה והולך בבטלה האנוסה ובאויר המחניק של בית־הכלא המלא אסירים. והאשה הרכה והחלושה נחרבה ונהרסה תחת ההשפעה הכפולה של מחלת הגוף ויסורי הרוח. ולב הילד הרך כבר נשבר בקרבו.

בא החֹרף, ועמו שבועות של גשמים קרים ומעציבים, האשה האמללה הלכה לגור בחדר צר ודל, סמוך לבית־כלאו של בעלה, ואף כי שנוי הדירה בא מתוך התגברות דלותם, בכל־זאת היתה עכשו שמֵחה ומאֻשרה יותר, מפני שהיתה קרובה יותר לאישה. שני חדשים תמימים היתה באה יום־יום עם בן־לויתה הקטן אל השער לחכות עד אשר יִפָּתח. אך באחד הימים נפקד מקומה שם; זו היתה הפעם הראשונה אשר לא באה. ממחרת היום ההוא באה שוב, אבל יחידה: הילד מת.

יש אנשים רבים, המדברים בקרירות על מיתתם של בני עניים, כעל גאולה ממצוקות לנפטר והמעטה רצויה של הוצאות־הבית לנשארים אחריו. אך האנשים האומרים כזאת אינם יודעים את נפש העני ואת רגשותיו בשעת אבדה כזו: מבט דומם של חבה והשתתפות, בעת אשר כל העינים מוסבות ממך בקרירות – ההכרה, שיש לך אהבתה של בּריה אחת, בעת אשר כל הבריות עזבוך, – זוהי משענת, חזוק ונחמה בעת צרתך היותר גדולה, שאין לקנות בעד כל הון ושאין לאֵל־ידו של שום שלטון להמציא לך. הילד ישב לרגלי אבותיו שעות תמימות, כשידיו הקטנות חובקות דומם זו את זו ופניו הכחושים וכמושים נשואים אליהם. הם ראו אותו הולך וכבה מיום ליום; ואף כי ימי־חייו המעטים היו רעים ומחֻסרי עליזות־הילדות, ואף כי עתה בא אל אותה המנוחה והשלוה, אשר לא ידע מעולם עלי אדמות, בכל־זאת הלא הוריו היו, ואבֵדתו הוגתה את נפשם עד היסוד.

כל מי שהסתכל אז בפני האם השכולה ראה והכיר, כי בקרוב ישים המות קץ לצרותיה ונסיונותיה הקשים. חבריו של בעלה במאסר נסוגו אחור, כדי שלא להיות עליו לטֹרח בעת צרתו ויגונו, ויעזבו לו לבדו את התא הצר, אשר קֹדם לכן היו לו בו עוד שני שֻׁתפים. עתה באה היא אליו לשבת אתו יחד. כאן הלכה וכבתה, לאט־לאט, בלי מכאובים, אך גם בלי כל תקוה.

פעם אחת בערב התעלפה בזרועות בעלה, וכאשר נשא אותה אל החלון הפתוח, להשיב רוחה אליה באויר הזך, נפלה על פניה קרן־אורה של הירח, ואז נגלה לעיניו שנוי נורא כל־כך ברשמי פניה, שלמראהו אחזתהו רעדה, והוא התמוטט והתנודד תחת סבל משאה כילד רפה־אונים.

– הושיבני־נא, ג’יורג' – אמרה בקול רפה מאד.

הוא עשה כדבריה, ובשבתו גם הוא אצלה כבש פניו בכפות־ידיו, ועיניו זלגו דמעות.

– קשה עלי מאד פרֵדתנו, ג’יורג' – דברה בלחישה – אבל כן הוא רצון אלהים, ועליך לשאתו בגבורת אנשים למעני. אה, כמה מודה אני לאל רחום, שלקח את הילד שלנו קֹדם לכן. הוא מאֻשר עתה, שם בשמַים. ומה היה עושה פה עלי־אדמות בלי אם!

– לא תמותי, מירי, אַל תמותי! – קרא אישה בהִנָתרו ממקומו ובקומו על רגליו.

בחפזון התהלך בחדר פעמים אחדות, אילך ואילך, בהכותו על ראשו באגרופיו הקפוצים. אחר ישב שוב אצלה, לקח אותה על זרועותיו כילד והוסיף בקול נרגע יותר:

– התעודדי־נא, יונתי! אנא, אל־נא תתיאשי. עוד תשובי לאיתנך וחיה תחיי.

– לא עוד, ג’יורג‘, עד־עולם לא – ענתה האשה הגֹוַעת – יקברוני־נא עתה אצל קברו של התינוק שלנו; אבל הבטיחני־נא, כי אם תצא לחפשי מן הבית הנורא הזה ותצליח בעסקיך ותתעשר, תקח את עצמותינו מזה ותקברנו בבית־עלמין שוקט שבאחד הכפרים, הרחק הרחק מן המקום הזה, למען ננוח על משכבנו בשלום. אנא, ג’יורג’ יקירי, הבטיחני־נא לעשות כן!

– כן אעשה, אני מבטיחך! – ענה אישה בהתנפלו על ברכיו לפניה בסערת־רוחו – אמרי־נא לי, מירי, עוד מלה. הביטי־נא אלי, עוד מבט אחד!

פתאם נשתתק; כי זרועה, שחבקה את צוארו, נעשתה קשה וכבד. אנחה עמֻקה התפרצה מן הגוף ההרוס אשר לפניו, השפתים נעו ובת־צחוק פִזזה על הפנים. אך השפתים נעשו חִורות־כחֻלות והצחוק נהפך להעויה קלה ואימתנית. ג’יורג' נשאר ערירי ואלמן בעולם.

בלילה ההוא, בדומית היגון של תאו הקודר, בכרעו לפני גופת אשתו המתה, נשבע האיש האֻמלל שבועה איֻמה – ואת אלהים קרא לעֵד על שבועתו – כי מהיום והלאה לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יִקוֹם את מיתת אשתו ואת מיתת התינוק שלו; כי משעה זו ועד הרגע האחרון של חייו יקדיש את כל כחו ואונו רק לאותה נקמה; כי נקמתו תהי ארֻכה ואיֻמה; כי איבתו תיקד בלבו אש־תמיד, לא תכבה, וכי יניע את כל העולם בכברה, עד אשר ימצא את שנוא־נפשו לכלות בו זעמו ונקמתו.

יאושו הנורא ואש עברתו, אשר בערה בו כתֹפת, עשו שַׁמות איֻמות כל־כך בפניו ובכל תארו, בלילה האחד ההוא, עד כי כל חבריו במאסר נבעתו למראהו ונרתעו לאחוריהם בזועה, בעברו על פניהם ממחרת בבֹקר. עיניו צבו ומלאו דם, פניו חָורו כמת וקומתו נכפפה, כאִלו קפצה עליו זקנה. מתוך ענויי־נפשו, הקשים מנשוא, נשך את שפתיו בשִׁניו עד שפָך דם, והדם נגר על סנטרו והִכתים את כֻתּנתו ואת עניבת־צוארו. אף דמעה אחת לא נזלה מעיניו אף אנחה או אנקה אחת לא התפרצה מפיו, אבל מבטו התועה כמבֻלבל ופסיעותיו הפזיזות בלי־קצב, בהתהלכו אילך ואילך בחצר בית־הכלא, העידו למדי על אש־הקדחת היוקדת בקרבו.

בא צו להוציא מבית־הכלא תכף־ומיד את גופת המתה. הוא שמע את דבר הפקודה הזאת במנוחה שלמה והסכים לנחיצותה. כמעט כל האסירים התאספו לראות בהוצאת המתה; אך כאשר בא האלמן נסוגו אחור בבהילות לשים לו ידים, והוא עבר בתָוך בצעדים מהירים ויעמוד יחידי על ככר קטנה, מֻקפה שבכת־ברזל ליד פתח השער: ההמון, שנקהל מסביב, השתמט לצדדים מתוך רגש של נמוס אינסטינקטיבי. בעוד רגע נשאו ארבעה אנשים על כתפיהם דומם את הארון הפשוט. דממת־מות שררה בתוך הקהל, שנפסקה רק על־ידי יבבותיהן של הנשים ושִׁקשוק נעליהם של נושאי הארון על מרצפת האבנים. כאשר הגיעו אל המקום, אשר עמד עליו הבעל שנתאלמן, עצרו במהלכם. הוא שלח ידו אל הארון, תקן מיכַנית את המכסה הפרוש עליו וירמוז להם ללכת הלאה. השומרים העומדים במבוא־השער הרימו את מגבעותיהם, כאשר עברו נושאי הארון על פניהם; ובעוד רגע הוגפו שוב הדלתות הכבדות. הוא הביט רגע קטן בעינים תועות על ההמון, ופתאם נפל ארצה כמו אבן.

שבועות אחדים התהפך על מטתו בקדחת עזה, וכל אותה העת היה טעון שמירה מעֻלה בלי הפסק יום ולילה, כי נטרפה דעתו עליו; אך גם בהזיות־קדחתו היותר קשות לא שכח אף רגע אחד לא את צרותיו ואבדתו ולא את השבועה אשר נשבע. לנגד עיניו עברו חליפות מחזות שונים ומשֻׁנים, מקום הופיע אחר מקום, מאורע רדף מאורע, בחפזון נמרץ של הזָית־שגעון; אבל כֻּלם היו קשורים, אם כה או כה, ברעיון העִקרי, אשר מלא את מוחו ורוחו. הוא רואה בהזיותיו, והנה הוא מפליג בספינה בים גדול בלי חוף, ובלי סוף, השָׁמַיִם שעל ראשו אדֻמים כדם, והמים הזידונים שמתחתיו הומים ומתגעשים כגלים נגרשים ומֻרדפים מכל עבר. והנה אניה אחרת הולכת לפניהם, והיא נאבקת במאמצי־כח עם הגלים המשתובבים בסערת־הסופה: מפרשיה קרועים ומתנפנפים ברוח מעל התרנים כסחבות מדֻלדלות, ועל המִכסה נצברו המונים המונים של נוסעים. דחופים ומֻשלכים בחמת־הסער אל דפנות האניה, ששם נערמים ממעל לראשם גלים אימתניים בעבי־גבם, מתפרצים ומשתפכים בקול רעש גדול וסוחפים לרגעים עשרות אֻמללים לתוך הים הזועף. והאניה שלו נִשאת הלאה־הלאה בתוך ערמת המים הזידונים בכח ובמהירות, שאין לעמוד בפניהם, – ופתאם טָשׂה על האניה שלפניה, ותשַׁברה ותמַגרה תחת קרקעיתה. ומתוך גלגל־המים שהתחולל על־ידי הספינה השוקעת, עלתה זעקה גדולה ואיֻמה – קול־פחדים, נאקת־מות של מאות בריות טובעות – והקול הנורא הזה החריש את שאגת האיתנים, את קריאות־המלחמה של הים הזועף, והלך והתגבר בהד כפול ומכֻפל, עד שנדמה כאלו הוא בוקע את האויר, את הרקיע ואת האוקיָנוס גם יחד. אבל מה זה? מי הוא זה ראש־השׂיבה, המבצבץ ועולה על־פני המים, ובמבטי־גסיסה ובקריאות תחנונים לעזרה הוא מתאבק כנואש עם גלי־המות? – הוא הציץ אליו, וכרגע קפץ מעל אניתו לתוך הים, ובמאמצי־כֹח זרועותיו חצה לו דרך בין הגלים המשתערים אליו, עד אשר הגיע אל הטובע. הוא קרב אליו – כן, כן. הוא הוא – אלה הם רשמי פניו שלו. הזקן הכירו גם הוא, ובפחד התאמץ להִמלט ממנו אךְ לשוא! הוא כבר תפש אותו, אחז בו ביד חזקה והשקיע אותו עמֹק עמֹק מתחת למים. יֵרד, יִצלול מאות אמות, עד לנבכי הים! התנגדותו של הזקן רפתה יותר ויותר, עד אשר פסקה לגמרי, הזקן מת; הוא הטביע אותו, הוא קִיֵם את שבועתו.

והוא הוזה שוב: והנה הוא עובר במדבר גדול, בחול הצורב, והוא הולך יחף ובדד. החול מעַוֵר את עיניו ומחניק אותו: אבקותיו הדקות מן הדקות חודרות לתוך נקבוביות עור־בשרו ומרגיזות אותו עד להשתגע. ערמות ענקיות של אותו החול נִשאות בסערת־הרוח, מופזות בקרני השמש הלוהטת, ונראות מרחוק כעמודי־אש מתנועעים. עצמות אנשים שנספו בישימון הנורא הזה מונחות פזורות לרגליו; על הכל מסביב שפוך אור מבהיל; עד־כמה שהעין מגעת נראים רק מחזות אימה וזועה. לשוא הוא מתאמץ להוציא מפיו קול־פחדים, קול קורא לעזרה, – לשונו דבקה אל חכו בצמא! הוא רץ הלאה כמשֻׁגע. נאזר בכח שלמעלה מן הטבע הוא צועד בעֹז בתוך ערֵמות החול; אך סוף־כל־סוף גברו עליו הצמָא והלֵאות, והוא נופל ארצה מתעלף. אך מה זאת? איזו קרירות מחַיָה השיבה נפשו אל קרבו? איזו המיה נעימה של קִלוח הגיע לאזנו? מים. מַעין מים חיים! והזרם הזך מקלח לרגליו בקול נעים ורענן. הוא שתה ממנו בכל־פה, ואחר התנפל על שפתו באבריו הכואבים והשתקע בתרדמה של התאבנות נעימה. והנה קול צעדים העיר אותו: איש זקן, עם ראש שיבה, מתקרב לאט־לאט, בהתאמצות עצומה, אל המעין לשבור צמאו. הוא הוא שוב! חיש לפת את הזקן בזרועותיו ולא נתנו לגשת אל מחוז־חפצו. הזקן נאבק עמו, בכה והתחנן וצעק בקול מר, בקש מעט מים, רק טפה אחת, להצילו ממות! אך הוא תפש אותו בחזקה ולא נתָנו למוש ממקומו, ובתענוג אכזרי הביט אל העויות־גסיסתו של הזקן; וכאשר שקע ראש־השיבה על לבו, באפס־חיים, הדף מלפניו את גופת המת וגִלגל אותו ברגליו הלאה.

כאשר סרה מעליו הקדחת ובינתו שבה אליו, נודע לו, כי בינתַים נתעשר ונשתחרר: אביו, שחָפץ להניח אותו למות בבית־האסורים – ולא רק חפץ, אלא גם הניח למות במחסור ובכאב־לב שאין לו רפואה את הנפשות היקרות לו מחייו הוא – אביו זה נמצא מת על יצועו הרך. הוא גמר בלבו זה כבר להעביר נחלתו מבנו ולעזבו אחריו עני ואביון; אך מתוך שהתגאה בבריאותו ובכחו, דחה מים ליום את מעשֵׂה בית־דין, הדרוש לצרך זה, עד אשר אֵחר את המועד. ועתה אפשר שהוא חורק שִׁניו, שם בעולם האמת, לזכר ההון הרב, שעזב לבנו מתוך התרשלות.

אך לא רק לחֵרות ולעֹשר קם מחליו, כי אם עוד לדבר גדול יותר: לזכור, כי תכלית חייו היא מעתה לקַיֵּם את השבועה אשר נשבע, ולזכור, כי אויבו הוא אבי אשתו המתה, זה האיש אשר השליך אותו לבור־הכלא, וכאשר באה בתו עם תינוקה והתנפלה לפניו לבקש רחמים, בעט בה והדף אותה מפתח ביתו ברגל־גאוה. הוי, כּמה ארר את מחלתו, שהפריעה אותו מהוציא את מחשבת־נקמתו אל הפֹעל בלי־דִחוי!

הוא צוה להוציאו מן המקום, אשר ראה בעניו ובאבדן הנפשות היקרות לו, ולהובילו אל נוה שאנן על שפת הים; לא בתקוה למצא שם אֹשר או, למצער, מנוחת־הנפש, – כזה כן זו גזו חלפו ולא ישובו אליו עוד עד־עולם – אך רק כדי לקומם את הריסות כחותיו ולהתישב היטב בדבר תכנית זממו האחד, אשר הוא היה כל ישעו וחפצו, וכאן באותה העֲיָרה הקטנה והשלֵוה, המציאה לו איזו רוח רעה את ההזדמנות לנקמתו הראשונה והאיֻמה ביותר.

הדבר היה בימי הקיץ. שקוע במחשבותיו הקודרות, היה יוצא בערב בערב ממעונו הבודד והולך במשעול צר אל מקום עזוב ובודד, מֻקף סלעי־מגור, שעורר את שימת־לבו בנדודיו הרבים. שם היה יושב לו על פלח־צור, כובש פניו בכפות־ידיו ושוהה בישיבתו זו כמה וכמה שעות. עד אשר אתא לילה, והצללים הארֻכים של הסלעים הקודרים אשר ממעל לראשו השליכו עלטה שחורה ועבה על כל אשר בקרבתו.

כך ישב לו בערב שוקט ובהיר אחד, כשפניו כבושים בכפות־ידיו, ורק לפרקים הרים את ראשו, כדי לחזות במעופו של שחף או כדי לזון עיניו בנתיב־הארגמן של זֹהר־הרקיע, שתחלתו בלב האוקיָנוס וסופו בקצה האֹפק, ששם שוקעת השמש ויורדת לטבול בים, ופתאם הָפרעה הדומיה המָחלטת של המקום הבודד על־ידי זעקה גדולה ומרה, הקוראה לעזרה. הוא הִטה אזנו להקשיב יפה, שמא היתה זאת טעות־שמיעה? אך קול־השַׁועה התגבר ביתר עֹז וביתר יאוש, אז קפץ ועמד על רגליו ויָרץ חיש אל מקום הקריאה.

המחזה, שנגלה שם לעיניו, היה מובן בלי שום בֵאור: על החוף היו מונחים בגדים מפֻזרים, ובמרחק מועט משפת הים נראה ראש אדם, שמתאמץ להתרומם מעל לגלים; ועל החוף מתרוצץ איש זק כנואש, מפרש כפיו ומשַׁוע לעזרה. החולה שלנו, שכבר שב לאיתנו במדה מספקת, פשט כרגע את בגדו וישתער אל הים בכוָנה לקפוץ לתוך הגלים ולהעלות אל היבשה את הטובע.

– חושה, מַהרה, סיר, בשם אלהים! הושיעה־נא, סיר, הצילה־נא את בני! – קרא הזקן ברוצו כמטֹרף לקראתו – זהו בני יחידי, סיר, והוא הולך למות לעיני אביו!

אך הוציא הזקן מפיו את המלים הראשונות, עצר הזר במרוצתו ובשלבו את זרועותיו על לבו עמד תחתיו בלי־נוע.

– אֵל־אלהים! – קרא הזקן בהרתיעו מלפניו – הלא זה הֵילִינג!

הֵילִינג הביט אליו בשחוק דומם.

– הֵילינג! – התחיל הזקן מתחנן בדבורים מקֻטעים כמשתגע – "נערי הטוב, הילינג, נערי יקירי, שורה, שורה, שם! –

ומתוך נשימה מרֻסקת הראה האב האמלל באצבעו על המקום, ששם נאבק העלם עם מר המות.

שמעה! – קרא הזקן – הנהו משַׁוע שוב. עודנו חי. הצילה, הצילהו־נא, הֵילינג!

הילינג חִיֵּך שוב, והוסיף לעמוד בלי־נוע כפסל.

– אמנם חטאתי לך – צעק הזקן בכרעו על ברכיו ובפרשו כפיו – התנקם בי! קח כל אשר לי – קח את נפשי – השליכני המימה, כאן לרגליך, ואני אתאמץ להתגבר על החוש הטבעי, אתאמץ לבלי התנגד, ואמות בהכנעה, מבלי הניד יד ורגל. עשה זאת, הילינג, עשה זאת, רק הצילה־נא את בני, הוא צעיר לימים כל־כך, הילינג, עוד לא הגיע זמנו למות!

– שמע־נא – אמר הילינג בתפשו בפזיזות נגרשת את יד הזקן – אני דורש נפש תחת נפש, והנה נפש אחת. הילד שלי מת לעיני אביו ביסורים קשים הרבה יותר מאותם שסובל עתה במיתתו הנבל הצעיר הזה, שהפיח כזבים על אחותו. אתה לעגת אז בבוז לבתך, צחקת לה בפניה, באותם הפנים, שכבר תקע בם אז מלאך־המות את צפרניו – שחקת לצרות נפשנו בימים ההם. מה דעתך עליהן עתה? שורה, הביטה שמה!

ובדברו הראה באצבעו על הים. זעקה חלושה עלתה משם וגָועה על פניו: ההתאבקות האחרונה של הטובע, בחגרו שארית כחותיו בלבלה רגע קטן את תנועתם המסֻדרת של הגלים; אך עוד מעט ולא נִכר עוד מקום קברו המֻקדם של העלם במים הרבים, שאָטרו עליו. –

עברו שלש שנים.

באחד הימים עמדה מרכבה פרטית לפני שער ביתו של עורך־דין לונדוני, שהיה מפֻרסם לאדם, שאינו מקפיד כל־כך על נקיות בעסקי־אמנותו. מן המרכבה ירד ג’נטלמן, אשר חזותו העידה, שעוד לא הגיע אף לחצי שנותיו, אך פניו היו חִורים, כחושים ועצובים מאד, עד שגם בלי כשרון הסתכלות חדה כאותה של עורך־הדין החרוץ, אפשר היה להכיר ולהבין כרגע, כי מחלות או צרה ויגון עשו שַׁמות בג’נטלמן הזה הרבה יותר ממה שיכלה לחולל יד הזמן, אפילו בכפלַים מִימי חיי אדם.

– רוצה אני להפקיד בידך דבר־משפט – אמר הג’נטלמן אל עורך־הדין, כאשר הֻכנס אל לשכתו.

הלה השתחוה בנעימות והציץ אל צרור־נְיָרות גדול, שנשא הג’נטלמן בידו. האורח הרגיש במבט זה ויוסף ויאמר:

– זה אינו עסק שכיח. והנְיָרות שבצרור זה לא הגיעו לידי, אלא בעמל כבד ובהוצאות מרֻבות.

עורך־הדין הביט אל הצרור עוד ביתר סקרנות. והזר התיר את הפתיל, שהדק את הצרור ופרש לפניו מספר גדול של שטרי־חובות עם העתקות של מעשי בית־דין ועוד תעודות שונות.

– כאשר תחזינה עיניך – אמר הזר – הנה האיש החתום על הכתבים הללו לָוה עליהם סכומים גדולים לפני כמה שנים. בינו ובין המַלוים – שמהם קניתי מעט־מעט את כל השטרות הללו – היה הסכם בשתיקה, שהם יאריכו לו תמיד את זמן־הפרעון ויחדשו תמיד את ההלואה עד מועד ידוע. ואלם בכתב אין כל זֵכר להסכם זה. בעת האחרונה הפסיד אותו האיש ממון רב בעסקים רעים, ואם יוטלו עליו עתה כל שטרי־ההתחַיְבות הללו בבת־אחת, ידַכאוהו לעפר.

– סך־הכל של המִלוות עולה לאיזו אלפים ליטרות העיר עורך־הדין אחרי שימת־עין קצרה על הכתבים.

– כן הוא.

– ובכן, מה עלינו לעשות? – שאל עורך־הדין.

– לעשות! – קראה הזר בהתעוררות פתאֹמית – השתמש בכל דקדוקי הדין ובכל חֹמר הדין, בכל הצדקה, שהחריפות יכֹלה להמציא לַהנַבלות – להוציא אל הפֹעל; בתחבולות כשרות ומכֹערות; בנגישה הגלויה של החֹק, נעזרת בכל הערמומית של הדַיָנים היותר חריפים וחכמים להרע. אני רוצה שימות מיתה ממֻשכה ורבת־יסורים. רושש אותו, טרוֹף ומכוֹר את קרקעותיו ואת כל רכושו, גרש אותו מביתו וממעונו, וסחֹב אותו לבור־הכלא בימי־זקנתו, וימות בדלי־דלות ויקבר בקבר של דַלת העם.

– אבל ההוצאות, אדוני היקר, ההוצאות על כל זאת – העיר עורך־הדין, לאחרי ששב למנוחתו מהשתוממותו הראשונה – אם הנתבע יֵצא נקי מנכסיו, מי זה ישלם את הוצאות המשפט, סיר?

– נָקבה סכום! – קרא הזר, וידיו רעדו כל־כך מהתרגשות, עד שכמעט לא יכל לתפוש בעט, שלקח מעל השלחן בדברו – יהי איזה סכום שיהיה, אתנהו לך, אל תירא לנָקבו, בן־אדם. כל שכר לא יגדל בעיני, אם רק יגָמר הדין לטובתי על ידך.

עורך־הדין נקב לו סכום גדול בתור ערבון על ההוצאות, אם הקלִיֶנט שלו לא יזכה בדין. הוא נקב את הסכום כמנחש, מבלי אשר דמה כלל, שהקלִיֶנט יסכים לשלם כל־כך הרבה, אלא רק לראות, עד־כמה יש בדעתו וביכלתו של האיש לתת באמת. ואולם הלה כתב לו מיד צֶ’ק אל השֻׁלחני שלו, על כל הסכום, וילך לו.

הצ’ק נשׁתלם בלי־אִחור; ובראות עורך־הדין, כי הקלִיֶנט המשֻׁנה הוא “בעל־יכֹלת”, התחיל לעסוק בדבר המשפט ברצינות. יותר משתי שנים היה מר הֵילינג יושב עמו יום יום בלשכתו, מחטט ומעַין בכונה עצומה בערֵמות הכתבים, שהלכו הלוך ורב, וקורא וחוזר וקורא בעינים נוצצות מגיל את האדרכתות ואגרות־שום ושאר מעשי בית־דין מצד אחד, ואת הטענות והתחנונים ובקשות־ארכה ומסירות־מודעה של החשת־החֻרבן ושאר מכתב־בקשה של הצד השני, שמספרם התגבר במדה שהתרבו המשפטים והתביעות. על כל הבקשות ממין זה נשלחה תשובה אחת בנוסח אחד: הוא מחֻיב לשלם.

הקרקעות, הבתים, המטלטלים נמכרו בזה אחר זה, כסדר המִלוות שנכתבו עליהן אדרכתות; והזקן בעצמו היה מֻשלך לבור־הכלא לשארית ימי־חייו, אִלולי עלתה בידו להוליך שולל את השוטרים שבאו לאסרו ולהמלט על נפשו.

ותאות־נקמתו של הֵילינג לא ידעה שָׂבעה; להפך, ככל אשר גדל החרבן וההרס, שגרם לשנוּא־נפשו, כן התגבר יותר ויותר צמאון־נקמתו, וכאשר נודע לו דבר בריחת הזקן, עלתה חמתו עד להשתגע. הוא חרק שִׁניו בשצף־קצף, תלש שערות־ראשו והתנפל בחרפות וקללות איֻמות על האנשים, שנצטוו לאסרו ושנתנו לו להִמלט מידם. רק לאחרי הבטחות מרֻבות, שהבורח ימָצא ויתָפש בלי שום ספק, רק אז נרגע רוחו מעט. מיד נשלחו רודפים ומרגלים לארבע רוחות השמים; לא היתה תחבולת־ערמה שלא השתמשו בה, כדי לגלות את מחבואו של הזקן. אך כל עמלם עלה בתֹהו. ששה חדשים רצופים בקשוהו ולא מצאוהו.

לבסוף, באחד הלילות בשעה מאֻחרת מאד, והנה הילינג, שבמשך שבועות אחדים נתעלם מן העין, בא אל מעונו הפרטי של עורך־הדין ויצו את המשרת להגיד לאדונו, כי ג’נטלמן אחד מבקש לדבר אתו תכף־ומיד. עורך הדין, שעמד באותו רגע על המדרגה למעלה, הכיר כרגע את קולו של הקלִיֶנט המשֻׁנה שלו, ועד שהספיק לצוות למשרת להכניסו, טס הלה על המעלות והשתער אל החדר חִור ובלי נשימה. ולאחרי שנעל את הדלת, לבל ישמע איש בדברו, התנפל על כסא ויאמר בקול נמוך:

– הס! מצאתיו סוף־סוף.

– אה, טוב מאד, אדוני היקר, טוב מאד – ענה עורך־הדין.

– הוא מתחבא באיזה צריף דל ומסֹאב בקֶמדן־טון. ואולי טוב הדבר, שלא עלתה בידינו לתפשו עד־עתה; כי בכל העת ההיא הוא חי שם בעֹני ובמחסור נורא מאד. הוא עתה אביון גמור.

– טוב מאד – אמר עורך־הדין – ובכן אתה חפץ, מסתמא, שיתפשוהו תכף למחר?

– כן – ענה הֵילינג – אך לא! חכה־נא עוד יום אחד. “אתה תמה בודאי על שאני רוצה לדחות את הדבר” – הוסיף בגִחוך איֹם – “אבל שכחתי ענין חשוב: מחרתים הוא יום־זכרון לי: יֵעָשׂה אפוא הדבר אז”.

– טוב מאד. הואילה־נא לכתוב את פקודותיך בשביל הבולשת.

– לא. יחכה־נא לי פקיד־הבולשת פֹה בשעה השמינית בערב. אני בעצמי אוליכהו שמה.

בשעה הקבועה נועד עם הפקיד ויֵשב אתו במרכבה שכוּרה ויצו לעגלון לעמוד בקרן־זוית של רחוב פֶּנקרֵס־רוד, בקרבת בית־המחסה לעניים. כאשר הגיעו שמה כבר כסה החשך את הככר, ואחרי אשר הלכו לאֹרך קיר־החומה עד בית־החולים הוֶטירינרי, פנו אל סימטה קטנה, שהיתה בימים ההם מקום שמם כמעט, מֻקף שדות וחריצים ותעלות.

הילינג הוריד את כובע המסע שלו עד לחצי פניו ויתעטף באדרתו ויעמוד לפני הבית היותר דל ומכֹער שבאותו מקום וידפוק בנחת על הדלת. כרגע פתחה לו אשה אחת, שפלטה מפיה איזה דבור נמוסי, כאִלו היא מכירה אותו מכבר. ואחרי שלָחש לפקיד, שיחכה לו למטה, עלה בלאט במעלות, ומבלי דפוק על הדלת נכנס פתאֹם לחדר הראשון.

איש־חרמו ואויבו, אשר רדף בלי־חַנות בעברתו הקשה ואשר בקש חפש מחֻפש בקשיות־עֹרף עזה כל־כך, היה עתה זקן רעוע, אין־אונים. הוא ישב אל שלחן ערֹם וריק, שעליו עמד רק נר דל. כאשר נכנס הֵילינג נזדעזע הזקן ובעמל כבד קם ממושבו.

– מה שם? מה עוד? – אמר בקול רפה – איזו צרה חדשה? מה חפצך פה?

– לדבר אתך שתים שלש מלים – ענה הֵילינג, ובדברו ישב אל קצֵה השלחן ממול הזקן, ובהשליכו מעליו את אדרתו ואת כובעו גלה את פניו.

הזקן נבעת כל־כך, עד כי לא יכל להוציא הגה מפיו. הוא נפל אחורנית על כסאו, ובקפצו את ידיו בחזקה הביט אל היושב ממולו בתעוב וחרדה גם יחד.

– לפני שש שנים בעצם היום הזה – פתח הֵילינג – דרשתי את נפשך, שחִיַבת לי בעד נפש הילד שלי. לפני גופת בתך המתה, זקן, נשבעתי להקדיש את כל חיי רק לעשות בך נקמות. אני לא הסחתי דעתי מתכלית־חיי זו אף לא רגע אחד; ואִלו שכחתי את שבועתי אף רגע, אז די היה זֵכר מבטה הדומם והמלא צער אין־קץ של הנפש היקרה בדָעכה, או זכר פניו הנִרזים והנרעבים של ילדנו הנקי, כדי לעוררני ולהמריצני ולזרזני שוב למלא את תעודת־חיי. הלא תזכור את נקמתי הראשונה? ועתה הנה האחרונה.

הזקן רעד בכל גופו וידיו ירדו מדֻלדלות על צדדיו באין־אונים.

– מחר אני עוזב את אנגליה – אמר הילינג אחרי הפסקה מועטת – ובלילה הזה אמסור אותך לחיי־המות, אשר להם הסגרת אותה – למאסר עולמית בלי תקוה – –

הוא נשא עיניו אל הזקן וכרגע עצר בדבריו. הוא הרים את הנר להאיר על פניו, ומיד העמידו שוב על השלחן ויֵצא מן החדר.

– מוטב שתלכי אל הזקן – כמדֻמני, שהוא חלה – אמר אל האשה בפתחו את הדלת! ואל הפקיד רמז שיֵצא אחריו החוצה.

האשה סגרה אחריהם את הדלת ותעל במרוצה אל הזקן, ותמצא אותו יושב על כסאו בלי רוח־חיים. –

באחד משדי־הקברות היותר שאננים והיותר בודדים שבמדינת קֶנט, ששם צומחים פרא פרחי־צבעונים בתוך הדשא הירקרק הדשן, והנוף הנעים והרך שמסביב הוא המקום היותר יפה בגן־עדן זה של אנגליה, שם תחת מצבת־אבן פשוטה, נחוֹת עצמותיהם של האם הצעירה וילדה הנחמד. ואולם עצמותיו של האב אינן עמהן; ומן הלילה ההוא והלאה לא נודע עוד לעורך־הדין דבר או חצי־דבר על־אודות קורותיו של הקלינט המשֻׁנה שלו. –

* * *

כאשר כלה הלבלר הזקן את ספורו, נגש אל הקולב התקוע בקרן־זוית, לקח משם את מגבעתו ואת אדרתו ולבשן בישוב־דעת מרֻבה, ומבלי אמור מלה יצא לאטו מן הבית. הג’נטלמן בעל כפתורי־הפסִפס התנמנם, ורֹב המסֻבים היו שקועים בכַונה עצומה בעסק המבדח, להַטיף חֵלב מֻתך לתוך הגרוג שלו. לכן יכול מר פיקויק לצאת מן האולם, מבלי אשר הרגיש איש בזה. ואחרי אשר שִׁלם, לפי החשבון, בעדו ובעד סם, עזבו שניהם את בית המרזח של “העורב והגזע”.

פרק כב: מר פיקויק נוסע לאיפסויץ, ושם קרה לו מאורע רומנטי עם מטרונה מ“ימי הבינים”, בעלת סלסלות־ניָר צהֻבות.

– זוהי הכבודה של הזן ומפרנס שלך? – שאל מר וֶלר את בנו אהובו, כשנכנס הלה לחצר הפונדק של ה“פר”, בוַיטצ’פל, עם שק־מסע קטן ואדרת חבושה וצרורה בידו.

– הנך מנַחש לא־גרוע, ישישי – ענה מר וֶלר הצעיר בהניחו את משאו על הארץ ובשבתו עליו – הזן ומפרנס יבוא גם הוא הלום תכף־ומיד.

– כמדֻמני, שהוא פחדן קצת – אמר האב.

– כן הוא: בדרך של שני מילין הוא מחשב ומוצא אלפַים אסונות – ענה הבן – ומה שלומה של החורגת לעת כזאת?

– אשה משֻׁנה היא, סם, משֻׁנה מאד – ענה מר וֶלר הזקן ברצינות יתרה – בימים האחרונים התחברה לאותם המיתּודיסטים, ופתאם נעשתה צדקנית וחסידה עד לאין־חקר. בריה טובה היא עד־מאד, סמי, טובה היא בשבילי יתר מדאי, ואני מרגיש, שאיני כדאי לה.

– מה גדולה ענונותך, ישישי! – העיר סם.

– מאד – ענה האב באנחה – היא התנפלה על המצאה חדשה, זו של הולֶדת חדשה של אנשים מגֻדלים. התחדשות החיים, כך כמדֻמני, הם קוראים לזאת. אני הייתי חפץ מאד לראות בהצלחתו של החִדוש הזה. מאד מאד הייתי חפץ לראות את אמך חורגתך נולדה מחדש – אזי לא הייתי נותן אותה למינקת מחוץ־לבית.

– הידעת, מה עוללו אותן הנשים זה לא כבר? – הוסיף מר ולר הזקן אחרי הפסקה קצרה, אשר בה הקיש באצבעו על צדו הימני של חָטמו כחצי־תריסר פעמים – הידעת, מה עוללו אותן הנשים, סמי?

– איני יודע – ענה הבן – ומה עשו?

– ערכו משתה טֵה גדול בשביל בן־אדם אחד, שקראו לו הרועה שלהן – ענה האב – והנה קרה מקרה, שבאותה שעה עמדתי והצצתי בחנות הציורים, שם אצל מקום מעמד הקרונות שלנו, ופתאם רואה אני שם בחלון מודעה קטנה באותו ענין, שגומרת בלשון זו: “מחיר כרטיסי־כניסה שני שילינגים וחצי. לפנות בהזמנות אל הועד. המזכיר: מרת וֶלר”. וכאשר באתי הביתה מצאתי את הועד נכנס לישיבה בטרקלין שלנו. ארבע־עשרה נשים. חבל, שלא היית באותו מעמד, סמי, ולא ראית ולא שמעת אותן! ישבו והציעו הצעות וקִימו וקבלו החלטות, ועמדו למנין, ועוד מיני שעשועים כיוצא בזה. והנה התחילה החורגת שלך להתקוטט בי, מפני מה ולמה אני עומד כאן ומציץ ומחַיך, וכי להתל בהן באתי? בקִצור, ראיתי לי חובה להזמין לי כרטיס, וביום הששי בערב לבשתי את בגדי היותר מהֻדרים, לקחתי את הזקנה שלי, ונלך. באנו אל המקום, והנה בחדר מעֻבש יושבות המון נשים מסביב לשלחן, אשר עליו עומדות כבר כשלשים כוסות עם שאר מכשירי הטֵה. ואך נכנסתי התחילו המסֻבות מתלחשות אשה עם רעותה ומביטות עלי בסקרנות, כאִלו לא ראו מימיהן ג’נטלמן בן חמשים ושמֹנה, שָׁמן קצת. ופתאֹם קם שאון והתרגשות על המדרגות, ואל החדר נכנס איזה גֹלם גבה־קומה ודק־בשר, עם חֹטם אדֹם ועניבה לבנה, והוא מבשר בקול זמרה: “הנה הרועה בא לבקר את עדרו הנאמן”. ותכף לאחריו הופיע איזה בן־אדם בריא־בשר, לבוש שחורים, עם פרצוף רחב ולבן, שאינו פוסק לחַיך אף רגע אחד, מעשה אבטומַטוס. ואז הולך כל העסק כסדרו! “נשיקת השלום!” מכריז הרועה, והוא אומר ועושה: נוֹשק את כל המסֻבות בזו אחר זו; ואך כלה את מלאכתו, והנה בא הגֹלם אדוּם־החֹטם ועושה גם הוא כמוהו. ובעוד אני חושב ומהרהר: מדוע לא אעשה גם אני כמוהם, ובפרט שבקרבתי ישבה לידי נאה ונעימה מאד – והנה נפתחה הדלת ואל החדר הובא הטֵה, ואחריו הופיעה החורגת שלך, שהיתה עסוקה בהכנתו שם למטה. אז התחיל סדר העבודה בשקידה יתרה. איזה הִמנון יפה וקולני בשעת מזיגת הכוסות! איזה תפלה מהֻדרה לפני המשתה! ובאיזה חשק נגשו כֻלם אל מלאכת האכילה והשתיה! לוא ראית, סמי, איך שלח הרועה את שִׁניו בכתלי־החזיר ובעֻגות־החמאה! לא ראיתי מעולם אדם שאוכל ושותה כמוהו. גם אדוּם־החֹטם אינו מן הנחשלים במקצוע זה, ובשום אֹפֶן לא הייתי לוקח אותו בין אוכלי־שֻׁלחני, – אבל כמוהו כאין לעֻמת הרועה. ואחרי אשר אכלו ושתו דַים, ברכו בצבור ברכת־המזון, ואז התחיל הרועה לדרוש דרשתו; והוא עשה את מלאכתו יפה למדי, אם נביא בחשבון את המון עֻגות־החמאה, שהעיקו תחת חזהו. אך פתאֹם הוא עוצר בנאומו ומתחיל צורח: “איה החוטא? איה החוטא הבליעל?” כל הנשים לטשו עיניהן אלי והתחילו נואקות, כאִלו סר אליהן מר־המות. משֻׁנה היה הדבר בעיני, ובכל־זאת החרשתי ולא אמרתי כלום. והנה שוב הפסיק הרועה בדרשתו, ובנעצו עיניו בי שאג: איה החוטא? איה החוטא הבליעל? והנשים שבו לאנוק, פי־עשרה מבראשונה. אז לא יכלתי עוד להתאפק, – הלא ידעת, שאינני מן הנעלבים ואינם עולבים – ובצעדי לפנים שתים־שלש פסיעות, כך סמוך אליו, שאלתיו: “אמֹר־נא, ידידי, האם אלי מכֻוֶנת הערתך זו?” אך הוא, תחת להתנצל ולבקש ממני סליחה ומחילה, כנהוג בין ג’נטלמנים, התחיל מחרף ומגדף אותי עוד יותר: קרא לי כלי – השמעת, סמי? – כלי מלא חמה וזעם, ועד שמות ממין כזה. אז התעברתי עד־מאד ודמי רתח בקרבי: הענקתי לו שתים־שלש סטירות לו לעצמו, ועוד שתים־שלש, בבקשה למסרן לאותו אדוּם־החֹטם, ויצאתי לי מן האולם. חבל, שלא היית שם, סמי, בשעת מעשה, ולא שמעת את צִוחת הנשים ויבבותיהן ויללותיהן, כשהוציאו את הרועה מתחת לשֻׁלחן! – אך הנה הזן ומפרנס שלך, בכל מלֹא־קומתו.

עודנו מדבר ומר פיקויק ירד ממרכבה שכוּרה ויכנס אל החצר.

– בֹקר מהֻדר, סיר – אמר מר וֶלר הזקן.

– יפה באמת – ענה מר פיקויק.

– יפה באמת – שָׁנה כהֵד אדמוני אחד עם חֹטם סקרני ומשקפים כחֻלים, שירד ממרכבה שניה ברגע אחד עם מר פיקויק – אתה נוסע לאיפסויץ', סיר?

– כן הדבר – ענה מר פיקויק.

– הזדמנות מפליאה! גם אני נוסע לשם.

מר פיקויק ענה על זה בהשתחויה נמוסית.

– תשב בדיליג’נס מלבר? – הוסיף האדמוני לחקור.

מר פיקוי השתחוה שוב, לאות “הן”.

– אל־אלהים, מה נפלא הדבר! הן גם אני אשב מלבר – אמר האדמוני – ובכן הלא נסע יחדו.

והאדמוני בעל החֹטֶם המחֻדד, שהוציא כל מלה מפיו בחשיבות יתרה, כמעט בסודיות, ואשר על כל דבור ודבור היה עושה בראשו תנועת־נדנוד מהירה כצפור, חִיֵך לו בהנאה עצומה, כאִלו פתר בדבריו האחרונים אחת מחידות־עולמים, שנלאו כל חכמי־לב למצאה.

– אני שמח מאד על המקרה המֻצלח לנסוע בחברתך, סיר – אמר מר פיקויק.

– אַה – קרא האדמוני – זהו דבר השוה לשנינו, הלא? חבורה – חבורה – יודע אתה? – חבורה, היא – היא – שונה לגמרה מן הבדידות, האין זאת?

– זוהי אמת מָחלטת, שאין להכחישה בשום אֹפֶן – השתתף סם בשיחה בבת־צחוק נעימה – לזאת אני קורא אמת גלויה לכל, כמו שענה אותו שוליא של הקצב לאותה שפחה, שאמרה לו, שהוא אינו ג’נטלמן.

– אה – אמר האדמוני בסקרו את סם מכף־רגלו ועד קדקדו בעין גאותנית – אחד מידידיך, סיר?

– לאו דוקא ידידי – ענה מר פיקויק בשׁפל קולו – באמת הוא רק משרתי, אבל אני מרשה לו מדה גדולה של חֹפש ביחוסו אלי; כי – בינינו לבין עצמנו – אני מתגאה בו כמעט, מפני שלפי־דעתי הוא אוריגינל, מצֻין במינו.

– אה – השיב האדמוני – זהו דבר התלוי בטעם. ולמשל אני איני אוהב כלל שום דבר אוריגינלי; לא לפי טעמי הוא; איני רואה שום נחיצות באוריגינליות. מה שמך, סיר.

– הרי לך כרטיסי, סיר – ענה מר פיקויק, שהתבדח מאד על־ידי פתאֹמיוּתה העזה של שאלת האדמוני ועל־ידי נמוסיו המשֻׁנים בכלל.

– אַה – קרא הלה בהניחו את הכרטיס בפנקסו – “פיקויק”, זה טוב מאד. אני אוהב לדעת את שמות האנשים, שיש לי עסק עמהם: זה חושך ממני הרבה עמל וכעש. הנה כטיסי שלי, סיר. מַגנוּס, כמו שעיניך רואות, סיר, מַגנוס, זהו שם־משפחתי, לפי־דעתי זהו שם נאה למדי, האין זאת, סיר?

– שם יפה מאד, באמת – קִיֵם מר פיקויק, שבקֹשי גדול התאפק מצחוק.

– כן, כמדֻמני – הוסיף מר מַגנוס – וגם שמי הפרטי, שרשום לפניו, גם הוא טוב, כאשר תחזינה עיניך. הרשני־נא, סיר – אם תחזיק בידך את הכרטיס קצת בשפוע – כזה – יזרח אור השמש על השורה הראשונה, ושם כתוב: פטר. כן: פטר מגנוס. זה מצלצל יפה, לפי־דעתי; האין זאת, סיר?

– בודאי, יפה מאד! – הסכים מר פיקויק.

– ועתה שים־נא לבך אל ראשי התיבות של שמי וכנויי: P. M. הלא זהו בלשון לטינית Post meridiem (אחרי הצהרים). בפתקאות קצרות אל ידידַי אני חותם לפעמים: “אחרי הצהרים”. וזה משעשע ומבדח את ידידי מאד.

– כמובן יש בזה כדי לתת לנפשם את העֹנג היותר גדול – אמר מר פיקויק, שבסתר לבו קִנא בידידיו המאֻשרים של מר מגנוס, שנקל כל־כך לשעשם ולבדחם.

– ג’נטלמנים, הכל מוכן ומזֻמן, הדיליג’נס עומד ומחכה לכם – הפריע את שיחתם אחד הנערים המפקחים על הסוסים.

– וכל צרורותי הונחו בדיליג’נס כהוגן? – שאל מר מגנוס.

– הכל שלום, סיר!

– והצקלון האדֹם?

– מונח בשלום על מקומו, סיר!

– וצקלון הפסים?

– בתֵבה הראשונה, סיר.

– וצרור הנָיר הכתֹם?

– מתחת למושב, סיר.

– ותיק־המגבעת של עור?

– הכל מונח בשלום, סיר.

– ובכן נעלה ונשב? – הציע מר פיקויק.

– סלח־נא – ענה מר מגנוס בעמדו על אופן מרכבת הדיליג’נס, מבלי מוש ממקומו – סלח־נא מר פיקויק. אבל איני יכל לעלות ולשבת, באין לי בטחון מָחלט. וחזותו של הבחור הזה מוכיחה לי, שתיק־המגבעת של עור אינו מונח בדיליג’נס.

כל הבטחותיו ושבועותיו של הנער לא הועילו, ומר מגנוס לא נח ולא שקט עד אשר העלו את תיק־המגבעת ממעמקי התֵבה, מבין גלי הצרורות שנערמו שם, כדי שיוָכח למראה־עיניו, שהתיק מונח בשלום. ואחרי אשר נרגע רוחו מצד זה, התחיל מתרגש ודואג מצד אחר: לבו אמר לו, ראשונה, שהצקלון האדֹם נדחה למקום, שלא ימצאוהו עוד, שנית, שצקלון הפסים נגנב; ושלישית, שצרור הניָר הכתֹם הֻתּר ונתפזר. ורק לאחרי שנוכח למראה־עיניו, כי כל חשדיו ופחדיו אין להם שום יסוד, רק אז הואיל לטפס ולעלות על גג המרכבה, בהודיעו, כי עתה אין עוד דאגה בלבו ועתה הוא שוקט ומאֻשר.

– עצביך מזֻעזעים קצת יתר מדאי, סיר, האין זאת? – העיר מר וֶלר הזקן בעלותו על דוכנו ובסקרו את הזר במבט אלכסוני.

– כן – ענה הלז – אני בכלל מקפיד מאד על קטַנות כאלה. אך עתה כבר שבה נפשי למנוחתה – לגמרי.

– טוב מאד, תהלה לאל! – אמר מר וֶלר הזקן – סמי, עזר־נא לאדונך לעלות לדוכן. ברגלך השנית, סיר! כן, באותה רגל גופה! תנה לנו את ידך, סיר. הבה, עלֵה! צלח ורכב! בודאי היית קל יותר בילדותך, סיר.

– בלי שום ספק, מר וֶלר – ענה מר פיקויק בבדיחוּת־הדעת, אף שכמעט לא נותרה בו נשמה בעליה דחופה ומבֹהלה זו. ואחרי אשר תפס לו מקום על הדוכן לצדו של מר וֶלר הזקן, הוסיף הלה:

– טַפס גם אתה אלינו, סמי. ועתה, וִילַם, הוצא את הסוסים בעד השער. היו זהירים ג’נטלמנים, בקֶשת הקמורה של השער. “ראשיכם!” כמו שקורא מוכר־הלביבות עם הסל שעל ראשו. זה יספיק, וִילַם. עתה הנח להם, ילכו־נא מאליהם.

הנער משך ידו מן הסוסים, והמרכבה רקדה על מרצפת וַיטצ’יפל, להתפעלותם של כל אנשי הפרבר הזה, המרֻבה באוכלוסין כל־כך.

– הסביבה והשכנות אינן נאות ביותר, סיר – העיר סם בנגעו בראשי אצבעותיו בקצה מגבעתו, מה שהיה תמיד סִמן מֻבהק, שהוא נכנס בשיחה עם אדונו.

– אמנם כן הוא, סם – ענה מר פיקויק בסקרו את הרחוב המרֻפש, ההומה מאדם, שעברו בו.

– ומה נפלא הדבר, סיר – הוסיף סם – שעניוּת וצדפוֹת הולכות צמדים.

<