מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מדיניות־חוץ של ישראל

מאת: דוד בן־גוריון

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים, שירותי המודיעין; תשרי תשי"א

סוגה:

שפת מקור: עברית

(מתוך נאום בכנסת – ו' בחשון תשי"ב, 5.11.51)

הבעיה העומדת לפנינו היא בעית עמדתנו בעולם ובארץ, בשעה זו ובעתיד. נקודת המוצא של מדיניות ישראל אינה – יחסנו לאידיאולוגיה של מדינה זו או אחרת, - אלא אך ורק ערכי היסוד של ישראל וצרכינו הנוכחיים וההיסטוריים. וצרכינו הם: בטחון, עליה, פיתוח הארץ, חופש קשרים עם התפוצה היהודית, שלום יהודי־ערבי, חיזוק השלום, החירות והדימוקראטיה בעולם, ולשם כך – יחסי ידידות עם כל המדינות ועם כל העמים בעולם ללא יוצא מן הכלל.

ואתחיל מהדבר האחרון. מהרגע שקמה מדינת ישראל ועד היום הזה היה אדיר חפצנו, ויהיה גם להבא, לקיים יחסים תקינים עם כל המדינות, עם ממשלותיהן ועם עמיהן. עשינו ונעשה זאת במיטב יכלתנו.

מבחינה זו יש לחלק המדינות לשלושה סוגים: סוג א' – מדינות שאינן רוצות לקיים אתנו שום קשרים, או מפני שהמדינות עוינות לנו או מטעמים אחרים. לסוג זה שייכות מדינות ערב, פאקיסטאן, אפגאניסטאן, חבש ועוד. סוג ב' – מדינות שאנו קשורים רק עם ממשלותיהן. לסוג זה שייכות ברית המועצות והארצות הנקראות בשם דימוקראטיות עממיות. סוג ג' – מדינות שאנו מקיימים קשרים גם עם ממשלותיהן וגם עם עמיהן. ההבדל בין הסוג השלישי ובין הסוג השני אינו פחות חושב מההבדל שבין סוג ב' לסוג א'. עם הסוג השני יש רק צינור אחד למגע ולמשא ומתן – הצינור הרשמי, הפקידות הממשלתית. אנחנו יכולים להגיש משהו רשמית, ואנו מקבלים תשובה חיובית או תשובה שלילית, או שאין אנו מקבלים כל תשובה. ובזאת מסתיים הענין במדינות מהסוג השלישי יש מגע לא רק דרך צינור הפקידות; אפשר לפנות לעתונות, אפשר להיפגש עם חוגים שונים רבי־השפעה, אפשר לדבר לנבחרי העם. יש אפשרות של הסברה חפשית. היש צורך להוכיח חשיבות הקשר עם דעת הקהל החפשית? הייתי יכול לציין כמה הישגים מדיניים, מהם הישגים חיוניים, שהשגנו אך ורק בזכות המגע החפשי עם דעת הקהל, עם חוגים ציבוריים, עם עתונים בעלי השפעה. במדינות אלה נוסד השלטון בעיקר על שכנוע־העם, וחילוקי דעות הם מותרים וטבעיים, ובקורת הממשלה היא חפשית, ויש תלות ישרה של השלטון בדעת הקהל, ודעת הציבור קובעת עמדת הממשלה, וכל דבר נכון, מועיל וחיובי, גם אם אינו מקובל עדיין בחוגי השלטון – אפשר להסבירו ולגייס לטובתו דעת קהל, ועל ידי כך גם להנחילו במשך הזמן לממשלה.

בשביל ענינינו, בשביל מדיניות החוץ שלנו, מציאות זו של דעת קהל חפשית ואפשרות של הסברה היא נכס שאין לשער ערכו. ענינינו הם מסובכים, קשים, יוצאי דופן, כי בעיותינו הן יחידות במינן, ולמען החדרתם לחוגים הרשמיים יש צורך בהסברה ממושכת ורבת היקף, וכשאנו מוגבלים וכפותים לצינור רשמי, פורמאלי בלבד, אין ברכה מרובה בקשרינו. אנו יכולים להגיש הצעה בצינור המתאים, להסביר הנימוקים לפקיד הבא אתנו בדברים, והמגע נגמר בכך. אם אין תשובה – אין תשובה, ואם התשובה שלילית – היא נשארת שלילית, ואין אנו יודעים אפילו מדוע ולמה. זוהי המציאות, ואין בידינו לשנותה.

אמרתי שמדיניותנו החיצונית נקבעת על ידי צרכינו הפנימיים. אעמוד רק על שניים מהצרכים: בטחון ועליה. מסופקני אם בכנסת יימצא אף איש אחד שיודה בהתנכרותו לשני צרכים אלה. זכורני, כשדנו בכנסת הראשונה על חוק השרות לא יכול איש להתחרות בפאטריוטיזם הציוני של חבר הכנסת טופיק טובי, מסיעת מק“י. הוא הרחיק לכת מהצעת הממשלה שהוכנסה על ידי; אנחנו הוצאנו מזכות העליה פושעים וחולים, העלולים לסכן בטחונה או בריאותה של המדינה. מר טופיק טובי דרש קיבוץ גלויות ללא כל הגבלה וגבולות, הוא דרש לפתוח שערי הארץ גם לפושעי ישראל ואויבי העם. ואני מודה, שגם בנוגע לבטחון המדינה ולעצמאותה אין איש יכול להתחרות ב”פאטריוטיזם" המוצהר של אנשי סיעת מק"י. אבל דקלום עקרונות לחוד ונאמנות לחוד. בחינת הדברים היא לא באמירתם אלא בעשייתם. צרכי הבטחון והעליה מחייבים מדיניות חוץ מסויימת להבטיח צרכים אלה – וכל הבועט במדיניות חוץ מחויבת המציאות, אשר בלעדיה לא יתכן בטחוננו ולא יבוצע דבר קיבוץ הגלויות, - בועט למעשה בבטחון ובעליה.

הבטחון תלוי קודם כל בכוח האדם שלנו, בנכונות הנוער והעם להגן על המדינה, על ריבונותה ועל חירותה, כפי שיקבע ויחליט העם. עמנו רוצה במשטר של חירות, של חופש בחירה, של ממשל דימוקראטי, של תלות הממשלה בעם. והוא רוצה בעצמאות למען קיבוץ גלויות, למען פיתוח הארץ, למען עיצוב דמותו החברתית, התרבותית והמוסרית לפי צרכיו, מאוייו ויעודיו הפנימיים; על כל אלה עליו להגן בכוח עצמו, בכוח האדם הישראלי. ולמען שכוח האדם שלנו יוכל לקיים בטחון המדינה וחירותה – הוא זקוק לאימון, לציוד, לזיון ולאספקה. ולמען כל אלה אנו זקוקים לעזרה מבחוץ. אין לנו עדיין בתי ספר עליונים ומשוכללים לאימון צבאי, - איני מגלה בזאת שום סוד צבאי, - ואנו צריכים לשלוח טובי חיילינו לבתי ספר משוכללים בארצות חוץ. אין אנו יכולים עדיין להתחרות בנסיון, בידיעה, במומחיות הצבאית המצויים בברית המועצות או בארצות הברית. ואנו רוצים לשלוח קצינים מובחרים לבתי ספר בחו"ל. אימון בלבד לא מספיק. דרוש ציוד ובארץ הקטנה והדלה הזאת עוד אי אפשר לייצר כל הציוד הדרוש לנו. נחוץ לנו נשק. ושוב לא אגלה סוד צבאי אם אומר, שאין אנו מייצרים עדיין בעצמנו מטוסים בעלי ארבעה מנועים ואניות מלחמה וטנקים כבדים. ועלינו להשיג דברים אלה בחוץ. נחוץ לצבא מזון, ולא כולו גדל וצומח כבר בארץ זו, ולא יגדל כל כך מהר. דברים אלה ועוד רבים כהנה וכהנה יש להשיג בחוץ. ואין זו שאלה רק של מטבע־חוץ. כמובן בלי מטבע חוץ אי־אפשר להשיג כלום, אבל גם כשיש מטבע־חוץ אין ההשגה אפשרית אלא ברצונן הטוב של הממשלות, ואם הממשלות תלויות בדעת הציבור וברצון העם, כאשר הן תלויות בכל ארצות הדימוקראטיה, הרי תלוי הדבר גם ביחס העמים אלינו. ויש לרכוש אהדת הממשלות ואהדת העמים.

אנו פנינו לכל הארצות שבהן אפשר להשיג מבוקשנו. מאף ארץ אחת לא השגנו כל מבוקשנו, ולא יועיל לנו אם נתרעם על כל העולם. בוודאי יש סיבות לסירוב. אולם יש הבדל בין ארץ וארץ. יש ארצות שממשלותיהן אפילו לא ענו לנו, לא נתנו אפילו תשובה שלילית. וכשאין מקבלים תשובה מממשלות אלה – זוהי “תשובה” סופית. כי יש רק צינור אחד לקשר – הצינור דרך הפקידות השלטת. וישנם מקומות שמהם קבלנו תשובה שלילית – וערערנו על התשובה. והתשובה שונתה. ונתקבלו בחורים שלנו לבתי ספר – ואני יכול לציין בסיפוק רב שבחורים אלה מעלים קרנה של ישראל בארצות אלה, והם ראויים לשליחות שהטלנו עליהם והם יהיו לברכה גם לצה"ל וגם למדינה כולה. אין הם צירים ואין להם כל תפקיד דיפלומאטי, אבל עצם הוויתם, כשרם, הליכותיהם, הצטיינותם, סגולותיהם נוטעים אימון וכבוד לישראל בקרב העמים שבתוכם הם לומדים, ולדעת הקהל יש ערך בארצות אלה.

גם בנוגע לנשק לא נענינו בכל ולא תמיד. אבל היו וישנן ארצות שהן אטומות וסגורות, ויש ארצות שנענות לנו יותר ויותר, כי הצלחנו ליצור אקלים של יחסים ידידותיים, גם עם הממשלות וגם עם העמים, המכשיר הבנה הדדית ואימון הדדי ורצון טוב לעזור.

ועליה, אולי יותר מבטחון, זקוקה ליחס של הבנה ולעזרה מבחוץ. אפילו אם נחרים כל הכסף והזהב אשר בארץ – ואיני יודע אם הדבר אפשרי – לא ימצאו לנו הבתים, הכלים, המכונות, חמרי הגלם והמזון הדרושים להמוני העולים, ואשר רק מהחוץ אפשר להשיגם. והדקלומים והמליצות והמילול הרב על עליה וקיבוץ גלויות נעשים פלסתר אם לא רוצים להרתם בעול הממשי של העליה, בעול הכבד והמפרך של אספקת הצרכים – שיכון, מזון, אמצעי ייצור – הדרושים לעליה. מי שאינו נותן יד להכשרת התנאים והקרקע בארצות חוץ המוכנות לספק לנו אמצעי הייצור, השיכון והמזון הנחוצים לעליה – מתכחש ומתנכר לעליה, גם אם רוממות קיבוץ גלויות בגרונו כל הימים. העליה לא נעשית על ידי דקלומים ומליצות. רק מי שמוכן לשאת בעול המתחייב מתוך צרכי העליה – הוא נאמן לעליה.

ואנו אסירי תודה לכל ממשלה אשר עזרה לנו במידת מה לצרכי בטחון ועליה, אם כי העזרה ניתנה תמורת טבין ותקילין. לא שכחנו ולא נשכח העזרה שקבלנו מצ’יכוסלובאקיה. אנו מוקירים יחסה של ממשלת פולין לעליה, ואנו מעיזים לחשוב שגם בצ’יכוסלובאקיה וגם בפולין נתגלתה אהדה כנה ונאמנה למפעלנו.

אבל הקומץ אינו משביע הארי, ובלי העזרה שקבלנו ואנו מקבלים – ואני מאמין: נוסיף לקבל, - מארצות אחרות, לא יכון בטחוננו ולא תקום העליה. ועזרה זו תלויה באקלים מדיני. באפשרות של הסברה, בחופש הקשרים, בהפעלת דעת הקהל, העתונות, נבחרי העם, חוגים שונים. איני מקטרג על ארצות שבהן הדבר בלתי אפשרי. אבל איני יכול להתעלם מהעובדה שארצות כאלו ישנן, והן סגורות בפנינו. ואני אומר: אילו היה מצב כזה בכל העולם – היינו אבודים. לאשרנו יש גם ארצות שיש לנו בתוכן גישה חפשית גם לממשלות וגם לעמים, וגישה זו נותנת לנו קודם כל גישה ליהדות שבתפוצות. בארץ שיש לנו גישה רק לממשלה – נחסמה הדרך לפנינו ליהדות, ונחסמה דרך היהדות אלינו. מי שמתעלם מעובדה זו – מתעלם מהעובדה המרכזית בחיי העם היהודי בימינו, העובדה המתנה בטחונה של מדינת ישראל וקובעת גורל קיבוץ הגלויות; הרוצה בבטחון המדינה ובעליה – מחויב לנהל מדיניות חוץ המסייעת לבטחון ועליה.

אולם כאן עלי להשמיע אזהרה. מטיפי הקומינפורם מחלקים העולם לשנים: חלק אחד כולו שחור וחלק אחד כולו לבן; וכמובן כל האור הוא במזרח וכל החושך הוא במערב. אנו, ששוללים חלוקת־רמיה זו, צריכים להיזהר, שמתוך התנגדותנו לגישה הטוטאליטארית של מטיפי הקומינפורם – לא נגיע לגישה טוטאליטארית הפוכה. אסור לנו להתעלם מהצללים ומהפגימות שישנם במערב, כשם שאין אנו צריכים להתנכר לאורות שישנם במזרח. אין אדם צריך לנסוע לאמריקה למען ידע כל הליקויים והפגימות שיש בחיים המדיניים והחברתיים שבארצות הברית. אין ביטוי וגילוי יותר חריף לקלקלות אלה מאשר בעתונות ובספרות האמריקנית. בעצם מוקיעה הספרות האמריקנית בעיקר הצללים והליקויים. לצערנו לא כל כך קל הדבר לראות החיוב בארצות המזרח – כי אפילו חסידי הקומינפורם שלנו אינם יכולים להגיע אליהן כרצונם. אבל אין ספק שיש חיוב רב גם במזרח, ומאמצי הבנין וההשכלה שנעשים בברית המועצות מעוררים כבוד, אם כי אין אנו חייבים להאמין לאגדה שבברית המועצות יש ממשלת פועלים ואכרים. כל מי שיש לו מעט השכלה רוסית וכל מי שקרא ספרי היסוד של מנהיגי המפלגה השולטת ברוסיה יודע שבברית המועצות וכן גם ב“דמוקראטיות העממיות” שולטת דיקטאטורה קומוניסטית, ודיקטאטורה זו שוללת ומונעת ברצון ברזל כל התערבות חפשית של הפועלים והאכרים בממשלה. אמנם הסוציולוג הבריטי סידני ווב, הידוע אצלנו יותר בשם לורד פאספילד, כותב בספרו האחרון על הסובייטים, שברוסיה אין לקומוניסטים כל חלק ונחלה בשלטון והמפלגה הבולשביסטית אינה אלא מעין אורדן מוסרי המשמש דוגמה לעם.

מאין בא לסידני ווב אבסורד זה שלקומוניסטים אין חלק בשלטון הסובייטים? ווב לא יכל היה להסתכל לחיים ולהווי הרוסי, הוא לא ידע אפילו הלשון הרוסית, והוא כתב על יסוד תעודות רשמיות אשר הוגשו לו על ידי השלטונות. ואמנים אין שום חוק ברוסיה ואין שום סעיף בקונסטיטוציה המפורסמת של סטאלין, שלקומוניסטים יש השלטון ברוסיה. אבל ברוסיה אין ילד שאינו ודע שבידי ראשי המפלגה הבולשביסטית נמצא מלוא השלטון האבסולוטי. שלטון זה נמצא בידי קבוצה, שאיני יודע גודלה: אם היא של אלפים, של מאות, של עשרות או של יחידים. ואם קוראים לשלטון זה “ממשלת פועלים ואכרים” - הרי המלים “פועלים” ו“אכרים” מתרוקנות מתכנן. אם ילד רוכב על מקל וקורא למקל סוס – אין המקל נהפך על ידי כך לסוס. דיקאטאטורה של מעטים נשארת דיקטאטורה – גם אם מכתירים אותה בשם “דימוקראטיה עממית”. ואילו היתה מק"י בארצנו תופסת השלטון בכוח צבא זר – לא היתה נהפכת על ידי כך לממשלת הפועלים והאכרים בישראל, כי אין מפלגה שהפועלים והאכרים בישראל מתנגדים לה כל כך כלמפלגה הקומוניסטית הישראלית.

אנו מעריכים החיוב שישנו בברית המועצות, למרות ידיעתנו שאין בה ממשלת פועלים ואכרים, ואנו מוקירים חיוב זה, אם כי אנו יודעים שבברית המועצות לא מתגשם הסוציאליזם, ולפי הכרתנו העמוקה, אינו יכול כלל להתגשם במשטר ממין זה. אין אני חייב להגדיר מהותו של המשטר הסובייטי, הוא בלי ספק שונה מכל המשטרים שידענו עד כה, אבל הוא רחוק מסוציאליזם כרחוק מזרח ממערב; ויש יסוד מספיק להניח, שמצב הפועל והאכר בכמה מארצות המערב עולה לאין ערוך על מצב הפועל והאכר בברית המועצות. איש לא ישלול מברית המועצות כשרון התעמולה. אמנות זו – ולא זו בלבד – וודאי שאפשר ללמוד מהרוסים. ואילו היה מצב הפועל בברית המועצות טוב ממצב הפועל בארצות הברית, וודאי שהיו שולחים משלחות של מאות ואלפי פועלים רוסים לארצות הברית לראות במצוקה, בעוני, בעבדות ובשעבוד של הפועל האמריקני; והיו מזמינים משלחות של מאות ואלפי פועלים אמריקנים לבקר ברית המועצות, לראות ההישגים של הפועל הרוסי בהזנה, בתלבושת, בהשכלה, בתנאי־העבודה, בהשפעה על השלטון, בכוח האיגוד המקצועי, ביתרונות הסוציאליים וכדומה. אולם ברית המועצות היא סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. ויש בלי ספק טעם מספיק לכך.

אין זאת אומרת שלא נעשו על ידי המשטר הסובייטי דברים גדולים. מה שהשיג המשטר הזה בשטח הפוליטי לא השיג המשטר הצארי ברוסיה. ארצות שהפסידו הרומנובים חזרו ונכבשו על ידי הבולשביקים, וארצות שהצארים מעולם לא כבשו – הם עכשיו ברשות מוסקבה. ואני מבין שכל איש רוסי גאה על כבושים לאומיים אלה, ביחוד עכשיו, כשהשלטון הסובייטי מטפח בכל האמצעים שבידיו הרגשת הגאווה הלאומית הרוסית.

ויש לא מעט פגימות באמריקה ובאנגליה. עליהן יותר קל לדבר, כי רבים מהנוכחים כאן היו בעצמם באמריקה ובאנגליה. אפילו חבר הכנסת י. בן־אהרון שלח חבריו ללמוד ולהשתלם ללונדון ולא למוסקבה. ואין אני צריך לספר על הליקויים והמומים שבחיים האמריקניים. והאחרונים לכסות ולהעלים ליקויים אלה הם האמריקנים עצמם. אמריקה היא ספר פתוח. כל הרוצה יכול לקרוא בו כאוות נפשו. וראוי ספר זה שיעיינו בו – כי יש בו ענין רב.

אמריקה מהווה תופעה כבירה וחדשה בתולדות האנושות; ואנו היהודים החוזרים לארץ מכל קצוי תבל לבנות השממה ולמזג הגלויות הגאולות – נדע אולי להעריך תופעה זו כראוי לה, כי באמריקה נעשה במשך מאות שנים אחדות בממדים ענקים מה שאנו עושים עכשיו בארץ.

אמריקה שימשה במשך עשרות שנים מקלט חפשי למיליונים ולעשרות מיליונים פליטים, מדוכאים ונרדפים מכל קצות תבל, וביחוד מארצות אירופה; באמריקה ראינו במשך עשרות בשנים מפעל כביר של העפלה חלוצית וכיבוש השממה שאין דוגמתו בהיסטוריה האנושית. ועולם חדש זה שקלט עשרות מיליונים של שוחרי חירות ודרור – נוגע במכת העבדים, שהמתישבים הראשונים הביאו מארצות אפריקה, עד שפרצה מלחמת־אזרחים איומה שנמשכה למעלה מארבע שנים, מלחמת אזרחים שלא נודעה כמותה בשום מדינה מודרנית, לבער הנגע ושלחרור העבדים. בני שבטים, עמים וגזעים מארצות שונות נתמזגו בארץ חדשה זו לאומה חדשה, ועדיין תהליך המיזוג לא נגמר; אבל כוח רב ואדיר, כאשר לא היה בשום ארץ אחרת, כוח יוזם ויוצר, קם בעולם החדש.

עולם חדש זה היה בודד במועדיו שנים הרבה. שני אוקינוסים שמרו על שלמותה, בטחונה ושלומה של מדינה מתרחבת זו, שהשתרעה לרוחב קונטיננט שלם. למעל ממאה שנה שמרה אמריקה על הצוואה של אחד מראשוני מיסדיה, ג’ורג' וושינגטון, לבל תסתבך בבריתות זרות, אולם בשתי מלחמות העולם יצאה אמריקה, אחרי התלבטויות פנימיות, מבדידותה, ומילאה תפקיד מכריע בסכסוך העולמי. במקרה נזדמנתי לארצות הברית בשתי מלחמות אלה והייתי עד ראיה ללבטים ולהכרעה ההיסטורית. אמריקה לא ביקשה לעצמה כל יתרון במלחמת העולם הראשונה, והכריעה הכף לטובת הברית האנטי גרמנית. תפקיד לא פחות חשוב מילאה אמריקה במלחמת העולם השניה.

שמענו פה בצדק על חלקו הרב של הצבא הסובייטי במלחמה זו. אולם הסובייטים לא היו בודדים במערכה, ועצומה העזרה שהגישה אמריקה לצבא הסובייטי בציוד, בנשק, במזון. אמריקה לא הסתפקה בעזרה חמרית לצבאות אחרים – גויס צבא אמריקני אדיר שנלחם באירופה ובאפריקה נגד היטלר, ובמזרח הרחוק נגד היפנים. ובנצחון על היטלר ובני בריתו יש לאמריקה חלק אדיר, אם לא מכריע. ואין לשכוח גם חלקה הנהדר של אנגליה. בריטניה לא היתה במלחמת העולם השניה המעצמה האדירה כאשר היתה במאה התשע עשרה, ובראשית המלחמה היתה כמעט ללא נשק וללא צבא, ובכל זאת עמדה זמן לא קצר יחידה נגד היטלר, בשעה שהיטלר היה עדיין בן־בריתו של סטאלין.

מאיר וילנד (מק"י) – זה אף פעם לא היה (צחוק באולם).

ראש־הממשלה ד. בן־גוריון:

לפני כמה חדשים ביקרתי באמריקה. שהיתי בה כארבעה שבועות. אמנם באתי בענינים יהודיים, אבל כיהודי אני קודם כל בן־אדם. בן עם אחר יכול אולי להצטמצם רק בעניני עמו; יהודי נאמן אינו יכול, כי יהודי חייב להיות מעורב בכל עניני האנושות. כך גזרה ההיסטוריה היהודית, המסורת היהודית, כך גוזר מצבו של העם היהודי באומות וכך גוזרת מדינת ישראל בגלל מעמדה הגיאוגרפי וההיסטורי ובגלל יעודה בקיבוץ גלויות, ובהיותי באמריקה, הסתכלתי במה שמתהווה ברחבי האומה הגדולה הזאת. שוחחתי עם נשיא ארצות הברית ויועציו הראשיים, האזרחיים והצבאיים, עם מנהיגי הפועלים ואילי התעשיה, עם גדולי העתונאים וראשי הסינאט והקונגרס, עם מושלי מדינות וראשי עיריות. ונדמה לי שבהכרת אומה זו מתחולל עכשיו משהו הנושא אתו תקווה רבה לאנושות. על אף כל הפגימות והקלקלות שעדיין קיימות בארץ גדולה זו, אמריקה זו הפטורה מהרבה תקלות וצרות שמררו חייה של אירופה, מאחר שלא היו לה כמעט מלחמות וסכסוכי גבולות ויכלה להתפשט בדרך כלל בשלום ובשקט מהאוקיינוס האטלאנטי עד האוקיינוס הפאציפי, והקב"ה זימן לה שפע של אוצרות טבעיים ושוק פנימי עצום וכוח־ייצור אדיר שאין דומה לו בעולם, והיא מסוגלת לספר כמעט כל צרכיה בכוח עצמה, והעלתה רמת־חייה לשלב הגבוה ביותר בעולם, - אמריקה זו מתחילה להכיר יותר ויותר שהרווחה והבטחון שבהן נתברכה עד עכשיו לא יעמדו לה לעד, אם שאר חלקי העולם יחיו בעוני, בדחקות ובפחד. אין זו עדיין הכרה כללית של העם, אבל כל אותם האישים רבי־ההשפעה שנפגשתי אתם – אנשי המדינה, אנשי התעשיה, אנשי העבודה ואנשי הרוח – חדורים הכרה זו. האישים האחראים בארץ ברוכה זו מכירים יותר ויותר, שארצות הברית חייבות להפריש חלק מעשרה, מהכנסותיה, מכוח הייצור שלה למען העלות הרווחה של הארצות המדולדלות ולמען הפחית הפחד שבו שרויות האומות הקטנות והגדולות, שלא זכו לכוח ולעשור של ארצות הברית. ואמריקה תורמת זה שנים אחדות סכומים עצומים למדינות אחרות, לבצר כלכלתן ולחזק בטחונן. אמריקה היתה מוכנה לעשות זאת לכל הארצות הזקוקות לכך, ונמצאו כמה ארצות אשר מסיבות שונות, שלא אעמוד עליהן פה, סרבו להיעזר. אבל ארצות רבות בכל חלקי העולם ניהנו מעזרה זו, - ואין זו גמילות חסדים, כי טובי האמריקנים מכירים שבטחונן ורווחתן של ארצות הברית עומדים בסכנה, אם לא יגדל בטחונם ולא תעלה רווחתם של העמים האחרים.

והעזרה ניתנת בקנה מידה עצום, עולמי, וכבר נשתנה המצב בהרבה ארצות, ובטחונן העצמי של כמה אומות כבר נתגבר ונתחזק.

עמדתי בקווים כוללים על תרומת אמריקה לעולם כולו, כי כל דבר אנושי לא זר לנו. אבל וודאי שאיש מאתנו לא יתעלם מהעובדה רבת המשמעות לגבינו, שבארץ גדולה וחפשית זו נמצא הקיבוץ היהודי הגדול והחפשי ביותר שיש לעמנו בדורותינו.

מדינת ישראל העניקה לקיבוץ זה ברכה שלא תסולא בפז: הרמת קרנו וכבודו, בעיני עצמו ובעיני שכניו. אבל גם קיבוץ זה תרם ויתרום מלוא חפנו לבנין המדינה, להקמתה, לבטחונה ולפיתוחה. מה שיהדות אמריקה מסוגלת לתרום למדינת ישראל – לא יעשה שום כוח אחר מחוץ למדינה.

יהדות אמריקה רואה עצמה כחלק נאמן של העולם החדש והגדול הזה – בהישארה קשורה לעם ישראל. וליהדות אמריקה עוד נתכנו עלילות בבנין המדינה ובקיבוץ הגלויות. מי שגורם קיבוץ גלויות ואינו גורס עזרת יהודי אמריקה נושא לשוא שם קיבוץ הגלויות; ורק בהיות אמריקה כאשר היא – ארץ חפשית, דמוקראטית, פתוחה, מסוגלת יהדות אמריקה לתרום תרומתה הגדולה לפיתוח המדינה וביצורה.

איני סבור, שיהודי ארצות הברית הם יהודים יותר טובים מיהודי ברית המועצות, ואם היהדות האמריקנית עושה מה שלא עושה היהדות הרוסית אין זאת אלא באשר הם חיים בתנאים המאפשרים השתתפותם בבנין המדינה. טול מהעם האמריקני חירותו – וגם יהדות אמריקה תשותק. רק בתוך סביבה חפשית תיתכן חירות יהודית.

מפעלנו זקוק לאהדה ולעזרה בינלאומית לאורך ימים, כי הוא בא לתקן מעוות בינלאומי של דורות, ואהדה ועזרה זו אפשר להשיג מממשלה – רק לאחר שנאו מצליחים לרכוש לבו של העם. לא הממשלה האמריקנית – אלא העם האמריקני היה שהכריז ראשונה על תמיכתו במפעלנו. זה היה בשנת 1922, כשנבחרי העם האמריקני הצהירו בקונגרס פה־אחד על אהדתם לבית הלאומי העברי. ועוד כמה שנים לפני כך הכריז הקונגרס האמריקני על מחאתו נגד הפליות שהמשטר הצארי ברוסיה הטיל על היהודים. עזרת הממשלה האמריקנית לישראל היא פרי האהדה של העם האמריקני, ורק אם נדע לקיים יחסי ידידות ואימון בינינו ובין העם האמריקני נוכל לבטוח, פחות או יותר, בעזרת הממשלה האמריקנית.

אבל עלי להזהיר מאשליות: אם כי זכינו בשנים האחרונות להישגים גדולים בנדון זה, גם הישגים מדיניים וגם הישגים חמריים – אל נתיימר לשוא, שאמריקה הזדהתה או תזדהה בעתיד עם מדינת ישראל. אין מדינה אחת מזדהה עם מדינה שניה, כי אין זהות אינטרסים בין מדינות שונות, ובודאי אין זהות אינטרסים בין מעצמה עולמית אדירה ועשירה בעולם החדש ובין אומה קטנה ודלה בפינה מרוחקת במזרח התיכון. וכשם שאמריקה אינה מזדהה אתנו, אין אנחנו מזדהים עם אמריקה. אמריקה לא התחייבה ולא תתחייב לעמוד מאחורינו בכל מה שנעשה ובכל מה שנרצה. יש לארצות הברית שיקולים משלה, ויש שהם שונים מהשיקולים שלנו, ויש גם שהם סותרים אלה לאלה. ויש לנו השיקולים שלנו. הם לא מוכרחים לסתור שיקולי אמריקה, אבל אינם מוכרחים דוקא להזדהות אתם.

ואם אין זהות, ולדעתי לא תיתכן זהות, - יש שותפות, שותפות רחבה ומתרחבת, שותפות של זיקה לחירות האדם ולמשטר חפשי, דמוקראטי, להגדרה עצמית של העם, לשלטון העם מתוך בחירה חפשית, מתוך חרות מחשבה ודיבור וויכוח. מדינת ישראל והאומה היהודית לא יכונו בלי משטר של חירות ודימוקראטיה. כל משטר טוטליטארי הוא סם מוות בשבילנו, מוות גופני או רוחני.

אנו רוצים בשותפות של חירות עם כל העמים, ובכמה מדינות זה לא ניתן לנו, באשר משטרן שונה; נקיים אתן קשרים במידה שזה יתכן, כי המשטר הפנימי הוא ענינה של כל מדינה, ואין לנו רשות לבדוק בציציות של אחרים. אולם אין צמצום הקשרים עם מדינות מסויימות בגלל משטרן הפנימי יכול למנוע מאתנו הרחבת הקשרים והגברת השותפות עם כל אותן הארצות, שבהן שותפות זו נתונה או אפשרית. ואנו רואים בקיום החירות והדימוקראטיה בארצות החפשיות נכס אנושי ויהודי גדול, שאין לשער ערכו. ואנו מוכנים להגן על חירותנו אנו בכל האמצעים אשר בידינו.

לא התפלאתי לשמור כאן אתמול ההסברה של אנשי מק"י על ההפגנה שסידרו לכבוד נחאס פחה והמלך פארוק. אותה המפלגה הפגינה בשעתה לכבוד המופתי ושיתפה פעולה אתו כשהוא ערך מלחמת־השמד

על הישוב היהודי בימי המנדט. הם נימקו אז שותפותם עם המופתי באותם הנימוקים שבהם הם מנמקים עכשיו שותפותם עם המלך פארוק. ואין אנו מתפלאים עוד על שפטריוטים אלה, המכריזים השכם והערב על דבקותם בעצמאות ישראל, נותנים יד לאויבינו. וכשם שאין אנו מתפלאים, כך אין אנו גם מודאגים ביותר מדיבוריהם ומהפגנותיהם.

אולם פניית אמריקה ואנגליה למצרים להצטרף כחבר מיסד לפיקוד המזרח התיכון מעוררת בנו דאגה וחרדה רבה וגם תמיהה. האמנם סבורות אמריקה ואנגליה, שמצרים תילחם להגנת החירות והדימוקראטיה בעולם כשאין חירות ודימוקראטיה קימות בתוכה היא? כלום לא הספיקו ללמוד מן הנסיון של שתי מלחמות העולם? לא הצבא המצרי הציל מצרים מכיבושו של רומל, אלא הצבא הבריטי, האוסטראלי, הניו־זילאנדי, ההודי והיחידות היהודיות שנלחמו בצבא הבריטי. אם ממשלת מצרים תשתמש פעם בנשק שאמריקה ואנגליה עומדות להעניק לה – תשתמש בו נגד מדינת ישראל. וזאת אשר אמרנו לאמריקנים ולאנגלים.

עלינו להסביר למדינות המתעניינות בשלומו וברווחתו של המזרח התיכון, כי אמנם מדינת ישראל היא מבחינה גיאוגרפית חלק של המזרח התיכון, אבל מבחינה מוסרית־תרבותית היא יחידה במינה בחלק זה של העולם, שונה בתכלית מכל שכנותיה, וכל מי שלא יכיר ביחוד זה ויפנה למדינת ישראל כאשר הוא פונה לאחת המדינות במזרח התיכון – יחטיא המטרה לחלוטין. מדינת ישראל הוקמה ונבנית על ידי אומה תרבותית, בעל מסורת מוסרית גדולה וצמודה לחזון אחרית הימים, חזון גאולה יהודית ואנושית. אין זו מדינה של כנופיות ומשפחות שליטים הסוחרות במשרות, אלא מדינה של חלוצי־עם ונאמני־יעוד, החיים ומתים למען משימתה ההיסטורית והגשמת חזונם. מדינה זו אינה עומדת למכירה או לשכירה, כל ההון שבעולם לא יספיק לקנותה, ואם כי היא דלה בחומר, מצערה בשטח ומעטה באוכלוסין – אין שום כוח יכול להפוך אותה למדינת־חסות, וממשלתה – לממשלת־בובה; ואם כי מדינת ישראל מכירה במקומה הצנוע בעולם החומר והכוח והמספרים, היא עשויה להקשיב רק לאלה אשר ידברו אליה כשווים לשווים. לא צחצוח חרבות, לא צלצול הזהב ולא חזון־בדים של גואלי־שקר יעבירו אותה על דעתה ועל אמונתה. רק אלה ימצאו אוזן קשבת במדינת ישראל, אשר יכירו בייחודה ובטבעה המוסרי, ויפנו אליה בשם שותפות של צרכים וערכים.

על מדינת ישראל המצערה להתרחק מכל אבק של רהב וגאוותנות. אין דבר נלעג מהתרברבות של רש. לא רק אדם, אלא גם מדינה, צריכה לדעת סוד הצנע לכת. אבל אין לנו כל יסוד להתבטל מפני אחרים. אין אנו אפילו נטולי כוח. בחלק זה של העולם כוחנו לא כל כך קטן, ובארץ זו כוחנו מכריע, אם כי אסור לנו להפריז במידת כוחנו. בעולם יש רבים, גדולים וחזקים מאתנו לאין שיעור, אפס מבחינה מוסרית ותרבותית אין אנו מכירים בעליונים עלינו, והגישה המוסרית־התרבותית מכרעת בעינינו. כל אלה הרוצים בקרבתנו ובשותפותנו צריכים לראותנו ולקבל אותנו כאשר הננו, כי כאלה אנחנו.

שום כוח חיצוני, והיא התקיף והחזק והעשיר ביותר, לא יקבע צרכינו וערכינו. רק צרכי ישראל וערכי ישראל יתנו ויגדירו מדיניות החוץ שלנו וקשרינו ויחסינו עם אומות העולם. ברצוננו להדק קשרי ידידות עם כל העמים ללא יוצא מן הכלל, במידה שהעמים השונים רוצים ומוכשרים להם. ואם בכמה ארצות הדלת סגורה, ובארצות אחרות נפתח רק סדק צר – נזדיין בסבלנות, אולם נקדם בברכה השותפות המיוסדת על אמון וכבוד הדדי עם כל אותן הארצות הרוצות בקרבתנו.

היו לנו כיבושים והישגים חשובים בשדה מדיניות החוץ, - ואף על פי כן עלינו להתרחק מאשליות: דרכנו הבינלאומית לא תהיה סוגה בשושנים, וגם ביחסים עם הארצות הקרובות לנו ביותר צפויים לנו קשיים לא מעטים. גם בארצות אלו יש כוחות עוינים לנו, אם מטעמים חמריים, פוליטיים או רוחניים. בארצות בלתי טוטאליטאריות מתרוצצות מגמות ונטיות מתנגדות (גם בארצות הטוטאליטאריות הן קיימות, אלא שאינן מופיעות בגלוי מחשש עינא בישא). ולא פעם תנחיל לנו מדיניות החוץ אכזבה מרה, כי יש חולשה לפייס מי שצריך ומי שלא צריך לפייס, ונדרש מאתנו מאמץ שקול, מחושב, רואה הנולד, וגם הבנת הזולת. עלינו להעריך ולהכיר גם צרכי הזולת וגם ערכי הזולת, והם לא תמיד עולים בקנה אחד עם אלה שלנו. אבל כל עוד יש מדינות הפתוחות להסברה חפשית, לוויכוח ולדעה גם אם אינה מקובלת עדיין על השלטון, יש סיכוי וגם בטחון שדברנו יישמע בזמן מן הזמנים, באשר הוא צודק וישר ואין בו משום פגיעה במישהו. אך אין לשכוח שהעולם אינו מתנהג עדיין לפי עקרונות הצדק המוחלט, - ופעולתנו המדינית תתקל בלא מעט מכשולים ופגעים.

לבסוף, מלים אחדות על שלום יהודי־ערבי, אשר משום מה עורר את לעגו של מנהיג הציונים הכלליים, חבר הכנסת פ. ברנשטיין. דברי שר החוץ על השלום עם הערבים כינה מר ברנשטיין בלגלוג בשם “ספרות”. עלי להגיד לו ולכל חברי הכנסת: אין זו “ספרות”. אנו מכירים המציאות הקיימת ואין לנו כל אשליה, אין אנו סבורים שהיום או מחר יקום שלום של קיימא בינינו לבין הערבים, אבל אין אנו מוגבלים בהווה החולף. עם ישראל יש לו נסיון היסטורי רב, שכמוהו יש רק לעמים מעטים בעולם. עברנו על פני במת ההיסטוריה במשך ארבעת אלפים שנה בכל ארצות תבל, וראינו הרבה תמורות וחליפות, ופחות מכל עם אחר נאה לנו לעשות חשבון הרגע בלבד. לא כל הקיים עלול להתמיד, ואין אנו מחוייבים להיכנע למציאות הפגומה. הדברים עשויים להשתנות – ועלינו לדאוג לנולד.

אם מדינות ערב אינן משלימות עדיין עם קיומה של ישראל – אין אנו מצדנו חייבים להשלים עם המצב הנוכחי במזרח התיכון. לא לעולם קפאון. יש מגמות יסוד בהיסטוריה, שבמאוחר או במקודם יגלו כוחן ויפעלו. איני מאמין ולא האמנתי גם מקודם שעל ידי שכנוע אידיאולוגי תקום הבנה יהודית־ערבית. איני סומך גם על אנשי חבר הכנסת תופיק טובי. לא האמנתי באנשים אלה בעבר ולא אאמין בהם בעתיד.

אבל אני מאמין ובטוח, שאם יתקיימו שני תנאים יהיה סיכוי ממשי לא רק לשלום פורמאלי, אלא לקואופיראציה מתמדת ונאמנה בין העם היודי לבין שכניו הערבים.

התנאי הראשון הוא: בצרונה של מדינת ישראל, בצרון מדיני וכלכלי, אשר יעקור מלב אויביה כל סיכוי שמדינה זו תיפול תחת כובד־המעמסה הרובץ עליה, ואשר ירחיק ויסלק סלעי־המחלוקת העומדים בינה לבין שכניה, ושעל טיבם לא אעמוד בשעה זו.

התנאי השני: ליבראליזאציה ודימוקראטיזאציה של מדינות ערב. גם דבר זה יבוא במוקדם או במאוחר. ולשני העמים השמיים, לעם העברי ולעם הערבי, יש יעוד משותף בחלק זה של העולם. אנו לא נזוז מכאן, וגם הערבים לא יחליפו מקומם. ההיסטוריה הטילה עלינו לחיות בשכנות קרובה. זוהי לא רק שכנות גיאוגרפית – אם כי גם זו קובעת הרבה. בינינו ובין הערבים יש שיתוף רב בתרבות, בלשון ובהיסטוריה. אין דבר זה אולי קובע כשהוא לבדו, אבל יחד עם מניעים אחרים – זהו גורם חשוב ורב ערך. שיתוף פעולה בין העם העברי בארצו ובין עמי ערב העצמאיים הוא הכרח היסטורי, והוא יקום. שיתוף פעולה זה ייתכן אך ורק על יסוד של שויון וכבוד הדדי ועזרת־גומלין. שיתוף היהודים והערבים יהפוך המזרח התיכון לאחד המרכזים התרבותיים הגדולים בעולם, כאשר היה לפנים. ורק שיתוף יהודי־ערבי עלול לעשות מה שיעשו היהודים והערבים מתוך שיתוף פעולה ועזרה הדדית. לכל אחד משני העמים האלה יש משהו לתת לחברו מבלי לגרוע כלום מעצמו, להיפך, זו תהיה הפראה הדדית שתהיה לברכה לשניהם.

דבר זה עולי לא יקום מחר או מחרתיים, אבל אסור לנו להתעלם מיעודים היסטוריים, גם אם הם נראים עכשיו רחוקים וכאילו בלתי ממשיים. ושלום יהודי־ערבי, שלום אמת, שלום מתוך ולשם שותפות היסטורית בשטח המדיני, הכלכלי והתרבותי, הוא מיעודיה הגדולים והמרכזיים של מדינת ישראל.

צרכי השעה שלנו הם חמורים וקשים ודחופים ודורשים מאמצי־לא־אנוש, ואף על פי כן אין אנו בני־חורין מהתעלם מצרכי הדור ומסיכויי העתיד, הקרוב והרחוק. החזון הקים מדינת ישראל, אולם מדינת ישראל טרם ביצעה חזונה, ואמונה בחזון ותכונה מתמדת לקראת ביצועו הן תנאי לקיומה של המדינה. עלינו לשאת עינינו מעבר למציאות החולפת. יחס האיבה של מדינות ערב לישראל בשעה זו – אסור לנו להתעלם ממנו, ועלינו לראותו בכל חומרתו וסכנותיו ולהסיק ממנו כל המסקנות המעשיות, אבל אין הוא מגביל אופקי־הראיה שלנו. אנו נושאים נפשנו לברית יהודית ערבית, ואנו רואים אפשרותה, היתכנותה והכרחיותה ההיסטורית בעתיד, ועלינו לחנך העם והנוער לקראת עתיד זה. עלינו לחנך העם והנוער לשתים – עם כל הסתירה המדומה שבין שתיהן: לכוננות יעילה בקרב ולנכונות נפשית ומדינית לשיתוף פעולה וברית אמת בין שני העמים השמיים, שההיסטוריה גזרה עליהם לחיות יחד בארצות התנ"ך, שקוראים להן היום בשם המזרח התיכון.

דוד בן־גוריון
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דוד בן־גוריון
רקע
דוד בן־גוריון

יצירותיו הנקראות ביותר של דוד בן־גוריון

  1. יחוד ויעוד (מאמרים ומסות)
  2. לדין וחשבון של סמואל (מאמרים ומסות)
  3. ירושלים (מאמרים ומסות)
  4. יעודי הרוח והחלוציות בישראל (מאמרים ומסות)
  5. הפועל בציונות (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דוד בן־גוריון בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דוד בן־גוריון

יצירה בהפתעה
רקע

עת לעשות

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

תל אביב, 5 בינואר 1938

– – – אתמול נתפרסמה אגרתו של אורמסבי־גור 1. אגרת זו סותרת במידה ידועה את החששות הקשים, שהיו לחברינו בלונדון, כאילו יש בדעת הממשלה גם להסתלק מרעיון המדינה העברית וגם להביא לידי חיסול הבית־הלאומי ולהשאירנו במצב של מיעוט במדינה ערבית. באגרת זו מודיעה הממשלה, שהיא עומדת כמקודם על תכנית החלוקה כפתרון הטוב ורב הסיכויים לבעיה הארצישראלית, אלא שאין היא יודעת עדיין, אם הדבר ניתָּן להגשמה. יש לזכור, שגם בהכרזות הקודמות לא קבעה הממשלה מסמרות והניחה לעצמה פתח לחזור מהתכנית, ולא פעם הזהרתי על כך, שאין המדינה היהודית מונחת עדיין בקופסה שלנו. אולם מלבד הספק, שאגרת זו משאירה בדבר עצם הגשמת התכנית, יש בה שני רמזים מדאיגים: א. שהגליל יוצא מתחום המדינה היהודית; ב. שביצוע התכנית ימָשך זמן רב.

אנחנו למדנו כבר לא לסמוך על הצהרות והבטחות טובות של הממשלה. ידענו, שמדיבור למעשה יש מרחק רב, ושההצהרות ניתנות במשך ההגשמה לפירושים שונים, המסלפים לפעמים את כל תכנן. אין להיבהל יותר מדי גם מהצהרה גרועה, אם־כי הממשלה עלולה יותר לקיים את הבטחותיה הרעות מאשר הטובות. הנטיה הגלויה של הממשלה ל“דחיית הקץ” היא המסוכנת ביותר. אי־הבטחון הפוליטי ירע בלי־ספק את המצב. העליה נצטמצמה לא רק מפני המכסימום הפוליטי, אלא לרגל המצב הפרוע של הבטחון והספקות בעתיד הקרוב. הדחיות המרובות עלולות לגבש ולהגביר את הכוחות המתנגדים לנו והלחץ האנטי־ציוני יגדל, הזמן הוא נגדנו. — אם בינתיים אין עליה גדולה, ובלי שינוי רדיקלי במצב והתבהרות הסיכויים אין תקוה לעליה גדולה, גם אם יעלה בידינו לבטל את המכסימום הפוליטי. וחוסר־העליה עלול לשתק את כל פעולתנו, וחוסר העבודה והפרנסה ילך ויגדל. אין גם לזלזל בסכנה הצפויה לגליל במקרה שתכנית־החלוקה תצא לפועל. כל הזמן אני שרוי בדאגה קשה זו. מכל הצעות הועדה המלכותית היתה זו ההצעה הנועזת ביותר לטובתנו. ומיד קמו לה מערערים רבים, לא רק בקרב הערבים, אלא גם בקרב האנגלים התומכים בערבים ואשר בדרך־כלל הסכימו לפתרון הועדה המלכותית.


  1. ftn1א  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.