מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
מגד, א'. (1979). היינץ ובנו והרוח הרעה. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-04-21. http://bybe.benyehuda.org/read/10906
MLA:
מגד, אהרן. "היינץ ובנו והרוח הרעה". פרויקט בן-יהודה. 1979. 2018-04-21. <http://bybe.benyehuda.org/read/10906>
ASA:
מגד, אהרן. 1979. "היינץ ובנו והרוח הרעה". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-04-21. (http://bybe.benyehuda.org/read/10906)

היינץ ובנו והרוח הרעה

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: עם עובד; תשל"ט 1979

סוגה:

שפת מקור: עברית

א. המכוורת

בלילה שבין ה–4 וה–5 במאי, 1971, צחק היינץ הירש בחלום, צחוק פרוע, והתעורר. המשפט שהצחיק אותו כל-כך עוד צילצל באזניו: “מפני שהֶר שמידט חזק כל-כך, בגלל זה אני מלקק לו”. הוא חזר עליו שנית, פלט צחוק קצר, ונרדם.

בבוקר, כשעמד והתגלח מול הראי, ניסה להיזכר בחלום. הוא צחק – זכר – אבל החלום לא היה מצחיק כלל. להיפך, מבעית: שדה-קוצים מוכה שמש-קיץ… היכן?.. אדם גדול במגפים… מוטל? נפל?.. זוָעה מסויימת התרחשה שם, אך ברגע שנדמה לו שהוא תופס את החלום בזנבו, החליק וחמק החלום כלטאה, ונמלט.

כשהטה את הלחי השמאלית אל הראי הבחין, מבעד לעלי-הפיקוס הרחבים, בפניה של גב’ לוונברג, המסתכלת בו מחלונה, מן הבית הסמוך, בעין עויינת. הוא הטיח כנגדה את חלון חדר-האמבטיה, שזגוגיתו האטומה נרעדה רגע, ופלט גידוף.

גב’ לוונברג, אשה גלמודה ומרת-נפש בשנות החמישים המאוחרות לחייה, הטרידה את מנוחתו זה שנים. כמעט יום-יום היתה עומדת ליד חלון חדר-השינה שלה, בבוקר בחלוק, בערב לעתים קרובות בשמלה תחתונית בלבד, ומסתכלת לעבר חלונות דירתו מבעד לעלי עץ הפיקוס הענף. כשהיה מתאמן בזמרה, בשעות-הערב המוקדמות, היה הטלפון בחדרו משמיע צרורות של צלצולים נרגזים, ובהרימו את השפופרת היה שומע את קולה, קול צרוד שרטט היסטרי עבר בו: “אדון הירש, אני מבקשת מאוד…” הוא היה טורק את השפופרת בכוח וממשיך לשיר, לפני מחברת התוים. אז היתה מגבירה את קול הרדיו שבביתה עד לשיא עצמתו, ומטר פזמונים זולים, גרוניים, צרחניים, היה מפגיז את החלל, פורץ לדירתו ומשתיקו כליל.

החימה היתה מרעידה את ידיו. הוא היה מתרוצץ בדירה, סוגר חלונות, דלתות, פותחם ושוב סוגרם, לסוף היה מטיל עצמו על המיטה, ידיו תחת ראשו, זומם נקמות בחושך. ברגעים כאלה, חשב לא פעם, שאילו היה לו אקדח, היה ניגש אל החלון, מכוון אותו אל דירתה, ויורה ישר אל לב מקלט-הרדיו.

“עליך להבין אותה,” אמרה לו פעם שכנה שקטה, עדה נייטרלית לאיבה הממושכת ביניהם. “כל מה שעבר עליה… המחנות…”

“גוסטאב מאהלר היה יהודי!” הפטיר היינץ ופנה לדרכו.

כשנשף במכונת-הגילוח וסגרהּ בתוך הקופסה, נזכר: האיש בשדה היה מת.

האיש היה מוטל מת, במגפים – עבר קור בבשרו.

לאחר ששתה את הקפה נטל את ילקוט-הגב, תחב לתוכו את קופסת-הצבע שקנה, מברשת, מברג, נייר-זכוכית, ארבעה כריכים, אשכולית, חפיסת תמרים –

כשאחז בצואר התרמוס, המלא תה חם, התעכב רגע וחשב: הלדרלין והיידן, היידגר והינדמית. יש קשר. הם באים בצמדים. יש קשר.

והכניס את התרמוס לתוך הילקוט.

וכשירד במדרגות, שרק פסוק מתוך הכוראל שבפרק האחרון של “מאתיס הצייר”.

במבוא הבית התיר את האופנים משרשרתם והוליכם החוצה.

השעה היתה רק שש ורבע, אך הזקן לנדואר הרומני, גלוח-ראש, במכנסים קצרים, כבר עמד על המדרכה, ידו האחת אוחזת בטרנזיסטור המזמזם את חדשות הבוקר והאחרת ברצועת הכלב, המזוקף על רגליו האחוריות בצד גדר-הלבֵנים.

“אדון לנדו!” הצטווח היינץ בראותו את הצואה הצהובה הנפלטת מעכוזו של הכלב.

לנדואר נבהל. פניו העגולות הסמיקו, ובחיוך נבוך משך ברצועה.

“לנדואר, בבקשה.”

“על המדרכה? פה?!” שלח היינץ אצבע מאשימה כלפי ערימת הצואה.

“כלב יש צריך כמו בנאדם,” חייך לנדואר במורך. “אתה לא לדעת את זה?”

“אני לא לדעת?! במקום שאנשים הולכים?! קצת חוש אזרחי, אדון לנדו, קצת!”

ועם כך הוריד את אופניו אל הכביש, הניף רגל על האוכף והתרחק מן המקום כשהילקוט על שכמו.

הוא פנה ימינה, אחר-כך אל הרחוב הראשי, ומשם הפליג צפונה, אל מוצאי העיר.

את מרחק עשרת הקילומטרים עד הפרדסים הגובלים בהוד-השרון היה היינץ בן הארבעים ותשע עושה בפחות מחצי שעה וללא מאמץ. רגליו היו דקות וחזקות, כתפיו צרות, ופלג-גופו העליון היה נטוי לפנים באליפסה שפילחה בקלות את האויר. מנסיון של כחמש-עשרה שנה למד שהדבר המעניק מעין כנפים לאופנים הוא מחשבת הרוכב עליהם. מחשבה על נושא מסויים, המסיחה את הדעת כליל מן הדרך עצמה ומן התנועה השוטפת על הכביש, לכאן ולכאן. מחשבה ועֵרנות כאחת. הרכיבה נעשית אז כעין דאיה רחפנית על כנפי-רוח.

וכך, בדרכו הלוך ובדרכו חזור, היה מציג לעצמו שאלות – על הרוב מתחום המופשט – ומנסה להשיב עליהן. כגון: האם תנועת החיים לעבר המוות היא חד-סיטרית כמו תנועת הזמן? ואם היא כמו תנועת הזמן, האפשר שתיעצר בנקודה מסויימת, סופית? או – אם נקבל את הסברה שהזמן אינו תנועה, אלא הויה “עומדת” – האפשר להניח שגם החיים כך, ואז הגבול בין חיים למוות הוא מדומה? או: בשאלת גבולות החופש – האם צדק שילר באמרו שהאדם הוא חפשי אף-על-פי שהוא נולד בכבלים? האין החופש הפנימי עומד בניגוד לחופש החברתי? לעתים קרובות היה דן עם עצמו בבעיות הנדונות בספרו של קורט לוי, “הדרך החמישית” – ספר, שמחברו, חבר קיבוץ גבעת-ברנר לשעבר, נתנו לו במתנה – על בעיות האחריות האישית והאחריות הקולקטיבית.

הפעם, בהניעו את דוושות האופנים על-פני הכביש שמחוץ לעיר, התפזמו בראשו, ללא הרף, בקצב חריקת הדוושות, שני הצירופים – הלדרלין והיידן, היידגר והינדמית – והוא התקשה מאוד לרכז את מחשבתו בנושא כלשהו. הוא תמה על עצמו, וגם רגז, על ההטרדה הזאת; אך כשם שלעתים זבוב אחד או שנים מלווים אדם בכל אשר ילך, מעופפים סביבו בזמזומים ומסרבים לעזבו, כך גם סירב זוג-הזוגות הזה לעזוב את היינץ:

הלדרלין והיידן

היידגר והינדמית

הלדרלין והיידן

היידגר והינדמית

מקום המכוורת של היינץ הירש היה בצלע גבעה, בשולי פרדס עבות, שחלקה אחת בו, בת חמישה דונמים, היתה נטועה עצים סוב-טרופיים גבוהים ועתירי-עלוה. לפני חמש-עשרה שנה, כשהלגה עוד חיתה עמו ועבדה בתיאטרון, וכשבנם ראובן היה כבן שלוש, החליט היינץ לנטוש את משרתו, כפקיד זוטר במשרד-האוצר, ולעסוק בגידול דבורים. הכשרה לכך קיבל עוד בהיותו בחברת הנוער בבן-שמן, ואחר-כך – אם כי במידה מועטת – גם בקיבוץ גבעת-ברנר. את המכוורת הקים על אדמת הפרדסן רייכלין, וההסכם שביניהם – שלא היה כרוך בשום תשלום – היה מבוסס על תועלת הדדית, סימביוטית: הדבורים הפיקו צוף מפריחת-ההדרים העשירה, וכנגד זה היו מאבקות את עצי האבוקדו והמאנגו ומגדילות את פוריותם.

למטה מן המכוורת השתרע שדה-בור רחב, עד רצועת הכביש הכהה, שמעברה האחר הוריקו פרדסים אחרים.

היינץ העמיד את האופנים בצד מחסן-העץ ופתח את המנעול הכבד שסגר את בריח-הברזל הצולב את הדלת. הוא נכנס פנימה, הניח את הילקוט על השולחן והוציא מתוכו את התרמוס, את קופסת-הצבע, את הכריכים ואת הכלים.

סדר מופתי שרר במחסן: אל קיר אחד היו סמוכות שלוש עמודות של מסגרות-חלות, ערוכות זו על-גבי זו, ללא יוצאת-דופן, עד התקרה; לצדן – שתי עמודות של תיבות-חילוף לכוורות; ליד קיר שני – מתקני הרדיה וההתכה, החביות, הפחים, הדליים, הצנצנות; קיר שלישי היה כולו תאים-תאים ובהם קופסות חמרי ההזנה, החיטוי וההדברה, כלי-עבודה תלויים על ווים, המפוח, המַסוה, הכסיות, החותלות. עכשיו – לאחר שנסתיימה הרדיה – היה הכל מבהיק, ללא רבב.

על השולחן היו מונחים שני פנקסים גדולים, שחורי כריכה: האחד – יומן-עבודה, שבו רשם היינץ בפירוט ובדיוק רב את כל העבודות שביצע יום-יום; השני היה מעין ספר-יוחסין: כל דף שבו התיחד לכל אחת ממאה שלושים ושש הכוורות, המסומנות במספרים, ובהם נרשמו – במשבצות ערוכות לפי תאריכים – כל השינויים, ההתפתחויות והאירועים שחלו במשפחות הדבורים. כך, למשל, אפשר היה למצוא כתוב, בעמוד 36, במשבצת של חודש מרס:

“הטלה מועטת. בניית השעוית נפסקה. גביעים חתומים בשולי שתי החלות הקיצוניות. מלכּוֹן בחלה מס’ 3. מתח בלתי-רגיל וצפיפות שיא. קומה ג’ על רשת-חיסום למניעת התנחלות. הזכרים מוכנים להזדווגות”.

(כאן, אולי, המקום לציין, שהחל ב–10 במאי ואילך חלו שיבושים ברישום, שהעידו על התערערות האיזון הנפשי אצל היינץ, כי בשלושה עמודים בפנקס, בזה אחר זה, מתחת לשורות שדוּוח בהן על גילוי שיירי דונג בדפנות, על חיתום סדקים כנגד העש ועל העברת מלכונים מכוורת לכוורת – רשומות היו, בכתב פרוע, מלות-גידוף, בעברית ובגרמנית, או משפטים קצרים ללא פשר).

לאחר שעיין היינץ בפנקסים לשם המעקב, תחב פיסת שק למפוח, הבעיר בה אש, חבש את המַסוה ויצא לטפל בשורת הכוורות התלת-קומתיות ממס’ 21 עד מס’ 39.

כיון שנסתיימה פריחת ההדרים וצמחי-החורף ולא נותרה אלא פריחה דלת צוף, של עולש ודרדר, בשדות-הבוּר – היתה זו עונת רגיעה יחסית במכוורת. במקום הריגשה הפעלתנית שהמתה בכוורות אך שבועים לפני-כן, כשהאגרניות נושאות הצוף מצטופפות על החלות, דוחקות את רגלי המלכה, ממלאות בשללן את תאי הולדות, רוחשות ומשיבות-רוח בכנפיהן, זוחלות ומזמזמות, יוצאות וחוזרות – שרר שם עתה רק רחש רווי-מתח.

העבודה שפנה אליה היינץ עתה היתה עונתית-שיגרתית: מפאת התמעטות האוכלוסיה בכוורות היה עליו לגרוע קומה אחת מן הכוורות התלת-קומתיות, ובחלותיה העשירות של זו לתגבר את הכוורות הזקוקות לחיזוק.

הוא ניגש, איפוא, אל הכוורת הראשונה, הסיר את מכסה התיבה העלית והפיח עשן לתוכה כדי לשכך את ריגשת הדבורים. במכוור שבידו ריוֵח בין החלות הדבוקות בדונג לדפנות התיבה, שלף חלה ראשונה, תלה אותה לעיניו כנגד השמש ובחן אותה היטב: ציבור-הדבורים הצפוף רמש ורחש על-פני התאים המשושים: תאים לבנים כעין הכפור ובהם הרימה, תאים צהובים וכתומים ובהם האבקה, תאים חתומים כעין הבוץ היבש ובהם גלמים, תאים נוצצים בנופת-צופים ובהם הדבש.

כך עשה לחלה שניה, שלישית, רביעית –

את החלות עתירות-הדבש העמיד בצד כדי להעבירן לתיבות תחתיות דלילות, ואת החלות מעוטות-הדבש ניער מן הדבורים והחזירן לתיבה העלית, שעתיד היה להורידה ממקומה ולהכניסה אל המחסן.

העבודה היתה שיגרתית, כאמור. אך שלא כתמול-שלשום חש היינץ חוסר-מנוח, שהפריע לו להתרכז בפעולות הדורשות שקט נפשי ומירב ההתרכזות. האם היה זה השרב ששם מחנק לנחיריו מבעד לרשת המסוה? האם היה זה מבטה של גב’ לוונברג ששולח בו בבוקר והרגיזו? מכוורת לכוורת גברה בו עצבנות מוזרה שפִשרה נעלם ממנו. נדמה היה לו כאילו עליו להשלים משהו שהחל בו לא-כבר. לפרוע איזה חוב שהציק לו מאוד.

בהגיעו לכוורת מס’ 27 קרה לו דבר שלא קרה זה שנים: באחזו בחלה מול השמש, להתבונן בה, נשמטה החלה מידו ונפלה ארצה. אוכלוּס-הדבורים הצמוד אליה בדבקות שקדנית, הזדנק ונפזר בזמזום רוגזני.

ואז נזכר:

האיש במגפים שהיה מוטל בין קוצים – היה קצין צבא.

הזכרון היה כמו עקיצת צרעה.

כשהרים את החלה מצא תחתיה כתריסר דבורים מחוצות.

השמש צרבה את פניו.

נצצה כמו פצע יוקד ברקיע.

הוא היה קצין-צבא, חזר ואמר לעצמו.

והחלום הציק ולא נתן לו מנוח.

בצהרים נכנס אל המחסן, פשט את המסוה, נטל את הצידה שהביא עמו, נשאה החוצה אל צינת הצל של עץ האבוקדו, ערכה על-גבי תיבה שפרש עליה עתון, והתישב על תיבה שניה. פתח את מכסה התרמוס ומזג תה לתוך כוס.

כשנגס מן הכריכים ולגם מן התה ניסה שוב להיזכר בחלום. החלום – ידע בבירור – צפן משמעות גורלית, והוא לא יכול להיזכר בפרטיו. מדוע צחק, אם משהו מבעית היה בו?

חום כבד נח על עלי העצים והיה פרוש על-פני השדה היבש.

הוא קם, אסף את שיירי המזון, עטפם בעתון והטילם לתוך חבית-האשפה המסויידת, השקועה בעפר.

נכנס למחסן, פתח את קופסת הצבע, יצק את הצבע לתוך פחית, מסך שמן לתוכה ובחש. אחר-כך הוריד מן העמודה כמה תיבות דהויות, שצבען התקלף, הוציאן החוצה אל צל העצים והעמידן זו על-גבי זו, גבוה מן הקרקע. הוציא את פחית הצבע ואת המברשת והחל צובע.

כשעמד וצבע הטרידו שוב החלום. כדי להסיח דעתו ממנו פיזם את השיר החמישי מתוך “השיר על האדמה” של גוסטאב מאהלר:

Wen nur ein Traum das Leben ist

Warum dann Müh unk Plag’?

Ich trinke, bis ich nicht mehr kann,

Den ganzen, lieben Tag!

Und wenn ich nicht mehr trinken kann,

Weil Kehl’ und Seele voll,

So tauml’ ich bis zu meiner Tür

Und schlafe wundervoll![1]

ומשיר זה עבר אל שיר אחר, אל “מחזה הלימוד” של ברכט, בלחן של הינדמית, שהמקהלה הקאמרית, שהוא חבר בה זה שתים-עשרה שנה, התאמנה בו לאחרונה לקראת קונצרט. הוא שר תחילה את הקטע הראשון, קטע המקהלה:

שמעו,

אדם קורא לכם כי תעזרו לו.

הוא למרומים הרקיע,

הוא על הארץ שרוע,

פוחד למות.

מבקש הוא מכם לעזור לו.

הנה יש לנו ביד גביע מלא מים,

והנה גם כר,

אך בידכם היא,

אם אנו נעזור לו.

ולאחר זאת – את קטע “שלושת המוקיונים” שבפרק הששי:

– ערב יפה היום, הֶר שמידט, הלא יֵשב הֶר שמידט?

– אתה לא רואה? הר שמידט רוצה להסתכל בירח!..

– מפני שהר שמידט חזק כל-כך, בגלל זה אני מלקק לו!

וברגע זה נשתתק וקפא על מקומו. כי לפתע נזכר שזה היה המשפט שהצחיקו בחלום:

“מפני שהר שמידט חזק כל-כך, בגלל זה אני מלקק לו!”

והחלום כולו, כמו לאור הברק, עמד עתה לעיניו:

“הר שמידט” צנח אט-אט ממרומים במצנח צהוב זוהר. בהגיעו לאדמה התקפל המצנח, אלגנטית, מעצמו, ו“הר שמידט”, שנפל בין הקוצים, היה מוטל עליהם אפרקדן, מתוח. הוא היה לבוש מדים כחולים בעלי כפתורים נוצצים וכותפות זהובות ונעל מגפים שחורים, מצוחצחים. היינץ, שעמד באותו זמן בחורשה שבקצה השדה וניסר עצים, רץ לעבר הגוף המוטל וראה שאין בו רוח חיים. הוא נבעת, אך בה-בשעה, באופן מוזר, גם עלץ. הוא כרע לידו על ברך אחת והחל מנסר במשור שבידו את רגלו השמאלית, מעל למגף, כשהוא אומר לעצמו: “מפני שהֶר שמידט חזק כל-כך, בגלל זה אני מלקק לו…”

קור עבר בבשרו.

הוא ידע עכשיו בבירור: החלום קשור בבנו, רוּבּי. בעוול הנורא.

פתאום בערה בו החימה עד להשחית והכהתה את עיניו. גל העלבון והחרון גאה אל ראשו: הדם שלא נגאל!

המשפט המרושע. הכלא הצבאי. הפיטור המחפיר מן השירות. המכתבים.

המכתבים ללא תשובה.

הפרדס זעק סביבו.

בפעם האלף עמד לעיניו המחזה, שבכל עת שהוא נזכר בו, דעתו מיטרפת עליו:

רובי נכנס הביתה, לפנות ערב. לתדהמתו של היינץ – לא במדים, אלא בבגדים אזרחיים. לא עונה על שאלותיו. נכנס לחדרו ומטיל עצמו על המיטה. שולה פיסת-נייר ממועכת מכיסו, מושיטה לו ומסב עצמו אל הקיר כשידיו מכסות על ראשו. בנייר כתוב שהוא מפוטר מן השירות, לצמיתות. החלטת הועדה הרפואית מיום…

רובי לא עונה. נרדם בבגדיו ובנעליו על המיטה.

ישן עשרים ושמונה שעות ללא הפסקה.

היינץ זרק את המכחול הרחק אל בין העצים.

נשא את התיבות, שתים-שתים, והכניסן למחסן.

החליט לתת ארכה נוספת – של חמישה ימים – למדינה. אם עד אז לא יקבל תשובה על מכתבו האחרון – הארבעים ושבעה במספר! – מיום 3 באפריל –

נעל את דלת המחסן על הבריח, עלה על אופניו ונסע על דרך-העפר.

כשרכב על הכביש, בדרך העירה, סבבו לעיניו כעין סרטים לולייניים מבהיקים ומסמאים עם המלים הרצות –

Achtung! Achtung! Achtung! Achtung![2]

בהגיעו אל פתח הבית קשר את האופנים וחש מיד אל תיבת-המכתבים. המפתח רעד בידו. בתיבה מצא שלושה עלוני-פרסמות ומכתב. המכתב לא היה זה אשר לו ציפה – בכך הבחין מיד – אלא מאביו, מירושלים. הוא תחב את עלוני-הפרסומת לשלוש תיבות סמוכות, קרע את שולי המעטפה והוציא את הדף מתוכה. כתוב היה בו:

היינץ יקירי,

כמו תמיד, גם הפעם, אני צדקתי: כוורת היא הקן, ולא המשפחה יחד עם הקן. גם אצל בן-יהודה כתוב שהיא הבית שבו יושבות הדבורים, וזה על-פי המשנה. ההשערה שלי היא, שזה בא מהמלה כור, כמו בערבית – כּ’וארה, כּ’ור (ואולי גם כפר?) – במובן של מערה קטנה, חצובה, המשמשת בית-קיבול. מכאן גם המלה העברית מכורה – מולדת. ואם נזכור שדבורה בערבית היא נח’ל, כמו נחיל בעברית, אז הקשר מובן: נחיל – נחלה – מכורה – מולדת. והרי גם בגרמנית לדבורים קוראים Volk.

מתי תבקר את אביך הזקן?

שלך –

הלמוט

הוא קימט את המכתב באגרופו, אך מיד חזר בו וישרו. עלה במדרגות, ובהיכנסו לחדר שלף ממדף הכוננית את האוגדן “משפחה” והשחיל את המכתב בטבעותיו.

אחר-כך התקלח, לבש גופיה ותחתונים, ניגש שוב אל הכוננית, הוציא מתוכה את האוגדן “מדינה” – זה שבין ארבעים ושבעת דפיו היתה אצורה כל פרשת בנו, רובי, האוגדן שבינו-לבין-עצמו היה קורא לו “הירש Versus המדינה” – התישב ליד השולחן, פתחו, והחל קורא בו – בפעם המאה – למן המכתב הראשון, מ–27 באוקטובר, 1970.

כשהחל קורא, נפלטה אנחה כבדה מחזהו.

ב. טוראי הירש ראובן, מס’ אישי 605822

היינץ ידע שלרובי לא יהיה קל בצבא, אך הוא בטח בו. רובי היה “טיפוס בלתי-חברתי”, כפי שאמרה עליו המחנכת בבית-הספר התיכון; הוא היה מרושל, בלתי-ממושמע, פזור-נפש. לעתים לא היה מתקלח שבוע ימים, וללבושו לא שם לב כלל. אך היינץ בטח בו. כי רובי היה בחור מגודל, בעל ידים חזקות, כשיר מבחינה פיסית, והיתה בו עקשנות בלתי-רגילה להשיג את חפצו. שבועים לפני מועד התיצבותו הגיעה הלגה מעין-כרם ואמרה להיינץ שרובי מוכרח להיבדק אצל פסיכיאטר לפני שיתגייס, כי “כל הענין הוא אבסורד, רובי וצבא זה שני הפכים, הוא ייהרס שם, זה יהיה אסון.” היינץ התרגז: “את רוצה שיהיה עריק?” קרא. לאחר שנסעה ניסה בכל-זאת, כמו לצאת ידי חובה, לומר משהו לרובי בדבר ביקור אצל פסיכיאטר. רובי אמר, במין מבט פלדי ואטום: “תפסיק, היינץ, אני לא אדיוט, כן?” (החל ביום מסויים, הזכור היטב להיינץ, בהיות רובי בן שבע-עשרה, כחצי שנה לאחר שעזבה הלגה את הבית, חדל לקרוא לאביו “אבא”, והיה קורא לו רק בשמו).

כשביקר היינץ את רובי בפעם הראשונה בבסיס הטירונות, ביום ביקור-הורים, הופתע לראותו לא מדוכא כלל, אלא להיפך, מאיר-פנים. הוא היה לבוש במדים מסודרים – אם גם גדולים קצת ממידתו – ונעליו היו מצוחצחות היטב. רובי הושיט רגל לפנים ואמר: “מבריק, מה? צח כבדולח!” – “איך? קשה?” שאל היינץ. – “הכל בסדר, היינץ, השלך יהבך עלי!” כששאל אותו על יחס המפקדים, אמר: “יש פה רס”ר מטומטם וערל-לב. אבל אני מסדר אותו.“ – ”מסדר אותו?“ שאל היינץ בדאגה. ”אני עונה לו לשון תחת לשון, בתנ“כית. הוא לא מבין,” צחק רובי. חבר-לאוהל של רובי, שהיינץ הכירו מבית-הספר, אישר: “הוא בסדר. קשה להעיר אותו בבוקר, אבל הוא בסדר.” אחר-כך אמר שהוא כבד קצת בריצה, אבל באימון-הפרט הוא “מגלה תפיסה.” היינץ יצא מן הביקור מרוצה, במעין הרגשת-נצחון כפולה: נצחונו הוא על הלגה ונצחונו של רובי, שהוא חש עצמו שותף לו, על קשיי-ההסתגלות הראשונים.

אחר-כך, כשבא רובי הביתה לחופשה של עשרים וארבע שעות, התישב על המיטה בחדרו, כשעייפותו צונחת יחד עם תרמיל-הגב המאובק והעוזי, והודיע, בנעימה חשאית: “תהיה מלחמה.” – “איפה מלחמה?” תמה היינץ. – “כובשים את דמשק,” חייך רובי חיוך של יודע-סוד. – “מה אתה מדבר שטויות.” – “אני אומר לך!” היינץ צחק: “נפגשת עם הרמטכ”ל?“ – ”אני יודע, היינץ, אם אני אומר שאני יודע, אני יודע.“ – ”מאין אתה יודע?“ – ”ראיתי תכניות.“ – ”אצלכם?“ – ”לא חשוב. אני לא יכול לספר לך הכל, כן?"

בערב, כשאכלו, סיפר על אימוני-נשק ועל מסע חמישים ק“מ. ”הייתי פצוע,“ מתח את אביו. ”אל תדבר שטויות, רובי.“ – ”נשאו אותי על אלונקה, ממודיעין עד מגדל-צדק. שכבתי עם העינים לשמים וראיתי את העולם הפוך.“ צחק. אחר-כך סיפר על אימונים בהטלת רמונים. ”זה משהו טרנסצנדנטלי,“ אמר. ”אתה זורק את הנפץ, רץ, נעשה לך חלל בתוך הראש ונדמה לך שאתה עף. כל הזמן זימזם לי: מלך ארם מלך ארם, כמו רעמים מרחוק, ובסוף, כשנפלתי על הארץ וכיסיתי את הראש בידים, שמעתי מתוך הקסדה: אדונַי צורי המלמד ידי לקרב, אדוני צורי המלמד ידי לקרב…“ היינץ הסתכל בו בדאגה. רובי אמר: ”לפעמים, כשנותנים לך פקודה ואתה צריך לעשות תנועות שונות, נדמה לך שהזמן עומד, כמו בחלום. בשדה אתה בטוח לפעמים שהצבא זה חלום-של-זמן. הענין של הזמן מעניין מאוד.“ ולפני שפרש לחדרו אמר: ”אתה חושב שאני מסוגל להיות מפקד-טאנק?"

בלילה התעורר היינץ מנהמה מחרידה של רובי, כאילו הוא טובע. הוא קפץ ממיטתו ורץ לראות מה לו, אך רובי היה שקוע בתרדמה, נושם בפה פעור.

למחרת, לפני שנפרד מאביו לחזור למחנה, התעכב רגע, ואמר: “תגיד, היינץ, אתה מעריך מה שאני עושה?” – “מה שאתה עושה?” תמה היינץ. – “זה שאני בצבא.” היינץ אמר: “ואתה?” – “אני מעריך את זה מאוד. זה חשוב. להיות בצבא זה כמו להיות בתוך ספר שופטים.”

על ענישתו הראשונה של רובי, כחודש ימים לאחר התגייסותו – חמישה ימים במחבוש, בשטח המחנה – נודע להיינץ רק לאחר זמן, ולא מפי בנו, אלא מפי אחד מחבריו. הדבר היה כך:

רובי לקח אתו לצבא את הספר האהוב עליו – שנשאו עמו תמיד ושקרא בו פעמים אין-ספור – “שקיעת החיים” של יעקב קלצקין (הוצאת “אשכול”, ברלין, תרפ“ה). הספר היה בתוך התרמיל הצבאי שלו, ליד המיטה, ובערבים, כשהיה שוכב, היה מוציאו וקורא בו, עד כיבוי-האורות, מבלי שים-לב למהומת השיחות וקולות הטרנזיסטורים שמסביב. ערב אחד, כששם ידו בילקוט, גילה לבהלתו שהספר איננו. כששאל מי לקחו, שיטו בו חבריו ואמרו שהמפקד החרים אותו ”מפני שספר על שקיעת החיים מפחית את הרצון להילחם ומוריד את המוראל בפלוגה“. לבסוף הוציא אחד מהם את הספר מתחת לגל השמיכות והחל קורא בקול כמה משפטים מתוכו, על ”איוּן האישיות, שמיטת העולם, הוצאת החושיות אל הפועל" וכד’. רובי זינק אליו כדי לחטוף את הספר מידו, אך הלה זרקו אל חברו, חברו אל חברו, והספר התעופף מיד אל יד בחלל האוהל כשרובי רודף אחריו ואינו מצליח לתפסו. ואז קפץ בחזרה אל מקומו, חטף את הרובה שלו, ובעמדו על המיטה כיונו כלפיהם לכל עבר וצעק שאם לא יחזירו לו את הספר, יירה. הכל התכופפו, איש-איש על מיטתו, או מתחתיה, ואז נפלט כדור מנשקו של רובי ונקב את יריעת האוהל.

רובי הובא למשפט לפני מפקד המחנה והלה פסק לו חמישה-עשר יום במחבוש, שהופחתו לחמישה בהמלצתה של קצינת-בריאות-נפש.

הידיעה על כך פגעה קשה בהיינץ, אך כשהפך בדבר, הגיע למסקנה שמקרים כאלה הם בלתי-נמנעים בצבא, ומקרה זה אינו יוצא-מן הכלל: הבחורים חמדו לצון, רובי נוח לרגוז, ביחוד כשהדבר נוגע לספרים, שהם החפצים היחידים שיש לו קנאות רכושנית לגביהם, וגם הענישה היתה מוצדקת, במסגרת כללי המשמעת של משטר מחנה צבאי.

לאחר תקופת הטירונות, כשעבר רובי, יחד עם פלוגתו, לבסיס היחידה אי-שם בשומרון, ביקר בבית רק פעם אחת. היינץ הבחין בשינוי שחל בו, והשינוי התבטא בעיקר בדיבורו: על עצמו לא דיבר כלל – לא על המעבר, לא על קשיים כלשהם, לא על יחסיו עם חיילים ומפקדים – אלא על ענינים צבאיים בלבד, אפשר לומר – “איסטרטגיים”. דיבר על “מערך כוחות”, על “הזזת כוחות”, על “נתונים בשטח” ועל אפשרויות שונות של כיבוש שטחי אויב בהתקפות-איגוף ובהתקפות-פתע. רובי, שבבית-הספר התיכון נכשל במבחנים רבים, במקצועות שזילזל בהם – היה מעין “גאון” פראי במתימטיקה; גם בספרו הפילוסופי של קלצקין, “שקיעת החיים”, הפרקים שקסמו לו ביותר היו אלה שבהם דובר על המספרים המדומים, טורי המספרים הסופיים והאין-סופיים, הדיפרנציאלים והאינפיניטיסמאל; עכשיו, דומה היה כאילו ניסה להעתיק את ידיעותיו – שהיו כולן בגדר המופשט – אל המישור הצבאי, ועשה בהן המחשה רבת-דמיון במונחים של חילות, כלים, תנועה על-פני השטח. הדבר המוזר ביותר היה, שהוא דיבר על כך “באופן בלתי-אישי לגמרי”, כפי שציין היינץ לעצמו, “באופן כמעט-אוטומטי”: הוא דיבר ללא הפסקה וגם ללא התלהבות: כאילו מישהו זר דיבר מתוכו. כשניסה היינץ להסיחו לענינים אישיים, התעלם ממנו, אמר רק שהוא שומר בלילות, ומיד המשיך בשלו. כשנפרד מאביו, בעמדו על הסף והילקוט כבר על גבו, אמר, והפעם בפנים קורנות, שהיה בהן גם מעין היתול: “יהיה לנו נצחון גדול! פנטסטי! אתה עוד תיוכח, היינץ, הרבה יותר גדול מבששת-הימים! נכה את האויב עד חרמה!”

ב–26 באוקטובר 1970, בחזרו מן המכוורת, מצא היינץ מכתב מבנו. רובי כתב שנשפט לשלושים וחמישה ימי מאסר, שזה היום החמישי שהוא בכלא, וביקש מאביו שיביא לו את “תורת המידות” של שפינוזה, העומד במדף השלישי משמאל בכוננית שבחדרו.

היינץ חש כאילו מהלומה כבדה ניחתה על ראשו. הכריעה אותו לחלוטין. חש אסון נורא מתחולל על בנו, ועליו להצילו. השעה היתה מאוחרת ויכול היה לנסוע רק למחרת. הוא התישב בכורסה ולא קם ממנה. כל הלילה חרש מחשבות. בטוח היה שנפל איזה משגה נורא. שלושים וחמישה ימים הוא עונש על עבירה חמורה מאוד, ורובי אינו מסוגל, בשום פנים אינו מסוגל, לעבור עבירה חמורה כלפי הצבא. אם קרה משהו, היה זה בשגגה, ועל שגגה אי-אפשר שישא בעונש כזה. כשראה בדמיונו את רובי בכלא, בחברת בריונים, עריקים, מכורים-לסמים – עצם את עיניו בחזקה כדי שלא לראות. ירצחו שם את נפשו, אמר לעצמו, וידע שעליו לעשות הכל כדי להוציאו משם מיד.

עם האר הבוקר קם ומיהר אל התחנה המרכזית. משם נסע צפונה, אל המקום שצויין במכתב.

מראה הכלא מרחוק, בצעדו על הכביש לקראתו, העביר בו צמרמורות: הוא הזכיר לו תמונות של מחנה-ריכוז: חומת-העץ, גדר-התיל שמעליה, מגדלי-השמירה, גגות הצריפים הארוכים. איזו תקוה נואלת היבהבה בו, שכשיגיע אל השער, יוברר לו שכל זה לא היה אלא סיוט, כתוצאה מלילה ארוך ללא שינה.

לא היה זה יום ביקור, אך הקצין שבמשרד-הכלא נעתר לבסוף להפצרותיו, אמר לו שימתין בחדר הסמוך – שלא היו בו אלא שני ספסלים וארון-מתכת משרדי, על רצפת-הביטון – והלך להביא את השפוט הירש ראובן.

כשנכנס רובי לחדר לא יכול היה היינץ להבליג, ובפעם הראשונה מאז כשלוש שנים פרשׂ את זרועותיו, חיבקוֹ ונשק לו. הדמעות חנקו את גרונו והוא התאמץ לבלען.

כשהתישבו על הספסל הבחין היינץ בנפיחות מעל לגבתו הימנית. נדמה היה לו שכל פניו התנפחו. “מה קרה, רובי?” שאל.

“הבאת את הספר?” שאל רובי.

היינץ הוציא את הספר מתיקו ומסרו לו. “מה קרה? על מה הענישו אותך?”

רובי השתמט. דיפדף ב“תורת המידות” ומילמל “לא חשוב,” לא נורא,“ ”יהיה בסדר," ורק לאחר שדחק בו היינץ במפגיע, כמעט בצעקה, אמר כמה דברים מקוטעים, שמתוכם נצטרפה התמונה הבאה:

במסדר שהיה בבסיס פקד עליו מפקד-המחלקה, סרן בשם שמעוני, לצאת מן השורה, לרוץ אל עמדה מרוחקת כמאה מטר מן המקום ולהביא מרגמה שהיתה מוצבת בה לצורך אימונים. הוא לא פנה אליו בשמו, אלא בכינוי שדבק בו מאז תקופת הטירונות, ושחבריו-למחלקה היו מכנים בו אותו למורת רוחו – “קלצקין”. כיון שכך, הוא לא ציית. המפקד חזר על הפקודה עוד פעמים, שוב בפנייה “קלצקין”, והוא לא ציית. אחר-כך הביאוֹ הסרן למשפט לפני מפקד הגדוד, והלה – כיון שהיתה זו עבירה שניה, בתוך זמן קצר – פסק לו שלושים וחמישה ימי מאסר על הפרת-פקודה.

“ואתה לא אמרת כלום?” אמר היינץ.

“לא התחשבו,” ענה רובי בקצרה בלי להסתכל בו.

“במה לא התחשבו? לא אמרת להם שהסרן הזה הוא שהפר את החוק, מפני שאסור לו לפנות אליך לא בשמך, ושאתה לא חייב בכלל לציית למי שלא פונה אליך בשמך?”

“לא שמעו.”

“מה לא שמעו?”

“לא נתנו לדבר.”

“מי?”

“הסרן. שמעוני.”

“מי זה? איזה מין בן-אדם?”

עכשיו נשא רובי מבטו אליו ובנצנוץ של שנאה, שכמוהו לא ראה היינץ מעולם בעיניו, אמר: “הוא פאשיסט.” ואחר-כך הוסיף: “צריך לנפץ לו את הגולגולת אל הסלע!”

היינץ נבהל. מעולם לא זכר אצלו מזימות-נקם, או תאוה אכזרית כלפי מישהו.

“מה הוא עשה?” שאל.

רובי דיבר כאילו נפרץ בו איזה סכר. ממערבולת הדברים המבוללים אפשר היה להבין כי הסרן היה מתעלל בו, נטפל אליו, מבזה אותו בעיני המחלקה, מעניש אותו על כל התרשלות קלה, שולח אותו לעשות לו שירותים אישיים – להביא לו סיגריות מן השק“ם, או קפה מן המטבח, או עתונים וכד’ – וכשהיה מסרב, היה אחר-כך מטיל עליו תורנויות נוספות, בשמירה, או בניקוי בתי-השימוש, או במטבח. ”אני אחסל אותו," אמר רובי.

היינץ החריש. חש איך החימה קודחת בו, מציפה אותו עד להשחית. הקצין נכנס והודיע שהביקור תם. היינץ אמר, לפני שיצא: “אתה לא תישאר פה, אני אדאג לזה.”

בהגיעו הביתה ישב וכתב מכתב אל מפקד-הגדוד – עם העתקים לרמטכ“ל ולשר-הבטחון – ובו גולל את פרטי המקרה ודרש עריכת משפט חוזר, ”היות וזהו מקרה ברור של עיוות-דין, שנגרם בגלל התעללות של סרן סאדיסטי שהחליט לחסל את בני, ושלפי הצדק הוא צריך לשבת היום בבית-סוהר על הפרת תקנות הצבא ועל עוול שכמוהו לא נשמע לבן-אדם חף מפשע".

ששה ימים לאחר זאת – כלומר, ביום ה–11 למאסר, ועוד לפני שקיבל תשובה על מכתבו – לפנות-ערב, הופיע רובי בבית.

היינץ נדהם: הוא היה לבוש בבגדיו האזרחיים, שלבש לפני התגייסותו, ולפי מראה עיניו הכבויות והארשת האטומה שבפניו ראה שאירע בו משהו קשה עוד יותר מן המאסר עצמו.

“מה קרה, רובי?” שאל.

“תעזוב, היינץ, אני עייף, זה הכל,” אמר רובי ופנה מיד אל חדרו. הטיל עצמו על המיטה, בבגדיו ובנעליו, והסב פניו אל הקיר.

“תגיד רק מלה, רובי!” התחנן היינץ.

בלי להחזיר את פניו שלה רובי מכיסו פיסת-נייר מקומטת, הושיטה לאביו וכיסה את ראשו בזרועותיו.

בארבע השורות היה כתוב, שבהתאם להמלצות ועדה רפואית, שקבעה לטוראי הירש ראובן, מס’ אישי 605822, פרופיל-בריאות 21, נמצא שהנ“ל בלתי-כשיר לשירות צבאי, והוא פטור משירות חובה ו/או מילואים, בהתאם לחוק שירות בטחון תשי”ט 1959.

ברגעים אלה, כשעמד חיור ורועד והנייר בידו, כשמבטו עובר מן הנייר אל רובי, מרובי אל הנייר, ולבו מתכווץ בו מכאב – החליט היינץ לצאת למלחמה: נגד אותו סאדיסט שהתעלל בבנו ושאמר לשבור את רוחו ולרמוס את כבודו; נגד הצבא כולו, אם יעמוד מאחורי אותו נבל; נגד המדינה כולה, אם יהיה צורך בכך.

רובי ישן עשרים ושמונה שעות ללא הפסקה.

בימים הבאים היה אדיש לכל. ישן וקורא, ישן וקורא, ואינו יוצא מפתח הבית.

שבועים לאחר-כך הסכימו אריך וברטה הילדסהיימר, בעלי משק במושב בעמק-חפר, חשוכי-בנים, שהיינץ הכירם מ“ארגון מגדלי דבורים”, לקבל את רובי לעבודה, למשך שנה, תמורת לינה, אוכל ושכר מועט במזומנים. אחת לשבועים היה היינץ רוכב על אופניו למושב לבקר את בנו, אחת לשבועים היה רובי בא הביתה לבקר את אביו.

עכשיו, ב–5 במאי 1971, יותר מששה חדשים לאחר פיטוריו של רובי מן הצבא, ישב היינץ אל השולחן, בגופיה ובתחתונים בלבד, וקרא שוב את כל המכתבים הרבים, בינו ובין הצבא, בינו ובין המדינה – ארבעים ושבעה מספרם – שכל הרוגז, העלבון והצער שבפרשת בנו היו אצורים בהם. אנחה כבדה נתמלטה מחזו.

ג. המכתבים

הכוננית בחדר-המגורים של היינץ תפסה קיר שלם, לרוחב ולגובה, והיתה מחולקת למדורים: על המדפים העליונים היו אלבומים גדולים של אמני-המופת, רובם בהוצאת “פיידון”. לצדם – שני אטלסי-ענק ישנים, משנת 1900, ביוגרפיות של המוסיקאים הגדולים, ו“יודישעס לכסיקון”. מתחתם – חמישה-עשר כרכים עבים של “ההיסטוריה של העולם” באנגלית, מאויירים בהדפסי-נחושת, בהוצאת “טיימס” הלונדוני משנת 1908. ארבעה מדפים, עד מחצית רוחב-הקיר, היו גדושים בספרי-המופת הגרמניים, בכריכות עור עתיק, מעודפי ספריָתו של אביו, שהעבירה ארצה דרך אנגליה, בעלותו, שנה לאחר עליית היינץ. בין אלה היו סדרות מהודרות של כתבי גיתה (שלושים ושמונה כרכים בהוצאת קאטאשר, שטוטגארט וטיבינגן, 1854), שילר, היינה, לסינג, הלדרלין, פרויד, מאן; ספרי פילוסופיה של קאנט, ניצשה, היידגר, שפנגלר. אך גאוָתו של היינץ היתה על כמה ספרים נדירים, כמו “מכתבים מפאריס” של ברנה, בהוצאה משנת 1835; על “דויטשה מיתולוגי” של יעקב גרים, במהדורתו הראשונה, גם היא מ–1835; ועל שני הכרכים של “האדם ללא תכונות” של רוברט מוזיל, שאי-אפשר היה להשיגם בארץ. מול ספרים אלה עשוי היה לפעמים לעמוד ולהסתכל רגעים ארוכים, כשידיו מאחורי גבו, ואחר-כך להתהלך בחדר בהנאה, שכינה אותה “הנאה של רכושנות תרבותית”. נמוך יותר היו כמה מדפים ססגוניים של ספרי-כיס – רובם אנגלית ומיעוטם גרמנית – מקניותיו בחמש-עשרה השנים האחרונות. הוא היה קונה ספרים בחפזון ומכלה אותם בלהיטות בלילה אחד או שנים; אך ספרים שקנה שמר עליהם, כי האמין ב“חוש הריח” שלו לערכים בני-קיימא. כשקרא את “שנות כלב” של גינתר גראס (בגרמנית), בשלושה לילות רצופים, היה נרגש אחר-כך שבוע תמים ולא יכול לגעת בשום ספר אחר. באותם ערבים היה יוצא החוצה ומתהלך על המדרכה, אנה ואנה, מקצה הרחוב לקצהו, בחוסר-מנוחה, כאילו חיפש מישהו להחליף עמו רשמים; אך בה-בשעה ידע, שגם אם יפגוש אדם כזה, ינצור את לשונו ולא יאמר דבר, כי מה שחש הוא בספר – את עומק הרבדים הלשוניים, את העושר העצום של האסוציאציות (“הנקניקים המתפקעים”, למשל, היה מחייך, בהנאה ובערמה, בהיזכרו במשפטים ובתמונות, “מכנסי-העור המבהיקים”, “האפר הלח של הסיגארים”, “סירי-הלילה המפורחים”, או קטעי הפארודיה על סגנונו של היידגר, שהוא התפקע מצחוק כשקרא אותם…) – לא יבין זר.

מדור הספרים העבריים – באגף הימני, הצר, של הכוננית – היה עני וחסר-שיטה. הערבוביה שבו ציינה רק תחנות שונות בחייו בארץ: “קיצור כתבי א. ד. גורדון”, “אנחנו ושכנינו”, “שירי רחל”, שלושה כרכי תנ“ך עם פירוש ש. ל. גורדון, ”מסילה“ ו”שירי ח. נ. ביאליק“ – מתקופת השנתים בבן-שמן; ארבע חוברות של ”מבפנים“, כרך ב’ של ”הידעת את הארץ“, ”מכתבים מן המדבר“, ”המניפסט הקומוניסטי“, ”משנתו של היגל“, שתי הגדות-של-פסח קיבוציות וכמה חוברות לזכר חברים שנפלו – מתקופת חמש השנים בגבעת-ברנר; ומ”תור האביב של הלגה“ כפי שקרא לשנים הראשונות של היותם בעיר – כל כתבי עגנון, ”פני אדם“ של בובר, ”האור הגנוז“, ”מגילות מדבר יהודה“, ”הטור השביעי“, שלושה-ארבעה רומנים ישראליים שיצא להם שם בשעתו, ועוד כמה ספרים, שבהם שילם, כביכול, מס, מתוך זלזול מסויים, ל”המוניות המתקשטת בנוצות הזמן“. מתחת לאלה היו ”ספרים שימושיים": מלונים אחדים, ספרים מקצועיים בעניני גידול דבורים, ויותר מחמישים מחברות תוים.

מופרש לעצמו, ליד הקיר, כאילו במקום של כבוד, עמד ספרו של קורט לוי, “הדרך החמישית”, על אחריותו המוסרית של היחיד, ובו ההקדשה: “לידידי היינץ, שנכנס לפרדס יחד עמי, ויצא ממנו בדרך אחרת – קורט”.

על המדף התחתון, מעל לתא התקליטים, עמדו בשורה ישרה אוגדני המכתבים שעל גביהם רשום היה: “משפחה”, “מכוורת”, “עיריה”, “מוסדות שונים”, “הוצאות והכנסות”, “שכנים” וכד’, ולבסוף – “המדינה”.

היינץ ניהל התכתבות מסועפת, במשך שנים, עם גורמים שונים, התכתבות שרובה היתה חד-סיטרית, כפי שאפשר היה ללמוד מדפדוף באוגדנים: הוא תייק בנוקדנות הן את המכתבים שקיבל והן את העתקי אלה ששיגר (שתי מכונות-כתיבה היו ברשותו: לועזית ועברית), והיחס בין אלה לאלה היה אחד לעשרה בערך. אילו נרשמה עקומה של שינויי מידות-החום, או רמות-המתח, המתחוללים בין כריכות האוגדנים, בכל ענין מן הענינים הציבוריים שעליהם נסבו המכתבים, היתה מראה, ברוב המקרים, התחלה אפקית, עליה מתונה, ולפתע – קפיצה חדה ועצבנית לגובה. המכתבים הראשונים היו מנומסים ומאופקים – על הרוב ארוכים – והאחרונים נרגזים, קצרי-רוח, לעתים בני משפט אחד או שנים, משולחי-רסן.

כך, באחד הדפים הראשונים, משנת 1963, באוגדן “עיריה”, אפשר היה למצוא מכתב מופנה אל מנהל מחלקת-התברואה ובו הסבר מדוקדק, כתוב באורך-רוח של פדאגוג, בדבר הצורך – מבחינה היגיֶנית ותרבותית כאחת – בהטלת קנסות כבדים על תושבים המזהמים את המדרכות על-ידי זריקת ניירות, שיירים ובדלי-סיגריות; הטלת אשפה, פסולת-בנין, וגזומת-עצים; השארת פחי-אשפה פתוחים מלאים על גדותיהם, למשך הלילה; ואילו המכתב האחרון בענין זה, מיום 15 במרס 1971, היה כתוב בלשון זו:

אדון ראש-העיר הנכבד מאוד!

כל מה שאני רוצה לדעת הוא רק זה: יש חוק נגד צואה בעיר הזאת או אין חוק? בבקשה, כן?

אני נשאר בכל הכבוד המגיע –

היינץ הירש

או, באוגדן “משטרה”, בסופה של התכתבות ממושכת – שלא נשאה כל פרי – בענין איסור משחקי-ילדים רעשניים ברחוב – בעיקר בכדורגל – בשעות 2 – 4 אחר-הצהרים בשבתות, מכתב (אל סגן-ניצב משטרת הצפון, תל-אביב) בנוסח זה:

א. נ.

היות וכל התשובות שקיבלתי עד היום היו במטרה אחת, לא לפתור את הבעיה, רק להיפטר ממני, אני מודיע לכב’ שמהיום אני רואה את עצמי חפשי לקחת את החוק בידים ואני משאיר לאדוני את כל המסקנות הנובעות!

בתודה על תשומת-הלב היוצאת-מן-הכלל!

היינץ הירש

האוגדן “שכנים” (הגדרה במובן הרחב, שהקיפה כתריסר בתים משני צדי הרחוב), כלל, לעומת זאת, מגוָן עשיר של נושאים, החל בתלונה על חסימת מבוא הבית על-ידי החניית מכונית על המדרכה ועד התראה חמורה בעקבות מסיבה רעשנית ופרועה (שכונתה כאן “אורגיה”) בליל-שבת מסויים. מכתבים אלה – שרובם לא זכו לשום תשובה – היו כתובים בסגנונות שונים: יבש, נימוסי, תוקפני, זהיר-ומתנצל, אירוני, סרקאסטי. עד היום שבו פותח סיפור זה על היינץ הירש, ה–5 במאי 1971, הגיע מספרם של מכתבים אלה לששים ושלושה.

האוגדן “מדינה” – זה שהיינץ כינה אותו בינו-לבין-עצמו “הירש Versus המדינה” – החזיק, כאמור, ארבעים ושבעה מכתבים. הראשון בהם היה אותו מכתב שהוזכר לעיל, מיום 27 באוקטובר 1970, אל מפקד-הגדוד (עם העתקים לרמטכ"ל ולמשרד-הבטחון). השני היה מכתב הפיטורים משירות צבאי, שהביא עמו רובי.

ב–18 בנובמבר – יומים לאחר צאתו של רובי אל משק הילדסהיימר במושב – נתקבלה התשובה למכתבו הראשון של היינץ. היא היתה חתומה בידי קצינת-הקישור ביחידה שאליה השתייך רובי, רס"ל כהן מרים, והיו בה שלושה סעיפים:

1. מאשרת קבלת מכתבך מיום 27.10.70 בענין ט. הירש ראובן, מס’ אישי 605822.

2. היות והנ“ל שוחרר משירות בצה”ל, אין מקום לעריכת משפט חוזר, או כל משפט שהוא, במסגרת צה"ל.

3. לידיעתך.

היינץ ידע מנסיונו בענינים אחרים, שהתעסקות עם הדרגים הנמוכים היא נפילה למלכודת של טמטום. את מכתבו הבא הפנה, איפוא, ישר לרמטכ“ל (עם העתקים למשרד-הבטחון ולמפקד-הגדוד של רובי). הוא תיאר שוב את התקרית שאירעה בין בנו ובין סרן שמעוני בבסיס היחידה, את המשפט ואת הענישה; סיפר על כתב-הפיטורים משירות צבאי שקיבל בנו ”ללא שום יסוד חוקי, בלי התיעצות אתי, שאני, בתור אביו, יודע בדיוק מה מצבו הפיסי והפסיכי, ורק כדי להשתמט מן הצדק“; והעתיק כלשונה את התשובה שקיבל מקצינת-הקישור, תשובה ”פרדוכסלית,“ כפי שכינה אותה, כי ”אי-אפשר להחזיק את החבל משני הקצוות, מצד אחד לגרש בן-אדם מן הצבא בגלל אשמה מחוסרת-יסוד ומצד שני לא לתת את האפשרות לאותו בן-אדם להוכיח שהאשמה הזאת שגרמה לגירושו היא מחוסרת-יסוד“. הוא דרש, איפוא, לבטל מיד את הודעת הפיטורים משירות צבאי, ובה-בשעה לאשר עריכת משפט-חוזר, לפני דרג גבוה יותר, ”ועל בסיס חוקי, זאת אומרת עם אפשרות של הגנה, שהיא הזכות של כל אזרח במדינה דמוקרטית, בצבא או לא בצבא“. בסופו של המכתב הוסיף כמה שורות על עברו הוא בשירות הצבאי: היותו חבר ב”הגנה“ לפני קום המדינה; חייל קרבי בחטיבת ”גולני“ במלחמת-השחרור; והשתתפותו – אם כי כאפסנאי (”מה שהיה לא פחות מסוכן") – במלחמות 56’ ו–67’.

להפתעתו הגיעה התשובה על מכתבו זה – חתומה בידי סרן יהושע מנחם, ק. ניהול, מטכ“ל/אכ”א – לאחר חמישה ימים בלבד. נאמר בה:

1. מאשר קבלת מכתבך מיום 18.11.70.

2 תוכן מכתבך הועבר לבירורה של הרשות הצבאית המוסמכת.

3. לידיעתך.

ציפייתו לתשובת “הרשות המוסמכת” היתה ממושכת ומורטת-עצבים. מנוחתו נגזלה במידה כזאת, שבשעות העבודה במכוורת חש בעליל איך רוּגזו מדביק את הדבורים. כשהיה שולף חלות מן הכוורות, או מעבירן מכוורת לכוורת, היו החפזון, או הרעדה, או הטעויות התכופות, גורמים מהומה תזזנית בדבוריות. קרו עוד דברים מצערים: הוא שכח להטות לצד הפתח כמה כוורות, וחדרו לתוכן מי-גשמים, ובאחרות לא הוסיף יערות-דבש חתומות, ועל-ידי כך מנע מהן מלאי של מזון, שהוא מועט בעונה עניית-פריחה זו. גגה של אחת מהן הועף בסערה, משום שלא הניח לבֵנה עליה.

בבית היה מתהלך אנה ואנה, מחדר לחדר, יורד כמה פעמים בכל יום אל תיבת-הדואר, ובשעות הערב היה מודד את המדרכה מקצה אל קצה. כיון שלא ידע מי היא “הרשות המוסמכת”, היה דמיונו משולח אל מבוך רב-מדורים של רשויות לאין-סוף, ומוצא עצמו, בסופו של דבר, בחלל ריק.

רק לאחר עשרים ושנים יום התקבלה התשובה מן “הרשות המוסמכת”, ורשות זו היתה הפרקליטות הצבאית. במכתב נאמר כי הבדיקה בענין טוראי הירש ראובן העלתה שהנ“ל שוחרר סופית משירות בצה”ל ביום 26.10.70 ולפי חוק השיפוט הצבאי אין זה בסמכות הפרקליטות לטפל בהליכים משפטיים של מי שאינו משרת בשירות חובה או קבע בצה"ל.

תשובה זו – שלא היתה אלא החזרת הגלגל אל נקודת ההתחלה, ושנראתה להיינץ כשיטוי בו – העלתה את חמתו כל-כך, שבו-במקום ישב וכתב – בכתב-יד ובאותיות גדולות – ארבע שורות בלבד:

אדון נכבד,

אני שואל רק שאלה אחת ואודה מאוד אם יואיל לענות לי עליה: יש זכות לחייל לא להשיב כשלא קוראים לו בשמו, אלא בכינוי מעליב ופוגע, או שאין לו זכות כזאת?!

וירד מיד לרחוב להטיל את המכתב בתיבת-הדואר.

לאחר כמה ימים, כשנתקררה קצת דעתו, והבין שתשובה על מכתבו זה לא יקבל לעולם, החליט לעשות תפנית ולכוון מעתה את מהלכיו כלפי הרשות האזרחית. הוא כתב מכתב ארוך אל היועץ המשפטי לממשלה, משרד-המשפטים (עם העתקים ללשכת הרמטכ“ל ולמשרד-הבטחון) ובו גולל את הפרשה כולה, מראשיתה ועד התשובה שקיבל מן הפרקליטות הצבאית. הוא דרש מן ”הסמכות המשפטית העליונה“ ”להעמיד לדין את כל האחראים לבזיון הצדק במדינה ולתקן את העוול שנגרם לאדם שכל פשעו היה שהגן על כבודו האנושי".

בתשובה, מיום 3 בינואר 1971, שנתקבלה מלשכת היועץ המשפטי לממשלה (חתומה בידי מזכירה בשם ברכה, ללא שם-משפחה), נאמר:

הנושא אשר עליו אתה כותב נמצא בתחום סמכותו וטיפולו של צה“ל, ולא של המערכת המשפטית האזרחית, היות ומשפטו של בנך, ט. הירש ראובן, מס’ אישי 605822, נערך מלכתחילה במסגרת צה”ל.

העברנו העתק מכתבך לפרקליט הצבאי הראשי של צה"ל ואנו מניחים שיתקשר אתך בקרוב.

היינץ פרץ בצחוק. עתה פעל בו כבר יצר קרבי שיש בו גם מיסוד ההתגרות וגם מן הסקרנת האורבת למהלכיו הבאים של האויב. הוא ציפה לראות מה יענה עכשיו הפרקליט הצבאי, לאחר שהכדור הוחזר אליו: האם ישלח לו העתק ממכתבו הראשון? האם ימצא נימוקים חדשים לדחיית דרישתו? או יַפנה אותו לאיזו רשות אחרת?

המכתב הבא, מיום 2 בפברואר 1971, לא היה מאת הפרקליט הצבאי, כפי שציפה היינץ, אלא, למרבה ההפתעה, מאת קצינת-בריאות-נפש ביחידתו של רובי, סרן אסנת; והוא לא היה כתוב ככל יתר המכתבים, בנוסח רשמי יבש, אלא בטון אישי במקצת:

מר הירש הנכבד,

הפרקליט הראשי לצה"ל העביר אלינו את העתק מכתבך אליו וכן את העתקי ההתכתבות בינו לבין היועץ המשפטי לממשלה בפרשת בנך ראובן.

למען האמת, לא ברור לי מה מטרת מאבקך על חידוש משפטו של בנך, לאחר ששוחרר סופית משירות בצה“ל, ולאיזה תוצאות אתה מצפה ממאבק זה. ראובן, בתקופה הקצרה של שירותו ביחידה, גילה סימנים של חוסר איזון נפשי, שאתה, כאביו, בודאי היית מוּדע להם, מאחר ולפי הערכתי מקורם עוד מגיל הילדות. מצבו זה גרם לכך שיסתכסך לעתים קרובות עם חבריו ומפקדיו ושיפגר במילוי התפקידים המוטלים עליו, למרות מאמציו הכנים ורצונו הטוב. (אוכל להזכיר כאן לדוגמה, את איחוריו התכופים למסדרי-הבוקר, שבגללם קיבל ריתוקים וענשים אחרים, את הופעתו החיצונית המרושלת ואת התפרצויות הכעס שלו, ללא סיבה מוצדקת). כל אלה הביאו אותנו למסקנה שראובן לא יוכל להסתגל לחיי הצבא, ביחוד שבשלבים מתקדמים יותר של האימון ושל השירות הפעיל הדרישות מן החייל הן קשות יותר. אי-לכך המלצנו על שחרורו, והמלצתנו זו נתקבלה על-ידי אכ”א, למרות שכפי שידוע לך, כל אדם יקר לצה"ל.

אם ברצונך לברר פרטים נוספים בנדון, או להתיעץ אתי על המשך דרכו של ראובן, אני עומדת לרשותך וברצון איפגש אתך לשיחה לאחר שנתאם את המועד.

היינץ קרא את המכתב בפעם הראשונה ברגשות מעורבים. מצד אחד, מתוך הכרת טובה על נוסח-הפנייה האישי – לאחר מכתבים כה רבים שמתוכם לא נראו פני אדם כלל – ומצד שני, ירד עליו בבת-אחת דכאון כבד, שהוא חש אותו פיסית, כעקת-לב. בקריאה שניה – הציף אותו עלבון: הדברים, שנכתבו לכאורה בכנות רבה, לא היו אמת. אין זה נכון, בשום פנים אין זה נכון, שרובי לא יכול היה להסתגל לחיי הצבא. הוא נזכר בסיפוריו של רובי, כשהיה מגיע הביתה לחופשות, על אימונים, מסעות-לילה, השימוש בכלי-נשק שונים, שתמיד דיבר בהם בענין רב, לעתים בהתלהבות תמימה, ומתוך התפארות – אמנם ילדותית במקצת – בהישגיו. הוא נזכר שמעולם לא התאונן על קשיים, גם לא על חבריו ומפקדיו, שכפי שידוע עכשיו, כמה מהם התעללו בו; הוא נזכר איך פעם, כשהיה עליו להגיע לבסיסו בשבע בבוקר, קם בשלוש, בעוד חושך, ומיהר לכביש להשיג טרמפ, כי חשש פן יאחר, למרות שהמרחק הוא רק שעת-נסיעה אחת. לאמיתו של דבר, דיבוריו הפטריוטיים על הצבא אפילו הרתיעו לפעמים את היינץ, שבדרך-כלל סלד מכל דבר שדבקה בו רוח מיליטריסטית.

כשקרא את המכתב בפעם השלישית עלתה בו שוב חמתו: א. מדוע לא קראו לו להתיעץ עמו כשדנו על “מצבו הנפשי” של רובי, אם הוא, כאביו, “היה מודע” למצב זה “עוד מגיל הילדות”, בעיקר שההכרעה היא גורלית כל-כך? ו-ב. מדוע לא נאמר כלום במכתב על עיוות-הדין במשפט? מדוע אין בו אף מלה על כך שרובי ישב אחד-עשר יום בכלא על לא עוון בכפו?!

ובשאלו את השאלות האלו הגיע למסקנה שלשון-החלקות של המכתב, הטון המנומס ו“האישי”, אינם אלא פח שנטמן לרגליו להוליכו שולל ולהביאו לידי כך שיניח את נשקו.

הוא החליט לא להשיב דבר לאותה קצינה.

את מכתבו הבא הפנה למבקר המדינה.

התשובה לא אחרה לבוא (12 בפברואר 1971). היא היתה קצרה למדי, מנומסת נוקדנית:

לדאבוני, שני הענינים שאתה מעלה במכתבך מיום 7 בח. ז. אינם בתחום סמכותו וטיפולו של מבקר המדינה.

לפי מיטב הכרתי, הדרך הנכונה לטיפול בהם היא בסדר זה:

א. לנסות לערער על פיטורי בנך מצה"ל בפני הרשות הצבאית המוסמכת.

ב. רק לאחר, ובאם, יוחזר לשירות צבאי, לפנות לפרקליטות הצבאית ולדרוש עריכת משפט חוזר, באמצעותה, שזוהי, כמובן, זכותך.

תשובה זו גרמה להיינץ אכזבה מרה יותר משגרמו לו כל המכתבים הקודמים. במבקר המדינה הוא ראה מעין בעל-ברית נסתר שלו: הן משום שעסק באופן רשמי ברבים מן הענינים שלתיקונם נאבק הוא באופן בלתי-רשמי; והן משום שבטח בישרו וביחסו המחמיר כלפי כל עיוות דין וסטיה משורת החוק והסדר – בשל מוצאו. הוא ראה בתשובה מתחמקת זו כעין בגידה מצד בן-משפחה.

אף-על-פי-כן בלע את הגלולה המרה והלך אחר העצה הכלולה במכתב. כלומר, בשלב ראשון לדרוש ערעור על החלטת הפיטורים מן הצבא.

אין אפשרות להביא כאן את כל ההתכתבות המסועפת הזאת, שתחילתה בחיפושים אחר “הרשות המוסמכת” שבפניה יש להגיש את הערעור והמשכה בדחיות, סירובים, וטלטולים מרשות לרשות; ייאמר רק זאת, שעד ה–5 במאי 1971 הצטברו באוגדן “הירש Versus המדינה”, ארבעים ושבעה מכתבים בפרשה זו, שהאחרון בהם היה מכתבו של היינץ מיום 9 באפריל 1971, אל שר-הבטחון, ושהעתקים ממנו נשלחו אל: נשיא המדינה, יו“ר הכנסת, הרמטכ”ל, מבקר המדינה, היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות הצבאית.

עכשיו, ב–5 במאי, כשישב היינץ ליד השולחן – בתחתונים ובגופיה בלבד, מפאת החום – ועבר על כל המכתבים האלה כסדרם, בזה אחר זה – חש איך ערפל מתעבה והולך בראשו ומכהה את עיניו. הפעימות בצדעיו היו כה חזקות, שהיה עליו ללחוץ עליהן בבוהניו כדי להשתיקן.

הוא סגר את האוגדן ועצם את עיניו. רגעים ארוכים ישב כך, ומבעד לעפעפיו הופיעה לנגדו דמות בנו, כפי שראה אותה בפעם האחרונה במושב: בבגדי-חאקי רחבים ומעופרים, בכובע-חאקי ששוליו מכסים על אזניו, בידו קלשון ארוך, ששיניו נעוצות בעפר, ועל פניו חיוך של ויתור. היינץ עצם את עיניו בחזקה ומילמל לעצמו, בלי תת את דעתו על משמעות המלים: “זוהי התחלת הסוף, זוהי התחלת הסוף.”

אחר-כך קם מן הכסא, נטל את מדריך הטלפון, מצא בו את מספרו של גבריאל הוכשטאט-הרמתי – ידיד ותיק שלו מתקופת גבעת-ברנר, שלא נפגש עמו זה שנים, אדם בעל עמדה ממשלתית חשובה ובעל השפעה, כפי שסבר היינץ – הרים את שפופרת הטלפון והחל מחייג.

אך לאחר שלוש הספרות הראשונות הפסיק והניח את השפופרת על מקומה. הוא החליט להמתין עוד ארבעה ימים ולא להזדקק לעזרתו, עד הימלא חודש למשלוח מכתבו האחרון.

ד. המקהלה

ה–5 במאי היה יום ד‘, ויום ה’ היה היום הקבוע לחזרת המקהלה הקאמרית. במהלכה של חזרה זו, שבה השתתף היינץ, כמדי שבוע בשבוע זה שתים-עשרה שנה, אירע דבר שהעמיד את חברי-המקהלה – וביחוד את עדנה גלברט, שהיתה רגישה לכל תנודה במצבי-רוחו של היינץ – על כך שמשהו נשתבש במערכת עצביו.

היינץ קיבל חינוך מוסיקאלי מנעוריו, בהיידלברג. אמו, פאולינה הירש, היתה פסנתרנית נודעת וחברה בתזמורת הסימפונית העירונית, ולאחר שנפטרה, בהיות היינץ בן עשר, למד נגינה אצל מורים אחרים. אביו, פרופסור לאמנות האיסלאם, לא האמין בו כיורש כשרונותיה של אמו בנגינה בפסנתר, אך לעומת זאת הפיק הנאה מרובה מנגינתו באבוב, ולא חשך מאמצים כדי לקדמו בלימודיו. כשעלה היינץ ארצה, עם “עליית-הנוער”, ב–1938, חלה הפסקה של שנתים בפעילותו המוסיקאלית. בבן-שמן היו, אמנם, הן תזמורת קטנה והן מקהלה, והמחנכים עודדו את בני חברת-הנוער לקחת חלק באלה, אך היינץ צריך היה להשקיע כוחות-נפש כה רבים בקליטת השפה החדשה, בהתגברות על כאבי האבעבועות שביצבצו בראשי אצבעותיו ובהסתגלות לחברה ללא נימוסים – שזנח את הנגינה בכוונה ובמין דווקנות שתכליתה היתה להוכיח לעצמו שהוא מסוגל להתגבר על נטיה אישית שלו, שחשיבותה פחתה בעיניו לעומת מטרה נכבדה ממנה. האבוב היה טמון במזודה, יחד עם ספרים שלא פתחם, והוא לא נגע בו.

הדברים נשתנו בהגיעו לגבעת-ברנר. בקיבוץ זה, שרוב חבריו באותם הימים היו יוצאי גרמניה, התנהלה פעילות מוסיקאלית ענפה: קונצרטים-מעל-גבי-תקליטים התקיימו לפחות אחת לשבוע, במועדון התרבות, או לעתים במוצאי-שבתות, אף בחדר-האוכל; ב“חדר-המוסיקה” הציבורי היו פטפון, פסנתר, וספריה ובה מאות תקליטים; שלושה פסנתרים נוספים עמדו לרשות כל יודע-נגן; ב“חוג למוסיקה” התקיימו הרצאות שבועיות בלויַת הדגמות; מפעם לפעם הופיעו נגנים נודעים מן העיר בקונצרטים של יחידים או של צוותים.

היינץ נוכח עד-מהרה, שאל האבוב לא יוכל לחזור. אצבעותיו, שנתקשחו ונצפדו מן העבודה ברפת ובשדה בבן-שמן, ועכשיו מן העבודה בפרדס, לא היו מאומנות עוד בנענוע הקלידים. ומכיון שאהבת המוסיקה חזרה ונתעוררה בו ביתר שאת באוירה זו, שבה צלילים של יצירות קלאסיות שכה רבות מהן ידע בעל-פה, היו יוצאים מחדרי המגורים ומרחפים על-פני המדשאות, על-פני השבילים שבין הצריפים והבתים, ופושטים עד למטה מן הגבעה אל מבני-המשק – הצטרף למקהלה. מקהלה זו, שלא כמקהלות רוב הקיבוצים באותו זמן, לא התאמנה בשינון שירי-מולדת, שירי-רועים ושירי-עם, אלא שקדה, ובעמל רב ובמסירות, על הפקת הרמוניות ערֵבות של כוראלים, קנטאטות, לידֶר ופרקי אוראטוריות. באלה היתה מופיעה בציבור בקבלות-שבת, בימי-חג, בסדרי-הפסח, ומוסיפה נופך של תרבות-עולם למסיבות שמטעמיהן העיקריים היו עבריים וארץ-ישראליים. שני ערבים בשבוע היה היינץ בא לחזרות המקהלה ובין חזרה לחזרה היה משנן את השירים בשריקה או בזמרה בקול רם, מתנשא, מסתלסל – כשעבד לבדו בפרדס, או כשהסתבן לבדו במקלחת הציבורית. במקהלה זו גם התוַדע אל הלגה, שקולה היה אַלט ושהגיעה לקיבוץ לפניו, עם חברת-נוער אחרת.

ב–1946, כשהגיע, יחד עם הלגה, העירה (הוא עזב את הקיבוץ לא משום שנואש מאידיאלים, אלא להיפך – משום שהשתפנות והשויון נתערערו, לדעתו, בקיבוץ על-ידי רכושנות זעירה, ונוצלו בידי נושאי-תפקידים רבים לשם השתמטות מעבודת-כפים), שוב לא יכול היה להתמסר לנטיות לבו. השנים הראשונות היו קשות: חיפוש עבודה, חיפוש דירה, המלחמה, שהוא השתתף בה; אחר-כך, כשהשתחרר מן הצבא, קיבל משרה – כפקיד במשרד-האוצר – שלא הפיק ממנה לא משכורת מספיקה ולא נחת; ב–53’ נולד הבן, והלגה נאלצה להפסיק את עבודתה כמאפרת בתיאטרון (משרה שקיבלה לאחר שניסתה כוחה במשחק, ונכשלה), למשך תקופה של שמונה-עשר חודש, דווקא בעת שהיו שקועים בחובות; אחר-כך השקיע היינץ את כל מאמציו בהקמת המכוורת –

רק ב–1959, כשהיה רובי בן שש ונכנס לבית-הספר, כשהמכוורת כבר נשאה רוָחים, וכשבעזרת משכורתה של הלגה נפרעו גם כל החובות – יכול היה היינץ להתפנות לעיסוק החביב עליו. באותה שנה הצטרף למקהלה הקאמרית.

המקהלה היתה להיינץ לא רק מקור הנאה רוחנית, לא רק מפלט מן ההמוניות הזולה של הרחוב, שסלד ממנה, ומן הפרובינציאליות התרבותית, שהטביעה, לדעתו, את חותמה על המדינה כולה – אלא גם מעין בית שני, חמים יותר מביתו שלו, שהלגה נעדרה ממנו רוב הערבים בגלל עבודתה. הוא היה מקדים לבוא, לפני השעה היעודה לחזרה, כי אהב את התכונה שלפניה: היה מתהלך על הבמה ומשמיע חרוזי זמרה לעצמו, או עם זמרים אחרים; משוחח בערנות – בעברית ובגרמנית – בעניני מוסיקה, פוליטיקה, ספרים; ורק שם, בין חברי המקהלה, היה חוש-ההומור המוצנע שלו זוכה להתגלות, בפנים ערמומיות של הערות בדחניות ועוקצניות.

שם גם פגש את עדנה גלברט (מצו-סופראן), רוָקה מאירת-פנים, עגלגלת ורחבת-חזה, עם שתי גומות-חן בלחייה הלבנות. אם כי היתה בחמש-עשרה שנים צעירה ממנו, חשה, במעין חוש-אמהי שלא בא על סיפוקו, שזקוק הוא לחום-לבה של אשה, שאיננו מוצא בביתו. חום זה, שניחנה בו במידה גדושה, השתוקקה להעניק לו, והוא לא סירב לקבלו; והידידות (שופעת מצדה, עצורה במקצת מצדו), שתחילתה בהתאמנויות טן-דו לפני החזרות ואחריהן, נתחזקה משעה שעזבה הלגה את היינץ. מאז, היה מלווה את עדנה לביתה, ולעתים קרובות אף נשאר עמה לכמה שעות בדירתה.

היינץ היה מסור למקהלה בכל מאודו; ואם כי כל חבריה הצטיינו במסירות, היה קהל-המנויים הקבוע של הקונצרטים מבחין תמיד, בתוך התמונה הקבוצתית של ארבע השורות הניצבות מאחורי התזמורת, בפניו של אחד שהתבלטו מכל היתר בהבעת הדבקות השורה עליהן, כעין “דבקות דתית”, בקטעי-השירה השקטים; ובהתלהבותו הבלתי-רגילה בקטעי-השירה העזים, כאילו “כל עצמותיו תאמרנה”. רק בודדים בקהל זה ידעו שהוא אותו היינץ הירש, שבזמן הויכוח הציבורי על כשרותה של שירה כנסיתית באהלי שם, גינה בחריפות כזאת, במכתבים שהתפרסמו בשלושה עתונים, את “צרות-המוח הגלותית שרוצה להוריד את המוזה בת-השמים למדרגה של אשה מן השוק”.

אל החזרה ביום ה’, 6 במאי, הגיע היינץ – שלא כהרגלו – רק ברגע האחרון, כששרביטו של המנצח כבר היה תלוי לפניו. הוא לא אמר שלום לאיש, אלא פסע ישר אל מקומו הקבוע בשורה והתיצב בו. החזרה היתה על “התחיה” (Auferstehn), החלק החמישי של הסימפוניה השניה של מאהלר, והיא החלה בשירת המקהלה כולה, שירה רוגעת, רחבה, שחרדה זורמת במעמקיה. (מלים של קלופשטוק, בתרגום עברי של אדם הימלפרב):

לתחיה, הן לתחיה תקום, אפרי,

אחר עת רוגע!

חיי אלמוות לך יתן קורא שמך,

לשוב לפרוח עוד תיזרע! הלוך ילך הקוצר

יאסוף למעננו האלומות שמתו –

ומתוך הים הרוגש הזה התרומם, כמו ונוס מתוך קצף-גלים, קולה המנחם של המצו-סופראן, כלומר, קולה של עדנה גלברט:

האמינה, לבי, מאומה לא יאבד לך!

שלך, שלך הוא כל שאליו יִחלת.

כל שאותו אהבת, כל שעליו נאבקת,

האמינה, לא לריק נבראת,

לא לריק חיית גם סבלת –

וכאן שוב נתלכדו קולות המקהלה כולה סביב קול היחיד, ובמעין המיית-תפילה, שעלתה מעלה-מעלה, כנכספת להגיע אל הדום-הכסא, שרה:

כל שנוצר חייב לחלוף, כל החולף – לשוב לחיות!

אַל חיל ורעד! היכון לחיות!

הו, דוָי! אתה החודר-כל, מפניך אברח!

הו, מוות! אתה המכניע-כל, עכשיו אתה נכנע! – –

וכאן אירע הדבר –

אלא שכדאי לומר כמה מלים על הפרק הזה, “התחיה”, שבסימפוניה של מאהלר, כדי להבין לאילו מים צלולים וטהורים הוטלה האבן והרקיחה אותם.

זהו יום-הדין. “האדמה נרעשת, הקברות נפתחים, המתים קמים ויוצאים בסך, בתהלוכה שאין לה סוף”, כפי שכתב מאהלר עצמו. ואמנם, בביצוע השלם של היצירה, כלומר, של התזמורת והמקהלה יחד, נפתח הפרק בצלילי קרן רחוקה וחצוצרה הבוקעים מתוך הפרליוד הרועש של התזמורת, כשהם מבשרים כביכול את התקרבותה של שעה גדולה, הרת-עולם. נושא הכוראל מנוגן בפי חלילי העץ והטרומבון, משרה אוירה של מרחבים בהירים, שאור שבעת-הימים שפוך עליהם. לתוך השלוה המדומה הזאת פורצים שוב צלילי החצוצרות, והפעם כמו מתוך מעמקים של סבל אנושי. הם מתחזקים יותר ויותר כמבקשים גאולה, ואז נשמעת איזו התרחשות דרמתית מפותלת, בתנועה של יצורים רבים, ששוככת מעט-מעט לקול דממה דקה. מתוך הדממה אנו מדמים לשמוע קול זמיר ממרומים, כבת-קול הנושאת איזו בשורה לחיים עלי-אדמות. וכאן נכנסת המקהלה, כלהקת-מלאכים לבנים הפוסעת על ראשי-בהונות, חרישית ורכה, ועם זאת חדורה באימת יום-הדין: “לתחיה, הן לתחיה תקום, אפרי…”

והנה, באמצעה של התרחשות קוסמית-אפוקאליפטית זו, רוויה אוירה דתית, כשהגיעה המקהלה למלים “הו, מוות!” – כלומר, עוד לפני שהגיעה לסוף-פסוק כלשהו – קרא היינץ כלפי המנצח בהתפרצות של כעס: “מה זה דוָי, לעזאזל? שמֶרץ זה דוי? למה שרים את זה בתרגום המטומטם הזה ולא בגרמנית? קלופשטוק היה נאצי? אני רוצה לדעת – קלופשטוק היה נאצי?!”

ויצא מתוך השורה ובצעדים מהירים ונמרצים פנה לעבר הדלת.

המנצח הנדהם עמד פעור פה והשרביט קופא לפניו.

המקהלה כולה נדהמה: אם כי לא אחת אירע שהיינץ נכנס לויכוחים עם כמה מחבריה בסוגית שירה בלשון תרגום או שירה בלשון מקור, הרי מעולם לא אירע שיפסיק חזרה, שהיתה לו כעבודת-קודש, באמצע; מה גם בהתפרצות-כעס בלתי-מובנת כזאת.

ועד שהספיק המנצח להתאושש, יצאה עדנה גלברט מתוך השורה, ביקשה סליחה – ומיהרה גם היא לצאת.

במרוצה השיגה את היינץ על המדרכה, תפסה בזרועו ואמרה: “מה קרה לך, היינץ?”

“דוָי!” קרא היינץ כשהוא ממשיך ללכת, “דוי!”

“אבל למה באמצע החזרה?”

היינץ המשיך ללכת. נדמה היה לו שהוא מושכה אחריו, אך למעשה הנחתה היא אותו, והנחתה אותו לעבר ביתה.

כשעלו לדירתה אמרה: “עכשיו שב. נכין קפה, נירגע ונדבר בשקט.” ויצאה אל המטבח.

היינץ התישב בכורסה, אך לא נרגע. כל הדברים שאירעו בו לאחרונה סובבו עתה בראשו כנחיל של צרעות: משפט הרשע של רובי, ישיבתו בכלא על לא עוון, פיטוריו מן הצבא, עינויי ההתכתבות העקרה – זה כשבעה חדשים! – עם עשרות משרדים ולשכות, ההתעללות שבמניעת תשובה על מכתבו האחרון… כל אלה, וההכרח לשיר את חרוזיו הנשגבים של קלופשטוק בעברית קלוקלת, שהיא בזיון למוסיקה ובזיון לחוש היופי הנטוע בלב כל אדם בעל-תרבות – נראו לו עתה כחלק ממסכת אחת: רקבונו של משטר. כשרקמות-הגוף חולות, ידע, כל האברים נפגעים: החוק הוא לא חוק, הסדרים משתבשים, הפקידות נעשית מושחתת, הלשון מתעוותת, האנשים נעשים אטומי-לב לזולתם, לנימוסים, לצדק, ליופי.

“עכשיו נאמר כל מה שיש בלבנו,” העמידה עדנה את ספלי הקפה על השולחן.

היינץ לגם שתי לגימות, אחר-כך אמר, בסערת-רוח:

“קלופשטוק! מה הם יודעים על קלופשטוק? מה הם יודעים על ‘המשיח’ שלו, על האוֹדָה ‘חג האביב’… קראת את ‘יסורי וֶרתר הצעיר’…”

“אני יודעת, כמובן, אבל לא, לא קראתי.”

היינץ השתתק לרגע. הבוּרוּת הזאת העליבה אותו.

“כשגיתה מתאר את הפגישה הראשונה בין ורתר ואהובתו, לוֹטֶה,” אמר לאחר שבלע את עלבונו, “בנשף-ריקודים, בבית של אציל, בכפר… הם עומדים שניהם על-יד החלון… בחוץ גשם חזק, גשם של אביב… והיא כבר מאוהבת בו, כן?.. היא שמה את ידה על ידו, דמעות בעינים, והיא אומרת רק מלה אחת: קלופשטוק!..”

עדנה פרצה בצחוק.

“זה מצחיק, מה?” נתן בה מבט נוזף.

“סליחה,” מחתה את הצחוק מעל פניה.

“זהו, שלא יודעים מה זה היה, קלופשטוק!” קרא היינץ ברוגז. “לא יודעים מה היה השם הזה בשביל דור שלם בגרמניה!.. זה היה הטבע, האביב, השירה, התקוות, הרוח הגרמני האמיתי, ההומני והרליגיוזי… קלופשטוק, זה היה כמו סיסמה… אז לא לשיר אותו בגרמנית? הוא היה נאצי, כשכתב את המלים האלו, ב–1770 או 1780?.. הוא היה יודוֹפיל!.. באודה שלו על הקיסר יוזף השני… טמטום!”

“אבל באמצע החזרה?”

“מפני שאי-אפשר לבטא את המלים האלה!” צעק. "‘דוי’! מי יודע מה זה ‘דוי’? מי יכול לבטא את זה… בגרמנית זה

O Schmerz, du Alldurchdringer,

Dir bin ich entrungen!

ולמלים יש מוסיקה ואַליטראציה, ו-Schmerz, זה כאב, כאב גדול… כאב עמוק…"

היינץ השתתק לפתע, ידיו מושטות לפניו.

את עדנה הציף גל של חמלה. היא החליקה ממושבה, כרעה לרגליו, ובאחזה בידו, שנחה עכשיו על ברכו, לחשה: “מה כואב לנו, היינץ?”

“הכל שוקע,” מילמל, “הכל…”

עדנה עיצבה לה מכבר דעה ברורה על סיבת התרגזויותיו התכופות: הפצע העמוק בלבו לאחר הפרידה מאשתו, שהלכה אחר הגרמני. עכשיו, כשנשאה מבטה אליו וראתה את סבלו בעיניו המצומצמות, העכורות, שאלה את עצמה אם לומר לו זאת אם לא.

“מה שוקע לנו, היינץ?” התרפקה על כתפו.

היינץ לא סבל את ההתרפקות הזאת. הוא לא סבל כל גלישה חלקלקה שלה לתחום-היחיד שלו. מעולם לא דיבר אתה על רובי, לא-כל-שכן על הלגה. הפגישות ביניהם היו פגישות על-תנאי, כביכול: שלא תעבור את הגבול, שהוא סימנו בקו נחרץ ומובהק. כל נסיון מהוסס שלה לחדור אל מעבר לקו הזה היה הודף בשתיקה זועמת או בנזיפה קצרה. השיחות אתה היו מופשטות, כוללניות, על מוסיקה, פילוסופיה – נושאים שבהם היה הוא הרב והיא התלמידה – וכשהיו אלה מסתיימות בעילוסים, לעתים, היה שוקע בבשרה הרך כבתוך ים חם של שכחה.

הוא נדהם, ראה זאת כשערוריה, כשביקשה ממנו פעם שיתלווה אליה לביקור אצל הוריה – אנשים אמידים, מותיקי תל-אביב – ויהיה אורחם לשעה.

“זהו הסוף, סוף המעגל,” אמר היינץ.

“איזה מעגל, היינץ?”

“המחזור. חיים של בן-אדם הם מחזור, גם חיים של חברה.” הוא השתתק. אחר-כך הזדקף במושבו ואמר: “החברה שלנו… מה?.. הכל התחיל יפה מאוד, בהתלהבות… הטבע, העבודה, מושבות, קיבוצים, סוללים כבישים, רוכבים על סוסים, בלילה רוקדים לאור הירח, שרים… זה היה הנביטה. אחר-כך בא הגידול, הצמיחה… בונים, נלחמים, הכל צודק, הכל… אנשים מלאים רוח, כמו רוח דתי, מפני שהם יודעים שהכל צודק… מוכנים לכל דבר, למסור את הנפש, ולא חשוב הפרטיות, בכלל לא… אחר-כך… המדינה. המדינה זה כבר היה הפריחה המלאה, כן? כמו שכל העלים נפתחים, רחבים, כבר לא כל-כך רענן, אבל יש צבע… אבל לפריחה יש סוף. היא נובלת, כן?.. זה מוכרח להיות ככה, זה חוק. אז כשמרגישים שמתקרב הסוף – מאבדים את הראש… עושים דברים משוגעים… כובשים שטחים, שולטים על אחרים, יש אלימות… הכל כבר לא צודק, הכל… מתחילה הנבילה, מתחיל הסוף. בכל תרבות זה ככה. שפנגלר כתב על זה, איך החברות של התרבות, כמו אורגניזמים, צעירות בהתחלה, צומחות, אחר-כך מפסיקות לצמוח, מתרחבות החוצה, כובשות, מתפשטות, וזה כבר הסוף שלהן. הכל מתפורר. באה תרבות אחרת, חדשה, צעירה, עם הרבה כוח, וגומרת אותן, כן?.. עכשיו זה קורה אצלנו… התחלת הסוף.”

עדנה הניחה ראשה על ברכיו וכבשה אותו בזרועותיה. היא חשבה שוב על כך, שמקור כל הרהורי היאוש שלו הוא אחד: בגידתה של הלגה בו, עם הגרמני.

היא הטתה מעט את ראשה, הציצה בו באלכסון, מבעד לזרועותיה, ואמרה בשקט:

“אתה עוד רואה את הלגה? לפעמים?”

“אני מבקש, עדנה! אני מבקש מאוד!” ניער עצמו מעליה וקם.

אבל לאחר שהפצירה בו, נשאר. ומאוחר יותר, שקע בה כמו בתוך ים חם של שכחה.

ה. פרשת דיטריך פון ברנהארדט

יש לשער שחלק רב בהתערערות עצביו של היינץ היה אמנם לפרשת דיטריך פון ברנהארדט, שתחילתה כשנתים וחצי לפני המסופר כאן. הדבר היה כך:

יום אחד, כשחזר היינץ מן המכוורת, מצא את הלגה בחברת אדם זר בחליפה כחולה-בהירה. השנים היו ישובים בכורסות, ספלי קפה לפניהם, וככל הנראה היו שקועים בשיחה. כשנכנס היינץ, קם הזר ממקומו והלגה הציגה, בגרמנית: בעלי, היינץ; מר דיטריך פון ברנהארדט מגרמניה. היינץ היה מופתע ונרגש כשלחץ את ידו של הזר. היתה זו הפעם הראשונה, מאז עָזבוֹ את גרמניה, לפני כשלושים שנה, שנפגש פנים-אל-פנים עם גרמני. האיש היה גבוה, בעל גוף גדול ורחב-כתפים, מתקרח, והיה בפניו הגדולות משהו רך מאוד ומזמין קרבה. במשפט שני הסבירה הלגה שפון ברנהארדט הגיע ארצה עם צוות טלויזיה, לצילום סרט דוקומנטרי על ישראל, ובבואם לצלם כמה תמונות בתיאטרון, פגשה בו. היינץ התנצל, אמר שזה עתה בא מן העבודה וביקש את סליחת האורח, כי עליו להתרחץ ולהחליף את בגדיו.

בהיותו לבדו בחדר-האמבטיה התרוצצו רגשות סותרים בלבו. מצד אחד חש כאילו פגש בן-ארץ לאחר שנות-פרידה רבות; מצד שני, הרי לא יכול להתעלם מחשבון העבר ושאל את עצמו אם אמנם נכון הדבר לארח בביתו איש כזה, שלא ידוע מה היה עברו. הוא ניסה לאמוד את גילו לפי מראהו והחליט שאינו עולה על ארבעים וחמש. אם כך, היה כבן חמש-עשרה כשפרצה המלחמה, ואפילו גויס לצבא באמצעה או לקראת סופה, הרי אין להעלות על הדעת שאפשר להטיל עליו אחריות לפשעי המשטר. מעבר לכל זה היתה בו סקרנות גדולה להכיר את האיש, לשמוע את דבריו, להציץ מבעד למסך הכבד והשחור שירד על ילדותו ועל נעוריו.

כשחזר לחדר, בחליפה ובעניבה, היו הספלים שוב מלאים בקפה, והוא שם לב למספר הגדול של בדלי-סיגריות שגדשו את שתי המאפרות. היינץ שאל את האורח מאין הוא, וכשאמר לו כי משטוטגארט, אמר: הו, את שטוטגארט אני מכיר היטב! מיד נמצאה שפה משותפת לשנים, כי הלה גם הכיר היטב את עיר-הולדתו של היינץ, היידלברג, שהיא באותה מדינה – באדן-וירטמברג – ועל שפת אותו נהר – נֶקאר – וכשהזכיר היינץ שמות מקומות בשטוטגארט, כמו את השלוספלאץ, את ארמונות רוזנשטיין והוהנהיים ואת השטיפטסקירכה, הילל אותו פון ברנהארדט על זכרונו. הוא הוסיף ואמר שאילו בא היינץ עכשיו לשטוטגארט ודאי לא היה מכירה, כי העיר גדלה מאוד, נעשתה תעשיתית ברובה, והארכיטקטורה היא מודרנית. “כמו בכל העולם,” אמר בחיוך רפה שהביע אי-שביעות-רצון. “ואצלנו,” אמר כמין בדיחה, “תמצא גם את מגדל הטלויזיה הגבוה ביותר בגרמניה,” וצחק משום-מה, כשבטנו מתרעדת.

כשהזכיר היינץ שבא פעם לשטוטגארט עם אביו לבקר בספרית וירטמברג-לאנד, שהיה בה האוסף הגדול ביותר בעולם של ספרי-תנ“ך עתיקים, פרש פון ברנהארדט את ידיו ואמר, ללא קשר הגיוני מספיק עם מה שסיפר היינץ, ובפנים מפיקות עצבות: ”כן, יהודים הרי כבר אין בשטוטגארט…"

היינץ מיהר להטות את השיחה לכיוון אחר ושאל את האורח מה התרשמותו מן הארץ. פון ברנהארדט היה איש בעל תנועות כבדות ואטי. הוא לא השיב מיד. הוא ישב כפוף, מכונס, וכאילו התקשה. אחר-כך אמר, כשהוא נעזר בתנועות גָלמיות כלשהו של זרועותיו: “בשבילי… זה כמובן לא כמו כל ארץ אחרת… אני ממשפחה פרוטסטנטית אדוקה, אם כי בעצמי לא דתי… אם כך, כל זה היסטוריה, כתבי-הקודש… ומלבד זה, הטרגדיה של העבר הקרוב… אני מוכרח לומר – מין מערבולת רגשית…” היינץ חש עצמו לא-בנוח נוכח גילוי-הלב, ושאל מה הספיק לראות בארץ. פון ברנהארדט ענה שוב, לא במישרין: “זורם פה משהו… שאירופה לא יודעת כמוהו… חיוניות בלתי-רגילה… משהו אמורפי, כמו איזו תמיסה סמיכה של צבעים רבים שהעבירו בה זרם חשמלי… כל זה, אני מוכרח לומר, מעורר התפעלות.” היינץ נבוך מעט מן המחמאה, ומשום-מה מצא צורך להתנצל על מגרעות שונות, שהאורח לא הזכירן כלל, כגון היעדר דפוסי-חיים קבועים, עירוב התרבויות של מזרח ומערב, בליל הסגנונות. בדבריו, שנתארכו קצת יותר מן המידה – למורת-רוחה של הלגה, שניסתה לירטו בהערות-בינים קצרות – חזרה ונשנתה המלה “התגבשות”: ה“התגבשות” החסרה בחברה, באורח-החיים, בנימוסים, בשל היות הארץ ארץ הגירה כאוטית. פון ברנהארדט היה קשוב מאוד, אך אחר-כך היה זה דווקא הוא שלימד סניגוריה על ה“כאוטיות”, ואמר בחיוך: “ומי אומר שהתגבשות זה טוב?..”

כשקם פון ברנהארדט ללכת הציע היינץ ללוותו, אך האורח הודה לו ואמר כי הוא מתגורר במלון סמוך, כעשר דקות הליכה מן המקום. הוא נפרד ממארחיו והביע תקוה שעוד ייפגשו בתקופת שהותו בארץ.

הלגה העבירה את הספלים אל המטבח ואמרה: “מוצא חן בעיניך?” היינץ היה נרגש. הוא התהלך בחדר אנה ואנה, ידיו מאחורי גבו, ומילמל: “מעניין, מעניין… אחר כל השנים… שטוטגארט… כמה פעמים הייתי בשטוטגארט…” אחר-כך סיפרה הלגה שהיא מכירה אותו זה היום השלישי. הצוות בא אל מאחורי הקלעים, כשעסקה באיפור השחקנים, והיא היתה היחידה שידעה גרמנית על בוריה; אם כן הדריכה אותם, נלוותה אליהם, יצאה אתם אחר-כך אל בית-הקפה, וכך נתודעה אל דיטריך. דיטריך הוא העורך בצוות. דיטריך, אמרה.

כעבור חמישה ימים שוב מצא היינץ את פון ברנהארדט בביתו, ישוב באותה כורסה, ספל קפה לפניו, ושתי המאפרות היו שוב גדושות בבדלי-סיגריות. הוא שמח לראותו, כי האיש התחבב עליו, והיה לו הרבה מה לדבר אתו. הלגה הודיעה: צוות הטלויזיה נסע לאילת ודיטריך החליט להישאר בעיר. יפה, אמר היינץ, טוב מאוד.

דיטריך הספיק כבר לבקר בירושלים, בבית-לחם, בחברון, ביריחו, והיה עמוס רשמים “ביבליים”, אתניים, פוליטיים. השיחה קלחה עתה ביתר קלות (פון ברנהארדט ביקש מהיינץ שיפנה אליו בלשון נוכח ובשמו הפרטי, וקיבל את רשותו לפנות גם אליו כך), ובמהלכה דובר על ענינים שונים: על הדור החדש בגרמניה ועל קבוצת באדר-מיינהוף, על ספרי גינתר גראס והיינריך בל, על הצבא הישראלי, על “השטחים” ובעיית השלום, על תומאס מאן. בסופה, אמר דיטריך שישכור מכונית לשבּת הקרובה ושאל אם ירצו שניהם להתלוות אליו לטיול בגליל. כמובן, הם ניאותו לכך ברצון.

בטיול אירעה תקרית בלתי-נעימה. היינץ, שישב מאחור, היה פעיל מאוד: הִנחה את דיטריך בניהוג, הסביר כל מה שראו עיניהם משני צדי הכביש, ליוה את הסבריו בהארות היסטוריות ואקטואליות, והשתדל לגדוש מספר אתרים גדול ככל האפשר לטיול-בן-יום זה. היינץ היה מעריץ גדול של א. ד. גורדון, עוד מימי בן-שמן שלו, ובהגיעם לדגניה הנחה את אורחו אל בית גורדון. הוא פסח על חדרי-הטבע ועלה אל חדר-הזכרון, שבו מוצגים כתבי המורה, מכתביו, כלי-עבודתו וחפציו. בהתהלכם בחדר, ממוצג למוצג, דיבר היינץ בהתלהבות על תורתו של גורדון, ודיטריך גילה התעניינות ושאל מדי פעם שאלות קצרות, בשקט. אשה אחת, חברת-קיבוץ ותיקה לפי מראיה, ששהתה גם היא בחדר, שלחה מבטים כלפיהם, עם כל צעד שעשתה. בהתקרבם אליה, אמרה, כשהיא פונה אל היינץ: “מוכרחים לשמוע גרמנית בבית הזה?” היינץ נדהם רגע, אחר-כך אמר: “את לא מוכרחה לשמוע, חברה, אבל אנחנו מוכרחים לדבר.” הלגה, שחשבה כי היינץ ענה בטון חריף מדי, אמרה בשקט: “האורח שלנו הוא מגרמניה… גרמני, זאת אומרת.” “אם כך הוא בכלל לא צריך להיות פה,” אמרה האשה בהעיפה מבט עויין אל דיטריך. היינץ חשב שזוהי חוצפה שאין דוגמתה, ואמר, בשלחו אצבע כלפי תמונתו של גורדון: “אם האיש הזה היה חי, היה אוסר עליך להיכנס אל הבית הזה!” “עלי?” צחקה האשה צחוק קשה, “או על אלה ששוכחים?”

היינץ לא יכול להירגע. בדרכם אל המכונית הסבירה הלגה לדיטריך הנבוך והתמיה מה אירע, אם כי העלימה ממנו את המחצית השניה של דברי האשה. דיטריך לא רגז. הוא אמר שהוא מבין, בהחלט מבין, שיש אנשים שקשה להם לשמוע גרמנית. היינץ רתח בקרבו. כשהמשיכו בנסיעתם, לעבר הכנרת, לא יכול עוד לתת את דעתו על המראות והאתרים, ותחת זאת דיבר בקצף על “הפנאטיות האידיוטית” הרווחת בחלקים גדולים של אוכלוסית הארץ – בין הדתיים מחד גיסא ובין חניכי המפלגות המזרח-אירופיות מאידך גיסא – אותה פנאטיות המרחיקה אדם מאדם ועם מעם והעומדת כמכשול להבנה ולשלום. גם בשבתם לאכול, בטבריה, עוד הוסיף היינץ לדבר על כך. רוחו היתה עכורה, ועם זאת חש מעין הרגשה של סולידריות עם דיטריך, סולידריות של בני-תרבות כנגד חסרי-תרבות.

בערב, בהגיעם העירה ובהיפרדם מעל דיטריך, חזר והתנצל היינץ לפניו על התקרית. כביכול חייב היה התנצלות בשם הארץ כולה.

אחר-כך בא ענין הגניבה.

הצוות יצא את הארץ, אך פון ברנהארדט נשאר, כפי שאמר, “כדי לגמור את העריכה, ועוד כמה ענינים.” היינץ היה מרוצה מכך. חייב היה להודות בפני עצמו שהפגישה עם פון ברנהארדט הכניסה איזה “ממד רוחני” חדש לחייו, מעורר, מתסיס. ברכיבותיו למכוורת, הלוך ושוב, ובשעות העבודה ליד הכוורות עצמן, היה מהרהר הרבה בסוגיה של “רגשי אשמה וסליחה”. בעקבות בובר, בעקבות יונג, חשב על שלבי הריפוי מן האשמה: ההודאה, ההארה, החסד; על האפשרות להיטהר, הן מן החטא והן מיסורי-המצפון על החטא, דווקא בעזרת הסליחה של קרבן-החטא. הוא חזה בדמיונו גאולה של העם הגרמני מן השקיעה הבהמית של התקופה הנאצית והתעלותו המחודשת למדרגה שבה נמצא בימי גיתה ושילר, הלדרלין והגל, באמצעות יחסים מסוג חדש בינו ובין עם ישראל, יחסים שלא תהיה בהם השכחה של העבר, אבל גם לא תוכחת-אשמה על העבר. הוא נזכר בדברים שכתב קורט לוי, בספרו “הדרך החמישית”, על ההכרח להשתחרר מן “האחריות הקולקטיבית” כדי להחזיר את המוסר אל בסיסו הנכון, זה של “האחריות האישית”. על דברים אלה דיבר גם עם דיטריך בפגישותיהם, שתכפו עתה. דיטריך לא חלק עליו, אך הביע פקפוקים בדבר אפשרות ההשתנות של טבע האדם.

ערב אחד – כשבועים לאחר הטיול לגליל – נכנס דיטריך לביתם, ובחיוך שהיה בו משום ויתור-מלכתחילה, סיפר שנגנבה ממנו מצלמת-ההסרטה הפרטית שלו. “נגנבה? איך?” קרא היינץ, מזועזע. דיטריך סיפר שבנסעו באוטובוס מירושלים לתל-אביב הניח את המצלמה, נתונה בתוך נרתיק, על מדף החפצים, מעל למושבו. בהגיעו לתחנה קם וראה שהמצלמה איננה. חיפש, דיבר עם הנהג, דיבר עם מנהל התחנה, אך איש לא יכול להושיעו. אמרו לו לפנות למשטרה, ואכן עשה כך, והתורן רשם את הפרטים, אך אמר שהסיכויים למצוא את האבידה מעטים. “ובכן, זהו,” חייך בעייפות, “חבל. מצלמה טובה היתה.” “היתה מבוטחת, לפחות?” שאלה הלגה בצער רב. “זהו, שגם זה לא. מרוב הטרדות שהיו לנו לפני בואנו הנה, גם שכחתי לבטח.” היינץ ישב חיור, ידיו שלובות לפניו, סנטרו נשען על חזו, ומרוב הרגשת קלון לא יכול להוציא הגה מפיו. פתאום קפץ ממקומו, חש אל הטלפון, חייג וביקש את מנהל “אגד”. אחר-כך צעק: “מה זאת אומרת אינכם אחראים לחפצים? איפה נשמע דבר כזה? – הוא תייר, כן, תייר! זאת בושה! האוטובוס זה שטח השיפוט שלכם! לא, השיפוט אמרתי! אתם מוציאים שם רע לכולנו, ואל תתפלאו אחר-כך אם…” אך נותק באמצע המשפט. אחר-כך חייג שנית, הפעם אל תחנת המשטרה, והשמיע שוב כמה משפטים נרגזים. לאחר שטרק את השפופרת פנה אל הדלת ואמר: “אני הולך לשם.” דיטריך ביקש להניאו מכך, אך הוא התעקש ואמר שעם בזיון כזה אסור להשלים.

ימים אחדים התעסק היינץ רק בענין הגניבה. התרוצץ בין תחנת האוטובוסים לתחנת המשטרה, כתב מכתבים זועמים לשתיהן (את אלה תייק אחר-כך באוגדן “משטרה” ובאוגדן “מוסדות שונים”), הגיע אל משרד-התיירות הממשלתי, ניסה להשפיע עליו לשאת בנזק (שוי המצלמה היה כחמשת אלפים לירות ישראליות), “כדי למנוע הוצאת דיבה על הארץ, מה שיזיק לתיירות קודם-כל,” עד שהתיאש. כשאמר להלגה שלדעתו הם עצמם צריכים לגייס את הכסף “מגורמים שונים” (הוא חשב על האגודה לידידות ישראל-גרמניה ועל האגודה להבנה בין-דתית) ולהחזיר לדיטריך את שוי המצלמה, הסתכלה בו רגע ממושך במבט בוחן, ואמרה: “אני חושבת, היינץ, שהתגובות האמוציונליות שלך בכל מה שנוגע לדיטריך, מוגזמות במקצת.” היינץ אמר ברוגז: “הלגה היקרה, אני לא דואג ברגע זה לדיטריך. אני דואג לנו, כן?”

ביקוריו של דיטריך בבית נתמעטו לאחר זאת. היינץ יִחס זאת – מתוך צער רב, גם מתוך הצדקה מסויימת – להצטננות יחסו לישראל, לאחר התקלות שאירעו לו.

היינץ לא העלה כלל בדעתו שכל אותם השבועות היתה הלגה מבקרת את דיטריך, לעתים תכופות, בבית-מלונו, הסמוך לביתם.

במוצאי שבת אחד, לאחר שיצא דיטריך את הבית, נשארה הלגה יושבת בכורסה, מכונסת בעצמה, שתי כפות-ידיה גודרות את פניה. כששאל אותה היינץ מה לה, נדמה היה שלא שמעה את שאלתו, כי לא שינתה מישיבתה, גם לא נשאה עין אליו. אך לאחר רגע ממושך אמרה בשקט: “אתה כבר משער בודאי שאני מאוהבת בו.”

תגובתו של היינץ היתה מוזרה:

הוא קפא על עמדו, באמצע החדר, ידיו בכיסי מכנסיו, הסתכל בה, ומעט-מעט העלו פניו חיוך מכווץ (לאחר זמן היתה הלגה נזכרת בחיוך זה ואומרת לעצמה שהיה זה בפירוש חיוך של חיבה, חיוך של מורה למשובה נחמדה של תלמידתו המצטיינת). אחר-כך התהלך אנה ואנה, בראש מורכן, נעצר שוב מולה, פרש את ידיו ואמר: “על ענינים שבלב אין לנו שליטה, זה ברור.” שוב התהלך, ובתוך כך חזר עוד פעמיִם על אותו משפט: “על ענינים שבלב אין לנו שליטה.”

הלגה עקבה אחריו במבטה, מתוך סקרנות מהולה בדאגה.

רק לאחר כמה רגעים אמר:

“אבל הוא חוזר לגרמניה, לא?”

“לא,” אמרה בלחש. והוסיפה ואמרה, שקיבל משרה בצוות המכין את הקמת הטלויזיה הישראלית, והוא מתעתד להישאר בארץ, לשנה-שנתים לפחות.

דומה שרק עכשיו השתרר דכאון על היינץ. הוא אמר:

“אַת רוצה לעזוב את הבית, אם כן.”

הלגה לא ענתה. היינץ הסתכל בה ממושכות ואמר:

“זו זכותך, כמובן. בהחלט.” ואחר-כך חזר חמש פעמים על המלה “בהחלט”.

“מתי?” שאל.

הלגה הושיטה יד אל ארנקה ושלתה ממחטה מתוכו.

“נו-נו-נו, לבכות לא צריך, מה?” אמר היינץ. “לבכות?” נפלט צחוק מפיו.

אחר-כך שלף ספר ממדף הספריה, השתקע בכורסה, פתחו, וקרא.

התגובה היתה מוזרה, כנאמר, כי היינץ היה בדרך-כלל מהיר-חימה, קנאי, ולא מן הוַתרנים. את הקשר בינו ובין הלגה – קשר שתחילתו עשרים וארבע שנים קודם-לכן בקיבוץ גבעת-ברנר – ראה כקשר “פטלי”. היא היתה אשה שלא הצטיינה ביופי, אך היה בה משהו עז וחושני – השער האדום, הפנים זרועות הבהרות, העינים התכולות, הקומה הגבוהה והנמרצת – והוא ידע שהיא מעוררת תשוקה בגברים. ודאי גם שיער בלבו, אם כי דחק זאת ממחשבתו, כי בעבודתה בתיאטרון היו לה כמה “פיתויים חולפים” – אך תמיד בטח ב“שליטה האינטלקטואלית” שלו עליה וחשב שהיא חזקה מקסמיהם של גברים צעירים ויפים ממנו. הודעתה של הלגה על התאהבותה בדיטריך ונכונותה ללכת אחריו צריכה היתה לקומם אותו עד איבוד-העשתונות. למרבה הפלא, הוא לא נלחם, הוא ויתר.

שבועים לאחר זאת, ב–14 בספטמבר 1969, עזבה הלגה את הבית. היינץ עזר לה בהורדת המזודות אל המונית שהמתינה ברחוב. היא עברה להתגורר עם פון ברנהארדט בבית ששכר בעין-כרם, בית-אבנים עתיק, מבודד, מוקף עצי תפוח ושקד, נשקף על-פני נוף מרהיב.

עם פון ברנהארדט היינץ לא נפגש עוד.

בהיותו לבדו במכוורת, והדבורים רוגשות ומזמזמות תחת ידיו, היה חושב עליו לעתים קרובות, לא מתוך רוגז, כי אם מתוך מועקה. הוא לא האשים אותו. “על ענינים שבלב אין לנו שליטה,” היה חוזר ואומר לעצמו. במעומעם חש סיפוק-מה, כאילו במסרו לו את הלגה הקריב קרבן-כפרה.

רובי היה עד אילם לדרמה שהתחוללה בבית. כשהיה מוצא את דיטריך בחברת אביו ואמו היה מברכו בנענוע ראש וממהר להסתלק לחדרו, ולאורח נדמה שהוא מפגין טינה כלפיו. הוא הבין גרמנית, אך כשפנה אליו דיטריך, העמיד פנים שהוא מתקשה. כשנודע לו שאמו עומדת לעזוב את הבית, אמר להיינץ: “מה, עם הפוֹן הזה?” ולא יסף. חצי שנה לאחר זאת החל לקרוא לאביו בשמו, היינץ.

בזמן הראשון לאחר פרידתם היתה הלגה באה לבקר בבית אחת לכמה שבועות, בעיקר כדי לראות את רובי. לאחר שהתגייס לצבא היו היא והיינץ מדברים בטלפון לעתים קרובות, ופעם אחת, כשנודע לה על מאסרו של רובי, ודיטריך נעדר מן הבית לכמה ימים, ביקשה מהיינץ לבוא אליה. הוא נעתר לה ובא, אך לא נשאר ללון. מצא אותה בבית מרוהט בנוסח מודרני, שהיו בו חפצי-נוי עשויים מתכת מבהיקה, מובּיליים וגיאומטריים, והוא שם לב בעיקר לשני דברים: למערכת הסטריאופונית המשוכללת מתוצרת סימנס, ולכך שעור-פניה של הלגה נתבלה מעט והעיד על עייפות. על העבר לא דיברו.

צריך עוד להזכיר את מכתבו של פון ברנהארדט. יומים לאחר שעזבה הלגה את הבית מצא היינץ את המכתב הזה בתיבת-הדואר, כתוב במכונת-כתיבה, גרמנית:

היינץ היקר,

אתה בודאי מבין שלאחר מה שקרה, לאחר שנהגת בי בהכנסת-אורחים בלתי-רגילה, עזרת לי יותר מכל מה שאפשר היה לצפות וגילית רחשי ידידות כלפי, שאני אסיר-תודה עליהם, כפי שאתה יכול לשער, במידה שלעולם לא אוכל לגמול לך, בצורה מתקבלת-על-הדעת, ובכל-זאת קרה מה שקרה, באופן שאני עצמי, הדבר הוא למעלה מהשגתי איך יכול היה לקרות – הלא אדם מופתע לפעמים קרובות מעצמו יותר מאשר מאחרים – ובכן אתה מבין בודאי שאני מרגיש את עצמי, אפשר לומר, כמו הנבל שבדרמה. אינני כותב כדי לבקש סליחה, כי אני יודע שהסליחה במקרה כזה היא דבר על-אנושי ואת העל-אנושי איננו יכולים לבקש מזולתנו, ביחוד כאשר איננו מסוגלים לבקש אותו מעצמנו, על-כל-פנים לא בנסיבות שבהן להגיון אין שליטה על הרגש. אני כותב, אם כן, את השורות האלו רק כדי לומר שאני חש כלפיך אותו רגש עמוק, שקשה לכנותו בשם, כי יש בו לא רק הערכה והוקרה, הייתי אומר אפילו הערצה, אלא גם אחוה רוחנית, ממש כפי שחשתי לפני שקרה המקרה המצער הזה.

בתקוה כי תקבל את הדברים באותה רוח שבה הם נכתבו,

הנני נשאר שלך –

דיטריך

היינץ חשב שהמכתב כתוב בסגנון גרוע. הוא לא יכול היה לתייק אותו באוגדן “משפחה” וגם לא בשום אוגדן אחר, לפיכך הכניסו בין דפי הספר “היפריון” של הלדרלין, במהדורה ישנה, משנת 1888.

ו. מקרה התורן

ביום ששי בערב, ה–7 במאי, צילצל הטלפון, והיתה זו גב’ הילדסהיימר שדיברה. היא שאלה אם יוכל היינץ לבוא למחרת. היינץ נבהל ושאל אם קרה דבר-מה, וגב’ הילדסהיימר השיבה, לא, שום דבר מיוחד, רק היתה רוצה לשוחח אתו. היינץ לא נרגע וחזר ושאל אם קרה דבר-מה לרובי. שלומו טוב, והוא בריא, אמרה, “אבל יש על מה לשוחח.”

למחרת בבוקר עלה היינץ על אופניו ובשעה 10 כבר היה במושב. הוא העמיד את האופנים על-יד הגדר, ובראותו את רובי מתהלך ליד הלולים, פח בידו, החליט לא להיכנס בפשפש המוביל אל הבית, אלא בשער החצר.

רובי לא נפתע בראותו את אביו. הוא העמיד את הפח, הושיט את שתי כפות ידיו, מהופכות, ובחיוך רחב אמר: “אתה רואה? גזזתי את הצפרנים.”

היינץ שאל מה שלומו ואם הכל בסדר, ורובי הצביע על נעליו והראה לו שקנה שרוכים חדשים. אחר-כך הכניס את אביו ללול, ובחלקו תערובת לאבוסים שבמצודות, התבדח על התרנגולות. על אחת אמר שהיא עצלנית ומנמנמת כל היום; על שניה, שהיא מרגיזה אותו, כי היא מנקרת את בשר חברותיה, וכשהוא תופס אותה היא מנקרת לו את היד, ו“הוא עוד יתנקם בה פעם”; על אחרת, שהיא “מטורפת” – מפרפרת, מתעופפת, “ללא כל סיבה”, מעוררת מהומות במצודה, “עד שרוח-עוועים תוקפת את כולן, בוקה ומבוקה, וכל הלול מתמלא שלג של נוצות.” “אני מכיר כל אחת ואחת מהן,” אמר.

היינץ שאל איך יחסיו עם אריך וברטה הילדסהיימר ואם הכל כשורה, ורובי ענה: “בסדר. אריך הוא צייקן גדול, אבל זה לא משבית את מנוחתי.” היינץ שאל מה זה “צייקן”, ורובי נעצר, צחק מולו ואמר: “היינץ, אני משתומם עליך! אתה לא יודע שצייקן זה קמצן? בגילך היית צריך לדעת זאת!” היינץ חייך, טפח על כתף בנו המגודל ואמר: “תפסת את אביך, מה? תפסת את אביך,” ושאלו איך הוא מבלה אחר העבודה. “מתקוששים,” אמר רובי, “יש בית-עם, יש מועדון של הנוער העובד, ב–6 בערב כל הנוער מתגודד סביב המחלבה, וכולם רועי-רוח.” אחר-כך נתן מבט ערמומי באביו ואמר: “הבנות פה שוכבות עם כולם, תחת כל עץ רענן…” – “אל תדבר שטויות, רובי,” נפנה היינץ מעליו. רובי צחק: “אתה כבר די מבוגר, היינץ, אתך אני יכול לדבר גלויות, לא?” והוסיף: “ברחל בתך הקטנה!”

“קיבלתי מכתב מהלגה,” אמר רובי כשיצאו מן הלול. היינץ נעצר רגע, הסב פניו ממנו והסתכל בצמרת עץ הלימון. אחר-כך הפטיר: “מה היא כותבת?” “תדרוּך,” אמר רובי. “היא מציעה שאעשה התעמלות אורתופדית. שיטת אלכסנדר. שאסע לנתניה פעמים בשבוע ואקבל טיפול.”

“התעמלות…” מילמל היינץ.

“היא כותבת שצמחתי מהר מדי ועמוד-השדרה שלי עקום, והתעמלות בשיטת אלכסנדר משפיעה לא רק על הגוף, אלא גם… על ההתפתחות הנפשית, כפי שהיא קוראת לזה.”

“מה עוד?”

“היא מציעה שאירשם לבית-ספר טכני לקראת השנה הבאה ואלמד מחשבים.”

“מחשבים?”

“רעיון גרמני,” צחק רובי. “נשבע לך שזה הרעיון של הגרמני שלה!”

היינץ נעצר שוב והסתכל בעץ השסק שלפניו.

“רוצה קצת שסק?” ניגש רובי אל העץ והחל קוטף ממנו פירות, ביד רחבה, בלהיטות.

“מה אתה עושה, רובי! זה לא שלך!” ניסה היינץ לעצור בעדו.

“אל תדאג, לא חסר להם!” דחה רובי את ידו ותחב את הפירות בכוח לכיסיו. “קח הביתה! אני יודע שבעיר לא תקנה!”

היינץ נאבק עמו והשיר את הפירות ארצה. “אינני מבין אותך… מה אתה מתאר לעצמך…”

“אני עובד, היינץ!” התכופף רובי וליקט את הפירות מן הארץ. “הם עושים עלי רוָחים! קראת פעם מה זה ערך מוסף? תקרא את ‘הקפיטל’!”

“אתה מדבר שטויות, רובי. מה הם, קפיטליסטים?”

“בעלי-אחוזה!” צחק רובי והוליך את אביו אל האסם. הוא העמיד את הפח, קירב את פניו אל פניו ולחש: “רוצה לראות משהו?” עשה צעד לעבר הפינה, חזר וזקף אצבע כנגד היינץ ואמר: “אבל אני משביע אותך, היינץ!” שוב הלך אל הפינה, הטה שתי חבילות קש לצדן האחד, והוציא מתחתן ספר. ניקה אותו מן הגבבים והושיטו להיינץ: “מכיר?”

היינץ הכיר את הספר יפה, זה שנים: “שקיעת החיים” של יעקב קלצקין.

“מה זה עושה פה?” נשא את מבטו מן הספר שבידו.

“נחש!” צחק רובי. אחר-כך לחש: “כשהוא יוצא לשדה, אני יושב שם למעלה, על החבילות, כמו על כסא מלכות, עם הדום לרגלי, וקורא. לפעמים שעה שלמה!”

היינץ נקב בו מבט מפוחד ומתרה כאחד: “אני לא מסכים לזה, רובי!”

“אתה לא ראית ולא שמעת כלום!” לקח את הספר מידו והחזירו אל מתחת לחבילות. “אפיקומן!” צחק.

היינץ עמד נדהם על מקומו. “אני לא מסכים לזה, רובי!” חזר ואמר, הפעם בקול נמוך יותר.

“חבל שלא קראת את זה!” ניגש אליו רובי, בפנים קורנות.

“קראתי, קראתי,” מילמל היינץ במורת-רוח.

“ריפרפת, לא קראת! את הספר הזה צריך לקרוא אלף פעמים, הפוך בו והפוך בו, עד שיורדים לעמקו!.. אתה לא מאמין, אני רואה… בוא נבחן את ההגיון שלך: אם שאלתה של התבונה היא שאלה לאין-סוף, ושלילתה היא שלילה לאין-סוף – מה המוחלט בתבונה האנושית?”

היינץ עמד מדוכא, ידיו בכיסיו, וחשב על התלונות שהוא עתיד לשמוע מפי הילדסהיימר ואשתו.

“ידעתי שלא תדע! ובכן: שאלתה-שלילתה של התבונה היא המוחלט היחיד שבה! עכשיו תשאל מדוע לא התשובה והחיוב שבתבונה? – זאת שאלה, כמובן. והתשובה היא: השלילה הגדולה-לאין-סוף נעשית חיוב קטן-לאין-סוף! תפסת?”

היינץ נעשה מודאג יותר ויותר.

“פרדוכסים קשה לתפוס, מה?” אמר רובי. “אבל זה הכי מעניין! מפני שפה הפילוסופיה נהפכת למתימטיקה, והמתימטיקה לפילוסופיה! הנקודה הקטנה-לאין-סוף במתימטיקה היא לא-כלום, נכון? אבל היא גם כלום! היא ההתחלה של הקו! ממנה אפשר לקפוץ מגבול השלילה אל גבול החיוב, נכון? או: איך יודעים שיש אלוהים? גם זה על-פי הפרדוכס! מפני שאם נניח שאלוהים הוא לא-יש, אז זאת מהות שלא כוללת ישות, נכון? מכיון שלא יכולה להיות מהות שלא כוללת ישות – אז מהות אלוהים כוללת את ישותו! מבין?”

היינץ הסתכל בו בעינים פקוחות לרוָחה, חרדות.

“אין דבר, אתה עוד תבין, היינץ! תקרא – אז תבין!” צחק רובי.

“אני נכנס אל הבית,” אמר היינץ. “אתה עוד נשאר פה, מה?”

“העבודה שלי היא טור אין-סופי של מספרים מדומים,” אחז רובי בידית הפח, “אבל לכל טור כזה יש גם לימיס,” צחק.

“תראה, היינץ, רובי נמצא אצלנו כבר חצי שנה בערך,” אמרה ברטה הילדסהיימר לאחר שהגישה קפה ועוגות, והתישבה גם היא אל השולחן שבמרפסת, “ואף פעם לא דיברנו אתך על זה. נכון, אריך?”

אריך, שישב מולה, ניענע בראשו. העינים מאחורי משקפיו היו עצובות.

"לא דיברנו, מפני שחשבנו שהמצב ישתנה. אנחנו נותנים אמון בדרך-כלל.

Wer immer strebend sich bemüht,

Den können wir erlösen[3]

ורובי עשה מאמצים, זה צריך לומר לזכותו. הוא עבד יפה בהתחלה, נכון, אריך?"

“הוא עבד יפה,” אישר אריך.

“והוא בחור טוב ביסודו, אינני צריכה לספר לך. יש לו כמה תכונות, שאריך ואני ממש מתפעלים! השאיפה הזאת לדעת, ל-Wissenschaft במובן הטוב של המלה! הסקרנות שלו לכל דבר תרבותי. וההומור המיוחד שלו… אריך ואני לפעמים מתפקעים מצחוק מהערות שלו…”

“יש לו הבנה אינטואיטיבית,” אמר אריך.

“בהחלט! אינטואיציה טובה מאוד! הוא תופס לפעמים איזה קו בבן-אדם… מה הוא אמר על יהושע פרידמן, אריך?.. יהושע פרידמן הוא ראש המועצה האזורית שלנו…”

“שהוא דומה לתרנגול שהחליט להיות טוָס…”

“וזה כל-כך נכון!” צחקה ברטה.

היינץ לגם מן הקפה והמתין.

“אם כן, אנחנו איננו אנשים שלא יודעים להעריך דברים כאלה. מלבד זה, מבחינה פיסית, הוא בחור בריא, זה אתה יודע. והוא עובד יפה כשהוא רוצה. אתה יודע מה האיכרים בבאואריה היו אומרים? כשאתה רוצה לדעת אם השכיר שלך יעבוד טוב – תן לו קודם לאכול. אם הוא אוכל טוב, הוא יעבוד טוב. ולרובי, ברוך השם, לא חסר תיאבון, זה אני צריכה לומר לזכותו!” צחקה.

“הוא אוכל הרבה?” הפטיר היינץ שאלה רפה.

“הו-הו-הו!” צחקה ברטה. “כמויות! בלי עין-רעה, בלי עין-רעה! הוא טורף לפעמים! היית צריך לראות איזה סלט הוא מכין לעצמו בבוקר! צלחת כזאת! והמון בצל! עגבניות, בצל ושמנת – זה מה שהוא אוהב ביותר! אבל אני שמחה! אני תמיד שמחה כשאני רואה אותו אוכל הרבה ובתיאבון! ואצלנו אין הגבלה על דברים כאלה, זה אתה צריך לדעת. במושב – האוכל אף פעם לא היה בעיה.”

“מה זה חשוב, ברטה,” אמר אריך בחוסר-סבלנות.

“זה באמת לא חשוב… ובכן, בהתחלה חשבנו… אבל בזמן האחרון, קרו כמה דברים, שהאמן לי, היינץ, עם כל הרצון הטוב שיש לשנינו, זה בלתי ניתן לסבול! אני מצטערת לומר לך את זה, כי אני יודעת שגם לך לא קל, ובכלל זו בעיה לא פשוטה…”

“איזה דברים קרו?” נשא אליה היינץ מבט עויין.

“אולי תאמר אתה…” פנתה אל אריך.

“לא, דברי, דברי,” אמר אריך בקול מדוכא.

“הבט היינץ, לא אומר כלום על זה שלעתים קרובות – לעתים די קרובות, הייתי אומרת – רובי פשוט משתמט מעבודה, ובצורה מאוד לא יפה…”

“משתמט?”

“משתמט היא מלה עדינה מדי. הוא פשוט – איך אומר לך? – מרמה אותנו!”

אריך אושש מעט את קומתו ואמר בשקט ובחומרה: “מצאתי אותו כבר כמה פעמים… באמצע היום… יושב באסם וקורא. ככה אי-אפשר. לא רציתי לומר לו ועשיתי את עצמי שאני לא רואה. אבל ככה אי-אפשר. זה לא יושר.”

“למה לא אמרת?” אמר היינץ.

“מפני שאריך הוא עדין מדי! הוא לא מסוגל לזה!” אמרה ברטה. “אבל על זה אני לא מדברת! פחות שעה, יותר שעה – אנחנו לא כל-כך kleinlich![4] ואני גם לא מדברת על זה שלעתים קרובות הוא שוכב לישון בלי להתקלח, ואתה יודע מה זה לשכב במיטה, על מצעים נקיים, ואצלי תמיד המצעים נקיים, לאחר עבודה בלול או ברפת – בלי להתרחץ! וכשאני מעירה לו פעם, ובזהירות רבה, מפני שגם לי זה לא נעים, אז הוא אומר: ברטה, הגוף שלי הוא הרכוש הפרטי שלי! זאת תשובה? כמובן, אינני יכולה לומר לו: המצעים שלי הם הרכוש הפרטי שלי! מפני שזה מצלצל מאוד וולגארי, נכון?”

“אמרת שקרו איזה דברים…”

“כן, ובכן, ביום שלישי… אתה יודע שיש לנו לול של תרנגולי-הודו לפיטום. לגדל אותם זה דבר יקר מאוד. ובכן, ביום שלישי נכנס אריך ללול ורואה – שלושה הודים חנוקים! שוכבים על הרצפה חנוקים! הוא נדהם! יצא לחצר ושאל את רובי מה קרה, והוא אומר לו: אני הרגתי אותם!..”

“מלקתי, אמר. מלקתי אותם,” חייך אריך.

“לזכותו אני צריכה לומר שהוא לא משקר! מה שנכון – שאת האמת הוא אומר!”

“שאלתי אותו למה עשית את זה?” סיפר אריך, “והוא אומר לי: ‘היה קרב. הבא להורגך השכם להורגו.’ לא ידעתי אך לצחוק או להכות. שאלתי אותו איזה ‘קרב’ היה ולמה, אז הוא אומר: ‘הם העלו את חמתי!’ וסיפר, שכשנתן אוכל, הם התנפלו עליו, ואז התרגז, תפס אותם, ו’מלק’ – אחד אחרי השני…”

“זה כבר היה יותר מדי!” אמרה ברטה. “זה בלתי-אפשר! מחר הוא יתרגז על פרה וישחט פרה!”

“יבתר…” חייך אריך.

“אתה לא יודע למה לצפות! כל המשק יכול ליהרס ככה!”

“מה עוד?” שאל היינץ.

“כן. הדבר השני. הדבר השני כבר לא נוגע לנו באופן ישר, אבל אם רובי נמצא אצלנו, אז באים בטענות אלינו, נכון?.. אם כן…” היססה ברטה, “איך לומר לך? זה נמשך כבר כמה שבועות… הוא… הוא רודף אחר בת אחת במושב… לא יפה במיוחד, אפשר אפילו לומר, מאוד לא יפה… אני צודקת, אריך?”

“קצת עבה מדי,” גיחך אריך.

“והוא לא נותן לה מנוחה!”

“זה טבעי, לא? כשבחור בגילו…” אמר היינץ.

“זהו, שאצל רובי זה לא טבעי! הוא הולך אחריה לכל מקום שהיא הולכת, עוקב אחריה, מחכה לה על-יד הגדר, שם לה פתקאות בתיבת-המכתבים שלהם – וכל הנוער צוחק עליו!”

“וזה מפריע לכם?”

“אילו זה היה הכל…”

ברטה קירבה אליו את פניה, את שתי זרועותיה המונחות על השולחן, את חזה הרחב, ואמרה: “אתה יודע שהוא ניסה לאנוס אותה?!”

“אני… זה לא נכון… אינני מאמין,” רטטו שפתיו של היינץ.

“אביה בא אלינו!” הרימה ברטה קולה, “הוא בא אלינו להתאונן!.. אחרת הייתי מדברת אתך?.. הוא רתח כולו!.. סיפר שרובי תפס אותה בגינה, מאחורי מגדל-המים… המזל שלה שהיא חזקה ויש לה כוח בידים!..”

“אני אינני מאמין,” חזר היינץ ומילמל.

ברטה אספה זרועותיה, הזדקפה על כסאה, נשאה ראשה בגאוה, ופניה להטו. לאחר רגעי שתיקה, אמרה:

“הבט, היינץ, אריך ואני חשבנו על זה הרבה… עשינו נסיון והיה לנו כל הרצון הטוב… אולי אנחנו אשמים, אינני יודעת… אבל הנסיון לא הצליח. חבל לנו מאוד. תאמין לנו שאנחנו מצטערים על זה מכל הלב…”

“שיהיה ברור,” אמר אריך, “שיהיה ברור לך שאנחנו לא מאשימים אותך!”

“אתם רוצים שאקח אותו…” פנה היינץ אל אריך.

“לא עכשיו! לא היום, כמובן!” פרש אריך ידיו.

“תבין היינץ,” אמרה ברטה, “אנחנו לא בני-אדם חסרי-רגש, וגם לא חסרי-התחשבות… אנחנו יודעים יפה מאוד כמה זה קשה… לך ולו… אנחנו מוכנים בהחלט להחזיק אותו עד שתמצא איזה סידור… אפילו שבועים, שלושה, אם צריך…”

היינץ כבש אנחה בתוכו. “טוב,” קם ממקומו, העמיד אצבעות ידו על השולחן ועמד בראש רכון, כמחשב דרכו.

ברטה ואריך נשארו יושבים ושתקו.

“שב עוד רגע, היינץ,” אמרה ברטה.

וכשהתישב, בלי שאת עין אליה, אמרה: “הבט, היינץ, הלא גם אתה יודע שזה לא התחיל מאתמול…”

“מה לא התחיל?” השמיע קול צרוד.

“כל ההתנהגות ה… הבלתי-רגילה הזאת… הלא גם בצבא…”

“מה בצבא?” כבש היינץ צעקה.

“נו, טוב, הלא אנחנו יודעים… יש פה בחור שהיה אתו שם, והוא סיפר…”

“מה סיפר? שסרן אחד סאדיסט, פאשיסט, זרק אותו לבית-הסוהר מפני שהוא סירב לזחול לפניו?!”

ברטה חייכה. “זה לא כל-כך פשוט כמו שאתה אומר.”

“מה לא כל-כך פשוט?!”

“טוב, את ענין התוֹרֶן אתה יודע בודאי…”

“איזה תורן?”

“אולי רובי לא סיפר לך הכל… בעצם, אולי גם אני לא צריכה…”

אחר-כך סיפרה את ענין התורן, כפי ששמעה אותו מפי בן פלוגתו של רובי:

כשפקד מפקד-המחלקה על רובי בפעם השלישית לצאת מן השורה ולהביא את המרגמה מן העמדה, זינק רובי ממקומו כלפי התורן שבמרכז כיכר-המסדרים, טיפס עליו בזריזות עד לראשו, כרך עצמו סביבו, צעק כלפי הסרן “טמא! טמא!” והכריז שלא ירד עד אשר “יטהרו את הצבא מן הטומאה הזאת.” המחלקה – לרבות מפקדה – היתה מוכת תדהמה. לבסוף ציוה הסרן על שלושה חיילים להורידו בכוח. שנים מהם טיפסו על התורן, משכו ברגליו, נאבקו עמו זמן רב, כי הוא בעט בהם ונאחז בצנור בכל כוחו, וצעק שלא ירד עד שלא יסלקו את המפקד מן הפלוגה, אך הם גברו עליו, והשלושה גררו אותו – שוב מתוך מאבק – אל מפקד-הגדוד.

היינץ קם ממקומו, ובלי לומר שלום יצא את הבית. פנה אל החצר, חיפש את רובי בין מבני המשק, ומשלא מצאו קרא בשמו כמה פעמים. הוא נכנס אל האסם וגם שם לא מצאו. אחר-כך הלך לעבר הפרדס שמאחורי הרפת, ובעמדו על גבולו, שרק פסוק מתוך “מן העולם החדש” של דבוז’אק, ששימש אות בינו ובין הלגה שנים רבות, כשהיה הוא עומד על המדרכה וקורא לה לגשת לחלון, או כשהיתה היא קוראת לו לרדת ולעזור לה בנשיאת סל המכולת. הוא שרק את הפסוק כמה וכמה פעמים, אך מענה לא שמע.

כשחזר אל החצר מצא את אריך עומד נכחו.

אריך הניח ידו על שכמו ואמר: “אל תדאג, היינץ. הוא הלך קצת, יחזור.”

“לאן הלך?”

“תמיד הוא הולך קצת. אבל הוא חוזר. סע הביתה ואל תדאג. אני אמסור לו שלום בשמך. ומה שנוגע לעתיד… אנחנו לא מאבן. אפילו חודש, אם יהיה צורך… אל תדאג.”

היינץ הסתכל בו בעינים מזוגגות. אחר-כך אמר: “אני אחזור ברגע שאמצא סידור… אני אחזור…” ופנה לעבר השער.

כשרכב על אופניו נסעה לנגד עיניו תמונת התורן. התורן היה גבוה מאוד ורובי היה כעורב בראשו. הוא רצה לסלק את התורן מלפניו, אך פחד: אם יפול התורן יפול גם היושב בראשו וירוצץ את גולגלתו. הוא ראה את רובי נאבק עם כוחות רשע והם חזקים ממנו. נשימתו קצרה. הוא חש אויר-מוות בנחיריו, כאדם טובע המנסה לנשום ואין לו אויר לנשימה. האופנים התנודדו תחתיו. הוא ידע שאם יוסיף לחשוב על רובי ועל החיילים המושכים אותו בכוח ברגליו וגוררים אותו בכוח בידיו, ועל הסרן, שצריך לרצוח אותו נפש – הוא יתהפך, או יידרס תחת אחת המכוניות החולפות על הכביש. הוא החליט לגרש מראשו את התמונות הללו ולחשוב על משהו אחר. רחוק. הוא אמר לעצמוdürftige Zeit, dürftige Zeit [5] וחשב על הלדרלין. הלדרלין השתגע, חשב. מדוע השתגע הלדרלין? כי הוא עמד על הגבול. כי עמד על פי התהום והסתכל לתוכה ורצה לראות את המעמקים הצלולים של המסתורין, אך ראה את החושך שמעבר לחיים. הוא שאל את עצמו אם הלדרלין נולד בהיידלברג, ולא זכר. הוא החליט שעליו לבדוק את הדבר, לחפש באנציקלופדיה, או בספר כלשהו, ולראות אם אמנם נולד הלדרלין בהיידלברג.

ז. הלגה

בבואו הביתה טילפן היינץ אל הלגה, סיפר לה כי משפחת הילדסהיימר אינה מוכנה להחזיק עוד ברוּבּי, מסיבות שאין הוא יכול לפרשן בטלפון ואמר שעליהם להיפגש כדי לטכס עצה בדבר עתידו. הוא שאל אם תוכל לבוא לתל-אביב לכמה שעות. “מדוע לא תבא הנה, היינץ?” אמרה הלגה ברוך. היינץ שתק רגע ואמר: “היונקר איננו בבית?” היתה זו הפעם הראשונה שהתבטא בכינוי זה – או בכל כינוי מעליב שהוא – כלפי דיטריך פון ברנהארדט, והלגה נדהמה, כפי הנראה, כי נשתררה שתיקה ארוכה. “לא, הוא נסע,” אמרה לבסוף. “תוכל ללון פה, אם תרצה.” “ללון לא,” אמר, “אבל אהיה אצלך מחר, שבע, שבע וחצי.”

למחרת הגיע היינץ לביתה של הלגה בשעה הרבה יותר מאוחרת, קרוב לעשר בערב, וסיבת האיחור היתה תקרית שאירעה בינו ובין השכנה מן הבית הסמוך, גב’ לוונברג.

ביום א’, כשחזר מן המכוורת אחר-הצהרים, ראה על המדרכה, בין שני הבתים, נסמכת אל הגדר, ספה ישנה, מרופטת, שריפוד הקטיפה שלה קרוע וממורט ועליה שני כסאות הפוכים, שבורי כרעים גם הם, בעלי ריפוד מרופט של קטיפה ירוקה וביניהם תיבת-קרטון, שביצבצו מתוכה שמלות צבעוניות ישנות, מטפחת-ראש שחורה, סוּדר חום, וכמה מחברות שדפיהן קרועים וכתב-הדיו בהן ממוסמס.

הוא הסתכל בכל אלה וחשב שזוהי שערוריה להטיל אשפה אל רשות-הרבים, מה גם סמוך לפתח חצר ביתו. הוא שאל אחד מילדי השכנים של מי החפצים, והלה ענה לו שראה פועל מוריד אותם מדירתה של גב’ לוונברג.

הוא קשר את אופניו ועלה אל דירתה של גב’ לוונברג. צילצל בפעמון הדלת, המתין, ואחר-כך שמע את קולה, “מי שם?” הוא קרא בשמו והיא שאלה מה רצונו. “אפשר לדבר רגע עם הגברת?” קרא. גב’ לוונברג פתחה את הדלת כדי סדק, רק ראשה ופלג גופה הציצו בו, ושאלה שוב מה רצונו. “הגרוטאות שם, למטה, הן שלך?” אמר היינץ. “כן, הן שלי,” ענתה ביובש. “אַת חושבת שזה בסדר, להשאיר את זה ככה, על המדרכה?” “אני חושבת שיש לי רשות להוציא את הדברים הישנים שלי מתי שאני רוצה.” “בודאי. אין ספק. אין כל ספק. בהחלט,” אמר היינץ, “אבל לרחוב? להפוך את הרחוב לשוק של חפצים משומשים?” גב’ לוונברג הסתכלה בו רגע ואמרה: “העיריה תקח את זה.” “האוטו של העיריה עובר פה רק פעם בשבועים והוא היה פה לא מזמן. את רוצה ששבועים נחיה עם זה?” “לחיות?” פלטה גב’ לוונברג צחוק קצר, “אתם תחיו עם זה? אני חייתי עם זה. אתה לא מוכרח להסתכל.” היינץ השתדל מאוד שלא להתפרץ, אך חש סחרחורת של רוגז בראשו. הוא אמר בהתאפקות: “גב’ לוונברג, את לא יכולה להכריח אותי להיות שותף לפשפשים שלך!”

גב’ לוונברג סגרה את הדלת בפניו.

היינץ ירד במרוצה במדרגות, ניגש אל ערימת הגרוטאות והשליך אותן אחת-אחת אל מעבר לשיחי הגדר. השמלות הישנות של גב’ לוונברג נפזרו על-פני הדשא. הן היו אכולות עש, וריח של חוצלארץ נדף מהן.

הוא היה נרגז כל-כך כשעלה אל דירתו, שחשב כי לא יסע כבר אל הלגה. רק בשש התלבש ונסע אל התחנה המרכזית.

בתשע הגיע לירושלים ורק ברבע לפני עשר – אל ביתה של הלגה, בעין-כרם.

כשצילצל בפעמון שמע נביחת-כלב מבפנים ומיד לאחריה את קולה, ממעמקי הדירה, קול צרוד במקצת וקשה: “היכנס, היינץ, הדלת פתוחה.” וכשפתח את הדלת קידם את פניו כלב-זאב גדול, שריחרח בו, התנשם בצניפה, סובבו וכישכש בזנבו. “אל תפחד ממנו, היינץ, הוא שקט מאוד,” שמע שוב את קולה.

בהיכנסו לחדר-המגורים מצָאהּ ישובה בכורסה, שתי כפות-ידיה צמודות לצדעיה ובקבוק-יין, גביעים וצלוחית עם זיתים על השולחן לפניה. הכלב הרביץ עצמו מיד לרגליה, על השטיח.

“תסלח לי, היינץ, שאני לא קמה,” אמרה בקול חרוך, לאה ומתמשך, “הראש מתפוצץ לי ממש. מדוע איחרת כל-כך, היינץ, כבר חשבתי שלא תבוא. שב, תשתה, זה פורט, פורט טוב,” גחנה אל השולחן ומזגה יין בשני גביעים.

“הספקת לשתות הרבה,” התישב היינץ בכורסה.

“מפני שאתה איחרת, היינץ!” הגישה לו את הגביע, “ואני כבר הייתי בטוחה שלא תבוא, אז מה היה לי לעשות? לחייך! אני יודעת שאסור לי לשתות, אבל אתה בא לעתים כל-כך רחוקות… להכין לך משהו לאכול, היינץ? אתה…”

“לא לא לא לא. בשום אופן לא,” דחה את ההצעה ביד מרחיקה. כאילו הרחיק מעליו שנים רבות.

“אתה בטוח? יש לי בשר במקרר, זה יקח רק רגע על המחבת…”

“בשום אופן לא! אני לא אוכל!” אמר בתוקף.

“אז מה עם רובי, היינץ? אתה אמרת משהו בטלפון, ואני לא הבנתי כלום! ממש כלום! זה נכון שהם לא רוצים אותו? מדוע?”

היינץ הסתכל בה ולא ידע אם לענות אם לא, אם אמנם שתויה היא אם רק מעמידה-פנים כשתויה. הוא שם לב לכך שפניה הזדקנו במקצת: קמטים דקים מתחת לעינים, והנמשים על העור כאילו רחבו כדי מטבעות. אבל היא צבעה את שערהּ לאדום כהה יותר, נחושתי, והתכול המימי של העינים נשאר כשהיה. קסמה לא פג, אמר לעצמו.

“הם טוענים שהוא לא עובד בסדר,” הטיל משפט לעברה.

“אבל רובי הוא כל-כך מצפוני! כל-כך מצפוני! הם משקרים, היינץ! אתה לא חושב שהם משקרים…”

“לא.” הוא ראה שלחינם עשה את כל הדרך הארוכה. דבר לא יצמח מן השיחה הזאת.

“אז מה אתו? אתה לא אומר כלום!.. אני מוכרחה להכין לך משהו!” קמה מן הכורסה, ועמה קם גם הכלב מרבצו.

“אני לא אוכל, הלגה!” קם גם היינץ והלך בעקבותיה.

“אבל למה?.. רקס! ארצה, רקס!” גחנה אל הכלב וטפחה על צוארו וזה חזר והשתטח בפישוט אברים. “גבינה ובשר-קר? אתה מורעב! אתה רזית נורא!”

“הלגה, אני מבקש!” תפס עצמו אומר משפט בנעימה שרגיל היה בה בהיותם יחד.

“אני אעמיד על השולחן, על-כל-פנים – אינני יכולה לראות אותך סובל רעב…” פנתה אל המטבח.

היינץ התהלך בחדר לעיני הכלב העוקבות אחריו. הוא נעצר ליד כוננית-המתכת המלוטשת, מול שורה של כעשרים ספר, בצד הפטפון הסטריאופוני. כולם היו בעלי כריכות כחולות וקשות, כשל ספרי-משרדים, ומן השמות החרוטים עליהם באותיות לבנות ראה שענינם תקשורת והנדסה.

“אתה עוד שר, היינץ?” שמע את קולה מן המטבח.

“כרגיל,” אמר. “פעם בשבוע.”

“הנדל? המשיח?”

“כרגיל.” על מדף התקליטים הכיר, מתוך צביטת-לב, את קובץ הקונצ’רטות הבראנדרבורגיות של באך, שנטלה בעת חלוקת הרכוש.

“רציתי לבוא לאבו-גוש, אתה יודע?” קראה בקול שנשמע עתה גבוה וצלול, “אבל ברגע האחרון… אינני זוכרת כבר מה קרה…”

היינץ נגע בכדור-מתכת שבראש גבעול קפיצי, והכדור נתרעד, פגע בכדור שני והשמיע צליל עמום.

“מה שלום אבא, היינץ?” נכנסה הלגה ובידה טבלת-עץ ועליה גבינות, בשר ומליחים. אך בדרכה אל השולחן נכשלה בכלב, הטבלה נחתה על השולחן, וכמה פרוסות קפצו ממסגרתה. היינץ מיהר להרימן ולהחזירן למקומן.

“שתיתי יותר מדי, היינץ!” צנחה הלגה אל הכורסה ושמה ידה למצחה. “הו, אלי!” שמטה ראשה לאחור ועצמה את עיניה.

היינץ יכול היה להסתכל בה עתה באין-מפריע. הוא ראה את צוארה הלבן, את רגליה המתוחות לפנים, את גופה הארוך כולו, את השדיִם שנתפחסו מעט מאז לדתה את רובי, ובכל-זאת היה בהם רוך ענוג וחם, וחשב שיש בה משהו “פרוע”, “פרוע ומטורף”, שמעולם לא יכול היה להשליט בו סדר או להדבירו.

הלגה פקחה את עיניה, חייכה, כשרויה בהזיה, ודיברה כשמבטה אל התקרה: “אתה אף פעם לא באת לקחת אותי מן התיאטרון… הייתי עובדת עם השחקנים האלה, עד שתים-עשרה, אחת… מדוע?.. אני חושבת על זה לעתים קרובות: מדוע הוא לא בא לקחת אותי? הוא היה בעלי, לא?.. ובכן כשרובי היה קטן אמרת שאתה צריך לשמור עליו… ואחר-כך? מה אחר-כך?.. כן, אתה צריך לקום מוקדם לעבודה… זה היה נכון, בעצם… אבל בכלל לא היית בא לתיאטרון! גם לא להצגות!.. אתה פשוט רצית למחות… נגדי? מדוע?.. לא צריכה הייתי לעבוד?.. אתה פשוט הפקרת אותי, היינץ, אתה יודע את זה?” התכופפה לפנים ונעצה בו מבט מוכיח. “אתה רצית להעמיד אותי בנסיון, נכון?”

“Ist’s nicht ein Mann, sei’s derweil ein Galan”[6], אמר היינץ.

“זו אמת עתיקה מאוד, לא ידעת?”

“כן, גרטכן…”

“הו, היינץ!” מתחה את ידיה גבוה ושילבה אותן למעלה מראשה, “אילו ידעת איזו שממה כאן!.. כשאני נשארת לבדי… העין-כרם הזאת… הלא אין פה איש!.. מה אני יכולה לעשות עם כל הנוף ‘הנפלא’ הזה, לכל הרוחות?.. אילו ידעתי לנהוג, לפחות… אבל אינני יודעת לנהוג, אז אחרי שבע בערב… רק הכלב הזה…”

“נכון, רקסי? נכון?” תפסה את ראש הכלב בשתי כפות ידיה וחיטממה אותו. “נכון שאתה הידיד היחיד שלי?”

“איפה הוא?” שאל היינץ.

“דיטריך?” נשאה פניה אליו. “נסע לגרמניה,” טפחה על צואר הכלב להשכיבו ארצה. “נסע כדי להביא… איפה הסיגריות שלי?” מיששה בין החפצים שעל השולחן.

ומשלא מצאה אותן שם, קמה וחיפשה על-גבי המדפים, על השידה, מאחורי פסל-הפליז המלבני הניצב על כן בפינת-החדר, מתחת למפיות. “לא ראית את הסיגריות שלי, היינץ?”

לבסוף נכנסה אל המטבח וחזרה כשחפיסה בידה. דפקה את קצה הסיגריה על גב החפיסה, הדליקה אש ואמרה: “אתה צריך להתחתן, היינץ! האמן לי, זהו הפתרון!”

“פתרון? למי?”

הלגה הסתכלה בו מגבוה, מבעד לסילון העשן שפלטה. “גם לרובי,” אמרה.

גיחוך מר עלה על פניו של היינץ, “את דואגת לרובי?”

“אני חולמת עליו,” אמרה בשקט. אחר-כך מזגה יין לשני הגביעים, ובשאתה את גביעה אל שפתיה, אמרה: “חלמתי שיש לו כנפים. כנפים שחורות וגדולות, כמו של עטלף. אבל הוא לא יכול היה להתרומם, מפני שגופו היה כבד מדי. ניסיתי לעזור לו… ניסיתי… ניסיתי…” צנחה אל הכורסה, העמידה את הגביע על השולחן והתיפחה אל כפות ידיה.

היינץ התבונן בה. רעד עבר בגופו.

אחר-כך מחתה את פניה מן הדמעות ואמרה: “אתה צריך להתחתן, היינץ. אתה זקוק לאשה טובה, שקטה, שתהיה מסורה לך. ותנחם אותך. מפני שאתה עובד קשה ויש לך דאגות תמיד. וזה מגיע לך. אני… אני הייתי עצמאית מדי… זה לא היה טוב בשבילך. וגם…” נטלה את הגביע וגמעה.

היינץ גמע מגביעו גמיעה קצרה.

“אתה יודע שהוא לא קרא את הופמנסתאל?” צילצל קולה בחדר, רם ופעמוני, “וגם לא את טרקל?.. אני אומרת לו: איך זה יכול להיות, דיטריך? אתה עובד בטלויזיה, אתה אדם תרבותי!.. כן, למד משהו, בבית-הספר, כבר לא זוכר… הוא קורא עתונים, ספרי-מדע! פוליטיקה!.. אינך יודע איזה דור צומח שם בגרמניה!.. ואני שונאת פוליטיקה! הוא מדבר ומדבר, שעות! ערב שלם הוא יכול לשבת ולדבר על האֶס.פֶה.דֶה ועל האֶפ.דֶה.פֶּה, ועל הבחירות בהֶסֶה ועל באדר-מיינהוף… ואני שונאת את זה!” הציבה את הגביע בכוח על השולחן.

הכלב נשא את ראשו מן השטיח והשמיע קול עיטוש.

“אני שונאת את זה,” חזרה ואמרה בשקט.

“נסע לזמן רב?” שאל היינץ.

“הוא נסע להביא את בנו,” הריקה את שארית היין אל פיה.

ראשו של היינץ התרתע, כאילו ממהלומה. “בנו?”

“מדוע אתה מתפלא, היינץ? אתה יודע שהוא גרוש! יש לו בן בשטוטגארט! בן שתים-עשרה! מיכאל…”

הלגה הפסיקה. כיסתה את פניה בידיה ואמרה: “אסור לי לשתות כל-כך הרבה. אני יודעת שאסור לי.”

“אז הוא מביא אותו הנה?”

“זו זכותו, הוא אומר. לפי החוק,” אמרה בלי לגלות פניה.

היינץ חש עתה אותו גל של חימה מציף את ראשו, כפי שהציפו פעמים כה רבות בימים האחרונים. גל של חימה הקורא נקם, הצועק דם.

“הלא אינני יכולה למנוע ממנו…” לחשה הלגה אל כפות ידיה.

אחר-כך הזדקפה על מושבה, שמטה את ראשה לאחור ועצמה את עיניה. “אסור לי לשתות,” מילמלה.

היינץ התבונן בה וחשב כי נרדמה. איבה שחורה זרמה ממנו. נשימות הכלב, חמות וקצרות, התנשפו בחדר. הוא רצה לקום וללכת, אך מחשבות כבדות ריתקו אותו למקומו.

הלגה אמרה חרש, בלי לפקוח את עיניה: “תישאר ללון, היינץ?”

היינץ נשאר על מקומו והסתכל בה. אחר-כך קם, ובצעדים בוטחים יצא את החדר. כשסגר את הדלת שמע נביחה קצרה.

הרחוב היה חשוך וריק. בהגיעו אל הכביש הראשי חיכה כחצי שעה עד שהתקרבה מונית ונעצרה לידו.

ח. הסבר קצר על גב’ לוונברג

גב’ לוונברג היתה עומדת שעות על המרפסת, יום-יום, אוחזת במעקה ומסתכלת למטה. היא ראתה את כל הנעשה ברחוב. ראתה את איש-המכבסה יוצא מפתחי הבתים שממול וחבילה גדולה, לבנה, מעונבת בסדין, על שכמו; ראתה את הנער-השליח רכוב על תלת-אופן ובארגזו בקבוקי-שמן, חמרי-ניקוי, נייר-טואלט ושקיקי סוכר; את משאית חברת-הגאז עולה בשנים מגלגליה על המדרכה, חונה עליה בעיקום ואת שני הבחורים הנמרצים היורדים ממנה ומעמיסים מיכלים על כתפיהם; את פקיד-הבנק היוצא ממכוניתו, נועל אותה, נוטל את תיקו וממהר לעבודה; את סוכן-הביטוח משפשף היטב-היטב ובמרץ את שמשות מכוניתו; את הילד מן הקומה הראשונה רץ בכל כוח כשילקוט על שכמו; את הגנן הגוזם במספריִם גדולים את שיחי הגדר. לעתים היתה עומדת כך משמונה בבוקר עד עשר או עד אחת-עשרה. היא קלטה הרבה מאוד, וכנראה גם חשבה הרבה, אך לא דיברה על מה שראתה וחשבה, כי לא היה לה עם מי לדבר. מאז נפטרה אחותה לא היה לה עם מי לדבר.

לעוברים ברחוב נדמה היה שהיא מודדת במבטה את גובה המרפסת מן הרחוב.

כשלא היתה עומדת על המרפסת היתה שוכבת בבגדיה על הספה, רגליה נוגעות בארץ וידיה תחת ראשה. הרדיו הישן בתיבת-העץ עמד למראשותיה, על השידה, והיא היתה מושיטה את ידה לאחוריה, בלי להרים את ראשה, מדליקה אותו, מסובבת את כפתור התחנות ומאזינה. שעות רבות היתה מאזינה כך, לתכניות שונות, שבהן היו אנשים מדברים: לעצות בעניני ביטוח לאומי, לדיונים על המזרח התיכון, לשיחות על חינוך ילדים, על משק וכלכלה, על סרטים, על עניני רכב ונהיגה. בשעות-הערב המוקדמות היתה שומעת את התכניות באידיש, מתחילתן עד סופן.

לשכנים היה ידוע מעט מאוד על חייה של גב’ לוונברג, ומה שהיה ידוע להם שמעו מפי אחותה, שנפטרה בקיץ 1968: היא היתה בת עיר קטנה בגאליציה. בזמן המלחמה, כשעברה העיר מידי הרוסים לידי הגרמנים והחל חיסול היהודים בה, התחבאה מרים לוונברג, שהיתה אז בת 28, אצל משפחת-איכרים פולנית. אחר-כך נתפסה ונלקחה למחנה-עבודה, רעבה, חלתה, נמלטה ליער…

ב–1949 עלתה ארצה. כאן מצאה את אחותה, שעלתה עוד בשנות השלושים, אך גם היא, כמוה, היתה רוָקה וערירית. שנים אחדות עבדה במתפרה, אחר-כך כזבנית בבית-מסחר לבגדים, עד שפוטרה מעבודתה, שנתים לפני מות אחותה הבכירה.

עוד ידעו השכנים, שזמן רב השתדלה גב’ לוונברג לקבל פיצויים מגרמניה. היא ליקטה תעודות לשם כך, מפולין ומצרפת, ורק בראשית 1971 קיבלה איזה סכום-כסף. בחלק מסכום זה קנתה רהיטים חדשים ולכן הוציאה את הישנים מפניהם. אלה החפצים שהוציאה אל הרחוב.

היו בה, בגב’ לוונברג, כמה דברים מוזרים: היא לא סבלה רעש, למשל, והיתה גוערת בילדים הצועקים ברחוב; אך לעומת זאת, בדירתה עצמה לא היה שקט. הרדיו היה משמיע דיבורים – ולעתים גם פזמונים – בקול רם למדי, שהיה מפריע את מנוחת השכנים. זה היה תמוה וגם מרגיז. או דבר אחר: תמיד היה נודף ריח חריף של נפט מדירתה, והשכנה הגרה מולה סיפרה שיש לה מין “שגעון” לשטוף את הרצפות בנפט יום-יום ולנקות את הרהיטים במטלית ספוגת-נפט. ועוד משהו: היא לא סבלה, כפי הנראה, ירק, כי על דעת עצמה, בלי לשאול את פי ועד-הבית, ציותה על הגנן לגדוע את צמרת העץ שבחזית הבית בכל עת שהגיעה עד גובה מרפסתה.

אבל אולי עשתה כן כדי שהצמרת לא תסתיר את הרחוב מעיניה.

חלון חדר-השינה שלה פנה אל שנים מחלונות דירתו של היינץ הירש, שבבית הסמוך, ורק עץ-פיקוס גדול ועתיר-עלוה, שצמח על גבול שתי החצרות, עמד בינו וביניהם. לעתים קרובות היתה עומדת ליד חלונה ומסתכלת לעבר החלונות של היינץ, מבעד לענפי הפיקוס. היא היתה עומדת כך בבוקר השכם, בכתונת-הלילה העשויה בד ותחרים, רגעים רבים, עוד לפני שהתלבשה; או בשעות-הערב המאוחרות, לפני ששכבה לישון. בערבי-הקיץ החמים היתה מתהלכת בדירתה יחפה ובשמלה תחתונית לבנה לגופה, אך את הוילונות השאירה תמיד פתוחים.

מכספי הפיצויים, כנראה, קנתה גב’ לוונברג סודר משולש, סרוג, בעל לולאות רחבות. הסודר היה חום, עם צורות של ורדים אדומים, והיו לו גדילים. פעם ביום, בשעת הצהרים, היתה יוצאת מן הבית והסודר פרוש על שכמה, כמו כנפי עוף גדול. היא היתה פוסעת נכחה, אצבעות ידה האחת אוחזות בשולי הסודר, למטה מצוארה, ואינה מסתכלת ימינה או שמאלה. למרות קרסוליה שהיו עבים, נראתה קלה מאוד, קלה וגאה. רק אנשים מעטים עוברים ברחוב בשעה כזאת, אבל נדמה היה שהבתים משני צדיו מסתכלים בה ועוקבים אחריה עד היעלמה מעבר לפינה. ברגעים אלה היתה גב’ לוונברג מלכת הרחוב.

ט. אמנות האיסלאם

היינץ מצא מלון קטן בירושלים ועשה בו את שארית הלילה, אך לא עצם עין. הוא ראה לפניו את הנער הגרמני הזה, בן השתים-עשרה, מיכאל, לבוש בחליפה כחולה עם כפתורי-נחושת, ובעניבה – כפי שהיה הוא לבוש בהיותו נער בהיידלברג – שערו גזוז יפה, סרוק למשעי, עם פסוקת בצד, והוא בביתה של הלגה. הוא ראה אותו משחק בכדורגל בחצר, מכדרר ורץ, מכדרר ורץ; משחק עם כלב-הזאב הגדול על הדשא שמאחורי הבית, משליך מקל ממנו והלאה וקורא בגרמנית – Lauf! Spring! Fang auf! Halt![7] תופסו בצוארו, מחבקו, מתגושש עמו; ראה את הלגה מביאה לו, על-גבי מגש, מיץ קר בכוס גבוהה, מישרת בכף-ידה את בלוריתו הנופלת על מצחו, ואומרת לו Zeit nach Haus zu kommen,[8] או את שלשתם נוסעים במכונית לבריכת שורש, לובשים בגדי-ים, טובלים, שוחים, משחקים במים בכדור, צוחקים – גופו המסורבל של דיטריך, שהכרס מתפלצת מבעד למכנסי-הים שלו, גופה הארוך והאלגנטי שלה, גופו החלקלק והגמיש של הנער, שלוש חיות-ים מתעלסות –

הוא לא עצם עין כל הלילה.

בשמונה הלך לבקר את אביו, שגר ברחוב שקט ברחביה.

הלמוט שמח, אך גם נבהל מעט, בראותו את היינץ; וכששאלוֹ מה הביאו לירושלים בשעה מוקדמת כל-כך ענה היינץ שבענין רובי בא, בענין הצבא. ברגע שאמר דבר שאינו אמת, חשב שאולי יהיה זה אמת: אולי ילך אל היועץ המשפטי לממשלה, ייכנס אליו וידפוק על השולחן, יתבע משפט, יתבע טיהור שם בנו, יתבע צדק.

“אתה עושה שטויות, היינץ,” הכניס הלמוט את בנו אל חדר-המגורים, שהיה גם חדר-עבודה; חדר מלא ספרים, ציורים וחפצי-אמנות עתיקים. “אתה עושה שטויות!” חזר ואמר בהציבו את אגרופו על טבלת שולחן-הכתיבה. “אתה נלחם בטחנות-רוח.”

“הם הרסו אותו!” עלו דמעות של זעם בעיניו של היינץ בראותו לנגדו את בנו תלוי בראש התורן, בועט במושכים בו בכוח.

הלמוט הסתכל בו בדאגה.

“עלינו להסתכל בדברים באופן מפוכח,” אמר בשקט. “רובי הוא בעל-דמיונות, הוא לא מכיר את עולם הממשות, הוא מתנגד לעולם הממשות… הוא לא מסוגל לקבל אותו!.. אתה רוצה להחזיר אותו לצבא?”

“הם התעללו בו!” השעין היינץ את מרפקיו על מסעדי כורסת-העור החומה, העמוקה. “הם התעללו בנאיביות שלו וברצון הטוב שלו, ועל זה אי-אפשר לסלוח! לעולם! אתה יודע באיזה התלהבות הוא היה מדבר על האימונים?”

“בהתלהבות של ילד, היינץ… בהתלהבות של ילד…” חייך אליו הלמוט במאור-פנים אבהי.

הלמוט עבר כבר את שנת השבעים וחמש – חצי שנה קודם-לכן ערך לו חוג ידידיו, מהם שהכירוהו מגרמניה ומהם ממלומדי ירושלים, מסיבת-יובל צנועה, שהשמיעו בה הרבה דברים בשבחו – אך למרות גילו, למרות שער-השיבה הדליל שבראשו והכתמים שבפניו, היה מראהו רענן. בזויות שפתיו היה תלוי תמיד חיוך מצומצם, כאילו עמד לספר בדיחה.

“הם הטביעו אות במצחו! סטיגמה!” נצטעק היינץ. “אתה יודע מה זה להתהלך בארץ הזאת עם כתם כזה? לא היה בצבא? נזרק?.. ישב בבית-כלא?.. רובי הירש ישב בבית-כלא? פושע?!”

פניו של הלמוט התעננו. הוא תופף באצבעותיו על טבלת השולחן.

“הם עשו לו עוול, אני מסכים,” אמר. “אבל על-ידי תיקון העוול הזה, שהוא עוול מבחינה משפטית ומוסרית וציבורית, זה נכון, אתה תגרום לו עוול גדול עוד יותר!”

“הוא עקור! הוא באויר! באויר!” ניפנף היינץ בידו כלפי מעלה.

“האם לא כולנו Luftmenschen[9]?” גיחך הלמוט.

“הם הרסו אותו!” זעק היינץ.

“לומר לך את האמת, היינץ,” הרכין עצמו הלמוט לפנים, כאילו לומר דבר-סוד, “אני אינני יודע מה היום הגון וישר יותר, להיות בצבא או להיות מחוץ לצבא… כשאני רואה מה אנחנו עושים בשטחים… יש לי קשרים עם סוחר-עתיקות מבית-לחם, איש משכיל מאוד, פארוג’י, אנטון פארוג’י, את אביו הכרתי עוד בימי הבריטים… הנה, את זה קיבלתי ממנו עכשיו בשביל חות-דעת,” נשא מן השולחן צלוחית עתיקה, סדוקה, שציורים בקוים כחולים, עבים, היו תוויים בה.

הלמוט הירש היה פרופסור לאמנות האיסלאם בהיידלברג ונתפרסם בספרו “Mythos und Wahrheit in den Zeichnungen des Qasr Amrah”[10]. כשעלה ארצה, בשנת 1940, דרך אנגליה (והצליח להעביר הנה את ספריתו ואת רוב אספו האמנותי), לא נמצאה לו קתדרה באוניברסיטה העברית. פקיד גבוה במחלקת-העתיקות הממשלתית, סאלים עבודי, הכיר במומחיותו הנדירה ונטלו לעבוד למען המחלקה במוזיאון רוקפלר. באמצעות עבודה זו יצר קשרים מסועפים עם אגודות נוצריות ומוסלמיות, בארץ ומחוצה לה, עם סוחרי עתיקות ואספנים. קשרים אלה עמדו לו גם לאחר קום המדינה: באמצעות אנשי או"ם היה מקבל דברי-עתיקות מירושלים המזרחית, מבית-לחם ומרבת-עמון ומחזירם בדרך זו, בצירוף חוות-דעת מפורטות. בית-הממכר הלונדוני סותבי היה שולח לו מפעם לפעם תצלומים של כתובות ערביות ופרסיות, של כלי חרס וזכוכית, של שטיחים עתיקים, מבקש חוות-דעת על מקורם וזמנם ומשלם לו בעין יפה. בישראל עצמה נדרשו לו בעיקר אספנים, חובבי אמנות המזרח.

“פארוג’י בא אלי לעתים קרובות,” הניח את הצלוחית על מקומה. “אנחנו משוחחים הרבה. על מה אנחנו משוחחים? – על מה שמציק לו… ‘אתם כובשים נאורים,’ הוא אומר לי. ‘לא מצליפים בשוט ולא אונסים את בנותינו. אבל אין לכם כבוד. אתם באים לביתנו ומתנהגים כמו בבית שלכם. מתישבים על המיטות ויורקים על הרצפה. את החזקים אנחנו מכבדים, אבל לבני-בלי-דת לא נסלח לעולם.’ והוא צודק, היינץ! הוא צודק! אתה לא רואה מה נעשה, כי אתה במכוורת שלך, אבל אני מתהלך בעיר העתיקה, בבית-לחם, מגיע לחברון, לרמאללה… אתה יודע איך החיילים מתנהגים? במסגד, בכנסיה, בשוק? – צועקים, מלכלכים, נדחפים, מרגישים כמו בבית… גסות! אין שום כבוד! השחצנות הזאת היא בלתי-נסבלת!.. הערבים רגילים לכובשים. שלושים שנה היו להם האנגלים. אבל האנגלים התיחסו אליהם בכבוד! בדיסטאנץ – אבל בכבוד! אצלנו – אין דיסטאנץ, ואין כבוד!”

“גם בינינו…”

“נכון, נכון! זה לא מנחם אותי! זוהי פלישה ברברית! כשאני יושב אצל פארוג’י בבית עם המשפחה שלו… השקט, הכנסת-האורחים, הנימוסים… ואני שומע דרך החלון את החיילים שלנו, יושבים על הג’יפ, מדברים בקולי-קולות, עם הטרנזיסטור ביד, שמשמיע בכל הרחוב את הפזמונים הצרחניים האלה… אני מתבייש! אני מרגיש שהוא קרוב לי יותר מהם!.. התרבות, אני מתכוון… אני חייב ללמד סניגוריה, כמובן. אני אומר לו: בכל-זאת, בכל-זאת, אתם חיים היום, מהרבה בחינות, יותר טוב מאשר בזמן הירדנים… כלבן פאלת, ח’ירן מן אסאדן מרבוט,’ הוא אומר לי. כלב חפשי טוב מאריה קשור. האם אינני יודע שהוא צודק? את האנגלים הם ראו בדמות פקידים. פקידים קשוחים, לפעמים, זה נכון, אבל ג’נטלמנים. אנשי תרבות. הם לא אהבו אותם, אבל כיבדו. אותנו הם רואים בדמות חיילים. חיילים ועקרות-בית וולגאריות הבאות במכוניות אל כיכר השוק, משאירות את הבעל מאחור ומתהלכות בין הדוכנים, עומדות על המקח וחוטפות, חוטפות מכל הבא ליד ומשלמות. הם עושים כסף מאתנו, אבל הכסף מלוכלך, אתה מבין? הם בזים לנו. וזה כבר ארבע שנים כך – חיילים ועקרות-בית הלהוטות לחטוף בזול. הם אולי לא בני המאה העשרים כמונו, אבל הם לא וולגאריים. אז אנחנו, עם חוסר-התרבות שלנו, באים ומשתלטים, בגסות-רוח, בכוח, על התרבות שלהם. זה לא יכול להחזיק מעמד ככה. בשום אופן לא!”

“יש לך פתרון?”

“לי? מובן שיש לי פתרון! אבל אותי לא שואלים! אף פעם לא שאלו אותי! גם לא ב–46’ – כי אני לא באתי מהומל אלא מהיידלברג, אם כן מה אני מבין? אני יקה, נכון?” צחק הלמוט מול פני בנו. “אתה שואל מה הפתרון שלי? – שלטון בין-לאומי! בארץ הזאת לא יכולה להיות לאומנות, ואנחנו לא עם בשביל מדינה. בכל פעם שהתחלנו במדינה – נכשלנו. גם הנביאים ידעו את זה. ואת כל היצירות החשובות שלנו יצרנו כשלא היתה לנו מדינה. עם מדינה – אנחנו נעשים ברבריים, כמו בימי יהושע, והמלכים והחשמונאים. בלי מדינה – אנחנו הגניוס של העולם. את זה היינו צריכים ללמוד מזמן מן ההיסטוריה שלנו. לחיות פה – כן. מפני שזה הערש של התרבות שלנו. אבל בלי מדינה. בלי שלטון. את השלטון נמסור לאיזה כוח בין-לאומי, שאנחנו והערבים נחיה תחתיו. יצחק וישמעאל.”

“אתה עם האוטופיות שלך,” חייך היינץ.

“אתה חושב שזו אוטופיה. אבל אתה עוד תראה, היינץ, שזה בדיוק מה שיקרה פה בעוד כמה שנים. כי יכריחו אותנו! מרצוננו לא נמסור את השלטון, כמובן, כי מה יעשו כל אלפי הפקידים והקצינים? מה יעשו השרים ומנהלי המחלקות, שטסים לכל בירות העולם? אבל יכריחו אותנו, כי אין פתרון אחר. הכיבוש הזה לא יחזיק מעמד. אם הם לא יתקוממו בכוח, אנחנו נתנוון. ואם אנחנו רוצים ליצור פה תרבות – אז בלי שלטון! אתה יודע מתי היתה פה התקופה הכי יפה? – בזמן הבריטים! זה נשמע לך אבסורד, מה? אז תביט לאחור. תיזכר. תיזכר כמה היתה הארץ יפה. מכל הבחינות. מכל הבחינות. זאת היתה התקוה הכי יפה לאינטגראציה של שתי התרבויות הגדולות – היהודית והמוסלמית!”

“אתה שוכח הרבה דברים…”

“אני לא שוכח!” עלה סומק של רוגז בפניו של הלמוט. “אני לא שוכח שהיו מאורעות, ושהבריטים היו גם מנוולים… אני לא שוכח שסגרו את העליה והשליכו את המעפילים למחנות… אבל הטרוריסטים, כן, הטרוריסטים שלנו ושל הערבים עזרו לזה! הם עזרו לזה עם ההתנפלויות שלהם על הקיבוצים ועם הפצצות ברחוב בן-יהודה ובמגרש הרוסים… זה דרך-אגב… אבל בהשואה! בהשואה – זאת היתה אידיליה! מפני שכשהיה רק קצת שקט – חיינו יחד! מתוך כבוד זה לזה! והיום כבר אי-אפשר לחיות יחד! אנחנו לא רוצים את השלטון שלהם והם לא רוצים את השלטון שלנו! אז למה השלטון? השלטון הוא לא Wert,[11] הוא Zeug![12] ואם אנחנו נמשיך להחזיק בשלטון, זה יהיה בשבילנו vorlaufen in die Möglichkeit des Todes [13] אם להשתמש בביטוי של היידגר. בדיוק.”

הלמוט הסתכל בבנו, והחומרה שבפניו רפסה מעט-מעט ונתחלפה בחיוך.

“נניח לזה. אתה ואני לא נשנה את העולם. אנחנו מסוגלים רק ללמוד אותו. עכשיו תראה איזה דברים יפים קיבלתי בזמן האחרון.” ועם כך קם, ניגש אל הארון המזוגג והוציא מתוכו קערת-מתכת גדולה, בצבע העופרת, שציורים חקוקים על-פני כל שטחה, מלגו ומלבר. “את זה קיבלתי מן האיש שלי ביריחו. כך אני קורא לו, האיש שלי ביריחו. הביא לי אותה ואמר שמצאה, לפני שנים רבות, ליד חירבת מפג’ר, כלומר, ליד ארמון האומאיים, ולדעתו היתה שייכת לאחד הכליפים מבני אומאיה. זהו, כמובן, הדבר הראשון המתקבל על הדעת. ואם תסתכל יפה, תראה כאן שזלזלי-הגפן שמסביב לשולים יוצרים אותיות ערביות. החלודה כבר אכלה אותן במקצת, אבל הצלחתי לפענח את הכתוב. אלה הם, כנראה, שני חרוזים משיר של עומר אבן אבו-רביעה, משורר מפורסם מסוף המאה השביעית, שהכליף עבדאללה בן עבאס העריץ אותו. מה כתוב פה?.. ובכן, ערבית הרי אינך קורא. אם לתרגם… ‘אל תחרפו אותי כי את זיינב אוהב, כי לבי הנכנע מופקד בידה’. בערך כך. אבן אבו-רביעה זה, דרך-אגב, היה נואף גדול וכתב שירים כדי לפתות נשים. גם החרוזים האלה הם מתוך שיר-עגבים שלו. אם כן, זוהי קערה אמנותית מתקופת האומאיים, נכון? – לא! לא נכון! וזאת ראיתי מיד! הסתכל כאן על הציור שבמרכז הקערה. מה אתה רואה? ציור-צייד! איזה מלך, בעל זקן אשורי טיפוסי, אוחז בקשת וצד איילות. הנה – ארבע איילות! וזהו ציור סאסאני מובהק! כלומר, מאיראן! למוסלמים הדרומיים לא היו ציורים כאלה אז! מאין אני יודע שזהו ציור סאסאני? – ובכן, את זה אפשר לראות מיד על-פי קרני האיילות, המעוקלות לאחור בקשת שבלולית! עכשיו: איך מגיע כלי סאסאני כזה אל ארמון הכליפים בחירבת מפג’ר? ובכן…”

היינץ נזכר ביום א’ אחד בהיידלברג, בהיותו בן שלוש-עשרה או ארבע-עשרה, בביתם היפה, שעמד על צלע גבעה מיוערת שנשקפה על-פני העיר העתיקה, הטירה, הנהר, גשר קארל-תיאודור. אביו כבר סולק אז מההוראה באוניברסיטה, כי היה זה לאחר חוקי נירנברג, אך עוד קיבל את משכורתו ממנה ועסק בעבודת-מחקר “מחוץ לכתלים”. הוא ישב ליד שולחן-הכתיבה שלו, זכוכית-מגדלת לעינו, ופיענח איזה כתב ערבי בספר מיניאטורי עתיק, עשוי קלף, מעוטר ציורים צבעוניים. הוא עצמו, היינץ, עמד ליד החלון, לבוש במיטב בגדיו, הסתכל החוצה וציפה. היה אביב: עצי-הדובדבן בגני הבתים עמדו במלוא פריחתם החכלילית. הוא ציפה לבוא חברו גינתר, גינתר שטריך, בנו של המורה לבוטאניקה, שגר במעלה הרחוב, על גבול האוֹבנוַאלד. הם נדברו להיפגש באחת-עשרה וללכת יחד לקונצרט יום א’ לנוער, בפרידריכסבּאוּ. אבל השעה היתה כבר אחת-עשרה, חמש-עשרה או עשרים דקות אחר אחת-עשרה, והוא לא הופיע. לבו אמר לו שלא יבוא, כי בזמן האחרון, בלכתם בצהרים הביתה, זה מבית-ספרו הגרמני וזה מבית-הספר היהודי, והיינץ רצה להילוות אליו, כפי שנהגו זה שנים, היה גינתר משתמט ממנו ומצטרף אל חבורת-נערים אחרת. לבו אמר לו שלא יבוא. ובכל-זאת עמד ליד החלון וציפה לו בקוצר-רוח. הוא זכר עכשיו את ההרגשה הזאת בכל חזקה: את המרירות הנעכרת והולכת, נעכרת והולכת, עד שהיא עוכרת את העינים, כמעט עד דמעות. מרירות המצטברת בגרון כמו כיח מתעבה וחונק. כשראה בשעונו שהשעה היא אחת-עשרה ושלושים ניגש לטלפון ועמד להרים את השפופרת. באותו רגע נשא אביו את ראשו מן הספר, ואמר, “לאן אתה מטלפן?” “אל גינתר,” אמר, “הוא צריך היה להיות כאן. באחת-עשרה.” “אל תטלפן,” אמר הלמוט. “הוא הבטיח!” קרא היינץ, ודמעות חונקות את גרונו, “הוא הבטיח! יכול היה לצלצל, לפחות, ולהודיע שהוא לא בא!” והרים את השפופרת. הלמוט קם ממקומו וקרא ברוגז: “אני אוסר עליך!” והציב את אגרופו בכוח על השולחן.

“הארמון בחירבת מפג’ר לא היה היחיד!” אמר הלמוט בהחזיקו בקערה. “כמה מצאצאיו של עבאס – רק מעטים יודעים זאת, כי אין שרידים כמעט – התישבו בחומיימה, מדרום לים-המלח… אמנם עסקו שם בתיאולוגיה ופירשו את הקוראן, אבל בין פירוש סוּרת הפיל לפירוש סוּרת הפרה ניהלו גם קצת מלחמות. כך הגיעו עד כ’ראסאן שבפרס, שהיתה אז תחת הסאסאנידים. לסאסאנידים היתה אמנות מפותחת מאוד של כלי מתכת, זכוכית, סטוקו… האומאיים שדדו אותם, כמובן! אבל כשהביאו הנה את הקערות, את הבזיכים, את האגנים, את האגרטלים הנהדרים – הם סיערבו אותם, אתה מבין? בצד הציורים הסאסאניים המקוריים, הם חרתו פסוקים מן הקוראן, חרוזים מן השירה הערבית…”

היינץ ראה לפני את מיכאל, בנו של דיטריך פון ברנהארדט. ראה אותו מגיע אל שדה-התעופה, יד ביד עם אביו. דיטריך מחבק את הלגה, נושק לה, ומיכאל מושיט לה את ידו בקידה. אחר-כך ראה את שלשתם יושבים בערב בבית, בעין-כרם, בשלוש כורסאות, רגליו של מיכאל פשוטות לפניו והוא מעיין בשבועון גרמני מצוייר. מפעם לפעם הוא מסב את ראשו אל אביו ושואלו דבר-מה. אחר-כך הוא שואל את הלגה אם מותר לו להניח תקליט על הסטריאו. “אח, כמובן, מיכאל!” אומרת הלגה. מיכאל מודה, ניגש אל מדף התקליטים, שולף את הקונצ’רטו הבראנדרבורגי השישי, מניח אותו על הטבלה. צלילי הכנורות, הויולות והצ’לות ממלאים את חלל החדר. הוא חוזר ומתישב בכורסה ופותח שוב את השבועון. הלגה נוטלת ממתק מתוך בונבונירה ושמה בפיה. כלי-הקשת מנסרים.

“הגד לי,” אמר היינץ, “הלדרלין נולד בהיידלברג?”

הלמוט נדהם. הוא הניח את הקערה על השולחן והסתכל בהיינץ רגע ממושך. אחר-כך העלה חיוך ואמר:

“מה זה עלה על דעתך, היינץ! הלדרלין נולד בלאוּפן! זה אמנם על-יד אותו נהר, נקאר, אבל הרבה יותר דרומה, קרוב יותר לשטוטגארט!”

היינץ פקח עינים גדולות ולא אמר דבר.

י. אצל גבריאל

ביום ב’, ה–10 במאי, יצא היינץ, כדרכו, אל המכוורת, אך כבר בצהרים לא יכול להמשיך בעבודה וחזר הביתה.

היה עליו להחליף מלכות בחמש כוורות “חלשות” (מספרים 8, 57, 121, 133 ו–134, לפי פנקס-המעקב). עבודה הדורשת זהירות לא פחות ממלאכת המנתח, ודייקנות כמלאכת השען.

מלכה זקנה, תשושה, או דלת-פוריות בכוורת, מביאה כליה על הממלכה כולה. לא רק שהכוורת תתרושש ותלך, תתנוון ותלך, ובהימעט מספר הולדות תשתרר בה שממה וכל העבודה המושקעת בה תהיה לריק, אלא שכל אויבי המין הדבורי יאיימו עליה להחריבה: עש הדונג שיקנה בה שביתה ויכלה את חלותיה, רקבת-הולדות, מחלת הקרדית, ויותר מכל, הצרעות, שתקטולנה את הדבורים ותחמוסנה את מאגריהן. מלכה כזאת יש להעביר מן הממלכה בכוח, לחסלה. “חוק הטבע”, או “הגורל”, או “אינסטינקט הקיום”, יצוו אז על הדבורים העמלניות, האומנות, שבכוורת, לגדל אחרת תחתיה.

היינץ, ככוורן קפדן ומנוסה, לא סמך בדרך-כלל על “חוקי הטבע” בענין חילופי-השלטון בכוורת: המלכה החדשה, אשר תירש את קודמתה מכוח ההמלכה “הטבעית” של עם הדבורים, אי-אפשר היה לדעת אם באמת תהיה מגזע משובח יותר, שכן אביה הזכר, שהִפרה את ביצת אמה, הוא בלתי-ידוע, ואפשר שהיורשת תהיה בת שושלת “סורית”, עוקצנית, רגזנית ונחשלת – שלא כאם ה“תרבותית”, שהיא משובחת ופוריה. הוא נהג בשיטת “הטיפוח לפי הישגים”: היה מחסל את השושלות המפגרות, ואת חומר-הרביה – ביצים, רימות, מזון – היה נוטל מן הכוורות המשובחות ומעביר אל הזקוקות לחיזוק. כך גם הפעם: כמה ימים קודם-לכן חטב מתוך חלות שבכוורות המעולות ביותר שבמכוורת, המצטיינות בהישגיהן, מלכונים מספר, בימים האחרונים שלפני היבקעם – הכניסם לתוך כלוביות מרושתות זעירות, יחד עם מזון-המלכות שמסביבם ועם כמה משרתות, ואת הכלוביות האלה, שהיו מוכנות במחסן, עמד עתה לשתול בכוורות שתתיתמנה ממלכותיהן.

רוח שרבית סיכסכה בגבעולים היבשים, מוגגה את העשן שהפיח היינץ לתוך הכוורת, ויקדה בפניו. הוא חלץ את החלות זו אחר זו, תלאן מול עיניו, הפכן לצד זה ולצד זה, וחיפש את המלכה. את כל עשר החלות הוציא והכניס, ורק בפעם השניה, בהגיעו לחלה השלישית, גילה אותה – תשושה, מתנודדת, משיקה כנפיה בלאות בין העמלניות הרוגשות. במכוָר שבידו הנחה אותה לעבר הדופן, בין אשכולות הדבורים, ובהגיעה לשם, כמסוממת, לחץ אותה אל כפיס-המסגרת המדונג ומחצה למוות. היא נשרה לעפר כפרח קמל.

אחר-כך העביר כמה חלות, את העניות שבהן, אל קומה עלית של כוורת אחרת, שדן אותה לחיסול זה כבר, ופנה אל קצה השורה, שם עמדו הכוורות המשובחות. הוציא מתוכן חלות כבדות ועשירות בדבש והעבירן לכוורת הראשונה. משם פנה למחסן.

על אחד המדפים, באפלולית, מונחות היו הכלוביות המרושתות, עם המלכונים המטובעים בפקקיהן. הוא נטל אחת מהן, סימם בעשן את השפחות שבתוכה, פתח באצבעות זהירות את הפתח שמנגד לפקק, תחב לתוכה מנת קמח-סוכר, להעשיר את מזונה, וסגרה. את הכלובית לקח עמו אל הכוורת המיותמת ממלכתה, ריוח בין החלות ושתלה ביניהן. בעוד שלושה ימים ייבקע המלכון החתום, הגולם ייקץ, ישרבב חדק, ירדד את מחסום הפקק; העמלניות שבכוורת, שתהיינה מורגלות כבר בריחה של יורשת-העצר הזרה – ועל-כן לא תתנכלנה לה – תקרבנה אליה, תרחבנה את הפתח, להאכיל, להבריש, לטפל ולגדל. שלושה ימים לאחר-כך כבר תצא המלכה, במלוא פארה, למעוף הכלולות.

בשלוש כוורות ביצע היינץ את חילופי-השלטון – יִתם אותן מן המלכות המנוונות ושתל בהן את עוברי השושלות החדשות, משובחות-הגזע. את הכוורת הרביעית פתח, מצא בה את המלכה הצנומה וחדלת-הכוח, וכשביקש להבדילה מתוך האוכלוסיה הרוגשת בקצה המכוָר שבידו, דילגה זו אל דופן תיבת המכוורת וזחלה על גביה לעבר המפתן. הוא חבט בה בכף-ידו, והיא נפלה חלל. בשאתו את היד לעיניו ובראותו את הכתם הנאלח על-גבי הכפפה, חש כאב בלבו, כאילו היה זה דמו שהוקז.

מלוהט-שרב, נכה-רוח, דידה אל המחסן. הוא הסתכל בכלוביות שעל המדף, אך לא מצא חפץ בהן. פשט את המסוה ואת הכפפות והטילם בכוח על השולחן. האויר היה מחומם כבתנור והוא יצא החוצה וצנח על תיבה בצל העצים.

רחמים גדולים על רובי מילאו אותו. הוא הסתכל על סביבו, ראה את גבשושיות העפר היבש, את העלים הלאים מחום, ואמר לעצמו, אין לו מקום בעולם, אין לו מקום. ראה אותו גורר רגליו, בשעה זו, בין הלולים, דלי בידו, ושאל את עצמו לאן ילך משם. “Wer jetzt kein Haus hat, baut keines mher. Wer jetzt allein ist, wird es lange bleiben”[14]. כן, לנצח בדידותו. אריך הילדסהיימר לא יגער בו, הוא יטה אליו חסד – וימנה את הימים. רובי אינו יודע כי הוא מונה את הימים. רובי מצחק עם בעלי-החיים. ובשעה גנובה הוא עולה אל מרומי ערימת הקש שבאסם ויושב כמלך וקורא בפעם האלף את הדפים על איוּן האישיות ואיון החמדה ושמיטת העולם. רובי רובי, שתת הדם בתוכו, רובי רובי לאן תלך משם ולאן אקח אותך. הוא ניסה לחשוב מה יעשה בו. אם יביאו הביתה, הוא ישקע וילך. יסתגר בחדרו ויקרא מבוקר עד ערב. חברים לא ימצא, וברחוב יצביעו על קלונו. לאוניברסיטה לא יקבלוהו. לעבודה אחרת לא יצלח. פעם, בהיותו בן ארבע-עשרה, בחופשת הקיץ, הלך לעבוד אצל כורך-ספרים כדי להשתכר קצת דמי-כיס. בעל-הבית יצא, וכשחזר מצאו יושב על הרצפה, בקרן-זוית, שקוע בקריאת ספר ישן. פעם עשה שבוע אצל סבו בירושלים. לא יצא מפתח הבית. ישב לרגלי הספריה –

צרעה גדולה, צהובת-גחון, ברודת-כנפים, ריחפה מעל לפי בקבוק-מיץ שעמד על תיבה לפניו. נתלתה בשפתו, הרכינה ראשה לתוכו, פירפרה, התנתקה, דאתה, חזרה ובאה, רוטטת על פי הבקבוק נתלית-לא-נתלית. הוא ידע שעליו להכות למוות את שגריר האויב האכזר, אך לא מצא בו כוח להניע יד.

הוא נזכר בימים רחוקים, בבן-שמן, כשהצרעות היו מעופפות בין סבכי ענפי החרובים, יונקות את לשדם, טסות בכרמים, נוגסות בבשר הענבים ונושאות אותו בפיהן, נחבטות אל רשתות החלונות בחדר-האוכל, מרחפות מעל צלוחיות הריבה, מתרפשות בקערות הדייסה, טובעות בסירי המרק. נזכר איך היה הוא, עם יתר הנערים, רודף אחריהן במחבט, במקל, מצליף בהן לרצחן –

פתאום זכר שזהו היום אחרון לארכה שנתן למדינה. אם לא יגיע מכתב-התשובה –

חמת-נקם בערה בו כשעמד לעיניו מראה רובי בכלא, פניו הנפוחות, הנבוכות. הוא קם, נכנס למחסן, נטל את ילקוטו ועלה על אופניו.

באמצע הדרך העירה נעקץ מן הזכרון שהשאיר כוורת ללא מלכה ואף לא הגיף היטב את גגה. לרגע חשב לחזור ולתקן את המעוות, אך מיד פלט: לעזאזל עם כל זה! והמשיך לנסוע.

בתיבת-המכתבים מצא רק שני שוברי חשבונות לתשלום. מכתב-התשובה לא היה.

הוא אסר את האופנים ועלה לדירה. בהגיע השעה חמש ניגש לטלפון וחייג את מספרו של גבריאל הוכשטאט-הרמתי. בספרה האחרונה עצר את אצבעו וחשב איך יפנה אליו: “גבריאל”, כפי שכינה אותו בגבעת-ברנר? “הוכשטאט”, כפי שהיה שם משפחתו אז? בשמו הכפול, כפי שנודע בו מזמן שהחל לעבוד בשירות המדינה?

“גבריאל,” אמר לאחר שנענה והכיר את קולו, “היינץ מדבר. היינץ הירש. אינני יודע אם אתה זוכר…”

“מה שלומך, היינץ?” שמע את קולו השקט והבוטח של גבריאל. “מה שלום הלגה?”

“אנחנו נפרדנו, חשבתי שידעת… כבר יותר משנתים…”

“אה,” השמיע גבריאל הברה קצרה, שלא היו בה תמיהה או הבעת-צער, ומיד הוסיף: “במה אני יכול לעזור לך, היינץ?”

“אני יודע שאתה בן-אדם עסוק ותסלח לי על ההפרעה…” אמר היינץ, “רציתי רק להתיעץ אתך… זאת אומרת אם אתה יכול להקדיש לי שעה… זה בענין בני…”

“בנך כבר בצבא בודאי… או אחרי?..”

“זהו, שהוא היה… עכשיו… אני אסביר לך, אם אתה מוכן לשמוע אותי רק ל…”

“ברצון, היינץ, מתי אתה רוצה לבוא?”

“אני יודע שזאת חוצפה מצדי… אבל זה קצת דחוף… אם אתה יכול הערב…”

“בוא,” אמר גבריאל, נינוח. “אני פנוי הערב. אשתי יוצאת ונוכל לשוחח כמה שתרצה. אתה יודע איפה אני גר?”

גבריאל הוכשטאט היה מבוגר מהיינץ בחמש או בשש שנים. כשהגיע היינץ לגבעת-ברנר היה הוא מנהל המסגריה ומדריך באימון גופני ובז’יו-ז’יצו ב“הגנה”, צעיר גבוה, יפה-תואר, בעל עינים תכולות. הנשים הנשואות, אלו שפנו אליו בגרמנית תמיד, לא התביישו לכנותו בפומבי, בחדר-האוכל, מתוך חיבה ולצון – “אפולו”; וכשראה אותו היינץ ערום, במקלחת, השתאה על גופו “הקלאסי”. גבריאל גר אז בצריף-בן-חדר מבודד, שבנה לעצמו בין עצי אקליפטוס, כאילו יעד אותו מלכתחילה להיות “קן אהבה”. אור אדמומי, צופן-סוד, היה מפציע מחלון הצריף עד שעות מאוחרות של הלילה, ולפני עלות השחר היה השומר מבחין מדי פעם בדמות פרועת-שער חומקת החוצה וממהרת, על-פני השביל הזרוע עלי-אקליפטוס יבשים ומרשרשים לעבר חדרה.

בשלושת החדשים הראשונים לבואו לגבעת-ברנר עבד היינץ במסגריה; והוא לא ידע מדוע נוטה לו גבריאל חסד מיוחד: אם משום ששניהם היו חברים באותה תנועת-נוער בגרמניה – ה“בונד-דויטש-יודישה-יוגנד” – זה בהיידלברג וזה בהיילברון; או משום שהלגה – כפי שנודע לו – היתה מאוהבת בגבריאל “עד למעלה ראש”, לפני בואו, והיתה פוקדת את חדרו במשך זמן רב, עד שבאו אחרות ולקחו את מקומה. על-כל-פנים, גבריאל עזר לו בכל אשר יכול, ובעבדם יחד היו מחליפים רשמים על טיולים, מחנות, מדורות, ביערות שבין היידלברג ושטוטגארט, שרים לעתים בקאנון, או בשני קולות, משירי ה“ונדרפוגל”, ומשוחחים על ספרים של הסה ושל ואסרמן.

ב–1942 התגייס גבריאל לצבא הבריטי ומאז נותקו קשריהם. אבל היינץ היה “עוקב” אחריו – מתוך יחס של מעין קרב משפחתית – מרחוק. הוא ידע שבמלחמת-השחרור שירת כקצין בחיל-ההנדסה, ואחר-כך, בהיותו בצבא-הקבע, עלה עד למדרגת סגן-אלוף. מן הצבא עבר לשירות המדינה. היינץ לא ידע בדיוק אם במסגרת משרד-הבטחון או משרד-החוץ, אך ידע שעשה בשליחויות שונות – מסתוריות כלשהו – בארצות אפריקה, ואולי גם דרום-אמריקה. לאחר מלחמת ששת-הימים נתקל לראשונה בשם בנו, רס"ן עודד הרמתי, ונודע לו כי נתמנה לתפקיד חשוב בשלישות הראשית.

בכל השנים הללו לא פגש היינץ את גבריאל אלא פעמיִם ובשתיהן היה ב“חופשת מולדת” לשבועות מספר, בין שליחות לשליחות. בפעם הראשונה היה זה בחנות-ספרים, כשראה אותו מדפדף בספר ליד הדוכן; ובפעם השניה – והוא היה אז עם הלגה – בפואיה של אולם הקונצרטים. נדמה היה להיינץ שהוא גבה יותר משהיה; אולי בשל החליפות האלגנטיות שלבש, ואולי בשל המצח שנתגבה לעבר הקדקוד ושיוה לו ארשת של חשיבות יגעה ומסתירת-סוד. בשתי הפגישות היה גבריאל חם ומאיר-פנים. בחנות-הספרים הזכיר לו את שיחתם על “הויתו השלישית של יוסף קירקהובן” והמליץ לפניו על ספריה של סופרת גרמניה, אינגבורג באכמן, וביחוד על – “Der gute Gott von Manhattan” שלדבריו היה בו מעין המשך, בגלגול מודרני, בתר-מלחמתי, ל“קירקהובן”. בפואיה של אולם הקונצרטים, נטלה הלגה את רוב חלקה של השיחה. בערנות רבה – בערנות עצבנית במקצת חשב אז היינץ – שאלה על גורלם של מודעים משותפים שהיו בקיבוץ ועזבוהו וביחוד התעניינה במעשיו של אחד, הרמן הלר, שהיה אז צלם ולימד את בנות עליית-הנוער שחיה בבריכה שבבית-ההבראה.

הוא התפלא, אך גם היה אסיר-תודה על כך, שגבריאל לא שאל על מעשיה.

מפעם לפעם, כשהיה היינץ רוגז על קלקלות שונות במדינה – על אי-סדרים, על עוול או על שגיאות הרות-אסון במדיניות-חוץ – עלה במוחו שמו של גבריאל הוכשטאט-הרמתי וחשב לפנות אליו. אך תמיד היה נרתע, או אומר לעצמו שבין כך ובין כך לא ימצא אותו. כשהיה נתון במצוקה חשב על כך שהוא עשוי לעזור לו, אך גאותו לא הניחה לו. “רק כשיגיעו מים עד נפש,” אמר לעצמו, וחזר על משפט זה כמה וכמה פעמים, “רק כשיגיעו מים עד נפש.” בשבעת החדשים האחרונים חשב גם על בנו של גבריאל, שהיה בעל עמדה חשובה בצבא.

“טוב לראות אותך, היינץ,” קידם גבריאל את פניו, ומיד הניח זרועו על שכמו והביאו אל חדר המגורים. היינץ נעצר על הסף, משתומם למראה חפצי-האמנות הרבים, שחורים וצבעוניים – פסלי עץ ושנהב, מסכות, קסדות, מקלעות-ראפיה, מחרוזות, רקמות, טוֹטֶמים – שלאורך הקירות ועל-גבי כנים ומדפים; וגבריאל העבירו מחפץ לחפץ והסביר לו את מוצאם ואת האמונות והפולחנים הקשורים בהם. היו שם צלמים של בני-באנטו, “רוחות-מתים” מקונגו, שהרוני-שן מגיניאה, מסכות-כישוף מקאמרון, כלי-תפירה של בני-באלי, בגדי-ראפיה מגאבון, פסלוני-פריון מבאסוקו, וכן מסכות-עץ, כלי-נגינה ותכשיטים ממכסיקו, מפרו, מברזיל. משהתישבו, דיבר גבריאל באופן סתום במקצת, המותיר מקום רב לדמיון, על “הפעולה העצומה הנעשית ביבשת אפריקה”, שתושבי המדינה יודעים עליה אך מעט מן המעט. מן הרמזים שזרה, בחפנים קטנים, זעיר-פה זעיר-שם – נצטיירה להיינץ תמונת רשת סבוכה, ספק-גלויה ספק-חשאית ששלטונה פרוש על-פני ארצות ועמים, כפרים וערים, יערות ומדבריות; רשת שסוכניה רבי-התושיה מצויים בכל: בין הבקתות של השבטים הפראיים ובין אנשי הצמרת של הצבאות הצעירים ושל השליטים החלקלקים שזנקו בן-לילה מעבדות למלכות. “אבל אתה, הרי לא לשמוע אותי באת,” מזג גבריאל קוניאק צרפתי צלול לכוסיות.

“קודם-כל, תסלח לי מאוד שאני מטריד אותך…” פתח היינץ.

“אינך צריך להתנצל, היינץ,” ביטל אותו גבריאל בתנועת-יד.

“לא, לא, לא, אני יודע שאתה עסוק מאוד, ובענינים חשובים, אני בטוח בזה, והענין שלי הוא פרטי… אם כי, אני רוצה להגיד לך כבר עכשיו, יש לו גם אספקט ציבורי…”

“דבּר!”

“ובכן, כפי שאמרתי לך, זה בענין בני, ראובן. רובי… אתה כבר סבא, נדמה לי.”

“הו, כן! כפלים! לעודד יש בן, ולתמר בת… שניהם בגיל הגן…”

“עודד בצבא-הקבע, שמעתי…”

“כן, הוא עושה שם עבודה חשובה מאוד.”

היינץ בלע את רוקו, אחר-כך אמר:

“אז תסלח לי אם אתחיל מהתחלה, אבל זה חשוב כדי להבין מה קרה אחר-כך…”

היינץ פתח וסיפר על ילדותו של רובי, איך היה הוא מטפל בו כשהלגה עבדה בתיאטרון. איך היה מאכיל אותו, ערב ובוקר; בערב – כי הלגה היתה יוצאת לעבודתה לפני שש, בבוקר – כי היתה מאחרת לקום. אחר-כך סיפר איך בימי חמישי, כאשר היה הולך לחזרות המקהלה, ורובי לא רצה להישאר בבית לבדו, וגם לשומרת-טף לא הסכין, היתה הלגה לוקחת אותו אתה אל התיאטרון, מניחה לו להתהלך מאחורי הקלעים, עד שהיה נרדם בחדר אחד השחקנים. בהיותו בן חמש כבר הכיר את כל השחקנים בשמותיהם וזכר על-פה פסוקים ממחזות שראה למקוטעין מבעד למסכים. פעם – סיפר – לאחר פרמירה, כאשר התקיימה מסיבה בבית אחד השחקנים, והלגה לא אבתה לוַתר עליה, השכיבה אותו לישון על הבימה, על מיטה שהיתה חלק מן התפאורה, ולאחר שנרדם השאירה אותו שם והלכה…

“לבדו? בחושך?” קרא גבריאל, כלא מאמין.

“לבדו! בחושך! והוא התעורר! וצעק! כן! אתה מתאר לך, רק בארבע היא חזרה…”

גבריאל התבונן בהיינץ, ספק נדהם ספק מפקפק.

“אחר-כך היה בית-הספר,” אמר היינץ. “הוא לא הסתדר. לא עם הילדים ולא עם המורים. לא הבינו אותו. הוא למד מה שהוא רצה… ואני רוצה להגיד לך, גבריאל: היתה לו תפיסה יוצאת-מן-הכלל! בכיתה ג’ הוא כבר פתר שאלות חשבון של כיתה ו’, ותנ”ך ידע בעל-פה כל מה שקרא… אז השיעורים שיעממו אותו, אתה מבין? היה מסתלק, לשעות… היה הולך עד התיאטרון… היה שם עובד-בימה אחד, ברצ’יק, שהוא התקשר אליו מאוד, אז היה מבלה שם עם הברצ’יק הזה, על הבימה…"

היינץ השתתק רגע, כשוקע בזכרונות מרים, אחר-כך אמר ברוח נכאה:

“לא היה לו בית, אתה מבין? אני הייתי במכוורת, אמא שלו היתה ישנה עד הצהרים, בערב הולכת, אז כשהיה חוזר מבית-הספר… אני לא משעמם אותך?”

“לא לא!” הזדקף גבריאל במושבו. “להביא לך אולי משהו קר לשתות?”

“אין צורך, תודה. אני אקצר. עוד מעט אגיע לעצם הענין. ובכן, בתיכון…”

בתיכון, סיפר היינץ, רובי לא למד כלל לפי התכנית. מדי פעם היה נכנס לו “שגעון” בראש – אסטרונומיה, קואנטים, פילולוגיה, מרכס, פופר לינקאוס… היה הולך לספריות, מעיין באנציקלופדיות, קורא ספרים בשלוש שפות…

“אחר-כך… אחר-כך נכנס לו הדיבוק של קלצקין…”

היינץ השתתק וכבש אנחה בתוכו. מבטו נעכר.

“קלצקין אמרת?”

“פילוסוף יהודי. לא ידוע ביותר. גם אני לא שמעתי עליו עד אז… אבל נכנס לו קלצקין בראש. זה היה כבר אחרי… אני לא יודע אם אני צריך לדבר על זה… זה שייך כבר ליחסים ביני ובין הלגה, כן?..” הפסיק היינץ.

גבריאל קם, ניגש למזנון המזוגג ואמר: “אתה לא שותה… תטעם משהו, לפחות,” הוציא צלוחית עם ממתקים, העמידה על השולחן, וחזר והתישב.

“טוב, אז היתה הפרשה עם הגרמני,” התגבר היינץ על היסוסיו. “המאהב, זאת אומרת. כמו בכל המחזות הבנלייים: תיאטרון, אהבה…”

“גרמני גוי?”

“אופרטה!” פלט היינץ צחוק קצר. “מצחיק ממש! שניצלר! עובדים בתיאטרון, בא איזה צוות טלויזיה מגרמניה, מצלמים, נפגשים בבית-קפה, אחר-כך בבית… אני לא מאשים אותה, כן? על ענינים שבלב אין לנו שליטה… וגם אותו אני לא מאשים… בן-אדם הוא בן-אדם… וזה שהוא גרמני גם כן לא איכפת לי… אני לא אדם פנטי, וגרמני זה לא חיה בשבילי רק מפני שהוא גרמני, ביחוד שהוא היה עוד ילד כשעלו הנאצים לשלטון, ואולי בן חמש-עשרה כשפרצה המלחמה…”

“היא חיה אתו עכשיו?” שאל גבריאל בזהירות.

“ודווקא משטוטגארט!” צחק היינץ. “תאר לך… כמה פעמים הייתי בשטוטגארט? אולי עשרים! אבי היה נוסע לשם, לספריה הביבלית…”

“נסעה אתו לשטוטגארט?”

“לא! הוא נשאר פה! וגם את הבן שלו הוא מביא… מצחיק! ממש מצחיק! גרמני בא, מביא את הבן… חיים יחד בעין-כרם…”

“הייתי בשטוטגארט לפני ארבע-חמש שנים,” קירב גבריאל את צלוחית הממתקים אל היינץ. “אין להכיר. שטוטגארט זה כארבעים קילומטר מהיילברון, אז כשביקרתי בהיילברון… אגב, את בית-הקברות הם השאירו שלם לגמרי. כל המצבות. ויש שם שומר מטעם העיריה שמשגיח על הגן… מצאתי את המצבות של סבי, סבתי…”

“גם בהיידלברג, שמעתי… אבל זה לא לענין… כפי שאמרתי, אני לא מאשים אותה ולא אותו, אבל כל זה היה לעיניו של רובי, אתה מבין?” הרים היינץ קולו. “אני לא הייתי בבית! הייתי במכוורת! עבדתי עד ארבע, חמש! והוא היה חוזר מבית-הספר או מן הרחוב ומוצא אותם יחד! יושבים, מדברים… אני לא מדבר על יושר, כן? על לויאליות… אני מדבר על הבן! זה פצע אותו, לראות את אמא שלו בבית שלו, בבית שלי…”

“הוא בצבא עכשיו?” הפר גבריאל את השתיקה.

“אני אגיע לזה. עוד מעט. רציתי רק לומר שאחרי זה… הוא השתנה, אתה מבין? נעשה שתקן, מסוגר, גם אתי לא היה מדבר… ואז…”

“תטעם משהו, היינץ…”

“אז נכנס לו קלצקין לראש,” המשיך היינץ. “רובי, אתה מבין, אהב ספרים. ויום-יום, כמעט יום-יום, היה הולך לאיזה דוכן של ספרים משומשים בנחלת-בנימין, והיה מבלה שם שעות, מפשפש בספרים, מוצא איזה ספר ישן ועומד וקורא. המוכר כבר הכיר אותו – תמיד עם הבגדים המרושלים ועם כובע-הטמבל שלו – ולא הפריע לו. אז פעם מצא שם את ‘שקיעת החיים’ של קלצקין. ספר ישן מאוד, שנדפס בברלין בהוצאת ‘אשכול’ ב–1925. בינינו לבין עצמנו, ספר לא חשוב. קראתי אותו. שלילת ערך התבונה, הרציונליזם, רק החושיות היא ויטאלית… כל זה יש כבר אצל שופנהאואר, היוָנים… והוא עשה מזה דייסה אחת גדולה. זה לפי דעתי. אבל רובי – מזמן שקנה את הספר הזה הוא לא הניח אותו! קרא וקרא ושוב קרא, וזה נהפך לו לאובססיה! כמה פעמים אפשר לקרוא ספר אחד, אפילו זה שקספיר, גיתה, תנ”ך! בכל פעם היה זורק איזה משפט מתוך הספר, באמצע שיחה, על הדעת, והחושיות, והתבונה… הוא לא ידע צרפתית, אבל אצל קלצקין יש איזה משפט בצרפתית, בטח העתיק אותו ממונטין, או ממישהו אחר: ‘On entre, on crie, c’est la vie; on crie on sort, c’est la mort’[15] והוא היה חוזר עליו שוב ושוב, כמו על בדיחה, וצוחק. וזה כבר הדאיג אותי! מאוד! זה היה כמו דיבוק! וכשבחור כמוהו… מבחינה פסיכולוגית, כן? מבחינה פסיכולוגית זה היה כמו בריחה, אתה מבין?.. הוא השקיע את עצמו ב’שקיעת החיים’… לשפנגלר היה ‘Der Untergang des Abendlandes’[16] ולו היה ‘שקיעת החיים’…"

חיוך קפוא נח על פניו של גבריאל.

“כשנפרדנו,” שקע קולו של היינץ, “הלגה ואני, זאת אומרת, הוא לא אמר כלום. אף מלה. כאילו לא נוגע לו. כשהלגה יצאה מן הבית, נשקה לו, בכתה, אבל הוא – אמר שלום, חייך, נכנס לחדר וקרא. וגם אחר-כך לא הזכיר את הענין. אולי דרך-אגב… בבדיחה קטנה…”

“אתה יודע איך הוא היה קורא לו?” הצטחק היינץ, “‘הפון שלה’!”

“הוא פון?” צחק גבריאל.

“דיטריך פון ברנהארדט!” הכריז היינץ בקול שנצטווח מעט.

“משפחה צבאית, נדמה לי…”

“אולי, אולי… הכל יכול להיות!”

“עשיר?”

“לא שאלתי… אני לא שואל ולא מתעניין… זה לא העסק שלי, כן?..”

היינץ השתתק, אחר-כך אמר:

אתה זוכר את ה-Kristallnacht[17], גבריאל?.. לא, אתה עלית לפני זה… אני הייתי במקרה במאנהיים אז… היה שם בית-ספר של ‘אורט’, והייתי צריך למסור משהו לחבר של אבי, מורה… באתי בבוקר, הם הרסו כבר הכל… האס.אס. עמדו מסביב, וכל מי שהיה בן שמונה-עשרה ומעלה לקחו אותו… אני הייתי בן שש-עשרה… לא חשוב. לא לענין."

“טוב, אני מוכרח לקצר,” המשיך. “אני מגיע לעצם הענין. ובכן, לפני שמונה חדשים בערך הגיע זמן הגיוס של רובי. לומר לך את האמת, בהתחלה היה לי ספק אם הוא יחזיק מעמד שם. חשבתי, הוא יישבר תיכף בימים הראשונים. בטירונות. אבל – וזו היתה הפתעה גדולה בשבילי – השינוי היה הפוך! הוא קם לתחיה פתאום! כמו צמח נובל שקיבל מים והוא מזדקף ונפתח… הוא נעשה גאה… בצבא, בעצמו… ואני רוצה להגיד לך, גבריאל: רובי הוא בחור טוב! ויש לו אופי! למרות כל השגעונות שלו! וכשהוא מחליט משהו…”

מכאן ואילך גולל היינץ את פרשת העוול וההתעללות. סיפר על מקרה היריות באוהל, על מקרה המפקד והתורן, על המשפט, המאסר, הפיטורים מן הצבא ועל ההתכתבות הממושכת, המחפירה, עם הצבא והמדינה עד המכתב האחרון, שעליו לא הואילו אפילו לענות לו. ככל שהתקרב לסופה של הפרשה כן גברה התרגשותו. דבריו יצאו דחופים, בהולים, המשפטים התנגשו זה בזה, נשברו באמצעם והמלים “ברברי”, “גסות”, “טמטום”, חזרו ונשנו בהם. “אני לא מדבר על רובי,” קרא מדי פעם, “אני מדבר על המשטר! על המדינה! על כל החיים שלנו כאן!”

גבריאל לא הפסיקו. הוא הסתכל בו בפנים חמורות, שארשתן נתקשחה והלכה, כאילו קפאו כל השרירים בהן.

בהגיעו לסוף דבריו לא יכול לעצור בעצמו והתפרץ:

“הם הרסו אותו! את הנפש הרסו… התמימה… שהאמינה בהם!.. הוא היה הפטריוט הכי גדול של הצבא!.. היה מוכן למסור את החיים שלו!.. הכל הוא נתן! את כולו!.. זהו פשע!.. לאן הוא יכול ללכת, לאן?.. בשום מקום לא יקבלו אותו… והפצע הזה… אף פעם, אף פעם, בכל החיים כבר… ואני אדם אחד, אתה מבין?.. אדם אחד!.. מה אדם אחד יכול לעשות?..”

גבריאל השפיל את עיניו אל אצבעותיו כבודק את צפרניו. אחר-כך נשא פנים מאירות אל היינץ ואמר:

“אתה יודע, כשהייתי בגאנה… הרי אנחנו, בעצם, הקמנו להם את הצבא, מאל”ף… אפילו בנות… דבר שלא שמעו עליו מעולם – בנות-חיילות… תאר לך, כושיות, במדים, מצדיעות, צועדות… אם כן היה להם שם קצין גרמני שהדריך אותם בשימוש בציוד אלקטרוני… טיפוס פרוסי מובהק, בשם אונטרמאיר, שבזמן המלחמה שירת בצבא רומל… פעם ישבנו יחד בבר והוא מתחיל לספר לי על טוברוק… ההתקפה במדבר, הטאנקים, החום הנורא… אני אומר לו: לויטננט אונטרמאיר, אתה יודע שאני הייתי שם, בדיוק ב–10 בנובמבר 1941, בצד השני של הקו?.. הוא פורץ בצחוק גדול ואומר: הר הוכשטאט, אכלנו אותו אבק, אם כן! את האבק אתה זוכר?.. אני אומר לו: אילמלא האבק, לויטננט, אולי הייתי רואה אותך…"

היינץ ישב מכווץ במעמקי הכורסה והסתכל בו במבט מצומצם, כמו ממרחק רב מאוד. אחר-כך, עוד לפני שסיים גבראיל את סיפורו, קם, כמתנער בבת-אחת, ואמר:

“תסלח לי שגזלתי את זמנך.”

ויצא בלי לומר שלום.

יא. הפרעה בשעה מאוחרת

כשיצא היינץ מביתו של גבריאל לא פנה לעבר ביתו, אלא הלך לעבר הים. צעדיו היו מהירים כאילו רוח רעה רדפה אותו. הוא לא חדל למלמל לעצמו: חזיר, חזיר מטונף, לאורך כל הרחוב הארוך, מצפון לדרום.

רק בעשר ושלושים הגיע לביתו. הוא התהלך מקיר אל קיר, רותח, הנאצה בוערת על שפתיו.

אחר-כך נעצר. הוא נזכר בקורט, קורט לוי, שספרו “הדרך החמישית”, שקיבלו במתנה ממנו, עומד על מדף ספריתו; קורט, שכשעבד אתו בפרדס בגבעת-ברנר, היה מרצה לפניו, באמצע העידור או ההשקאה, על ניצשה, על שסטוב, ועל תורתו שלו, בדבר “האחריות המוסרית של היחיד”, לעומת “המוסר המתנוון של החברה”.

הוא הוריד את הספר מעל המדף ומצא בו את הפתק עם מספר הטלפון של קורט, שקיבלו ממנו כשנפגשו ברחוב לפני שש שנים, כשהציע לו קורט להצטרף לחוג שלו, “החוג לאחריות מוסרית”.

קול קר ויבש של אשה ענה לו: “אני מצטערת, אי-אפשר להפריע לו בשעה כזאת.”

“תאמרי לו בבקשה שהיינץ הירש מבקש לדבר אתו,” אמר בעקשנות.

“הוא עובד עכשיו, אני מצטערת,” ענתה האשה בחומרה.

“זה לשני רגעים. תאמרי לו, היינץ מגבעת-ברנר, כן?”

“האם זה דחוף כל-כך?”

“כן, בבקשה.”

הוא שמע את הצליל העמום של נפילת השפופרת על-גבי הטבלה. דמותו של קורט, כפי שראהו בפגישתם ברחוב, עמדה לעיניו: לבוש מכנסים קצרים, סנדלים לרגליו, שני שיחי שער פרוע לצדי קרחתו המבהיקה, מעין “אנרגיה רוחנית” מתבזקת מעיניו… רק לאחר רגע ממושך נשמע קולו החד, המצטווח מעט, של קורט:

“זה אתה, היינץ? מה שלומך? מה מביא אותך לצלצל אלי בשעה כזאת?”

“אתה זוכר את גבריאל הוכשטאט מן המסגריה? זוכר אותו?”

רגע היתה שתיקה, אחר-כך נשמע קולו המהוסס של קורט:

“כן… הוא במשרד-החוץ נדמה לי… מדוע? קרה משהו?”

“רציתי לשמוע את דעתך עליו! הוא מיצג את המדינה, כן? את המדינה!”

קורט גימגם בטלפון. “אינני מבין… אתה… למען האמת… היה משהו?”

“קראתי את הספר שלך. אתה מדבר על אחריות. אחריות מוסרית. של כל פרט. ללא תלות. בחברה, זאת אומרת. אני מבין את זה. אני מסכים עם כל מה שאתה אומר. זה לא בא מעצמו, כן? ענין של מאבק וכל זה. אתה חושב, תסלח לי, אתה חושב שאדם בלי רגש של מוסר, בלי מוסר בכלל, בלי התחשבות, בלי מינימום של רגישות, בלי… אתה חושב שאדם כזה יכול בכלל להחזיק משרה ציבורית? ציבורית?”

קורט לא ענה. הטלפון שתק.

“אתה שומע אותי?”

“אני… הבט, היינץ, מדוע לא תבוא פעם, לפנות-ערב… או אולי לאסיפת החוג שלנו… ביום רביעי הבא… ברצון…”

“תראה, קורט, אני לא אידיוט, כן? אני יודע שלא מפריעים לבן-אדם בשעה כזאת רק כדי לשאול אותו מה דעתו על מישהו! ביחוד לך, שאתה באמצע כתיבה… אבל ההוכשטאט הזה… אני שואל אותך: כשבן-אדם קורא שיעזרו לו… קורא בלילה שיעזרו לו… הוא לבדו, הוא על הארץ שרוע, פוחד למות, כמו שאומר ברכט ב-Lehrstück שלו, כן?.. הוא רוצה כד, רוצה לשתות מים… וההוכשטאט הזה, החזיר המטונף הזה, שהיה דופק בחורות בכל לילה, תסלח לי, כשהיה בקיבוץ, הוא מספר לי על איזה לויטננט פרוסי שפגש בגאנה… לויטננט פרוסי שהוא שתה אתו בירה בבאר… אז אני שואל אותך…”

וטרק את השפופרת.

יב. עדנה בלילה

ליל יום ב’ היה ליל ירח מלא, לילה חם, ללא ניד רוח.

השעה היתה כבר אחר אחת-עשרה, אך עדנה לא יכלה להירדם. היא שכבה במיטתה הרחבה, כותונת קלה לבשרה, והקשיבה לאוְשת הים. מפעם לפעם הרימה מעט את ראשה, ראתה את הירח בחלון, ניפנפה על עצמה בסדין הלבן, להשיב רוח על בשרה, ושבה והניחה את ראשה על הכר.

הים היה קרוב, כמאה צעד מביתה, מחדרה שבקומה השלישית, והיא יכלה לשמוע את המלמול הקל של הגלים בהתרפקם על החול ובחזרם, מעורסלים, אל חיק המרחבים. היא יכלה גם לשמוע איך האצות החלקלקות ורטובות הלשון מחליקות על החול או על הסלעים.

דלת-המרפסת היתה פתוחה, אך חם היה בחדר. ריח ים חריף חדר. היא חשבה לקום ולהתקלח, אך אבריה היו עצלים. היא בעטה בסדין, חום אפף את בשרה והיא כמהה. כשעצמה את עיניה נדמה היה לה שהיא שוקעת ושוקעת בתוך מים חמים העוטפים אותה עד שמכסים את פניה.

לפתע התעוררה בבהלה. האם ישנה? רגע? עשרים?

כשהרימה את ראשה ראתה שהירח המלא עומד במקום שעמד והילה קלושה עוטרת אותו.

ברגע שראתה את הירח נבעתה מזכרון החלום:

היינץ עמד בשדה, בליל ירח בהיר, לבוש חליפת-קיץ לבנה, עניבה שחורה לצוארו ונחיל-דבורים סבב אותו. הוא נופף בידיו לגרשן, אך הן לא נטרדו מעליו, אלא חגו סביב ראשו חוג וחוג, כשהן מזנקות אליו ממעגליהן ונחבטות במצחו, בראשו, באזניו. הוא טרף את האויר בידיו ועניבתו גם היא התנופפה מתנופות גופו, ופתאום, בראותו אותה מרחוק, קרא בכל כוח: אל תתקרבי!

היא נעצרה במקומה ובהסתכלה בעצמה ראתה לבשתה שהיא ערומה מכף רגל עד ראש, וכולה מרוחה בדבש. הדבש נצץ באור הירח והיא לא ידעה היכן להחביא את עצמה. היא רצתה לפצוח ב“שירים על מות ילדים”, אך באותו רגע התעוררה.

חרדה תקפה אותה. לבה אמר לה שהיינץ נמצא במצוקה ועליה לחוש לעזרתו. היא התרוממה על משכבה, הטתה את השעון שעל ידה לעומת האור וראתה שהשעה אחת-עשרה וחצי. שלחה מבטה אל הטלפון ושקלה אם לצלצל אליו. היא רק תאמר לו בשקט: “היינץ, מה שלומך,” חשבה. או: “היינץ, אני יכולה לבוא אליך אם אתה רוצה.”

אך הוא ישן בודאי, שינה טרופת דאגה, וירגז אם תעיר אותו משנתו.

והוא לא רוצה להיעזר, אמרה לעצמה. מגאוה הוא לא רוצה, כדי להיות גאה בכאביו.

היינץ, היינץ, אמרה, אתה גדול ממני בחמש-עשרה שנה ואתה ילד. ילד עקשן וסרבן. יכולתי להעניק לך ארוחות חמות, לאפות לך עוגות-חלות, נימוחות בחיך, ואתה אוכל לחם ניקודים, בדד, בשדה, בין הדבורים.

אור-הירח נפל על הפסנתר הישן, הגבוה והצר, והגיה את מחברת-התוים שעל כנו. עוד שלושה ימים, חשבה, עד חזרת המקהלה. עוד שלושה ימים עד שיתראו שוב, והוא במצוקה גדולה.

ביום עבדה עדנה בבנק דיסקונט. ישבה מאחורי מחיצת הזכוכית, מנתה שטרות, רשמה קבלות, חתמה, הניחה מטבעות על המדף, לחצה קל-קל על קלידי מכונת-החישוב. חיוך היה שפוך תמיד על פניה והלקוחות חשבו שהוא חיוך של אדיבות. אך היא חייכה כי מנגינות ריחפו בראשה. רשמה מספרים, ניסתה להתרכז בהם, ושלא מרצונה ריחפו המנגינות בראשה. כתבה בטור אחד את מספר הצ’ק, בטור שני את מספר החשבון, בשלישי את שם הבנק, ברביעי את שם הסניף ובלבה התנגן הלחן של “הטוחנת היפה” של שוברט:

"קבר באחו תנוני,

דשא ירק כסוני,

כי היא תאהב ירוק.

לא צלב שחור, לא פרח זיו,

ירוק ירוק הכל סביב,

כי היא תאהב ירוק".

וחשבה על היינץ.

כשחשבה על בנו היה החיוך סר מעל פניה. היא לא ידעה איך הוא נראה והוא היה תעלומה. פעם ראתה אותו כגבעול דק וגבוה בעל כותרת מתולתלת, אדמונית, ופעם כנער נמוך וחיור ומרכיב משקפים. מדוע הוציאוהו מן הצבא? מדוע הוא עובד במושב?

פצע צועק בלבו של היינץ.

משב קל של רוח שרבית, חרוכה, כאילו נושאת ריח-שריפה, חלף בחדר.

עדנה הפשילה רגליה אל הרצפה הצוננת וקמה. יצאה אל המרפסת, נשמה מלוא חזה, אך ריח שריפה רחוקה עמד באויר. מבעד למפלש שבין הבתים נשקפה אליה פיסת-ים, שקוית אור-ירח, מהבהבת בנוגה גחלילי. למטה, ברחוב, חלף מדי פעם רעש שנוק, כשוט עובר.

היינץ, היינץ.

היא זכרה לילה אחד, אחר קונצרט, כששרו משהו של מוצארט, לפני כשנתים היה זה, והיינץ היה במצב-רוח מרומם, וכשיצאו החוצה כרך את זרועו סביב מתניה והזרוע שקעה בבשר הרך, והוא הנחה אותה אל מסעדה קטנה, סמוך לים, ובלי שום קמצנות, לגמרי בלי שום קמצנות, הוא הזמין אומצה לה ואומצה לו, צלי נא ומתובל, טבול בציר, וחמוצים, וחצילים במיץ, ותפודים מטוגנים, חומים וחרוכים, ואחר-כך לפתן צלול… מאוחר יותר, בבואם הנה, הוא התבדח, וצחק –

יכולתי להיות לך כלה, אמרה בשאתה את עיניה אל הירח העטור בהילה. בשמלה לבנה, במלמלה. בשדי הלבנים כחלב. בזרועותי הלבנות והחפות. הייתי טומנת את ראשך בשער בית-שחיי השחור וחושקת אותך בחיקי.

היא חפנה קווצה גדולה של שערה השחור והארוך וכרכה אותו סביב צוארה, וחשבה, אילו היה כאן היינץ היה עומד כאן לצדה, לופת אותה בזרועו ושניהם היו שרים דואט של בראהמס, על אבדן הנעורים, והשיר היה פושט אל מרחבי הים: “הרי אל ירעשו, יער-עד סוער, עלומי נגוזו, עפו חיש-מהר…”

היא חזרה ונכנסה פנימה. כפות רגליה היחפות ליטפפו את הרצפה והיא ניגשה אל המזנון. פתחה את דלתו המזוגגת ומצאה בתוכו את משכית הממתקים. הוציאה מתוכה כמה טבליות שוקולד וכמה תופינים עטופים בניירות מוזהבים. שמה את אלה בצלוחית ולקחה את הצלוחית אל המיטה. נשכבה על המיטה, ראשה על הכר המוגבה, ברכיה מורמות, ולא התכסתה. החום לא פג ושכבה דקה של זעה כיסתה את מצחה, את צוארה, הדביקה את שדיה לעורה וליחלחה את בית-שחיה ואת מפשק רגליה. באצבעותיה נקטה ממתק מן הצלוחית, קלפה את עטיפתו המוזהבת מעליו ושמה בפיה. היא חשבה שטוב עשתה שלא צילצלה אל היינץ, כי הוא היה רוגז בודאי.

היינץ עקוץ, אמרה בלבה. היינץ מלא קוצים.

אבל ביום חמישי – השתעשעה במחשבה – ביום חמישי אחר החזרה היא תביא אותו הנה ולא תניח לו ללכת. תאכיל אותו, תשקה, והוא ישכב עמה ויירדם. ייעף ויירדם. ובבוקר תסגור את התריסים, את הוילאות, והוא יישן עד הצהרים, ואת בגדיו תחביא. וכשיתעורר תאמר לו: היינץ…

ופתאום ירדה עליה עצבות נוראה. רוח-השרב הביאה עמה אִושת-ים וריח-מוות. הירח נטה למערב, סמוק, ללא הילה. היינץ רגז על הדבורים הסובבות אותו והיא התרחקה ממנו, הלוך והתרחק, ערומה כביום היולדה, מרוחה בדבש כולה, סבבה ברחובות העיר הריקה ובלבה השיר על מות ילדים, המעביר בה צמרמורות-צמרמורות ***

"השמש לא יכבה אורה,

כאילו בליל לי אסון לא קרה…"

יג. היינץ צועק

ביום ג’, ה–11 במאי, צעק היינץ משעה שתים אחר-הצהרים עד הערב, כמעט ללא הפסקה.

בבוקר לא יצא למכוורת, אלא הלך לסדר תשלומים שונים, כאילו אמר לפרוע את כל חובו למדינה.

הוא הלך תחילה לבנק, הוציא כמה מאות לירות מחשבונו ופרע את חשבון חברת-החשמל ואת חשבון הטלפון. משם הלך לבית העיריה כדי לברר טעות שחלה בחשבונות אגרת-המים והארנונה. שעה ארוכה המתין לתורו על-יד הדלפק הארוך והרבה דברים הרגיזו אותו, תוך כדי המתנה, אך הוא הבליג ולא אמר דבר. כמה אנשים נכנסו שלא בתורם, אשה אחת התדיינה שעה ארוכה עם הפקידה וממה ששמע הבין מיד שלא זו הפקידה שאליה צריכה היתה לפנות, אך הוא לא אמר דבר. הפקידה עצמה, בהגיעו סוף-סוף אליה, לא היתה אדיבה, בדקה בתיקים, פתחה ספרים גדולים, שלפה דפים מכרטיסיות, פעולה שאפשר לעשותה בחמש דקות עשתה ביותר מעשרים דקה – אך הוא עקב אחר תנועותיה והחריש. לאחר שנתבררה הטעות ונתברר שהצדק היה עמו – כי חייבו אותו בסכום מסויים שהוא שילמו מכבר – פרע גם את יתרת חובו לעיריה ויצא. משם נסע אל משרדי מס-רכוש. שעה וחצי המתין שם – בחדר מזוהם, בין אנשים שעישנו, דיברו בקול, הטילו אפר וניירות-עטיפה על הרצפה, אכלו מנות-פלאפל כשהמיצים זבים על סנטריהם – אך הוא ראה והחריש. כשנכנס והתישב מול הפקיד, ליד השולחן ששררה עליו ערבוביה של ערימות תיקים וגלי ניירות, היה עליו לחכות שוב, עד שיסיים הלה שיחת-טלפון אחת, ועוד אחת וגם שלישית, בלי שאפילו יתנצל על כך. היינץ חש ריתחה בקרביו, אך הבליג. הוא לא התפרץ גם כשהטיח נגדו הפקיד – תוך כדי דיון על אומדן שוי הדירה – שאין הוא אומר אמת. הוא התאפק וכבש את הרוגז בקולו.

בשתים הגיע היינץ אל לפני ביתו. אך בעמדו להיכנס לחצר נעצר על מקומו מתדהמה: חלל ריק נבעה ברוַח שבין ביתו ובין הבית הסמוך, ומבעדו נראו פיסת-שמים כחולה, קומותיו העליונות של בנין זר, שלא ראהו מעולם, שברחוב המקביל, וערוַת כיעורם של הכתלים מפוצלי-הטיח של שני הבתים, שכאילו נתגלה קלונם. עץ הפיקוס הענף, רחב-העלים, שצמרתו התנשאה עד חלונות דירתו – לא היה. לא נותר ממנו אלא גדם נמוך, מנוסר.

היינץ החויר. הדם אזל מפניו וברכיו פקו. אחד מדרי הרחוב, שהיינץ לא הכירו אלא מתוך שהיה חולף על פניו לעתים קרובות, התקרב לעברו. בהגיעו עדיו שלח היינץ אצבע לעומת החלל שבין שני הבתים וצעק: “ונדלים! תראה מה עשו! תראה!” האיש נעצר, הסתכל אל המקום שהיינץ הראה עליו ושאל מה קרה. היינץ צעק: “עשרים שנה עמד פה עץ! ברברים! משוגעים! אפשר לצאת מן הדעת!” כמה שכנים ששמעו את צעקותיו שירבבו ראשיהם מן החלונות, והשכנה שגרה בקומה שמתחתיו אמרה מחלונה: “גברת לוונברג. היא הזמינה פועלים בבוקר. אמרתי לה שאין לה רשות. אמרה שזה מפריע לה, מה יכולתי לעשות?” “מי הרשה לה?!” צעק היינץ בכל כוח. “העץ לא שלה! אם היא שונאת עצים שתלך למדבר! למדבר!”

משהוסיף היינץ לצעוק ירדו כמה שכנים מדירותיהם והתקבצו סביבו ועליהם נוספו כמה עוברי-אורח. “זהו רצח!” קרא במלוא גרון, “מה שמת, לא יחיה כבר, כן? לא יחיה! היא רוצה בית-קברות!”

האנשים ניסו להרגיעו, אמרו כמה דברים להצדיק את גודעת-העץ, אך הוא לא אבה לשמוע. “אין לה שום רשות!” קרע את גרונו. “העץ עמד פה עשרים שנה והוא היה התפארת של החצר! של כל הרחוב! הוא לא שלה! הוא שייך לכולם פה! אני השקיתי ואני גזמתי אותו! היא אנטי-תרבות! היא שונאת תרבות!”

באותו רגע יצאה גב’ לוונברג אל מרפסת דירתה, הצופה אל הרחוב, וקראה כלפי היינץ:

“אני צריכה אויר, אתה מבין? אויר! אין לי אויר!”

“את שונאת ירק! זה מה שאת שונאת!” צעק היינץ כלפי מעלה. “את שונאת יופי! את שונאת מוסיקה! את שונאת תרבות!”

“הוא סתם לי את כל האויר, העץ הזה! את כל השמש!” קראה גב’ לוונברג. “מותר לי לרצות אויר ושמש! אני לא מוכרחה לחיות בחושך כל הימים!”

“אני לא מוכרח לראות אותך מן החלון שלי!” צעק היינץ. “את רוצה ערום! כן, שהכל יהיה ערום! פתוח! קירח! בלי צל! בלי עלים! בלי מחסה! בית-קברות! מדבר! מדבר!” ועם כך נשא את רגליו והסתלק מן המקום.

בהגיעו אל פינת הרחוב הראשי עצר את המונית הראשונה שהתקרבה והורה לנהג להסיעו אל הקריה.

בהגיעו לשם כיון את צעדיו היישר אל אזור בניני משרד-הבטחון.

שומר שער-הגדר עצרו ושאל לרשיון-כניסה. “אני אזרח המדינה,” פלט היינץ בזעף וניסה לעבור על פניו.

החייל חסם בגופו את הפתח והודיעו שללא רשיון לא יוכל להיכנס.

“אני אזרח המדינה!” צעק היינץ, “זה משרד ממשלתי כאן! אני לא צריך שום רשיון! המשרד קיים כדי לשרת אותי!”

החייל, שניצב איתן על עמדו, אמר בקור-רוח, שאלו הן התקנות ואם ינסה שוב לעבור יצטרך להשתמש כלפיו בכוח.

“כבר יותר מחצי שנה משתמשים נגדי בכוח!” צעק היינץ, “זאת התעללות, ואני אשים קץ להתעללות הזאת! אני רוצה פעם אחת ולתמיד – ”

בעודו צועק התקרבה מצד בנין המשרדים מכונית רחבת-מידות, נהוגה בידי איש-צבא, והשוער הרים את המחסום כדי להניח לה לצאת. אך המכונית התעכבה והאזרח שישב ליד הנהג, ושהצעקות הגיעו לאזניו, שאל את שומר-השער מה רצונו של האיש. “מטורף,” הפטיר החייל, “מנסה להיכנס בלי רשיון.”

“אני מטורף, כן!” קרא היינץ כלפי האזרח בעל המראה המכובד. “שבעה חדשים אני כותב מכתבים! שבעה חדשים, ואין תשובה! יש לי זכות לקבל תשובה!”

“באיזה ענין?” שאל האזרח.

“בענין בני!” קרא היינץ בקול ניחר. “בענין עוול! עשו לו משפט צבאי ולא נתנו לו אפילו אפשרות להגן על עצמו! הוציאו אותו מן הצבא ולא שאלו אותו! ולא אותי! את אביו, שתהיה לי אפשרות…”

“הירגע,” אמר האיש, “ראשית, אינך צריך לצעוק כל-כך, שנית, אם זה ענין הקשור במשפט צבאי, אתה טועה בכתובת. עליך לפנות לפרקליטות הצבאית…”

“פניתי! עשרים פעם פניתי, ואף פעם אחת…”

“תראה לו היכן זה,” אמר האיש אל החייל שומר-השער, ועם כך ניתקה המכונית ממקומה ושטפה לה לדרכה.

היינץ לא חיכה עד אשר יסביר לו השומר לאן ללכת, אלא נשא רגליו לעבר שער אחר, שפנימה לו ניצבו שורות של צריפי-צבא. משהתרחק מן המקום עוד הפנה ראשו לאחור וקרא כלפי החייל: “הם יכולים לזרוק אותי מפה לשם ומשם לפה, אבל הם לא יכולים לזרוק אותי מן העולם, כן?”

בהגיעו אל השער השני שוב חסמו לו את דרכו ושוב צעק היינץ. חיילים רבים נכנסו ויצאו בשער באותה שעה, ורבים מהם התעכבו לידו, עמדו והאזינו לצעקותיו, שאלו זה את זה על מה הצעקה, גיחכו והתבדחו. שוטר צבאי הרחיקו מן המקום בטענו שהוא מפריע לתנועה, אך גם ממקום עמדו במרחק, הוסיף היינץ לצעוק לעבר השער. לבסוף נאלץ השוטר הצבאי לקרוא לשוטר אזרחי וביקשו לטפל בו.

השוטר האזרחי תפסו בזרועו והוליכו עמו. הוא צעד עמו ברחוב כשהוא אוחז בזרועו בחזקה והזהירו לבל יחזור אל המקום שסולק ממנו. כל הדרך השמיע היינץ חמש מלים בלבד ועליהן חזר שוב ושוב: “מותר לי לצעוק ואני אצעק! מותר לי לצעוק ואני אצעק!”

כשהניח לו השוטר, צעק היינץ אחריו: “הֶר שמידט! הר שמידט!” ואל העוברים-ושבים הנפתעים קרא בצחוק: “מפני שהר שמידט חזק כל-כך הוא רוצה שאני אלקק לו!”

יד. השוד

בשעות-הבוקר המוקדמות, בעוד הטל נוצץ על דרדר וקוץ, נתקבצו ובאו דבורים רבות, מכוורות רבות, אל הכוורת האחת שגגה היה רופף, זו שהיינץ הניחה ללא מלכה ואף לא הגיפה כראוי.

מרגע לרגע גדל מספר הדבורים שנקבצו. הן עופפו סביב הכוורת בזמזומים עזים, שנתמזגו להמולה מאיימת, ובחפשן פרצות להבקיע לתוכה, נחתו על התיתורת, רמשו מתחתיה, גילו את הרוַח הצר שבינה ובין דפנות התיבה, הצטופפו יחד ושרצו לארכו, ואחיותיהן, שחגו מעגלים-מעגלים בקדמת התיבה, ירדו אל המפתן, זחלו עליו בשקיקה, ותכונת כניסה ויציאה, עצבנית ונחפזת, התחוללה לפני חרך-הפתח ברחישה שנשמעה כאש אוכלת קש.

בעוד שבכוורת פנימה רחשו הדבורים על-פני החלות, עמלו בשקידה וברשרוש-כנפים על הזנת הרימות בריבוא התאים, הטיפו נופת, חיבצו צוף, לשו, עיסו, בעוד הזכרים מנמנמים אשכולות-אשכולות דבוקים למשטחים, או זוחלים בעצלתיים, שבעים, כרסתניים, על-פני הממגורות – חדרו פנימה הדבורים הזרות, העזות – שבאיזו דרך נעלמה הגיעה אליהן השמועה על מות המלכה, על התרופפות הממלכה, על היעדר כל יורשת-עצר בה – ופרצו לזכות מן ההפקר. הן עלו בחלות ובתאוה שוקקת, במשק-כנפים חרוץ, התנפלו על מיכלי הדבש, ובנעצן בהם את חדקיהן, החלו לבוז בז.

העיר שחומתה הובקעה ומלכה אין בה היתה הלומת תדהמה מהתקפת-הפתע. אך לא עברו שניות מעטות ועם-הדבורית התאושש, ניער כנפים ועלה להשיב מלחמה. המוני הדבורים-התושבות עזבו את משמרות-מלאכתן, קמו מרבצן או מזחילתן, ובהתעופפן בשאון נרגז בין מצרי החלות יצאו חוצץ נגד השודדות והתנפלו עליהן להורגן.

ראשונות נקטלו השודדות שראשיהן היו שקועים באבוסי הדבש, ומתוך בולמוס הסביאה שאחזן לא חשו בנעשה סביבן. אלה נרמסו, נדרסו, נחנקו, נעקצו ונפחו נפשן. אחריהן נפלו חלל הזרות שאיבדו עשתונותיהן בזמזומים מזרי-האימים ששאנו בחלל המכוורת. לפני שהספיקו לשלוף את חדקיהן ולהתגונן, היו בהן פגיונות בנות-הבית הנועזות. אחריהן נפלו מוגות-הכנף ושקטות-המזג.

אך כאשר נדמה היה שיד הנצורות על העליונה נוספו על מחנה האויב מאות דבורים אחרות, מחדש באו, מכל הכוורות, שחדרו מבעד לפתחים ולסדקים ופרצו פנימה רעננות וערוכות למלחמה, חמס ושוד בכנפיהן.

ואז התחולל הקרב האכזרי. אשה מול אשה, כפרשים רצו זו לעומת זו, המונים-המונים בבית החרוץ, תוקפות ללא-רחם, מתגוננות בחירוף-נפש, מזנקות כחזיזים, נותזות ובוזזות, עוקצות, דוקרות, מכישות, נוטפות ארס, מקיזות דם.

וחללים נפלו מכאן ומכאן. – – –

בצהרים באו הצרעות. כגוי מרחוק בא. כמו שרק אדוני לזבוב אשר בקצה ארץ.

הצרעות בונות את קניהן בחורים שבעפר, בנקיקי-גזע, בחגוי-סלע, בבתי-חומר, על ענפי העצים. הן לשות טיט בפיהן, מערבות אותו ברוקן, בונות להן כדים ובהם תאים-תאים להטיל בהם את ביציהן ולגדל בהם את ולדותיהן. בהיבקע הביצים הן יוצאות לשחר טרף, להביא אל הרימה פגרי חרקים, עכבישים, חרגולים, חגבים, דבורים. לא אל הדבש הן נושאות עיניהן, אלא אל הבשר.

בהגיע אליהן שמועת-כנף על ממלכת-דבורים שנבעה בה פירצה, שנתרופפה, שעמה נחלש באין בו שלטון – הן תטוסנה מילין על מילין, מרחוק, מסעיפי ההרים שבמזרח, ליפול עליה ולערוך בה טבח. מהר-שלל חש-בז.

בצהרים באו הצרעות. לא בגדודים באו, אלא אחת-אחת.

ראשונה עברה ביעף את המרחב שמשיפולי הגבעות במזרח עד הפרדסים שבמישור, ובהתקרבה אל המכוורת בזמזום מאיים טסה כחץ מקשת אל הכוורת הפרוזה, נחתה על מפתנה, חדרה בפתח הצר שנעזב משומריו, ומיד בהיכנסה לתוך מהומת הקרב, נעצה עוקצה בדבורה שנקרתה מול פניה, נשאה את גופתה קטולת-הארס בפיה, יצאה ועופפה בדרך בחזרה אל קנה.

שניה ושלישית באו בעקבותיה. זמזומן כיבבה מנהמת בשרב, מבשרת אימים. בזו אחר זו זינקו פנימה, דקרו וחטפו את טרפן.

עד מהרה פשטה שמועת השבר בכל המרחב מסביב וצרעות רבות רעו באויר, השחיזו כלי-משחית, אשפתן כקבר פתוח, נשאו כנפים לעבר המטרה, נצטלפו אל תוכה, חמסו בחימה שפוכה, ביתקו, טבחו, זרעו מוות.

לפני שנטו צללי ערב היתה כל הכוורת למשיסה.

טו. האב והבן

ביום ה’, ה–13 במאי בערב, כשראתה עדנה גלברט שהיינץ לא בא לחזרת המקהלה, תקפה אותה דאגה ולבה אמר לה שדבר-מה רע אירע. בהגיעה הביתה, בשעה עשר ושלושים, צילצלה לביתו של היינץ, אך לא היה מענה. היא ניסתה שוב באחת-עשרה ובאחת-עשרה ושלושים, ושוב לא היה מענה. כדי להרגיע את עצמה אמרה שייתכן כי נסע לראות את הלגה. אך לא היה בכך כדי להרגיעה.

למחרת, ביום ו’, לאחר שצילצלה פעמים אחדות, למן השעה ארבע אחר-הצהרים עד השעה שבע בערב, ולא קיבלה שום מענה, הפכה הדאגה לחרדה. היא נזכרה בהתפרצותו הבלתי-מובנת בשעת החזרה, שבוע לפני-כן, בבריחתו הפתאומית מן הבימה, בהתנהגותו בביתה, שאף היא נראתה עתה מוזרה יותר מבשעתה, והחליטה שעליה לעשות משהו. היא מצאה במדריך הטלפון את מספרו של הלמוט הירש בירושלים וטילפנה אליו. הציגה את עצמה כ“חברתו של היינץ מן המקהלה הקאמרית”, סיפרה שנעדר מן החזרה האחרונה, אמרה שמאז ועד עתה היא מנסה לאתרו, לשם השגת חוברת תוים של מאהלר, הדרושה לה באופן דחוף, ושאלה אם הוא יודע היכן הוא נמצא. הלמוט ענה בנינוחות וללא דאגה, באותה נעימה של חביבות שבה היה מדבר תמיד אל נשים צעירות, ואפילו התבדח ואמר, שייתכן כי היינץ לקח את התוים אל המכוורת, ומי יודע אם הדבורים לא חטפו אותם מידו כדי לזמזם על-פיהם את “השיר על האדמה”; ועל-כל-פנים, אם זהו השיר הנחוץ לה, הוא יכול לשלוח לה את התוים, כי יש גם ברשותו חוברת אחת. עדנה ניסתה גם היא להתבדח ואמרה, לא, מה שנחוץ לה הוא דווקא “שירים על מות ילדים”… “אה, פרידריך ריקרט, פרידריך ריקרט,” אמר הלמוט, “אני עוד זוכר בעל-פה…” ובלי להתחשב בכך ששיחה לטוח-רחוק עולה בכסף רב, החל מצטט בגרמנית: Die Sonne, die Sonne, sie scheint allgemein!“[18] עדנה נשתתקה לרגע, ובהבינה שאין הוא תופס שיש בכל-זאת מקום לדאגה, אמרה: ”בכל-זאת מוזר שצילצלתי אליו גם בלילה ולא היתה תשובה…“ ”הוא נסע, אם כן,“ אמר הלמוט, ”אולי אל בנו…“ ”ונשאר ללון?“ שאלה עדנה. ”כן, אַת צודקת,“ אמר הלמוט, ”הוא אף פעם לא נשאר שם ללילה. אַת צודקת. טוב, אברר את הדבר ואני מבטיחך להודיע לך ברגע שיימצא הילד האבוד."

לאחר שהניח הלמוט את השפופרת הירהר בדבר והחליט שאכן לא דבר רגיל הוא שייעדר היינץ מן הבית לילה ויום ועוד ערב, כי לאן יכול היה לנסוע? בשמונה ושלושים צילצל לביתו של היינץ, וכשלא נענה מצא את מספר הטלפון של משפחת הילדסהיימר במושב, טילפן לשם ושאל אם לא היה שם בנו, היום או אתמול. ענתה לו ברטה. היא אמרה שטוב שצילצל, כי הם מנסים כבר שלושה ימים להתקשר עם היינץ ואינם מצליחים להשיגו. אחר-כך סיפרה את הדברים הבאים:

ביום ד’ בבוקר יצא אריך לשדה, היא הלכה לועד-המושב לסדר אילו חשבונות, ואת רובי השאירו לעבוד עם העופות בחצר. כשחזרו הביתה – היא באחת-עשרה ואריך בשתים-עשרה ושלושים – לא מצאו את רובי. תחילה חשבו שיצא לאחד “הטיולים המסתוריים” שלו, אך מה נדהמו כשגילו – בהיכנסם לחדרו – שגם חפציו אינם. הם יצאו לשאול את השכנים, ואז אמר להם מושב’ניק אחד, שעבר בעגלה ליד ביתם בשעה עשר בערך, כי ראה את רובי ואת אביו יוצאים משער החצר, ילקוטים על שכמיהם, מזודה בידי רובי, צועדים זה בצד זה לעבר הכביש הראשי.

“אינני יכולה לתפוס את זה!” אמרה ברטה בהתרגשות. “איך אפשר להסתלק כך מן הבית כמו גנבים! האם אנחנו חטאנו כלפי רובי בזה שנתנו לו בית במשך חצי שנה והתנהגנו כלפיו כאילו היה בן שלנו? לא מגיע לנו אפילו שלום, כבר אינני מדברת על תודה? אני מוכרחה לומר שאכזבה כזו מבן-אדם לא היתה לי כל ימי חיי! אני מתחילה לחשוב שאינני מבינה שום דבר בטבע האנושי! ואם לחשוב עוד על זה כמה נזהרנו לא לספר להיינץ…”

כאן נכנס אריך לשיחה, לאחר שחטף, כנראה, את השפופרת מידה של ברטה, ואמר: “אני רוצה שתדע עוד משהו. אני בפירוש אמרתי להיינץ, כשהיה כאן בשבת שעברה, שאנחנו נסכים להחזיק את רובי אצלנו עד שימצא לו איזה סידור, אפילו עוד חודש שלם! לא היה שום מקום לכעוס עלינו! ואני יכול להגיד לך, אדון הירש, שאני בשום אופן לא מרגיש את עצמי אשם בשום דבר ביחס שלנו אל הבן של היינץ, בשום דבר ובשום בחינה! שבת שלום!” והנחית את השפופרת.

רגעים ארוכים ישב הלמוט כשידו מונחת על שפופרת הטלפון וניסה להכניס סדר במחשבותיו. הדבר הראשון שעלה בדעתו היה שהיינץ יצא עם רובי כדי לסדרו באיזה מושב אחר, או בקיבוץ. אך אם כן הדבר, חשב, מדוע נשאר עמו שלושה ימים, והיכן. כדי להיאחז בחוט כלשהו החליט – למרות היסוסים שהיו לו בדבר – להתקשר עם הלגה, שייתכן שהיינץ התיעץ עמה, או הודיע לה על מהלכיו בנוגע לבנם. הוא צילצל לביתה פעם אחת, ועוד פעם כעבור שעה, אך לא היתה תשובה. דבר זה הניח במקצת את דעתו, כי חשב, ייתכן ששלשתם נסעו יחד לאיזה מקום למצוא פתרון לרובי.

כשצילצל שוב, למחרת בעשר בבוקר, הבחין שהעיר את הלגה משינה. אך כשאמר, “הלמוט מדבר,” התנערה מיד ואמרה שהיא שמחה מאוד לשמוע את קולו, ושזה ממש מצחיק שהם גרים כמעט בעיר אחת ואינם מתראים. הלמוט סיפר לה מה שידע ומה ששמע מפי הזוג הילדסהיימר, ואז הפסיקה אותו הלגה ואמרה, “הלמוט, אני חושבת שצריך לעשות משהו.” החרדה שבקולה הדביקה גם אותו, וזו הפעם הראשונה שחשש רציני נתגנב ללבו. “למה את מתכוונת – לעשות משהו?” אמר. “לפנות למשטרה,” אמרה בפסקנות. “אח, זוהי שטות גמורה!” קרא. פתאום ראה אותה באור אחר, של אם, שדאגה מביאה אותה לידי היסטריה. “מה זה ענין למשטרה?” “זה מדאיג אותי, הלמוט,” אמרה, וסיפרה שהיינץ היה אצלה בראשית השבוע ושהתנהגותו “לא מצאה חן” בעיניה. הלמוט השתתק לרגע, אחר-כך סיכם עמה שאם לא ישמע דבר מהיינץ במשך היום והערב, יסע למחרת לתל-אביב, ייכנס לדירתו ויראה שמא יש שם איזה אות למקום הימצאם, שלו ושל רובי. “אולי אסע אתך,” אמרה הלגה. “לא, אין צורך, אין צורך,” אמר הלמוט, “ואת יכולה להיות שקטה. שום דבר לא קרה.”

ביום א’, באחת-עשרה בבוקר, פתח הלמוט את דלת דירתו של היינץ במפתח שהיה תמיד בצרורו, על-פי המוסכם ביניהם, ונכנס פנימה. התריסים היו סגורים והוא פתחם. בסקרו במבט אחד את חדר-המגורים, לא מצא בו שום דבר יוצא מגדר הרגיל. משם עבר לחדרו של רובי והבחין מיד שאיש לא פקד אותו בימים האחרונים, כי המיטה היתה מסודרת, השולחן היה נקי מספרים, ושום ילקוט או מזודה לא נמצאו בו. המטבח, גם הוא היה נקי ומסודר, כל דבר על מקומו. רק בחזרו אל חדר-המגורים נפל מבטו על אוגדן-מכתבים פתוח המונח על שולחן-הכתיבה. בהתקרבו אליו נזדקרו לעיניו, מתחת לשורות כתובות במכונת-כתיבה, מלים חרוטות בעט, באותיות גדולות ששרטו את מחציתו התחתונה של הדף:

או אני – או הם

אם הם – אז לא אני!!!

בהתכופפו אל הדף ראה שהמכתב שמעל למלים הפרועות, החרוטות ברוגז רב, הוא מכתבו של היינץ אל שר-הבטחון, מתאריך 7 באפריל 1971, בענין העוול שנגרם לרובי. כשדיפדף במכתבים לאחור נתמלא בהלה. בתחתיתו של כל מכתב היו שרוטות המלים, לעתים עד כדי קריעת הדף –

או אני – או הם!!!

הוא התישב וקרא את המכתבים בזה אחר זה. צער גדול ירד עליו, כענן, ולחץ את לבו. עברו לעיניו חיי בנו, והוא ראה אותם באומללותם. ואומללות זו הוריש בנו לבנו, חשב. כעבור שעה, או שעה וחצי, צילצל הפעמון בדלת. בתקוה שהיינץ הוא זה חש לפתוח. אך הלגה עמדה על הסף. “תסלח לי, לא יכולתי,” אמרה. “מה נשמע?” מראיה היה מבוהל. השער היה לא מסורק, הפנים לא מאופרות.

הלמוט הכניסה פנימה והראה לה את המלים הגדולות בתחתית המכתבים.

הלגה צנחה אל הכורסה, ובהדקה כפות ידיה זו לזו אמרה: “אני חוששת מאוד, הלמוט.”

הלמוט התהלך בחדר אנה ואנה, אחר-כך יצא מן הדירה וצילצל בפעמון הדלת שממול. פתחה לו אשה צעירה מאוד, בחלוק. הלמוט הציג עצמו כאביו של הדייר שממול, ושאלה אם ראתה אותו בימים האחרונים. היא השיבה, שמאז “הענין עם העץ” אמנם לא ראתה אותו, ומכיון שהאופנים שלו עומדים למטה כל הזמן, היא מבינה שנסע לאיזה מקום. “מה היה עם העץ,” שאל הלמוט, והצעירה סיפרה לו מה אירע, ועל הצעקות שהקים ברחוב באותו יום אחר-הצהרים. “אני דווקא מבינה אותו,” אמרה. “גם אני חושבת שזו שערוריה לגדוע עץ כזה, בן עשרים שנה, אבל הוא הגזים קצת. חשבתי שהוא יוצא מדעתו מרוב רוגז.”

כשחזר הלמוט לדירה וסיפר מה ששמע, הירהרה הלגה כמה רגעים, בעינים פעורות מחרדה, אחר-כך הציעה שיסעו שניהם למכוורת. היינץ מסוגל לכל מיני דברים כשהוא מרוגז, אמרה. הוא מסוגל אפילו לקחת את בנו אל המכוורת, ומרוב רוגז על העולם כולו, לקבוע את משכנו בתוך המחסן ששם, יחד עם רובי, כדי שלא לבוא במגע עם שום אדם. בעיני רובי יכול הדבר למצוא חן, אם רק יובטח לו שיהיו לו שם ספרים לקריאה.

על דעת הלמוט לא נתקבל הדבר, אך הוא ניאות להצעתה מתוך תקוה שיגלה שם עקבות כלשהם.

הלגה ביקרה במכוורת רק פעמיִם, לפני שנים רבות, והתקשתה בהדרכת המונית שהסיעה אותם אל הוד-השרון. המונית תעתה שעה ארוכה בדרכי-עפר בין הפרדסים. הפועלים שבסביבה הצביעו על מקום זה ומקום אחר, ורק לאחר שנזכר אחד מהם ב“זה עם האופנים” הגיעו אל הפרדס שבשוליו עמדה המכוורת.

עוד מרחוק הבחינו בענן של דבורים שחג מעל לאחת הכוורות, כאילו היתה זו להקה של עופות-טרף החגה מעל לנבלה, ובהתקרבם אל המחסן נוכחו שדלתו פתוחה. כשנכנסו פנימה נתגלה לעיניהם מראה מבעית: קופסאות וכלי-עבודה התגוללו על הרצפה, הדודים היו הפוכים והמסוה והכפפות מוטלים עליהם כצרור של סחבות.

“היתה כאן פריצה,” אמר הלמוט.

“אינני בטוחה,” אמרה הלגה. “אינני בטוחה.”

על השולחן היה מונח יומן-העבודה של היינץ, פתוח, וכשניגש הלמוט לראות את הכתוב בו, ראה בצד המשבצות ובהן פרטים על כל כוורת וכוורת רשומים בצפיפות – מלות גידוף, בעברית ובגרמנית. בתחתית הדף הימני כתובות היו המלים:

סדר? – כן! אבל בלי היסטוריה בבקשה!

ובשורה שניה: “איוּן הישוּת!” ובתחתית הדף השמאלי באותיות גדולות:

פרשנו

רעבתן

שבדבש

נתבער

ונשרף

הלגה שאלה מה משמעות המלים והלמוט, בדמעות בעיניו, אמר, שלפני שנים, כשרק הקים היינץ את המכוורת לימדו את הצירוף הזה, שבו נקראות המלים פנים ואחור, מעלה ומטה, והן אותן מלים עצמן.

לפנות-ערב, בהגיעם שוב אל הדירה שמעו, עוד לפני פתחם את הדלת, את צלצולי הטלפון בפנים, צרורות רצופים ונמרצים. הלגה נכנסה במרוצה ותפסה את השפופרת. קול רך וענוג של אשה שאל: “אני מדברת עם ביתו של היינץ הירש?” וכשענתה הלגה, “כן, מי מבקש אותו?” נפסקה השיחה.

מאוחר יותר צילצל הלמוט למשטרה.

כשהניח את השפופרת נזכר בביקורו האחרון של היינץ בביתו, ושאל את עצמו מדוע – ללא שום קשר עם השיחה שהיתה ביניהם – שאלו היינץ אם הלדרלין נולד בהיידלברג.

עקבותיהם של היינץ ובנו לא נתגלו. המשטרה פירסמה מודעות בעתונים ובהן תמונות דיוקניהם, אך רק שני אנשים מסרו מידע כלשהו. האחד היה חייל, שאמר כי ראה אותם באותו יום ד‘, ב–12 במאי, ברכבת מתל-אביב לירושלים, שגם הוא נסע בה, ולדבריו ישב מולם. כשנשאל מה דיברו ביניהם, אמר שרוב הזמן שתקו, אך מדי פעם היה הצעיר שואל משהו והמבוגר יותר היה עונה “אינני יודע, אינני יודע.” השני היה זקן תימני ממבוא-ביתר, שאמר כי ראה שנים, בדיוק כמותם, יושבים ביער האורן הסמוך למושב, סועדים את לבם ולידם שני ילקוטי-גב. הוא לא זכר אם היה זה ביום ד’ או ביום ה‘, אך היה בטוח שלא היה זה ביום ו’. החיפושים שנערכו בעקבות מידע מצומצם ומפוקפק זה לא העלו דבר.

עוד אדם אחד פנה למשטרה, אך לא כדי למסור מידע. כשראה גבריאל הוכשטאט-הרמתי בשבתו במשרד את תמונת היינץ בעתון – עברה בו צמרמורת. רגעים ארוכים התבונן בתמונתו, בתמונת הבן, ולא יכול היה להתחיל בעבודתו, אף-על-פי שנערמו מכתבים רבים על שולחנו וכולם נצטרכו לתשובה. תמונת הבן היתה מטושטשת מעט, אך הוא הכיר את כובע-החאקי שלראשו מסיפורו של היינץ, ונדמה היה לו שגם את החיוך שעל פניו: חיוך של השלמה וחוסר-אונים. הוא נזכר בסיפור על התיאטרון ונזכר בהלגה. לבסוף הרים את שפופרת הטלפון וביקש את מחלקת-החקירות של המשטרה. כשקישרה אותו המזכירה, דיבר עם קצין בכיר במחלקה, ממודעיו, ואמר: “הבט, האיש שאתם מחפשים, היינץ הירש… רק עכשיו ראיתי בעתון… הוא היה אצלי… רק לפני זמן קצר… ישב ערב שלם בביתי… ידוע לכם משהו?” הקצין ענה שלפי שעה שום עקבות לא נמצאו. גבריאל שתק רגע, אחר-כך אמר: “אולי… אולי אני יכול לעזור במשהו…” הקצין שאל אם היה בדבריו של היינץ, כששוחח אתו, איזה רמז למה שהוא מתעתד לעשות, והוכשטאט-הרמתי השיב: “הוא היה ממורמר מאוד… בודאי ידוע לכם… בענין בנו… אבל לא, לא אמר מה הוא חושב לעשות…” אחר-כך הוסיף: “אתה יודע שאשתו עזבה אותו… עם גרמני אחד…” “כן, ידוע לנו,” אמר הקצין.

שבועות לאחר-מכן, כשהלגה – שנימי שיבה נשתזרו בשערה מאז היעלם בנה – היתה מדברת על כך עם דיטריך פון ברנהארדט, חוקרת שוב ושוב לפשר התעלומה וממאנת להינחם, היה מיכאל, בנו של דיטריך, מאזין בדריכות, כחושש לאבד מלה. פעם, כשחזרה ודיברה על העוול שנעשה לרובי, שאל מי היה קלצקין. “קלצקין,” אמרה הלגה, “היה פילוסוף יהודי, שכתב ספר בשם ‘שקיעת החיים’ – ”Der Untergang des Lebens".

דרי הרחוב של היינץ לא האמינו עוד כי יימצא, גם לא דיברו בו. אך גב’ לוונברג – שלא היתה מופיעה עוד על המרפסת הצופה אל הרחוב – ביעת אותה חלום, שחזר ונשנה לילה אחר לילה: היא ראתה דמות, לבושה במסוה לבן מכף-רגל עד ראש, אוחזת במרסס צהוב, דמוי צרעה גדולה, עוברת בלילה מחצר לחצר, כמו בהתגנב, מרססת את השיחים ואת העצים, ואלה קומלים ונובלים, וקורסים ארצה כמו תחת גאז משמיד.


  1. אם החיים הם רק חלום, לשם מה העמל והיגע? שותה אני מלוא כרסי, כל היום החביב כולו. וכשאין בי כוח עוד לשתות, וגרוני ונפשי מלאו, אז אגרור רגלי אל סף ביתי ואשקע בשינה נפלאה.  ↩

  2. זהירות! זהירות! זהירות! זהירות!  ↩

  3. מי שמשתדל תמיד – אותו יכולים אנו לגאול (גיתה, פאוסט).  ↩

  4. קטנונים.  ↩

  5. תקופה של דלות רוחנית.  ↩

  6. “אם בעלי אין, טוב גם מאהב” (מתוך “פאוסט” לגיתה).  ↩

  7. רוץ! קפוץ! תפוס! עצור!  ↩

  8. הגיע הזמן להיכנס הביתה.  ↩

  9. “אנשי-אויר”.  ↩

  10. “אגדה ואמת בציורי קסר-עמרה”.  ↩

  11. ערך.  ↩

  12. כלים.  ↩

  13. ריצה לקראת אפשרות המוות.  ↩

  14. אשר אין בית לו, לא עוד יבנה ביתו, אשר בודד עכשיו – לנצח בדידותו“ – מתוך ”יום סתיו" של ר. מ. רילקה (תרגום לאה גולדברג).  ↩

  15. נכנסים, בוכים, אלה החיים; בוכים, יוצאים, זהו המוות.  ↩

  16. “שקיעת המערב”.  ↩

  17. ליל-הבדולח.  ↩

  18. השמש, השמש, היא זורחת על הכל.  ↩

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

אדמונד פלֶג

מאת חיים הררי (מאמרים ומסות)

את שמו של פלג שמעתי לראשונה בשנת 1913. היה זה באחד מ“אהלי יפת” שבפאריס, שנתכנסו בו לחגיגה “שמית” ספרותית ואמנותית Les ami du Judaisme, “ידידי היהדות”. ומי הם “ידידי היהדות” בפאריס? יהודים… סלומון רינֶק המפורסם ישב בראש ודיבר על היהדות כעל “אישיות מוסרית”, לא כעל אישיות חיה, חלילה, קיימת במציאות, חיה לעצמה, סובלת ונלחמת על קיומה… המשורר הידוע והמבקר גוסטב כהן קרא סיפור של זנגויל וחזר והטעים כמה פעמים את שם-הלואי של הסיפור: “שד גדיא”… “שד גדיא”… לא הבינותי בתחילה מה הוא סח. אבל כיון, שפסח היה, תבינו מעצמכם שהכוונה היתה ל“חד-גדיא”, לפי המבטא הצרפתי Chad Gadia. היו עוד נגינות וזמירות דתיות ועממיות. אך פתאום יצאה ארטיסטית מן התיאטרון “אודיאון”, צפורה מוּסה, וקראה פואימה, “משה”. הופתעתי והוקסמתי. זאת היתה אגדת המדרש, אך לא תרגום ולא עיבוד, כי אם יצירה מחדש. מחבר הפואימה היה אדמונד פלג.

משנת 1913 יצאה לאור המהדורה הראשונה של שירת אדמונד פלג היהודית בשם Econte Israel – “שמע ישראל”, קובץ של פואימות, אגדות ישראל ממקורות התלמוד והמדרשים, החל מאברהם הנער החוזה-בכוכבים ועד ירמיהו ההוגה בחורבן עמו. “שמע ישראל” – שם אולי רגיל יותר מדי בשבילנו, שיראה לנו כבאנאלי, אך בשביל פלג היה בו משום כיווּן חדש בחייו, בשאיפתו וביצירתו. זאת היתה קריאת הדורות שנתעוררה בו, צליל השלשלת שלא נותקה. “שמע ישראל” – אתה אחד מאז ועד עתה, ויצירתך לא נפסקה. פלג גילה את היופי שביצירת ישראל, ואותה רצה לגלות ליהודים ולעמים גם יחד. מאז הקדיש את חייו ואת כשרונו לעמו ולספרותו.

בשנת 1919, לאחר המלחמה הגדולה, שבה השתתף פלג כמתנדב נאמן לצרפת. לאחר ההכרזות הגדולות על שלום עמים, שהמלחמה הזאת היא האחרונה, ו“חוזה השלום” טמן בקרבו ניצנים חדשים של סכסוכים ומלחמות, כתב פלג את הפואימה שלו “כותל הדמעות”, הכותל הנצחי, סמל “היהודי הנצחי”, הכותל שעל ידו קוננו ויקוננו תמיד דורות ישראל, לא על המקדש שחרב, אלא על המקדש שעוד לא נבנה, ומי יודע אימתי יבנה, מקדש השלום, מקדש העמים, מקדש האדם.

בשנת 1923 הוציא לאור את שני הכרכים של ה“אנתולוגיה היהודית”. טעות היא בידי החושבים, שזאת היא אנתולוגיה של הספרות העברית. לא לכך נתכוון פלג. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.