מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
רובין, ש'. (1908). נגינה וכלי זמר במקרא. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-22. http://bybe.benyehuda.org/read/10908
MLA:
רובין, שלמה. "נגינה וכלי זמר במקרא". פרויקט בן-יהודה. 1908. 2018-05-22. <http://bybe.benyehuda.org/read/10908>
ASA:
רובין, שלמה. 1908. "נגינה וכלי זמר במקרא". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-22. (http://bybe.benyehuda.org/read/10908)

נגינה וכלי זמר במקרא

מאת: שלמה רובין

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

פאדגוזע : דפוס ש"ח רייטשער; תרס"ח 1908

סוגה:

שפת מקור: עברית

אל הקורא

זה כשמונים שנה הופיע הבאור על ספר תהלים בתרגום הרמבמ“ן מאת החכם ר’ יואל בריל עם מבוא גדול ורחב ידים, שבו הוא מתהלך ברחבה על כל מיני השירים והנגינות ועל כלי הזמר בתנ”ך לפי ספרי חכמי ישראל והאומות[1], והוא מונה את כלי הזמר בפרוטרוט, לכלם בשם יקרא, ומבאר תשמישם וצורתם ומקומם בספרי הקדש. כ"ז מלאכה גדולה ונכבדה.

אמנם במשך העת בינתים נשתרבבה החקירה על הנושא הזה, נתרבו ונזקקו המקורים והספרים, כמו הקונטרס של Gressman (שרוב דברי לפי חקירותיו). לכן באתי בזה להשלים הענין היקר הזה, לפי חפש מחופש הבלשנים האחרונים, בתוספת איזו הערות צדדיות לרגלי החקירה הזאת.

חלק ראשון.

פרק ראשון: המוזיקה סגולת עמנו

א.

המוזיקה, שהיא – אם נדבר בלשון התלמוד – חכמה ומלאכה גם יחד בין בזמר בקול ובין בנגון על כלים, התנהלה באומתנו מימות עולם ושנות דור ודור והיתה לה לסגולה, עד שגם פזמוני נגוני תפלותינו נקראים בפי המון העם “מסיני-נגון”, כאלו נתנו הנגונים האלה למשה בהר סיני, ובאמת יש בשיח המוני הזה איזה קורטוב של אמת, שכן מצינו כי התפלות והתשבחות והתחנות[2], שנאספו בספר תהלים, מסומנות בשמות מזמורים ונגינות בע"פ או בכל מיני כלי זמר, שנודעו בימים ההם, ובמזמור האחרון קורא המתפלל להלל את ה’ בכל שלשת מיני כלי זמר, שהם בנימין או במיתרים (Saiteninstrumente), בתקיעה (Blaseinstrumente) ובהכאה (Schlaginstrumente[3]), ויחסו כל המזמורים האלה אל דוד המלך, שהיה בנעוריו (כדרך כל הרועים) יודע נגן, ושוקד על המוזיקה – כפי הנראה – גם בבואו בימים[4].

ב.

דרך כל אנשי ארץ הקדם בקראם בספר להשמיע קול נגון, ובני עמנו אוהבי הנגינה מצוינים במנהג הזה מימי קדם עד היום הזה, בקראם בכל שבוע פרשת התורה שנים מקרא ואחד תרגום, ובקריאת התורה עם ההפטרות בבתי כנסיות, לזמר בנגון מיוחד לתורה בלבד ולהפטורה בלבד ולמגלת אסתר בלבד ולמגלת איכה בלבד, הכל לפי הטעמים (כעין Noten במוזיקה), הנקראים נגינות, המסומנים בכל מלה בספרי תנ"ך.

ג.

לעם ישראל בימים הקדמונים היתה המוזיקה נחיצת החיים הרוחניים, כמו מרעה צאן ובקר נחיצת החיים הגשמיים, שכן נזכרו שניהם במסורת התורה בחדא מחתא, כי יָבָל היה אבי יושב אהל ומקנה, היינו רועי צאן ובקר, ואחיו יוּבָל[5] היה אבי (הממציא) כלי זמר, כנור ועוגב, ויש בזה רמז, כי התחלת המוזיקה יצאה מאת הרועים, המשתעשעים בנגינות במשך זמן שבתם בשדה המרעה בידים ריקניות, והם שרים ומנגנים על אבוב וחלילים, כדי למלאות את השעה הארוכה להם, כמו דוד מלך ישראל, שהיה בנעוריו רועה ומנגן על כלי זמר.

ד.

גם קנים הגה והי נשמעו בקול נגינה, כמו שמצינו אצל בת יפתח[6] והספד על המת היה בזמירות תוגה, כמו קינת דוד על שאול ויהונתן[7] וקינות הנביא ירמיהו במגלת איכה, וביחוד קינתו על יאשיהו[8].

ה.

ביחוד היו נשים, לא לבד מקוננות כנ"ל, כי אם גם משוררות ושרות בשירי נצחון על האויבים, כמו מרים אחות משה[9] והנשים המשחקות על נצחון שאול ודוד על הפלשתים[10], וכלי הזמר שלהן היה ביחוד התוף[11].

ו.

ככה היתה המוזיקה שכיחה ורגילה לכל עת מצוא ולכל זמן שמחה ומועדים, ברצותם לכבד איש נכבד בבואו ובצאתו, הריעו בקולות מוזיקה, כמו שאמר לבן ליעקב[12].

ז.

המוזיקה היתה חביבה כ"כ בישראל, עד שחשבו לרפאות בה מרה שחורה ורוח רעה, שהבעיתה את שאול המלך[13], והביאו אליו את הנער דוד יודע נגן, ועמד לפניו בכנורו[14].

ח.

כפי הנראה מכתובים היו כמעט כל בני העם ישראל יודעי נגלעל כל מיני כלי זמר, ולעת מצוא, כמו בלוית ארון הקדש, היו כלם מנגנים[15].

פרק שני: המוזיקה הדתית

א.

מלבד מזמורי ספר תהלים, שהיו תפלות בקול זמרה ובנגינות על כלי זמר כנ"ל, היו משוררים ומנגנים מיוחדים בעבודות בית המקדש לאלקים[16].

ב.

המלך דוד העמיד באהל ארון האלקים ארבעת אלפים משוררים ומנגנים[17] במצבם תחת המנצחים מלמדי השיר[18] והיו ביניהם גם נשים[19]. והמלך שלמה הוסיף לפאר את חבר הלוים המשוררים[20]. ומלכי יהודה אחריהם החזיקו בסדר המשוררים והמנגנים[21].

ג.

ביחוד היה השופר והחצוצרה לאות אמצעי בין ה’ ובין ישראל, להעיר ולעורר זכרון ישראל לפני האלקים בימים מיועדים לכך[22], כמו בחגים ובמועדים[23]. השופר היה להם כלי-זמר[24]. במשנה נזכרת תקיעה בחצוצרות בנסוך היין בעולת התמיד.

פרק שלישי: המוזיקה הנבואית

א.

המוזיקה הוא כשרון רוח גבוהה ממקור הכח המדמה שבאדם, כמו השירה והדת והנבואה. הקדמונים אצל כל העמים סברו, כי המוזיקה היא מתת האלהים ורוח קדשו כמו הנבואה, לדעתם הנבואה והמוזיקה אחיות הנה, באשר ממקור אחד תלכנה. בשיחות היונים הקדמונים היה אירפעאוס המנגן הנפלא גם חכם מתנבא, וכן אצל הפעניקים (שהיו אוהבי המוזיקה) היה קינגראס, המנגן המשורר היותר נפלא, גם כהן ונביא, וכן היו בנותיו (Kinnyraden).

ב.

השרש נבא בעברית איננו מורה הגדת עתידות בלבד, כי גם שיר ונגינות זמרה. ביחוד שם התאר “התנבּא” הוא משורר ומזמר, כנזכר כ“פ בדה”א כ“ה. המשוררים הנ”ל בעבודת המקדש, שהיו משבט לוי, היו נביאים[25] והמנצח (דיריגענט) שלהם, הימן נקרא חוזה[26]. הרי כי אומנות המוזיקה ורוח הנבואה אחת היא. המנגן האמן “המבין” האמתי הוא נביא בעל רוח הקדש, ונגינותיו מעוררות בקרבו ובקרב השומעים רעיונות עתידות משמחי לב ונפש גם יחד, וקולו הוא הגיוני בת קול מן השמים, החרותים במכתב אלהים על רשמי פניו, כי יערה עליו רוח ממרומים, כמו הנביא המתנבא ג"כ ברוח שירה וחרוזי נגינות, כאשר תתקפהו רוח האלהים.

ג.

סגנון נבואת משוררי כלי-זמר ההם נקרא “משא” (שר“ל שיר וזמר), מלה שגורה בפי המתנבאים לא בזמר, כי אם בשירי מליצה, מלשון ”וישא משלו“ ”ונשאת המשל“. ובעבורה התקוטט הנביא ירמיהו עם אנשי לצון בירושלים (ובהם גם כהן ונביא) בהתלוצצם על המבטא ”משא ה’“ בפי הנביאים, כאלו היה להם דבר ה’ משא וסבל. וירמיהו קרא להם ”אתם המשא“ ולא דבר ה’ הוא משא (ירמיהו כ”ג ל“ג – ל”ט). אכן בעצם המלה הזאת השתמשו גם המתנבאים בזמרה ובשירה[27] והמנצח עליהם (דיריגענט) נקרא “שר המשא”[28] והמלה משא הורה לא להרים סבל עבטיט, כי אם להרים ראש ברוח שירה וזמרה. אבל כותבי דברי הימים האחרונים שגו להבין את המלה הזאת כפשוטה בהוראת סבל ו“שר המשא” הנ"ל היה להם ממונה על נושאי סבל, ובכן נמצא, כי הלוים המשוררים והמנצחים על מזמורי כלי זמר הפקדו בבנין בית המקדש של שלמה, להיות משגיחים על עושי המלאכה והעבודה של הבנין[29]. אמנם באמת המלה משא בעצמה איננה מורה בלבד הגבה הסבל והסבל בעצמו, כי גם הרמת הראש לשירה גבוהה בזמרות ובקינות ובתפלות, ולבסוף על הנגינה בעצמה.

ובכן נראה, כי נבואה ומוזיקה מתלכדות ולא תתפרדנה, ונמצא כי המזמור הראשון בספרי קדשנו (לפי הבקרת ההיסטורית) היא שירת דבורה הנביאה, אשר בזמרת שירתה העירה את רוח ברק ואנשיו, להלחם בעד ישראל[30] וכמוה עשתה הנביאה מרים אחות משה בשירת הים[31].

ד.

הנביאים המיועדים ברוח קדשם לנבואה בלבד ולא התחנכו באומנות המוזיקה, השתמשו בה כעין אמצעי להשרות עליהם רוח האלהים. כי כנודע בקשו הנביאים, שעמדו על מדרגה נמוכה אמצעים שונים[32], להשפיע רוח האלהים על ראשם ולנבאות. האמצעים ההם היו: תענית, מחולות בתנועות משונות, שתית דבש[33], ובראש האמצעים ההם היתה המוזיקה, ילידת רוח גבוהה. אכן באופן הזה איננה אחות הנבואה, כי אם שפחתה. מזה להקת הנביאים, אשר פגע בהם שאול[34]. וכחה היה רב כ"כ עד כי לקולה התהוללו בני הנביאים ועמהם שאול[35] מלך ישראל. גם על הנביא אלישע נחה רוח האלהים לקול הנגינה בכלי זמר[36].

פרק רביעי: המחול הדתי[37]

א.

המוזיקה כשם שהיא משפיעה על לרוח האדם בזעזועים ובהתנועעות (עקסטאזע), לעורר כונתו בתפלה ולהשרות עליו רוח אלהים בנבואה, כך היא משפיעה על לגופו, לפזז ולכרכר בתנועות ערוכות לפי מעלות הקולות בשיר ובזמרה, וזה נקרא מחול (טאנץ). ערכי הקולות מענגים את האוזן, וערכי התנועות את העין, המחול היא מוזיקה לעין, כמו המוזיקה שהיא מחול לאוזן.

ב.

אם המחול אצלנו חול לענג גשמי ורוחני לבני האדם, לא היה כן להעמים הקדמונים ולאבותינו בני ישראל, שלהם קרא המשורר: “יהללו שמו במחול”, וכבר לקחה מרים אחות משה את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות בשירת הים בתודה לאלהים, ונאמר “הללוהו בתוף ומחול[38].

ג.

ובכן היה המחול קדש ורמז אלוהי ודתי, והיו להם מחולות מחנים בתור עבודה לאלהים[39], ותנועות הרקוד הורו על סודות כמוסים לשם שמים ולכבוד האלהים או לאות נבואה ורוח הקדש[40]. וזהו שמצינו בדוד המלך[41] (ש"ב ו‘), שהיה מפזז ומכרכר לפני ארון האלהים, והוא חגור אפוד בד ככהן[42]. ונראה שכשם שהיו בעבודות האלהים משוררים ומנגנים מיוחדים כנ“ל, כך היו מסדרי המחולות מיוחדים, והם נקראו ”בני מחול“ (מ”א ה’), שהיו חכמי קדם מפורסמים.

ד.

והיה המחול נהוג אצלם בלוית כל מועד נכבד ומקרא קדש ושמחת הקהל, שע“כ נקרא המועד חג[43] משרש חגג, המורה רקוד ומחול, כמ”ש “יחוגו וינועו” (תהלים ק“ז) וכן ”אוכלים ושותים וחוגגים“ (ש”א ל’), היינו מרקדים. ובמשנה: “לא היו ימים טובים לישראל כט”ו באב ויוה“כ, שבהם יצאו בנות ישראל לחוגג במחולות (תענית כ”ו) ע“ד (שופטים כ”א) “חג ה’ בשלה… יצאו בנות שילה לחול במחולות”.

ה.

גם בעבודת הקרבנות והמזבח נהגו במחולות והקפות לכבוד האלהים[44]. המחול הדתי היה בשני אופנים, אם בקפיצה ודלוג, שנקרא רקוד, או בסביבה הקפית כחלילה חוזרת על רגלה, וה נקרא מכרכר, מלשון כר וככר, שהוא עגול וסבוב. וכעין מחול כזה היו במקדש הקפות המזבח בחג[45] ושאר המחול והרקוד, שהיו עושים במקדש בשמחת בית השואבה.

ו.

החסידים הראשונים בעמנו הם התרופיים (Therapeuten), שהיו במצרים בימי בית שני (כמו האיסיים (Essener) בארץ יהודה הנודעים בשם חסידים ראשונים), שעליהם מספר פילון מאלכסנדריא (שהיה כפי הנראה חבר להם) בספרו De la vita, כי באסיפתם בכנסיה שלהם רקדו במחולות ובכרכורים קדושים וכמוסים בסודות תנועות צבאות השמים וכוכביהם במסלותם, וברוח גבוהה יותר על מעשי האלהים במרומים[46]. גם החסידים האחרונים שלנו בפולין נוהגים לרקד במחול קדוש בעצימת עינים ובכרכורים משונים בכונה מיוחדת לשם שמים, הכל על פי מאמר האגדה: עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים.

ז.

ככה היה המחול גם בעיני סוקראט חלק הדת בעבודת האלהים. והסופר הנודע לוציאן בספרו על המחול אומר, כי המחול בעבודת האלהים הוא קדוש ואלוהי. וכי המחול הרמזי נברא מששת ימי בראשית, וחולל העולם במחול היסודות באהבתם ובתשוקתם זה לזה. סבוב הכוכבים ותקופות המזלות אך מחולות מחנים הם.

חלק שני: כלי-זמר

פרק ראשון: כלי-נימין

א. נבל.

השם נבל מורה בראשיתו כד של חֵמָר או עפר העשוי כעין בקבוק עם בטן נפוח, שקורין קרוג בלעז. גם מורה בתבנית כזו על חמת מלא יין[47] (שלויך), כמו שהחמת היה מלא מים[48]. ועש“ז נקראת גוית המת עם בטן נפוח נבלה במשקל נקבה (בשם גויה בל”נ ברמז תשש כחה כנקבה)[49]. כי הגוף הוא תיק הנשמה, כמו נבל מלא יין וחמת מלא מים. ומכונה גם העב בצורתה הנפוחה כחמת נבל[50].

בעבור דמות צורתו החיצונה נקרא גם כלי הזמר הזה בשם נבל, שחלף ובא ע“י הפעניקים גם אל היונים בשם Nabla ואל הרומים בשם Neblum, ובל”א הוא Harfe.

לפי מסורת היונים היו הפעניקים, היינו הצידונים, שהמציאו את כלי הזמר הזה. הצידונים היו מפורסמים כיודעי נגן.

על הנבל היו עשרה נימין או מיתרים (זאיטען) ונקרא מש“ז ”נבל עשור" או שנים עשר נימין לדעת יוסיפוס.

המזמרים על הנבל נקראים (פורטים על פי נבל" (עמוס ו’ ה’).

ב. כִּנּוֹר.

חלוקי דעות והשערות בקרב בלשנים וחוקרי קדמוניות ע"ד תבנית הכלי-זמר ושמושם במקרא מוכיחים, כי אי אפשר לנו לעמוד על הדבר בברור גמור, והכלים האלה מתודעים לנו רק בשמותיהם לפי חומר העץ שנעשו ממנו, ושמושם נכיר רק בכלל לפי שלש מחלקותיהם, אם נחשבים לכלי-נימין או כלי תרועה או כלי הכאה, לפי ענין הכתובים, שהם נזכרים בהם.

בבחינת השם כנור מצאו בלשנים את השם הזה בלשונות סורית וערבית ופרסית בהוראה על מין עץ הנקרא אצלנו Lotos, הוא עץ חזק וקשה אשר לא ירקב, וממנו נעשה הכנור ונקרא על שמו, כמו שנקרא בלשון יונית כלי-חליל (Flöte) בשם Lotos, בשביל שנעשה מחמרו. הכנור נחשב לכלי נימין, כי הוכה ביד[51], והיה כעין Zither אצלנו. במספ הנימין או המיתרים שלו השערות שונות, לדעת יוסיפוס היו עשרה, אכן מין כנור בשמונה נימין נזכר ביחוד[52].

בימי הנביא ישעיהו השתמשו בכנור לבכי ולמספד[53] ובמובן כזה מסרו הכנענים, הם הפעניקים, את להשם כנור אל היונים, שהיה בלשונם לשם עצם Kinnora, וממנו הפעל Kinnoramai בהוראת בכי ומספד.

בכנור השתמשו נערות משחקות ליד שערים וברחובות קריה (Chasonetten), להעיר המון מעים ורגשי אהבים, היינו חגיגת רחמים ואהבת רחם[54]. ובצרוף לזאת מה שאמרנו לעיל, כי הכנענים, הם הפעניקים אנשי צור וצידון, היו חובבי המוזיקה[55], נבין את הלעג המר, אשר שפך הנביא ישעיהו בחמתו על העיר צור לעת מפלתה[56].

בארץ ישראל נמצאה העיר כנרת וסמוך לה ים כנרת (Genezareth) ומשערים בטעם השם לפי שיושבי העיר הזאת עסקו הרבה במלאכת הכנור ובזמרתו, ויותר יתכן, כי נקראת העיר ע"ש הגבור הנודע בעם הפעניקים[57] כניר (Kinnyras), כעין שנמצא על האי קפריסין (Kypern) עיר בשם כנריה (Kinnyreia), הגבור הזה נכבד כאלהים על האי קפריסין ועל הר הלבנון. אמנם היותר נכון הוא טעם התלמוד מסכת מגילה ז’: כנרת זו גינוסר (Genezareth) ולמה נקרא שמה כנרת דמתיקי פרי כקלא דכינרי.

המזמר בכנור נקרא “תופש כנור” (בראשית ד’). (תפש מורה על המשוש ביד, כמ“ש ”שממית בידים תתפש“ (משלי ז’), שר”ל השממית המשמש על קיריה בידיה או ברגליה, שהן כמו ידים, ומוסב בכתוב בראשית הנ“ל הפעל תופש על הכנור כמ”ש ונגן בידו, ועל העוגב או החליל, שהתוקע ממשמש באצבעותיו על הנקבים שבו, להרים או להשפיל את הקול.) או מנגל (ש“א ט”ז).

ג. שבכא.

כלי-זמר בנימין הנזכר בספר דניאל[58] הוא שם עברי או ארמי, וטעם שמו מגזרת שׂבָכָה המורה מכבר מעשה רשת, שכן הי חוטי הנימין שלו כעין כברה נמתחים עליו.

גם את שם כלי-הזמר הזה הביאו הפעניקים אל היונים, ונקרא בלשונם בהוספת האת m[59] Sambuchy, ומשערים שגם בכתב סורסי היה כתוב שבוכא ע"מ אבובא.

פרק שני: כלי-תקיעה

א. חלילים (Flöten).

בשם חליל נקראו כלי התקיעה הנעשים מקנה חלל כמו אצלנו הנקרא פפייפע בלעז. והיו מינים רבים ושונים, והמזמרים עליהם נקראו “חוללים”[60]. לשם ה’ היה החליל ביחוד בקרב עולי רגל[61].

בהשתלשלות הוראות השרש זמר בלשון עברית נראה, כי החליל (פפייפע) היה כלי-הנגון הראשון, אשר נודע להעברים: הפעל זמר הורה בראשונה על חתוך וכריתת פרי מן העץ, והושאל אח"כ בשם זמורה על ענף כרות מאיזה עץ, שממנו נעשה חליל ואבוב, והיה השם זמר, מזמור והפעל זמר להוראת נגינה וזמרה בכלל. ובכתוב בראשית על יובל, שהיה אבי תופש כנור ועוגב מוסב אבי ביחוד על עוגב, שהוא אבוב (פפייפע).

ב. עוּגָב.

היה כפי הנראה כלי-זמר נועד ביחוד לשירי עגבים ואהבים[62], ובדרך משל על האהבה שבין ישראל והאלהים, נזכרו שירי אהבת העוגב גם בעבודת האלהים[63].

ג. מַשְׁרוֹקִיתָא.

נזכר רק בספר דניאל, והיה מין חליל (פפייפע) בקול שריקה וצעקה, ומזה שמו המורה צישען בלעז, פפייפען בל"א, משרש שרק, כמו שריקות עדרים.

ד. שׁוֹפָר.

השם מורה בלשונות שמיות “קרן עקום”, שזה תמונתו, ע“כ נקרא גם ”קרן היובל“. ולד”ק טעם השם מלשון “שופרא” משרש שפר המורה יופי בתמונה, ונעתק להוראת יופי בקול[64].

המזמר על השופר נקרא תוקע או מריע[65].

ה. חצוצרה (Trompete).

שמו מגזרת המרובע חצרצרה, ושרשו חצר מורה צר ומכווץ ומקומץ בצמצום (עֶנג). כי כן היתה תמונת כלי-תקיעה הזה, צר וקמוץ מוציא קול צורח, תצלנה אזני השומע. ומזה השם חצר למבוי שאינו מפולש, סגור בדפניו סביבו.

המזמרים על החצוצרות נקראו מחצצרים (דה“א ט”ו) בגזרת מרובעים כמו משקל צלצלים, מנענעים, כי כפל המרובע מורה על צליל הקול.

ו. קרן-היובל.

השם “קרן היובל”[66] הוא לדעת Gressmann כמו “קרן האַיל” והוא השופר הנהוג אצלנו בחג התרועה הוא ראש השנה, והרבוי שלו הוא “שופרות יובלים”[67] והתוקע בו נקרא “מושך”[68]. והיה כלי-זמר חשוב, עד שהממציא הראשון את המוזיקה נקרא עש“ז ”יובל" (בראשית ה’).

פרק שלישי: כלי-הכאה

א. מְצַלְתַּיִם (Zimbeln).

היו שני (מזה רבוי הזוגי) פחים של מטיל או ברזל בתמונות חצאי מעגל, שהיו מכים זה על זה, והשמיעו קול צולל, שממנו תצלנה אזני השומע. שרש השם צלל, המורה שריקת קול מצלצל בכלי-זמר, ומזה גם המית הים בנפול בו מטיל כבד[69]. המזמרים על המצלתים נקראו “משמיעים”[70].

ב. צֶלְצְלִים.

גם הם כמו המצלתים היו פחים אם שרשרות, טבעות משקשקים ומקשקשים בהכאת כף היד עליהם, ונראה שהיו ממינים שונים לפי הקולות שמוציאים: צלצלי שמע וצלצלי תרועה (תהלים ק"ן), לפי קולות פשוטים שהשמיעו או קולות מתרועעים כעין תרועה[71].

ג. מְנַעֲנְעִים (Kastagnetten).

היו כלי-זמר המוציאים קולותיהם לא ע“י הכאה, כי אם ע”י נענועים שהיו טבעות של מתכת מקשקשים זע"ז והשמיעו צליל פעמונים.

ד. תּוֹף.

זמר על התופים (Handpauken), שהכו עליהם בכף היד או באצבעותיה. הנשים המזמרות על התפים נקראו תופפות[72].

שָׁלִישִׁים (Triangel).

היו כלי-זמר בתמונות משולשים[73] (Trigonen), ועל שלשת קצותם תלוים פעמונים, ובסבוב חיש מהר נוגע צליל הפעמון האחד בצליל הפעמון השני, ומוציא קולות בהרמוניה כחפץ המנענע.


  1. במספר חמש עשרה מאות (?) – גוזמא קתני!  ↩

  2. השם תחנה היה בלשון ארמית הקדומה נחמתא (כי חנן ונחם כמעט מושג אחד להם) וזו הכונה בתפלת קדיש: “לעילא מן כל ברכתא ושירתא תשבחתא ונחמתא.”  ↩

  3. “הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכנור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים (בנימין) ועוגב, הללוהו בצלצלי שמע, הללוהו בצלצלי תרועה, כל הנשמה (נשימת הרוח, שהוא מקור כל נגון וזמר בתנועות האויר) תהלל יה!”  ↩

  4. כנזכר באגדת התלמוד: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד וכו’.  ↩

  5. השם דומה אל יובל, שהוא שופר תרועה במוזיקה, ואל הלועז Apollo בשיחות היונים, שהיה מנגן ומזמר.  ↩

  6. שופטים י“א ”מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות (היינו הספד בקול נגינה) לבת יפתח הגלעדי ארבעת ימים בשנה".  ↩

  7. “בנות ישראל אל שאול בכינה” (ש"ב א‘), שכן היו נשים מקוננות בהלוית המת (ירמיה ט’).  ↩

  8. “ויקונן ירמיה על יאשיהו ויאמרו כל השרים והשרות בקנותיהם על יאשיהו” (ה“ב ל”ה).  ↩

  9. “ותקח מרים הנביאה… את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה בתפים ובמחולות”.  ↩

  10. “ותצאנה הנשים מכל ערי ישראל לשיר והמחולות… בתפים ובשלישים” (ש“א י”ח).  ↩

  11. כמ“ש ”קדמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות תופפות“ (תהלים ס”ט).  ↩

  12. “ואשלחך בשמחה ובשירים בתוף ובכנור” (בראשית ל“א כ”ז).  ↩

  13. “הנה נא רוח אלקים מבעתך… יבקשו איש יודע מנגן בכנור… ונגן בידו וטוב לך” (ש“א ט”ז ט"ז).  ↩

  14. “ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורוח לשאול… וסרה מעליו רוח הרעה” (שם כ"ג).  ↩

  15. כמ“ש (ש”ב ו’) “ודוד וכל בית ישראל משחקים לפני ה’ בכל עצי ברושים ובכנורות ובנבלים ובתפים ובמנענעים ובצלצלים”.  ↩

  16. “ויבדל דוד… לבני אסף והימן וידותון הנבאים בכנורות ובנבלים ובמצלתים… על הודות והלל לה’” (דה“א כ”ה).  ↩

  17. כמ“ש (דה”א כ“ג) ”ויהי מספרם ארבעת אלפים… להלל נבלים וכנורות ומצלתים".  ↩

  18. כמ“ד (שם כ”ה) “מלמדי שיר לה’ כל המבין מאתים שמונים ושמונה”.  ↩

  19. כמ“ש שם ”ויתן האלקים להמן בנים ארבעה עשר ובנות שלש כל אלה על יד אביהם בשיר בית ה’ במצלתים נבלים וכנורת לעבודת בית האלקים.  ↩

  20. כמ“ש (דה”ב ה’) “והלוים המשוררים… מלובשים בוץ במצלתים ובנבלים וכנורות”.  ↩

  21. כמ“ש (דה”ב כ“ט) ”בנבלים ובכנורות“. והמשוררים בני אסף על מעמדם”.  ↩

  22. כמ“ש (במדבר י’) ”והריעותם בחצוצרות ונזכרתם [“זכרון תרועה”] לפני ה‘“ – ”עלה אלקים בתרועה ה’ בקול שופר“ [תהלים מ”ז].  ↩

  23. כמ“ש ”וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות… והיו לכם לזכרון [במדבר שם].  ↩

  24. זכר לדבר: השם “**יובל”** לשופר דומה אל השם “יובל” אבי כל תופש כנור ועוגב.  ↩

  25. “לעבודה לבני אסף והימן וידותן הנביאים בכנורות בנבלים ובמצלתים” (דה“א כ”ה). וכן שם “על יד אסף הנבא” וכן (שם) “ידותון בכנור הנבא”.  ↩

  26. דה“א כ”ה “להימן חוזה המלך בדברי האלהים להרים קרן”.  ↩

  27. “ויחזיאל… מן בני אסף היתה עליו רוח ה’” (דה"ב כ).  ↩

  28. ובניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא (דה“א י”א).  ↩

  29. “וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים וכנניהו השר המשא המשוררים” (דה“א ט”ו), עושי המלאכה… לבדוק ולחזק הבית… ועליהם מפקדים… בני הקהתים לנצח והלוים כל מבין בכלי שיר ועל הסבלים ומנצחים…“ (דה”ב ל"ד).  ↩

  30. “עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר קום ברק ושבה שביך בן אבינועם” (שופטים ה’).  ↩

  31. “ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה”.  ↩

  32. הארכתי בזה בספרי “ספר הנבואה” על נביאי האמת והצדק ועל נביאי שקר ותרמית לבב.  ↩

  33. זכר לדבר שם הנביאה “דבורה” (ביענע) המשפיעה דבש.  ↩

  34. חבל נביאים… ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים” (ש"א י’).  ↩

  35. “וילך הלוך ויתנבא… ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא… ויפול ערום כל היום ההוא וכל הלילה” (שם י"ט).  ↩

  36. "קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה‘“ (מ”ב ג’).  ↩

  37. תכן הפרק הזה נמצא באריכות יותר ובאיזו שנויים בספרי “מחולות המות” הנדפס ב“השחר” לשנת תרל"ז.  ↩

  38. כפי הנראה בכתובי התנ"ך היה המחול ביחוד לקול התוף.  ↩

  39. ואין עבודה אלהית אצל העמים הקדמונים, שלא נמצא בה ג"כ איזה מחול כמוסי ורמזי באופנים שונים.  ↩

  40. גם המצרים נהגו במחולות לפני האפיס שלהם, ע"כ עבדו בני ישראל גם את עגל הזהב שלהם במחולות.  ↩

  41. וכן היה מלך פרס בעצמו ובכבודו מפזז ומרקד ביום חג האליל מיטרא.  ↩

  42. עבודת המחול נעשתה ביחוד ע“י כהנים נזירים ונזירות בבתי המקדשים. אצל ההודים היו בהיכלם נזירות בשם Dewadasi בתעודתן לצאת במחולות דתיות. וכן בהיכלי עמים אחרים היו כהנים מרקדים לפני אלהיהם, ובידם חרב פיפיות מתהפכת בנענועים שונים (כנזכר בכתוב תהלים קמ”ט) “רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם”. וכהני מאדים הוא מרס נקראו ברומי בשם Salii ע"ש שרקדו במחול ברחובות קריה לכבוד האליל המושל על המלחמה, שהיתה גם היא כעין מחולות מחנים בין אנשי המלחמה בתכסיסי רקודים וכרכורים. והיה להם מחול מלחמה בהכותם חרבותם על מגיניהם ושלטי הגבורים. הכושיים אך במחולות יצאו למלחמה. ואמר החכם Robertson בספרו על עמי אמריקה, כי אצל העמים ההם המחול הוא עסק יקר ונכבד, המתערב בכל מעשי חייהם, כפנימי כחיצוני, כדתי כמדעי. וכי יהיה לשבט אחד מהם דבר אל שבט רעהו ישלח אליו מלאכים וקרבו אל הנשיא במחול הרומז על השלום, והנשיא גם הוא יקבל פניהם במחול נכבד כזה. ואם יקראו מלחמה על אויביהם, יגלו אזנם במחול הרומז על חרון אפם, לעשות נקמה בהם.  ↩

  43. וכן היה באומות: ככה רקדו בתולות כהני Cybele בחג אטטיז לקול חצוצרות וצלצלים. ובכל חגי מסתרי הקדמונים היו מחולות, כמו שמצינו אצל אורפעאוס ומוזעאוס ואחרים, אשר החברים החדשים נאספו אל החברה במחולות, ועל אותם אשר גלו סודות המסתרים ההם אמרו בלשון: הוציאו דבה רעה על המחולות הקדושים. ובחגי אלילי היין דיונידוד ובככוס אצל היונים היה המחול ראשית עבודתם.  ↩

  44. אצל הסינים מקדם קדמתה ועד יום הזה נמצא הרבה מיני מחולות בעבודות הקרבנות המנוים בספרו של Dr. Plath על עבודות דת הסינים, ע"ש צר 73 וכו’. ולהיונים במקום דעלוס היה מחול לכל קרבן וזבח, ושירי מחול כאלה נקראו בלשונם Hyperchemen היינו זמירות מחולות. וההודים יצאו בבקר ובערב לקראת השמש בצאתה ובבואה במחול המדמה תקופות השמש על קצות הארץ, והיתה זאת להם כמו עבודות קרבנות.  ↩

  45. (רייגענטאנץ), כמ“ש (תהלים כ”ו ו’) “ואסובבה את מזבחך”.  ↩

  46. המחול הדתי היה להם ברמז נעלה וגבוה העולה עד האלהים ועד הרוחניות שבעולם האצילות, כמו החכמה: שכן מצינו במיתולוגיה של היונים, כי בני האלהים ובנותיהם מפזזים ומכרכרים במחולות מחנים. ככה במעשה אלהים של העזיודעס מרקדות בנות החכמה על ההר העליקון סביב מזבח צוס, ובתהלות הומירוס אל אפוללון מרקדות בנות אלהים אחוזות יד, וביניהן נגה היא ווענוס, לקול העוגב, אשר אפוללון מנגן בו. וכל שיחות והגדות וספורי מסתרי העמים הקדמונים מתנים ומספרים מחולות כאלה ברמזים שונים על אלהיהם וצבאות השמים בתקופותיהם ובמעגלי סבובם. בנוגע אל החכמה נוכל למצא שמץ מזה בכתוב במשלי (ח’ ל’), כי החכמה היתה משחקת לפני הבורא בשעת בריאתו את העולם, אם נבין במלת משחקת ע“ר הכתוב (ש”ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו, שר"ל מחולות (גאֶנגע), מלחמה בשחוק (פעכטונגס שפיעל) חרבות.  ↩

  47. כל נבל ימלא יין (ירמיה י“ג ש”א י’).  ↩

  48. (בראשית כ"א).  ↩

  49. ובתלמוד מכונה הגוף מש"ז חֵמָת, באמרם על האשה חמת מלא צואה… והכל רודפים אחריה.  ↩

  50. ככתוב (איוב ל“ח) ”ונבלי שמים מי ישכיב".  ↩

  51. כמ“ש (ש”א ט“ז) ”ולקח דוד את הכנור ונגן בידו".  ↩

  52. בכנורות על השמינית לנצח“ (שה”א ט"ו).  ↩

  53. “אבכה… ארויך דמעתי… מעי למואב בכנור יהמו” (ישעיה ט“ז). אכן בימי ירמיהו היו החלילים למספד, ע”כ אמר הנביא באותו הענין “לבי למואב כחלילים יהמו” (ירמיה מ“ה ל”ו) וכן בימי המשנה היו החלילים משמשים לבכי ולמספד על מת, כדאיתא במשנה (כתובות), שכל איש מישראל חיב להתאבל על אשתו בשני חלילין.  ↩

  54. השוה הכתוב “המו מעי לי רחם ארחמנו” (בהוראת אהבה מלשון “ארחמך ה’ חזקי”, רבים מיני אהבה גם ברוחניות, ומקור כלם אהבת המין התלויה בשם רחם) אל הכתוב “מעי ככנור יהמו”.  ↩

  55. שע“ז רומז הכתוב ביחזקאל על צור ”והשבתי המון שיריך וקול כנוריך לא ישמע עוד, ובמ“א (כ”ח) לועג: מלאכת תפיך ונקביך בך ביום הבראך כוננו".  ↩

  56. “קחי כנור סבי עיר זונה נשכחה; היטיבי נגן, הרבי שיר, למען תזכרי” (ישעיה כ"ג).  ↩

  57. הפעניקים נזכרים בתורה (דברים ג’ ט’) בשם “צידונים”.  ↩

  58. “קל קרנא משרוקיתא קתרוס סבכא פסנתרין סומפוניה וכל זני זמרה” (דניאל ג’) יתר כלי-זמר הנזכרים בכתוב הזה הם שמות יוניים, כי ספר דניאל נתחבר בימי המכבים.  ↩

  59. הלועזים נהגו בהרבה שמות, שקבלו מלשון עברית להוסיף m אחר האות S. כמו בשם הנהר השובת ביום השביעי לפי האגדה, שהיה שמו בעברית שבתון-Sabaton, ונעשה סמבטיון, וכן משם שבת-Sabath נשאר בל“צ Samdi. אכן גם בשמות שאינם ממקור עברית נהגו לפעמים לעשות כן, כמו בשם Sabucus (מין עץ שקורין Holunder), שנכתב ג”כ Sambucus, שע“כ יש אומרים כי גם שם הכלי-זמר שבכא או שבוכא הוא מלשון יונית, שנקרא כן ע”ש העץ הזה, שנעשה ממנו (כמו בשם כנור לעיל) בשביל חזקו ואמצו לאורך ימים.  ↩

  60. “ושרים כחוללים” (תהלים פ"ז).  ↩

  61. "כהולך בחליל לבא בהר ה‘" (ישעיה ל’).  ↩

  62. “כשירי עגבים יפה קול ומטיב נגן” (יחזקאל ל"ז).  ↩

  63. “הללוהו במינים ועוגב” (תהלים ק"נ).  ↩

  64. כד“א ”יפה קול ומטיב נגן“ (יחזקאל ל”ג).  ↩

  65. “ותקעתם תרועה” (במדבר י’).  ↩

  66. השם “יובל” הוא האיל המוביל את העדר בצעדו לפניו.  ↩

  67. “ושבעה כהנים ישאו שבעה שופרות היובלים” (יהושע ו’).  ↩

  68. “במשוך היובל” (שמות י“ט), הוא בעצמו ”במשוך בקרן היובל“ ואח”כ “בשמעכם את קול השופר” (יהושע ו’) “נושאים שבעה שופרות היובלים… הלוך ותקעו בשופרות” (שם) וכן הרבה שם. ונמצא כי יובל הוא שם נרדף עם שופר.  ↩

  69. “ומצלתים משמיעים להרים בקול לשמחה” (דה“א ט”ז) “ואסף במצלתים משמיע” (שם).  ↩

  70. צללו כעופרת במים אדירים (שמות ט"ו).  ↩

  71. “יתרועעו אף ישירו” (תהלים ס"ה).  ↩

  72. “קדמו שרים אחר נוגנים בתוך עלמות מתופפות” (תהלים ס"ח).  ↩

  73. “בתפים ובשלישים” (ש“א י”ח).  ↩

שלמה רובין
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שלמה רובין
רקע
שלמה רובין

יצירותיו הנקראות ביותר של שלמה רובין

  1. גאון יהודה (עיון)
  2. תהילת הכסילים (מאמרים ומסות)
  3. ספר המידות: משלי חכמה (עיון)
  4. הספירות בחכמת הקבלה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שלמה רובין בסוגה עיון

לכל יצירות שלמה רובין

יצירה בהפתעה
רקע

אין רואה

מאת יהודה שטינברג (פרוזה)

הרבה מצטערים אצל מיטתו של שמואל בראנפמאן, שעלה עליה ולא ירד ממנה זה יותר משלושה שבועות. שכנים ושכנות טובות, קרובים ממדרגה ראשונה וממדרגה שניה, הכול מצטערים עליו. אבל שרה אשתו מצטערת ביחידות. אין צערה דומה כלל לצערם של כל אלו.

מודה היא בינה לבין עצמה, שבימים הראשונים למחלתו לא האמינה לו. משערת היתה, שהוא אינו אלא מעמיד פני חולה. אבל מוצאה היא לעצמה הצטדקות על הדבר: הלא כך דרכו תמיד. אוהב הוא להשתרר על הכול, ואפילו על הזכות שיש לחולה על חמלה בלבות בני אדם. הכול חפץ הוא לחטוף ברשותו. קנאי הוא על כל מה שיש בו דררא (*נזק) של קנין עצמו.

והלא לפיכך מקנא היה אותה תמיד במבט עיניה, בהארת פנים לגבר אחר. קנאי היה אם נגע איש בקצה שמלתה, ומתרגז היה אם ראה בני אדם מביטים עליה בהסתכלות.

הוא היה קורא לרגשותיו אלה – אהבה.

והיא הבינה “אש” זאת מהיכן היא מתלקחת, הבינה אותה ב“כולה שלי” מן השעה הראשונה. אבל מה יכלה לעשות? אשה חלשה היא. ואז היתה נערה חלשה, נערה עבריה, שיש לה “פרק,” ושמיד כשהיא מגיעה לפרקה הרי היא “נותר,” הרי אין לה זכות עמידה ברשות עצמה.

וכששואלים את פיה בדבר ה“נכבדות,” אין שואלין כל-כך לשם תשובה, אלא כדי לקיים “נקרא לנערה ונשאלה את פיה.” די להם כשהיא שותקת ואינה מסרבת.

להתנקם חפצה על הדבר. ומה יכלה לעשות? פינה אחת נשארה בלבה פנויה ונסתרת מעינים, פינה שרק באהבה יכולים למלאותה. בפינה זו לא נתנה לו מקום מעולם. כמדומה לה, שיכולה היא למלאות פינה זו באהבה לאיש אחר, אלא שלפי שעה לא נמצא לה איש הגון לזה.

אין אוהבים מתוך קנאות.

ובזה כבר גמרה את חשבונותיה עמו. היא אינה שונאה לו. מתנקמת היא בו. דיו במה שהפקירה לפניו את גופה כאסקופה נדרסת. ואת נפשה מנעה ממנו.

ויודעת היא אמנם, שכאשה עבריה היא חוטאה, חוטאה לא במעשה אלא במחשבה; ולא מתוך תאווה אלא מתוך קנאה. מרמה היא אותו.

ומוצאה היא זכות לעצמה. כלום היא היא שמרמה אותו? כלום שאל את פיה קודם החופה אם מתרצה היא לו והיא אמרה הן?

אילו היה שואל אותה… אפשר שהיתה מתרצה.

אבל הוא לא מצא לנחוץ לשאול, הסתפק במה שמצא אותה מקושטה לקבלת פנים.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.