מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עלים, קְבוּצָה שְׁנִיָּה

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ורשה: הוצאת אברהם יוסף שטיבל; תרפ"ה 1924

סוגה:

שפת מקור: עברית

I

נִמְשָׁכִים וְזוֹחֲלִים הֶעָבִים אֲבֵלִים וַעֲצֵלִים וּכְבֵדִים –

לֹא אֵדַע אֵי-מִזֶּה בָאוּ, לֹא אֵדַע אֶל-אָנָה יֵלֵכוּ.

עַל-גָּדֵר דְּחוּיָה מִתְשׁוֹטְטִים צְלָלִים חִוְרִים וַחֲרֵדִים;

שְׁנֵי אַוְזֵי-בָר כְּחוֹלְמִים בַּלָּט עַל-הַיְאוֹר יִמָּשֵׁכוּ.


אַבִּיט. פִּתְאֹם אָחוּשׁ בְּלִבִּי כְּאִלּוּ הָיִיתִי

גֵר לְנַפְשִׁי אָנִי, מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה, רְחוֹקָה,

וּכְאִלּוּ בְּפַעַם רִאשׁוֹנָה אֶת-עַצְמִי הַיּוֹם רָאִיתִי. –

עַל-נַחַל מַיִם שׁוֹמֵם צָפָה מֵרָחוֹק יְרוֹקָה.


הוֹי אֵלִי! וְלֹא עַל-רֵאשִׁית אֶחְשֹׁב וְלֹא עַל-מוֹתִי,

וְלֹא מֵאַיִן בָּאתִי וְאֶל-אָנָה אֵלֵךְ שָׁמָּה,

וְרַק אֶחָד הוּא הֲגִיגִי: הֱיוֹתִי זֶה הֱיוֹתִי –:

לָמָּה-זֶה הֶעֱלַתְנִי אֵלֶיהָ הָאֲדָמָה?


הָלַךְ אָדָם חוֹלֵם בַּיּוֹם וַיֵּבְךְּ בַּלֵּילוֹת –

לְמִי הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה נִדְרְשׁוּ, וְלָמָּה חָיָה?


וְלָמָּה רָעַד הַלֵּב הָרְעִידוֹת הָהֵן הָאֲפֵלוֹת?

וּמַה, אִם בָּכָה, נוֹסַף עַל-אוֹצַר סַךְ הַהֲוָיָה?

II

נָשְׂאוּ הָרִים רָאשֵׁיהֶם, אֶל-כִּפַּת עָבִים חָדָרוּ: –

גַּם-הֵם יִתְפּוֹרָרוּ!


גָּבְהוּ, שָׂגְאוּ אֲרָזִים, עַד-צִית הַשָּׁמַיִם נָגָעוּ: –

גַּם-הֵם יְגֻדָּעוּ!


גָּעֲשׁוּ, הִתְהוֹלְלוּ יַמִּים, שִׁשְּׁאוּ הַתְּהוֹם וְהִשְׁתּוֹבָבוּ: –

גַּם-הֵם יֶחֱרָבוּ!


וַאֲנִי אֲנִי הָאָדָם מְהַלֵּךְ עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה,

גֵּא עַל-מְעַט הַנְּשָׁמָה,


וְאֶמְשֹׁל בַּכֹּל, בַּכֹּל, וְאֶשְׁפּוֹךְ עַל-כֹּל אֶת-תּוֹכִי –

וְאָמוּת גַּם-אָנֹכִי!


בָּהָר אוֹ בַגַּיְא? – מִי יַבְדִּיל? מַשְׁמִים אֲהַלֵּךְ וְתוֹעֶה,

הָלֹךְ בִּכְבֵדוּת וְצוֹעֶה.


הוֹי לִבִּי, מָה אַתָּה עָיֵף, הוֹי לִבִּי, מָה אַתָּה כָבֵד! –

תֵּרָבֵד עַרְשִׂי, תֵּרָבֵד…


מִקֶּרֶב הַיַּעַר הַקּוֹדֵר עוֹלֶה מֵאַחֲרֵי הַצָּרִיף

רֵיחַ גֹּפֶר חָרִיף.


אֵדִים לְבָנִים מִתְקַפְּלִים. אֵי-שָׁם פִּתְאֹם לִי תֵרָא

לַהֶבֶת אֵשׁ בּוֹעֵרָה –


לֹא אַחַת הִיא, אִם-תֹּאכַל הָאֵשׁ חֲבִילַת נְעֹרֶת

אוֹ מִקְדָּש בְּבֵית-כַּפֹּרֶת?…

III

לַחוֹף! לַחוֹף! לִמְקוֹם הַסּוּף בַּקָּנֶה

יְפַטְפֵּט אַט בְּלִי-מַעְצוֹר סוֹדוֹת רַכִּים,

וּמִנִּי שְׁמֵי הַלַּיְלָה חִוְרֵי-תְכֵלֶת

קַוֵּי-אוֹר עֲנֻגִּים אַט מְפַכִּים.


בַּלָּט בָּא רוּחַ אֶל-הַסּוּף בַּקָּנֶה,

וְעַל-אָזְנוֹ חֶרֶשׁ בְּחָפְזָה סוֹד יָפֵחַ.

נָעוֹת, זָעוֹת הַשִּׁבֳּלִים עֵת יִשְׁמָעוּ;

כָּל-קְנֵה שִׁבֹּלֶת יֵבְךְּ וְיִתְיַפֵּחַ.


אַקְשִׁיב. – מַכְאוֹב אָנוּשׁ יִתְקְפֵנִי.

הוֹי, מָה אָבְלָה, עָגְמָה כָּל-הַנְּגִינָה!

הֲלֹא עַל-חַיִּים אֹבְדִים לַבֶּהָלָה

הֵם נוֹשְׂאִים עַתָּה פֹה בְנִיהֶם קִינָה.

IV

הַסְּעָרָה חָפַצְתִּי, אַךְ לֹא אֶת-הָרַעַם –

שׂוֹנֵא כָל-מֶחֱצָה הִנֵּנִי!

אִם שֶׁמֶשׁ לֹא תֹאבֶה לִי שַׂחֵק הַפַּעַם.

גַּם-אַתָּה, יָרֵחַ, מְנָעֵנִי.


וַאֲפֵלָה עֲבֻתָּה עָלַי הִתְגּוֹלָלִי,

לֵיל לְלֹא אוֹר וְכוֹכָבִים: –

אִם לֹא הָאַהֲבָה הַגְּדוֹלָה גוֹרָלִי,

לֹא אֶחְפּוֹץ גַּם הָאֲהָבִים.

V

דִּבְּרָה אֵלַי הַדְּמָמָה, פִּטְפְּטָה אֵלַי הַדְּמָמָה

בִּמְשֹׁךְ כָּל-הַלַּיְלָה,

מִפִּנַּת זָוִית חֲשֵׁכָה, מִתִּקְרַת רֹאשׁ מִלְּמַעְלָה –

וַאֲשֶׁר לָאֲטָה עִמִּי בִּי שָׁמְעָה כָּל-הַנְּשָׁמָה.


לֹא קוֹל, לֹא נִיב וָהֶגֶה – וַאֲנִי מְפֹרָשׁ שָׁמַעְתִּי

כָּל-מִלָּה, כָּל-מִלָּה.

רֶגַע עֲבָרַנִי רַעַד וְרֶגַע כְּהָגוּת תְּפִלָּה –

וַאֲשֶׁר לִי הִגִּידָה, אֶת-כֻּלָּהּ, אֶת-כֻּלָּהּ יָדָעְתִּי.


בֹּקֶר וַעֲדַת בְּנֵי-אָדָם דִּבְּרָה וַתִּתֵּן אֶת-קוֹלָהּ

יוֹם תָּמִים, יוֹם תָּמִים.

וְאָזְנַי כָּבְדוּ כָכָה וְחוּשַׁי הָיוּ נִדְהָמִים –

לָמָּה שָׁמַעְתִּי וְאָנֹכִי לֹא אָבִין קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה?

VI

בַּחוּץ הָעֲגָלָה עוֹמֶדֶת,

כְּבָר חָבוּשׁ וְצָרוּר הַצְּרוֹר.

הוּא הוֹלֵךְ לִנְסוֹעַ – חַיֶּיהָ

כְּאִלּוּ זֶה נִקַּב בָּם חוֹר.


מַבִּיטָה אַחֲרָיו. – מוֹשֶׁכֶת

הָעֲגָלָה בַדֶּרֶךְ בַּקֹּר;

וּבְלִבָּהּ רַק הָגוּת הָאַחַת:

גַּם-אָשְׁרָהּ שָׁם טָמוּן בַּצְּרוֹר.

VII

לִזְקֶנְתִּי סֵפֶר תְּהִילִים קָטָן –

מַה-בָּלִים עָלָיו וִישָׁנִים!

לָהּ נָתַן מַתָּנָה אֶת-סֵפֶר הַתְּהִלִּים

דּוֹד זָקֵן לִפְנֵי רֹב שָׁנִים.


וּכְפַעַם-בְּפַעַם בְּקָרְאָהּ הַתְּהִלִּים,

עֵינֶיהָ מַתְחִילוֹת דּוֹמְעוֹת –

הוֹי, זְקֵנָה, מָה חֲלוֹם-זֶה שֶׁעָבַר זֶה-עַתָּה

עָלַיִךְ מֵאָז מִן-הַחֲלוֹמוֹת.

VIII

הָיְתָה הַסְּעָרָה בַלָּיְלָה. הִרְעִישָׁה חַלּוֹנִים וְגַגּוֹת;

שָׁרְקָה לִרְגָעִים פִּתְאֹם שְׁרִיקַת יְלֵל מְמֻשָּׁכָה.

רֶגַע הֶחֱרִישָׁה. הִתְגַּבְּרָה, וַתַּרְקֵד עֵצִים וּפְלַגּוֹת –

סַעֲרִי לָךְ, סַעֲרִי, הָרוּחַ!

מַה-כֹּחֵךְ הַמְּעַט וּגְבוּרָתֵךְ?

בְּלִבִּי גְדוֹלָה הַסְּעָרָה אֶלֶף פְּעָמִים כָּכָה.


בֹּקֶר שָׂחֲקָה הַשָּׁמֶשׁ. הִקְשַׁבְתִּי: לֹא זָע כָּל-רוּחַ,

לֹא נָע כָּל-עָלֶה. גֻּלַּת הַשָּׁמַיִם הָיְתָה שְׁטוּחָה

עֲנֻגָּה וְרַכָּה כְיֶלֶד לְעֵת בְּחֵיק אִמּוֹ יָנוּחַ.

הָיָה כְּאִלּוּ קָרַשׁ

הָעוֹלָם מֵרֹךְ וְהִתְעַנֵּג –

וְאוֹתִי גַּם-אוֹתִי עָטְתָה כְּשִׂמְלָה חַמָּה הַמְּנוּחָה.


וּפִתְאֹם – –

הָחֳרַדְתִּי. רָחַשׁ לִבִּי דָבָר וְלֹא יָדָעְתִּי.

אֵימוֹת נָפְלוּ עָלָי. הָיְתָה כְּיָד בִּי שְׁלוּחָה,

וַתֹּאחַז בְּצִיצִית רֹאשִׁי וָאֱהִי כְּמוֹ קֻלַּעְתִּי –

אוֹי לִי, הַיִּרְאָה הַסְּתוּמָה! –

הָהּ אֵלִי! רַק לֹא מְנוּחָה…

יָרֵאתִי מִפְּנֵי מְנוּחָה! יָרֵאתִי מִפְּנֵי מְנוּחָה!

IX

נִרְמַס חֲצִיר עֵשֶׂב וַיִּשַּׁח לָאָרֶץ וַיִּשְׁכַּב סָרוּחַ,

מְקֻמָּט וּמְחַכֶּה

עַד-בּוֹא לוֹ מְעַט אוֹר וְחָיָה, עַד-יִפַּח וִיעוֹדְדוֹ רוּחַ. –

גַּם-אֲנִי מְחַכֶּה.


אַבִּיט: – אִשָּׁה עֲנִיָּה נוֹשׂאֵת תִּינוֹק בָּעֶרֶשׂ.

בִּימֵי כָל-הַחֹרֶף חָלָה לָמוּת, הִתְעַלֵּף עַד-לִישׁוֹן,

וְעַתָּה בָא רֵאשִׁית הָאָבִיב; אָז צָנוּם וְיָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ

נְשָׂאַתּוֹ אִמּוֹ הַחוּצָה בְעַרְשׂוֹ אֶל-קַו שֶׁמֶשׁ רִאשׁוֹן.


וּפִתְאֹם יִהְיֶה עִם-רוּחִי: אֶקַּח אֶת-לִבִּי מִקֶּרֶב,

אֶת-לִבִּי הַיָּעֵף,

וְעַל כַּפַּי אֶשָּׂא אוֹתוֹ, אֶת-הַלֵּב הַמַּר וְהַזָּעֵף,

וְאֶשְׁטַח אוֹתוֹ לַשֶּׁמֶשׁ וְאַנַּח עַד-בּוֹא הָעֶרֶב –

וְאֲחַכֶּה.

X

בִּרְעָדָה בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה

יִשָּׁמַע בַּלַּיְלָה צְלִיל שִׁיר;

עַל-גְּדוֹת מֵי הַנַּחַל יִשְׁתַּפֵּךְ,

עַל-שָׂדֶה יִשְׁתַּפֵּךְ וָנִיר.


בַּרְבֻּר הַמַּיִם יְשׁוֹרֵר

אֶת-שִׁירוֹ הָאַחֲרוֹן בַּלָּט;

עַל-מָוֶת יְשׁוֹרֵר וְעַל-אַחֲרִית,

וִישׁוֹרֵר יָגֵעַ וָמָט.


שׁוֹשַׁנֵּי הַמַּיִם מַאֲזִינִים,

מַאֲזִינִים גַּלֵּי הַפָּז,

וְרָעַד בַּסּוּף הַקָּנֶה –

וּמְעַט עוֹד וְחָלַף וָגָז.


וּבְהַאְדִּים פַּאֲתֵי הַמִּזְרָח

בִּקְצוֹת הַשָּׁמַיִם בָּרֹם,

אָז יֶחְדַּל הַשִּׁיר מֵהִשְׁתַּפֵּךְ,

אָז יִשְׁכַּב הַמְשׁוֹרֵר דֹּם.


וּפְרוּשׂוֹת כְּנָפָיו וּשְׁלוּחוֹת,

וַעֲלֵיהֶן יוֹרֵד הַטָּל;

כָּכָה עוֹד יַבִּיט הַמְשׁוֹרֵר

בְּעֵינַיִם מֵתוֹת אֶל-עָל.


רַק מֵימֵי הַנַּחַל יִרְעָשׁוּ

אֲבֵלִים עַל-אַבְנֵי הַגִּיר,

וְעַל-פְּנֵי הַגַּלִּים יִרְעַד

בִּדְמָמָה עוֹד הֵד הַשִּׁיר.

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
רקע
דוד פרישמן

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פרישמן

  1. כה אמר סרתוסטרא (פרוזה)
  2. הַצֵּל (פרוזה)
  3. דניאל דרונדה (פרוזה)
  4. בגדי המלך החדשים (פרוזה)
  5. הזמיר (פרוזה)

לכל יצירות דוד פרישמן בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פרישמן

יצירה בהפתעה
רקע

גינת חיה

מאת אברהם רגלסון (פרוזה)

אגרטל ואחיו

על שוּלחן חדר-האוכל בביתנו – בית צנוע-ממדים ועתיר-ספרים – פרוּשה מפּת-פּלאסטיק צהובה, משורטטת בקווים וריבּוּעים זהבהבים; ובמפּה, בארבע כנפותיה, מוטבעים מעשה-ציוּר ורדים-של-אוֹדם ענקיים. שכובים הפרחים האלה בתוך שיפעת זרדים ועלים ירקרקים-אפלוליים, טלוּאי אדמימות קלה. על מפה זו, באמצעיתה, מונחת מפית-ארג קטנה, והיא עשוּיה תשבּץ, אָדוֹם ותפוז לסירוגין, ועל-גבּי המפית הזאת, בטבּוּר-השוּלחן, ניצב אגרטל, דמותו – גליל גוץ ומוצק וכבד, גון-ציפּוּיוֹ שחוֹר נוֹטה לחוּם; ובזגג השחוֹר-שחוּם, המשקף ברק-אוֹר מחלוֹן רחב שמנגד, ניכּרים בני-גוון אפרוּריים, והם מתמלטים ונעלמים כמשחקים במחבואים. כתפיים רחבות לאגרטל, ומתוכן עולה צוואר שקוּט, המתעגל למו פה רחבחב, זר-שפתו מעוּבּה וחלק. מתוך הפה הזה יוצאת ומתרוממת אגודה של פרחים צבעוניים, מעורבי זן ומין אך מאליהם עוטים הרמוניה, ורגלי-גבעוֹליהם טוֹבלים במים מתחת. עוֹנה-עוֹנה וּפרחיה, וקדקודי הפרחים הססגוניים מהדהדים באֵלם לוורדי-האוֹדם עם העלים והזרדים החתוּמים בפינות מפּת-השולחן.

הפרחים החיים שבאגרטל – מגינת חיה שלי וצמחי-טיפוחיה הם. ולא האגרטל הזה בלבד נהנה מעמל-כּפּיה. מתפטמים בפרחים ובניצנים כּלי-חרסינה שונים – כּדידית, בּזיך ואָסוּך – ואגרטל עוד אֶחד, אָדוֹם מלמעלה ושחוֹר מלמטה, ועוד דק-מתניים ורחב-פּה וזרוֹע צנוּמה יוצאת משפתוֹ העליוֹנה ומתעגלת כחצי-חישוּק עד שׁת-תחתיתו המכוּדרת. מפוּזרים הכּלים הללו על ארונות-ספרים, אֶדן-חלון, כּוננית-טלפון ושידת-תקליטים.

ולתוֹספת רעננוּת-טבע במעוֹננו, הרי כלים-של-חרס, מחזיקי צמחי-נוֹי ביתיים, כגון עציץ לצבּר קטן, חביוֹנה אדומת-חוֹמר לאֶחד מטפּס, נוֹתן עלים שעווניים-נוצצים, ירקותם מוכתמם בתגים של לוֹבן; בסוּלם-בּמבּוק עולה זה המטפּס.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.