מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

האורג: על יהואש

מאת: דב סדן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל-אביב: הוצאת י"ל פרץ; תשכ"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

עם מבחר שיריו

א

מִזְמוֹר שִׁיר לְיוֹם הַשַּׁבַּת – הרי צליל-החמודות, העולה כמאליו בנעימתו המילודית באזנינו, בעלות על לבנו זכר יהואש, אב לשירה בלשון-האמהות ופטרון בה ללשון-האבות; והוא עולה באזנינו על דרך ההברה המלעילית, הקובעת אותו טור בן ארבעה כוריאים עזים, חיננים, כי כן שם-שירו, מראשוני-שיריו. אמנם, אותו שיר היה חמישי לפירסום, אך ראשון לרישום בנפש הקורא, שחש באותה פתיחה של מזמור תהילים, שהמשורר עשאה בשירו הדרן רב-חליפות, מזיגה נפלאה של מרחק וקירבה, זיקנה ונעורים. קשה לדעת, אם אמנם ניחש הקורא בימי ראשיתו של המשורר, כי במזיגה הזאת נרמזו סוד-שירתו ועיקרה; אבל קל להניח, כי הקורא בימי אחריתו של המשורר ידע גם ידע, כי שירתו רבת-הגלגולים היא כהדרן עתיר-תמורות לאותה פתיחת מזמור תהילים, שקדמות והחידוש עולים בה בקנה אחד. ודומה, הרשות בידינו להיעזר באותו הדרן כדרך משל, שעניינו דקדוק בלשונו: לא כתיב מזמור שיר ביום השבת, כתיב מזמור שיר ליום השבת; ללמדך שששת ימי-מעשה אינם לך אלא כהכנה לאותו מזמור. ובאמת הדקדוק הזה יפה לכל משורר ומשורר, אלא שהללו נחלקו בדרך שנחלקו החזנים, העושים תפילת-חולם התקנה לתפילת-שבּתם. יש בהם פותחים בסלסולה וסלסוליה מיד עם פתיחת ימות-החול וקונים לעצמם נוסח והוא קבוע ועומד ואינו משתנה גם בשבּתם; יש בהם שנוסחם הנקנה הוא כמטבע שחלים בו מעלות שער מורדותיו נמצאת תפילת-שבּתם תלויה בחסדה של השעה, המטה אותם אם כלפי מעלה אם כלפי מטה; ויש שנוסחם ממיר מתוך חבלי-לידה קשים של זמר וזימרה, וכל נוסח מתחלל בעיניהם עובר לאמירתו, ונמצא כל ערב פוסל נגינת-בקרו וכל יום פוסל נוסח-קודמו, עד בוא יום-השבת ובו בוקע ועולה מזמורו על מלוא-טהרת-הקודש,

המשל, כדרכו של משל, עיקרו בנמשל, אלא שגם הוא אינו פוטר את עצמו ממשל – לפנינו עיקרם של סוגי-משוררים וסוגי-השירה בכלל, ובדורו של יהואש בפרט, כשהוא עצמו משול כאותו חזן, שששת ימי הכנתו למזמור-שבתו הם כיגיעה דרוכה, המחמירה עם עצמה חומרה יתירה, שכמותה כאכזריות, ובזכותה הוא זוכה ליום שכולו שבת וחיי-עולמים. ולא עוד, בזכותה הוא אף זוכה, שקהל המתפללים, בשמעם תפילת שבתו, הם כמחזירים אזנם לימות-החול, לצוד מתוכם ניצוצי נפתולי-הקודש, הנעשים גם הם כאבני-חן בעטרת-השבת. כי כדרכה של תורה דרכה של שירה – לוחות ושברי-לוחות מונחות בארון, שאלה ואלה חסד-אלהים הם. כמזכרת-עוון, שמירוקו צורך והכרח, ניבטת בנו טבלת לוח-הימים, הזעופה והמחייכת כאחת, מוכיחתנו כפעם בפעם, ביותר במספריה העגולים, על מידת ההסחה, שכמותה כשיכחה: שירה מונחת כקרן-זוית. כמספר העגול הזה הוא מספר שלושים השנה, שחלפו עתה מפטירתו של יהואש, וגם הוא מעוררנו על כך, כי מצוה, שהיא זכות וחובה כאחת, היא לנו להביא שירתו בפני קהל-העברים. והנה באה האסופה לפנינו “במארג”, (הוצאת מוסד ביאליק) ומניחה בידינו לקיים תעודת-כבוד כלפי השירה הזאת: ניתי ספר ונחזי.

ב

ובבואנו לראות בדרכו ופעלו של יהואש – ואנו מסתייעים, לשם ראשית אוריינטציה כוללת, בכלי-העזר המצוין, שהגיש לנו ברטשי וויטקביץ' בספרו “יהואש, אַ ביבליאָגראפיע פון זיינע שריפטן” (קליוולאנד 1944) – נראה בעליל, עד-מה אנו רשאים לשמוח על מה שניתן בידינו ועד-מה אנו חייבים לנצטער על מה שלא ניתן בידנו. הביבליוגארפיה הזאת, עשויה בשקידה-למופת, והמכילה בשפעת ערכיה, שמניינם למעלה מאלפיים וחצי-אלף, פירוט מדוקדק של חיבורי-המשורר לכל סוגיהם – אם שיר וסיפור, אם הגות ומחקר, אם רשימה והערה; תירגומי המקרא כולו ולחלקיו ופירסומם; וכן דבריו שלו ושל זולתו על עצם התירגום ודרכו; ביקורת והערכות על כתביו, אם במפוזר, ואם במכונס; על סוגי-הגבה, החל במאמר וכלה בכרוניקה, על אישיותו ופעלו בחייו ולאחריהם; תירגומי כתביו ללשונות אחרות; והכל בתוספת מפתחות מפורטים – היא ביבליוגראפיה העשויה ללמדנו, כי מה שניתן בידנו במגילת-ספר: עשרת הכרכים של כתבי המשורר המקובצים, נוסח תירגום התנ“ך במהדורת הגמר וההשלם, ספר ההערות לתנ”ך, הם אמנם מצע נרחב לעיון ודיון, אולם אך עם צירופו של שאינו ניתן בידנו: עזבונו של המשורר שנשמר, על ריבוי-פניו, משמרת-אהבה בידי בתו חוה וחתנו בן דבורקין, אפשר לו לאותו מצע שיהא לא בלבד מספיק אלא גם ממצה. שכן אפילו ערכי-הביבליוגראפיה, הנראים ברגיל כפרודות-סכימה יבשות, מתגלים דם ונפש; מחרכיהם צופים בנו שולי-חידתו של האיש ופשרו – יגיעת-רוח נעלה שחתרה, באפס-שלווה ובמתיחות-תמיד, על השלמת עצמו כדרך חוצב, שהוא בעצמו אבן איזמיל לעצמו. וצערנו על מה שאין בידנו כולל גם שניים חסרונות שצריכים להימנות – חסרונה של ביוגראפיה מהימנה, שתסייע להכיר את הזיקה וצדדי-הזיקה שבין תחנות-חייו של המשורר ותחנות-פעלו; חסרונו של אסופת-זכרונות סדורה ומרוכזת ושל אסופת איגרות, ככל האפשר שלימה, בין של המשורר לזולתו בין של זולתו אליו.

עד כמה ביוגראפיה כזאת היתה עשויה להבהיר, ניתן להקיש תוך החשיבות הנודעת לרשימות הביוגארפיות הקטועות, שנתפרסמו ברבים; עד כמה דברי זכרונות עשויים להחכים, ראינו מתוך תעודות מוסמכות, כקטעי יומנו של גיסו בן-אביגדור (“הצפירה”, 1917), וביותר מתוך רשומות-המשורר עצמו, וראש להן ספרו “פון ניו-יאָרק ביז רחובות אוּן צוריק”, והוא ספרו היחיד שנתפרסם עד-עתה בתירגום עברי, ואף שהוא כולל כשנה ומחצה בלבד, הרי הוא לנו כפנס המראנו עין בעין את תרקומת-הייחוסים שבין הווייתו של המשורר ובין חזונו, וממילא הוא מניח לנו לשער, עד מה היתה ידיעתנו מעשירה, אילו זכינו לתעודות דומות בפרשיות אחרות. ועד כמה אסופת איגרות היתה לנו כמשענת של ממש, למדנו מתוך המכתבים, וביותר מתוך קבוצות המכתבים שנתפרסמו, בייחוד מבחינת אפשרות הריקונסטרוקציה של ציור-הייחוסים שבין משורר וסופרי דורו, וראה, למשל, ניסויו של נחמן מייזל בפרק על י.ל. פרץ ויהואש בספרו על פרץ ודור הסופרים שלו (1951), שבו הוא נסמך גם על איגרות שהדפיס בכרך מכתבי פרץ ונאומיו (1929), וניסוי זה וכזה דורש המשיכוני.

לא פחות מחסרונות אלו הוא חסרונה של הערכה כוללת וממצה על דרך ביקורת. אמת, הספרות על יהואש כמותה כספרייה קטנה, רבים כתבו עליו, אבל גם מי שיטרח לקבץ נפוצות אלה, לא יוכל שלא לצאת מלפניהם באנחה: וספר בכל אלה לא מצאתי. וחסרון מפנים לחסרון – לא מעטים דברי-ביקורת על חלקה אחת אחרת בשירת יהואש, אך לא רבים דברי-הביקורת על כל כולה; בייחוד ממרחק-ימים נאות, שהוא מבחן-אמת לנערך ומעריך, נדרשת ביקורת כוללת. וביותר שמרחק ימים, שהוא צורך לכל הערכה והערכה, הוא הכרח להערכת משוררנו, שכן לא היה כמותו שירת-אידיש המודרנית לתהיית הפוסקים, שנמשכה כמעט עד אחריתו, והיא תהייה שכמותה כמבוכה, גם אם ניסתה לחפות על עצמה בלשון של פסקנות. כי אם להעמיד את כלל דעתם על תמציתה, הרי מסקנתם היתה כמושכל, אך הדרך אליה, בייחוד ביסוסה, היתה כצרור נימוקים שסתרו את המסקנה מניה וביה, שכן אמירתם העלתה ודאות וספק בקנה אחד: ודאות של משורר, ולרוב ודאות של משורר גדול, וספק של שירה ופעמים אפילו ספק של שירה קטנה.

האומר, כי הודאות הזאת היא שבחה של ביקורת והספק הזה הוא גנותה, דין שיזכור שהביקורת עתים הרמיזה ועתים הדגישה, כי בדמותו ופעלו של יהואש ניתנו לפניה גילויים וצדדים, שלא היו מצויים בשירת אידיש, והיא לא היתה מורגלת בהם ולהם; אך דין שגם יזכור כי לפי שאין משורר גדול בלא שירה גדולה, הרי ביקורת המכריזה על גדולתו שלו ועל קטנותה שלה, כמותה כפארדוכס. ועצם אפשרותו של פאראדוכס כזה באה מתוך שראשוני-מעריכיו, שארחו או ארבו לו באמצע דרכו, או שלא ידעו, כי גדולת-המשורר חותרת אל גדולת-שירתו, כמעשה ההולך דרך קליפותיו אל גרעינו והליכתו דרוכה וממושכת כאחת, שלא כמעשה העילויים הנוצצרים ונובלים בשנה קטנה ואחת; ושעל-כן יפה זהירות מפני סיכומים בהולים שסופם מתבדים; או שידעו, למצער שיערו, את התהליך הממושך ובכל-זאת קיימו כדבר גיתה: הם ממרטים בעור-נחש אשר זה עתה השרתי.

ג

השוני שכמה וכמה מעריכים חשו בו ועוררו עליו, איננו בקו הגלוי של חייו, כשם שאיננו בקו הגלוי של פעלו, אלא בנקודות צנועות, כמעט סמויות, שבהם. הרי לפנינו תולדת-חייו ועיקרה מצוי – מולדתו, במולדת רוב בני-גורלו, עיירה בעיירות – ורז’בולוב, בסביבי סובאלק; בית-ילדותו כביתם – יראת-שמים של אב, הרב דמתא, המדקדק בקלה כבחמורה, אהבת-הבריות של אם נודעת בצדקנותה. אף מה שהאב כבר מתנודד בין חכמי-ההגות העבריים מימי-הביניים ובין סופרי-ההשכלה בני-דורו כביכול, רגלו האחת בעולם הקרוי ישן ורגלוו האחרת בעולם הקרוי חדש, ועד חיבת-ציון הגיע, שוב לא היה בו מן החידוש בימים ההם, וודאי הוא גופו כשלימות אחת היתה לו הוויתו שתחומיה ינקו מכמה צינורות והרגשת השלימות הזאת היתה חלקו של טיפּוס מצוי ברחוב היהודים. אם יש משהו נפלה הרי הוא בקטנה, שאפשר שהיא גדולה, ואלה שמות האב והבן – הראשון כלב שמו, האחרון יהואש-שלמה שמו, והוא הדגש של נחלת-מקרא שלא היה מצוי כל-כך. ואמנם, בן נטל את שמו, הנדיר ברחוב-היהודים, יהואש, ועשאו כחניכה לו, עד שנשתקע כמעט שם-משפחתו מעיקרו: בלומגארטן, והדורש דרוש דרושו.

אף דרך-גידולו של הבן מצויה למדי – חדר, ישיבה, והיא ישיבת-וולוז’ין, השכלה, בליעת ספרים מספרויות-לעז תוך לימוד-לשונות, וכמובן כתיבה. אם ישמשהו נפלה, הוא לא בבן אלא בבת – הוא, האח, המשיך נתיבה, שפילסו אותה אחרים לפניו בימיו; היא, האחות, פתחה בנתיבה ולא רבו כמותה, אפילו לא אחת בעיר, לא-כל-שכן שתיים במשפחה. כי בת תורה היתה והיא שהדריכה את אחיה בקריאת הספרות מבית-סמולנסקין ודומיו. כשהלך האח בן התשע-עשרה, בשנת 1890 לאמריקה, הרי בעלה, בן-אביגדור, לימים סופר ועורך נודע, הוא שתיווך בין גיסו ובין בימות-הספרות – כן פתח לפניו י.ל. פרץ את דפי “יודישע ביבליאָטעק” שלו ומרדכי ספקטור את דפי “הויזפריינד” שלו, והדברים שנתפרסמו עשו רושם, וביותר שירו “מזמור שיר ליום השבת”.

כמה שנים לאחר פירסומו, בבוא יעקב זרובבל לכתוב על בכור ספרי יהואש, הוא פותח בתיאור עוצם הרושם של השיר בשעתו, שנבלט ביותר על רקע הצער על שהמשורר נעלם ונאלם (ראָמאנצייטונג, 27–26). אמנם, דיה הצצה בביוגראפיה של ויטקביץ' להעמידנו על כך, המשורר פירסם דבריו, למן 1891, במשך שלוש שנים, לאחר-מכן נשתתק, והפוזיציות שבביליוגראפיה מתחדשות אך בשנת 1900. כי עירוב-רגשות היה בו במשורר – אמונה מופלגה בעצמו וכפירה מופלגה בעצמו נשוכות זו בזו ונושכות זו את זו. הוא עירוב-הרגשות, אב לשני קטבי-הערכת-עצמו, כפי שהבליטם יפה-יפה צבי וויסלבסקי במסתו על ביאליק. הצד השווה בין שני המשוררים הוא גם בשווי-ההגבה על הרגשת השניות הזאת ותודעתה – תקופות שתיקה, שהיצירה נחבאת והאנרגיה מוצאת מפלט לעצמה בעשייה המכריזה על עושה: איש קרדום אנוכי. אלו תקופו-השתיקה, שלאחריהן באה גיחת יצירה מחודשת, שבינתיים העלתה האנרגיה מפעלות: פה מעשי-כינוס; פה תירגום תנ"ך. אלא כגודל השווי גודל השוני – ביאליק, יציריו עלו ממצרפו שלימים ומושלמים, וסיגיהם נקלפו במחבואי-מחבואים, שהיו סמויים גם מעצמו; יהואש, יציריו עלו ממצרפו בעצם-צריפתם וסיגיהם נקלפו במחשופי-מחשופים לעיניו ולעין כל; אולם גם הוא יפה לו האמירה של חברו הגדול ממנו, הכלולה בשירו על פתיחתה: לא זכיתי לאור מן ההפקר, ואיךך זיל גמור.

הרוצה לראות במעשה-הצריפה, או בלשון המשורר, לפי הדימוי החביב עליו ביותר: במעשה-האריגה, יטול בידו את שבעת כרכי-שירתו ויקראם על סדרם, הוא סדר עלייה מודרג ומפתיע כאחד – משל הציב סולמו ברשות-הרבים להראות יגיעת-טיפוסו משלבי-שפלו עד שלבי-רומו, שומע-לא-שומע דבריהם של פיקחים, המשתטים גם הם למראה חצי-מלאכה, שכן לא עידודי-חוץ אלא כורח-פנים ממריץ את מאמצי-עלייתו תוך סירוגי-תקווה ויאוש ועירבובם. מותר לומר, כי אפילו האורתוגראפיה של שבעת הכרכים כמותה כסולם – צאו וראו בבכור-ספריו “געזאמעלטע ליעדער” (1907) לפניכם כתיב משונה, העשוי בכמה מעיקריו לפי כללי הלשון הגרמנית, הכפלת-אותיות וכדומה; מה שאין כן שני כרכי “נייע שריפטען” (1910), והכרכים שלאחריהם “פאבלען” (1912), וכן “אין זונן און נעהעל” (1913), שרוב זרויות-הכתיב נעלמו, אולם עוד נשתירו שיוריהם ביחוד בהיגוי, ועל אחת כמה וכמה שני הכרכים שהם, לעת-עתה, האחרונים: “אין געוועב” (כרך א–1919, כרך ב – 1921) שהם על טהרת הכתיב וההיגוי והחיתוך ושלימותם. וכיוון שההוצאה הכוללת של כתביו, הוצאת “אויפגאנג”, עשויה לפי אמהות-דפוס, נתקיימו בה אותם-סימני היכר חיצוניים, שהם כרמז לסימני-היכר פנימיים.

אמת, הכל מידי רועה אחד ניתן, אך אינה דומה כתיבה לנתינה, משל בכל כרך וכרך מרכיב המשורר את עצמו על כתפי-עצמו, ועניין שירתו מעמיק והולך כשם שבניינה מגביה והולך. ודאי שניתן להסתדר בנוח ולקרב כרכים אחרונים ולרחק כרכים ראשונים, אבל הנוהג כך ריווח הנאתו יוצא בהפסד הבנתו. כי כשם שהשתבשו אלה שלא ראו אלא את הכרכים הראשונים והתלבטו בסתירה שבין המסקנה ונימוקיה, כך עשויים שישתבשו אלה, שינהגו אחרון אחרון חביב חטוף ואכול.

ד

והרי לפנינו דוגמה לדרכם של ראשונים – מ. אולגין בא בשנת 1915, כלומר בתקופה שבה אנין-הטעם שבו היה עדיין רחוק-רחוק מכניעה לפוליטרוק שבו, ופירסם הערכה על שירת יהואש, שלא הסתפקה בבניתוח אלא הפליגה גם לסיכום, ולימים כנסה בספר (“אין דער וועלט פון געזאַנגען”, 1919) במחזור מאמרים על הפמליה של טובי משוררי-אידיש, מהם שעלו לפני משוררנו – פרוג, רוזנפלד, פרץ; מהם שעלו עמו – ליסין, רייזין, ביאליק; מהם שעלו אחריו – רולניק, ש"י אימבר, מאני לייב. לשון ההערכה על משוררנו היא פסקנית ביותר וביטולה מרובה מחיובה, אלא כביטחה הגלויה כן היסוסה הסמוי, באופן שכמעט כל אמירה חותכת סמוכה לה רתיעה ממנה. כי הנה פתח המעריך בדרך התפלספות, מה בין הרגשה מורגשת, הרגשת-מקור, ובין הרגשה מדומה, הרגשת-גרר, כדי להשמיענו, כי אם משורר פירושו ליריקן ואם ליריקן עיקרו יחידיות, דין שנסגור את ספרי יהואש, שכן אין בו לא עצמיות ולא יחידיות הקובעת את השונה שבין הבריות, אלא כלליות הקובעת את השווה שבין הבריות; ואפילו יש צד של הבדל בינו ובין שאר משוררים, אין בו עדיין הוכחה לעצמיותו. אלא שאותה אמירה רתיעה בצדה: בעצם מצויים שני מיני יהואש, אחד שהוא בכל-זאת עצמיי, אלא שהוא גנוז, מחריש, בודד; ואחר שהוא רשמי ואינו מספר מתוך עצמו על עצמו אלא על אחרים שהוא מכירם, וממילא שיריו אין בהם מגילוי התפתחות עצמית של אישיותו. ולא חש המעריך שהניח פתח לקושיה: מה ראה המשורר לגנוז את עצמו ולגלות את שאינו-עצמו; להחריש את עצמו להשיח את שאינו-עצמו; לגזור בדידות על עצמו ולעשות פומבי לשאינו-עצמו. משלא חש בקושיה, היה ממילא, היה ממילא פטור מתירוצה.

והוא הדין בבואו להגדיר את המשורר והוא קובעו פרשן אינטליגנטי של האדם המודרני רב-הרגש, ותוך כדי דיבורו נראית לו ההגדרה רכה מדי והוא מחליפה בחמורה הימנה: משורר פרופיסינאלי. ולאחריה, כמובן, שלילה כמאליה גוררת שלילה: שירי-טבע שלו – התבוננות-מלבר; שירי-אהבה שלו – תכלית הגריעות; ליגינדה שלו – או שאין בה תוכן או שאין לה אווירה; עצם-לשונו שלו – לא טאקט אחרון, לא אחריות אחרונה. אלא שאותה אמירה רתיעה בצדה; סוגיה בשירה הזאת הנדרשת לשבח מפורש – קטעי השירה החזיונית. ולא חש מעריך שהניח פתח לקושיה: מה אירע לה לפרופסיונאליות של המשורר, שסוגי השירה העשויים כצרכו והרגלו של הקורא נמצאו לו למעריך כפסולת, וסוג השירה שהוא חידוש גמור לקורא נמצא לו למעריך כסולת. ומשלא חש בקושיה, היה ממילא פטור מתירוצה.

והוא הדין בבואו לבדוק במשורר, מה יסודות מצויים בו ומה יסודות אינם מצויים בו ולקבוע סולם-הערכתם. והכוונה אינה להבחנה המכיילת, הגדושה כדי באנאליות, בין מוחו של המשורר היוצא חלוץ ובין לבו המפגר אחריו; הכוונה היא להבחנה בין מה שנמצא לו במשורר – רעם, סער, הלמות ובין מ שלא נמצא לו בו – רוך, עממיות, עדנה. אפילו נתעלם מכך, עד מה החלוקה הקיצונה הזאת נסתרת מכוחם של ספרי השירה שהיו לעיני המעריך, לא נוכל להתעלם מדרך העימות המכוונת – לדעתה של השלישיה שנמצאה בו במשורר לטובתה של השלישיה שלא מצאה בו. ולא חש המעריך שהניח פתח לקושיה; על שום מה היסודות, שהמשורר חידשם בפירוש בשירת-אידיש, אי אפשר להם כשלעצמם להיות, אם לא עדיפים או שווים, הרי למצער לא-פחותים מן היסודות שכבר מצאם לפניו ובאה עליהם הסכמת המסורת והרגלה. משלא חש בקושיה, היה פטור ממילא מתירוצה.

ראינו הערכה, שהיא כדוגמה לכמה וכמה חברותיה בנות-מינה- וזמנה, שנולדה במזל ביקורת, שחשבה עצמה חדשה ולא חשה, עד–מה מסתתר מאחוריה הכלל הישן: חדש אסור מן התורה. ושעל-כן דין שנראה ביקורת שונה ממנה, כדרך שטבעה ב. ריבקין כמה שנים קודם לכך (1911) ולימים כונסה בספר (“יידישע דיכטער אין אמעריקע”, 1947). ההערכה הזאת, העוסקת, בעקבי שיריו של יהואש עצמו, בצמד בעיות בשירתו, בעית האהבה והאמונה, פותחת גם היא התפלספות – על החיים שהלכו ואינם וזכרונם העומד-וקיים, אלה הזכרונות העולים על עיי האהבה והאמונה וביטוים שירי האהבה והאמונה של משוררנו המתגעגע, געגועי-שווא, לתקומת שני מקדשיו החרבים. כי תיאוריה לו למבקר החד על משוררנו: הוא, המשורר, ניחם שנולד בזמנו שלו ולא נולד כחמש מאות שנה קודם. או-אז היה מאמין ממש באלוהי-הגלות שהיה מעניק רוב שחיטות וגזירות, ולא חסרו שעות-כושר לקידוש השם ולתנועות משיחיות, ופיוטיו של משוררנו היו נכנסים אל בין דפי מחזור-התפילה והאקרוסטיכון שלו היה מבהיק בו, אולי בשכנות של ונתנה תוקף. או אילו, או אילו, לפחות, היה משלוחי כנסיית-באזיליאה, היה מאמין בארץ, היה מאמין במשהו, או אז היה הנשר יורד מחלל אוירו ונעשה תרנגולת דוגרת המכנסת אפרוחיה. אולם לפי שלא נתקיים לא חלומו הרחוק ולא חלומו הקרוב, הרי אמונתו לא היה לה ממש וכל עצמה אמונה באמונה בלבד, ועיקר מפלטו מפני הספקנות הוא כאבו על האדם הדווי, העם הדווי, עם המאמינים. בקשת הממשות לאמונתו היא שנטעה בו את חלומו על זיווגם של משורר ומנהיג, שסופו הפרדה על דרך העלאה של המנהיג שיכור-האמונה, על דרך השפלת המשורר, שכל עצמו אינה אלא קאריקאטורה של מנהיג. החלום הזה, שלא יכול היה לצאת ואף לא יצא מגדרו של חלום, הוא שסתם בפני משוררנו מבואי תנועות-זמנו, באופן שעמידתו היתה בין הפלגות והזרמים ולא בתוכם; הוא שהבריחו אל התולדות, אל אגדות בית המדרש וחז"ל, אל המקרא. אילו חלומו היו בו עוז ועזות והיה החולם טווה לא את אגדת-הקדומים אלא אגדת-עתידות, בהעדרם הרי אמונתו, שלא היה בה כדי גילום בדמות וכדי חיזוי בחוויה, היה בה כדי שבירת המשורר, שעשוי היה שיתגלה, והשפלתו שלו לטובת המנהיג, שלא יכול היה להתגלות. ושעל כן נמלטה אמונתו, שביקשה את עצמה, אל עיבודי חומר המקרא והאגדה, כדרך המשכו של מפעל האומה, שעיקר-מקוריותה באמונה. כמה וכמה אמונות ידעה ספרותנו בדורות אחרונים – מנדלי ידע אמונת הקבצנים, שלום-עליכם את אמונת הרמאים; יהואש נועד לגלות את האמונה היהודית הטהורה, לא כדמות אליל אלא כדמות התאצלות אלוהית אנושית, אולם סופו ניצב על סיפו של היכל-היצירה ואך התדפק על דלתו ואל תוכו לא בא. כמתבקשת מאליה הקבלה בינו ובין ביאליק, ואומרים עליו, כי אכן עבר את הסף.

הבאנו תמציתה של ההערכה החריפה, וככל האפשר כניסוחה, ולא בלבד כדי לטעום אווירה של רמת דיונים מעולה, כפי שהיא יאה לנערך ולמעריך, אלא גם כדי לבדוק בגופה. וראשית בדיקה הערה, כי הדברים המחושבים על צמד חלומותיו של המשורר, החלום הרחוק – סדר התפילה, החלום הקרוב – כנסית התקומה, יפה להם ויתור על עיטורי-האירוניה, כענין האקרוסטיכון, ביותר משל הנשר שסופו תרנגולת. דווקא מבקר כבד-הגות כמותו שחלם חלום משלו – שירת-הדור כתמורתה הגמורה של הדת, חייב לנהוג מידת כבוד יתירה בכיסופיהם של משוררי דורות אחרונים לחיות בסדר-התפילה. כמה יגעו בתמימותם ראשוני-המשכילים וגרורותיהם, שמליצתם העשויה כתפילה, ביחוד תפילת-הודיה, תהי נחלת עם מתפללים; וגם אם לא זכו לרוב אלא לאמירה בת יומה, ל חדלו מקוות; ולו נסדרה אסופת התפילות האלה והשתרעה לפנינו שדה גדולה מכוסה חללי-חלום. וכעין החלום הזה מבליח גם יגיעתם של כמה מאבות ספרות-אידיש, שהתקנאו במחברי תחינות ונכספו להיות נוחליהם. לעניין חלום באזיליאה, שהוא עתה ממשות גמורה לעינינו, די לו כמשל הנשר, הכתובים יעידו: כנשר יעיר קנו שנדרש בגאולה ודרכה; ביחוד: ואשא אתכם על כנפי נשרים. תמיהה היא, על שום-מה קיפוחו של הנשר לטובת התרנגולת מותר, וקיפוחו של המשורר לטובת הדבּר אסור, והרי קיפוח אחרון בא, במסתבר מדברי המבקר גופו, מתוך זיווג של משורר-מנהיג, שאם לא עלה יפה בדור, נחשב גדול-האידיאלים של הדורוֹת, שאמונתם אף ראתה אותו כממשות היסטורית וביוגארפית נטועה ועומדת. על כל פנים יש ידים לראיית הליגטימיות הגמורה של הזיווג הזה – החל במשה רבנו שהנהגה ושירה היו כאחדות בידו, דרך דויד שחרב ונבל ירדו לו כרוכים, וכלה בדורות מאוחרים, שדיוקן הזווג נתנמך להם כדי תורה וגדולה במקום אחד, עד דור אחרון, שבו חזר הדיוקן ונתעלה וכמה מנושאי-שירתנו, שירת ביאליק בראשה, יוכיחו.

העיקר, חלום המשורר להישלב בסידור-התפילה, חלומו לשאת על כנפיו את גולי-העם לארצם, מסירותו לגלות את האמונה על דרך חידוש אגדתה וליטושה ובעיקר נפתוליו לנטוע את עצמו נטיעה משולשת; נטיעה שיש עמה חידוש-חוויה: שאיפתו להתערות בגופה של מולדת-הקדומים, וספרו “מרחובות לניו יורק וחזרה” יוכיח; נטיעה שיש עמה חידוש-ירשה: יגיעתו להתערות בלשון-הקדומים, וגודש ציוניו, מהם שכונסו בספרו “הערות לתנ”ך" יוכיח; נטיעה שיש עמה חידוש יצירה; מאבקו להתערות בספר-הקדומים, ספר-הספרים, על דרך מתן לשון האבות בשפת-האמהות יוכיח – כל אלה אין לראותם כאברים נפרים, אלא כשלשלת אורגאנית אחת. ואילו טרח המבקר השנון לשרשר את שורת-הגיונו לפי הטבעות שפיזר בעצמו, בשיטי דבריו, נראתה לו דמותו של יהואש, על דרכה ופעלה, כחטיבה גדולה אחת, וכדרך אגב, אף ניתנה לו שעת-כושר מצוינת, שכן הדמות הזאת עשויה-להפליא כדמות יריבה לתורתו של המבקר, תורת תמורת ערכי האומה; דמות יריבה שהיא כדרך מקור המכחיש, ואף מייתר, את תחליפיו.

ה

אם נחזור ונבדוק בשתי הערכות, שהן כטפסי-אב לגישות-קצה, נראה את עיקר ההבדל ביניהן, כמה שהערכה הראשונה רואה לפניה אישיות יוצרת שמתיחותה אינה מגעת עד מחוזם של משורר ושירה, ההערכה האחרונה רואה לפניה אישיות יוצרת שמתיחותה מגעת אל מעבר מחוזם של משורר ושירה. מסתבר, כי שתי גישות-הקצה הניחו בקעה להערכה שאינה רואה את האישיות היוצרת לא לפני מחוז השירה ולא אחריו, אלא במרכזו. כדוגמה בולטת חשובה בעינינו הערכתו של חיים ליברמאן, שעניינה פיוטו של יהואש (1922) וכונסה אף היא לימים בספר (“דיכטער און וועלטען”, 1923). מי שיסמיך קריאת מאמרו של אולגין לקריאת מאמרו של ליברמאן וראָם בחינת דבר ושוברו בצדו. כבר הפתיחה מעמידה את השירה הזאת על ייחודה, המפלה אותה מישרת אידיש שלפניה – גוניות כנגד אפרוריות; עתרת של סימפוניה כנגד עוני של שיר-עם; פשיטה על מרחבי-יקום וחליפותיו כנגד צמצום במיצר פינה וחדגוניותה. ולא עוד, מערכת-סגולות, שכמה מבקרים העדירוה משירתו של יהואש, נגלית על מסכת-כליה למלוא-ציודה – מזיגה של ראייה ושמיעה; עירובי חושים ושכרונם; קליטת עצמים מפנימם; שינויי-ריתמוס במתאים לחילופי-מזג וגימושי-נושא; קסמי-מוסיקה של האות וצלילה, בין כשעשוע מחויב-הענין בין כשעשוע לגופו; מיתוח אוצר-המלים המועט, שנמצא בה באידיש להגדרי-צבע, עד כדי יכולת-ביטוי לבני גוונים וביניהם; תפיסת האנפין-הרברבין בציור-הטבע, שאינו מסתפק במצוי על פני האדמה אלא חותר אל מתחת קליפותיה, למצות סוד ההתהוות, נששמתה ונשימתה.

כך עיקרה של הערכת-התווך, הנעזרת בסימוכי-הוכחה, מהם כורתים ומפליאים, שהיא עצמה נשמעת בשירה. אולם דין שנעיר כי בחיי יהואש לא הערכת-התווך, אלא הערכות-הקצה נראו כמושלות-בכיפה. גם זו נסיבה למחיצה, שהרחיבה והלכה בין משורר ובין דבּרי קריית-יידיש; מחיצה שביטויה הבולט היא אולי צוואתו, שאסרה עליהם על בני אומנתו לספוד לו עם סתימת-הגולל. נסיבה אחת, ולא נסיבת-הנסיבות, ששרשיה שונים ואחרים. אלה, על עומקם וסיעופם, נעוצים בעצם-קרקעה של התפתחות-אידיש בדורו – כמותה כאחותה הגדולה, העברית, דרכה היתה במרוצת התפתחות, העשויה כדהרה נמרצת, כשתהליכי-גידול, המצריכים ברגיל כמה וכמה דורות, הבשילו על פני אמת-ימים של דור, לכל המרובה של דור ומחצה. התפתחות זאת, שגרמה לשכנותם הצפופה של סבים ונכדים ונינים, ודאי שחזיונה מרנין בעצם-פלאו, אבל דרכה של שכנות צפופה התחככות, שסופה סתירה מרה – כגודל קרבת המקום והזמן גודל ריחוק הלב והנפש. מזל, או השליית-מזל, ששיחקו לה לפרוזה, לא שיחקו לה לשירה. בפרוזה ראינו את הסב ונכדיו כשרויים תחת חופה שאננה – אדרבה, בני הדור האחד, מנדלי ולינצקי, היתה מרירות -עוינים ביניהם; ואילו בני שני הדורות, מנדלי ושלום-עליכם, היתה מתיקות-אוהבים ביניהם. ואילו השירה, בייחוד על יבשתה החדשה, יבשת-אמריקה – היתה בה, ימים לא-מעטים, התנכרות בין דור לדור, וכנודע אין התנכרות ערובה לאהבה יתירה.

ברגיל מוחזקת כשם-דבר לאותה התנכרות הפרשה הטראגיקומית של מוריס רוזנפלד וה“יונגע” – הם, שכל עולמם ויצירתם היו לפניהם, ודאי היה להם, כי מהמם נולדה שירה, והיו מכחישים בו עד-גמירה; והוא, שכל עולמו ויצירתו היו אחריו, ודאי היה לו כי עמו תמות שירה, והיה מכחיש בהם עד-גמירא. והפרשה הקולנית הזאת היו לה אחיות שקטות יותר, אבל עצובות כמותה ואפילו ממנה – כי היתה גם פרשת אברהם רייזין; היתה אפילו פרשת ליסין; עד בוא מרחק-ימים ונבדק סולם-הערכה וניתקנו, אם לא כל העיוותים, הרי רבים מהם. אולם דומה, כי דווקא פרשת יהואש, שלא הגיעה כדי ריתחת-פולמוס, ואפילו לא כדי קירוב-קירובה, היא גם הקשה, גם הנוקבת ביותר. מוריס רוזנפלד עמד בפני הדור שלאחריו כמי שעשייתו נשלמה, עד שכל תוספתו מגרעת; רייזין וליסין עמדו בפניו כמי שעשייתם נמשכת, אבל לפי שלא ידעו תנודות מכריעות ברמת-עצמם שהשיגוה, משולים היו כמי שמסד-ביתו קבוע ומסוים, וכל עצמה של טירחתו השלמת-הטפחות.

מה שאין כן יהואש: עצם יסודו ויסודותיו יותר משהיו לו כיבוש והישג, היו לו תכלית ויעוד; עיקרו היה תמיד לפניו. רייזין עשה רוב-ימים במעשה-ואריאציה של נושא-האינטימיות העממית; ליסין עשה רוב-ימים במעשה ואריאציה של נושא-הליגינדה התולדיית, ושניהם הפליאו בריבוי האפשרויות הגנוז ביריעת-מוטיבים קצובה; אולם בבוא יומם, והם על סיפה של שיבה או מעבר לה, אך שיריהם באמצע נפסקו. ואילו יהואש, שנלחם רוב-ימים לעצם-מנגינתו, ונראתה לו תמיד ממנו והלאה, בבוא יומו, והוא בן חמישים ושש, שירתו באמצע נפסקה, והיא הרגשה שאינה נפוגה גם למקרא אחרון שירי “אין געוועב”, גם למקרא אחרון שירי-עזבונו. והתהליך של חיפוש-עצמו, שעיקרו מתגרה בו בשחוק-מחבואים של סירוגי גילוי ועילום, נמשך אמנם כימי-דור, אלא שאותו דור אחד בחיים כלל שלושה דורות בספרות. כמותו, כפרוג וכפרץ, נאבק על עצם-אפשרותה של ליריקה מודרנית באידיש; כמותו כמותם אחז בגוש עטום של ירשה צנומה בלשון ושל נחלה צנומה כמותה בשיר, שהתנודדו בין בדחנות לפולקלורה, וסתת בו עד שנדרש כחומר הנוח לקבל צורה של שירה כשירת המתוקנים שבהם. אולם בעוד שני חבריו הגדולים, שנעצרו בדרגת-כיבושם בשירה, נעשו להם לדור הצעירים כאיקונין של אבות, הרי הוא, שלא נעצר בדרגת-כיבושו, דור-הצעירים לא יכלו משום שלא רצו לראותו כאָב, ולא רצו משום שלא יכלו לראותו כאח. אמנם, סופו של דבר שנחשב גם אָב גם אָח – אלא שסופו של דבר נתחוור לאחר סופו שלו עצמו.

ו

הצוואה נעשתה גם היא כנקודת-אחיזה להערכת כותבה ויובאו בזה קצותיה: מכאן קולו של ני שנהג בשירת-יהואש מידה של צינה, ממילא נעימתו כשל העונה על-כרחו אמן; מכאן קולו של מי שנהג בה במידה של חמימות, ממילא נעימתו כשל העונה לרצונו אמן. כדוגמה לקול ראשון נראית רשימתו של ב.י. ביאַלוסטוצקי (“לידער און עסייען”, כרך ב', 1932) – פתיחתה חוכה על הספדנות שנשתפעה אחרי פטירת המשורר; המשכה הסתייגות משירתו (מתוך הודיה: אולי משום הגבריות שבה), וסיומה לאמור: “שיר אינו הכל; להיות זו הגבוהה במדרגות, והוא היה!”. כדוגמה לקול אחרון נראית רשימתו של ח. ליברמאן (“ביכער און שרייבער”, 1933), שבה הוא מפשיל במעט שולי-יחסם של דור-הצעירים – או כפי שהוא קורא להם באירוניה: בית הקפה – שהביקורת הרשמית נמשכה לקטיגוריה שלהם על המשורר, להרבות קוץ ודרדר על דרכו.

אבל הרשימה הזאת עיקר-חשיבותה בנסיונו של הכותב לקבוע קביעה טיפולוגית – הוא מראה את יהואש כצמד-ניגודים: התכונה הביירונית שבו, שדרכה בתנופה וסערה; התכונה הרילקאית שבו, שדרכה בדממה וצניעות. ביותר הוא מראה פעולתו והפעלתו של צמד-הניגודים – כשם שתכונה ראשונה הצילתו מעליבות יתירה, כך תכונה אחרונה הצילתו מיהירות יתירה; חכמתו המוטבעת היתה כנפש-המאזניים. אולם אם לטיפולוגיה, ראוי להזכיר נסיונו של ליאו קניג (“שרייבער און ווערק”, 1929): לאחר שהוא קובע שלשלת-יוחסין של ראשית ספרות-אידיש מודרנית בשלוש מערכות: מערכה ראשונה – דיק, לינצקי, מנדלי; מערכה שלאחריה: פרץ, שלום-עליהם, פרוג, פרישמן; מערכה אחרונה: אש, רייזין, נומברג, יהואש – הוא מגדיר את שניים האחרונים כדיוקן לגופו, דיוקן של האמן בר-התודעה, שהחשוב בכליו הוא האינטלקט נושא-בוזם של משכילים-לחצאין. וכן הוא טורח על קביעת מקומו של יהואש בטיפולוגיה על שני קצותיה, הקצה האחד טיפוס שעיקרו בכוח-הסטיכייה – והוא מונה כמה וכמה מובהקים, וראש להם שקספיר; הקצה האחר טיפוס שעיקרו בכוח-האינטלקט – והוא מונה כמה וכמה מובהקים, וראש להם גיתה. והכל כדי להעמידנו על כך, כי ספרות-יידיש שלט ושולט בה איש-הסטיכייה, וכמסייעים לו גם מסורתה הקצרה, גם תרבות קוראיה המועטת, גם אדיקותם בכשרונות היוליים; מה שאין-כן איש האינטלקט שדרכו בסינתיזה, המחייבת מסורת ארוכת-ימים.

דברים אלה וכאלה כבר נזרעה בהם ראשית-רביזיה, שגלגל הזמנים הניפה תנופה ממריצה ומוספת, כדרך דוגמה בולטת לה היא הערכתו של דור רביעי בביקורת ספרות-אידיש – א. טאַבאַשניק, שיצא לו מוניטין ביחוד בספריו על זישא לנדא (“דער מאַן פון ליד”, 1941) ועל אבא ששטולצנברג (1951). הערכתו על יהואש בנויה שתי מסות מקיפות: יהואש – דרכו אל עצמו (“צוקונפט”, יולי אבגוסט, 1947), וכן: במארג (שם, נובמבר 1947) – ולא כראשית מסתו הכפולה, שבה הוא נראה כמעמר אחרי הקוצרים, הוא המשכה, שבו הוא נראה מגלה את קוצר-ידם; ולא כהמשכה הוא סופה, שבו הוא כחוזר ופותח מענית-חריש חדשה. הפתיחה שרויה בעצם מבוכת-ההערכה: שירים אלה ואלה עודם מעלים תהייה, מי הוא המשורר ועד מה הוא משורר; באים שירים אחרים וטופחים על פני התהייה והשאלה – השיר כצופה גבוה מעל גבוה, נישא בהודו ונצחו, וכל שהעלה רושם השירים הקודמים בטל ומבוטל. המבוכה מתחכמת להימלט אל בין קפלי-תיאוריה: תרי יהואש הוו – חד עד “במארג”: חד מ“במארג” ואילך. והיא תיאוריה, שקשה לפרנסה: היכא תמצי, משורר ששני שלישי חייו בינונית, שלישם אחרון עידית-שבעידית. ואמנם, המבקר משכיל שלא להיפתות לה לתיאוריה, שיש בה משום ערמת-התחמקות, וכדין הוא מניח חובת חשבון כולל. אדרבה, הוא מפליג ואומר כי אפשר תלת יהואש הוו, כורח הוא למצוא את האחד.

אכן, הוא מנסה בכובד-ראש למצוא אותו. אמנם, עד שהוא מוצאו הוא משרה אותנו בגיגית של ביקורת, שרובה אמירות-לאו וקצתה אמירות- הן, אלא שאותה ביקורת, על הפרוטרוט שבה, משמשת כרקע כהוי להבלט נפתולי-המשורר שסופו נוצח, וכדרכו של נוצח אף כשלונותיו, וביותר העזות-כשלונותיו, כנצחונות דומים. על-כן השאלה, אם מעשה-הפרוטרוט נוצרך או לא הוצרך לנעימה, מבליעה שמינית של נקדנות, אינה מעלה ואינה מורידה, ביחוד שהמסה כפולה מראתנו בעליל, כי עצם דרכה של השירה הזאת – מכשלונותיה אל נצחונותיה – אי אפשר היה לה תיעשה, אילולא היה משוררה בעצמו האכזר שבמבקרי עצמו. עיקר הרביזיה, הכלולה במסה הזאת, הוא במה שאין היא מסתפקת בחלוקה הפשטנית: עד כאן קליפה ומכאן ואילך גרעין; אלא שוקדת לחשוף את יסוד-האחרונות בקרקע-הראשונות. גרעיני-יסוד אלה נראים ככמה וכמה תכונות, שהיו בו במשורר מתחילתו – מהם הבולמוס-לטבע שהיה מחלחלו ברעב ממש; התאווה, שהיתה אוחזתו עם גמר כל שיר ושיר, הלא היא התאווה למצות את שלא הושר; השקיקה לחוויה אמוציונאלית לאכסטאזה משכרת; הכיסופים להתגבר על עקירה ותלישות בכוחו של דיבוק בשרשי-העם. תכונות אלו וכאלו כשם שנעזרו בשקידת-תמיד על מופתי שירת-העולם, שדרכו של המשורר אליהם ומהם משקפת את יגיעת-רוחו להגיע משטחו של חוץ לעומקו של פנים, מדרכי-זולתו אל דרך-עצמו, כך נעזרו בנהייתו לתפוס את יסודי ההגות והאמונה בקדמות מקורם ומחצבתם; בסגולתו, המפליאה בייחוד בגיל מאוחר, לשנות סגנון ואמצעיו. משחברו כל אלה – ונתגלה המשורר במלוא כנותו האנושיית ואמינותו הפיוטית.

כך תמציתה של ההערכה, מקץ עשרים שנה לפטירת יהואש, וכפי שראינו, עודה צריכה לאו ארוך המתקהה והולך, כדי להגיע להן קצר המתחדד והולך. ודומה, כי המשכה וסיומה של הריביזיה סופם מגיהים, אף מייתרים, את עמעום-התואם שבין הלאו וההן, וסימן מובהק חמדת הקיצור, כפי א. לעיעלעס, בבואו לומר דברו, במלאות עשרים וחמש שנה לפטירתו של יהואש (במדורו: “וועלט און וואַרט” אשר ב“טאָג”): “מופלא מה שהזמן עושה ואינו עושה באדם, שהוא יוצר בעל היקף גדול. אם אותו אדם הוא באמת כזה, ששיקע את חייו בעבודתו, ואם העבודה הזאת מגביהה בדרגה את שהוא עצמו מצא בעמו בלשון-עמו – הרי השנים לא יפחיתו, אלא אדרבה ירבו את גידולו וחשיבותו, ערכו ומיבצעו. היו נסיונות ברבע המאה שעבר, לגרוע, כביכול, ממיקחו של יהואש כפייטן. פגימה פה, משוגה שם. ומה בכך? בסיכום כולו, במפעל יהואש כולו, אין זה עשוי לפגוע. אין מבחינים כלל בבהרות, בשושמות. נראית אך הדמות המלאה והיא, במרוצת-השנים, מתגבהה ומוספת”.

ודומה, כי הביקורת לא נעזרה כראוי בדרך-הוכחה, שהיא כמעט אבסולוטית – דרכו של יהואש במקרא. אין הכוונה להערכת המפעל לגופו על שלוש שיכבות תרכבתו המגובשת – המחקרית-ביקרתית, המסורתית-עממית, הלשונית-פיוטית, שיפה לה הגדרתו של יהודה רוזנטאל בסיום מחקרו המפורט (ייוואָ-בלעטער, כרך לד, 1950): התירגום ראוי שיימנה עם מיטב תירגומי התנ“ך בעולם בכלל. וכן אין הכוונה לערכו העצום של התירגום לספרות אידיש ולשונה, מכלל-הדברים שנאמרו בזה גבור דברי י.י. סיגל, שכתבם עם מהדורת-התרגום החדשה (“קענעדער אָדלער”, 3 באבגוסט 1953): “יהואש, בתאגום אידיש שלו, לא זו בלבד שביקש לתת לה ללשון-אידיש בית נצחי – אף קדוש – בדל”ת אמות של ספר-הספרים שלנו; לא זו בלבד שביקש לעלות ולרומם את כבוד ספרות- אידיש המודרנית החדשה, אלא ביקש בפשיטות לנטוע עמוד-פלדה איתן בעצם יסוד-קיומה”. הכוונה היא לשווי-מנהגו של יהואש בכתיבתו ובתירגומו; שכאן וכאן טוהר מצפונו וחומרת אחריותו כפו עליו מורת-רוח מתמדת ממעשי-עצמו, ובשלה ומתוכה אזר וחזר ואזר מלוא-כוחו לגשר על פני תהום רבה שבין הנעשה ובין הראוי ליעשות. וכבר העיר ש. ניגר, במאמרו על יהואש הלמדן (“טאָג”, 24 בפברואר 1952), על הצד השווה שבין תפקידו של יהואש כמשורר ובין תפקידו כמתרגם, הוא הצד השווה של המעצורים, שנדרש לגבור עליהם בכוח הזיווג של עבודת-יצירה ושל עבודת-חקר, שנעשו בהתמדה ומסירות-נפש. ונראה בעינינו כי מן הדין לבדוק, אם ועד-כמה התעודה הגדולה, תירגום התנ"ך, שהבליט וחזר והבליט לעיני המתרגם את ליקויי העשייה, המצווחים תקננו, עד שהיה בוש במהדורה קמאה, ונרתם למהדורה בתראה, נעשתה לו כקנה-מידה למוד בה את יצירתו שלו עצמו. לאמור, גם אם ראה לפניו כמופת את מיטב יצירי-השירה, בני עמים וכיוונים שונים, ישנים וחדשים, הרי כמופת-המופתים למצפונו ואחריותו היה ספר-הספרים, שהשגת-שלימותו היתה לו כמשאת כל נפשו. והצופה בכוכב-מרומים – עיניו אל על.

ח1

ובבואנו במסגרת מעשה-הכינוס של ספרות-אידיש, להגיש לקהל-העברים מבחר שירת-יהואש, נעיר כי קווי הבחירה נקבעו מתוך התייחדות עם כלל-יצירתו ופריה האסופה הנתונה לפנינו, מתוך הדיינות עם פרטי-הערכתה, וציוניה רשומים בדברינו עתה. האסופה כוללת סדר פרקי-שירה, העשויים לשקף את דרכו של משוררם על ראשי-תחנותיו בחיים וביצירה, באופן שהמבחר כולל, בפרופורציות התלויות באופים וטיבם של סוגי-השירים, מגופי- נושאיהם של כל שבעת כרכי שירתו; וזכות יתירה היא לנו, שיורשי-נחלתו היטיבו עמנו והעמידו לרשותנו את עזבונו, והיא גולת-כותרתו, ומבחר-השירים מתוכו מתפרסם עתה בראשונה כחטיבה לעצמה. החטיבות הגדולות של האסופה, הכובשות ראשו ורובו של מצע-הספר, ניתרגמו בידי א. פרסמן ( מתוך “אין זון און נעבל” ו“אין געוועב”) ושלמה שנהוד (מתוך “געזאמעלטע לידער”, “נייע שריפטען”, ומבחר העיזבון), ונוספה אלומת-שירים בתירגומו של בנימין הרושובסקי (ביחוד מתוך העזבוון), קבוצת-משלים קטנה בתירגומו של חיים רבינזון (מתוך “פאבלען”). המתרגמים, שהם משוררים בעצמם ומהם בשתי הלשונות, הפליאו בסגולתם לקיים נאמנות גמורה למקור ודיוקן, מבלי לקפח תג מנויו, חיותו ורהיטותו בנוסח-התירגום. לציונה של רציפות ההתעניינות בשירתו של יהואש ניתנו קצת תירגומים קודמים, שנעשו בידי שלושה משוררים מידידיו ומוקיריו של יהואש – ש. בן-ציון, ש.ל. גורדון, ויעקב פיכמן – ולווית-חן הם לספר כולו.

התקווה קשורה בלבנו, כי האסופה הזאת תסייע בידי קהל-העברים לעמוד על אופיו ויופיו של אחד מאבות שירת-האידיש המודרנית, שהמבקש למצות דרכו המופלאה, אי אפשר לו בלא משל, הוא משל הפרוטה והדינר, שגם יהואש גם ביאליק נעזרו בו בשיריהם, אלא שהמשל בידנו הוא בהיפך-שימושם: מעשה בתינוק, שכשהובא ראשונה לחדר-רבו ללמוד תורה, נזרקה עליו, כדרך מנהג, פרוטה מלמעלה, כביכול נשתלשלה וירדה מידי מלאך, תפס לה ואחז בה וכל ימיו היה ממרקה ומשבבה, עד שעינה הזריח כאור הגנוז, ובבוא יומו נתבקש בישיבה של מעלה להחזיר פרוטתו והיא דינר – כולו זהב טהור.

[ר“ח שבט תשי”ז]


  1. כך במקור, ללא סימון פרק ז. [הערת פרויקט בן־יהודה]  ↩

דב סדן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דב סדן
רקע
דב סדן

יצירותיו הנקראות ביותר של דב סדן

  1. על ספרותנו: מסת מבוא (מאמרים ומסות)
  2. אגרות (מכתבים)
  3. כאשר אשוב ואהיה קטן (מאמרים ומסות)
  4. אבי המשחק (מאמרים ומסות)
  5. יובל המעשה (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דב סדן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דב סדן

יצירה בהפתעה
רקע

ליועצי פלא

מאת משה יהודה ליב בן צבי לילינבלום (מאמרים ומסות)

יש שאלות כוללות שתשובה פרטית אחת אינה מספקת להן; אם תשאל, למשל: “מה בין אדם לתרנגול?” – אז נוכל להשיב על שאלה זו עשרות תשובות, שאין אחת מהן מרחקת את חברתה; אבל אם נאבה לפטור את השואל שאלה כזו בתשובה אחת, עלינו להשיב לו מענה כולל: “זה אדם וזה תרנגול”, כלומר: הראשון ממין המדברים והשני ממין העופות, ואין יחס ביניהם. שאלה כללית כזו היא גם השאלה השגורה על פי רבים: “מה בין הסופרים העברים לסופרי אומות-העולם?” על השאלה הזו יש תשובות פרטיות הרבה, ותשובה אחת כללית: אלה הם סופרים עברים, ואלה – סופרי אומות-העולם, כלומר: האחרונים כותבים לאומה שיש בה סדרים מעט או הרבה, ועל כן גם הם יודעים מעט או הרבה את אשר לפניהם, בקיאים הם בעניני החיים וצרכי העדה או המדינה; והראשונים כותבים לאומה קצוצת-ראש, ידים ורגלים, אומה אשר מכף רגל ועד ראש אין בה מתום זה כאלפים שנה, אשר עצמיה נפזרו לפי שאול ועצם אל עצם לא תוכל לקרב, ואי-אפשר שיהיו בה סדרים כלל, מפני שאין לה רוח החיה הנוהג בה ובריח תיכון אשר יאחדנה, ועל-כן גם רוב סופריה אינם יכולים להביא סדרים במחשבותיהם ולדעת מה הם עצמם מבקשים.

בין המופתים הרבים שאפשר להביא על אמתת דברי אלה, לפי דעתי, משפט הבכורה להמאמר “הבו לנו חכמים וסופרים” ("המליץ גליון 54), שבטוח אני בו, שאילו היה נכתב כמו שהוא בשפה חיה, לפני קוראים אשר דעתם צלולה כל צרכה, כי אז לא פסק שחוק מפיהם כל היום שקראו אותו בו.

ראשית דבר ראה הסופר בחלומו, כי "בנוהג שבעולם אצל כל העמים הנאורים, יציעו וייעצו חכמי העם וסופריו את אשר ימצאו לנחוץ להטבת מצב העם, ולכל חכם יועץ נמצא בעל-הון ויכלת וכו' ויחזיקו בידו להוציא את עצתו על הפועל “. שמע מינה, שבשעה שנתעוררו איזו חכמים באנגליא ובאשכנז וכו' והציעו להיטיב מצב הפועלים ולתת לחם להמון העם, קפצו תיכף בעלי-הון רב ועשו גדולות וישועות, וקיימו אלה מה שכתבו אלה; שמע מינה, שבשעה שאיזה סופר רוסי מציע להרבות בעם את הלמודים היסודיים ולמעט את השכרות וכו', מתעוררים תיכף עשירי הרוסים ומתנדבים עשרות אלפי רו”כ ליסד בתי-ספר לילדים ובתי-מקרא לגדולים וכו' וכו'.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.