מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שבועי שבועות

מאת: דוד פרישמן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ורשה: אברהם יוסף שטיבל; תרפ"ה 1924

סוגה:

שפת מקור: עברית

שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת

גְּרַנַּדָּה נִלְכָּדָה. – קוֹל צֶלְצְלִים וָנֵבֶל

מֵהֵיכַל אַלְהַמְבְּרָה בַּלַּיְלָה רָעָשׁוּ;

בַּלַּיְלָה הַהוּא וּפֶרְנַנְדְּ וְאִיזֶבֶל

כָּתְבוּ עַל הַיְּהוּדִים: “מִן-גֵּו יְגֹרָשׁוּ”.


יְרָחִים יַחֲלֹפוּ וִירָחִים יַגִּיעוּ.

מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּלוֹת קוֹלוֹת נִשְׁמָעוּ;

אַלְפֵי פַעֲמוֹנִים נִפְלָאוֹת הֵרִיעוּ

מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּלוֹת. – הַיְּהוּדִים נָסָעוּ.


***


בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים וּזְהַב הַתַּפּוּחַ,

עַרְמוֹן וּתְאֵנָה עִם-גֶּפֶן אַדֶּרֶת,

שִׁפְעַת אוֹר-שֶׁמֶשׁ וּנְעִימוֹת הָרוּחַ –

מִי לֹא יַכִּירֵךְ, אַתְּ אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת?


וּשְׁקֵדִים לְבָנִים שָׁם תָּמִיד יִפְרָחוּ,

וּמְגָדִים מֻזְהָבִים נוֹתְנֵי כָל-רֵיחַ;

אַף תְּמָרִים נִשָּׂאִים פֹּארוֹתָם יִשְׁלָחוּ

וְעוֹמְדִים כַּחוֹלְמִים אֶל-אוֹר הַזּוֹרֵחַ.


וְעַרְמוֹנִים אֲדֻמִּים פֹּרְשִׂים כְּנָפַיִם

אַךְ שָׁקֵט הָרוּחַ, אֵין כָּנָף נוֹדֶדֶת,

וְעָמְדוּ כַּחוֹלְמִים בִּשְׁנַת הַצָּהֳרָיִם –

מִי לֹא יַכִּירֵךְ, אַתְּ סְפָרַד נֶחְמֶדֶת?


אַף צֶאֱלִים נִטָּיוּ מֵעַנְפֵי הָרֹתֶם

וְאַלְפֵי קַפְרִיסִים לָעוֹבֵר יִקְרָאוּ;

עֲלֵיהֶם שָׁמַיִם אַרְגָּמָן וָכֶתֶם,

וְאַלְפֵי צִפֳּרִים עַל הָרִים יִצְבָּאוּ.


עַל-הָרֵי נֶוַּדָּה יִתְעַלֵּם1 הַשֶּׁלֶג

וְעָטוּ עַל-שָׂפָם אֶת-בִּגְדֵי הַקֶּרַח,

וְנִבַּט לָאָרֶץ, שָׁם יִזַּל הַפֶּלֶג,

שָׁם צִיצִים יָצִיצוּ וּפָרַח הַפֶּרַח.


עַל סְיֶרַא-נֶוַּדָּה פָּרוּשׂ הַשֶּׁלֶג;

אַךְ אַדְמַת הַבִּקְעָה כֻּלָּהּ פּוֹרַחַת

מוּל מֵימֵי הַדַּארוֹ בִּתְעָלַת הַפֶּלֶג –

הַחֹרֶף מִמַּעַל וְקַיִץ מִתָּחַת.


וּמִי לֹא יֶאֱהָבֵךְ, אַתְּ אֶרֶץ נֶחְמָדָה?

מִי זִכְרֵךְ עוֹד יָסִיר מִלִּבּוֹ בַקֶּרֶב,

אִם רַגְלוֹ בְּקִרְבֵּךְ יוֹם אֶחָד עָמָדָה,

וַיַּרְא בָּךְ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב?


הַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת. מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר

מִמְּרוֹם הַמִּגְדָּלוֹת עוֹד קוֹלוֹת נִשְׁמָעוּ;

וַאֲנָשִׁים לַאֲלָפִים בֵּין סִבְכֵי הַיַּעַר

עַל שַׁדְמוֹת גְּרַנַּדָּה יִתְעוּ, יִסָּעוּ.


וּמִי זֶה הָעוֹזְבֵךְ, אַתְּ אֶרֶץ נֶחְמָדָה?

מִי זִכְרֵךְ עוֹד יָסִיר מִלִּבּוֹ בַקֶּרֶב,

אִם רַגְלוֹ יוֹם אֶחָד בְּקִרְבֵּךְ עָמָדָה –

וְעַל-פָּנָיו לֹא עוֹפְפוּ לַהַט הַחֶרֶב?


הָעָם כֻּלוֹ בוֹכִים – בָּם זָקֵן וָנָעַר,

בָּם חוֹלֶה וְכוֹשֵׁל, בָּם הָרָה, יוֹלֶדֶת,

אַךְ עָלִים הֵם נִשְּׁלוּ וּפוֹרְחִים בַּסַּעַר,

גּוֹזָלִים עַל-כַּנְפֵי צִפּוֹר נוֹדֶדֶת.


וּנְטוּשִׁים עַל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה כֻּלָּהַם,

וּנְבוּכִים בַּיַּעַר – עַל-חֵיק מֵינִקְתֵּהוּ

יִתְרַפֵּק הַיֶּלֶד, יָרִים כַּף פָּעַם,

אַף יַבִּיט תּוֹךְ-עֵינָהּ לִשְׁאֹל אַיֵּהוּ –


וּבוֹכִים עוֹד הֵמָּה. עַל-שִׁכְמָם יַסִּיעוּ

צְרוּרִים בִּשְׂמָלוֹת תּוֹרָה וָסֵפֶר;

וְחָצָץ מִמַּצְּבוֹת הָאֶבֶן הִקְצִיעוּ,

וְעָפָר מִקִּבְרוֹת מֵתֵיהֶם וָאֵפֶר;


אֵפֶר עֲצָמוֹת עַל-מוֹקֵד הֹעָלוּ. –

וְעַל-דְּרָכִים יַעַמְדוּ, יַחֲזִיקוּ בַפֶּלֶךְ,

יַבִּיטוּ וּנְתִיבוֹת עוֹלָם יִשְׁאָלוּ –

הַנְּתִיבוֹת נֶאֱלָמוֹת, גּוֹי אֻמְלָל וָחֵלֶךְ!


אוֹר שֶׁמֶשׁ עַרְבַּיִם, אוֹר מָתוֹק זָרוּעַ

עַל-פְּנֵי כָל-הַכִּכָּר; הַזְּבוּבִים שָׁקָקוּ.

עַל-בַּדּוֹ הַפֶּרַח לְאִטּוֹ יָנוּעַ,

עַד יָרְדוּ הַדְּבוֹרִים, אַף מָצוּ, יָנָקוּ.


וּלְמַעְלָה הָעוֹרֵב לִרְגָעִים צוֹרֵחַ –

וְאַחֲרָיו דּוּמִיָּה מִסָּבִיב מוֹשֶׁלֶת;

אָז תִּשְׁמַע הָאֹזֶן קוֹל מַר יִתְיַפֵּחַ,

קוֹל עֵדָה בַשָּׂדֶה – וְהִיא מִתְפַּלָּלֶת.


הָרִנָּה כָלָתָה. לֹא עוֹד יוֹרִידוּ

לָאָרֶץ רָאשֵׁיהֶם, לֹא יִתְפַּלָּשׁוּ;

לֹא עוֹד יָהִימוּ וּבְשִׂיחָם יָרִידוּ –

כָּל-בַּדֵּי עוֹר בְּשָׂרָם גֵּאוּת לָבָשוּ.


אָז עָמְדוּ הַדּוֹנִים וַיִּתְיַצָּבוּ –

שָׁלוֹם לָךְ, סְפָרַד, אַתְּ אֶרֶץ מוֹלֶדֶת!

עוֹד רֶגַע הִבִּיטוּ אֶל-מָקוֹם עָזָבוּ –

הֱיִי שָׁלוֹם, סְפָרַד, אַתְּ אֶרֶץ בּוֹגֶדֶת!


“הֱיִי שָׁלוֹם!” דִּבֵּר דּוֹן יוֹסֵף בֶּן-אֶדֶר,

וְעַל-כְּתֵפוֹ הַטַּלִּית, עַל-מִצְחוֹ טֹטֶפֶת;

עַל-מִצְחוֹ הוֹד מוֹרָא, הוֹד קֹדֶשׁ וָהֶדֶר,

וּבְקִרְבּוֹ חָכְמָתוֹ מֵעֵינוֹ נִשְׁקֶפֶת.


וְיָדוֹ זֶה סֵפֶר הַתּוֹרָה חוֹבֶקֶת

וַיִּשָּׁקֶנָּה. – אָז דִּמְעָה חָרָגָה

מִמִּסְגְּרוֹת עֵינוֹ, אַף יָרְדָה, נָפָלָה –

לַדִּמְעָה הַזֹּאת מַה-נַּפְשׁוֹ עָרָגָה!


וּדְמָמָה מִסָּבִיב עַתָּה שַׁלָּטֶת.

"הֱיוּ שָׁלוֹם, אַחַי, אַל-נָא תִירָאוּ!

וִיהִי לִבְּכֶם סָמוּךְ וְרוּחֲכֶם שׁוֹקֶטֶת;

כָּל-רָעוֹת שֶׁהָיוּ כְּתֻמָּן כְּבָר בָּאוּ –


וְזִכְרוֹן כָּל-נַעֲשָׂה מִלִּבְּכֶם הַשְׁמִידוּ,

אַף נָסִיר מִלֵּב אֶת-אֶרֶץ עָזָבְנוּ;

אַךְ דֹּמּוּ וְאַל-נָא בַגּוֹיִם תַּגִּידוּ,

כִּי זוּ אֶרֶץ דָּמִים אָהַבְנוּ, אָהָבְנוּ.


מַה-לָּכֶם תִּבְכּוּ?" דּוֹן יוֹסֵף עוֹד טֶרֶם

אִמְרָתוֹ בִּצֵּעַ וְדִמְעָה חָרָגָה

מִמִּסְגְּרוֹת עֵינוֹ וְאַחֲרֶיהָ זֶרֶם –

הַזָּקֵן בָּכָה, כִּי רוּחוֹ בוֹ פָגָה.


"אַל תִּבְכּוּ – הוֹסִיף – הָאָרֶץ חָנֵפָה

תַּחַת יוֹשְׁבֶיהָ עַד גַּם הוּקָאוּ;

וַתְּחָרֵף אֵל עוֹשָׂהּ, לֹא אֶתְכֶם חֵרֵפָה –

סַפְּרוּ כִּי אֶרֶץ זוּ תִּשְׂנְאוּ, תִּשְׂנָאוּ.


סַפְּרוּ, כִּי אַחִים אֲחֵיהֶם עָקָבוּ –

אֲחֵיכֶם אֲחֵיכֶם עֲלֵיכֶם הֵזִידוּ,

עַד קָאָה הָאָרֶץ בָּנִים נֶאֱהָבוּ,

עַד אֶתְכֶם שָׁמַיִם מִתַּחְתָּם הִשְׁמִידוּ.


סַפְּרוּ, כִּי אֶרֶץ זוּ נִטְמְאָה, נִטְמָאָה

בְּרֹב גִּלּוּלֶיהָ וּכְרֹב לִכְשָׁפֶיהָ;

סַפְּרוּ, מֶה עָשְׂתָה וּשְׁאוֹל מֶה חָטָאָה:

לַהוֹרֵג הוֹצִיאָה אֵם אֶת-בָּנֶיהָ.


סַפְּרוּ, כִּי נִפְּצָה אֵם אֶל-הַסֶּלַע

אֶת-יוֹנְקֵי שָׁדֶיהָ וְנַפְשָׁהּ צוֹהֶלֶת;

וּפֶרְנַנְדְּ כִּי תִזְכְּרוּ וּבְשֵׁם אִיזַבֶּלַע –

וְרָגְזָה הָאָרֶץ וּתְהִי לְמַפָּלֶת.


מִקִּבְרוֹת אֲבוֹתָיו, מֵעַפְרוֹת פַּרְוָיִם,

שֻׁדַּד הַזָּקֵן; מֵעַרְשׂוֹ הַיֶּלֶד –

וַאֲנַחְנוּ נִמְלַטְנוּ בְּעוֹר הַשִּׁנָּיִם;

בַּיָּד רַק הַפֶּלֶךְ וְשַׂק עֲלֵי-גֶלֶד.


סַפְּרוּ, כִּי שִׂנְאַת עוֹלָמִים תִּשְׂנָאוּ,

כִּי תַעֵב תְּתַעֲבוּ הָאָרֶץ – אֱמֹרוּ;

כִּי חֶרְפַּת אִמְּכֶם לֹא תוּכְלוּ תִשָּׂאוּ –

הִקָּבְצוּ, שְׂאוּ יֶדְכֶם קֹדֶשׁ – וָאֹרוּ!"


נִדְמָה דוֹן יוֹסֵף. עַל-רָמַת הַגֶּבַע

קוֹמְמִיּוּת עוֹד יַעֲמוֹד וּפָנָיו מָה אוֹרוּ,

וְאַחֲרָיו הֵד-הָרִים יַעֲנֶה עוֹד שֶׁבַע:

“הִקָּבְצוּ, שְׂאוּ יֶדְכֶם קֹדֶשׁ – וָאֹרוּ!”


וַיִּתְקַבֵּץ הָעָם. – “גְּשׁוּ הִשָּׁבֵעוּ!”

“נִשְׁבַּעְנוּ!” קָרָאוּ וַיִּשְׂאוּ כַפָּיִם –

רַק הָרִים מִסָּבִיב שָׁמְעוּ, שָׁמֵעוּ,

וּלְמַעְלָה הֶאֱזִינוּ יְרִיעוֹת שָׁמָיִם.


"אַחַי, הִשָּׁבְעוּ, כִּי שׁוֹב לֹא תוֹסִיפוּ

עַד-עוֹלְמֵי עוֹלָמִים אֶל-אֶרֶץ הָרֶצַח;

אַחַי, הִשָּׁבְעוּ, כִּי הַטֵּף תַּטִּיפוּ

לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם, וְחָדְלוּ לָנֶצַח, –


וְחָדְלוּ לָנֶצַח מִבּוֹא אֱלֵי-אֶרֶץ

אוׁכֶלֶת-יוֹשְׁבֶיהָ זאֹת וּמְשַׁכֶּלֶת;

וְנַפְשָׁם עַד-עוֹלָם זוּ אֶרֶץ לֹא תִרֶץ,

אֶרֶץ צָפָתְכֶם וּבְדִמְכֶם טוֹבֶלֶת.


אַחַי, הִשָּׁבְעוּ, כִּי הַשְׁבַּע תַּשְׁבִּיעוּ

בְּנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם מִשּׁוּב עוֹד אֵלֶיהָ;

הִשָּׁבְעוּ, כִּי זִכְרָהּ מִלִּבְּכֶם תַּסִּיעוּ;

הִשָּׁבְעוּ אַף אֹרוּ אָרוֹר יוֹשְׁבֶיהָ!


אֲרוּרָה הָאָרֶץ, אֲרוּרָה אַף תֶּהִי

כָּל-נֶפֶשׁ, כִּי תַחֵל מִכֶּם דְּבָרֶיהָ;

וְרָבְצָה בָּהּ אָלָה וָבָא לָהּ רַק נֶהִי

וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא2 מֵעַמֶּיהָ!


אַחַי הִשָּׁבְעוּ!" – אָז קָמוּ נִשְׁבָּעוּ

וַיִּרְעֲמוּ “אָמֵן” בְּקוֹל וַיִּדֹּמּוּ;

וַתִּשְׁמַע הָאָרֶץ, שָׁמָיִם שָׁמָעוּ –

וּכְרוּבִים אָז שָׁמְעוּ הַבְּרִית וַיֵּרֹמוּ.


***


עוֹד שֶׁמֶשׁ עַרְבַּיִם זִיק אוֹרוֹת שׁוֹלַחַת

עַל-אֶרֶץ הַכִּכָּר; עוֹד זְבוּבִים שָׁקָקוּ.

וּבְשׁוּבָה יָנוּעַ הַפֶּרַח וּבְנַחַת;

עוֹד יָרְדוּ הַדְּבוֹרִים אַף מָצוּ, יָנָקוּ.


וּפְאַת הַשָּׁמַים בַּמַּעֲרָב אָדָמָה,

וַתִּלְבַּשׁ אַרְגָּמָן וַתְּהִי אֵשׁ אוׁכֶלֶת;

וּבְקִרְבָּהּ זֹה קַעֲרַת הַזָּהָב רֻקָּמָה,

יוֹרֶדֶת לְאִטָּהּ, נוֹפֶלֶת, צוֹלֶלֶת.


אֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב. – בֵּין סִבְכֵי הַיַּעַר

מִמְרוֹם הַמִּגְדָּלוֹת עוֹד קוֹלוֹת נִשְׁמָעוּ;

עוֹד אַלְפֵי פַעֲמוֹנִים מֵעֵבֶר לַשַּׁעַר

הִרְעִימוּ נִפְלָאוֹת. – הַיְּהוּדִים יִסָּעוּ…


  1. “יתעלם” מופיע במקור המודפס, אבל על–פי תחילת הבית הבא צפוי שיהיה ‘יתערם’; יתכן שנפלה טעות בהדפסה המקורית – הערת פב"י  ↩

  2. “ההוא” במקור המודפס, כך בכתובים (בראשית י“ז י”ד ובמקומות אחרים במקרא) – הערת פב"י  ↩

דוד פרישמן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד פרישמן
רקע
דוד פרישמן

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד פרישמן

  1. כה אמר סרתוסטרא (פרוזה)
  2. הַצֵּל (פרוזה)
  3. דניאל דרונדה (פרוזה)
  4. בגדי המלך החדשים (פרוזה)
  5. הזמיר (פרוזה)

לכל יצירות דוד פרישמן בסוגה שירה

לכל יצירות דוד פרישמן

יצירה בהפתעה
רקע

תולעת יעקב

מאת אלתר דרויאנוב (מאמרים ומסות)

התעשיה הגדולה עומדת עתה בסופו – ואולי בתחלתו – של מאורע גדול. מאות אלפי “אנשים שחורים”, העובדים במכרות-הפחמים באנגליה, מרדו בבעליהם. לפני חמשה שבועות מרדו ועד עתה שבת-שבתון במלכות-הפחם האדירה ואין מזון למניעי-העולם.

עוד לפני כמה שנים אמר אחד מן הגדולים שבנותני-העבודה: “בשעה שראיתי, שפועלים שובתים מוציאים גם פסנתרים למכירה, נעה הארץ תחת רגלי”. ואף-על-פי-כן לא ידעו נותני-העבודה, כמה גדל כבר כחו של העובד. “השביתה השחורה” של עכשו פקחה עינים רבות. מספר הכוֹרים, השובתים עתה באנגליה, מגיע למיליון נפש. עוד כמיליון פועלים נשארו בלי עבודה, משום שמחוסר-פחם נזדעזעו באנגליה כל מקצועות התעשיה. משלש מאות חמשים אלף פועלים נטלה עבודתם למחצה. במיליוני הפועלים הללו תלויות עוד מיליוני נפשות – נשים וילדים. השביתה נמשכת זה חמשה שבועות, ובכל-זאת קופת-השביתה עדיין לא דללה והשובתים עדיין לא נוצחו.

לא די שלא נוצחו, אלא שכבר נצחו. כשראה אסקביט, ראש-הממשלה, שאין תקוה לפשר בין נותני-העבודה והעובדים ולשים קץ “לאסון הלאומי”, כפה את ההר על נותני-העבודה: הכניס לבית-הנבחרים הצעה לקבוע חוק, שכל בעל-מכרה יהא חיב מעתה להעלות לפועליו מינימום ידוע של שכר. פירושו של חוק זה: מכאן ואילך ידע הכורה, שכח שריריו איננו עוד דבר, שערכו מוטל תמיד בספק, אלא “מטבע”, אם אפשר לאמר כך, שיש לה ערך ידוע וממנו אין להפחית. ולא עוד: מכאן ואילך ידע הכורה, כי אין הוא פועל בלבד, אלא גם שותף לעצם המפעל, כלומר לא רק פועל במכרה, כי-אם, במובן ידוע, גם בעל המכרה. ומי יודע, מה תהיינה תוצאותיהן של ההכרות החדשות האלה, הנִטָעות מעתה גם בלבו של העובד וגם בלבו של נותן-העבודה? מי יודע, אם “שביתה שחורה” זו אינה פתיחה ל“שדוד המערכות” בממלכת הרכוש והעבודה?

ובצדן של הידיעות, הבאות יום-יום מאוּאֶלס, “האדמה השחורה”, אנו מוצאים גם ידיעה קטנה זו: “מפני שביתת הכורים העמיד “ועד שליחי-הקהלות” אנשים מיוחדים בחבל השביתה – לפקח על מצב-הרוחות שם בנוגע ליהודים”…

ובקראנו את הידיעה הקצרה הזאת הלא נשאל את נפשנו:

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.