מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
קצנלסון, י'. (תרס"ט). בגבולות ליטא: פואימה. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-23. http://bybe.benyehuda.org/read/10872
MLA:
קצנלסון, יצחק. "בגבולות ליטא: פואימה". פרויקט בן-יהודה. תרס"ט. 2018-07-23. <http://bybe.benyehuda.org/read/10872>
ASA:
קצנלסון, יצחק. תרס"ט. "בגבולות ליטא: פואימה". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-23. (http://bybe.benyehuda.org/read/10872)

בגבולות ליטא: פואימה

מאת: יצחק קצנלסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ורשה: הוצאת "ספרות"; תרס"ט

סוגה:

שפת מקור: עברית

א: לְזִפְרוֹן

נזכרה לי ליטא שלי —

בבקר צח אחד, ואני עומד על יד חלוני הפונה אל הרחוב ההומיה, ועיני מתלבטות בחומה הגבוהה, העומדת על מקומה בודאי מימות יהושע בן נון ומבדילה ביני ובין כל אשר מחוץ — נזכרה לי ליטא שלי.

ולא אדע אם מפני שהימים ההם היו לי ימי בטלה, לכן תקפוני כל-כך הגעגועים אליה, עד שליטא כֻלה, באותו המראה הפגום המטושטש שנשתמר במוחו של בן-שבע, צצה לנגד עיני. ויהי המראה מרהיב ומרגיז כאחד: הרחובות הצרות, רפשן, שלוליותיהן, החזירים הסרוחים בפישוט רגלים בתוך הטיט הירקרק ומנמנמים בבטחון ומפהקים פיהוק של חזירים מתוך נומה, בתי העץ הנמוכים, נשות החיל עם הפוזמקאות ומכשיריהן על גבי המעקות של אותם הבתים. כנופיה של יהודים מתפלפלים בדברים של מה-בכך, הגוי של שבת הפוסע באמצע הרחוב ופיו — פה שותה מוניפי[1] מזמר על צד היותר טוב איזה פזמון יהודי מתובל במלים מן הסדור[2]…כל אלה עלו לנגד עיני. זה על גב זה בערבוביה, וכל מה שהשתדלתי לעשות

סדר ומשטר בליטא שבאה וצצה לעיני בְנָהּ שבפולין המדינה, כל מה שטרחתי להבליט ולראות את החוצות לחוד, רפשן וכל-שבו לחוד, בכדי שיהיה לי הכל ברור — היה לשוא, וכל זה רק מפאת כח הדמיון שלי, כּח-הדמיון שלי, אוי, כּח-הדמיון שלי! המגדיש לפעמים את הסאה.

כיון שזֵכר הרבי שלי ר’ ראובן, עולה על לבי, מיד נזכר אני בהחוטרא שדלג מן האל“ף אל הבי”ת ומן הבי“ת אל הגימ”ל, וברצועה שלו, ובבתו הבתולה שהיתה קיר מבדיל בינינו התלמידים ובין אותה הרצועה, ובכל חברי הקטנים ובשלומקה הקטן שאהב לשבת “אין מיטין” בשביל שיהיה לו “א גילדענער שליטין”; גם כל הבּית הקטן הנוטה לנפול והוא נשען אל שני עמודי-עץ ישנים, בא ומרפרף לנגד עיני, והכל ביחד, זה על גב זה, ואיני רואה אלא את זקנו של “הרבי” חוּדו של החוטרא, חזה של בתו הבתולה, חצאי פניהם של חברי וכו’, וכל זה הוא רק לרגלי דמיוני שלי המשפיע עלי רוב טובה שלא אוכל לקבלה פעם אחת. ומעשה היה ושבתי בשעה מאוחרת בלילה מן התיאטרון אל חדרי הבודד, ופני אחת האקטריסות רחפו נגד עיני רוחי: אני פוצה לכאן ופניה החורים — לנכחי, אני פונה להתם, הם הולכים אחרי…נוּ — ולא שמתי לזה את לבי: רק מקרה הוא — האקטריסה יפה, העין רואה, והלב הולך אחרי הָעַיִן אולם עודני עושה כה וכה בהעלאת הנר, והנה כל האקטריסות שנראו באותו ערב על במת החזיון מחוללות הבַּלֵּט וכל החברותא — מלאו את חדרי, זו בצלעה של זו…כל הפנים, אמת הוא, לא נראו לי, ורק עינים, חזות, קצות כתפים… — וטוב. כי היה לי דבר עם המון “היפה”, אף כי האקטריסות הן “עם-לא-היה” אולם מה הייתי עושה, למשל, אם הקבלן שלי מעולם ההזיות, הביא אלי תחתיהן המון גדול מ“פועלי-ציון”, והס"ס — כל אחד עם צקלון נאומים נלהבים על שכמו

וכל אחד היה שופך עלי את כל הקיתון עם הפרוגרמות המתחלקות לשבעים ושבעה חלקים, והטריטוריות, הקללות והחרמות בנוגע ל “דאָס געפּגר’ט לאַנד” — מה הייתי עושה אז?…

לא: אין דעתי נוחה מכח הדמיון שלי, אף כי לא צערני עוד מִיָמַי.


…לאָן עם המלתחה?

— אַה!… קראתי כשהפניתי את שכמי לחברי שדלק אחרי,

— נוסע אני לזפרון, אחת מערי ליטא הקטנות.

— לליטא? שטות זו כיצד סלקא על דעתך?

— כיצד? פשוט, מחמת שעמום…הימים ימי קיץ — מאי איכפת לי?…שלום! —

כמעט שכעסתי על הקַסיר, שחתך לי כרטיס מסע לזפרון באיזו מתינות וקוֹר-רוח…ומחשבה חלפה במוחי: איך טפש הוא קסיר זה הכלוא בכלובו ומחלק כרטיסים. הרי אפשר לו לבר-נש זה להתרומם ברגע אחד ממושבו, לקחת לו כרטיס-מסע מן המוכן ולנסוע עם המסע הזה ישר לזפרון…

כשנפתחו לרוָחה דלתות בית הנתיבות, אחרי הצלצול הראשון התנפל גל של בני אדם דרך הפתחים אל הפלטפורמה, ונסחפתי גם אני בתוך הזרם הזה, תפסתי לי מקום משבח באחת ממרכבות המסע, סמוך לאשנב שכנגד בית הנתיבות. לאחר רגעים אחדים פתחתי את האשנב והֵצַצתי ממנו ונראה לי כל ההמון הנוסע והמלַוֶה.

השעה שעת בין ערבים, והשאון שאינו פוסק, כאלו כסה על תעלולי עברה קלים; ואולם כל מי שהיתה לו עין לראות, ראה כי

הרבה בחוּרים ועלמות נשקו ויִשָקוּ, זה לזה וזה מזה; מי שהיתה לו אוזן קשבת, שמע לקטעי שיחות-חן שהתמלטו כפרחים חיים מבין שפתות-שני…אני, אחרי שחפשי הייתי באותה שעה מכל מחשבה מיַגַעת ופּעולה טורדת, ראיתי את “גן-עדן” זה בכל קסמיו — וכמעט שהסחתי רגע את דעתי מזפרון משאת נפשי. אולם כל העת שעמד המסע תחתיו היתה שמחתי כשמחתו של העומד מחוץ למחנה, ורק באותו רגע שנעתק המסע ממקומו, נגררתי גם אני במחול הזה.

דרמה יחידה במינה, התחוללה ביני ובין ברוֹנֶטית אחת. אלי! אלי! העינים של אש שחורה על גבי אש שחורה כיצד הסתכלו בי ברגע שנזדעזע המסע! אני הוצאתי היטב את ראשי בעד האשנב ונפנפתי במטפחתי הלבנה באויר; אחר כּך כִּוַצתּיה באגרופי האחד ואשליכה; הכדור הלבן התעופף אליה, ואני קראתי: אחר חודש אני שב…בגן המלך, לעת ערב…על יד האשד! — היא נעלמה מעיני, ולא ראיתי כשהיא מניעה לי בראשה השחור.

והמסע עובר במהירות ומשאיר בעקבותיו בתים קטנים בודדים, שומרי מסלות הברזל עלובים עומדים על יד סכתם. עוד בית…עוד סכה…הנה השדות.

כשעזבתי את האשנב, מצאתי על הספסלים, שהיו פנוים לפני רגעים אחדים, פּנים חדשות, ותחת ספסלי התחבט איזה גוף. בראשונה, בטרם שנודע לי כל הענין נבהלתי מאד כשנגעה רגלי באיזה דבר חי, ירא אנכי את הכלבים והחתולים המזדמנים לי פתאם, אך באותו רגע בצבץ מתחת לספסל ראש צהוב והתחטא…

שכני, יהודי כרסני, קרא בקול את ה“קוּריֶיר”, וזרק אלי לרגעים מבטים מן הצד לראות איך פועל עלי המאורע הזה. אנכי כבשתי, כמובן, את רגשי ההתפעלות בחבי ולאות של הסחת דעת גמורה

החלותי להפטיר בשפתי איזה ניגון של חסידים. אותו היהודי העיף בי את עיניו; בודאי חשדני במה שאין בי, כי אוהב אני את נגוני החסידים בכל לב. לאחר שהכּיר בשויון-נפשי, קִפֵּל את עלונו, את הקוּרייר שלו, ועוד טרם שהצפינו בצלחתו, חטפתהו השנה.

שני בחוּרים, בני חסידים, שישבו על אותו הספסל שוחחו בינם לבין עצמם. חצאי-שיחות הגיעו אל אזני ולִבּבוני. השיחה היתה של בחורים יודעי אהבה. זה לזה ספר על דבר איזו רֵיזלה שיש לו, ואולם בשפה אחרת ובנגון אחר מן הרגיל.

… — נו?… הראית אותה אחר-כך?

— בליל ערב-שבת…עברתי על פני ביתה וזרקתי לה בעד החלון את “שיר-השירים” בעברי-טייטש…

— עֶי?!…

— בעצמי ראיתי, כשנפל “שיר-השירים” הקטן על פני חָזֶה…

— עֶי?!…

אחד הבחורים כאלו צד במבטו את השחוק הקל, שעבר על שפתי, ומיד עלה אודם בלחייהם המלאות, שזה עתה החל זקנן לצמח — ונשתתקו. אולם נכּר היה, שהדממה שקמה לפתע ביניהם לוחצת אותם. אני הכרתי בזה את אשמתי, ויצאתי על פני מעקה-המרכבת.

כשהרגשתי במשי הרוחות הקלות והמלטפות, שהשתובבו על פני ועל שערי בצאתי על פני המעקה, ידע ידעתי כי יד ההזיה תהיה עתה גם עלי, ואין מנוס…ואף אמנם — עוד שררה השכינה של שקיעת החמה על פני השמים הכחולים. הבטתי אל המערב, והנה השמש עוד לא שקעה כלה, רק חציה נבלע לתוך התהום, וחציה השני עוד נוצץ במרחק, עוד תולה בין שמים והארץ.

ולא אדע — שם העיר הקטנה זפרון עולה על שפתי הרועדות…

לזפרון — לזפרון —

ומחשבת-זהב עוברת במוחי ובלבי: הנה המסע רץ, הנה הוא לופת את דרכו לפאת מערב, — אולי דולק המסע אחרי השמש? עוד מעט והשיגה…אני אוציא בשתי ידי החזקות את השמש הגדולה מתוך התהום ואשימה על ראשי, ואביאה שַׁי לזפרון…היא שקעה…אולם אין דבר, אין דבר! באמצע הלילה אבוא אל העירה; ערוכה לי שם ערישה מרֻבדת בבית קרובים-זרים; זה עשר שנים לא ראיתים; אחות זרה לי הניחה את הכסתות הלבנות על יצועי. כרוב ירד מן השחקים ולחש לה באזנה: קרובך, הנה בא! — אני אבוא באמצע לילה ואשכב ואנום, ובבקר תעלה השמש שזה עתה שקעה, מן המזרח, ותתדפק על פתחי: הנני, בזפּרון אנכי! —

לזפרון — לזפרון —

כוכבים נוצצים! כוכבַי…היצאתם בשבילי על פני הרקיע? בשבילי…והן לא תמיד ראיתי את כלכם בפעם אחת? רק אחדים מכּם הזהירו לי בלילות בעירי הגדולה. או אולי יצאתם כלכם גם אז על פני הרקיע והזהרתם, ורק החומות הגבוהות והחזקות הבדילו ביני ובין המרחב, ברום ובשפל ולא ראיתיכם? הנה, אני נוסע לארץ מולדת, הבתים שם קטנים וענָוִים. המרחק לא רחוק מן העיר…בכל לילה ולילה אצא לקראתכם, כּוכבי!…

ואלה המה השדות! אלה המה הכרים! לבנה חורת זורעת אור עליהם, דממת-נצחים נסוכה על פני המרחב הזה, אני מאמין: מעולם לא עמד איש בתוך השדות הנבדלים האלה ומעולם לא הֻפרָעָה פּה הדממה, מלבד אשר המסע הנחפז הזה בוקע אותה ועובר פה בכל יום ויום בשעה של בין השמשות ולילה… ואני מהרהר: אך הפעם אנכי עובר דרך השדות האלה, והן אני לא עמדתי שם בתָּוֶךְ, בתוך

השדה הגדול הזה מימי, ולא אעמוד שם לעולם!…ואני מצטער באמת, הרי דבר זה אינו אלא שטות…ובכל זאת צר לי על זה מאד…ולו עמד המסע, הייתי יורד מעל המרכבה לרגע, והייתי רץ הרחק לתוך אחד הכרים הנבדלים האלה, וקראתי קול גדול: הוּ-הוּ- הוּ! ושבתי על עקבותי, אל המרכבה, לעבור דרכי הלאה…לאחר שנה או שנתים, כשהייתי חוזר בדרכי זו, הייתי שומע באותו המקום הבודד את הד קריאתי, כשהוא מתגלגל באויר ואינו פוסק…

רטט עבר בכל בדי גוי, הבטתי לאחור: אני עומד יחידי על פני המעקה. מבטי צוללים עוד הפעם עמוק עמוק לתוך הלילה, ויהי הלילה, שעל פני רוחב הכרים מוזר ויפה מאד, וצדני הלילה…

I

הֲרוּחַ קַל אוֹ מַלְאָךְ טָס

וְנָגַע בִּי כִמְעָט וְנָס?…


וָאֶקְרָא לוֹ, וַיָּבוֹא שׁוּב:

זֶה הָיָה כְּרוּב, זֶה הָיָה כְּרוּב!


הַגִּידָה, כְּרוּב, מַה-זֶּה הַצֵּל?

"— שְחוֹר כְּנָפַי הוּא, אֲנִי שַׂר-לֵיל! —


אִם כֵּן הַגִּידָה לִי, כְּרוּב-רֹם,

הַשְּׁבִיבִים מָה, הַזּוֹרְחִים דֹּם?


"— שְׁבִיבִים אֵלֶּה בִּשְמֵי עָל

"טְלָלִים הֵמָּה, פְּנִינֵי טָל.


"לִפְנוֹת בֹּקֶר, טֶרֶם עוֹד

הִבְהִיק רָז וְנִגְלָה סוֹד,


"הֵמָּה נוֹפְלִים מִשְּׁמֵי-עַד

“עַל כָּל צִיץ וְעַל כָּל בַּד.”


II

הַגִּידָה כְרוּב, נָא הַגֵּד לִי,

הַלְּבָנָה לָמָּה חִוְּרָה הִיא?


"— לְבָנָה זֹה הִיא מֵתָה כְבָר —

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר:


הַיוֹם בִּנְגֹהוֹת רָחַץ, בְּאוֹר —

וְלֵילָהּ-בַּחשֶׁךְ תַּם, בִּשְׁחוֹר…


וְעִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ, בַּעֲרֹב הַיּוֹם,

עוֹלָה הִיא מִקִּבְרָהּ דֹּם —


וְחִוְּרָה הִיא, כִּי מֵתָה כְבָר,

אַךְ עַל הַלַּיְלָה צַר לָהּ, צָר…


עַל פְּנְֵי הַשְּׁחָקִים תּוֹעָה הִיא,

וְזוֹרְעָה אוֹר, וְזוֹרְעָה דְמִי…


III

וְהָעֵצִים, הָעִֵצים הַלָּלוּ, הָרוֹדְפִים וְעוֹמְדִים,

אַחֲרֵי מִי הֵמָּה דוֹלְקִים וְאֶת מִי הֵמָּה חוֹמְדִים?


"— הָעֵצִים, הָעֵצִים הַלָּלוּ, הֵן הֵנָּה הַנְּעָרוֹת,

שֶׁנּוֹלדוֹ בַּשָּׂדוֹת הָאֵלֶּה, וּבְאֵלֶּה הַיְּעָרוֹת…


"הֵן הֵנָּה הַבְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת, שֶׁאִישׁ עוֹד לֹא רָאָן;

"הֵן הֵנָּה שֶׁאֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת סוֹדָן, בְּעוֹד סוֹדָן עִמָּהֶן…


"בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה פֹּה בָּאוֹת אֵל בְּנוֹת הָאֲהָבִים,

"וּמְחַכּוֹת לַמַּסָּע וּמְצַחֲקוֹת בֵּין-כַּךְ לַכּוֹכָבִים…


"וּבַעֲבֹר הַמַּסָּע בְּחָפְזָה עַל פְּנֵיהֶן, וְדָלְקוּ

"אַחֲרֵי כָל בָּחוּר חִוֵּר, שֶׁפָּשַׁט לָהֶן יָדוֹ, וְדָלְגוּ


"עַל מַעֲלוֹת הַמַּעֲקָה; שָׁם עוֹמֵד יְחִידִי הַנָּעַר —

"הָאַחַת חוֹטְפַתְהוּ בְחֵיקָהּ וּמִתְחַמְקָה לַיָּעַר…


"שָׁם הִיא לוֹחֲצַתְהוּ אֶל לִבָּהּ, הַיָּפָה, הַבְּהוּלָה, —

"לַבֹּקֶר — וְהַבָּחוּר הַחִוֵּר כְּבָר גָּוַע בִּזְרֹעוֹת הַבְּתוּלָה…


"רְאֵה-נָא, הֵן דוֹלְקוֹת אַחֲרֶיךָ, הֵן רוֹדְפוֹת הֵן רוֹדְפוֹת…

"פְּרוּעוֹת-שֵׂעָר וַחֲשׂוּפוֹת-הֶחָזֶה הֵן עוֹלוֹת, הֵן חוֹטְפוֹת!…

— בריסק דליטא! בריסק דליטא! — העירוני קוֹלות אחדים מתרדמתי הקצרה. בבריסק עמד המסע כּחצי שעה; דלתות המרכבת נפתחו לרגעים, ורוחות קרירות[3] התגנבו דרך הפתחים בלוית אורחים חדשים שבאו במספר רב. המסע זע, ועבר לדרכו הלאה. כּשעה קלה ישבתי צפוף בין אחי החדשים, שנראו באותו רגע חיים כל כך, עליזים כל-כך. בודאי נסע כל אחד מהם לביתו, וביתו של היהודי היא אשתו. ותהיינה ברוכות נשות ישראל, שהן בבחינת גן-עדנם וזהרי-נחמתם של בעליהן בארצות גלותן…כשנעשה לי חם ביותר, בין אחי, יצאתי מעט על פני המעקה.

שני יהודים עמדו וישוחחו בקול רם. השיחה לא פסקה גם בפני

האחד, שחשב בכמה פרוטות תעלה לו הנסיעה מבריסק לזפרון, אם בעד כל תחנה ותחנה לוקח ממנו “הגזלן” כמה וכמה פרוטות, — היה הליטאי הראשון שפגשתי בדרכי. זה היה יהודי בעל זקן צהוב, קצר ומרוט באמצעיתו ובשני צדדיו. הפּיקה, שבצבצה מצוארו, היתה מאותן הפיקות המצויות אך ורק אצל הליטאים. ממש נכר היה, שדבריו, בטרם שהוא מוציאם מן הפה, המה טובלים ראשונה בפיקה ולכן היה קולו של זה מלוחלח יותר מדי.

— נו? לאן נוסע צעירנו? הרי מאחינו אתה? — שאלני הליטאי, בפנותו אלי פתאם.

— יהודי — ונוסע אני לזפרון.

— ואני הנני זפרוני. מה טוב ומה נעים! וטפח לי מחמת חבה על גבי שכמי. נתתי לי אות כי סולד אני מטבעי באותות אחוה כאלו, אף כי הליטאי הזה מצא חן בעיני, מפני שהוא ליטאי…ומפני שהוא היה הראשון שפגשתי בגבולות מולדתי.

כיון שעומד המסע על יד התחנה שאליה קויתי, ירדתי מעל מרכבת הברזל. חצי אפל ושעמום מוזר שררו בבית הנתיבות.

— כמדומה לי שנמתין פה כשתי שעות לבעלי העגלה הבאים מן העיר — העיר הליטאי שלי.

רגעים אחדים טילתי לרחבו ולארכו של בית הנתיבות. כשהסתכלתי בּראי, ראיתי שחטמי מאדם יותר מדי בקצהו. פרשתי בכונה לקרן זוית ובהגיני עליו בשתי ידי, חממתיו בהבל פי. הליטאי ראה במעשי זה ואמר לי בדרך הלצה, כי כל אלה ללא הועיל; במשך נסיעה של עשר וירסטאות בעגלה יתאדם החוטם מחדש…מצאתי את טענתו זו צודקת ואחדל ממנו. בין כה וכה ובן-לויתי הוציא מאמתחתו חתיכת

שיטניצא[4], אותה השיטניצא המשֻׁבָּחה, וכבדני גם אָני.

קול גס של בעל-עגלה העירני מתנומתי.

— — — — — — —

למה יפעם בי לבי?…האוירה של זפרון? —

ב: בְּתוֹךְ הַדְּמָמָה

ועיר זפרון קבלתני בספר פנים יפות — בשתיקה של בקר רענן, בדממת כלה מתנמנמת…אמנם הטעני חשבוני קצת, לא קויתי כי בבואי לזפרון כבר יתדפק היום בשמי המזרח, ואולם כשהיתה העגלה רחוקה עוד וירסטאות אחדות מן העיר הקטנה, והנה כבר עמד השחר

והבהיק, וכל זמן שנסעה העגלה בצדי הכְּבישׁ, שהעלה עשבים, נדמה לי שאני שומע את הד קול שירתו, ורק כשנתקלה העגלה במרצפתה של העיר, נתק הקשקוש הפתאומי את ההד הדק שקשר את אזני לשיר השמים — ולא נדמה לי עוד…הרעיד רעש האופנים את האדמה ואותי שעל האדמה, ואת השמים, ואת השחר שבם.

ונמה עוד העיר וצרה וארוכה הרחוב וקטנים הבתים ולבנים ומשטח של גנים שונים, שאין אחד מהם מתנשא מעל לעיני הרואה, משתרע לארכּה של הרחוב, כל גג וגג עם הארובה שלו, וארבה זו — ריבה נאה הרוכבת על גבי הגג ומעשנת “לולקה”, ונדמה שלכל בית ובית יש לו סודו המיוחד, ואתה עֲלֵה בשעת בקר זו על גג אחד והסתכל בארֻבתוֹ, וידעת את הסוד המלבב החבוי בתוך האהל הקטן הזה…אך הס — הנה עולה השמש!

ונמה עוד העיר הקטנה ושותקה הרחוב הארכּה, שאין שום איש יודע עוד פה דבר מאשרו הגדול ההולך וקרב, מהשמש הגדולה העולה אליו מן התהום הנעלמה. וגם אין זאת כי רבים הצדיקים בעירה זו, אחרי ששמש גדולה מופיעה בשמיה! ואולם היא לא תדע עוד דבר מאשרה הגדול…טוב, טוב! תישן לה העיר, ובין כה וכה ונגלתה השמש כלה וכל הדרה, וקמו בניה אחרי כן ופקחו את עיניהם השקטות — הוי סורפריז!

ונמה עוד העירה הקטנה — והכל צנוע כל כך ושוקט כל כך ובטוח כל כך, וגם קשקוש עגלתי, שבראשיתו נראה לי כמפריע, כמשבית את מנוחת-המשי, כמעורר נרדמים בשעה שתרדמה נאה להם, התחיל למצוא חן בעיני ולא היתה בו עוד מאותה העזות שלמרכבת הכרך בשעת מרוצתה. נשמע לי במשק זה צחוקו של ילד

שלא התפתח עדיין, וצוֹחק מקרב לבו, וצחק מקרב לב, אינו מרגיז את העצבים לעולם.

כשעברה העגלה על פתח גשר, הספקתי לסקור בסקירה הראשונה את הנחל הצר שמימיו מקלחים באמצעיתה של העירה והוא מתעקל בעקולים שונים עד שיאבד במרחק של אין-סוף, וכן עלתה לי לחטוף שיחה אחת שהיתה בין להקות אחדות של אוָזים וברי-אוָזים בצופן על המים. התוכחו הם בקולי-קולות, כנהוג אצל הפרובינציאַלים. הענין שעליו דנו היו: השמים. כלומר, מי ומי מן השמים יותר יפים וראוים לשבח. האַוזים, שגרונם נטוי למעלה, דגלו בכבוד שמי הרום, וטעמם ונמוקם עמם: גרי-גרי! שִׁמְשַָׁם של שמי הרום עולה מאז הבקר, ושוהה על פני השחקים האלה עדי ערב, ובשחקים אשר מתחת להמים יהל השמש רק שעה או שתים…ובכלל אין שם הכל בהיר ומזוקק…וברי-האוזים, שגרונם קצר וכרסם מלאה, טענו אחרת, בהטבילם לרגעים את חרטומיהם במים: גרה-גרה! טענו ברי-האוזים: מה נותנים לנו השמים שממעל, ומה הם מוסיפים לנו?… — בבוא שעתנו הרי יורדים אנו ואין אנו עולים, והשמים שמתחת למים, גן-עדן זה התחתון, אף-על-פי שאינו מזהיר כל כך, הלא עתיד הוא, אחר מאה ועשרים שנה, לקבלנו… — והעגלה עברה כבר, ולא מצאתי שעת-כשר לחוות להם את דעתי גם אני. החברה הלבנה הזאת הלא יפה היא ומלבבת, כשהיא צפה על פני המים, אלא בחקירה אין היא יודעת כלום. אני מצדי — לוּ נתקבלו אוזים ברי אוזים לאוניברסיטות, הייתי שולח גם אותם לבֶּרן להשתלם, או הייתי מעביר את האוזים אל הים, שהוא גדול ורחב, ומאליו מובן שגם השמים בתחתיתם רחבים וגדולים, — לברי-האוזים הייתי מראה את תהום הנחל —

והעיר הקטנה עוד נמה. אחרי הגשר עומדים הבתים יותר

צפופים, יותר קרובים איש לאחיו ואינם דומים זה לזה. איזה תרנגול קפץ מתוך איזו חצר על גבי גג לקול שעטות סוס ולקשקוש עגלה. הסתכל רגע במזרח, למקור הזהר, אחר כך פנה אלינו. הרים כרבלתו האדומה, עָצם את עיניו ובכיָנה גדולה קרא: קו-קו-ריקו! — הכונה שלפני הקריאה אמנם מביאה קצת לידי גיחוך, אולם ב“הקו-קו-ריקו” עצמו יש מאותו העז והבטחון שבה“אחד” שלנו, להבדיל באלף אלפי הבדלות. ועד היום אני מתפלא ומוסיף להתפלא: מאַין לה, לבריה קטנה ועלובה זו, “קו-קו-ריקו” חזק ו“אומר-הרבה” כזה? אכן גדולים מעשי-אלהים!

…ראש של נערה נראה באיזה חלון, שערות פּרועות, חלקי גוף שאינם מכוסים…שאון האופנים בודאי עוררה, וקפצה ממטתה הסמוכה בודאי לחלון, לראות מי זה בא העירה…נראתה הנערה וחלפה…ראיתי את האודם שעלה בפני הנערה הפרובינציאַלית היפה.

חפץ הייתי לרדת מעל העגלה, ולדפוק לה בחלון: הופיעי נא, הצנועה, עוד הפעם והגידי לי מה שמך?…

והעירה נמה עוד ושמי המזרח חוגגים כבר את חג-האור.

על יד בית יפה עמדה העגלה. כמעט בלי חשק ירדתי מעליה. ידע ידעתי כי איזו עבודה עלי לעשות עתה. הפסוק ב“התודע יוסף אל אחיו” עלה במוחי ונקר בו…הרי יוסף זה היה בעל-הבית, ואחיו דרשו לשכנו הוא; מלבד זה היה לו עסק רק עם גברים, עם הגברים אתפשר גם אני, אלא עמהן… הוצאתי מכיס בגדי את הראי הקטן והסתכלתי בו. הרים כסוני! לא אדבר עוד על חטמי — כי מדי דברי בו זכר אזכרנו…האבק שכסה עלי הבהילני. איך זה אתיצב לפניהן בפעם הראשונה במעמד כזה!…

סוף סוף אבד ממני החשק לעמוד במסדרון הבית מבחוץ, ודפקתי בדלת.

— הלואי שאמצא את כּלם, וביחוד אותן (זהו רפיון!), ישנים — הרהרתי בחשאי.

הדלת סבבה על צירה, וטוב טוב עשיתי שלא התנפלתי על הנערה השחרחורה שפתחה לי את הדלת, כי כשנודע לי אחר כך, היתה זאת המשרתת.

חצי אפל היה בבית. התריסים עוד היו מוגפים. קוי זהב אחדים שנפלו בסדקיהם לתוך הבית רעדו; כנראה, רצו קרנים אלו לצאת בעד אותם המבואות הצרים שבעדם נכנסו לתוך האפל, אולם כבר אי-אפשר היה, זרם האוֹר הגדול מן הרחוב עצר בעדן ולא נתנן לצאת,

— במטותא מנך, נערה, תני לי כיור מים, בקשתי את השחרחורה בחשאי לאחר שהגדתי לה מה אני לבית הזה ואחרי שהכנסתי את מלתחתי לאחד החדרים.

עוד אני מתרחץ, ובחור גבוה נכנס מן החוץ, קרב ישר אלי, הסתכל בי רגע וישאלני בלי עקיפין:

— קרוב בודאי?!

— אומ-הו…

— יושב אני על יד החלון, רואה אני עגלה עומדת ואתה יורד, תיכף אמרתי: קרוב!

— אומ-הו…

— מורשה באת? — יודע אני שיש להם קרובים בורשה!

— אומ-הו…

— הגידה את האמת. אחד בא בשבוע זה מורשה ואמר כי אין שלט להרידקציה של “הצפירה” על גבי החומה שעל פני הרחוב…

— אומ-הו.

— זעלדע! אלונטית! קרא הבחור בראותו כי עומד אני כאובד עצות.

— שלום-עליכם! קרא לי אותו בחור על-חשבון שיחה חדשה, ותקע לי את ידו לאחר שנגבתי היטב את פני — יוצא אנכי ובא בבית קרובך זה.

— וכי אפשר לדעת את שמך? שאלתיו מבלי לדעת למה לי דבר זה.

— שמי…נו, אינו חשוב — ופניו התעוו בהעויה של ענוה — איני כותב בעתונים והעולם אינו מדבר על אודותי…בזה יצא ידי חובת עקיצה דקה — נו בזפרון יודעים אותי…לבית זה אני בא כמעט בכל יום, שמעתי על אדותיך…הלא כן! בודאי יש לך במלתחתך זו ספרים חשובים…פה קשה למצוא ספר הראוי למקרא…זה יומים ששאלתי פה את “פרשת-הדרכים”…בנוגע לזה הנני תמים-דעים עם “אחד-העם”. מה אתה אומר — את “היראים” שלנו אין הוא מאכיל מאכלי דבש?…חי-חי…יודע הוא “אחד-העם” שלנו את אשר לפניו!…

— אומ-הו…

יש שתתחבב עלי מלה, ובעצמי לא אדע את פשרה…

באותו רגע נכנסה זעלדע עם סמוור רותח, והבחור, אף-על-פי שהוא תמים-דעים עם “אחד-העם” ואעפ“י ששלח בי עקיצה, מזג לי כוס תה ומזג גם לעצמו. בעת השתיה הגיד לי, כי עוד מעט ויקומו בני-הבית, והוסיף כי כדאי הוא להשאר פה, אלא שדבר זה אי-אפשר לו, מפני שאמו קפדנית ורק היא אשמה בזה שהוא מתפלל; לולא היא — ואמנם הבטיחני לבוא ברגעי המנוחה ולבוא עמי בשיחה ”בשפת-

רוסיה“…אם רוצה אני, יוכל להביא אתו את ה”וואָסקרעסעניע“ של טולסטוי, ואגב אורחא שאלני מה דעתי על טולסטוי?…התפעלות רבה יש לו מטולסטוי! מי גדול ב”גוים“ מטולסטוי, ובכל זאת הוא עושה כל עבודה קשה בשדה ובנהר…נסה-נא דבר אל היהודים שלנו, רצוני-לומר, אל סופרינו, אל סוקולוב, למשל, נוּ…נוּ… לסוקולוב לא — לסוקולוב זה לא נאה באמת…אלא לך ואמר לאברהם זינגר, כמדומה לי, שאינו חושב את עצמו גדול מטולסטוי! לך ואמר לו: אדוני, אברהם זינגר, זרוק את העט ואת הקסת, ולך לעבוד את האדמה! ותראה אם לא ”ימלא את פיך חצץ"…

“התפעלות” יש לו מטולסטוי!…לפני לכתו הכניס בחור זה את ידו לתוך צלחתו, כמעט שבהיסח הדעת, והוציא מתוכה, גם כן בהיסח הדעת, איזה ספר קטן, ואף על פי שלא שאלתיו על ספר זה, התחיל מתנצל ומסתירו ממני… — לא כלום…ספר, גם כן שלו…של טולסטוי, הסונטה הקריצירובית; היה לי אתמול וִכּוּחַ עם בַּרישנִיה אחת, בשום אופן לא חפצה להודות כי הנשים — נוּ, איך הוא אומר שם?…אני לא אמרתי לה כלוּם, רק הצגתי את פּוֹזדנישיב כלפי…כלפי…מה שמה? כלפי אשתו — בודאי זוכר אתה את שמה?

— איני זוכר כלום…

הבחור נרתע לאחוריו.

— ובכן אינך זוכר גם את כל האידיאל?…

איני יודע, מלה זו למה היא באה כאן דוקא, ואולם אין בכך כלום. יודע הבחור שטולסטוי ואידיאל אינם חלילה שעטנז, ויכולים הם לבוא ביחד בכל אופן.

הבחור יצא ואני שאפתי רוח. אַלפי נשיקות הייתי נושק לאמו

על שהיא קפדנית, ושבאשמתה צריך “תכשיט” זה להתפּלל בכל יום, וגם באותו היום שבאתי לזפרון.

הפחד שפחדתי, בנוגע להתודעותי אל קרובי, היה פחד שוא; אמנם היו הרגעים הראשונים קשים קצת, וכשמגידה לי רחל הקטנה היום, כי באותם הרגעים עמדתי כגולם, אני מאמין בזה אמונת-אמן, ולעולם אהיה אסיר-תודה לאחד מקרובי-אחי, שהוציאני אז מן המצר והזמינני לטיל…נבוך הייתי ביותר בפני מבטי החבה ושאלות האחוה הרבות…ועד-היום יש לי טענות ומענות ללבי המתכּלכּל מטפות אהבה ובעבוֹר אותו גל של אהבה ושכּרָהוּ…

הטיול ארך כשעה. טילנו מאחרי העיר, ולמרות מה שמלַוִּי נהגני בכונה בשבילים צרים וריקים שבצדה של העירה, בכל זאת נזדמנו לנו יהודים שונים ומשונים, שתקעו לי “שלום”, ובאותו רגע נשאל מהם מלוי ברמז, מי-ומה-ומאין? העדר השֵׁנה והנסיעה המיגעת ועוד סבות שהצטרפו להן פעלו עלי, עד שנעשה ראשי סחרחר והתחיל מרפרף באויר, ואני זוכר את קלסתר פניהם של כל אותם הבריות שפגשתי בטיולי ההוא, מלבד עלם אחד שנלוה אלינו בדרך — הודות לרשמי פניו האוריגיינליים והחדשות שגלה בי.

החדשות שגלה בי העולם הן “שתי האידיאות”.

כששמעתי את דברי עלם זה: אתה יש לך שתי אידיאות — כמעט שנבהלתי.

— היינו?

— כותב אתה גם בשיר וגם בפרוזה.

אבן נגולה מעל לבי..כששאלתיו מאין הוא יודע את כל אלה, ענה לי, כי בביתו נרשם גם מי ומי הוא “כף-המבשלים”; הכל נרשם אצלו בחוברת העשויה לאותו דבר; כי יש שהוא שוכח לפעמים דבר-מה.

קורספונדציה אחת בת שלש שורות הראה לי ב“הצפירה” בגליון מזוהם ממשמוש ידים ומרוב ימים והעיר לי גם כן, כי בסופה של הקורספונדציה כתוב היה: הוי השרפות, השרפות! עד מתי לא תחדלנה מערי ישראל, עם סימן השאלה ועם סימן הקריאה, ואינו יודע למה השמיטו את אלה! בביתו הבטיח לי העלם, יש לו עוד “הצפירה” אחת, שגם שם יש משלו…אולם אינה חשובה כל-כך, אך אם רוצה אני, נכון הוא להביאנה עוד היום…בקשתיו כי יביאנה, אדרבא…אולם לא היום, לא היום, כי אם מחר.

כשחזרנו הביתה, מצאנו את בני הבית כבר מחכים לנו “אל השלחן”. בשבתי בחוג בני המשפחה, נשתנה יחוסי אליו מרגע לרגע. מַהֵר מַהֵר מתקשר לבו של אדם במשנהו, ואשרי מי שהמציא את הדבר הטוב, את “הקרובים” בעולם. אכן יש ששמש זורחת מאחורי כתפו של אדם, והאדם איננו יודע, מפני שאינו עולה על לבו, כי יש להחזיר את הפנים…הן היו שעות שהייתי גלמוד ככה בעיר הגדולה, בין החומות, הן היו שעות כאלו, והן באותן השעות היתה עיר גמדים קטנה, ושם אנשים קרובים כל-כך וזרועות חמות כל-כך הנכונות לחבקני בכל זמן ועידן, ועל לבי לא עלה!

ברב חשק מלאתי את עצת דודתי, שהאשימתני בשעת הסעודה בבישנות יתירה — דבר שהוא ממני והלאה — והלכתי לישון בחדר שפנו לי. החלומות באו אלי במעט ענין תיכף כשנרדמתי: הבחור הגבוה בא לשוחח עמי “בשפת רוסיה”; אחריו באה “הברישניה שלו”. נבוכותי מאד. היא התחילה מטילת בתוך החדר והוציאה מצלחתה חתיכה גדולה של “שיטניצא”, דומה לאותה השיטניצא שאכלתי אני והזפרוני בבית הנתיבות, ואכלה בכל-פה מן החתיכה כלה. הבחור הגבוה השתוחח ולחש לי ביראת הכבוד: זוהי מן הדימוקרטיות. באה

גם כן מוורשה; אצלן אינן מתבישות…עוד הוא מדבר, והנה נכנסה אמו של הבחור ופניה אמנם כפני קפדנית, נכנסה ואחזה בציצית ראשו של הבחור וטלטלתהו טלטלה אחת וגדולה: — באמצע התפלה! — והברישניה רואה זאת ולוחשת בינה לבין עצמה: עתה אני מודה, כי הַגְרַף צדק — הנשים אינן שוות כלום…עודי נבוך ממראה עיני, והנה נחל מים פורץ אל חדרי, ודגים רבים צפים בתוך המים. דגים רבים רבים מאד, עם קשקשים אדמדמים משתעשעים בַּמים ועל פניהם.

והגרף טולסטוי הזקן עומד עם חבר “שקצים” על יד הנחל ומשליך לתוכו את חַכּתו. שרולי מכנסיו מפושלים עד הברכּים, ראשו מורם למעלה, אין הוא רוצה, או אין הוא יכול לראות את עצמו במעמד לא אֶסתיטי כזה…רגעים אחדים שוהה הוא במקומו. כשהוציא את החכּה לא היה עליה אף סימן של דג. וחזר הגרף לאחוריו במקום שעמדה הגרפינה הזקנה ומטפחת-משי בידיה לנגב בה את רגלי הגרף שנגאלו בטיט, בעת ציד הדגים. עודי נבוך ממראה עיני, והנה הגרף מוציא מכיס בגדו איזה עתון, וקורא בו, הסתכלתי בעתון והנה הוא עברי — “הצפירה”! — מה אתה קורא, גרף לֶיב ניקוליביץ? — קורספונדנציה של עלם זפרוני. עוד אני נבוך — והנה הבחור הגבוה רץ בכל מאמצי כּחו, התפלין בראשו, הרצועה שעל ידו נסחֶבֶת מאחריו…הנה הוא כורע לפני הגרף. — כמה דגים צדתָּ? דגים! דגים! — ומרחוק דולקת אמו הקפדנית וצועקת: — “באמצע התפלה! באמצע התפלה!” —

כשהקיצותי, כבר החל היום לערוב. רגע אחד לא ידעתי ברור איפה אני נמצא. כשזכרתי הכל, כמעט שבושתי לצאת מחדרי. — כל היום! כל היום לישון…קול אחות אחת הגיע לאזני מן החדר השני ולבבני. מה חביבה היא, ומה יפה, ואנכי לא ידעתי, לא ידעתי…

יצאתי מן החדר ונכנסתי לחדר האוכל, שכבר הודלק בו אור. את כל בני הבית מצאתי יושבים “אל השלחן”. — ערבא טבא!

פכּח הייתי אחרי שינה של שעות מספר. ולכן חי עתה בזכרוני כל הנשף הנעים ההוא. לא אדבר כלל על התה ועל מיץ-הדבדבניות, כי במה נחשב כל זה לעומת…לעומת הצחוק שפּרץ בכל רגע מפי אַחיותי, לרגלי כל בטוי פולני-יהודי שנזרק מבין שפתי — —

כשיצאתי בחברת אַחי ואחיותי אל החצר הקטנה והשתולה עצים קבלתני רוח קלילה. השמש לא נראתה עוד בשמי-המערב. שרידי עננים אדמדמים תעו אנה ואנה, בודאי נמו העננים האלה, בודאי התמכרו להזיות ברגעי השקיעה — ובהקיצם והנה שמשם כבר איננה… ספסלים אחדים עמדו מתחת לעצים. ישבנו, והענפים כסו על ראשינו. נשאתי את עיני, והנה כוכבים נוצצים בתוך דליות העץ. היה עלי רק לקום להרים את ידי ולקחתם —

איזו יד נגעה בי, בשערי…נגיעה מחמת אהבה, ואדע כי זאת היא ידו של אח או אחות…חשך היה אז בתוך הגן ולא ראיתים.

— לוּ דבר הלב כמו הפה בלשון בני אדם, כי אז היינו שומעים בתוך דממה זו את שיחותיו…— קרא קול חביב אחד.

— זוהי דממה נפלאה באמת!

ואולם אחרי שהלב איננו מדבר בלשון בני אדם, הדממה משעממת. כלום יש ענין בדפיקות לבותינו שאנו שומעים? — קרא קול חביב עוד הפעם.

— הבאמת? השומעים אתם דפיקות-לב בתוך הדממה הזאת?

— וכי מה בכך? שומעים אנו!…

— אם כן יקרא נא כל אחד מכם בשמו, ואחרי כן יטה כל אחד את אזנו אל לבו, ושמע כל אחד את שמו בדפיקותיו…

— קרא נא אתה בשמך — ותשמע גם אתה אותו בדפיקת לבותינו…

— אני לא אשמע עוד…בן-כרך אני, וקלקל שאון הכּרך את שמיעתי…

הורדתי את ראשי והנחתיו על כפות ידי.

עוד הפעם רחשה הדממה העמוקה בינותינו ועל ראשינו. אני הרימותי את ראשי ושאלתי:

— האספר לכם על דבר החיים ההומים ועל שאון הכרך?

………….

ספֵּר, ספר!

אחדים מאתנו קמו, החליפו את מקומותיהם על הספסל לימיני ולשמאלי, נדחקו איש לאחיו —

ואני החילותי:

בִּשְׁאוֹן הַכְּרָךְ.

מֵאֵיזֹה רְחוֹב, שֶׁבְּתוֹךְ הַכְּרַךְ,

בָּא קוֹל הֹלֶם-פָּעַם;

מוּרָמָה יַד, וּבַרְזֶל יַךְ:

בְּרָקִים וְקוֹל רָעַם.


נַפָּח עוֹמֵד עַל לַהֶבֶת,

וּמְרַקֵּעַ אֶת בַּרְזִלּוֹ;

גַּלְגַּל אַחֲרוֹן לַמִּרְכֶּבֶת —

לֹא בִשְׁבִילוֹ, לֹא בִשְׁבִילוֹ!


כָּל הַלַּיְלָה הִכָּה, הִכָּה;

כָּל הַלַּיְלָה רִקַּע, רִקַּע;

כָּל הַלַּיְלָה הָלַם, הָלַם —

וּלְעֵת-בֹּקֶר עִם צֵאת-חַמָּה —


הַמִּרְכֶּבֶת כְּבָר שָׁלָמָה;

נָח הַהֹלֶם — וַיֵּאָלַם.


— "אִשְׁתִּי! אָז הַנַּפָּח קָרָא,

עוֹד מְעַט וּבָא הַ“שְּׂרָרָה” —


"הַמֶּרְכֶּבֶת לוֹ מוּכָנָה,

“בִּשְׁתֵּי ”מֵאוֹת" אוֹתָהּ קָנָה.


"קַבְּלִי, רַעֲיָה, אֶת הַדָּמִים!

"עֶשְׂרִים לֵילוֹת, עֶשְׂרִים יָמִים


"נַעֲרוֹךְ חִנְגָּא וְהִלּוּלָא,

“עַד שֶׁתֵּהֹם תֵּבֵל כֻּלָּהּ! —”


שָׂח הַנַּפָּח כָּךְ, וְנָדַם —

כָּרַע, עָיֵף, וַיֵּרָדַם.

*

לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

עֲלֵי מִצְחָה יֵשׁ לָהּ קֶמֶט —

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,

שִׂפְתֵי חֵן וְסִנְטָר חֶמֶד.


בַּעֲלָהּ צִוָּה, — וְאֶת צָווֹ

הִיא לֹא תַמְרֶה, הִיא, הָרַכָּה!

עוֹד מְעַט הַ“שְּׂרָרָה” יָבוֹא —

אֶל הַחַלּוֹן הִיא מְחַכָּה…


בָּא הַשְּׂרָרָה — רָם כָּאַלּוֹן,

יָפֶה, חָסוֹן הוּא, הַ“שְּׂרָרָה”!


אַךְ הַחִוְּרָה שֶׁבַּחַלּוֹן —

לָמָּה חָרְדָה? מַה זֶּה קָרָה?


בָּא הַשְׂרָרָה — אֵשׁ הֻצַּתָּה!

הוֹ הַשְׂרָרָה! הוֹ שַׁלְהַבְתּוֹ!

— “בּוֹאִי, חִוְּרָה, מָה אַתְּ חַתָּה?…” —

וַתִּכָּנֵס אֶל מֶרְכַּבְתּוֹ.


הַמִּרְכֶּבֶת טָשָׁה טָשָׁה,

כָּל הַיּוֹם הָרְחוֹב רָעָשָׁה

כָּל הַיּוֹם שְׁאוֹן גַּלְגַּלִּים…

הַנִּיצוֹצוֹת וְהָרְשָׁפִים

מִכָּל אוֹפָן נִתְּזִים, עָפִים,

כָּבִים רֶגַע וּמִתְגַּלִּים.


הַמִּרְכֶּבֶת סְגוּרָה, סְגוּרָה —

הוֹ הַשְּׂרָרָה! הוֹ הַנּוֹרָא[5]!


לוֹ, לַנַּפָּח, אִשָּׁה יָפָה,

הִיא קְצַת חִוְּרָה וּקְצַת רָפָה,


עַל חָזֶהָ רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן, —

הִיא, הַחִוְּרָה, הִיא לֹא תִישָן…


עַל תַּלְתַּלָּיו מוּרָד רֹאשָׁהּ,

עוֹד הִיא חֲרֵדָה, עוֹד הִיא בוֹשָׁה…


בְּרַעַשׁ אוֹפָן תִּשְׁמַע קְלָלָה;

עֵין הַנַּפָּח — בִּשְׁבִיב שֶׁעָלָה


אֶל הַחַלוֹן —…רֹאשׁוֹ נִשְׁעָן

עַל חָזֶהָ — הִיא לֹא תִישָׁן…


לְעֵת עֶרֶב רַק חָדָלָה.

הֶמְיַת הַמִּרְכֶּבֶת כָּלָה.


בָּא הַשְֹּרָרָה אֶל הֵיכָלוֹ —

בָּא עִם צֵידוֹ, בָּא עִם שְׁלָלוֹ…


הוֹ הַשְּׂרָרָה, הוֹ הַשְּׂרָרָה!

עַד חֲצוֹת הַלֵּיל עֲצָרָהּ…


עַד חֲצוֹת הַלֵּיל לְקָחָהּ —

וּבַחֲצִי הַלַּיְלָה שְׁלָחָהּ!…

*

עִם כְּלוֹת הַיּוֹם הַנַּפָּח קָם,

הִתְעוֹרֵר מִתּוֹךְ שֵׁנָה —

וְהַבַּיִת רֵיק וְאִישׁ אֵין שָׁם,

גַּם הִיא “חִוְּרָתוֹ”, אֵינָהּ…


אַרְבַּעַת כְּתָלִים עָמְדוּ דֹם,

מְאוּם לוֹ לֹא אָמָרוּ;

הָאֵשׁ כְּבְָר נִדְעֲכָה עַד תֹּם;

הַפֶּחָמִים הִתְקָרָרוּ,


“אִשְׁתִּי!” — קָרָא — וְאֵין עוֹנֶה!

“אִשְׁתִּי!” — וְאֵין קָשֶׁב!

אֶת קְרִיאוֹתָיו לוֹ רַק שׁוֹנֶה

הֵדוֹ שֶׁל הַנָּשֶף.


אֶל הֶחָצֵר יָצֹא יָצָא —

וְצַעֲקַת שֶׁבֶר הִתְפָּרָצָה


מִתּוֹךְ לִבּוֹ. צְעָקָה מָרָה:

— הוֹ הַ“שְּׂרָרָה”! הוֹ הַ“שְֹּׂרָרָה”! —


הָמִּרְכֶּבֶת לֹא עָמָדָה —

— הוּא, הוּא צָדָהּ! הוּא, הוּא צָדָהּ!…


דִּמְעָה נָזְלָה, דֹּם נָזָלָה…

— הוּא, הוּא גְזָלָהּ! הוּא, הוּא גְזָלָהּ! —


פִּתְאֹם עָמַד. דָבָר זָכָר:

"— לֹא אֲחַכֶּה עַד יוֹם מָחָר!


מִזְּרוֹעוֹתָיו אוֹצִיאֶנָּה,

“בִּזְרוֹעוֹתָיו אַהַרְגֶנָּה!” —


אֶל הַהֵיכָל הָלֹךְ הָלַךְ —

בַּאֲפוּנְדָתוֹ טָמַן שָׁלַח.


“— חַד הַשֶּׁלַח, וְיֵשׁ לוֹ בָרָק! —”

חָרַק לוֹ הַנַּפָּח, חָרָק…


כָּל הַקִּרְיָה שָׁמְעָה הֵדִים

שֶׁל צְעָדִים קָשִׁים, כְּבֵדִים…


בַּחֲצִי הַלַּיְלָה כַאֲשֶׁר נָגַשׁ

אֶל הָאַרְמוֹן, אוֹתָהּ פָּגַשׁ —


אֶל הַשַּׁעַר עָמְדָה סְמוּכָה

וְהַבְּלוּסָה פְתוּחָה, פְתוּחָה…

*

הַתּוֹצָאוֹת לֹא יְדוּעוֹת —

רַבּוֹת — רַבּוֹת הֵן הַשְּׁמוּעוֹת!…

רַבִּים — רַבִּים הַנַּפָּחִים,

כִּמְעַט כֻּלָּם נָשְׂאוּ נָשִׁים.

שְׂרָרוֹת גַּם כֵּן יֵשׁ לִרְבָבוֹת,

כֻּלָּם נוֹסְעִים בַּמִּרְכָּבוֹת —

הָאוֹפַנִּים אָצִים, טָשִׁים…

זִיקִים נִתְּזִים וְנִדְעָכִים —

וְהַכְּרַכִּים תָּמִיד הוֹמִים!

תָּמִיד הוֹמִים!

איזה דבר נפל מן העץ והתחבט בגבי. קמתי ממושבי ואשא את עיני; אלא כלום לא ראיתי בתוך החשכה. הִצַּתי עץ-גפרית ואסתכל לאורה לתוך הענפים. שתי עינים הבהיקו אלי מבין הטרפים.

— כמדומה לי שאחד יושב על עץ!

— וָלְף-לֵיבּ בודאי. איזו מַנִּיָה יש לו לתפוחינו! קרא אחד מחברתנו. אַנאָבזאַל בחור מוּפקר ירד מעל העץ.

— אמרת שם בודאי “יום” תהלים, והמלאך גבריאל ירד אליך ומלא בין כך את כיסיך בתפוחים.

— לא קטפתי היום אף תפוח אחד: כוָנתי אמנם בעלותי על העץ לא היתה להכניס ציצית ב“ארבע-כנפות”…שמעתי את המעשה.

— נוּ…

— לוּ היו לי להוצאות הדרך נסעתי לשם, והייתי מראה להם!…כל מרכבת ומרכבת הייתי מעכב באמצע הרחובות…הייתי מראה להם, להשררות!

חרק המופקר בשניו והלך.

איזו עצבות רחפה עלינו ובינותינו בתוך הדממה…נחמתי כמעט על אשר ספרתי להם, להשקטים, על דבר שאון קריתי.

— האם נושא עץ זה תפוחים? שאלתי.

— נושא!

טפסתי עליו. ענפים אחדים שרטו בפני. אי-אפשר היה להזהר מזה, בתוך החשכה ההיא. ואולם מעט התפוחים שקטפתי היו משובחים באמת…

זאת היתה הפעם הראשונה, שטפסתי על עץ ושאכלתי הפרי שקטפתי אָני.

ג: שַבָּת

אחרי סעודה של שבת יצאנו אני וכל בני הבית, אחד אחד, מלפני השלחן שבחדר האוכל, ונכנסנו, אחד אחד, אל החדר הסמוך. החלון שבאותו החדר היה סגור, ובזויות שמשותיו השטופות זוהר היום התעלסו מחנות זבובים באהבים.

פתחתי את החלון, ויעופו בשאון גדול החוצה.

זבובים אלה קטנים הם, עלובים הם. הרגלים והכנפים — אוי ואבוי! ואולם אין דעתי נוחה מהם: מצח נחושה להם, להזבובים. חוצפתם עוברת כל גבול. ביחוד בשבתות ימות החמה. מחנות מחנות הם באים לחדר המבשלות, מסתופפים על גבי ה“טשולנט” ומנקרים. המשרתת איננה, ואני יש לי מזה הנאה משונה: יהנו גם הם, ידעו גם הם את טעמו של טשולנט, מכיון שנכנסו לביתו של יהודי! אלא מאי? צריכים להיות מנומסים קצת. אם נקרו דַּיָּם והמשרתת באה וגרשתם, והם חוזרים ומנקרים — זהו כבר מעשה זוללים! אלא אני מוסיף ומצדד בזכוּתם: רָאוּ את הטשולנט כי טוב, ורוצים הם לחדור אל הכרסתן, אל הקוגיל גופא החבוי שם בתוך המון תפוחי-אדמה השזופים ואל הקיבה השמֵנה, — אי, הקיבה השמנה! כי אף על פי ששלשת הדברים הנזכרים, נתונים בפארור אחד, הנה הם בכל זאת מטעמים בפני עצמם: תפוחי-האדמה הקטנים, החרוכים יפה, שהתקשו קצת כדבעי — לחוד, הקיג“ל, שעד עתה לא למדתי כיצד הוא נוצר — לחוד, והקיבה השמנה אי, הקיבה השמנה! — לחוד. היחס היחידי שבהם הוא, כי מכיון שלוקחים לתוך הפה תפוח-אדמה אחד, אי אפשר עוד לעמוד בפני הרצון ותוחבים את המזלג בחתיכת קיג”ל, וגם בזה עוד לא שבה היד והיא נטויה עוד לפרורי הקיבה (הקיבה, כידוע, כיון שמנתחים אותה היא מתפוררת והשומן שותת ושותת), ובכן איני תמה כלל, מה שכל כלי יוצר לא יצלח להניס אותם הזבובים שכבר טעמו מן ה“בריה” האחת.

אולם אותה ההלולא לאחר הסעודה — זהו דבר מכוער!

התפטמו הרעבתנים הפעוטים, עוד נכר שמן של טשולנט בפיהם הקטן, עוד כרסם העגולה מתנהלת בכבדות תחת הכנפים הרפות, והם עפים אל החלונות, לעשות את מעשיהם, זר-מעשיהם, ודוקא לאור השמש, ודוקא לעיני כל, בראש-גלי…ושואגים עוד בשעת-מעשה!

פתחתי את החלון — ויעופו. רק שנים שהיו עסוקים במין דוּאֶל נשארו בזוית, כשהאחד מנקר בראשו של זה והשני סורט לו ברגל דקה אחת בבטנו. והרהרתי באותו רגע, שהזבוב האחד בקד בשעת המקומה באשת חברו, והבעל, רחמנא ליצלן, מצאהו כשהוא מַתנה אהבים אם אשת-חיקו, ותתלקח המלחמה הקשה הזאת.

ונזכרתי באותו רגע במעשה כזה שקרה בכרך בין בני האדם ואצחק בלבּי.

שתי רפידות קטנות עמדו אצל שני כתלים של החדר שנכנסנו לתוכו אחר הסעודה. ישבנו באשר ישבנו, זה על ברכיו של זה, זה אחורי כתפו של זה — שבת-אחים. דעתנו היתה נוחה עלינו ושוחחנו

מה ששוחחנו, בלי קמיטת המצח, בניחותא, בלי טרמינים, כל מה שעולה על הלב — שיחת-אחים.

— כמה מים כבר נגרו! אוי—אוי…בן-שבע היית אז! —

— כך…

— והרי זוכרת אני עכשיו את הכל כאלו כל זה היה אתמול… איזה שובב! בלילה, לא היית נותן לישון…מיאוּ…מיאוּ…וכתרנגול — כל הלילה! דודה התארחה אז בביתנו — כמה צעקה זו!

— כעסנית היתה ביותר. משבא הלילה והיו מתחילות בחדר הילדים שלנו הקפיצות…כל אחד לתוך ערישתו של חברו…רחלי, בת שלש היתה אז, היתה צועקת: אי, דבר זה אסור — הלא בחור!… הקפיצות היו פתאומיות…היינו זוחלים על רצפת החדר האפל, זוחלים זוחלים בדממה — ובַּך! לתוך הערש…צעקות, צחוק, הכסתות מושלכות על פני הרצפה, אין זכר לסדינים ולמסכות, חרבן! והקפיצות אינן חדלות — עד[6] שאברהם’ל האורב בפתח היה קורא: הדודה! — ומיד היינו משתתקים, מתקפלים באיזו שמלה וכובשים את פנינו ואת הצחוק בשק התבן, כל אחד לא במטה שלו.

— והמעשה בליל השבת?… זה היה יפה! הנרות כבר כבו, ואנחנו עושים את מלאכתנו במחשך…ופתאם נכנסה הדודה כפעם בפעם — להשתיק… אינך זוכר?.. אתה זחלת מאחוריה, וכשאחזת בקרסולי הזקנה, נבחת בקול משונה: הב-הב! נבהלה הדודה ונפלה ארצה. את כלנו הלקו אז, אולם אותך הלקו ביותר…

— כך, זוכרת אני…מאותו הלילה לא נתניך עוֹד לישון בחדר הילדים: הדודה לקחתך לתוך מטתה… ואנחנו היינו מתגרים בך דרך הכוֹתל יצחק — פצחק — נאדעל-טעשעל!"… אתה היית עונה

"אברהם’ל — כפמיל — לאקשען — דרעמ — אך הדודה היתה בולמת את פיך ולא נתנתך לכלות.

— העודה חיה, הדודה?

— חיה!… בקפולִיָה…

— בקפוליה…בקַפוליה…שמעו-נא, דבר מה עלה על לבי, אחרי “הבדלה” נשב ונכתוב לה כלנו. נזכיר לה לילות הקפיצות…גם אתה תכתוב…היא תשמח מאד…אוי — אוי — כמה מים כבר נגרו מני אז?…

השיחה שטפה, כאותו הנחל העליז המקלח בין יערות וכפים ואינו מוצא לו שטן בדרך שטפו. זכרונות הילדות שתעו במוחו של כל אחד ממנו פזורים וסבוכים, כיון שנזדמנו בני-המשפחה לחדר אחד ביום שבת, היתה ההשתלשלות של הזכרונות נפלאה. כל אחד זרק את חוליות הזהב שנשתמרו במוחו ובלבו ומאליהן התדבקו זו בזו — ושרשרת הזהב נוצצת, מבהיקה…האח! כל המים שכבר נגרו, זורמים אחור, חוזרים…ויופיע העבר בחדר היפה הלז, וימלא כל זויותיו בזהרו.

ותשטוף השיחה, והיא קלה וחפשית כל כך, ונוגה של זריחת החמה מתוּחַ עליה וצחוק-ילדות מצלצל מתוכה. אולם עוד כל זה נראה לי, נשמע לי — מרחוק. לא אותם החיים בעצמם חוזרים אלי, כי אם הד קולם. רק ההד לבדו נשמע לי, הבא מאחרי להרי חושך; עוד מעט ונדם גם ההד המצלצל עוד. יש אשר צר לאדם לראות את השמש בשקיעתה והוא הופך את פניו כלפי המזרח ועוצם את עיניו ובורא לו במזרח שמש, בדמיונו, והוא רואה את השמש עולה, מנסרת ועולה…ואולם בלבו הוא יודע שבאותו הרגע אשר יפקח את עיניו וראה והנה אָפֵל המזרח, אָפֵל — ומשם זוחל הלילה…

— ואת המעשיות של זקנתנו עודך זוכר?…

— לפני שלש שנים מתה — פה בזפרון…

— בערבים היתה אוהבת לספר.

— המעשה היותר יפה הוא, “עלי-בבּי והשודדים”…אבן-בזק, שיש-חזק — הִפָּתֵחַ! נפתחה האבן והנה מערה גדולה. נכנס. בחדר הראשון — גויות בני-אדם מתים, בשני — ראשים כרותים, בשלישי — דינרי זהב ואבנים יקרות…עודנו עומד וחושב — והשודדים…

— ויונה הנביא אשר ישב במעי הדגה כמו בתוך בית, והניח שם תפלין, וכתב שם ספר-תורה…

— ואת דגי הרקק שבמעי הדגה למד אלף-בית.

ותשטוף השיחה מאליה, קרן גררה קרן. קו— קו, זכרון גלה זכרון, ואֵד קל רבץ על מחי, האפיל את ההוה, והאיר על מה שעבר…ואשכח כי עיני עצומות וכי “הזריחה” היא זו שבראתי בעצמי.

— ומשה ברוך איננו כותב מאפריקא כלל!

— איזה משה-ברוך? זה גדל-הקוֹמה, שאהב כי התֵּה שהיו מגישים לו יעבור על גדותי הכוס?…

—זהו… בודאי ישן הוא גם שם ביום השבת אחרי חצות!

— אי, אחרי אותו המאורע…אחרי שיצקנו לו את התה מן הקומקום לתוך מטתו, על גבי הסדין, לא יוסיף…

— חה-חה, כל אותה השבת שכב במטה!…

— הִתחַלה!

— לאחר שקם: משה-ברוך! כתם זה?!…

— את המזלג זרק עליך…

— חה-חה…

גיל-ילד שב אלי — דבר שלא קרה עוד בחלד — גיל-ילד שב

אלי כמו אותה הצפור הנפלאה “חול” שלאחר עבור עליו אלף שנים נעוריו שבים אליו, עלומיו חוזרים לו. עמד כבר החול על ענף אחד מענפי עצי הלִבְנה “שבבית-העולם”. עצי הלבנה האבלים מספרים לו כמה בני-אדם כבר הובאו הנה מן העיר, ביניהם ילדים ותינוקות — הנה הקברים הקטנים! וירד החול על אחד הקברים, נקר בחרטומו בּעפר התחוח, קָץ החול בחייו: אלף שנים — דַי! קבר יחפור לו בעצמו ויקָבר…ואולם נחשף לו ראש של שלד בתוך עפר האדמה, והוא נבהל מפני חורי העינים, את זה עשה המות! והוא מנפנף בכנפיו הכבדות ופורח לו…ובכל יער ויער שהוא מתעופף בו וזוכר את השירות ששמע וששר בתוכו זה כבר — נושרות נוצות-שיבה אחדות מכנפיו ואחרות צצות במקומו; על כל נחל ונחל שהוא עובר וזוכר כמה פעמים צחקו אליו השמש והלבנה מתוך המים הזכים האלה וכמה פעמים שבר את צמאונו בהמים המתוקים — נושרות נוצות-שיבה אחדות וחדשות צומחות תחתיהן; על כל פרח ופרח שהוא יורד עליו לשבות ולהנפש ואשר ספרו לו במשך האביב את חלומותיהם[7] ומחמת החרף לא שמע תמיד את סוף חלומות-הפרחים — נושרות נוצות-הזקנה, הוא שב לעלומיו…

— — — —

— אוי, כמה מים כבר נגרו; —

התפזר האד מעל מוחי…החדר כמעט שהיה ריק, אחד אחד השתמטו…שֵׁנה של שבת תקפתם. רק אני ישבתי על הרפידה האחת, ועוד אחד נמנם על הרפידה שממולי.

גם אני נסיתי לכבוש את פני בכר אשר למראשותי, ואולם האור הרב שבחדר לא נתנני לישון בדפקו לי בשכמי: עוד היום גדול, — ויהיו פני כבושים בכר האפל ועל שכמי רוקד היום, ואני מרגיש

באורו ואיני יכול לעמוד בפניו. ואקום ואטייל בחשאי מחדר לחדר. הכל נם; גם הארונות, הארגז הגדול, השלחן והכסאות מסביב לו… גם המפה הלבנה והזבובים על גבי פרורי הסוכּר הפזורים עליה. בחדר המבשלות היה החום גדול מאד. על גבי התנור ישב החתול ונמנם. לרגעים פּקח את עיניו הירוקות וסגרן שוב, ולא היה בזה כי-אם לאַיֵם על הזבובים המרהיבים ועוקצים, מרהיבים ועוקצים.

כשפתחתי את הדלת ויצאתי אל החצר, שמעתי איזה רשרוש עובר בגן הקטן…על עץ האגס ישב לו בחור “ישמעאלי”, מבחורי הרחוב וקטף לו אגסים אדמדמים למחצה וצהובים למחצה, כאלו לא היתה שבת בעולם.

— בחור, ביום שבת! אַה, בחור?

הוא קפץ בקפיצה אחת מעל העץ ויצא את החצר כשהוא מסנן מבין שפתיו:

— השד יודע אותו! גם ביום השבת לא נפלה עליו תרדמה!…

יצאתי אל הרחוב.

הרחוב היתה ריקה. איזה “גויה” יחפת-רגלים עמדה על יד פּתחו של בית אחד ובלעה זרעונים. קלפת-זרעון אחת נפלה לבין אצבעות רגלה הגסה, והיא לא הרגישה בה.

כשאזל מן הקומץ שלה הזרעון האחרון נכנסה עוד הפעם הביתה ויצאה אחרי-רגע שנית וקמצה מלא זרעונים עוד הפעם, וקלפת הזרעוֹן עוד נעוצה בין אצבעות רגלה האדומה.

בשביל הסרת מנורות-שבת מעל השלחן….אולם אם תבלע “גויה” זו מלוא הבית זרעונים, לא תשבע! זרעונים הם — בשביל בנות ישראל, שאין להן שמלות יפות ונשארות בביתן כל השבת…

מבלי הרגיש כמעט בדבר עברתי ברחובות אחדות. בּעברי

על פני איזה בית-מדרש, נתקל מבטי בפני בחור חִוֵר שיצא לרגע מבין כתליו ועמד על המפתן. ציצית אחת בצבצה מתחת שולי בגדו, הִבִּיט הבחור בשני עברי הרחוב, במערב, בַּמזרח וְנִכְנַס שוב לבית המדרש…

בחור זה למה יצא וחזר? מה הוא עושה בבית המדרש?…

חרד בי לרגע הלב — נדמה לי שאם אכנס לבית המדרש וארים את הגמרא מעל “העמוד”, אז אמצא תחתיה את “התועה בדרכי החיים” פתוח, והדַף, הַדַף יהיה זה:

“— מה שמך?”

“— פרא-אדם!”

“— מה שמך, בני?”

“— יוסף היתום מעיר מדמנה…”

בחור, מדוע אינך מוסיף לקרוא הלאה?

— צר לי להפרד מן הדף הזה…

בחור, כיצד אתה קורא את התועה?

— מרים אני קצת את הגמרא הגדולה ומניח בקצֶהָ על ראשי, וקורא…

בחור, הרי הגמרא הגדולה מאפילה באופן כזה?…

— אני מדליק נר, ומאיר בו בידי…

בחור, בשבת?

— היד רועדת אמנם…

מבלי הרגיש כמעט בדבר, יצאתי את העיר. הרחק, הרחק בשדה נגלה לי המון מטיילים. שמלות לבנות, כחולות, ורודות ושאר בגדי צבעונין נוססו במרחק, בתוך זהרי האויר.

על יד[8] הגשר שבקרבתו עמד עמוד ערוב-התחומין, התעכבה

עלמה אחת, הביטה כה וכה, אחר כך גנחה קצת, הוציאה מכיס בגדה איזה דבר לבן והצפינה אותו בחפזה מתחת לאחד מקרשי הגשר והלכה לה.

מהלכה הנאה של העלמה צדני ונמשך לבי לדבר עבירה…הדבר הלבן אשר על יד הגשר הוא מכתב!…מכתב פתוח…

יעבר עלי מה! אני אקרא את המכתב מתחלתו עד סופו, רוצה אני לדעת מה כותב לה אוהבה, מה כותב לה אוהבה

הוצאתי את הגליון הקטן והרבוע מן המעטפה, התחלתי קורא — והנה הוא מאביה…אלא שאת המכתב לא הנחתי מידי בכל זאת, וקראתיו בדלוגים, כי מאביה היה המכתב הזה…

…בתי הנחמדה! ראשית מודיע אני לך כי שלום — רבים הם בניו-יורק משלנו — העבודה קשה — מה שלוֹמֵך את? עובד אנכי ואיני מרגיש בקושי…הרי יחידה את לי…אתמול ראיתי את שלמקה. ספר לי חדשות מזפרון…תופרת את? — אמנם טוב שיהיו לך איזו רובלי-כסף לכרטיס-המסע שאשלח לך בקרוב…יחידתי…מה מאד הייתי רוצה לנשקך בעיניך השחורות…שלמקה ספר לי — תמה אני, מדוע את נותנת דריסת-רגל לסַפירזון על מפתן ביתך…יחידתי, בעת האחרונה, לא אדע, החלומוֹת מבעתים אותי…ספירזון וספירזון…אולם החלומות שוא ידברון…אויה! כשתבואי אם ירצה השם הֵנה, אוּהוּ! אתן לך, לאה’-לי, חתן, רבים הם בניו-יורק! הוי, עד כמה הייתי רוצה, אני, אביך שלך, לנשקך ברגע זה בעיניך השחורות!…הדודה שרה-רחל — גם בן אחותי —

הנחתי את המכתב במקומו ומהרתי ללכת בעקבות העלמה. כשעברתי על פניה הסתכלתי לתוך העינים השחורות, שאביה רוצה

כל-כך לנשקן…איזו עצבות נשקפה מתוכן והיא מתוחה גם על הפנים הרכים והיפים.

חרד בי רגע הלב: החלומות אולי לא שוא ידברון…ספּירזון — ספירזון —

ואני הולך לי כבר בצדי הכביש, והכביש צוהל. כל החיים יצאו מן העירה על פני הכביש…והכביש ארוך מאד; אומרים שכביש זה משתרע עד לקוברין…וקוברין רחוקה מאד מפה. השמים האלה הולכים וכלים, ורקיע חדש מתחיל ומתמתח על פני קוברין העיר.

והכביש צוהל! הככר הירוק שמשני צדיו צוחק ורותת תחת מעוף צפריו. העצים הבודדים, מלכי הכִּכָּר הטובים, עדו את נִזְרֵיהֶם והורידום על עיניהם עד הצואר והפקירו את ממלכתם לכל חי, וביום השבת — לבני ישראל…

והככר צוהל —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

אַבָּא שָׁב מִבֵּית-הַתְּפִלָּה.

אַבָּא קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן,

אַבָּא בִּצַּע כְּבָר הַחַלָּה,

אַבָּא אָכַל כְּבָר פַּשְׁטִידָא

עַל צִמּוּקִים וְעַל שֻׁמָּן;

רֵיחָהּ עוֹד לֹא פָג עֲדַיִן,


אָמְנָם לֹא רַק רֵיחָהּ גְּרִידָא…

וּכְבָר בֵּרַךְ אֶת “הַמְּזֻמָּן”,

וְגַם עָבַר עַל הַסֶּדְרָה,

וּכְבָר חָלַץ אֶת נְעָלָיו, —

וְהוּא יָשֵן שְנָת עֲרֵבָה;

נַחֲרָה בָאָה כְּבָר מֵחֶדְרוֹ,

“שֵׁבֶט-מוּסָר” כְּבְָר עַל פָּנָיו…

עָלֶה נָפַל מִתּוֹךְ עָלָיו,

נָפַל אַרְצָה עַל מְסָאנָיו…

וְכַלָּתֵךְ כְּבָר הִתְקַשְּׁטָה,

יָצְאָה אֶת הָעִיר הַשְּׁלֵוָה —

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת יָצְאָה הַשְׁתָּא!

בֵּין הַשְׁדֵרוֹת לָךְ תְחַכֶּה —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

לֹא בַשּׁוּק עַל יַד הַחֲנוּיוֹת —


שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַנַּעֲלָה;

לֹא בְחוּצוֹת הָעֲיָרָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַיְקָרָה”;

לֹא בְבֵית הַדּוֹדָה רִיבָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת “הַחֲבִיבָה”;

לֹא בְבֵית הַסָּב ר’ יְהוּדָה —

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַחֲמוּדָה;

רֵיקִים עַתָּה כָּל הַשְּׁוָקִים,

סְגוּרוֹת עַתָּה כָּל הַחֲנוּיוֹת,

וּבָרְחוֹבוֹת דְּמָמָה, דְּמָמָה —

שְׁכִינַת-שַׁבָּת שׁוֹרָה שָׁמָּה…

בְּבֵיתָהּ שֶׁל הַדּוֹדָה רִיבָה

אֵין כָּל עַלְמָה, אֵין כָּל רִיבָה…

נָשִׁים שְׁכֵנוֹת, נָשִׁים צְנוּעוֹת,

שָׁמָּה בָאוּ לְשׂוֹחֵחַ,

לְשׂוֹחֵחַ וּלְהֵאָנֵחַ;

הַסָּב ר’ יְהוּדָה קָם מִשְּׁנָתוֹ, —

יוֹשֵׁב הוּא עַל גְּמָרָתוֹ…


גְּדוֹלָה, עָבָה הַגְּמָרָא!

קָשׁוֹת, קָשׁוֹת הַהֲלָכוֹת!

עַל הַדַּפִּים כִּתְמֵי-כָתֶם,

רֵיחוֹת-טַבַּק, זֵעַת מְצָחוֹת…

וְרֶ’ יְהוּדָה יוֹשֵׁב בּוֹדֵד,

מְקַמֵּט מִצְחוֹ וּמִתְנוֹדֵד…

עַל הַיַּרְמוֹלְקָה הַמְּכֹעָרָה,

רוֹעֵד קַו-אוֹר עָלוּב, יָתוֹם —

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת

הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת אַלָּה.

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת!

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל שָׁם מְטַיְּלוֹת,

…עֵצִים גְּדֵלִים, שׁוֹשַׁנִּים וְרֻדּוֹת —

בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל מַה חֲמוּדוֹת!


רוּחַ תִּשּׁוֹב, שֶׁמֶשׁ יָהֵל —

הוֹי, מַה יָפוֹת בְּנוֹת-יִשְׂרָאֵל!

בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, בִּשְׂמָלוֹת צְחוֹרוֹת

תִּתְנוֹסֵסְנָה הַשְּׁחַרְחֹרוֹת

וְהַנָּאווֹת כַּשּׁוּלַמִּית —

קְוֻצּוֹת רֹאשָׁן קְצַת פְּרוּעוֹת —

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בָּנוֹת צְנוּעוֹת,

לֹא תִסְרֹקְנָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת,

אֶת הַלֶּינְטוֹת וּמִטְפְּחוֹתָן

עַל צַוְארֵיהֶן קָשְׁרוּ אוֹתָן —

לֹא יִשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת —

*

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׁדֵרוֹת —

נַעֲרָה יָפָה, נַעֲרָה רַכָּה,

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה תַּחַת אַלָּה —

יוֹשְׁבָה, יוֹשְׁבָה הִיא וּמְחַכָּה…

לְכָה דוֹדִי לִקְרַאת כַּלָּה!

— — — —

והכביש צוהל — ואני הולך לי יחידי, מלפני ומאחרי מטילים להם יהודים חנונים, שבכל ימות השבוע הם טרודים בעבודה ובדאגה, עומדים בתוך חנותם, ידם האחת נעוצה, מחמת יאוש בכיס בגדם, וידם השניה מפשפשת, מחמת יאוש בזקן, שלרוב הוא צהוב. וכשנכנס “המזיק” הקטן: אבא מצאתי נקב באגוז, תן לי אחר! — הוא בועט ב“מזיקו” זה ברגל גסה: לעזאזל! אל ה“חדר”! אל הרבי! אותם היהודים — משבאה שבת…אמנם לא כל נשי ישראל יפות הן, אלא כלן נשות-חיל הן ויודעות להכין מטעמים לשבת, כל אחת לפי פרוטותיה.

והבעלים, כיון שהסיחו את דעתם מכל דאגת-חול, לבם זונה אחרי הנאה של עולם-הזה; וידוע דבר זה לכל יהודי כי אחרי סעודת-שמנים גם טיול כל-שהוא עלול להחלים ויציאה כל-שהיא אל פני אויר-השדה, “לחטוף” שעה קלה ריח עשבים, זהו דבר המועיל לבריאות; ויהודי הרי רוצה בכל אופן להיות בריא…וכשהולכים לשם טיול בעלמא, הידים משולבות לאחור, ו“המזיקים” הקטנים אינם הולכים אל החדר ללמוד פרק — הפרק לא ימלט! והמה נגררים אחרי אביהם, ויש שגם ה“פלונית” מוַתֶּרת קצת משעות השינה, ומתנהלת לאטה בצד אישה וצאצאיה, אלא לרוב היא מתחרטת באמצע הדרך והיא שבה לביתה. אם מוצאה היא בתוך הקערה שיָרי “טשולנט”, חטמה מתעקם קצת מן המראה ומן הריח: — שוטים, מה ראו בתפוחי-אדמה אלה כדי להשאיר! —

— שבת-טובה! שבת-טובה! מברכים אותי יהודים המכירים אותי, ושאינם מכירים אותי.

— שבת טובה לכם, שבת טובה!

והככר צוהל — ובמדה שאני מרחיק ללכת, הולכים היהודים,

שידיהם משולבות להם מאחוריהם, ומתמעטים, ובחורים שספק תחום-שבת אינו מעסיק את מוחם, פוסעים בפסיעות גסות הלאה נכר, ממהלכם המובטח, כּי באים הם לחלל פה את השבת במחשבה תחלה, וכשאם ימששו בכיסיהם — ימצאו אצל כל אחד מהם פפירוסים בּלי כל ספק.

חבורת בחורים עברה על פני, בחור אחד שהיה לבוש כתונת אדומה הלך בראש.

כתונת אדומה. כתונת אדומה — ובזפרון!

כמדומה לי שהכירו בי “פנים-חדשות”, כי מיד שראוני התחילו לזמר: אָח, אָרימע אַרבּייטער!

בני-ברית, בני-ברית…ובזפרון!

לאחר רגעים אחדים עברה על פני חבורת בחורים שניה, בחור אחד שהיה לבוש כתונת כחולה הלך בראש.

כתונת כחולה, כּתונת כחולה — ובזפרון!..

הסתכלו בי הבחורים ועברו, ואחרי רגעים אחדים הגיעה אלי השירה: אַהיים פאַר דעם יודישען אַרבּייטער!

פועלי-ציון. פועלי-ציון…ובזפרון!

נשאתי את עיני — מרחוק נראו לי שתי החבורות, כשהן הולכות קדימה…אל היער השחרחר, כל אחת הולכת ביחידות ואינה מצטרפת לרעותה. וכברת הארץ שביניהן כל-כך קטנה; על נקלה היו יכולות להצטרף…צלילי-שיר עוד מגיעים אל אזני, אי אפשר עוד להבדיל בין המלים, נדמה לי שזהו שיר אחד — הצטרפו השירים והיו לאחד…

נשאתי את עיני — שתי החבורות הקטנות ירדו מעל הכביש ונכנסו לעבי היער שעמד והשחיר בצדו. והכביש השתרע הרחק,

הרחק לפני, כשהוא ריק ופנוי כאלו הקדוֹש-ברוך-הוא יעבור עוד מעט בזה במרכבת-אש.

בלי כונה נתקל מבטי ביער —

דיסקוסיה, דיסקוסיה…ובזפרון!

השמש עמדה בגבול שמי המערב, ואולם עוד היה היום גדול, — צעדים ושיר אהבים נשמעו לי מאחורי. הפניתי את שכמי: בתולה גדולה הלכה אחרי. ההליכה הגסה, הבְּלוּסָה עם הפסים האדומים והכחולים והשמלה בעלת צבעונין מבהיקים, נתנו אותותיהן, כי הבתולה הלזו היא מן הכפריות, המשרתת בבית אחד “מבעלי-בתי” העיר, והתקשטה זו בשמלות שבתה והולכת לה לכפרה הקרב לבלות שם שעות אחדות, בחברת…נו, אלהים יודע אותה! שפתיה המשורבבות והמלאות דם, שהעליונה כמעט נגעה בחטמה, הקיאו: ווי איך האָבּ דיך ליעבּ, מיין טהייערער קראַסאַוויעץ! — יצורי גוה של ריבה זו רעדו מבעד להבלוסה, הלסתות המלאות האדימו, העינים השחורות והקטנות מאד הביטו ארצה, כאלו חפצו לברוא “זכר” מן האדמה.

הפכתי את פני וחכיתי רגעי-מספר עד שתעבור הלאה.

נכנסתי היערה — את עצי היער הזה, שמרחוק נראו לי כדבקים איש לאחיו, מצאתי עומדים כל אחד יחידי ונבדל…אור וחשך שמשו בו בערבוביה ועשן קל תמר בעבי היער בין העצים…לפעמים רפרפו בחלל היער חצאי-מלים וצללו בדממה, איזו קוּקִיָה, חבויה על אחד הענפים, קראה: קוּ קוּ! — קוּ קוּ? — כלומר: איֵכם יהודים כשרים? איכם? האספו נא וראו את בחוריכם, העוסקים בדברים בטלים — ומחללים את השבת…

קוּ-קו? קוּ-קו?

והיהודים הכשרים לא יבואו — יותר מתחום-שבת אינם הולכים…

בשובי הביתה כבר עמדה השמש בשפולי המערב. איזה עצבות של חתימת שבת פעפעה באויר. מספר ההולכים על הכביש כמעט שלא נתמעט, ואולם הכל חוזר אל העירה, הכל שב…החיים הולכים ומסתלקים מעל הכביש, אָבֵל אָבַל הכביש, הבטתי עוד הפעם אל המערב, וארא את השקיעה.

כשנכנסתי הביתה השתפכו על ראשי קולות חביבים:

— אוּה! שבת תמימה! בקשנו וחפשנו — איה “הפולנאי” שלנו?

היכן “הפולנאי” שלנו?! —

— “שלש-סעודות” יש?

— יש ויש! נו, עוד נתחשב…

— אוּה?… אִיְמו עלי גם באגרוף.

תיכף אחרי “ההבדלה” נשמע מבית שכן נגינה של פסנתר, והנגינה-נגינת חול —

ד: מוֹצָאֵי-שַבָּת

למוצאי-שבת נסתלקה הקדושה ביחד עם היראה מפני חלול שבת, ובא הערב היפה שיש בו ממנוחת שבת ומעונג של חול.

סמוור קצר-צואר, קצר-רגל ושכלו כרס, מאותם הסמוורים הכרסתנים הגדולים, המצוים בבתי הליטאים בליטא, עמד בראש השלחן והשמיע קול רתיחתו. הבל לבן וחם פרץ ותמר מכל נקביו וחלוליו ופרש כמו אד על עיני כל המסובים.

לפני שעות אחדות ראיתי אותו הסמוור בבית-המבשלות. עמד לו צהוב זה על איזה ספסל בקרן-זויות, שותק ועלוב. נגעתי בו באצבע — קור של קפאון. אי-אפשר היה להאמין שבר-מינן קופא זה יתחמם בעוד מספר של שעות מעטות עד כדי רתיחה צוהלת ויעלה מחזהו הבל חי ומנעים שכזה:

והתֵּה צח וטוב ורותח, והרי הוא מדיח בפיות המסובים שאר שומנם ושאר ריחם של מאכלי השבת.

אחד המסובים יושב על קופסת טבק וגלילי נייר ועושה פפירוסות. הפפירוסה האחת כבר נעוצה בין שניו, והרי הוא מעשן ועושה את מלאכתו בבת-אחת; הפה שואף והיד מפטמת את גליל-הנייר, נכר

שהעשון חביב עליו מאד, הפפירוסה ממש שהיא מרקדת בין שפתיו.

אפשר לציר לעצמו, עד כמה קשה לו, לאברך זה, להתאפק יום שבת כלו!…

אני עמדתי בפתח הדלת ונמלכתי עם לבי אם להכנס, או לשוב ולבוא לאחד החדרים הריקים[9] לפי שעה ולהתיחד עם עצמי. פניהם של רוב המסובים היו זרים לי. רגע עמדתי ובחנתי את הפנים החדשים ואת צהלת-החולין הלזו, והנה אחת מעלמות הבית עוברת על פני. עצרתי בה, גחנתי אל אזנה ולחשתי לה את שאלתי:

מי המה בני אדם הללו?…

— יהודים. רגילים הם לבוא לביתנו אחרי ה“הבדלה” לשם פטפוט סתם ולשם כוס חמין רותחת אחת ושנית…רואה אתה, שני דליות מים שופכים לסמוור זה.

— שני דליות מים? — מתפלא אני בחשאי על אזנה הקטנה והיפה.

— מי נהר!…

— מי נהר?…

— הם מתוקים וצלולים…

— מתוקים וצלולים, ונבראו להכין בם תֵּה בשביל שומרי השבת?

— בערב הולכים שואבי המים אל הנהר ושואבים את מימיו החיים והקרים בשביל סמוורי העיר.

— וביום?

— ביום בהיר רצות שם הנערות עם הסדינים והאלונטיות הלבנים התלוים על גבי כתפיהן ורוחצות בגליו הקטנים והזכּים את בשרן.

— והנערים?

— הנערים? שני עברים לנהר…

— והיהודים הללו גם הם רוחצים שם?

— לא. הם אוהבים רק את התֵּה…

נתתי לה ללכת. אזנה הקטנה והיפה, שלחשתי עליה את שאלותי הקצרות, התאדמה קצת, כאלו נגעתי בה בשפתי…אוזן קטנה יפה ואדמדמת!

רגעים אחדים נשארתי עומד על מקומי, להקשיב ולהתבונן אל המסובים העליזים, העוסקים בפטפוט סתם, ואגב גם בשתיה של תה צלול ורותח עם ריח הנהר…

במשך של חצי שעה נתרוקן הסמוור והנערה המשרתת באה, הסירה את הכיסוי שלו שנצרבה בו, ושפכה לתוכו דלי מים שלישי.

— ממימי הנהר?

— לא, ממי הבאר שבחצר…וכי מה, העודו רוצה לשתות?

— לא, אחרי שטעמתי פעם ממימי הנהר לא אשתה עוד ממי הבאר. איני רוצה…

— וְהֵם ישתו!.

והם שתו! הם הוסיפו לפטפט ולשתות, ולא הרגישו בדבר.

אמנם כשהסתכלתי בפניהם היטב, ראיתי שזקניהם אינם סרוקים ואינם עשוים, זקנים המקבלים את המראה שנותנות להם הרוח הנושבת, היד הפולה והיד המורטת…למצחיהם אין צורה של מצחות כלל; יַמים קטנים של קמטים קטנים; בכל קמט יושבת לה דאגה קטנה, בת פרוטה ומנמנמת…טוב ויפה שמנמנמות הדאגות הקטנות הללו לפי שעה. מקיצות הן בודאי, כלן, ברגע אחד, ומצפצפות כלן, ברגע אחד —בררר…והשפם שלהם — — אוי, השפם

שלהם! כומש הוא ונובל הוא מתחת לחטמיהם…אוי, אוי טבק מריחים הם!…

— — — —

מה טוב שאין אני יהודי שכמותם!

הפכתי את פני ונמלטתי לחדרי הסמוך, שלא העלו בו אור.

השתרעתי במלוא קומתי על הרפידה וכבשתי את פני בכר הקטן שהלבין באפלת החדר, וההרהורים הקלים התפרצו לתוך מוחי בעד אזני הגלויות על כרחי —

מה טוב שאינני יהודי שכמותם! לו הייתי יהודי שכמותם, אז הייתי בודאי או חנוני או מגיד או משולח או דַיָן או בן-תורה סתם והייתי מריח טבק, מזורר ומנבל את שפמי… חי נפשי, שכל אותם הבריות, היושבים אל השלחן ושותים תה ומעשנים ומפטפטים, הנם או חנונים או מגידים או משולחים או דינים או בני-תורה סתם, ויש להם בודאי בבתיהם נשים צנועות ומכוערות, בנים עם חוטמים זבים ההולכים אל “החדר” וציציותיהם סרוחות על גבי המכנסים מלפניהם ומאחריהם, ותינוקות מוטלים במטות הפוכות בתוך מבול של כסתות וטבוריהם מציצים מן הכתנות הפתוחות והנאלחות…

מתהפך אני אפרקדן, כתלי החדר נמים בארבע פנותיהם האפלות, רק התקרה ערה ומסתכלת בי מגבוה בעין גדולה ולבנה.

…אוי לי! אוי לי! לו היתה לי אשה צנועה ומכוערה לא הייתי אוהב אותה בשום אופן…ולא הייתי מכחש גם ממנה את הדבר הזה; בכל יום ובכל שעה הייתי אומר לה ישר: אין אני אוהב אותך! ולו גם הרעישה עלי עולמות, ולו גם מרטה את כל זקני, ולו גם לא נתנה לי חלוק לבן לשבת…לא הייתי מכחד ממנה!

חי האלהים, הייתי מעורר אותה גם בלילה! — הה, הה! יודע אני את אשתי שלי — היא היתה נמה בודאי בצניפה! — ונוצות הכר היו מתעופפות כתולעים לבנים ושוקעות בשערותיה הפרועות; הידים הרזוֹת היו נחות בודאי על לוח החזה וקשקשים של דגים מלוחים נוצצים עליהן. אוי…לו רק תהיינה הידים הללו טמונות תחת השמיכה, תחת השמיכה…וחָזֶהָ עצמו? אוי לאותו חזה! צנום ומדולדל! כמה תינוקות כבר מצצו את לשדם של שָׁדַיִם אלה! והרי הם נופלים כשתי חתיכות של אוּמצה מעופשה — תחת השמיכה! תחת השמיכה!…מה שנורא ביותר: נחרת אפה…אימים היא מהלכה עלי! בלילה, בלילה הייתי מעורר אותה ואומר לה: אין אני אוהב אותך!

מחברת העלמות היפות והצעירות הייתי בורח, אף-על-פי שהייתי אוהב אותן בכל לבי. העלמות היפות והצעירות לא היו מבינות אותי לא היו מרגישות בצערי…צר לי מאד! צר לי מאד! הן היו יורקות בודאי בפָנַי, בּפְנֵי בעל-האשה, שנודף מחטמו ומזקנו ושציציות טלית-קטנו טופחות לו בברכיו…ולו ארע אסון…בטעות, לו אירע וירקו בי?..פי…מה מכוער!…תיכף הייתי תוחב בלבי את השכין הגדול בעל-החוד, שאני חותך בו בשבת פרוסות “המוציא” לאשתי ולילדי…אשתי וילדי…אוי — בביתי לא היו שוכנות רגלי בשום אופן…בחנות, בבית המדרש, ובמוצאי-שבת בבית החם והטוב הזה, לחדות על כוס תה, על פפירוסה ועל דבר של מה-בכך, שהלשון והמוח רגילים בם בין יהודים כגילי; בין היהודים הללו אפשר לבוא לידי היסח-דעת גמור, עד שלא להבחין בין מי הנהר למי באר חפור…

רעד קל עבר בכל בדי גוי, מששתי בסנטרי…אין זקן! לאור הגפרור שהצתי ראיתי והנה גם “טלית-קטן” איננו יורד על מדותי…

גם אשה צנועה ומכוערה, כמדומה, שאין לי!…אי, אי הרהורים שלי! אין אני שכמותם כל עיקר!…

והעלמות היפות, חי נפשי שלא תירַקנה בפני! כלום אין אני יודע לנשק?

לנשק, לנשק…לאו כל הבחורים יודעים את זה!

קרה לי פעם וטיילי לבדי בין שדרות של אילנים ענֵפים, היתה שעה של בין השמשות, קרני שמש אחרונות גועו על הצמרות וכוכבים התחילו מציצים בין הענפים, זמירי היום נרדמו וזמירי הלילה נֵעורו, ושמתי את לבי להתבונן אל האנשים כיצד המה אוהבים… איזה בחוּר לחץ את אהובתו אל העץ ונשָׁקה בלי הרף בלסתה[10] האחת, ונדמה לי, לכתחלה, שהוא עקר גזר מן האדמה ולועסו בין שניו…

נערה עניה! אנה היא באה עם הלחי האדומה האחת? לבית הוריה? הם יכירו בה תיכף…לרעותיה? ועל לבן לא יעלה שלחיה נתאדמה מנשיקות אוהב

תחת אילן אחר שמעתי זוג שני מתלחש. יש זוגים, שהם מתלחשים גם בעמדם בצל העצים, בשעה של בין-השמשות…אלה המה מאנשי המעשה, המביאים כבר את אָשרם בחשבון ויודעים את משקלו: בקרוב, בקרוב יכנסו לחפה ויולידו בנים ויפתחו חנות-מרכולת, או יעסקו בדבר הדומה לזה…אין אני אוהב להתעכב על יד הזוגות הללו!

הזוג השלישי היה חבוי עמוק עמוק באילנו. מרחוק נדמה לי, שאיזה חתול עומד על כד חלב מתוק ומלקק, מוציא לשון ארוכה ודקה ומלקק…בעמדי כבר בקרבתו של האילן, הגיע לאזני קול נערה מתחננת: — עזבני!…עזבני!…לסוף הגיחה מבין הענפים

פרועת שער, מטפחתה הקלה תלתה לה בכתפה האחת, היא מחתה בשרוולה את לחייה ואת קצות שפתיה… — נָבָל, את השוקולדה שנתן לי מצץ מבין שני… —

ומה שלקק לה בלחייה לא חרה לה. פתיה שכזו…

— — — —

מחר אלך ואתיצב על אם הדרך, העולה אל הנהר, ואמנה את הסדינים והאלונטיות הלבנים שעל גבי כתפי הנערות הליסאות, העוברות על פני אל נחל המים הצלולים…ולעת-ערב, בשובן העירה, אלך ואשאל את פי הגלים: מה דברו עלי העלמות?…

קמתי ממושבי ואקרב אל החלון. אור הלבנה החִוֵר רעד על זרועות ידי, שרבצו על גבי אדנו של החלון.

הלבנה והכוכבים!…הו כמה פעמים נשאתי בגללן חן וחסד מלפני עינים שחורות, כחולות, חומות…לא היתה עוד שלא תאהב נערה בשעה שלבנה חִוֶרֶת מזילה את כספה הלבן על דודה, ובשעה שכוכבי-הזהב הצוהלים זורחים לכבודו ברקיע התכלת.

לא אפתח את פי לשטן…אולם לפעמים עולה על לבי המחשבה הנוראה: וכי מה יהיה עם יכָּבו הלבנה והכוכבים בשמים בזמן מן הזמנים!…לא אפתח את פי לשטן!

דלת חדרי נפתחה. זרם של אור המנורה התלויה בתקרת החדר השני הציף את החדר האפל. הפניתי את שכמי: ראש יפה תחוב בפתח הדלת ושתי עינים יפות מציצות בי.

— מי זה עומד בכאן?

— אני…

— אה, יחידי?!

— בואי ונשבה יחד.

פקפקה רגע הבּישנית היפה. קרבה בטיסה אחת אל החלון ועמדה לידי…שערות אחדות נפלו על מצחי ועל עיני. הלבנה האחת נשתברה בתלתלי לכמה לבנות, הכוכבים הלוהטים התלבטו בשערותי, ונדמה לי שעוד מעט וצרבו אותי במצחי.

אחזתי את ידה הקטנה של הנערה והקרבתי אותה למו פי. היד החמימה רעדה רעד כל שהוא, ואולם נשארה בכפי.

רוחות הלילה הקלות רפרפו עלי בעד החלון והתחילו מלַבּות בי לַבּה. לבי התחיל כבר מתיז ניצוצות.

היא הסתכלה בי רגעי מספר, לא חפצה כנראה להפריעני מהרהורי שנשקעתי בם. לסוף הרימה קצת את ראשה היפה ושאלה:

— על אדות מה אתה חושב, אחי?

— על אדות הלבנה והכוכבים, אחותי…

היא הורידה את ראשה על לבה, וידה הקטנה לחצה את ידי עד לכאב.

— — וְאַתְּ, למה חורו פּנַיִךְ, אחותי?

— — מלחיצת יד אחי…

ראש אחותי צנח לגמרי על לבה, וכסף הלבנה נפל לעינַי על שערות המשי השחורות. אני מהרתי לפרש עליהן את ידי ולארוג לה אגדה על תלתליה.

כל אגדותי היפות נולדו על תלתלי אהובות

האגדה.

אוהב אני את הרוחות הקלות הבאות מרחוק והמרחפות לרחוק; הנולדות עם שמש במזרח וגועות עם שמש במערב.

מלטפות הרוחות הקלות וגועות, מלבּוֹת הן תקוות בלבות יצורים, תקוות בנות-יומן.

ואוהב אני את רוחות הסער הגדולות המנשבות מצפון וסוערות אל דרום ומטאטאות בדרכן את אדמת העולם וסוחפות אתן את החלאה ואת עפר הארץ הדק המלא תולעים…

מִתְרַעמות הרוחות בעברן ובטהרן את הארץ, אולם אי-אפשר להן, לאזני העולם הנבוכות, להבחין את דברי הרוחות הגדולות המסורסים מתוך כעש בין שניהן הלבנות.

רוחות קדמוניות הנה, שעדיין זוכרות את הארץ ביפיה ובזהרה לפנים, ורואות אותה בשפלות עמידתה כיום הזה.

מתרעמות הרוחות, ודבר לא יציל העולם הנבוך מפיהן…

אוהב אני להסְתּוֹפֵף ברגלי ההרים הרחוקים, עמוסי שלג-הנצחים — לב שדי הקר והלבן. ממעל להרי השלג תלוים נשרים, הם קפאו באויר, כשכנפיהם עוד פרושות וראשם עוד מורם למעלה — הם קפאו על לב אדני.

שם, מן ההרים ההם פורצות רוחות הסער הגדולות, הן פורצות מֵחֲזֵה אלהים — זכרונות הקדומים!

ונתלות הרוחות הללו על כנפי הנשרים הקרושות ונוֹססים זכרונות חיים באויר הקר והכחול, וסוערות על אזני הנשרים המתות אגדות הקדומים.

בערבי הקיץ היפים על רחבת כרים ושדמות פגשוני הרוחות הקלות. הן התרפקו על לבי ולחשו באזני לחישות-חלומות וספרו עמדי על אהבת הארץ. ובלמדי את שפתן הקלה ואדע ללטף כמוהן. ואדע להפיח חלקות כמוהן, ואדע כמוהן לרפרף על נשמות בנות האדמה.

ויהי כאשר בגר בי לבי וחלומות הארץ לא השביעו את נפשי, שלחוני הרוחות הקלות אל ההרים הרחוקים, למקום שם תסערנה הרוחות הגדולות, למקום שם תפרוצנה ממקורן, ואבוא להסתופף ברגלי ההרים ההם, להשתרע על לב שדי הלבן, ולספוג אל עיני את הזכרונות החיים התלויים על כנפי הנשרים הקרושות.

אני את שפת הרוחות אדעה.

מנשבות הרוחות הגדולות, מסתובבות בצוארי הנשרים הנטוים הקשים —

הו, מה סבוכים מעשי בראשית!

…שורקות הסערות ונבלעות באזני הנשרים המתות.

הו כמה עולמות כבר נבראו ואבדו בתהומות נשיה!

…מתחוללות הרוחות ומנערות פתי שלג למאות ולאלפים מעל לבות ההרים ומסערות אותן באויר…קופאות הפתים הלבנות באויר —

הו כמה עולמות שרים שירי תפארת ויוצאים במחולות לקראת הקדוש ברוך-הוא, וכמה מצבות כבר נחצבו מלבו הלבן לעולמיו שאבדו!

נוצצות המצבות באויר.

…הנה שקטו הרוחות הגדולות. הן נחות על כנפי הנשרים כאלי המנוחה. נמות הסערות ולוחשות מתוך חלומותיהן.

ואגדות הקדומים מה יפות!

"לפנים — ואור הלבנה כאור החמה, פני הלבנה כפני השמש…

אודם של ארגמן היה ללבנה, ותיף כּעלמה אשר לחי-שושנים לה.

ותיף ותאדם מיום אל יום ותתגעגע לחתנה הרחוק, אשר לא ידעה עוד כּנותו…

העננים, כושי-השמים הפוחזים, אשר גם ביום גם בלילה התגלגלו בטלים, בלי כל מגמה ותכלית, ספרו לה על אדותיו בראשונה…

— שלום לך, מלכה, מאת חתנך! ראינו אותו היום והתענגנו מזיוו. הו כמה זיו!

רעדה הלבנה וארגמן משנה כסה את פניה היפים.

— מה שמו?

— השמש!

— השמש…השמש… — לחשה הלבנה לעצמה ויצוריה רעדו כשדי עלמה צעירה לרגש אהבה ראשון.

— ומה מראהו?

קמו העננים מתפעלים, מחאו כף וקראו:

— אבירו של השחקים! רוחץ שבעה עולמות בזהרו! וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמש לבשר את בוא האביר.

— השמש…השמש…לחשה הלבנה לעצמה, — רוחץ הוא שבעה עולמות בזהרו…

— וזהב קרניו משתפך בכל פנות השמים ומבשר את בואו!

— ומבשר את בואו… —

— וכאשר יופיע — וצחקו לקראתו השחקים ומלואם, וצחק השמש גם הוא, ובצחקו ונעו על ראשו היפה תלתליו הבוערים!

— תלתליו הבוערים… —

— אך הנה הוא בא! הנה הוא בא! — העננים השובבים

התחילו מתופפים בידיהם ומשתחוים כלפי המזרח.

אך התחיל הבקר.

— השמש, השמש… — לחשה צנועת-השחקים והסתירה את פניה המאדימים בחיק עב נחמדה.

צעד השמש היפה בתוך עבי השיש והזהיבן. טשו לקראתו הכושים השחורים בפיות פעורים להלל באזניו את הלבנה היפה, לספר לוֹ כיצד האדימו פניה בהגידם לה את שמו.

טשו לקראתו העננים בפיות פעורים, פרצו גלי הזוהר אל תוכם, נתמלאו פיות וגרונות העננים בזיוו של שמש, ולא יכלו לדבר, ולא יכלו להוציא אף הגה מפיהם…

הסתכל השמש בפני הכּושים הנחנקים באורו וגחך…

פרפרו השדכנים האלמים בגופם, התעקלו כנחשים, הניעו בראשיהם לשמש —

והשמש — הוא צעד על פני הרקיע והתעלל בּכושיו השחורים, זרק עליהם מטר של קרנים חמימות, והם התעלפו ושבו לתחיה וחזרו והתעלפו מעונג וכאב. גרפם בתלתליהם למערב, ובעמדו על פני התהום שלח אותם באש, והוא עצמו צולל ונהנה למראה העננים הנעים והמתרוצצים בלבות האש.

עם-שקיעת השמש, הלכה גם מדורת האש שלחשה במערב הלך ועמם, הלך וגוע. גופות העננים השחורים התחילו בולטים מתוך הלהבים הגוססים וקוראים לשמש שיעמוד.

עמד השמש, חציו טובע וחציו גוסס על פי התהום.

עמדו העננים הפוחזים וספרו על אדות הלבנה היפה.

שמע השמש היפה וירעד, ויחשב להתפקע מגעגועים חכלילים. לקח השמש וחצב ניצוץ מלבו, וזרק את הניצוץ המזהיר לעדת

העננים ואמר: שאו את ניצוץ-לבי זה ותנוהו ללבנה היפה. אמרו לה: “מתנה לך שלח השמש!”

לקח השמש וזרק את ניצוץ הזהב לשחק —

הכוכב הראשון!

— — — —

לערב נבקע לב עב נחמדה, והלבנה הַוְרֻדה הופיעה בשפריר השמים הכחול, ויטושו אליה העננים הפזיזים ובחיקם הכוכב המזהיר, ויאמרו:

“מתנה לך שלח השמש!”

— השמש…השמש… — ולקחה הלבנה הורֻדה את מתנת אהובה, ואמצה אותה אל לבה —

וכאשר תאמץ אל לבה את הכוכב המזהיר, כן תחור, כן תחור.

ממחרת חצב לה השמש עוד ניצוץ מלבו —

הכוכב השני!

בערב השלישי קבלה[11] הלבנה במתנה את שביב לבו השלישי

והלבנה היא מאמצת אל לבה הרועד את מתנות השמש, וכל ניצוץ נוטל ממנה קמעא קמעא מחכליל עיניה היפות, טפה מדמה החם והאדום.

מיום ליום תחור הלבנה —

ד[12] כמה כוכבים לה זורחים בלילה!

רועדים כוכבי הזהב…הם זעים! הם זעים!

כי איך לא יזועו השביבים החיים הללו? חתיכות מלבו החי של השמש!

מיום ליום תחור הלבנה —

כי איך זה לא תחור הלבנה, ולבו החי של השמש רועד ומהבהב לעיניה!..

*

אחותי היפה הרימה את ראשה, אשר צנח על לבי, שפשפה בעיניה היפות והשקיפה החוצה: השמים היו כחולים ועמוקים מאד. בתוך ים של כוכבים נוצצים ורועדים עמדה הלבנה החורת…

— אתה פוסק באמצע?…

— הסוף יבוא…אני יודע אותו, לרגלי ההרים הרחוקים שמעתיו, רוחות הסער הגדולות יודעות גם לנבאות…נמו רוחות הסער על כנפי הנשרים, ונבאו מתוך חלומות באזני הנשרים המֵתות — אני רק שמעתי!

הן נבאו:

"לא תם עוד, לא תם עוד לב השמש הגדול. עוד יחצוב ממנו ניצוצות ללבנה…עוד הרבה כוכבים מזהירים יעשירו את הלילה…כי כל-זמן שלא תם עוד לב השמש הגדול, עוד יאהב השמש עוד ישלח מתנותיו ללבנה, עוד ירוה אותה בנשיקות הזהב שלו!…

רק אז כאשר יכלה בו לבו — —

— אז?

— אז אור לרגע הלילה…אז יעלה אליה השמש בלילה — ובלָעָה בחיקו..

— ואז?

— אולי יוליד השמש עוד שמשות…אך הלבנה לא תהיה עוד!…

— והכוכבים?

— הם יאבדו…שדכני-השמים השחורים יבלעו את מתנות הכלה ו[13]

— ועולמנו היפה מה תהא עליו?…בלי לבנה וכוכבים!…

— אולי יהיו אז שמשות חדשות? ואולם ידאג לו הדור החדש לעצמו…

— — —

הבטנו בחלון. במזרח כבר נגה כוכב-השחר. תרנגול טפש, אשר שכב תחת גדר לבנה מול חלוננו וחלם בודאי כי גונבים ממנו את כרבלתו, הקיץ בפחדים וקרא: קוקוריקו, פעם אחת מתוך בהילות, ועוד הפעם, ועוד פעם שלישית, מפני שקולו מצא חן בעיניו.

אחותי היפה והחורה קמה, לחצה את ידי, אמרה לי: תערב לך שנתך? ויצאה את החדר.

— — — —

…אחותי היפה! נדם כבר רשרוש שמלתה בחדרה…הנה אשמע; היא חולצת את נעליה החמודות…הנה אשמע!.. אחותי הכשרה! לחישות לחישות של “קריאת-שמע”..הנה אשמע: “המפיל חבלי שנה על עיני”…עינים-שמים! “ותנומה על עפעפי”…עפעפים-שרעפים!…היא נמה — הכּשֵרה! איזה מתנה לה אתור בלבי ההומה?

— — — —

שכבתי עם-בקר, עוד לא נסגרו אשמורות עיני ומלאך קל-ראש וקל-כנפים בא לחדרי…הוא היה שכור קצת, ואני הכרתי בו מתוך נומה את בעל-החלומות. הוא נדחק עמי מתחת לסדיני ועשה בי מה שלבו חפץ…

כשהקיצותי, היה היום גדול. בשבתי לשלחן-התה ועוגות-הבוקר החמות, אמרה לי אחותי היפה: לא יכולתי להתנמנם, כל הלילה צחקת!

ודאי דגדגד אותי יפה בעל-החלומות!

— — — —

ה: ליטא שׁלי

——

ליטא שלי, ליטא שלי!

— — — — — — — —

— — — — — — — —

כֻּלָּהּ מִישׁוֹר, כֻּלָּהּ מִישׁוֹר,

אֶרֶץ אֵין לָהּ הָרִים;

דַּרְכֵּי-מֶלֶךְ בָּהּ נִמְשָׁכִים,

כְּבִישִׁים בָּהּ מִשְׂתָּרְעִים.


כֻּלָּהּ צְחִיחָה, כֻּלָּהּ צְחִיחָה,

אֵין לָהּ פְּרִי תִפְאֶרֶת;

שְׁאָר-יְרָקוֹת הִיא מַצְמִיחָה,

קִשּׁוּאִים וַחֲזֶרֶת.


כֻּלָּהּ עֹנִי, כֻּלָּהּ דַּחֲקוּת,

לֹא זָהָב וְלֹא מַטְמוֹנִים!


אֶרֶץ-פְּרוּטוֹת זוֹ הָאָרֶץ,

אַדְמַת אֲסִימוֹנִים.


בְּלִי טַל-תְּחִיָּה וּבְלִי לֵח,

אֶרֶץ אֵין לָהּ פְּרָחִים;

בָּהּ הַסִּרְפָּד נוֹתֵן רֵיחַ,

מְשַׂגְשֵׂג קוֹץ-הַדְּרָכִים…


צִפֳרֶיהָ: דְּרוֹרִים, דְּרוֹרִים,

קִצְרֵי-כָנָף כֻּלָּם;

מִן הַקַּרְקַע עַל הַגַּגּוֹת,

עוֹלִים הֵם בַּסֻּלָם.


בְּלִי תַנִּינִים, לִוְיְתָנִים,

אֶרֶץ — אֵין בָּהּ יַמִּים;

דְּגֵי-רְקָק וְעַם-סַרְטָנִים

פָּרִים בָּאֲגַמִּים.


אֵין בָּהּ שַׂר וְאֵין בָּהּ מֶלֶךְ,

אֵין בָּהּ הֵיכְלֵי שָׂרִים;


בָּאֳהָלִים קְטַנִּים-קְטַנִּים,

אֲנָשֶׁיהָ גָּרִים.


וְנָשֶׁיהָ חוֹלְבוֹת פָּרוֹת,

וְהַבְּעָלִים שׁוֹתִים;

וְהַבְּתוּלוֹת שָׁם עֲקָרוֹת,

הַבַּחוּרִים פּוֹתִים.

— — — —

ליטא שלי!

אֵלי, כמה דבות שוא, כמה מלשינות רעה וכמה בלבולים! ולו היתה בזה רק קמעא מן האמת…אמנם, הבחורים, שֶׁהִשָם ה’ מעט שכל טוב, ביחוד — את בחורי זפרון, וביחוד את זה עם הזקן הקטן והצהבהב…הצהבהב — אני יודע כשיגיעו דברי אלה לזפרון יבואו כל בחוריה שזקנים צהבהבים צמחו להם בסנטריהם לבית הגלב ויגלחום — כובעו של הגנב מתלקח על ראשו…יודע אני! ובבוקר לא עבות אחד, ובצהרים של אותו יום, ובשעת בין השמשות, יצאו הבחורים לטיֵל ברחוב הנגידים בפנים חלקים-חלקים, כל אחד עם בת-צחוקו על פניו: הכירו בי עכשו…וגם פלוני שלי ודאי שיהיה ביניהם…שלי — אלא אני אכיר את בעל דברי זה אפילו לכשיקצץ בסנטרו. אני אמצא אותו ב“רחוב הנגידים” או מה שיותר נכון — יבוא לקראתי “ברחוב הנגידים”, ואטפח לו — או מה שיותר נכון, יטפח לי בגבי; וכי מה, נטַיל קמעא יחד? —

— קמעא? — נטיל קמעא…

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— “רחוב הנגידים” שלנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

והריני קופץ את שפתי ושותק. צועדים אנו במתינות טיוּלית, וכעסי הקטן שהתחיל מפעפע בחזי כמעט שדעך; שתי שורות העצים השתולים בצדי הרחוב “רחוב הנגידים”, עבותים וגבוהים, וענפיהם משתרבבים במרום ושלוחים כזרועות נפילים, אלה מימין ואלה משמאל, ואני חוזר ושב תחת כפת עלים חיים ורֵיחָנִים, כעבור רגעים — וּמְלַוִּי מְגָּרֵנִי שוב.

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— עַלְמָה זוּ שעברה —

— ומה בכך?

— חה-חה…

ואני קופץ שוב את פי; מטַיל אני בין עצים שבעי-ימים ומדושני-ריח; אפלת ערבים קלה עוטה את הרחוב כלו, ואני רואה רק את החבצלות הלבנות, אולם את השושנים הוְרוּדות ואת הזִכְרִיּוֹת הכחולות אין אני רואה כבר, יודע אני רק שהנה משגשגות פה בקרבתי, בגדרות האהלים הצנועים, והרי הן מלטפות אותי חבויות בריחן הרך והמעַדן, ואני חוזר רגע לאחורי, והנה אמנם, עלמה זו שעברה — כתפיה, ערפה, מתניה והלוכה הנאה — אפס שהרחיקה קצת ללכת, והריני צוחק בלבי על שנוח אני לכעוס…אלא שברגע

זה והבחור מעקם את שפתיו הצדה ופולט מהן:

— חֶה-חֶה…

— וכי מה?

— כך — גם בחורים זפרונים שכמותנו —

— ומה בכך?

— חֶה-חֶה…

רבונו של עולם, הלואי שיכנס הרוח באבי-אבי-אביו של בחור זה!

— — — —

רחוב הנגידים!

רחוב פלמונית כמעט שהיא חוצה את כל העיר זפרון לארכה; בסופו נמשכים לו משני עבריו רחוב-הנגידים בצד ימין והבעל-בַּתִּים[14] בצד שמאל. מי שפניו היערה, לעדרי הצאן, ולחולות של מדבר — משמאיל, — ומי אשר לנחל, לרופא רחמנא ליצלן, לבית[15]-הדואר, או מי שחפץ להנות מאילן יפה, מפרח נחמד ומאויר מבריא — מימין.

נגידי הרחוב — ודאי שאינם חיים בשלום ושונאים את השׁכֵנוֹת. — כל בית עומד במרחק של צעדים אחדים ממשנהו; כל בית עם ארֻבה יחידה על גגו, עם שלשת, ארבעת חלונותיו הלבנים עומד לוֹ חבוי בתוך גדר רבוּעה ושוקע כלוֹ בשיחים ובּפרחים, וחַי לו כל נגיד בתוך בית-סתר זה, ואין יודע אתו את סדר חייו וסדר ביתו. יש לשער, שהוא אוכל קודם התפלה…מבשל גדיים בחלב וצובט את אשתו, את הנגידה — אולם, הס! זוהי רק השערה…ראה, ראה: כל הבית שוקע בעמק שיחים רבים ופרחים, וגדר, גדר רבועה שומרת על מעון נבדל זה מכל עבריו.

ברוכים אתם, נגידי זפרון, וברוך טעמכם!

בעצם היום עוד נראים חלונות הבתים היפים בעד גזעיהם וסבכיהם של שתי שורות העצים, ואם אחד מגרי הבית עומד קרוב לאשנב, רוֹאים גם את פניו של זה. יש שחתוּל מפונק מקפץ על אדן חלון ומתחמם שעה קלה בקרני צהרים השוטפות את השמשות…

ובהיות הערב וחדלו לאט-לאט הבתים להסתַּמן מתוך שפעת הצללים, ונמחקו רשומיהם, ונעלמו מן העין, והיו כלא היו…ודוקא בשעה זו מוסבים ומוּגפים תריסי כל בית על ציריהם, ואין רואה את הנפש ואת היד הסוגרת בחשאי…בבית פנימה ודאי שהאור רב, ומשתפך בכל הזויות, הנה קרן דקה מסתננת מסדק התריס, נמתחת כחוט זהב על רחב כל הרחוב. חוט זהב אִלֵם, שאינו מספר כלום, ואין יודע בחוץ כל חשבון למעשה הנגיד בערבים האלה, מתי המה מתחילים אצלו ומתי כלים. יש לשער, שהוא יושב עכשו לשלחנו בראש גלוי… מונה רבית…מזייף את סיגיו…אך הס! הס! אין לשער כלום, אין לדעת כלום — חתור, חתור בעיניך — אם לא ריח פרחים ל-ד[16] עולה באפך!

ברוכים אתם[17] וברוך טעמכם, נגידי זפרון!

ואפשר לילך ברחוב הנגידים, לילך, לילך — עד שבאים לפני איזה שער — ועמוד! עד פה תבוא ולא תוסיף, שער זה חוסם את הדרך בעד המטיילים, אמנם, יש פתח בשער אל הגנה…ואיזה חלקי בנין נראים מתוך הגן, שיש בו ממראה ארמון, וכל זה שייך לאיזו פריצה זקנה. אל הגן פנימה אינם באים. בעלומיה הטתה פרצה זו חסד ליהודי זפרון, ולא ידעו אנשי העיר כל גבול בטיולם, היו נכנסים מן הרחוב ישר אל הגן. והיה להם גן זה בבחינת קדש-קדשים לבית המקדש; אולם

משהזקינה ה“פריצה” נהפךְ עליה לבה וסגרה את השער, — והולכים פרחי הגן וקמלים ואין קוטף אותם, ושביליו שוממים מאין עובר — אִי לה, לפריצה, שהזקינה!

— — — —

מאז הבוקר לא יצאתי מפתח הבית החוצה מפני השרב הגדול. עוד אתמול בערב אמרה לי קרובתי היפה: חום גדול יהיה מחר!

— מחר?

— שא עיניך לשמים.

נשאתי את עיני, והנה אמנם הרקיע זרוע כעין דייסא של כוכבים, כוכב בצד כוכב, צפופים ורחוקים מסוף הרקיע ועד סופו — סימן לשרב גדול ביום המחר.

— דאגת-מחר למקוֹם, ואנחנו נשתמש בליל עדנים זה — עניתי לה, לקרובתי היפה, והרחקתי עמה פרסה מן העיר.

אולם משזרחה השמש נעשו קרניה צורבות והאויר קודח עד שהוכרחתי להוריד את הוילון על גבי החלון כלו ולהשאר עם כמה מבני הבית בחצי אפלה.

— זוהי שמשה של ליטא הברוּכה — רגנתי בחשאי וחרקתי שני.

רעיון נפלא נולד במוחו של אחד מאתנו, מי ששכב אפרקדן על שלשה כסאות, שהעמידם לתכלית זו בשורה אחת.

— אילו לא היינו מתעצלים, היינו יורדים עכשו אל המים; אך הוציא זה את הדברים מפיו, נזכרתי בנהר הקטן ובאהלי הרחצה שהוקמו עליו.

— אל המים! אל המים! — קראתי אחריו ואתחיל מושך אותם בכתפיהם.

העצלים שבנו לא רצו לעזב את רבצם בבית ומֵעוטנוּ לקחנו סדינים, ואל הנהר!

באמצע הדרך התחרטו גם האחדים שהלכו אחרי ושבו הביתה.

באתי אל אהלי הרחצה. יהודי גוץ, שיצא מן ה“אהל” הרעוע הבנוי על רמה שלרגלי הנהר ושקבל מידי את הפרוטות, הראה לי בידו על המעברה הקטנה והקצרה, המתוחה משפת הנהר אל האהלים הקטנים העומדים תקועים בתוך המים.

אהלי רחצה אלה — נצנצה מחשבה במחי — ודאי שמימי מתושלח המה שוקטים על שמריהם בנחל זה, אני — רק העמדתי את רגלי על קרש המעברה — והתחילה כלה רותתת וזעה ואנכי עליה. מתוך חרדתי אחזתי ביד המעברה, והנה העץ רקוב מן הקצה אל הקצה; אזוב עלה בו, אזוב לח, שנולד בבקיעי העץ במשך הרבה שנים מתוך לחלוחית. אחזי במנעול הדלת הראשונה, ואמרתי ללחוץ עליו, והנה קול היהודי בא אלי מן הרמה: ישמאיל נא מעט האברך! כלום אין האברך שומע את קול העלמות העולה מן הרחצה?

בַּא. עלמות…קולו של היהודי הגוץ היה צרוד ורפה…לו היתה המעברה מעט רחוקה מן הרמה, ולו הייתי חֵרש קצת באזני — בַּא!

נקל לבוא לידי טעות בליטא, אין מפתחות שם לתאי אהלי-הרחצה!

פניתי לצד שמאל, פתחתי את הדלת שמצד שמאל

ונכנסתי לתוך ד’ אמות של תא שמאלי…הרצפה: חציה שנים-שלשה קרשים רקובים וחציה מים. הספון חסר לגמרי, ודאי שֶׁקַּל היה סִפּוּנה של סוכה זו ורוח קיץ מצויה נשאה אותו באחד הלילות ועכשו שוהה שמש צהרים קודח ותּאיָני באמצע הרקיע ומסתכל בחור גדול זה, שולח את קרניו וטובלן במֵימָי.

הספון איננו — והשמש פנים אל פנים עם המים: יש לחשוש, שדוקא באותה שעה שאהיה במים ישיאהו לבו גם הוא לקפץ אלי המימה, לתוך המים החיים והקרים. הסכנה, אמנם, אינה גדולה ביותר, כיון שאשב במים שוב אין לי מה לירא — יקפץ-נא, יקפץ-נא, אדרבה, כשאני שוחה לי במנוחת נפש חלקת המים אינה מתנועעת, אולם די לי להתהפך על הצד — ואַמַת המים השׁקֵטה נעשה כמרקחה. צריך אני לשלוח כל ידי ולהכות את חלקת המים — ועמודים של רבבות טפות, הררי רסיסים מתרוממים ורוקדים כשטנים…יקפץ-נא, חי אלהים, אם לא אהמו, אם לא אבלבלו, אם לא אהפכו כאן משמש לירח, לירח חִוֵר שׁוֹקֵט וצנוע…

באוהל הרחצה היה רק זכר צעיר אחד, נער בן שתים-עשרה? “תנא” זה עמד ערום כמו שילדתו אמו; זרועותיו הרזות דבקו במנוחה שלמה ובבטחון גמור על גבי אחד הקירות וראשו — על גבי אזרועותיו. מתוך הסתכלות סקרנית לא וערפו בבואי, נטלה ראיתו הרבה משמיעתו; קדקדו של זה וצוארו מאחוריו לא זעוּ ולא גלו כלום, רק כתפיו וכל יצורי גוו הכחוש, שהזדעזעו לרגעים ורעדו רעידות קלות, רעידות כל-שהן, העידו על הסער המתחולל בּלבו של הקטן, אשר גנח כך ודבק בפניו אל הקיר.

— נוּ, כמה שם עלמות, פּרחָח? — שאלתי לא היתה כי אם להבהילו קצת. את מספר העלמות ידעתי גם אני: שלשה היו

הקולות: שנים מצלצלים, והשלישי גם הוא מצלצל.

הנער ממש החלחל והפך אלי את פניו — לא אדבר בם! לא אדבר בם! נוח לי לדבר על אודות גנב שמצאתי פעם אחת במחתרת, ובלבד שלא אדבר על אודות פני הקטן התאוני הזה.

לכשיצא הפעוט התבוננתי אל הקיר המבדיל. והנה הוא מלא נקבים ככברה, מהם גדולים וקטנים, מהם אטומים כפקקי ניר ושקופים; נראה, שמן העבר האחד באות ידים וסותמות, ומן העבר השני באות ידים ומוציאות. בחורי זפּרון ודאי באים לכאן עם אולרים ומנסרים ומפצלים בקרשים הדקים, כל אחד לפי עינו, כגדולה כקטנה…וכל הרוצה לדעת את מספר הזכרים שבּזפרון יבוא וימנה את הנקבים והחלולים בקיר המבדיל את אהלי הרחצה.

יחיו המים! יש בריות, אשר ברגע שהם צריכים לרדת אל המים, הם מתחילים להתישב בדעתם, כיצד לעשות את המעשה הזה; האד הקר העולה מחלקת המים ונושב בגופם מביא קצת מורך בלבם, והרי הם שולחים קצה רגלם האחת, מתאמצים לנגוע במים ומושכים אותה שוב. נוגעים ואינם נוגעים, ועד שהמה יורדים לשם נעשה גופם קר והמים פושרים ואין עוד לֵיָהנות מרחיצה זו.

יחיו המים! אנכי נוהג לגשת בחשאי, להתגנב בצעדים קלים אל הדיוטה הראשונה, ובטרם שהמים ראוני פנים אל פנים אני אוהב להפתיע עליהם, לקפוץ קפיצה אחת — ואינני… והם — המים רוגעים ושקטים ואינם יודעים בעצמם מי ומי נפל לתוכם: שמא לויתן זה, או תנין זנק ככה עם ראשו למטה ורגליו למעלה, או בליסטרא סתם צללה במצולותיהם? — רוגעים, שקטים המים,

אלא שמעט מעט מקמטים הם את מצחם, עמלים למצוא חידה זו: מי נפל לתוכם ונקבר בקרקעם?…

ואני איני קבור כל עיקר, לכשארצה — הריני קל כנוצה, והריני עולה וצף על פניכם, על פניכם, מימי הצלולים!…הריני מתרפק על חזכם, פורש כפי ומלטף את גליכם כאותו תינוק את שדי אמו…אלא מאי? צר לי קצת בסכה זו, בין ד’ אמותיכם; טס אני טיסה אחת וכבר ארבות ידי מתחבטות בכתלי האהל; סנפיר לי וקשקשת, אלא דרכי סוגה בעדי…בקיע זה שמצאתי אמנם קטן הוא וצר, אולם לכשאתהפך על צלעי, אפשר שאוכל לצאת בו ממיצר זה, אם גם בריסוק אברים; אולם אין רע: במים תחיינה העצמות וכל מיני הסריטות מהר!…

האח! שמים ומים חדשים נגלים לפי — מרחב ומישור של מים! אצוף לי לאן שנושאות אותי עיני, ועיני נושאות אותי הלאה, הלאה — ואת הגבול אינן רואות. משני עברי הנחל נמתחות שדות-תבואה, וקומה להן לכל השבלים, וכאלו נצטוו לעמוד פה ולשמור פה על הנחל, שלא ימעיט את מימיו, שלא יעבר על גדותיו, ושלא יחדל לזרום, העיקר — שלא יחדל לזרום!…

עודני שוחה על פני המים, השמש צורבתני בשכמי והגלים הקרירים נדחקים מתחת לחזי, תומכים בי ועוברים, תומכים בי ועוברים — עודני שוחה, ומבין השבלים יצאה, ונגלתה — אֵלי, אלי — צעקה קצרה וחדה כזו וקפיצה כזו לתוך המים לא פללתי לשמוע ולראות מנערה ליטאית.

צללה הנערה לתוך המים, בלעו המים את כל היופי החי, את הגוף הלבן כשיש, עם הפנים הנבוכים, עם הפה הפעור ועם התלתלים הפרועים…

נכמרו נחומי על עניה זו, והפכתי את פני לחזור לאהלי, אולם מה שיגרתי בא לי — היא קראה לי!…קראה לי; לא רק לי…היא קראה סתם. צפיתי לאחורי — אוי, אוי, נערתי טובעת ועולה, טובעת במים ועולה; עושה עויות בידיה, עויות מתוך יאוש.

נערה זו — אם לא אמשנה בעוד רגע, שנים רגעים, חיה, אמשה בעוד שלשה רגעים את גופה הקר, ואז — לא על מוסר-הכליות אני מדבר, אלא — מי יודע אם לא יכבד ממני הדבר?…אין לך דבר קל מלמשוך אחריך ריבה חיה, ואין לך דבר כבד מסחוב על גבך ריבה שכבר נפחה נשמתה…

הכיתי את הגלים הקטנים, שישאוני, שישאוני…עוד הפעם הבהיקה יד לבנה מן המים וצללה, ונסיוני לחטפנה בידה לא הצליח, רק באצבּעונה נגעתי, רק באצבעונה!…סרטתני צפרנה סריטה כל שהיא ונעלמה.

חשתי וירדתי מצולות כאדם היורד אל קרקע הים לחפש שם מרגלית יקרה…בתוך הנוזלים הקרים נגעו ידי בגוף חָמים וחי. אך הרגיש אותו הגוף — ואחז בי, שלב את ידיו על צוארי; כדי שלא אטבע עם המשא היקר ביחד הוכרחתי גם אני להביאנה בזרועותי. להתרומם על פני המים, לשאוף מעט רוח ולפקוח את העינים.

כשצמחו ראשינו מן המים פקחנו את עינינו; עיני נפקחו ראשונה, אלא שלא יכולתי להנתק ממנה. לזרועותינו, שהיו שלובות אלו באלו, היה בשר אחד ולובן אחד ולא הכרתי בשלי ובשלה, ולכן חכיתי שמא תכיר היא. אמנם, כשפקחה את עיניה הסתכלה בי, עין בעין… הרבה מהכרת-תודה ומעוד איזה דבר…היו בעיניה, ואחר שהתבוננה בזרועותיה, הכירה בשלה ומשכתן ממני; ודאי שהאבעבועה הקטנה והיפה, שהיתה חרותה בקבורֶת זרועה השמאלית, היתה לה לסימן מובהק ומבהיק…אי — אי— האבעבועה הקטנה! לולא היא אפשר

שהיינו עושין חליפין: היא היתה נוטלת זרועותי שלי, ואנכי את זרועוֹתיה הרכות והמחוננות; ובכל רגע ורגע הייתי מפשיל את שרוולי ומגישן למו פי, למו פי…

עזבתיה על פני גלים קטנים ונאמנים והפכתי את פני לאהלי הרחצה. באתי והתלבשתי. אחרי שנים שלשה רגעים נוסף באוהל הסמוך עוד קול צלול על שלשת הקולות הצלולים.

בַחורוֹת, צריכה אני לברך את ברכת הגומל…

— וכי מה מצאֵך? אלא השפילי מעט את קולך — כמדומה, שאחורי כתלנו —

את הדברים האחרונים לא שמעתי משום שנאמרו בלחישה.

— אפשר שזהו! — שכחה החדשה ולא השפילה את קולה; ואדע, שזוהי מי שמשיתי מן המים.

בצאתי בעד הפתח שמצד שמאל, יצאו בעד הפתח מצד ימין ארבע עלמות, אחת יפה מחברתה. לולא אדמו פני האחת, לא הייתי מכיר את מי שהצלתי בעצם ידי…אלא שפני האחת אדמו-אדמו ואדע, שהיא היא מי שאבעבועה קטנה ויפה חרותה לה בקִבּורֶת זרועה השמאלית.

ממהר אני הביתה. רוצה אני שיהיה ראשי רטוֹב קצת, שתהיינה עוד כמה פנינים קרירות נתלות בשערותי בבואי הביתה, כדי שיכירו בי מבלי אשר אגיד להם, שמן המים עליתי. אולם מסופקני אם כל זה יצלח בידי, והכל בשביל הקרנים הקודחות. על כל פנינת מים רבצה קרן של שמש, בכל רסיס-בדלח נחתה לשון-אש, עלוקת זהב, ועד שאבוא למקומי תיבַשׁנה קוצותי על ראשי. יָמוּת זכרון הנהר על שערי.

— פּסס!

קריאה זו מהיכן היא באה?

פניתי לאחורי והנה איזה בר-נש רודף אחרי; בגדיו של אותו אדם היו שלמים ונקיים, אלא ששפמו נובל היה ומלוכלך ביותר; בשתי זויות עיניו, משני צדי חטמו נחו להן של טפות סרוחות של לפלוף שנתלקטו אל אותן הזויות זה ימים ושנים. שפתיו של זה היו קפוצות ובדברו לא נפתחו, אלא שבעד הנקב העגול והקטן שנעשה באמצע, הוציא את המלין, זו אחר זו, ככדורים קטנים שזרקם במהירות זה אחר זה.

— קל אתה ברגליך…ואני ששלש פעמים ברחתי מאותו הבית, קשה עלי ההליכה המהירה…שלש פעמים, ואם יתחכמו לי וסגרוני עוד הפעם, בערמה, אל בין אותם הכתלים — אברח בפעם הרביעית…שוטים שבעולם! כיצד זה אין המה מבינים, שאי-אפשר לאדם לישב שם…אם יש לך פפירוסה אז תן לי ואם אַיִן — אָ, אָ — יש לך, דיוּבֶּק! ודאי שסוחר בעצים אתה, או אביך הוא הסוחר בעצים, ואתה מקטר דיוּבּק. כך…לאביך — ודאי שיש לו כרס; גם אתה לכשתגדל — אני אין לי כזה, משום שאני סרסור ומשום ששתי גלוסקאות וכוס חלב קרה זהו מה[18] שאני אוכל בבקר…לפנים כשהייתי סוחר בעצים בפני עצמי היה לי כמו לאביך, — אבל עכשיו, אחרי שהנני סרסור איני זקוק לכך, משום שהסרסור הריהו מזַמֵן את הפריץ ואת הסוחר בעצים לפונדק אחד, את הפריץ עם כרסו ואת הסוחר בעצים עם כרסו והסרסור עומד בין שניהם, וכל מה שרזה הסרסור העומד בין שני האיתנים, כל מה שבשרוֹ כחוש, חביב הוא על הפריץ ועל הסוחר בעצים…ואולם אם יש, חס ושלום, גם לסרסור מה שלשניהם, אז על נקלה יבאו הדברים לידי טעות. הא כיצד? עומדים להם שלשה כרסתנים בכפיפה אחת, הסוחר בעצים

טועה ונותן מעותיו לסרסור, והפריץ טועה גם הוא ומכר את יערו — למי? אם שני בעלי גופים לפניו, וערבוביה ואנדרלמוסיא, נתבלבלה דעתם של האיתָנים וכרס נוגחת בכרס, הדיובק שבכיסיהם מתמעך ולא יצלח עוד לכל…ובכן כתוב לו, אם חפץ אתה, לאביך, שאתה מכיר אותי; יש לי КаКЪ разЪ עכשיו יער למכירה, יער-אֲרנים; כתוב לו, שמא ירא הוא, שאין לי אף סימן ממה שיש לו…ויכול אני בעוד מועד לבוא לביתו ולדבר על אודות הענין; ההוצאות בודאי על חשבונו הוא. אלא שלא יעלה על לבבו מחשבה זרה, לגנוב את דעתי ולהביאני לאותו מקום — אברח! הריני מתרה ומודיע מתחלה שאברח! לכאורה איני מבין כלל למה זה המה רוצים שאחבש פַּפַּכה לבָנה לראשי דוקא, ושמעילי יהיה דוקא של בד לבן, ושיהיה סרחו העודף נגרר אחי לארץ כמו לאותה אשה. — אומרים לי: די לנו במשוגע אחד!.. אם כך — אני טוען, סחבו את וֶלויל לאותו מקום וממני הרפו…הרי ולויל מַכֶּה, ואני איני מכה, אני מְדַבֵּר, נוּ, מדבר…וכי מה איכפת להם אם אני מדבר? הריני איש שיחה מטבעי, כלומר: אוהב אנכי שאהיה אני מדבר והשני שומע, ואם תאמר להפך את סדר הדברים — לא יצלח. ראה את פקעות המוך שפקקתי בּהן אזני, מפני שני דברים ישמרוני: מפני רוח תזזית ומפני דברי בני-אדם. רואה אתה את הישיש הזה העובר לפנינו, גם הוא נוהג לשים מוך באזניו ובפגשך אותו בחוץ, בבית-המדרש, ובפנותך אליו בדברים, הוא יתחיל ב“מאי” שלו: מאי? מאי? — בעל-תאוה זקן זה, כשבאים לביתו בענין של “נכבדות”, הריהו מוציא את המוך מן האפרכסת ורוצה דוקא שיקראו בשם את הבתולה הרוצה להנשא לו… וכשאומרים לו, הוא חוזר על השם: מירקה — נוּ, ועיניה?…את צבע העינים אמור לו דוקא! את מירקה זו אני יודע; בתולה זו שעיניה שחורות תנשא בעוד שבועות ימים לבן הששים

הזה…לוּ הייתי אנכי המזַוֵג את הזוּוגים ולא הוא, אני מרים את ידי ומראה עליו באצבע…לוּ הייתי אנכי ולא — הוא, הייתי נותן את מירקה לבחור שכמותך, לוּ רק נשאת אותה בלי נדוניא, ולו, לתרח זה, הייתי נותן את מלכת-שבא…מדוע זה מלכת-שבא? משום שזקנה בלה היא ומכוערת — ולו נאה ולו יאה; צוחק אתה, מנין אני בא לומר שמלכת-שבא מכוערת היא? שכלי הישר הוא המלמדני, שלוּלא היתה מלכה זו מכוערת, לא היתה באה אל שלמה, אלא הוא, שהיה עוגב אחרי כל אשה יפה ובעלת-חן, היה בא אליה, אל ארצה, אל שבא המעטירה…וראה, ראה, משמתחיל אני להרהר בדבר זווּג זה, אין דעתי נוחה גם הימנו; צר לי על מלכת-שבא, שאעפ“י שהיא מכוערת הרי מלכה היא, שטפּחוּה במחמאות, יצקו לה דבש בגרונה, וכלום תוכל המפונקת והענוגה לסבול בביתו של כילי זה? מספרים עליו, שאינו מסיק את תנוריו בחרף, ולכן מהרו בניו ובנותיו לשאת נשים ובעלים ולבנות להם בתים לעצמם: קר היה להם ביותר בבית אביהם…לא, לא, הריני שב ממחשבתי — גם את מלכת-שבא לא אתן לו, אלא שהייתי מחיה את הפלונית שלו, את ה”זקנה“, את זלדה, ששבקה חיים לכל חי…בעל-תאוה, חסר-שנים זה, כלום אינו כדאי לעונש שכזה? את זלדה, רק את זלדה!…הנך מגחך — אות הוא שלבך טוב עליך עכשו ולכן תכָּנס עמי לכאן…הוי, כל צמא לכו למים! למים מה? במי סֶלטֶר הכתוב מדבר; בוא, בוא ואמור לה לריבה זו, שתמזוג לי כוס סלטר, לחש לה, אגב אורחא: ”עם מיץ"…את זו שתה אתה, ובשבילי תקח כוס אחרת ותשים בה ראשונה מלא הכף מיץ דבדבניות. ואם תצוה לצקת לתוך כוסי מן הבקבוק הזה תשלם חמש אגורות. רואה אתה את הבקבוק הזה? הנה העלה אבק וחלודה, המיץ שבתוכו הריהו המעולה והמשובח יען שכמה קֵיצים וכמה חֳרפים עברו עליו במרתף, בכליות האדמה

ונתישן שם יפה יפה…עכשיו לך וחשוב כמה תשלם בעד שתי הכוסות ששתיתי ובעד השלישית שהיא מוזגת לי? מה שקשה לי ביותר, הריהו החשבון! חכמת-החשבון — זוהי מכה שאינה כתובה בתורה: חמש, חמש וחמש — כמה הן? צריכים לבחר במספר אחד לשלשת המספרים הללו, מספר אחד — ובאיזה תבחר? יש עולם של מספרים גדול: יש ששים, עשרים, תשעים, שבעים, שמנה-עשרה וארבעים…נוּ, בא אנכי וגוזר: ארבעים! בעיני מוצאים חן ארבעים, נוּ, שלם לה ארבעים!… אדרבה, הראה לי כמה אתה נותן לה — זוז! רואה אתה: זוז, ניחא לך יותר לתת לה זוז ולא את הארבעים…אלא חשבונו של מי הוא הנכון — אין איש מאתנו יודע…כמדומני. שגם היא, הריבה, אינה יודעת אל נכון את החשבון. הרי היא מרכינה את ראשה אל הפרח הנעוץ בין עפריה, מריחה בו למראית עין ושואלת בלחישה, אם לא רמית אותה חס וחלילה…אלא שגם הפרח לא יגיד לה כלום, משום שהוא יושב בין העפרים…שאל אותו, אדרבה, כמה עלים לו בגבעולו ולא ידע! אין הפרח זוכר גם את מספר עָלָיו — והדבר מובן מאליו: בשעה שאדם מתעלס באהבים עם הפלונית שלו אינו זוכר את מספר בניו…אי, אי, המספרים!…אינם נותנים כלום ועוד נוטלים הרבה ממחו של אדם, כי לא באו רק להוגיעהו ולסבך שם את הענינים עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. לפני שנתים ימים מת עלי אבי והניח לנו — לי ולאחי, איזה סכום של כסף. התחילו אחי, לאחר מוֹתו, לחשוב אתי את החשבונות ונעשה מוחי כמין דיסא, וקמתי מלפני השלחן ואמרתי להם, אם ישכם ממלאים את שני כיסי-העור שלי מוניטין, מוטב! ואם אין — אל הרב!…ונתנו לי את המוניטין…הבריות אומרים, שאחי רמוני, אלא שאני חושב שרמיתים אנכי…מי שלא משש בשני ילקוטי העור המלאים מוניטין, לא ראה עשר מימיו[19]. מוניטין, מוניטין! כמה מקילות הן ממחו של אדם. קנית לך גלוסקה —

תן מטבע והנך כבר פטור; שתית מי-סלטר עם מיץ דובדבניות — הרי לך, ריבה, מלא הקומץ, קחי כמה שמגיע לך: שתים, שלש, אלא שלא תקחי לך את כלן, אני הוצאתי את מלא קמצי, כדי שתהיינה מוכנות על כל פּנים. ואתְּ — יהי אלהים בקרבך, נערה!…הנשים אינן מתפללות שבע ביום ואת האלהים הן יראות יותר ממנו, הגברים. אני, למשל, הרי אני נכנס לבית-המדרש, מתקן שם חשבוני עם הקדוש-ברוך-הוא, ובצאתי, שוב אני בן-חורין, ועיני פונות וזונות אחרי כל דבר אסור…הנשים — תמיד הן שרויות בפחד: אלהים…אלהים…פְּס…מי יודע!…הבריות הללו אינן יודעות לגמרי שאפשר לקנות את לבו של זה בתפלה; זה, עם המשקפים בחטמו שישב עמדי באותו מקום, היה דורש יום ולילה על הנשים, הוא היה אומר: הנשים — הרי הן חמר רך…רך! מה שָׁיַךְ רך? יש בינותן פרות-הבשן ויש דקות ורעות המראה, שאינן אלא עור ועצמות, יש הא ויש הא, ואשרי מי שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא מן החומר הרך…במה דברים אמורים — כשׁמכָה אותך אשתך, שחוּדי עצמותיה בולטים…מלבד שמכותיה מכאיבות, הרי היא נותנת בך סימנים, מכה, מכה וסימנה, ואין אתה יכול להרָאות בחוץ ולבוא לבין אנשים. ובעלות הבשר הן רכות הלב והמזג, נוחות הן, ואינן מתנפלות על הבעלים באגרופים קמוצים, אלא, נניח, שגם היא מכה — ואז, למה הדבר דומה? כאלו לקחה לביבות מן המחבת, לביבות נוטפות שמן, וטופחת בהן על גבך — לביבות חמות ורכות, ולא לבד שלא יכאב לך זה כי גם עודך נהנה, חי נפשי — נהנה! כי בדידי היה הדבר: לי היו שתי הנשים ואותי הכו שתי הנשים…שפרינצה עליה השלום, — נוּ, הריני מוחל לה, לשוכנת העפר, אף על פי שאיני רשאי, אחרי כל מה שעוללה לי בחייה, וּברַינה — אוי, אוי ברינה! הריני אומר לה: חניני! הכיני פצעיני בידיך-לביבותיך ותני לי לבוא בצל קורתך!

אך דא עקא, שהיא מגרשת אותי מפתח ביתה במגרפה שבידיה, ומגרפה — זהו ענין אחר לגמרי…בגט — רוצה היא, בגט, — ופעמַיִם שסחבתני להרב דמתא, רק אני הריני מתעקש לגבי דבר זה ואיני נותן לה…מה איכפת לי, אם יש פה בית בזפרון, ויש באותו הבית נפש-חיה אחת, שיכול אני להראות עליה באצבע: זוהי אשתי! זו, עם הסנטר הכפול-שלשה, ועם, עם…גט פטורין! בֶרל-קצב, שנתאלמן בשנה העברה, לוטש עליה את עיניו; ברל-קצב לא יצא מדעתו ויודע הוא על מה הוא לוטש את עיניו. אלא שאנכי, אנכי לא אצא שתי פעמים מדעתי לתת לה גט-פטורין. הגע בעצמך: הנה אני נותן לה את גטה, בא זה מן האטלז ומקדשה לו, ושוב היא אשת-איש, האיש הוא ברל, זכר-נא, זכור: ברל! ואני — הכל אבד לי: לא רק שאיני יכול לדרוך על מפתן אשת-איש אלא שגם הרהורי, הרהורי אסורים לי, ואנה אני בא? עד עתה, כשהייתי נתקל בבול-עץ הייתי מחבקו ומנשקו ואומר: יהי רצון כאלו חבקתי ונשקתי את זוגתי שלי, את ברינה!…כל זה אסור יהי לי להבא, אם יפתוני, חס וחלילה… ברינה זו, הרי אשת-איש היא גם עכשו! אשת איש היא! והאיש — זה אנכי. ואם חפץ אני לבדח קצת את דעתי, הרי אני בא ומתרפק בחלון אטלזו של האלמן הקצב, — בּרל: מה אתה נותן לי ואפנה לך את הדרך, ברל?…ועכשו — הס, הנה עוברים אנו על ביתו של הד"ר…מיום שנודע לי, שגם ידו היתה במעל, שגם הוא היה בעצה אחת לשלחני לאותו מקום, אני רואה בו את אלף העינים, ואיני רוצה להפגש עמו. כמדומה לי שהוא עומד בחלון; הורד את ראשך כמוני — האַ! הוא ברכני לשלום — אותי, אוֹ…? — אפשר שהוא מכיר גם אותך, ודאי שהיית אצלו ונתת לו רובל. אם נתת לו רובל, הסכלת עשה: דוקטור זה, כשנותנים לו גם חצי רובל, אינו פוצה פה, אדרבא, הזפרונים אינם מפנקים את דוקטוריהם, בפרט את זה,

שמשלנו הוא: את מקלו אינו נושא בשבת, וכבר ראו ציצית אחת מטליתו הקטנה מבצבצת — נוּ, הרי יודע אתה מאין מבצבצות הציציות אצל יהודי! וגם אתה, לכשתצטרך לו עוד הפעם, תחב לו לתוך ידו חצי רובל; או, אמנם, יוכל היות, שיש לאביך רב, אך אתה כלום צריך אתה לפזר את עמלו? לעסוק, למשל, בגמילות חסדים — את זה אתה יכול על דעת עצמך, ולא להיות תלוי בדעת אביך — לגמרי לא תלוי! הנה אני בא אליך בבקשה כזו: הלוני פרוטות אחדות! בלי שום ספק, שאתה מחויב לתת לי מבלי קחת הרמנא מאביך, משום שאביך הריהו חזיר מפוטם ולא יותר, בעבורו הפסדתי את הפרוטות — הוי פרוטותי, פרוטותי! פעמים שאני זקוק לגמילות-חסד ואני נכנס לבתי הגבירים שכלם הם ספק קרובי — איני זוכר היטב כיצד אמרה אמי ז“ל: אם כל קרובינו בזפרון — גבירים או כל הגבירים הם קרובינו. כמדומה לי, שאין שום הבדל בין השנים הללו, ואני נכנס אליהם. ”לך ועבוד“, אם אומרים לי, — ”כלום בעל-מום אתה"? אני צועֵק, שמשוגע אני! — משוגע אינו נחשב בעיניהם!…אי, אי — השמש! מכה הוא היום על ראשי, בלי רחמים. אפשר שתכנס אתי לשעה קלה לבית המדרש, ואם תאבה, נמתין שם עד לתפלת מנחה — אינך רוצה? נוּ, יש ברוך השם עם מי לשוחח בבית המדרש. כשאני בא לבית המדרש מקפלים חובשיו את דפי גמרותיהם, מקיפים אותי ואומרים לי: דרוש! מתגעגעים אלה חובשי בית-המדרש למלה החיה שאני מביא להם מן החוץ…

— — —

באתי הביתה. והחם — אוי החם! ועוד היום גדול, עוד היום גדול!…בדרכי על מפתן הבית נזכרתי בחביבי ובחביבותי, באלה שלא אבו ללכת אתי ונשארו בבית, ובאלה שהלכו אחרי אל הנהר ובאמצע דרכם התחרטו ושבו. ודאי שֶׁכָּל אחד מהם סרוח במצב של

התעלפות על גבי הספסלים, הכסאות והספות, ואין חדר אשר אין בו גוף עיף ויגע ומזיע. נכנסתי, עברתי בכל החדרים ולא מצאתים, בחדר הבישול מצאתי נפש אחת חיה — את המשרתת, שהסתכלה בָּראי וצחקה לעוד נפש חיה אחת, לעוד משרתת. לוּ היתה יפה מעט, ולולא היה כל פיחו של הכבשן על פניה, הייתי אומר לה באותו מעמד מלה יפה וחמימה, כי בשעה שנערה נהנית מעצמה לבה פתוח למלה יפה וחמימה.

— רחצי, רֵיזה, והִזַכִּי, ולפי שעה הגידי לי, איפה נעלמו כל בני הבית?

— במרתף.

— במרתף?

את הדרך אל המרתף ידעתי. מן המרתף היתה הנערה המשרתת מעלה את סירי החלב הקרים שנתחמצו ואת כל אותם המאכלים והמשקאות, שמקום צנה יפה להם, משַׁפֵּר אותם ונותן להם טעם מיוחד.

יצאתי אל הגן, תליתי את כובעי על אחד מענפי העצים וירדתי במעלות צרות ועקומות אל המרתף.

על המדרגה התחתונה ראיתי עוד מה שלפני, אולם משדרכה רגלי על אדמת המרתף הלאה, נשקעתי בראשי ורובי בתוך חשכה עמוקה-עמוקה, שאי אפשר גם לגשש בה. הגיח לפתע עלי החשך וסגר עלי הדרך — ואין להימין, ואין להשמאיל, רק דרך אחת לך: לשוב אחור, אחור במעלות שירדת בהם ולעלות אל העולם המוּאָר, שהכל גלוי לך שם וידוע, ושׁכָּל-כך בטוּח אתה על קרקעו המזהיר, כל-כך בטוח ושוקט, ומרגיש את עצמך בטוב, עד שאתה מזיע ומפהק מרוב בטחון מרוב אמת ואור שמש

הלאה, לתוך המרתף! לתוך עמקו של המרתף!

מירכתי המרתף הגיעו אלי קולות-דברים, מרחוק באו אלי הקולות, מעמקו של המרתף. גם שם — נולד הרהור מוזר ובלתי-ברור בלבי — גם שם במעמקי המרתף ממקום שקולות אלה באים, ישנה שמש, לא שמש בהירה וצורבת, רק אחרת — שמש מכוסה בערפל… דק דק הוא הערפל, וקרניה החורות זולפות, זולפות, דקות וכהות — ונבלעות בפנות המרתף הרבות והאפלות.

חתרתי עוד צעד בתוך החשכה, ועמדתי.

אותם הקולות, אלא שאינם רחוקים עוד ממני, ברורים הם ביותר; אני מכיר כבר ומבדיל בין הקולות…

אַיֵכם?!

אך יצאה מלתי — ובכל המרתף נודע כבר דבר בואי: לכל הנקיקים ולכל החורים הסמויים מן העין יצא הקול.

— הננוּ!

מלה יפה ואדירה זו נאמרה מפיות רבים; קראה לי מלה זוּ, משכה בי: חתר בחושך הזה ואל תירא, זה קול אנשים שאתה שומע, חתר אלינו!

אולם — הס! כמדומה לי, שאני שומע רגלים קלות רצות אלי, הנה הן רצות…מירכתי המרתף הן רצות אלי!

כנציב שיש אעמוד, שמא תעבור עלי ולא תראני — לא תראני ובעברה — ואחטפנה אנכי בכנף שמלתה.

פלשתים עליך!

איני יודע אם היה ברצונה להחרידני; היא אחזה בידי פתאם, ברגע שלא פללתי. אני מהרתי להביא את ידה בידי השניה, כף ידה, כף ידה! סך-הכל היו בידי חמש אצבעותיה, אלא שנדמה לי שהיא כלה, זו הגויה החמודה, כלה בזרועותי.

— מה אתה עושה, אחי!

— אני נושק את צפרניך החדות, רק את צפרניך…נקרי, אם חפצה אתּ, את עיני, סרטי, סרטי בפני וטפטפו דמיהם על ידך ועל חמש האצבעות; דמַי — לא תראי אותם בחשֶך, ואולם הרגש תרגישי כי חמות תהיינה הטפות.

— את עיניך לא אנקר, ובפניך לא אסרוט, אלא אתה, למה אתה לוחצני באצבעותי?

— חמש האצבעות!

— וכי צריכה אני ליותר?

—אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש — פעוטית זוּ גם כן באה בחשבון?

היא משכה אותי לארכו של שביל אפל, — זהו פרוזדורו של גן-עדננו — לחשה לי, ואני לא ראיתיה בתוך האפלה ובתוך ריח הטחב, רק נמשכתי אחריה כסומא ודובבתי: אחריך — גם אל ירכתי שאול ארד!

דחפה החביבה ברגלה הקלה, דלת סבבה על צירה ונכנסנו למדור נמוך חדש. בתוך אור כהה שהסתנן בעד צהר קטן משוח בסיד, בתקרת המרתף מצאתי את כל החבריא.

מפני השמש נסו, מפני חרבוני הקיץ חשו מפלט למו; פה בבית מקלט קריר ועדין זה, פה, במקום שהיינות מתישנים, שהקשואים מתחמצים, וחלב נוזל מתקשה לגליד לבן אחד.

— הנה עוד פליט אחד! מלמעלה אתה בא?

— מלמעלה!

— מה נשמע שם, וכי אפשר כבר לעלות?

— ישמרכם ה’!

— וכי מה?

— השמים נחושה והארץ ברזל.

— והאנשים?

— דלקת המוח אחזה את כלם, והרי הם יוצאים מדעתם.

— חַה-חה-חה!

עד בוא השמש אשב פה עמהם. פה, בתוך המרתף — לרעבי אוכל קשואים, לצמאי — אשתה יין: הנה הן עומדות, החביות הכרסתניות ואינן מגידות כלום, אולם הריחות החריפים פשטו בחלל המרתף ומגלים מכל הטוב הצפון בהם. עד בוא השמש אשב פה עמהם ובבואו, נעלה עם הצללים אל הארץ המלאה משוגעים. חמשה, במספר שנעלה מן המרתף, נהיה, שלא נתרופפו מוחותיהם, חמשה — שדעתם לא נטרפה עליהם.

— — —

— קומה נא…

לאחר כמה שנים כשאהיה שוכב אפרקדן על הקרשים ההם, על אותו מצע התבן ועם אותם הנרות למראשותי — פּי, гадооть — תבוא נא אחותו זו, תִכֹּף על אזני ותקרא בו בקול רם, כדי שישקע צלצולה עמק עמק לתוך מחי ויגע נימה בלבבי: קומה-נא ואקום, מאמין אני שאקום…נֵס זה, שמא לא יתרחש לעיני הנצבים עלי — אזי, כך יאמרו לי: הנה יצאה נשמתו, תקומה לא תהיה לי עוד,לקבורה, לקבורה!

— קומה-נא!

זה היה קול אחותי — קרובתי היפה בכל העלמות, מתוך שנה הכרתי בו, כה רך וכה ענוג היה קולה — והקיצותי.

נפקחו עיני ונתקלו באפלת לילה. צנת לילה קרה ולחה חבקתני. קמתי, ונלחצתי אל מי ששמרה עלי, שעמדה פה בנוּמי ושמרה עלי.

— כלם עלו כבר מן המרתף!

— אַה…מן המרתף!

— השמש באה כבר…

— היא באה כבר, אבל — —

— מה?

— שֵנה זו שישנתִּי —

— משנכנס בך היין נרדמת על החבית.

— אַה!

הכל נתבאר לי ברגע זה. החביבה גחכה בתוך החשכה, אני הרגשתי בגחוכה הקל, גחנתי אליה, נשקתי אותה בראשה וישבתי על חביתי.

— עודך חושב להשאר פה, אחי? עֲלה עמי. בלעדי לא תמצא את הדרך למעלה.

— ואת החלום אינך חפצה לשמע?

— את החלום —?

— שבי פה עמדי, אחותי.

קטנה היתה החבית ועגולה, לולא ישבנו דבוקים ושלובים — צר היה המקום הזה לשנינו.

— זוהי כתפך החמה שאני תומך את ראשי עליה —

— את החלום!

— השפתים הללו שאני נושק —

— החלום! החלום!

— העינים הללו —

— החלום!

— ואם על אהבתי אספר לך?

— לא אאמינה לך, אחי…

תשובה פשוטה ובלתי צפוּיה זו הביאתני במבוכה — ומשכתי את שפתי שכבר נגעו וצרבו קצת במצחה.

— לא תאמיני?

— מעיר גדולה אתה בא…

— הנה אני מריח את קוֻצתךְ — וראי, ריח הפרחים לשערותיך.

— ממקום חכמים וסופרים אתה בא —

— ואַת, טפוחת-גנים אַת, אחות!

— ממדינת-האור אתה בא —

— ואת רְוַת-טללים את, אחות!

— אני נולדתי בעמק…

— שושנת העמקים!

— פה, בקרן האפלה, גֻדלתי, בלי שמש, בלי שמש…

— על אהבתי אספּר לך!

— הן אהבתָּ כבר, אחי, אהבת שָׁם, בכרכים הגדולים, את בנות האור!…

— ואתְּ?

— חכיתי לך הרבה…

— חכית לי?

— ולא באת.

— הן באתי!

לאחר זמן

— חֲלוֹמִי! חלומי!

— אני צעקתי וקפצתי ממקומי — חלומי! זה היה פתרונו של חלומי, אשר שמעתי, פתרון חלומי אשר חלמתי במרתף על חבית היין.

— אָחִי…

לא ראתני בתוך האפלה וקראה לי:

— אחי, וחלומך?

נלחצה אלי הנערה והניחה את ראשה על כתפי. שפתיה נעו, בעד בגדי הקל הרגשתי בשפתיה הנעות…

אֵלו הנשיקות האלמות! כֻלי מלהט גחלים, כֻלי בוער באש, ובגדי, בגדי הקל, אינוֹ אֻכָּל…והרי היא חכתה לי, חכתה לי הנערה, שאבוא ממדינת האור אל הקרן האפלה — חלומי! חלומי!

*

עוֹד לֹא שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה —

הָבָה אָשִׁיר שִׁיר הַלַּיְלָה,

הָבָה אַשְׁלִים עִם הַחשֶךְ,

וְלֹא אֵתַע בְּרִשְׁתּוֹת אוֹר…


קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

לָחשׁ לָחַשׁ לִי מֵרָחוֹק:

"אֲנִי מַפְקִיר לָךְ עוֹלָמִי,

בּוֹא וְדַבֵּר שִׁיר!


הִנֵּה שָׁקַע כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ,

הַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ,

הַכּוֹכָבִים לֹא יַצְהִירוּ,

עָנָן רוֹכֵב עַל-גַּב עָב…


קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

שָׁלַח אֵלַי אֶת מַלְאָכוֹ,

בָּא וְעָמַד בְּחַלּוֹנִי,

וְדָפַק אֵלַי: “צֵא”!


"טַלִּית שְׁחוֹרָה תְּלֵה עַל שֶׁכֶם,

עֲלֵי רֹאשְׁךָ שִׂים מִצְנָפֶת;

שָׁלש קְצָווֹת לַמִּצְנָפֶת —

וְצֵא אֵלַי וּמְלֹךְ!


רַבִּים יֶשְנָם פֹּה הַשֵּׁדִים,

רַבּוֹת יֶשְׁנָן פֹּה הַשִּׁדוֹת;

רַק הָאַחַת שִׁדָּה-בְּתוּלָה,

וְאֵין שֵׁנִית לָהּ,


הִיא הַיְחִידָה בִּבְנוֹת-לַיְלָה:

חִין-הַלַּיְלָה עַל שְׂפָתֶיהָ;

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ — חֲלוֹם אֶחָד,

חֲלוֹם-לַיְלָה הוּא.


עַל כְּתֵפֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,

עַל שָׂדֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי-עוֹרְבִים,


מִי שֶׁיָּבוֹא וְיַבְרִיחֵם —

הוּא הוּא יִזְכֶּה בָּהּ.


לֹא עַל הַר וְלֹא עַל גִּבְעָה,

רַק בָּעֵמֶק הִיא נֶחְבָּאָה,

הֵקִים לַיְלָה סְבִיבָהּ גָּדֵר;

צֵל עַל גַּבֵּי צֵל.


מִי שֶיֵדַע שֵׁם הַמְּפרָשׁ,

יָבוֹא שָׁם וְיַגִּידֶנוּ —

אָז יִתְמוֹטֵט קִיר הַצְּלָלִים,

אֲשֶׁר סָבִיב לָהּ. —


אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה,

וּבְלָעַנִי כְּבָר הַלַּיְלָה;

טָס עָלַי בְּכָנָף שְׁחוֹרָה,

וְאֶת דַּרְכִּי סָךְ.


אַיֵּךְ אַיֵּךְ שִׁדָּה יָפָה?

קִרְאִי, קִרְאִי לִי, הַיָּפָה!

אֹחַז בְּצִלְצוּלֵי קוֹלֵךְ —

וְאֶמְצָא אֶת הַשְּׁבִיל…


שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ עוֹדִי זוֹכֵר:

הֵן לֹא אַחַת בּוֹ פָּתַחְתִּי

שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם לַחֲזוֹת

בְּאוֹר פְּנֵי אֲדֹנָי…


אַךְ יָצָאתִי אֶל-הַלַּיְלָה —

וְהִתְעַנִּי כְבָר הַלַּיְלָה;

שֶׁמָּא אֵין זֶה כִּי-אִם בְּדוּתָה.

בְּדוּתָה יָפָה וְלֹא כְלוּם?…


הַס! לִי נִשְׁמַע לַחֲשֵׁי-שָׂפָה.

שְׁתֵּי יָדַיִם לִי מוּשָׁטוֹת:

"בּוֹא, אֶת-אִישִׁי כְּבָר שָׁלַחְתִּי —

סוּר אֵלַי וָלִין…


מִי קוֹרֶצֶת לִי בְּעֵינָהּ?

שִׁדָּה! שִׁדָּה! בַּעֲלָהּ נִרְדָּם —

וּמִבֵּין שְׁתֵּי כְתֵפָיו רוֹמְזָה,

רוֹמְזָה, קוֹרְצָה לִי…


מִי לִּי קוֹרְאָה אֶל-הַשִּׂיחִים —

שִׁדָּה, שִׁדָּה! אִישָׁהּ מוּנָח


כָּפוּת בְּתַלְתַּלֵּי רֹאשָׁהּ,

וְהִיא קוֹרֵאת לִי…


אַיֵּךְ אַיֵּךְ, שִׁדָּה תַּמָּה?

הַצִּילִינִי נָא, הַתַּמָּה!

הִרְהוּר-זִמָּה בִּי כְבָר נִתְקָל,

לְרַגְלַי רוֹבֵץ חֵטְא!

— — —

בְּדוּתָה יָפָה! אוֹתָהּ שִׁדָּה

שֶׁאִמְצַתְנִי אֱלֵי לִבָּהּ.

לָחֲשָׁה לִי עַל אָזְנִי חֶרֶשׁ:

"בְּדוּתָה סִפֵּר לָךְ…


רַק קְצָת אֱמֶת יֵשׁ בַּדָּבָר:

הָיְתָה, אָמְנָם, שִׁדָּה יָפָה,

עִם בְּנֵי-עוֹרְבִים עַל כְּתֵפָיִם —

חִכְּתָה לָךְ בַּגַּיא.


אוּלָם, אַף לֹא אֶחָד הָיָה

אֲשֶׁר יָדַע שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ,


יַעֲלֵהוּ עֲלֵי שְׂפָתָיו

וְיֹאמְרוּ שָׁם בַּגַּיא…


הַרְבֵּה לֵילוֹת אֹפֶל חִכְּתָה,

לֵילוֹת-שָׁוְא וְלֵילוֹת-עָמָל,

עַד שֶׁקָּרְאָה אֶל-הָעוֹרְבִים:

— שָׂאוּנִי אֶל-הָהָר!


עַל הָהָר רַגְלֶיךָ עוֹמְדוֹת,

עַל הָהָר יֵשׁ שִׁדּוֹת רַבּוֹת;

בְּכָל אַחַת, אֶפְשָר, תִּמְצָא

מִי שֶׁחִכְּתָה לָךְ!…

*

הִנֵּה שַׁרְתִּי שִׁיר הַלַּיְלָה,

שִׁיר הַיּוֹם כְּשִׁיר הַלַּיְלָה;

שְׂחֹק הַכְּרוּבִים שְׂחֹק הַשֵּׁדִים, —

אִם לֹא אֶחָד הוּא?…

— — —

טעות היתה עמנו. כשעלינו מן המרתף, והנה הערב אך החל, עצי הגן עוד בלטו באויר הכהה; על אמירים רבים נחו והתפנקו במנוחה קרנים מזהירות. בלי קושי מצאתי את כובעי הלבן על אחד הענפים, חבשתיו ונכנסתי אחרי אילתי הביתה.

סביב השלחן הגדול בחדר-האכל עמדה כל החבורה וטפלה בשתי קערות מלאות דובדבניות ובשתי צנצנות גדולות, מרוחצות וריקות לפי שעה.

נכר היה שהדובדבניות נשרו זה עתה מן העצים אל תוך הקערות הללו; הרי הן מונחות אדמדמות, רוות ומלאות כל אחת עם חרצנה בתוך מעיה וגבעולה בצדה. ובריות צעירות ויפות עומדות עליהן, שולחות ידיהן ותופשות בהן בעודן חיות, עוקרות גבעוליהן עם השרשים, אל כל גבעול עקור דבוקה טפת-דם אחת, אדומה ורוֹתַחַת… ועוד לא שב אפן אל הבריות הצעירות והיפות, והרי הן דוקרות בכלי המשחית שהוציאו מקוצותיהן, דוקרות דקירה אחת לתוך לִבָּה של הדובדבניה, לתוך-תוכה, ומוציאות משם את הקלפה, רחמנא לצלן, שישבה שם, את השטן הרע, את החרצן…אוי, אוי! ישב לו חרצן זה עמוק בלבה, במקום שהלמו פועם, נשקע עמוק-עמוק בדמיה וכבר שרגו עליו גידים. כפות היה, כפות בשלשלאות — ולכן קשה כל-כך עקירתו; כל לחה וכל דמה של הדובדבניה יצאוה אחריו, והרי הם מטפטפים טפות טפות על ידי מלאכי-המות הצעירים והיפים שמסביב לשלחן, מטפטפים ושותתים לבינות אצבעותיהם, והדובדבניה עצמה, הרי היא מצטמקת, מתכוצת בחבליה, שפו וצנמו פניה, הנה היא נזרקת, זקנה בלה וצומקת, לתוך הצנצנת; רבונו של עולם! מדובדבניות צנומות ודוויות אלו עוד יִסָּחֵט המיץ, עוד יִמָּצֶה עסיס? מחלש זה עוד יצא מתוק? אותו מתוק שֶׁדַיו גם בכף

קטנה להמתיק ולתת ריח יין לכוס טֵה מלֵאה?…

בין כה וכה והקערות הולכות ופוחתות, הולכות וחסרות, והצנצנות הולכות ומתמלאות מחוליתן.

נלותה חברתי אליהם, עמדה לשלחן והתחילה בוררת גם היא מכלי זה וזורקת לכלי זה. פניה היפים והתמימים לא ספרו ולא גלו כלום…רק אנכי יראתי עוד לגשת אל השלחן, משום שנשיקותיה עוד לחשו על לחיי. וכל מי שהיה מביט בפני, יכול היה למנותן אחת לאחת ולדעת את מספרן. לבסוף לא יכולתי להיות פרוש מאותן הבריות וקרבתי גם אני אל הדובדבניות.

— מה טיבן של דבדבניות אלו? — עמדתי ונסתכלתי בשתי הקערות, אלא שלא הרהבתי לתחוב בהן יד.

— פתח פיך — קראה לי זוּ שידיה מלאוּ דם, דם דובדבניות.

פתחתי את פי והיא זרקה לתוכו דובדבניה אחת, שגבעולה וחרצנה לא היו לה.

— גם עם החרצנים, יקירה, יכולה את לזרוק לתוך פי, גם על החרצנים ועל הדם אבלע את דובדבניותיך.

כל אותו הערב עמדתי כְשֶׁפִּי פתוח, ויד קטנה ואדמדמת זרקה לתוכו את הדובדבניות, זוּ אחר זוּ, זו אחר זוּ.


  1. סריקת המקור אינה ברורה וסוף המלה חסר – הערת פב"י.  ↩

  2. מלה משוערת. סריקת המקור אינה ברורה – הערת פב"י.  ↩

  3. במקור: “קרירית”. צ“ל: ”קרירות“ – הערת פב”י.  ↩

  4. לחם לבן — חזיון לא נפרץ בּעירות ליטא העניות.  ↩

  5. במקור: “הַנּוּרָא”. צ“ל: ”הַנּוֹרָא“. הערת פב”י.  ↩

  6. במקור: “ער”. צ“ל: ”עד“. הערת פב”י.  ↩

  7. במקור: “חלומותיתם”. צ“ל: ”חלומותיהם“. הערת פב”י.  ↩

  8. מלה משוערת. סריקת המקור אינה ברורה. הערת פב"י.  ↩

  9. במקור: “ריקום”. צ“ל: ”ריקים“. הערת פב”י.  ↩

  10. במקור: “לכתה”. צ“ל: ”לסתה“. הערת פב”י.  ↩

  11. במקור: “קבלת”. צ“ל: ”קבלה“. הערת פב”י.  ↩

  12. סריקת המקור אינה ברורה וסוף המלה חסר. הערת פב"י.  ↩

  13. סריקת המקור אינה ברורה וסוף המלה חסר. הערת פב"י.  ↩

  14. במקור: “ והבעל-בַּתִּי”. צ“ל: ” והבעל-בַּתִּים“. הערת פב”י.  ↩

  15. במקור: “לבי-הדואר”. צ“ל: ”לבית-הדואר“. הערת פב”י.  ↩

  16. סריקת המקור אינה ברורה ואמצע המלה חסר. הערת פב"י  ↩

  17. מלה משוערת. סריקת המקור אינה ברורה. הערת פב"י.  ↩

  18. במקור: “זה ומה”. צ“ל: ”זהו מה“. הערת פב”י.  ↩

  19. במקור: “מימין”. צ“ל: ”מימיו“. הערת פב”י.  ↩

יצחק קצנלסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק קצנלסון
רקע
יצחק קצנלסון

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק קצנלסון

לכל יצירות יצחק קצנלסון בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק קצנלסון

יצירה בהפתעה
רקע

צָהֳרָיִם

מאת דוד שמעוני (שירה)

הַחַמָּה לוֹהֶטֶת, הִתְנוֹצֵץ וּבְעוֹר,

הַחוֹל מַזְהִיר-מַבְרִיק מִשִּׁפְעַת הָאוֹר;

מוּגָפִים הַתְּרִיסִים בַּבָּתִּים הַקְּטַנִּים

צְחַרְחֲרֵי הַכְּתָלִים, מוּסַבֵּי הַגַּנִּים;

מִסָּבִיב דּוּמִיָּה, מִסָּבִיב אֵין אִישׁ,

אֲנִי רַק לְבַדִּי בָּרְחוֹב עוֹבֵר חִישׁ.


וּפִתִאֹם וָאַרְא בַּיִת נָמוּךְ וָקָט,

חַלּוֹנוֹ פָּתוּחַ וְצִפּוֹר בַּלָּאט

עַל אֶדֶן הַחַלּוֹן פֹּה-שָׁם מְעוֹפֶפֶת

וְחֶרֶשׁ שִׁיר שָׂדֶה וָכָר מְצַפְצֶפֶת;

וּבְאָזְנַי כְּחָדָשׁ זֶה הָיָה הַשִּׁיר,

בְּאָזְנַי שֶׁחָרְשׁוּ מִתְּשׁוּאוֹת הָעִיר.


בַּחַלּוֹן אֲנִי הִסְתַּכַּלְתִּי אֲזַי:

הַבַּיִת הוּא עָזוּב, בַּבַּיִת אֵין חַי,

אַךְ כֻּלֹּו זָרוּעַ נְגֹהוֹת וְאוֹרִים,

הַצָּצִים מִפִּנּוֹת וְסוֹקְרִים מֵחוֹרִים,

הַיּוֹקְדִים, מַבְרִיקִים וְזוֹרְחִים עַל כֹּל,

עַל קוֹרוֹת הַכְּתָלִים וְרִצְפַּת הַחוֹל…


הַצִּפּוֹר בַּחַלּוֹן לָהּ צִפְצְפָה דֹם

מִזְּהַב שַׁדְמוֹת קָמָה וּתְכֵלֶת הָרוֹם…

וּפִתְאֹם וָאֶרְאֶה הַקַּוִּים הַזַּכִּים,

כְּאוֹרְחִים שֶׁבָּאוּ מִכַּנְפוֹת מֶרְחַקִּים

וַיִּרְאוּ הַבַּיִת פָּתוּחַ וָטוֹב,

וְסָרוּ לַחֲסוֹת בּוֹ, עֵת קָצוּ בָרְחוֹב.


הֵם סִפְּרוּ לִי: שַׁטְנוּ עַל יַעַר וָנִיר

רִחַפְנוּ בַגַּנִּים וּבְחוּצוֹת הָעִיר,

עַל נַהֲרוֹת הַבְּדֹלַח וְעַרְבוֹת הַכֶּתֶם –

הַכֹּל, הַכֹּל אָחוּז בְּחַבְלֵי שְׁנַת-קֶסֶם…

מְנַמְנֵם כָּל דֶּשֶׁא וְנִרְדָּם כָּל צֵל,

רַק בָּנוּ לֹא שָׁלְטוּ הַכְּשָׁפִים הָאֵל.


הָרְחוֹב יָשֵׁן, שָׁתַק כְּשׁוּף זֹהַר וָחֹם.

הַצִּפּוֹר בַּחַלּוֹן לָהּ צִפְצְפָה דֹם,

וָאָבִין: כְּבָר חָדַל מִדְּפֹק לֵב הַחַיִּים

בְּעֶצֶם פְּרִיחָתָם וּבְשִׁפְעַת קַרְנַיִם,

וּבָדָד נִשְׁאַרְנוּ בְמֶרְחַב הַפָּז,

אֲנִי וְהַצִּפּוֹר וְקַרְנֵי הָרָז…

תרס"ט …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.