מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
אהרנסון, א'. (1942). שרה שלהבת ניל"י. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-04-21. http://bybe.benyehuda.org/read/10873
MLA:
אהרנסון, אלכסנדר. "שרה שלהבת ניל"י". פרויקט בן-יהודה. 1942. 2018-04-21. <http://bybe.benyehuda.org/read/10873>
ASA:
אהרנסון, אלכסנדר. 1942. "שרה שלהבת ניל"י". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-04-21. (http://bybe.benyehuda.org/read/10873)

שרה שלהבת ניל"י

מאת: אלכסנדר אהרנסון

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: קרני; 1942

סוגה:

שפת מקור: עברית

בין שדרות הנצח

שרה: שלהבת “נילי”

ליום מותה כ“ג תשרי תרע”ח

אלכסנדר אהרונסון

לרבקה אהרונסון

שֶׁבְרֶטֶט וּבְּעֲנָוָה, בְעֹז וּבְאַהֲבָה

כִּהֵנָה וּמְכַהֶנֶת בְּהֵיכַל הַזִכָּרוֹן

"החיים בגבורה, כי ימותו

בקדושה, והיו לשדרות נצח,

ביניהן יתקדמו העמים, לאט

לאט, לקראת הרוח הגדולה".

אגדה מוהיקנית

זעקת הארמנים

…“הארמנים, אחי! יהודי מדבר אליכם. בן הוא לגזע מעונה, שסוי ונרדף כשם שגזעכם אתם מעונה, שסוי ונרדף. סובלים אתם על היותכם נאמנים לדת שנתן ישו לנוצרים; ואנו סובלים על תתנו את ישו לעמים הקוראים לעצמם נוצרים…”

אלכסנדר אהרונסון בתזכירו:

“למען ארמניה”.

ניו-יורק, נובמבר 1915.


בשנת 1914!… וגם אז מלחמה. לכם, הצעירים, דרוש אולי להזכיר, כי גרמניה, אוסטריה – והיא בימים ההם ממלכה אדירה – בולגריה ותורקיה, בנות-ברית היו אז במלחמה נגד אנגליה וצרפת. וארץ ישראל שייכת היתה אז תורכיה.

כמו במלחמה הנוכחית, כן גם אז התכוננו הגרמנים למלחמה במשך שנים. צרפת, אנגליה ורוסיה הופתעו. לרוסיה היה אוצר עצום של חומר אנושי, אבל ללא נשק ותחמושת. חסרים היו לה כשני מליונים רובים, אשר במקומם נמצאו בַּאֲסָמֵי הנשק אבנים ומקלות שמלאו את הארגזים המסומנים “רובים”.

נחוץ היה בכל תֹקף, להחיש תחמושת לרוסיה, אבל איך להגיע אליה? הדרדנלים הן נסגרו, מכיון שתורכיה, בת בריתה של גרמניה היתה. שבעים וחמש אניות אנגליות וצרפתיות, טעונות תחמושת, “נקפאו” במימי ארכנגלסק במשך שנה, מבלי תקוה להצלחה.

ובמרץ 1915 התקיפו האנגלים והצרפתים באניות מלחמה את הדרדנלים… אבדו להם שבע אניות וְנִתְיָאֲשוּ ומשכו ידם. וידוע לא ידעו אז, כי בתוספת התאמצות וקרבנות היו משתיקים את מִבְצְרֵי התורכים, שבינתים אזלו אצלם הפצצות…

ושרה אז בקושטא, והיא יודעת כל זאת כְּשם שידעו זאת הרבה מתושבי הבירה התורכית.

ואז החליטו האנגלים והצרפתים לסדר התקפה צבאית, להוריד צבא על חופי גליפולי…

בְחֶרֶף נפש נלחמו האוסטרלים נגד התורכים, אבל למרות מאתים וחמישים אלף החללים נאלצו צבאות האנגלים לעזוב את חופי גַלִיפּולִי בסוף 1915 להתחלת 1916.

ובינתים וזעקת האַרְמֶנִים בוקעת השמימה… במשך שנת 1915 נרצחו קרוב למיליון וחצי ארמנים. נשים נאנסו לעיני בעליהן האסורים בִכְּבָלִים, והנשים הֶהָרות בטנן נבקעה וְעובָּרָן הוצא בידים אכזריות. זקנים, צעירים, ילדים נקברו חיים, או נשרפו בלהבות. ובכל תורכיה, מקושטא ועד דמשק, היו נמכרות ארמניות צעירות בעד מטבעות כסף אחדות…

ושרה, בקושטא, יודעת…

ויודעת שרה כמו כן כי למרות תבוסת האנגלים, עלה לה לתורכיה נצחונה בשלוש מאות אלף חיילים, וכי נחלשה במאד מאד.

והידיעות מארץ ישראל מחרידות.. ולבה של שרה מלא עצב וגעגועים אל ארצה האהובה. מאד קשה היה לקבל ידיעות נכונות מן הבית בזכרון יעקב. מסוכן היה לכתוב דברים ברורים, ומכתבים היו נעים ונדים במשך חדשים בטרם הגיעם – אם הגיעו…

בְּעָרְמָה הצליחה שרה לכתוב מילים אחדות, נסתרות, מתחת לבולים אשר היתה מדביקה על מכתביה. וכך כתבה לרבקה אחותה: “הלוא את מתענינת תמיד בצמחים, ובכן, אל נא יפלא בעיניך אם לפעמים תמצאי טפוסים מענינים מאחורי הבול”. בצרפתית נוהגים לומר בול לקצוּר המלה בולוָר. והכרחי היה, לכתוב בצרפתית, לפי דרישות הצנזורה. וחלוף הידיעות ביניהן התחיל. הודות לקשר הנשמתי העמוק אשר בין שתי האחיות הספיקו רמזים ומילים ספורות להביע הרבה. תפישתה המהירה של שרה וכוח הַשְׁעָרָתָה הבלתי רגיל עמדו לה. למרות הביקורת החריפה ואי הסדר ששרר בדואר התורכי הצליחה שרה להבין את המתרחש בארצה. וכך נודעו לה מאורעות חדרה, עת הגיחו ביום השבת שודדי אַבּוּ הַנְטַש, תחת חסותו ובנוכחותו של הקַיְמַקָם מתול-כרם, לנהל חקירה ולעשות שפָטים בתושבי חדרה, על “הספיקם חיטה לאניות האויב” (בינואר 1915!), ההצלה דרך-נס ע"י בואו של הָפֶּחָה מג’נין, והשתדלותו של אהרן אהרנסון אצל הוַלִי בבירות… ואז הביא אִתוֹ אהרן את רבקה לבירות ויושיבנה בקולג’ האמרקני, לשמש לו קַו מְקַשֵׁר עם הקונסול הכללי של ארצות הברית בבירה הסורית.

וכן ידעה שרה כי אבשלום ואלכסנדר עם יתר חבריהם, נקראו לשרות הצבאי התורכי, וכי בכל לבם אמרו לשרת באמונה את הממשלה אשר תחת חסותה חיו, אך זו הרעה יחסה לנתיניה הנאמנים לאחר שנעשתה לבעלת בריתה של גרמניה ְוֻהכרזה “פתואה” הקוראת את “המאמינים” ל“ג’הד”: מלחמת הקודש כנגד כל “הכופרים”, זולתי “הגרמנים”.

והָאַרְבֶּה, אשר הגיח על ארץ ישראל, כִּירְסֵם כאילו גם את גופה של שרה, כי הלֹא כל עץ וכל שיח שבארצה הכּוּ שורשים בלבה… וה קול צעקת הכאב והיאוש של הישוב עולה באזניה ממרחקים.

ופתאום – השתיקה האיומה. אין חדשות מרבקה, אין ידיעות מאבשלום ומאלכסנדר. קטעי שורות של אהרן מביעים לה ברמזים, כי יצאו את הארץ, ומי כמוה להכירם ולהבין, עי אינם מסוג האנשים אשר יעזבו את ארצם ללא סִבָּה נכבדה, ומטרה נשגבה… גם אם שגעונית.

מחשבות ודאגות ממלאות ראשה של שרה ובלבה מכים גלי גלים של געגועים, ובאזניה זעקת הָאַרְמֶנִים, אשר כמוה עוד לא נשמעה בעולם. זעקה אשר הכאב, המרירות, הַמֶּחָאָה והיאוש שבה, השתפכו לכל קצוות העולם הָחֵרֵש ונשארו וישארו לקללה רובצת על כל האנושיות עד סוף הדורות, עד אשר יכופר העוון! ושרה היהודיה, אשר ידעה והכירה את עמק הַבָּכָא ואת נהרות הדם בם עבר עַמָּה היא, במשך כל הדורות, הרגישה, כי ענויי הארמנים עוד לא היו כמותם בעולם.

ותחליט לשוב לביתה ולארצה, ויהי מה! ורצונה, אשר לא נרתע בפני שום מכשול, ואישיותה, אשר הקסימה את רוב האנשים, עמדו לה כנגד כל “היוק”, (“לא” בתורכית) וה“ירן” (“מחר” בתורכית) אשר נפגשה בהם במשרדים הממשלתיים בקושטא. היא ידעה להשתמש בכל אהדה וידידות ולנצל כל השפעה שעלולה היתה לקרב אותה למטרתה. ולבסוף, מצוידת ב“וסיקות” ובחתימות הנחוצות לנסיעה, עזבה את קושטא בדרכה לארץ ישראל.

לא יכלה שרה אז לדעת, כי כשמונה חדשים אחריה יעבור אחיה אהרן את כל מדוֹרי הגיהנום של המשרדים בקושטא, בכדי לקבל רשיון נסיעה לברלין; לא ידעה כי מתחילה היא את נסיעתה לארץ ישראל בדרך שיעשנה אחרי שמונה חדשים אהרן, אבל בכוון ההפוך: דמשק-קושטא.

ארבעה שבועות הטלטלה שרה בדרך מקושטא לעפולה; שלֹשים יום ולילה בקרונות מלאים צבא, עֶרֶב רב, כִּנִים ופשפשים. מבוזַנטי לגוֹלָק, לירכתי התֶקיר-דָג’ה, בעגלות האכרים התורכים, במכוניות משא, וכך גם ממַאמורָה לאיסלַחִיה בעגלות שוָרים בדרך מסוכנת בין הרי הג’יאורדָנָה, דרך, המתפתלת בגובה של 1700 מטרים.

אומץ לבה, אופיה האדיב והחן המקסים בה חָנַן ה’ את שרה, עמדו בינה ובין המכשולים ותגיע סוף סוף בשלום לזכרון יעקב שלה.

אבל היודע להסתכל ולהבין, יכול היה להבחין בעיניה דבר מה עצוב ומתקומם גם יחד. כי במשך חדש ימים, ביום ובלילה, חזו עיניה של שרה לכל אורך דרכה, תמונות מזעזעות מגסיסת העם הארמני ויום יום נחרתה בלבה יותר ויותר עמוק ההחלטה, כי כל אשר יהיה לאל ידה תעשה לבל יהיה גורל עמה כגורל הארמנים.

אבירי החפש

… “כל מי שהחפש יקר בעיניו חיב עתה לסכן ולחרף את נפשו במלחמה נגד הגרמנים; כי אם, חלילה, נרשה להם לצאת כמנצחים, לא תשאר אז פנה אחת בעולם שנוכל לחיות בה חיים הראויים לשמם”…

מדברי אהרון אהרונסון לאבשלום פינברג

ולאלכסנדר אהרונסון

זכרון יעקב, אפריל 1915.


שרה יצאה את קושטא בסוף נובמבר 1915, בתקופה בה התחילו האנגלים לעזוב את חופי גליפולי. היא הגיעה לעפולה ב–16 לדצמבר 1915 ושם פגש אותה אהרן להביאנה הביתה; לשמחת אביה ומשפחתה לא היה קץ. שרה, אהובת-נפשם, פה! והרבה היה לספר והרבה ללמד על הקורות בימי המלחמה, ואת אשר עבר על הארץ, הישוב, המשפחה וידידיה…

בקוצר רוח חכתה שרה לשוב אבשלום, אשר נסע “דרומה”, יומים בטרם הגיעה לעפולה. והוא לא ידע אז, כי עומדת היא לבוא. אהרן חייך חיוך מוזר, כאשר באר לשרה, כי נסע למדבר לבוא בקשר עם הארבה המגיח ממצרים.

לִבּה של שרה חרד, והנה הגיעה ידיעה, כי אבשלום נתפש במדבר והוא אסור בבאר שבע, תחת משמרת צבאית.

אהרן שם פניו לדמשק, להשתדל אצל ג’מל פחה לטובתו של אבשלום. ימים של דאגה – והנה הפתעה: אבשלום מופיע בזכרון, ופניו מוכתרים זָקָן שגדל בימי כלאו בבאר-שבע.

ואז מתחילים ימים ולילות של מחשבות ושיחה. אבשלום מספר ומבאר לשרה את הכל. כל התמונה מתגלה לפניה; מצוקות הישוב, הרדיפות, העלילות ותכנית ההרס כנגד היהודים בארץ.

הצעירים היהודים, אשר נקראו לצבא התורכי, רצו למלא חובתם למולדת התורכית בכל לב. אבל לא ארכו הימים והתחילו לנהוג בהם כִּבְרֵיקים. פרקו מהם את נשקם והכניסו אותם לגדודי עבודה, תחת פקודת קורפורלים וסרג’נטים ערבים בּוּרים. יותר ויותר הרגישו באויר איומים, לעשות ביהודים ובנוצרים כאשר עשו בארמנים.

הרבה יהודים כבר הוגלו מהארץ ומתגוללים כיום באנטוליה… בסירות, שהובילו את הגולים מחוף יפו לאניה, התעללו המלחים הערבים בנשים היהודיות…

פניו השחומים של אבשלום חיורים כשהוא מזכיר זאת, ועיניו בוערות…

הוא ממשיך לספר באזני שרה על החפושים ו“הציד” על תמונותיו של הרצל והתוים הציונים; על הגזרה של חבישת “תרבושים”; על המלקות שראשי היהודים בערים ובכפרים סופגים מידיהם הטמאות של חסן בק, בהא-אל-דין, וערף נכה-הרגלים.

יום יום מתעללים ברכושם ובגופם של היהודים, אבל הנורא ביותר: מתעללים בנשמתם… ורגש הכבוד אשר בנוער היהודי, הולך ונדרס תחת רגלי פרחחים.

אבשלום ואלכסנדר הצליחו לשלם “בדל”, הכופר אשר שחרר אותם מהצבא. הם, השלשה, אהרן, אבשלום ואלכסנדר היו מתוכחים ומתיעצים ארוכות. באופק העתיד התבלטה יותר ויותר השתלטות הגרמנים על העולם, ואהרן היה טוען באש ובכאב, כי החיים לא יהיו ראויים לחיותם באיזו פנה שהיא בעולם, אם יצאו הגרמנים כמנצחים. אבשלום ואלכסנדר הסכימו בהחלט לדעה זו; אבל מה לעשות? הנה הולכים הגרמנים מחַיִּל אל חַיִּל, בולגריה אתם, גליפולי נתפנתה ובחזית המערבית אין הצרפתים והאנגלים יכולים להתקדם, ולהיפך: מתעורר הפחד הגדול, פן לא יוכלו להחזיק מעמד כנגד הגרמנים.

ואז מגלה אהרן את מחשבתו ותכניתו. את הגרמנים צריך לנצח לא בשדות המערכה בפלנדרס; דבר זה ידרוש הרבה שנים. הרעה צריכה לבוא עליהם מהמזרח. על ידי תבוסת התורכים תפול גם בולגריה ואחריה אוסטריה וגרמניה תשאר לבדה ותהיה מוכרחה להכנע או להחרב.

יפה יפה הבינו השלשה את המצב; לא חניכי בית ספר צבאי היו, אבל הם הכירו היטב את אירופה, את תורכיה ואת ארץ ישראל. עוד מתחילת המלחמה התפלאו, שהאנגלים לא הורידוּ צבא בסוריה ובארץ ישראל ונדהמו, כאשר התקיפו התורכים תחת פקודתו של פון קרס, את תעלת סואץ בפברואר 1915 וכמעט שהצליחו להפתיע את האנגלים, ועד כמה שקשה היה להם “לשלשה” להשלים עם הדעה, היו נאלצים בכל זאת להאמין סוף סוף, כי אין האנגלים יודעים “מכל הנעשה” כמו שדמו שיודעים הם. ולכן נחוץ ודחוף לבוא בקשר עם מפקדי הצבא האנגלי במצרים.

וכל נוצרה “נילי”: ראשי תבות של “נצח ישראל לא ישקר” (שמואל א’, ט“ו כ”ט).

אבשלום ואלכסנדר התכונו להתגנב מצרימה בסירה, מהחוף, בין עתלית וחדרה, אבל תכניתם הופרעה על-ידי מיתתו הפתאומית של ה“בחרי” (הספן) הערבי מקסריה, אשר עליו הוטל להעבירם בסירה.

לבסוף החליטו אהרן ואבשלום, כי על אלכסנדר להשתמש בהזדמנות צאתה של אנית-המלחמה האמריקנית “דה מוינס”, אשר באה על מנת להוציא מארץ ישראל את הנתינים הניטרלים. הודות לכל מיני תחבולות הצליח אלכסנדר “לסדר” פספורטים ספרדים בשבילו ובשביל רבקה, אשר שהתה עוד בבירות בפקודתו של אהרן. וככה הפליגו, בחדש יולי לרודוס ומשם לפיראוס באניה קטנה, אשר פעמים כמעט שנטרפה בסערות הים האגאי; ולאחר הרפתקאות אין סוף הצליחו להגיע מצרימה.

אבל אלכסנדר, שבא להציע לאנגלים תכנית של קשרים לצורך השגת ידיעות נכונות על המצב בארץ ישראל, סוריה, עירק וכו’, נתקל באדישות, או יותר נכון בהתנגדות של מיור (היום קולונל) ניוקומב, אשר עמד אז בראש האינטליג’נס בקהיר. ביחד עם סטורס ולורנס עבד ניוקומב לטובת הרעיון של “קיסרות ערב”, ואלה היו ראשוני הימים של “המשרד הערבי”, והיהודי הצעיר מארץ ישראל אשר הופיע פתאום עם מספרים מדויקים המוכיחים על דלדול הכח הצבאי התורכי בארץ ישראל מצד אחד, ועם תכנית של עבודה אשר תקשר את המפקדה הצבאית במצרים עם היהודים בארץ ישראל מצד שני, היהודי הצעיר הזה – מי קרא לו? הן אז השתדל המשרד הערבי דוקא לשַׁכְנֵעַ את לונדון, כי הסכנה מצד התורכים לתעלת סואץ גדולה היא, וכי דחוף מאד להתקשר עם שריף חוסין והבידואים.

ובכן, נכשל אלכסנדר וקבל פקודה מניוקומב “לא להתמהמה יותר מדי במצרים”. ועם רבקה יחדיו הוא נוסע לאמריקה להשתדל לפעול שם.

בהגיעו לאמריקה, בחדש ספטמבר 1915, מצא אלכסנדר, לתמהונו ולצערו, כי דעת הקהל נוטה לגרמנים, הודות לתעמולתם הגדולה. וגם בעלי ההשפעה שבקרב היהודים היו ברובם פרו-גרמנים, מכיון שמוצאם היה משם…

ה“מנהיגים” הציונים גם הם, הודות לחושם המדיני “החריף”, הרגישו, כי עליהם להתפלל לנצחון הגרמנים… אז שהו באמריקה ד“ שמריהו לוין, ד”ר בן-ציון מוסינזון ולוין-עפשטין, וכולם נטו לצד הגרמנים… הן אוסישקין בכבודו ובעצמו, אפילו אחרי הצהרת בלפור, עוד נשא באודסה נאום נלהב לטובת התורכים…

נוסף על אלה היה גם ד“ר מגנס, שאז היתה השפעתו גדולה על היהודים העשירים, מטיף ל”ניטרליות“, כי על כן היה ”פציפיסט" מובהק…

לבדו, כעמוד דוד לפני גלית הענק, עמד אלכסנדר בפני מפח נפש גדול; אך מהרה התאושש והתחיל במלחמה.

ב“אטלנטיק מונטלי”, הירחון הבלתי-יהודי החשוב ביותר באמריקה, הדפיס שורת רשימות, תחת השם “סיפק אחמר יא שולטן” (“חרבך אדומה, השולטן”) אשר בפעם הראשונה מעת פרצה המלחמה הסבו את תשומת לב הקהל הרחב אל החזית התורכית בכלל, ולזו של ארץ-ישראל בפרט.

המאמרים האלה זכו לפרסום רב. הם הופיעו אחר כך בספר תחת השם: “עם התורכים בארץ-ישראל”, והספר תורגם לשש שפות, ולורד נורטקליף, ראש תעמולת המלחמה באנגליה, הפיץ את הספרים המתורגמים בארצות הנויטרליות, ובגרמניה עצמה.

בנאומים שנשא בכל רחבי אמריקה, בשיחות ופגישות עם אנשים בעלי השפעה בין הנוצרים והיהודים, הצליח אלכסנדר לעורר את דעת הקהל… כי הוא לא הצטמצם במסגרת היהודית. הוא זעזע את שומעיו לטובת הארמנים, לטובת המרוניטים, שהיו מתים ברעב, על פי גזרת ג’מל פשה… לטובת היהודים, ששם, בארץ ישראל, עמדו בפני כליה…

הנוצרים, הסורים והלבנונים, גם הם התנערו ויתחילו להרים קולם… וצירי תורכיה וגרמניה בושינגטון, הודיעו לממשלותיהם על “המפנה החדש” שחל בדעת הקהל באמריקה…

אחרי אלכסנדר נפל הגורל על אבשלום לנסות את כוחו – ויהי מה! שתיקתו של אלכסנדר העיקה על חבריו.

ושרה שומעת בלב הולם את כל זאת ואבשלום ממשיך כְּטִבְעוֹ, לספר כאילו הוא מדבר על דברים של מה-בכך ומכניס פה ושם לעד ועקיצות על חשבון עצמו, על חשבון האנגלים, הגרמנים וכו’.

ובכן, אבשלום יסע. אבל איך? עוד הפעם מאיר המזל פנים ועוד הפעם מופיעה אנית המלחמה האמריקנית “דה מוינס”, ואבשלום מצליח “לסדר” את הפספורט של בן-אחותו של דוניה בחור בן 15, נתין רוסי, והנה הוא הירש נרונסקי בן 25 – וישר לאניה. לאחר כל מיני הרפתקאות הוא מצליח סוף סוך לעלות ולהשאר באניה, למרות סרובם של מפקדיה. והוא מגיע מצרימה. שם הוא נפגש עם טשרלי בוטג’י, צעיר נוצרי מחיפה. אביו, תיאופיל, רצה לפני חדשים אחדים להמלט עם אבשלום בסירה מחיפה, אבל לא הצליח. ובוטג’י הצעיר מכניס את אבשלום במשא ומתן עם משרד האינטליג’נס הימי בפורט סעיד. שם עשה אבשלום רושם טוב על לפטננט וולי, שהסכים לתכניתו של אבשלום לבוא בזמנים קבועים אם אניה לחוף עתלית, לקבל את הידיעות אשר יקבצו אהרן וחבריו; והם החליטו על הסימנים והאותות, על הרבה פרטים, ואת אבשלום השיבו לעתלית באנית-מלחמה.

לשמחתו אין קץ. הוא מפתיע הלילה את אהרן אהובו, אשר כדרכו היה מאחר לעבוד בלילה, לאור העששית הידועה.

אבל מאז עברו חדשים והאניות אינן באות לַעֲגוֹן כמדובר. לפעמים ראו אותן עוברות, הוציאו את הסימנים הידועים, ולילות רבים שכבו על החוף עד אור הבוקר, למרות הסכנה, כי קשה קשה היה להשלים עם הרעיון כי לא יבואו. וחידה היא, חיה נוראה – האכזבה הזאת. “מה יכול היה קרות? האם התחיל וולי אחרי כן לחשוד בי?” – רוטן אבשלום. ומי יודע אם וולי לא סבל ממפקדיו הוא, בגלל אמונו באבשלום.

המחשבה הזאת מנקרת במוחו ואינה נותנת לו מנוחה; לכן החליט להגיע מצרימה – ויהי מה! הפעם לא היתה שום אפשרות אחרת, כי אם דרך המדבר. לבוש בגדי קצין צבאי תורכי, רכוב על גמל, עבר אבשלום את באר-שבע וכל המשמרות התורכים. בצחוק של ילד הוא מספר לשרה את אשר עשה, כאילו מדבר היה על טיול בגן העיר… אך הבידואים, לעזאזל, ראו אותו, והנה הוא מתקרב לעמדות האנגלים אשר בקטיה, ורצו להזעיק את המפקד התורכי שבסביבה. אבשלום נתפס, אבל עוד הצליח לקרוע מעל מעילו את כפתורי בגד הקצין ולבלוע אותם. כמו כן בלע מספר דפים של רשימות. בבית הסוהר בבאר-שבע עִנוּ את אבשלום נוראות: בקשו להוציא מפיו מדוע רצה לעבור אל האנגלים. והוא באחת, כי לא התכּוֵן לעבור אל הענגלים. הוא פקיד האגרונום אהרוסון ובפקודתו נסע המדברה לחקור את אורחות הארבה. אמנם ידע אבשלום, כי הוא מסכן את עמדתו של אהרן, אבל לא היתה לו דרך אחרת; כי בין כך ובין כך, אם לא ישוחרר, אז ממילא יהיה אהרן אבוד, והיטב הכיר את רבּוֹ, כי עלול הוא לעמוד בפני כל צרה.

הודות לרצונו הכביר, לגבורת נשמתו, להבלגתו העצומה על כאבי גופו הצליח אבשלום לשכנע את התורכים כי חף הוא מפשע, וישוחרר.

על ענוייו וגבורתו דלג כמובן אבשלום בְּסַפְּרוֹ לשרה, אבל הִרְבָּה להלל בפניה את יוסף לישנסקי, צעיר ממטולה, שומר ברוחמה, אשר בעצמו התנדב לבוא לעזרתו של אבשלום כאשר נודע לו על דבר מאסרו. הרבה עזר יוסף לישנסקי לאבשלום בארגנו את הקשר בינו לבין החוץ.

הנשר ממריא…

…"דומני שגדול היה מכל האנשים אשר ידעתי. דומה היה לאחד הענקים מימי קדם – כגון פרומתיאוס. לא קל להביע גדולתו במלים בעלמא: תמצית החיים היה, החיים בשטפם כנחל איתן, תוך פזרנות ועליצות. יש ויש גדולים כמוהו ברוח, אף על פי שאני לא ידעתי דוגמתו מעודי: אבל אם גדולים הם ברוח, אינם גדולים כמוהו לרגישות; כמוהו – הגדול לאמץ לב ולאהדה, לשאיפה ולרך הנפש ולמהירות הבנת לב האדם; הגדול במנהגיו עם אנשי מדינה ועם ילדים, עם אנשי מדע ועם אמנים; הגדול בכשרון הבדיחות ובמעוף יוצר כאחד.

קטע ממכתבו של מר ו. כ.בוליט

אל מר אלכס אהרוסון מתאריך

9 באפריל, 1920, וינדזור, ורמונט,

ארצות הברית.


ואחרי אבשלום מתחילה שרה לספר את אשר ידעה וראתה. והכל נעשה יותר מובן ויותר בהיר. הגרמנים אמצו ודחפו את התורכים למעשים שלא היו מעזים לעשותם לבדם. והסכנה המרחפת על העולם בנצחון גרמניה, היא סכנה נוראה ומידית גם לנו בארץ-ישראל. והאנגלים, כאילו מחוסרי הבנה וידיעה מהנעשה אצל האויב.

“איזה קָרֵי מזג!” – מתמרמר אבשלום – האנגלים האלה עושים ההיפך מהנחוץ; כאשר בחזית באר שבע התרוקן הצבא התורכי מחיילים, לא התקיפו האנגלים… במקום להקריב את הקרבנות העצומים בגליפולי הן יכלו לכבוש את אלכסנדרטה ולהגיח דרך אֲרָם צובָה לְלִבָּהּ של תורכיה. ועתה, עם תבוסתם בגליפולי, יחשבו האנגלים בודאי כי תורכיה תשלח את חייליה מקושטא לחזית באר שבע… ואינם יודעים מה שספרת לי שרתי, כי כה נחלשו התורכים וכי מהלך מסילת הברזל הוא נורא; מה לעשות? איך להגיע אליהם למצרים?…" והוא מכרסם את צפורניו וחורק שן.

ולבסוף, אחרי ימים של מחשבה, נוסעים שרה ואבשלום לדמשק להפגש עם אהרן, אשר נפל אז למשכב בשל רגל חולה.

למרות שהיה כפשע בינו ובין המות, לרגלי “תיורו” במדבר לפני שבועות אחדים, מחליט אבשלום לנסוע לקושטא, ומם ישתדל לנסוע לרומניה הניטרלית אז, או לארץ אחרת, כי הוא מוכרח לבוא בקשר עם האנגלים…

שרה שבה לזכרון, אהרן נשאר עוד בדמשק ואבשלום נוסע לקושטא.

עוברים שבועות… אניות עוברות, ואהרן, בלוית מנשה ברונשטיין, מתגנב לחוף, ושעות עוברות במצפה עם לב הולם. לשוא… לשוא מסכנים הם את חייהם. כנראה אין לקוות עוד!

ופתאום, בבקר אחד, מוצאים מכתב קצר, קשור על מחרשה שבתחנה, מכתב מוזר, המודיע ברמזים, כי בעוד ימים אחדים ישובו מהצפון, ועל החתום וולי... לשמחת אהרן אין גבול… והוא מבריק לאבשלום לחזור הביתה באופן דחוף, כי סוף סוף יש ידיעה מ“לוי”! ואבשלום, אשר אחרי כל מיני התאמצויות הצליח לקבל את הרשיון הנחוץ לנסוע לרומניה, ממהר לשוב לארץ ישראל. כי הלא נחרץ גורלו למות במדבר.

ושוב עוברים חדשים בצפיה, כמעט מתוך יאוש. אהרן מכרסם את לבו על אשר האיץ באבשלום לשוב. ואבשלום הוגה וחושב ושואל את עצמו, מה קרה! מדוע מתנהג כך וולי, זה הקצין האנגלי הנחמד, אשר כל כך הרבה הבטיח?…

את התשובה על זאת לא קבל לעולם… וידוע לא ידע, כי וולי זה, אחרי עזבו את הפתקא על המחרשה בתחנה בעתלית, המשיך באניתו על אלכסנדטה למען הפגש שם עם משהו. התורכים הניחו מוקש, עליו עלתה האניה והתפוצצה, ואת וולי לקחו בשבי, ורק כתום המלחמה יצא לחפשי!.. וכיום הוא סיר לאונרד וולי, חופר העתיקות המפורסם, אשר חפירותיו באור כשדים הביאו לידי תגליות שהרעישו את העולם.

אבל אבשלום לא ידע…

לבסוף נלאה אהרן מכל הַצִּפִּיָה, אשר לילה לילה סיכנה את נפשם בהתגנבם לחוף הים ובארבם שם במשך שעות… בינתים נהיה המצב יותר ויותר חמוּר. אחרי הארבה, בא שדפון נורא והרעב מתהלך בארץ, והעריצות התורכית הולכת וגוברת והחיים יותר ויותר כאילו במחנק.

אז מחליט אהרן, כי הפעם ינסה הוא לצאת את הארץ. אבשלום כבר סיכן את עצמו יותר מדי, וגם חשוד הוא יותר מדי…

וכאשר אהרן מחליט דבר, הוא עושה אותו בשיטה ובהיקף. הוא, אשר שנא את השקר ואשר לא היה כמותו לנאמנות וליושר, מרגיש במצפונו, כי חובתו הקדושה לעבוד בעד הגאולה… ואין להתחשב עם ג’מל פחה והתורכים של אז כמו עם אנשים הגונים הראויים לשרות נאמן. הוא משכנע את העריץ התורכי כי נחוץ לפתור את שאלת הַשְׁמַנִים, החסרים כל כך לתורכים, וכי לשם כך נחוץ לו לאהרן לנסוע לשוידיה לתחנת-הנסיונות המפורסמת סְוָלוף…

ב–15 ליולי 1916 עוזב אהרן את דמשק בדרכו לקושטא ואתו ליובה שניאורסון בתור מזכיר, והוא רשום בפספורט “מסודר” כמנהג הימים ההם, בשם חיים כהן. אהרן עובר בדרך אשר בה באה שרה. ורואה הוא בעיניו, כי לא הגזימה בתאוריה ממעשי התורכים בארמנים. ומבין הוא מדוע היתה שרה כה חיורת ורועדת בכל גופה, כאשר נזכרה באשר ראתה… כי גם הוא ראה לאורך כל הדרך ילדים ונשים רכות, ארמניות, והן נמכרות. גם הוא ראה פגרי ארמנים וכלבים אוכלים אותם… גם באזניו עלתה יום יום הצעקה הנוראה של אלפים ואלפים ארמנים, הנספּים ברעב ובצמא.

וגם בּלבּו נחרתה ההחלטה, כאילו באותיות של אש, להילחם עד חרמה בגרמנים – ובתורכים.

לאחר נסיעה ארוכה ונוראה, בהגיע אהרן לקושטא, הוא מתחיל בהתאמצות לקבל את הרשיונות הנחוצים לצאתו לארץ הניטרלית. גם הוא נתקל ב“יוק” וב“יָרֵן”, אבל את אהרן אין מיאשים על נקלה. סוף סוף הוא מוכרח לותר על שוידיה והוא נוסע לברלין. מהפחת אל הפח! אבל אין דבר, אהרן “נכנע” לבחינות פרופיסורים גרמנים, מומחים צבאיים, מהנדסים ומהמשטרה הצבאים והחשאית… כולם בוחנים ובודקים אותו. והוא מוכיח לכולם את הנחיצות לפתרון מידי לשאלת השמנים, והוא מקוה לעשות זאת הודות לשומשומין… לבסוף מרשים לו לנסוע לסְוָלוֹף.

…ואיש לא ידע את קבורתו

…"החלטתי, ויהי מה; אשתדל לעבור את המדבר כדי להגיע אליך…

… עלי לרוץ את מֵרוּצִי האחרון, ואבקשך לרשוֹם שאני עושה זאת בשרות הוד מלכותו ג’ורג’ החמישי מלך בריטניה, שבמחשבתי כבר הכתרתיו – מלך ארץ ישראל וארם נהרים… אבקשך להעיד על זאת בכדי שיוגד הדבר לחברי פה, לאלה שמחר יהיו חבריכם לנשק…"

אבשלום פינברג אל לפטננט וולי, פורט סעיד, במכתבו מעתלית 6 בינואר 1917


לאחר שתי שנים של מחנק, של פחד ויראה מדרך-מחשבה טבעי, הנה אהרן חפשי. הוא מתחיל את המשא ומתן עם הציר האנגלי בקופנהגן על מנת לקבל את הרשיון לנסוע לונדונה ולהתראות עם וזרת המלחמה. עוברים ימים ושבועות לדאבונו הגדול של אהרן… וסוף סוף, באוקטובר 1916, מסודר הדבר. הוא קבל רשיון לעלות על אניה הנוסעת לאמריקה, ובקירקוול, בחופי אנגליה, כשקציני המשטרה בוחנים את ניירות הנוסעים, הם מורידים את אהרן בתור “חשוד” תורכי, הנוסע לאמריקה, מי יודע לאיזו תכלית.

ואז קורה הדבר, שנשאר מעורפל עד היום הזה. בטרם צאתו מברלין סידר אהרן עם צלה, אחותו של אבשלום, והיא אז תלמידה שם, שיכתבו תיכף למזכיר חיים כהן (ליובה שניאורסון) אשר נשאר בקושטא, בכדי לשמש קשר עם אבשלום ושרה. כעת, בהיותו בטוח, כי סוף סוף הצליח, וכי בקרוב יהיה בלונדון, סידר אהרן כי יבריקו לאבשלום, שהוא מפליג לאמריקה, והיה מותנה כי אבשלום יבין את הענין.

את המברק אמנם קִבֵּל אבשלום, אבל אם מִסִּבַּת סֵרוּס שנפל לתוך גוף המברק או מאיזו סִבָּה אחרת בלתי ידועה, הבין אבשלום את ההיפך, ויתיאש, בחשבו, כי אהרן החליט לותֵר על כל תכניתם.

ואבשלום, אשר כל כך הרבה פעמים סִכֵּן את חייו בעד הרעיון אשר היה לו כאויר לנשימה, מחליט, כי אין לחכות יותר… המצב בארץ איום, בלא ידיעה כל שהיא מהעולם הגדול, בלא קרן אור של תקוה, והפחד ההולך וגדל בשל נצחונה הסופי של גרמניה, החרבן בארץ-ישראל, כתוצאה של החרבן המוסרי של העולם.

ואין דרך אחרת, כי אם לעבור את החזית התורכית בדרום ולחדור דרך המדבר אל מחנות האנגלים אשר בקרבת ודי אל עריש… הפעם לא ילך לבדו. יוסף לישינסקי הצעיר, אשר כל כך הרבה עזר לו ב,היותו במאסר בבאר שבע לפני עשרה חדשים ואשר מאד נקשר אליו מאד, רוצה בכל תוקף להלוות אליו בנסיעת מצווה זו.

ולפני אבשלום עכשו הרגע הקשה, המכאיב ביותר, להפרד משרה. במשך עשרת החדשים האחרונים היתה לו שרה אור ושַׁלְהֶבֶת. בימים הקשים, בשעות הנוראות, נתנו לו חיוכה, נוכחותה, מבטה, עוז לבה וגודל נשמתה, רצון ותקוה לחיות…

היו אנשים אשר בִּקְשוּ לחלל את טהרת שמה של שרה. רמזו על יחסים בינה לבין אבשלום, בינה לבין יוסף לישינסקי, אבל הן רבים הם האנשים העלולים להכנס ברגלים טמאות אל כל קדשי הקדשים – מבלי להרתע. אנשים הם, אשר בעיניהם האהבה מכפילה גוף בגוף, ולא מקדשת נשמה בנשמה.

שרה ואבשלום התהלכו בין בני אדם, לבשו ואכלו כמותם, אבל בנפשותיהם כבר גמרו את כל חשבונותיהם עם החיים…

שרה לא היתה חפשיה. היא היתה נשואה לאיש, אשר אם לא אהבה אותו אהבה עזה, הנה חבבה אותו. אם הכאיב לה לעיתים, היה זה לא מתוך זדון; היא הבינה וידעה כי “מוגבל” האיש, כי חנוכו גרמני… היא ידעה, כי הוא אוהב אותה מאד והיא כבדה אותו ולא שחררה עצמה מחובתה לאיש זה.

אבשלום, מצדו, גם הוא לא היה חפשי; שם, רחוק, באמריקה, חכתה בגלות וסבלה רבקה, אחותה של שרה, הילדה אשר בשנים הטובות שלפני המלחמה, בחר בה לכַלַּת לבּוֹ. ידוע ידע, כי אם יבוא לפניה וסיפר לה את דבר אהבתו לשרה, תהיה היא, רבקה, הראשונה להאיץ בו, ללכת לקראת אהבתו, כי היטב הכיר את גודל נשמתה… אבל גם הוא וגם שרה לא ירצו בקרבן זה.

כי הם לא היו מאלה המרווים את צמאונם במים העכורים העומדים בירכתי דרכי החיים. הם שאפו לרוֹם ההרים, משם יורדים המעינות הזכים כבדולח… ומה אם צר הוא המשעול התפתל ומעפיל?… ומה אם אבני נגף וקוצים בו?

וכך נפרד אבשלום משרה… את אשר דברו, את אשר אמרו זה לזו, נשאר סוד נשמתם, הסוד היפה והקדוש, אשר נשאו אתם לעולמים…

פעם אחרונה הסב עוד אבשלום את פניו אל פני שרה ועל שפתיו בת-צחוק גאה וכואבת… את כל חייו, את כל נשמתו שם במבט זה אשר הביעו עיניו… ומבט זה כאילו שאף אל קרבו את כל חייה, את כל נשמתה של שרה.

ואבשלום נעלם בדרך המדבר, אשר בלע אותו לנצח.

בית ספר לגבורה

“לא הלימודים עיקר. יותר מכל חשוב בעיני האופי. אופי הבו לי”.

(מדברי מלכה אהרנסון לילדיה).


“את המוטל עליכם לעשות – עשו תיכף ומיד, ונוכחתם כי תמיד יהיה לכם זמן לכל”…

“חתיכת גבינה קטנטנה, עם פרוסת לחם גדולה – ושבעתם”.

(מדברי אפרים פישל אהרנסון לילדיו).


יש ובן אדם, או קבוצה, או מחנה, מחזיק מעמד בפני תנאים נוראים, או שונא עצום, במשך שעות או ימים או שבועות, ולמראה גבורה כזאת יעמוד העולם משתומם ומעריץ…

שרה קבלה עליה את נטל “נילי” בינואר 1917, ועד לאוקטובר של אותה שנה, לאמור במשך תשעה חדשים, חיתה ופעלה יום יום ושעה שעה תחת סכנה ולחץ נורא, בתנאים שהיו מכשילים את רוב האנשים ואפילו האמיצים שבהם.

ולא זאת בלבד שידעה שרה להחזיק מעמד במשך זמן כל כך ארוך ולפעול פעולות שתוצאותיהן עזרו למגר ארצה את הכוח הנורא והאיום של הגרמנים, אלא ידעה גם להפיח מרוחה בקומץ האנשים אשר סובבו אותה, ואשר כמוה חכו גם הם, קוו, הקריבו ועזרו לגאולה, עד הסוף.

לְבָאֵר ולהסביר מאין היה לשרה כל זאת? מי יהִין להגיד, כי אפשר להבין את סוד הנשמה? רק אחת נדע: ראשיתנו ואחריתנו – לא תהיינה עלי אדמות. טעות היא לחשוב, כי נולדנו דומים זה לזה בדרגת התפתחותנו. סוף האדם להגיע לשלמות, ואז ישוב לחיק האלהות, ממנה יצא. אבל חפשי הוא האדם לבחור בדרך, אשר תחיש או תאחר את שלמותו הסופית.

לא יתכן ליצוֹר יש מאין. גבורה, רוח נשגבה, נמצאות בנשמת הנולד. אבל יתכן ויתכן לפַתֵח או לדכא, לגלות או להטמין, את התכונות, אותן הביאה אתה הנשמה עלי אדמות.

וכאילו הכילה נשמתה של שרה את השאיפה להכנה ולשכלול, אשר תיעדנָה לתפקידה. וכאילו בחרה בהורים, בתנאים ובסביבה המתאימים לזאת.

בת חלוצים היתה שרה. לחלוצים, אשר את תנאי חייהם, אז, לפני ששים שנה, קשה, ואולי גם בלתי-אפשרי, לשער היום. כי תוָסֵד היום נקודה ישובית בארץ, באיזו פנה שהיא, ותהי הרחוקה ביותר, וזכתה מיד למגדל-אור, מעליו אפשר לאותֵת ולהתקשר עם ישובים אחרים. חלוצי זכרון-יעקב, בעלותם על הרי המושבה, מצאו את עצמם בודדים ומנותקים מכל קשר עם יהודים אחרים; להגיע לחיפה היה אפשר לאחר מהלך ברגל במשך שבע שעות, ופרש מנוסה היה עושה זאת בחמש שעות… מלריה וטיפוס אכלו את בשרם של החלוצים, ואמהות היו רואות בלב נשבר את ילדיהן מתים ואין להושיט להם עזרה. היה “להביא” את הרופא מחיפה, והוא אז הד“ר קסטרו, אביו של הד”ר קסטרו שעמד בראש בית החולים האיטלקי בחיפה. והרופא היה בא, מסתכל בחולה, מניע בראשו ואומר: “אוּן פּוֹקוֹ דִי רִיצִין, אוּן פּוֹקוֹ דִי קִינִין”. (מעט שמן קיק, מעט חינין)…

את הכל צריכים היו החלוצים ליצור ולפתֵח. בודדים, בין שכנים ערבים, אשר את לשונם ומנהגיהם לא הכירו, הוכרחו ללמוד את העבודה, להכיר את תכונות האדמה, להסתגל לכל. ומה קשים היו חיי החלוצות! צריכות היו לעשות הכל בעצם ידיהן. בילדיהן טפלו בעצמן, כי לא היו אז מעוֹנִים וכל אֵם בִּשלה, אפתה, כבסה ותפרה לצורך בני ביתה; כי לא הגיעו עדיין החלוצים בימים ההם לאמונה, שעליהם לוַתֵר על חיים אישיים ומשפחתיים…

שרה גדלה בתוך חיים של עבודה, גבורה וקרבן. מילדותה עבדה ככל בנות החלוצים, יד ביד, שכם בשכם עם אמה. שטפה רצָפות, צחצחה שלחנות וספסלים באפר, סבון ומים. סיידה את התנור, הכירַיים וכל יתר החדרים, ותפרה לכל בני הבית. בהיותה בת שלש-עשרה תפרה את הכותנות והלבנים לאחיה צבי, לחתונתו. תפרה את ששמלות אמה ואחותה… ואחרי יום של עבודה קשה, לפנות ערב, היתה טובלת במים, מתלבשת ויוצאת לטיל.

גבירות-המושבה, שרגילות היו לצאת לחוץ-לארץ, כגון הגב’ ד“ר יפה, הגב’ שטרקמט (אשתו של מנהל ”האדמיניסטרציה") היו מתפעלות מהשמלות התפורות בידי שרה והיו אומרות, כי אילו רצתה לנסוע לפריז ולהתאמן במקצוע היתה יכולה להתחרות עם פָקֵן, החייט המפורסם.

אבל, כי יראה איש זר את שרה והיא מטילת בערב, מצוחצחה ולובשת שמלה פשוטה ויפה, ואמר: “בורגנית! איזה לוקסוס!”

ומאד אהבה שרה לקרוא. בבית-ספר המושבה למדה עברית וצרפתית. מלבד הקריאה בשתי השפות האלה קראה גם אידיש, וּמֵעַצְמָהּ, כאחותה הצעירה רבקה, בלי עזרת מורה, למדה גם גרמנית. בכל השפות האלה קראה בצמאון; נכספה תמיד ליפה, לנשגב! מילדותה חיה באוירה של גבורה. רגילים היו לבקר בבית הוריה חלוצים מחדרה: מנדל וזלינסקי, ושני הידידים שבחייהם ובמותם לא נפרדו בוטקובסקי וגולדנברג, הגבורים המפורסמים. ושרה הילדה יושבת על הרצפה ומקשיבה לדבריהם. ואחיה אהרן וצבי, כרבים מצעירי זכרון-יעקב, הן כל נסיעותיהם, כמעט רק בלילות הן נעשות, וכשהם רכובים על סוסים אבירים. ואחרי כן אלכסנדר ואבשלום…

וגבורה רוחנית שאפה שרה לקִרבָּהּ יום יום מהחיים בקרבת אִמָה… ממנה למדה לסבוֹל בדומיה, ליבֵּש מהר את הדמעות ולהעמיד פנים צוחקות… לעשות את העבודה היום-יומית למרות הכאב בגוף, בלב.

מאמה למדה, כי אין שום מכשול, שום מעצור, שום כוח בעולם, אשר יכול למנוע בעד הנשמה מהתעלות ומהתנשא על הכל, ולהעפיל, להעפיל השמימה.

ומאביה למדה לאהוב את העבודה ולהתאבק עם החיים בשתיקה. ממנו למדה לאהוב את האדמה אדמת המולדת ולהכות בה שרשים עמוק עמוק.

אניה בעתלית

…"אנו עוברים בשעה 9 מול יפו. הים אינו סוער. הפעם, סוף סוף, נמצאת בידי משקפת טובה המאפשרת לי לבחון את הכל. אנו עוברים על פני קיסריה, טנטורה, ולבסוף, בשעה 3.30 בערך – עתלית. בעברנו לראשונה לא נראתה כל נפש חיה בתחנת הנסיונות. צמרמורת עברה בגבי. חששי גָבַר בהבחיני כאילו קיר הגזוזטרה שחור, כלאחרי שריפה… רגע של פחד, והנה אני נוכח לדעת כי רק צל טחנת הרוח הוא המאפיל את הקיר…

לפתע, אני רואה שְנַים מאנשינו בגנת הירק, ושנים המשטחים את המרבד השחור לאורך הגזוזטרא… ובכן: הדרך פתוחה! אנו ממשיכים עד נוי-הרדהוף ומשם צפונה.

עם קפטן סמיט ויוסף אנו עובדים על תכנית הסדורים הסופיים. אחרי שעה 9 בערב עוברת ה“מנגם” שוב מול עתלית. מכולנו מזהה הראשון את הנקודה, אנגורָס, ה“פילוט”. בשעה העשירית בדיוק אנו יורדים לתוך הסירה! קפטן וולדון, יוסף, אנכי וה“בחריה”. הים שקט אבל מכה גלים חזקים בקרבת החוף. מורידים את יוסף על גבי “הבחרים”. בשעה 10.15 הוא נעלם. חצות לילה, ויוסף עוד לא חזר. שתים עשרה וחצי. קו אור. אנשינו שם. סירתנו מתקרבת לחוף. שלש דמויות מחכות לנו. מחזה נהדר. יוסף, ליובה וראובן. ליובה קופץ לתוך הסירה, ראובן אחריו, כשהמים מגיעים עד לברכיו. הוא מתנפל על צוארי. מיד אנו מפליגים. מאושרים…"

מיומנו של אהרן אהרנסון על האניה “מנגּם” יום שלישי, 20 פברואר 1917.


ושרה מתחילה את תפקידה בתור ראש “נילי”. מי כמוה יודע את כל אשר קרה במשך שתי השנים האחרונות! את הסבל, השאיפה, הסכנה והקרבן, אשר מלאו את חייהם של ראשי וחברי “נילי”. הלא אִתָה דִבּרו והתיעצו אהרן ואבשלום בימים ובלילות.

לבה מלא כאב, וכאילו מְנַבֵּא רעות. מה היה לכל אלה שהלכו, וידיעה אין מהם? שם, רחוק, באמריקה, אלכסנדר ורבקה. אהרן “שבוי” במימי אנגליה, ואין ידיעה ממנו. ואבשלום, בדרך למדבר.

אבל אין לשבת בחבוק ידים ולהתאבל! היא יודעת, כי סוף סוף יקום הקשר עם החוץ. את זאת היא מרגישה, ומאמינה. ובכן, צריך להיות מוכן… היא חוזרת וקוראת את המכתב לוולי, אשר השאיר אבשלום בידיה, לכל מקרה שתופיע האניה… או, במקרה, כי ימות במדבר… כי גם הוא ידע ששם אחריתו… האם לא גִלתה לו זאת טובה גלברג (רוטמן), אשר חנן אותה ה’ ברוח נבואה?… האם לא הפצירה בו על ברכיה, לבל ילך לקראת המות הבטוח?…

והילדה הפשוטה מזכרון יעקב מתעמקת במפות, במורי-דרך הארץ, בכל אשר הספיקה לקלוט במוחה על דבר מצב החזית…

היא לא תביֵש את אחיה ואת אבשלום…

עסוקה היא מאד. בבית אביה היא עקרת-הבית, בתחנה לנסיונות היא ממלאת את מקומו של אבשלום. אליה מביאים את חשבונות העבודה, אִתָה מתיעצים הפקידים והעוזרים.

וימים עוברים, ימי דאגה, ימי צִפִיה; והמצב בארץ הולך ומחמיר; בערים מתים אנשים ברעב. ואפילו במושבות גדל והולך העוני והמחסור. בכפרים, בין הערבים, רעב ומחלות, והממשלה זדונית, ופחד פרעות רובץ על הישוב כענן שחור.

ופתאום, ב–28 לינואר 1917, עוברת אניה. מהמעקה שבתחנה מראים את הסימנים המדוברים. האניה עונה… “הידד!” אותו לילה הולכים לחוף, ומחכים… הים זועף… אולי לא תוכל הסירה, אשר הורידו מהאניה, להתקרב. אבל הסירה מתקרבת לבסוף. מתוכה קופץ לים בן אדם, מתאבק עם הגלים… הנה הוא שוחה… ומגיע לחוף.

זהו ליב ברנשטין, אשר רפאל אבולעפיה “המציא” אוֹתוֹ לאהרן.

הים זועף נוראות, הלילה לא יוכל ליב לשוב. אין דבר, החברים לוקחים אותו לתחנה ושם יחביאוהו עד בוא האניה שנית…

וליב מספר, כי אהרן היה באניה, אבל לא אבשלום… ובלב שרה חרדה איומה… אבשלום! אם לא הופיע באניה – סימן רע הוא, סימן רע מאד!

אולם אסור להתמוגג! עתה הקשר מובטח. אהרן במצרים. הוא סִדֵר את הקשר ובקרוב ישוב בודאי באניה; צריך להכין תשובה לכל השאלות אשר זכר ליב למסרן, ועוד הרבה יותר. צריך להכין את כל היומנים של אהרן ואבשלום, את מכתביהם ורשימותיהם… והן הכל מצוי במסתרים – והיא יודעת מקומם.

בינתים וליובה שניאורסון שב מקושטא; ואתו שרה משוחחת ארוכות… הוא הכיר ואהב את אבשלום, וכל כך הרבה יודע הוא לספר על אודותיו.

ועוד הפעם מופיעה האניה, ב–20 לפברואר; מאותתים… הכל בסדר… ובאותו לילה הולכים לחוף ליב, ליובה וראובן… ליב מסר בְּשֵם אהרן כי אסור לשרה לגשת לחוף – והיא נשמעת.

הסירה מופיעה, מתקרבת. ראובן, ליובה וליבל חוצים את המים ועולים לסירה. ראובן נופל על צוארו של אהרן בן דודו. רגע של מתיחות עזה… יוסף לישנסקי יורד מהסירה ונעלם עם ראובן בדרך העולה לתחנה…

ואז מספֵר יוסף לישנסקי לשרה את אשר קרה בַּמִּדְבָּר. הבידואי, אשר הוא ואבשלום לקחוהו עמם להיות להם למורה דרך, אִבֵּד את השביל, והלילה ליל אפֵל, מבלי כוכבים, ואין להבחין כלום. ואבשלום, אשר תמיד נשא עליו מצפֵּן, שכח הפעם לקחתו עמו. וכך תעו… ובפחדם פֵּן תחת להתקדם בדרך מצרימה ישובו כלעומת שבּאוּ, החליטו לחכות עד אור הבוקר… ואז הופיעה להקת בידואים, והקְרָב התחיל ביניהם, מרחוק… אבשלום נפצע קשה בתחילת היריות וביקש את יוסף להמלט, כי בין כך ובין כך לא יוכל לעזור ורק ימות גם הוא לשוא. מליו האחרונות של אבשלום היו: “תגיד לאהרן”… – ולא יָסָף.

יוסף נמלט תחת מטר כדורים… משמרת חילים אנגלים, בּהוֹפיעה, הבריחה את הבידואים, ואת יוסף אספו, מתעלף ומתבוסס בדמו השותת מִשלשה פצעים. העבירו אותו לפורט סעיד. הודיעו לאהרן. במשך עשרה ימים היה בוער בחום וחששו לחייו, אבל הוא נרפא.

ואז סִפֵּר לו אהרן, כמה זמן יקר הלך, אבד בלונדון, עד אשר הצליח לרכוש מעט מאמונם של האנגלים, וספר לו כיצד הגיע סוף סוף למצרים, ושם צריך היה להתחיל שוב, מחדש… ולבסוף נתנו לו אניה, וב–20 לחודש ינואר יצא אל עתלית… אבל הים היה זועף מאד, ואי אפשר היה להתקרב לחוף.

ב - 20 לחודש ינואר 1917, באותו יום שבת, ה- 20 לחודש ינואר[1]), אשר בּו מת אבשלום במדבר בקרבת שיך זובֶּיד סמוך לודי אל עריש!

לִבָּה הגיד לה לשרה כי את אבשלום לא תראה עוד לעולם, ובכל זאת זעזעה בשורת מותו את נשמתה… ותשבר את לִבָּה.

ולא נשאר לה כי אם לחיות למען המשיך את עבודתו והגשים את רעיונו.

“נילי” פורשת את רשתה…

…“האינטליג’נס הגרמני נכשל בשנת 1914. האינטליג’נס האנגלי נחל נצחון בשנת 1918. ודאי תזכרו את המערכה הגדולה של לורד אלנבי בארץ-ישראל בשנה ההיא, ואולי השתוממתם על ההעזה שבפעולותיו. אמנם אמת היא – אי אפשר לצפות לנצחון במלחמה מבלי להיות מוכן להסתכן. אך כל הסתכנות צריכה להיות הגיונית. מסתכל מן הצד, החסר ידיעות על המצב, עלול היה לחשב כי אלנבי נהג לסכן מבלי הגיון. אבל לא נכון הדבר! כי ידֹע ידע אלנבי, מפי האינטליג’נס שלו, על כל הכנה וכל תנועה של יריבו. כל הקלפים של היריב היו ידועים לו, ועל כן יכל היה לשחק את משחקוֹ בבטחון גמור. בתנאים כאלה היה הנצחון מובטח מראש…

לפטננט-ג’נרל סֶר ג. מ. וו. מקדוֹנוֹ מנהל, האינטליג’נס הצבאי במיניסטריון המלחמה הבריטי 19 – 1916, בהרצאתו בבית הספר הגבוה לארטילריה המלכותית בוולוויטש, שנדפסה בניו-יורק ווארלד, 4 דצמבר, 1921.


"שמח אנכי על שניתנה לי הזדמנות זו לרשום לדורות את ההערכה הגדולה שלי לעבודה שעשה במלחמה הקפטן אלכסנדר אהרנסון ולהביע לו בזה את רגשי הכרת-התודה שלי בעד שרותיו החשובים לאין ערוך, ששרת את רעיון מעצמות הברית במשך ימי המערכה שלנו בארץ-ישראל ולפניה.

השם אהרנסון ישאר זָכוּר מדור לדור כשמה של משפחה, אשר מתוך הקרבה עצמית מוחלטת סבלה וקִבּלה עליה את הכל – ואפילו את קידוש השם – למען הרעיון של הציוויליזציה והאנושיות; אומץ לִבּה ומסירותה של משפחה זו גרמו במדה רבה לנצחון הסופי של הרעיון הזה".

לורד אלנבי בהקדמתו – 13 אוקטובר 1924 – לספרו של אלכסנדר אהרנסון, ספר, שעודנו בכתב יד.


מצפון לדרום, ממערב למזרח, לכל ארכה ורחבה של הארץ, התטלטלה שרה לרגל עבודתה. יומם ולילה מבלי להתעיף, מבלי להרתע מכל מכשול, המשיכה את פעולת “נילי”. ידיעות, ידיעות, ידיעות לאין סוף ולאין גבול! מעולם לא אמרה די. נחוץ היה להמציא לאנגלים את כל אשר היה אפשר לדעת – ויותר מזה! בקוצר רוח חִכְּתה שרה לגואלים, ועד כמה שהיה הדבר בידיה בִּקְשה להחיש את בואם. ככל שאר תושבי הארץ אז, לא הבינה, מדוע כה בוששו לבוא. וכאשר נכנסה לעבודה והקשרים עם האנגלים היו יותר קבועים ותדירים, התחילה להבין ולהתמחות בשאלות צבאיות, ונתגלה אז לפניה ערך דברים אשר היה נסתר ממנה. היא עבדה בקדחתנות וכמו מתוך דחיפה אשר אינה אומרת די, אבל יחד עם זה נשארה קרת-רוח ובדעה צלולה לצורך סידורי העבודה.

כל מי שראתה בו כח העלול לסַפֵּק ידיעות מענינות, היתה כובשת אותו לאט לאט לרעיון “נילי”. שמעה כי הד“ר נ. הוא רופא צבאי בעפולה – והיא מתראָה אִתוֹ, ורואה לענין אותו בעבודה. וכאשר הוא מתחלחל ואומר לה: הלא אני ”משחק“ בראשי בעשותי דבר כזה”! היא עונה לו, בְּנָעֲצָה בו את מבטה הרך והלוהט גם יחד: “כן… אבל הסבור אתה כי ראשי אני איננו רכוב על כתפי, ממש כמו ראשך? וכלום אתה, בתור גבר, לא תוכל לסכּנוֹ, אם אני יכולה לעשות זאת?!”

והד“ר נ. היה חבר ל”נילי" ומסר לשרה ידיעות יוצאות מהכלל.

היא מבינה כי ו., מהנדס ידוע, אשר עבד אז בצבא, יוכל לספק לה ידיעות חשובות… היא מבארת לו, כי בתור קרוֹבוֹ של אבשלום, עליו לעזור בעבודה אשר היתה רעיונו ושאיפתו… והמהנדס היה לחבר “נילי” והמציא ידיעות בעלות ערך, ואשתו סִכּנָה נפשה פעמים מספר בנסיעות לדמשק לצורך הבאת ידיעות.

וככה היא קוראת לדוד סוקולוביץ, קרוב וידיד המשפחה והוא עובד אז אצל סעדיה פז.

– יַא סקלַאוִי, – אומרת היא לו – אתה מוכרח לעזור לנו… ואתה תעזור! אבל מה עלי לעשות לסדורך, בנוגע לשאלת פרנסה?

סוקולוביץ, שהנו מהיר חֵמה ואין כמוהו להעלב, אם יחשוב כי חושדים בו, מתרעם ועונה לשרה: “האם תוכלי לשלם בעד ראשי? לא? ובכן דעי לך: למשפחתי נחוצות ארבע לירות לחודש, ולי ארבעה בישליקים ליום”.

ושרה צוחקת ובידיה מכינה לו קפה שחור ומבארת לו את הנחוץ לדעת… ומאז סוקולוביץ חבר “נילי” וסִפֵּק ידיעות מהנעשה על הכרמל, בחיפה, בטבריה, בנצרת ובעפולה.

ככה פרשה שרה את רשת עבודתה על כל הארץ, מהחזית התורכית בבאר-שבע עד לבֵּירות ודמשק.

יוסף לישנסקי היה מלווה אותה בנסיעותיה ועוזר לה. בתחנה היו החברים מנשה ברונשטין, ראובן שורץ, בלינקוף, זלדין ועוד. אחרי כן נספח אליהם יצחק הלפרין. בזכרון יעקב עזרו לשרה אחיה צבי, ואביה, בראשון לציון נעמן בלקינד, בחזית אבשלום פין (מראשון לציון).

כאשר נעשה הקשר בטוח התחיל אהרן לבקש את שרה לצאת את הארץ ולבוא מצרימה, אבל היא לא רצתה לְהֵעָתֵר לבקשתו, עד אשר ישָׁבַע לה, כי ירשה לה לשוב לעתלית; אחרת לא תבוא.

וכאשר סוף סוף מסכים אהרן לתנאי הזה, עולה שרה בלוית יוסף, לאניה והם נוסעים מצרימה, ב–15 לאפריל 1917.

לשמחתו של אהרן אין קץ. כה רבים רִגשֵי האהבה בין האח והאחות, ואהרן מסַפֵּר לשרה את אשר עבר עליו, ואת הפרטים על מותו של אבשלום.

קציני המפקדה הראשית אורבים להזדמנות להסתכל מרחוק בְּשָׂרָה. הכל מתפעלים מגבורתה, מִפִּקחותה. והיא – נשארת כל כך פשוטה, ואינה יכולה להבין על מה יש להתפעל…

במשך שהותם במצרים מתאמן יוסף לישנסקי תחת השגחת קצינים מומחים, להשתמש בחמרים מפוצצים, בכדי לנסות להרוס את ג’סר אל מג’מע (נהרים) לעת מוֹעד. גם שרה מוסיפה ללמוד את הנחוץ, כדי לשרת בְּיתר עוז את הרעיון היקָר לה.

במשך שני חדשִים הטלטלה שרה באניות בין מצרים, עתלית וקפריסין, כי זָעַף הים וסער, ואי-אפשר היה לרדת בעתלית.

לבסוף, ביוני 1917, מגיעים שרה ויוסף בשלום לתחנה בעתלית ומתחילים שוב בעבודה. שוב עוברת שרה את הארץ לאָרכּה ולרחבּה, בימי שָׁרָב, בְּאבק מחניק, בתנאים נוראים. אין הם יוֹדעים מנוֹח, היא ויוסף. ומכל הצדדים ממררים את חייה של שרה. ראשי הישוב התחילו להתמרמר כנגד עבודת “נילי”. ועד המושבה של זכרון יעקב קורא לשרה ומדבר אִתה קשות ומאיים עליה ומתרה בה להפסיק את העבודה… היא עונה להם בקור-רוח, כי לא תוכל לתת להם תשובה לפני ארבעים יום… וכי בינתים יתיעצו נא עם מר דיזנגוף, אשר גם הוא יודע על עבודתה ואין הוא מסרב לקבל מִידה את הזהב, אשר היא מעבירה לו, סיוע עבור המהגרים…

וגם בתוך המחנה הקטן שלה לא חסרו צרות; ואפילו צבי, אחיה, שאהב אותה והיא אותו כל כך, היה מסב לה עגמת נפש. הוא לא רצה להשלים עם המצב, שיוסף לישנסקי מסור לעבודה וכי אבשלום אינו יכול לבוא… התהלכה אז השמועה המגוחכת והנוראה, כי לישנסקי הרג את אבשלום. קטרוג זה הפיצו דוקא ה“אינטליגנטים” ו“המנהיגים” אשר שנאו את האהרנסונים וכמובן גם את “נילי”.

בלב מלא כאב המשיכה שרה את עבודתה וכל מה שהחמיר המצב, התמסרה לעבודתה יותר ויותר בגוף ונפש, לא נחה ולא רחמה על עצמה; אבל לבה נשבר בקרבה למראה מחזות העוני והרעב השוררים בירושלים, בטבריה ובצפת. סבל היהודים בדמשק מזעזע אותה. המרוניתים המתים לאלפים בלבנון, מעוררים אותה לכתוב בְּרוּחַ מר ומורד כנגד ג’מל פחה העריץ… כל הנוגע לארץ ותושביה, חלק הוא מִדָמָהּ, מִבְּשָׂרָהּ. אין היא יכולה לעבור בְּיער מָרָח (גבעת-עדה) אשר נחרב עי ידי התורכים, להביט בחורבן עצי האוקליפטוסים בחדרה מבלי התאבל מרה.

ועם כל אניה המגיעה לעתלית היא שולחת חומר, יותר ויותר חשוב. המפקדה העליונה בקהיר מתפעלת יותר ויותר מכמות הידיעות ואיכותן. הודות להן תִקנוּ בהרבה את המצב שנִתְהַוֶה אחרי שתי התבוסות של הגנרל. דובל בעזה. ובכל פעם שאמרו התורכים לערוך התקפה של הפתעה, מצאו את האנגלים מוכנים לקבלם.

עם בוא הגנרל אלנבי לעמוד בּרֹאש הצבא במצרים התחילו להתחשב עוד יותר בידיעות ממקור “נילי”. הרבה פעמים הודה אלנבי בעצמו, ומפקדיו אתו, כי בכל החזיתות האחרות לא הושגו ידיעות כל כך חשובות, כבחזית זו.

כי רשת “נילי” היתה פרושׂה על כל הארץ. תגבורת כי תגיע מקושטא לחזית הדרום– וידעָה זאת שרה לכל הפרטים. את מִסְפר החילים ושמות הדיויזיות; את מספר התותחים ומִדתם; את האספקה לְמִינָה; את השנויים ביחידות הצבא אשר בחזית; את מספר הפצועים אחרי קרבות; את עמדות התותחים ומכונות היריה; את המקומות בהם החביאו מחסני תחמושת. פרטים על דבר הדרכים, על דבר בארות ומעינות המים… במילה אחת: את כל הידיעות שבלעדיהן אין מצביא עלול להתגוֹנן או להתקיף בהצלחה… ועוד יותר עשתה “נילי”: אפילו תכניות נסתרות, שֶדנוּ עליהן הקצינים התורכים והגרמנים במפקדה הראשית, אפילו הן נוֹדעו לשרה והיא העבירה אותן לאלנבי… כשהתורכים ערכו התקפת-פתע על האנגלים, במקום שחשבו אותו כבלתי מוגן בכוחות עזים, והנה הופתעו התורכים למצוא שלהיפך, האנגלים כאילו חִכּוּ להם… והרי באמת חִכּוּ להם כי “נילי” הצליחה לשלח יונה עם מגִלה קטנטנה המכילה מִלִים בכתב סתרים: “תותקפו בתאריך זה וזה במקום פלוני”.

הגנרל גריבון, מי שהיה יד ימינו של גנרל מקדונז, מנהל הידיעות הצבאיות בקבינט המלחמה בשנים 1916–1919, הצהיר, שעבודת “נילי” חסכה לצבא הבריטי אבדות של שלשים אלף חיילים בערך…

עבודת “נילי” – עבודה של קבוצה קטנה בת 20 איש!

אבל זה לא מנע בעד “ראשי” הישוב מלמרר את חיי שרה ומלהעמיד בדרכה מכשולים נוראים.

מקור הרעה בא מזכרון יעקב עצמה… שם גר הד“ר יפה, רופא המושבה, אשר בּלִבּוֹ שִׂנְאָה כְּבוּשָה כנגד כל הנקרא בשם אהרנסון. בשנת 1912 ”חטא“ אהרן כנגדו ”חטא" איום. הוא השפיע שהד"ר ברין יעמוד בראש המכון של נתן שטראוס, בירושלים, במקום למנות למִשְׂרָה זו את הד“ר** יפה… ראש ועד המושבה בזכרון יעקב ורוב חבריו נמצאו תחת השפעת הד”ר הנכבד; כמו כן היה הוא גם הכֹּח המניע בלשכה המקומית של “בני ברית”… ואז יצאה הצעקה לכל “ראשי” הישוב: “הצילו”! וצעקת הד“ר יפה נקלטה יפה באזני ”ראשי" הישוב, שממילא שנאו את אהרנסון**. (לא פה המקום לבאֵר מדוע… אף על פי שֶנקל להבין זאת, מבלי באורים רבים).

באותו זמן נמצא בזכרון-יעקב ד. רמז, שעבד בתור פועל אצל אחד האכרים במושבה. והוא הוא שנִסח וכתב מכתב, שֶועד המושבה שלח לועד הפועל הציוני לברלין. במכתב זה האשימו את האהרנסונים באשמת רגול, ובקשו מועד הפועל הציוני לגלות את הַדבר לממשלה, “בכדי שיסבלו רק האשמים בחטא המתועב, ולא החפים מפשע, הנאמנים לתורכים ולגרמנים…”

מה נפלאו דרכי ה’… ד. רמז, שלא סרב להנות ולהבנות מ“עבודתם המתועבת” של “האהרנסונים”, היום הוא עמוד התוֵך ב“הסתדרות” המביאה לחץ על המשתמטים מלשרת בצבא האנגלים!

ויוסף לישנסקי היה נאלץ להסתתר ולא לְהֵרָאוֹת בזכרון. שרה היתה מוכרחה לעבוד לבדה, בְּיתר תוקף, ולעמוד בפרץ בְּיתר אומץ. וים ההתנגדות הכָּה כל יום גלים יותר כבירים… ושרה, לבדה, מביטה לתוך התהום ומודדת עמקה…

הטענה הגדולה היתה, כי “מסכנים” את הישוב… ושרה היתה שואלת את “ראשי” הישוב: “כלום פָּסַק הישוב להיות בסכנה יום אחד, מעת הוכרזה, מלחמת ה”ג’יהד“? ועוד שאלה אותם שרה: ”האם לא אמת הדבר, כי רק הודות לעבודת “נילי” יכול אהרן, ממצרים, להרעיש את העולם, בְּעֵת גרושם של יהודי תל-אביב? וכי לא אמת היא כי רק הודות לרעש שֶׁהֵקִים אהרן בכל העולם חדלו התורכים והגרמנים מלבצע את זממם על ישובנו? וסימן לדבר, כי הוכרח החכם בשי בקושטא להכחיש את ההאשמות כנגד ג’מל פחה וככה גם ראשי הקהלות היהודיות בארצנו! והאם לא בתוך ה“ריכסטג” בברלין קם הציר כהן, לדרוש מהממשלה הגרמנית שתשפיע על בעלת בריתה תורכיה, שלא תמשיך בהנהגה פרועה?.."

אבל “ראשי” הישוב באחת: צריך להפסיק את עבודת “נילי”. אין הם רוצים להתלות! אין הישוב רוצה לסַכֵּן(!) את עצמו… כאילו הם ה“ראשים”, דברו באמת בְּשם הישוב.

בלגיה הקטנה מאנה להכנע לאיומיה של גרמניה וּבִכְּרָה לעמוד כנגדה ולמות – אם יהי צורך בכך. סֶרבִּיָּה הקטנה לא זחלה על גחונה לפני אוסטריה וגרמניה – ותלחם למרות שיָפה ידעה, כי נחרץ גורלה. מונטנגרו הקטנטנה עמדה בפני תורכיה ואוסטריה גם יחד… ו“ראשי” הישוב, אשר ידעו לדבר גבוהה לפני המלחמה ואחריה על גבורה, קרבן ולאומיות, אלה “ראשי” הישוב, רעדו וכוּסוּ זיעה מפחד, כשחשבו על הסכנה הנשקפת לפי דבריהם ל“ישוב”…

אבל מיד לאחר שגאלו האנגלים את ירושלים ויהודה מידי התורכים, – גאולה, שהוחשה במדה לא מעטה על ידי “נילי”, – הזדרזו “ראשי” הישוב לגייס גדוד ארץ-ישראלי, לצבא האנגלי. ואז שכחו לפתע לדבר ולהתריע על “סכנה לישוב”… שכחו לגמרי שישוב יהודי גדול נשאר עדיין בשומרון, בגליל ובסוריה, תחת חסותו של השלטון התורכי; ישוב, שמסכנים אותו ע"י כך שיהודים, שזה עתה היו נתינים תורכים, קמו ונתגיסו להלחם בתורכים…

וּנְתַנֶה תּקֶף

…"זעקת הארמנים פלחה את אזני. בעיני ראיתי את ענוייהם והתפללתי כי אתעוור בכדי שעיני לא תוסיפנה לראות…

אתם רוצחים, אתם חיות טורפות צמאי דם, אתם מוגי לב, מנוולים. ואני לבדי, אשה חלשה, קמתי להגן על עמי לבל תעשו בו כאשר עשיתם בארמנים… אני לבדי, בעצם ידי חפרתי לכם קבר…

אחרתם את המועד! כבר לא תינצלו… לשוא עיניתם אותי… לשוא תענו חפים מפשע… אתם אבודים… הנה הגואלים באים… הצלתי את עמי, נקמתי את דם הארמנים… וקללתי תרדוף אתכם עד סוף הדורות."

מדברי שרה למעניה בשלושת ימי גסיסתה, כ’–כ“ג תשרי תרע”ח, זכרון יעקב


משנכנס תשרי התחילו הימים הנוראים של “נילי”. יונת-דאר, אשר שלחה שרה עם פתקה ב- 3.9.1917, נעמדה, תחת לעוף בדרכה לאורך החוף למחוז-חפצה, בקיסריה, ודוקא בחצר בית המודיר, בשעה שהיה מאכיל את היונים שלו. והכיר מיד המודיר כי זרה היונה ומצא את הפתקא. זו היתה כתובה כמובן בכתב סודי, ואי-אפשר היה להבין דבר. אבל התעוררה מהומה במרכזי הממשלה בחיפה, בדמשק. לשרה נודע הענין מיד, והספיקה להשמיד את היוֹנים אשר נשארו בידיה וזכר לא נשאר להן… אשר היטב הרגישה כי החשד נפל על עתלית.

ימים מעטים אחרי כן והִנֵה עוד צרה, והפעם נוראה: נעמן בלקינד, על דעת עצמו, מבלי נטילת רשות מִשרה, החליט לעבור את המדבר ולהגיע אל אהרן. הוא רצה לפתור את חידת אבשלום… נעמן נתפס על ידי התורכים. שלֹשה ימים עִנו אותו, אבל לא הודה דבר, ושחררוהו. אך מביתו שלחו לו חליפה להחליף בגדיו, ומתוך רשלנות השאירו בכיסה פנקס-רשימות שלו… בהיותו במאסר הִפְלִיט, כי עלי-פואד פחה, מפקד הדיויזיה ה- 27, הוא ידידו. והלז דרש שיביאו את נעמן אליו. ואז ערך לו מִשְתה וַיְשַׁכֵּר אותו ביין, בְּסַמִּים אחרים. נעמן התחיל לפטפט… הציע לעלי פואד פחה לעבור אל האנגלים… אחרי כן מצאו אצלו את הפנקס, אשר בו היו רשומים הרבה שמות. עד כמה שאפשר להבין, חדלה דעתו של נעמן להיות צלולה מִיום שהשקוּ אותו את האופיום, או חשיש, אצל עלי פואד פחה. הוא היה, כאילו, תחת השפעתה של היפנוזה. הוא האמין, כילד תמים, לכל הבטחותיהם של התורכים. ועוד הרבה נשאר כמוס… למשל, אם נאמין לסברה כי נעמן הודה על הכל, כיצד זה לא ידעו התורכים דבר על אופן העבודה של “נילי”, ועל הקשר הַימִי אשר לה? כי שלשה ימים אחרי מותה של שרה, ב- 12 לאוקטובר 1917, ירדו ליובה שניאורסון ואלכסנדר אהרנסון על חוף ים עתלית ולא פגשו בשום פטרולה תורכית!

לשוא השתדלו ניסן רוטמן ויוסף לישנסקי שנסעו דרומה, להציל את נעמן. הם שבוּ במפח-נפש. לִבּה של שרה הגיד לה, כי אבדה כל תקוה, וכי הגיע הקץ. אך עם הסכנה הנוראה, אשר הגיחה עליה, כאילו בא גם שקט פנימי. כל מעשיה הָחֵל מהרגע הזה הם כמעשיו של אדם שהגיע לראש ההר, אשר ממנו הוא משקיף למרחקים…

כל מה שעלול היה לשמש כהוכחה להאשמת רִגוּל החביאה שרה או השמידה. כל אשר היה אפשר להכין ולסדר לקראת מקרה של אסון – הכינה וסִדרה.

וככה התחילו עבורה הימים הנוראים. צפיה לאניה שחִכּוּ לה זה יותר מחדש ימים. היו בידיה של שרה ידיעות צבאיות חשובות אשר למען השיגם סִכּנו חברי “נילי” את נפשם. והנה מאבדים האנגלים זמן יקר ואינם באים…

גם במחסור בכסף התחילה שרה להרגיש, כי התרוקנה הקופה לרגלי מאסרו נעמן. התקוה היחידה להצלתו היתה בשֹחד ששִחדו קצינים בבאר-שבע, והזהב זרם כמים.

קטני המֹח וננסי הנשמה חשבו שהממשלה האנגלית שטפה בזהב ממש את “נילי” וחבריה. אך האמת העלובה היתה, ש“נילי” בִּצעה פעולותיה בתוך האבקות תמידית עם אמצעים חמריים מצומצמים. רק מסירותם והקרבתם של אנשי “נילי” אפשרו את התוצאות המזהירות.

“נילי” הוציאה משלֹש עד ארבע מאות לירות לחֹדש. בסכום המצער הזה פרשָׂה את רִשתָה על כל הארץ… ובכל זאת עוד התקשתה המפקדה במצרים להוציא את הסכום הזה ותדרש חשבונות מדויקים, כאילו יכלה עבודת “נילי” להִדמוֹת למסחר, שאפשר להנהיג בו הנהלת חשבונות.

ובאותו זמן הוציא לורנס על הבדואים למעלה מחצי מליון לירות לחדש.

והאניה בוששה לבוא. פעמים אחדות ראו אותה עוברת ביום. ואנשי “נילי”, בתקוה שהיא תבוא בלילה, היו נגשים לחוף… אבל לשוא. לילה אחרי לילה היו מסכנים את חייהם וחוזרים במפח נפש.

המצב הלך והחמיר. לבה של שרה כבד עליה. כואב לה על אביה המסכן היושב בדד, בערב החגים, כשהיא עקרת ביתו, עסוקה בעתלית. מודאג לבה מהסכנה, שהגיחה מהדרום, שם נאסר נעמן ונענה קשה… מציקים לה כל הזמן מועד המושבה זכרון-יעקב, הדורש בשמו ובשם “מנהיגי” הישוב להפסיק מיד את העבודה.

סוף סוף באה האניה “מָנֶגֵם” בלילה של ערב יום הכיפורים.

לשוא התחננו חבריה של שרה שתפליג באניה, והיא באחת: היא לא תעזוב. אם תשוב האניה אחרי יומים – אז תסע בחברת אביה, אחיה וחבריה… במכתבה הפשוט, ככל מכתביה, היא כותבת לאהרן, “אני רוצה להיות האחרונה ולא הראשונה – לעזוב”…

היא סרבה להציל את נפשה אבל דאגה לגיסתה מרים, אשתו של שמואל אחיה, ולבנם ידידיה, בן הארבע; דאגה וסדרה שיעלו אותם על האניה. ברגעים חמורים כאלה, כשהרגישה בלִבָּה, כי ימיה ספורים, כתבה שרה מכתב לחבריה על האניה ונתנה להם הוראות שישגיחו על גיסתה ובנה כעל בבת עינם.

(שמואל אהרנסון, המכנה עצמו סם, הוא היחידי במשפחת אהרנסון שלא לקח חלק בעבודת “נילי”. הוא יצא את הארץ בינואר 1915 ועזב את אשתו ובנו בזכרון יעקב.

לאחר שנגאלה הארץ בידי האנגלים חזר שמואל אהרנסון זה ארצה והפיק הנאה ותועלת במדה “לא-קטנה” מתוצאות פעולותיהם, קרבנותיהם ודמם של אנשי “נילי”, המתים והחיים.

בעל פה ובמכתבים לעתונים הצהיר לא פעם, שאין לו חלק, חלילה, בעבודת “נילי”. במשך השנים האחרונות הפיץ בעל-פה, במודעות בעתונים, במכתבים חתומים ובלתי-חתומים, אל אנשים ומוסדות שונים, דברי שמצה ופלסתר כנגד ראשי וחברי “נילי”, ובתוכם גם אֵחָיו ואחיותיו, החיים והמתים.

אכן, נראה הדבר מוזר ובלתי מובן. קשה חיתן בואמון; אך למען האמת ההיסטורית וההסבר שאנו חייבים לה, היה מן ההכרח לציין את העובדה..

( לרגלי הר הבית השתרע גי-בן־הנום… )

וכך, בחשכת הלילה, ב–25 לספטמבר 1917, יצאה החבורה הקטנה מהתחנה: מנשה ברונשטין ויצחק הלפרין – והם מתחלפים בשאתם על שכמם את הילד – מרים אהרנסון, ניסן רוטמן, בלינקוף, אבשלום פין (מראשון לציון) אשר הספיק לבוא מבאר שבע – שם עבד ב“סֻכרה” ובידו דין וחשבון מפורט אודות מחבואם של 150 מכונות-יריה בערך, בחזית באר שבע – ועוד נוסע נִלְוָה לחבורה הקטנה, קצין תורכי אשר נעמן בלקינד הבטיח להעבירו אל האנגלים, ועתה, במצב איום כזה, נוספה הדאגה לשלֵח אותו… בחוף נפגשה החבורה בליובה שניאורסון ורפאל אבולעפיה, אשר נשא על שכמו את הילד אל הסירה.

ויעבור יום הכפורים ו“המָנֶגֵם” לא שב… ויעברו עוד ימים אחדים ובמוצאי חג הסוכות הקיפו התורכים את המושבה.

מיד נאסרו אביה של שרה ואחיה צבי; אחרי כן שרה בעצמה. את כל חברי “נילי” הזהירה שלא לפחד ולא לשכוח כי הם “לא יודעים מכלום”; הם פועלים פשוטים בתחנה בעתלית. את כל האשמה היא מטילה על עצמה, ובשום אופן בעולם לא לתת תשובה אחרת.

ואז התחילו הענויים…

למען כבודם וקדושתם של המעונים, ולמען כבודה ותקותה של האנושיות, לא נדגיש ולא נפרט את כל אשר עוללו לאפרים פישל, לצבי ולשרה אהרנסון… וכל אחד מהמעונים רואה בענוייהם של אהובי נפשו. ולכל אחד מהם מבטיחים לחדול מלענות את יקיריו – אם יפתח פיו ויספר…

“אֶחקי! סַפר!” וענויים… “דבֵּר! דבֵּר!” וענויים. וצעקות המעונים עולות ובוקעות שמים.

אבל אין הם “מדברים”.

והנה מתחילים להכות את אלתר אלברט, חתנו של ראובן שורץ… “אֶחקי! איה ראובן?” צעקותיו מחרידות, מזעזעות; וראובן שורץ, הנחבא בהרים הסמוכים למושבה, שומע אותן… לִבּו מתכוץ, ודמו נקפא בעורקיו. אין הוא יכול לשמוע עוד – והוא נכנס למושבה ומוסר את עצמו למען פְּדות את חתנו… ולעיני שרה מתחילים לענות את ראובן שורץ, בן דודתה, ואוסרים את מנשה ברונשטין, את יצחק הלפרין ואת ניסן רוטמן.

היו כאלה שנשתגעו כמעט לשמע צעקות המעוּנִים. אבל היו גם ארבע נשים, אשר רצו ברחובות המושבה וצהלו ושמחו לְשֵׁמַע הצעקות… ואם אין אנו מוקיעים את שמותיהן לדראון עולם, כדאי להזכיר, כי ארבע הנשים הללו באו על שכרן. האחת מתה מיתה משוּנה זמן מה אחרי מותה של שרה, השניה נטרפה עליה דעתה ומתה מתוך ענויים קשים, השלישית שוכבת משותקת על ערש דוי זה שנים מספר, והרביעית סובלת מכאובים ושמה לשמצה.

על המושבה נפלה אימה נוראה. הקצינים התורכים והקַיְמַקַם מחיפה אִיְמוּ לעשות ביהודים כאשר עשו בארמנים; לא נותרה רוח אף באחד. קודם האָסרה, הפקידה שרה בידי ועד המושבה חמש מאות לירות זהב לקדֵם את הצרה… אך לא היה מי שיעיז וידע לגשת אל המענים בכדי להמתיק את גזר דינם…

ויזָכרו לטוב – מכל אנשי המושבה – דוד שטרנברג, האדם היקר, שהיה נכנס ויוצא אצל שרה בלא פחד ויראה, והמנוח ר’ אלתר לייטנר, שעזר על ידו במיטב יכלתו. ויזכר לטוב המנוח ר’ יוסף עפשטיין, אשר עצר בעד אחת מ“ארבע הנשים” מלהמשיך ולהכות את ניסן רוטמן – והוא אסור בכבלים. ויזכר לטוב המנוח ר’ אביגדור הרשקוביץ, אשר גער בקהל שֶׁרץ אחרי ניסן רוטמן בעת האָסרו.. ויזכר לטוב בעלה של האשה המשותקת, על היסורים שגרמה לו אז ועל יסרו אותה בדברים.

במשך ארבעה ימים עִנוּ באופן נורא את צבי, את אביו, את ראובן שורץ, את גרביבקר, אבל יותר מכולם עִנו את שרה. לא השאירו מְתּום בגופה… ורופא המושבה, ד"ר יפה, לא נִגש אל המענים בתור רופא, להמליץ במלה טובה בעד האשה המעונה…

אבל למרות כל הענויים לא הוציאו התורכים מלה מפי המעונים… אהרנסון האב היה לוחש בלאט לכל האסירים אשר העבירו על פניו: “שמור וזכור בדבור אחד”… וכולם נשמרו ונזהרו… אבל כח הסבל כמעט אזל, וערב אחד שמעה שרה את גרביבקר מתאנח, אחרי שובו מהענויים: “הפעם הבאה לא אוכל כבר להתאפק; די, אין לי כוחות יותר”.

ואז החליטה שרה, כי הגיעה השעה לעשות את הדבר הגדול אשר יציל את המצב.

גם היא, כמעט שלא נותר בה כח לסבול ומי יודע אם תוכל אחרי כן להוציא לפועל את החלטתה. הנה שמעה, כי יובילו את כולם לדמשק… עוד ענויים… התליה! לא! היא כותבת את מכתבה האחרון לדוד שטרנברג. חצי שעה לפני התאבדה, בִרגעיה האחרונים, היא דואגת למשפחות האסירים, נותנת הוראות למשכורותיהם; היא מספרת, כי שמעה מפי המודִיר, בְּדבּרוֹ עם המפקד התורכי, שלשה שמות של יהודים, אשר מסרו אותה ואת חבריה… היא מתמרמרת על שלש הנשים (היא לא ידעה כי היו ארבע!) אבל מוסיפה: “אין דבר… ייהנו!” ועוד אומרת היא: “ אני איני מתחשבת עם מנוולים; אני שאפתי לעמי, להטבת עמי, ואם עמי נבזה – יֶהי!…”

ואז מוליכים אותה מכִּלאָה אל בית אביה, לרחוץ בשרה ולהחליף שמלתה בטרם יסיעוה לנצרת… רבים רבים הם האנשים, הזוכרים עדיין את המחזה והנה היא עוברת את הרחוב קשורה בחבל… למרות עינוייה הנוראים צעדה בראש מורם, בעינים עמוסות עצב אין סופי, וכולה אומרת זוהר.

ובהכנסה לחצר אביה, עמדה רגעים אחדים על מפתן השער והסתכלה היטב ברחוב, מלמעלה למטה, כאילו נפרדה ממנו. כאילו עברו לנגד עיניה תמונות מחייה הקצרים… ואחרי כן נכנסה לחדרה, חִפְּשָׂה בארון בגדיה, ולמרות השמירה, הצליחה להוציא את אקדחה הקטן.

ובחדר הרחצה ירתה לתוך פיה.

שלשה ימים עוד התענתה: אחרי ענויי התורכים, הביאה על עצמה ענויים חדשים בעצם ידה.

אולם ממעמקי ענוייה אלה שאבה את כל כוחה. משותקת, מבלי יכולת לעשות שום תנועה, התגלה רוחה הכביר בכל הדרו. קרבתה למות כאילו פתחה לפניה אופקים, אופקים נסתרים מעיני בשר ודם, וַתֶּחֱזֶה את אשר יהיה בימים יבואו. היא הרגישה כי קרובה הגאולה וכי קץ התורכים הגיע… לִמְעַנֶיהָ צעקה את כל שאט-נפשה ותנבא להם, כי תבוסת הצבא התורכי לא תאחר לבוא. ואת מצוקות הארמנים, שראתה בעיניה, צעקה באזניהם והבטיחה להם כי ה’ יקום את נקמתם…

ובמשך שלשת ימיה האחרונים, בתוך מכאוביה הנוראים, לא בקשה אף פעם חנינה בעד עצמה… היא בקשה רק כי יתנו לה למות… וכי ירחמו על אביה “החף מפשע”, כי אין שום אדם אשם, זולתה, היא. רק היא, בעצם ידיה, חפרה לתורכים את קברם…

וצדקה שרה בהאמינה כי מותה ימנע בעד חבר מחברי “נילי” להיות נרפה בגופו ורוחו… למרות כל הענויים לא הצליחו התורכים להוציא אף מלה אחת מפיהם של המעונים. ראובן שורץ, הגבור הקדוש, נענה עד מות – ולא דיבר. נסֵר גָנֶם “אבו פריד”, נוצרי מרוניטי מהלבנון, עֻנה נוראות – ולא דיבר; ומי כמוהו, עגלונם של אהרן, של אבשלום ושרה, ידע את הכל!?… ולא דיברו אפרים פישל וצבי אהרנסון, לא גרביבקר, ולא מנשה ברונשטין, ולא יצחק הלפרין ולא ניסן רוטמן!

ויוסף לישנסקי, אשר לא פה המקום להאריך ולפרט בפרשת גבורתו וסִבְלוֹ ולספר על מעשה הנבלה שעשו בו חברי “השומר” בירותם בו להרגו – והוא פליט אצלם; נבלה, שערביי הַמִדְבּר לא היו עלולים לעשותה. לישנסקי, שפצוע ולוהט בקדחת, זחל על ברכיו וידיו ממש, מהגליל העליון עד פתח-תקוה – יוסף לישנסקי גם הוא לא גילה סוד מִסודות “נילי”.

וביום כ“ג תשרי תרע”ח מתה שרה, בטרם מלאו לה עשרים ושבע שנים…

ופתאם התנערה זכרון-יעקב מדכאונה. תקף את יושביה, כאילו, רגש בּוּשה תחת רגש הפחד שמלא את לבותיהם… למרוות אימת התורכים, למרות הפקודות הנמרצות, הלכו כל תושבי המושבה אחרי מִטתה של שרה, וילוו אותה למקום מנוחתה הנצחית. וגופה היפה והמעונה כל כך, שנשקף מבעד לתכריכיה התפורים מרשת-ליתושים – מחוסר בד אחר – נטמן ליד קברה של אמה.

וכשנסתם הגולל התקדרו השמים ויתכסה הים בערפל, וגשם קל התחיל יורד. והגשם, הגשם הראשון בשנה, בא כאילו לספוג לתוכו את זעקת המעונים, זעקת שרה הקדושה – זעקה איומה ונוראה, שתלויה היתה עדיין, עמוסה ורוויה, בחלל האויר. ולאט לאט ירד הגשם לתוך האדמה, לנַבֵט ולהצמיח בה חיים חדשים.

ומאז, כל עשב, כל פרח, כל עץ, כל הנובט וצומח ומלבלב שנה שנה ברחבי ארצנו, מכיל, כאילו, בקרבו, מיסוריה הגדולים ומשאיפותיה הנשגבות של שרה הקדושה. וכאילו בסוד היקום, המת והקם לתחיה שנה שנה, אצור גם סודה… סוד הנצח.

נצח ישראל לא ישקר

…"ואתה אמרת בלבבך השמים אעלה, ממעל לכוכבי-אל ארים כסאי; ואשב בהר מועד, בירכתי צפון. אעלה על במתי עב, אֶדַּמֵּה לְעליון.

אך אל שׁאול תורד, אל ירכתי-בור. רואיך אליך ישגיחו, אליך יתבוננו:

הזה האיש מרגיז הארץ, מרעיש ממלכות?…"

ישעיה י“ד. י”ג


בתקופת הפחד הגדול, כשתושבי הארץ כולה דמו לרמשים ואימת העריץ תפסה מקומה של יראת אלהים, נשמעה פתאום הקריאה:

נצח ישראל לא ישקר!

ישראל! הן זאת אומרת צמא לצדק ומשפט, צמא לה’…

והישיש, אשר תוך כדי ענוייו הקשים כל כך וכל כך נוראים, לא חדל מלצעוק: “שמע ישראל, ה’ אלהינו ה’ אחד!” ובּתו, אשר כל גופה היפה הפך שחור מענויים, הרימה ידיה, שכפותיהן שרופות מברזלים מלובנים וצפרניהן מרוסקות, הרימה אותן אל אביה שבשמים בתחינה: “דמנו, דם הארמנים דם כל הנרדפים!”

וכל חברי “נילי”, אחד אחד, העידו בבשרם ובגופם:

“נצח ישראל לא ישקר!”

שלש שנים צִפּו בארץ לגואליה. אך שרה וחבריה לא הסתפקו בצפיה; ביסוריהם, בדמעותיהם ובדמם הלכו למצוא את הגואלים, במקומותיהם – ולהביאם…

אך מנהיגי עמנו, הננסים ומלאי-הקנאה, לא יכלו ל“סלוח” לה, ל“נילי”, את הגבורה והקדושה שסימלה… עברו תקופות הרות-עולם, בהן יכלה וצריכה היתה פרשת “נילי” לשמש תביעה עצומה וצודקת מאומות העולם, לטובת עמנו המעונה. אבל מנהיגינו לא אבו להזכיר את “נילי”… ולהיפך: הם עוד השתדלו להעיב את זהרה…

חלפו שנים.

בתפוצות הגולה, ובארצנו, צָמָא עמנו, הנוער שלו, לדברי גבורה והשראה… וילך להרוות צמאונו בבארות שמימיהם מרעילים. את פרשת “נילי”, פרשת הגבורה והקדושה שלה, לא גִלוּ לנוער ישראל, הצמא לדבר ה’…

ותעבורנה שנים ויקם בגרמניה, – הארץ, בה ניזונים האנשים על בשר חזיר יותר מבכל ארץ אחרת, – בן אדם ארור ומקולל, שהשנאה לה’ מלאה את לבו המושחת ואת מוחו המטורף…

וידע ידע, כי ישראל הוא בחיר ה‘. ישראל, הפונה עורף לאלהים וחוזר אליו בתשובה, על ברכיו; ישראל, המשתחוה לעגל הזהב, ואחר כך מתפלש בעפר, בבכי, לבקש את שברי לוחות עשר הדברות; ישראל, הנוטש את תורת ה’ ונהרג עליה, כי בלעדיה לא ידע חיים.

וישנא היטלר, אשר דבק בו השטן, את ישראל, אשר בחר בו ה’. ויגזור אומר בלבו להשמיד את היהודים, כל היהודים, באשר הם שם, מפחד פן תנוח רוח אלהים על אחד מהם וקם ועמד בפני השטן – ויכל לו…

כי מישראל פורקן העולם!…

וירדף הצורר הנאצי את היהודים אשר בארצו, וירדפם עד חרמה. ואומות העולם רואות, ושומעות, ומחרישות…

אך לא נשמעה גם צעקה מרה ונוראה, צעקת היהודי, בשם הצדק והמשפט – בשם ה‘. לא קמו יהודים לקדש את שם ה’ בחסלם את המפלצת השטנית.

ותעבורנה שנים. והשטן המשחית פרש את כנפיו השחורות על כל אירופה, וימגר ארצות ומלכים, ויכבוש אומות ועמים, ויעבידם בפרך, ויחלל כבודם, ויאנס נשותיהם, וירעיב ילדיהם, וירצח בחוריהם…

אבל לדם היהודים, צמא יותר מלכל דם אחר.

ולא נשמעה הצעקה לצדק ולמשפט – הצעקה לאלהים אחד. אבל עוד נשארו בעולם יחידים, והם צנועים ונסתרים, אשר נשמתה של שרה, נשמתה האוהבת, הקדושה, לחשה באזניהם. והם זכרו את ענוייה וקדושתה, זכרו את אשר שאפה ועשתה – היא וחבריה.

ואנקת המעונים, וזעקת הנטבחים, פלחה את לבם… ותפעם רוח שרה בלבם, וישבעו שבועה איומה ונוראה, להיות לאבירי החפש, לאבירי הצדק והמשפט, ולהלחם כנגד המחרף מערכות אלהים, ודורס ילדים וזקנים, נערות ובחורים, תחת פרסותיו הטמאות.

בגלוי ובסתר, בלב ובמוח, בערמה ובחכמה, בכל הנשק ילחמו בו. בכל אשר יפנה, יתקל הרוצח השטני במעשיהם של אבירי הצדק והמשפט, הבזים לענויים ולמות, כשרה וחבריה.

בכל אשר יפנה, יתקל הרוצח השטני בכח טמיר ועליון, המפיר את להטי כשפיו, והמוביל אותו בדרכי תעתועים – אל מפלתו, לאט לאט, אבל בבטחון, יובילנו למפלתו הסופית.

ויודע הוא שונא האלהים, כי מישראל באה עליו הרעה.

ורועד הוא מפחד ומשנאה, ועל כן ירדוף ביתר חמה את היהודים בכל אשר הם שם…

אבל לשוא… כי נחרץ גורלו!

כי שוב בוקעת השמימה הצעקה המסתורית והקדושה:

נצח ישראל לא ישקר.

ויום הדין, יום הצדק והמשפט הול וקרב. אבירי החפש, אלה ההולכים למות, לא נקמה הם נוקמים. כי הנקמה לה’. הם דורשים צדק ומשפט. עין תחת עין, שן תחת שן…

אם השמיד היטלר את מחציתו של העם היהודי – ישמידו אבירי הצדק והמשפט את מחציתו של העם הגרמני. ואם שני שלישים השמיד – והשמידו גם הם שני שלישים מהעם הגרמני, הצמא לדם מאז ומעולם.

ולא ליום, ולא לשנה, נשבעו אבירי הצדק והמשפט להמשיך במלחמה… הם ילחמו עד הנצחון, ועד גמר החשבון… בדור הזה, ועד סוף הדורות…

וכבר, על משכבו בלילות, שומע היטלר את קול צעדיהם של המיליונים אשר הוציא להורג, והם עוברים בסך. בעיניו הפרועות מזוועות אימה הוא רואה שורות שורות של זקנים וצוארם השחוט זורם דם, שורות של נערות ונשים שנאנסו ונטמאו, שורות של טף, הזוחלים, זוחלים, כשכל אבריהם מרוסקים… וצעקה נוראה ואיומה עולה ובוקעת שמימה מבין השורות:

שמע ישראל ה’ אלהינו…

ואחוז בלהות מצוה הרוצח המתועב על מצביאיו להגביר את רעש תותחיו, להרבות בהמראת אוירוניו, להוסיף ולכסות את הארץ בטנקים, טנקים לאין ספור…

אבל לשוא. כי מעל לרעש וההמולה, הוא שומע קול דממה דקה, קול דממה דקה העולה ומשתיק את רעם תותחיו.

והקול מזעזע ומחריד: נצח ישראל לא ישקר.


  1. ולא ב – 21.1 כפי שכתב אלכסנדר אהרנסון בטעות, במאמרו על אבשלום. (דאר היום, א’ שבט תר"פ).  ↩

אלכסנדר אהרנסון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אלכסנדר אהרנסון
יצירה בהפתעה
רקע

חליפות ותמורות

מאת אברהם שלום פרידברג (פרוזה)

(ספור מקורי)

(בשנת חמשת אלפים וחמש מאוד ושבעים וחמש לבריאת עולם)

בשנה הראשונה להקונגרס הווינאי, בשנת החמשים וחמש לימי חיי אני משה בר’ מאיר ענסהיים

כותב המגלה הזאת לזכרון דברי ימי עמנו. והנני מקדיש אותה לדודי הרב ר’ יהודה אברבנאל,

ראש קהלת ישראל במארוקו.

והיתה בידו למשמרת עולם לדורותינו.

אנכי שלֻמי אמוני ישראל מוצאי מזרע קדש, מהרב ר’ אליעזר ממיץ, שהיה מבעלי התוספות, מתלמידיו של ר’ יעקב בר מאיר הנקרא “רבנו תם” [1], ונין ונכד להרב החכם ר’ משה מיץ, תלמיד רבינו יש“ר מקנדיא [2], אשר התחתן את משפחת האברבנאל מאמשטרדם, בתתו את בתו לר’ שמואל בן הר”ר מנשה בן-ישראל לאשה. אחי אבי, הוא דודי ר’ יהודה אברבנאל, עזב את ארץ אשכנז בימי הרעה וינוע לארצות הברבריאה. שם עשה חיל בתורה ובמעשים, עד כי שמתהו קהלת ישראל במארוקה אלוף לראשה. ואבותי באו לשבת בעיר ענזיסהיים, אשר במדינת עלזאס. ומהם נשאר לי בית והון לנחלה, ועל כן אכנה בשני שמות [3]: בשם מיץ על שם העיר מקבת בור נקרתי, ובשם ענזיסהיים, העיר אשר בה נולדתי. ולהקל המבטא קצרו אחינו את שם העיר הזאת, והנה היא מסֻבה שם ענסהיים. את קורותי החלותי לכתוב בשנת תקמ"ג, בהיותי בן עשרים ושלש שנה, בעודני בחור פנוי בלי אשה – כי הגבל הגבילו חקי הארץ את מספר אחינו בארץ אשכנז ובגלילות הרינוס, ועליהם אין להוסיף ואין אדם נעשה בעל משפחה בקהלתו עד שימות אביו תחלה. בחק הזה התחכמו האשכנזים לעם ישראל כמושלי מצרים מלפנים, פן ירבה…

­­­­­­­­­­­­­­__SPLIT_______


  1. ftn1א  ↩

  2. ftn2א  ↩

  3. ftn3א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.