מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

היסטוריות

מאת: הרודוטוס , תרגום: אלכסנדר שור (מיוונית עתיקה)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: ראובן מס; תרצ"ו

סוגה:

שפת מקור: יוונית עתיקה

מבוא

הַלּוֹגוֹגְרַפִים

תולדות הימים או היסטוריה – Ἱστορία1 – פירושה: חקירת מאורעות ובקורתם בהוה או בעבר כדי שלא ישכחו במשך הזמן.

טבעי הוא הרצון והתְשוקה לסַפר. אך התחיל הילד לפטפט, מתחיל הוא לספר מה שראה, מקשר הוא ומפרש את הדברים לפי דמיונו העֵר, יה את הדומם וּמֵשיח את כלי שעשועיו. העם, במצבו הפרימיטיבי – הילדותי – מספר סיפורים ומעלה על זכרונו מה שראה בעיניו או מה ששמע מזקנים ממנו. וכל אשר אינו מבין בקשרי המאורעות וסבותיהם מבאר הוא לעצמו בכח דמיונו היוצר, הבורא תמונות וציורים הממלאים את החסרון בכחו להבין ולבאר לעצמו את עילת העלילות ויחסיהן זו לזו. זאת היא התקופה שעם יוצר ובורא מיתים ואגדות.

והנה בא הרגע בחיי הילד שהוא מתביש בהרגישו שאחרים מסתכלים למשחקיו; זהו הרגע, שהילד מתחיל להבין שהמציאות שונה מציורי דמיונו, שבמציאות אינו יכול לעשות ככל אשר עולה ברצונו, אינו יכול לברוא אלים ומלאכים, חוג פעולתו צר מעתה, מעוף רוחו אינו עוד בשמים ממעל והארץ מתחת, מעתה הנער אינו משחק בכל מקום, כי אם מביט סביבו בעינים פקוחות ושואל: “מה זאת?” השכל התעורר והדמיון חלף ועבר.

גם בהתפתחות העם באה שעה, שבה פוסק הכח להחיות את הטבע הדומם בדמיונו, כי החל להביט ולהסתכל סביבו והרצון התעורר לחקור ולדעת לא רק: “מה זאת?” כי אם גם: “מי עשה זאת?” “מאין זאת?” במקום הדמיון הבורא באה התשוקה להכיר את היצירה מתוך דעת יוצרה; בשעה זו מתחילה בעם היסטוריה, כלומר הידיעה הנובעת מתוך חקירה ובקורת על מאורעות המתהוים או שנמסרו במסורה, כי זהו פרושה של המלה ἱστορεύω.

התפתחות כזאת עברה גם על העם היווני. בתקופת ילדותו באר לעצמו את העולם ומלואו ברוח דמיונו הער וברא את האלים כדמותו וכצלמו. זאת היא תקופת יוצרי הָאֶפִּים הגדולים המיוחסים להומירוס והבאים אחריו. עברו תקופות ועדנים והעם היווני פקח עיניו וחדל לספר את פרי דמיונו והתחיל למסור מה שראו עיניו ומה ששמע מעברו והנעשה סביבו. אבל עדין לא היה בכחו להבדיל בין האמת והאגדה אשר רקם בדמיונו. זאת היא תקופת ה- λογόγραφοι2 “כותבי ספורים” או כמו שהירודוטוס קורא אותם λογοποιοί3 “עושי ספורים” ומובנם הוא: כותבי הקורות, דברנים, מסַפרי ספורים ומשתמשים במלה זו בנגוד להיסטוריון מבקר מדעי. הם כתבו את דבריהם בפרוזה בנגוד למשוררים ומושבם היה בארץ יוֹנִיָה באסיה הקטנה אשר בה היה גם מושב השירה והמדע במאות השמינית עד החמישית עד שלאט עברה חכמת יוניה, תחת לחץ הכובש הפרסי, לארץ יון גופה ואתונא הגדילה והוסיפה והשלימה את הירושה היונית.

הלוגוגרפים ספרו את קורות העבר כפי שנמסרו מדור לדור עד זמנם; הם השתמשו גם ברשימות מלכים, זכרונות של ערים, לוחות של חבורות כהנים ורשימות המנצחים במשחקים לאומיים, ורצונם היה להביא את המאורעות בסדר קבוע, אך לא ידעו לבקר את המסורה אם כנים דבריה, כי אם בתומת-לב מוסרים הם את השמועות המתהלכות כאמתיות. הם אינם חודרים לתוך עומק הדברים להבין את קשרי המאורעות ואת סבותיהם, דבריהם – קטעים, קטעים, ספורים בודדים בלי קשר כרונולוגי וקשר פנימי. לכן כאשר קמו ההיסטוריונים האַטִיקִים הגדולים נשכחו ספריהם של הלוגוגרפים.

הגדול בין הלוגוגרפים, אשר אותם מזכיר הירודוטוס בספריו ואשר בספריהם השתמש, היה הֶקַטַיאוֹס ממִילֵיטוֹס. הוא נולד באמצע המאה השישית ומת אחרי הקרב על יד פְּלַטֵאָה בערך בשנת 490. הוא היה הראשון אשר נסה לדון בבהירות ובקרירות השכל את המסורת המיתית כולה, מתוך ידיעותיו בגיאוגרפיה ובהיסטוריה שבאו לו לרגל נסיעותיו הרחוקות. את פרי חקירותיו הניח בשני חבורים, שלא נותר מהם כי אם שריד כמעט, והם “כתיבת הארץ”, אשר שלשת ספריה קרא על שמות שלשת חלקי הארץ: אירופה, אסיה ולוב, וארבעת ספרי “היוחסין”. בדרכיו יצא הירודוטוס אשר השתמש בספריו הרבה וגם בקר אותם. הירודוטוס מזכיר גם את סקִילַכְס מקָרִיאַנְדָּה אשר סבב את חצי-אי ערב במצות דריוש הראשון. כְּסַנְתּוֹס בן קַנְדָאבלֵס מלוּדִיָה, אשר כתב את תולדות ימי לודיה בארבעה ספרים, היה הברבר הראשון אשר כתב יוונית וכפי הנראה השתמש הירודוטוס הרבה בספריו בנוגע לתולדות לודיה.

לתקופה זו של הלוגוגרפים חושב תּוּקִידִידֶס גם את הירודוטוס, יען כי עוד הסטוריה ואגדה משמשות בערבוביה בספריו. אולם כבר עומד הוא מחוץ לתקופה הזאת, יען ההיסטוריה אינה אצלו טפלה לאגדה, כי אם הנושא העיקרי לחבורו הגדול ואת השמועות הוא מבקר ומתיחס אליהן בשלילה או לכל הפחות בספקנות. לכן עלינו להבין את הירודוטוס לא כעומד במעבר מתקופה לתקופה ומסיים אותה כי אם כמתחיל תקופה חדשה במדע ההיסטוריה והצדק עם קִיקֶרוֹן המכנה את הירודוטוס “אבי ההיסטוריה”.

הירודוטוס

קורות חייו של הירודוטוס אינם ידועים לנו ממקור אחר, כי אם רק מתוך המעט שהוא עצמו מגלה דרך אגב בחבורו על אישיותו ומה שיכולים לדייק ולהסיק מתוך ספוריו. אמנם ספרו מצא מיד אחרי שנתפרסם קוראים רבים אך לא נשמרו לנו מסופרי דורו רשימות על מאורעות חייו. הפרטים המעטים הנמצאים אצל סופרים מאוחרים מסופרי יון אינם נאמנים וגם סותרים אלה את אלה. לפי דבריו אשר בראש הספר הוא נולד בהַלִיקַרְנַסוֹס, עיר במדינת קָרִיָה באסיה הקטנה, שנוסדה אמנם מאת הדוריים, אולם בימיו היה לה כבר אופי יוני. שנת לדתו לא ידועה בברור, כנראה שנים מספר לפני שנת 480, לפני אחדים בשנת 484 – בערך בזמן שיבת ציון בראש זרובבל –. העיר הזאת עמדה בימים ההם תחת ממשלת מלך פרס; הוא היה אפוא שנים רבות נתין מלכי פרס ושמע בעירו הרבה על אודותיהם. אולי היו השמועות האלה אחר כך לגורם חשוב לכתיבת תולדות ארבעת מלכי פרס החשובים. אביו לִיכְּסֵס היה מאצילי העיר.

על דבר חנוכו אין לנו שום ידיעה ברורה. כנראה לא היה שונה במאומה מהחנוך הנהוג בימים ההם בשדרות הבינוניות של עם יון. הלמודים בשירי הומירוס תפסו את המקום הגדול ביותר בחנוך והם השפיעו לא רק על סגנונו שיהיה רך, נעים ושוטף, כי אם גם על השקפתו בדבר האלים וגורל האדם, והשקפתו זאת נותנת לחבורו גוון מיוחד. מלבד שירי הומירוס ידע גם את שאר משוררי יון שקדמוהו והיו שגורים בפיו והוא מביא פעמים רבות פתגמים ומאמרים מהם. כנראה השפיע עליו הרבה גם דודו פַּנִיאַסִיס שהיה מחבר אֶפִּים מפורסם. על ידו התודע הירודוטוס עם מהות האורקולאות, חוזי חזיונות, פותרי חלומות ומגידי האותות; כי קרובו זה היה חרט – τερατός χοπος 4.

את ידיעותיו הגיאוגרפיות רכש לו מתוך ספרי הלוגוגרפים ביחוד מתוך ספריו של הקטיאוס, שאותו הוא מבקר קשה פעמים מספר; אולם את השכלתו המרובה ואת ההכנה הכי חשובה רכש לו הירודוטוס בנסיעותיו הרחוקות, שבהן ראה ושמע הרבה ועל יסוד ידיעותיו שרכש בחן את מה שמסרו הסופרים שקדמוהו.

מאורעות פוליטיים, התנגדות לטירנוס שרָדה בעיר מולדתו בעזרת הפרסים, גרמו שבית אביו עזב את העיר ויצא בגולה. כנראה התישב הירודוטוס אז בסַמוֹס, אי קרוב לחוף אסיה הקטנה. כי בספריו מראה הירודוטוס ידיעה מרובה בחיי יושביה וקורותיה. בשנת 454 גורש הטירנוס מהליקרנסוס והירודוטוס שב לעיר מולדתו, אך לא ידוע כמה זמן התעכב בה. בשנת 445/44 הוא נמצא באתונא ומתהלך עם פֶּרִיקלֶס וחבריו ונעשה ידידו של סוֹפוֹקלֶס. הוא ראה אפוא את התקופה המזהירה של אתונא, את תקופת הזהב שלה, ומכאן הערצתו לעיר הזאת וחבתו אליה. החיים הפוליטיים אשר המו ורעשו בימים ההם באתונא, אישיות כבירות כפריקלס וחבריו, השפיעו על מהלך רוחו ודעותיו. יש מבין החוקרים האומרים כי אך בגלל השפעת האנשים האלה עליו נגש הירודוטוס לכתוב את החלק ההיסטורי אשר בחבורו. באתונא ובערים אחרות ביון קרא הירודוטוס לפני קהל שומעים פרקים מובחרים מתוך ספרו. יתכן כי עוד בשנות 444/43 התחבר למתישבים שיצאו מאתונא והתישב עמהם בְתוּרִיוֹי, מושבה באיטליה הדרומית. שם חי זמן מה וכל אשר עבר עליו במקום הזה לא ידוע לנו. כנראה שב לאתונא בשנים הראשונות של המלחמה הפּלופּוֹניסית ומת שם, אך לפי המסורת מת בתוּרִיוי ונקבר בעיר הזאת בשוק.

הנסיעות

הירודוטוס נעשה ל“אבי ההיסטוריה” הודות לחבורו, וחבורו מבוסס בעיקר על נסיעותיו. הוא אסף את ידיעותיו, לא מתוך ספרים לבד, אלא נסע מארץ לארץ ואשר ראה בעיניו ואשר שמע באזניו צייר בקוים ברורים וברגש חזק ונתן לנו יצירה נצחית. עם כל החשיבות הרבה שיש אפוא לנסיעותיו ולהבנת מפעלו הכביר, אין לנו ידיעות מדויקות על נסיעותיו, שמות הארצות אשר עבר, זמני יציאתו לנסיעותיו וביאתו, מטרת נסיעותיו ותכליתם. במקצת הוא מודה שהגורם לנסיעותיו היא התשוקה לראות וללמוד. אחרים בני דורו, לא ספרו פרטים אודותיו והוא עצמו מדבר על נסיעותיו רק דרך אגב. רק פעם אחת הוא מזכיר "אני בעצמי ראיתי כפליטת קולמוס.

כפי הנראה נסע בשנים 447–455 (Jacoby) ובדרכו רשם לעצמו רשימות ממה שראה ושמע ואחרי שובו הביתה סדר אותן, אבל בעיקר סמך על כח זכרונו.

בנסיעותיו עבר רק בארצות שהן נושבות מיוונים או שגם יוונים יושבים בהן. כי שפות זרות לא ידע והיה זקוק בכל מקום למתורגמנים מבין היוונים יושבי הארץ ההיא. גם כסף רב לא נשא עמו מפני סכנת הדרכים, והיוונים בני עמו העבירוהו ממקום למקום ותמכו בו. מטעם זה עבר רק בעולם התרבותי של הימים ההם ולא הרהיב לחדור לארצות אשר מעבר לגבולות עולם זה.

בתחלה בקר באיים היוניים ובארצות היוניות אשר באסיה הקטנה. הוא עבר את קָרִיָה והיה בלודיה עם עיר הבירה סרדיס ובערים אשר על שפת הים השחור. מבּיצנטיון יצא ובקר במושבות היוניות אשר בסקיתיה ואסף אצל היונים ידיעות על דבר הסקיתים אבל לתוך ארץ הסקיתים עצמה לא חדר. הוא הגיע בדרכו עד הנהר פסיס ומשם שב בדרך שבה בא ואת החוף המזרחי של הים השחור לא ראה. אולי אחרי נסיעתו הזאת היתה נסיעתו הגדולה לארצות המזרח לבבל, פרס, סוריה ומצרים. את ארץ מצרים מתאר הירודוטוס באריכות, יותר מאשר את הארצות האחרות, אף כי היה בארץ הזאת רק שלשה חדשים וחצי. מזה יכולים לדון על אופי נסיעותיו בשאר ארצות. חקירותיו היו לרוב באופן שטחי, כדרך התירים בימינו העוברים ארצות בדרך הכבושה ובמהירות הרכבת וסומכים על ספורי מורי-דרך. כאשר היה הירודוטוס במצרים עברו עליה כבר שבעים וחמש שנה תחת ממשלת פרס. תרבות מצרים נמצאה בימים ההם במצב של ירידה וקפאון לעומת עברה המזהיר. אולם הירודוטוס חשב שמה שהוא רואה זאת היא התרבות המצרית האמתית וטעה בזה טעות גדולה. הוא שהה במצרים בחדשי אבגוסט – נובמבר, בזמן שהנילוס מציף את הארץ. לכן נדמו לו הערים כמו איים בתוך הים ויפה מדמה הוא אותן עם איי הקיקלדים אשר בים האיגאי. וככה עבר באניה על יד הפירמידות והגיע עד האי יֵב, זאת אומרת עד דרום מצרים. הוא בקר רק את הערים הגדולות. מבקורו בנאבקרטיס נשתמר אולי עוד מזכרת. בעיר הזאת ישבו יוונים רבים שסחרו את הארץ ומבקרי המקדש היווני בעיר הזאת היו מקדישים כדי חרס מצוירים. בחפירות בעיר הזאת מצאו החופרים שני חרסים ועליהם השם Ἡρόδοτος5 והכתב מראה על המאה החמישית. אם הם מרמזים להירודוטוס הסופר, לא ידוע אבל יכול להיות.

ממצרים בא לצור בדרך הכבושה על חוף הים ולא סר מן הדרך לתור גם את הארצות פנימה. הוא עבר דרך עזה, אשקלון, אולי גם יפו וחיפה ועכו שהיו בדרכו, אבל את ירושלים לא ראה; היא היתה בימים ההם – בערך 4–5 שנים אחרי בוא עזרא – עיר פרזית ומועטת אוכלוסין ולכן לא מצא שום חפץ בה לסור אליה. בכלל אינו יודע דבר מה על-אודות עם היהודים ואינו מזכיר אותם, לא אלה אשר בארץ ישראל ולא אלה אשר במצרים ובפרס, אף כי מספרם בארצות האלה היה די גדול, יען חשב אותם לחלק מהעם הסורי עקב שפתם הארמית. הוא מכנה אותם “סורים פלשתינאיים” הנוהגים מנהג מילה.

מצור הלך בדרך הקצרה אל הפרת ועליו נסע באניה עד בבל. בבבל בקר את מקדש בֵּל ובא בדברים עם הכהנים ואסף מפיהם שמועות, אולם את אֶגבטנה שהיא יותר רחוקה לא ראה, אף כי מתאר הוא את בניניה. בפרס הגיע אולי עד העיר שושן, בירת מלך פרס, אבל את הארץ פּנימה ואת מדי ואת בַקְטְרִיָה מתאר הוא רק מפי השמועה. ואם אמת הדבר שלא ראה את הארצות ההן, חידה היא, איך לא התעניין לראות בעיניו את הארצות ואת העמים שאת מלחמותיהם הכבירות הוא בא לכתוב. גם בערב לא היה; את הערבים שהוא מתאר ראה במצרים ועל חוף הים בין מצרים ובין עזה. אחרי גמרו את הנסיעות לארצות המזרח, בא ליון והיה בעיקר באתונא. מהעיר הזאת יצא מדי פעם לבקר את שאר חלקי יון. הוא שהה בשפרטא תֵבֵּי, דלפוי וקורינת ובשאר ערי יון החשובות וראה שדות המלחמה על יד מַרַתּוֹן וסַלַמִיס והעתיק את הכתובות אשר בגיא טֶמְפֶּה. גם את תִרַקִיָה ומַקֶדוֹנִיָה ראה. באחרונה, טרם עברו לתּוּריוֹי, עבר גם באיטליה הדרומית או יון הגדולה ובסיקיליה. אמנם לא היו כל הנסיעות האלה רחוקות ובארצות, אשר לא ראתה אותן עוד עין חוקר יווני, לא היה, אולם הוא נסע בעין פקוחה, בלי דעה מוקדמת, להפך, הוא מלא התפעלות מחכמת בני קדם ורואה במזרח את המקור אשר משם יצאה התרבות לעמי אירופה.

הנסיעות האלה, עם כל המגרעות שיש בהן – מהירות הנסיעה, אמונה תמימה בכל מה ששמע וכו' – נתנו בכל זאת להירודוטוס חומר רב הנותן תמונה ברורה מחיי העמים הגדולים ומשכניהם הקטנים בעולם העתיק להשלים בהרבה את הידיעות המקוטעות שישנן על אודותיהם ממקורות אחרים.

החבור

בקראנו את תשעת ספרי הירודוטוס נדמה לנו כאילו לפנינו עומד אדם אשר זה עתה שב מארצות רחוקות ומרצה לפנינו על כל מה שראו עיניו ושמעו אזניו מפלאי התבל ומעמים רבים, מדרכי חייהם ומנהגיהם ואת אשר עבר עליהם מימי קדם. ופתאם משנה הוא נאומו הרך והשוטף ומתאר לפנינו פרשת ההתאבקות הגדולה של שני עמים זרים בשפתם ואפני חייהם, מגלה לנגד עינינו מלחמת שני עולמות, אסיה ואירופה, עלילה היסטורית כבירה ונשגבה לאין ערוך ואנחנו עומדים מוקסמים ונרעשים לפני פרשת הימים המזעזעת הזאת.

שונה אפוא תוכן הספרים האלה. פעם ציורי טבע וחיים אידיליים של עמים פרימיטיביים, ופעם אגדות ומעשיות וספורים מחייהם הפרטיים של מלכים ושרים; פעם מתאר הוא את הים הסוער והרועש המשבר צי אדיר והמוריד את גאות הפרסים תהומות ופעם קול ענות גבורה וקול ענות חלושה של רבוא רבבות אנשים הנאבקים על שדה הקרב. אכן, מזיגה נפלאה מידיעת הארץ ותולדות העמים השונים במסכת אחת!

עם פתיחת ספרו מצין הירודוטוס את מטרתו הכפולה אשר הציג לו בחבורו; ראשית, שעלילות בני האדם, היוונים והברברים כאחד, לא ישכחו בדורות הבאים; שנית, בגלל איזו סבה נלחמו ביניהם היוונים והפרסים, אירופה ואסיה או, המערב והמזרח. מטרתו איפוא להעמיד בחבורו מצבת זכרון למעשיהם וגבורותיהם, לאהבתם ושנאתם וקנאתם של אוהב ואויב יחד.

אולם, עוד לפני שהוא בא לנושא ספרו, מתאר הוא תחלה את עלית הפרסים על ידי כורש ומקדים את הפרקים על ארץ לודיה וקרויסוס. וכאשר הוא בא לספר את כבוש מצרים על ידי מלך פרס, משתמש הוא בהזדמנות זו ומתאר את ארץ מצרים וקורותיה. מסע דריוש לסקיתיה מאפשר לו לשלב בתוך ספורו את טבע ארץ הסקיתים ותולדותיהם. רק כאשר בא בספריו האחרונים לנושא העיקרי של חבורו, לספר על מלחמת היוונים והפרסים, מפסיק הוא פחות את הרצאת דבריו בענינים אחרים, משלב פרק כאן ופרק כאן, כמו שהוא בעצמו אומר שדרכו להכניס – –6 προσδήχαςהוספות, אם רק יש שיכות כל שהיא בין הרצאת דבריו והמסופר. בסוף מתאחרים עיקר הנושא וההוספות והשטיות מן הענין להרצאה משוכללת על דבר הקרבות על יד מַרַתּוֹן, תֶּרְמוֹפִּלַי וסַלַמִיס. הדרך מתפתלת אך לא מעיפת וככה מגשים הירודוטוס את המטרה ששם לפניו בראש ספרו. ולכן נאמר עליו שהוא הראשון אשר עלה בידו ליצור את הספור הארוך והמשוכלל על יד צרפו תמונות לציור שלם, לתמונת משכית רבת צבעים, מבלי שהמלאכותיות שבדבר תבליט לעין. ואם יש אי-אלו מגרעות בסדור חבורו, עלינו לזכור כי הוא הראשון לא רק בין היסטוריוני יון כי אם גם הראשון בין סופרי יון אשר כתב ספר גדול בפרוזה.

הירודוטוס הבין גם לחבב את הספר ולקרבו אל נשמת הקורא אשר בכל דור ודור על ידי כך שלא הסתפק בתאור יבש של פרטים, אלא הכניס בתוכם גם מאישיותו והוא מאציל על חבורו מרוחו האנושית הגדולה, אף כי הוא משתדל לתאר את הדברים כאילו אינו נוגע באופן ישר אליהם: “אשרי היוצר אשר חייו נבלעו בתוך יצירתו”.

הרגש הדתי שהיה מָשרש עמוק בנפש הירודוטוס הביאו להאמין כי עילת כל העילות לגורל הפרט והעמים לא הבחירה והרצון האנושי, אלא כחות עליונים המושלים בכל, האלים, אשר אינם נותנים לבן-אדם או לעם שלם להתנשא יותר מדי. האלים אוהבים “להשחית כל מתנוסס לתפארה”. חוקה עליונה שוררת בחיי האדם, לא חוּקת המוסר של אלהי הצדק והמשפט אשר הטיפוה נביאי ישראל. הכח המניע בהיסטוריה הישראלית היא הבחירה האלהית, הכח המניע בהיסטוריה לפי דעת הירודוטוס היא קנאת האלים. ולכן קרויסוס ופוליקרטס ואחרים נאבדים לא מפני שלא משלו בצדק ובמשפט, להפך, הם מלכים ישרים וטובים לפי מושגי הזמן ההוא, אך האלהות אינה יכולה לראות בגדולתם, כמלך בשר ודם המתקנא בגדולת שריו רמי המעלה. כמו כן רואה הוא בנצחון היוונים על הפרסים, המעטים על המרובים, הגאים, תוצאה של הפרינציפיון הזה בהיסטוריה. במלים ספורות, מלאות חרדת קודש, מדבר הוא על מהות האלהות, על ה - 7θεῑον והוא מכניע עצמו בפניה, בדעתו כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגדה. ולכן בשבילו נעשית ההיסטוריה לא בהתפתחות אטית, כי אם בקפיצות לפי רצון עליון ולכן אין סבות ותוצאות למעשי בני האדם, אלא שורות מאורעות בודדים בהנהגת כח נעלם ותמיר.

הירודוטוס חי בתקופת המעבר, כשרוח הבקורת והספקנות התחילה לפעם בלבות חכמי יוניה, כשההשכלה כרסמה כבר במדה גדולה באמונה התמימה במסורת האבות. ולכן מלאה אישיותו סתירות. האמונה החדשה והדעת החדשה מתרוצצות בו ומבקשות פתרון, אבל הוא נשאר פוסח על שתי הסעיפים. פעם הוא מטיל ספק בהתערבות הבלתי אמצעית של האלהות במאורעות העולם ופעם יודע הוא לספר על גלויי אלים נפלאים, על חלומות שמראים לו לאדם מן השמים, על אותות ונבואות מפליאות. יש שהוא מותח בקורת מכרעת על אגדה בדבר לידת האלים ומזדרז לבקש סליחה מאת האלים בהכנעה גדולה, שאולי נעלבו על ידי כך. ופעם מפחד הוא לדבר על אודותיהם, אפילו אם הם לא יוונים. ולכן היו הקדמונים לועגים על אמונתו הקלה הפושרת.

גדול הירודוטוס ביחסו אל האויב הנצחי של עמו. רק זמן קצר עבר ממלחמות הפרסים עם היוונים, עוד זכר העם היווני את מה שעבר עליו מאת הפרסים ובכל זאת אין שום בטוי של שנאה כלפי אויב עמו, אין שום בטוי של לעג והתול כלפי מנהגי הברברים אך אם אינם לפי רוחו, דברים שההיסטוריונים היוונים והרומאים, משעה שרוח הנצרות חדרה לתוכם, למודים בהם ולמדו את ההיסטוריונים שאחריהם עד היום הזה.

הסגנון החי והפשוט מחבב את החבור על קוראיו, הנעימה הטבעית והעממית של המספר הלוקחת את לב השומע, מצלצלת בכל חבורו. בחלקים גדולים השפה רחבה ונעימה ואינו חושש לחזור על דבריו ונדמה כאילו המספר עומד לפנינו ומדגיש ומטעים את דבריו וחוזר פעם או פעמים כדי שנבינו.

הדיאלקט שבו כתב הירודוטוס, הוא יוני, הדיאלקט הספרותי העתיק של יון, אבל הוא משתמש גם במלים וצורות השכיחות בספרות האטית. אולם יונית ואטית עתיקה נראות להיות קרובות כל כך שקשה להבדיל בדיוק ביניהן.

חכמי אלכסנדריה חלקו את החיבור לתשעה ספרים וקראו כל ספר בשם אחת מתשע המוזות. החלוקה הזאת הרגילה, אינה מתאימה לתכן החבור. אם נחלק את החבור לפי תכנו, יהיו בו שבעה חלקים אלה:

1. הקדמה (כוללת שם המחבר, תוכן ותכלית החבור) I 1–5.

2. קורות הלודים (קורות קרויסוס והמלכים אשר קדמוהו ויחסו אל היוונים, אבות כורש, ואגב הפלסגים והיוונים, פיסיסטרטוס, שפרטה, אבדן ממלכת לודיה) I 6–94.

3. תולדות כורש (מלכי מדי שקדמוהו, ארץ מדי ופרס ומנהגי יושביהן) I 95 – 140.

4. ממשלת כורש (כורש והיוונים, כורש והבבלים ואגב תיאור בבל ומנהגיה, כורש והסקיתים ואגב תיאור ארץ הסקיתים, מות כורש) I 141– 216.

5. ממשלת קמבּיסיס ( תאור ארץ מצרים, מנהגיה ויושביה, קורות מצרים ומלכיה, קמביסיס ומצרים, קמביסיס וכוש. אגב אפיסודות על אודות פוליקרטס ותאור סמוס) II 1 III – 60.

6. ממשלת דריוש ( סמרדיס, דריוש והיוונים, מרידת הבבלים, מסעו לסקיתיה, אגב ארץ סקיתיה ויושביה, תרקיה, מרד היונים, המסע ליון, המלחמות, אגב קורות שפרטא ואתונה, מילטיאדס). III 61 – VII 4.

7. ממשלת כסרכסס (מסע כסרכסס ליון, הכנות היוונים למלחמה, המלחמות, אגב על האתונאים, העמים בפלופוניסוס) VII 5 – IX 122.

ערך החבור

ההיסטוריונים בתקופה העתיקה, אף כי קראו והשתמשו בספרי הירודוטוס, בכל זאת הטילו ספק באמתת דבריו, ואחדים כמו לוּקיאַן, דִיוֹדוֹר ופלוטרך, אשר כתב ספר נגד הירודוטוס, כנהו “שקרן, הבודה בדויות כדי למצוא חן בעיני קוראיו”. והיחס הזה אליו היה בכל התקופות עד התקופה החדשה. לא כן בשנים האחרונות. מאז התחילו החוקרים לגלות את המסכת שהיתה נסוכה על תולדות מצרים העתיקה על ידי התגליות והאפשרות לקרא את כתב החרטומים, נוכחו, שהירודוטוס מספר באמת את אשר שמע ואת אשר ראה. אמנם בספר רב גונים ורב התוכן כספר זה, שאגדות-עם ועובדות ספורי עדי ראיה ועדי שמיעה מעורבים יחד, אי-אפשר שהערך ההיסטורי יהיה שוה במדה אחת לכל המסופר שם. הערך ההיסטורי משתנה לא רק מכרך לכרך, מספר לספר, אלא כל פרק ופרק, וכל משפט ומשפט שונה בערכו.

אמנם רבות הן הטעויות שטעה הירודוטוס, אבל טעויות ללא כונה לשקר. בכל מקום מוסר הוא את הטוב ממה ששמע וגם את זה לא מבלי שיבקר. פעמים רבות מוסיף הוא: “אומרים הם, אבל אינני מאמין בזה”. ולא רק זה, גם בבנין המשפטים, בצורות דקדוקיות – דברים שבתרגום קשה היה להבליט – מביע הוא את הסוסיו במסירת ידיעותיו. בפירוש אומר הוא – II 123 – “את הדברים אשר סוּפרו זה עתה מהמצרים יאמין מי אשר דברים כאלה נראים לו ראויים להאמין בהם, עלי מוטל בכל הענין רק לרשום את הדברים אשר שמעתי מפי כל איש”. ואם אדם מעיד על עצמו ככה אי-אפשר להאשימו שסלף במזיד.

גם בדברים שהוא טעה מעונין הוא להביא דעות אחרים, שהוא לא רק מסַכֵּם, אלא גם מבקר. מובן שהוא לא הגיע עדיין לדעת את האמת במדע הטבע והגיאוגרפיה או לקרוא את הכתובות שבכתב החרטומים, אולם הוא מתאמץ להכיר את האמת. נכון שהשמש אינה משנה את מהלכה בהשפעת הרוחות ושמקור הדונאי אינו בהרי הפירנאים, אולם כל בני דורו לא ידעו אחרת. הוא מביא את הדעות המתהלכות בזמנו ומבקר ומבטל דעות שקדמו לזמנו. הוא יודע אמנם פחות מסטְרַבּוֹן אבל יותר מהומירוס.

הערך הגדול של הספר מונח בזה שהירודוטוס מתאר בו לפנינו חיי עמים בדור ההוא, אשר בלעדי החבור הזה לא היה לנו שום מושג מהם; המון ציורים ומעשים ותמונות בני אדם וטפוסים שונים, אישיים וקבוציים, למן רועה העזים עד היושב על הכסא, הם ומנהגיהם, שיחותיהם ועסקיהם, שבתם ולכתם, חכמתם ואולתם, בגדיהם ומאכלם ומשתם מעביר הוא לנגד עינינו. ובתוך כל אלה משולבים גם הרבה רעיונות נעלים ופתגמי חכמה, פרי המחשבה העליונה של הדור ההוא, ביחד עם פתגמי עם ומשלי הבריות, פי רוח העם ונסיון החיים.

שפעת חומר זה בלבד דיה לעשות את הספר לאוצר בלום, ואולם ערכו הנצחי של החבור יש לבקש לא בשפע החומר, כי אם בצורתו. הספר הריהו בעיקר יצירה אמנותית כבירה, פרי רוחו של יוצר ואמן יחיד במינו. כל הספר מראשו ועד סופו נכתב בחכמה ציורית רבה וביכולת אמנותית מאין כמוה. מערכת בנינו, הזווג הנפלא של פשטות התוכן הספורי, פשטות קדמונית, עם כח דמיון חזק ובהיר מאד, השיחה השוטפת בנחת ובדרך טבעית, התנועה החיונית ברגעי הפעולה והעלילה שבספור, הסגנון המלוטש, כל אלה מצטרפים יחד למכלול אחד של יופי ושלמות ומעלים את הספר למדרגה עליונה של יצירה אמנותית באוצר הספרות של כל העמים, ואחד מן האחרונים כנה את הירודוטוס “יוצר יצירת האמנות ההיסטורית השלמה ביותר שתלהיב לבותיהם של בני אדם כל עוד ידפקו עלי אדמות”. (גומפרץ, חכמי יון, עמוד 191 בשם הופמיסטר.)

ערך גדול לחבור הזה גם בשביל הקורא העברי. בעת אשר תוכן שלשת הספרים האחרונים הוא רק מלחמת הפרסים ביוונים, מלאים ששת הספרים הראשונים ספורים ותאורים וציורים מחיי ארצות ועמים אשר הספרות העתיקה העברית: כתבי הקודש, התלמוד והמדרשים, מטפלת בהם הרבה והרבה. הירודוטוס מתאר באריכות שתי ארצות ויושביהן, מצרים ופרס. כמה ידועים וכמה שגורים שני השמות הללו בפי כל איש יהודי עוד משחר ילדותו, מעת התחילו ללמוד ספר בראשית וקרא בפעם הראשונה מגלת אסתר, וכמה קרובים הם ללב היהודי התלמודי, היודע כי מצרים ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה והמכיר את הפיל שבלע כפיפה מצרית או מטיל בשוקי דנהרדעה ושט על נהר מלכא, ובכל זאת כמה דלות הן ידיעותיו מהארצות האלה. כמה מפורסמים ושגורים בפי כל יהודי שמות כמו כורש, דריוש, אחשורוש, אבל פרטים מחיי המלכים האלה נמצאים בספרות העתיקה רק זעיר שם וזעיר שם ואינם מספיקים לתת תמונה שלמה. יען כי כתביה קודש והתלמוד אינם ספרי היסטוריה וגיאוגרפיה ומה שהם מביאים מחומר כעין זה הוא רק דרך אגב. אולם הידיעות הגיאוגרפיות והאתנוגרפיות שבספרי הירודוטוס יש בהן כדי ליצור ציור מהארצות האלה ולתת מושג די ברור מחיי העמים שחיו במצרים בראשית התהוות עם ישראל, ובבבל, שנוצרו בה החיים הרוחניים של עם ישראל שאחרי התנ"ך.

בעוד אשר מצרים המתוארת בתנ"ך קרובה עוד יותר לתקופה המתוארת מאת הירודוטוס, הידיעות על ארצות בבל ופרס אשר בתלמוד הן מתקופה מאוחרת בשש עד שמונה מאות שנה מהזמן אשר בקר הירודוטוס את הארצות האלה. ועוד, ארץ פרס אשר בתלמוד אינה אירַן העתיקה עם האירנים הקדמונים; אולם הפרסים החדשים אשר הגיעו לשלטון בשנת 226 לספירה הרגילה אחרי מפלת בית מלך האחמנידים, אשר ראשיתם מתאר הירודוטוס באריכות, חדשו את הדת ואת מנהגי הפרסים הקדמוני, ככה שהידיעות הנמצאות בתלמוד משלימות את דברי הירודוטוס.

אמנם נזכרים בתלמוד פה ושם דברים הסותרים את מה שמוסר הירודוטוס. באלה יותר נכון לסמוך על דברי חז"ל, יען כי הירודוטוס עבר בארצות במהירות גדולה ולא ידע את שפת העמים ולא היה יכול לעמוד תמיד על טיב הדברים, בעת אשר חכמי התלמוד היו ילידי הארץ וחיו בה.


כאשר נגשתי לתרגם את ספרי הירודוטוס מהמקור היווני ידעתי גם ידעתי את אשר לפני, את הקושי אשר בתרגום מיוונית לעברית. כי שונות הן לגמרי שתי השפות האלה באוצר מליהן, בבנין משפטיהן, בהשגת מושגיהן ובהגיון המיוחד לכל אחת מהן. היוונית היא מהירה ומלאה תנועה וחיים, העברית מתנהלת בכבדות וברצינות. “היוונית היא בבחינת נוזל, העברית בבחינת מוצק”. היוונית עשירה מאד במלים ממלים שונות לכל מושג עד הבדלים דקים ועמוקים מאד, בהמון ציורים ומושגים שנבעו מתוכן חייה המיוחדים; מלבד זאת יודעת השפה לתת לכל מלה ולכל משפט צדדי גוון מיוחד בעזרת מלים קטנטנות המעניקות את חנן על הסגנון, בעת אשר בעברית לא נמצא דוגמתן.

שנית ידעתי כי מספר קלסי כספרי הירודוטוס אסור לי למסור רק את תוכן המשפטים, לתרגם “כפי הענין”. או בתוך התרגום גם לפרש, אף על פי שכל מתרגם בעל כרחו גם מפרש, כי אם עלי להיות דיקן ולחפש אחרי הבטוי המדויק ההולם את חברו במקור בלי כל הוספת כחל ושרק; אבל ידעתי גם כן כי המתרגם פסוק כצורתו, הרי זה בדאי, כי לא המלים בפני עצמן העיקר אלא צרופיהן זו עם זו וגם חפצתי שהתרגום יעשה עד כמה שאפשר על הקורא מעין אותו הרושם שעושה הספר במקורו. לכן שמתי לי לקו בתרגום הספר הזה את העצה היעוצה מאת Cauer בספרו Die Kunst des Ubersetzens: So true als möglich, so frei als nötig/. השתדלתי לעשות את סגנון התרגום כל כך ברור, פשוט ושוטף כאשר הוא במקור, אפילו בבחירת המלים ובנין המשפטים התאמצתי להיות נאמן למקור, אף כי לא תמיד יכולתי להכניס לתוך התרגום את כל 8 δή, μέν - δέ, ὧη וכו' מפחד לעַבֵּר את צורת המשפט העברי.

גם השתדלתי להשתמש עד כמה שאפשר באוצר המלים התנכ“י, כי המחבר חי בסוף התקופה התנכית וסגנונו פשוט כמו בספרים ההיסטוריים אשר בתנ”ך. רק במקרים אשר אופי השפה העברית לא נותן להשאר נאמן וגם כאשר חסרו לגמרי הבטויים ההולמים בעברית, נטיתי קצת מהמקור כי נמנעתי לגמרי לחדש מלים עבריות תמורת מלים יווניות. ממלים זרות הצורמות את אוזן העברי נזהרתי מלהשתמש ובכל זאת תרגמתי את המושג τύραννος9 לא בעריץ ולא ברודֶה, כמו שרגילים, כי אם בטירנוס, כמו כן 10τύραννία לא בשלטון עריץ ולא ברְדִיָה כי אם בטירניה. הקרוב לשפה ולהיסטוריה היוונית ידע כי הטירנוס היווני לא היה לא עריץ ולא רודה בחמת נקם כי אם לרוב ההפך מאלה. ואין בעברית מושג נכון בשבילו, ועוד הלא גם הירושלמי והפסיקתא כבר השתמשו בבטויים טורוּנא, טורוניא.

כמו כן המושגים μάντις, χρηστήριον11 וכדומה, אין אחד מעשרה השמות שנקראה בהם נבואה ההולם את הבטויים האלה, ולכן תרגמתי אותם אורקולום יען כי למושג זה אצל היוונים תוכן אחר לגמרי מאשר למושג נבואה וגם לקורא העברי בימינו יש מושג קבוע ממלה זאת. שאר הבטויים שהבאתי בצורתם היוונית אינם רבים וידועים לקורא מבין.

אשר לכתיבת השמות היוונים בעברית השתמשתי בעקר בכללים אשר נתן ש. קרויס בספרו Lehnwörter ויוסף קלוזנר בספרו על הטרנסקריפציה, אבל לא כל הכללים הנתנים בשני הספרים האלה הספיקו לצרכי ופעמים אחדות הייתי נאלץ לנטות מהם והשתדלתי לכתבם באופן שהצלצול המקורי ישָמע בקריאת השם אפילו בכתיבה עברית. ארצות, עמים ואנשים אשר קנו לעצמם שם מיוחד בשפה העברית קראתי אותם בשם העברי כמו: Κῡρος = כורש, Δαρεῑος – דריוש, 12Αἴγυπτος = מצרים וכו'. את השם כסרכסס לא תרגמתי לאחשורוש, כי אין הדבר ברור עדיין כל צרכו. אשר להערות, השתדלתי שלא להרחיב אותן יותר מדי וצמצמתי בהן עד כמה שאפשר, כי כוונתי לא היתה אלא להקל על הקורא העברי את הבנת העניין ולא לתת פרוש מדעי שאין מקומו בספר מתורגם. ולכן גם לא הבאתי ציטטות מקבילות מסופרים יוונים אחרים שאין הקורא מצוי אצלם, אבל הבאתי ציטטות מהספרות ההלניסטית היהודית, בעיקר מספרי יוסף פלויוס ופילון האלכסנדרוני ומספרותנו: התנ"ך והתלמוד. בהערותי יצאו לי לפעמים באורים חדשים לדברים סתומים בספרותנו, אולם גם באלה לא הרחבתי את הדבור שלא להכביד על הספר ואעשה זאת במקום אחר. ואין לחשוב כי בהערותי מציתי את כל התועלת שיש למוציא מספרי הירודוטוס בשביל ספרותנו העתיקה. מה שהזכרתי היה רק “בדרך הלוכי” ממה שעלה בזכרוני בשעת עבודתי, כי שמתי לבי רק לתרגום ולא היה בדעתי לתת פרוש רחב ומספיק.

התרגום נעשה מתוך המקור, הוצאת אַבִּכט וקלנברג והָשוה אחרי כן עם המקור הוצאת שטין והוּדֶה.

פה עלי להביע את הכרתי הלבבית לשני אנשים אשר עזרו לי בעבודתי. הראשון הוא ד“ר יהודה יונוביץ, אשר אחר עלותי לארץ ישראל לפני תשע שנים עודדני להמשיך במלאכה הזאת והמציא לי את הספרים שהייתי זקוק להם לעבודתי. לפני ארבע שנים התחיל להדפיס את הספר הראשון אבל מסבות שונות היה נאלץ להפסיק את ההדפסה. חכיתי ארבע שנים אולי ישוב ויגמור את שהתחיל ובראותי שהדבר נמשך, מסרתי את הספר לדפוס. ומאוד מצטער אנכי על זה שלא הד”ר יונוביץ, שהתעניין בספר הזה כל כך, המוציאו לאור.

השני הוא ד"ר משה שובה, מרצה לשפה היוונית במכללה על הר הצופים שקבל על עצמו את העבודה הקשה להשוות את התרגום של הספרים I-IV עם המקור ולפי הערותיו הרבות שפרתי את התרגום. תודתי נתונה לו בזה.

ירושלם, ר“ח כסלו תרצ”ה.

**המתרגם. **

לצרכי עבודתי זו השתמשתי ביחוד בספרים אלה:

Herodotos, hrsg. U erklärt von K. Abicht, Leipzig 1903

Herodoti historiarum libri IX sdidit H. R. Dietsch, editio altera curavit H. Kallenberg. Leipzig 1909.

Herodotos erkl. Von Stein, Berlin 1893 – 1908.

Herodoti historiae ed. Carolus Hude, Oxford.

Herodot, übersetzt von J. Chr. Bähr, Berlin.

Herodot übers. Von F. Lange, Leipzig.

Herodotos with an English translation by A. D. Godley London 1931.

Jacoby F. in Real Encykl. D. klass. Altertums, Suppl. II. Art. Herod.

Herodotos II. Buch erklärt von A. Wiedemann, Leipzig 1890.

Meyer E. Forschungen zur Alten Geschichte. Halle 1892.

Herodot: Bd I 151–203.

" Bd. II 196 – 268.

Foche Fr. Herodot als Historiker, Stuttgart 1927.

Spiegelberg W.: Die Glaubwürdigkeit von Herodotos Bericht über Aegypten im Lichte der aegyptischen Denkmäler. Heidelberg 1926.

Meyer E. Geschichte des Altertums I Band, Stuttgart 1921.

Hommel F. Ethnologie u. Geographie des Alten Orients. München 1926.

Lubkers Reallexicon des klass. Altertums, Berlin 1914.

Die Antike 1930, VI. Heft 202–264. Regenbogen Otto: Herodot und sein Werk.

ספר ראשון

זה תאור חקירותיו של הֵירוֹדוֹטוֹס מהַלִיקַרְנַסוֹס, למען לא תמחינה במשך הזמן פעולות בני האדם, ולא ישארו בלי זכר מעשיהם הגדולים והמפורסמים, אלה שעשו היוונים ואלה של הברברים13 ביחוד סבת המלחמות אשר נלחמו אלה באלה.

1. לדברי יודעי קורות העתים מבין הפרסים היו הפניקים14 הגורמים לריב כי הם באו מן הים הנקרא האדום15 אל הים הזה 16 ואחרי אשר התישבו בארץ שבה הם יושבים גם היום, החלו עד מהרה לצאת למסעות רחוקים בים ובהובילם סחורות מצרים ואשור הגיעו לארצות שונות ואף לאַרגוס17. בימים ההם עלתה ארגוס בכל על כל הערים אשר בארץ הנקראת היום יון. הפניקים אפוא באו לארגוס זו ופרשו את סחורותם למכר. ביום החמישי או השישי לבואם, אחרי מכרם כמעט הכל, באו אל הים נשים רבות וביניהן גם בת המלך; שמה היה גם לדברי היוונים אִיוֹ בת אִנַכוֹס. בעמדן על ירכתי האניה לקנות מהסחורה, אשר עליה נשא לבן, התנפלו עליהן הפניקים, בעודדם איש את אחיו. אמנם רוב הנשים ברחו, אך איו ואחרות נתפסו; ובהביאם אותן אל תוך האניה מהרו להפליג לעבר מצרים.

2. כן באה איו למצרים, אומרים הפרסים שלא כדברי היוונים18. זאת היתה ראשית מעשי העול. מספרים, כי אחרי-כן הפליגו והגיעו אחדים מהיוונים – כי אין הם יודעים לכנות אותם בשם – לצור אשר בפניקיה וגזלו את בת המלך, את אֶברוֹפּה19 יתכן כי כְּרֵתִּים היו. ובזה שולם להם מדה כנגד מדה. ואולם אחרי המעשה הזה היתה מידי היוונים הנסבה לעול השני. כי נסעו באניות מלחמה לְאַיאה אשר בקולְכִיס20 ועל הנהר פַסִיס21. ומשם אחרי גמרם את יתר הענינים שלשמם באו22, גזלו את מֵידֵיאֵה בת המלך. וישלח מלך קולכיס מלאך לארץ יון וידרש פיצוי על הגזלה והשבת בתו אך אלה השיבו לו דבר כי גם הם 23 לא נתנו פצוי על גזלת איו האַרְגִיוִית ולכן לא יתנו גם הם להם פצוי.

3. ומספרים כי בדור השני אחרי אשר קרו הדברים האלה, התאוה אלכסנדר בן פְּרִיאַמוֹס24, בשמעו את המעשים האלה, לקחת לו בגזלה אשה מארץ יון, בדעתו היטב, כי לא יתן פיצוי, יען כי הם לא נתנו. וכה גזל את הֶלֶנֵי25 והיוונים החליטו לשלח תחילה מלאכים לדרש את הלני ולתבוע פצוי על הגזלה. ואולם כאשר דרשו מהם זאת, הוכיחום אלה26 על גזלת מידיאה, כי לא נתנו להם פצוי וגם לא החזירוה בדרשם אותה ועתה הם דורשים כי יפיסו אותם אחרים.

4. עד הנה אפוא עשו27 זה לזה רק מעשי שוד, מעתה נעשו היוונים אשמים מאד. כי הם היו אשר יצאו ראשונה למלחמה על אסיה ולא הללו על אירופה. גזלת נשים הוא מעשה בני-בליעל, סוברים הם28, לבקש נקמת הגזולות בכל תוקף, מעשה שוטים; לא לשים לב להן כלל, מעשה נבונים; הלא גלוי הוא, כי לולא חפצו הן עצמן, לא היו נגזלות. הם, בני אסיה, אומרים הפרסים, לא שמו לבם לנשים הגזולות כלל, אך היוונים אספו בגלל אשה לקדימונית אחת חיל רב ובאו לאסיה והשמידו ממלכת פריאמוס. ומעת ההיא ראו תמיד את עם יון כאויב להם, כי את אסיה עם כל העמים הברברים היושבים בה, ראו הפרסים כילידי ביתם, אך את אירופה ואת עם יון כנפרדים מעליהם.

5. ככה, אומרים הפרסים, נתגלגל הדבר ובכבוש אִילִיון29 הם רואים ראשית שנאתם ליוונים. בדבר איו אין דברי הפניקים בכל כדברי הפרסים: הם אומרים, כי לא השתמשו בגזלה להביאה למצרים, אך היא זנתה בארגוס30 עם רב החובל של האניה, וכאשר ראתה כי הרתה, ביראה מפני הוריה, הפליגה מרצונה יחד עם הפניקים, למען לא יוָדע הדבר. וכך אפוא מספרים הפרסים וככה הפניקים. ואני לא באתי לאמר אם כה או כה קרה הדבר. אך האיש, שאני יודע, כי הוא היה המתחיל בעול נגד היוונים, את שמו אודיע, ואחר כך אמשיך את דברי ואדבר במדה שוה על הערים הקטנות והגדולות של בני האדם, כי אלה שהיו גדולות בזמן קדום, רטבן היו לקטנות ואלה שהיו בימי גדולות, היו קטנות לפנים. ובדעתי כי האושר האנושי הוא בן חלוף, אזכיר את שתיהן בשוה.

6. קרוֹיסוֹס31 היה לפי מוצאו לוּדִי32, בנו של אַלִיאַטֵס טִירָנוֹס33 העמים היושבים מעבר מזה של הנהר הַלִיס34, השוטף מדרום בין הסוריים35 והפַּפְלַגוּנים ומשתפך צפונה לתוך הים הנקרא האֶבְכְּסִינוֹס36. קרויסוס זה היה, כפי שאני יודע, הראשון בין הברברים, אשר הכניע חלק מן היוונים והיו לו למס עובד, וחלק רכש לו לאוהבים37. הוא הכניע את היונים ואת האַיאוֹלים ואת הדוֹרים אשר באסיה, אולם לאוהבים רכש לו את הלַקֶדַימוֹנִים. אולם לפני ממשלת קרויסוס היו כל היוונים חפשים. כי חיל הקימֶרִים38 שבא עוד לפני קרויסוס על יוניה לא לכד את הערים, רק התנפל לשלול שלל.

7. השלטון שהיה בידי הֵירַקלֶס, עבר למשפחתו של קרויסוס, המכונה מֶרְמְנָדִים, בדרך זו: קַנְדָאבלֵיס, זה שהיוונים קוראים לו מִירְסִילוֹס, טִירָנוֹס בסַרְדֵיס, היה נינו של אַלְקיוס בנו של הירקלס. כי אגרון בן גינוס בן בילוס בן לקיוס היה הראשון מבני הירקלס אשר מלך בסרדיס וקנדאבליס בן מִירְסוֹס האחרון. אלה שמשלו בארץ הזאת לפני אגרון היו יוצאי ירך לידוס בן אטיס, אשר על שמו39 נקרא כל העם הלודי, בעוד אשר לפנים היה נקרא המַיוֹנִי. ממנו קבלו בני הירקלס את השלטון והחזיקו בו בהתאם לדבר-אל. הם נולדו משפחה אחת של אִיאַרְדַנוֹס והירקלס ומשלו במשך עשרים ושנים דורות אנשים, חמש מאות וחמש שנים40, וירשו את הממשלה בן מאביו עד קנדאבליס בן מירסוס.

8. קנדאבליס זה אהב מאד את אשתו ובאהבתו אותה האמין כי היא היפה בכל הנשים. ולכן בהאמינו ככה, הלל מאד לפני גִיגֵיס בן דַסְקִילוֹס, שהיה אחד מנושאי-כידון41 שלו, אשר מצא חן בעיניו מאד; לגיגיס זה היה קנדאבליס מגלה גם את הדברים החשובים ביותר וגם הללו לפניו את יפיה של אשתו. אחרי עבור זמן מה אמר לגיגיס את הדברים האלה, כי באה השעה להמיט על קנדאבליס רעה: “גיגיס, כמדומני, שאינך מאמין לי בדַברי על יפי אשתי, כי אין האזנים נאמנות על בני אדם כעינים; השתדל אפוא לראותה ערומה”. אולם זה צעק בקול ואמר: אדוני, מה נבער הדבר אשר דברת בצוותך עלי לראות את גברתי ערומה! הלא עם הכתונת פושטת האשה גם את הבושה, כי עוד בימים קדומים נתברר לבני אדם מה יאה להם ומהם יש ללמוד, ובכלל זה גם הדבר שיסתכל כל אחד במה ששיך לו. הלא מאמין אני, כי היא היפה בכל הנשים ואותך אבקש כי לא תדרש ממני דבר בלתי הגון".

9. כה דבר ודחה את ההצעה, כי ירא שלא תצא לו מזה רעה. אך קנדאבליס השיב כדברים האלה: "חזק גיגיס, ואל תפחד לא מפני, כאלו דברתי דברי בכדי לנסותך, ולא מפני אשתי, כי תצא לך איזה תקלה מצדה. אני אסדר את הדבר מראש, כי לא תרגיש בהֵראותה לפניך. הלא אני אעמידך בחדר, אשר בו אנו ישנים, מאחורי הפתח הפתוח, מיד אחרי הכנסי תבוא גם אשתי לעלות על המטה. על יד הפתח עומד כסא; על זה תשים את הבגדים אשר תפשט אחד אחד ובמנוחה רבה תוכל להסתכל בה. אך כאשר תצעד מן הכסא אל משכבה ותפנה לך ערפה, אז עליך להתאמץ כי לא תראה אותך יוצא דרך הפתח.

10. ויען כי לא יכול עוד להשתמט, היה מוכן. וקנדאבליס, כאשר חשב כי שעת השנה באה, הביא את גיגיס אל החדר, ומיד אחרי כן באה גם אשתו, וגיגיס ראה אותה בבואה ובהסירה את בגדיה, וכאשר הפנתה אליו האשה את ערפה והלכה אל המטה, התחמק בלאט לצאת. אולם האשה הרגישה בו בצאתו, ובהבינה כי בעלה הוא שעלל לה זאת, לא הרימה קולה מפני הבושה, גם לא הראתה כל אות כי הרגישה בדבר. אך בלבה החליטה להתנקם בקנדאבליס. כי ללודים וכמעט לכל הברברים האחרים לחרפה גדולה יחשב אף לאיש להראות ערום42

11. אכן באותה שעה לא נתנה להכיר בה מאומה, והיתה שקטה. אולם, אך האיר היום, זמנה מבין עובדיה את אלה שידעה כי נאמנים הם לה וקראה את גיגיס. והוא, יען חשב בלבו כי לא תדע מאומה מכל אשר קרה, בא לקריאתה, כי גם לפני כן היה רגיל לבוא מדי תקראנו המלכה, וכאשר בא גיגיס אמרה האשה את הדברים האלה: “שתי דרכים לפניך, גיגיס, אני נותנת לך את הברירה באיזו מהן תבחר ללכת: או שתהרג את קנדאבליס ותקח אותי ואת ממלכת הלודים, או שתמות את הפה מיד, למען אשר לא תשמע עוד בקול קנדאבליס לכל דבר ולא תסתכל עוד במה שאין לך רשות להסתכל. לכן או עליו למות על אשר יעץ לך כזאת, או אתה אשר ראיתנו ערומה ועשית דבר שלא כהוגן”. בתחלה השתומם גיגיס לדבריה, אחרי-כן התחנן לבל תכריחהו לברור ברירה כזאת. אולם לא עלה בידו להטות את לבה ובראותו כי אמנם אין דרך לפניו רק או להרג את אדוניו או לֵהרג הוא עצמו בידי אחרים, בחר להשאר בחיים. לכן שאל ואמר את הדברים האלה: “יען כי תכריחני להרג את אדוני ולא חפצי, אמרי ואשמע, איך נשלח ידינו בו?” והיא ענתה ואמרה: “מן המקום, שממנו הראה אותי ערומה, משם תצא ההתנפלות עליו: בשנתו תשלח ידך בו”.

12. כאשר הכינו את מעשה ההתנקשות ובא הלילה, הלך גיגיס אחרי האשה אל החדר, כי לא נתנה לו לצאת ולא היה לו מוצא אחר רק כי או ימות הוא או קנדאבליס. היא נתנה בידו פגיון והחביאתו מאחורי אותה הדלת וכשהלך קנדאבליס לנוח, נגש גיגיס בלאט וימיתהו ויקח את האשה ואת הממלכה. אותו מזכיר גם אַרכילוֹכוֹס מִפַּרוֹס43, אשר חי באותו זמן, ביַמְבּוֹס בעל שלש קצובות.

13. והנה היתה לו הממלכה ונתחזק בה על ידי האוֹרָקוּלוּם אשר בדֶלְפוי. כי כאשר עלתה מאד חמת הלודים בגלל הדבר המר שקרה את קנדאבליס ושלחו אל הנשק ידם, הסכימו ביניהם המורדים אשר עם גיגיס והלודים האחרים: אם האורקולום יענה כי יהיה מלך הלודים, ימלך, ואם לא, יחזיר את הממשלה לבני הירקלס. והנה האורקולום ענה וימלך גיגיס44. אך זאת אמרה הפִיתִיָה, כי בדור חמישי לגיגיס ינקמו בני הירקלס את נקמתם. אולם לדבר הזה לא שמו לבם הלודים ומלכיהם עד אשר קם והיה.

14. ככה באו המרמנדים אל הטִירָנִיָה אשר לקחו מאת בני הירקלס. אחרי אשר נעשה גיגיס לטירנוס שלח מנחות לא מעטות לדלפוי; מנחות כסף נמצאות ממנו הרבה מאד בדלפוי; מלבד הכסף הקדיש זהב למכביר, בין שאר חפצים הראויים ביחוד להזכר עומדים שם מוקדשים ממנו גביעי זהב, ששה במספר; הם עומדים באוצר הקורינתיים ושלשים ככה משקלם. באמת אין זה אוצר עם הקורינתיים, כי אם אוצרו של קִיפְּסֶלוֹס45 בן אֵאֶטיוֹן. גיגיס זה היה הראשון לברברים, אשר אנו יודעים, ששלח מתנות לדלפוי, אחרי מִידַס46 בן גוֹרְדִיוֹס מלך פְרִיגִיָה. כי גם מִידַס הקדיש את כסא המלוכה אשר ישב עליו למשפט, וכדאי הוא לראותו. הכסא הזה עומד במקום שעומדים גביעי גיגיס. זהב זה והכסף שהקדיש גיגיס, נקראים בפי הדלפים אוצר גיגיס, על שם האיש שהקדיש אותם. אחרי הגיעו לממשלה יצא גם הוא למלחמה על מִילֵטוֹס ועל סְמִירְנָה ולכד את העיר קוֹלוֹפוֹן. אך דבר גדול אחד לא נעשה על ידו בשלושים ושמונה שנות מלכותו47. לכן נעזבהו עתה אחרי שהזכרנו כל אלה.

15. אך אזכיר את אַרְדִּיס בן גִיגֵיס שמלך אחרי גיגיס. הוא לכד את פְרִיאֵינֵי ויצא למלחמה על מִילֵיטוֹס. בימי מלכו בסרדֵיס באו לאסיה הקִימֶרִים שגורשו ממקומות מושבותיהם על ידי הסְקִיתִים הנודדים ולכדו את סרדיס חוץ מהמצודה.

16. אחרי אשר מלך אַרְדֵיס תשע וארבעים שנה48, מלך אחריו סָדִאָטִיס בן ארדיס שתים עשרה שנה49, ואחרי סדיאטיס אַלִיאַטֵיס50. הוא נלחם בקיאַכסַרֵיס, מזרע דֵיאוקיס ובמדים51, ואת הקימרים גרש מתוך אסיה וכבש את סמירנה52שנתישבה על-ידי אנשי קולופון ונלחם בקְלָזוֹמֶנֵי. מפה נסג אחור, לא כאשר דמה בלבו, כי אם אחרי תבוסה גדולה. מעשים אחרים ראויים ביותר להזכר שעשה בשלטונו הם:

17. הוא נלחם במליטים, כי ירש את המלחמה מאת אביו. הוא יצא נגדם וצר על מיליטוס בדרך זו: כאשר בשלו הפירות על פני השדה, היה מסיע את הצבא, שהלך לקול חלילים, נבלים, אבוב נקבה ואבוב זכר53. וכאשר הגיע על גבול מיליטוס, לא הרס ולא שרף את הבתים על פני השדות ולא הסיר דלתות כי אם השאיר הכל על מקומו. אך את הפירות ואת העצים שבשדה השחית מדי פעם בפעם ואחרי-כן נסוג אחרו. כי על הים היו המיליטים חזקים מאד, עד כי נבצר היה מהצבא לשים מצור עליהם. ואת הבתים לא הרס מלך הלודים, למען יהיה למיליטים מקום לצאת משם ולזרע ולעבד את אדמתם, והוא ימצא בבואו לתוך גבולם מה להשחית מעבודתם.

18. בדרך זו נלחם אחת-עשרה שנה ובהן הוכו המיליטים פעמים מכה גדולה בהלחמם על יד לִימֶנֵייוֹן54 בתוך גבולם ועל פני מישור המַיאַנְדְרוֹס55. שש שנים מחאת-עשרה אלה עוד משל סַדִיאַטֵיס בן אַרְדֵיס בלודים והוא היה הפורץ עם צבאו לתוך גבול המיליטים, כי הוא היה האיש אשר החל להתגרות בהם מלחמה. ובחמש השנים שבאו אחרי השש נלחם אליאטיס בן סדיאטיס, אשר ירש את המלחמה מאת אביו, כמו שאמרתי למעלה, ונלחם בחזקה. מהיוֹנים לא בא איש להקל למיליטים במלחמה זאת זולת החִיִיִם56 לבדם. ואלה באו לעזרתם לגמול להם כגמולם, כי לפני זה עזרו המיליטים לחיים במלחמתם עם הָאֶרִיתְרַיִים57.

19. וכאשר בשנת השתים-עשרה נשרף יבול האדמה על ידי הצבא, קרה מקרה כזה: אך הוצתה האש ביבול השדה, התלקחה על ידי הרוח ונאחזה האש במקדש אַתֵינֵי המכונה הָאַסֵיסִית58, ובהאחז המקדש באש נשרף. בהתחלה לא שם איש אל זה לב, אולם אחרי שוב הצבא לסרדיס, חלה אליאטיס. וכאשר ארכה מחלתו ימים רבים, שלח מלאכים לדלפוי, יען כי יעץ לו מי שהוא, או כי נתן בעצמו אל לבו לשלח ולדרוש באל על חליו. בבואם לדלפוי, אמרה להם הפיתיה, כי לא תענה להם טרם יבנו את מקדש אתיני אשר באָסֵיסוֹס, בגבול מיליטוס.

20. אני יודע שכך היה הדבר, כי שמעתי את הענין מפי הדֶלְפִים, אך המיליטים מוסיפים את הדברים האלה: כאשר נודע לפֶרִיאַנְדְרוֹס בן קִיפְּסֶלוֹס, ידיד נפשו של תְרַסִיבּוּלוֹס, שהיה טירנוס בימים ההם במיליטוס, דבר האורקולום אשר הוגד לאליאטוס, שלח מלאך להודיעהו זאת, למען ידע מראש ויחליט דבר מה לפי מצב הדברים. לדברי המיליטים כך היה הדבר.

21. ואליאטיס, כאשר נודע לו זה, מהר לשלוח ציר למיליטוס, כי יכרות ברית עם תרסיבולוס ועם המיליטים לימי בנותו את המקדש. וילך השליח למיליטוס, ותרסיבולוס אשר ידע כבר היטב את הדבר וידע מה ברצון אליאטיס לעשות, עשה ככה את מעשהו בערמה: הוא צוה למיליטים להביא ולצבור בשוק את כל הדגן הנמצא בעיר, שלו וכן של האזרחים, וכאשר יתן אות, אזי יתחילו לשתות וללכת למשתאות איש אל רעהו59.

22. כל זה עשה וצוה תרסיבולוס למען יראה הציר מסרדיס את ערמת הדגן הגדולה הנערמה ואת המיליטים החיים חיי נועם ויודיע זה לאליאטיס. וכך היה. כי בראות זאת הציר, ובמסרו לתרסיבולוס את מצות המלך הלודי, שב לסרדיס. כפי ששמעתי, רק בגלל דבר זה נעשה השלום. כי אליאטיס קוה, כי מחסור גדול בתבואה שורר במילטוס והעם הגיע עד המשבר, והנה שמע מפי הציר השב ממיליטוס את ההפך ממה שקוה. אחר הדברים האלה קם השלום ביניהם בתנאי כי יחיו באהבה ויעזרו איש לרעהו. ובמקום המקדש האחד בנה אליאטיס שני מקדשים לאתיני באסיסוס והוא קם מחליו. כזאת קרה לאליאטיס במלחמתו עם המיליטים ותרסיבולוס.

23. פֶּרִיַאַנדְרוֹס היה בנו של קִיפְּסֶלוס, הוא אשר הודיע את דבר האורקולום לתרסיבולוס. פריאנדרוס היה טירנוס בְקוֹרִינְת. בחייו קרה לו, כה מספרים הקורינתיים והלֶסְבִיים מסכימים עמהם, פלא גדול מאד: אָרִיוֹן60 מִמיתִימְנָה61 הובא על יד טַינָרוֹן62 רכוב על דולפין. הוא היה מנגן בקיתרוס ובדורותיו לא היה כמוהו וגם היה הראשון כאשר אנחנו יודעים, אשר חבר דִיתִירַמְבוּס וכנהו בשם זה והורהו בקורינת.

24. הם מספרים כי אריון זה, אחרי אשר חי רוב הזמן בבית פריאנדרוס, השתוקק להפליג לאיטליה ולסִיקֵלִיָה, וכאשר אסף הון עצום אמר לחזור ולשוב לקורינת. הוא נסע מִטַרַס63 ויען כי לא בטח בכל איש כאשר בטח בקורינתיים שכר לו אניה עם אנשים קורינתיים. ויהי בהיותם בלב ים, זממו מזימה להשליך את אריון מתוך האניה ולקחת את רכושו. כאשר הרגיש בדבר התחנן אליהם שאת הונו אמנם ימסור להם, רק את נפשו יציל. אולם שומע לא היה לו ביניהם, כי אם צוו לו או כי ימית את עצמו, למען ימצא קבר באדמה או כי ימהר ויקפץ לתוך הים. בצר לו בקש אריון, בהיות הדבר מחלט אצלם, כי יתנו לו לעמוד מקושט בכל עדיו על ספסל תופשי המשוט ולשיר, והבטיח להמית עצמו ככלותו לשיר. והנה תקפה64 אותם התאוה לשמוע את שירו של המשורר המצוין בין בני האדם ויסוגו אחור מירכתי האניה עד אמצעה. והוא שם עליו את כל עדיו, תפס בקיתרוס ויעמוד על ספסל תופשי המשוט וישר שירה נשגבה וככלותו את השיר השליך עצמו לתוך הים כמו שהיה, עם כל העדי. המלחים המשיכו את דרכם לקורינת, אך אותו, מספרים, לקח דולפין והביאו לטינרון. הוא עלה על היבשה והלך לקורינת ועדיו עליו ובבואו ספר כל מה שקרה. פריאנדרוס, מתוך אי אמון, שם את אריון במשמר ולא נתנו לצאת וחיכה למלחים. וכאשר באו, קרא אותם וישאלם אם הם יודעים להגיד דבר מה אודות אריון. וכאשר אמרו כי הוא נמצא בחיים באיטליה וכי עזבוהו בטרס בכל טוב, הופיע לפניהם אריון לבוש כמו שהיה בקפצו מתוך האניה. הם נבהלו מאד ולא יכלו עוד להכחיש אחרי אשר נאחזו בדאים. את זה מספרים הקורינתיים והלסביים ועל טינרון נמצאה מתנה של מתכת, לא גדולה, אשר הוקדשה מאת אריון: איש רוכב על דולפין65.

25. אליאטיס הלודי מת אחרי עזבו את המלחמה במיליטוס. הוא מלך שבע וחמישים שנה. כאשר קם מחליו, הקדיש לדלפוי, השני66 במשפחה הזאת, גביע כסף גדול וכנו ברזל מרותך, הם ראויים לֵרָאות בין כל המתנות אשר בדלפוי, מעשה ידי גְלָאבקוֹס מחִיוס, שהוא לבדו בכל בני-האדם המציא את ריתוך הברזל.

26. אחרי מותו של אליאטיס קבל את המלוכה קרויסוס בן אליאטיס והוא בן שלשים וחמש שנה. מהיוונים היו הָאֶפֶסים הראשונים, אשר תקף אותם. ויהי כאשר צר על האפסים, הקדישו את העיר לאַרְטֶמִיס67, במתחם חבל מן המקדש עד החומה. ומהעיר העתיקה אשר עליה צר אז, עד המקדש שבעה ריסים. קרויסוס תקף אותם ראשונה, אחרי כן אחרים מהיונים והאיאולים, אלה אחרי אלה, במצאו תואנות מיוחדות לכל חלק מהם; לאלה אשר יכול למצוא נגדם יותר נכונות, השתמש בהן, ונגד אחדים מהם השתמש גם בקלושות.

27. וכאשר הכניע את היוונים באסיה וישימם למס עובד, שם לבו לבנות אניות לתקף בהן את יושבי האיים. וכאשר היה הכל מוכן לבנין האניות, בא לסרדיס בּיאַס68 מִפְּרִיֵנֵי, לדברי אחדים, ולדברי אחרים, פִּיטַקוֹס ממִיטִילֵינֵי. ועל שאלת קרויסוס, היש חדשות ביון, ענה כדברים האלה ובהם שם קץ לבנין האניות: “המלך, יושבי האיים קונים ואוספים סוסים לרבבות, כי אומרים הם לעלות למלחמה על סרדיס ועליך”. קרויסוס השיב, בהאמינו, כי האיש הזה מדבר אמת; “מי יתן ונתנו האֵלים בלב יושבי האיים לעלות עם סוסיהם על בני הלודים”. על זה ענה ואמר: “המלך, רואה אני, כח תשאף בכל נפשך לתפוש ביבשה את יושבי האיים הרוכבים, ותקותך מובנה. האם לא תחשב כי גם יושבי האיים אינם שואפים אחרת מאשר לתפוש עד מהרה על הים את הלודים, מאחרי ששמעו כי אתה עומד להכין אניות נגדם ולנקם את נקמת היוונים היושבים ביבשה, אשר כבשת לעבדים ומחזיק בהם”? מאד שמח קרויסוס לדברים האחרונים האלה, ויען כי נראו לו נכוחים, שמע לו וצוה לחדול לבנות האניות. וככה כרת ברית שלום עם היונים תושבי האיים.

28. כעבור זמן מה נכבשו כמעט כל העמים היושבים מעבר הָהַלִיס מזה. כי מלבד הקיליקיים והליקיים, הכניע קרויסוס תחתיו את כל הנשארים והחזיק בהם, והם: הלודים, הפְרִיגִים, המִיסִים, המָרִיאַנְדִינִים, החָלִיבִים, הפַּפְלַגוֹנִים, התְּרַקִים, התִּנִיים והבִּיתִינִיים69, הקָרִים, היוֹנִים, הדוֹרים, האיאוֹלים והפַּמְפִילִים.

29. וכאשר הכניעם קרויסוס וספח אותם אל הלודים, באו לסרדיס, שהיתה על פסגת עשרה, רבים, וכן גם כל חכמי יון, שהיו בימים ההם, פעם זה ופעם זה, וביניהם גם סולון70 איש אתונא, אשר נתן חוקים לאתונאים על-פי בקשתם ויצא לנכר לעשר שנים, ויסע למען יראה, את העולם, ואולם ברור, למען לא יהא נאלץ לבטל אחד מהחוקים אשר חקק; כי האתונאים עצמם לא יכלו לעשות זאת, יען אסרו עליהם בשבועות חמורות לחיות עשר שנים לפי החוקים שנתן להם סולון.

30. מטעם זה וגם למען יראה את העולם, נסע סולון ובא למצרים אל אַמסיס71 וכן גם לסרדיס אל קרויסוס. בבואו נתקבל מאת קרויסוס בסבר פנים יפות בבית המלך. אחרי כן, ביום השלישי או הרביעי, הוליכו העבדים במצות קרויסוס את סולון דרך האוצרות והראו לו כל דבר יקר ונחמד. אחרי אשר ראה כל והתבונן כאות נפשו, שאלו קרויסוס את הדברים האלה: “האורח מאתונא, רבות שמענו על אודותיך, על חכמך ונדודיך ואשר בקרת, בתשוקתך לדעת ארצות רבות למען תראה את העולם, והנה מלא לבי תשוקה לשאול אותך, אם ראית בין כל בני האדם את המאושר בהם?” הוא שאל זאת באמרו בלבו כי הוא המאושר באדם. ואולם סולון, אשר לא החניף כלל, כי אם דבר את האמת אמר: “המלך טֶלוֹס מאתונא”. וישתאה קרויסוס לשמע הדבר וישאל מעוּנין: “במה את החושב את טלוס להמאושר?” וזה השיב: “יען כי, ראשית לטלוס היו בנים טובים וישרים בעת הצלחת העיר ולכולם נולדו בנים וכולם נשארו בחיים. ושנית, אחרי אשר חי חיי אושר לפי השקפתנו, היתה לו אחרית מאושרת מאד. כי כאשר נפגשו האתונאים עם שכניהם בקרב ליד אֶלָבסיס, בא גם הוא לעזרה והכה את האויבים אחור ומת יפה מאד. והאתונאים קברו אותו על חשבון הציבור במקום אשר נפל וכבדוהו מאד”.

31. תאור האושר הרב של טלוס על-ידי סולון עניין את קרויסוס עד מאד והוא שאל, את מי הוא חושב השני72 לו, בחשבו כי יבוא לכל הפחות במעלה השניה. אך הוא ענה: “קְלֶאוֹבִּיס ובִּיטוֹן. הם היו משבא הארגיוים והיה להם די מחסורם, ומלבד זאת היה כח גופם כה גדול עד כי שניהם זכו בשוה בפרס משחקי התחרות, וביחוד מספרים על-אודותם את הספור הזה: היה היה חג הירה לארגיוים והיה צורך להביא את אמם בעגלה אל המקדש, אולם שוריהם לא באו מן השדה בשעה הנועדה. ויען כי השעה היתה דחוקה נכנסו הנערים בעול ומשכו את העגלה, ובעגלה נסעה אמם. ארבעים וחמשה ריס העבירוה ובאו אל המקדש. אחרי עשותם את המעשה הזה ואחרי אשר ההמון החוגג ראה אותם, בא הקץ הטוב ביותר לחייהם, ובהם הראתה האלהות כי טוב לבן-האדם למות מלחיות. כי הארגיוים שעמדו מסביב הללו את כח הנערים, והארגיויות את אמם שזכתה לבנים כאלה. האם, אשר שמחה מאד למעשה בניה ולדברי השבח, התיצבה מול הפסל והתפללה כי הָאֵלָה תתן לקלאוביס וביטון בניה, אשר כבדוה מאד, את הטוב לאדם. אחרי התפלה הזאת, לאחר שהקריבו וסעדו, שכבו הנערים לישון בתוך המקדש ההוא ולא קמו עוד. וזה היה קצם. והארגיוים הקימו להם מצבות והקדישון לדלפוי על היותם אנשים טובים מאד”.

32. ויתן בזה סולון לשני אלה את המעלה השניה באושר. ויחר אף קרויסוס ויאמר: “הוי אורח מאתונא, האם אין אשרנו בחשב בעיניך למאומה עד כי לא הערכת אותנו אף כערך אנשים פשוטים?” והלה השיב: “קרויסוס, האת האיש היודע כמה מלאה האלהות כולה קנאה ותהפוכות, האותי תשאל לגורל האנושי?73 כי בחיינו הארוכים יש לראות הרבה מה שאיננו לרצון לנו ויש לסבל הרבה, כי את גבול חיי האדם אני קובע לשבעים שנה74. שבעים שנה אלה הם עשרים וחמשה אלף ומאתים יום, בלי חדשי העבור. ואם כל שנה שניה מהשנים האלה תגדל בחדש כדי שהתקופות תבאנה בעתן75, יהיו חדשי העבור בשבעים השנה שלשים וחמשה, והימים אשר בחדשים אלה אלף וחמשים76. בכל הימים האלה אשר בשבעים השנה, שהם עשרים וששה אלף ומאתים וחמישים יום, אין אף יום אחד המביא לשני דבר דומה לגמרי. אם כן הדבר, קרויסוס, האדם לגמרי בן המקרה הוא. לי, אמנם, נדמה אתה עשיר גדול ומלך על עם רב. אך את הדבר אשר תשאלני לא אוכל לאמר לך טרם אשמע כי חייך נגמרו בטוב. כי העשיר המופלג אינו מאושר ממי שרק לחם יומו יש לו, אם אין גורלו, כי כל נכסיו ישארו בידו עד בוא יומו בטוב77. הלא רבים הם העשירים הגדולים שאינם מאושרים ואולם רבים הם המאושרים, אף כי עליהם לחיות במדה ובמשורה. יתרון לעשיר הגדול שאינו מאושר על מי שאינו אלא מאושר בשני דברים, וזה יתרונו על העשיר והבלתי-מאושר בהרבה דברים: בידי זה למלא תאותו ולשאת יותר קל אסון גדול אשר בא עליו, אבל זה עולה עליו באלה” את האסון אמנם אינו יכול לשאת ואת תאותו למלא בשוה כמוהו, אבל את אלה מרחיק ממנו מצבו הטוב, הוא שלם בכל אבריו, בריא, בלי מחלה, ילדיו טובים, והוא טוב תואר. ואם נוסף לכל אלה הוא גומר את חייו יפה, הנהו אשר אתה מבקש והוא ראוי להקרא מאושר. טרם שאחד מת, יש להמנע מלקרא אותו מאושר כי אם כי טוב לו. ומן הנמנע הוא כי יהיו כל אלה יחד לאיש, כמו אין ארץ אשר תספיק לה לעצמה את כל הדרוש לה, כי אם דבר אחד יש לה והדבר השני חסר לה; וזאת, שלה מרבית הדברים היא הטובה. כן גם בן האדם אינו מספיק לו לעצמו כי אם דבר אחד יש לו, ודבר אחד חסר לו. מי אשר לו רוב הדברים עד סוף ימיו ובנפש שמחה הוא משלים את חייו, הוא, המלך, לפי דעתי, אשר בצדק יאות לו תואר זה. בכל ענין יש להתבונן על קצו, איך יגמר. כי לאנשים רבים הראה האל את האושר ואחרי כן הרס אותם עד היסוד".

33. כדברים האלה דבר אל קרויסוס. ויען כי לא דבר כפי רצונו וגם לא שם לבו אליו, שלח אותו קרויסוס מפניו, בחשבו אותו לסכל גדול, המבטל את קניני האדם אשר בידו ומצוה לראות לסופו של כל דבר ודבר.

34. אחר אשר עזבו סולון, השיב אחד האלים גמולו בראשו, כנראה על אשר ראה קרויסוס עצמו המאושר מכל האדם. כעבור זמן מה בא אליו בשנתו חלום אשר הודיעהו את האמת על דבר האסון אשר יבוא על בנו. כי היו לקרויסוס שני בנים, מהם האחד אשר מום בו. הוא היה חרש, אך השני עלה בכל דבר הרבה על בני גילו. שמו היה אַטיס, ובאטיס זה, כן הראה החלום לקרויסוס, תפגע להבת חנית ברזל וימות. כאשר הקיץ קרויסוס וחשב בדבר, ירא מאד מפני החלום, והשיא את בנו אשה ולא הוסיף לשלחהו אל המערכה, בעוד אשר עד עתה היה הוא היוצא לפני הלודים למלחמה. את הכידונים ואת החניתות וכל כלי מלחמה צוה להוציא מחדרי הגברים ולאספם לתוך בית הנשק, פן יפול על בנו דבר מן התלויים.

35. עודו עסוק בנשואי בנו, בא לסרדיס איש אשר אסון הציק ללבו וידיו מגואלות בדם, בן פריגיה מזרע המלוכה. הוא בא אל בית קרויסוס ובקש ממנו כי יחטא עליו, כפי מנהג הארץ, וקרויסוס חִטֵא עליו. הכפרה של הלודים דומה כמעט לזו של היוונים. אחרי אשר גמר קרויסוס את הכפרה כמשפט78 שאלו מנין הוא ומי הוא, בדברו את הדברים האלה: “בן אדם, מי אפוא אתה, ומאיזה מקום מפריגיה אתה בא לחסות בתוך ביתי? מי האיש או האשה אשר רצחת?” והלה השיב: “המלך, בנו של גוֹרדיוֹס בם מידס אני, ושמי אַדְרַסְטוֹס. את אחי הרגתי בשגגה ובאתי מגורש על-ידי אבי ובחוסר כל”. וקרויסוס ענה לו ואמר: “מאנשים ידידים נולדת ובאת אל ידידים. השאר בביתי ולא תחסר דבר. יותר שתשא את אסונך בלב שקט, יותר יועיל לך זה”.

36. ובכן חי האיש בבית קרויסוס. בעת ההיא חי על הָאוֹלִימְפּוֹס המִיסִי79 חזיר-יער אדיר מאד. הוא ירד מדי פעם בפעם מן ההר והשחית את השדות הזרועים אשר למיסים. פעמים רבות יצאו המיסים נגדו, אך לא יכלו לעשות לו כל רעה וסבלו ממנו. לסוף באו מלאכים מאת המיסים אל קרויסוס ודברו אליו כדברים האלה: “המלך, חזיר אדיר מאד נראה בארצנו והוא משחית את שדותינו. התאמצנו לצוד אותו ואין עולה בידינו. ועתה אנו מבקשים ממך, כי תשלח אתנו את בנך ואתו צעירים נבחרים ולהקת כלבים ונשחית את החיה מן הארץ”. הם בקשו את הדברים האלה. וקרויסוס נזכר בדברי החלום ואמר להם את הדברים האלה: על אודות בני אל תחשבו עוד, כי לא אשלחהו אתכם. זה עתה נשא אשה ובה כל מחשבות לבו. אולם לודים נבחרים עם כלבים אשלח אתכם ואצום כי ישתדלו בכל כוחם להשחית את החיה מן הארץ".

37. כדברים האלה השיב והמיסים היו מרוצים בהם. בין כה וכה נכנס בנו של קרויסוס, כי שמע את בקשת המיסים. וכאשר מאן קרויסוס לשלח את בנו אתם, אמר הנער אליו כדברים האלה: “אבי, לפנים היה לי העניין היפה והרצוי ביותר לצאת למלחמה ולציד ולקנות לי שם תפארת. ועתה מרחיקני אתה משני אלה, אף כי לא מצאת בי לא מורך ולא פחד. איך יביטו בי בלכתי לאספת עם ובשובי ממנה? מה יחשבו עלי בלבם יושבי העיר ואיך תביט בי אשתי החדשה? מה תחשב היא בלבה על בעלה החי עמה? ובכן, שלחני לציד או תוכיחני על פני כי הנעשה ככה הוא הטוב לי”.

38. ויען קרויסוס ויאמר: "בני, לא יען כי ראיתי מורך לבך או דבר אחר בלתי-ראוי אני עושה זאת כי אם חזון בא אלי בשני ויאמר לי, כי מעטים יהיו ימי שני חייך וכי להב של חנית ברזל ימית אותך. מפני המראה הזה מהרתי כל כך בנשואיך ובדרכים כאלה אינני שולחך, בדאגתי אשר אני דואג לך, אולי, אוכל להצילך כל ימי חיי. הלא בני יחידי אתה. כי את זה השני, בעל המום אינני חושב לבן לי.

39. על זה עונה הנער כדברים האלה: “אמנם יש לסלוח לך, אבי, כי שמרת עלי אחרי ראותך מראה כזה. אולם, מה שאינך יודע, כי נעלם ממך, עלי להגיד לך אל נכון. לפי דבריך אומר החלום כי עלי למות בלהב של חנית. הידים לחזיר, החוד של חנית לו? אשר תירא מפניו? לוּ אמר לך כי אמות על ידי שן או על ידי דבר אחר הדומה לה, אזי היה עליך לעשות את אשר תעשה. אך דבר החלום היה רק על להב, ואם ככה הדבר, הלא המלחמה לא תהיה לנו באנשים, שלחני”.

40. ויען קרויסוס: “בני בזה נצחתני בהביעך את דעתך על החלום. ויען כי נצחתני, אני חוזר מהחלטתי ומרשה לך לצאת אל הציד”.

41. כדברים האלה דבר קרויסוס וישלח ויקרא לְאַדְרַסְטוֹס מפריגיה וכאשר בא, דבר אליו ככה: “אדרסטוס, כאשר קרך האסון המעציב – לא אבוא אתך על זה במשפט – חִטֵאתִי אותך ואספתיך אל ביתי וכל מחסורך עלי. ועתה עליך לשלם לי כגמולי, טובה תחת טובתי, מוכרח אתה לשמר על בני, היוצא לצוד ציד, כי לא יפרצו בדרך שודדים רעים וימיטו שואה עליכם. ומלבד זאת שומה עליך לצאת למקום אשר שם תהיה למהולל על ידי מפעלים כמו אלה. מאת אבותיך בא לך הדבר וגם כח וגבורה לך”.

42. ויען אדרסטוס: “המלך, מסבה אחרת לא הייתי יוצא לקרב כזה, כי לא יאה לאיש, אשר אסון גדול רובץ עליו, לבוא בחברת חברים עליזים. גם אין הדבר לרצון לי ופעמים רבות כבשתי את יצר לבי. ועתה כי חפצך זאת ועלי למלא אותו – הלא עלי לגמול אותך טובה – נכון אני לעשות את הדבר, וקוֵה, כי בנך, אשר תצוני לשמור עליו, ישוב שלם, עד כמה שזה תלוי בשמירתי”.

43. אלה היו דבריו לקרויסוס, אשר ענהו; אחרי כן יצאו בלוית צעירים נבחרים וכלבים. ובבואם אל ההר אולימפוס, רדפו אחרי החיה, השיגוה, הקיפוה וירו בה את חניתותיהם; והנה מטיל האורח, זה אשר התחטא מהרצח, הנקרא אדרסטוס, את חניתו על החזיר ומחטיא, אך פוגע בבן קרויסוס. ובפגוע בו להב החנית, באו דברי החלום, ואחד רץ להודיע לקרויסוס את אשר קרה ובבואו לסרדיס, ספר לו על הקרב ועל מות בנו.

44. וקרויסוס נדהם על מות בנו ועוד יותר התאונן על שהרגהו האיש אשר הוא עצמו חִטֵא אוו מרצח. ובצערו הגדול על האסון קרא בקול לזוס המחַטֵא, כי יהיה לעד על מה שמצא אותו מאת האורח; הוא קרא לו גם כמגן הכנסת אורחים ורֵעות בקראו לאותו האל בשמו; למגן הכנסת האורחים קרא, יען כי אסף אל תוך ביתו את האורח ופרנס בלי דעת רוצח בנו, ולמגן הרעות, יען כי זה אשר נשלח כשומר, נמצא שונאו הגדול ביותר80.

45. והנה באו הלודים נושאי המת; אחריו הלך הרוצח. הוא נעמד על יד המת ומסר את עצמו בידי קרויסוס, ובפרשו את ידיו דרש כי ישחט גם הוא על המת וספר את אסונו הראשון ואיך אחרי זה הרג את האיש אשר חטְאהו וכי אינו יכול לחיות יותר. קרויסוס בשמעו את דבריו, חמל על אדרסטוס, אף כי האסון בביתו היה כה גדול ויאמר אליו: “נקמתי, אורח, את כל נקמתי בך, כי חרצת עליו משפט מות. לא אתה גרמת לי את כל האסון הזה, מלבד עד כמה שאתה למרות רצונך פעלת אותו, כי אם אחד האלים אשר גלה את אזני כבר מהנכון להֵעָשות”. קרויסוס קבר את בנו כמשפט, ואדרסטוס בן גוֹרדיוֹס בן מידַס, אשר היה לרוצח אחיו ורוצח האיש אשר חטאהו, אחרי ששקט מאנשים מסביב לקבר, רצח את נפשו על הגל, בהוכחו, כי הוא האיש רע המזל בכל בני אדם.

46. וקרויסוס שהה שנתיים ימים באבלו הגדול על בנו כי נלקח ממנו, אולם אחר כך גרמו הרס השלטון של אַסְטִיאָגֵיס בן קִיאַכְּסָרֵיס על ידי כוֹרש בן קַמְבִּסֵיס ועלית עוזם של הפרסים, שקרויסוס עזב את אבלו והתחיל לחשב מחשבות, אם הוא יוכל, טרם שנעשו הפרסים אדירים, לעצר בהם מלהגדיל את כוחם. אחרי אשר עלתה המחשבה הזאת בלבו, נסה מיד את הָאוֹרָקוּלָאוֹת, כן אלה אשר בארץ יון וכן זה אשר בלוב, בשלחו מלאכים לכאן ולכאן, אלה שילכו לדלפוי, אלה לְאָבַּי81 של הפוֹקִים ואלה לְדוֹדוֹנָה82. אחרים נשלחו אל אַמְפִיאָרֵאוס83 ואל טְרוֹפוֹנִיוס84 ואחרים אל הַבְּרַנְחִידִים85 בארץ המיליטים. אלה הם האורקלאות היוונים, אשר שמה שלח קרויסוס לשאול. ואל אָמון86 בארץ לוב שלח אחרים לדרוש באל. הוא שלח לנסות את האורקולאות, מה ידעו, ואם יִמָצֵא שהם יודעים את האמת, ישלח שנית לדרוש, אם יהין לצאת למלחמה בפרסים.

47. ועל הלודים ששלח לנסות את האורקולאות פקד: מיום צאתם מסרדיס יספרו את העת אשר חלפה וביום המאה ישאלו את שאלתם מאת האורקלאות באמרם: מה עושה עתה מלך הלודים, קרויסוס בן אליאטיס? ואת אשר יענה כל אורקולום ואורקולום, ירשמו ויביאו אליו. אמנם מה שענו שאר האורקולאות לא ספר איש, אבל בדלפוי, מיד אחרי אשר נכנסו הלודים אל תוך הדביר לדרוש באל ושאלו כאשר צֻוו, השיבה הפִּיתִּיָה במשקל ההֶכְסָמֶטֶר את הדברים האלה:

אדעה את מספר החול ומדת הים

ואשמעה את האִלֵּם ואקשיבה לאי-מְדַבֵּר87,

ריח נודף לקרָבַי מבשר הצב המשוּרְיָן

מבושל בכלי נחושת יחד עם בשר הטלה,

נחושת שמו תחתיו, נחושת מכסהו.

48. את מענה הפיתיה זאת רשמו הלודים ושבו לסרדיס. וכאשר היו נוכחים גם האחרים אשר נשלחו למקומות שונים ומענות האֵלים בידיהם, פתח קרויסוס כל אחת והתבונן אל הכתוב בהן. אף אחת לא מצא חן בעיניו. אולם בשמעו זאת מדלפוי, מיד העריץ אותה וקבל אותה והאמין כי אורקולום הוא רק זה אשר בדלפוי, כי שם מצאו את מה שעשה הוא. יען כי אחרי שלחו את המלאכים אל האורקולאות שמר את היום המיועד ועשה ככה: הוא חשב על דבר שיהיה מן הנמנע למצא ולחקור: הוא חתך צב ושה לנתחים ובשלם יחד בדוד נחושת מכוסה מכסה נחושת.

49. את הדברים האלה אפוא ענו לקרויסוס בדלפוי; ואשר לאורקולום של אַמְפִיאָרֵאוס, אינני יכול לספר, מה שענה הוא ללודים בעשותם בתוך המקדש כחוק88. יען כי על דברים כאלה אין מדברים מאומה, רק זאת, כי הוא חשב גם אותו89 לבעל אורקולום לא מכזב.

50. אחרי הדברים האלה בקש קרויסוס לרַצות90 את האל אשר בדלפוי בקרבנות גדולים: כי מן הבהמה הראויה לקרבן הקריב מכל מין שלשת אלפים, וצבר לערמה מטות מצופות זהב וכסף, סִפֵּי זהב, בגדי ארגמן וכתנות ושרף אותם וקוה להפיק על ידי אלה עוד יותר רצון מאת האל. ועל כל הלודים צוה, כי כל אחד מהם יקריב דבר, כפי אשר תשיג ידו. וכאשר כלה להקריב את קרבנו, יצק זהב לאין מספר והקיש ממנו אריחים, הגדולים בני שש זרתות, והקטנים בני שלש זרתות ארכם וזרת עבים, במספר מאה ושבעה עשר, ומהם היו מזהב טהור ארבעה, משקל כל אחד ככרַים וחצי, והאריחים האחרים היו זהב לבן91 ככרים משקלם. הוא עשה גם ארי מסכה מזהב טהור, עשר ככרים משקלו; הארי הזה נפל בעת שרפת המקדש בדלפוי92 מעל האריחים, כי עליהם הועמד וכעת הוא באוצר הקורינתיים ומשקלו שבע ככרים וחצי, כי נתכו ממנו שלש ככרים וחצי93.

51. כאשר השלים את כל אלה, שלח אותם קרויסוס לדלפוי ויחד אתם את הדברים האלה: שני גביעים94 מצוינים בגדלם, מהם היה אחד זהב ואחד כסף; זה של זהב עמד בצד ימין בפתח המקדש, וזה של כסף בצד שמאל. גם הכלים האלה נדדו למקומות אחרים אחרי שרפת המקדש וגביע הזהב עומד באוצר הקְלַזֵוֹמֵנִים95 ומשקלו תשע וחצי ככרים ועוד תשע מָנִים. וזה של כסף עומד בפנה במבוא המקדש, שש מאות אמפורות יין יכיל: כי הדלפים מוזגים בו את היין בחג תֶאוֹפָנִיָה96. והדלפים אומרים, כי הוא מעשה ידי תֶאוֹדוֹרוֹס מסַמוס97. וכך גם דעתי, כי אינו נראה לי כמלאכת איש פשוט. גם שלח ארבע חביות כסף העומדות באוצר הקורינתיים. ועוד הקדיש שני מזרקים, אחד זהב ואחד כסף, על מזרק הזהב כתוב “לַקֶדַימוֹנִיוֹן”, לאמר, המתנה היא מהם, אך לא נכון הדבר. כי גם זה של קרויסוס הוא. אחד מהדלפים אשר רצה למצא חן בעיני הלקדימונים כתב זאת. אף כי יודע אני את שמו, אין אני רוצה לפרסמו. רק הנער, אשר דרך ידו נוזלים מים, הוא מאת הלקדימונים, אולם מהמזרקים, אף אחד לא. גם מתנות אחרות רגילות שלח קרויסוס הרבה ביחד עם אלה, ספלי כסף עגולים, ואף צלם אשה מעשה זהב, שלש אמות גבהו; הדלפים אומרים, כי זה הוא צלם האופה של קרויסוס98. נוסף על כל אלה הקדיש קרויסוס גם את רביד אשתו וחגורותיה.

52. כל אלה שלח לדלפוי, אך לאַמְפִיאְרֶאוֹס הקדיש שלט כולו זהב טהור וחנית כולה זהב מוצק ויד החנית וחודיה גם הם זהב, כי שמע את ישרו ואת אסונו99. ועוד בימי היו שניהם בְתֵיבֵּי, זאת אומרת במקדש אפולון אִיזְמֶנִיוֹס אשר בתֵיבֵּי.

53. את הלודים, אשר עליהם היה להביא את המתנות האלה אל המקדשים, צוה קרויסוס לשאול את האורקולואות, אם יצא למלחמה על הפרסים ואם יקח עמו צבא מבעלי בריתו. כאשר באו הלודים אל המקומות אשר נשלחו שמה, מסרו את המתנות למקדש ושאלו את האורקולום באמרם: “קרויסוס מלך הלודים ועמים אחרים, המאמין כי האורקולאות האלה יחידים הם בין בני אדם, שלח לכם מתנות הולמות את גִילוּיֵיכֶם, ועתה הוא שואל אתכם, אם יצא למלחמה על הפרסים ואם יקח לו לעזרה צבא של בעלי ברית”. כדברים האלה שאלו; דעות שני האורקולאות כונו לאחת, כי נבאו לו לקרויסוס: אם ילחם בפרסים יהרוס ממלכה גדולה100. גם יעצו לו למצא את החזקים מבין היוונים ואותם ירכוש לו לאוהבים.

54. כאשר הובאו דברי האל לפני קרויסוס והוא שמע אותם, שמח על דברי האורקולאות האלה, כי קָוֹה קִוָה, כי את ממלכת כורש יהרוס. הוא שלח שנית לפיתו101 ונתן מתנות לדלפים, שני אסתירי-זהב102 לכל איש, אחרי אשר שמע את מספר יושביה. חלף זה נתנו הדלפים לקרויסוס וללודים את הזכות להיות ראשונים לשואלים באֵל ופטורים יהיו ממסים, ולשבת ראשונה103 וכל הרוצה מהם יהיה אזרח בדלפוי לעולם104.

55. אחרי אשר מסר את המתנות לדלפים, שאל קרויסוס באורקולום בשלישית. כי כאשר ראה אורקולום אמת לפניו, לא יכול להשביע את נפשו. הוא שאל בפנותו אל האורקולום, אם ממשלתו תמשך זמן רב, והפיתיה השיבה לו כדברים האלה:

אם באחד הימים יהיה הפרד למלך המדים,

אז, לודי, רך רגלים105, אל הָהֶרְמוֹס106, המלא אבנים,

ברח, ואל תעמוד, ואל תתביש להיות מוג לב.

56. כאשר באו הדברים האלה לפני קרויסוס, שמח עליהם הרבה יותר מעל שאר הדברים, כי קוה, פרד במקום איש לעולם לא ימלוך על המדים והוא וזרעו אחריו לעולם לא יחדלו ממלוך. אחרי כן עמל לחקור, מי מהיוונים הם החזקים ביותר וירכוש אותם לאוהבים; ובחקרו מצא כי הלקדימונים והאתונאים עולים על האחרים, אלה מגזע הדורים ואלה מגזע היונים. כי אלה היו החשובים. מהם היה בזמן קדום עם פֶּלַסְגִי, השני יווני. העם הראשון לא יצא מעולם מחוץ לארצו, והשני נדד הרבה. כי בעת מלוך עליו דֶאבקַלִיוֹן ישב בארץ פתִיאוֹטֵיס, אולם בעת מלוך דוֹרוֹס בן הֶלֵין, ישב בארץ אשר מסביב להר אוֹסָה ואוֹלִימְפּוֹס הנקראת היסטיאַיאָטִיס107. כאשר גורש מהיסטיאַיאָטִיס בידי הקִידְמֵאִים108 התישב על הפינדוס ונקרא המַקֶדְנִי. משם נסע לארץ דריאופיס109 ומדריאופיס בא סוף סוף אל הפּלופּניסוס ונקרא הדורי.

57. מה השפה אשר בה דברו הפֶּלַסְגִים לא אוכל לאמר אל נכון. אולם אם יש האפשרות להוכיח על פי הפלסגים החיים עוד היום והיושבים מאחורי הטִירְסֵנים בעיר קְרֵיסְטון110 ואשר היו לפנים שכנים לאלה הנקראים היום דורים, ובימים ההם ישבו בארץ הנקראת היום תֵסַליוֹטֵיס, ועל-פי הפלסגים אשר ישבו בפְּלָקִיָה וסְקִילָקֵי111 על חופי ההלספונטוס ואשר ישבו ביחד עם האתונאים, וגם על-פי הערים האחרות של הפלסגים אשר שנו את שמותיהן, אם נוכיח על פי אלה עלינו לאמר, כי הפלסגים דברו שפה ברברית. ולכן, אם גם כל הגזע הפלסגי היה כזה, אזי העם האָטי, בהיותו פלסגי, שנה גם את שפתו בעברו להיות יווני, כי לא יושבי קריסטון מדברים שפה אחת עם אף אחד מאלה היושבים סביבם היום, ולא יושבי פלקיה, אך הם מבינים אלה את אלה. מזה נראה ברור, כי אופי השפה אשר הביאו אתם בבואם אך הארץ הזאת, את זו שמרו.

58. אולם העם היווני משתמש, מעת שנתהוה, תמיד באותה שפה, כן נראה בעיני. כי בהפרדו מהפלסגי היה חלש, אך הוא גדל למספר עמים, אף כי ראשיתו היתה מצער, יען כי הפלסגים ביחוד, וגם הרבה עמים ברברים אחרים נספחו אליו. מלבד זאת חושב אני, כי הגזע הפלסגי, בהיותו ברברי, לא פרה ורבה ביותר בכל זמן.

59. קרויסוס שמע, כי בין העמים האלה יושבי אטִיקָה הם מדוכאים ונפלגים למפלגות על ידי פֵּיסיסטְרָטוֹס בן היפּוקְרָטֵיס, המושל בימים ההם על האתונאים112. להיפוקרטיס נעשה נס גדול, כאשר בא לראות במשחקי אולימפיה כאחד האזרחים. כי בזבחו את זבחיו החלו הדוּדִים שעמדו שם ושהיו מלאים בשר ומים לרתח ולעבור על שפתם בלי אש. חילוֹן הלקדימוני113, אשר היה נוכח במקרה וראה את המופת, יעץ להיפוקרטיס, ראשית, כי לא יקח אשה בת-בנים אל תוך ביתו, ושנית, אם יש לו כבר אשה, לגרשה, ואם יש לו כבר בן, למשך ידו ממנו. ולא אבה היפוקרטיס לשמוע לעצת חילון בדבר הזה, ויולד לו אחרי-כן פיסיסטרטוס זה, שכאשר רבו יושבי החוף ויושבי המישור מהאתונאים אלה באלה – בראש אלה עמד מֶגַקְלֶס בן אַלְקְמֶאון, ובראש יושבי המישור לִיקוּרגוס בן אַרִיסטוֹלָאידֶיס – יצר מפלגה שלישית, כי השתוקק להגיע אל השלטון. באספו את אנשי מפלגתו, הערים ואמר להם, כי עומד הוא בראש יושבי ההר וחִבֵּל תחבולה זאת; הוא חבל בגופו ובפרדותיו ובא במצב זה עם צמדו אל השוק כמו נמלט זה עתה מידי אויביו אשר עמדו לרצחו נפש לפי דבריו, בעת צאתו אל שדותיו, ובקש מאת העם לתת לו איזה שומרים לשמור עליו, יען כי לפני זה יצא לו שם לתהלה במלחמה נגד מֶגָרָה, בלָכדו את נִיסֵיאָה ובעשותו מעשים גדולים אחרים. באופן זה הוטעה עם אתונא ונתן לו לבחר אנשים מבין אנשי העיר ואלה נעשו לא לנושאי כידונים של פיסיסטרטוס כי אם לנושאי אַלות, כי מזויני אלות-עץ הלכו אחריו. אלה מרדו יחד עם פיסיסטרטוס ולכדו את המבצר. מאז משל פּיסיסטרטוס באתונאים, אך לא בטל את משמרות הפקידים אשר מצא ולא שנה את החוקים, כי אם משל על העיר היטב וביושר על פי החוקים הקיימים.

60. אך כעבור עת קצרה השלימו אלה אשר עם מגקלס עם אלה אשר עם ליקורגוס ויגרשוהו. ככה רכש לו פיסיסטרטוס את הטִירָנִיָה על אתונא בראשונה ובטרם הכתה שרשים היטב, אבדה. והאנשים שגרשו את פּיסיסטרטוס נלחמו שנית אלה באלה. כאשר הציקו המורדים למגקלס, שלח לפּיסיסטרטוס שליח להציע לו, אם יאבה לקחת את בתו לאשה תמורת הטירניה. פיסיסטרטוס נאות לעשות זאת ובתנאי זה השלימו. ועתה חבלו תחבולה בדבר השיבה, מעשה מחפיר מאד, כפי שאני חושב. כי מזמן קדום נבדל העם היווני מעם הברברים בזה, שהוא עולה עליהם בחכמתו ורחוק מאד מאולת נפרזה, ועתה חבלו האנשים נגד האתונאים, הראשונים לחכמה בין היוונים, כפי שאומרים, את התחבולה הזאת: בְדֵימוֹס פּאָנִיה היתה אשה אחת ושמה פִיאֵה, גבהה ארבע אמות פחות שלש אצבעות ובכלל היתה יפת-תואר. את האשה הזאת קשטו בכל הנשק והעמידוה בתוך מרכבה, בהראותם לה את עמדת גופה שתהיה נראית יפה ביותר ונסעו העירה. לפניה שלחו מלאכים, אשר בבואם העירה יקראו, כאשר שמו בפיהם, ויאמרו כדברים האלה: “אתונאים, קבלו בסבר פנים יפות את פּיסיסטרטוס אשר אתיני עצמה מעריצה אותו מכל האנשים ומובילתהו אל מבצרה”. כדברים האלה דברו בלכתם הנה והנה, ומיד התפשטה השמועה בין הדימים, כי אתיני מביאה את פּיסיסטרטוס. ואנשי העיר נפתו כי האשה היא האלה עצמה והשתחוו לפני האשה וקבלו את פּיסיסטרטוס.

61. אחרי אשר לכד פּיסיסטרטוס שנית את הטירניה באופן המסופר, לקח לו לאשה כפי שהיה ההסכם עם מגקלס, את בתו. ויען כי היו לו כבר בנים גדולים114 וקללה היתה רובצת, לדברי בני האדם, על האַלקמֵיאוֹנידים, 115 לכן לא רצה כי יהיו לו בנים מהאשה החדשה ובא אליה שלא כדרכה. בהתחלה הסתירה האשה את הדבר, לסוף ספרה לאמה, או כי שאלה אותה, ואולי גם לא, וזאת לבעלה. וזה התרגש מאד להבזה מאת פּיסיסטרטוס, ובקצפו השלים עם המורדים. כאשר שמע פּיסיסטרטוס על הנעשה נגדו, עזב כליל את הארץ116 ובא לאֶרֶטְרִיאָה117 ושם התיעץ עם בניו ונצחה דעתו של הִפִּיִאַס ללכד בחזרה את הטירניה. ויאספו משאות מאת כל הערים אשר היו אסירות תודה להם בעד איזה דבר. ערים רבות הביאו הון רב, אך אנשי תֵּיבֵּי עלו על כולן במתנותיהם. אחרי כן, לא ארבה במילים, עבר איזה זמן והכל היה מוכן לשיבה. כי באו אליהם גם ארגִיוִים שְכוּרים מהָפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס, גם איש אחד מִנַכְּסוֹס בא אליהם מרצונו הטוב, שמו לִיגְדַמִיס, שהראה מסירות רבה והביא עמו כסף ואנשים.

62. והנה יצאו מאריטריאה בשנה האחת-עשרה והלכו לביתם. המקום הראשון שלכדו באטיקה היתה מרתון. כאשר חנו במקום הזה באו אליהם מורדים מתוך העיר ונספחו אליהם אנשים מהדימים, אלה שהטירניה היתה להם יותר רצויה מהחופש. אלה התאספו אפוא, והאתונאים אשר בעיר, כל עוד שאסף פּיסיסטרטוס את הכסף ואחרי כן כאשר לכד את מרתון, לא שמו לבם אליו. אמנם בשמעם כי יצא ממרתון והולך ובא נגד העיר, אז נזעקו לקראתו. והם יצאו עם כל צבאם מול אלה ההולכים ושבים, ופּיסיסטרטוס ואנשיו יצאו ממרתון ועלו על העיר ובלכתם במקום ההוא נפגשו על יד מקדש אָתֵינֵי הפָּלֵינִית118 ויערכו שם מערכה לקראת מערכה. שם התייצב לפני פּיסיסטרטוס בשליחות האֵלה הרואֶה אַמְפִילִיטוֹס מֵאַחַרְנַי אשר בגשתו אליו חזה במשקל ההכסמטר את הדברים האלה באמרו:

פּרוּשה כבר המִכְמרת ומְזֹרָה הרשת

וינהרו האטונסים119 לתוכן בליל ירח.

63. את הדברים האלה חזה לו מלא רגש אלהי, ופּיסיסטרטוס, אשר הבין את האורקולום, אמר, כי הוא מקבל את דברי האורקולום והקריב את צבאו. והנה האתונאים, אלה מהעיר, הפנו עצמם באותה שעה לאכל את ארוחת-הבקר ואחרי הארוחה אחדים מהם לשחק בקוביה ומהם לישון. וישתערו פּיסיסטרטוס ואנשיו על האתונאים וינוסום. אחרי כן, בעת נוסם, מצא פּיסיסטרטוס תחבולה מחוכמה מאד, כי לא ישובו האתונאים להתאסף, אלא ישארו נפוצים. הוא הרכיב את בניו על סוסים וישלחם לפניו. הם השיגו את הנסים ואמרו להם מה שצוה פיסיסטרטוס כי לא יפחדו וישובו כל אחד לביתו.

64. האתונאים שמעו לקולם ופּיסיסטרטוס לכד בדרך זו את אתונא בפעם השלישית120 וחזק את הטירניה על ידי שכירים רבים והכנסות כסף, אשר באו לידו חלק מן הארץ עצמה וחלק מנהר סטרימון121, וגם על-ידי שלקח לבני-תערובות את בני האתונאים שנשארו ולא מהרו להמלט ושלח אותם לנַכְּסוֹס, כי גם אותה לכד פיסיסטרטוס במלחמה ומסרה ללִגְדָמִיס. מלבד זאת טהר את האי דילוס כפי מצות האלים. הוא צוה לחפור את המתים מכל החבל ככל אשר יכלו לראות מן המקדש ולהביאם אל חלק דילוס אחר. ופיסיסטרטוס משל על האתונאים, אולם מהאתונאים נפל חלק המלחמה וחלק, ביחד עם האלקמַיאונִידיִם ברחו ממקום שבתם.

65. וקרויסוס שמע על מצב האתונאים שהם נמצאים בו בעת הזאת, וכי הלקדימונים יצאו זה עתה מצרות רבות וכבר ידם על העליונה במלחמה עם אנשי טֶגֶאָה122, כי במלוֹך לֶאוֹן והֵיגֵיסִיקְלֵיס123 בשפרטה הצליחו הלקדימוֹנים בכל המלחמות, רק במלחמתם נגד אנשי טגאה היתה ידם על התחתונה. ובימים שלפני זה היו חוקיהם גם כמעט הרעים בין כל היוונים, והיו נבדלים כן בנוגע בינם לבין עצמם וכן בנוגע לזרים. ושנוי לחוקים טובים בא להם בדרך זאת. בבוא ליקורגוס, איש נכבד בין השפרטים לדלפוי אל האורקולום, ויהי כאשר רק נכנס אל האולם, אמרה אליו הפיתיה כדברים האלה:

באת, ליקורגוס, אל מקדשי העשיר,

אתה, ידי זוס ושאר יושבי האולימפוס,

לא אדע אכנך אל או אדם,

חושבני, יותר אל אתה מאדם, ליקורגוס!

אחדים מוסיפים ואומרים, כי הפיתיה מסרה לו גם את החוקים הקיימים עד היום בשפרטה, אך הלקדימוֹנים עצמם אומרים, כי כאשר היה ליקורגוס אפוטרופוס על לֶאוֹבּוֹטֵיס בן אחיו, המלך בשפרטה, הביא אותם מכרתים. כאשר רק היה לאפוטרופוס, שִנה את כל החוקים ושמר לבל יעברו עליהם מלבד זאת קבע כל הנוגע למלחמה, את הפלוגות של חמש עשרה ושלושים124 ואת הארוחות המשותפות וגם מנה ליקורגוס האֶפוֹרים125 והזקנים126.

66. ככה עברו לחוקים טובים. אחרי מות ליקורגוס בנו לו מקדש ומעריצים אותו מאד. ויען כי חיו בארץ טובה ומספר יושביה היה לא מעט, לכן עלו מהר ויעצמו מאד, ותקצר נפשם במנוחתם ויאמרו בלבם כי חזקים הם מהאַרְקַדִים וישאלו בדלפוי על כל ארץ הארקדים127. ותען להם הפיתיה כדברים האלה:

ארקדיה אתה שואל ממני? הרבית לשאל, לא אתננה לך.

רבים הם האנשים בארקדיה אוכלי בָלוֹטִים,

שיתיצבו לעצור בך. אך עיני אינה צרה בך;

אתן לך לרקוד בטגאה ברקעך ברגל

ואת המישור היפה למדד בחבל לחלֵק.

כאשר שמעו הלקדימונים את האורקולום הזה, משכו את ידם משאר הארץ הארקדים אך על אנשי טגאה יצאו למלחמה, כי נשענו על האורקולום המטעה. ויקחו עמהם כבלים לקחת את אנשי טגאה לעבדים, אך הם נגפו בקרב, ואלה מהם אשר נשארו בחיים, עבדו אסורים בכבלים, שר הם עצמם הביאום, ומדדו בחבל את מישור אנשי טגאה. והכבלים אשר היו אסורים בהם עוד היו תלויים בימי שלמים בטגאה, מסביב למקדש אתיני אֶלָאֵי128.

67. הנה במלחמה הראשונה הזאת נלחמו מדי פעם בפעם עם אנשי טגאה ולא הצליחו. אך בימי קרויסוס, במלוך אָנַכְּסַנְדְרִידֵיס ואָרִיסְטוֹ129 בלקדימוניה היו כבר ידי השפרטים על העליונה במלחמה וככה בא להם הדבר: יען כי מדי פעם בפעם נגפו בקרב נגד אנשי טגאה, שלחו מלאכים לדלפוי לדרש, מי מהאלים עליהם לרצות כי תהיה ידם על העליונה במלחמתם עם אנשי טגאה. והפיתיה ענתה להם, אם יביאו את עצמות אוֹרֶסְטֶס בן אַגַמֶמְנוֹן. ובאשר לא יכלו את קברו של אורסטס, שלחו שנית אל האל לשאול אותו, מקום קברו של אורסטס איהו. על שאלתם ענתה הפיתיה למלאכים כדברים האלה:

טגאה אשר בארקדיה היא כר נרחב,

שתי רוחות מנשבות שם, דחופות בעוז,

ומכה נגד מכה, ושבר על שבר רובץ.

שמה האדמה המחיה מכסה על בן אגממנון,

בהביאך אותו תנצח על טגאה העוזרת.

כאשר שמעו הלקדימונים גם את הדברים האלה, היו בכל זאת רחוקים מלמצא אותו, למרות שבקשוהו בכל מקום, עד אשר בסוף מצא אותו לִיּחֵיס, אחד האנשים הנקראים בשפרטה אנשי-חסד. אנשי חסד אלה הם מתושבי העיר היוצאים מבין הפרשים, מהזקנים שבהם, חמשה בכל שנה ושנה. באותה השנה שבה הם יוצאים מבין הפרשים. עליהם ללכת בשליחות מדינת שפרטה זה לכאן וזה לכאן, ואין להם להתעכב בשום מקום.

68. אחד האנשים האלה היה ליחיס אשר מצא את הקבר בטגאה בהשתמשו במקרה ובבינתו. כי כאשר עמדו בעת ההיא בקשרי דברים עם אנשי טגאה, בא הוא לבית נפח להתבונן איך הולמים את הברזל, והתפלא בראותו את הנעשה. כאשר ראה הנפח את השתוממותו, הפסיק בעבודתו ואמר: “אמנם אורח לקדימוני, לו ראית את אשר ראיתי אני, מה מאד התפלאת, אם תתפלא עתה על מלאכתי בברזל. אמרתי לחפר לי באר בחצר זה. ובעת חפרי מצאתי ארון, שבע אמות ארכו; אך יען לא האמנתי כי האנשים לפנים היו פעם יותר גדולים מאלה אשר בימינו, פתחתיו וראיתי אורך המת כאורך הארון, מדותיו ושבתי וכיסיתי אותו”. האיש סיפר לו את אשר ראה, אולם ליחיס חשב על אשר נאמר ושער כי זהו אורסטס כדברי האל. הוא שער ככה: בשני מפחי הנפח אשר ראה מצא את שתי הרוחות, בסדן ובפטיש את המכה והחזרתה, בברזל ההלום – את השבר הרובץ על שבר, כאשר חשב בערך, כי את הברזל המציאו רק לאסונו של האדם130. כך שער בנפשו ושב לשפרטה וספר ללקדימונים את כל הדבר. אבל הם העמידוהו למשפט בגלל דברים אשר בדו מלבם וגרשוהו. הוא בא לטגאה וספר את אסונו לנפח ורצה לשכור ממנו את חצרו משהלה לא רצה, כעבור זמן מה פתה אותו והוא גר שם. הוא פתח את הקבר ואסף את העצמות והביא אותן לשפרטה. ומעת ההיא, מדי התנגחו אלה עם אלה, גברו בקרב הלקדימונים. אמנם כבר נכבש על ידי החלק היותר גדול מהפלופונֵיסוס.

69. והנה כאשר שמע קרויסוס את כל הדברים האלה, שלח מלאכים לשפרטה ותשורות בידיהם לבקש לכרות ברית וצוה עליהם את אשר יאמרו. ובבואם אמרו: “קרויסוס מלך הלודים ועמים אחרים שלח אותנו וכה אמר: לקדימונים! יען כי דבר אלי האל לדרש את אהבת היוונים ושמעתי כי אתם הראשונים בארץ יון כדברי האורקולום, אני שואל מכם ודורש להיות אוהבכם ובעל בריתכם, בלי ערמה ובלי כחש”. את הדברים האלה אפוא הודיע קרויסוס להם על-ידי מלאכיו. והלקדימונים, אשר כבר שמעו את דברי האורקולום הזה הנאמר לקרויסוס, שמחו לקראת הלודים בבואם וכרתו ברית שלום ועזרה, כי גם עוד לפני זה קבלו איזה טובות מאת קרויסוס. כי כאשר שלחו הלקדימונים לסרדיס לקנות זהב, ברצותם להשתמש בו לפסל, זה של אפולון העומד היום בְּתּוֹרנַכְּס131 בארץ הלָקוֹנִים, נתן להם קרויסוס, כאשר באו לקנות, זהב חנם.

70. ולכן, מטעמים אלה, כרתו הלקדימונים עמו את הברית וגם יען כי כבד אותם נגד כל היוונים ובחר בהם לאוהבים. הם היו גם נכונים לעת אשר יקרא אותם וגם עשו גביע נחושת, על שפתו החיצונה הרבה ציורי חיות וגדול היה עד כי הכיל שלש מאות אמפורות. אותו אמרו להשיב מתנה לקרויסוס. הגביע הזה לא הגיע לסרדיס מאחת משתי סבות אלה שמספרים: הלקדימונים אומרים, כי כאשר הוליכו את הגביע לסרדיס ועברו לפני סמוס, הגיעה השמועה לאזני הסמים ויצאו באניות מלחמה ולקחוהו. והסמים עצמם אומרים, כי מוליכי הגביע מהלקדימונים אחרו בדרכם וכשמעם כי סרדיס ביחד עם קרויסוס בידי האויב, העמידו את הגביע למכירה בסמוס ואנשים פרטיים קנו אותו ונדבוהו למקדש הֵירָה. ואולי אמרו המוכרים בשובם לשפרטה, כי נלקח מהם על ידי הסמים.

71. כך הוא הדבר בנוגע לגביע. וקרויסוס אשר לא הבין לדברי האורקולום, יצא למלחמה לקַפַּדוֹקִיה132 בקוותו לנחול נצחון על כורש ועל חיל הפרסים. עוד קרויסוס מתכונן לצאת למלחמה על הפרסים, והנה איש מן הלודים, אשר גן לפני זה היה נחשב לחכם ועתה בגלל עצתו גדל שמו מאד בין הלודים – סַנְדַנִיס היה שמו – ויעץ לקרויסוס בדברים האלה: “המלך, אתה מתכונן לצאת למלחמה על אנשים כאלה הלובשים מכנסי עור ויתר מלבושיהם עור; הם לא יאכלו את אשר הם רוצים, כי אם את אשר יש להם, כי ארצם קשה. מלבד זאת לא ישתו יין כי אם הם שותי מים; תאנים אין להם לאכל ולא כל דבר טוב אחר. ועתה, אם תנצחם, מה תקח מהם, אם מאומה אין להם? ואם תנוצח אתה שים אל לבך כמה דברים טובים תאבד. אם יטעמו מהדברים הטובים שלנו, יאחזו בהם ולא ירפו מהם. מודה אני לאלים, כי לא נתנו בלב הפרסים לעלות על הלודים”. את הדברים האלה דבר, אך קרויסוס לא שמע אליו. ואכן לא היה לפרסים מאומה מכל התפנוקים ומכל הדברים הטובים לפני לכדם את הלודים.

72. הקפדוקים נקראים בפי היוונים סורים. לפני ממשלת הפרסים היו הסורים האלה נכנעים למדים ואחרי כן לכורש. כי הגבול בין ממלכת המדים ובין זו של הלודים היה הנהר הַלִיס, השוטף מהרי אַרְמֶנִיָה דרך ארץ הקִילִקִים; הלאה בשטפו יושבים המַטִיאָנִים לימינו, ולשמאלו הפְרִיגִים; ואחרי עברו עליהם הוא שוטף ופונה צפונה וגובל מפה לימין את הסורים הקפדוקים ולצד שמאל את הַפַּפְלָגוֹנִים. ככה מבדיל הנהר הליס כמעט את כל אסיה התחתונה133, משפת הים מול קפריסין עד הים השחור: זהו צואר134 הארץ כולה. אורך הדרך עולה לאיש זריז מהלך חמשה ימים.

73. והנה יצא קרויסוס למלחמה על קפדוקיה מטעמים אלה: גם מתוך חמדה לאדמה, ברצותו לספחה לגבולו וביחוד בהיותו בטוח בדברי האורקולום ורצה לנקום נקמת אסטיאגיס מכורש. כי את אסטיאגיס בן קיאכּריס, גיסו של קרויסוס מלך המדים, הכניע כורש בן קמביסיס. הוא נעשה לגיסו של קרויסוס בדרך זו: להקה של סקיתים נודדים מרדו ונמלטו לארץ מדי; בימים ההם משל במדים קִיאַכְּסָרֵיס בן פְרָאוֹרטֵיס בן דֵיִאוֹקֵיס. בתחלה עשה טובות לסקיתים האלה בהיותם מבקשי חסותו; ובכבדו אותם מאד, מסר להם נערים אשר ילמדום את שפתם ולמשוך בקשת135. כעבור זמן, אשר בו היו הסקיתים רגילים לצוד ציד בשדה ולהביא תמיד דבר מה, קרה פעם אחת כי לא צדו מאומה. בשובם בידים ריקות התנהג עמהם קיאכסריס קשה ורע מאד, כי היה, כמו שהראה, בעל חמה גדול. ואלה החליטו, יען סבלו זה מאת קיאכסריס, כי דברים בלתי הגונים נעשו להם, להרוג אחד מהנערים, אשר היו אצלם להתלמד, ולהכין אותו כמו שהיו רגילים להכין גם את הציד ולהגיש לכיאקסריס, כאילו הם מגישים ציד, ואחר הגישם למהר ולברח לאליאטיס בן סַדִיאַטֵיס לסרדיס. והדבר נעשה, כי קיאכסריס והמסובים על שולחנו אכלו מהבשר הזה והסקיתים אחרי עשותם את המעשה ברחו ובאו לאליאטיס.

74. אחרי-כן, כי מאן אליאטיס להסגיר את הסקיתים בידי קיאכסריס בדרשו אותם, התלקחה מלחמה בין הלודים ובין המדים אשר ארכה כחמש שנים, ובהן נחלו לפעמים המדים נצחון על הלודים ולפעמים הלודים על המדים. ופעם התנגחו גם בלילה. המלחמה נמשכה ככה בלי הכרע עד אשר בשנה הששית, כאשר התנגחו אלה עם אלה, קרה מקרה, כי בעצם הקרב נהפך פתאם היום ללילה. שנוי זה של היום הגיד מראש ליונים תַּלֵיס מִמִילֵיטוֹס וקבע לזמנו את השנה ההיא, אשר בה באמת קרה השנוי136. אך הלודים והמדים בראותם כי היום היה ללילה, הרפו מהקרב ושניהם השתדלו להשלים ביניהם. ואלה שעזרו להביא את השלום ביניהם היו סִיאֶנֶסִיס137 הקיליקי ולַבִּינֵיטֹוֹס138 הבבלי. הם התאמצו כי תהיה גם שבועה ביניהם וכי יבואו בקשר משפחה זה עם זה, כי על אליאטיס הטילו לתת את בתו אָרִיאֵנִיס לאסטיאגיס בן קיאכסריס לאשה, יען כי בלי הכרח חזק אין דרכן של בריתות אלה להתקים הרבה. את שבועות הברית נשבעים העמים האלה כמו היוונים, נוסף על השבועות הם מלקקים, אחרי שרטו בעור זרועם, איש את דם רעהו.

75. את אסטיאגיס זה אפוא, שהיה אבי אמו, נצח כורש ולקח בשביה, מסבה שאספר בדברים הבאים. לכן חרה אף קרויסוס מאד בכורש ושלח לדרוש באורקולאות, אם יצא למלחמה על הפרסים, וכאשר בא אורקולום הנשמע לשתי פנים, קוה כי האורקולום הוא טוב לו והשתער עם צבאו על גבול הפרסים. ובבוא קרויסוס אל הנהר הליס, העביר משם את הצבא, כן אני אומר, על הגשרים שהיו אז; אך כאשר אומרים רבים מן היוונים, העבירם תַלֵיס ממיליטוס. כי קרויסוס לא ידע לשית עצות בנפשו, איך יעבור לו הצבא דרך הנהר, כי בימים ההם לא היו עוד הגשרים של היום. אומרים כי תליס, אשר היה אז במחנה, עשה כי הנהר ששטף עד עתה משמאל לצבא ישטף גם לימינו, והוא עשה את הדבר הזה ככה: למעלה מראש המחנה, החל לחפור תעלה עמוקה והמשיכה בחצי לבנה בכדי שימצא המחנה מאחוריו ובאופן זה ישתפך מאפיק הישן לתוך התעלה ובזרמו על פני המחנה יפול שוב לתוך הקודם, וככה אחרי שנחלק הנהר לשנים, תהא האפשרות לעבור בו. ישנם אפילו שאומרים שגם האפיק הישן נחרב כולו; אך אני אינני מאמין בדבר, כי מעתה, איך עברוהו בחזירתם?

76. אחרי אשר עבר קרויסוס עם צבאו בא לאחד הגלילות בקפדוקיה הנקרא פְּטֶרִיאָה; פטריאה הוא המקום המבוצר בארץ הזאת ומשתרע בערך מול סִינוֹפֵּי העיר אשר על יד הים השחור; שם חנה והשחית את שדות הסורים. גם לכד את עיר הַפְּטֶרִייִם ומכר אותם לעבדים. גם לכד את כל הערים אשר סביבותיה ואת הסורים הגלה, אף כי ל139א היו אשמים כלל. וכורש אסף את צבאו ויקח עמו גם את כל העמים אשר ישבו באמצע ויצא נגד קרויסוס. אולם טרם הוציא את צבאו, שלח מלאכים אל היונים ונסה להטותם מאחרי קרויסוס. אך היונים לא שמעו אליו. כורש בא וחנה מנגד לקרויסוס ופה, בשדות פטריאה, התנגחו אלה עם אלה בחזקה. הקרב היה עצום ורבים היו הנופלים משני הנלחמים. לסוף לא נצח אף אחד ונפרדו מלהלחם, כי הלילה בא. וכה נלחמו שני המחנות אחד בשני.

77. וקרויסוס לא היה מרוצה ממספר צבאו, כי היה הצבא הנלחם על ידו פחות הרבה במספרו מזה של כורש, ובהיותו בלתי מרוצה, וכאשר ביום השני לא נסה כורש לתקוף אותו, שב לסרדיס ובדעתו היה לקרא את המצרים לפי השבועה כי הוא כרת ברית גם עם אַמַסִיס מלך מצרים טרם שכרת את הברית עם הלקדימונים ולשלח גם לבבלים לקרא להם, כי גם עם אלה כרת ברית לעזור לו במלחמה, – בעת ההיא מלך על הבבלים לביניטוס. וגם להודיע ללקדימונים כי יבואו למועד המיועד; ואחרי שיזעיק את כל אלה ויאסוף גם את צבאו, היה בדעתו לחכות עד עבור החורף ובבוא האביב לצאת למלחמה על הפרסים. ובחשבו זאת שלח אחרי שובו לסרדיס מלאכים לבני בריתו וצוה להם כי יתקבצו לסרדיס בחודש החמישי, ומהצבא אשר היה עמו ואשר נלחם בפרסים שלח את כל הזרים140מתוכו שיתפזרו, כי לא עלה הדבר על דעתו כלל וכלל, אחרי אשר הקרב לא היה כי אם בלתי-מכריע, כי כורש יעלה על סרדיס.

78. עוד קרויסוס חושב זה בלבו והנה נתמלאו מגרשי העיר נחשים, וכאשר רק נראו, חדלו הסוסים לרעות את מרעיתם ובאו ואכלו אותם. כראות קרויסוס את הדבר הזה, הבין, כי זה אות, ואכן כן היה הדבר, והוא מהר לשלוח מלאכים אל הקוסמים אשר בטֶלְמִיסוֹס141. אמנם באו המלאכים ושמעו מפי הטלמוסים מה שרצה האות לרמז, אך לא יכלו להודיעהו לקרויסוס, כי עד אשר שבו והפליגו לסרדיס נשבה קרויסוס. הטלמוסים פתרו ככה: קרויסוס יהיה צפוי אל חיל זר בארצו, אשר אחרי בואו יכניע את יושביה, באמרם: “הנחש יליד האדמה והסוס אויב וזר”142. כה השיבו הטלמוסים דבר לקרויסוס כאשר כבר נשבה, כי לא ידעו מאומה מהנעשה בסרדיס ועם קרויסוס.

79. רק נסג קרויסוס אחור אחרי הקרב על יד פטריאה, נודע לכורש כי קרויסוס אומר לשלח את הצבא מעליו אחרי שובו. כאשר חשב בדבר מצא, כי טוב לו למהר ככל אשר יוכל ועליו לעלות על סרדיס, לפני התאסף שנית חיל הלודים. אך גמר בלבו ומהר לעשות את הדבר. ובהסיעו את הצבא ללודיה נעשה הוא עצמו המלאך המודיע לקרויסוס. ועתה היה קרויסוס במבוכה גדולה כי הדברים באו לא כאשר קוה או כאשר חזה אותם מראש. בכל זאת הוציא את הלודים לקרב. ובעת ההיא לא היה באסיה עם אמיץ ומוכשר למלחמה מהלודים. הם נלחמו מעל סוסים ובידיהם כידונים ארוכים והיו גם רוכבים מצוינים143.

80. הם נפגשו במישור אשר לפני העיר סרדיס, מישור גדול וחלק אשר בו שוטפים נחלים וביניהם גם ההילוֹס, המתחבר עם הגדול מביניהם הנקרא הֵרְמוֹס, הבא מן ההר הקדוש של האם דִינדֵימֵיֵנִי144 ומשתפך אל תוך הים קרוב לעיר פוֹקיאָה. בראות כורש את הלודים עומדים פה ערוכים במערכה, ויָחֶל מהרוכבים ועשה בעצת הַרְפָּגוֹס145, איש מדי, את המעשה הזה: כל הגמלים נושאי המזון והכבודה, אשר הלכו אחרי צבאו, את כולם אסף ופרק מעליהם את משאם והושיב עליהם אנשים לבושים לבושי רוכבים, ולמסודרים באופן זה צוה ללכת בראש הצבא לקראת רוכבי קרויסוס, ולחיל הרגלים צוה ללכת אחרי הגמלים ומאחורי הרגלים העמיד את כל רוכביו. ככלותו לסדר את כולם, נתן צו לא לחוס על כל איש מהלודים, כי אם להרג כל מי שימצאו בדרכם, רק את קרויסוס לבדו לא יהרגו, אף אם יעמד על נפשו בעת אשר יתפשוהו. את הדברים האלה צוה עליהם; את הגמלים שם נוכח פני הרוכבים מטעם זה: הסוס נבהל מפני הגמל ואינו יכול להביט אל מראהו ולהריח את ריחו146. והנה מטעם זה עשה את הדבר בערמה, למען לא יפיק קרויסוס תועלת מרוכביו, כי באלה קוה הלודי לנצח. וכאשר נפגשו בקרב, ויהי אך הריחו הסוסים את ריח הגמלים וראו אותם, נסוגו אחור ושמו את תקוות קרויסוס לאל. בכל זאת לא היו הלודים גם עתה מוגי לב, כי אם בראותם את הנעשה קפצו מעם הסוסים ורגלים התנגחו עם הפרסים. אולם באחרונה, אחרי נפול משני המחנות חללים רבים, נסו הלודים ונדחקו אל תוך החומה והפרסים שמו מצור עליהם.

81. כה באו הלודים במצור. וקרויסוס בחשבו שהמצור ימשך זמן רב, הוסיף לשלוח מתוך המבצר מלאכים אחרים לבני בריתו, כי על הנשלחים הראשונים היה להודיע להם להקבץ בחודש החמישי לסרדיס. אך את אלה שלח לדרש עזרה מהירה ביותר, יען כי הוא נמצא כבר במצור.

82. והוא שלח ליתר בעלי בריתו וגם ללקדימוניה. אך בעת ההיא היה להם עצמם לשפרטים, ריב עם הארגיוים בגלל חבל ארץ הנקרא תִירֶאָה147 כי את תיראה זאת, אף כי היא בחבל ארגוליס, קראו הלקדימונים שלהם והחניקו בה. והנה היתה גם הארץ לצד מערב עד מַלֶאָה של הארגיוים, כן הארץ אשר ביבשה כן האי קִיתֵירָה ויתר האיים. כאשר החישו הארגיוים לעזרת ארצם הנקרעת מהם, נדברו ביניהם והסכימו שילחמו שלש מאות איש מכל צד, ואלה מהם שידם תהיה על העליונה, להם תהיה הארץ. יתר המון הצבא ישוב כל אחד לארצו ולא יהיו נוכחים בעת הלחמם, יען כי אם יהיו המחנות נוכחים וחלק אחד יראה את חבריהם ידם על התחתונה, יחישו לעזרתם. אחרי אשר גמרו את ביניהם, התרחקו, ואלו שנבחרו מכל צד נשארו והתנגחו. והם נלחמו ויען היותם שקולים אלה נגד אלה בקרב, נשארו משש מאות איש שלשה, מהארגיוים אַלְקִינוֹר וּחְרוֹמִיוֹס מהלקדימונים אותּרִיאָדֵיס. אלה נשארו כאשר בא הערב.

שני הארגיוים בחשבם כי הם המנצחים, מהרו לארגוס ואותריאדיס, מהלקדימונים פשט את חללי הארגיוים והביא את נשקם אל המחנה ונשאר על משמרתו. ביום השני באו שני הצדדים ושמעו את הדבר. זמן מה אחר כל אחד כי הוא נצח: אלה אמרו, כי מהם נשארו יותר בחיים, ואלה הוכיחו כי אל הנסו ושלהם נשאר על מקומו ופשט את חלליהם. באחרונה מתוך הריב התנפלו אחד על השני ונלחמו, ואחרי אשר נפלו רבים משני המחנות, נצחו הלקדימונים148. למן העת ההיא גוזזים הארגיוים את שער ראשם, בעוד אשר לפני זה עליהם היה לגדל שער-הראש וקבעו חוק ואָלָה, כי לא יגדל איש מהארגיוים את שער ראשו והנשים לא תעלינה עדי-זהב עד אשר ישובו ויקחו את תיראה. והלקדימונים קבעו לחוק את ההפך מזה, כי עד עכשיו לא גדלו שער ראשם ומעתה יגדילו. מספרים כי זה האחד, אשר נשאר מהשלש מאות, אותריאדיס, בוש לשוב לשפרטה אחרי אשר רעיו נפלו במלחמה וטרף נפשו בכפו באותה תיראה.

83. זה היה מצב הדברים בשפרטה בבוא המלאך מסרדיס ובקש כי יחישו עזרה לקרויסוס הנמצא במצור. בכל זאת, בשמעם את דברי המלאך התעתדו לעזור לו. ואך כאשר התכוננו והאניות היו נכונות, באה בשורה אחרת, כי נבקעה עיר הלודים וכי קרויסוס נשבה חיים. משום כך התעצבו מאד לדבר ונשארו על מקומם.

84. סרדיס נכבשה בדרך זו: כאשר בא יום הארבעה-עשר למצור על קרויסוס, שלח כורש רוכבים בכל צבאו אשר יודיעו, מי אשר יעלה בתחלה על החומה, לו יתן המלך מתנות. אחרי זה נסה הצבא, אך לא עלה בידו. והנה בעת אשר רפו ידי אחרים, נסה איש מַרְדִי149, שמו היה הִירוֹיאָדֵיס, לעלות על החומה במקום המבצר, אשר שם לא העמד משמר, יען כי ל אהיה לירא כי ממקום הזה תלכד פעם העיר, בהיות פה המבצר תלול ואין ללכדו שם. גם מֵילֵיס, אשר מלך לפנים בסרדיס, לא נשא את האריה, אשר ילדה לו הפלגש, רק במקום הזה. כי הטֶלמֶסים אמרו לו, אם יִנָשֵא האריה מסביב לחומה, לא תהיה אפשרות לכבוש את סרדיס, וישאהו מֵילֵיס מסביב לשאר החומה, במקום אשר המבצר היה נוח להכבש, ויִבֶז במקום ההוא יען היה נשגב ותלול. זהו חלק העיר הנשקף אל הַטְמוֹלוס150. והמרדי הזה, הירויאָדיס, ראה לפני יום אחד הלודים יורד בצד זה של המבצר אחר קובָעו אשר התגלגל מלמעלה והרימהו. הוא התבונן בדבר ושם אל לבו. אחרי זה עלה גם הוא ואחריו עלו אחרים מהפרסים. ואחרי אשר עלו רבים בדרך זו נלכדה סרדיס וכל העיר היתה לשמה.

85. ועם קרויסוס קרה הדבר ככה: לו היה בן, זה אשר הזכרתי אותו למעלה; הוא היה בן חיל, אבל אלם. בעת אשרו, אשר חלף עתה, עשה קרויסוס למענו כל אשר ביכלתו, וחשב על זה ועל זה ושלח גם לדלפוי לשאול באורקולום, והפיתיה השיבה לו כדברים האלה:

בן לודי, מלך על עם רב, קרויסוס בער ונבער,

אל תאבה להקשיב בביתך לקול אליו נכספת,

לקול הבן המדבר. טוב יותר בשבילך כי ירחק:

בפעם הראשונה ידבר ביום האסון.

כאשר נלכדה החומה, השתער אחד מהפרסים על קרויסוס, כי לא ידע אותו, להרגן. וקרויסוס, אשר ראה אותו מתנפל עליו, לא שם לבו לדבר, מפני הצרות שבאו עליו ולא היה אכפת לו להדקר ולמות, אך בנו, זה האלם, בראותו את הפרסי משתער, פרץ בקול מתוך פחד וצרת נפשו, וקרא: “בן אדם, אל תהרג את קרויסוס!” זה אשר דבר בפעם הראשונה ומעתה דבר כל חייו.

86. והפרסים כבשו את סרדיס151 ולקחו בשבי את קרויסוס חיים, אחרי מלכו ארבע-עשרה שנה והיה במצור ארבעה-עשר יום, בהרסו כדברי האורקולום, את ממלכתו הגדולה. הפרסים תפשוהו והביאוהו לפני כורש. הוא צוה לערוך מוקד גדול ולהעלות את קרויסוס עליו אסור בנחושתיים ופעמים שבעה נערים לודים עמו. כונתו היתה או להקריב את ראשית השלל לאחד האלים או לשלם נדר, או יען שמע כי קרויסוס איש ירא אלוהים הוא, לכן העלהו על המוקד, בחפצו לראות, אם אחד מהאלים יצילהו מלהשרף חיים. וכן עשה. ולקרויסוס בעמדו על המוקד עלו בזכרונו, אף כי היה בצרה כה גדולה, דברי סולון, כאלו נאמרו לו מאת האלהים, כי אין איש מאושר בעודנו בחיים. כאשר עלה הדבר על מחשבתן, שאף רוח, נאנח אחרי דומיה ממושכה וקרא שלש פעמים: “סולון”!" וכאשר שמע זאת כורש שלח את המתורגמנים לשאול את קרויסוס, מי הוא זה אשר הוא קורא אותו. ואלה נגשו אליו ושאלוהו. זמן-מה שתק קרויסוס לשאלותיהם, אבל אחרי כן, כאשר הציקו לו, אמר: “את האיש, אשר הייתי נותן עושר רב, לו בא בדברים עם השליטים כולם”. יען כי דבר דברים סתומים להם, שאלוהו שנית פשר דבריו. וכאשר חזקו עליו דבריהם והציקו לו, ספר להם לבסוף, איך לפנים בא אליו סולון מאתונא ואיך הוא ראה את כל אוצרותיו ולא היו שוים בעיניו מאומה, ודבר דברים כאלה, ואיך הכל בא עליו כאשר אמר האיש ההוא, ולא אמר יותר בנוגע לו152 מאשר בנוגע לכל המין האנושי וביחוד בנוגע לאלה שחושבים עצמם בעיניהם להיות מאושרים. את זה ספר קרויסוס בעת אשר כבר הציתו אש במוקד ובער מכל פאותיו. וכאשר שמע כורש מאת המתורגמנים את דברי קרויסוס, נחם על מעשהו וישם אל לבו, כי הוא עצמו בן-אדם מוסר לשרפה בן-אדם חי אחר, אשר לא נפל באשרו ממנו, וגם ירא מפני הגמול ובחשבו עוד, כי אין דבר אשר יתמיד בחיים האנושיים, צוה לכבות מהרה את האש הבוערת ולהוריד את קרויסוס והאנשים אשר עמו. אבל כשנסו לכבות את האש לא יכלו לה עוד.

87. ועתה, מספרים הלודים, כאשר ראה קרויסוס, כי כורש ניחם על מעשהו ובראותו כי כל האנשים מכבים את האש ואינם יכולים לה, צעק בקול גדול וקרא לאפולון אם הקריב לו פעם מנחה אשר היתה לרצון לו, יעזור לו ויצילהו מהצרה הזאת. כן קרא אליו בדמעות. והנה, בעוד אשר השמים היו טהורים ואין רוח נושבת, התעננו פתאם עננים וסערה קמה וגשם שוטף נתך וכבה את המוקד. וככה נודע לכורש כי קרויסוס הוא ידיד-אל וצדיק ויורידהו מעל המוקד וישאלהו כדברים האלה: “קרויסוס, מי מבני-אדם פתה אותך לצאת למלחמה על ארצי ולהעשות שונאי במקום אוהבי?” והלה השיב: “המלך, זאת עשיתי להצלחתך ולהותי. המעורר אותי למעשה זה היה אֵל היוונים שעודדני למלחמה. כי אין בן-אדם אשר יהיה ככה נבער מדעת לבחור במלחמה במקום השלום. כי בעת שלום הבנים מקברים את אבותיהם, במלחמה האבות מקברים את בניהם; אולם רצון האלים היה כי יֵעָשה ככה”.

88. הוא דבר כדברים האלה וכורש התיר את אזיקיו ויושיבהו על ידו וכבדהו עד מאד, ובהתפלאות רבה הביט אליו, הוא וכל אנשיו. קרויסוס ישב דומם שקוע במחשבותיו. אחר זמן מה הפך את פניו וראה כי הפרסים הורסים את עיר הלודים ואמר: “המלך, היכול אני להגיד לך את אשר בלבי עתה או עלי לחרוש בעת הזאת?” כורש עודדהו וצוהו לדבר בלי מורא ככל אשר ירצה. והוא שאל ואמר: “ההמון הגדול הזה, מה הוא עושה בחמה גדולה כזו?” והלה השיב: את עירך הם הורסים ואת סגולותיך הם בוזזים". וקרויסוס השיב: “לא את עירי ולא את סגולותי הם הורסים. כי בכל אלה אין לי חלק כי לך הוא אשר הם נושאים ומוליכים”.

89. דברי קרויסוס עוררו את תשומת-לב כורש ואחרי הוציאו את כל האנשים מעליו, שאל את קרויסוס, מה עליו לעשות לעצור במעשים האלה? וקרויסוס אמר: “אחרי אשר שמוני האלים עבד לך, חושב אני לצדק לאמר לך, את אשר אני רואה בדבר לטובתך. הפרסים, שהם גאים מטבעם, עניים הם; זה מהם שיתפוס הרבה מאד, עליך לחשוש בשעה זו שיתקומם נגדך. והנה תעשה ככה, אם דברי ימצאו חן בעיניך: העמד מנושאי-הכידון שומרים על כל השערים, אשר יאמרו עת יקחו מאת מוציאי הסגולות, כי עליהם להפריש את המעשר לזוס. ואותך לא ישנאו על קחתך בזרוע מאתם את הסגולות, הם יכירו כי הצדק אתך וימסרו מרצונם הטוב.”

90. כשמוע כורש את הדברים האלה, שמח מאד, כי נדמו לו כעצה טובה. הוא הלל אותו מאד ופקד על נושאי הכידונים לעשות את אשר יעץ לו קרויסוס, ואליו אמר כדברים האלה: “קרויסוס, יען הראית עצמך במעשיך ודבריך הישרים כי איש אתה, אשר דעת מלכים בך, לכן שאל לך דבר כנפשך ויעשה מיד”. והוא השיב: “אדוני, חסד גדול ביותר תעשה עמדי, אם תרשני לשלח את האזיקים האלה ולשאול את האל היווני, את זה שהערצתי ביותר מבין האלים, אם זה דרכו לרמות את אלה שעשו לו טובות”. וישאלהו כורש על מה הוא מתאונן נגדו, שהוא מבקש את הבקשה הזאת ממנו. וקרויסוס ספר לו את כל מחשבותיו ואת תשובות האורקולאות וביחוד על דבר המתנות וכי מעודד על ידי האורקולום יצא למלחמה על הפרסים. אחרי שספר זה החל שוב להתחנן שירשהו להוכיח את האל על זה. אך כורש צחק ואמר: “קרויסוס, גם זה נתן לך ממני, וכל דבר, אשר תדרש פעם”. כשמוע קרויסוס את הדברים האלה, שלח אחדים מהלודים לדלפוי וצוה עליהם כי יניחו את האזיקים על סף המקדש ושישאלוהו אם לא יבוש כי עדד את קרויסוס בדברי האורקולום לצאת למלחמה על הפרסים, כאלו הוא יהרס את ממלכת כורש, שממנה היו לו דורונות כאלה, ויַראו על האזיקים. זה ישאלו וגם אם דרך אֵלי היוונים לשלם רעה תחת טובה.

91. כאשר באו הלודים האלה ואמרו את אשר צוו, השיבה הפיתיה, כאשר מספרים, את הדברים האלה: “להמלט מפני הגורל הנועד לאדם, לא יוכל אף האל. על קרויסוס נפקד עון אביו בדור החמישי153, אשר בעת היותו נושא=כידון בבית הֵירַקְלֵס שמע לערמת אשה והרג את אדוניו וירש את כל כבודו, אשר לא היה ראוי לו. בכל התאמצותו של לוֹכְסִיאַס154, כי האסון יבוא על סרדיס בימי בניו של קרויסוס ולא בחיי עצמו, לא היה בכוחו להשיב את המוירות155 מדעתן. אולם, עד כמה שהרשו אלה, השיג ונתן לו. כי שלש שנים דחה את כבוש סרדיס. וזה יֵדע קרויסוס, כי רק עבור השנים האלה, שנגזרו עליו, נשבה. ושנית, הלא עזר לו כאשר עמד להשרף. ואשר לדברי האורקולום, לא נכון בפי קרויסוס אשר יתאונן, יען כי נבא לו לוכסיאַס, כאשר יצא למלחמה על הפרסים, יהרוס ממלכה גדולה. לדברים אלה היה עליו, לו חפץ להועץ היטב, לשלוח ולשאול על איזו ממלכה הוא מדבר, שלו או של כורש. ויען לא הבין את הנאמר, ולא שאל מחדש, יראה את האשם בו בעצמו156. וגם כאשר שאל בפעם האחרונה באורקולום ענה לו לוכסיאס מה שענה לו בדבר הפרד, גם את זה לא הבין, כי כורש הוא הפרד הזה, יען נולד מהורים לא מעם אחד, בהיות האם הנכבדה והאב ממעמד יותר נמוך. כי היא היתה אשה מדית ובת אסתיאגיס מלך המדים, והוא איש פרסי ונכנע תחתיהם. ואף כי נפל ממנה בכל דבר, נשא את גברתו לאשה”. את הדברים האלה השיבה הפיתיה ללודים והם הביאו את דבריה אל קרויסוס ובשמעו הכיר, כי בו לבדו האשמה ולא באל.

92. כל זה בדבר ממשלת קרויסוס וכבוש יוניה הראשון. מקרויסוס יש ביון גם הרבה מתנות אחרות ולא רק אלה הנזכרים לבד. כי בתֵיבֵּי, עיר הבּויאוטים157 נמצאת חצובה, שנדב לאפולון האִיסְמֵינֵי158, באֶפֶסוֹס159 בני בקר זהב ורוב העמודים ובמקדש פְּרוֹנָאוֹס160 אשר בדלפוי מגן זהב גדול. כל אלה היו עוד בימי. אחדות מהמתנות נאבדו כבר. ואלו המתנות של קרויסוס שהיו אצל הבְּרַנחִידִים161 בארץ המיליטים, היו, כפי ששמעתי, שוות במשקלן ודומות לאלה אשר בדלפוי. ואשר נדב לדלפוי ולמקדש של אמפיאראוס162 היה מביתו וראשית נחלת אביו, והמתנות האחרות היו משלל שונא אשר קם נגדו לפני מלכו ואשר התאמץ לעזרת פַּנטַלֵיאוֹן, שתהיה לו ממלכת הלודים. פנטליאון זה היה בן אליאטיס אחי קרויסוס, אך לא מאם אחת; כי קרויסוס נולד לאליאטיס מאשה קַרית ופנטליאון מאשה יונית. אחרי אשר התחזק קרויסוס בממלכה שנמסרה לו מאת אביו, עִנה את האיש אשר התקומם נגדו והמיתו, ורכושו, אשר הקדיש עוד לפני זה, נדב באופן המסופר ולמקומות הנזכרים. די בזה שספרתי בדבר המתנות.

93. דברים מפליאים ראויים לתאר, כמו שהם אולי בארץ אחרת, אינם ביותר בארץ לודיה, מלבד עפרות הזהב הנגרפים מהטְמולוס. אך נמצא בה מפעל אחד, הגדול ביותר, מלבד מפעלי המצרים והבבלים. יש שם ציון 163 אליאטיס, אביו של קרויסוס. יסוד הבניין הוא מאבנים גדולות ושאר הציון אדמה שפוכה. הקימו אותו סוחרי השוק, בעלי מלאכה וזונות. למעלה על הציון עמדו חמשה עמודים, עוד בימי היו שם, ועליהם חקוקות כתובות, כמה הקים כל אחד ואחד, וכשמודדים רואים, כי מלאכת הזונות היא הגדולה. כי בנות הלודים כולן מזנות וקובצות להן הנדה ועושות ככה עד אשר תהיינה לאנשים; הן נותנות לעצמן שלוחים. והקף הציון ששה ריסים ושני פלטרות ורחבו שלש-עשרה פלטרות164. קרוב לציון משתרע אגם גדול, והלודים אומרים, כי הוא בלתי פוסק. הוא נקרא אגם גיגיס. והענין הזה אפוא כך הוא.

94. הלודים חיים לפי מנהגים הדומים לאלה של היוונים, מלבד אשר הם נותנים את בנותיהן להיות מנאפות. הם הראשונים בין בני האדם אשר אנחנו יודעים בהם כי טבעו מטבעות זהב וכסף והשתמשו בהן. הם היו גם החנונים הראשונים. הלודים עצמם אומרים כי הם המציאו גם את המשחקים שמשחקים כעת אצלם ואצל היוונים. הם מספרים, כי המציאו את אלה בזמן ההוא כאשר שלחו מתישבים לארץ טִירְסֵינִיָה, וזה מה שהם מספרים בעניין זה: במלוך אַטיס בן מַנֶס165 היה רעב כבד בכל ארץ לודיה; בתחלה חיו וסבלו הלודים, אך אחרי-כן, כאשר לא חדל, שמו את דעתם למצא הקלה. אחד המציא דבר זה ואחד המציא דבר זה. וככה המציאו בימים ההם את משחק הקוביה, משחק הגרמות, משחק הכדור וכל שאר מני משחקים, חוץ ממשחק הדף. המצאת המשחק הזה אינם מיחסים הלודים לעצמם; הם המציאו את אלה והשתמשו בהם נגד הרעב באופן כזה: יום אחד שלם שחקו למען לא יבקשו מזון, ביום השני אמנם אכלו ופסקו מלשחק. באופן כזה עברו עליהם שמונה עשרה שנה, ויען כי הצרה לא רפתה, כי אם עוד חזקה, חלק מלכם את כל הלודים לשני חלקים והפיל את הגורל שחלק אחד ישאר וחלק אחד יעזוב את הארץ. לחלק שעלה בגורלו להשאר, התחבר המלך, ולחלק שעליו לצאת, בנו, ושמו טִירְסיֵנוֹס. אלה שנפל עליהם הגורל לצאת מהארץ ירדו לסמירנה ובנו להם אניות, אל תוכן הכניסו את כל הכלים המועילים, והפליגו לבקש להם מיתם וגם ארץ, עד אשר אחרי עברם על פני עמים רבים באו אל האומברים. שם בנו להם ערים ויושבים בהם עד היום הזה. במקום לודים שנו את שמם וקראו עצמם בשם בן המלך שהוליך אותם. בשמו קראו עצמם טירסינים166. אולם הלודים נכבשו לעבדים על ידי הפרסים.

95. מעתה עלינו לחקור בספרנו מי הוא כורש זה אשר הרס את ממשלת קרויסוס, והפרסים, באיזה אופן הגיעו למשול על אסיה. כמו שמספרים אחדים מהפרסים, שאינם רוצים להפליג בדברי כורש, כי אם מספרים את הדברים כמו שהיו, ככה אכתוב גם אני, יען יודע אני, כי קורות כורש מסופרים גם בשלשה אופנים אחרים167. כאשר משלו האשורים על אסיה העליונה כחמש מאות ועשרים שנה168, היו המדים הראשונים לפשוע בהם ובהלחמם על חרותם עם האשורים היו לאנשי חיל ובהסירם את העבדות מעליהם נעשו בני-חורים ואחריהם עשו גם עמים אחרים כמעשה המדים.

96. וכאשר עמדו כל העמים אשר ביבשת ברשות עצמם באו שנית תחת ידי טירנים בדרך זו: בין המדים חי איש חכם, ושמו דֶיאוֹקֵיס בן פְּרָאוֹרְטֶס. דיאוֹקיס זה שאף לשלטון ועשה ככה: המדים ישבו לפי כפריהם169, ובכפרו היה הוא מכובד זה כבר והוא שקד לעשות צדק. ועשה זה יען כי כל ארץ מדי היתה מלאה חמס, אף כי ידע כי הרשע עוין את הצדיק. והמדים בני כפרו, בראותם את דרכיו, בחרו בו להיות שופט עליהם, והוא בשאפו לשלטון, שפט ביושר ובצדק. במעשיו אלה נחל תהלה לא מעט מאת אנשי העיר, עד אשר שמעו האנשים בכפרים אחרים, איך דיאוקיס לבדו הוא השופט בצדק, בעוד אשר עד עתה סבלו ממשפטים בלתי צודקים. אז כאשר שמעו, הלכו בחפץ לב אל דיאוקיס כי ישפוט גם אותם ובאחרונה לא פנו אל כל איש אחר.

97. כאשר הפונים אליו הלכו הלוך ורב, בראותם כי משפטיו מכוונים אל הנכון, הבין דיאוקיס, כי הכל בו לבד תלוי, וימאן לשבת עוד למשפט כאשר ישב עד הנה, ואמר כי לא יחפוץ עוד לשפוט: לא לתועלת לו היא להזניח את עסקיו ולשפוט בני-עמיתו כל היום. ובהיות שוד וחמס בכפרים עוד הרבה יותר מאשר לפני כן, התקבצו המדים והתיעצו והתוכחו על דבר מצבם כמו שהוא. כאשר חושב אנכי, היו ביחד אוהבי דיאוקיס אשר דברו אז: “אם נשאר במצב הנוכחי, אין ביכלתנו כלל לשבת בארץ; הבה נשימה מלך עלינו ואז תתנהל הארץ במשפט ואנחנו נשוב לעבודתנו ולא נעזוב את הארץ מפני החמס”. בדברים כאלה פִּתה אותם כי ימלוך עליהם מלך.

98. וכאשר רק הציעו את מי עליהם להקים למלך, היה דיאוקיס האיש אשר הציעו כולם במפגיע ואשר הללוהו מאד עד אשר הסכימו כי הוא יהיה למלך עליהם. הוא צוה להם כי יבנו לו בית יאה למלך וכי יגינו עליו נושאי-כידון. והמדים עושים כדבריו; הם בונים לו בארץ בית גדול וחזק, במקום אשר אמר להם ונותנים לו כי יבחר לו נושאי כידון מבין כל המדים, וכאשר היה השלטון בידו, הכריח את המדים כי יבנו עיר אחת ועליה יגינו ולא ישימו לבם לאחרות. המדים שומעים גם לדבר הזה ובנו חומות גדולות וחזקות, אלה הנקראות היום אַגְבַּטַנָה170, חומה מוקפת לפנים חומה מסביב. הבירה הזאת נבנתה בדרך זו, אשר הקף אחד היה גבוה מהשני רק בצריחיו לבד. מצד אחד עזר לזה המקום, כי היה גבעה, שיהיה כך, מצד שני נעשה יותר באמנות רבה, כי היו ביחד שבע חומות מקיפות, ובאחרונה עמד בית המלך והאוצרות. הגדולה בין החומות האלה שוה בערך בהיקפה כמעט לחומת אתונא. הצריחים בחומה הראשונה לבנים, בשניה שחורים, בשלישית אדומים כשָני, ברביעית תכולים, בחמישית אדומים, כה היו בכל החומות המקיפות הצריחים צבועים בצבעים, אולם בשתי האחרונות היו הצריחים מצופים אלה כסף ואלה זהב.

99. את אלה בנה דיאוקיס למענו ומסביב ביתו, ואת שאר העם צוה לגור מסביב לחומה. אחרי אשר הכל היה בנוי, הנהיג דיאוקיס את המנהג הזה והוא היה הראשון אשר הנהיג ככה: כי לא יכנס כל איש אל המלך, על ידי מלאכים יֵעשה הכל, וכל איש לא יראה את המלך. מלבד זאת יהיה מגונה לכל איש ואיש לצחוק ולירוק בפני המלך. הוא שם סביבותיו תפארת זו, למען אשר בני גילו, אשר גדלו עמו ולא נפלו ממנו ביחס משפחתם ובאומץ לבם, לא יצטערו ויתנכלו לו, כי אם ידמה להם כאיש אחר כאשר לא יביטו בו.

100. אחר אשר סדר כל זה והתחזק בטִירָנִיָה, שמר בכל תוקף על הצדק. את התביעות הכתובות היו שולחים אליו פנימה והוא הוציא את משפטו והיה משיב אותן. זה עשה בנוגע למשפט, ועוד דברים אחרים הנהיג. כאשר שמע כי מי שהוא עשה עול, שלח לקרא אותו וענש איש איש די רשעתו. גם היו לו מרגלים ומצותתים בכל ארץ ממשלתו.

101. הנה כה אִחֵד דיאוקיס לבדו את עם המדים ומשל עליו171. שבטי המדים הם: הבּזִים, הפַּרֵיטַקֵינִים172הַסְטְרוחַטִים, הָארִיזַנְטִים, הַבוּדִים, הַמַגִים173. אלו הם שבטי המדים.

102. לדיאוקיס היה בן, פְרָאוֹרְטֵיס, אשר קבל את השלטון אחרי מות דיאוקיס אשר מלך חמישים ושלש שנים. בקבלו את השלטון לא הסתפק למשול רק על המדים, כי אם יצא למלחמה על הפרסים והתגרה בהם, והם היו הראשונים אשר הכניע לפני המדים. אחרי אשר היו לו שני העמים האלה ושניהם אדירים, הכניע את אסיה, בלכתו מעם אל עם עד כי באחרונה יצא למלחה על האשורים ומהאשורים על מלכי נִינְוֶה ואשר מלכו לפנים174 על הכל, אך בימים ההם היו עזובים מבעלי בריתם אשר פשעו בהם. בכל-זאת היה מצבם עוד טוב; על אלה אפוא יצא פראורטיס למלחמה ובה נפל, אחרי אשר משלו עשרים ושתים שנה175, ועמו החלק הגדול מצבאו.

103. אחרי מות פרארוטיס ירש את הממלכה קִיאַכְסָרֵיס176 בן פראורטיס בן דיאוקיס. עליו מספרים, כי עלה על אבותיו באהבתו למלחמה. הוא היה גם הראשון אשר חלק את עמי אסיה לגדודים וסדר אותם כל אחד לבד, רובי קשת לבד, את הרוכבים לבד, ואלו לפני-כן היו כולם במדה אחת בלתי מסודרים ומעורבים. הוא האיש שנלחם בלודים כאשר בעת הקרב נהפך היום ללילה177 ואשר חבר אל ארצו את כל אסיה העליונה אשר מעבר לנהר הַלִיס. הוא אסף את כל העמים הנכבשים תחתיו ויצא למלחמה על העיר נינוה לנקום את נקמת אביו וגם לכבוש את העיר. וכאשר ניצח בקרב על האשורים וצר על נינוה, בא עליו צבא גדול של הסקיתים. בראש הצבא עמד מלך הסקיתים מַדְיַס בן פְּרוֹטוֹתִיאֵס. הם פרצו אל תוך אסיה בהדפם את הקימֶרים מתוך אירופה וברדפם אחרי הפליטים באו לארץ מדי178.

104. מים מַיאוֹטֵיס179 עד הנהר פַסיס ועם הקולכים דרך שלשים יום לאיש חיל ומקולכיס לא רחוק לעבור עד מדי; רק עם אחד יושב בדרך ביניהם, הסַסְפִּירִים180, ואך עוברים אותם באים לארץ מדי. אולם הסקיתים לא פרצו מעבר הזה, כי אם בחרו בדרך העליונה, אם גם רחוקה היא ביותר והרי קאבקסוס היו להם לימינם181. שם התנגחו המדים עם הסקיתים ובקרב נוצחו ואבדו את הממלכה. והסקיתים פשטו על כל אסיה.

105. משם הלכו למצרים. ובבואם לסוריה פלשתינה182 בא לקראתם פְּסַמֶטִיכוֹס183מלך מצרים ובמתנות ובתחנונים עצר בעדם מלכת הלאה. בחזרתם היו בעיר אשקלון אשר בסוריה ובעת שרוב הסקיתים עברו בלי להרע לה, נשארו אחדים מהם ואלה שדדו את מקדש אַפְרוֹדִיטֵי הַשָמַמִית184. המקדש הזה הוא, כאשר אני מוצא בחקרי את הדבר, הקדמון בין מקדשי האלה הזאת. כי המקדש בקפריסין נוסד מפה, גם לפי דברי אנשי קפריסין עצמם. גם את זה אשר בקֵיתֵירָה בנו הפניקים, אשר הם בני גליל סוריה זה. את אלה מהסקיתים אשר שדדו את המקדש באשקלון ואת בניהם אחריהם לדורות עולם, הכתה האלה במחלת נשים. בעון זה הם חולים, כן מודים הסקיתים, ומי אשר בא לארץ הסקיתים יכול לראות מה עם האנשים אשר הסקיתים יקראו להם אֶנְרִים185.

106. ומעתה משלו הסקיתים באסיה עשרים ושמונה שנה. בזדונם ובשאט נפשם השמו הכל, כי מס גדול עשקו מכל איש ואיש אשר הטילו עליהם, ומלבד המס חמסו בשוטטם על סוסיהם מה שנשאר אולי עוד להם. את רובם המיתו קיאכסריס והמדים, אחרי שהזמינום והשכירום. וכה השיגו המדים שנית את השלטון ומשלו על העמים כמו לפנים ולכדו את נינוה186, – איככה, אספר בספורים הבאים187– והכניעו את האשורים חוץ מארץ הבבלים188. אחרי המקרים האלה מת קיאכסריס, אחרי מלכו ארבעים שנה, במספר הזה שנות הסקיתים גם יחד.

107. את המלוכה קבל אסטיאגיס189 בן קיאסכריס. ולו בת ושמה מַנְדָנֵי. אותה ראה בחלומו משתנת עד שמלאה את עירו ושטפה את כל אסיה. הוא סר את חלומו לפותרי החלומות מבין המגים190 ובשמעו מהם את פתרון החלום לכל פרטיו, ותפעם לבו. אחרי כן, כאשר היתה מנדני זו ראויה לאיש, לא נתנה לאחד המדים ההגון לה, כי ירא מפני חזון הלילה. הוא נתנה לפרסי ושמו קַמְבִּיסֵיס191, אותו מצא ממשפחה טובה ונוח מטבעו וראהו כנופל במעלה הרבה מאיש מדי בן המעמד הבינוני.

108. אחרי אשר היתה מנדני אשה לקמביסיס, ראה אסטיאגיס בשנה הראשונה חלום אחר. נדמה לו כי מערות בתו זאת צומחת גפן, והגפן הזאת תכס את כל אסיה. בראותו זאת וישאל את פותרי החלומות גם בדבר החלום הזה, ושלח לקחת מארץ פרס את בתו העומדת ללדת ואחרי בואה שם עליה שומרים, בחפצו לאבד את הנולד ממנה. כי לפי המראה פתרו פותרי החלומות מבין המגים, כי הבן אשר תלד בתו ימלך תחתיו. בכדי להשמר מפני זה שלח אסטיאגיס, כאשר נולד כורש, לקרא את הָרְפָּגוֹס, קרובו והנאמן לו מבין המדים המושל בכל אשר לו ויאמר כדברים האלה: “הרפגוס, אמסור לך לבצע דבר, אל תזלזל בו ואל תדחה אותי ותבכר אחרים ולא תגרום לך עצמך רעה בסוף. קח את הילד אשר ילדה מנדני והביאהו אל ביתך והרגהו, אחרי-כן קברהו ככל אשר תרצה”. וזה השיב: “המלך, מעולם לא מצאת את עבדך ממרה את פיך, ואזהר גם להבא מחטוא לך. אם טוב בעיניך שהדבר יעשה ככה, עלי לעבדך בלב שלם”.

109. את הדברים האלה השיב הרפגוס, וכאשר נמסר לו הילד מקושט למיתה, הלך הביתה הלך ובכה. בבואו הביתה ספר לאשתו את כל דברי אסטיאגיס. וזאת אמרה לו: “ועתה מה תאמר לעשות?” והוא משיב: “לא אשמע בקול אסטיאגיס, אף אם יבער חמתו ויתהולל יותר מאשר הוא מתהולל עתה, לא אמלא אחרי מחשבות לבו ולא אעזור לו ברצח כזה. ומפני טעמים רבים לא ארצח את הילד, הלא קרוב הוא לי הנער וגם זקן אסטיאגיס ובנים זכרים אין. כאשר ימות והשלטון יעבור לבתו, אשר את בנה הוא מצוה היום להמית על ידי, האם לא תצמח לי אחרי-כן מזה סכנה גדולה מאד? אולם על הילד הזה למות, למען שאמלט אני, אבל על אחד מאנשי אסטיאגיס להיות רוצחו ולא מאַנָשַי”.

110. את הדברים האלה דבר והוא מהא לשלוח מלאך לאחד מרועי-הבקר אשר לאסטיאגיס, אשר אותו ידע כי הוא רועה במרעה מתאים מאד192, בין הרים מלאים חיות רעות; שמו מִִיטְְרָָדָָטֵֵיס. הוא חי שם עם אשה, שגם היא היתה שפחה. שם האשה אשר חי עמה היה קינו193בשפת יון, בשפת מדי סְפָּקוֹ, כי על הכלב אומרים המדים ספקו. המקום היה במורדי ההרים, אשר שם היה מרעה בקר לרועה זה, צפונה מאגבטנה ולעבר הים השחור. כי כאן, לצד ארץ הסספירים ארץ מדי מלאה הרים מאד, גבוהה ומכוסה יערות, ושאר ארץ מדי הוא מישור. כאשר בא הרועה אשר הבהילוהו, אמר אליו הרפגוס את הדברים האלה: “אסטיאגיס מצוה לך לקחת את הילד הזה ולשימו על השומם בין ההרים, כי ימות עד מהרה, ועוד הוא מצוה לאמר לך, אם לא תמית אותו ותשאירהו בחיים באיזה אופן שהוא, תמות אתה מות אכזרי ואותי הפקיד לחקור אם עזבתו”.

111. הרועה שמע את הדברים האלה ויקח את הילד וישב בדרך אשר בא בה, ויבא אל סוכתו. והנה אשתו, שכל היום היתה מקשה ללדת, ילדה אז, מסבה מאת האל, בעת שהרועה הלך העירה. ושניהם היו שרויים בדאגה, אחד על השני; הוא דאג ללדת אשתו, ואשתו על אשר שלח הרפגוס לקרא את בעלה וככה לא הסכין לעשות. אולם כאשר שב ועמד לפניה וכאשר ראתה אותו בלי אשר קותה לזה, שאלה אותו אשתו על מה הבהילו הרפגוס ככה. וזה השיב: “אשתי, בבואי העירה ראיתי ושמעתי מה שהיה יותר טוב, לו לא ראיתיו ולא היה בא על אדונינו. בית הרפגוס היה כולו מלא יללה. נבהלתי, אך נכנסתי. מיד בהכנסי, רואה אני ילד שכב ומפרכס וצועק והיה מקושט בזהב ובבגדי צבעונים. כראות אותי הרפגוס צוה עלי למהר ולקחת את הילד, לשאת אותו ולעזבהו במקום שחיות מצויות ביותר, בין ההרים, ואמר כי אסטיאגיס הוא הדורש זה ממני ואיים עלי מאד אם לא אעשה זאת. ואני לקחתיו עמי, בחשבי כי הוא יליד אחד מבני הבית. כי עוד לא עלה על דעתי מאין מוצאו. אמנם השתוממתי בראותיו מקושט בבגדי זהב ונוסף לזה היללות אשר נשמעו בבית הרפגוס. אולם מיד אחרי-כן בדרך שומע אני את כל הענין מפי העבד אשר לוה אותי מתוך העיר ואשר מסר לי את התינוק, כי זה בנה של מנדני, בתו של אסטיאגיס, ושל קמביסיס בן כורש, ואותו צוה אסטיאגיס להמיתו; והנה הוא”.

112. בדברו את הדברים האלה, גלהו הרועה והראהו. כראות האשה את הילד גדול ויפה מראה, בכתה וחבקה רגלי בעלה והתחננה כי בשום אופן לא יהרגהו. אך הוא אמר, כי לא יוכל לעשות אחרת, כי אנשי הרפגוס יבואו לראות, ואז ימות הוא מות נבל, אם לא יעשה את הדבר. וכאשר לא יכלה להטות את לב בעלה, אמרה האשה את הדברים האלה: “יען כי לא אוכל לפתותך לבלי המיתו, לכן כזאת תעשה, אם כה דרוש שיראו ילד נעזב: ילדתי גם אני אך ילד מת. את זה תקח ותשים194 והילד שנולד לבת אסטיאגיס נגדל כמו לו היה בננו. באופן זה לא תמצא אתה מסרב לאדוניך ואנחנו לא נמצא בעצה רעה. כי הילד המת יקבר בקבר מלכים והחי לא יקופחו חייו”.

113. דברי האשה נראו לרועה נכונים מאד במצב זה וימהר לעשות כדבריה. את הילד אשר הביא להמיתו, מסר לאשתו, ואת בנו המת לקח ושם בכלי אשר בו הביא את האחר. הוא קשט אותו בכל הקשוט של הילד האחר ונשא אותו אל המקום אשר שם ההרים שוממים ביותר ויניחהו. ובבא היום השלישי אחרי עזבו את הנער בא הרועה העירה, בעזבו אחד הרועים הקטנים לשומר, והלך אל הרפגוס, ויאמר לו, כי מוכן הוא להראות לו את גוית הילד. הרפגוס שלח את הנאמנים בנושאי-כידון שלו ועל ידם נוכח ויקבר את בן הרועה. ככה נקבר זה. אך את השני, אשר קראו אחרי כן כורש, קבלה אשת הרועה ותגדלהו, ונתנה לו איזה שם אחר ולא כורש.

114. וכאשר היה הנער בן עשר שנים קרה אותו המקרה הזה, אשר על ידו נתגלה. הוא שחק באותו הכפר, אשר בו היו גם עדרי הבקר ההם, הוא שחק אפוא ברחוב עם בני גילו, והנערים המשחקים בחרו בזה שנחשב לבן הרועה כי יהיה למלך עליהם והוא סדר אותם, אחדים כי יבנו בתים, אחדים כי יהיו לנושאי-כידון, אחד מהם כי יהיה לעין המלך, על שכם האחד נתן את המשרה להביא את הידיעות לפניו. כה הציב איש איש על עבודתו. והנה אחד הנערים האלה, ששחק יחד אתם, בהיותו בנו של אַרְטֶמְבָּרֵיס, איש נכבד בין המדים, לא עשה את אשר צוה עליו כורש. ויצו כורש לנערים האחרים לתפסו. הנערים שמעו בקולו וכורש הֵרַע מאד לנער בהכותו בשוטים. וזה, מיד אחרי שהניחו ממנו, יען כי חרה לו מאד, כי חשב לו לבושה את אשר סבל, מהר העירה אל אביו, לקבול על מה שסבל מאת כורש. ולא אמר כורש כי עוד ל אהיה לו השם הזה, כי אם בן הרועה של אסטיאגיס. ארטמבריס הלך בכעסו אל אסטיאגיס ולקח את הנער עמו ואמר כי נחל מכות בלתי ראויות לכבודו, באמרו: “המלך, עבדך, בן הרועה הזיד בנו ככה”, והראה את כתפיו של בנו.

115. כאשר שמע וראה אסטיאגיס, אמר לנקום נקמת הנער לכבודו של ארטמבריס ושלח לקרא את הרועה ואת בנו. כאשר באו שניהם אמר אסטיאגיס בהביטו אל כורש: “אתה אשר הנך בן לאיש כזה, נועזת להרע באופן זה לבנו של האיש המכובד ביותר אצלי?” והלה השיב כדברים האלה: “אדוני, אני בדין עשיתי מה שעשיתי לנער הזה, כי נערי הכפר אשר גם הוא היה ביניהם, בשחקם הקימו אותי למלך עליהם, יען כי נראיתי להם ראוי ביותר לזה. והנה הנערים האחרים עשו מה שנצטוו, אך זה לא שמע ולא שם לבו ולכן קבל את ענשו. ועתה אם ראוי אני להענש על זה, הנני”.

116. בעת דִבֵּר הנער את הדברים האלה נדמה לו לאסטיאגיס, כי הוא מכירו וגם תואר פניו נדמה לו דומה לשלו וגם המענה היה חפשי יותר מדי והזמן מעת עזיבת הילד נראה לו מתאים עם גיל הנער. ותפעם רוחו בקרבו ולא יכול להוציא הגה מפיו שעה קלה. ואך שב רוחו אליו אמר, יען רצה לשלח מפניו את ארטמבריס וישאר הרועה לבדו ויחקרהו: “ארטמבריס, אני אעשה ככה כי לא תתאוננו לא אתה ולא בנך”. בזה שלח את ארטמבריס, ואת כורש הכניסו העבדים לפנים על פי מצות אסטיאגיס. כאשר נשאר הרועה לבדו, שאלהו, בהיותו לבדו, אסטיאגיס את הדברים האלה, מאין לקח את הנער ומי האיש אשר מסרהו לידו. אך זה השיב כי הוא הולידו והאשה אשר ילדה אותו עודנה בביתו. אסטיאגיס השיבהו, כי לא טוב הוא עושה אשר הוא רוצה לבוא במגע עם עינויים גדולים, ובדברו את הדברים האלה נתן אות לנושאי-הכידון לתפוש אותו. ויהי כאשר הוליכוהו אל העינויים, הודה לו על כל העניין. הוא החל מן התחלה וסיפר הכל לפי האמת ולבסוף בכה והתחנן כי יסלח לו.

117. ואסטיאגיס, אחר שגלה הרועה את האמת, לא הוסיף עוד לשים אליו לבו, כי אם נתמלא חמה גדולה על הרפגוס וצוה לנושאי-הכדון לקרא אותו. כאשר בא הרפגוס שאלהו אסטיאגיס: “”הרפגוס, אי הדרך אשר בה המיתָ את הילד אשר ילדה בתי ואשר מסרתי אותו לך?" והרפגוס, בראותו את הרועה נמצא שם, לא שם דרכו אל השקר, למען לא יתבדה ויאחז מיד, כי אם אמר את הדברים האלה: “המלך, אחרי קבלי את הילד, נמלכתי בדעתי, איך אמלא אחרי רצונך מבלי לחטוא נגדך ומבלי להיות רוצח בעיניך ובעיני בתך, וככה עשיתי: קראתי את הרועה הזה ומסרתי לו את הילד ואמרתי לו כי אתה הוא זה שצוית להרגהו. ובאמרי את הדברים האלה לא שקרתי, כי אתה הלא פקדת זאת, מסרתי איפה לו195 באופן זה שצויתיו לשים אותו על הר שמם ולהשאר שמה ולשמור עליו עד שתצא נשמתו ואִיַמְתִי עליו בדברים שונים אם לא יעשה כאשר צֻוה, ואחרי אשר עשה כל אשר צוו עליו מת הילד, ואני שלחתי מהנאמנים שבסריסי להוכח על ידם וקברתיו. ככה היה הדבר, המלך, ובמיתה כזו מת הילד”.

118. הרפגוס אמנם ספר את הדבר לאמתו; אולם אסטיאגיס העלים את כעסו אשר כעס עליו בגלל הדבר אשר נעשה, וספר להרפגוס בהתחלה את דבר המקרה כאשר שמע מפי הרועה, אחר כך, כאשר גמר, הוסיף לספר, כי הילד חי וכי טוב הדבר. “כי הנעשה לילד הזה”, אמר בסַפרו, "העציב הרבה מאד את רוחי, ולא קל הדבר לי שנעשיתי שנוא על בתי. ויען כי הדבר נהפך לטובה, שלח נא את בנך אל הנער אשר בא זה עתה וגם תבוא אל הסעודה כי אומר אני להקריב קרבן תודה על הצלת חיי הנער לאלה מבין האלים אשר להם יאה הכבוד הזה.

119. כשמוע הרפגוס את הדברים האלה, השתחוה אפים ארצה והיה מאושר בלבו, כי המשגה אשר שגה נהפך לטובה וכי הוזמן לסעודה בתנאים טובים כאלה והלך לביתו, ובבואו הביתה מהר ושלח את בנו, הוא היה יחידו, בן שלש-עשרה שנה בערך, ויצוהו ללכת אל אסטיאגיס ולעשות את אשר יצוהו, והוא בשמחתו הגדולה ספר לאשתו כל אשר קרהו196. ואסטיאגיס, בבוא אליו בן הרפגוס, צוה לשחטו ולנתחו לאבריו, חלק מהבשר לצלות באש וחלק לבשל, ואחרי שנעשה היטב היה מוכן197. בהגיע שעת הסעודה באו גם שאר המזומנים וגם הרפגוס. לפני האחרים ולפני אסטיאגיס עצמו העמדו שולחנות מלאים עם בשר טלה, ולפני הרפגוס הגישו את כל בשר בנו מלבד הראש וראשי הידים והרגלים; אלה היו מכוסים בסל לבדם. כאשר ראה אסטיאגיס, כי הרפגוס כבר אכל לשובע מהמאכל, שאלהו, אם הכֵירה היתה מתוקה לחכו, וכאשר ענה הרפגוס, כי מאד ערבה לו, הגישו אלה שעליהם היה מוטל הדבר, את הראש המכוסה של בנו ואת ידיו ואת רגליו, ובעמדם לפני הרפגוס צוו לו להרים את המכסה ולקחת מן הדברים ככל אשר ירצה. הרפגוס שמע להם ובגלותו את הכסוי, ראה את שיורי בנו. בראותו אותם לא נדהם, כי אם שלט ברוחו. וישאלהו אסטיאגיס אם הוא יודע מבשר איזה חיה אכל; הוא יודע היטב השיב, וטוב מאד כל דבר אשר ידי המלך תבצענה. את הדברים האלה דבר ויקח את שאר הבשר והלך לביתו, פה אמר, כפי שאני חושב, לקבר את כל מה שאסף.

120. את הרפגוס ענש איפה אסטיאגיס בדרך זו, ואולם על דבר כורש חשב בלבו וקרא את אותם המגים אשר פתרו לו את החלום באופן ההוא198. בבואם שאל אותם מה הפתרון אשר פתרו לו בדבר החלום. הם עמו כדבריהם הראשונים, באמרם, כי הנער מלך ימלוך אם יחיה ולא ימות לפני זה. הוא השיב להם ויאמר: “חי הנער וגם נשאר בחיים, ובעת היותו בכפר, בחרו בו נערי הכפר להיות מלך עליהם וכל מעשיו היו כמעשי המלכים המולכים באמת, כי גם נושאי-כידון ושוערים ומביאי ידיעות וכל שאר הדברים סדר ומלך. עתה לדעתכם מה התוצאות אשר יביא כל זה?” ויאמרו המגים: “אם הנער חי וכבר מלך מבלי מחשבה תחלה של מי שהוא, הרגע ואל תפחד מפני זה, כי לא ימשול עוד בפעם השניה, הלא גם לכמה מהחזיונות אשר חזינו היו תוצאות קלי-ערך, ומה גם דברי-חלומות על נקלה נגמרים בדברים תפלים”. ויען להם אסטיאגיס: “גם דעתי מגים, כדעתכם כולה, בזה שהנער כבר נקרא מלך, בא החלום ואין לי עוד נסבה כלל לפחד מפני הנער הזה. בכל זאת עוצו לי עצה אחרי אשר תחשבו היטב, מה יהיה היותר בטוח בעד ביתי, בעדי ובעדכם”. על זה ענוהו המגים: “המלך, גם לנו נוגע הדבר עד למאד, לחזק את ממשלתך, כי אחרת תאבד לך ותעבור לנער והוא פרסי, ואנחנו בהיותנו מדים נהיה משועבדים ולא נהיה חשובים כלל בעיני הפרסים, כי זרים נהיה, אולם כל עת אשר אתה תמלוך, יש לנו חלק בממשלה ומכובדים אנחנו מאד לפניך, בהיותך בן עמנו, ואם ככה הוא הדבר, עלינו לדאוג לך ולממשלתך, ולו צפינו דבר מעורר דאגה, היינו אומרים לך הכל מראש. ועתה, כאשר תוצאות החלום מצערות, אנחנו שקטים ואומרים גם לך לעשות כמונו, ואת הנער הזה תשלח מנגד עיניך לפרס אל הוריו”.

121. כשמוע אסטיאגיס את הדברים האלה, שמח מאד וקרא את כורש ואמר לו כדברים האלה: “בני, רשעתי לך לסבת חזון-לילה שוא והודות למזלך נשארת בחיים. ועתה לך בלב שמח לפרס, ואני אשלח אנשים ללוותך, בבואך שמה תמצא אב ואם, לא כמו הרועה מִיטְרַדַטֵיס ואשתו”.

122. אחרי דברו את הדברים האלה, שלח אסטיאגיס את כורש; בשובו לבית קמביסיס קבלוהו הוריו ואחרי אשר קבלוהו, כאשר שמעו199חבקוהו מאד, יען כי חשבוהו למת מיד, עוד בעת ההיא, וישאלוהו, איך נשאר בחיים, והוא ספר להם ואמר איך הוא בעצמו בתחלה לא ידע מאומה וחי בטעות גדולה, ובדרך שמע את כל הקורות אותו. הוא האמין, כי הוא בנו של רועה אסטיאגיס. אך בדרך משם נודע לו כל העניין מפי המלוים אותו, ואמר כי אשת הרועה גדלה אותו והלל אותה עד למאד ובספרו היתה לו קינו הכל, והוריו תפשו את השם הזה ולמען תראה לפרסים הצלת בנם פלאית יותר יצרו את האגדה, כי כלבה הניקה את כורש הנעזב ומפה הלכה האגדה הזאת והתפשטה.

123. וכאשר גדל כורש והיה גבור החיל והאהוב לכל בני גילו, הפציר בו הרפגוס בשלחו לו מתנות, כי שאף לנקום את נקמתו מאסטיאגיס כי הוא ידע, כי בהיותו אחד העם, לא יוכל להתנקם באסטיאגיס, אמנם בראותו את כורש גדול, עשהו לבעל ברית, כי קורות צרותיו של כורש היו דומות לקורותיו. עוד קודם לכן עשה את המעשה הזה: יען היה אסטיאגיס אדון קשה למדים, בא הרפגוס בדברים עם כל אחד ואחד מראשי המדים ויתאמץ לפתותם, כי נחוץ להעמיד את כורש בראש ולהעביר את אסטיאגיס מהמלוכה. כאשר עלה זה בידו והכל היה מוכן, אמר להודיע את אשר בלבו לכורש, אשר היה בפרס, אולם אי אפשר היה באופן אחר, כי כל הדרכים היו שמורות. והוא הערים ככה: הוא התקין בכשרון ארנבת וקרע את בטנה ולא השחית ממנה דבר וכמו שהיתה שם ספר בתוכה, ובו כתב מה שהיה בלבו, אחרי-כן תפר את בטן הארנבת ונתן לנאמן מבין עבדיו רשת כאילו הולך הוא לצוד ציד ושלח אותו לפרס וצוהו, כי במסרו את הארנבת לכורש, יאמר לו על פה, כי יפתח בעצם ידיו את הארנבת וכל איש לא יהיה עמו בעשותו זאת.

124. והנה הדבר הצליח וכורש קבל את הארנבת ופתח אותה ובמצאו בתוכה את הספר לקחו וקראהו. ודברי המכתב היו אלה: "בן קמבּיסיס, האלים משגיחים עליך, כי מבלעדי זאת לא הגעת אל האושר הגדול הזה. ועתה נקום את נקמתך ברוצחך אסטיאגיס, כי לפי דרישתו היית כבר מת, אך הודות לאלים והודות לי נשארת בחיים. כל מה שנעשה עמך, חושבני, מכבר ידוע לך, וגם מה שבא עלי מאת אסטיאגיס, יען לא הרגתיך כי אם מסרתיך לרועה. ועתה, אם תשמע בקולי, תמלוך על כל הארץ, אשר אסטיאגיס מולך עליה. פתה את הפרסים למרוד וצא למלחמה על המדים. ואם אֶמָנה מאת אסטיאגיס לשר צבא נגדך, יהיה מה שברצונך, וגם אם איש אחר מנכבדי המדים. בראשונה יעזבו אלה אותו ויעברו אליך ויתאמצו למגר את אסטיאגיס. ויען כי פה הכל כבר מוכן, עשה זאת והחישה מעשיך:.

125. כשמוע כורש את הדברים האלה חשב בלבו, באיזו תחבולה מחוכמה יפתה את הפרסים, כי ימרדו, ובחשבו מצא כי הדרך הזאת היא המתאימה ביותר ועשה איפה ככה: הוא כתב בספר מה שהיה בדעתו ואסף את הפרסים לאספה. אחרי-כן פתח את הספר ובקראו מתוכו אמר, כי אסטיאגיס שמהו לשר-צבא על הפרסים. “ועתה”. הוסיף ואמר, “פרסים, אני מצוה לכם שתבואו כולכם וביד כל אחד מכם חרמש”. כן צוה כורש. בין הפרסים יש שבטים רבים, וחלק מהם אסף כורש ופתה אותם למרוד במדים. – יש כאלה אשר לפניהם נכנעים שאר הפרסים: פַּסַרְגָדִים, המַרְפִּייִם, הפִּסְמַייִם. מבין אלה הפסרגדים הם הנכבדים ביותר, מהם גם בית-אב הָאַחַימֶנִידִם, אשר ממנו יצאו מלכי פרס. שבטים אחרים של הפרסים הם: הפַּנְתִּיאַלִיִים, הדֵירוּסַיִים, הגֶרְמָנִיִים. כל אלה עובדי אדמה, והשאר נודדים: הַדְְיִם, הַמַרְדִים, הַדְרוֹפִּקִים, הַסַגַרְטִיִיפ.

126. כאשר היו כולם נוכחים והיה בידם מה שנצטוו, צוה כורש – היה זה מקום בארץ פרס מלא קוצים, בערך שמונה-עשר או עשרים ריס לכל רוח – כי את המקום הזה יכסחו ביום ההוא. אחרי אשר גמרו הפרסים את העבודה הקשה שהוטלה עליהם, אמר להם שנית, כי יבואו ביום השני מרוחצים. בינתים אסף כורש אל המקום ההוא את כל עדרי העזים, הכבשים והבקר של אביו ושחט והכין אותם, כדי לקבל פני צבא הפרסים, מלבד היין והמטעמים. כאשר באו הפרסים ביום השני השתטחו על הדשא והוא נתן לפניהם לאכול ולשתות. כאשר היו אחרי הסעודה שאל אותם כורש מה יותר רצוי להם אם כמו זה שביום העבר או כמו זה שיש להם היום. הם השיבו כי גדול ההבדל כי ביום העבר היה רע להם לגמרי, אבל היום טוב להם לגמרי. כורש תפש את דבריהם וגלה להם את כל העניין באמרו: “אנשי פרס, כה יהיה לכם. אם בקולי תשמעו, ככה יהיה לכם ורבבות טובות אחרות, בלי כל עמל של עבדות. ואם לא תחפצו לשמוע בקולי תמצאנה אתכם יגיעות עד אין מספר, דומות לאלה של אתמול. ועתה שמעו בקולי ותהיו בני-חורים. יען כי אני, כפי שאני חושב, נולדתי בהשגחת אל, למען אקח את העניין בידי, ואיני חושב אתכם לגרועים בכל דבר, ולא בקרב, מהמדים. אם ככה הוא הדבר, תפשעו עד מהרה באסטיאגיס”.

127. ובכן קבלו הפרסים מצביא ובחפץ לב שחררו עצמם. כי זה כמה היה להם למורת רוח להיות נכנעים תחת יד המדים. כאשר שמע אסטיאגיס את מעי כורש אלה, שלח מלאך לקרוא אותו. וכורש צוה למלאך להשיב לו, כי הוא יבוא אל אסטיאגיס טרם הוא עצמו ירצה בזה. לשמע הדברים האלה זִיֵן אסטיאגיס את כל המדים ולמצביא שם עליהם את הרפגוס, כאלו רוח עוועים נוסך עליו מאת אל, בשכחו מה שעשה לו. כאשר יצאו המדים והתנגחו עם הפרסים, נלחם רק חלק מהם, אלה שלא ידעו מאומה מהדברים וחלק עבר אל הפרסים, והרוב היו רכי לב ונסו.

128. אך שמע אסטיאגיס כח צבא המדים התפזר בחרפה, איים על כורש ואמר: “גם ככה לא ישמח כורש”. כה דבר וצוה קודם כל להוקיע את פותרי החלומות מבין המגים, אשר פתוהו לשלוח את כורש לנפשו, ואחרי-כן זיין את אלה מהמדים אשר נשארו בעיר, צעירים וזקנים; הוא הוציא אותם למלחמה ובקרב עם הפרסים הוכה, ואסטיאגיס עצמו נתפש חי, ואת אלו מן המדים שהוציא למלחמה אבד.

129. לפני אסטיאגיס השבוי התיצב הרפּגוס וצחק ולעג לו ודבר אליו דברים שונים מעציבים את הלב. ביחוד שאלהו בדבר ארוחתו, כאשר נתן לפניו לאכול מבשר בנו, מה ערכה ביחס לעבדותו במקום מלכותו. אולם הוא הביט אליו וישאלהו שאלה תחת שאלה, אם הוא מיחס לעצמו מעשה כורש. הרפּגוס השיב, כי הוא הוא זה אשר כתב, ולכן בצדק מעשהו הוא זה. אסטיאגיס הראה לו בדבריו, כי הוא הסכל והרשע בכל האנשים. הסכל הגדול ביותר, כי היה ביכלתו להיות למלך, אם באמת נעשה המעשה על ידו, והוא מסר את השלטון לאחר, והרשע הגדול ביותר, כי בגלל הסעודה ההיא עשה את המדים לעבדים. אם היה מן הצורך להעביר בכל-אופן את המלוכה לאחר ולא לו תהיה, מן היושר היה לתת את האושר הזה לאחד מן המדים ולא מהפרסים. ועתה נעשו המדים לעבדים בלי אשמתם, במקום אשר היו אדונים, והפרסים אשר היו עד היום עבדים למדים, היו עתה לאדונים200.

130. אסטיאגיס מלך אפוא שלושים וחמש שנה201 וככה הודח מהמלוכה ולרגלי עריצותו נכנעו המדים תחת הפרסים, אחרי אשר משלו על חלק מאסיה אשר מעבר לנהר הַליס מאה עשרים ושמונה שנה בערך, מלבד השנים שמשלו הסקיתים202. אמנם אחרי זמן נִחמו על מעשיהם ומרדו בדריוש203. אולם המורדים הוכנעו שנית אחרי אשר הוכו בקרב, אבל אז, בימי אסטיאגיס, התקוממו הפרסים וכורש נגד המדים ומשלו מעתה על אסיה. לאסטיאגיס לא עשה כורש שום רעה אחרת והחזיקו אצלו עד יום מותו. כך נולד וגודל ונעשה מלך כורש, ואחרי כן גבר על קרויסוס, כאשר זה התחיל ברשע כמו שסיפרתי למעלה. ואחרי נצחו את זה משל כורש על כל אסיה.

131. מנהגי הפרסים, כפי שאני יודע, הם: להקים פסלים, מקדשים, במות אינו נהוג אצלם, כי אם להפך, רואים הם את העושים דברים כאלה לסכלים. יען כי, כפי שנראה לי, אינם מאמינים כמו היוונים, כי לאלים דמות אדם. הם רגילים לעלות אל פסגות ההרים הגבוהים, להקריב קרבנות לזֶוְס204 בקראם לכל כפת הרקיע זוס. הם מקריבים גם לשמש205, לירח206, לארץ207, לאש208, למים ולרוחות209. לאלה לבדם אמנם הם מקריבים מזמן קדום, אולם הם למדו אחר כך להקריב גם לאוּרָנִיָה, בלמדם מהאשורים והערבים. קוראים הם האשורים לאפרודיטֵי מִילִטָה, אבל הערבים קוראים אותה אַלִילַט, והפרסים מִיטְרָה.

132. הקרבן לאלים הנזכרים נעשה מאת הפרסים ככה: אשר ירצה להקריב קרבן, לא יבנה במות ולא ידליק אש ולא ינסך ולא ישתמש לא בנבל, לא בטוטפות ולא בשעורים קלויות באש210. איש מהם אשר ירצה להקריב קרבן מביא את קרבנו אל מקום טהור וקורא לאל, לרוב רק מגבעתו מעוטרת ענפי הדס. לעצמו לבדו אסור למקריב לבקש טובות, רק יתפלל, כי יבוא הטוב על כל פרסים ועל המלך, יען כי בתוך כל הפרסים נכלל גם הוא211. ואחרי אשר נתח את הקרבן לנתחיו ובשל את הבשר, הוא שוטח חציר רך מאד, לרוב תלתן, ועליו הוא שם את כל הבשר. אחרי סדרו נגש אחד המגים ושר את השיר על לידת האלים, בשם זה הם קוראים ללחש. כי בלעדי אחד המגים אין אצלם המנהג להקריב קרבן. אחרי שחכה זמן מה, לוקח לו המקריב את הבשר ועושה בו כרצונו.

133. מכם הימים הם נוהגים לכבד ביותר את היום שהוא נולד בו. ביום ההוא הם מוצאים לנכון לערוך סעודה עשירה מאשר בשאר הימים. העשירים ביניהם מגישים שור, סוס, גמל וחמור שלמים, צלויים בתנור, והעניים בהמות דקות212. הם רגילים במאכלים מעטים, אבל מיני תרגימה רבים, ולא בבת אחת, ולכן אומרים הפרסים, כי היוונים מפסיקים באכילתם בעודם רעבים, יען כי אחרי הארוחה אין מגישים לפניהם תרגימה ראויה להזכר. לו הגישו לפניהם תרגימה, כי אז לא היו פוסקים מלאכול. הם מסורים מאד לשתות יין213. ולא מן הנמוס אצלם לרוק או להשתין בפני אחר214. על הדברים האלה הם מקפידים ככה. ובהיותם שכורים הם רגילים להתיעץ על הענינים הכי-חשובים ומה שהחליטו אחרי התיעצתם, את זה מציע לפניהם ביום המחרת, כשהתפקחו, בעל הבית שבו התיעצו. אם הם מסכימים לדבר גם בהיותם פכחים, משתמשים בו, ואם לא, מבטלים את הדבר. גם על אשר התיעצו תחלה בהיותם פכחים, הם דנים עליו שנית בהיותם שכורים.

134. כשנפגשים אחד את השני בדרך, יש להכיר אם הנפגשים שוים, בזה: במקום לברך איש את רעהו, הם מנשקים זה את זה על הפה, ואם נופל ערכו של האחד מהשני במעט, נושקים זה את זה על הלחיים; אבל אם האחד ממוצא נמוך מהשני הרבה, נופל הוא ומשתחוה לפניו215. מכבדים הם יותר מכולם את אלה היושבים קרוב להם ביותר, מובן אחרי עצמם, אחרי כן אלה שבמדרגה השניה וכן מכבדים הלאה בהדרגה. פחות מכולם הם מכבדים את אלה היושבים רחוק מהם. כי רואים הם את עצמם כאנשים המצוינים בכל דבר, ולזולתם יש חלק במדות לפי הדרגה האמורה, והיושבים רחוק מהם ביותר, הם גרועים ביותר. אולם בעת ממשלת המדים משלו גם העמים אחד על השני ועל כולם המדים ועל אלו שישבו קרוב ביותר אליהם, ואלה על הגובלים אתם, אלה שוב על הגובלים אתם, ולפי אותה ההדרגה מכבדים גם הפרסים. כי הלך והרחיב העם הזה את שלטונו ואת השגחתו.

135. הפרסים נוחים מאד לקבל מנהגים זרים יתר על כל האנשים. לכן הם לובשים את תלבושת המדים, בחשבם כי היא יפה משהלן ובמלחמה את שריוני המצרים. כאשר הם שומעים על דבר איזה תענוג, הם רודפים אחריו, וכן למדו מן היוונים את משכב זכר. כל אחד נושא לו נשים רבות ונוסף עליהן הם מרבים לקחת פלגשים.

136. אחרי הגבורה נחשב לגבורת האיש, אם הוליד בנים הרבה, ומי שיכול להראות על המספר הכי גדול, לו שולח המלך מדי שנה בשנה מתנות216. כי רק הכמות נחשב להם לגבורה. הם מחנכים את בניהם מהשנה החמישית עד העשרים בשלשה דברים בלבד: לרכוב, למשוך בקשת217 ולדבר את האמת. טרם מלאו לו חמש שנים אינו רואה את פני אביו, כי אם חי בין הנשים. ואת זה הם עושים ככה, למען לא יגרום צער לאביו אם ימות בעת חנוכו.

137. המנהג הזה מוצא חן בעיני וגם זה, שבעד עון אחד אסור אפילו למלך עצמו להרוג איש וגם אסור לאחד מהפרסים בעד עון אחד להכות עבד מעבדיו מכה אשר לא תֵרפא218. רק אחר אשר עיין בדבר ומצא, כי עוונות העבד מרובים ועולים על עבודתו, רק אז יעשה כפי רוחו. הם אומרים כי מעולם לא הרג אצלם איש את אביו או את אמו, ובכל פעם אשר קרה מעשה כזה, נמצא בהכרח אחרי חקירה, כי היו אסופים או מזרים, יען כי מן הנמנע, הם אומרים, שאב אמתי יֵרָצֵחַ בידי בנו הוא219.

138. מה שאינם רשאים לעשות, אינם רשאים גם לדבר עליו. הם חושבים את השקר כמגונה ביותר220, ואחריו לעשות חוב, וזה מטעמים שונים, אמנם ביחוד, יען כי הלוה, אומרים הם, נאלץ גם לשקר. אזרח מהאזרחים, כי יהיה בו צרעת או שאת לבנה, לא יבוא אל תוך העיר או בחברת פרסים אחרים221; הם אומרים, יען כי חטא נגד השמש באיזה דבר, באה עליו זאת. וכל זר אשר דבקה בו המחלה הזאת, הם מגרשים מן הארץ222, ורבים גם את היונים הלבנות, בהביאם את הטעם הזה. לתוך נהר אינם משתינים ואינם יורקים ואינם רוחצים בו את ידיהם, ואינם נותנים לאחר לעשות כן, כי אם נוהגים כבוד גדול בנהרות223.

139. וגם דבר אחר נמצא אצלם, מה שנעלם מהפרסים, אך לא מאתנו: שמותיהם המתאימים לגופם או למעלתם, גומרים כולם בסופה באותה האות, זאת שהדורים מכנים בשם סַן, והיונים סִגְמָה; ואם תשים לבך לזה, תמצא כי כל שמות הפרסים גומרים, לא אחדים מהם כן ואחרים לא, כי אם כולם בשוה224.

140. כל זה אמנם יודע אני לספר בודאות על-אודותיהם. אולם את הדברים הבאים הם מספרים בסוד ולא בברור בדבר מתיהם, איך גופת איש פרסי אינה נקברת טרם שנסחבה על-ידי צפור או כלב225. יודע אני ודאי כי המגים עושים זאת, יען כי הם עושים זאת בגלוי. אחרי שצפוה בשעוה מקברים הפרסים את הגופה באדמה. המגים נבדלים הרבה משאר האנשים ומהכהנים אשר במצרים. כי אלה נזהרים מלהמית בעל חי, אם לא שהם מקריבים אותו, אבל המגים ממיתים בידיהם כל דבר, רק כלב ואדם לא, ומחשבים את זה למפעל גדול, שהם ממיתים בשוה נמלים ונחשים ושאר זחלים ועפים. אמנם ישאר המנהג הזה איך שהוא מימים קדמונים, ואני אשוב אל ספורי הקודם.

141. והנה אך לכדו הפרסים את הלודים, שלחו היונים והאַיאולים מלאכים לסרדיס אל כורש, ברצותם להיות נכנעים אליו באותם התנאים כמו שהיו נכנעים אל קרויסוס. הוא שמע מה שהציעו וספר להם משל: "איש מחלל בחליל ראה דגים בים וחלל וחשב כי יצאו אל היבשה. כאשר תקוותו נכזבה לקח רשת ודייג המון דגים ושלה אותם. בראותו אותם מפרכסים אמר אל הדגים: “חדלו לכם לרקוד, אחרי אשר לא חפצתם לעלות ולרקוד כשחללתי אנכי בחלילי”. את המשל הזה ספר כורש ליונים ולאַיאולים. יען כאשר שלח כורש לפני זמן מלאכים אל היונים ובקש מהם כי יפשעו בקרויסוס לא שמעו לו, ועתה, כשכבר נעשו כל המעשים, נכונים הם להשמע לכורש. הוא איפה דבר אליהם את הדברים האלה בקצפו עליהם. והיונים, כאשר שמעו את דבריו כשנמסרו בעריהם, בנו כולם את החומות סביב והתאספו לאספה בְפַּנְיוֹנִיוֹן, זולת המיליטים, כי רק עמם כרת כורש ברית על פי אותם התנאים כמו הלודי. והיונים האחרים החליטו פה אחד לשלוח מלאכים לשפרטה ולבקש עזרה ליונים.

142. היונים האלה, אשר בחלקם גם פיוניון, בנו את עריהם באזור היפה ביותר ובאקלים הטוב ביותר מכל בני האדם, עד כמה שאנו יודעים; כי לא הארצות המשתרעות למעלה ממנה עושות כמו יוֹנִיָה, ולא אלה למטה ממנה, ולא לצד מזרח ולא לצד מערב, מהן סובלות מקור וטחב, ומהן מחורב ובצורת. הם אינם משתמשים בשפה אחת, כי אם בארבעה אופני המבטא. מיליטוס היא העיר הראשונה ביניהן היושבת לצד דרום, ואחריה מִיוּס וּפְרִיאֵנֵי. אלה הן בארץ קָרִיָה ומדברות ביניהן באותה השפה, ואלו בארץ לוּדִיָה: אֶפֶסוֹס, קוֹלוֹפוֹן, לֶבֶּדוֹס, טֶאוֹס, קְלַזוֹמֶנַי, פוקַיאָה. הערים האלה אינן שוות כלל במבטאן לאלה הנזכרות למעלה, אבל ביניהן הן שוות במבטאן. נשארו עוד שלש ערים של היונים, שתים מהן נמצאות באיים סַמוֹס וחִיוֹס, ואחת ביבשה, אֶרִיתְרַי. יושבי חיוס ואריתרי מדברים במבטא אחד, ולסמיים לבדם יש מבטא מיוחד. אלה הם ארבעה אופני מבטא השפה.

143. מהיונים האלה היו אפוא רק המיליטים בטוחים מכל פחד, יען כרתו ברית, גם יושבי האיים בניהם לא היה להם מה לפחד. כי עוד לא היו הפניקים נכנעים תחת הפרסים, והפרסים לא היו יורדי ים. הללו226 נפרדו משאר היונים227 לא משום טעם אחר, כי אם מפני שכל עם היונים היה בימים ההם חלש והחלש והבלתי-חשוב בכל השבטים היה השבט היוני. כי מלבד אתונא לא היתה עיר אחרת חשובה, גם היונים האחרים וגם אנשי אתונא ברחו מפני השם ולא חפצו להקרא בשם יונים; גם היום, כפי שנדמה לי, רובם בושים להקרא בשם זה. אולם שתים-עשרה הערים האלה היו מתפארות בשם זה ובנו להן לעצמן מקדש, שקראו אותו בשם פַּניוניון228, והחליטה כי ל איתנו חלק בו ליונים אחרים וגם לא בקש איש מהאחרים שיהיה לו חלק מלבד יושבי סמירנה.

144. כמו כן הדורים מהחבל הנקרא כעת “חמש הערים” ואשר לפנים היה נקרא “שש הערים” נזהרים לבלי תת לאחד מהדורים שכניהם להכנס לתוך המקדש הַטְרִאוֹפִּי229 ואף את אנשיהם הם, אשר מעלו במקדש הרחיקו מקחת חלב. כי במשחק של אפולון הטריאופי הקדישו בזמן קדום חצובות נחושת בעבור המנצחים, ואסור היה לאלה לקחתן שם מתוך המקדש, כי אם להקדישן שם לאֵל. ואיש אחד מהליקַרנָסֹוֹס, אַגַסִּקלֵיס שמו, נצח ויבז לחוק בקחתו את החצובה אל ביתו, ותלה אות השם על מסמר. בגלל הדבר הזה הבדילו חמש הערים לִינְדוֹס, אִיאַלִיסוֹס, קָמֵירוֹס, קוֹס וקְנִידוֹס את העיר הששית הליקרנסוס מקחת חבל עוד. את העונש הזה הטילו אלה עליהם.

145. ולי נדמה, כי שתים-עשרה ערים בנו להם היונים ולא חפצו להחליפן באחרות מטעם זה, כי בשבתם בפלופונסוס היו מחוזותיהם שנים-עשר230כמו שגם היום מחוזות הָאַחַיִים אשר גרשו את היונים הם שנים עשר; הראשון הוא פֶּלֵינֵי לצד סִיקִיון. אחריו אַיגֵירָה ואַיגַ’י, אשר בו הנהר קְרָתִּיס231 שאינו פוסק, וממנו השם גם לנהר אשר באיטליה, גם בּוּרָה והֶלִיקֵי אשר שמה נסו היונים כאשר נוצחו מאת האחַיים בקרב, גם אָיגִיון ורִיפֶּס ופַּטְרִיִים וּפָּרִיִים ואולֶנוֹס, אשר בה הנהר הגדול פֵּירוֹס ודִימֵי וטְרִיטַייִם, שהם לבדם מאלה יושבים בפנים הארץ.

146. אלה הם היום שנים-עשר המחוזות של האחיים ובימים ההם היו של היונים. ומטעם זה בנו להם היונים גם כן שתים-עשרה עיר. כי לאמר שהיונים האלה טובים מהיונים האחרים או ממוצא אציל יותר, היא סכלות גדולה; הלא מהאָבַּנְטִים מאֶבבּוֹיה ישנו חלק לא קטן ביותר ולהם אין שום קשר עם יוֹנִיָה, אף לא במה שנוגע לשֵם. גם התערבו עמהם הַמִינִייִם מאוֹרְחוֹמֶנוֹס גם קַדְמֵיִים ודרִיאוֹפִּים ופוֹקִים שנפרדו ומוֹלוֹסִים וּפֶּלַסְגִים מאַרְקָדִיָּה ודוֹרים מאֶפִּידָאברוֹס ועמים רבים אחרים התערבו עמהם. ואלה מהם אשר באו מהפְרִִיטָנֵייון232 באתונא ורואים עצמם כאצילים ביותר מבין היונים, אלה לא הביאו עמהם נשים להתישבותם, כי אם לקחו נשים קרִיוֹת אחרי הרגם את הוריהן. ולרגלי הרצח הזה קבעו להן לחוק הנשים האלה ונשבעו על זה וגם מסרו לבנותיהן שלא תאכלנה לעולם יחד עם בעליהן ולא תקרא אשה את בעלה בשמו, יען כי רצחו את הוריהן ואת בעליהן ואת בניהן ואחרי כן, למרות עשותם זה, בעלו אותן. המעשה הזה קרה במיליטוס.

147. למלכים הקימו אחדים מהם לִיקִיִים, מזרע גלָאבקוֹס בן היפּוֹלוֹכוֹס, ואחדים מהם קָּאבקוֹנִיִים מפִּילוֹס, מזרע קוֹדרוֹס בן מֶלַנְתּוֹס, ואחדים משני אלה גם יחד. הלא כולם הם יונים, כל אלה שיצאו מאתונא וחוגגים את חג אַפַּטוּרִיָה233. חוגגים את החג הזה כולם זולת האפסיים והקולופונים. אלה לבדם מהיונים אינם חוגגים את האפטוריה בתואנה של איזה רצח.

148. הפניוניון הוא חבל קדוש במִיַקלֵי, המשתרע לצד צפון, ונבחר מאת היונים יחדו לפּוֹסֵידוֹן מהֶלִיקֵי. מִיקַלֵי הוא כֵף הרים ביבשת במערב מול סָמוֹס, שמה נאספים היונים מתוך עריהם וחוגגים חג שקוראים אותו בשם פַּנְיוֹנִיָה (ולא234 רק חגי היונים מבוטאים ככה, כי אם גם שמות כח חגי היוונים גומרים בשוה בסוף אותה אות כמו שמות הפרסים).

149. ואלה הן הערים היוניוֹת ואלה הן האיאוליות: קִימֵי הנקראת גם פְרִיקוניס לָריסָה, נֶאון-טֵיכוס, טֵימנוֹס, קִילָה, נוֹטיוֹן, אַיגִירוֹאֶסָה, פִּיטַנֵי, אַיגֵ’אַי, מִירִינָה, גְרִינֵיאָה. אלה הן אחת-עשרה הערים של האיאולים העתיקות, ואחת סמירנה, נלקה מהם מאת היונים; כי גם אלה היו שתים-עשרה ביבשת. האיאולים האלה התישבו בארץ טובה מזו של היונים, אולם במזג האויר הטוב אינה שוה.

150. את סמירנה אבדו האיאולים בדרך זו: הם אספו אליהם אנשים מקולופון אשר מרדו והוכו וברחו מארצם. אחרי כן שמרו הבורחים מקולופון את המועד כאשר חגגו אנשי סמירנה חג לדיוניסוס מחוץ לחומה וסגרו את השערים והעיר היתה בידיהם. כאשר יצאו כל האיאולים לעזרתם, כרתו ברית כי האיאולים יעזבו את סמירנה, אם היונים ימסרו להם את מטלטליהם. הם עשו ככה ואחת עשרה הערים חלקו אחר כך ביניהן את יושבי סמירנה ועשו אותם לאזרחים ביניהם.

151. אלה הן הערים האיאוליות אשר ביבשת, מלבד הנמצאות על האידה, יען אלה נבדלות לעצמן. מהערים הנמצאות על-פני האיים, חמש הנן על לסבוס, כי את הששית הנמצאת על לסבוס, אָריסבָּה כבשו המֵתִּימנים235 להם לעבדים, אף כי היו קרובי בשר. על טנדוס נמצאת עיר אחת ועל-פני האיים הנקראים מאת-האיים236, גם כן אחת. יושבי לסבוס ויושבי טנדוס וכמו כן מהיונים יושבי האיים לא היה כל פחד נגד עיניהם. והערים האחרות החליטו כולם יחד ללכת אחרי היונים לכל אשר יוליכו אותם.

152. כאשר באו לשפרטה מלאכי היונים והאיאוּלים, כי האיצו בדבר מאד, בחרו באיש מפוקיאָה, שידבר בשם כולם; שמו היה פּיתּרמוס. האיש הזה עטף בגד ארגמן237 למען ישמעו אנשי שפרטה ויתאספו בהמון, ועמד ונאם נאום ערוך ובקש מהם עזרה. אולם הלקדימונים לא שמעו לדבריו, כי אם החליטו לבלי הביא עזרה ליונים. אלה הלכו להם, אמנם הלקדימונים, אף כי השיבו את פני מלאכי היונים ריקם, בכל זאת שלחו אנשים באניה בעלת חמשים משוטים, כאשר חושב אני, למען חקור בדבר העניינים שבין כורש והיונים. ובבואם לפוקיאָה שלחו לסרדיס את הנכבד מהם, שמו היה לַקרינֵס, כי יודיע לכורש את החלטת הלקדימונים, כי לא ישלח ידו בכל עיר אשר על אדמת יון, כי הם לא יתנו לו לעשות זאת.

153. אחר אשר דבר המלאך את הדברים האלה, שאל כורש, ככה מספרים, את היוונים אשר היו עמו, אנשי לקדימוניה מה הם וכמה מספרם, כי ידברו עמו דברים כאלה? בשמעו דבריהם אמר אל המלאך משפרטה: “מעולם לא פחדתי פחד מפני אנשים, שיש להם בתוך עירם מקום מיוחד אשר יתאספו שמה לרמות איש את רעהו בשבועות; אִתם, אם רק אשאר בחיים, יהיה לדבר לא על צרות היונים, כי אם על שלהם”.

את הדברים האלה הטיח כורש כלפי כל היוונים, אשר מתקנים שוָקים לעסוק בהם במקח וממכר, כי הפרסים עצמם אינם למודים לעשות מסחר בשוק, ובכלל אין שוק אצלם. אחר המקרה הזה מסר כורש את העיר סרדיס בידי טָבָּלוֹס238, איש פרסי, ואת זהב קרויסוס ויתר הלודים בידי פַּקטיאֵס, איש לודי, שיביא אותו אחריו, והוא הלך לאַגבטנה והוליך עמו את קרויסוס. את היונים לא החשיב כלל לעת עתה, כי עקבו אותו בבל239 והעם הבַקטרי240 והסָקים241והמצרים. לקראת אלה היה בדעתו לצאת בעצמו, אולם לקראת היונים לשלוח מצביא אחר.

154. ואחרי אשר נסע כורש מסרדיס, עורר פַּקטיאס את הלודים למרוד בטבלוס וכורש, וירד אל חוף הים, ויען כי היה בידו כל הזהב מסרדיס שכר חיל עזר ופתה גם את יושבי החוף לצאת יחד עמו למלחמה. אחרי כן עלה על סרדיס ושם מצור על טבלוס, אשר היה סגור במצודה.

155. כשמוע כורש בדרך את הנעשה, אמר לקרויסוס כדברים האלה: “מה יהיה סוף המעשים האלה בשבילי? הלודים לא יחדלו כפי הנראה לגרום קושיים לי ולעצמם. אני חושב כי הדבר היותר טוב יהיה למכרם לעבדים. דומה אני כעת במה שעשיתי לאיש אשר המית את האב וחמל על ילדיו. כך גם אני: לקחתיך, אשר היית ללודים יותר מאב, ומוליכך עמי, וללודים עצמם מסרתי את העיר, ואחרי כן אני מתפלא, כי מתרוממים הם נגדי”. הוא אמנם דבר את אשר בלבו, אבל קרויסוס, אשר ירא פן יהרוס את סרדיס, ענהו: “המלך, נכונים דבריך, בכל זאת אל נא באפך הגדול ואל תהרוס את העיר העתיקה, שאינה אשמה לא באשר קרה לפני זה ולא באשר יקרה עתה. כי את המעשים שנעשו קודם לכן אני עשיתים ואני התחיבתי בראשי, ואשר למעשיהם של היום, הלא פקטיאס הוא החוטא, אשר בידו מסרת את סרדיס. על האיש הזה להענש. אבל ללודים תסלח ועליהם תצווה את הדבר הזה למען לא יפשעו שנית ולא תפחד מפניהם: שלח ואֱסֹר עליהם כי יהיה להם נשק מלחמה וצוה כי ילבשו כתנות תחת מעיליהם וינעלו נעלים גבוהות, וצוה כי ילַמדו את בניהם לנגן בכנור וזמרה ומסחר, ועד מהרה, המלך, תראֵם כי יהיו לנשים תחת אנשים, עד כי לא יהיה פחד נגד עיניך כי יפשעו בך”.

156. את העצה הזאת יעץ לו קרויסוס, במצאו, כי מצב כזה טוב ומתאים ללודים מלהכבש לעבדים ולהמכר, וגם בהבינו בלבו, כי אם לא יתן טעם נכון לדבריו לא יניע את לבב כורש לשנות את דעתו, גם ירא פן ימרדו הלודים שנית בזמן מן הזמנים בפרסים, אם יצאו בשלום הפעם, ויִשָמדו. כורש שמח על העצה וחמתו שככה ואמר כי ישמע לעצתו. הוא קרא אליו את מַזַרֶס, איש מדי, ויפקידהו להודיע ללודים את הצעתו של קרויסוס וגם לכבוש לעבדים כל אלה האחרים שיצאו יחד עם הלודים להלחם בסרדיס, ואת פקטיאס עצמו להביא לפניו בכל אופן חי.

157. ואחרי אשר פקד את הדברים האלה בעודו בדרך, הלך אל מושבות הפרסים. ופקטיאס, כשמעו כי הצבא אשר יצא נגדו הולך וקרב, נפל לבו עליו וברח לקִימֵי. מָזַרֶס המדי עלה על סרדיס עם חלק מצבא כורש, עד כמה שהיה גדול, וכאשר לא מצא עוד את פקטיאס ואת אנשיו בסרדיס, הכריח תחלה את הלודים למלא אחר מצות כורש. לרגלי פקודתו שנו הלודים את כל דרכי חייהם. אחרי-כן שלח מזרס מלאכים לקימי וצוה להסגיר בידו את פקטיאס. אבל אנשי קימי גמרו ביניהם לשאול בתחלה את פי האל אשר בְבְרַנְחִידַי. כי שם היה מזמן קדום אורקולום, אשר היו דורשים אליו כל היונים והאיאולים. המקום הזה הוא בארץ המיליטים מהנמל פָּנוֹרְמוס ומעלה.

158. והנה שלחו אנשי קימי מלאכים אל הברנחידים לשאול על פקטיאס זה, מה יעשו עמו למען יפיקו רצון מאת האלים. לשואלים את הדבר הזה נִתן האורקולום, להסגיר את פקטיאס בידי הפרסים. כאשר שמעו אנשי קימי את התשובה הזאת, היה בדעתם להסגירו. וכאשר היה ההמון נכון לעשות זאת, מנע את אנשי קימי אַרִיסְטוֹדִיקוֹס בן הֵירקלֵידֶס, איש נכבד מהאזרחים, מעשות את הדבר הזה, כי לא האמין באורקולום וחשב שהמלאכים לא אמרו את האמת. עד אשר בפעם השניה הלכו מלאכים לדרוש באל על-אודות פקטיאס וביניהם היה גם אריסטודיקוס.

159. בבואם אל ברנחידי, שאל באל בשם כולם אריסטודיקוס, בדברו את הדברים האלה: “אדוני, בא אלינו איש מבקש חסות, פקטיאס הלודי, להציל את נפשו ממות בידי הפרסים. הם דורשים אותו ומצוים לאנשי קימי להסגירו. ואנחנו, אף כי יראים אנחנו את עוז הפרסים, לא נועזנו להסגיר את המבקש חסות טרם שיבורר לנו בדרך מפורש מה עלינו לעשות”. את הדברים האלה דבר. והאל ענהו שנית כאורקולום הראשון וצוהו להסגיר את פקטיאס בידי הפרסים. לדברים אלה עשה אריסטודיקוס בכונה את המעשה הזה. הוא הלך סביב המקדש ולקח את האנקורים ויתר מני הציפרים, כמה שקננו במקדש. עודנו עושה זאת, ככה מספרים, יצא קול מהקודש אל אריסטודיקוס, ואמר את הדברים האלה: “הבליעל באנשים, איך נועזת לעשות דברים אלה? את החוסים בי אתה גוזל מתוך מקדשי?” אריסטודיקוס לא נבהל מפני הדברים האלה ואמר: “אדוני, ככה תעזור אתה למבקשי חסות בך, ולאנשי קימי אתה מצוה להסגיר את המבקש חסות בהם?” על זה השיב האל את הדברים האלה: "אמנם כן, אני מצוה, למען תאבדו יותר מהר בחטאכם, ולא תבואו עוד לדרוש באל על-אודות מבקשי חסות בכם.

160. כאשר שמעו את התשובה הזאת אנשי קימי, לא חפצו להסגירו להוָתָם ולא חפצו כי ישאר אצלם ויבואו במצור, וישלחוהו לְמִיטִלֵינֵי. וכאשר שלח מזרס הודעה אל אנשי מיטיליני להסגיר את פקטיאס, הסכימו לדבר בעד איזה סכום; אינני יכול לאמר את הדבר בדיוק, כי לא נגמר העניין: כי כאשר נודע לאנשי קימי מה בלב אנשי מיטיליני לעשות, שלחו אניה ללסבוס והביאו את פקטיאס לחיוס. אולם פה הוציאוהו אנשי חיוס מתוך מקדש אתֵּינֵי פוֹלִיוֹכוס242 והסגירוהו. אנשי חיוס הסגירוהו בשכר אָטַרְנֶאבס; ושטחה של אטרנאבס הוא מחוז שלמִיסִיָה מול לֶסבּוס. והנה על פקטיאס, אחרי שנמסר לידם, שמו הפרסים משמר, בחפצם להביאהו לפני כורש. זמן לא מעט עבר, אשר איש מאנשי חיוס לא פזר גרעיני שעורים243 לפני אחד האלים מאטרנאבס זו ולא אפה עוגות מהפֵרות אשר משם, בכלל מנעו244 מכל קרבן כל דבר שבא מיבול הארץ ההיא.

161. אנשי חיוס הסגירו אפוא את פקטיאס. אחרי-כן יצא מזרס נגד כל אלה אשר לקחו חלק במצור על טבלוס. בראשונה כבש לעבדים את יושבי פְרִיאֵנֵי, אחרי-כן פשט על עמק המַיאַנְדרוֹס ונתן אותו לצבאו למשסה, וכמו כן את ארץ מַגְנֶסִיָה. מיד אחרי המעשים האלה חלה ומת.

162. אחרי מותו בא הרפגוס כשר-צבא במקומו, גם הוא איש מדי מלדה. הוא הוא אשר מלך הלודים אסטיאגיס האריחו ארוחה המתנגדת לחוקי אלהים ואדם245, והוא אשר עזר לכורש לעלות למלוכה. האיש הזה נתמנה בעת ההיא על ידי כורש למצביא, ובבואו לארץ יוניה לכד את הערים על ידי סוללות. כי כאשר שם מצור על הערים, שפך סוללות מסביב לחומות והרעיש אותן. הראשונה ביוניה היתה פוקיאה, אשר השתער עליה.

163. הפוקים האלה היו הראשונים בין היוונים אשר נסעו נסיעות רחוקות בים, והמה אשר מצאו את הים הָאַדְרִיאַטִי246 ואת הַטִירסֵינֵי247 ואת אִיבֶּרִיאָה248 ואת טַרְטֵיסוֹס249. הם לא נסעו בניות עגולות, כי אם באניות בנות חמשים משוטים; בבואם לטרטיסוס התחבבו על מלך טרטיסוס, אשר שמו היה אַרְגַתוֹנִיוֹס. הוא משל בטרטיסוס שמונים שנה וכל שנות חייו היו מאה ועשרים. על האיש הזה התחבבו כל כך הפוקים, עד כי בתחלה דרש מהם לעזוב את יוֹנִיה ולהתישב בארצו באשר יחפצו, אחרי כן, כשלא נפתו הפוקים לדבר זה, נתן להם כסף לבנות חומה מסביב לעירם, כי שמע שהמדי250 מרחיב את ממשלתו בגבולם. הוא נתן להם ביד רחבה, כי הקף החומה אינו ריסים מעטים וכולה היא אבנים גדולות ומחוברות היטב.

164. חומת הפוקים נבנתה אפוא בדרך ההיא. והרפגוס אחרי הסיעו את צבאו לשם, התחיל לצור עליהם. הוא הודיע להם, כי די בשבילו, אם יהרסו הפוקים רק צריח אחד של החומה ויקדישו רק בית אחד251. אולם הפוקים, אשר נפשם קצה בעבדות, השיבו כי הם רוצים להתיעץ בדבר יום אחד ואחרי-כן יתנו לו מענה. אך בעת אשר יועדו להועץ, דרשו כי יוליך הוא את הצבא מעל החומה. הרפגוס השיב, כי אמנם מבין הוא היטב מה בדעתם לעשות, בכל זאת יתן להם את היכולת להועץ. ובו בזמן אשר העתיק הרפגוס את חילו מעל החומה הורידו הפוקים את האניות בנות חמשים משוטים אל הים, הביאו אל תוכן את טפם ואת נשיהם ואת כל כליהם, גם את הפסלים מתוך המקדשים ואת כל המתנות, רק לא אשר בנחושת, או באבן או מצויר, את הכל הביאו אל תוכן וגם הם ירדו אל תוכן והפליגו דרך חיוס. ואת פוקיאה העזובה מאנשים כבשו הפרסים.

165. וכאשר לא חפצו אנשי חיוס למכור לפוקים את האיים הנקראים אוינוּסים252, כי יראו פן תוָסד עיר מסחר והאי שלהם יֵחסם על ידי זה, לכן הפליגו הפוקים לקירנוס253. כי בקירנוס יסדו עיר לפני עשרים שנה, על פי דברי אורקולום, ושמה אַלליאה. בימים ההם היה ארגנתוניוס כבר מת. בהפליגם לקירנוס שבו תחלה לפוקיאה והרגו את משמר הפרסים, אשר שם הרפגוס לשמור על העיר. אחרי עשותם זאת נשבעו וקללו בקללה נמרצת את האיש שישאר מן המחנה פה. אחרי-כן הטביעו בים מטיל ברזל ונשבעו, כי לא ישובו לפוקיאה עד כי ישוב להראות המטיל הזה. אולם ברגע הפליגם משם לקירנוס, תקפו יותר מחצי העיר געגועים וצער לעירם ולמושבות ארצם ועברו על השבועה והפליגו בחזרה לפוקיאה, החלק השני שמר את השבועה והפליג מאיי האוינוסים ועשה את דרכו הלאה.

166. וכאשר באו לקירנוס ישבו יחד עם אלה אשר באו לפניהם כחמש שנים והקימו להם מקדשים. ויען כי פשטו על כל שכניהם לשלל שלל, התחברו ויצאו למלחמה נגד הטירסינים254 והקרחידונים255, כל עם בששים אניות. גם הפוקים הושיבו גם את אנשיהם באניותיהם, ששים במספר, ויצאו נגדם אל הים הנקרא הסרדוני256, ובהתנגחם בקרב-ים נחלו הפוקים נצחון קדמֵאי257, כי ארבעים אניות אבדו להם, ובעשרים הנשארות אי-אפשר היה להשתמש בהן, כי החרטומים נשברו. לכן הפליגו לאלליאה, לקחו את טפם ואת נשיהם ואת כל רכושם, כמה שהאניות יכלו שאת ועזבו את קירנוס והפליגו לריגיון258.

167. את האנשים אשר היו בתוך האניות הנהרסות הקרחידונים והתירסינים …….259 תפסו הרבה יותר מהם, והוציאו אותם ורגמום באבנים. אחר המעשה הזה כל מי מהאָגִילַיִים260 שעבר במקום, אשר שם היו מוטלים הפוקים הנרגמים, אבריו נפרקו, הוממו או נשתתקו, הן צאן, הן בקר, הן בני אדם. לכן שלחו האגיליים לדלפוי, כי אמרו להשיג כפרה על עונם. הפיתיה צותה עליהם לעשות מה שהאגיליים עושים עד עצם היום הזה. הם מקריבים לזכרון המתים הרבה קרבנות ועורכים התחרות גימנסטית ובמרכבות. אלה מהפוקים מתו אפוא בדרך זו, ואלה מהם שברחו לריגיון עזבוה ויסדו להם בארץ אוינוטריה261 את העיר הנקראת היום הִיאֶלֵי. הם יסדוּה, יען שמעו מאיש מִפוֹסֵידוֹנִיָה262, כי זה אשר נבאה להם הפיתיה ליסד את קירנוס, כונה אל ההירוס263 ולא אל האי. כל זה אפוא אשר לפוקיאה בארץ יוניה.

168. כמוהם עשו גם יושבי טֵיוס. כי אחרי אשר לכד הרפגוס את החומה, בשפכו סוללה, ירדו כולם לתוך אניותיהם והפליגו לתְרָקִיָה ושם יסדו את העיר אַבְּדֵירָה. אמנם עוד לפני בואם יסד אותה טִימֵיסִיוס מקְלַזומֶנֵי, אך לא התנחל בה, כי התרקים גרשוהו מתוכה ועתה מעריצים אותו אנשי טיוס אשר באבדירה כהירוס.

169. אלה לבדם מהיונים לא חפצו לשאת את העבדות ועזבו את ארצם; היונים האחרים, מלבד המיליטים, התנגחו עם הרפגוס בקרב, כמו אלה שעזבו את הארץ, והיו אנשים אמיצים בהלחם כל אחד על ארצו. הם נוצחו ונכבשו אבל נשארו בארצותיהם ושלמו מה שהושם עליהם. רק אנשי מיליטוס, כמו שסיפרתי גם למעלה, נשבעו לכורש וישבו במנוחה. ככה נשתעבדה יוניה בפעם השניה. ואחרי אשר הכריע הרפגוס את היונים אשר ביבשת, יראו את היונים אשר באיים, כי לא יגיע אֵליהם גם כן כזאת ונשתעבדו תחת יד כורש.

170. אף כי מצב היונים היה רע, בכל זאת התאספו בפיוניון, וכאשר שמעתי, יעץ בּיאַס264 איש פּרִיאֵנֵי ליונים עצה טובה מאד, ולו שמעו בעצתו, היו יכולים להיות המאושרים בין היוונים. הוא יעץ להם, כי כולם כאחד יקומו ויעזבו את יוניה ויסעו לסרדו265 ואחרי-כן יושיבו מדינה אחת לכל היונים, וכה יֵצאו מעבדו ויחיו חיים מאושרים, בשבתם על האי הכי-גדול ובמשלם באחרים. אן ישארו ביוניה אמר, אינו רואה את הדרך אשר בה יצאו עוד לחרות. זאת היא העצה היעוצה מאת ביאס מפריאני ליונים אחרי שנכבשו, אבל עוד בטרם נכבשו היונים יעץ להם עצה טובה גם תַּלס266ממיליטוס אשר היה מזרע הפיניקים, כי היונים יושיבו מועצה אחת והיא תהיה בטיוס, כי טיוס באמצע יוניה, ושאר הערים תתנהלנה בכל-זאת לפי חוקיהן, כאילו היו דֵימים267. אלה אפוא הציעו לפניהם את ההצעות הללו.

171. אחרי כבוש יוניה יצא הרפגוס למלחמה על הקָרִים, הקָאבנִיים והליקים268 והוליך אתו גם יונים ואיאולים. מאלה עברו רק הקרים מהאיים אל היבשת. כי בזמן קדום היו נכנעים למינוס269וישבו באיים ונקראו בשם לֶלֶגִים, מבלי לשלם כל מס, עד כמה שגם אני יכולתי לחדור לשנים קדמוניות ולהודע מפי השמועה, אולם נתנו אנשים לאניות מדי פעם בפעם אשר דרש זאת מינוס. ויען כי מינוס כבש ארצות רבות והצליח במלחמה, היה עם הקרי הנכבד ביותר בין כל העמים אשר במים ההם. גם מיחסים להם שלש המצאות אשר היוונים השתמשו בהן: כי לשים רעמות על הכובעים, הקרים הם שהמציאו זאת, גם לסמן סימונים על השלטים, והם היו הראשונים שעשו ידות לשלטים, כי עד העת ההיא נשאו אלה שהיו רגילים להשתמש בשלטים את השלטים בלי ידות כי אם הטו אותם ברצועות עור הנתונות מסביב לצואר ועל הכתף השמאלית, אולם זמן רב אחרי-כן גרשו הדורים והיונים את הקרים מתוך האיים ובאו באופן כזה אל היבשת. לדברי הכרתים קרה כן לקרים, אולם הקרים אינם מסכימים לדבריהם, כי אם חושבים שהם בני היבשת וכי השם שבו הם נקראים היום זה שמם מאז, הם מראים גם על מקדש עתיק של זוס הקרי בארץ המִילֶסִים, אשר בו חלק גם למיסים וללודים בהיותם אחי הקרים. יען כי לפי דבריהם היו לוּדוֹס ומיסוס אחי קַר270. לאלה חלק בו, אולם לבני עם אחר, אף כי מדברים הם בשפה זו, כמו הקרים, להם אין חלק271.

172. אולם הקאבניים הם בני הארץ, כאשר נראה לי, אף כי לפי דבריהם מוצאם מִכְרֵתִים. הם התקרבו במבטאם לעם הקרי, או הקרים לעם הקאבניים, כי את זה לא אוכל להכריע בדיוק. אמנם מנהגיהם שונים מאד מאלה של שאר בני-אדם ושל הקרים. כי טוב בעיניהם להתאסף בהמון למשתאות, לפי הגיל והידידות, אנשים נשים וטף. הם הקימו מקדשים לאלים זרים, ואחרי כן, כאשר לא מצאו חן בעיניהם, כי מצאו לטוב לעבוד רק לאלים שבאו להם מאבותיהם, תפשו כ צעירי הקבאניים את נשקם, הכו בחניתותיהם באויר, ברדפם על גבול הקְלִינְדִים, ואמרו כי מגרשים הם את האלים הזרים272. אלה הם מנהגיהם.

173. הליקיים יצאו מכרתים עוד בזמן קדום, כי בכרתים ישבו לפנים ברברים. אולם כאשר רבו בדבר המלוכה על כרתים בני אֶברופה273, סַרְפֵּידוֹן ומינוס, גבר בריב הזה מינוס וגרש את סרפידון ואת סיעתו. המגורשים האלה באו לאסיה, ארצה מיליאַס. הארץ אשר יושבים בה הליקים היום נקראה לפנים מיליאַס והמיליים היו נקראים אז סוֹלימים. כל עוד משל עליהם סרפּידון היו נקראים בשם אשר הביאו אתם וגם היום נקראים הליקיים מאת שכניהם טֶרְמילים. אולם כאשר בא מאתונא ליקוס בן פַּנדִיוֹן, מגורש גם הוא מאת אחיו אַיגֶאוֹס. אל הטרמילים, אל סרפידון, קבלו במשך הזמן את הכנוי ליקיים על שם ליקוס. אחדים ממנהגיהם הם כמו אלה של הכרתים, ואחדים כמו אלה של הקרים. רק המנהג הזה מיוחד להם ואינם דומים בזה לשאר בני-אדם: הם קוראים עצמם אחרי אמותיהם ולא אחרי אבותיהם. לכן כאשר ישאל איש את רעהו, מי הוא, יתיחס אחרי אמו וימנה את השמות של אם אמו וכאשר אשה אזרחית נשאת לעבד, נחשבים הילדים למיוחסים, אבל אם אזרח, והיה החשוב ביניהם, לוקח לו אשה זרה או פילגש, הילדים הם פסולים274.

174. הקרים נכבשו מאת הרפגוס מבלי שהראו מעשה מפואר; לא הקרים עצמם ולא היוונים, עד כמה שהם יושבים בארץ ההיא, הראו דבר מה. כי יושבים בארץ הזאת גם אחרים וגם קְנִידים, מיושבים בידי הלקדימוניים, וארצם משתרעת לצד הים ונקראת טְרִיוֹפִּיוֹן. חבל הקנידים מתחיל ליד חצי-האי הַבִּיבַּסִי ומלבד חלק קטן ממנו שוטף הים סביבו. כי לצד צפון מגביל אותו המפרץ הקֶרַמֵיקִי, ולצד דרום הים על-יד סימֵי ורודוס. בחבל הצר הזה, אשר רחבו רק כחמשה ריסים, חפרו הקנידים תעלה באמרם לעשות את ארצם לאי, בעת אשר הרפגוס הלך וכבש את יוניה. מה שמעבר לזה ולפנים להם הוא, כי במקום אשר תפסק ארץ הקנידים, על יד היבשה, שם המצר אשר אמרו לחפור בו. וכאשר היו ידי הקנידים מלאות עבודה ראו העובדים, והנה הם פצועים בכל גופם, ביחוד בעיניהם, על ידי הסלעים המתפוצצים יותר מהרגיל ומאשר ברצון האל. לכן שלחו מלאכים לדלפוי לדרוש באל, מה הדבר הנצב להם מנגד. והפיתיה ענתה להם, כאשר הקנידים עצמם מספרים, את הדברים האלה במשקל הטְרִימֶטרוֹן:

את המצר אל תבצרו ואל תחפרו,

זוס לו היה ברצונו, לאי שָמָהוּ.

כאשר שמעו הקנידים את האורקולום הזה מפי הפיתיה, עמדו מלחפור ומסרו עצמם בלי מלחמה בידי הרפגוס, אשר בא עם צבאו.

175. והפֵּידָסִים ישבו מעל להַלִיקַרְנַסוֹס בפנים הארץ. מדי פעם בפעם אשר אסון מתרחש לבוא עליהם ועל שכניהם, צומח זקן גדול לכהנת אתיני. שלש פעמים קרה כדבר הזה אצלם. אלה לבדם מיושבי קַרִיָה עמדו על נפשם נגד הרפגוס זמן מה והסבו לו עמל רב, בבנותם חומה מסביב להר, שמו לידֵי. אבל במשך הזמן נכבשו גם הפידסים.

176. והליקיים, כאשר הסיע הרפגוס את צבאו אל תוך המישור הַכְּסַנְתִּי יצאו לקראתו והראו גבורות, אף כי נלחמו מעטים נגד רבים. וכאשר נוצחו ונהדפו לתוך העיר, הביאו אל המבצר את נשיהם ואת בניהם, את רכושם ואת עבדיהם, אחרי-כן הציתו בו את האש, והמבצר הזה עלה כולו באש. אחרי עשותם זאת ונשבעו שבועות נוראות, התפרצו לעלות על הפרסים ומתו כל הכסנתיים בהלחמם. מהליקיים של היום, האומרים כי הם כסנתיים, הרוב, מלבד שמונים משפחות, בא מן החוץ. ושמונים המשפחות האלה היו אז במקרה מחוץ לעיר וכה נשארו בחיים. את כסנתוס כבש הרפגום בדרך זו, ובדומה לזה גם את העיר קאבנוס, כי הקאבניים חקו ברב הדברים את דרכי הליקיים.

177. כה כבש הרפגוס את אסיה התחתונה275 בעת אשר כורש עצמו כבש את אסיה העליונה276, בהכניעו כל עם ועם ולא עבר על אף אחד. על רובם מאלה אעבור ורק אלה שהסבו לו עמל גדול מאד וראויים ביותר להזכר, את אלה אזכיר.

178. אחרי אשר הכניע כורש את כל העמים ביבשת, יצא נגד האשורים277. אמנם בארץ אשור ערים גדולות ורבות, אולם המפורסמת והבצורה ביניהן, אשר בה היה אחר חורבן נינוה278 גם מושב המלך, היתה בבל279. זאת היא תכונת העיר הזאת: היא יושבת במישור גדול ובכל צד ארכה מאה ועשרים ריס, והיא מרובעה. אם כן הקף העיר ארבע מאות ושמונים ריס בסך הכל280. זה אשר לגודל העיר בבל: אין עיר אחרת אשר אנחנו יודעים, שהיתה מקושטת כמוה. בראשונה סביב לה תעלה עמוקה ורחבה, מלאה מים, אחרי כן החומה, אשר רחבה חמשים אמה, באמת המלך, וקומתה מאתים אמה. אמת המלך גדולה בשלש אצבעות מאמה פשוטה281.

179. עלי להוסיף ולספר עוד, למה שמש העפר אשר הוציאו מתוך התעלה ואיך נבנתה החומה. יחד עם חפירת התעלה ליבנו לבנים מהעפר אשר הוּצא מתוך החפירה, ואחרי אשר לבנו די לבנים שרפו אותן במלבנים. אחרי-כן לקחו בקמום חומר חֵמר282 רותח ואחרי כל שלושים שכבות של לבנים הכניסו מקלעת של קנים. כן בנו בהתחלה את קירות התעלה ואחרי-כן בדרך זו גם את החומה עצמה. למעלה על החומה לאורך השפות בנו בתים בני דיוטה אחת, בית מול בית. את המקום הפנוי בין הבתים השאירו לדרך מסביב העיר במרכבת רתומה לארבעה סוסים283. שערים נמצאים בכל החומה מסביב, מאה, כולם נחשת, וכמוהם גם המזוזות והמשקופים284. יש עיר אחרת רחוקה מבבל דרך שמונה ימים ושמה אִיס. שם נהר לא גדול ושמו גם הוא איס. מוליך הנהר את מימיו אל תוך הפרת. הנהר הזה איס מוליך ביחד עם מימיו גושי חמר רבים ומשם הובא החמר לבבל לבנות את החומה285.

180. ככה נבנתה אפוא חומת בבל, והעיר עצמה מחולקת לשתי שכונות286, כי דרכה חוצה נהר ושמו פרת. זורם הוא מארמניה, והוא גדול ועמוק ושוטף287. הוא שופך את מימיו אל תוך הים האדום288. החומה נמשכת בשני חלקיה עם פנותיה עד הנהר וממנו נמשך בשני עברי הנהר סוללה עשויה לבנים שרופות באש לאורך הנהר. העיר עצמה מלאה בתים בני שלש וארבע דיוטות ונחצה מרחובות ישרים, גם מאחרים גם מאלה העוברים ברוחב אל הנהר. בסוף כל רחוב היה שער קטן בסוללה אשר על יש הנהר, וכפי מספר החוצות היה מספר השערים הקטנים; גם אלה היו נחושת וגם הם הובילו אל אותו הנהר.

181. החומה הזאת היא כמו שריון. בפנים מקפת חומה שניה, אשר אינה נופלת הרבה מהראשונה, היא רק יותר צרה. בתוך כל חלק משני חלקי העיר נמצא באחד בירת המלך, מוקפת חומה גדולה ובצורה, ובשני מקדש זוס-בֵּל289עם שערי נחושת, והוא היה קים עוד בימי, רבוע היה, שני ריסים בכל צד290. באמצע המקדש נבנה מגדל מקשה291, ארכו ורחבו ריס. ועל המגדל הזה מתרומם מגדל אחר, ועל השני עוד אחד, עד שמונה מגדלים. עולים עליהם במעלה הנמצאת מחוץ והעשויה מסביב לכל המגדלים האלה. באמצע המעלה נמצא מקום מנוחה עם מושבות לישיבה, אשר עליהם יושבים העולים לנוח. במגדל העליון נמצא מקדש גדול. במקדש הזה עומדת מטה גדולה מוצעת יפה, ועל ידה שלחן זהב. פסל האל לא הוקם שם ובלילה אין איש לן שם ורק אשה אחת לבדה מנשי הארץ, אשר בה בחר האל מבין כולן, כדברי הכלדים292, אשר הם כהנים לאל זה.

182. הם אומרים גם כן, אשר לא אאמין, כי האל עצמו בא אל המקדש ונח במטה, כדבר אשר בנוא-אמון במצרים, לפי דברי המצרים. כי גם שם ישנה אשה במקדש זוס בנוא-אמון, ואומרים כי אלה השתים אינן מזדוגות עם שום איש. כמו כן הדבר בְפַּטַרָא אשר בלִיקִיָה עם קוסמת האל בעת היותו שם. כי לא בכל עת נמצא שם אורקולום, ובעת היותו שם, היא נסגרת בלילות יחד עמו בתוך המקדש 293.

183. במקדש בבל למטה גם היכל אחר, ובו צלם גדול של זוס, כשהוא יושב וכולו זהב ולפניו שלחן גדול כולו זהב, וגם ההדום והכסא זהב294. ולדברי הכלדים נעשו אלה משמונה מאות ככר זהב. מחוץ להיכל עומד מזבח זהב. יש גם מזבח גדול אחר, אשר עליו נזבחים בני צאן מגודלים. כי על מזבח הזהב אסור להקריב כי אם יונקי חלב לבד. אולם על המזבח הגדול גם מקטירים הכלדים בעת יחוגו את חג האל הזה, אלף ככר לבונה מדי שנה בשנה. בהיכל הזה היה עוד העת ההיא295 גם פסל בן שתים-עשרה אמה זהב טהור. אני אמנם לא ראיתיו, אני מספר רק אשר ספרו הכלדים. בפסל הזה שם דריוש בן היסטספס את עיניו, אבל לא העיז לקחתו, אולם כְּסֶרְכְּסֵס בן דריוש לקח אותו והרג את הכהן אשר אסר עליו להזיז את הפסל ממקומו296. ההיכל הזה היה כה מפואר. יש בו גם מתנות רבות פרטיות297.

184. בבבל הזאת משלו גם מלכים אחרים רבים, אשר אזכירם בתוך ספורי האשורים298, והם הם אשר בנו את החומות ואת המקדשים; וביניהם היו גם שתי נשים, האחת אשר משלה בתחלה וחיה חמשה דורות לפני השניה, שמה היה סֶמִירָמיס299. היא בנתה סכרים במישור הראויים להראות, כי לפני זה היה הנהר מציף את כל המישור.

185. זו אשר היתה מלכה אחריה שמה היה ניטוקריס300, והיתה חכמה מזו שמשלה לפניה, ראשית בזה שהשאירה בנינים לזכרון, אשר עוד אדבר על אודותם, ושנית, כאשר ראתה כי ממשלת המדים הולכת וגדלה ואינה שוקטת וערים אחרות נכבשות על ידיהם, וביניהן גם נינוה, דאגה מאד להגנה, ככל אשר יכלה. ראשית הסבה, כי הפרת אשר זרם עד עתה ישר ועבר באמצע העיר, נעקם על-ידי תעלות אשר חפרה מלמעלה, עד כי הוא עובר בזרמו שלש פעמים על יד אחד מהכפרים אשר בארץ אשור. שם הכפר הזה, אשר אליו מגיע הפרת הוא אַרדֶריקָה. עוד היום אלה הבאים מהים הזה לבבל, בנסעם על הנהר פרת, עוברים שלש פעמים על יד הכפר הזה ובשלשה ימים. זה היה מפעלה301. היא בנתה גם סכר על שני גדות הנהר, עשוי הוא להתפלא עליו אשר למדת גדלו וגבהו. הרבה למעלה מבבל חפרה אפיק לאגם, בחפרה במרחק קטן מהנהר כה עמוק עד שמצאה מים, וברוחב עשתה את הקפו מאה ועשרים ריס. בעפר אשר הוציאו מהחפירה שפכו סוללה על גדות הנהר. אחרי אשר נגמרה החפירה הביאה אבנים ובנתה חומה מסביבו. את שני אלה עשתה, את הנהר עקום ואת כל החפירה לאגם, למען יזרום הנהר יותר לאט בעברו דרך העקמומיות הרבות, והנסיעות לבבל לא תהיינה ישרות ואחרי הנסיעות לעשות את הסבוב הגדול מסביב לאגם. ועשתה כל אלה בצד הארץ אשר שם היו המבואות והדרך הכי קרובה מארץ המדים, למען לא יבואו המדים אל הארץ במשא ומתן וילמדו את תנאיה.

186. את הבנינים האלה אפוא בנתה מסביב מתוך העומק, ומהם עשתה נוסף לאלה את הדבר הזה: בהיות העיר נחלקת לשני חלקים לרגלי הנהר העובר בתוך, כאשר רצה איש לעבור מחלק אחד אל השני, בימי המלכים הקודמים, היה נאלץ לעבור בספינה. וזה היה, כפי שאני חושב, לטורח. וגם לזה דאגה היא, אחרי אשר חפרה את האפיק לאגם, השאירה למזכרת אחריה מאותו המפעל עוד דבר. היא חצבה אבנים ארוכות מאד, וכאשר היו האבנים מוכנות והשטח חפור, הטתה את כל זרם מי הנהר אל תוך השטח החפור ובעת אשר זה נתמלא, בנתה, כאשר האפיק הקודם נחרב, על גדות הנהר בצד העיר והמדרגות המובילות מהשערים הקטנים אל הנהר חומת לבנים שרופות, כדרך אשר בנתה חומת העיר, ובטבור העיר בערך גשרה גשר מאבנים אשר חצבה וחברה אותן בברזל ועופרת. וכאשר האיר היום היתה משכיבה עליו קורות מרובעות302, אשר עליהן עברו הבבלים, אולם בלילות היו מסירים את הקורות האלה מטעם זה, כי לא יעברו הם בלילה ויגנבו אחד מן השני. וכאשר השטח החפור נעשה לאגם מלא מימי הנהר וכל בנין הגשר נגמר, התטה את הפרת מתוך האגם אל אפיקו הקודם. וכה נעשה השטח החפור לבצה ונראה שנעשה למלא צורך, ולאזרחים נבנה גם גשר303.

187. המלכה הזאת הערימה גם את הערמה הזאת: ממעל לשער העיר, אשר דרך בו יוצאים ונכנסים רוב אנשי העיר, חצבה לה קבר, למעלה מעל השער עצמו304 וחקקה על הקבר את הכתובת הזאת: “אם אחד ממלכי בבל, אשר יבואו אחרי, יהיה במצוקת כסף, יפתח את הקבר ויקח לו כסף כרצונו. אולם לא יפתח ללא צורך, אם לא ידע לחץ, כי לא טוב יהיה זה לו.” כל איש לא נגע בקבר הזה עד אשר הגיעה המלוכה לדריוש. גם נראה הדבר כבד מדריוש לבלי להשתמש בשער ההוא והכסף יהיה מונח, בעוד אשר הכתובת בעצמה קוראת אותו, ולא לקחת. בשער הזה לא השתמש מטעם זה, כי העברו יהיה המת מעל לראשו305. אמנם בפתחו את הקבר לא מצא כסף, כי אם גופת המת והכתובת הזאת: “לו לא תאבת לאוצרות ולבצע נבזה, לא פתחת ארונות מתים”. כל זה בדבר תכונת המלכה הזאת, כאשר מספרים306.

188. והנה יצא כורש למלחמה על בן האשה הזאת, אשר היה שמו כשם אביו לַבִּנֵיטוס307 והיתה לו ממשלה על האשורים. מלך מלכים זה308, כשהוא יוצא למלחמה, מצטיד היטב מביו במזון ובצאן, גם מוליכים אחריו מים מנהר חוֹאַסְפֶס, הזורם קרוב לשושן309, אשר רק ממימיו שותה המלך ולא מימי נהר אחר. לכן הולכות אחריו, לכל מקום שהוא נוסע, הרבה מאד עגלות בנות ארבעה אופנים ופרדות רתומות להן, המוליכות בכדי כסף מים מרותחים מהחואספס.

189. במסעו לבבל בא כורש אל הנהר גִינְדֵי310, אשר מקורותיו בנהרי המָטִינִים311, והזורם דרך ארץ הַדַרְדָנים312 והנופל לתוך נהר אחר, חדקל, העובר על יד העיר אופיס, והמשתפך אל תוך ים האדום313. וכאשר נסה כורש לעבור אותו באניות, ירד אחד מהסוסים הלבנים הקדושים314 בזדון לבו לתוך הנהר ונסה לעברו, אך הנהר סחפו לעומק וגרפו עמו. ויחרה אף כורש בנהר וחצפתו ואיים בו כי יחלישהו ככה, עד כי להבא תוכלנה גם נשים לעבור בו על נקלה מבלי להרטיב את הברכיים. אחר האיום הזה עזב את מסעו לבבל וחלק את צבאו לשני חלקים, ואחר אשר חלק את צבאו מתח חבלים ישרים וסמן מאה ושמונים315 תעלות מכוונות לכל עבר משני עברי הנהר גנדי. אחרי כן סדר את הצבא וצוה לחפור. ויען כי עם רב עבד, נשלמה המלאכה, בכל זאת עבר עליהם בעבודתם כל הקיץ במקום ההוא.

190. אחרי אשר נקם כורש את נקמתו בנהר גינדי, בפלגו לשלש מאות וששים תעלות, והאביב בא שנית, והנה אז עלה על בבל. הבבלים יצאו מתוך העיר וחכו לו. וכאשר התקרב אל העיר, התנגחו עמו הבבלים, ואחרי אשר נחלו תבוסה בקרב, נדחקו אל תוך העיר. ויען כי ידע ידעו עוד מלפני זה, כי כורש לא ינוח, כי ראוהו מתנפל על כל עם ועם בלי הבדל, הכינו להם מזון לשנים רבות מאד. לכן לא דאגו למצור, וכורש ל אידע עצות בנפשו, כי זמן רב עבר מבלי אשר מעשהו התקדם בדבר מה.

191. והנה, או כי אחר יעץ לו זאת בעת אשר היה אובד עצות, או בעצמו מצא אשר עליו לעשות, והוא עשה זאת ככה: הוא העמיד במערכה את הצבא במקום אשר הנהר נכנס אל תוך העיר, ומאחורי אותה העיר העמיד במערכה את האחרים במקום אשר הנהר עוזב אותה, וצוה לצבא, כי כשיראו שיכולים לעבור באפיק, במקום ההוא316 יחדרו אל תוך העיר. לאחר שהעמיד אותם במערכה ועודד אותם הלך הוא עצמו עם הבלתי ראויים לקרב שבצבא, ובבואו אל האגם, עשה הוא אשר עשתה מלכת הבבלים317 אשר נהר ולאגם, כי את הנהר הטה דרך תעלה אל תוך האגם, שהיה לבצה, והסב, כי האפיק הראשון יהיה ראוי לעבור לרגלי ירידת המים318. וכאשר נעשו הדברים האלה ככה, חדרו הפרסים אשר עמדו במערכה במקום ההוא, על יד אפיק הפרת, דרכו לתוך בבל, כאשר ירדו מי הנהר ככה עד אשר הגיעו לאיש עד אמצע הירך בערך. לו ידעו הבבלים מראש או לו הכירו את אשר עומד כורש לעשות, לא היו נותנים לפרסים לבוא לתוך העיר, כי אם המיטו עליהם כליון וחרפה. כי לו היו סוגרים כל השערים הקטנים אל הנהר ועלו על החומות הנמשכות לאורך גדות הנהר, היו תופשים אותם כמו ברשת, אולם עתה עמדו לפניהם הפרסים בפתע פתאם. כי לרגלי גודל העיר, כמו שמספרים יושביה, היו כבר האנשים בחלקי העיר החצונים נכבשים ויושבי אמצע העיר עוד ל אידעו כי הם נכבשים, כי אם, יען היה להם ביום ההוא חג, רקדו והתענגו בעת ההיא עד אשר הוברר להם הדבר319. כה נלכדה אז בבל בפעם הראשונה320.

192. עד כמה גדול היה חיל הבבלים, אראה בראיות רבות וביניהן גם בזו: למלך מלכים הוקצבה לכלכלתו ולכלכלת צבאו, מלבד המסים, כל האדמה אשר הוא מושל עליה. משנים-עשר חודש אשר בשנה תכלכל אותו ארץ בבל ארבעה חדשים, ושמונה חדשים האחרים כל אסיה. אם כן, ארץ אשור היא אשר לעשרה החלק השלישי משאר אסיה. והממשלה על הארץ הזאת, אשר הפרסים קוראים אחשדרפניה, היא הכי חשובה בין כל הממשלות, כי היא מכניסה בכל יום לטְרִיטַנַטִיכְמֶס בן אַרְטַבַּזוֹס, אשר אותו שם המלך על המדינה הזאת, אַרטבּה מלאה כסף. הארטבה היא מדה פרסית321 ומכילה שלשה חוֹינִיכְסים אַטִייִם יותר מִמֶדִימְנָה אטית322. מלבד סוסי מלחמה היו לו סוסים מיוחדים, אשר היו רובעים את הנקבות, שמונה מאות והנרבעות היו לו ששה-עשר אלף. כי כל אחד מהסוסים רובע עשרים סוסות. כלבי הודו323 כלכל במספר כה עצום, עד כי ארבעה כפרים גדולים במישור היו חפשים מכל שאר המסים ועליהם היה להמציא טרף לכלבים האלה. כאלה היו למושל על ארץ בבל.

193. אמנם אדמת האשורים גשומה מעט324, והשקאת שרשי התבואה היא בדרך זו: הנהר משקה את הזרע, אז הוא צומח והדגן מתבשל לא כמו במצרים אשר הנהר בעצמו עולה על השדות, כי אם משקים אותם בידים ובקילונים325. כי כל ארץ בבל, כמו מצרים, מבותרת על-ידי תעלות326, והתעלה הגדולה ביותר אשר אניות תעבורנה בה, נמשכת לצד זריחת השמש בחורף327. היא יוצאת מהפרת ועוברת אל נהר שני, אל החדקל, אשר עליו ישבה העיר נינוה. בין כל הארצות אשר אנו מכירים, הארץ הזאת היא הטובה ביותר להוציא את פרי דֵימֵיטֶר328. כי עצים אחרים אינה מוכשרה לגדל כלל, לא את התאנה ולא את הזית329. אולם למען הוציא את פרי דימיטר היא כה טובה עד כי היא מוציאה בכלל מאתיים שערים, וכשהיא נושאת פרי באופן הטוב ביותר מאשר היא רגילה, גם עד שלש מאות שערים. וכשהיא נושאת פרי באופן הטוב ביותר מאשר היא רגילה, גם עד שלש מאות שערים. פה נעשים עלי החטה והשעורה על נקלה רחבים ארבע אצבעות. לאיזה גובה של עץ גדלים הדוחן והשומשום, ידוע לי אמנם היטב, אך לא אזכרנו, כי ידוע אדע, אשר האיש שלא היה בבבל יתעורר בו אי-אמון גדול אף בנוגע לזה שספרתי על התבואה. אין להם שמן אחר, רק את אשר יעשו מהשומשום330. דקלים נטועים מהם בכל המישור, רובם מוציאים פירות ומהם עושים לחם, יין ודבש. בכלל הם מטפלים בהם כמו בתאנים וקושרים פירות הדקלים, אשר היונים קוראים זכרים, אל הדקלים הנושאים פירות, למען שיבשל העפצית בהכנסה לתוך הכותבת ולא ישור פרי התמר. כי התמרים הזכרים מכילים בתוך הפרי עפציות כמו תאני השקמה331.

194. אשר נראה לי בין כל הדברים הפלא הכי גדול בארץ הזאת אחרי העיר עצמה אספר עתה: יש להם אניות היורדות על הנהר לבבל, עגולות הן כולן ועשויות מעור. כי בארץ הארמנים אשר מעל332 אשור, חותכים נצרים ומהם עושים את הצלעות ופורשים עליהן עורות למכסה מחוץ כמו קרקעית333 ואין מבדילים אחורי האניה ואין מצמצמים פיה, כי אם עושים הכל עגול כמו מגן ואת כל האניה הזאת ממלאים קנים ונותנים לה לשוט על פני הנהר, מלא הסחורה. לרוב מוליכים חביות מעצי התמר מלאות יין. נהוגה האניה בעזרת שני משוטים ועל ידי שני אנשים העומדים זקופים ואחד מהם מושך אליו את המשוט והשני דוחה. האניות האלה מהן נעשות גדולות מאד בערך ומהן קטנות. הגדולות ביניהן מובילות משא, אך של חמשת אלפים ככר334. בכל אניה נמצא חמור חי ובגדולות גם אחדים. וכשמגיעים במסעם עד בבל, הם פורקים את משאם ומכריזים למכירה את צלעות האניה ואת כל הקנים ואת העורות הם טוענים על החמורים ושבים לארמניה. כי אין לנסוע על הנהר נגד הזרם בשום אופן מפני שטף הנהר. מטעם זה אין הם עושים את האניות עץ, כי אם עור, ואחרי שובם הביתה עם חמוריהם לארמניה, הם עושים אניות אחרות באותו האופן.

195. אניותיהם335 הן אפוא כאלה, אולם התלבושת שהם משתמשים בה, היא כזו: כתונת בד המגיעה עד הרגלים ועליה לובשים כתונת אחרת של צמר ועל אלה עוטפים מעיל לבן קטן. הנעלים הן אלה הנהוגות בארץ הזאת, דומות לאנפילאות של הבּויאוטים336. הם מגדלים שער ראשם וקושרים אותו בטוטפות ואת כל גופם סכים הם בשמן המור. לכל אחד יש חותם ומטה עשוי מעשה אמן; בראש כל מטה עשוי תפוח או שושנה או חבצלת או נשר או איזה דבר אחר, כי בלי אות כזה אין מנהג אצלם לשאת מטה. זה הוא הקשוט אשר על גופם.

196. ומנהגים יש להם אלה: המנהג הכי נבון ביניהם הוא, לפי דעתנו, אשר נהוג כפי שאני שומע, גם בְּאִלִירִיָה אצל הָאֶנֶטִים337. בכל כפר נעשה אחת בשנה ככה: כיון שנעשו העלמות ראויות להנשא, היו אוספים את כולן והיו מביאים כולן אל מקום אחד וסביבן עמדה להקת גברים, והכרוז היה מצוה לכל העלמות, אחת אחר אחת, לקום ולהכריז אותה למכירה, בהתחלה את היפה בכולן ואחרי-כן, אחרי אשר נמכרה היפהפיה הזאת בעד הרבה כסף, הכריז על השניה, זאת אשר היתה היפה אחריה. הן נמכרו רק להנשא. העשירים בין הבבלים, אשר רצו לקחת אשה, היו מתחרים במחיר אחד עם השני למען יקנו את היפות ביותר, ואלה מן ההמון אשר רצו לקחת אשה, הם לא נשאו עיניהם ליפת-תואר, והיו מקבלים את הכסף ואת העלמות המכוערות. כי כאשר גמר הכרוז למכור את היפות בין העלמות, היה מצוה לקום את הכי מכוערת או בעלת-מום, אם היתה ביניהן, והכריז עליה: מי האיש החפץ לכנסה בקחתו את הסכום הכי-מצער, עד אשר נמסרה לזה שהתרצה לסכום הכי-מצער. והכסף הזה בא מהעלמות יפות-התואר. וככה השיאו יפות-המראה את רעות-המראה ובעלות מום. להשיא את בתו למי שהוא רוצה, היה אסור לכל איש, וגם אסור היה לכנוס את העלמה שקנה בלי ערֵב, כי אם היה עליו להעמיד ערבים כי יקח אותה לו לאשה ואחרי כן כנסה, ואם לא חיו בשלום, דרש המנהג להחזיר את הכסף. מותר היה גם לבוא מכפר אחר, אם רצה לקנות. המנהג הזה היפה מאד היה קים אצלם, אבל אינו נהוג כעת, כי אם נפלו בזמן האחרון על המצאה אחרת, שלא יֵעשה להן עול ולא תובאנה לעיר אחרת. יען כי מעת אשר נכבשו הם נמצאים בצרה ובמחסור, וכל אחת מההמון, מתוך חוסר פרנסה, מוסר את בנותיו לזנות.

197. עוד מנהג אחר, גם כן מלא תבונה, יש אצלם; הם מביאים את חוליהם אל השוק, כי רופאים אין להם338. הנגשים אל החולה נותנים לו עצה בדבר המחלה, או כי אחד מהם חלה גם הוא במחלה ההיא שהחולה חולה בה או ראה אחר חלה בה. הנגשים יועצים אפוא ומספרים איך עשה הוא ונחלץ ממחלה דומה אל זו או ראה אחר שנחלץ. לעבור בשתיקה על פני החולה אין אדם רשאי קודם שישאלהו מה המחלה אשר חלה בה339.

198. את מתיהם הם שמים בדבש340, וימי אבלם דומים לאלה אשר במצרים. מדי יבוא איש בבלי על אשתו, ידליק לבונה וישב לו בצד אחד ובצד השני תעשה אשתו גם כן כזאת, וכשהאיר השחר רוחצים שניהם את בשרם. כי אינם נוגעים בכל כלי טרם טבלו את בשרם. גם הערבים עושים כדבר הזה.

199. המגונה במנהגי הבבלים הוא זה: על כל אשה מבנות הארץ לשבת במקדש אפרודיטי ולהזקק פעם אחת בחייה לאיש זר. נשים רבות, אשר אין זה לפי כבודן להתערב בין האחרות, כי גבה לבן בעשרן, נוסעות בעגלות מכוסות על המקדש להשאר שם, ואחריהן הולכת עבודה רבה. אבל רובן עושות ככה: הן יושבות על אדמת המקדש של אפרודיטי ועטרת חבלים על ראשן, ורבות הן הנשים כי חלק מהן באות וחלק מהן הולכות. דרכים ישרות עוברות לכל עבר בין הנשים אשר עליהן עוברים הזרים ובוחרים. כשתשב פה אשה, לא תשוב לביתה טרם יזרוק לה איש זר מטבע אל תוך חיקה ונזקק לה מחוץ למקדש. בשעת זריקת המטבע עליו לאמר: “קורא אני נגדך את האלילה מליטה”. האשורים קוראים את אפרודיטי מליטה. ערך המטבע יכול להיות כמה שהוא, כי אסור להחזירה, למען לא יחשב לה לחטא, כי המטבע הזאת נתקדשה. היא הולכת אחרי הראשון אשר זרק לה ואינה מסרבת למי שהוא. ואחרי שנזקקה, מלאה בזה את חובתה לאלילה, והיא שבה הביתה. ומעתה אין לך דבר גדול כזה שתתן לה, כדי שתרכוש אותה. אלה מהן המצטיינות ביפין ובתארן, עוזבות מהר את המקום, ואלה שהן מכוערות, מחכות זמן רב, עד שהן יכולות למלא אחר החוק. כי גם זמן של שלש גם ארבע שנים מחכות אחדות מהן. במקומות אחדים באי קפריסין יש מנהג כעין זה341.

200. מנהגים כאלה נהוגים אצל הבבלים. שלשה שבטים מהם אינם אוכלים דבר מלבד דגים. אחרי אשר יצודו אותם ויבשום בשמש, עושים ככה: הם שמים אותם בתוך מכתש וכותשים אותם בעלי ומסננים אותם בבד דק, ומי שרוצה, לש מזה בצק ואוכל או אופה אותו כמו לחם342.

201. כאשר היה גם העם הזה משועבד לכורש, התאוה להכניע תחתיו גם את המַסַגֶטִים343. אומרים על העם הזה, כי הוא גדול וחזק ויושב לצד מזרח וזריחת השמש344, מעבר לנהר אַקְרַסֶס, מול אנשי האִיסִידוֹנִים345. יש אומרים כי העם הזה גם הוא סקיתי.

202. אומרים כי הארקסס הוא גדול, ואומרים גם, כי הוא קטן מהָאִיסְטְרוֹס346, ואומרים, כי בו איים רבים שוים בגדלם לאי לֶסְבּוֹס ובהם חיים אנשים המתכלכלים בקיץ משרשים שונים, אשר הם חופרים באדמה, ואת הפרות הבשלים, אשר הם מוצאים על העצים, שומרים הם לכלכלתם ואוכלים אותם בעונת החורף. גם מספרים, נמצאים אצלם עצים אחרים העושים פרות כאלה: אחרי אשר יתאספו בהמון ויבעירו אש, הם יושבים מסביב ומשליכים אותם לתוך האש, וכאשר יריחו מהפרי המחורך אשר השליכו לתוך האש, הם נעשים שכורים מהריח, כמו היוונים מיין, וכל אשר ירבו להשליך מהפרי, כן ירבו להשתכר, עד אשר יקומו לרקוד ויתחילו לשיר. זאת היא, אומרים, דרך חייהם, של האנשים האלה. הנהר ארקסס זורם מארץ המַטִיאַנִים347, אשר משם בא הגינדי, זה אשר כורש פלג אותו לשלש מאות וששים תעלות. הוא משתפך דרך ארבעים זרועות, אשר כולן, לבד מאחת, כלות בתוך אגמי מים ובצות, אשר בהם, כאשר אומרים, חיים אנשים האוכלים דגים חיים ובמקום לבוש משתמשים בעורות של כלבי הים. אחת מזרועות הארקסס זורמת דרך ארץ טהורה348 לתוך הים הכספי. הים הכספי הוא מָבדד לעצמו ואינו מחובר על הים האחר349. כי כל הים אשר היוונים עוברים בו באניות350והים אשר מעבר לעמודים351, הנקרא הים האטלנטי, והים האדום352, הם רק אחד.

203. הים הכספי הוא אפוא מָבדד לעצמו וארכן נסיעה של חמשה-עשר יום באנית-משוט, ורחבו, במקום היותר רחב, שמונה ימים353. במערב הים ההוא משתרע הקאבקסוס, אשר הוא הגדול בהרים לפי שטחו והגבוה לפי גדלו. עמים רבים ושונים חיים בקאבקסוס הקימים כמעט כולם על פירות היער. גם אומרים, נמצאים שם עצים אשר מגדלים עלים מטבע כזה, ששוחקים ומערבים אותם במים ואחרי-כן מצירים בהם חיות על בגדיהם. החיות האלה אינן נמחקות בכביסה, כי אם מתישנות ביחד עם הצמר כאלו נארגו מתלה בתוכו. אומרים כי האנשים האלה נזקקים לנשותיהם לעיני השמש כמו הבהמות.

204. אם כן, את מערב הים ההוא הנקרא הכספי גובל הקאבקסוס, לצד מזרח ולזריחת השמש סמוך לו מישור אשר העין לא תגבילנו ומהמישור הגדול הזה לא בחלק קטן ממנו נאחזו המסגטים, אשר עליהם אמר כורש לצאת למלחמה, כי נמוקים רבים וחשובים היו אשר זרזו ועוררוהו לדבר. ראשית לדתו, אשר בגללה דמה להיות נעלה מבן אדם, ושנית ההצלחה, אשר הצליח במלחמותיו. כי לכל אשר פנה כורש להלחם, לא היה יכול העם ההוא להמלט מפניו.

205. והנה מלכת המסגטים היתה אשה, כי מת בעלה; שמה היה טומיריס. אחריה חזר כורש על-ידי מלאכים, רק בדברים, כאילו אמר לקחתה לו לאשה. אולם טומיריס הבינה, כי לא אחריה הוא חוזר, כי אם אחרי ממלכת המסגטים, ואסרה עליו לבוא. כאשר ערמתו לא עמדה לו, הלך אל הארקסס ויצא למלחמה בגלוי על המסגטים, בגשרו גשרים על פני הנהר להעביר את הצבא ובבנותו מגדלים על האניות המעבירות את הנהר.

206. עוד ידיו עושות במלאכה זו, שלחה אליו טומיריס מלאך, אשר יאמר לו כדברים האלה: “מלך המדים, חדל מעבוד את העבודה הזאת, כי אינך יודע, אם תוצאות הדבר הזה תהיינה לטובתך. חדל מזה ומלוך על עמך ושב וראה איך גם אנחנו מושלים על אלה אשר אנחנו מושלים בהם. אתה, אמנם, לא תחפוץ לשמוע בקולנו זה, כי אם תעשה הכל רק לא לשבת במנוחה. לכן אם מאד חשקה נפשך לנסות במסגטים, יהיה כן אך הרף מהעמל לגשר גשר על הנהר. עבור אל ארצנו אחרי אשר אנחנו נסוג אחור מהנהר דרך שלשת ימים, ואם רצונך יותר לקבל אותנו בארצכם, תעשה אתה כמו כן”. כשמוע כורש את הדברים האלה קרא לאספה את ראשי הפרסים, וכאשר התאספו הציע לפניהם את העניין להועץ אתם מה עליו לעשות. כולם היו בדעה אחת, ביעצם לו לחכות לטומיריס וצבאה בארצו הוא.

207. קרויסוס הלודי. אשר היה נוכח, לא הסכים לדעה הזאת והביע דעה מתנגדת למועצה, באמרו כדברים האלה: "המלך, כבר הבטיחך, כאשר מסרני זוס בידך, כי כאשר אראה אסון נשקף לביתך והסירותיו כאשר אוכל. עֶנוּתי המרה למדתני לקח. אם תדמה בנפשך כי בן אל-מות אתה ומצביא על צבא כזה, אזי אין כל תועלת בדבר כי אציע לפניך את דעתי. אולם, אם הכרת כי גם אתה אדם הנך ומושל אתה על אחרים כמוך, עליך להוכח תחלה, כי בענייני בני-האדם יש גלגל החוזר, אשר בסובבו אינו נותן לאנשים האלה להיות מאושרים תמיד. ועתה, אשר לעניין שלפנינו אנכי חושב אחרת מאשר האנשים האלה. אם נתרצה להכניס את האויב אל תוך ארצנו, נשקפת לך מזה סכנה זו: אם תנוצח תאבד גם את כל ממשלתך. הלא מובן, כי המסגטים המנצחים לא יפנו עורף, כי אם יוסיפו לעלות על מדינותיך. ואם תנצח אתה לא יהיה הנצחון כה גדול, כאשר יהיה אם תעבור אתה אליהם ותרדוף כמנצח אחרי המסגטים בנוסם. והדבר הזה אני חושב גם אשר לך, כי כשתנצח את אויביך, שים תשים פניך מול ארץ ממשלת טומוריס. וגם מלבד כל אלה מחפיר הדבר ואין לנשוא כי כורש בן קמביסס יסוג אחור מפני אשה ויברח מתוך הארץ. לכן דעתי היא, כי נעבור ונתקדם עד כמה שהם יסוגו ונשתדל להתגבר עליהם בעשותנו ככה: כאשר אני שומע אין המסגטים יודעים מאומה מקניני הפרסים ולא טעמו עוד מתענוגיהם הגדולים. לאנשים שחוט הרבה צאן והכן אותם מבלי לחשוך, ומאכלים שונים, ואחרי עשותנו זאת, תשאיר את החלק היותר גרוע של הצבא ואת השאר תוליך שנית אל הנהר. אם אינני שוגה בדעתי אזי יפנו הללו אל הדברים הטובים הרבים כשיראום ועלינו יהיה אחר כך לבצע מפעלים גדולים.

208. שתי הדעות הללו עמדו זו כנגד זו וכורש נטש את הדעה הראשונה, בקבלו את זו של קרויסוס. הוא הודיע לטומיריס, כי תסוג אחור, יען כי הוא עובר אליה, והיא נסוגה אחור כאשר הבטיחה בתחלה. כורש מסר את קרויסוס בידי בנו קמביסיס, אשר הפקיד אותו על הממלכה, ופּקד עליו מאד לכבד את קרויסוס ולהיטיב עמו, אם ההעברה אל המסגטים לא תצלח, ואחר שצוה עליו ככה, שלח את שניהם לפרס, והוא עם צבאו עבר את הנהר.

209. ואחרי שעבר את הארקסס ובא הלילה, ראה את החלום הזה כאשר ישן את שנתו בארץ המסגטים. נדמה לכורש בחלומו והנה הוא רואה מבני הסטספס את הבכור וכנפים לו בכתפיו, הוא מֵצֵל על אסיה ובשניה על אירופה. הבן הבכור של הסטספס בן אַרְסַמֵיס מבית האחמנידים היה דריוש והוא אז בגיל של עשרים שנה בערך ונשאר בפרס, כי לא הגיע עוד אל הגיל אשר עליו אז לעבוד בצבא. והנה כאשר הקיץ כורש, חשב בלבו בדבר החלום, ויען כי החלום הזה נדמה לו חשוב מאד, קרא את הסטספס ואמר אליו בשֶלִי: “הסטספס, בנך נתפש כשהוא מתנכל לי ולמלכותי. ויען כי ברור לי הדבר אני מודיע לך זאת, לי דואגים האלים ומודיעים לי מראש את כל העתיד לבוא נגדי: בלילה העבר, בשנתי, ראיתי את בכור בניך וכנפים בכתפיו, באחת הוא מצל על אסיה ובשניה על אירופה. לפי החלום הזה אין אחרת רק זאת שהוא מתנכל לי, לכן מהר ושוב לפרס וראה, כי כאשר אשוב אחרי כבשי את העם הזה תעמיד לפני את בנך ואחקרהו”.

210. כורש דבר את הדברים האלה בחשבו כי דריוש מתנכל לו, בעת שהאל מגלה לו, כי הוא ימות במקום הזה ומלכותו תעבור לדריוש. הסטספס השיב לו כדברים האלה: “המלך, לו לא יולד איש פרסי אשר יתנכל לך, ואם ישנו, עד מהרה ישָמֵד. כי אתה הפכת את הפרסים מעבדים לבני חורין, והם מושלים על כל, במקום אשר עד עתה משלו אחרים עליהם. ואם החלום הודיעך כי בני מתנכל לך, אני אמסרהו בידיך ותעשה בו כרצונך”. אחר הדברים האלה עבר הסטספס את הארכסס ושב לפרס לשמור על בנו דריוש בשביל כורש.

211. וכורש נסע דרך יום אחד מארכסס ועשה כעצת קרויסוס. אחרי עשותו זאת שב אחרי-כן עם צבאו האיתן אל הארכסס והשאיר רק את החלק הגרוע; עליו השתער החלק השלישי מצבא המסגטים והרג את הנעזבים מצבא כורש, אף כי הגינו על נפשם. ובראותם את הארוחה הערוכה להם, ישבו לאכול ולשתות אחרי אשר נצחו את אויביהם ושבעים ממאכל, ישנו. ועתה התנפלו עליהם הפרסים, הרגו רבים מהם ויותר מאלה לקחו בשביה. ביניהם גם את בן המלכה טומיריס, שהיה מצביא המסגטים ושמו היה סְפַּרְגַפִּיסֶס.

212. כשמוע המלכה את אשר קרה לצבא ולבנה, שלחה מלאך לכורש, אשר יאמר לו את הדברים האלה: “כורש, שואף דמים בלי לשבוע, אל יגבה לבך על המעשה שנעשה, אם בעזרת פרי-הגפן – הלא גם אתם, כאשר תמלאו את בטנכם ממנו, תתהוללו ככה, עד אשר, כשבא היין אל קרבכם, מתפרצים דברים רעים מפיכם – אם רעל כזה לקחתם לכם לעזרה להתגבר בערמה על בני, אך לא בגבורת מלחמה. ועתה איעצך לטוב לך ושמע בקולי: השב לי את בני וצא מתוך הארץ הזאת בלי אסון, אף כי הרעות לעשות לשליש מצבא המסגטים. אם לא תעשה זאת, נשבע אני בשמש אדון המסגטים, כי דם ארוה אותך, אף כי לא תדע שבעה”.

213. כאשר הובאו הדברים האלה לפני כורש, לא שם לבו אליהם כלל. וספרגיפסס, בן המלכה טומיריס, כאשר הקיץ מיינו והכיר, באיזה מצב רע הוא נמצא, בקש מאת כורש להתיר את אזיקיו, ונִיתן לו. ואך התירוהו מאזיקיו ויכול להשתמש בידיו, טרף נפשו בכפו.

214. הוא מת בדרך זו, וטומיריס, כאשר לא שמע כורש לקולה, אספה את כל חילה ויצאה מול כורש. הקרב הזה היה, לפי דעתי, הנורא בכל הקרבות אשר היו בין הברברים, וככה היה, כאשר שמעתי: בתחלה מספרים, עמדו מרחוק ויורו בחצים אלה על אלה, אחרי כן, כאשר כלו החצים, התנפלו אלה על אלה ונלחמו בחניתותיהם ופגיוניהם; זמן רב החזיקו מעמד ונלחמו ואיש מהם לא רצה לנוס. באחרונה גברו המסגטים. חלק רב מצבא הפרסים נפל שם וגם כורש עצמו מת, אשר מלך בסך הכל עשרים ותשע שנה354. טומיריס צותה למלא נאד דם אדם ולחפש בין חללי הפרסים את גוית כורש, וכאשר נמצאה, שמה ראשו בנאד, ובלעגה לגוית המת אמרה זאת: “אף כי בחיים אני ונצחתיך בקרב, הכחדתני בשבותך את בני בערמה, אבל אני כמו שהבטחתיך ארוה אותך דם”. בין כל הספורים הרבים שמספרים בדבר מותו של כורש, הספור הזה נראה לי הנאמן ביותר355.

215. בלבושם דומים המסגטים לסקיתים וגם בדרכי חייהם. הם רוכבים ורגלים, כי שניהם נמצאים אצלם, גם קשתים ונושאי כידונים, ורגילים להחזיק מפץ. זהב ונחושת יש אצלם למכביר. ללהב החניתות, החצים והמפצים הם לוקחים בכלל נחושת ולקשוט הראש, האזור והכתפה הם לוקחים זהב. כמו כן ישימו על חזה הסוסים שריוני נחושת, אך כל אשר על הרסן, בפה ועל הראש הוא זהב. בברזל ובכסף אינם משתמשים כלל כי לא נמצא כלל בארצם, בעוד אשר זהב ונחושת יש לרב.

216. מנהגיהם הם אלה: אמנם כל אחד נושא אשה, אך הם משתמשים בהן בשותפות. כי מה שאומרים היוונים כי הסקיתים עושים זאת, לא הסקיתים עושים כי אם המסגטים. אם איש מהמסגטים חומד אשה, הוא מוריד את אשפתו לפני מרכבתו ונזקק לה בלי פחד. הגבול לשנות האדם אינו קבוע, אבל אם הגיע אחד לזקנה מופלגה, מתאספים כל קרוביו ושוחטים אותו ויחד עמו הרבה צאן, אחרי כן מבשלים את הבשר ועורכים סעודה. הנה זה להם הסוף הכי מאושר, ומי אשר ימות במחלה בשרו לא יאכל, כי אם מקברים אותו באדמה, ורואים בזה אסון, כי לא זכה להזבח. אינם זורעים כלל, כי אם חיים על הצאן והדגים הבאים להם בשפע מהארכסס. הם שותים חלב. מהאלים מעריצים הם רק את השמש ולה הם מקריבים סוסים. הטעם לקרבנות האלה הוא: לאל המהיר בין האלים מקריבים את המהיר בין החיות.


ספר שני

1. אחרי מות356 כורש קבל את המלוכה קַמבִּיסֵיס357, בנו של כורש וקַסַנְדַנֵי, בת פַרְנַסְפֶּס358. היא מתה לפני כורש ובמותה התאבל גם הוא הרבה וגם צוה לכל יתר העמים אשר משל עליהם, להתאבל עליה. לאשה הזאת ולכורש היה קמביסיס בן, אשר חשב את היונים ואת האַיאולים לעבדים אשר באו לו בירושה מאת אביו, ועל מצרים יצא למלחמה359 ולקח עמו עמים, מאלה אשר משל עליהם וגם מהיוונים אלה אשר רדה בהם.

2. המצרים האמינו, טרם מלך עליהם פְּסַמֶטִיכוס360, כי הם הראשונים בכל בני־האדם. אמנם כאשר מלך פסמטיכוס ועמל לדעת, מי היו הראשונים, הכירו אחרי־כן, כי הפריגים קדמו להם, אולם משאר בני־אדם הם הראשונים. כי כאשר לא יכול פסמטיכוס למצוא את הדרך לדעת מי היו הראשונים בין בני־האדם, חשב ומצא את התבולה הזאת: הוא מסר שני ילדים, אשר נולדו זה עתה מאיזו הורים שהם, לרועה, לגדלם בתוך עדרו באופן זה: הוא צוהו, כי איש לא יוציא כל הגה בפניהם, רק ישכבו בחדר מיוחד להם, ובשעה קבועה יכניס אליהם עזים, ואחרי אשר ישקה אותם דים מהחלב, ימשיך את מלאכתו. את זאת עשה וצוה פסמטיכוס, בחפצו לשמוע את ההגה אשר יוציאו הילדים בראשונה אחרי עבור המלמול הבלתי ברור. זאת נעשתה361. אחרי עבור זמן שתי שנים לרועה העושה זאת ופתח פעם את הדלת ונכנס כרעו והתחננו שני הילדים וקראו „בֶּקוֹס“ בפרשם את כפיהם. בתחלה, כאשר שמע הרועה זאת, שתק. אך כאשר חזרו על המלה הזאת פעמים רבות מדי בואו לדאוג למחסורם, הודיע סוף סוף את הדבר לאדוניו והביא את הילדים לפניו כאשר צֻוה. וכאשר שמע זאת גם פסמטיכוס חקר, מי הם האנשים האומרים „בקוס“, ובחקרו מצא, כי הפריגים מכנים ככה את הלחם. על־פי המאורע הזה גמרו המצרים אומר והודו כי הפריגים קדמו להם. כי הדבר היה ככה, שמעתי מאת כהני הֵיפַיסטוֹס362 אשר בנוף. היוונים מספרים בין הרבה הבלים אחרים גם כי פסמטיכוס צוה לחתוך את לשונותיהן של נשים ונתן להן במצב כזה לדאוג לגדול הילדים.

3. כל זאת ספרו בדבר גדול הילדים. שמעתי בנוף גם ספורים אחרים כאשר באתי בדברים עם כהני היפיסטוס. ופניתי בגלל הספורים ההם לנוא ולאון363 בחפצי להווכח, אם יתאימו עם הספורים אשר בנוף. יען אומרים כי אלה אשר באון הם המלומדים מבין המצרים. את הספורים על האלים, אשר שמעתי, אין ברצוני לספר מלבד את שמותיהם לבד, בחשבי, כי כל האנשים יודעים עליהם בשוה364. ומה שאני מזכיר מהם, הוא רק כאשר המשך הענין יכריח אותי להזכיר.

4. ואשר למעשי בני־האדם התאימו365 לספר את הדברים האלה: המצרים היו הראשונים בין כל בני האדם אשר המציאו את השנה בחלקם אותם לפי תקופותיה לשנים־עשר חלקים. ואמרו כי מצאו זאת על־פי הכוכבים366. הם, לפי דעתי, יותר מחוכמים בענין הזה מהיוונים: כי היוונים מוסיפים בכל שנה שלישית חודש מעובר בגלל תקופות השנה367, והמצרים מונים שלשים יום בכל חודש משנים עשר חודש ומוסיפים לכל שנה חמשה ימים נוספים למספר הזה, וככה חוזר להם מחזור התקופות לאותה הנקודה368. הם אמרו, כי גם שנים־עשר האלים היו המצרים הראשונים לקרוא אותם בשמותם, והיוונים קבלום מהם. וגם כי הם היו הראשונים אשר בנו מזבחות, מצבות ומקדשים לאלים ואשר חרתו חיות באבנים. וכי הדבר היה ככה, הוכיחו לרוב על־ידי עובדות, ואמרו כי הראשון מבני האדם אשר משל על מצרים היה מֵינֶס369. בימיו היתה כל מצרים, מלבד גליל נוא, אגם אחד, ולא נראה מאומה מכל הארץ, אשר היא היום למטה מאגם מויריס370, אשר אליו מגיעים מהים אחרי נסיעה של שבעה ימים על היאור נגד זרמו.

5. גם נראו לי מדברים נכונה על־אודות ארצם. כי גלוי הוא אף לזה אשר לא שמע מקודם, אך רואה בעיניו, אם רק יש לו הבנה, כי אותו חלק של מצרים, אשר אליו נוסעים היוונים באניות371 הוא למצרים אדמה שנרכשה מחדש ומתנת היאור372, וכמו כן אשר נמצא למעלה מהאגם ההוא עד דרך שלשת ימים באניה ואשר על אודותיו עוד לא דברו הם דבר כזה, גם כן דומה לו. כי טבע ארץ מצרים ככה: ראשית, עודרך מפליג בים ומתקרב ורחוק אתה דרך יום אחד מהיבשה ותוריד את האנך, תעלה טיט, ותִמָצא על עומק של אחת עשרה גיזרות373, וזה מוכיח כי עד כאן מגיעה הצפת האדמה.

6. אורך מצרים עצמה לאורך חוף הים הוא ששים סכוינים, כאשר נחשוב אנחנו, כי מצרים היא ממפרץ פְּלִינְתִּינֵי עד הים הסֶרְבּוֹני אשר על ידו ישתרעו הרי קָסִיון374, מפה הם, איפוא, ששים סכוינים. כי אנשים אשר הם עניים בקרקע מודדים את האדמה בגזרות, אלה שהם פחות עניים בקרקע בריסים375, אלה אשר להם הרבה בפרסאות376, ואלה אשר להם הרבה מאד בסכוינים. והנה כל פרסה מכילה שלשים ריס, וכל סכוינוס, אשר היא מדה מצרית, ששים ריס. אם כן יהיה אורך מצרים על חוף הים שלשת אלפים שש מאות ריס377.

7. מפה378 עד און פנימה ארץ מצרים רחבה, שטוחה כולה, רווּיה מים ובצות. הדרך מהים לאון לפנים הארץ שוה בארכה לזאת המובילה מאתונא, כלומר ממזבח של שנים־עשר האלים379 עד פִּיסָה ועד המקדש של זוס האולימפי. אמנם הבדל קטן יש בחשבון הדרכים האלה, כי ארכן אינו שוה, אך לא יותר מחמשה־עשר ריס. כי לאורך הדרך מאתונא לפיסה חסרים חמשה עשר ריס עד אלף וחמש מאות ריס, בעוד אשר המספר הזה במלואו בדרך מהים לאון.

8. כאשר הולכים מאון אל הארץ פנימה נעשית מצרים צרה, כי מעבר אחד נמשכים הרי ערב, העוברים מצפון לצהרים ודרום, והולכים ונמשכים פנימה עד הים הנקרא האדום, ובהם המחצבות אשר מהן נחצבו האבנים לפירמידות בנוף. פה נפסקים ההרים ונוטים לעבר הנזכר. ובמקום שהם רחבים ביותר, כאשר שמעתי, היא דרך שני חדשים ממזרח למערב, ואומרים, כי הארצות המוציאות לבונה הן בקציהם380, הנה טבע ההרים האלה. אולם ההר השני של מצרים נמשך לעבר לוב והוא טרשי, אשר בתוכו נמצאות הפירמידות. הוא מכוסה חול ומשתרע בדרך זו כאשר נמשך גם חלק מהרי ערב העוברים לדרום. אם כן, מאון, אשר למצרים אין עוד ארץ רחבה כי אם צרה היא מצרים בערך דרך נסיעה של ארבעה ימים. אשר בין ההרים הנזכרים היא ארץ שפלה, ובמקום שהיא צרה ביותר, נראה בעיני המרחק לא למעלה ממאתים ריס מהרי ערב עד אלה הנקראים לוביים. מפה והלאה שבה מצרים להיות רחבה.

9. הנה טבע הארץ הזאת. מאון עד נוא נוסעים על היאור תשעה ימים, והיא דרך ארבעת אלפים שמונה מאוד וששים ריס, שהם שמונים ואחד סכוינים. אם נחשוב את כל הריסים של ארץ מצרים, אזי יש לאורך הים, מה שאמרתי כבר גם למעלה, שלשת אלפים ושש מאות ריס. כמה הם מחוף הים לפנים הארץ עד נוא אציין עתה: הם אפוא ששת אלפים מאה ועשרים ריס. מנוא עד העיר הנקראת יֵב381 הם אלף ושמונה מאות ריס382.

10. החלק הגדול ביותר של הארץ הנזכרת הזאת נראה גם לי, כמו שתארוה הכהנים, אדמה שנרכשה מחדש למצרים. כי מה שנמצא בין ההרים הנזכרים למעלה מנוף היה לפנים, לפי ראות עיני, מפרץ ים, כמו שהיה החבל מסביב אִילִיוֹן, טֶאבתְרָנִיה, אֶפֶסוֹס ועמק המַיאַנְדרוֹס383, עד כמה שיש להשוות שטחים קטנים אלה עם גדולים. כי אף אחד מהנהרות אשר הציפו את הארצות האלה אין להשוות עם אחת מזרועות הנילוס, והוא בן חמש זרועות, אשר לשפעת מימיו, יש גם נהרות אחרים אשר אינם דומים לנילוס בגדלם ושפעלו מפעלים גדולים ואשר את שמותיהם אני יודע להודיע, ביניהם ביחוד האָחֶלואוס384, השוטף דרך אָקַרְנַנִיָה וכבר הפך במקום נפלו לתוך הים את החצי של האיים האַכִינַדִים385 ליבשה.

11. והנה בארץ ערב, לא רחוק ממצרים, יש מפרץ־ים, המשתרע מהים הנקרא „האדום“386, ארוך וצר, כאשר אתאר מיד; לאורך הנסיעה, כשמתחילים מקרן המפרץ ועוברים עד לב הים387, נחוצים ארבעים יום, כשמשתמשים באנית־שיט, אבל הרוחב, במקום היותר רחב של המפרץ, הוא רק נסיעה של חצי־יום. עלית הים ושקיעתו נעשות בו בכל יום; מפרץ כזה היתה לפנים גם מצרים, כפי שאני חושב, והיה משתרע מהים הצפוני388 לצד כוש, אולם השני, הערבי, השתרע מדרום לצד סוריה. וכמעט שחדרו אחד בשני בקרנותיהם, לולא היבשה הצרה המבדילה ביניהם. לו יפנה הנילוס את זרמו לתוך המפרץ הערבי הזה, מה יעכב שימלא על־ידי המים שישטפו אל תוכו במשך רבותים שנה? אני אמנם סובר כי גם בעשרת אלפים שנה יכול להמלא. מדוע, אפוא, בזמן העבר, טרם נוצרתי אני, לא נתמלא מפרץ אף אם יהיה גדול בהרבה מזה על־ידי נהר כל כך גדול ופועל כזה?

12. לכן מאמין אני גם לאנשים המספרים את הדברים האלה על מצרים, גם נוטה אני מאד לחשוב שהדבר כך הוא, בראותי הן את אדמת מצרים משתרעת ויוצאת יותר389 מהארץ הגובלת, הן את הצדפים הנמצאים על ההרים ומלח מגבש למעלה, עד כי אף הפירמידות נשחתות ממנו, וגם ההרים למעלה מנוף, בהם לבדם יש חול בכל מצרים; מלבד זה, באדמתה אינה דומה מצרים לא לערב השכנה ולא ללוב ואף לא לסוריה – כי על חוף הים הערבי יושבים סורים – כי אם חומה390 ומבוקעה היא, יען היותה רפש וטיט אשר הוצפו מכוש על־ידי היאור. אבל ללוב, כפי שאנחנו יודעים, אדמת חול אדומה, ולערב ולסוריה אדמת טיט וטרשים.

13. וספרו הכהנים, וגם זה ראיה גדולה למעני על טבע הארץ הזאת, כי בזמן המלך מויריס391, כאשר עלה היאור שמונה אמות לכל היותר, היה משקה את מצרים אשר למטה מנוף. ועוד לא עברו תשע מאות שנה ממות מויריס כפי ששמעתי זאת מפי הכהנים. והיום, אם לא יעלה היאור שש־עשרה אמה או לכל הפחות חמש־עשרה אמה, אינו מציף את הארץ392. וחושב אני, כי גורל המצרים היושבים במקומות אשר מתחת לאגם מויריס וביחוד במה שנקרא דלטא יהיה במשך כל הזמן העתיד, אם הארץ הזאת תתרומם לפי חשבון זה393 ותעל באותה המדה394 ולא ישקה אותה הנילוס עוד395, כגורל היוונים בעתיד לדברי המצרים הם. יען כי בשמעם, כי בכל ארץ היוונים יורד גשם ולא תשוקה על על־ידי נהרות כמו שלהן, אמרו, כי פעם אחת יכזבו היוונים משברם וירעבו מאד. המלה הזאת רצו לאמר, אם לא ירצה האל לתת להם גשם ובצורת ממושכה תבוא עליהם, ימותו היוונים ברעב; כי אין להם מוצא אחר להשיג מים, רק מאת זוס396 לבדו.

14. אמנם גם בזה, אשר ליוונים, דברו המצרים נכונה. אולם עתה אדבר איך הדבר אשר למצרים עצמם. אם, כאשר אמרתי למעלה, האדמה אשר למטה מנוף, כי זאת היא ההולכת ומתרוממת, תתרומם לפי אותו החשבון כמו בזמן שעבר, האם לא ירעבו אלה מהצרים היושבים שם? אם ארצם לא תגושם וליאור לא תהיה היכולת לעבור על השדות? אמנם, כיום, הם מוצאים את יבול אדמתם ביגיעה הקטנה ביותר בין כל בני־האדם וגם בין שאר המצרים, כי אין להם להוגיע עצמם ולחרוש במחרשה תלמים או לעדור, או לעבוד עבודה אחרת, אשר בה מתיגעים שאר האנשים על תבואתם, כי אם היאור עולה מעצמו ומשקה את שדותיהם, ואחרי אשר השקה אותם וחזר לעזבם, אזי זורע כל אחד את שדהו, ואחרי זרעו מביא עליו חזירים, ואחרי אשר הזרע נדרך לתוך האדמה397 על־ידי החזירים, הוא מחכה אחר־כך לזמן הקציר ודש את התבואה על־ידי אותם החזירים ומוליכה הביתה398.

15. לו אמרנו להסכים לדעתם של היונים אר למצרים, האומרים הדלטה לבדה הוא מצרים, המשתרעת על חוף הים מהמגדל על שם פֶּרְסֶבס399 עד בתי־מלאכה ליבוש דגים אשר בסין400 שהיא ארבעים סכוינים, ומהים ולפנים הארץ עד העיר קֶרְקֶסורוס, אשר על ידה מתפלג הנילוס לזרוע הפֵּילוסית והקָנובִּית, ושאר מצרים, לדבריהם, חלק שייך ללוב וחלק לערב, היינו יכולים להראות, כי לפי הדעה הזאת לא היתה לפנים למצרים אדמה. כי הנה הדלטה, מה שאומרים המצרים מעצמם ומה שנראה גם לי, היא ארץ שהציף היאור ויצאה לאויר העולם זה לא כבר, אם יש להשתמש בבטוי כזה. והנה אם לא היתה להם כל ארץ, מדוע התאמצו להחיות נחשבים לנבראים הראשונים בין בני־האדם? ולא יהה צורך להם לגשת אל הנסיון עם הילדים, באיזו שפה ידברו תחלה401. אבל אינני סובר, כי המצרים נבראו ביחד עם מה שנקרא מאת היונים דלטה, כי אם מעולם היו, מאז שנבראו בני־האדם, וכאשר התפשטה האדמה קדימה, נשארו רבים מהם על מקומותיהם, ורבים ירדו גם הם. בזמן קדום היתה נוא402 נקראת מצרים, והקיפה היה ששת אלפים ומאה ועשרים ריס.

16. אם סברתנו בענין זה היא הנכונה, אזי סברת היונים על מצרים מוטעת אבל אם נכונה דעתם של היונים, אזי אוכיח שהיוונים וגם היוֹנים אינם יודעים למנות, באמרם, כי רק שלשה הם חלקי כל הארץ, אירופה, אסיה, ולוב, יען כי את הרביעי עליהם להוסיף, את הדלטה של מצרים, אם אינה לא לאסיה ולא ללוב. כי לפי סברה זו לא הנילוס הוא המפריד את אסיה מלוב, כי אם בקצה הדלטה הזאת מתפלג הנילוס, ולכן היא נמצאת בתווך בין אסיה ובין לוב403.

17. אמנם נעזור את סברת היונים; דעתנו בענין זה היא: מצרים היא כל החבל ההוא, אשר בו יושבים מצריים, כמו קיליקיה היא זאת אשר בה יושבים קיליקים ואשור, אשר בה יושבים אשורים. גבול אחר בין אסיה ולוב, אין אנו יודעים, כשנדבר נכונה, אם לא את התחום המיושב מאת המצרים. אבל אם נקבל את הגבול כסברת היונים404, אז עלינו לאמר, כי כל מצרים, החל מהַקַטַדוּפּים405 והעיר יֵב נחלקת לשני חלקים ומשתתפת בשני השמות: חלקה האחד הוא ללוב והשני לאסיה. כי הנילוס המתחיל מהקטדופים והשוטף עד הים חוצה את מצרים בתווך. עד העיר קרקסורוס שוטף הנילוס כנהר אחד ומהעיר הזאת והלאה הוא מתחלק לשלש זרועות, וזו הפונה מזרחה נקראת שפך פֵּילוּסי406, הזרוע השניה פונה מערבה והיא נקראת שפך קָנובי; אך אשר לזרוע ההולכת ישר, ככה הוא הדבר: הנילוס היורד מלמעלה שוטף עד קצה הדלטה, מפה הוא חוצה את הדלטה, ושוטף אל הים, בהוליכו לו את החלק הגדול והחשוב מהמים; זרוע זו נקראת השפך הסֶבֶּנִיטי; יש גם שני שפכים אחרים, המתפלגים מהזרוע הסבניטית והנופלים אל תוך הים, להם השמות האלה: האחד נקרא הסָאִיטִי והשני המֶנְדֵיס. אבל השפך הבּוֹלטִינִי והבֻּקוֹלִי אינם שפכים טבעיים כי אם חפורים.

18. והנה על סברתי, כי מצרים גדולה כל כך, עד כמה אשר הוכחתי זה עתה בדברי, יעיד גם אורקולום אחד מפי אמון407, אשר שמעתי אחרי אשר כבר באתי לידי החלטתי על־אודות מצרים. כי אנשי העיר מָרֵיאָה וְאָפִיס408, היושבים בתחום מצרים הגובל עם לוב, חשבו, כי הם לובים ולא מצרים, וכאשר כבדו עליהם חוקי המקדש ולא רצו להנזר מהפרות409, שלחו לאמון ואמרו, כי אין להם ולמצרים שום דבר משותף, בישבם מחוץ לדלטה, ואינם דומים להם, והם דורשים כי יהיה מותר להם לאכל כל דבר. אבל האל לא נתן להם לעשות זאת, באמרו, כי מצרים היא זאת הארץ, אשר עליה עולה הנילוס ומשקה ומצרים הם אלה, היושבים מעיר יב ולמטה והשותים מימי היאור הזה410. ככה נאמר להם באורקולום.

19. כי מציף הנילוס411 כשהוא עולה לא רק את הדלטה, כי אם גם במקומות אחדים את הארץ הנקראת הלובית ואת הערבית, ברוחב מהלך שני ימים בשני עבריו, לפעמים עוד יותר מזה ולפעמים פחות. בדבר טבע היאור לא יכלתי להוודע דבר־מה, לא מפי הכהנים ולא מאיש אחר. ובכל נפשי חפצתי לשמוע מהם, מדוע עולה הנילוס ושוטף מתקופת החמה אשר בקיץ מאה יום בערך וכשמגיע למספר הימים הזה, הוא מפחית את שטף המים ולכן הוא קטן מאד כל החורף עד תקופת החמה של הקיץ. על שום דבר מהדברים האלה לא יכולתי להודע מאת המצרים בשום אופן, אף כי חקרתי אותם, מה הכח בנילוס אשר טבעו הוא ההפך משאר הנהרות. שאלתי אותם אפוא על כל הדברים האלה בחפצי לדעת, וגם מדוע מבין כל הנהרות ממנו לבדו אין רוחות מנשבות.

20. אמנם אחדים מהיוונים בחפצם להעשות למפורסמים בחכמתם, הביעו שלש סברות בדבר המים האלה. שתים מהן אינני חושב ראויות אפילו להזכר, רוצה אני רק לרשום אותן. האחת אומרת: הרוחות השנתיות412 הן הן הגורמות לעלית היאור, במנען את הנילוס לזרום לתוך הים413. אבל פעמים רבות לא נשבו הרוחות השנתיות והנילוס עשה את מעשהו. מלבד זאת, לו היו הרוחות השנתיות הנסבה לדבר, מן ההכרח כי יקרה כמקרה הנילוס לכל הנהרות האחרים הזורמים נגד הרוחות השנתיות, ועוד יותר ממנו, במדה שהם יותר קטנים וזרמם יותר חלש. יש נהרות רבים בסוריה, רבים בלוב, אשר לא יקרה להם כמקרה הנילוס.

21. הסברה השניה היא סרת־טעם יותר מזו אשר הבאתי, מותר לאמר יותר מפליאה, האומרת, כי לסבת זרמתו מתוך האוקינוס נעשים אלה414 והאוקינוס סובב את כל הארץ415.

הסברה השלישית, אף כי היא נכנסת יותר אל הלב, בכל־זאת היא בדויה כולה. כי באמת אינה אומרת מאומה, באמרה, כי הנילוס זורם משלג נמס, הזורם מלוב וחוצה דרך כוש ומשתפך לתוך מצרים, אבל איך אפשר כי יזרום משלג כשהוא זורם מהארצות החמות מאד לארצות אשר רובן יותר קרות? לאיש המסוגל לחשוב בדברים כאלה, ראיות רבות אינן נותנות לו להאמין שהוא זורם משלג416. הראיה הראשונה והחשובה, ביותר כי הרוחות המנשבות מהארצות האלה הן חמות. הראיה השניה היא, כי הארץ מעולם בלתי־גשומה ובלי־קרח. לו ירד שלג כי אז מן ההכרח כי ירד גם גשם אחרי חמשה ימים. ולכן לו היה בארץ ההיא שלג, היה גשם. והשלישית, האנשים, לרגלי חום השמש, הם שחורים, האיות והדרורים אינן עוזבות כל השנה את הארץ, העגורים הבורחים מפני החורף בארץ הסקיתים, באים לבלות את החורף בארצות הללו, לו ירד שלג, ואף אם רק מעט, בארץ הזאת, אשר דרך בה שוטף הנילוס ואשר ממנה הוא בא, לא היו שם מכל הדברים האלה, כפי מה שיוצא בהכרח.

23. וזה417 אשר דבר על־אודות האוקינוס, בקשרו את דעתו לדבר בלתי ברור, אין בידו במה להוכיח. אני, לכל הפחות, אינני יודע דבר על אודות הנהר אוקינוס. הוֹמֶרוֹס או אחד המשוררים שקדמוהו המציא, לפי דעתי, את השם הזה והכניסו אל תוך השירה.

24. אם אחרי אשר דחיתי את הסברות הקודמות עלי להביע את דעתי בענין סתום, אמַר אשר נראה לי כנסבה לעלית הנילוס בימי הקיץ: בעת החורף נדחקת השמש ממסלולה הישן על־ידי סערות החורף ובאה עד לוב העליונה418. בזה כבר נאמר הכל, אם אבאר בקצור נמרץ, כי הארץ אשר האל419 הזה קרוב לה ביותר ואשר בה ישהה, תצמא, כמובן, ביותר למים וזרמי הנהרות אשר בארץ ייבשו420.

25. אבל למען באר את הדבר באריכות, ככה הוא: כאשר תעבור השמש את לוב העליונה, זאת היא פעולתה: יען כי במשך כל העת האויר זך בגלילות האלה ושטופה הארץ ההיא בקרני השמש, ורוחות קרות אינן, עושה השמש בדרכה, את אשר היא רגילה לעשות גם בקיץ כשהיא באה באמצע הרקיע, היא מושכת אליה את המים ואחרי אשר תמשוך אותם, תדחה אותם לארצות העליונות421, שם אוספות אותם הרוחות ומפזרות וממסות אותם. ומובן הוא, כי הרוחות המנשבות מעבר ההוא, רוח הדרומית והדרומית־מערבית, הן מגשימות יתר על כל שאר הרוחות. ונדמה לי, כי השמש אינה מחזירה בכל פעם את כל מי הנילוס של כל שנה, כי אם משאירה חלק סביבה. וכאשר החורף נעשה יותר קל, חוזרת השמש לאמצע הרקיע, ומעתה היא מושכת מים במדה שוה מכל הנהרות. עד העת ההיא הנהרות זורמים מאד, יען כי מי גשמים רבים התחברו עמהם, לרגלי הגשמים שנפלו לארץ והנחלים השוטפים. אבל בקיץ כאשר חסרים הגשמים והשמש מושכת אליה, הם קטנים. הנילוס, אמנם, באין גשם, בעת אשר נמשך מהשמש, הוא האחד בין הנהרות, כמובן, אשר זרם מימיו במשך העת ההיא הוא יותר חלש מאשר בקיץ, כי בעת ההיא הוא נמשך יחד עם מימי שאר הנהרות, אבל בחורף הוא נפגע לבדו.

26. ככה השמש, לפי דעתי, הנסבה לכל הדברים האלה, היא גם כן הנסבה, לפי דעתי, כי האויר יהיה במקום ההוא יבש, כי שורפת היא אותו לאורך כל דרכה. ככה שורר בלוב העליונה הקיץ תמיד. אבל לו השתנה מצב תקופות־השנה, ובחלק השמים, מקום עתה רוח הצפון והחורף, יהיה שמה רוח הדרומית והדרום, ובמקום עתה רוח דרומית תהיה רוח צפונית, לו היה הדבר ככה, כי אז תדחק השמש מאמצע הרקיע על־ידי החורף ורוח הצפונית ותגיע לאירופה העליונה כמו שהיא באה כעת אל לוב. ולו תעשה ככה את דרכה דרך כל אירופה, אזי תעשה, לדעתי, עם האיסטרוס422, את אשר היא עושה כעת עם הנילוס.

27. ומדוע אין רוח נושבת, יש לי הדעה הזאת, כי מארצות חמות, כמובן, אין רוח נושבת כלל וכלל, רק מחבל קר רגיל לנשוב אויר קריר.

28. יהיו נא הדברים האלה כמו שהם וכמו שהיו מימים קדמונים. את מקורות הנילוס לא אמר בבטחון שהוא יודע אף אחד מאלה שבאו עמי בדברים לא מן המצרים, לא מן הלובים, ולא מן היוונים, מלבד במצרים בעיר סְאִיס, סופר האוצר הקדוש אשר לאתֵינֵי423, אך הוא נראה בעיני כמצחק באמרו, כי יודע הוא את הדבר אל־נכון. הוא אמר כדברים האלה, כי שני הרים הם, ההולכים וכָלים בראשים חדים, בין העיר סוֵנֵה בגליל נוֹא ובין יֵב; שמות שני ההרים האלה הם, האחד קְרוֹפִי, השני מוֹפִי. מקורות הנילוס העמוקים לאין חקר זורמים מבין שני ההרים האלה, חצי המים שוטפים לצד מצרים ולצד צפון וחצי השני לצד כוש ולדרום. וכי המקורות עמוקים אין חקר, נסה לחקור, לפי דבריו, פְּסַמֶטִיכוֹס מלך מצרים. הוא קלע חבל של אלפים גִזְרוֹת והורידהו במקום ההוא ולא נגע בקרקע. הסופר הוכיח איפוא, אם באמת ספר מעשה שהיה, כפי שאני מבין, כי נחשולים כבירים שם ושבולות, ויען כי המים נשברים בהרים, לא יכול האנך אשר הָשלך להגיע עד הקרקע.

29. משום איש אחר לא יכולתי להודע דבר, אולם רק מה שנודע לי עד כמה שאפשר היה בלכתי עד העיר יב בכדי לראות בעיני, אספר, ואשר למעלה מהעיר הזאת, אספר רק אשר שמעתי בחקרי. בלכתך מהעיר יב והלאה נעשתה הארץ לתלולה. ולכן נאלצים לקשר חבל לשני צדי האניה כמו לשוֹר ולנסֹע. ואם נקרע, ממהרת האניה למטה מכח הזרם. אורך חבל הארץ הזאת היא נסיעה ארבעה ימים. מתפתל במקום הזה הנילוס, כמו המַיאַנדרוֹס, שנים־עשר סכוינים מוכרחים לעבור באופן כזה. אחרי כן באים אל תוך מישור, אשר שם שוטף הנילוס מסביב לאי. שם האי הזה טָחוֹמְפְּסוֹ. למעלה מיֵב יושבים כבר כושים, כמו כן הם יושבים בחציו האחד של האי, ובחציו השני יושבים מצרים. את האי גובל אגם גדול, אשר מסביב לו חיים כושים נודדים; ואחרי אשר עוברים אותו באים אל אפיק הנילוס הנופל לתוך האגם הזה. אחרי־כן יוצאים424 והולכים ברגל לאורך היאור דרך ארבעים יום, כי סלעים חדים בולטים מתוך הנילוס ושונית רבות שם, אשר דרכם אין לעבור באניה. אחרי אשר עוברים את הארץ הזאת במשך ארבעים היום, יורדים שנית לאניה אחרת לנסיעה של שנים־עשר יום ואחרי־כן באים לעיר גדולה, שמה מֶרוֹאֶה425. אומרים, כי העיר הזאת היא בירת הכושים האחרים. מהאלים מעריצים יושביה רק את זוס ודיוניסוס לבדם, ואת אלה הם מכבדים מאד, ויש להם מקום אורקולום של זוס. הם יוצאים למלחמה, כאשר מצוה להם האל הזה באורקולום ולכל אשר הוא מצוה להם ילכו.

30. מהעיר הזאת באים אל הנופלים אל האויב אחרי נסיעה של הזמן הדרוש לבוא מיב אל בירת הכושים. הנופלים האלה נקראים בשם אַסְמַח, פירושה של המלה הזאת בשפת היוונים „העומדים לשמאל המלך“, אלה הם העשרים וארבע רבבות מצרים ממעמד החילים אשר נפלו אל הכושים מסבה זו: בזמן המלך פסמטיכוס עמד מצב בעיר יב נוכח הכושים ובתחפנחס בגליל סין עמד אחר נוכח הערבים והסורים ובמראָה מצב אחר נוכח לוב. עוד בימי עומד באותם המקומות מצב הפרסים כאשר עמדו בימי פסמטיכוס. כי ביב ובתחפנחס שומרים פרסים426. אלה החילים המצרים עמדו על המשמר שלש שנים בלי אשר החליפו אותם באחרים והתיעצו ביניהם ופה אחד גמרו אומר לעזוב את פסמטיכוס ועברו אל הכושים. כאשר שמע זאת פסמטיכוס רדף אחריהם ובהשיגו אותם התחנן לפניהם במלים רבות ולא נתן להם כי יעזבו את אֵליהם אשר ירשו מאבותיהם ואת ילדיהם ואת נשיהם. ומספרים, כי אחד מהם הראה על ערותו ואמר, במקום אשר היא תהיה, שם יהיו להם גם ילדים וגם נשים. ובבואם לכוש מסרו עצמם למלך הכושים, והוא גמל להם באופן זה: היו לו שונאים אחדים מבין הכושים, את אלה צוה להם לגרש ולהתישב על אדמתם. הם התישבו בין הכושים והכושים היו יותר לבני־תרבות בלמדם אל מנהגי מצרים.

31. אם כן במהלך ארבעה חדשים ביבשה ובמים יודעים את הנילוס, מלבד חלקו השוטף דרך מצרים. כי מספר חדשים זה יוצא כשמחשבים את הזמן ליוצא מיב עד הגיעו אל הנופלים האלה. הוא שוטף ממערב וממבוא השמש427, אשר הוא משם והלאה אין איש יודע לאמר אל נכון, כי הארץ ההיא מדבר בגלל החום.

32. אולם את הספורים האלה שמעתי מאנשים מקירֵיני אשר ספרו, כי באו אל האורקולום של אמון428 ובאו בדברים עם אֶטֶאַרְכוֹס מלך הָאָמוֹנִים ומתוך ענינים שונים באו לדבר גם בדבר הנילוס אשר אין איש יודע את מקורותיו, וספר אטארכוס, כי פעם אחת באו אליו אנשים נַסַמוֹנים429. העם הזה הוא לובי ויושב על חופי הסירטה ובארץ למזרח הסירטה, לא רחוק ביותר. כאשר באו אליו הנסמונים וכאשר נשאלו אם יש להם עוד מה לספר על מדבריות לוב, אמרו, כי לפנים היו אצלם אנשים נכבדים ולהם בנים זדים וכאשר נעשו לאנשים עסקו בדברים בטלים; ובין יתר הדברים בחרו בגורל חמשה מביניהם לתור את מדבריות לוב ואם יראו יותר מאלה האנשים אשר ראו את המרחקים הגדולים ביותר. כי בחלק הזה של לוב המשתרע על יד הים הצפוני, ממצרים עד הכף סוֹלוֹיס430, מקום שלוב גומרת, יושבים לאורך כל השטח הזה לובים, ועמים רבים המתיחשים על הלובים, מלבד אשר נאחזו שם יוונים ופניקים; אולם לפנים מהים והעמים היושבים שם על יד הים מלאה לוב חיות ולפנים מחבל החיות היא חול ומדבר צחיח ושמם431. הנערים האלה אפוא השלוחים מאת חבריהם הצטידו היטב במים ומזון ועברו בתחלה את החבל המיושב, אחרי שעברו את זה באו אל חבל החיות, מזה עברו את המדבר ועשו את דרכם לצד מערב432. ואחרי אשר עברו ארץ גדולה מלאה חול בימים רבים, והנה נראו להם עצים גדלים במישור; הם נגשו וקטפו מהפירות אשר על העצים. עוד הם קוטפים והנה באו אנשים קטנים, פחות משעור קומה, תפשו אותם והוליכום עמם. לא הבינו הנסמונים את שפתם של הללו והמוליכים לא הבינו שפת הנסמונים. הם הוליכום דרך בצות גדולות ואחרי עברו אותן, באו אל עיר ובה כל האנשים שוים בגדלם לאלה המוליכים וצבע שלהם היה שחור433. על יד העיר שוטף נהר גדול434, הוא שוטף ממערב למזרח השמש ותנינים נראו בו.

33. עד הנה מסרתי את דבריו של אטארכוס האָמוני. ועוד סיפר, כי הנסמונים שבו, כאשר ספרו הקירינים, וכי האנשים אשר אליהם באו, היו כולם מכשפים. ואת הנהר ההוא, אשר זרם דרך המקום ההוא, חשב גם אטארכוס, כי הוא הנילוס. והדעת נותנת גם כן, כי כך הוא. יען כי שוטף הנילוס מלוב וחותך את לוב באמצע, וכאשר אני משער בהוציאי מסקנה מהידוע על שאינו ידוע, שוטף הוא במרחקים האלה435 כמו האִסְטְרוֹס436; כי הנהר איסטרוס מתחיל מארץ הקֶלְטִים והעיר פִּירֵינֵי437, ושוטף וחוצה את אירופה באמצע, והקלטים הם מעבר לעמודי הֵירַקלֵס ושוכנים קרוב לקיניסיים438, אשר הם מבין כל עמי אירופה יושבים רחוקים ביותר לצד מבוא השמש. וסופו של האיסטרוס הוא בים השחור אחרי אשר זרם דרך כל אירופה, במקום אשר מתישבים ממיליטוס התישבו באיסטריה439.

34. אמנם האיסטרוס שוטף דרך ארץ מיושבת, לכן ידוע הוא לרבים. אולם בדבר מקורות הנילוס אין איש יודע לאמר דבר מה, כי לוב, אשר דרך בה הוא עובר, היא בלתי מיושבת ושוממה. על־אודות שטפו, עד כמה שיכולתי להגיע בחקרי במרחק הכי גדול, ספרתי. הוא משתפך לתוך מצרים, ומצרים משתרעת בערך מול קיליקיה ההררית, אבל משם עד סינופֵּי היושבת על הים השחור, מהלך ישר של חמשה ימים לאיש חיל. וסינופי היא מול שפך האיסטרוס אל תוך הים; אם כן סובר אני, כי הנילוס שוטף דרך כל לוב כמו האיסטרוס440. עד הנה יהיו דברי בדבר הנילוס.

35. ועתה באתי לדבר באריכות על מצרים, יען נמצאים בה הרבה דברים נפלאים, ויותר מאשר בכל ארץ נמצאים בה מפעלים אשר הם נעלים מכל תאור; לכן אדבר אודותיה יותר. כמו שהשמים הנמתחים על ראשם שונים הם והיאור גורם לטבע אחר מאשר כל הנהרות, כך הם המצרים כמעט בכל דבר ההפך לגמרי במנהגיהם ובנימוסיהם מאלה של שאר בני־אדם. אצלם הנשים הולכות אל השוק ועוסקות במסחר ובעליהן יושבים בבית ואורגים441; בני־אדם אחרים אורגים בהתחילם את העֵרֶב מלמעלה442, והמצרים מלמטה; את המשאות נושאים הגברים על ראשם והנשים בכתפיהן443. הנשים משתינות כשהן עומדות444, הגברים כשהם יושבים. את צרכיהם הם עושים בבתיהם, אבל אוכלים הם בחוץ, ברחובות, ומבארים, כי אשר על האדם לעשות והוא מגונה עליו לעשות בסתר ואת הבלתי מגונה בגלוי. אשה אינה נעשית לכהנת מכל וכל, לא לָאֵל ולא לָאֵלָה445. גברים הם הכהנים לאֵלים ולאלות. לפרנס את ההורים אין החובה על הבנים, כאשר לא ירצו זאת, כל החובה מוטלת על הבנות גם כאשר אינן רוצות.

36. כהני האלים בארצות אחרות מגדלים שערם, במצרים הם מגלחים446; אצל בני־אדם אחרים המנהג במקרה אֵבל, כי אלה המתאבלים ביותר גוזזים שער ראשם, והמצרים, במקרה מות, מגדלים את שער הראש והסנטר447, אשר היו מגלחים עד אז448. האנשים האחרים חיים את חייהם מרוחקים מבהמות הבית, המצרים חיים ביחד עם הבהמות. אחרים נזונים מחטה ושעורה, המצרי, העושה את מזונו מאלה, לחרפה גדולה תחשב לו, רק עושים הם את לחמם מכוּסמת, אשר אחדים קוראים אותו זֵיאָה; הם לשים את הבצק ברגלים ובידים גובלים הם את הטיט ומרימים את הגללים. את גיד הערוה מניחים האחרים כמו שהוא, אולם המצרים ואלה שלמדו מהם מלים אותו449. לכל אחד מהגברים שני בגדים, לכל אחת מהנשים רק שמלה אחת. את טבעות המפרשים והחבלים, האחרים מהדקים מבחוץ, והמצרים מבפנים. את האותיות כותבים ובאבנים מחשבים היוונים בהוליכם את היד משמאל לימין, והמצרים מימין לשמאל ובעשותם זאת הם אומרים, כי הם כותבים לצד ימין והיוונים לשמאל. הם משתמשים בשני מיני כתב, אחד מהם נקרא הקודש, והשני העממי.

37. יראי־אלהים המה עד מאד, יותר מכל האנשים והמנהגים האלה להם: הם שותים בכוסות נחושת450 ומנקים אותן בכל יום, ולא רק אחדים עושים ככה, כי אם כולם. הם לובשים בגדי בד מכובסים בכל עת מחדש ונזהרים הם בזה מאד451. את גיד הערוה הם מלים לשם נקיון452, כי הם מבכרים להיות נקיים מלהראות יפה. הכהנים מגלחים את כל גופם בכל יום שלישי, למען לא יראה עליהם לא כנה ולא דבר טמא אחר בעת עבודתם לפני האלים. הכהנים לובשים רק בגדי בד, ונעלים מגומא453. בגדים אחרים אסור להם ללבוש ולא נעלים אחרות. פעמים ביום הם רוחצים את גופם במים קרים, ופעמים בלילה. הם מקיימים רבבות מצוות אחרות, אם יש לאמר ככה, אבל הם נהנים גם מיתרונות לא מעטים. כי מרכושם אינם אוכלים מאומה ואינם מוציאים הוצאות, כי אם לחם קודש נאפה למענם וכל אחד מהם מקבל יום יום בשר בהמה ואוזים לרוב, ונותנים להם גם יין ענבים454. אבל דגים אסור להם לאכול. המצרים אינם זורעים הרבה פולים בארצם, ואלה שישנם אינם נאכלים לא חיים ולא מבושלים. והכהנים אינם יכולים גם לראותם בהאמינם כי הקטנית היא פרי טמא. כהנים אינם רק אחד לכל אל ואל, כי אם רבים, ומהם אחד הוא הכהן הגדול. ואם מת איש, יורש בנו את מקומות.

38. את הפרים חושבים לקדושים לאָפַּאפּוֹס455, ולכן בודקים אותם באופן זה: אם הוא456 רואה בפר אף שערה אחת שחורה, הוא חושב אותו לבלתי־טהור. לזה הוא נבדק על־ידי אחד הכהנים המיועד לדבר בעת שהפר עומד ישר וגם כשהוא שוכב על גבו, גם מוציא את לשונו, אם היא נקיה מהסימנים הידועים אשר עליהם אדבר במקום אחר.457 בודק הוא גם שערות הזנב אם גדלו כפי טבעם. אם הוא טהור מכל אלה, יסמן בגומא הנקשר בין קרניו, אחרי־כן הוא שם אליו אדמת־חותם ומדביקה בחותמו ורק אחרי־כן מוליכים את הפר משם. המקריב פר אשר לא נסמן, ענשו עונש מות. הנה באופן זה נבדקת הבהמה.

39. הקרבן נקרב אצלם בדרך זו: מביאים את הבהמה המסומנת אל המזבח, אשר עליו מקריבים ומבערים אש. אחרי־כן מזים עליה יין מעל המזבח ובעת קראם בשם האל שוחטים אותה. ואחרי אשר נשחטה חותכים את הראש. אחרי־כן מפשיטים את גוף הבהמה ואת הראש ההוא נושאים משם ומקללים אותו קללות רבות; במקומות אשר בהם שוק וסוחרים יוונים באים שמה מביאים אותו אל השוק ומוכרים אותו. ובמקום אשר אין יוונים משליכים אותו לתוך היאור. הם מקללים את הראשים, באמרם: אם צרה עומדת לבוא עליהם, המקריבים, או על מצרים כולה, תחול על הראש הזה. אשר לראשי הבהמות הנקרבות ואשר להזאת היין, כל המצרים נוהגים אותם המנהגים באופן אחד בכל קרבנותיהם. ולרגלי המנהג הזה אין מצרי רוצה לאכל את ראש איזה בעל חי.

40. אבל הוצאת הקרבים מהקרבנות ושרפתם נעשית באופנים שונים במקדשים השונים. על האלה הנחשבת אצלם לגדולה ביותר ואשר לה חוגגים את החג הגדול ביותר, עליה אדבר עתה458. אחרי אשר הפשיטו את הפר, הם מוציאים מתוכו, בעת אשר הם מתפללים, את הקבה כולה, אבל את הקרבים משאירים בתוך הגוף ואת החלב. ואת השוקים הם חותכים ואת החלק החצון של הירך ואת הכתפים ואת הצואר. אחרי עשותם כל אלה, ממלאים הם את שאר הגוף של הפר בלחמים טהורים, דבש, צמוקים, תאנים, לבונה, מור ומיני קטורת אחרים. ואחרי אשר מלאוהו בכל אלה, שורפים אותו, בנסכם הרבה שמן. את הקרבן הם מקריבים אחרי אשר ענו את נפשם ובעת שרפם אותו כולם מכים את עצמם. כאשר גמרו להכות, שמים459 לפניהם ארוחה משיורי הקרבן.

41. את הבקר ואת העגלים הזכרים והטהורים זובחים כל המצרים, אולם את הנקבות אסור להם לזבוח, כי קדושות הן לאיסיס460. כי אמנם לפסל איסיס פני אשה, אבל עם קרני פרה, כאשר עושים היוונים דמות אִיו461, ואת הפרות מעריצים המצרים כולם בשוה הרבה יותר על כל הבהמות, לכן איש מצרי או אשה לא ישק איש יווני על הפה462 ולא ישתמש בסכין של איש יווני ולא בשפודו ולא בקלחתו, גם לא יאכלו מבשר פר טהור אשר נחתך בסכין יווני463. את הבקר המת הם קוברים באופן זה: את הפרות הם משליכים לתוך היאור ואת הפרים קובר כל אחד בפרור עירו, באופן שקרן אחת או גם שתי הקרנים בולטות מתוך הקבר לסמן. אחרי אשר נתעכל הבשר ועבר הזמן הקבוע, באה לכל עיר סירה מהאי הנקרא פְּרוסופִּטיס. האי הזה הוא בדלטה והקיפו תשעה סכוינים. באי הזה, פּרוסופּיטיס, אמנם גם ערים רבות אחרות, אבל זאת, שמתוכה באות הסירות לאסוף את עצמות הבקר, שמה אַטַרְבֵּיכִיס, ובה מקדש מקודש מאד לאפרודיטי464. מהעיר הזאת יוצאים אנשים רבים לערים שונות, החופרים את העצמות ומוליכים אותן וקוברים כולן במקום אחד. כמו את הבקר, ככה הם קוברים את שאר הבהמות שמתו, כי גם בנוגע לאלה המנהג אצלם ככה, כי גם את אלה אינם ממיתים.

42. אלה אשר הקימו אצלם מקדש זוס מנוא465, או הם בני גליל נוא, כל אלה נבדלים מכבשים וזובחים עזים, כי לא אותם האלים מעריצים כל המצרים בשוה, חוץ מאיסיס ואוסיריס, אשר עליו הם אומרים כי הוא דיוניסוס. את אלה מעריצים כולם בשוה; אלה אשר להם מקדש מֶנְדֵיס466 או הם בני גליל מנדיס, אלה נבדלים מעזים וזובחים כבשים, אנשי נוא ואלה אשר למענם נבדלים מכבשים, אומרים, כי המנהג הזה הונהג אצלם מטעם זה: הירקלס רצה בכל אופן לראות את זוס, וזה לא רצה להראות אליו: באחרונה, כאשר הירקלס עמד על דעתו, עשה זוס ככה: הוא הפשיט את העור מעל איל, את ראש האיל הנחתך שם לפניו ולבש את העור וכה נראה אליו. ולכן עושים המצרים את פסל זוס עם ראש איל וכמוהם גם האמונים467, אשר הם מתישבים מצרים וכושים ומדברים בשפה העומדת באמצע בין שתי השפות. כאשר נראה, קראו האמונים את עצמם על שמו: כי המצרים מכנים את זוס בשם אמון; אילים אין אנשי נוא זובחים, כי אם קדושים המה להם עקב המעשה הזה. אך ביום אחד בשנה, בחג זוס, שוחטים איל אחד ומפשיטים אותו ומלבישים את פסל זוס את עורו, ואחרי־כן מביאים פסל אחר של הירקלס ומעמידים על ידו ובעשותם זאת מכים כל האנשים העומדים מסביב למקדש את עצמם בדבר האיל468 ואחרי־כן קוברים אותו בקבר קדוש.

43. על־אודות הירקלס שמעתי את הדעה, כי הוא אחד משנים־עשר האלים469. אולם על־אודות הירקלס האחר470, זה אשר היוונים יודעים אותו, לא יכולתי להודע בשום מקום במצרים. וכי לא המצרים קבלו את השם מאת היוונים כי אם היוונים מאת המצרים, ואלה מן היוונים נתנו לבנו של אַמפיטריון את השם הירקלס, לזה יש לי ראיות רבות כי הדבר כן הוא וביניהן גם זו, כי שני ההורים של הירקלס זה היו אמפיטריון ואַלְקְמֵינֵי אשר מוצאם הראשון ממצרים, ושנית, יען כי המצרים אומרים, כי אינם יודעים לא את שמו של פּוֹסַידוֹן ולא את שמות הדיוסקורים ולא קבלו את האלים האלה בין שאר אֵליהם. והנה לוּ קבלו באמת מאת היוונים את שם אחד האלים, לא יתכן כי לא ישאר זכר לדבר, הלא כבר אז היו נוסעים באניות והיו מהיוונים גם כן איזו נוסעים בים, כפי שאני מאמין ונוכחתי לדעת, ככה היו המצרים צריכים לשמוע קודם את שמות האלים האלה מאשר את שם הירקלס, אבל אֵל עתיק הוא הירקלס למצרים, וכפי שהם עצמם אומרים, עברו שבע־עשרה אלף שנה עד ממלכת אַמסיס471, מאז שנתהוו משמונה האלים שנים־עשר ואת הירקלס הם חושבים כאחד מהם.

44. ויען רציתי להודע דבר ברור בענין זה, עד כמה שיעלה בידי, הפלגתי לצור אשר בפניקיה, יען כי שמעתי כי שם יש מקדש מכובד מאד להירקלס472. ראיתיו מקושט, עשיר מאד בתרומות הקודש רבות וביניהן ביחוד שני עמודים, אחד זהב טהור, השני אבן ברקת אשר בלילה הזהיר בזהר גדול473. כאשר באתי בדברים עם כהני האל, שאלתי, כמה זמן עבר מעת אשר נבנה המקדש. אבל גם אצלם לא מצאתי כי יתאימו דבריהם אל דברי היוונים; כי אמרו, מקדש האל נבנה בעת שנתישבה צור ועברו אלפים ושלש מאות שנה מעת אשר צור מיושבת. ראיתי בצור גם מקדש אחר להירקלס אשר לו הכנוי הַתַּסִי474. באתי גם לתַּסוֹס ובה מצאתי מקדש להירקלס הבנוי שם מאת הפניקים אשר בעת הפליגם לבקש את אֶבְרוֹפָּה475, יסדו את תסוס476, וגם זה היה חמשה דורות טרם נולד הירקלס בן אמפיקטיון ביון. אם כן, אשר חקרתי בדבר מוכיח בעליל, כי הירקלס הוא אל עתיק. ולפי דעתי הם מיטיבים לעשות אלה מהיוונים, אשר יסדו שני היכלים להירקלס, האחד הוא להנצחי, המכונה האולימפי ולו מקריבים קרבנות, לשני, כמו להרוס, זובחים רק זבחי מתים.

45. ומבדרים היוונים דברים רבים מבלי לחקור אחריהם. סכלית היא מצדם גם האגדה הזאת, זו שהם מספרים על הירקלס, כי בבואו למצרים עטרוהו המצרים והובילוהו בתהלוכה להקריבו קרבן לזוס. זמן מה סבל הכל במנוחה, אכן כאשר החלו על יד המזבח הקִדוּשִים להקריבו עמד על נפשו והרג את כולם. כאשר נראה עתה בעיני, היוונים האומרים דברים כאלה אינם יודעים מאומה על־דבר טבע המצרים ומנהגיהם, כי אלה, אשר אסור להם להקריב חיות, מלבד כבשים וּפרים ועגלים, אם טהורים הם, ואוזים, איך יקריבו אלה בני־אדם? ועוד הירקלס בהיותו יחידי, וגם בן־אדם, כמו שהם מספרים, איך היה לו הכח להרוג רבבות רבות? יסלחו לי האלים וההירואים על אשר דברתי הדברים האלה על־אודותם477.

46. את העזים ואת השעירים אין המצרים הנזכרים478 זובחים מסבה זו: את פַּי479 מונים המֶנדֶסים בין שמונת האלים ושמונת האלים האלה היו לפי דבריהם לפני שנים־עשר האלים. את תמונת פן מצירים ופוסלים הצריים והפסלים כמו היוונים, ופניו פני עז ורגליו רגלי שעיר, לא כי הם חושבים כי כך מראהו, כי אם דומה הוא לשאר האלים. ומדוע הם מצירים אותו ככה, לא נעים לי ביותר לספר. המנדסים מעריצים את כל העזים, ואת הזכרים יותר מהנקבות, ואת רועיהם מכבדים הם יותר. ביחוד מעריצים הם שעיר אחד ביניהם, ובמותו עושים לו אבל כבד בכל גליל מנדס. גם השעיר, גם פן, נקראים במצרית: מנדיס. בימי קרה הפלא הזה בגליל ההוא: שעיר נזקק לאשה לעיני כל, וככה נודע המעשה הזה ברבים480.

47. את החזיר חושבים המצרים לחיה טמאה, ולכן אם יגע אחד מהם בחזיר בעברו, הולך הוא אל היאור וטובל את בשרו יחד עם בגדיו. ולכן רועי החזירים, אף כי הם מצרים מלידה, הם לבדם מכולם אינם נכנסים לכל מקדש, ואין איש רוצה לתת לאחד מהם את בתו לאשה או לקחת מהם, כי אם רק ביניהם מתחתנים רועי החזירים481. להקריב חזירים לאלים אחרים, אין המצרים מוצאים לנכון, מלבד לסֶלֵינֵי ולדיוניסוס בעת ובעונה אחת כאשר הלבנה במלואה ואחרי שזבחו הם אוכלים מהבשר. מדוע הם משקצים את החזירים בחגים אחרים, ובחג הזה הם מקריבים מהם, יש אמנם מסורה על זה בין המצרים, אבל אני, אף כי יודע אני אותה, לא יאה לי הדבר לספר. קרבן החזיר לסליני יעשה ככה: אחרי אשר נשחט, שמים יחד את קצה הזנב, את הטחול ואת היותרת ומכסים הכל בחלב אשר בבטן החיה ושמים הכל על האש, שאר הבשר נאכל לאור הלבנה המלאה, אשר אז נקרב הקרבן, ביום אחר לא יאכל עוד. העניים אשר ביניהם עושים דמות חזירים מבצק מפני עניותם, ואחרי שאפו אותם, הם מקריבים אותם.

48. בערב החג זובח כל אחד לדיוניסוס כַּרְיָה לפני פתח ביתו ואת הכריה הוא נותן לאותו רועה־חזירים שמכר אותו, שיסלקו. בשאר הדברים חוגגים המצרים את חג דיוניסוס כמעט בכל דבר כמו היוונים, חוץ מהמחולות. במקום צלמי־זכר482 המציאו להם פסלים אחרים באורך אמה המתנועעים בעזרת חוטים; אותם נושאות נשים בכפרים, והאבר אשר אינו קטן הרבה משאר הגוף מתנועע. לפניהן הולך מחלל בחליל והן הולכות אחריו ומהללות את דיוניסוס. מדוע אברו גדול יותר ואותו לבדו מניע בכל הגוף, על זה הם מספרים מסורה קדושה.

49. כאשר נראה לי לא היתה עבודת הקרבנות זו נעלמה מאת מֶלַמְפּוֹס483 בן אַמִיתֶּאוֹן, כי אם ידע אותה היטב הלא מלמפוס הוא זה, אשר הנהיג אצל היוונים את השם דיוניסוס ואת עבודת הקרבנות ואת תהלוכת צלמי הזכר. אמנם הוא לא למד את הענין לאמתו, מפני שלא הבין אותו כולו, כי אם החכמים אשר קמו אחריו הורו את הענין במדה יותר רחבה, אבל את צלמי הזכר אשר הם מביאים לדיוניסוס בתהלוכה היה מלמפוס זה אשר הנהיגם וממנו למדו היוונים לעשות אשר הם עושים. ואני אומר, כי מלמפוס, אשר היה איש חכם, רכש לו את הידיעה לחזות עתידות, והוא הנהיג אצל היוונים מנהגים אחרים רבים אשר למד במצרים וגם אלה אשר לדיוניסוס בשנויים מעטים. כי אין ברצוני לאמר, כי אשר עושים לכבוד האל במצרים מתאים במקרה עם זה אשר עושים היוונים. לולא זאת היה מתאים במהותו לרוח היוונים ולא הונהג בזמן מאוחר. וגם אין ברצוני לאמר, כי המצרים לקחו מאת היוונים את המנהג הזה או מנהג אחר מן המנהגים. לפי דעתי התודע בעיקר מלמפוס אל הדברים אשר לדיוניסוס על־ידי קַדמוס מצור ואנשיו, אשר באו עמו מפניקיה אל הארץ הנקראת היום בּויאוטיה.

50. גם השמות כמעט של כל האלים באו ממצרים ליון. כי הם באו מהברברים, לרגלי חקירותי מצאתי שזה כך. וחושבני, כי נראה יותר שבאו ממצרים. כי מלבד פוסידון והדיוסקורים, אשר הזכרתי כבר למעלה484, גם הֵירֵי וְהֶסְטִיָּה ותֶמִיס והחַריטים והנֶרִידִים, שמות שאר האלים, נמצאים אצל המצרים בארצם מעולם. ואני אומר רק אשר אומרים המצרים עצמם. ואלה שמות האלים, אשר לדבריהם אינם יודעים אותם, לפי דעתי קבלו אותם מאת הפלסגים, מלבד פוסידון, אשר האל הזה נודע להם מפי הלודים. כי אין עם אשר ידע את שם פוסידון מימים קדמונים מלבד הלודים. ומעולם הם עובדים לאל הזה. את ההירואים אינם נוהגים המצרים להעריץ כלל.

51. אלה ועוד דברים, אשר עליהם אדבר עוד, קבלו היוונים מאת המצרים ואשר הם עושים את מצבות הֶרמֵיס עם צלם זכר זקוף, לא למדו זאת מהמצרים, כי אם מהפלסגים קבלו זאת הראשונים בין כל היוונים האתונאים, ומהם קבלו האחרים, כי ביחד עם האתונאים, אשר נחשבו כבר אז ליוונים, ישבו הפלסגים בארץ485, ולכן החלו גם הם להחשב ליוונים. מי אשר חונך במסתורי הכַּבִּירים486 אשר חוגגים אנשי סַמוֹתְרָקֵי ואשר קבלום מאת הפלסגים, האיש הזה יבין את אשר אני אומר, כי לפנים ישבו הפלסגים האלה בסמותרקי, וישבו אחרי כן יחד עם האתונאים, ומאלה קבלו הסמותרקים את המסתורים. אם כן, היו האתונאים הראשונים בין היוונים, אחרי אשר למדו זאת מאת הפלסגים, אשר עשו את מצבות הרמיס עם צלמי זכר זקופים, והפלסגים ספרו מסורה קדושה אחת על־אודות הדבר הזה, אשר גלו אותה במסתורים בסמותרקי.

52. לפנים הקריבו הפלסגים את כל קרבנותיהם בעת התפללם לאלים, כאשר נודע לי בדודונה487, ולא נתנו אף לאחד מהם לא תואר ולא שם488, כי עוד לא שמעו מזה. אלים קראום מטעם זה, כי הביאו סדרים בכל הדברים וכל החלוקות היו בידיהם489. כעבור זמן רב, נודעו להם שמות שאר האלים, אשר הובאו ממצרים, שם דיוניסוס נודע להם בזמן מאוחר יותר. ואחרי זמן שאלו באורקולום אשר בדודונה בדבר השמות. כי האורקולום הזה לקדמון בין כל האורקולאות אשר ביון יחשב והיה בעת ההיא היחידי. אחרי אשר שאלו הפלסגים באורקולום אשר בדודונה, אם יקבלו את השמות אשר באו מאת הברברים, ענה האורקולום, כי יקבלו. מהעת ההיא החלו לקרוא בשמות האלים בעת זבחם. מאת הפלסגים קבלום היוונים אחרי־כן.

53. אֵי המוצא אשר לכל אחד מהאלים ואם היו כולם מעולם ומה דמות להם, ידוע להם490 אך מתמול שלשום491, אם יכולים לאמר ככה. כי הֶסיאוֹדוֹס והומירוס קשישים ממני, כאשר אני חושב, בארבע מאות שנה ולא יותר, והם הם אשר יצרו למען היוונים סדר־היחש של האלים ונתנו לאלים ההם את כנוייהם וחלקו להם את הכבודים ואת האמניות והתוו להם את דמותם; ואלה המשוררים492, שנאמר על־אודותם כי חיו לפני האנשים האלה, היו לפי דעתי, אחריהם. אשר לדברים הקודמים493, הנה היא דעת הכהנים בדודונה. את הדעה האחרונה, אשר להסיאודוס והומירוס, אומר אני.

54. על־אודות שני האורקולאות, זה אשר ביון וזה אשר בלוב, מספרים המצרים את הספור הזה: שתי נשים כהנות, ספרו כהני זוס אשר בנוא, נחטפו מנוא על־ידי הפניקים. אחת מהן, כפי ששמעו, נמכרה ללוב, ואחת ליון. שתי הנשים האלה הנן הראשונות אשר יסדו את האורקולאות אצל העמים הנזכרים. ועל שאלתי, איך הם יודעים לדבר בודאות כזו, השיבו על זה, כי דרשו הרבה אחרי שתי הנשים האלה, ולא יכלו להודע על אודותן דבר, אבל אחרי־כן שמעו על אודותיהן את אשר ספרו.

55. והנה זאת שמעתי מפי הכהנים בנוא ואת זאת ספרו החוזות אשר בדודונה: שתי יונים שחורות עפו מנוא אשר במצרים, אחת ללוב ואחת באה אליהן. היא ישבה על אלון ודברה בקול אדם, כי במקום הזה צריך להוסד אורקולום לזוס. והן, בהאמינן כי דבר־אל הוא אשר נאמר להן, עשו אפוא כדבריהם. והיונה אשר באה ללוב, צותה, כאשר הן מספרות, ללובים ליסד אורקולום לאמון. גם זה הוא לזוס. כל זאת ספרו הכהנות אשר בדודונה, ושם הבכירה היה פְרוֹמֶנִיָה, של זו אשר לאחריה טִימַרֶטֵי, ושל הצעירה נִיקַנְדְרָה. כמוהן ספרו גם אנשי דודונה האחרים, אלה היושבים סביב למקדש.

56. אולם בדברים האלה יש לי הדעה הזאת: אם באמת חטפו הפניקים את הנשים הקדושות ומכרו האחת ללוב והשניה ליון, נראה לי, כי האשה הזאת נמכרה לתֶּספְּרוֹטים אשר ביון של היום ואשר נקראה לפנים פֶּלַסגִיָּה ואחר־כך, בהיותה בעבדות, יסדה שם תחת אלון אשר צמח מקדש לזוס, מה שהיה מובן כמו שהיתה רגילה לכהן במקדש זוס אשר בנוא, שתשמור במקום שבאה, את זכרו. ואחרי אשר למדה להבין שפת יון, סדרה אורקולום, והיא ספרה, כי אחותה נמכרה ללוב בידי אותם הפניקים, אשר על ידם נמכרה גם היא.

57. יונים נקראו לפי דעתי הנשים האלה מאת אנשי דודונה מטעם זה כי היו נכריות ונדמו להם כי הן מצפצפות כמו צפרים, ואחרי זמן אמרו כי היונה מדברת בקול אדם, יען דברה האשה עתה דברים מובנים להם, אולם כל זמן אשר דברה בשפה זרה, נדמתה להם, כי היא מצפצפת כמו צפור, כי איך יכלה יונה להגות בקול אדם? בזה אשר אמרו, כי היונה היתה שחורה, רומזים כי היתה אשה מצרית494. אם כן, דרכי האורקולום בנוא אשר במצרים ובדודונה דומות זו לזו. גם האורקולום על־ידי קרבנות בא ממצרים.

58. מועדי־עם, תהלוכות ותפלות בצבור המצרים הם הראשונים בין בני־אדם שעשו כאלה ומהם למדו היוונים. ואני רואה ראיה לדבר בזה, כי הם נראים כעושים את אלה מזמן רב, אבל היוונים החלו מקרוב לעשותם.

59. מועדי־עם עושים המצרים לא פעם אחת בשנה, כי אם פעמים רבות וברוב התלהבות בעיר בֶּסֶת495 לכבוד אַרְטֶמִיס496 ואחריהם גם בעיר בּוּסיריס497 לכבוד איסיס. כי בעיר הזאת המקדש היותר גדול לאיסיס. והעיר הזאת היא במצרים באמצע הדלטה. בשפת היוונים איסיס היא דימיטר. ושלישית הם מתועדים בעיר סאיס לחוג את חג אתיני498, רביעית בעיר און499 לכבוד הֵיליוס500, חמשית בעיר בּוטוס לכבוד לֵיטו501, ששית בעיר פַּפְרֵימִיס502 לכבוד אַרֶס503.

60. בעת נסעם לעיר בסת הם עושים ככה: נוסעים יחד אנשים ונשים, המון גדול משניהם בכל סירה וסירה. אחדות מהנשים אוחזות מָכוֹשים ומכישות, והאנשים מחללים בחלילים בכל הדרך ויתר האנשים והנשים שרים ומוחאים כף. ובעת עברם במסעם על עיר אחרת מן הערים, הם מקרבים את הסירה ליבשה ועושים ככה: אחדות מהנשים עושות כמו שאמרתי, אחרות מקנטרות בצעקותיהן את הנשים אשר בעיר ההיא, אחרות רוקדות ואחרות קמות ומרימות את שמלותיהן. ככה הן עושות בכל עיר היושבת על היאור. ובבואם לבסת, הם חוגגים את החג בהקריבם קרבנות רבים. והם שותים בחג ההוא יין־ענבים יתר על כל שאר השנה. מתאספים אנשים ונשים, מלבד הטף, כשבעים רבוא, לדברי התושבים.

61. ובכן דברים כאלה נעשים שם. ואיך הם חוגגים את חג איסיס בעיר בּוּסיריס504 ספרתי כבר למעלה505. מכים הם את עצמם אחרי הזבח, כל האנשים והנשים, רבוא רבבות בני־אדם. בשלמי הם מכים את עצמם, איני רשאי לאמר; הקָרִים היושבים במצרים עושים עוד יותר מזה, בהתגודדם בסכינים במצחם ובמעשה הזה נכר כי הם זרים ולא מצרים.

62. וכשהם נועדים בעיר סאיס, מדליקים כולם בליל הזבח מנורות רבות בחוץ מסביב לבתיהם. המנורות האלה הם כלים מלאים מלח506 ושמן ולמעלה הפתילה עצמה. וזאת הולכת ודולקת כל הלילה ולכן קראו לחג „המנורות הדולקות“. ואלה מהמצרים שאינם יכולים לבוא לאספה הזאת שומרים גם הם את ליל החג ומדליקים כולם את המנורות, וככה מדליקים לא רק בסאיס לבדה, כי אם גם בכל מצרים. מדוע הלילה הזה מואר ומכובד, על זה מספרים מסורה קדושה507.

63. לעיר און ולבוטו הולכים רק לזבוח זבחים לבד. בפַּפּרמיס הם זובחים זבחים ועובדים את האל כמו שעושים בשאר המקומות. ובהיות השמש לבוא עושים אחדים מהמכהנים את מעשיהם מסביב לפסל ומרביתם עומדים ואלות־עץ בידיהם על פתח המקדש. אחרים המשלמים את נדריהם, והם יותר מאלף איש, וביד כל אחד אלת־עץ, עומדים צפופים מעבר השני. את הפסל הנמצא בהיכל־עץ קטן מצופה זהב, הביאו בערב החג אל בית אחר קדוש. ואלה המעטים אשר נשארו עם הפסל מושכים עגלה בת ארבעה אופנים, המובילה את ההיכל ואת הפסל הנמצא בתוכו. ואלה העומדים בחצר החיצון אינם נותנים אותם להכנס, אך אלה אשר משלמים את נדרם, עוזרים לאל ומכים על האחרים העומדים על נפשם. וכה מתלקחת מלחמה גדולה באלות ופוצעים את ראשיהם. וכאשר אני חושב, מתים גם רבים בפצעיהם, אף כי המצרים אומרים, כי אין איש מת. בני הארץ אומרים, כי החג הזה הונהג מסבה זו: במקדש הזה יושבת אמו של אַרס508; אחרי אשר גדל ארס בנכר והיה לאיש, בא וברצונו היה לבוא אל אמו. משרתי האם, יען לא ראוהו לפני זה, לא נתנוהו להכנס, כי אם עצרוהו. ויאסוף אליו אנשים מעיר אחרת ויך את המשרתים מכה גדולה ויכנס אל אמו. מסבה זו, אומרים הם, הונהגה ההתנגחות הזאת בחג לכבוד ארס.

64. גם לבלי לבוא אל אשה במקדשים ולבלי להכנס אל תוך המקדשים בלי רחיצה אחרי בוא אל אשה, הם הראשונים אשר הנהיגו. יען כי כמעט כל שאר בני־אדם, מלבד המצרים והיוונים, באים אל נשים במקדשים ומהנשים בלי רחיצה הם נכנסים אל תוך המקדש, בחשבם כי בני־אדם הם כשאר הבהמות, כי הם רואים כל שאר הבהמות ומיני צפרים נזקקים במקדשי האלים ובמקומות קדושים. לולא היה זה יפה בעיני האל, כי אז לא היו עושים זאת גם בעלי חיים. אכן הם נותנים את הטעם הזה למעשיהם, אבל אינו נכון בעיני.

65. המצרים נזהרים מאד בכל אשר לעבודת האלים, ביחוד גם בזה: אף כי מצרים גובלת ללוב, אינה עשירה ביותר בחיות, אבל אלה שיש שם, נחשבות כולן לקדושות, גם אלה החיות ביחד עם בני־האדם, וגם אלה שאינן חיות אתם. לוּ הייתי מתאר מדוע הן נחשבות לקדושות, כי אז הייתי נכנס לעניני האלים, דבר אשר אני בורח ממנו. אך אשר ספרתי מהם כאשר נגעתי בהם, ספרתי בהיותי נאלץ על־ידי ההכרח. אשר לחיות יש להם המנהג הזה: יש שומרים מוזמנים, אנשים ונשים מהמצרים, הדואגים לכלכלת כל חיה וחיה, והמשרה עוברת מאב לבן, כל איש ואיש מיושבי הערים משלמים להן את נדריהם בהתפללם לָאֵל אשר לו החיה ומגלחים את ראש הילדים, כל הראש או חציו או שליש ושוקלים את השער במאזנים במשקל כסף. ואת המשקל הם נותנים לשומרת החיה והיא חותכת תמורתו דגים ומגישה לחיות לאכל. טרפן ימצא אפוא באופן כזה. וההורג אחת מהחיות האלה, אם בזדון, אזי עונש מות לו, ואם בשגגה, עליו לשלם כופר כאשר ישיתו עליו הכהנים. אבל ההורג את הינשוף או את הנץ בין במזיד בין בשוגג, עליו למוּת.

66. אם כי רבות הן החיות, החיות ביחד עם בני־האדם, עוד היו יותר הרבה, לולא יקרה עם החתולים כדבר הזה: אחרי אשר יולדות הנקבות אינן הולכות אחרי הזכרים, ואלה בהשתוקקם להזדוג, אינם מוצאים. לכן ככה הם עושים בחכמה: הם גוזלים מהנקבות את גוריהן ומביאים אותם בסתר אל מקום אחר והורגים אותם, אבל אינם אוכלים את הנהרגים. השכולות מגוריהן, בהתגעגען לאחרים, באות לכן אל החתולים; כי החיה אוהבת בנים היא. בנפול דליקה, אז דברים נפלאים נעשים לחתולים. כי בעוד המצרים עומדים ורוח בין אחד לשני ושומרים על החתולים509, מבלי אשר ישימו לבם לכבות את השרפה, נדחקים החתולים ביניהם וקופצים מעל לראשי האנשים אל תוך האש. אם קרה מקרה כזה, אֵבל כבד למצרים. ואם באחד הבתים מת חתול מעצמו, כל יושבי הבית מגלחים את גבות עיניהם לבד, אבל אם כלב מת, הם מגלחים את כל הגוף ואת הראש510.

67. החתולים המתים מובאים אל חדרים קדושים אשר בעיר בסת, שם הם נקברים אחרי החנטם אותם. אבל את הכלבים קובר כל אחד בעירו בארונות קדושים. כמשפט הכלבים כן מקברים הם גם את חולדות־פרעה; את עכברי־חדף ואת הנצים מביאים אל העיר בוטו ואת הינשופים לעיר הרמס. הדובים, שאינם מצויים, והתנים, שאינם גדולים הרבה מהשועלים, נקברים במקום שמצאו אותם נופלים511.

68. טבע התנין הוא ככה: במשך ארבעת חדשי החורף אינו אוכל כלל, ואף כי הוא בעל ארבע רגלים, הוא חי ביבשה ובמים. יען כי הוא מטיל ביצים ביבשה ודוגר אותן ורוב היום הוא מבלה ביבשה, אבל את כל הלילה ביאור; יען כי אז המים חמים מהאויר והטל. מכל בני תמותה שאנו מכירים נעשה זה מזעיר ביותר לגדול ביותר. כי הוא מטיל ביצים אשר אינן גדולות הרבה מביצת האוזים והדגוּר גדול בערך כביצה, וכשהוא הולך וגדל הוא נעשה עד שבע־עשרה אמה ומעלה. לו עיני חזיר ושנים גדולות ובולטות. לו לבדו בין כל החיות לא צמחה לשון. הוא אינו מניע את הלחי התחתונה, כי אם הוא לבדו בין כל החיות מביא את הלחי העליונה אל התחתונה. לו גם צפרנים חזקות ועור מלא קשקשים חזקים עד כי אין דבר אשר יוכל לעבור על גבו, עִוֵר הוא במים, אבל באויר לו ראיה חדה מאד. יען כי חי הוא תמיד במים, פיהו מלא עלוקות512. שאר הצפרים והחיות בורחות מפניו, רק עם הטרוחילוס513 השלים, יען כי מוצא בו תועלת. כי בעלות התנין מתוך המים אל היבשה ופוער את פיו, מה שרגיל לעשות מול רוח מערבית, נכנס הטרוחילוס אל תוך פיו ובולע את העלוקות. לו תועלת מזה ונהנה ואינו עושה רעה לטרוחילוס.

69. אחדים מהמצרים מחשבים את התנינים לקדושים, ואחדים לא, להפך, הם רודפים אותם כאויבים. אלה היושבים מסביב לנוא אמון ולאגם מויריס מחשבים את התנינים לקדושים מאד. אלה כמו אלה מכלכלים תנין אחד מבין כל התנינים והוא מלומד עד כי יכולים לנגע בו בידים. באזניו שמים נטיפות מאבנים מהותכות514 וזהב ועכסים ברגליו הקידמיות; מגישים לו מאכלים מיוחדים וקרבנות, מכלכלים אותו בחייו באופן הטוב ביותר, ובמותו חונטים אותו וקוברים אותו בקבר קדוש. אלה היושבים מסביב לעיר יב גם אוכלים אותם, כי אינם רואים אותם כקדושים. שמם אינו קרוקודילוס כי אם חַמְפְּסָה. קרוקודילוס קוראים אותם היונים, יען כי דומים הם במראיהם אל הלטאות515 החיות אצלם בין הגדרות516.

70. אופני צידם שונים הם ורבים. את זה, הנראה לי ראוי ביותר לתאר, אותו אכתוב. אחרי אשר שם517 גב־חזיר בחכה, הוא מורידו לאמצע היאור, והוא עצמו עומד על שפת היאור ובידו חזיר קטן חי ומכהו. בשמעו את הקול, הולך התנין אחרי הקול עד אשר הוא מוצא את הגב ובולעו, ואלה מושכים, ואחרי שמשכוהו אל היבשה518, טח הציד קודם כל עיניו בטיט. אחרי שעשה זאת, השאר נעשה קל מאד, ואם לא עשה זאת, אז יעלה לו בעמל רב.

71. בהמות־היאור קדושים בגליל פַּפְּרֵמִיס, אבל לשאר המצרים אינם קדושים. מראם הטבעי ככה הוא: חיה אשר לה ארבע רגלים ופרסות שסועות, טלפי־בקר, חרומפית, רעמת סוס, ניבים519 נראות, זנב הסוס וקולו520, גדלה כגודל הפר הגדול ביותר ועורה כה עבה, עד כאשר הוא יבש, עושים ממנו נצבי חניתות.

72. חיים גם כלבי היאור, אשר חושבים אותם לקדושים. הם מאמינים, כי מבין הדגים זה אשרנקרא לֶפִּידוטוֹס521 והצלופח522 קדושים הם; הם אומרים כי אלה קדושים לנילוס וןכ בין הצפרים האוז523 המצרי.

73. ויש גם צפור אחרת קדושה, ושמה חול524. אמנם לא ראיתיו רק בתמונה, כי רק לעתים רחוקות מאד הוא בא אליהם, בכל חמש מאות שנה, כאשר אומרים אנשי און; והם מספרים, כי הוא בא רק כשאביו מת. אם הוא דומה באמת לתמונתו, אז גדלו ותוארו ככה: חלק מכנפיו צהב וחלק אדם; הוא דומה מאד לנשר בהקיפו ובגבהו. עליו מספרים דבר אשר הוא עושה בחכמה, את אשר אמנם אינני מאמין: מעֲרָב הוא בא אל מקדש הֶילִיוס ומביא את אביו מקופל במוֹר וקוברו שמה. והוא מביאו ככה: בתחלה הוא עושה מהמוֹר ביצה, כמה שבכחו לשאת אותה, אחרי־כן הוא מנסה לשאתה, ואחרי אשה נסה, הוא חוקק בביצה ושם את אביו בתוכה, ובמוֹר אחר הוא סוגר במקום אשר חקק בביצה להכניס את אביו, וכאשר אביו מונח בתוכה, היא כבדה כבתחלה. ואחרי שקפל אותו באופן זה, הוא מביאו למצרים אל מקדש היליוס. ככה, לדבריהם, עושה הצפור ההיא.

74. בסביבות נוא־אמון יש נחשים קדושים, אשר אינם עושים רעה לבני־אדם. הם קטנים בגדלם ושתי קרנים להם הצומחות להם למעלה בראשם. כאשר הם מתים, מקברים אותם במקדש זוס, יען כי קדושים הם לאל זה, כאשר אומרים525.

75. חבל אחד יש בארץ מערב, המשתרע בערך קרוב לעיר בּוטו, ולחבל זה באתי להודע בדבר הנחשים המעופפים526. בבואי שמה ראיתי עצמות נחשים ושדרותיהם בהמון, עד כי אין לתאר אותם. היו שדרות גדולות וקטנות, ערמות ערמות, ועוד קטנות מהן, ואלה היו הרבה מאד. והחבל, אשר בו השדרות צבורות הוא כזה: מבוא צר בין ההרים מוליך אל מישור גדול והמישור הזה מחובר עם מישור מצרים. והנה מספרת האגדה, כי בראשית האביב עפים ובאים נחשים מעופפים מערב לעבר מצרים, ויוצאים הינשופים לקראתם במבוא החבל ההוא ואינם נותנים לנחשים לחדור, רק מכלים אותם. בשל המעשה הזה, אומרים הערבים מכובד הינשוף מאד על המצרים. מסכימים לזה גם המצרים, באמרם, כי על זה הם מעריצים את העוף הזה.

76. תאר הינשוף הוא: כולו שחור נורא, שוקיו כמו אלה של עגור, חרטומו עקום מאד וגבהו גבה הקרֶכס527. הנה תאר השחורים הנלחמים בנחשים ושל אלה החיים יותר בקרבת בני־האדם – כי שני מיני ינשוף הם – הוא: כל הראש וכל הצואר חלק, נוצותיו לבנות חוץ מהראש, העורף, קצות הכנפים וקצה העָצֶה. החלקים האלה אשר אמרתי כולם שחורים עד למאד, השוקים והחרטום דומים לשאר חלקי הגוף. תואר הנחשים הוא כמו זה של נחשי המים. לכנפותיהן אין נוצות, כי דומות הן במדה ידועה לאלה של העטלפים. כל זה אשר לחיות הקדושות.

77. מהמצרים עצמם, אלה היושבים בחלק מצרים הנזרעת, בשמרם את זכר הדברים יותר מכל בני־אדם, הם המלומדים ביותר בין אלה אשר עלה בידי להתודע אתם. אלה הם דרכי חייהם: הם משתמשים בתרופה לשלשול שלשה ימים רצופים בכל חודש, ודואגים לבריאותם על־ידי הקאה וחוקן. הם מאמינים, כי בעקב המאכלים הזנים באות כל המחלות על בני־האדם. המצרים הם בכלל הבריאים בין כל בני־אדם אחרי הלודים מסבת מזג האויר, כאשר נראה לי, יען כי מזג האויר אינו משתנה. כי בעיקר עקב השנויים528 באות המחלות על בני־האדם ובין כל השנויים ביותר על ידי השנויים במזג האויר. הם אוכלים לחם עשוי מכוסמת, אשר הם קוראים קִילִיסְטֵיס. יין הם שותים את זה העשוי משעורים, כי בארצם אין גפנים529. דגים הם אוכלים אחדים מיובשים בשמש ובלתי־מבושלים, ואחדים כבושים במי־מלח530. מהעופות הם אוכלים חי את השלוים, את הברוזים ואת הצפרים הקטנות אחרי שכבשון; את שאר העופות והדגים שיש להם, מלבד אלה אשר נחשבים לקדושים אצלם, הם אוכלים צלויים או מבושלים.

78. במסבות עשיריהם, כאשר גמרו לאכול, נושא איש אחד בארון גוית מת עשויה עץ, בצבעיה ובמלאכתה מחוקה עד כמה שאפשר, בגודל אמה אחת או אמתים בערך, ומראה אותה לכל אחד מהשותים ואומר: „בהביטך אל זה שתה והיטיב את לבך, כי כמוהו תהיה אחרי מותך“531. ככה הם עושים במשתאותיהם.

79. הם שומרים על מנהגי אבותיהם, ומנהג זר אינם מקבלים. יש להם מנהגים אחרים הראויים להזכר וגם שיר אחד לינוס, אשר שרים אותו בפניקיה ובקיפרוס532 ובמקומות אחרים, אולם אצל כל עם ועם לו שם אחר, והוא אחד עם זה אשר היוונים מכנים לינוס ושרים אותו, עד כי בין הדברים הרבים אשר יש אצל המצרים ואשר הפליאו אותי היה ביחוד הלינוס, מאין לקחוהו. נראה, כי הם שרים אותו מאז מעולם. במצרית שם הלינוס מַנֶרוס: המצרים מספרים, כי הוא היה בן יחיד למלך הראשון במצרים, ואחרי אשר מת בימי עלומיו, כבדוהו המצרים בקינות אלה והמנגינה הזאת היתה הראשונה והיחידה אצלם533.

80. גם בזה דומים המצרים ללקדימונים לבדם מבין היוונים: צעיריהם בפגשם זקנים סרים מן הדרך ונותנים להם לעבור וגם קמים ממושבם בבואם; אולם בזה אינם דומים לכל עם מבין היוונים: תחת לברך איש את רעהו כשאר נפגשים בדרך, הם משתחוים בהורידם את היד עד הברכים.

81. הם לובשים כתנות־בד עם גדילים מסביב לשוקים, הנקראות קַלַסיריס ועליהן לובשים בגדי צמר לבנים כמו מעטה. אולם אל תוך המקדשים אין הם מכניסים דברים של צמר ולא נקבר עמהם, כי זה נחשב לחטא. דומים הם בזה למנהגים הנקראים אוֹרפיים ובקכיים534, אשר הם מצריים ופיתגוריים. כי גם למי שיש חלק במסתורים אלה, אסור להקבר בבגדי צמר. מספרים על זה מסורה קדושה.

82. ועוד דבר אחר המציאו המצרים535 והוא, למי מהאלים כל חודש וכל יום536 ואשר יקרה לכל אחד לפי היום שנולד בו537, איך ימות538, ואשר יהיה בחייו. בזה השתמשו אלה מהיוונים העוסקים בשירה, גם אותו המציאו יותר מאשר שאר בני האדם כולם. כי כאשר יקרה אות, הם שומרים עליו וכותבים את תוצאותיו, ואם אחרי זמן יקרה עוד דבר דומה לזה, הם חושבים, כי תהיינה לו תוצאות כאלה.

83. חזון העתיד הוא אצלם ככה: החכמה הזאת אינה בידי כל איש, היא קשורה לאחדים מהאלים. כי יש שם אורקולום להירקלס, לאפולון, לאתיני, לארטמיס, לאַרס, לזוס. הכי נכבד בין כל האורקולאות הוא זה אשר לליטו בעיר בוטו. אולם אפני האורקולוס אינם שוים אצל כולם, כי אם שונים הם.

84. חכמת הרפואה חלוקה אצלם באופן זה: כל רופא הוא למחלה אחת ולא אחד למחלות רבות, כל הארץ מלאה רופאים, חלק מהם הם רופאי־עינים, חלק לראש, חלק לשנים, וחלק לבני מעים וחלק מהם למחלות בלתי־נראות539.

85. ההספד והקבורה נעשים אצלם ככה: כאשר מת אחד מבני הבית, אשר היה נכבד ביניהם, כל הנשים אשר לבית הזה טחות את ראשן או גם את פניהן בטיט, ואחר הן משאירות את המת בבית והן מסתובבות בעיר540 ומכות את עצמן ושמלותיהן מפשלות ודדיהן מגולות ועמהן כל נשי המשפחה. גם הגברים עומדים ומכים את עצמם, גם הם בגדיהם מפשלים; אחרי עשותם זאת מביאים את המת לחניטה.

86. יש אנשים שהם מזומנים לדבר זה ולהם אומנות זו541. אחרי אשר הובאה גופת המת אליהם, הם מראים לאלה אשר הביאוה דוגמאות של גופות־עץ, מחוקות מאד על־ידי הציור, ואומרים להם: החניטה היותר משוכללה בין אלה היא זו של זה אשר לא כדאי שאשא את שמו על שפתי בענין שכזה542. אחרי־כן הם מראים להם דוגמה שניה, גרועה מזו ויותר זולה, ואחרי־כן השלישית והיא הזולה ביותר. בבארם זאת הם שואלים מהם, לפי איזו מהן הם רוצים כי יכינו את הגופה. ועתה אלה הולכים להם, אחרי אשר השתוו בדבר הסכום, ואלה אשר נשארו בבית, חונטים אותה, אם היא היקרה ביניהן, ככה: תחלה מוציאים בברזל עקום דרך הנחירים את המוח, חלק ממנו בעשותם ככה, וחלק על־ידי סממנים אשר הם שופכים אל תוכו; אחרי־כן הם עושים באבן חדה מכוש נתוח בירך ומוציאים את כל המעים. אחרי נקותם ושטפם אותה ביין תמרים, הם מנקים אותה שנית בבשמים שחוקים. אחרי־כן הם ממלאים את הכרס במור זך שחוק, בקציעה ובבשמים אחרים חוץ מהלבונה, ואחרי אשר מלאוה, הם חוזרים ותופרים אותה. אחרי אשר נעשה זה, הם שורים את הגופה בנתר שבעים יום543; יותר מאלה אסור להשאירה בתוכו. ובמלאת שבעים הימים, רוחצים את הגופה וכורכים את כולה בסדיני־בוץ טהור וטחים אותה בגומי, אשר אותו לקוחים המצרים הרבה במקום דבק. ועתה מקבלים אותה הקרובים ועושים ארון בצורת אדם מעץ ואחרי שעשו שמים בו את המת, ואחרי אשר סגרוהו בתוכו, הם נותנים אותו למשמרת בחדר הקבורה, בהעמידם אותו זקוף על יד הכותל.

87. כך מכינים את אלה שחפצו את האופן היקר ביותר, ואלה שרוצים את האופן הבינוני, בברחם מפני ההוצאות הרבות, מכינים ככה: אחרי אשר מלאו את המחקנות שמן ארז, ממלאים בו את בטן הגופה, בלי עשות בה נתוח ובלי להוציא את הקיבה, רק מכניסים דרך פי־הטבעת ועוצרים בעד החוקן, כי לא יצא בדרך האחורנית, ואחרי־כן חונטים במשך הימים הקבועים. ביום האחרון נותנים את שמן הארז לצאת מהבטן, את זה אשר הכניסו לפני־כן. וכח כזה לו עד שמוציא עמו את הקיבה ואת המעים כשהם נמסים; את הבשר ממסס הנתר ולכן נשאר המגופה רק העור והעצמות לבדם. אחרי עשותם כל אלה מחזירים הם את הגופה ואינם דואגים לה יותר.

88. הדרך השלישית לחניטה אשר אותה עושים למחוסרי אמצעים, היא: שוטפים את הבטן בשמן צנון544 וחונטים את הגופה שבעים יום ואחרי־כן מוסרים אותה, כי ישאו אותה להם.

89. נשי אנשים נכבדים אשר מתו, אין מוסרים מיד לחניטה, גם לא נשים יפות מאד ולא חשובות ביותר, רק אחרי עבור שלשה או ארבעה ימים מוסרים אותן לחונטים; הם עושים ככה למען לא יבואו החונטים אל אותן הנשים. מספרים, כי נתפש אחד בבואו אל גופת אשה שאך מתה ואחד מחברי אומנותו גלה את הסוד.

90. אם נמצא איש מהמצרים עצמם או מהזרים, אין הבדל, נטרף בידי תנין או מת על־ידי היאור, אז על יושבי העיר, אשר על על־ידה השלך, לדאג בכל אופן לחניטתו ולקשטו באופן היפה ולקברו בקברות הקדושים. אסור לכל איש אחר, לא מקרוביו ולא מאוהביו, לנגוע בו. כי אם כהני הנילוס עצמם, כאלו הוא נעלה מגופת בן־אדם אחר, מתעסקים במו בעצם ידיהם וקוברים אותו.

91. הם בורחים מקבל מנהגי היוונים, בכלל, מקבל מנהג ממנהגים של אנשים אחרים. ככה אפוא נזהרים בזה שאר המצרים, רק לא העיר הגדולה חֶמיס545 בגליל נוא־אמון, לא רחוק מניאַפּוֹליס. בעיר הזאת יש מקדש מרובע לפֶּרסאבס בן דנאה, סביבו נטועים תמרים. ובית השער של המקדש עשוי אבנים וגדול מאד. במבואו עומדות שתי מצבות־אבן גדולות. בתוך ההקף הזה נמצא הדביר ובו עומד פסל פּרסאבס. יושבי חמיס אלה מספרים, כי הרבה פעמים נראה להם פּרסאבס עצמו בארץ, פעמים רבות גם בתוך המקדש, גם נמצא שם סנדל אשר נעל, אמתים ארכו, ואחרי הֵראותו, שופע בכל ארץ מצרים. את זה הם מספרים, ואת המנהג היווני הזה הם עושים לכבוד פּרסאבס: הם עורכים משחקי־תחרות בכל המינים של התחרות ונותנים פרסים בהמות, מעילים ועורות. על שאלתי, מדוע להם לבדם רגיל פּרסאבס להראות ובמה נבדלים הם משאר המצרים, כי עורכים הם משחקי־תחרות, השיבו, פּרסאבס יצא מעירם, כי דַנַאוֹס ולִינְקֶיוֹס546, אשר הפליגו ליון, היו מיושבי חמיס, מאלה השתלשלו הדורות עד פּרסאבס, אשר בא למצאים על־ידי נְסִבה זו, אשר עליה יספרו גם היוונים, לקחת מלוב את ראש הגוֹרגוֹ547, ובא, לדבריהם, גם אליהם, והכיר את כל קרוביו. כי בבואו למצרים ידע את שם חמיס, אשר שמע אותו מפי אמו. ואת משחקי־התחרות הם עורכים לכבודו, כאשר צוה להם.

92. כל המנהגים האלה548 הם אצל המצרים הישובים מן הבצות ומעלה549, אמנם לאלה היושבים בין הבצות אותם המנהגים כמו לשאר המצרים, ביחוד זה, כי כל אחד מהם חי רק עם אשה אחת, כמו היוונים; אבל למען הקל מעליהם את פרנסתם, המציאו להם דבר אחר והוא: בהתמלא היאור והמישור דומה לים גדלות במים חבצלות רבות, אשר המצרים קוראים אותן לוֹטוֹס. את אלה הם קוטפים ומיבשים בשמש, אחרי־כן הם כותשים את הפרי היוצא מאמצע הלוטוס והדומה לפֶרֶג ועושים ממנו לחם אפוי באש. גם שורש הלוטוס הזה נאכל וטעמו די מתוק, הוא עגול וגדול כתפוח. יש גם חבצלות אחרות, הדומות לורדים וגם אלה גדלות ביאור ופרין נמצא בגבעול אחר היוצא קרוב להן מהשורש, ודומה בצורתו לכורת של צרעות550. בתוכו עדשים רבים, בגודל גרעין הזית, ואוכלים אותם גם חיים גם יבשים. את הגמא הצומח בכל שנה מוציאים מתוך הבצות, את החלק העליון חותכים ומשתמשים בו לתשמיש אחר, ואשר נשאר למטה, כאמה באורך, אוכלים וגם עושים בו סחורה. ואלה הרוצים להנות מגמא הנאה רבה, קלים אותו בתנור־אש וככה הם אוכלים אותו. יש ביניהם החיים רק על דגים לבד; אחרי דיגם אותם והוציאם מהם את הקרבים, מיבשים אותם בשמש ואוכלים אותם יבשים.

93. הדגים הנודדים אינם נמצאים כל כך בנהרות, כי אם חיים באגמים, וטבעם ככה: בבוא עליהם התשוקה להזדוג, הם שטים עדרים עדרים אל הים, הזכרים שטים בראש ופולטים מהזרע והנקבות שטות אחריהם ובולעות אותו ונזרעות ממנו. ואחרי אשר נתעברו בים, כל אחת ואחת שטה וחוזרת אל מקומה. אבל אותם הדגים אינם שטים בראש, כי אם בראש עוברות הנקבות, הן שטות בראש עדרים עדרים ועושות כמו שעשו הזכרים, הן מוציאות מדי פעם בפעם אחת מהביצים בגודל גרגירי הדוחן, והזכרים הולכים אחריהן ובולעים אותן, והגרגירים האלה הם דגים, ואלה הגרגירים, אשר נשארו ולא נבלעו, כאשר הולכים וגדלים, יהיו לדגים. אלה מהם שנצודים בדרכם אל הים נראים חפופים בראשם בצד שמאל, ואלה השבים בחזרה חפופים בצד ימין ובאה להם זאת מסבה זו: בדרכם אל הים הם שטים לאורך החוף השמאלי, ובשובם הם שבים לאורך אותו החוף, והם מצטופפים ודוחקים אליו עד כמה שאפשר, פן יתעו מני הדרך מפני הזרם השוטף. וכשאר הנילוס מתחיל לעלות, מתמלאים תחלה המקומות העמוקים אשר באדמה והבצות לאורך היאור בחדור אל תוכם המים מתוך היאור. ואך נתמלאו אלה, מיד שורצים כולם דגים קטנים. איך נעשה כדבר הזה, אני אומר להבין זאת: כאשר הנילוס ירד בשנה שעברה, הטילו הדגים את ביציהם בטיט ויצאו עם המים האחרונים, וכאשר המים חוזרים ושבים לתקופת השנה, מיד יצאו הדגים מהביצים האלה; כל זה על־אודות הדגים.

94. המצרים היושבים בין הבצות משתמשים בשמן היוצא מפרי הקיקיון551, את אשר המצרים קוראים קיקי552 ועושים ככה: על גדות הנהרות והאגמים הם זורעים את הקיקיון הזה, ביון הוא צומח בר; אולם במצרים נזרע ומביא פירות רבים, אבל ריח רע להם. אחרי אספם אותם, אחדים כותשים וסוחטים אותם, אחרים קלים ומבשלים אותם ואשר יצא מהם אוספים, וזה שמֵן ולא פחות ראוי לנר משמן, אבל ריח רע נודף ממנו553.

95. נגד היתושים554, אשר הם רבים מאד, רגילים הם להשתמש באמצעים כאלה: אלה היושבים מהבצות ומעלה משתמשים במגדלים אשר עליהם הם עולים לישון, כי לרגלי הרוחות אין בכח היתושים לעוף למעלה; ואלה היושבים בין הבצות משתמשים במקום המגדלים בדבר אחר: לכל איש מהם יש רשת, ביום הוא צד בה דגים ובלילה הוא משתמש בה באופן כזה: הוא מעמיד את הרשת מסביב למצע, אשר עליה הוא נח, ונכנס תחתיה וישן555, כי בהתעטפו בבגד או בסדין עוקצים היתושים דרכם, אבל דרך הרשת כלל אינם מנסים אפילו.

96. ספינותיהם, אשר בהן מובילים משאות, עשויות עץ אַקַנְתוּס556 הדומה מאד במראהו ללוטוס הקירינאי557 וזיעתו הוא הקומוּס558. מהאקנתוס הזה הם גוזרים קרשים באורך אמתים בערך, משכיבים אותם שכבות כמו לבנים ובונים את הספינה ככה: בעזרת יתדות רבות וארוכות מחברים הם את הקרשים שארכם אמתים, וכאשר בנו באופן זה את האניה, הם מניחים עליהם את המרישים. צלעות אינם עושים מכל וכל. בפנים הם סותמים את הבדקים בגומא; הם עושים רק הגה אחד, העובר דרך היסוד559. לתורן הם משתמשים בעץ אקנתוס ולמפרשים לוקחים הם גומא. הספינות האלה אינן יכולות ללכת נגד הזרם, אם אין רוח חזקה נושבת, לכן הן נמשכות מהיבשה. אבל עם הזרם נוסעים ככה: לוקחים לוח560 מעץ האשל, המחובר על־ידי מקלעת של קנים ואבן נקובה במשקל ככרים בערך. את הלוח הזה הקשור בחבל למול פני הספינה מורידים561 והוא נִשא, ואת האבן מורידים בחבל אחרי מאחוריה. והלוח, אחרי אשר הזרם נופל עליו, שט מהר ומושך את הבַּרִיס, זה השם לספינות האלה, והאבן הנמשכת מאחוריה והנמצאת בעומק, מטה את הנסיעה. ספינות כאלה יש אצלם הרבה מאד ואחדות נושאות ככרים לאלפים רבים.

97. כאשר הנילוס מציף את הארץ, רק הערים לבדן בולטות ונראות, דומות הרבה לאיים בים האיגאי, כי שאר ארץ מצרים נהפכת לים, והערים לבדן בולטות מתוכו. כאשר הדבר נעשה ככה, אזי נוסעים לא עם זרם היאור, כי אם דרך המישור. כאשר מפליגים מנוֹקְרַטִיס562 לנוף עוברת הנסיעה על־פני הפירמידים. אך אין זאת הדרך, כי זאת מתחילה מראש הדלטה ועוברת את העיר קֶרקֶסוֹרוֹס563. כשנוסעים מהים לנוקרטיס ומקנוֹבּוֹס דרך המישור עוברים על יד העיר אַנְתִּילָה ועל זאת הנקראת על שם אַרְחַנְדְרוֹס564.

98. מאלה הערים הוקצתה אנתילה, בהיותה עיר חשובה, רק לנעלי אשת כל מלך מצרים565, המנהג הזה הוא מעת אשר מצרים הובאה בעול הפרסים. לעיר השניה השם, כפי הנראה לי, מאת חתן דַנַאוֹס, אַרְחַנְדְרוֹס בן פְּתַיוֹס בן אָחַיוֹס, כי נקראת היא עיר ארחנדרוס. יוכל היות כי היה ארחנדרוס אחר, על כל פנים השם אינו מצרי.

99. בכל הנאמר עד הנה ספרתי את אשר ראיתי ואשר נראה בעיני ואשר חקרתי, מעתה אספר את קורות המצרים כאשר שמעתין, אבל אוסיף גם דברים אחדים מאשר ראיתי בעיני. לדברי הכהנים הגין מינס566, המלך הראשון במצרים, על נוף, בבנותו סכרים. כי כל היאור היה שוטף לאורך הרי חול לעבר לוב, אבל מינס עשה על־ידי סכרים למעלה, במרחק מאה ריס בערך מנוף, את זרוע הנילוס הפונה דרומה ואחרי הובישו את אפיק היאור הישן, הטה את היאור כי ישטוף באמצע בין הרים. עוד היום משגיחים הפרסים מאד על הטית הנילוס הזאת, כי ישטוף נבדל, בגדרם אותו בכל שנה ושנה. אם יעלה ביד היאור לפרוץ במקום הזה פרץ ולעבור על גדותיו, תהיה נוף כולה בסכנה להשטף. ואחרי אשר על ידי מינס זה, המלך הראשון, נעשתה האדמה אשר גדר מהיאור לחזקה, יסד שם את העיר הזאת הנקראת היום נוף, כי מקום נוף עוד בעמק הצר של מצרים: חוצה לה חפר סביבה אגם מתוך היאור, צפונה ומערבה, כי לצד מזרח גובל הנילוס עצמו, ובנה בתוכה את מקדש הפיסטוס567, אשר גדול וכדאי מאד להזכר.

100. אחריו קראו הכהנים לפני מתוך ספר את שמות שלש מאות ושלשים המלכים האחרים568. במספר הדורות הגדול הזה היו שמונה־עשר כושיים, גם אשה אחת מבנות הארץ, והשאר היו אנשים מצרים. שם האשה, אשר מלכה, היה כמו זו אשר מלכה בבבל569, ניטוקריס. היא נקמה, ככה ספרו הם, את נקמת אחיה אשר המיתו המצרים במלכו עליהם, ואחרי אשר המיתוהו מסרו לה את המלוכה. והיא נקמה את נקמתו בהשחיתה מצרים רבים בערמה. כי היא עשתה חדר ארוך מאד מתחת לארץ ואמרה, כי רוצה היא לחנכו, ובדעתה היה אחרת. היא הזמינה מהמצרים את אלה אשר ידעה כי הם האשמים ביותר ברצח ואֵרחה אותם במספר רב, ובעת אשר ישבו אל הסעודה הביאה שמה את מי היאור דרך תעלה נסתרה גדולה. כל זה ספרו על אודותיה והוסיפו כי אחרי עשותה זאת השליכה עצמה אל תוך חדר מלא רמץ570, למען לא ינקמו ממנה.

101. מהמלכים האחרים לא ידעו להזכיר מפעל נכבד, כי לדבריהם לא הצטין אף אחד מהם באיזה דבר, מלבד אחד, האחרון בהם, מויריס571. הוא הקים מצבות זכרון. את שער העמודים הפונה צפונה במקדש הפיסטוס ואת הים אשר חפר בהקיף כמה ריסים כאשר אתאר אחרי־כן572, ובו בנה פירמידים, אשר את גדלם אזכיר ביחד עם גודל הים. מלך זה עשה מפעלים גדולים כאלה, מהאחרים אף אחד לא עשה דבר.

102. לכן אעבור על אלה ורק את המלך אשר בא אחריהם, שמו היה סֶסוסְטְרִיס573, אותו אזכיר, לדברי הכהנים היה הוא הראשון אשר יצא באניות־מלחמה ממפרץ ערב והכניע את העמים היושבים לאורך חוף הים האדום עד כי בא במסעו אל ים אשר אי־אפשר היה להפליג בו כי לא היה עמוק. ואחרי שובו משם למצרים יצא, כאשר מספרים הכהנים, עם חיל גדול למלחמה דרך היבשה והכניע את כל העמים אשר מצא בדרכו. לאלה מהם, אשר מצא אמיצים ומגינים באומץ רוח על חרותם, הקים עמודים בארצותיהם, אשר יודיעו בכתובת את שמו ושם ארצו ואיך הכניע אותם בעזרת צבאו. ובערים אלה אשר כבש בלי מלחמה ובלי עמל, שם חרת על העמודים כדברים ההם אשר חרת אצל העמים האמיצים, אשר הוסיף וחרת גם ערות אשה, ברצותו להודיע בזה כי היו רכי־לב.

103. את המעשים האלה עשר בעברו את היבשת עד אשר עבר מאסיה לאירופה והכניע את הסקיתים ואת התרקים. העמים האלה היו היותר רחוקים, כאשר אני חושב, אשר אליהם הגיע הצבא המצרי. כי בארצותיהם רואים עוד עמודים אשר הוקמו, מהן והלאה אין מאומה. מכאן פנה לאחור ושב. ובבואו אל הנהר פַסיס, ועתה אינני יודע לאמר אל־נכון, אם המלך ססוסטריס בעצמו הפריד חלק מצבאו והשאירם כמתישבים בארץ ההיא, או אחדים מחיל־הצבא, כאשר קצה נפשם בנדודיהם, התישבו על יד הנהר פסיס.

104. כי הקולכים נראים להיות מצרים. אחרי אשר הכרתי זאת תחלה טרם שמעתיה מאחרים אומר אני זאת. ויען הדבר עורר בי ענין, שאלתי את שניהם וזכרו הקולכים יותר את המצרים מאשר המצרים את הקולכים. המצרים אמרו, כי הם חושבים את הקולכים להיות מהצבא של ססוסטריס. גם אני דנתי כך מזה, כי הם שחורים ושערם מסוסלסל. אף כי דבר זה אינו מוכיח כלום, יען יש גם אנשים אחרים כאלה, אבל בעיקר מזה כי הקולכים והמצרים574 והכושים המה היחידים המלים מימים קדמונים את ערותם. הפניקים575 והסורים576 היושבים בפלשתינה, כפי שהם מודים, למדו מהמצרים, והסורים577 היושבים על יד הנהר תֶרְמוֹדוֹן ופַּרְתֶנִיוס578 והמַקְרוֹנִים579 שכניהם אומרים, כי זה כבר למדו זאת מאת הקולכים. הם לבדם בין כל בני־אדם מלים את בשרם וכנראה מחקים הם בזה את המצרים. אשר למצרים ולכושים580 אינני יכול לאמר מי למד ממי. כי כפי הנראה המנהג הוא קדמון. אמנם כי למדו את המנהג הזה כאשר באו במשא ומתן עם מצרים, לזה יש לי ראיה גדולה: אלה הפניקים הבאים במשא ומתן עם יון אינם מחקים את המצרים, כי הם אינם מלים את ערות הנולדים אחריהם.

105. והנה אֹמַר עתה עוד דבר אשר לקולכים, שבו הם דומים למצרים. הם לבדם עושים את הבד באופן אחד עם המצרים. גם כל דרכי חייהם ושפתם דומים זה לזה. אכן הבד הקולכי נקרא מאת היוונים הסַרְדוֹנִי581, אבל הבא ממצרים נקרא המצרי.

106. העמודים אשר העמיד מלך מצרים ססוסטריס בארצות האלה, כנראה, רובם אינם נמצאים עוד, אבל בפלשתינה־סוריה ראיתי בעיני כי הם נמצאים, גם הכתובת אשר הזכרתי וגם ערות אשה582. יש גם ביוניה שתי תמונות של האיש הזה, חרותות בסלעים, אחת בדרך מאֶפֶסוֹס לְפוקַיָה והשניה מסרדיס לסמירנה. בכל אחד מהמקומות האלה חרות איש בגובה חמש זרתות583 בידו הימנית הוא אוחז כידון ובשמאלית קשת וחצים וכמו כן גם שאר נשקו: מצרי וכושי584. מהכתף האחת אל השניה, על החזה, חרותות אותיות קדושות מצריות האומרות כזאת: „את הארץ הזאת רכשתי לי בכתפים585 אלה“. מי הוא ומאין הוא אינו מגלה שם. אבל במקום אחר גלה. ואם אחדים מאלה אשר ראו אותה, חושבים, כי זאת היא תמונת מֶמְנוֹן586, סרים הם הרבה מהאמת.

107. המצרי הזה, ססוסטריס, ספרו הכהנים, הביא אתו בשובו אנשים רבים מהעמים אשר את ארצותיהם לכד. וכאשר בא בשובו אל תחפנחס בגליל סין, הזמינו אחיו, זה אשר ססוסטריס הפקיד על מצרים, אותו ואת בניו, לבוא למשתה, ובחוץ צבר מסביב לבית עצים, ואחרי אשר צבר, הצית אש. כאשר הרגיש בזה, מיד התיעץ באשתו, כי גם את אשתו לקח עמו בדרך. היא יעצתהו, כי יניח שנים מששת בניו על האש, וככה יגשר גשר על הלפידים והם יעברו עליהם ויצילו את נפשם. ססוסטריס עשה ככה ושנים מבניו ושרפו באופן זה והנשארים נמלטו יחד עם אביהם.

108. אחרי אשר שב ססוסטריס למצרים ונקם את נקמתו מאחיו, השתמש בהמון אשר הוליך עמו מתוך הארצות הנכבשות לדברים אלה: האבנים הגדולות והכבירות אשר הובאו בימי המלך הזה אל מקדש היפיסטוס, האנשים האלה הביאון, והתעלות כולן אשר הן היום במצרים, נאלצו האנשים האלה לחפור אותן; בלי אשר כונו את לבם לדבר שללו מבני־אדם את היכולת לרכוב על סוס ולנסוע בעגלה בתוך מצרים. כי מעת ההיא היתה מצרים, בכל היותה כולה מישור, בלתי־מוכשרת לרכוב בה על סוס ולעבור בה בעגלה587. אשמות בזה התעלות שהן רבות ועוברות לכל עבר. המלך גזר את הארץ לגזרים מטעם זה, יען כי אלה מהמצרים אשר עריהם לא היו על יד היאור, כי אם בפנים הארץ, האנשים האלה סבלו מחוסר מים ברדת היאור, והיו להם מים מלוחים לשתיה, אשר שאבו מתוך בארות. בעבורם נגזרה מצרים לגזרים.

109. גם ספרו, כי המלך הזה חלק את הארץ בין כל המצרים, בתתו לכל אחד בשוה חלקת אדמה מרובעת, וממנה מצא את הכנסותיו, בהטילו עליה מס שנתי588. ואם היאור סחף חלק מהחלקה של מי שהוא, היה בא אל המלך להודיעהו את אשר קרה והוא שלח אנשים, כי יחקרו וימדו כמה הוקטנה החלקה, למען ישלם מעתה והלאה בערכו את המס אשר הושם עליו. לכן, נראה בעיני, המציאו את ההנדסה589, ומשם באה ליון; כי את אבן־השעות ואת צל־המעלות590 ואת שנים־עשר חלקי היום למדו היוונים מאת הבבלים.

110. המלך הזה היה גם המצרי היחידי אשר משל על כוש. לזכרון השאיר לפני מקדש היפיסטוס מצבות־אבן, שתים בנות שלשים אמה, שלו ושל אשתו, ארבע של בניו, כל אחד עשרים אמה. כאשר אמר הפרסי דריוש זמן רב אחרי־כן להעמיד את מצבתו לפניהן, לא נתנו כהן היפיסטוס לעשות זאת באמרו, כי הוא לא עשה מעשים כמעשי ססוסטריס המצרי. כי ססוסטריס לכד עמים לא פחות ממנו, אבל גם את הסקיתים, ודריוש לא יכול לדכא את הסקיתים; לא בצדק הוא להעמיד את מתנותיו591 לפני מתנות האיש ההוא, אם לא עלה עליו במעשיו. לדברים האלה, כה ספרו, בטל דריוש את רצונו.

111. הם ספרו, כי אחרי מות ססוסטריס קבל את המלוכה בנו פֶּרון592 והוא לא נלחם כל מלחמה, יען כי קרה לו כי נתעור בעקב המעשה הזה: היאור עלה בימיו עד גבהו הגדול ביותר, עד שמונה־עשרה אמה, ושטף את השדות. והנה התחוללה סערה והיאור הכה גלים. המלך הזה, כה ספרו, לקח בשרירוּת־לבו כידון והשליכהו אל תוך משברי־היאור; מיד אחרי זה חלה את עיניו ותעור: עשר שנים היה עור, בשנה האחת־עשרה היה אליו אורקולום מעיר בוטו, כי עבר זמן ענשו וישוב לראות אם ירחץ את עיניו בשתן אשה אשר נבעלה רק לבעלה לבד, ואנשים אחרים לא נגעו בה. בראשונה נסה באשתו, ואחרי־כן, כאשר לא שבה אליו הראיה, נסה בכל הנשים בזו אחר זו. אחרי אשר נפקחו עיניו אסף את הנשים אשר נסה אותן, מלבד זו אשר אחרי רחצו בשתן שלה שבה אליו הראיה, לעיר אחת הנקראת היום אֶרִיתְּרַה בּוֹלִיס; אל העיר הזאת אסף אותן ושרף את כולן, יחד את העיר ההיא, ואת האשה, אשר ברצחו בשתן שלה שב וראה, אותה לקח לו לאשה. אחרי אשר נרפא ממחלת העינים נדב נדבות שונות לכל המקדשים החשובים, וכדאי להזכיר ביחוד את אשר נדב למקדש הֵילִיוֹס והם כדאים לֵרָאוֹת: שני עמודי־אבן, כל אחד מאבן אחת, באורך מאה אמה ורוחב שמונה אמות כל אחד593.

112. אחריו עברה המלוכה, כאשר ספרו, אל איש אחד מנוף ושמו בשפת היוונים פְּרוטֶאבס. לו כעת מקדש בנוף, יפה מאד ומשוכלל היטב, ומקומו בדרום למקדש היפיסטוס. מסביב למקדש הזה יושבים פניקים מצור ונקרא כל החבל ההוא מחנה הצורים594. בתוך תחום הקודש של פרוטאבס יש מקדש הנקרא על שם אפרודיטי הזרה595. אני משער, כי המקדש הזה הוא של הֵילֵנֵי בת טִינְדַרוֹס, יען שמעתי אומרים כי הילני היתה אצל פרוטאבס, ובעיקר כי נקרא עליו שם אפרודיטי הזרה, כי שאר מקדשי אפרודיטי אינם נקראים מכל וכל בשם „הזרה“.

113. בחקרי את הדבר אמרו לי הכהנים כי ענין הילני ככה הוא: אחר אשר גזל אלכסנדר596 את הילני אמר להפליג משפרטה לעירו; אולם בהיותו בים האיגיאי טלטלוהו רוחות שכנגד אל הים המצרי, ומשם, כי לא נחו הרוחות בא למצרים ובּמצרים אל שפך הנילוס הנקרא היום הקַנוֹבִּי597 ולטַרִיחֵאִים598. על חוף הים עמד מקדש הירקלס העומד גם היום; ואם עבדו של אחד האנשים ברח אל תוכו והתוו עליו אותות קדושים כי מסר עצמו לאל, אסור היה לנגוע בו. והמנהג הזה נהוג באופן זה מזמן קדום עד ימי. והנה אחדים מעבדי אלכסנדר אשר שמעו על־דבר המנהג הזה במקדש, ברחו וישבו שם כמבקשי חסות מאת האל וקבלו על אלכסנדר, ובחפצם להרע לו ספרו את כל הענין בדבר הילני והעול שנעשה למנלאוס. הם קבלו על זה לפני הכהנים ולפני שומר שֵפך הנילוס הזה, ששמו היה תוניס.

114. כשמוע תוניס את הדברים האלה מהר ושלח מלאך לנוף אל פרוטאבס לאמר לו: בא איש זר, מגזע טויקרי599 אשר עשה ביון מעשה בליעל, כי רמה את אשת רעהו, אשר התארח בביתו, ובא ומוליך אותה ואוצרות רבות מאד והוא מטולטל על ידי הרוחות אל ארצך; האם נתן אותו להפליג בשלום או נקח מאתו את אשר הביא? על זה השיב פרוטאבס וענה ככה: את האיש הזה, יהיה מי שיהיה, אשר עשה עול לרעהו שהתארח בביתו, תפשו והביאו לפני, למען אשמע מה יאמר.

115. כשמוע תוניס את הדברים האלה, צוה לתפוש את אלכסנדר ולעצור בעד ספינותיו. אחרי־כן הוליך אותו לנוף, גם את הילני וגם את האוצרות ומלבדם גם אלה אשר בקשו חסות. כאשר הובאו כולם, שאל פרוטאבס את אלכסנדר מי הוא ומאין הוא נוסע. וזה אמר לו את גזעו ואת שם ארצו וגם ספר על־דבר הנסיעה, מאין הוא נוסע. אחרי־כן שאל אותו פּרוטאבס מאין לקח את הילני, וכאשר בא אלכסנדר בספורו במבוכה ולא אמר את האמת, הכחישו אותו אלה אשר בקשו חסות וספרו את כל ענין העול. לסוף הביע פרואבס את דעתו ואמר: לולא היה כה נעלה בעיני לבלי המית כל זר, עד כמה אשר הגיעו כבר אל ארצי מטולטלים בידי הרוחות, הייתי נוקם ממך נקמת היווני, אשר אתה, האיש הבליעל באנשים, גמלת בתועבה גדולה את הרַעות אשר נתנה לך. באת אל אשת האיש אשר ארֵח אותך, ונקל זאת בעיניך ונוסע אתה אחרי אשר גזלת אותה; וגם זה לא הספיק לך, וגזלת גם את אוצרות האיש אשר ארח אותך ובאת. ועתה, יען כי חשוב מאד בעיני לבלי המית איש זר, לא אתן לך לקחת אתך את האשה הזאת ואת האוצרות כי תקחם אתך, רק אשמרם בעבור הרע היווני, עד אשר יבא הוא עצמו וירצה לקחת אותם. לך ולנוסעים אתך אני מצוה לעזוב את ארצי במשך שלשה ימים ולנסוע לארץ אחרת, ואם לא, אתנהג עמכם כעם אויבים.

116. בדרך זו באה הילני, לדברי הכהנים, בידי פרוטאבס. לי נראה, כי גם הומירוס שמע על הענין הזה. אבל יען כי לא הלם הספור הזה יפה את שירו כמו זה, שהשתמש בו, עזב אותו, בכל־זאת רמז כי גם את הספור הזה הוא יודע. זה יוצא מאשר כתב באיליאַס בדבר נדודיו של אלכסנדר, ואינו חוזר במקום אחר לענין זה, איך היה מטולטל עם הילני ותעה בדרך ובא גם לצידון אשר בפניקיה. הוא מזכיר זה בשירו על גבורות דיומדס. ואלה הם דבריו600:

שם היו לה שמלות צבעונים, מעשה נשים

צידוניות, אשר אלכסנדר הנמשל לאלים

הביא מצידון, בהפליגו בים רחב־ידים,

בדרך נהג בה גם את הילני בת־נדיבים.

גם באודיסיה הוא מזכיר זה בדברים האלה601:

סמים כאלה היו לבת זוס, רקוחים בכחמה,

מועילים, אשר נתנה לה פִיִלַדמְנָה, אשת תוניס,

במצרים, מקום תוציא האדמה הפוריה

המון סמים, מהם למרקחת מועילה, מהם לרעה.

וגם את הדברים האלה אומר טֶלֶמַכוֹס אל מֵינֶלָאוֹס602:

גם במצרים עצרוני האלים, אף כי התגעגעתי

מאד לשוב הנה, כי לא הקרבתי להם הֶקַטומבות תמימות.

במלים אלה הוא מגלה, כי ידע בדבר נדודי אלכסנדר למצרים, יען כי סוריה גובלת במצרים והפניקים, אשר להם העיר צידון, יושבים בסוריה.

117. לפי הדברים האלה ולפי המקום603 הזה לא מעט, כי אם יוצא ברור מאד כי השירים הקיפריים אינם של הומירוס, כי אם של איש אחר. כי בשירים הקיפריים נאמר, כי אלכסנדר בא בשלשה ימים משפרטה לאיליון והוליך אתו את הילני, כי נשבה לו הרוח והים היה שוקט. ובאיליאס הוא מספר איך נדד כאשר הוליך אותה עמו. אבל ינוחו להם בשלום הומירוס והשירים הקיפריים.

118. וכאשר שאלתי את הכהנים, אם הדברים אשר מספרים היוונים בדבר המאורעות האיליון הם דברי הבל או לא, השיבו על שאלתי את הדברים האלה, והבטיחו, כי יודעים הם כל זה אחרי אשר שאלו את פי מנלאוס עצמו: אחרי גזלת הילני בא צבא יווני גדול לעזרת מנלאוס והלך לארץ הטויקרים; הם עלו על היבשה ותקעו שם את מחניהם; אחרי־כן שלחו מלאכים לאיליון ועמהם הלך גם מנלאוס עצמו. כאשר נכנסו אל תוך חומת העיר דרשו את הילני ואת האוצרות אשר גזל אלכסנדר בנסעו ודרשו גם פצוי בעד העול. הטויקרים השיבו להם אותם הדברים גם אז וגם אחרי־כן, בשבועה ובלי שבועה, כי הילני אינה אתם ולא האוצרות הדרושים, כי אם הכל במצרים ואין בזה מן היושר, כי הם ישלמו פצוי בעד דבר הנמצא בידי פרוטאבס מלך מצרים. היוונים חשבו בלבם כי לועגים להם, ולכן שמו מצור על העיר עד אשר לכדוה. אבל כאשר גם אחרי הלכד העיר לא נראתה הילני ושמעו אותן המלים כשאר שמעו בראשונה וישלחו את מנלאוס עצמו אל פרוטאבס.

119. כאשר הגיע מנלאוס למצרים ונסע לנוף, נתקבל בסבר פנים יפות אחרי אשר ספר את הדבר לאמתו, וקבל בחזרה את הילני מבלי אשר נגע בה איש, מלבד זאת גם את כל אוצרותיו. ואף כי התנהגו עמו ככה, הרשיע מנלאוס לעשות למצרים: כאשר אמר להפליג עצרו בעדו רוחות רעות, ויען כי זה נמשך זמן רב, הערים ערמה נוראה: הוא תפש שני נערים מבני הארץ והעלה אותם קרבן. בהודע הדבר אחרי־־כן, כי הוא עשה את המעשה הזה, מהר לברוח, שנוא ונרדף, עם אניותיו לעבר לוב. לאן פנה משם, לא ידעו המצרים לאמר. חלק מהדברים האלה, אמרו, יודעים הם על־ידי חקירותיהם, אולם הדברים שקרו אצלם, יודעים הם לאמר בבירור.

120. כל זאת ספרו כהני המצרים; גם אני מסכים לאשר ספרו בדבר הילני ומוסיף עוד את הדברים האלה: לוּ היתה הילני באילון, היו משיבים אותה ליוונים, ברצון אלכסנדר או נגד רצונו, כי לא נואלו ככה, לא פרימאוס ולא בני משפחתו, כי יסכימו לסכן את נפשם ואת נפש ילדיהם ונפש בני העיר, למען ישכב אלכסנדר עם הילני. ולוּ גם חשבו ככה בזמן הראשון, אבל אחרי שנפלו רבים מהטרוים בהתנגחם בקרב עם היונים, וגם מבניו של פריאמוס מתו בכל קרב וקרב שנים או שלשה, ואולי גם יותר, אם יכולים להאמין לדברי המשוררים; במצב כזה חושב אני איפוא, כי אף אם היה פריאמוס עצמו שוכב עם הילני היה משיב אותה לאַחַיים למען החלץ מן הרעות הנוכחות. והלא המלוכה גם לא עברה לאלכסנדר, כי הוא ינהל את עסקי הארץ בהיות פריאמוס זקן, כי אם הֶקטוֹר, אשר היה גם גדול ממנו וגם איש־חיל ממנו ולו היה לקבל אותה604 אחרי מות פריאמוס, ולו לא היה כדאי הדבר למלא אחרי רצון אחיו החוטא, ביחוד כאשר בגללו יביא על נפשו ועל נפש יתר הטרוים כולם אסון גדול כזה. אולם לא היתה הילני אתם כלל וכלל כי ימסרוה ולא האמינו להם היוונים, אף כי דברו את האמת; יען, אם אחוה את דעתי, יד האלים עשתה זאת, למען יודיעו לבני־אדם בעקב תבוסתם הגמורה, כי בעקבות חטאים גדולים באים גם עונשים גדולים מאת האלים. הדברים האלה נאמרו ממני כאשר נראו בעיני.

121. הם ספרו, כי את ממלכת פרוטאבס ירש רַמְפְּסִינִיט605, זה אשר השאיר אחריו לזכרון את שער העמודים הפונה מערבה במקדש היפיסטוס; מול שער העמודים הקים שתי מצבות בגובה של עשרים וחמש אמה, והמצרים קוראים את זו אשר לצד צפון – קיץ, ואת זו אשר לצד דרום – חורף. לזו הנקראת קיץ הם משתחוים ועושים לה כל טוב, ולזו הנקראת חורף הם עושים ההפך מכל אלה.

א) המלך הזה היה עשיר מאד בכסף, עד אשר אף אחד מן המלכים אשר באו אחריו לא יכול לעלות עליו בזה ואף לא להגיע אליו. ויען רצה לנגוז את אוצרותיו כי יהיו נשמרים, בנה בנין אבנים אשר אחד מכתליו היה חלק מהכותל החיצון של ביתו. אולם האיש אשר בנהו עשה אתה תחבולה הזאת: הוא בנה ככה, כי שני אנשים או גם איש אחד יכול בנקל להוציא אבן אחת מבין האבנים. כאשר נגמר הבנין, גנז המלך את אוצרותיו בתוכו. כעבור זמן וקרבו ימי הבנאי למות, ויקרא לבניו, שנים היו לו, ויספר להם, איך בדאגו להם, כי יחיו חיים בלי מחסור, חבל תחבולה עת בנה את אוצר המלך: הוא באר להם היטב כל אשר להוצאת האבן ומסר להם את כל מדותיה, באמרו אם ישמרו על אלה, אז יהיו הם לסוכני אוצר המלך. הוא מת ובניו לא התמהמהו הרבה לעשות את מעשיהם, הם באו בלילה אל בית המלך, מצאו את האבן בבנין ובנקל הזיזוה ונשאו אתם הרבה מהסגולות.

ב) ויהי כאשר פתח המלך את הבנין, השתומם בראותו את הכלים והנה הם נתרוקנו מהסגולות ולא ידע במי להאשים, כי החותמות היו שלמים והבנין סגור. וכאשר פתח בפעם השניה והשלישית ונראה לו כי סגולותיו הולכות ומתמעטות, כי הגנבים לא פסקו מלגנב, עשה ככה: הוא צוה לעשות מלכודות ולשימן מסביב לכלים, אשר בתוכם הסגולות. ויהי כאשר באו הגנבים כמו עד הנה ואחד מהם חדר פנימה ונגש אל הכלי, מיד נלכד במלכודת. בהכירו באיזו צרה הוא נמצא, קרא מיד את אחיו וגלה לו את מצבו וצוהו להכנס עד מהרה ולחתוך את ראשו, כי לא יראוהו ולא יכירוהו מי הוא ולא יאבד גם אותו. דבריו נראו בעיני אחיו, הוא שמע לו ועשה ככה. אחרי זה השיב את האבן למקום והלך הביתה בנשאו אתו את ראש אחיו.

ג) וכאשר האיר היום ונכנס המלך אל תוך הבנין, התפלא בראותו את גופת הגנב במלכודת והיא בלי ראש והבנין שלם וכל מוצא ומבוא אין. ויען כי היה אובד עצות, עשה ככה: הוא צוה לתלות את גופת הגנב על החומה ולהעמיד על ידה שומרים וצוה עליהם, אם יראו איש בוכה או מקונן, יתפשו אותו ויביאוהו לפניו. אחרי אשר תלו את הגופה, התעצבה האם מאד ודברה על לב בנה החי כי יעשה את מעשיו ככל אשר יוכל וישחרר את גופת אחיו ויביאה אליה, ואם לא ישים לב לדבריה, אימה עליו, כי תלך אל המלך ותספר לו כי אצלו הסגולות.

ד) ויהי כאשר הציקה האם לבנה אשר נשאר לה ובכל דבריו הרבים לא יכול להרגיע אותה, חבל את התחבולה הזאת: הוא טען את חמוריו, בשימו נאדות מלאים יין עליהם, וחמר אחריהם. וכאשר בא לא רחוק משומרי הגופה התלויה, פתח שנים שלשה פיות של הנאדות הקשורים, וכאשר נגזל היין הכה על ראשו וצעק בקול גדול כאילו לא ידע אל מי מהחמורים יפנה תחלה. השומרים כראותם את היין הרב הנשפך, מהרו אל הדרך וכלים בידיהם ואספו את היין הנשפך וחשבוהו למציאה. הוא נזף בהם מאד והעמיד פנים כאילו הוא כועס. השומרים התאמצו להשקיטו וכעבור זמן־מה העמיד פנים כאילו הוא כועס. השומרים התאמצו להשקיטו וכעבור זמן־מה העמיד פנים כאילו נתפיס ונח מזעפו. לסוף הטה את חמוריו מן הדרך וטען אותם שנית. וכאשר באו בדברים רבים ואחד מהם התבדח עמו והשתדל להביאו לידי צחוק, נתן להם אחד הנאדות. ויהי אך בא לידם, ישבו במקום ההוא ושמו כל דעתם רק לשתיה וגם אותו הזמינו להשאר אתם ולשתות עמהם יחד, הוא נפתה להם ונשאר עמהם. וכאשר התחבבו איש על רעהו מתוך שתיה, הוסיף להם את הנאד השני. לרגלי השתיה הרבה השתכרו השומרים מאד, ובתקוף אותם השינה, שכבו במקום ששתו; והוא, כאשר היה מאוחר בלילה, התיר את גופת אחיו, ולשומרים, למען התקלס בהם, גזז לכלם את לחים הימנית606, ואת הגופה שם על החמור והביא אותה הביתה, ועשה בזה את אשר דרשה ממנו אמו.

ה) כאשר נודע למלך, כי גופת הגנב נגנבה, חרה אפו מאד, ויען כי השתוקק מאד לדעת מי הוא האיש החובל תחבולות כאלה, עשה את הדבר הזה אם גם לא אאמין בו: הוא הושיב את בתו בבית־זונות וצוה עליה, כי תקבל כל אחד ואחד בשוה, וטרם יקרב אליה, תכריח אותו לספר לה את הערמה ואת הרשעה הגדולה ביותר אשר עשה בחייו, ומי שיספר את המעשה בדבר הגנב, אותו תתפוס ולא תתן לו לצאת החוצה. הבת עשתה כאשר צוה עליה אביה, והגנב, בהבינו בשלמי נעשה כל זה, רצה לעלות על המלך בערמה ועשה ככה: אחרי אשר חתך מהכתף את זרועו של האיש אשר מת זה לא כבר, שם אותה תחת מעילו והלך וכאשר נכנס אל בת המלך והיא שאלה אותו כמו את האחרים, סיפר לה את הרשעה הגדולה ביותר אשר עשה, כי חתך את ראש אחיו אשר נלכד במלכודת בתוך אוצר המלך ואת הערמה הגדולה, כי השקה את השומרים יין והתיר את גופת אחיו התלויה. בשמעה זאת, תפשה אותו, אבל הגנב, באפלילות אשר היתה, הושיט לה את יד המת. היא אחזה בה, בחשבה כי היא אוחזת ביד האיש ההוא, אבל הגנב עזב אותה אצלה וברח דרך הפתח.

ו) כאשר הודיעו גם זה למלך השתומם על ערמימותו ועוז נפשו של האיש; באחרונה שלח מלאכים בכל הערים אשר יכריזו, כי חייו ינתנו לו ומתנות רבות ישא אם יתיצב לפני המלך. הגנב האמין לדבריו ובא לפניו. רמפסניט התפלא מאד ונתן לו את בתו הזאת לאשה, כי הוא החכם מכל האדם; אמנם המצרים עולים על שאר בני־אדם, אולם הוא על המצרים607.

122. אחרי המקרה הזה, ספרו, ירד המלך הזה בעודנו חי אל המקום, אשר היוונים חושבים לשאול, ושם שחק בקוביה עם דימיטר, פעם נצח אותה ופעם נוצח ממנה. וכאשר עלה שוב, הביא מתנה ממנה, מגבת זהב. לסבת ירידת רמפסניט ועליתו שנית, חגגו המצרים חג, כך ספרו, וכאשר אני יודע עוד בימי הם חוגגים אותו. אבל אינני יודע לאמר, אם חוגגים אותו היום מסבה זו. הכהנים אורגים ביום ההוא מעיל, אחרי־כן חובשים הם במטפחת את עיני אחד מהם ומוליכים אותו לבוש במעיל אל הדרך המובילה אל מקדש דימיטר, אחרי־כן הם שבים, אבל את הכהן עם העינים החבושות מוליכים, לדבריהם, שני זאבים608 אל מקדש דימיטר, הרחוק מן העיר עשרים ריס, אחרי־כן מוליכים אותו הזאבים חזרה מהמקדש אל המקום ההוא.

123. את הדברים אשר סופרו זה עתה מאת המצרים יאמין מי אשר דברים כאלה נראים לו ראויים להאמין בהם, עלי מוטל בכל הענין רק לרשום את הדברים אשר שמעתי מפי כל איש.– לדברי המצרים מושלים בשאול דימיטר ודיוניסוס609. המצרים היו גם הראשונים אשר הביעו את הדעה, כי נשמת האדם היא נצחית ובעת אשר הגוף כלה, היא נכנסת מדי פעם בפעם לגוף בעל חי אחר, המתהוה ברגע ההוא, ואחרי אשר עברה דרך כל החיות אשר ביבשה ואשר בים וכל בעלי־כנף, היא חוזרת ונכנסת לתוך גוף אדם מתהוה. את הגלגול הזה היא עושה בשלשת אלפי שנה610. בתורה זו החזיקו אחדים מהיוונים, מהם חיו בזמן קדום611 ומהם בזמן מאוחר612. אמנם יודע אני את שמותיהם, אבל לא אזכירם.

124. והנה עד המלך רַמְפְסֶנִיט היו במצרים, לדבריהם, חוק ומשפט והארץ הצליחה מאד. אולם כאשר מלך אחריו חֶאוֹפְּס הביא אותה בכל רע. ראשית סגר את כל המקדשים ומנע את העם מלזבוח ואחרי־כן צוה לכל המצרים לעבוד למענו. אחדים היו מצווים להסיע אבנים מהמחצבות אשר בהרי ערב ולהביאן עד הנילוס ואחרי אשר העבירו את האבנים באניות על היאור, העמיד אחרים לקבל אותן ולהסיען עד ההרים הנקראים הלוביים. תמיד עבדו כעשר רבבות בני־אדם שלשה חדשים חליפות. זמן עשר שנים עבר על העם המעונה עד אשר הכין את הדרך, אשר עליה הביאו את האבנים, שהיתה, לפי דעתי, עבודה לא פחותה מזו של הפירמידה. כי אורך הדרך חמשה ריסים, רחבה עשרה קנים613 גבהה, במקום הכי גבוהה, שמונה קנים, והיא עשויה אבנים משופות וחיות חקוקות בהן. עשר שנים עברו, אפוא, בעבודתה ובעבודת התל, אשר עליו תעמדנה הפירמידות, ובעבודת החדרים מתחת לאדמה, אשר הכינם קבר למענו על אי, כי הוליך שמה תעלה מהנילוס. ובעבודה של בנין הפירמידה עצמה עבר זמן עשרים שנה; כל צלע מצלעותיה היא בת שמונה פְלֶתְּרִים בכל צד, כי היא רבועה וכמדה זו גם הגובה, אבנים משופות המתאימות היטב אבן אל אבן. אף אחת האבנים האלה אינה קטנה משלשים רגל.

125. הפירמידה614 הזאת נבנתה בדמות מעלות, אשר אחדים קוראים להן מדרגות ואחרים שלבים; אחרי אשר בנוה תחלה ככה, העלו את האבנים האחרות במכונות עשויות מעצים קצרים מהארץ אל שורת המעלות הראשונה; ואחרי אשר הרימו את האבן עליה הושמה על מכונה אחרת, אשר עמדה בשורה הראשונה, וממנה הורמה האבן אל השורה שניה ועל מכונה אחרת; כי כמספר השורות של המעלות היה גם מספר המכונות, או גם הביאו אותה המכונה בהיותה רק אחת ונוחה לשאת אל כל שורה ושורה, אחרי אשר הסירו מעליה את האבן. מזכיר אני את שני האופנים כאשר ספרו לי. בראשונה גמרו את חלקה העליון, אחרי־כן גמרו את חלקיה האחרים, ולאחרונה גמרו את החלקים היותר סמוכים לקרקע והתחתונים. נרשם באותיות מצריות על הפירמידה בכמה נאכלו מאת הפועלים צנון, בצלים ושומים615. כפי שאני זוכר היטב אשר אמר לי המתורגמן בקראו את הכתב הוצאו אלף ושש מאות ככר כסף. ואם ככה הדבר, יכולים להבין, איזה סכומים הוצאו לברזל אשר השתמשו בו לעבודה ולמזונות הפועלים ובגדיהם, כי העת אשר הזכרתי עברה לבנות את הבנין וזמן לא פחות ממנה, כאשר נראה לי, לחצוב את האבנים ולהביאן ולעבודה לבנין החדרים מתחת לאדמה.

126. עד כדי כך הגיעה רשעתו של חאופס, כי הושיב בתו בבית זונות, יען חסר לו כסף, ושם עליה להרויח איזה סכום כסף – לא אמרו לי כמה –, היא הרויחה את הסכום אשר שם עליה אביה, אולם גם היא שמה לבה להשאיר מצבת זכרון והיא בקשה מאת כל איש אשר בא אליה כי יתן לה במתנה אבן אחת. מהאבנים האלה נבנתה, לדבריהם, הפירמידה616 האמצעית בין שלש הפירמידות, לפני הפירמידה הגדולה, אשר אורך כל צלע מצלעותיה אחד וחצי פלתרים.

127. חאופס זה מלך, לדברי המצרים, חמשים שנה617 ואחרי מותו קבל את המלוכה אחיו חֶפרֵין. גם הוא עשה כמעשה הראשון גם בשאר דברים גם בנה פירמידה, אולם לזו של אחיו לא הגיעה במדותיה. כי הדבר כן הוא מדדנו גם אנחנו…618. כי אין בה חדרים מתחת לאדמה ולא בא אליה תעלה מהנילוס, כמו שהיא שוטפת אל האחרת, כי דרך נקבה בנויה בתוכה שוטף הנילוס סביב לאי אשר נקבר בו חאופס עצמו, כאשר מספרים. ביסוד בנה את הנדבך הראשון אבנים מגוונות הבאות מכוש והפחית אותה בארבעים רגל מהאחרת619 בעת אשר שאר המדות שוות,620 שתיהן עומדות על גבעה אחת הגבוהה מאה רגל בערך. לדבריהם מלך חפרין חמשים ושש שנה.

128. ביחד הם, כפי שהם621 חושבים, מאה ועשרים ושש שנים, ובהן היו המצרים בכל רע והמקדשים היו סגורים במשך כל העת ההיא ולא נפתחו. את שני אלה אין המצרים רוצים להזכיר בשמם כלל, כי אם קוראים את הפירמידות על שם הרועה פִילִטוס622, אשר רעה בימים ההם את צאנו בחבל ההוא.

129. אחריו מלך במצרים מִיקֶרִינוֹס בן חאופס. כאשר ספרו, לא מצאו מעשי אביו חן בעיניו. הוא פתח את המקדשים ונתן לעם המעונה עד למאד לשוב לעבודתו ולקרבנותיו ובין כל המלכים היה הוא שופט את המשפטים הישרים ביותר. בגלל זה מהללים אותו יתר על כל המלכים אשר מלכו עד היום במצרים. לא רק כי דן בכל הדברים בצדק, כי אם גם כאשר התאונן איש על דינו, נתן לו מהונו623 למען הרגיע את רוחו. ואף כי עשה מיקרינוס חסד עם יושבי ארצו, קרה לו אסון. בראשונה מתה עליו בתו, אשר היתה היחידה בביתו; בצערו הגדול על האסון אשר קרה לו רצה לקבר את בתו ביתר פאר מאשר מקברים אחרים, ועשה פרה מעץ, תוכה נבוב, ואחרי אשר צפה אותה זהב, קבר בתוכה את בתו המתה.

130. הפרה הזאת לא נטמנה באדמה, כי אם עוד בימי יכולים לראותה בעיר סאַיס. ושם היא עומדת בארמון המלך בחדר מקושט. בכל יום מקטירים לפניה סמים שונים, ובכל לילה מדליקים נר, הדולק כל הלילה. סמוך לפרה הזאת, בחדר אחר, עומדות מצבות פלגשי מיקרינוס, לדברי הכהנים אשר בעיר סַאִיס עומדות שם דמויות ענקיות של עץ, עשרים בערך, עשויות ערומות. אולם מי הן, אינני יודע להגיד זאת, מלבד אשר מספרים על־אודותיהן.

131. אחדים מספרים בדבר הפרה הזאת ובדבר הדמויות הענקיות את הספור הזה, איך מיקרינוס עגב על בתו ואחרי־כן בא אליה נגד רצונה, ומספרים, כי אחרי אשר בתו נחנקה בידיה מתוך יגון קברה בתוך הפרה ההיא, ואמה צותה לקצץ את ידי השפחות אשר מסרו את בתה לאביה, וכעת נעשה במדויותיהן את אשר סבלו בחייהן. אולם כל דבריהם דברי הבל, כאשר אני חושב, ביחוד אשר לידי הדמויות הענקיות. כי בעיני ראיתי כי רק במשך הזמן נפלו הידים, אשר היו עוד בימי מונחות לרגליהן.

132. כל הפרה כלה מכוסה בגד ארגמן, רק את ערפה ואת ראשה נותנת היא לראות, המוזהבים בזהב לרוב. בין קרניה מתואר בזהב כדור השמש. הפרה אינה עומדת, כי אם כורעת על ברכיה וגדולה היא כמו פרה חיה גדולה. בכל שנה היא נשאת מתוך חדרה בעת אשר המצרים מכים על חזיהם למען האל624, אשר לא אחפוץ להזכיר את שמו בדבר שכזה. ואז מוציאים גם את הפרה לאור היום. יען כי אומרים הם, כי לפני מותה בקשה מאת אביה מיקרינוס לתת לה פעם אחת בשנה, כי תראה את השמש.

133. אחרי האסון עם בתו קרה את המלך הזה אסון שני: בא אליו אורקולום מעיר בוטו, כי יחיה עוד רק שש שנים ובשביעית ימות. לזה חרה אפו מאד והוא שלח אל האורקולום וגדף את האל בטענו נגדו, כי אביו ואחי־אביו, אף כי הם סגרו את המקדשים ולא זכרו את האלים וגם השמידו את האנשים חיו זמן רב, והוא בכל היותו איש ירא אלהים, ימות כה מהר. מהאורקולום באה לו ידיעה שניה, על כן יקצר625 את חייו, כי אינו עושה את אשר היה עליו לעשות. על מצרים להיות ברע מאה וחמשים שנה. ושני המלכים אשר מלכו לפניו, הכירו זאת, אך הוא לא. כשמוע מיקרינוס את הדבר הזה, כי ככה נחתם גורלו, צוה לעשות הרבה מנורות, וכאשר בא הלילה הדליק אותן ושתה והתהולל יומם ולילה מבלי להפסיק, ונדד אל העמקים ואל היערות ולכל מקום אשר שמע כי שם יש מקומות תענוג ביותר. כל זה עשה בחפצו להוכיח כי שקר בפי האורקולום, כדי שתהינה לו שתים־עשרה שנה במקום השש, בהפכו את הלילה ליום.

134. גם הוא השאיר אחריו פירמידה, אבל נמוכה הרבה מזו של אביו, כי חסרות עשרים רגל לכל צלע עד שלשה פלתרים. היא מרובעת ועד חציה מאבן כושית, אחדים מהיוונים אומרים, כי היא של רוֹדופֵּיס, אשה זונה, אולם דבריהם אינם נכונים. אלה נראים לי כי אינם יודעים אפילו מי היתה רודופּיס זאת: לולא זה לא ייחסו לה בנין הפירמידה הזאת, אשר עליה הוצאו אלפי ככר, כמעט בלי מספר אם יש לאמר זאת. יתר על כן, רודופיס חיתה בימי המלך אמסיס, ולא בימי המלך ההוא. כי שנים רבות אחרי המלכים האלה, אשר השאירו את הפירמידות האלה, חיתה רודופיס; מוצאה היה מתרקיה, והיתה שפחת יַדְמון בן הֵיפַיסְטוֹפּוֹלִיס, איש סמיס, והיתה שפחה יחד עם אַיסופּוס, ממשל המשלים. כי גם זה היה קנינו של ידמון, כפי שהתברר ביחוד בדרך זו כי626: כאשר הכריזו הדלפים בעקב האורקולום פעמים רבות מי האיש הרוצה לקבל את כופר נפשו של איסופוס, ולא בא איש מלבד ידמון, בן בנו של ידמון, וקבלהו. אם כן גם איסופוס היה קנינו של ידמון627.

135. רודופיס באה למצרים, מובאה בידי כְּסַנְתּוֹס מִסַמוֹס, והיא באה בגלל עסקיה628 ונפדתה בכסף רב על־ידי איש אחד ממיטִלֵינֵי חַרַכְּסוֹס בן סְקַמַנדְרוֹנִימוֹס אחי המשוררת סַפּפוֹ629. באופן זה נשתחררה רודופיס ונשארה במצרים, ובהיותה אשת חן מאד, רכשה לה הון, רב לרודופיס אבל לא לבנות בו פירמידה כזו. וכל מי שרוצה יכול לראות עוד היום את החלק העשירי מרכושה, ואז לא ייחס לה הון גדול. כי רודופיס חפצה להשאיר ביון מצבת זכרון אחריה, ועשתה מפעל, אשר כמוהו לא עלה מעולם על דעת איש ולא הונח עוד במקדש, והקדישתו לדלפוי, למען יהיה למזכרת לה. בחלק העשירי של הונה עשתה שפודי־ברזל רבים לצלות בהם פרים, עד כמה שהחלק העשירי הזה הספיק לכך, ושלחה אותם לדלפוי ושם הם צבורים עד היום מאחורי המזבח אשר הקדישו החִיִים, מול הדביר עצמו. בעלות חן היו אמנם תמיד הזונות בנאבקרטיס. מצד אחד זו, אשר על־אודותיה מסופר הספור הזה, היתה כה מפורסמת, עד כי גם כל היוונים ידעו את שם רודופיס,630 מצד שני אחריה נעשתה אחת ששמה היה אַרְחִידִקֵי לשיחה ביון, אף כי היתה פחות מפורסמת מהראשנה. כאשר שב חרכסוס למיטיליני, אחרי אשר שחרר את רודופיס, הרבתה ספּפו ללעג לו בשירתה. בזה אני מפסיק את דברי בדבר רודופּיס.

136. אחרי מיקרינוס היה מלך על מצרים, לדברי הכהנים, אַסיכיס631 זה אשר בנה לשם היפיסטוס את שער העמודים הפונה מזרחה השמש והוא היפה ביותר והגדול ביותר. אמנם גם בכל יתר שערי העמודים יש תמונות חקוקות ועוד דברים לרבבות לראות בבנינים, אולם בזה הרבה מאד מאד. הם ספרו, כי בימי ממלכתו בא מחסור גדול בכסף וניתן חוק המתיר למצרים לתת עבוט את גוית האב המת, כאשר יחפוץ איש לקחת מלוה, והוסיפו אל החוק הזה, כי המלוה יכול להחזיק בקבר כל משפחת הלוה, וזה שנתן עבוט כזה יענש, כאשר לא יחפוץ לסלק את החוב, כי במותו לא יקברוהו לא בקבר אבותיו ההוא ולא בשום קבר אחר, וגם אם אחר ממשפחתו ימות, לא יקברהו. המלך הזה רצה לעלות על המלכים אשר מלכו לפניו במצרים, לכן השאיר אחיו לזכרון פירמידה עשויה לבנים, ובה חקוקה באבן הכתובת הזאת.

אל תבוז לי בהשותך אותי לפירמידת־אבן: עולה אני עליהם כזו על שאר האלים;

כי נעצו קנה בבוץ עד קרקעו והעלו את התלוי בו, אספוהו וכך עשוני.

אלה הם מעשי המלך הזה.

137. אחריו מלך איש עור מעיר אַניסיס632, ושמו אניסיס. בימי מלכותו עלו הכושים על מצרים בחיל כבד עם סַבַּקוֹס633, מלך הכושים. המלך העור הזה מהר וברח לבין הבצות והכושי מלך על מצרים חמשים שנה בערך634, ובהן עשה את המעשים האלה: אם איש מהמצרים חטא, לא רצה להמית אף אחד מהם, כי אם דן את כל אחד לפי גודל עונו לעבוד בבנין סכרים בקרבת העיר, אשר ממנה יצא כל חוטא וחוטא. וכה התרוממו הערים עוד יותר, כי בראשונה סוללו בימי ססוסטריס בידי אלה אשר חפרו את התעלות, בפעם השניה בימי הכושי, ונתרוממו מאד635. נתרוממו גם ערים אחרות במצרים, וכאשר נראה לי, הוגבהה ביותר העיר בֶּסֶת אשר בה היה המקדש לאֵלָה בּוּבַּסְטִיס הראויה ביותר שאספר עליה. אמנם יש מקדשים גדולים יותר ובנויים בעושר רב יותר, אולם מראה יותר נעים אינו נותן שום מקדש אחר זולתו. בובסטיס נקראת בשפת היוונים אַרְטֶמִיס.

138. מקדש האלה הזאת בנוי ככה: מלבד המבוא, שאר הבנין הוא אי, כי מהנילוס יוצאות שתי תעלות אשר אינן מתחברות, כי אם כל אחת נמשכת עד מבוא המקדש, אחת שוטפת סביב לו מצד זה והשניה מצד זה, כל אחת רחבה מאה רגל ועצים סוככים עליהן. שער העמודים עשרה קנים קומתו ומקושט תמונות, אשר כדאי לספר עליהן, גדולות שש אמות, ויען כי המקדש נמצא באמצע העיר, יראה אותו העובר מלמעלה מכל צד, כי העיר עומדת על קרקע אשר נסלל על־ידי ערמות עפר, אולם המקדש לא נשתנה מכפי אשר נעשה בזמן קדום, לכן מביטים עליו מלמעלה. גדר אבנים מקיף פה אותו ובה חקוקות תמונות, בתוכה נטועה חורשה עם עצים גדולים מסביב להיכל גדול אשר בו הפסל636. ארכו ורחבו של המקדש לכל צד הוא ריס. מהמבוא משתרעת דרך מרוצפת אבנים, כשלשה ריסים ארכה והיא נמשכת דרך השוק מזרחה, ברוחב ארבעה פלתרים. בשני צדי הדרך נטועים עצים גבוהים עד השמים. היא מוליכה אל מקדש הֶרְמֵיס637. ככה בנוי המקדש הזה.

139. סוף סוף נגאלו מהכושי בדרך זו, כאשר ספרו: הוא מהר וברח אחרי אשר ראה בחלום את המראה הזה: נדמה לו כאילו איש עומד עליו ומיעץ לו לאסוף את כל הכהנים אשר במצרים ולגזור אותם בתוך. כראותו את המראה הזה, אמר אל לבו, כי, לפי דעתו, מראים לו האלים את זה, כי יחטא נגד הקדשים ועקב זה יבוא עליו אסון מאת האלים או מאת האנשים. והוא לא יעשה ככה, כי אם יצא, יען כי עבר זמנו אשר היה לו, לדברי האורקולום, למשול על מצרים. כי בעודו בכוש אמר האורקולום, אשר בו שואלים הכושים, כי עליו למשול על מצרים חמשים שנה. ויען כי עבר כבר הזמן הזה והמראה אשר ראה בחלום בעתהו יצא סַבַּקוס מרצונו את מצרים.

140. בצאת הכושי ממצרים, מלך שוב העור אשר שב מהבצות, אשר שם חי חמשים שנה על אי אשר שפך לו מאפשר ואדמה. כי כאשר בקרוהו אנשים מהמצרים והביאו לו מזון כאשר צֻוה כל אחד מהם, מבלי אשר ידע הכושי דבר, בקש מהם כי יביאו לו גם אפר במתנה. ואת האי הזה לא ידע איש למצוא לפי אַמִירַטַיוס638, ויותר משבע מאות שנה לא יכלו המלכים לפני אמירטיוס למצא אותו. שם האי הזה אֶלבּו, וגדלו עשרה ריסים לכל עבר.

141. אחריו מלך כהן היפיסטוס ושמו סֵתוֹס639, הוא הקל בכבוד חילי הצבא המצרי640 כאילו אין לו צורך בהם כלל, וגם העליב אותם ולקח מהם שדותיהם אשר ניתנו להם מאת המלכים הקודמים לכל אחד שנים־עשר חלקות שדה מיוחדות. אולם אחרי־כן, כאשר הסיע סנחריב,641 מלך הערבים והאשורים642 חיל כבד נגד מצרים643, לא רצה חיל המצרים לעזור לו. בצרת נפשו נכנס הכהן אל ההיכל ובכה לפני הפסל על הסכנה הצפויה לו, ובעוד הוא בוכה נפלה עליו תרדמה ובחלומו נראה לו, כי האל עומד עליו ומעודדו, כי לא יקרהו כל אסון, אם יצא נגד צבא הערבים, כי הוא בעצמו ישלח לו עוזרים. הוא בטח בחלום הזה ולקח אתו את אלה מהמצרים אשר רצו ללכת אחריו ותקע מחנהו בתחפנחס, כי שם מבואות הארץ. מהחילים לא הלך אחריו אף אחד, כי אם חנונים, בעלי־מלאכה ואספסוף. וכאשר באו לשם, התנפלו בלילה על האויבים המון עכברי שדה וכרסמו את אשפותיהם, את קשתותיהם ואת אחיזת מגיניהם, עד אשר למחרת נסו, ובהיותם בלי נשק נפלו רבים מהם644. עוד היום עומדת מצבת המלך הזה מאבן במקדש היפיסטוס ובידו עכבר645 האומר בכתובת את הדברים האלה: „בהביט איש אלי יהיה ירא אלהים“.

142. עד הנה ספורי המצרים והכהנים, והם הראו, כי מהמלך הראשון עד היפיסטוס זה, אשר מלך באחרונה, עברו שלש מאות וארבעים ואחד דורות בני־אדם, ובמשך העת ההיא היה מספר הכהנים הגדולים כמספר המלכים. והנה שלוש מאות דורות בני־אדם עולים לשנות רבבה. כי שלשה דורות בני־אדם הם מאה שנה. ארבעים ואחד הדורות אשר נשארו עוד והנוספים לשלש המאות עולים לאלף שלש מאות וארבעים שנה. וכך, אמרו הם, בשנים האלה, אחד־עשר אלף שלש מאות וארבעים646 לא נראה כל אל בתמונת אדם; ואמרו, כי גם לפני מלכי מצרים האחרים ואחריהם לא קרה מקרה כזה. במשך העת ההיא, ספרו, עלתה השמש ארבע פעמים לא במקומה הרגיל, במקום אשר היא שוקעת כעת, שם עלתה פעמים, ובמקום אשר היא עולה כעת, שם שקעה פעמים וכל דבר לא נשתנה במצרים במשך העת ההיא, לא אשר תוציא האדמה ולא אשר יוציא היאור, לא אשר למחלות ולא אשר לפגעי מות.

143. כאשר עשו כהני זוס לפנים לסופר דברי הימים הֶקַטַיאוֹס647 בבואו לנוא־אמון וסיפר על־אודות משפחתו וקשר את יחשו בדור הששה־עשר מאל, כן עשו גם לי, אם גם לא דברתי על יחוס־אבות שלי. הם הכניסו אותי אל תוך האולם הרחב מאד ובעת אשר הראו לי מנו לפני את התמונות הענקיות מעץ, אשר מספרן כמו שאמרתי. כי כל כהן גדול מעמיד שם עוד בחייו את פסלו. הכהנים מנו אפוא את מספרן והוכיחו לי, בהראותם עליהן, כי כִהן כל אחד בן אחר אביו והחלו מפסלו של המת האחרון והראו על האחרים ועברו על כולם עד אשר הראו אותם. וכאשר הקטיאוס התיחש והוכיח כי הדור הששה עשר מאל, הוכיחו הם נגדו ביחוס משפחה כי לא קבלו את דבריו שיהיה בן־אדם מזרעו של אל, הם הוכיחו נגדו ביחוס משפחה648 באמרם, כי כל אחת מהתמונות הענקיות הוא פּירומיס בן פּירומיס, עד אשר הראו זאת בשלש מאות ארבעים וחמש התמונות הענקיות כי היו פּירומיס בן פּירומיס ולא קשרו אותם לאל אֵל או להירוס. פּירומיס בשפת היוונים ישר וטוב649.

144. ובכן כזה היו אלה אשר להם היו התמונות, וכאלה הראו את כולם, רחוקים הרבה מאלים. לפני האנשים האלה, אמנם, היו אלים אשר משלו על מצרים והתהלכו יחד עם בני־אדם, ומהם היה תמיד אחד העליון, לאחרונה מלך על מצרים הורוס בן אוסיריס, אשר היוונים קוראים אותו אַפּולון. הוא היה, אחרי אשר חדל טיפון, המלך האחרון על מצרים. אוסיריס הוא בשפת יון דיוניסוס.

145. היוונים רואים היום לצעירים בין האלים את הירקלס, דיוניסוס ופַּן, אולם למצרים פּן הוא הקדמון ואחד משמונה האלים הנקראים הראשונים, והירקלס הוא אחד מהשניים, הנקראים שנים־עשר האלים, ודיוניסוס הוא מהשלישיים, שנתהוו משנים־עשר האלים. כמה שנים עברו לדברי המצרים עצמם מהירקלס עד המלך אַמסיס, אמרתי כבר למעלה650. מפּן עברו עוד יותר שנים, לדבריהם, מדיוניסוס פחות מהן, ובכל זאת הם מונים ממנו עד המלך אמסיס חמשה־עשר אלף שנים. ואת כל זה, אומרים המצרים, ידעו הם אל נכון, כי תמיד מנו ותמיד רשמו את השנים. אולם לדיוניסוס, אשר אומרים עליו כי הוא מזרעה של סֶמֶלֵי בת קַדְמוֹס, עברו עד היום אלף [ושש מאות]651 שנה בערך ומהירקלס בן אַלְקְמֵינֵי תשע מאות שנה בערך; מִפַּן, בנה של פֵּינֶלוֹפֵּי – כי ממנה ומהרמס נולד פּן לדברי היוונים – עוד פחות בשנים מאשר מתקופת טרוֹיָה – כשמונה מאות שנה בערך עד היום652.

146. משתי דעות האלה ביד כל איש ואיש להשתמש בזו אשר תראה לו יותר נאמנת. אני כבר גליתי את דעתי על אודותיהן. כי לו נתפרסמו והאריכו ימים ביון גם הם, כמו הירקלס הנולד מאמפיטריון, וביחוד דיוניסוס בנה של סמלי ופּן בנה של פּינלופּי, מותר היה לאיש לאמר, כי גם הם היו בני־אדם ונקראו רק בשמות האלים אשר קדמו להם; אבל מאחרי אשר היוונים מספרים, כי מיד לאחר לידת דיוניסוס תפר אותו זוס לתוך ירכו והביאהו לניסה אשר מעבר למצרים בכוש, יוצא לי ברור מזה, כי שמות האלים נודעו ליוונים בזמן יותר מאוחר מאשר שמות האלים האחרים ומהעת אשר נודעו להם, מהעת ההיא הם מונים את זמן לידתם653.

147. את כל הדברים האלה מספרים המצרים עצמם, אבל מה שמספּרים האנשים האחרים והמצרים גם יחד מאשר קרה בארץ הזאת, את כל זה אספר עתה, אבל אוסיף לדברים האלה גם אשר ראיתי בעיני. כאשר נשתחררו המצרים אחרי מלוֹך כהן היפיסטוס עליהם, הקימו עליהם שנים עשר מלכים, יען לא יכלו לחיות זמן־מה בלי מלך, בחלקם את כל מצרים לשנים־עשר חלקים. המלכים האלה התחתנו ביניהם ומלכו בקבעם עליהם לחוק, כי לא ירע איש לרעהו וכי לא יחמוד אחד מהם כי יהיה לו יותר מאשר לשני וכי יהיו אוהבים נאמנים זה לזה. את החוקים האלה קבעו ושמרו עליהם מטעם זה, כי נאמר להם באורקולום, מיד אחרי אשר תפשו את השלטון, כי האיש מביניהם אשר יסוך נסך מתוך מזרק נחושת במקדש היפיסטוס, הוא ימלוך על מצרים כולה. לכן היו מתאספים יחד בכל המקדשים.

148. גם גמרו אוֹמר ביניהם להשאיר מצבת זכרון משותפת אחריהם ואחרי אשר החליטו בנו את הלַבִּירינתוס לא רחוק מעל לאגם מויריס, קרוב יותר לעיר הנקראת עיר התנינים. אני ראיתיו בעיני והוא באמת נעלה מעל כל תאור. אם יצרף איש את חומות היוונים ואת מפעליהם אשר פעלו, יֵראו פחותים בעמל ובהוצאות אשר הוצאו עליהם מאשר על הלבירינתוס הזה. אמנם חשובים הם המקדש באֶפֶסוס וזה אשר בסמוס, היו גם הפירמידות נעלות על כל תאור וכל אחת מהן שקולה כנגד מפעלים רבים וגדולים של היוונים, אולם הלבירינתוס עולה גם על הפירמידות. כי היו בו שתים־עשר חצרות מסוככות ושעריהן מכוונים זה לעומת זה, שש מהן מָפנות צפונה ושש דרומה, אחת על יד השניה, וחומה אחת מקיפה את כולן מחוץ. לשכות יש בהן כפולות, חלק מהן מתחת לאדמה וחלק למעלה עליהן, שלשת אלפים במספר, בכל חלק אלף וחמש מאות; את כל הלשכות שהן מעל לאדמה ראיתי בעיני בעברי בהן, ומתאר אני את אשר ראיתי בעיני. את אלה אשר מתחת לאדמה יודע אני רק מפי השמועה, כי אלה מהמצרים הממונים עליהן לא רצו להראותן בשום אופן, באמרם, כי בהן קברי המלכים אשר החלו לבנות את הלבירינתוס הזה ושל התנינים הקדושים. לכן אדבר על הלשכות אשר מתחת לאדמה מפי השמועה, אבל את אלה שלמעלה, שהן נעלות מעל כל מפעל אנושי, ראיתי בעיני. כי המוצאות בצבעים מצבעים שונים דרך החדרים, היציעים הנפתלים דרך החצרות, ברבבות פלאים מפליאים הם את הנכנסים מהחצרות אל הלשכות ומהלשכות אל האולמים, ומהאולמים אל לשכות אחרות ולחצרות אחרות מתוך הלשכות. התקרה על כל אלה היא מאבנים כמו הקירות, והקירות הן מלאות תמונות חקוקות. כל חצר מוקפת אולם עמודים, עשויים מאבנים לבנות מחוברות היטב. בפנה, אשר שם קצה הלבירינתוס, עומדת פירמידה בת ארבעים קנה, ובה חקוקות תמונות גדולות: הדרך אליה בנויה מתחת לאדמה.

149. אף כי הלבירינתוס הזה הוא כה גדול, פלא גדול ממנו הוא האגם הנקרא אגם מויריס, אשר על ידו בנוי הלבירינתוס הזה: מדת היקפו היא שלשת אלפים ושש מאות ריס, אשר הם ששים סכוינים, כמדת מצרים עצמה אשר על חוף הים. האגם הזה משתרע לארכו צפונה ודרומה, ועמקו, במקום היותר עמוק חמשים קנה. מכירים בו, כי הוא נעשה וחפור בידי אדם. כי באמצע האגם בערך עומדות שתי פירמידות אשר כל אחת מתרוממת חמשים קנה מעל למים וכמדה זו בנויה כל אחת גם בעומק מתחת למים, ועל שתיהן פסל ענק מאבנים יושב על כסא. ככה יוצא כי הפירמידות הן בנות מאה קנה, ומאה הקנים הם בדיוק ריס בן ששה פלתרים, בהיות הקנה בת שש רגלים וארבע אמות, והרגל הוא בת ארבעה טפחים והאמה ששה טפחים. המים אינם נובעים בתוך האגם, כי ציה וצמא הארץ שמה, אלא נמשכים הם מהנילוס דרך תעלה, וששה חדשים זורמים המים אל תוך האגם וששה חדשים הם חוזרים ויוצאים לתוך הנילוס. וכאשר המים זורמים לחוץ, אז מכניס האגם בששת החדשים בכל יום ככר כסף לאוצר המלך מהדגים, אולם כאשר המים זורמים לתוכו אינו מכניס כי אם עשרים מנה.

150. ילידי הארץ ספרו גם כן, כי האגם הזה משתפך מתחת לאדמה אל תוך הסירטה אשר בלוב והוא פונה מערבה אל הארץ פנימה לאורך ההרים אשר מעל לנוף. ויען כי לא ראיתי באחד המקומות את ערמות העפר של התעלה הזאת והדבר עורר מאד את תשומת לבי, שאלתי את היושבים קרוב לאגם, אַיָן ערמות העפר החפור. והם אמרו לי לאן הובאו והוכיחוני על נקלה. כי שמעתי מספרים שם בנינוה של האשורים, נעשה דבר דומה לזה. כי גנבים זממו להוציא את סגולות סַרְדַנַפַּל654 מלך נינוה אשר היו רבות והיו שמורות באוצרות מתחת לאדמה. הגנבים החלו לחתור מתחת לאדמה במדדם מביתם ישר עד ארמון המלך ואת האדמה אשר הוציאו מהמחילה נשאו, בבוא הלילה, אל הנהר חדקל, העובר על יד נינוה, עד אשר השיגו את חפצם. דבר כזה קרה, כפי ששמעתי, גם בדבר התעלה של האגם אשר במצרים, רק כי לא בלילה, כי אם ביום עשו מעשיהם. את האדמה החפורה נשאו המצרים אל הנילוס, אשר קבלה ופזרה. באופן זה, לדבריהם, נעשה האגם הזה655.

151. ויהי היום, כעבור זמן־מה, ויקריבו במקדש היפיסטוס שנים־העשר המלכים אשר משלו בצדק, וביום האחרון של החג, כאשר עמדו לנסך, הוציא להם הכהן הגדול את מזרקי הזהב, אשר בהם היו רגילים לנסך, וטעה במספר והביא אחד עשר והם היו שנים־עשר. והנה יען כי לפְּסַמֶטיכוס, אשר עמד ביניהם האחרון, לא היה מזרק, לקח את כובעו אשר היה נחושת, הושיטו ונסך מתוכו. אכן כובעים היו חובשים גם כל יתר המלכים וגם בשעה ההיא היו להם כובעים. פסמטיכוס לא חשב מחשבת בליעל בהושיטו את הכובע, אבל האחרים שמו אל לבם את מעשה פסמטיכוס ואת האורקולום אשר נתן להם, כי מי מהם אשר ינסך מתוך מזרק נחושת, יהיה המלך היחידי על מצרים. בזכרם את האורקולום הזה לא מצאו לנכון להרוג את פסמטיכוס. כי בחקרם אותו הכירו כי לא עשה את המעשה בשום כונה תחלה, רק החליטו להדיחו לבין הבצות ולהוציא מידו את רוב ממשלתו וכי לא יבוא מבין הבצות בדברים עם שאר מצרים.

152. פסמטיכוס זה ברח עוד לפני כן מלפני הכושי סבקוס, אשר הרג את אביו נכו, ואז ברח לסוריה וכאשר הכושי הלך לו בגלל מראה חלום, החזירוהו המצרים אשר מן הגליל סאיס. ואחרי כן, כאשר מלך, היה נאלץ לברוח שנית לבין הבצות, מגורש מאחד עשר המלכים, בגלל הכובע. והוא בחשבו כי נעשה לו עול גדול על ידיהם, זמם להנקם מאלה אשר הדיחוהו, הוא שלח לעיר בוטו אל האורקולום של ליטו אשר שם היה האורקולום נאמן ביותר למצרים, ובא אורקולום כי נקמה תבוא לו על־ידי אנשי נחושת אשר יופיעו מהים. אבל הוא לא יכל כלל להאמין, כי יבואו אנשי נחושת אליו לעזרה. והנה לא עבר זמן רב והכריח ההכרח אנשים יוניים וקריים, אשר הפליגו בים למצוא בִּזה, לעלות על היבשה במצרים. וכאשר עלו על היבשה מזוינים נחושת, הודיע איש מהמצרים, אשר מעודו לא ראה אנשים מזוינים נחושת לפסמטיכוס, היושב בין הבצות, כי אנשי נחושת הגיחו מהים ושוסים את המישור. הוא הבין כי האורקולום הולך ומתקים וכרת ברית ידידות עם היונים והקריים ועל־ידי הבטחות גדולות פתה אותם ללכת אחריו ואחרי פתתו אותם הסיר את המלכים בעזרת המצרים הנאמנים לו ובעזרת השכירים האלה.

153. אחרי אשר חזקה הממשלה בידי פּסמטיכוס על כל מצרים בנה להיפיסטוס את שער העמודים אשר בנוף, זה הפונה דרומה וחצר להאפּיס, אשר בו מכלכלים את האפיס מדי הופיעו, מול שער העמודים, ועמודים סובבים אותו כולו ותמונות ממלאות אותו. במקום העמודים היה החצר נשען על פסלים ענקיים בני שתים־עשרה אמה. האפיס נקרא בשפת יון אֶפפוס.

154. ליונים ולקרים אשר עזרו לו, נתן פסמטיכוס שדות לשבת בהם, אלה מול אלה, והנילוס עבר ביניהם, ונתן להם השם מַחֲנוֹת. את השדות האלה נתן להם ואת כל אשר הבטיח להם מסר להם. אף מסר להם נערים מצרים, למען ילמדו מהם את שפת יון, ולאלה אשר למדו את השפה נולדו המתורגמנים של היום אשר במצרים. היונים והקרים ישבו בשדות האלה זמן רב. השדות האלה משתרעים לעבר הים, למטה מעט מהעיר בֶּסֶת, על־יד שפך זרוע הנילוס הנקרא הפֶּלוּסִינִי. בזמן מאוחר לקח אותם המלך אַמַסִיס משם והושיב אותם בעיר נוף ושם אותם שומרים לראשו מפני המצרים. אחרי אשר התישבו אלה במצרים, באו היוונים עמהם במשא ומתן וככה נודע לנו אל־נכון כל אשר קרה במצרים מאז מָלך פסמטיכוס ואחריו. כי אלה היו הראשונים אשר דברו בשפה אחרת והתישבו במצרים, ובשדות אשר משם עברו היו עד ימי בסיסי האניות וחורבות הבתים. כך הגיע פּסמטיכוס למלכות במצרים656.

155. הזכרתי כבר פעמים רבות657 את האורקולום אשר במצרים ועתה אדבר אודותיו, כי כדאי הוא. האורקולום הזה [אשר במצרים]658 הוא מקדש ליטו,659 בנוי הוא בעיר גדולה על יד שפך הנילוס הנקרא הַסַבֶּנִיטִי660, כאשר מפליגים מהים אל הארץ פנימה: שם העיר הזאת, אשר בה האורקולום, הוא בּוּטוֹ, כאשר נזכר ממני גם למעלה661. בבוטו זאת עומד מקדש אפולון וארטמיס662. ודביר ליטו, אשר בתוכו האורקולום, גדול הוא וקומת שער־העמודים לפניו עשרה קנים. אשר הפליא אותי יותר מכל ואשר מותר היה לראות, אספר. במקדש הזה של ליטו עשוי הדביר מאבן אחת לקומתו ולארכו. והקירות שוים במדתם איש לאחיו. מדת כל אחד מהם ארבעים אמה. כסוי התקרה עשוי אבן אחרת, אשר לה חזית הגג בת ארבע אמות.

156. הדביר הזה הוא, אפוא, מבין הדברים אשר מותר היה לי לראות במקדש זה, הפלא הכי גדול, ואחריו אי, ושמו חֶמיס. הוא נמצא בתוך אגם עמוק ורחב על יד המקדש בבוטו, ולדברי המצרים צף האי הזה. אני אמנם בעיני לא ראיתיו לא צף ולא נע ומאד השתוממתי בשמעי, כי יש באמת אי צף. בו היכל גדול של אפּולון ושלשה מזבחות בנויים בו וצומחים בו עצי־תמרים רבים ועצים אחרים רבים. מהם עושי פרי ומהם אשר אינם עושים פרי. ומדוע הוא צף, על זה מספרים המצרים את הספור הזה: באי הזה, אשר בתחלה לא היה צף, הצפינה ליטו, אשר היתה אחת משמונה האלים הראשונים, ואשר ישבה בעיר בוטו, אשר בא נמצא האורקלום שלה, את אפולון אשר הפקידה איסיס בידה. והיא הצילה אותו בהצפינו באי, זה אשר אומרים היום כי הוא צף, בבוא טיפון שמה לחפש בכל מקום, כי רצה למצוא את בן אוסיריס. הם אומרים, כי אפולון וארטמיס בני דיוניסוס ואיסיס הם, וליטו היתה מינקתם והצילה אותם. במצרית שם אפולון אוֹרוֹס, שם דימיטר – איסיס ושם ארטמיס בּוּבּסטיס. מהספור הזה ולא מאחר חטף אַיסכוֹלוֹס בן אֶבפוֹריון663 את אשר אני עומד לאמר, והוא בזה היחידי בין המשוררים הקודמים: הוא עשה את ארטמיס לבתה של דימיטר664. בגלל זה נעשה האי צף. אלה הם דבריהם.

157. פסמטיכוס מלך על מצרים ארבע וחמשים שנה, מהן חנה תשע ועשרים שנה על אשדוד, עיר גדולה665 בסוריה, וצר עליה עד אשר לכדה666. מבין כל הערים עצרה כח במצור, לפי ידיעותנו, אשדוד זו, הזמן היותר גדול.

158. בנו של פסמטיכוס היה נכֹה667 ומלך על מצרים. הוא היה הראשון אשר החל בחפירת התעלה המוליכה אל הים האדום ואשר דריוש הפרסי גמר אחרי־כן את חפירתה668. ארכה נסיעה של ארבעה ימים וחפורה ברוחב אשר שתי טריאֵרות669 תעבורנה יחד בהתנועען בעזרת משוטיהן. המים באים אליה מתוך הנילוס והם זורמים לתוכה קצת למעלה מהעיר פי־בּסת על יד העיר הערבית פּיתּוֹם670 ונגמרים אל הים האדום. חפורים תחלה אותם החלקים של מישור מצרים הפונים לערב, וסמוך ממעל למישור על יד נוף משתרעים הרים, אשר בהם המחצבות. לרגלי ההרים האלה נמשכת אפוא התעלה בדרך ארוכה ממערב למזרח, אחרי־כן היא עוברת בין נקיקי סלעים ונמשכת לעבר דרומית אל המפרץ הערבי. במקום אשר הדרך קצרה ומצערה ביותר, מהים הצפוני671 אל הים הדרומי, זה הנקרא גם האדום, מהרי קַסִיון672 המבדילים בין מצרים וסוריה, משם יש אלף ריס בדיוק עד המפרץ הערבי. זאת היא הדרך הקצרה ביותר, אבל התעלה ארוכה הרבה יותר במדה שהיא עקומה יותר. בימי המלך נכה מתו673 מהמצרים החופרים אותה שתים־עשרה רבו. נכה הפסיק באמצע החפירה כי עצר בעדו אורקולום שנתן לו כי עובד ומכין הוא זאת לברברים. ברברים קוראים המצרים לכל אלה אשר אינם מדברים בשפה זו אשר הם מדברים.

159. אחרי אשר חדל נכה מן התעלה, פנה למלחמות. הוא בנה אניות־משוט, מהן בים הצפוני674, מהן במפרץ הערבי לעבר הים האדום, אשר את יסודותיהן יש עוד לראות. בהן השתמש בשעת הצורך675. ועם הסורים נפגש נכה ביבשה ונחל נצחון עליהם על יד מִגְדול676 ואחרי הקרב לכד את העיר קדיטיס677 עיר גדולה בסוריה. הבגד אשר לבש בעשותו את המעשים האלה הקדיש לאפולון ושלחו אל הברנחידים בארץ המיליטים678. אחרי אשר משל על הארצות האלה בסך הכל שש עשרה שנה, מת, והוריש את הממלכה לבנו פּסַמיס.

160. בימי מלך זה, פּסמיס679, באו למצרים מהאֵלֵאִים אשר התפארו בזה כי סדרו את המשחקים באולימפּיה בסדר הצודק ביותר והיפה ביותר אשר לכל בני־אדם, וחשבו, כי גם הם המצרים, הנבונים הגדולים בין בני־האדם, לא המציאו דבר שונה מזה. כאשר באו האלאים למצרים ואמרו בשֶלמה באו, קרא המלך הזה מהמצרים את אלה אשר נחשבו לחכמים היותר גדולים. כאשר באו המצרים שאלו את האלאים, ואלה אמרו הכל את אשר עליהם לעשות במשחקים, ואחרי אשר ספרו הכל, אמרו, כי באו להוָדע, אם ביכולת המצרים להמציא דבר יותר צודק מכל אלה. הם התיעצו ביניהם ואחרי־כן שאלו את האלאים, אם אזרחיהם לוקחים חלק במשחקים. אלה אמרו, כי משפט אחד לכל אשר ירצה לקחת חלק בין משלהם בין משאר היוונים. המצרים השיבו כי הם חטאו בסדרם כך חטא גדול לצדק כי לא ימלט מבלי לעמוד לימין האזרח המשחק במשחקים ומבלי לעַוֵל לזָר. ואם בדעתם לסדר בצדק ואם בגלל זה באו למצרים, עליהם לסדר את המשחקים למשַׂחֲקים זרים לבד ועליהם לבלי לתת אף לאחד מהאלאים לקחת חלק בהם. את העצה הזאת יעצוה מצרים לאלאים.

161. אחרי אשר מלך פְּסַמִיס רק שש שנים על מצרים ויצא למלחמה על כוש, מת מיד אחרי־כן ואַפּריאֵס680בן פּסמיס ירש את הממלכה. הוא היה אחרי פסמטיכוס אבי אביו המלך המאושר מן המלכים אשר מלכו לפניו בחמש ועשרים שנה681 אשר משל, ובהן הוליך צבא נגד צידון ונלחם על הים במלך צור682. וכאשר נגזרה עליו צרה, באה עליו מתוך נסבה, אשר אמנם אאריך לספר על־אודותיה בספורים הלובּיים683 אבל כעת אקצר בה. כי אפּריאס שלח צבא נגד יושבי קִירֵינֵי, אולם נחל מפלה חזקה. המצרים תלו את האשמה בו ובגדו בו, בחשבם, כי אפריאס שלח אותם בצדיה לקראת האבדון הבטוח למען יִשָמֵדו והוא יוכל ביתר בטחון למשול על שאר המצרים. לזאת חרה אפם של אלה אשר שבו, כמו כן של ידידי המומתים ובגדו בגלוי.

162. כשמוע אפּריאס את כל הנעשה שלח אליהם את אַמַסִיס להרגיע את רוחם בדברים. וכאשר בא ורצה לעצור בעד המצרים כי לא יעשו את המעשה הזה, בעת דברו שם אחד מהמצרים, אשר עמד מאחוריו, כובע על ראשו ובשימו את הכובע עליו אמר, כי מתכוֵן הוא בזה להמליכו684. והמעשה הזה לא היה זר לרוחו, כאשר הראה אחרי־כן. כי כאשר הקימו אותו המורדים למלך על המצרים, התכונן לעלות על אפריאס. כשמוע אפריאס זאת, שלח אל אמסיס איש נכבד מהמצרים אשר סביבו, שמע היה פַּטַרְבֵּימִיס, וצוה עליו להביא לפניו את אמסיס חי. כאשר בא פטרבימיס ושלח לקרא את אמסיס, התרומם אמסיס – כי רכב אז על סוסו – והפיח, ואמר לו, כי את זה יביא לאפּריאס. בכל זאת צוה עליו פטרבימיס ללכת אל המלך, כי הוא שלח אחריו. הוא ענהו, כי הוא מתכונן כבר לעשות זאת ואפריאס לא יתאונן עליו, כי יבוא גם הוא וגם יביא אחרים אתו685. פטרבימיס הבין היטב מתוך דבריו את כונתו וראה גם את ההכנות ומהר ללכת ברצותו להודיע מהר עד כמה שאפשר למלך את ההולך ונעשה. אבל בבואו לאפריאס ולא הביא אתו את אמסיס, לא נמלך בלבו הרבה כי אם צוה בחמתו לחתוך את אזניו ואת חטמו. המצרים האחרים, אשר נטו עוד אחריו, בראותם אותו מתהלך בבוז עם איש נכבד מאד מהם, עברו מיד, מבלי לחכות אף רגע, אל האחרים ומסרו עצמם בידי אמסיס.

163. כשמוע אפּריאס גם את זאת, זיין את שכיריו והוליך אותם נגד המצרים. היו עמו קרים ויוֹנים, אנשים שכירים, שלשים אלף. ארמונו היה בעיר סאיס, עיר גדולה שכדאי לראותה. ויצאו אנשי אפריאס נגד המצרים, ואנשי אמסיס נגד הזרים. על יד העיר מוֹמֶמְפִיס נפגשו שניהם ואמרו להתראות פנים686.

164. יש בין המצרים שבעה687 מעמדות והם נקראים: כהנים688, חילים689, רועי בקר690, רועי חזירים691, סוחרים זעירים692, מתורגמנים693, וסַפּנים694. במספר הזה הם מעמדות המצרים ונקראים בשמותיהם לפי אומנתם695. החילים ביניהם, חלק מהם נקרא קַלַסיריים וחלק מהם הרמוטיביים, והם מהגלילות האלה: כי כל ארץ מצרים נחלקת לגלילות696.

165. הגלילות האלה הם של ההרמוטיביים: בּוּסיריס, סָאִיס, חֶמִיס, פַּפְּרֵימִיס האי הנקרא פּרוסופּיטיס697, וחצי נַתוֹ698. מהגלילות האלה הם ההרמוטיביים וכשהיה מספרם גדול ביותר היו מאה וששים אלף. מאלה לא למד אף אחד מלאכה, כי אם מיוחדים היו לצבא.

166. והגלילות האחרים הם של הקלסיריים; ואלה הם: נוא־אָמון, פי בֶּסֶת אַפתיס, צוען699, מֵנדיס, סֶבֶּנִיטִיס, אַתְרִיבּיס, פַרְבַיתִיס700, תמוֹיס, אוֹנוֹפִיס, אַנִיסִיס, מיאֶקפוֹריס. הגליל הזה נמצא על אי, מול העיר פי־בסת; הגלילות האלה הם של הקלסיריים וכשהיה מספרם גדול ביותר, היו מאתים וחמשים אלף. גם להם אסור היה לעסוק במלאכת־יד שהיא, כי אם עליהם היה לעסוק באשר למלחמה לבד, ועובר זה מאב לבן.

167. אם גם את זה למדו היוונים מהמצרים, לא אוכל להגיד אל־נכון בראותי כי התרקים, הסקיתים, הפרסים והלודים וכמעט כל הברברים רואים את אלה מהאזרחים, אשר למדו אומנות וגם את צאצאיהם כפחותים משאר האזרחים, בעוד אשר אלה המתרחקים ממלאכת־יד נחשבים לאצילים וביחוד אלה המתמכרים למלחמה. אמנם למדו זה כל היוונים וביחוד הלקדימונים; פחות מכולם מזלזלים הקורינתיים בבעלי־מלאכה.

168. זכויות אלה נתנו להם701 לבדם מבין המצרים, מלבד הכהנים: לכל אחד היו שנים־עשר ארוּרוֹת נבחרות חפשיות ממסים. האֵרוּרָה היא בת מאה אמות מצריות לכל צד, והאמה המצרית שוה לאמה סַמית702. הזכויות האלה נתנו לכולם, אולם מהזכות הזאת נהנו לפי התור ולעולם לא אותם האנשים: אלף קלסיריים וכמספר הזה גם הרמוטיביים היו במשך השנה שומרים לראש המלך ומתחלפים שנה שנה ולהם נתנו מלבד הארורות יום יום לחם במשקל חמשה מנים703 בשר בהמה שני מנים וארבע מדות יין. כל זה נתן מדי פעם בפעם לשומרי ראש המלך.

169. אחרי אשר יצאו באו אל העיר מוממפיס, אפריאס הוליך את השכירים ואמסיס את כל המצרים, והתנגחו. אמנם הזרים נלחמו היטב, אולם בהיות מספרם פחות הרבה, נוצחו. וכאשר מספרים, היה אפריאס בטוח בלבו בזה, כי אף אֵל לא יוכל להדיחו מכסא ממלכתו; כה ראה את ממלכתו נכונה בידו704, אולם בהלחמו אז נוצח ונתפש חי והובא לעיר סאיס, אל הבית אשר היה בתחלה שלו, ועתה כבר נעשה בית המלכות של אמסיס. ופה, בארמון המלך, כלכלו אותו זמן־מה ואמסיס התנהג עמו כשורה. באחרונה התאוננו המצרים, כי מעשהו אינו נכון, בכלכלו את אויבם בנפש ואת אויבו, עד אשר מסר את אפריאס בידי המצרים. הם חנקו אותו וקברוהו אחרי־כן בקברי אבותיו705. הם קברוהו במקדש אתיני קרוב מאד לדביר, בצד שמאל של הנכנס. אנשי סאיס קברו בפנים המקדש הזה את כל המלכים אשר היו מבני הגליל הזה. כי גם הציון אשר על קבר אמסיס706 הוא אמנם יותר רחוק מהדביר מאשר זה של אפריאס ואבותיו, בכל זאת גם זה בחצר המקדש, תא גדול מאבן, מקושט עמודים הדומים לעצי תומר ונוי אחר. בפנים התא יש שער כפול ולפנים מהשערים האלה הקבר.

170. גם קברו של זה אשר אינני ראוי להזכיר את שמו707 בענין שכזה הוא בסאיס במקדש אתיני, מאחורי הדביר, לאורך כל החומה של מקדש אתיני. ובמקדש עומדים עמודי אבן גדולים ומחודדים, וים סמוך לו מקושט בכרכוב אבן מעובד יפה סביבו, וגדול, כאשר נראה לי, כמו זה אשר בדילוס הנקרא הֶעָגֹל.

171. על פני הים הזה מציגים בלילה את מחזות ענוייו ואת אלה קוראים המצרים מסתורים. אף כי ידוע לי הרבה על אודותיהם, מה ענין כל אחד מהם, יהיו כמוסים עמדי. וגם בדבר החגיגה המסתורית של דימיטר708, אשר היוונים קוראים תֶּסמוֹפוֹרִיאוֹת, גם הדבר הזה יהיה כמוס עמדי, מלבד זה אשר מותר לספר על־אודותיה: בנות דַנַאוס היו אלה אשר הביאו את החגיגה הזאת ממצרים ולמדו אותה לנשם הפֶּלסגיות. אולם במשך הזמן, כאשר גורשו כל יושבי הפלופוניסוס בידי הדורים, נשכחה החגיגה המסתורית. רק הפלופוניסים אשר נשארו והארקדים אשר לא גורשו המה לבדם שמרו אותה.

172. אחרי אשר מוּגר אפריאס בדרך זו, מלך אמסיס709, אשר היה מגליל סאיס, והעיר אשר ממנה יצא, שמה סיאוף. בתחלה בזו המצרים את אמסיס בלבם, ולא נהגו בו כבוד גדול, יען היה קודם לכן איש מתוך העם ולא מתוך משפחה מפורסמת. אבל אחרי־כן הטה אמסיס את לבם אחריו בחכמה ובמתינות. בין הסגולות לאין מספּר אשר היו לו, היה גם אגן זהב, אשר בו היו אמסיס עצמו וכל אורחיו רוחצים את רגליהם מדי פעם בפעם. את זה הכה לרסיסים ועשה ממנו מסכת אֵל והעמידה במקום המתאים לה ביותר בעיר. והמצרים הלכו אל הצלם והעריצוהו מאד. וכאשר שמע אמסיס את אשר עושים יושבי העיר, אסף את המצרים וגלה להם, כי הצלם נעשה מהאגן אשר לתוכו היו המצרים קודם לכן יורקים, משתינים ורוחצים את רגליהם, ועתה הם מעריצים אותו מאד. וכמו עם האגן, הוסיף ואמר, קרה עמו, אם כי לפנים היה איש מבין בעם, אבל היום הוא מלכם. ולכן דרש מהם כי יכבדוהו ויוקירוהו710. בדרך זו קנה את לב המצרים, כי יעבדוהו בלב נכון.

173. בסדר הזה היה עוסק בעסקיו: מבקר השכם עד העת שהשוק מתמלא711, התמכר בכל לבו לענינים אשר הובאו לפניו, אבל אחרי־כן שתה וחמד לו לצון עם השותים עמו ויהי איש אוהב בדיחות וקלות־ראש. אוהביו התעצבו למעשיו והזהירוהו בדברים אלה: „המלך, לא נכון מתנהג אתה, בהביאך את התפל מאד עד אליך. כי עליך לשבת בכבוד על כסא כבוד ולעסוק כל היום בעסקיך. ואז ידעו המצרים, כי אדם גדול מושל עליהם ושמך יגדל. אולם היום אתה עושה מעשים שאינם ראויים כלל למלך“. והוא ענה להם כדברים אלה: „האיש אשר קשת לו, כאשר יאמר להשתמש בה, הוא דורכה, ואחרי אשר השתמש בה, הוא מתירה. אולם אם במשך כל העת תהיה דרוכה, תתפוצץ. וכאשר יהיה לו צורך בה, לא יוכל להשתמש בה. כן הוא גם עם טבע האדם, אם ירצה אדם להיות תמיד עסוק בשקידה ולא יפנה את לבו לפעמים להוללות, יִסָכל או ישומם, מבלי אשר ידע זאת. את כל זה יודע אני היטב ונותן לכל אחד משניהם את חלקו“. את הדברים האלה השיב לאוהביו.

174. ומספרים, כי אמסיס גם בהיותו הדיוט, היה אוהב לשתות ולהתהולל ולא היה איש רציני כלל וכלל. וכאשר בעקב השתיה והחיים הטובים אזלו לו לפעמים האמצעים, היה משוטט וגונב. וכאשר אמרו לו האנשים, כי חפציהם בידו, והוא כחש, הוליכוהו אל האורקולום, איש איש אל הקרוב לו; פעמים רבות גם נלכד על־ידי האורקולום ופעמים רבות יצא גם זכאי. וכשהיה אחרי־כן למלך, עשה ככה: אלה מהאלים, אשר דנו אותו לכף זכות, כי אינו גנב, למקדשיהם לא דאג ולא נתן מאומה לתיקונם, ולא בא שמה להקריב קרבנות, יען אין להם כל ערך וחזון־כזב בפיהם; אבל לאלה אשר לכדוהו כגנב, בהיותם באמת אֵלים, וחזון אמת בפיהם להם דאג ביותר.

175. והוא בנה בסאיס שער עמודים מפליא לאתיני712 העולה הרבה על כולם713 בגבהו ובגדלו, כמו כן בגודל האבנים וטיבן. גם נדב מצבות ענקיות וספינקסים714 זכרים715 ארוכים מאד, גם הביא לבדק המקדשים אבנים אחרות העולות בגדלן על הרגילות; מהן הביא מהמחצבים אשר על יד נוף, מהן, הגדולות ביותר, מהעיר יֵב, הרחוקה מסאיס נסיעה של עשרים יום. על אשר אתפלא מאד מאד בין שאר הדברים הוא זה: הוא הביא מעיר יב בית מאבן אחת והובלתו נמשכה כשלש שנים, ואלפים איש היו עסוקים בהובלתו. וכל אלה היו מלחים. אורך הבית הזה בחוץ עשרים אמה ואחת, הרוחב ארבע עשרה אמה, הקומה שמונה אמות; אלה הן מדות הבית מאבן אחת מחוץ, אבל בפנים האורך שמונה־עשרה אמה ועשרים אצבע, הרוחב שתים־עשרה אמה, והקומה חמש אמות, הוא עומד על יד מבוא המקדש. אל תוך המקדש לא גררוהו, מספרים, מסבה זו: הבנאי נאנח בעת הובלת הבית על הזמן הרב שבלה וקצה נפשו בעבודתו ואמסיס, אשר שם זאת אל לבו לא נתן לגרור הלאה את הבית; אחדים מספרים אפילו, כי איש אחד נהרג תחתיו, אחד מאלה אשר היו מרימים אותו במנוף ולסבה זו לא נגרר לתוכו716.

176. גם בכל שאר המקדשים החשובים נדב אמסיס מתנות ראויות להֵראות בגלל גדלן, ביחוד המצבה הענקית בנוף, השוכבת על גבה לפני מקדש היפיסטוס, אשר ארכה שבעים וחמש רגל. על הכַּן ההוא עומדות שתי מצבות ענקיות מאבן כושית, גודל כל אחת עשרים רגל, אחת מעבר הדביר מזה ואחת מעבר הדביר מזה. ויש אחרת מאבן כזו גם בסאיס, השוכבת כמו זו אשר בנוף. אמסיס הוא זה אשר בנה את מקדש איסיס בנוף, גדול וראוי עד מאד לראותו.

177. אז, בימי ממשלת אמסיס717, כאשר הם מספרים, היתה ארץ מצרים עשירה מאד, הן באשר בא לארץ מהיאור, הן באשר בא לבני־אדם מהאדמה, והיו בה בימים ההם ביחד עשרים אלף ערים מיושבות718. אמסיס נתן למצרים גם את החוק הזה: בכל שנה היה על כל איש מהמצרים להודיע לראש הגליל במה הוא מתפרנס. מי שלא עשה זאת ולא הוכיח כי הוא מתפרנס ביושר, היתה אחת דתו למות. סולון מאתונא קבל את החוק הזה ממצרים719 ונתנו לאתונאים, אשר הוא אצלם בתקפו לעולם, בהיותו חוק בלי דופי.

178. את היוונים היה אוהב אמסיס ועשה טובות לאחדים מהם. ביחוד נתן לאלה אשר באו למצרים את העיר נָאבקְרַטִיס720 להתישב בה, ולאלה אשר לא היה בדעתם לגור בה, אבל באו שמה עם אניותיהם, נתן מקומות להקים עליהם מזבחות ומקדשים לאלים אשר להם, והמקדש הגדול ביניהם והמפורסם מאד, אשר אליו באים האנשים ביותר, הנקרא הֶלֵנִיוֹן, הוקם מאת הערים האלה בשותפות: מהיוֹנים: חיוֹס, טֶאוֹס, פוֹקַיאָה וקְלַזוֹמֶנֵי; מהדורים: רוֹדוֹס, קְנִידוֹס הַלִיקַרְנָסוס ופַסֵילִיס: מהָאַיאוֹלִים מִיטִילֵינֵי לבד. להן המקדש הזה והערים האלה הן הממנות את המפקחים על המסחר721. אשר לערים האחרות הדורשות חלק בו, באמת אין להן חלק בו. מלבד הערים האלה הקימו להם גם האַיגיניטים מקדש לזוס, הַסַמִיים אחר להֵירֵי והמִילֵיטִים לאפּולון.

179. לפנים היתה נאבקרטיס לבדה עיר המסחר במצרים ולא היתה אחרת. אם איש בא אל שפך אחר של הנילוס, עליו היה להשבע, כי בא נגד רצונו ואחר אשר נשבע היה עליו לנסוע עם אניתו אל השפך הקנובי, ואם היה מן הנמנע לנסוע באניה בגלל הרוחות שמנגד, היה עליו לשים את הסחורה בסירות ולסובב את הדלטה עד הגיעו לנאבקרטיס. כה רב היה כבוד נאבקרטיס.

180. וכאשר מסרו האמפיקטיונים את בנין המקדש העומד היום בדלפוי בעד שלש מאות ככר722, כי הבנין הקודם במקום הזה נשרף מאליו723, הוטל על הדלפים להמציא את החלק הרביעי של השכר. ויסובבו הדלפים בערים לקבץ נדבות ובעשותם זאת הביאו לא את החלק המצער ממצרים. כי אמסיס נתן להם אלף ככר גפרית ברזל מחמצת והיוונים היושבים במצרים עשרים מָנֶה.

181. עם הקירינים כרת אמסיס ברית ידידות ועזרה; הוא רצה גם לקחת לו אשה משם, או יען כי השתוקק לאשה יונית, או בכלל מפני הידידות עם הקירינים. וככה לקח לו לאשה, לדברי אחדים את בתו של בַּטוֹס, לדברי אחרים של אַרְקֶסילָאוֹס, ולדברי עוד אחרים של קריטוֹבוּלוֹס, אזרח נכבד; שמה היה לַדִיקֵי. כאשר שכב אמסיס עמה, לא יכול להזדוג לה, בעת אשר אל שאר נשיו בא. כאשר קרה לו הדבר הזה זמן רב, אמר אמסיס ללדיקי זו: „אשה, קסמת לי קסם, ואין לך מוצא אחר רק למות במיתה הכי נוראה מבין כל הנשים“ לדיקי כחשה, ובראותה כי לא תוכל להרגיע את אמסיס, נדרה בלבה לאפרודיטו, אם בלילה זה יזדוג לה אמסיס, כי רק הדבר הזה יכול להסיר ממנה את האסון, תשלח לה פסל לקיריני. מיד אחר התפלה נזדוג לה אמסיס, ומעתה מדי בא אליה, נזדוג לה ואהב אותה אחרי־כן מאד. ולדיקי שלמה את נדרה לאֵלה. היא עשתה מצבה ושלחה לקיריני, אשר היתה עוד בימי שלמה ועמדה מחוץ לעיר קיריני. וכאשר נחל קמביסיס נצחון על מצרים ושמע על דבר לדיקי, היא היא, שלח אותה לקיריני מבלי לנגוע בה.

182. אמסיס נדב נדבות גם לארצות יון, ככה לקיריני פסל אתיני מצופה זהב ואת תמונתו המצוירת, גם לאתיני בלינדוֹס שתי מצבות אבן וגם שריון בד הראוי להֵראות. להֵירֵי בסמוס שתי תמונות־עץ בצלמו ובדמותו אשר עמדו עוד בימי במקדש הגדול, מאחורי הדלתות. לסמוס שלח את המתנות בגלל הידידות אשר היתה בינו ובין פּוֹלִיקְרַטֶס בן אַיאַקוס, אבל ללינדוס לא בגלל ידידות, כי אם יען את מקדש אתיני בלינדוס, כפי שאומרים, בנו בנות דנאוס כאשר באו שמה, בברחן מפני בני אַיגיפטוס. אלה הן אפוא המתנות אשר נדב אמסיס. הוא גם הראשון בין בני־אדם אשר לכד את קיפּרוֹס ושם אותה למס.

* * *

ספר שלישי

1. על אמסיס זה יצא, איפוא724 למלחמה קַמְבִּיסֵיס בן כורש והוליך אתו בין יתר העמים אשר משל עליהם גם מהיוונים: יונים ואַיאולים. וזאת היתה הנסבה725: קמביסיס שלח מלאך למצרים ודרש מאת אמסיס726 את בתו. הוא דרש אותה על־פי עצת איש מצרי, אשר בהתעברו באמסיס עשה זאת; יען מבין כל רופאי מצרים הפריד רק אותו מאשתו וילדיו ומסר אותו בידי הפרסים, כאשר שלח כורש לאמסיס לדרוש רופא־עינים אשר יהיה הטוב מבין רופאי מצרים727. והמצרי, בהתעברו על זה יָעץ יָעַץ את קמביסיס ויעודדהו לדרוש מאת אמסיס את בתו למען יֵצַר לו בתתו אותה, ואם לא יתן, יִבָּאֵש בקמביסיס. ואמסיס, ביראו את חיל הפרסים ובפחדו מפניהם, לא יכול לא לתת את בתו ולא למנוע אותה בדעתו היטב, כי קמביסיס לא יחפוץ בה כי תהיה לו לאשה רק תהיה לו לפילגש. אחרי הפכו בדבר עשה ככה: עוד נשארה בת מהמלך הקודם, אַפְרִיאֵס, רמת־קומה ויפת־תואר, ורק היא נשארה מכל ביתה, ושמה היה נִיטֵיטִיס. את העלמה הזאת קישט אמסיס בבגדי זהב ושלח אותה אל הפרסים כאילו היא בתו. אחר זמן, כאשר קמביסיס קבל פניה וקרא אותה בשם אביה, אומרת אליו העלמה: „המלך, אינך רואה כי רימה אותך אמסיס, אשר שלח אותי אליך מקושטת יפה, ונתן אותי כאילו אני בתו, ואני באמת בת אפריאס, אשר רצח אותו, אף כי היה אדוניו, במרדו יחד עם המצרים“. השיחה הזאת והנסבה הזאת הוליכו את קמביסיס בן כורש, אשר חמתו עלתה מאד, למצרים. ככה מספרים הפרסים.

2. אמנם המצרים רואים את קמביסיס כאחד מהם, באמרם, כי הוא נולד מהבת ההיא של אפריאס. כי כורש הוא זה אשר שלח אל אמסיס בשל בתו, ולא קמביסיס. בדברם את הדברים האלה אינם מדברים נכונה. לא יתכן הדבר כי נעלם מהם – כי אם יש יודעים את נמוסי הפרסים, הלא המה המצרים728 – ראשית, כי לא נהוג אצלם החוק שזרע פסול ימלוך, אם יש זרע כשר, ושנית, כי היה קמביסיס בן קַסַנְדַנֵי בת פַּרְנַספֵּס, איש אַחַימֶנִידִי, ולא בן המצרית. אבל הם מעקמים את הדברים בחפצם להיות קרובים למשפחת כורש. אולם ככה הם הדברים729.

3. מספרים גם את הספור הזה, לי אמנם לא נראה הדבר. כי אחת מהנשים הפרסיות באה לנשי כורש וכאשר ראתה עומדים על יד קסנדני את ילדיה טובי־התואר ורמי־הקומה, הללה אותם מאד מתוך התפעלות; אבל קסנדני, אשר היתה אשת כורש, השיבה את הדברים האלה: „אף כי אני אם לילדים כאלה, כורש מבזה אותי; מכבד הוא זו אשר הביא ממצרים“. היא דברה את הדברים האלה מתוך התמרמרות על ניטיטיס. והנה אמר הגדול730 בבניה, קמביסיס: „לכן, אמא, כאשר אהיה לאיש, אהפוך את מצרים, מה למעלה – למטה, ומה למטה – למעלה“. את הדברים האלה דיבר, בהיותו כבן עשר, והנשים התפלאו בלבן. והוא שמר את הדבר בלבו, ואחרי־כן, כאשר היה לאיש וקבל את המלוכה, יצא למלחמה על מצרים.

4. קרה גם מקרה אחר אשר למסע מלחמה זה, והוא: בין שכירי־המלחמה של אמסיס היה איש אחד, יליד הַלִיקַרְנַסוֹס, שמו היה פַנֵיס, והיה האיש ההוא נבון־דעת ואמיץ־לב במלחמה. פניס זה, בהתעברו לרגלי דבר־מה באמסיס ברח באניה ממצרים, בחפצו לבוא בדברים עם קמביסיס. ויען היה נכבד מאד בעיני שכירי־המלחמה וידע היטב את עניני מצרים, שלח אמסיס איש אחריו והתאמץ מאד לתפשו. הוא רדף אחריו בשלחו אחריו באנית־משוט את הנאמן מבין סריסיו. הוא אמנם תפס אותו בלוּקיה, אבל לא הביא את הנתפש למצרים. כי פניס בחכמתו גנב את דעתו, כי בהשקותו את השומרים נמלט לפרס. ויהי בעת אשר קמביסיס הכין את המלחמה במצרים ולא ידע לשית עצות בנפשו איך לנהל את הצבא דרך ארץ הציה, בא הוא וספר לו את דבר מצבו של אמסיס והראה לו איך יסע, כי יעץ אותו לשלוח אל מלך הערבים ולבקש ממנו כי יתנהו לעבור את ארצו בטח.

5. כי רק דרך בה731 פתוחים המבואות למצרים. כי מפיניקיה עד גבולי העיר קדיטיס732 הארץ היא לסורים הנקראים פלשתינאים733; מקדיטיס, עיר אשר אינה נופלת הרבה מסרדיס, כאשר נראה לי, עד העיר אִיאֵניסוֹס734, ערי המסחר על חוף הים הן למלך הערבים; לסורים היא הארץ שוב מאיאניסוס עד האגם הסרבוני735, אשר לארכו נמשכים הרי קסיון736 עד הים737. מאגם הסרבוני, אשר בו נחבא לפי האגדה טיפון738 מתחלת כבר מצרים. כברת הארץ בין העיר איאניסוס ובין הרי קסיון והאגם הסרבוני הוא שטח לא קטן, כי אם מהלך קרוב לשלשה ימים, והיא ציה עד מאד.

6. ועתה אני בא לאמר דבר־מה, אשר רק מעטים מהנוסעים למצרים הרגישו בו. למצרים מכניסים פעמים739 בשנה מכל ארץ יון וכמו כן מפניקיה כלי־חרס מלאים יין. בכל־זאת, הייתי אומר, לא נמצא אף כלי־חרס אחד של יין ריק, אף לראות. למה אפוא, ישאל איש, משמשים אלה? גם על זה אשיב: על כל ראש עדה לאסוף בעירו את כל כלי־חרס ולהביאם לנוף, ועל אנשי נוף להביאם כאשר הם מלאים מים אל שטחי הישימון האלה של סוריה740. באופן זה כלי־החרס הנכנסים והמתרוקנים במצרים מובאים לסוריה, נוסף על אלה שמכבר.

7. והנה בדרך זו תקנו הפרסים את המבוא ההוא למצרים בספקם מים באופן המסופר, מיד אחרי כבשם את מצרים. אבל אז לא היו עוד מים מוכנים, לכן שמע קמביסיס בעצת אורחו מהליקרנסוס ושלח מלאכים אל הערבי ולבקשותיו השיג מעבר בטוח, אחרי אשר כרתו אַמָנָה איש עם רעהו.

8. והערבים שומרי־אמונה הם ודומים בזה להנאמנים בבני־אדם, ועושים הם את הדבר באופן זה: כאשר שנים אומרים לכרות ברית אמונה עומד איש אחר באמצע ביניהם ובאבן חדה הוא שורט באמצע היד של כורתי האמנה קרוֹב לבהֶן ואחר כך הוא מושח בנימה אשר לקח מהמעיל של כל אחד ואחד מן הדם על שבע741 אבנים המונחות באמצע ובעת עשותו זאת הוא קורא לדיוניסוס ולאוּרַנִיָּה742. אחרי גמר כל המעשה הזה, מוסר האיש הכורת את הברית את האורח או גם את בן ארצו, אם כרת את הברית עם בן ארצו לרעיו וגם הם חושבים כי עליהם להעריץ את האמנה. רק את דיוניסוס לבדו ואת אורניה הם רואים כאלים והם אומרים, כי הם מגלחים את שערות ראשם כאשר גלח אותו דיוניסוס עצמו. כי הם מגלחים סביב בהקיפם את הצדעים743. את דיוניסוס אוֹרוֹטַלְט ואת אוֹרַנְיָה אַלִילַט744.

9. אחרי אשר כרת הערבי את האֲמָנָה עם המלאכים אשר באו מאת קמביסיס, הערים לעשות ככה: הוא הטעין נודות מעורות גמלים מלאים מים745 על כל גמליו החיים, ואחרי עשותו זאת נסע אל מקום הציה וחכה שם לצבא קמביסיס. הספור הזה הוא הנאמן בין אלה שמספרים, אולם נחוץ כי יסופר גם זה, אשר הוא פחות נאמן, יען כי הלא מספרים אותו. בארץ ערב יש נהר גדול ושמו קוריס746, והוא נופל לתוך הים הנקרא האדום. מהנהר ההוא, מספרים, עשה מלך הערבים תעלה מעורות בקר בלתי מעובדים ועורות אחרים התפורים זה לזה, אשר נמשכה בארכה עד מקום הציה, ודרך בה הוליך את המים; ובמקום הציה חפר בורות גדולים למען יחזיקו את המים וישמרו אותם. המרחק מהנהר עד מקום הציה הזה הוא דרך שנים־עשר יום. הוא הוביל את המים דרך התעלות לשלשה מקומות.

10. על יד שפך הנילוס הנקרא הפלוסיני747 תקע פְּסַמֵיניטוס בן אמסיס את מחנהו וחכה לקמביסיס. כי את אמסיס לא מצא קמביסיס כבר בחיים בצאתו למלחמה על מצרים. כי אמסיס מת אחרי אשר מלך ארבעים וארבע שנה, ובהן לא קרה לו אסון גדול. אחרי מותו ואחרי אשר חנטוהו נקבר בקברו במקדש אשר בנה לו748, אולם כאשר מלך פסמיניטוס בן אמסיס על מצרים נעשה אות גדול מאד למצרים: גשם ירד בנוא־אמון של מצרים, ומעולם לא גושמה לא לפני זה749 ולא אחרי־כן עד ימי750, כאשר אומרים יושבי נוא־אמון בעצמם. כי בחלק העליון751 של מצרים אינו יורד גשם מכל וכל, וגם אז ירד הגשם טפות טפות.

11. והפרסים אחרי עברם את השטח החרב חנו קרוב אל המצרים בהיותם נכונים לקרב. והנה עושים השכירים אשר עם המצרים, אנשים יוונים וקרים, בקצפם על פַנֵיס על אשר הביא על מצרים צבא זר, את המעשה הזה נגדו. היו לפניס בנים אשר נשארו במצרים, אותם הביאו אל המחנה ולעיני אביהם העמידו גביע בין שני המחנות בתוך, אחרי־כן הביאו את הבנים, אחד אחר השני ושחטו אותם אל תוך הגביע. ואחרי עשותם את המעשה הזה לכל בניו, מזגו אל תוכו יין ומים. מהדם הזה שתו כל השכירים וככה החלו להתנגח752; והקרב היה נורא, ואחרי אשר נפלו משני המחנות עם רב נסו המצרים753.

12. פלא גדול ראיתי, אחרי אשר שמעתיו מפי יושבי הארץ; עצמות שני הצדדים אשר נפלו בקרב הזה נערמו אלה לבד ואלה לבד. כי לבדן היו מונחות עצמות הפרסים, כאשר היו נבדלים מההתחלה, ומעבר השני אלה של המצרים. והנה גולגולות הפרסים הן כה חלשות, עד אם תזרוק אבן קטנה בהן תעשה בהן נקב. אבל אלה של המצרים כה חזקות עד כי לא תנפץ אותן אף בהכותך באבן עליהן. הסבה לזה היא, לדבריהם, וגם הוכיחוני זאת על נקלה, כי המצרים מתחילים מיד בנערותם לגוז את ראשם ומול השמש מתעבה העצם. וזאת היא גם הסבה כי אינם נעשים קרחים, כי בין המצרים תמצא קרחים פחות מבין כל בני־אדם. אם כן זאת הנסבה, כי להם גולגולות חזקות, ואצל הפרסים, אשר להם גולגולות כה חלשות, זאת היא הנסבה: מנערותם הם מפנקים754 בחבשם מגבעות. הענין אפוא כך הוא. ראיתי גם דברים אחרים דומים לאלה בפַּפרימיס755 באלה אשר נהרגו יחד עם אַחַימֶנֵיס בן דריוש בידי הלודי אִינַרוס756.

13. אחרי אשר הפכו המצרים עורף בקרב, נסו בלי סדרים. בעת היותם סגורים בתוך נוף, שלח קמביסיס על היאור אניה ממיטיליני ובה שליח, איש פרסי, אשר יקרא את המצרים כי ישלימו אתו. אבל כאשר ראו את האניה הולכת וקרבה לנוף הגיחו בהמון מתוך העיר, הרסו את האניה, את האנשים בתקו ונשאום לתוך העיר. אחרי המעשה הזה באו המצרים במצור וכעבור זמן־מה הסגירו עצמם. הלוּבים757 הסמוכים להם, ביראם את הנעשה במצרים, נכנעו בלי מלחמה וקבלו עליהם לשלם מס ושלחו מתנות. ככה עשו גם הקִירֵינַיִים758 והבַּרְקַיִים759 בפחדם כמו הלובּים. קמביסיס קבל את המתנות אשר באו מאת הלובים, ברצון, אבל היה נרגז על אלה אשר באו מאת הקיריניים, כאשר נראה לי, יען היו מעטות, – כי שלחו הקיריניים חמש מאות מנה כסף. הוא לקח אותן וחלקן בעצם ידו בין הצבא.

14. ביום העשירי, אחרי לכדו את חומת נוף, הביא קמביסיס אל פרור העיר את מלך מצרים פְסַמֵינִיטוֹס, אשר מלך רק ששה חדשים, למען ימיט עליו חרפה, והושיב אותו יחד עם מצרים אחרים ובחן את עוז נפשו בעשותו ככה: הוא הלביש את בתו בגדי שפחות ושלח אותה עם הכד להביא מים. יחד אתה שלח גם עלמות אחרות אשר בחר מבין אלה של אנשים נכבדים מאד, מלובשות כמו בת המלך; כאשר עברו העלמות לפני אבותיהן בבכי ויללה, בכו והילילו גם כל האבות האחרים לעומתן, בראותם את ילדותיהם בצרה, וכאשר הרים את עיניו פסמיניטוס והרגיש בדבר, הוריד את ראשו לארץ. אחרי אשר עברו נושאות המים שלח שנית את בנו עם אלפים מצרים אחרים מאותו הגיל וחבל בצוארם ובפיהם מתג760; הם הובלו לקבל את ענשם בעד המיטילינים אשר אבדו בנוף יחד עם האניה. ככה שפטו שופטי המלך761, בעד כל אחד מהמיטילינים יאבדו עשרה762 מנכבדי המצרים. ובראותו את העוברים והכיר כי מוליכים את בנו למיתה, עשה הוא, בעת אשר המצרים האחרים אשר ישבו סביבו בכו וצעקו, את אשר עשה לבתו. אחרי שעברו גם אלה, קרה, כי אחד מאוכלי שולחנו, איש בא בימים, אשר כל רכושו אבד ולא נשאר בידו דבר אשר יש גם לאביון, בקש נדבה מאת אנשי הצבא, ועבר לפני פסמיניטוס בן אמסיס ולפני המצרים אשר ישבו בפרור העיר. כאשר ראה אותו פסמיניטוס וישא קולו ויבך ויקרא את אוהבו בשמו ויטפח על ראשו. והיו שם שומרים אשר הודיעו לקמביסיס כל אשר עשה מדי עברה תהלוכה על פניו. והתפלא קמביסיס על הנעשה ושלח מלאך לשאול אותו, באמרו את הדברים האלה: „אדונך קמביסיס שואל אותך, פסמיניטוס, מדוע בראותך את בתך בצרה ואת בנך הולך למות לא צעקת ולא בכית, אבל את האביון, אשר אינו קרוב אליך כלל, כפי שהוא שומע מאחרים, כבדת?“ זה שאל את הדברים האלה והלה השיב: „בן כורש, אסון ביתי היה גדול מלבכות עליו, צער רעי היה שוה לדמעותי, כי אבד את כל רכושו הרב ועל מפתן הזקנה היה לאביון“. כאשר הובאו על ידו הדברים האלה לפניו, ישרו בעיניו, וכאשר מספרים המצרים, בכה קרויסוס אשר לוה גם הוא את קמביסיס למצרים, ובכו הפרסים אשר עמדו שם ובלב קמביסיס עצמו עבר רגש של רחמנות וצוה מיד להציל את הבן מבין אלה העומדים לֵהרג ולהביא אותו מפרור העיר ולהציגהו לפניו.

15. אולם האנשים אשר הלכו לקרוא את הבן לא מצאוהו עוד בחיים, הוא היה הראשון אשר נהרג, אבל את פסמיניטוס הקימו והביאו לפני קמביסיס; אצלו חי מעתה ולא הרע לו מאומה; אלמלי היה מבין לא לעורר תהפוכות היה מקבל שנית את מצרים לפקח עליה, כי היו רגילים הפרסים לכבד את בני המלכים, אף כי מרדו בהם, להחזיר בכל זאת לבניהם את השלטון. מתוך עובדות שונות יש להסיק, כי היה מנהגם לעשות ככה, ביחוד מזה, כי תַּנִירַס בנו של אינרוס קבל את ממשלת אביו, וכן היה לפָאבסִירִיס בן אַמִירְטַיאוס763 כי גם לזה החזירו את ממשלת אביו, אף כי אין איש אשר עשה לפרסים רעה יותר מאינרוס ואמירטיאוס764. אבל פסמיניטוס, בזממו מזמות רעות, קבל את ענשו, כי נתפש בהצותו את המצרים למרידה, ואחרי אשר נאחז בידי קמביסיס, שתה דם הפר765 ומת מיד. ככה הוא מת.

16. מנוף יצא קמביסיס לעיר סאיס, ברצותו לעשות את אשר גם עשה אחרי־כן. כי מיד אחרי בואו לארמון766 אמסיס צוה להוציא את גופת אמסיס מקברו767. ןאחרי אשר עשו כמצותו צוה להלקותו ולמרוט את שער ראשו ולדקרהו והתעולל בו בכל אופנים אחרים ואחרי עשותם את המעשים האלה עד אשר עיפו, כי הגופה בהיותה חנוטה עמדה בפניהם ולא התפוררה כלל, צוה קמביסיס לשרפה; צו של בליעל768. יען כי הפרסים מאמינים כי האש הוא אל769, לכן לשרוף את המתים אין המנהג אצל שני העמים האלה; אצל הפרסים, כאשר הראנו, באמרם, כי לא נכון למסור גופת אדם לאל, והמצרים רואים באש בעל רוח ונשמה המכלה כל אשר הוא מוצא ואחרי השביעו את נפשו מטרפו הוא כלה ביחד עם אשר אכל. ואין אצלם המנהג כלל וכלל למסור את הגופה לחיות ומשום זה הם מחנטים אותה, למען לא תהיה לברות בפי התולעים בשכבה. אם כן צוה קמביסיס לעשות דבר נגד המנהג של שני העמים. אמנם המצרים אומרים כי לא אמסיס היה זה אשר קרה לו כל זאת, כי אם איש אחר מהמצרים, אשר היה בן גילו של אמסיס, ובו התעוללו הפרסים בהאמינם כי הם מתעוללים באמסיס. כי לדבריהם נודע לאמסיס על ידי אורקולום כל אשר יקרה אותו אחרי מותו, לכן למען יסיר מאתו את העומד לבוא עליו צוה לקבר את האיש הזה, אשר הלקו אחרי מותו, על יד הפתח בתוך קברו, ואת גופתו צוה על בנו לקבר בפנה פנימה יותר עד כמה שאפשר אשר בתוך קברו. והנה כל הפקודות של אמסיס על דבר קברו ועל־אודות האיש ההוא נראות בעיני כי לא היו מעולם ורק לשוא רוצים המתרים לחפות על הדבר.

17. אחר הדברים האלה אמר קמביסיס לעלות במלחמה משולשת, על הקרתגים, על האמונים770 ועל הכושים מאריכי־ימים771, היושבים על הים הדרומי של לוב772, ובחשבו ככה החליט לשלוח נגד הקרתגים את הצי, נגד האמונים חלק מצבא הרגלים, אבל אל הכושים ישלח בתחלה מרגלים, אשר יתורו אחרי־שולחן־השמש הנמצא כפי שמספרים אצל הכושים, אם ישנו באמת, וגם יתורו אחרי הענינים האחרים בהביאם למראה עינים מתנות למלכם.

18. ענין שלחן השמש, כאשר מספרים, זהו: יש כר בפרור העיר, מלא בשר מבושל מכל הולכי על ארבע. שמה רגילים ראשי האזרחים אשר בכל זמן וזמן להביא, בעשותם בערמה, בלילות את הבשר, וביום נגש מי שרוצה ואוכל773. אבל יושבי הארץ אומרים כי האדמה עצמה מוציאה מדי פעם בפעם כל זה. ענין שלחן השמש ככה הוא אפוא, לדבריהם.

19. כאשר גמר קמביסיס בלבו לשלוח את המרגלים, שלח מיד לקרוא מעיר אֶלֶפַנְטִינֵי774 מאנשי הָאִיכְתִּיוֹפַגִים775 אשר ידעו את שפת הכושים. עד אשר הובאו אלה, צוה כי בעת ההיא יפליג חיל־הים לקרתגו. אך הפניקים אמרו, כי לא יעשו זאת. הם אסורים על־ידי שבועות חמורות, ולא יעשו עול לצאת למלחמה על בניהם הם776. ויען כי הפניקים לא רצו, לא היו הנשארים777 די חזקים למלחמה. וככה נמלטו הקרתגים מעבדות הפרסים. כי קמביסיס לא רצה לצאת בזרוע נגד הפניקים, יען כי הם באו מרצונם תחת עול הפרסים ונלחמו במצרים.

20. וכאשר באו מאלפנטיני האיכתיופגים אל קמביסיס שלח אותם אל הכושים וצוה את אשר עליהם להגיד; גם לקחו בידיהם מתנות: בגד ארגמן, רביד זהב, צמידים, כל בהט מלא מור וחבית יין־דקלים. אומרים על הכושים האלה, אשר אליהם שלח קמביסיס, כי הם הגדולים והיפים בין כל בני־אדם778. גם אומרים, כי להם מנהגים אחרים, שונים מאשר לשאר בני־אדם, ביחוד אשר למלך בזה: האיש מבין האזרחים אשר יאמינו כי הוא הגבוה מביניהם, ולו גבורה מתאימה לגבהו779, אותו חושבים ראוי למלוך.

21. כאשר באו האיכתיופגים אל האנשים ההם, אמרו את הדברים האלה במסרם את המתנות למלכם: „קמביסיס, מלך הפרסים, בחפצו להיות ידידך ורעך, שלח אותנו וצוה עלינו לבוא אתך בדברים ולמסור לך את המתנות האלה, אשר גם הוא עצמו מתענג מאד בהשתמשו בהן“780. אבל הכושי הבין, כי באו כמרגלים ודבר אליהם את הדברים האלה: „לא שלח אתכם מלך הפרסים עם המתנות האלה, מפני שאני שוה בעיניו להיות לו לרע, ולא נכונים הדברים בפיכם, רק לרגל את ממלכתי באתם, וגם הוא לא איש ישר הנהו, כי לו היה איש ישר לא היה חומד ארץ אחרת מאשר את שלו ולא היה כובש לעבדים אנשים, אשר לא עשו לו כל עול. ועתה מסרו לו את הקשת הזאת ואמרו לו את הדברים האלה: מלך הכושים מיעץ למלך הפרסים, כאשר ידרכו פרסים קשתות גדולות781 כאלה על נקלה, אז יצא למלחמה עם צבא עצום על הכושים מאריכי־ימים; עד העת ההיא יודה לאלים חסדם, אשר אינם נותנים בלב הכושים לרכוש להם ארץ אחרת נוספת על זו אשר להם“.

22. אחרי דברו את הדברים האלה התיר את הקשת ומסרה למלאכים. בקחתו את בגד הארגמן שאל, מה הוא זה ואיך נעשה. וכאשר השיבו לו האיכתיופגים את האמת בדבר הארגמן והצבע, אמר: „האנשים האלה זיפנים הם ומזויפים גם בגדיהם“782. אחרי־כן שאל על־אודות רביד הזהב והצמידים. וכאשר בארו לו האיכתיופגים את העדי שבהם, צחק המלך ובחשבו כי הם כבלים, אמר, כי אצלם כבלים חזקים מאלה. ובשלישית שאל על־אודות המור, וכאשר ספרו לו את עשיתו ומשיחתו, אמר אותם הדברים אשר אמר על הבגד. וכאשר הגיע אל היין ושמע את עשיתו, שמח מאד על המשקה ושאל מה אוכל המלך וכמה הן שנות חייו הארוכים ביותר של איש פרסי. הם השיבו כי הוא אוכל לחם ובארו לו את טבע החטים, וכי שמונים שנה הן הגבול היותר רחוק אשר נקבעו לחיי איש. על זה אמר הכושי, כי באכלם זבל783 אין הוא מתפלא כי שנות חייהם מעטות ולא יחיו אף את השנים האלה, לולא יחליפו כח במשקה זה, ובדברו רמז לאיכתיופגים על היין, שרק בזה הם נופלים מהפרסים.

23. וכאשר שאלו האיכתיופגים מצדם את המלך על מדת ימיהם ודרכי חייהם, אמר, כי רובם מגיעים למאה ועשרים שנה, אחדים עוברים גם את המספר הזה, מאכלם הוא בשר מבושל ומשקם – חלב. וכאשר התפלאו המרגלים על מספר השנים, הוליך אותם אל מעין, אשר הרוחצים בו נעשים נוצצים784 מאד, כאלו היה המעין שמן, וריח נודף ממנו כריח הסיגל. מי המעין הזה כה קלים הם לפי דברי המרגלים, עד כי אין כל דבר יכול לצוף על פניהם, לא עץ ולא דבר הקל מעץ, כי אם כל דבר צולל במצולה. אם טבע המים באמת ככה, כאשר הם מספרים, אולי זאת היא הנסבה, אשר מאריכים הם ימים בהשתמשם בהם לכל דבר. בלכתם מהמעין הוליך אותם אל בית־הסוהר לגברים, ובו היו כולם אסורים בכבלי זהב; כי אצל הכושים האלה הנחושת הוא היקר והחשוב מכל המתכות. אחרי בקרם את בית־הסוהר, בקרו גם את אשר קוראים שלחן־השמש785.

24. אחרי זה בקרו באחרונה את ארונות מתיהם, אשר, כפי שאומרים, עשויים מלח786 באופן זה: אחרי יבשם את גופת המת, אם כאשר עושים המצרים או באיזה אופן אחר, הם מכסים את כולה גֶפֶס ומצירים עליה ציורים, לתאר את תמונתו כמה שאפשר, אחרי־כן שמים סביבה עמוד מלח עשוי נבוב; את המלח חופרים אצלם הרבה והוא נוח להֵעבד. בתוך העמוד נראה המת מבלי להפיץ ריח בלתי־נעים או איזה דבר אחר מסואב, ובכל זאת הכל בו נראה דומה למת עצמו. הקרובים ביותר מניחים את העמוד בביתם שנה ומקריבים לו בכורי כל דבר ומביאים קרבנות, אחרי־כן הם מוציאים אותו ומעמידים אותו בסביבות העיר.

25. אחרי אשר תרו המרגלים את הכל, שבו, ובספרם לקמביסיס את הדברים האלה חרה אפו מאד על אודותם ויצא נגד הכושים מבלי אשר צוה להכין צידה ומבלי אשר שם אל לבו כי הוא עומד לצאת למלחמה עד קצות הארץ. בהיותו מטורף ובלתי מיושב בדעתו אחרי שמעו את דברי האיכתיופגים, יצא למלחמה, ואחרי צוותו ליוונים, אשר היו עמו, להשאר פה, לקח אתו את כל חיל הרגלים. כאשר עבר עם צבאו את נוא־אמון, הבדיל מתוך הצבא כחמש רבוא ואת אלה צוה לכבוש לעבדים את האמונים ואת האורקולום של זוס לשרוף באש, והוא עצמו יצא עם שארית הצבא נגד הכושים. עוד לא הספיק הצבא ללכת את החלק החמישי של הדרך וכבר כלתה כל הצידה אשר אתם, ואחרי הצידה כלו גם בהמות המשא, כי נאכלו. לו היה קמביסיס שב מדעתו בראותו כל זה והיה מחזיר את הצבא, אזי, גם אחרי השגיאה אשר שגה בתחלה, היה איש חכם, אך הוא לא התחשב עם שום דבר והוסיף ללכת הלאה. כל עוד שהחילים מצאו דבר־מה להוציא מהאדמה החיו את נפשם באכלם עשבים. אבל כאשר באו למדבר החול עשו אחדים מהם מעשה נורא. הם הפילו גורל על כל עשירי מביניהם ואכלוהו. כאשר שמע זאת קמביסיס נבהל מפני אכילה זו, אשר יאכל איש בשר רעהו והתיאש מהמסע אל הכושים ושב ובא לנוא־אמון אחרי אשר אבדו רבים מהצבא. מנוא־אמון ירד לנוף ומשם שלח את היוונים כי יפליגו לארצם.

26. המסע נגד הכושים נגמר באופן זה, ואלה מהם787 אשר נשלחו להלחם באמונים, אחרי צאתם מנוא־אמון הלכו הלאה ומורי־דרך אתם. ברור הוא כי באו עד העיר אוֹאַסיס788 המיושבת מסמיים789, שהם, כאשר אומרים ממטה האַיסחְרִיוֹנִי, הרחוקה מנוא־אמון שבעת ימים דרך מדבר החול. המקום הזה נקרא בשפת היוונים „אי־המאושרים“790; עד המקום הזה, מספרים, הגיע הצבא, מפה והלאה אין איש יודע להגיד דבר על־אודותם מלבד אשר מספרים האמונים עצמם ואלה אשר שמעו מפיהם; כי לא הגיעו אל האמונים וגם לא שבו עוד. וזה הוא מה שמספרים האמונים עצמם: אחרי אשר יצאו מאואסיס זאת, והלכו אליהם דרך מדבר החול והם נמצאו כבאמצע הדרך אשר ביניהם ובין אואסיס, בעת אשר ישבו לאכול את ארוחת הצהרים, נשבה רוח דרומית גדולה ובלתי רגילה, אשר הביאה עמה תמרות־חול וכסתה אותם, ובאופן זה נעלמו. לדברי האמונים היה זה גורל הצבא.

27. בעת אשר שב קמביסיס לנוף נראה למצרים האַפִּיס791 אשר היוונים קוראים אותו אֶפַּפוֹס792. ובהראותו לבשו המצרים מיד את בגדיהם היפים ביותר והיו עליזים. כאשר ראה קמביסיס את המצרים עושים ככה, חשד אותם מאד, כי לרגלי אסונו אשר קרהו חוגגים הם את החגיגות האלה. וישלח לקרוא את נשיאי נוף, וכאשר באו לפניו, שאל אותם, מדוע כאשר היה לפני זמן בנוף לא עשו המצרים דבר כמעשה הזה אשר הם עושים בבואו עתה אחרי אבדן חלק גדול מצבאו. הם ספרו, כי נראה להם אל אחד, הבא רק לעתים רחוקות, וכאשר הוא נראה להם, חוגגים כל המצרים חג של שמחה. כשמוע קמביסיס את הדברים האלה, אמר, כי שקר בפיהם, ויען דברו שקר, דן אותן למיתה793.

28. אחרי אשר הרג את אלה, שלח שנית לקרוא לפניו את הכהנים. וכאשר אמרו הכהנים גם כן אותם הדברים, אמר, כי הוא יִוָכח, אם בא למצרים אל אשר יכולים למששו בידים794. בדברו את הדברים האלה צוה לכהנים להביא לפניו את האפיס. ואלה הלכו להביאו. האפיס הזה, האפפוס, נולד עגל מפרה, אשר נעשית אי־מסוגלה לפלוט עוד שגר אחר מבטנה, והמצרים אומרים, כי קרן משמים יורדת על הפרה הזאת וממנה היא מולידה את האפיס. לעגל הזה, הנקרא אפיס, הסמנים האלה: הוא שחור ורק במצחו נמצא רבוע לבן ועל גבו דמות נשר ובזנבו שערות כפולות795, ותחת לשוני חסיל.

29. וכאשר הביאו הכהנים את האפיס הוציא קמביסיס, אשר היה כמעט משוגע, את הפגיון, ובחפצו לדקור את האפיס בבטנו, פגע בשוקו. בצחוק אמר אל הכהנים: „שוטים שבעולם, הזה טבע האלים, כי הם בשר ודם ומרגישים בברזל? יאה למצרים אל כזה; ואתם אל תהתלו בי בלי עונש“. אחרי אמרו זאת, צוה לאלה הממונים על זה להלקות את הכהנים, וכל איש מהמצרים שיראו אותו חוגג, יהרגוהו. החג למצרים בוטל אפוא, והכהנים נענשו, והאפיס, אשר נפצע בשוקו, שכב במקדש וגוע וימת, ואחרי אשר מת בפצעיו קברוהו הכהנים מבלי אשר הרגיש בזה קמביסיס796.

30. וקמביסיס, כאשר מספרים המצרים, הוכה מיד בשגעון עקב העול הזה, גם לפני זה לא היה שלם ברוחו. ואת הנבלה הראשונה ממעשיו הרעים הרשיע לעשות נגד אחיו סְמֶרְדִיס797, אשר היה אחיו מאב ואם. הוא שלח אותו ממצרים לפרס בקנאו בו, כי הוא לבדו בין הפרסים דרך את הקשת, את זאת אשר הביאו האיכתיופגים מהכושי, עד מרחק שתי אצבעות, ואף אחד משאר הפרסים לא היה בכחו לעשות זאת. אחרי צאת סמרדיס לפרס ראה קמביסיס בשנתו את המראה הזה: נדמה לו, כי מלאך בא מפרס והודיע לו, כי על כסא המלוכה יושב סמרדיס וראשו מגיע השמימה. בגלל זה פחד ודאג לנפשו, כי לא יהרגהו אחיו וימלוך תחתיו. וישלח לפרס את פְּרֵיכְסַסְפֶּס, הנאמן לו מבין כל הפרסים, כי יהרגהו. והאיש הזה הלך לשושן והרג את סמרדיס. אחדים אומרים בעת הוליכו אל הציד, ואחרים אומרים, כי הוביל אותו אל הים האדום ושם הטביע אותו.

31. זה היה, כאשר מספרים, העול הראשון ממעשי קמביסיס הרעים, את השני עשה לאחותו, אשר הלכה אחריו למצרים ואשר היתה נשואה לו והיתה אחותו משני צדדיו. הוא לקחה לאשה באופן זה: מעולם לא היו הפרסים רגילים לקחת להם את האחיות לנשים. ויען כי התאהב קמביסיס באחת מאחיותיו798 ורצה אחר כך לקחתה לאשה, ויען כי הבין כי עומד הוא לעשות דבר בלתי רגיל, קרא אליו את שופטי המלך ושאל אותם אם יש חוק המתיר לאיש את נשואי האחות. שופטי המלך נבחרים מבין הפרסים לכל ימי חייהם או עד אשר נמצא בהם דבר עול. הם שופטים את הפרסים ומפרשים את חוקי האבות וכל דבר בא לפניהם. כאשר שאל אותם קמביסיס השיבו לו דברים נכונים ובטוחים, באמרם כי לא מצאו חוק המתיר לאח לקחת את אחותו לאשה, אבל מצאו חוק המתיר למלך הפרסים לעשות את אשר לבו חפץ. באופן זה לא בטלו חוק מתוך פחד מפני קמביסיס, אבל למען לא ימותו הם בעמדם על החוק, המציאו חוק אחר799, העוזר לזה הרוצה לקחת את אחותו לאשה. אז נשא קמביסיס את אהובתו, אבל אחרי זמן קצר נשא גם אחות אחרת, משתי אלה הרג את הצעירה, אשר הלכה אחריו למצרים.

32.בדבר מותה נמסרו שתי שמועות שונות, כמו על מות סמרדיס. היוונים אומרים, קמביסיס נתן לגור־אריה כי ילחם בגור־כלב ואשתו הסתכלה בדבר, וכאשר נוצח גור הכלב, קרע אחיו את השלשלת ומהר לו לעזרה, ועתה, בהיותם שנים, התגברו גורי הכלב על גור הארי. וקמביסיס מתענג בראותו את הדבר, אולם היא יושבת ובוכה. כאשר הרגיש בזה קמביסיס שאל אותה, למה זה היא בוכה, והיא השיבה, כי בראותה איך בא הגור לנקמת אחיו, הגיעה לידי דמעות בזכרה את סמרדיס ובידעה כי אין איש אשר ינקום את נקמתו. בגלל המלה הזאת, אומרים היוונים, המית אותה קמביסיס. והמצרים מספרים, כי בהסבם אל השלחן לקחה האשה חזרת וקִנבה את עליו ושאלה את בעלה אם החזרת הקנובה יותר יפה או המלאה, ובהשיבו, כי המלאה יותר יפה, אמרה היא: „הלא אתה עשית כמו עם החזרת הזאת, בתלשך את העלים מבית כורש“, ויחרה אפו ובקצפו בעט בה ובהיותה הרה, נהפכו עליה ציריה ותמת.

33. כה התעלל קמביסיס בקרוביו ביותר, או בגלל האפיס או מטעם אחר, כאשר יבואו על בני־אדם לפעמים פגעים במספר רב. גם אומרים, כי מנעוריו היה קמביסיס חולה במחלה אנושה, אשר אחדים קוראים „הקדושה“800. לכן באמת לא יפלא הדבר, כי כאשר הגוף סובל ממחלה אנושה, גם הרוח אינו בריא.

34. ואלה המעשים אשר התעלל גם בפרסים אחרים: מספרים, כי אמר אל פריכסספס, אשר אותו כבד ביותר והוא אשר הביא את הידיעות לפניו ובנו היה שר המשקים לקמביסיס, גם כן כבוד לא מעט, אליו אמר, ככה מספרים, את הדברים האלה: „פריכסספס, מה חושבים הפרסים עלי, מה אני בעיניהם, ומה הם משיחים בי?“ וזה השיב: „אדוני, בכל דבר מהללים אותך מאד, רק אומרים, כי מתמכר אתה מאד ליין“. כך אמר זה על הפרסים. אבל קמביסיס, בחרות אפו בו, השיב לו את הדברים האלה: „עתה אומרים הפרסים עלי כי מתמכר אני ליין ולכן מטורף אני ואין דעתי מיושבת עלי, אם כן דבריהם הראשונים לא היו אמת“. כי קודם לכן שאל קמביסיס את הפרסים, יועצי המלך, וביניהם גם את קרויסוס, מה הוא בעיניהם, כאשר ידמו אותו אל אביו, והם השיבו, כי הוא עולה על אביו, כי בידו כל אשר היה לאביו ועוד יותר, כי הוא רכש לו את מצרים ואת הים801. ככה דברו הפרסים. קרויסוס, אשר היה במעמד זה, לא היה מרוצה מהתשובה הזאת, ואמר אל קמביסיס כדברים האלה: „לי נראה, בן כורש, כי אינך דומה לאביך, כי לך אין עוד בן כמו זה אשר הניח אביך בך“. כשמוע קמביסיס את הדברים האלה שמח והלל את תשובת קרויסוס.

35. בדברים האלה נזכר באמרו בכעס אל פריכסספס: „עתה תראה, אם אמת בפי הפרסים או אם הם בעצמם מטורפים, בדברם דבר כזה. אם אכוֵן את חצי אל תוך לב בנך זה, העומד בחצר החיצונה, יֵראה בעליל, כי דברי הפרסים אינם שוים מאומה; אולם אם אחטיאהו, אז יֵראה בעליל, כי אמת בפי הפרסים ואין בי דעת“. בדברו ככה מלא ידו בקשת ויך את הנער, וכאשר נפל הנער צוה לנתחהו ולראות את היריה. וכאשר נמצא החץ תקוע בלב, אמר לאבי הנער בצחוק על שפתותיו ועליז מאד: „פריכסספס, עתה גלוי לך, כי אינני מטורף וכי הפרסים הם אשר דעתם אינה מיושבת עליהם. ועתה אמר לי, את מי ראית מימיך בין כל האנשים יורה ככה אל המטרה?“ פריכסספס אשר ראה כי האיש הזה אינו מיושב, וגם ירא לנפשו, אמר: „אדוני, חושבני, כי גם האל עצמו לא ייטיב ככה לירות“. בפעם ההיא עשה את המעשה הזה, ובפעם אחרת תפש שנים־עשר איש מטובי הפרסים בלי כל אשמה ברורה בכפם, וצוה לקברם חיים וראשם למטה.

36. בעשותו מעשים כאלה חשב קרויסוס הלודי לנכון להוכיחהו בדברים האלה: „המלך, אל תתמכר כולך לחום נעוריך, כי אם עצור ברוחך וכבוש את יצרך. טוב להיות מתון וזהירות היא חכמה. אתה הורג אנשים אשר הם אזרחיך, בתפשך אותם בלי שום סבה מספיקה, ואתה הורג גם ילדים. אם תוסיף לעשות מעשים רבים כאלה, ראה כי לא יפשעו בך הפרסים. אביך כורש צוה עלי במפגיע להוכיחך וליעצך את אשר אמצא טוב בשבילך“. הוא אמנם דבר את הדברים האלה בכונה טובה ויעץ לו, אבל זה ענהו בדברים כאלה: „אתה הוא זה אשר נועז ליעצני, אתה אשר היטבת ככה למשול בארצך, והיטב יעצת לאבי, באמרך לו כי יעבור את הנהר אַרַכְסֵיס ויצא נגד המַסַגֶטִים, בעת אשר הם חפצו לעבור אלינו802. ואתה הוא שהבאת על עצמך שואה, כי הרעות למשול בארצך, והבאת שואה גם על כורש אשר שמע בעצתך. אולם אל תשמח עוד803 כי זה כמה בקשתי למצוא תואנה לך“. בדברו את הדברים האלה תפש בקשת לירות בו, אך קרויסוס קפץ ממקומו וברח החוצה. ויען כי לא עלה בידו לירות בו, צוה לעבדיו לתפשו ולהמיתו. אבל העבדים, אשר ידעו את הלך רוחו, הסתירו את קרויסוס, בחשבם, אם ינחם קמביסיס וידרוש אחרי קרויסוס, אז יוציאוהו ויקבלו מתנות בעד זה שהשאירוהו בחיים, ואם לא יתחרט ולא ידרוש אחריו, אז ימיתוהו. ולא עבר זמן רב וידרוש קמביסיס אחרי קרויסוס, ובהודע זה לעבדים, הודיעוהו, כי עודנו חי. אמנם קמביסיס הביע את שמחתו כי קרויסוס עודנו חי, אבל לא רצה לעבור על זה שהשאירוהו בחיים מבלי להרגם, וגם עשה ככה.

37. מעשים רבים כאלה עשה בהוללותו נגד הפרסים ובעלי־בריתם, ובנוף צוה לפתוח קברים קדמונים והסתכל במתים804. הוא נכנס גם אל מקדש היפיסטוס805 והתקלס הרבה בפסל. כי פסלי היפיסטוס דומים מאד לפַּטַיקִים של הפניקים, אלה שמוליכים עמהם הפניקים בראש אניותיהם806. מי שלא ראה אותם עוד, לו אתאר אותם. הם היו דומים לאיש ננס. הוא נכנס גם למקדש הכבירים807 אשר אסור היה לכל איש להכנס את תוכו זולת הכהן. את הפסלים האלה צוה גם לשרוף באש, אחרי אשר התקלס בהם הרבה. גם אלה דומים לפסלי היפיסטוס, וכאשר אומרים, הם בניו.

38. ברור לי למדי, כי קמביסיס היה כולו מטורף, לולא זאת לא היה שולח ידו להתקלס בדברים שבקדושה ובמנהגים. לו יעלה על דעת איש לצוות לכל בני־אדם, כי יבחרו להם מבין כל המנהגים את היפים ביותר, אחרי אשר יתישבו בדעתם, כי אז היה בוחר לו כל אחד את שלו. ככה יחשוב כל איש, כי מנהגיו הם היפים מבין כולם. לכן אין זאת רק איש מטורף בלבד השם ללעג דברים שכאלה. וכי כל בני אדם יחשבו ככה על המנהגים, יכולים להוכיח על־פי ראיות שונות ורבות וגם על פי זה: דריוש, בעת מלכו, קרא אליו את היוונים אשר היו אצלו, ושאל אותם, מה השכר אשר יחפצו בו כי יאכלו בשר הוריהם כשימותו, והם אמרו, כי לא יעשו זאת בכל שכר. אחרי־כן קרא דריוש את ההודים הנקראים קַלַטִיִים, והם אוכלים את בשר הוריהם, ושאל אותם בפני היוונים, הם הבינו על־ידי מליץ את אשר מדברים, מה הסכום אשר ידרשו כי ימסרו את הוריהם המתים וישרפו אותם באש. הם הרימו קול צעקה ובקשו כי לא ידבר אליהם כדברים האלה. ככה, אפוא המנהג והצדק לפי דעתי, עם פִּינְדַרוֹס808, באמרו: המנהג הוא המולך על הכל809.

39. בעת אשר קמביסיס יצא למלחמה על מצרים יצאו גם הלקדימונים למלחמה על סַמוֹס ופּוֹלִיקְרַטֶס810 בן אַיאַקֶס אשר כבש את סמוס אחרי מרידה. בתחלה חלק את העיר לשלשה חלקים בין אחיו פַּנְטַגְנוֹטוס וסילוסון, אחרי־כן הרג את האחד ואת הצעיר, סילוסון, גרש והחזיק בכל סמוס וכאשר היתה בידו כרת ברית עם אמסיס מלך מצרים ושלח לו מתנות וקבל ממנו אחרות. עד מהרה גדל עוז פוליקרטס ושמו יצא ביוֹנִיָּה ובשאר ארץ יון. כי לכל אשר פנה להלחם, השכיל בכל דבר. היו לו מאה אניות בעלות חמשים משוטים ואלף רובי־קשת, הוא שדד הכל ונהג בשביה מבלי לשים פדות לאף אחד. „כי לידידיו“, אמר, „יתרצה יותר בהחזירו להם את אשר לקח מהם, מאשר לא יקח מהם מאומה“. איים רבים לכד, אבל גם ערים רבות ביבשה. כן נחל במלחמת־ים נצחון על הלסבים, אשר באו עם כל צבאם לעזרה למיליטים ולקח אותם בשביה, והם, אסורים בכבלים, חפרו את כל החריץ מסביב לחומת סמוס.

40. ומאמסיס לא נעלמה באיזה אופן שהוא הצלחת פוליקרטס הגדולה, אך הדבר עורר דאגה בלבו. וכאשר הצלחתו גדלה יותר ויותר, כתב את הדברים האלה בספר ושלח לסמוס: „כה אומר אמסיס לפוליקרטס. אמנם נעים לשמוע, כי אוהב ורע מצליח במעשיו. אולם בעיני אין הצלחותיך הגדולות מוצאות חן, בידעי כי אל קנאה הוא האֵל, ונפשי מבקשת גם בעדי וגם בעד אלה הקרובים ללבי, כי בחלק ממעשיהם יצליחו וחלק לא יעלה להם יפה, וככה אחפוץ לבלות את ימי חליפות תחת להיות מצליח בכל דבר. כי עוד לא שמעתי מספרים על איש אשר לא מת באחרונה בענין רע, אם היה מצליח בכל דבר811. ועתה אם בקולי תשמע, תעשה נגד ההצלחה את המעשה הזה: התבונן בדעתך וכאשר תמצא חפץ היקר לך ביותר ואבדתו תעציב את לבך יותר מכל דבר, את זה תשליך, כי לא ימצא עוד בין בני־אדם, ואם לא יבואו עליך מהיום והלאה הצלחה ואסון חליפות, המציא לך תרופה באופן אשר הראיתי לך“.

41. כאשר קרא פוליקרטס את הדברים האלה וירא כי טובה עצת אמסיס אשר יעץ לו, חקר מה מכל סגולותיו יעציב את לבו ביותר כאשר יאבד ממנו, וכאשר חקר בדבר מצא זאת: לו היה חותם, אשר נשא על ידו, משובץ זהב, עשוי מאבן ברֶקֶת והיה מעשה־ידי תֶאוֹדוֹרוס812 בן טֵילֵקְלֶס מסמוס. כאשר מצא כי זה טוב הוא להשליך, ויעש ככה: אניה בעלת חמשים משוטים מלא אנשים וירד אל תוכה וצוה להפליג אל לב הים, וכאשר היה רחוק מהאי הסיר את החותם לעיני כל הנוסעים אתו והשליך אותו לתוך הים. אחרי עשותו זאת, נסע לביתו ובבואו לביתו התמכר לצערו.

42. אולם ביום החמישי או ביום הששי אחר המעשה הזה, קרה לו מקרה זה: דיג אחד צד דג גדול ויפה ויאמר בלבו: ראוי הוא כי ינתן במתנה לפוליקרטס. הוא הביאו לפני שער בית פוליקרטס ויאמר, כי חפץ הוא לבוא לפניו, וכאשר עלה זה בידו, אמר במסרו את הדג: „המלך, אני צדתי את הדג הזה ולא מצאתי לנכון להביאהו אל השוק, אף כי אני מתפרנס ממעשה־ידי, כי אם נראה לי יאה לך ולממשלתך, והנה הבאתיו לך למתנה“. וזה שמח לדברין והשיב לו כדברים האלה: „יפה מאד עשית ועלי לתת לך משנה תודה חלף דבריך ומתנתך, ואני מזמין אותך לארוחה“. הדיג ראה בזה אות כבוד גדול והלך הביתה והעבדים, בנתחם את הדג לנתחים, מצאו בבטנו את טבעתו של פוליקרטס, והם כאשר רק ראוה ולקחוה, הביאוה בשמחה לפוליקרטס ובמסרם לו את הטבעת, ספרו לו את הדרך בה מצאו אותה. והוא, אך הכיר כי הדבר מאת אלהים הוא ויכתב בספר ככל אשר עשה וככל אשר קרהו, ומה שכתב שלח למצרים.

43. וכאשר קרא אמסיס את האגרת אשר באה מאת פוליקרטס, הכיר, כי אין ביכולת בן־אדם להציל את רעהו מהגורל המיועד לבוא עליו, וכי סופו של פוליקרטס יהיה לא טוב, יען מצליח הוא בכל דבר, עד אשר הוא מוצא את אשר הוא משליך, לכן שלח אליו מלאך לסמוס להודיעהו, כי מבטל הוא את הרֵעות813. הוא עשה את הדבר בגלל זה, כי כאשר ימצא אסון גדול ונורא את פוליקרטס לא יתעצב אל לבו כעל רעהו.

44. ובכן נגד פוליקרטס זה, המצליח בכל דרכיו, יצאו הלקדימונים למלחמה, בהיותם קרואים מאת יושבי סמוס, מאלה אשר יסדו אחרי־כן את קִידונִיָּה814 באי כְּרֵתִים. פוליקרטס שלח אל קמביסיס בן כורש, בעת אספו צבא נגד מצרים, ובקש ממנו, כי ישלח אליו לסמוס וידרוש גם ממנו צבא. בשמעו זאת שלח קמביסיס לסמוס בחפץ לב ובקש מאת פוליקרטס כי ישלח גם הוא עמו חיל־ים נגד מצרים. והוא בחר מבין האזרחים את אלה, אשר חשד בהם ביותר, כי הם נוטים למרידה ושלח אותם בארבעים אניות־משוט והודיע לקמביסיס, כי לא ישלח אותם בחזרה.

45. אחדים מספרים, כי הסמיים הנשלחים לא הגיעו למצרים, כי אם בעברם במסעם על יד קַרְפַּתוֹס815 נועצו ביניהם וגמרו אומר לבל ימשיכו את מסעם; אחרים אומרים, כי באו מצרימה, ואף כי שמו עליהם שומרים, בכל זאת נמלטו משם. כאשר שבו לסמוס, יצא נגדם פוליקרטס עם אניותיו ונלחם בהם, אולם השבים נצחו ועלו על האי, אבל הוכו בקרב ביבשה, ולכן הפליגו ללקדימוניה. יש עוד האומרים, כי הבאים ממצרים נחלו נצחון על פוליקרטס, אבל הדברים האלה אינם נראים לי כנכונים. כי לא היה צורך להם לקרוא לעזרה את הלקדימונים, אם בכח עצמם יכלו להתגבר על פוליקרטס. מלבד זאת גם השכל אינו נותן, כי זה, אשר לו היו שכירים זרים ורובי־קשת מבני ארצו בהמון רב, יכּשל לפני הסמיים השבים, שהיו מעטים. ואת ילדי האזרחים ונשותיהם, שהיו ברשותו אסף פוליקרטס אל תוך מקום מבנה האניות והיו נכונים, כי אם יעברו אלה816 אל השבים לבגוד בו, ישרפם יחד עם בניני מבנה־האניות.

46. כאשר באו הסמיים המגורשים לשפרטה, התיצבו לפני המושלים817 והרבו לדבר והתחננו מאד. אבל אלה השיבו להם, כאשר התיצבו בפעם הראשונה, כי את התחלת הנאום שכחו ואת סופו אינם מבינים818, וכאשר התיצבו שנית, לא דברו מאומה, כי אם בהביאם שק הלחם עמם, אמרו: „השק דורש לחם", ואלה השיבו להם כי „השק“ היה מיותר819; בכל זאת החליטו לעזור להם.

ועתה התכוננו הלקדימונים ויצאו למלחמה על סמוס820. לדברי הסמיים, לגמול להם טובה, יען כי לפנים באו לעזור להם באניות להלחם עם המֶסֵינים821, ולדברי הלקדימונים לא יצאו למלחמה כל כך למען הביא עזרה לסמיים, כבקשתם, כי אם חפצו לנקום את גזלת הגביע אשר הובילו אל קרויסוס822, והתחרא, אשר שלח להם מתנה אמסיס מלך מצרים. כי גם את השריון גזלו הסמיים, שנה אחת לפני גזלת הגביע. הוא היה עשוי בד ותמונות רבות היו נארגות בו ומקושט בזהב וצמר־גפן. ומשום מה היה ראוי להתפלא עליו, זה היה על כל נימא ונימא אשר בשריון. אף כי הנימים היו דקים, היו שזורים משלש מאות וששים חוטים וכולם נכּרים; כמוהו יש עוד אחד ואותו הקדיש אמסיס לאתיני בלינדוס823.

48. בחפץ לב לקחו חלק במסע הזה נגד סמוס, למען יצא אל הפועל, גם הקורינתים, כי גם נגד אלה הזידו הסמיים דור שלם824 לפני המסע הזה. הדבר קרה בזמן ההוא בערך שבו היתה גזלת הגביע. כי פֶּריאַנְדְרוֹס825 בן קִיפְּסֶלוס שלח לסרדיס אל אַלִיאַטֶס שלש מאות נערים, מהקֶרְקִירִים בני נכבדי העיר, למען סַרְסֵם826. כאשר עלו הקורינתים, המוליכים את הנערים, אל היבשה על יד סמוס, ושמעו הסמיים את הענין, בשֶלמה הם מובאים לסרדיס, לימדו תחלה את הנערים לאחוז במקדש ארטמיס, ואחרי־כן לא נתנו להוציא את מבקשי החסות מתוך המקדש, וכאשר מנעו הקורינתים מהנערים את האוכל עשו הסמיים חג, אשר עד היום חוגגים אותו באופן ההוא. כל העת אשר הנערים מבקשי חסות היו אצלם בבוא הלילה סדרו מחולות מעלמות ועלמים, ובסדרם את המחולות קבעו את המנהג להביא עוגות שומשום ודבש, למען יחטפו אותן הנערים מקרקיריה ויהיה להם למאכל וזה נמשך עד כי הקורינתים, שומרי הנערים, נסעו להם. ואת הנערים השיבו הסמיים לקרקירה.

49. לו השלימו אחרי מות פריאנדרוס הקורינתים עם הקרקירים, לא היו לוקחים חלק במסע הזה נגד סמוס מהסבה ההיא. אבל מאז הושיבו אנשים על האי הם חיים באיבה אף כי הם קרובי הגזע, לכן שמרו הקורינתיים את עברתם לסמיים. והנה בחר פריאנדרוס את בני נכבדי הקרקירים ושלח אותם לסרדיס לסרס אותם מתוך נקמה, כי הקרקירים היו הראשונים אשר החלו במעשה זדון נגדו.

50. כי אחרי הרוג פריאנדרוס את אשתו מֶלִיסָה827 קרה אותו אסון אחר נוסף על זה אשר קרהו. היו לו ממליסה שני בנים, האחד בן שבע־עשרה שנה והשני בן שמונה עשרה שנה. וישלח אבי אמם פרוקְלֶס, טירנוס באֶפִּידָאברוֹס, לקחת אותם אליו, והיו מתארחים אצלו יפה, כיאות, הלא בני בתו היו. וכאשר שלח אותם אחרי־כן מאתו, אמר להם בשלחו אותם: „האם יודעים אתם, ילדים, מי הרג את אמכם?“ לדברים אלה לא שם לבו כלל הבן הגדול, אבל הצעיר, ושמו ליקופרון, התעצב בשמעו זאת כל כך, עד אשר בבואו לקורינת לא פנה אל אביו לדבר אתו, כי רוצח אמו הוא, ולא רצה לשוחח אתו ועל שאלותיו לא ענה דבר; לסוף חרה אף פריאנדרוס בו ויגרשהו מביתו.

51. אחרי אשר גרש את זה חקר את הבכור מה דבר עמהם אבי אמם, וזה ספר לו איך קבל אותם בסבר פנים יפות, אולם מלה זו, אשר אמר להם פרוקלס בעת הפרדם ממנו, לא זכר, כי לא שם לבו אליה. פריאנדרוס השיב, כי לא יתכן שלא רמז להם לאיזה דבר, ויהי כי הרבה לחקור, נזכר הוא וספר גם זה. פריאנדרוס שם את הדבר הזה אל לבו ויען כי לא רצה להֵרָאות כרפה רוח, שלח מלאך לכל מקום אשר הנער המגורש על ידו התעכב שם ואסר על האנשים לאספו אל ביתם. ומדי בוא הנדח לאיזה בית גורש גם מזה, כי איים פריאנדרוס על אלה שיאספוהו וצוה להבריחהו. בהיותו מגורש, פנה תמיד אל בית אחד מרעיו ואלה אספוהו בכל זאת אל ביתם אף כי פחדו מפני האיומים יען היותו בן פריאנדרוס.

52. באחרונה הכריז פריאנדרוס, כי מי אשר יאסוף אותו אל ביתו או כי ידבר אתו, על האיש ההוא להביא אשם לאפולון, וגם אמר כמה. אחר הכרוז הזה לא רצה כל איש לדבר אתו או לאספו אל ביתו, וגם הוא בעצמו חשב לנכון שלא לנסות דבר אסור, כי אם היה נע ונד תמיד בין אולמי העמודים. ביום הרביעי ראהו פריאנדרוס ירוד מאד מאי נקיון ורעב וחמל עליו. הוא כבש את כעסו, נגש אליו ואמר לו: „בני, מה משני אלה יותר נבחר, המצב שאתה נמצא בו כעת, או להשיג את השלטון וכל טוב, אשר הם עתה בידי, אם תשמע בקול אביך? הלא בני אתה ומלך בקורינת העשירה ואתה בוחר בחיים מרודים במרדך ובקצפך על זה, אשר לא יאה לך מכל וכל. אם אסון קרה בדברים אשר בגללם אתה חושד בי, הלא קרה אותי ואני סובל ממנו ביותר יען אני הסיבותיו. ואתה תכיר עד כמה יותר טוב כי האנשים יקנאו בך מאשר ינודו לך, וגם מה הוא הדבר לקצוף על הורים ועל אדירים ממך. שוב הביתה“. בדברים האלה קוה פריאנדרוס לקנות את לבו, אך הוא לא ענה לאביו, רק אמר, כי עליו להביא את האשם לאל, יען בא אתו בדברים. פריאנדרוס נוכח, כי מהנמנע להסיר את הרעה מלב בנו ולהתגבר עליה ושלח אותו מעל פניו באניה לקרקירה, כי הוא משל גם עליה. אחרי שלחו אותו יצא פריאנדרוס למלחמה על חותנו פרוקלס, כי ראה בו את הגורם לסכסוכים האלה. הוא לכד את אפידאברוס ותפש חי את פרוקלס עצמו.

53. וכאשר במשך הזמן בא פריאנדרוס בימים וראה כי אין עוד בכחו לפקח ולנהל את עניני הממשלה, שלח לקרקירה וקרא את ליקופרון אל הטירניה. בגדול בשני הבנים לא ראה828, כי נדמה לו להיות מטומטם יותר מדי. אולם ליקופרון לא מצא כדאי לפניו לתת אף תשובה למלאך אשר הביא לו את הפקודה. פריאנדרוס, אשר נפשו היתה קשורה בנפש הנער, שלח אליו שנית את אחותו, את בתו, כי חשב בלבו, יותר מלכולם ישמע לדבריה. בבואה אמרה אליו: „בני, הבוחר אתה כי הטירניה תעבור לאחרים ורכוש אבינו יבוזז מאשר תשוב אתה ותירש אותו? שוב הביתה, חדל להדאיב את בשרך. אהבת הכבוד הוא קנין אוילי. אל תרפא רע ברע. רבים מבכרים את היושר על הצדק, רבים בשאפם עוד לחלק אמם אבדו את חלק אביהם. הטירניה הוא ענין בלתי בטוח, רבים שואפים אליה; והוא כבר איש זקן בא בימים, אל תתן לאחרים את אשר לך“. היא אפוא דברה אליו את הדברים הנמרצים האלה כאשר שם אביה בפיה והוא ענה ואמר, כי לעולם לא יבוא לקורינת כל עוד ידע כי אביו חי. כאשר ספרה את הדברים האלה לפריאנדרוס שלח מלאך בשלישית, כי בדעתו לבוא הוא עצמו לקרקירה, אבל מצוה הוא עליו כי יבוא הוא לקורינת ויירש את הטירניה. כאשר הסכים הבן לתנאים אלה, הכין עצמו פריאנדרוס לעבור לקרקירה והבן לקורינת. כאשר נודעו פרטי הדברים האלה לקרקירים הרגו את הנער למען לא יבוא פריאנדרוס אל ארצם. לזאת אמר פריאנדרוס להתנקם מהקרקירים.

54. כאשר באו הלקדימונים829 עם מחנה כבד ויצורו על סמוס. הם נגשו אל החומה ויעלו אל המגדל העומד לצד הים על יד פרור העיר, אולם כאשר מהר אחרי־כן פוליקרטס בעצמו לעזור לאנשיו וגדוד חזק עמו, גורשו משם. ועל יד המגדל העליון, זה שעומד על גב ההר, הגיחו השכירים ורבים מהסמיים עצמם; זמן מעט עמדו בפני הלקדימונים ונסגו אחור; ואלה הדביקום830 והרגו בהם.

55. לו היו ביום ההוא הלקדימונים אשר היו שם דומים לאַרכַיאַס ולליקופיס כי אז נלכדה סמוס. כי ארכיאס וליקופיס לבדם חדרו יחד עם הסמיים הנסים לתוך החומה ויען כי נסגרה לפניהם הדרך לשוב, נפלו חללים בעיר הסמיים. עם ארכיאס אחר, אשר היה דור שלישי לארכיאס ההוא, בנו של סַמִיוֹס בן ארכיאס, נקריתי אני בְּפִּיטַנֵי831; הוא היה מהמחוז הזה; הוא כִּבֵּד מכל הזרים יותר את הסמיים וספר, כי לאביו נתנו את השם סמיוס, יען אביו ארכיאס מת מות גבורים בסמוס. הוא מכבד את הסמיים, אמר, יען את אבי אביו קברו הסמיים על חשבון המדינה832.

56. אחרי אשר צרו הלקדימונים על סמוס ארבעים יום מבלי אשר התקדמו במפעלם חזרו אל הפֶּלוֹפּוֹנֵיסוס833. לפי אגדת הבל, אבל נפוצה, טבע פוליקרטס מטבעות הארץ במספר רב מעופרת מוזהב ונתן להם; הם קבלון ובכן שבו לביתם. זאת היתה הפעם הראשונה אשר יצאו הלקדימונים הדוריים למלחמה לאסיה.

57. אלה מהסמיים אשר יצאו להלחם בפוליקרטס הפליגו גם הם לְסִיפְנוֹס834, כאשר הלקדימונים אמרו לעזוב אותם. כי היו זקוקים לכסף ומצב יושבי סיפנוס היה טוב מאד בעת ההיא, ובין יושבי האיים היו הם העשירים ביותר, כי היו להם באי מכרות זהב וכסף, עד כי במעשר מהכנסותיהם אשר היו להם מהן נדבו בית־אוצר835 בדלפוי, דומה להעשירים ביותר, ואת ההכנסות חלקו הם עצמם ביניהם בכל שנה. כאשר גמרו את בית־האוצר שאלו באורקולום, אם המצב הטוב הזה יִמָשֵׁך להם עוד זמן רב. והפּיתיה חזתה להם את האורקולום הזה:

אם בית־המועצה בסִיפנוֹס יַלְבִּין

ולֹבֶן יְעַטֵר השוּק, דרוּש יהיה איש נבוֹן

שיגן מפני הגדוד מעץ והכָרוז האדום.

היו בימים ההם836 השוק ובית המועצה בסיפנוס מקושטים אבני שיש מפַּרוס.837.

58. את האורקולום הזה לא יכלו להבין, לא אז מיד ולא כאשר באו הסמיים. כי אך אשר הגיעו הסמיים לסיפנוס שלחו אחת מאניותיהם עם צירים העירה. בימים קדומים היו כל האניות משוחות בששר, וזה אשר רמזה הפיתיה לאנשי סיפנוס וצותה עליהם להיות נזהרים מפני הגדוד מעץ והכרוז האדום. בבואם בקשו הצירים מאת יושבי סיפנוס, כי ילוו להם עשרה ככרים. וכאשר מאנו יושבי סיפנוס לתת להם, השחיתו הסמיים את שדותיהם. בהודע הדבר ליושבי סיפנוס, באו חיש לעזרה ובהתנגחם עמהם נגפו ורבים מהם נעתקו על ידי הסמיים מעל העיר, ואחרי כן הכריחום לתת להם מאה ככר.

59. מאת יושבי הֶרְמִיאוֹנֵי838 קנו בכסף אי, הִידְרִאָה839 אשר על יד הפלופוניסוס, והעמידו את האי תחת חסותם של יושבי טרוֹיזֵין840; הם יסדו את קידֹונִיָה841 על אי כרתים ולא הפליגו שמה לשם זה, רק למען גרש את הזקינתיים842 מהאי. שם נשארו וחיו בטוב כחמש שנים עד אשר היו הם אשר בנו את המקדשים הנמצאים כעת בקידוניה, וגם את היכל דִיקְטִינֵי843. בשנה הששית844 נחלו האַיגינֵיטים נצחון עליהם יחד עם הכרתים במלחמת־ים וכבשום לעבדים. ואת חרטומי הספינות, אשר היו בדמות חזירי־יער, כרתו והקדישום במקדש אַתֵינֵי אשר באַיגִינָה. כל זה עשו האַיגִינֵיטִים בהתמרמרם על הסמיים. כי לפני זה, בעת אשר מלך אַמְפִיקְרַטֶס845 בסמוס, נלחמו הסמיים באיגינה והסבו רעות גדולות לאיגיניטים. ואולם גם הם סבלו מהם. זאת, איפוא, היתה הנסבה.

60. הארכתי הרבה בדבר הסמיים, יען כי מכל היוונים הוציאו הם לפועל שלשה מפעלים כבירים: דרך הר גבוה מאה וחמשים קנה846, דרך בו חצבו, בהתחילם ממטה, נִקבה בעלת שני מוצאות847; אורך הנקבה שבעה ריסים, קומתה ורחבה כל אחד שמונה רגל. לאורך כל הנקבה הזאת חצובה תעלה אחרת בעומק עשרים אמה, ורוחב שלש רגלים, דרך בה המים הבאים ממעין גדול נמשכים ועוברים בצנורות אל העיר848. בנאי הנקבה הזאת היה אֶבפַלִינוֹס בן נִאבסְטְרוֹפוֹס מִמֶגָרָה. זה אחד מהשלשה, השני הוא סכר בים מסביב לנמל, עמקו עשרים קנה, אורך הסכר יותר משני ריסים; השלישי אשר יצא לפועל על ידם הוא המקדש הגדול בכל המקדשים הידועים לי849. הבנאי הראשון היה רוֹיקוֹס850 בן פִּילֶאִיס, מבני הארץ. בגלל אלה הארכתי יותר בדבר הסמיים.

61. בעת אשר קמביסיס בן כורש התמהמה במצרים והתהולל התקוממו851 שני אחים, מגים852, אשר את אחד מהם השאיר קמבּיסיס לסוכן ביתו. והאיש הזה הוא אשר התקומם לו כאשר נודע לו, כי מעלימים את מות סמרדיס וכי רק אחדים מהפרסים יודעים על זה, בעת אשר ההמון חושב כי עודו בחיים. לרגלי הדברים האלה זמם את מעשהו בשאפו למלוכה. היה לו אח אשר התקומם יחד אתו, כאשר ספרתי כבר ואשר היה דומה מאד בתארו לסמרדיס בן כורש ואשר קמבּיסיס צוה להרגו אף כי היה אחיו. הוא היה דומה לסמרדיס בתארו ואף באותו השם סמרדיס הוא נקרא. את האיש הזה פתה המגי פַטִזֵיתֵיס כי יבצע למענו הכל והושיב יושיב אותו על כסא המלוכה. אחרי עשותו זאת שלח מלאכים לכל מקום וגם למצרים להודיע לצבא, כי מעתה עליהם לשמוע בקול סמרדיס בן כורש ולא לקמבּיסיס.

62. והנה המלאכים האחרים הודיעו את הדבר וגם זה אשר נשלח מצרימה מצא את קמביסיס ואת צבאו בַאַגְבּטַנָה853 אשר בסוריה, ועמד בתוך854 והכריז את אשר צוה עליו המג. כשמוע קמביסיס את דברי המלאך, חשב את דבריו לאמת וכי פְּרֵיכְסַספֶּס בגד בו, כי הוא נשלח לרצוח את סמרדיס ולא עשה זאת, ובהביטו על פריכסספס אמר: „פריכסספס, ככה הוצאת לפועל בעדי את הדבר אשר הטלתי עליך?“ וזה השיב: „אדוני, שקר הדבר, כי אחיך סמרדיס התקומם לך וממנו לא יצא לך כל ריב, לא גדול ולא קטן. כי בעצמי עשיתי את אשר צוית לי ואני קברתיו בידי אלה. אם היום קמים המתים לתחיה, חשש כי יקום גם אסטיאגיס המדי. אבל אם המצב הוא כאשר היה, לא תצמח לך כל רעה מהאיש ההוא; כעת נראה בעיני לרדוף אחרי המלאך ולשאלהו ולחקרהו ממי הוא בא ומכריז לנו כי נשמע למלך סמרדיס“.

63. את הדברים האלה דבר פריכסספס והם מצאו חן בעיני קמביסיס ומיד רצו אחרי המלאך והוא בא. שאלהו פּריכסספּס: „בן־אדם, הלא אתה אומר לבוא בתור שליח מאת סמרדיס בן כורש, ועתה אמור את האמת ותלך לך בשלום, האם נראה לנגד עיניך סמרדיס עצמו בצותו לך זה, או אחד מעבדיו?“ וזה אמר: „אני את סמרדיס בן כורש עוד לא ראיתי מעת אשר המלך קמביסיס יצא למצרים. המג, אשר קמבּיסיס מנהו סוכן על ביתו, הוא צוני הדברים האלה, ואמר כי סמרדיס בן כורש הוא המצוה עלי לאמור את הדברים האלה לפניכם“. כה דבר הוא אליהם ולא היה כל שקר בדבריו. קמביסיס אמר: פּריכסספּס, אתה אמנם כאיש ישר עשית את אשר צויתיך ונקית מכל עון; אבל מי אפוא הוא מבין הפרסים אשר קם נגדי בקחתו לעצמו את שם סמרדיס?“ וזה אמר: „אני חושב, כי מצאתי את אשר קרה שם, המלך: המגים המה אלה אשר מרדו בך, זה אשר השארת סוכן על ביתך פְטַזֵיתֵּיס ואחיו סמרדיס“.

64. כשמוע קמביסיס את שם סמרדיס, נפגע מהאמת אשר במאורעות ואשר בחלום855, יען נדמה לו בשנתו כאילו איש מודיעהו, כי סמרדיס יושב על כסא המלוכה וראשו מגיע השמימה. בהוכחו, כי לשוא הרג את אחיו, קונן על סמרדיס, ואחרי אשר קונן וספד את כל אסונו, קפץ ועלה על סוסו, ובדעתו היה למהר וללכת עם צבאו לשושן נגד המג. ויהי בקפצו על סוסו נפל צמיד תער חרבו והחרב השלופה חדרה אל תוך שוקו. נפצע במקום אשר בו דקר הוא קודם לכן את אֵל המצרים, את הָאַפִּיס, ראה קמביסיס את עצמו פצוע עד מותו שאל לשם העיר. האנשים השיבו כי שמה אַגְבַּטַנָה. והנה באה לו עוד קודם לכן נבואה מעיר בּוּטוֹ, כי באגבטנה יבוא הקץ לחייו. הוא חשב כי באגבטנה856 אשר במדי, אשר בה היה מושב כל ממשלתו, יבוא הקץ לחייו לעת זקנה, אולם האורקולום אמר אגבטנה אשר בסוריה. וכאשר אפוא נודע לו אז על שאלתו שם העיר, התעודד אחרי אשר התחלחל לרגלי אסונו עם המג ופצעו אשר נפצע והבין דברי האל ואמר: „גזרה היא כי קמבּיסיס בן כורש ימות במקום הזה“857.

65. אז דבר רק את הדברים האלה; כאשר עברו כעשרים יום שלח לקרוא את הנכבדים מבין הפרסים אשר היו עמו ואמר להם כדברים האלה: „פרסים. נאלץ אני לגלות לפניכם את אשר הסתרתי ביותר מכל מעשי. בהיותי במצרים ראיתי בשנתי מראה אשר טוב היה, לו לא ראיתיו מעולם. נדמה לי כי בא מלאך מביתי להודיעני, כי סמרדיס יושב על כסא המלוכה וראשו מגיע השמימה; בפחדי פחד פן תלקח הממשלה ממני על־ידי אחי נחפזתי לעשות ולא נמלכתי. כי הלא אין בכח הטבע האנושי לבטל דבר העומד להעשות858. אני הסכל שלחתי את פּריכסספּס לשושן להרוג את סמרדיס. אחרי אשר נעשה המעשה הרע הזה בליתי את ימי בלי פחד, ולא עלה על דעתי, כי אחרי אשר הוּגר סמרדיס יכול איש אחר להתקומם לי. והנה טעיתי לגמרי במעשים שעמדו לבוא והייתי לרוצח אחי בלי שום צורך ואת ממלכתי אבדתי בכל זאת, כי סמרדיס הנה הוא המגי, אשר אותו הראה לי האל מראש בחלום כי יקום בי. המעשה הזה אפוא נעשה על ידי ואל תחשבו, כי סמרדיס בן כורש עודנו בין החיים. לעומת זאת מושלים המגים בממלכתכם, זה אשר השארתיו כי יהיה סוכן ביתי ואחיו סמרדיס. ועתה, זה אשר לו המשפט הראשון לנקום את נקמתי על העלבון אשר נעשה לו על־ידי המגים, זה מת מות נבל בידי שאר־בשרו הכי־קרוב. ויען כי הוא איננו עוד, הדבר השני מבין שאר הדברים המוטל עלי לצוות לכם, פרסים, אשר אני רוצה כי יֵעשה אחרי מותי: והנה אני מצוה לכם בקראי לעד את אֵלֵי המלכים859, לכולכם אבל ביחוד לאחַימֶנִידִים העומדים פה. אל תתנו כי יעבור שוב השלטון העליון לידי המדים, כי אם, אם בערמה בא לידם ומחזיקים בו, תערימו אתם ותוציאוהו מידם; ואם גם באיזה אופן שהוא לקחוהו בכח, בכח וביד חזקה תפשוהו שוב. ואם תעשו זאת, תוציא לכם האדמה פריה ונשיכם ועדריכם ימליטו860 ואתם תהיו בני־חורים לעולם ועד. ואם לא תשובו ותתפשו את הממשלה, ולא תתאמצו לתפשה, מתפלל אני כי ההפך מכל אלה יבוא עליכם ונוסף לכל אלה כי יהיה קץ כל פרסי כקצי“. בעת אשר דבר קמבּיסיס את הדברים האלה נשא קולו בבכי על כל מצבו.

66. הפרסים בראותם את המלך בוכה בקול גדול קרעו כולם את בגדיהם אשר היו עליהם ופרצו בקול יללה גדול. אחר הדברים האלה, אך אשר הודלקה העצם והרקב אחז בשוק, המית861 את קמבּיסיס בן כורש, וכל השנים אשר מלך שבע שנים וחמשה ירחים, מבלי אשר השאיר אחריו זרע, לא בנים ולא בנות. הפרסים אשר היו שם כלל וכלל לא האמינו כי הממשלה בידי המגים, רק חשבו, כי מתוך שנאה דבר קמבּיסיס את אשר דבר בדבר מות סמרדיס למען יֵהפך כח העם הפרסי לו לאויב.

67. והנה אלה חשבו אפוא, כי סמרדיס בן כורש התקומם למלוך. כי גם פריכסספס כחש בכל כחו כי הוא זה אשר הרג את סמרדיס. כי אחר מות קמבּיסיס נשקפה לו סכנה, אם יודה כי הוא רצח בעצם ידו את בנו של כורש. ועתה אחרי מות קמבּיסיס מלך המג בלי פחד, בהשענו על השם השוה סמרדיס בן כורש, שבעה חדשים, אשר חסרו לקמבּיסיס עד מלאת שמונה שנים. במשך העת ההיא עשה לכל נתיניו טובות גדולות, עד כי אחרי מותו דאבה אחריו נפש כל העמים היושבים באסיה, חוץ מהפרסים. כי המג שלח אל כל עם ועם אשר משל עליו והודיע להם, כי הוא עושה להם הנחה לשלש שנים מעבודת הצבא וממסים.

68. הוא הודיע את זה מיד אחרי הגיעו אל השלטון ובחודש השמיני נתפש באופן זה: אוֹטַנֵיס בן פַרְנַסְפֶּס 862 נחשב בגלל לידתו ועשרו לראשון בין הפרסים. אוטניס זה היה הראשון אשר חשד במג כי אינו סמרדיס בן כורש, כי אם זה אשר היה באמת. ומשום זה שיער ככה, יען כי המג לא היה יוצא מהמבצר863 ולא קרא לפניו כל איש מגדולי הפרסים, ובחשדו בו עשה את הדבר הזה: בתו היתה אשת קמבּיסיס, שמה היה פַידִימֵי ואותה לקח לו בעת ההיא גם המג ועמה חי כמו עם כל נשי קמביסיס האחרות864. אליה שלח אוטניס ושאל אותה, מי האיש אשר היא ישנה עמו, אם סמרדיס בן כורש הוא או אחר. היא שלחה אליו חזרה ואמרה כי אינה יודעת מי הוא האיש הבא אליה. אוטניס שלח שנית לאמר לה: „אם את בעצמך אינך מכירה את סמרדיס בן כורש, שאלי את אַטוֹסָה865, מי הוא האיש הבא אליה ואליך, הלא היא בודאי תדע את אחיה“. על הדברים האלה השיבה בתו: „איני יכולה לבוא בדברים לא עם אטוסה ולא עם אחרת מהנשים הגרות אתי, כי מיד אחרי אשר תפש האיש הזה, יהיה מי שיהיה, את המלכות, הפריד בינינו בהביאו כל אחת אל מקום אחר“.

69. כשמוע אוטיס את הדברים האלה הוברר לו הענין יותר. בפעם השלישית שלח שליחות אליה לאמר לה: „בתי, יען היותך בת גדולים, עליך לסכן את נפשך, אם אביך מצוה כי תקבלי עליך. יען אם האיש ההוא איננו סמרדיס בן כורש, כי אם זה אשר אני משער, לא ימלט בשום אופן בשלום אחרי אשר שכב אותך ומחזיק בשלטון הפרסים, כי אם ענש יענש. אם כן אפוא ככה תעשי: כאשר ישכב עמך ותראי כי השנה תקפתהו, אז משמשי באזניו; ואם תרגישי כי אזנים לו, דעי לך כי סמרדיס בן כורש שוכב עמך, ואם אין לו, אזי המג סמרדיס עמך“. פַידִימֵי שלחה אליו והשיבה לו, כי תסכן עצמה מאד, אם תעשה ככה, כי אם לא תהיינה לו אזנים והיא תתפש במשמשה בו, ברור לה כי ישמיד אותה. בכל זאת תעשה את הדבר. היא אפוא הבטיחה לאביה להוציא את הדבר לפועל, ואת אזני המג הזה סמרדיס צוה כורש בן קמביסיס, בעודו מלך, לחתוך בגלל אשמה לא קטנה866. ופידימי זאת, בת אוטניס, עשתה את כל אשר הבטיחה לאביה. כאשר הגיע התור אליה לבוא אל המג – כי אצל הפרסים באות הנשים על הסדר867 באה היא ושכבה עמו. וכשתקפתהו השנה משמשה באזני המג868. לא בקושי כי אם על נקלה הרגישה כי לאיש הזה אין אזנים ואך האיר היום שלחה והודיעה את הדבר לאביה.

70. ועתה משך אחריו אוטניס את אַסְפַּתִינֵיס ואת גוֹבְּרִיאַס869 אשר היו מראשוני הפרסים ונאמנים לו עד מאד וספר להם את כל הענין. גם הם בעצמם כבר חשבו כי כן הדבר, ולכן כאשר הציע לפניהם אוטניס את הצעותיו, קבלו אותן. גם גמרו ביניהם כי כל אחד ירכוש לו לרע איש פרסי, אשר בו הוא מאמין ביותר. לכן רוכש לו אוטניס את אִינְטַפֶרְנֶס, גוֹבְּרִיאַס את מֶגַבִּיזוֹס, אַסְפַּתִיניס את הִידַרְנֶס. כאשר היו כבר ששה בא לשושן דריוש בן הִיסְטַסְפֶּס870, בבואו מפרס871. שם אביו היה פחה. כאשר בא זה החליטו ששת הפרסים לרכוש גם את דריוש.

71. כאשר התאספו אלה, שבעה במספר, נשבעו ביניהם שבועת אמונים והתיעצו. וכאשר היה על דריוש להביע את דעתו, אמר להם כדברים אלה: „חשבתי, כי רק אני לבדי יודע, כי המג מולך וכי סמרדיס בן כורש מת. וזאת היא הסבה אשר בגללה מהרתי לבוא הנה, למען הרוג את המג. ויען כי קרה אשר גם אתם יודעים ולא רק אני לבדי, עלינו, לדעתי, למהר ולגשת אל המעשה מבלי דחות את הדבר. ואם לא, לא יהיה טוב“. על זה השיב אוטניס: „בן היסטספּס, אתה בן איש־חיל, וכפי הנראה, אינך מראה עצמך נופל מאביך במאומה. אולם אל תהיה נמהר כל כך בהתקפה הזאת, כי אם גש אליה בישוב דעת יותר. כי נחוץ כי מספרנו יגדל וככה לגשת למעשה“. על זה משיב דריוש: „האנשים אשר ישנם872 פה עמנו, אם תלכו בדרך זו, אשר מראה אוטניס, דעו כי נכון לכם מות נבל; כי יגלה אחד את הענין אל המג, להפיק מזה תועלת לנפשו. ועתה הכי מועיל היה בשבילכם לו הייתם מקבלים בעצמכם והייתם מוציאים את הדבר לפועל. אבל אחרי אשר גמרתם אומר להודיע את הדבר לרבים וספרתם גם לי, אזי נוציא לפועל עוד היום, או, למען תדעו, כי אם יעבור היום הזה, לא יקדימני איש מכם להיות הבוגד, כי אני בעצמי אמסור את הדבר למג“.

72. על זה משיב אוטניס בראותו את התרגשותו של דריוש: „יען כי מכריח אתה אותנו להחיש מעשינו ואינך נותן לנו לדחות את הדבר, אם כן הראה לנו אתה איך נחדור לתוך ארמון המלך ואיך נשליח ידינו בהם. הלא ידוע גם לך, ואם לא ראית בעיניך הלא שמעת, כי שומרים עומדים בכל עבר; אם כן איך נחדור דרכם?“ ודריוש השיב בדברים האלה: „אוטניס, הרבה ענינים אין ביכולתנו לבאר במלים כי אם במעללים. ויש אחרים אשר יתכן לבארם במלים, אבל מפעל מפואר לא יצא על ידן. אתם יודעים, כי לא כבד הדבר לעבור על פני השומרים העומדים שם. ראשית בהיותנו כאלה873, אין איש אשר לא יתן לנו לעבור, או מפני שהוא מכבד אותנו, או יען כי ירא הוא מפנינו מאיזה טעם שהוא. ושנית יש לי לעצמי תואנה מתאימה מאד לבוא לפניו, באמרי, כי אני בא זה עתה מפרס וברצוני להודיע למלך דבר מאת אבי. במקום הדרוש לאמר שקר, יֵאמר. הלא אנחנו שואפים לדבר אחד, בין אם נשתמש בדברי שקר או בדברי אמת. יש משקרים אז, כאשר הם רוצים בשקריהם לפתות, למען יפיקו תועלת ויש מדברים אמת, למען יפיקו תועלת מהאמת כי יאמינו בהם יותר. כמו כן, אף כי לא נעשה אותו הדבר, שואפים אנחנו לדבר אחד. אם לא תצא לנו כל תועלת, אזי אין הבדל אם איש האמת ישקר והשקרן ידבר אמת874. מי משומרי הפתח אשר יתן אותנו לעבור ברצון, לו ניטיב במשך הזמן, ומי אשר ינסה להתיצב בפנינו, עם זה נתחשב כעם שונאנו ואחרי־כן נחדור פנימה ונגש לעבודתנו“.

73. על זה אמר גובּריאס: „ידידים, מתי נמצא שעת־כושר טובה מזו לרכוש שנית את השלטון, או אם לא יעלה בידינו להחזירה לנו, למות? הלא אנחנו, אשר פרסים אנו, נכבשים מאת איש מדי, מג, וגם מחוסר אזנים. מי מכם אשר היה במעמד ההוא כאשר חלה קמביסיס, זכר יזכור את אשר גזר על הפרסים לפני מותו, אם לא ינסו להחזיר את השלטון לידם. אז לא קבלנו את דבריו, רק אמרנו כי קמביסיס מדבר מתוך מזימה רעה. אולם היום דעתי לעשות כדברי דריוש וכי לא נתפזר מהמועצה הזאת ללכת למקום אחר, כי אם נעלה ישר על המג“. כך דבר גובּריאס וכולם הסכימו לדבריו.

74. בעת אשר נועצו אלה קרה במקרה הדבר הזה: שני המגים, אחרי אשר התיעצו ביניהם, החליטו לרכוש להם את פּריכסספּס לאוהב, יען כי נבלה נעשתה לו מאת קמביסיס, בזה אשר הרג את בנו ביורו בו בקשתו875, ויען כי רק הוא ידע דבר מות סמרדיס בן כורש, אשר הרגהו בעצם ידו, וגם יען כי נכבד הוא מאד בעיני הפרסים. מטעמים אלה קראוהו והשתדלו לרכוש אותו לאוהב ואחרי אשר השביעוהו שבועות אמונים כי הדבר ישאר כמוס עמו ולא יגלה לכל אדם, איך הפרסים מרומים על ידם, והבטיחו לגמול לו כפלי כפלים, ואחרי אשר הבטיח פּריכסספּס כי יעשה כמו שפתוהו המגים, הציעו לפניו דבר שני, כי הם יאספו את כל הפרסים לפני בית המלכות, והוא במצותם יעלה על מגדל ויודיע כי עליהם מושל סמרדיס בן כורש ולא איש אחר. את כל זה שמו עליו, יען ידעו כי לפי דעתם יש לפרסים אמון גדול מאד בו וגם הביע דעתו פעמים רבות כי בן כורש, סמרדיס, עודנו בחיים וכחש כי הוא הרג אותו.

75. וכאשר גלה פּריכסספּס את דעתו, כי מוכן הוא לעשות גם זאת, אספו המגים את הפרסים ואותו העלו על המגדל וצווהו לדבר. אולם הוא בכונה לא שם לבו לאשר בקשו הם ממנו והתחיל מאַחַימֶנֶס וספר את תולדות אבותיו של כורש ובסוף כאשר הגיע אליו, ספר את כל הטובות אשר עשה כורש לפרסים. ואחרי עברו על כל אלה, גלה את האמת ואמר, כי אמנם כחש בתחלה בה, יען כי ראה סכנה לנפשו לספר את אשר קרה, אבל ברגע זה הכרח פנימי מכריח אותו לאמרה, וספר אפוא, איך בהיותו נאלץ מאת קמביסיס הרג בידו את בן כורש, את סמרדיס, והמגים מושלים עתה. הוא קלל מאד את הפרסים, אם לא יחזירו אליהם את השלטון ולא ינקמו במגים. אחרי כן השליך עצמו מעל המגדל וראשו למטה. פריכסספּס אפוא, אשר היה כל ימי חייו איש נכבד, מת ככה.

76. שבעת הפרסים האלה, אחרי אשר גמרו ביניהם לתקוף מיד את המגים ולא לדחות את הדבר, התפללו אל האלים ושמו לדרך פעמיהם מבלי לדעת את אשר קרה לפּריכסספּס. אולם בהיותם באמצע הדרך שמעו את הדבר אשר קרה עם פּריכסספּס, מיד סרו מן הדרך ונועצו שנית ביניהם. אוטניס ואנשיו האיצו לדחות את הענין ולא לתקוף בשעת תסיסת הענינים, אבל דריוש ואנשיו צוו להוציא לפועל מיד את אשר גמרו ביניהם ולא לדחות. עוד הם חולקים בדבר והנה נראו שבעה זוגות איות, הרודפות אחרי שני זוגות נצים ומורטות וטורפות אותם. בראות השבעה את אלה הסכימו כלם לדעתו של דריוש והלכו אל ארמון המלך, מעוּדדים על ידי הצפרים.

77. כאשר הגיעו אל השערים קרה את אשר חזה דריוש מראש. כי השומרים, בהעריצם את האנשים שהם הראשונים בין הפרסים, ולא פללו כי מהם יצא דבר כזה, נתנו להם לעבור – כאלו הם תחת ההשגחה העליונה – מבלי לשאול אותם מאומה. אבל כאשר עברו גם אל תוך החצר, פגשו בסריסים, המכניסים את הידיעות, ואלה שאלו אותם מה הם רוצים בבואם, ובעת אשר שאלו אותם אימו על שומרי השער, על כי נתנו להם לעבור ועצרו בשבעה אשר אמרו לחדור הלאה. אבל אלה עודדו איש את רעהו, הוציאו את פגיוניהם ודקרו שם את אלה אשר אמרו לעצור בעדם. אחרי כן רצו ומהרו אל אולם הגברים.

78. באותה שעה היו שני המגים בפנים והתיעצו על המעשה שנעשה מאת פריכסספס. וכראותם את הסריסים מבוהלים וצועקים, רצו בחזרה פנימה, וכאשר הרגישו מהנעשה, שמו פניהם לעמוד על נפשם, אחד מהם הספיק להוריד את קשתו והשני תפש את כידונו וככה נלחמו יחד. זה שלקח את הקשת לא הפיק מזה כל תועלת, כי האויבים היו קרובים אליו והתנפלו עליו, והשני הגן על נפשו בכידון ודקר את אַסְפַּתִינֵיס בשוקו ואת אִינְטַפֶרְנֶס בעינו. ולרגלי הפצע אבד אינטפרנס את עינו, אבל לא מת בזה. ככה פצע אחד משני המגים את אלה, והשני, יען כי הקשת לא הביאה לו כל תועלת, ברח אל החדר אשר היה על יד אולם הגברים ואמר לסגור את דלתותיו. אולם שנים מהשבעה חדרו יחד עמו, דריוש וגובּריאס. בעת אשר גובּריאס נאבק עם המג עמד דריוש על ידו ולא ידע מה לעשות, כי היה חושך ודאג פן יפגע בגובּריאס. כראות גובּריאס אותו עומד על ידו בטל, שאלהו, מדוע אינו משתמש בידיו, וזה השיב: „חושש אני פן אפגע בך“. ויען גובּריאס: „אם כן, דקור את החרב אם גם דרך שנינו“. דריוש שמע לו, שלף את הפגיון ובמקרה פגע במג.

79. אחר הרגם את המגים וחתכם את ראשיהם עוזבים הם את הפצועים אשר ביניהם במקום ההוא, הן בגלל חולשתם והן לשמור על המבצר876, וחמשה מהם רצו החוצה בצעקה והמולה וראשי המגים בידיהם; וכאשר נזעקו שאר הפרסים ספרו להם את הנעשה והראו להם את הראשים. יחד עם זה הרגו את כל מג אשר נקרה לפניהם בדרך. הפרסים בשמעם את הנעשה על ידי השבעה ואת מרמת המגים חשבו לנכון כי גם עליהם לעשות מעשים כאלה ושלפו את פגיוניהם והרגו כל מג אשר מצאו. לולא ירד הלילה ועצר בהם לא השאירו אף מג אחד. את היום הזה מעריצים הפרסים כולם יתר על כל הימים וחוגגים אותו חג גדול, הנקרא בפי הפרסים: „רצח־המגים“, ובו אסור לכל מג להֵראות בעוד יום, כי אם נעצרים המגים יום זה בבתיהם.

80. אחרי אשר שקטה המהומה ועברו חמשה ימים התיעצו המתקוממים על המגים על כל הענינים877 ונאמרו דברים אשר אחדים מהיוונים לא יאמינו ובכל־זאת נאמרו878. אוטניס צוה למסור את השלטון בידי כל הפרסים, באמרו ככה: „לי נראה, כי אחד מאתנו לעולם לא יהיה למושל יחידי. זה לא נעים ולא טוב. הלא ראיתם את זדון לבו של קמביסיס מה עלה, כמו כן סבלתם מזדון לבו של המג. איך יוכל שלטון יחיד להיות דבר מסודר היטב אם מותר לו לעשות את אשר ירצה מבלי להיות אחראי על מעשיו? כי גם האיש הטוב בין כל בני־האדם אם יעמוד בראש שלטון כזה, יעביר אותו על דעותיו הרגילות. כי לרגלי הקנינים אשר בידו יִוָצֵר זדון לבו, והקנאה הלא טבועה באדם מתחלת בריתו. והאיש אשר שני אלה בו, בו כל מדה רעה. אם מתוך זדון הלב הממלא את כל נפשו או מתוך קנאה יבצע האדם מעללים רעים רבים. ועל האיש הרודה להיות בלי קנאה, הלא בידו הקנינים כולם. אולם ההפך מזה הוא יחסו לנתיניו. כי מקנא הוא בטובים על כי קיימים וחיים הם, ומוצא חפץ ברעים מבין האזרחים ונוטה ביותר לקבל לשון הרע. והפכפך הוא יותר מכולם. כאשר תהלל אותו במדה וקצב, יכעס כי אינו מכובד מאד, ואם תכבד אותו יותר על המדה, יכעס כי מחניפים לו. אולם הדבר הרע בו ביותר אֹמר עתה: הוא פוגע במנהגי האבות, מאנס נשים והורג בלי דין ומשפט. אולם כאשר ימשול ההמון, ראשית השם היפה לו, שווי־זכויות; שנית, לא יעשה מכל הנעשה על־ידי המושל היחידי; הוא879 ממנה את הפקידים בגורל, והוא נושא האחריות בעד השלטון ומביא את כל ההחלטות לפני העדה. ולכן דעתי הוא כי נעזוב את שלטון היחיד ונרים את ההמון. כי בצבור מונח הכל“880. אוטניס הציע איפוא את הדעה הזאת.

81. ומֶגַבִּיזוֹס צוה למסרו881 למתי־מספר, באמרו ככה: „אוטניס אומר לבטל את שלטון היחיד, גם אני אומר ככה. אבל אם הוא אומר לתת את הכח בידי ההמון, לא קלע אל הדעה הטובה ביותר. כי אין סכל ואין אלים מההמון הבלתי־מוּכשר. ולכן אין לשאת כי בני־אדם הבורחים מפני זדון טִירַנוֹס יבואו תחת זדון המון פרוע. כאשר הוא882 עושה דבר־מה הוא יודע את אשר הוא עושה, אולם בזה883 אין כל דעת. כי איך יֵדע זה, אשר לא חנכוהו ואשר לא ידע מה יפה מתוך הכרה עצמית, כי אם בהול הוא אל הענינים בלי דעת כמו נהר שוטף ממימי החורף? ולכן בשלטון ההמון ימצאו חפץ אלה אשר עינם רעה בפרסים ואנחנו נבחר חבר אנשים מעולים ולהם נתן את הכח, כי ביניהם נהיה גם אנחנו, והאנשים המעולים ודאי יתנו עצות מעולות“. מגביזוס הציע אפוא את הדעה הזאת; השלישי היה דריוש, אשר הביע את דעתו באמרו:

82. „רואה אני את דברי מגביזוס אשר לההמון, אבל איני רואה את דבריו על שלטון מתי־מספר כי משלשת השלטונות אשר הוצעו, אף אם אֹמר כי שלשתם מעולים, שלטון עם מעולה, שלטון מתי־מספר ושלטון־יחידי, אומר אני כי האחרון עולה בהרבה. ברור, כי אין טוב מאשר ימשול איש אחד, אשר הוא המעולה. מחונן בדעה כזאת ושלט איפוא על ההמון בלי דופי ובתנאי כזה תהיינה גזרותיו נגד אנשים שנואים נסתרות ביותר. אולם כאשר ימשלו מתי־מספר, תתעורר בלב אנשים רבים הנותנים את כחם לטובת הכלל, שנאה גדולה ממש אל רעהו, יען כי כל אחד ואחד שואף לעצמו להיות הראשון וכי דעתו תקובל, לכן הם באים לידי זה, כי ישנא איש את רעהו מאד, ומזה תוצאות למפלגות ומהמפלגות לרצח ומהרצח יוצא שלטון היחיד ובו רואים בכמה הוא עולה על הראשון. אבל במשול ההמון לא יתכן רק כי יולדו מעללים רעים. ואם הרע חדר אל תוך עניני הכלל אין השנאה חודרת אל בין האנשים הרעים, כי אם נעשים ידידים נאמנים. כי האנשים הזוממים רע לַכלל עובדים שכם אחד. ומצב כזה נמשך עד אשר אחד העם מתיצב בראש ועוצר בעד אנשים כאלה. בגלל זה נערץ הוא מאת ההמון ובהיותו נערץ הוא מופיע כשליט יחידי. ומזה הוברר גם לו884 כי שלטון היחיד הוא הטוב, ואם אַכַלֵל הכל במלה אחת אֹמַר: מאין בא לנו החופש ומי נתן לנו אותו? האם ההמון או השלטון של מתי מספר או שלטון היחיד?885 אם כן, דעתי היא, אנחנו אשר יצאנו לחופש על ידי איש אחד נשמור על זה, מלבד־זאת אל נבטל את מנהגי אבותינו, אשר הם טובים. ואם לא, לא יהיה טוב“.

83. שלש הדעות האלה הוצעו, וארבעה האחרים מהשבעה הסכימו לאחרונה. וכאשר נדחתה דעת אוטניס, אשר התאמץ לתת לפרסים שווי זכויות, עמד ביניהם ודבר אליהם כדברים האלה: „אנשים מורדים, ברור אפוא הדבר כי על אחד מאתנו להיות למלך, או כי יבּחר בגורל, או כי נמסור להמון הפרסים אשר יבחר הוא בו, או באיזה אופן אחר. אני אינני רוצה להתוכח עתה אתכם, כי אינני רוצה למשול ולא כי אחרים ימשלו בי. אולם בתנאי זה אני מושך את ידי מהשלטון, כי לא ימשול כל איש מכם בי, לא בי ולא בזרעי אחרי לעולם“. אחרי דברו את הדברים האלה וששת האנשים הסכימו לדבריו, לא הוסיף עוד להתוכח עמהם, כי אם קם מביניהם. ולכן עד היום הזה רק המשפחה הזאת לבדה בין הפרסים נשארה חפשית, ומושלים בה רק עד כמה שהיא רוצה, אבל אינה עוברת את חוקי הפרסים.

84. האחרים מהשבעה התיעצו עתה איזה הדרך הכי ישרה להושיב מלך וגמרו ביניהם אם יבוא איש אחר מהשבעה אל המלוכה, תנתן לאוטניס ולצאצאיו בכל הדורות מדי שנה בשנה דברים מיוחדים: בגד מדי וכל מתנה שהיא חשובה בעיני הפרסים. הם גמרו ביניהם, כי ינתן לו זאת, יען כי הוא היה הראשון אשר התענין בדבר ואסף אותם. את הדברים המיוחדים האלה החליטו אפוא בשביל אוטניס, ואשר לעניניהם המשותפים גמרו ביניהם, כי מותר לכל אחד מהשבעה לבוא אל ארמון המלך בכל עת, מבלי להודיע את בואו מראש, מלבד בשעה שהמלך שוכב עם אשה886. ולמלך אסור לקחת לו אשה אחרת מאשר מתוך משפחות הקושרים. אשר למלכות גמרו ביניהם: זה אשר סוסו יצהל ראשון בעלות השמש887 בעת אשר יעלו על סוסיהם בפרור העיר, לו תהיה המלוכה.

85. לדריוש היה ממונה על הארוות, איש חכם ושמו אוֹיבַּרֵיס. חאיש הזה דבר דריוש, אחרי אשר נתפרדו, כדברים האלה: „אויבּריס, גמרנו בינינו אשר למלכות לעשות ככה: זה אשר סוסו יצהל ראשון עם עלות השמש, כאשר נעלה על הסוסים, לו תהיה הממלכה. ועתה אם יש בך דבר חכמה, עשה כי אנחנו נשיג את הגדולה הזאת ולא איש אחר“. והשיב לו אויבּריס את הדברים האלה: „אדוני, אם ככה הוא, כי בזה תלוי הדבר, אם המלכות תהיה לך או לא, הֶיֵה בטוח ולבך יהיה טוב עליך, כי אתה תמלוך ולא איש אחר במקומך. יש לי סגולות כאלה“. ויאמר דריוש: „אם יש לך באמת תחבולה כזאת, הגיעה השעה להכינה ולא לדחותה, כי מחר תהיה לנו ההתחרות“. כשמוע אויבּריס זאת עשה ככה: כאשר בא הלילה לקח אחת מהסוסות, אשר סוסו של דריוש אהב ביותר והוליך אותה אל פרור העיר והעמידה שם, אחרי כן הביא את סוס דריוש, הוליך אותו זמן רב סביב לה וקרוב לה עד אשר נגע בעורה, לסוף נתן לו כי ירבע אותה.

86. אך האיר היום באו ששת אלה על סוסיהם, כאשר גמרו ביניהם. ובעברם דרך הפרור ובאו אל המקום ההוא אשר שם היתה הסוסה קשורה בלילה העבר, מהר שמה סוסו של דריוש וצהל; בעת אשר הסוס עשה זאת נראו בשמים הטהורים ברק ורעם. ואלה האותו אשר נתוספו הקדישו את דריוש, יען כי נעשו כאילו מתוך הסכם888. האחרים קפצו מעל סוסיהם והשתחוו לפני דריוש.

87. אחדים אומרים, כי אויבּריס עשה את הדבר באופן זה, אחרים אומרים – כי הדבר מסופר מאת הפרסים בשני אופנים – כי נגע בידו בקובת הסוסה ההיא וטמן את ידו במכנסיו; וכאשר עמדו הסוסים ללכת בעלות השמש הוציא אויבּריס זה את ידו ושמה על נחירי הסוס של דריוש, וזה בהריחו נחר וצהל.

88. ובכן נעשה דריוש בן היסטספּס למלך889 וכל העמים היושבים באסיה אשר לכד אותם כורש ואחריו עוד פעם קמבּיסיס, היו נכנעים לו, זולת הערבים. הערבים לא נכבשו מכל וכל לעבדים מאת הפרסים. כי אם היו לידידים בנתנם לקמבּיסיס לעבור למצרים890. כי נגד רצונם של הערבים לא היו הפרסים יכולים לפרוץ לתוך מצרים. דריוש לקח לו את הנכבדות מבין הפרסים לנשים, את שתי בנות כורש, אַטוֹסָה וְאַרְטִיסְטוֹנֵי. אטוסה היתה כבר נשואה לאחיה קמבּיסיס ואחרי־כן למג; אולם ארטיסטוני היתה עוד בתולה. עוד לקח לו לאשה את בת סמרדיס בן כורש, ושמה פַּרְמִיס. גם בת אוטניס היתה לו לאשה, זאת אשר גלתה את המג891. כה התפשטה ממשלתו על הכל892. מעשהו הראשון היה לעשות תמונת אבן בולטת ולהעמיד אותה: צורת איש רוכב על סוס וכתובה בה הכתובת הזאת: „דריוש בן היסטספס הודות כשרון סוסו“ – שמו היה כתוב – „והודות כשרון הממונה על האורוות אויבּריס רכש לו את ממלכת פרס“893.

89. אחרי עשותו את המעשים האלה בפרס סדר עשרים מדינות, אשר הם עצמם קוראים אותן סַטְרַפִּיוֹת894. ואחרי קבעו את המדינות והקים עליהן פחות הטיל עליהן מסים, אשר שלמו לו לפי העמים ואִחֵד עם כל עם את העם אשר ישב קרוב לו ובדלגו על היושבים סמוך חִבֵּר את הרחוקים עם זה או עם אחר. את המדינות ואת ההכנסה אשר הכניסו לו המסים בשנה חלק באופן זה: את אלה מהם אשר שלמו בכסף צוה לשלם את הככר במשקל הבבלי, ולאלה אשר שלמו בזהב לשלם במשקל אויבּויי. הככר הבבלי ערכו שמונה ושבעים מנה אוֹיבּוייוֹת. כי כאשר מלך כורש ואחריו קמבּיסיס, לא היה שום חוק קבוע בדבר המסים, כי אם הביאו מתנות895. בגלל הטלת המסים הזאת ועוד דברים דומים לזה אומרים הפרסים, כי דריוש היה תגר, קמביסיס אדון וכורש אב, יען כי הראשון עסק בכל הענינים כסוחר, השני היה בלי חמלה ובלי משא פנים והאחרון היה רך ועשה עמהם טובות בכל דבר.

90. והנה מאת היוֹנים והמַגְנֵיטִים היושבים באסיה896, מהאַיאוֹלִים והקָרִים הלִיקִיים וְהַמִיאֶלִים897 וְהפַּמְפִילִים – כי על כולם הטילו מס אחד – נכנסו ארבע מאות ככר כסף. זה היה המחוז הראשון אשר קבע. מאת המיסים והלודים הלַסוֹניים898 והַקַבַּלִיים ומהָהִיטֶנֶאִים899 חמש מאות ככר. זה היה המחוז השני מאת ההלספונטיים היושבים לימין כשבאים באניה, מאת הפְרִיגים וְהתְרַקִים היושבים באסיה900, הפַּפְלַגוֹנים, המֶרִיאַנְדִינִים והסוּרִיִים901 היה המס שלש מאות וששים ככר. זה היה המחוז השלישי. הקיליקים שלמו שלש מאות וששים סוסים לבנים, אחד ליום, אחד ליום, וחמש מאות ככר כסף. מאלה הוצאו מאה וארבעים ככר על הפרשים אשר עמדו על משמרתם בארץ קיליקיה902 ושלש מאות וששים באו לידי דריוש. זה היה המחוז הרביעי.

91. מהעיר פּוֹסִידֵיאוֹן903, אשר אַמְפִילוֹכוֹס904 בן אַמְפִיאַרָאוֹס יסדה על הגבול שבין קיליקיה וסוריה. מעיר הזאת עד מצרים, מלבד חבל הערבים – כי זה היה חפשי ממס905 – היה המס שלש מאות וחמשים ככר. במחוז זה נכללו כל פניקיה וסוריה הנקרת פַלַיסטִינַאִית906 וקיפּרוס. זה המחוז החמישי. ממצרים ומהלובים הגובלים במצרים ומקִירֵינֵי ובַּרְקָה – כי אלה חוברו עם מחוז מצרים – נכנסו שבע מאות ככר, מלבד הכסף אשר בא מאגם מויריס, אשר בא מהדגים907. אם כן מלבד הכסף הזה ומלבד הדגן הקצוב נכנסו שבע מאות ככר. כי מהדגן קצובות שתים־עשרה רבבה908 לפרסים החונים בחומה הלבנה909 בנוף ולחיל העזר אשר להם. זה המחוז הששי910. הסַטַגִידִים והגַנְדְרִיִים והדַדִיקִים והאַפַּרִיטִים חוברו יחד והכניסו מאה ושבעים ככר. זה היה המחוז השביעי. משושן ומשאר ארץ הקיסיים שלש מאות ככר. זה היה המחוז השמיני.

92. מבבל ומשאר ארץ אשור נכנסו אלף ככר כסף וחמש מאות נערים מסורסים911. זה המחוז התשעי. מאגבּטנה912 ושאר מדי ומהפַּרִיקַנִיִים וְהָאוֹרְתוֹקוֹרִיבַּנְטִיִים נכנסו ארבע מאות וחמשים ככר. זה המחוז העשירי. הקַסְפִּיִים והפָּאבסים, הפַּנְטִימָתִים והדָרֵיטִים חברו את המס שלהם ושלמו מאתים ככר. זה המחוז האחד־עשר. מהבַּקְטוֹרִיאַנִים עד האִיגְלִים היה המס שלש מאות וששים ככר. זה המחוז השנים עשר.

93. מִפַּקְטִיאִיָה913 וְהָאַרְמֶנִים ושכניהם ועד הים השחור ארבע מאות ככר. זה המחוז השלשה עשר. מהסַגַרְטִיִים והסַרַנְגִים והתַמַנַיאִים והאוּטִיִים והמִיקִים914 ויושבי האיים בים האדום, אשר בהם מושיב המלך את אלה הנקראים גולים, מכל אלה עלה המס לשש מאות ככר. זה המחוז הארבעה עשר. הסַקים והקַסְפִּיִים915 שלמו מאתים וחמשים ככר. זה המחוז החמשה עשר. הפרתים החוֹרַסְמִיִים, הסוֹגְדִים והָאַרִיִים הביאו שלש מאות ככר. זה המחוז הששה עשר.

94. הפַּרִיקָנִיִים916 והכושים היושבים באסיה שלמו ארבע מאות ככר. זה המחוז השבעה עשר. על המַטֵיאֵנִים917 וְהסַסְפֵּירִים918 והאַלַרוֹדִיִים919 הוטלו מאתים ככר. זה המחוז השמונה עשר. על המוֹסְחִים920 והטיבַּרֵינִים והמַקְרוֹנִים והמוֹסִינוֹיקִים והמַרְסִים שם שלש מאות ככר. זה המחוז התשעה־עשר. אבל ההודים אשר המונם הוא הגדול ביותר בין כל בני האדם אשר אנחנו יודעים, הם שלמו מס גדול מכולם, שלש מאות וששים ככר עפרות זהב. זה המחוז העשרים.

95. והנה כאשר צרפים את הכסף הבּבלי לככר אויבּויי921 יוצאים תשעת אלפים שמונה מאות שמונים ככר. ואם מחשבים את ערך הזהב פי שלש־עשרה, יוצא, כי עפרות הזהב הם ארבעת אלפים שש מאות ושמונים ככר אויבּויי. ואם נצרף כל הסכומים יוצא מס שנתי לדריו סכום של ארבעה־עשר אלף חמש מאות וששים ככר אויבּויי. אשר לשאר ההכנסות922 פעוטות הן ואני עובר עליהן ואינני מזכירן.

96. זה הוא המס הנכנס לדריוש מאסיה מנפות אחדות בלוב. במשך הזמן נכנס לו מס אחר גם מאיים923 ומהיושבים באירופה עד תֶסַלִיָּה. את המס הזה גונז המלך באופן זה: הוא מתיך את הכל ושופך לתוך חביות חרס. וכאשר הכלי מלא הוא מסיר מסביב את החרס, ובשעה אשר דרוש לו כסף חותך עד כמה שדרוש לו מדי פעם בפעם.

97. אלה היו המדינות והמסים אשר הוטלו עליהן, רק את ארץ פרס לא הזכרתי כארץ משלמת מסים, כי הפרסים יושבים במדינה חפשית ממסים. ואלה הם אשר עליהם לא הושם להביא מס, כי אם הביאו מתנות: הכושים הגובלים במצרים924, אשר לכד קמבּיסיס במסעו נגד הכושים מאריכי־ימים, היושבים מסביב לנִיסָה925 הקדושה והחוגגים את חגיהם לדיוניסוס. הכושים האלה והשוכנים על ידם משתמשים בזרעים ההם אשר משתמשים בהם ההודים הקַלַנְטִיִים וחיים במעונות מתחת לאדמה. שני אלה הביאו ומביאים גם עד היום הזה בכל שנה שלישית שני חויניקים926 זהב בלתי מזוקק ומאתים בולי־עץ הָבנה וחמשה נערים כושים ועשרים שני פּיל גדולות. אבל הקולכִים קבלו עליהם מרצונם לתת מתנות, גם העמים שכניהם עד הרי קאבקסוס, כי עד ההרים האלה מושלים הפרסים. אולם אלה היושבים בצפון לקאבקסוס אין להם כבר כל ענין עם הפרסים. אלה אפוא הביאו את המתנות אשר קבלו עליהם עד היום בכל חמש שנים מאה נערים ומאה נערות927. והערבים הביאו בכל שנה אלף ככר לבונה. את המתנות האלה הביאו למלך מלבד המס928.

98. את הזהב הרב הזה, אשר ממנו מביאים ההודים למלך את עפרות הזהב הנזכר, מוצאים הם באופן זה: כל הארץ המשתרעת במזרח הודו היא אדמת חול. כי מהאנשים אשר אנחנו יודעים אותם ואשר אודותיהם מספרים דברים ברורים, הקיצוניים קדמה ולמזרח השמש יושבים מבני־האדם אשר באסיה ההודים929. כי אשר מההודים ולמזרח הוא מדבר בגלל החול. יש עמים רבים בין ההודים ואינם מדברים ביניהם שפה אחת, יש מהם גם נודדים, אחרים לא, אחרים חיים בין בצות הנהר930 ומתפרנסים מדגים חיים, אשר הם צדים מתוך בִּצִיוֹת עשויות קנים. כל בצית עשויה מפסקה אחת של הקנה931. ההודים האלה לובשים מלבושי סיב. אחרי אשר חתכו את הסיב בנהר וחבטוהו קולעים אותו כדרך המחצלות ולובשים כמו שריון.

99. אחרים מההודים, היושבים מהם ולמזרח, נודדים ואוכלים בשר חי ונקראים פַּדַיִים; מספרים, כי להם המנהגים האלה: אם אחד מהאזרחים חלה, איש או אשה, ממיתים את האיש האנשים ההם אשר התהלכו אתו ביותר, באמרם כי הוא יֵרָזֶה לסבת מחלתו ובשרו ישחת להם. ואף כשהוא מכחיש דבר מחלתו, אינם מודים בזה וממיתים ואוכלים אותו. אם אשה חלתה, עושות הנשים המתהלכות אתה אותו הדבר כמו לאנשים. כי גם את אלה אשר הגיעו לזקנה הם זובחים ואוכלים, אולם לא רבים מגיעים אליה, יען כי לפני זה המיתו את כל מי שנפל למחלה932.

100. לאחרים מההודים דרך אחרת: הם אינם ממיתים כל דבר אשר בו רוח חיים, אינם זורעים ואינם רגילים לשבת בבתים. הם אוכלים עשבים ויש להם מן צמח אשר גדלו כגודל הדוחן, בתוך תרמיל, הצומח מעצמו מתוך האדמה. את זה הם אוספים ומבשלים יחד עם התרמיל ואוכלים. אם מחלה באה על אחד מהם, הולך הוא המדברה ושוכב, ואין איש שם לבו אליו אם הוא מת או אם הוא חולה933.

101. ההודים האלה אשר הזכרתי מזדוגים עם נשותיהם לעיני השמש כמו הצאן. צבע עורם שוה לכולם ודומה לזה של הכושים934. הזרע שלהם, אשר הם מזריעים בנשים, אינו כמו אצל שאר בני־אדם, לבן, כי אם שחור, כצבע עורם. זרע כזה פולטים גם הכושים935.ההודים האלה יושבים עוד הרחק מהפרסים ולצד דרום ולא היו מעולם נכנעים תחת יד דריוש המלך.

102. הודים אחרים הגובלים בעיר קַסְפַּטִירוס ובחבל פַּקְטִיאִיָה יושבים צפונה משאר ההודים; דרכי חייהם דומות לאלה של הבּקטרים, בין ההודים הם אוהבי קרב מאד והם הם השלוחים להביא את הזהב. כי החבל הזה הוא מדבר בגלל החול. במדבר הזה ובחול יש נמלים, אשר אמנם קטנות הן בגדלן מכלבים, אבל גדולות משועלים. מהן נמצאות גם אצל מלך הפרסים, אשר נצודו במקום ההוא. הנמלים האלה אפוא, בבנותן את מעונותיהן מתחת לאדמה, צוברות את החול בדרך זו כמו הנמלים שאצל היוונים, וגם דומות הן במראיהן936. החול הנערם מכיל זהב. להביא את החול הזה נשלחים ההודים אל המדבר וכל אחד אוסר שלשה גמלים יחדו. בכל צד נקשר גמל למשיכה ונאקה באמצע, ועליה הוא עולה והוא משתדל לרתום נאקה שלוקחה מולדיה אשר הולידה זה עתה. כי גמלים אינם נופלים במרוצתם מהסוסים והם מסוגלים הרבה יותר לשאת משאות.

103. מה תוארו של הגמל לא אתאר ליוונים היודעים אותו. אולם אשר לא ידוע להם על־אודותיו, את זה אֹמר. לגמל יש ברגליו האחרונות ארבע שוקים וארבע ארכובות937. ערוָתו מופנה בין רגליו האחרונות לצד הזנב938.

104. אם כן ההודים יוצאים למצוא את הזהב באופן כזה ומשתמשים בצייד כזה ונזהרים כי יהיו עסוקים בשוד כחום היום. יען כי לרגלי החום הנמלים אינן נראות, כי הן נמצאות מתחת לאדמה. השמש מחממת ביותר אצל האנשים האלה בשעות הבוקר ולא כמו אצל האחרים בצהרים, כי אם מעלותה עד גמר השוק. במשך העת ההיא היא שורפת הרבה יותר מאשר בצהרים ביון, עד כי הם בשעה זו שטופים במים939, כמליצת בני־אדם. אבל באמצע היום היא מחממת כמעט בשוה את האנשים האחרים כמו את ההודים. וכאשר שמש הצהרים מתחילה לערוב, אז החום אצלם כמו אצל שאר בני־אדם בבוקר. ומעתה היא מתרחקת ונעשית קרה יותר ויותר עד אשר היא קרובה לשקיעה ואז קריר מאד940.

105. ובבוא ההודים אל המקום ההוא עם אמתחות בידיהם, הם ממלאים אותן חול ופונים מהר לשוב עד כמה שאפשר. כי מיד מדביקות אחריהם הנמלים, אשר הרגישום בהריחן, ככה מסופר מאת הפרסים. ומספרים, כי עולות הן במהירותן על כל החיות, עד כי אם לא יקדימו ההודים חלק מהדרך עד אשר הנמלים מתאספות, אף אחד מהם לא ינצל. את הגמלים הזכרים, כי הם חלשים בריצה מהנקבות, מתירים בהסחבם אחד אחר השני, אולם הנקבות, בזכרן את ילדיהן אשר נשארו, אינן נכנעות תחת חולשתן. את רוב הזהב מוצאים ההודים בדרך זו, כאשר מספרים הפרסים; זהב אחר, אף כי לא שכיח ביותר נחפּר בארצם.

106. בחלק הארצות הקיצוניות של הישוב נפלו הדברים הנחמדים ביותר כמו שנפלו בחלקה של יון התקופות המזוגות היפות ביותר. כי הודו היא הרחוקה לצד מזרח בין כל הארצות המיושבות, כאשר אמרתי זה עתה. כל בעלי־חיים ההולכים על ארבע וכל בעלי כנף בארץ הזאת גדולים הרבה מאשר במקומות אחרים, מלבד הסוסים. כי אלה נופלים מהסוסים המדים הנקראים הסוסים הנִיסָאִים941. ושם נמצא זהב לרוב, חלק נחפר, חלק נסחף מהנהרות וחלק נגזל, כאשר הזכרתי. שם נושאים עצי־בר במקום פירות צמר העולה ביופיו וטובו על צמר הכבשים. ומעצים האלה עושים להם ההודים בגדים.

107. לצד דרום ארץ ערב היא הארצות המיושבות. רק בה לבדה942 בין כל הארצות צומחת הלבונה והמור והקציעה והקנמון943 והלוט944, כל אלה, מלבד המור, רק בקושי הם באים לידי הערבים. את הלבונה הם אוספים בהציתם אש בסְטוֹרַכְס945, זה שהפניקים מוציאים ליון. אותו הם מציתים וקוטפים את הלבונה. כי על העצים הנושאים את הלבונה שומרים נחשים מעופפים, קטנים למראה וססגונים במראם ורבים מהם שומרים על כל עץ ועץ. ואלה הם העולים על מצרים946, ואין לגרש אותם מעל העצים מלבד על־ידי עשן הסטורכס.

108. מספרים הערבים גם את הדבר הזה: כל האדמה היתה מלאה נחשים כאלה לו לא היה מקרהם כמקרה אשר יקרה את העכנים. והנה היא אמנם ההשגחה העליונה, מה שיש באמת לראות, אשר בתבונתה יצרה את בעלי החיים הפחדנים ואשר בשרם נאכל שיהיו פרים ורבים, למען לא יכלו בהֵאכלם, אבל את המזיקים והמאוסים שיהיו פרים ורבים מעט. כן הארנבת, אשר כולם צדים אותה, החיות, הצפרים ובני־האדם, היא חיה פרה ורבה כזאת; היא לבדה בין כל החיות נזרעת אחרי אשר נזרעה כבר. בעת אשר לאחד הולדים ברחמה כבר צמח שער, השני עודנו חלק, ואחר הולך ונוצר זה עתה בתוך האֵם ויחד עם זה נזרעת בולד אחר. כך הוא הדבר עמה, אולם הלביאה החזקה והאמיצה מאד, מולידה רק פעם אחת בחייה ולד אחד947. כי בעת אשר היא מולידה יוצאת האם יחד עם הולד. הנסבה לדבר היא, כשהעובר במעי אמו מתחיל להתנועע הוא מרטש את האם, יען צפרנים חדות לו יתר על כל החיות, וכשהוא הולך וגדל הוא חודר יותר ושורט, ובסוף, בבוא זמן הלידה לא נשאר בה אף מקום אחד בריא.

109. כן הוא גם עם העכנים ועם הנחשים בעלי הכנפים אשר בערב; לו היו פרים ורבים על־פי טבעם, לא היו בני־אדם יכולים להתקים. אולם כשהם מזדוגים זה בזו, בעוד שהזכר מזריע את הזרע, הנקבה אוחזת בצוארו, וכשהיא צמודה אינה פוסקת ממנו עד שנשכתו לשנים. הזכר מת אפוא באופן המסופר; והנקבה נענשת בעד הזכר באופן זה: למען נקום נקמת המוליד, עודם בבטן נושכים הילדים את האם ובאכלם את בטנה הם עושים להם בזה מוצא. אולם הנחשים האחרים אשר אינם מזיקים לבני־אדם, מטילים ביצים ודוגרים המון גדול של נחשים. העכנים חיים על פני כל האדמה, אבל הנחשים בעלי־הכנפים חיים כולם כאחד בערב ולא בכל מקום אחר ולכן נראים כאלו הם רבים.

110. את הלבונה ימציאו להם אפוא הערבים באופן זה948. אבל את הקציעה בדרך זו: אחרי עטפם בעורות בקר ובעורות אחרים את כל הגוף ואת הפנים זולת העינים הם יוצאים למצוא את הקציעה. היא גדלה באגם לא עמוק אשר מסביב לו ובתוכו חיות חיות בעלות כנפים, הדומות מאד לעטלפים והמצפצפות בקול נורא והן עומדות על נפשן באומץ. את אלה דרוש להרחיק מהעינים. וכך הם חותכים את הקציעה.

111. ואת הקנמון הם אוספים באופן עוד יותר פלאי. כי איפה הוא צומח ומה הארץ אשר בה הוא גדל, אינם יכולים לאמר, מלבד אשר אחדים אומרים ואשר נראה לי, כי גדל בגלילות הה אשר שם גודל דיוניסוס949. הם מספרים כי צפרים גדולות נושאות הזרדים ההם, אשר אנו קוראים אותם קנמון, כאשר למדנו מפי הפניקים, והצפרים נושאות אותן אל קניהן העשויים טיט בצלע הרים תלולים. ולאדם אין כל שביל לעלות שמה. לדבר הזה התחכמו הערבים ככה: הם חותכים נבלות שורים וחמורים ושאר בהמות לחתיכות גדולות עד כמה שאפשר ומביאים אותן אל הגלילות ההם ומניחים אותן סמוך לקנים ומתרחקים מהם. הצפרים יורדות ונושאות את בתרי הבהמות למעלה אל קניהן; אלה אינם יכולים לשאת ונופלים לארץ. אז ממהרים הם לבוא ואוספים את הקנמון, וכך הוא נאסף מהמקומות האלה ובא לארצות אחרות.

112. והלוט, אשר הערבים קוראים לַדַנוֹן, גדל באופן עוד יותר פלאי. כי גדל הוא במקום מעופש מאד, בכל זאת ריחו טוב מאד. כי בזקנם של שעירי העזים הוא נמצא נדבק כמו שרף מיער. מועיל הוא למשחות רבות והערבים לרֹב מקטירים בו.

113. די בכל אשר דברתי בדבר סמי הקטורת; אמנם, ריח נעים להפליא נודף מארץ ערב. שני מיני כבשים יש להם950, שכדאים שאיש יתפלא עליהם ואינם נמצאים במקום אחר951. לאחד מהם אליות ארוכות, לא פחות משלש אמות, ולוּ יתנו להם לסחבן אחריהם, יעשו בהם פצעים בהגררן על האדמה. אולם כל אחד מהרועים מֵבִין במלאכת־עץ במדה כזו לעשות עגלות קטנות ולקשור אותן תחת האליות, בקשרם אלית כל כבש אל עגלה אחת. למין השני של הכבשים אליות רחבות, אפילו עד רוחב אמה.

114. מקום אשר שם קו הצהרים נוטה לעבר מבוא השמש משתרעת כוש, הארץ הקיצונית של הארצות המיושבות. הארץ הזאת מוציאה הרבה זהב952, פילים כבירים, עצי־בר שונים, הָבְנֶה ואנשים גדולים ויפים ומאריכי־ימים מאד953.

115. אלה הן אפוא קצות הארץ באסיה ובלוב. אשר לקצות הארץ באירופה מערבה לא אוכל לאמר דברים ברורים, יען אינו מתקבל על לבי, כי נהר הנקרא מאת הברברים אֶרִידַנוֹס954 ישתפך לתוך הים הצפוני אשר משם, כאשר אומרים, בא האילקטרון955, ואינני יודע דבר אם נמצאים האיים הקַסִיטֶרִידִים956, אשר מהם בא אלינו הבדיל. כי ראשית, השם ארידנוס עצמו מוכיח, כי הוא מלה יונית ולא ברברית, נוצרה בפי אחד המשוררים, ושנית אינו עולה בידי, בכל התאמצותי לשמוע מאיש אשר ראה בעיניו כי יש ים מעבר לאירופה. בכל אופן הבדיל והאילקטרון באים אלינו מקצות הארץ.

116. כנראה נמצא בצפון אירופה זהב בכמות הכי גדולה957. איך הדבר, גם על אודות זה לא אוכל להגיד דברים ברורים; אומרים, כי האַרִימַסְפִּים, אנשים בעלי עין אחת, גוזלים אותו מתחת הכרובים958; אולם אינני מאמין גם בזה, כי יש אנשים בעלי עין אחת, בעת אשר בכל טבעם הם דומים לשאר בני־אדם. אם כן, קצות הארץ מקיפים ומכילים בתוכן את כל שאר הארצות ובהם כל אשר נחשב לנו להכי־יפה והכי־נחמד.

117. באסיה959 משתרע מישור, אשר הרים סוגרים אותו מכל עבר, וחמש נקרות בהרים האלה; לפנים היה המישור הזה לחורַסְמִיִים, ואמנם משתרע הוא על גבולות החורסמיים עצמם, ההירקניים, הפרתים, הסַרַנְגִים והתַמַנַיִים960; אחרי כן, מעת שהשלטון בידי הפרסים, הוא שייך למלך. והנה מבין ההרים הסוגרים האלה שוטף נהר גדול ושמו אַקִיס961. לפנים נפרד לחמשה ראשים והיה משקה את הארצות הנזכרות בלכתו הלוך ונמשך דרך כל נקרה ונקרה אל ארץ של עם ועם; אולם מעת אשר הם תחת יד הפרסי, קרה להם זאת: את נקרות ההרים צוה המלך לסתום, ובנה סכרים בכל נקרה ונקרה. ויען כי נסגר מוצא המים, נעשה המישור בין ההרים פנימה לים, בהשתפך לתוכו הנהר באין כל מוצא לו. אלה, אפוא, אשר היו רגילים לפני זה להשתמש במימיו, כשאינם יכולים להשתמש בהם, הם בצרה גדולה. כי אמנם בחורף נותן להם אלהים גשם כמו לשאר בני־אדם, אולם בקיץ, כשהם זורעים דוחן ושומשום, הם יודעים מחסור במים. כאשר לא נתן להם מים מכל וכל, הם באים לפרס, הם ונשיהם, ועומדים לפני שער המלך וצועקים ומיללים. לאלה אשר המים חסרים להם ביותר מצוה המלך לפתוח את הסכרים המוליכים אליהם. אחרי אשר רותה אדמתם די מים נסגרים הסכרים האלה, ומצוה לפתוח אחרים לאלה מהאחרים אשר המים חסרים להם ביותר. כפי שאני יודע מפי השמועה, הוא פותח רק אחרי דרשו הרבה כסף, מלבד המס. כל זה בענין ההוא.

118. משבעה962 האנשים אשר התקוממו נגד המג, קרה כי אחד מהם, אִינְטַפֶרְנֶס, הומת מיד אחרי ההתקוממות, בעשותו את העול הזה. הוא רצה לבוא לתוך הארמון ולדבר עם המלך. והחוק הלא היה, כי מותר למתקוממים נגד המג לבוא לפני המלך מבלי להודיע, רק לא בעת אשר המלך ישכב עם אשה. ולכן חשב אינטפרנס לנכון, כי אין צורך להודיע לו963, כי אם בהיותו אחד מהשבעה אמר לבוא פנימה. אבל שומר הסף והמביא את הידיעות לא נתנו אותו באמרם כי המלך שוכב עם אשה. אולם אינטפרנס חשב, כי דבר שקר בפיהם ועשה את המעשה הזה. הוא הוציא את הפגיון וחתך את אזניהם ואת חטמם ואחרי אשר חרז אותם על רסן סוסו קשר אותם מסביב לצוארם ושלח אותם.

119. הם הראו את פניהם למלך וספרו את הנסבה, מדוע נענשו העונש הזה. דריוש, בפחדו פן עשו הששה את המעשה הזה בדעה אחת, שלח לקרוא כל אחד ואחד לחקור את דעתו, אם הם מסכימים לאשר נעשה. וכאשר נוכח, כי לא מדעתם נעשה המעשה הזה, צוה לתפוש את אינטפרנס ואת בניו ואת כל משפחתו, יען כי חשש מאד, כי הוא יחד עם משפחתו אומרים להתקומם נגדו. אחרי אשר תפש אותם, אסר אותם למסרם להריגה. אשתו של אינטפרנס באה עד לפני שער המלך ובכתה וצעקה, וכאשר עשתה ככה זמן רב, השפיעה על דריוש כי יחמול עליה ושלח שליח כי יאמר לה: „אשה, המלך דריוש נותן לך אחד מבני משפחתך הנתפשים, כי תצילי מבין כולם את מי שאת רוצה בו“. אחרי אשר חשבה בדבר השיבה זאת: „אם המלך נותן לי את נפש אחד מהם, אני בוחרת מבין כולם באחי“. כשמוע דריוש את הדברים האלה, תמה לדבריה ושלח אליה ואמר: „אשה, המלך שואל אותך, מה הנימוק אשר אתך, לותר על בעלך וילדיך ולבחור בהצלת אחיך, הרחוק ממך מאשר ילדיך ופחות אהוב עליך מאשר בעלך“. היא השיבה את הדברים האלה: „המלך, בעל אחר אולי יהיה לי עוד, ברצות האל, גם ילדים אחרים, אם אובד את אלה. אולם אבי ואמי אינם עוד בחיים כי יהיה לי עוד אח בכל דרך מן הדרכים. מתוך נימוק זה דברתי את דברי“. דברי האשה נראו בעיני דריוש כנכונים ומתוך קורת־רוח נתן לה את זה אשר דרשה ואת הגדול בבניה, ואת האחרים כולם צוה להרוג. באופן המסופר נעדר עד מהרה אחד מהשבעה.

120. בערך בעת אשר חלה קמבּיסיס קרה הדבר הזה: אוֹרוֹיטֵיס, איש פרסי, נתמנה מאת כורש לפחה בסרדיס. האיש הזה השתוקק למעשה לא ישר. אף כי לא עשה לו פוליקרטס מסמוס דבר רע ולא דבר עליו רעות וגם לא ראהו מעולם, השתוקק לתפשו ולקחת את נפשו, כאשר הרוב אומרים מסבה זו: לפני שער המלך ישבו פעם אורויטיס ופרסי אחר ושמו מִטְרוֹבַּטֵיס, המושל בחבל דִסְקִילֵיאון964; ושני האנשים האלה עברו מתוך דברים למריבה. בהתוכחם על אודות גבורה אמר מטרובּטיס, בהוכיחו את אורויטיס: „האומנם נחשב אתה לאיש בין אנשים, אתה אשר לא רכשת והוספת למלכך את האי סמוס, הקרוב אל החבל שלך, בשעה שהיה נקל מאד לרכוש אותו, הלא הוא בא בידי אחד מהתושבים על־ידי התקוממות בעזרת חמשה־עשר965 איש מזוינים ועוד היום הוא מושל בו“. והנה אחדים מספרים, כי בשמעו את הדברים האלה ובהתעברו על החרפה, התאוה לא כל כך להנקם באיש אשר אמר את הדברים האלה, כי אם ביחוד להשמיד בכל אופן את פוליקרטס, אשר בגללו שמע את הדברים הרעים.

121. אבל המעוט אומר, אורויטיס שלח לסמוס מלאך כי ידרוש איזה דבר, – כי לא מסופר, מה הדבר – וקרה המקרה, כי פוליקרטס שכב באולם הגברים ואַנַקְרֵיאוֹן966 מִטֶאוֹס היה במעמד זה. והנה, אולי בכונה זלזל בענין אורויטיס, או כי יד המקרה היתה בזה, כי בבוא מלאך אורויטיס ואמר את דבריו, לא הפנה פוליקרטס את פניו אליו – כי במקרה שכב ופניו אל הקיר – ולא השיבו.

122. את שתי הסבות האלה מספרים בדבר מותו של פוליקרטס, וביד כל איש להאמין בזו אשר ירצה. אורויטיס, אשר ישב במַגְנֵיסִיָה967 הבנויה מעבר לנהר מַיאַנְדְרוֹס שלח את מִירְסוֹס בן גִיגֶס, איש לודי, לסמוס, להודיע איזה ידיעה, אחרי אשר נודע לו מה בדעתו של פוליקרטס. כי פוליקרטס הוא הראשון בין היוונים אשר אנחנו יודעים אשר שאף לשלטון על הים968, מלבד מִינוס969 מִקוֹנוֹסוֹס970 ומלבד מי שמשל אולי לפניו על הים. בתקופה הנקראת האנושית971 הראשון הוא פּוליקרטס אשר היו לו תקוות רבות למשול על יוֹנִיָה והאיים. לכן כאשר נודע לאורויטיס, כי הוא חושב בלבו דבר זה, שלח אליו מלאך, כי יאמר לו את הדברים האלה: „אורויטיס אומר לפוליקרטס את הדברים האלה: שמעתי, כי שואף אתה לדברים גדולים אבל אוצרותיך אינם לפי מחשבותיך. ועתה תעשה ככה ותרים אותך ותציל גם אותי: המלך קמביסיס מבקש את נפשי, ולי נודע זה ברור. הוציא מפה אותי ואת אוצרותי, חלק מהם יהיה לך וחלק תתן לי, בעזרת האוצרות תמשול על כל יון. ואם אינך מאמין לי אשר לאוצרות, שלח איש הנאמן לך ביותר ואראה אותם לו“.

123. כאשר שמע פּוליקרטס את הדברים האלה הסכים בשמחה. ויען, כנראה, חמד מאד את האוצרות, שלח תחלה את מַיאַנְדְרוֹס בן מיאנדרוס, אחד מהאזרחים, אשר היה סופרו, לרַגל. כעבור זמן מעט אחרי הדברים האלה נדב הוא972 את כל היקר מאולם הגברים של פּוליקרטס, שהוא כדאי להֵראות, למקדש הֵירֵי. כאשר נודע לאורויטיס, כי המרגל עומד לבוא, עשה ככה: הוא צוה למלא שמונה ארגזים אבנים ולהשאיר למעלה על השפה רק רֶוַח צר, ועל האבנים שם זהב; אחרי־כן קשר973 את הארגזים אשר היו מעתה מוכנים, וכאשר בא מיאנדרוס וראה אותם, הודיע לפּוליקרטס.

124. והוא, בכל אשר הזהירוהו קוסמיו, עד כמה אוהביו, הכין עצמו לנסוע, ואף מלבד אלה נגד המראה אשר ראתה בתו בחלום: נדמה לה כי אביה מרחף באויר רוחץ בידי זוס, משוח בידי הֶלִיוֹס. כאשר ראתה את המראה הזה התאמצה בכל כוחה כי לא יסע פּוליקרטס אל אורויטיס, ואף בעת לכתו אל האניה בעלת חמשים משוטים, נבאה לו דברים קשים. הוא אִיֵים עליה כי אם ישוב בשלום, תשב בבתוליה זמן רב; והיא התפללה כי הדבר הזה יקוים, כי היא בוחרת לשבת זמן רב בתולה מאשר לאבד את אביה.

125. פּוליקרטס לא שם לבו לכל העצות היעוצות לו ונסע אל אורויטיס ולקח אתו רבים מחבריו, ביניהם גם את דֵימוקִידֶס בן קַלִיפוֹן, איש קרוֹטוֹן, אשר היה רופא ובאומנותו היה החשוב בין בני דורו. בבואו למגניסיה היה סופו מנוול, לא ראוי לא לו ולא להלך רוחו, כי מלבד הטִירָנִים בסִירַקוּסַי974 אין אף אחד מטירני יון האחרים ראוי להדמות לפּוליקרטס ברוחב דעתו. אחרי אשר הרג אותו אורויטיס באופן שאין לתאר, צלבהו975. מהאנשים אשר באו אתו, אלה אשר היו מסמוס שלח לביתם, בדרשו מהם, כי יכירו לו טובה על החרות שנתן להם, ואלה אשר היו זרים בין הבאים אתו או עבדיו כבש לעבדים והחזיק בהם. בפּוליקרטס התלוי נתקיים כל חלום בתו: אכן רוחץ בידי זוס מדי ירד גשם עליו ונמשח בידי השמש, כאשר פרצה לֵחוּת מתוך גופו. ככה בא הקץ על אשרו הרב של פוליקרטס, – כאשר חזה לו מראש אמסיס מלך מצרים.###

126. כעבור זמן מעט באה נקמת פּוליקרטס באורויטיס. יען אחרי מות קמבּיסיס וממשלת המגים נשאר אורויטיס בסרדיס ולא עשה מאומה להביא עזרה לפרסים אשר לוּקח מהם שלטונם בידי המדים, אלא במבוכה הרג את מִטְרוֹבַּטיס, מושל דסקיליון, זה אשר חרף אותו בגלל עניני פּוליקרטס, גם את בנו של מטרובּטיס, קְרַנַסְפֵּיס, אנשים נכבדים מבין הפרסים; גם עשה עוד מעשים רעים שונים, כמו כן צוה להרוג רץ אחד, אשר בא אליו מאת דריוש, בשובו בידי אנשים אשר הושיב כי יארבו לו בדרך, יען הידיעה, אשר הביא לא שמחהו, ואחרי רצחו בִעֵר אותו ואת סוסו.

127. כאשר הגיע דריוש לשלטון, שאף להתנקם באורויטיס על כל מעלליו, ביחוד על מטרובּטיס ובנו. אולם חשב לא לשלח ישר צבא נגדו, כי לאורויטיס חיל גדול, לו אלף פרסים נושאי־כידון ומושל הוא על החבל הפְרִיגִי, הלודי והיוֹני. לכן חבל דריוש תחבולה זו: הוא קרא לאספה את נכבדי הפרסים ואמר להם כדברים האלה: „הפרסים, מי מכם מקבל על עצמו להוציא לפועל את הדבר הזה בתבונה, לא ביד חזקה ולא ברעש? במקום שהתבונה דרושה, שם לא נעשה מאומה ביד חזקה. מי מכם אפוא יביא אלי את אורויטיס חי או יהרוג אותו? הוא לא עזר לפרסים במאומה, כי אם עשה להם רעות גדולות; כן השמיד שנים מקִרְבֵנוּ, את מטרובּטיס ובנו, כן הורג הוא את אלה אשר הזמינו אותו ואשר נשלחו ממני. הוא מראה זדון־לב אשר אין לשאת. טרם יביא על פרסים רעה יותר גדולה, עלינו לעצור בעדו על־ידי מותו“.

128. דריוש שאל זה, ושלשים אנשים היו נכונים, כל אחד חפץ לעשות את הדבר. כאשר רבו ביניהם עצר בעדם דריוש בצוותו להפיל את הגורל. וכאשר הפילו גורל, נפל הגורל מבין כולם על בַּגַיאוֹס976 בן אַרְטוֹנְטֵיס. כאשר נלכד בגיאוס בגורל עשה ככה: הוא כתב מכתבים רבים הנוגעים בענינים רבים וחתם אותם בחותם דריוש977 ואותם לקח לסרדיס. כאשר הגיע שמה ובא לפני אורויטיס פתח את המכתבים אחד אחד ומסר אותו לסופר המלך לקראו. כי לכל פחה יש סופרי המלך. למען ינסה את נושאי הכידון מסר בגיאוס את המכתבים אם יהיו נכונים לבגוד באורויטיס. כראותו כי הם מכבדים מאד את המכתבים ועוד יותר את הקרוא מעליהם, מסר אחר, אשר בו היו המלים: „פרסים, המלך דריוש מצוה לכם לבלי היות נושאי־כידוניו של אורויטיס“. כשמעם את המלים האלה הורידו לו את הכידונים. כאשר ראה בגיאוס כי הם שומעים לדברי המכתב בדבר זה, חזק את לבו ומסר לסופר את המכתב האחרון, ובו היה כתוב: „המלך דריוש מצוה לפרסים אשר בסרדיס להרוג את אורויטיס“. כאשר שמעו נושאי־הכידון את הדברים האלה, שלפו את חרבותיהם והרגוהו מיד. כן באה על אורויטיס הפרסי נקמת פּוליקרטס מסמוס.

129. אחרי אשר הגיעו978 והָעלוּ אוצרות979 אורויטיס לשושן קרה זמן מועט אחרי־כן כי המלך דריוש בצאתו לצוד ציד חיות קפץ מעל הסוס ונקעה רגלו, והיא נקעה קצת קשה, כי הקרסול נשמט מהפרק. ויען כי היה רגיל גם לפני זה כי מסביב לו יהיו רופאים ממצרים אשר נחשבו לגדולים ברפואה980, שאל בהם, אבל הם משכו את הרגל הנה והנה בכח והגדילו עוד יותר את היסורים. כשבעה ימים ושבעה לילות לא ישן דריוש לרגלי היסורים האלה, וביום השמיני, כאשר ראה את עצמו ברע, מספר לדריוש איש אחד, אשר שמע לפנים, עוד בסרדיס, על דבר אומנותו של דימוקידס מקרוטון; והוא צוה למהר ולהביאו לפניו. הם מצאוהו בין עבדי אורויטיס, עזוב באיזה מקום שהוא והביאוהו וכבלים ברגליו ולבוש בלואי־סחבות.

130. וכשהעמד לפניו שאלהו דריוש, אם האומנות ידועה לו. הוא כחש, כי ירא פן לא יתנו לו לשוב ליון לעולם אם יְגַלֶה על עצמו. אולם דריוש הבין, כי יודע הוא היטב, רק מתנכר הוא, וצוה לאלה אשר הביאוהו להביא לפניו מגלבים ועקרבים. ועתה אמנם הודה, אך אמר, כי הוא אינו יודע את הדבר על בוריו, הוא רק התהלך עם רופא ורק מעט הוא יודע מהאומנות. אחרי אשר נמסר הענין בידיו, השתמש בתרופות יווניות ועלה בידו על־ידי תרופות רכות אחרי החריפות, כי תשוב אליו השינה ואחרי זמן מועט השיב אותו לאיתנו, אחרי אשר התיאש כבר, כי תהיה לו עוד רגל טובה. דריוש נתן לו אחרי־כן למתנה שתי זוגות כבלי זהב. אבל זה שאלהו, אם הוא מתכון לתת לו משנה אסון בעד זה אשר השיב אותו לאיתנו. דבריו מצאו חן בעיני דריוש וישלח אותו אל נשיו. הסריסים אשר הובילוהו אמרו לנשים, כי הוא האיש אשר השיב למלך את חייו. והנה שאבה כל אחת מהן בספל מתוך ארגז הזהב ונתנה לדימוקידס. והמדה היתה כה גדושה, עד אשר מהאִיסתִירים981 אשר נפלו מהספלים אסף העבד אשר הלך אחריו, שמו היה סקיטון, והתלקט לו סכום זהב גדול.

131. דימוקידס זה יצא מקרוטון ובא להתרועע עם פּוליקרטס באופן זה: בקרוטון היה רב תמיד עם אביו, אשר היה איש חֵמה. וכאשר לא יכול יותר לשאת אותו, עזבהו והלך לאיגינה. הוא התישב בעיר הזאת ועוד בשנה הראשונה עלה על שאר הרופאים, אף כי לא היה מוכן לדבר ולא היו לו דבר מכל המכשירים הדרושים לאומנותו. בשנה השניה שכרו אותו האיגיניטים בעד ככר מאוצר המדינה, בשנה השלישית האתונאים בעד מאה מנה, בשנה הרביעית פוליקרטס בעד ככרים. וכך בא לסמוס. ועל־ידי האיש הזה ביחוד נתפרסם שם הרופאים מקרוטון982.

132. בימים ההם אפוא, אחרי רפאו את דריוש, היה לדימוקידס בשושן בית גדול מאד והיה אוכל על שולחן המלך, והיה לו הכל חוץ מדבר אחד, היכולת לשוב ליון. הוא הציל גם את הרופאים המצרים, אלה אשר רפאו בתחלה את המלך ואשר עמדו להִצָלֵב, יען כי היו נופלים מהרופא היווני, בהמליצו עליהם לפני המלך. ככה הציל קוסם אחד מאֵילִיס אשר נלוה אל פּוליקרטס ואשר היה נעזב בין העבדים, כי כבודו של דימוקידס היה גדול מאד בעיני המלך.

133. זמן מועט אחר זה קרו המקרים האלה: אטוסה, בת כורש, אשת דריוש, עלתה לה מכה בדד אחד, ואחרי אשר נפתחה, פשתה יותר. כל עוד אשר היתה המכה קטנה הסתירה אותה ומתוך בושה לא ספרה לכל איש, אולם כאשר היתה ברע, שלחה לקרוא את דימוקידס והראתה לו. הוא הבטיח לרפא אותה, אם תשבע לו לגמול לו כמעשהו את אשר ידרוש ממנה, אבל לא ידרוש דבר אשר ימיט עליה חרפה.

134. ואחרי אשר רפא אותה והשיבה לבריאותה דברה אטוסה לדריוש, בעת היותו עמה במטה, את הדברים אשר שם דימוקידס בפיה: „המלך, אף כי עוז גדול כזה בידך, אתה יושב על מקומך ואינך מוסיף לרכוש לפרסים לא עם ולא עוז. יאה לאדם צעיר ובעל אוצרות גדולים, כי יַראה כחו במפעלים, למען גם יוָכחו הפרסים, כי איש מושל בהם. משני טעמים מועיל לך לעשות זאת, הן כי ידעו הפרסים, כי איש עומד בראשם, הן כי יהיו טרודים במלחמה ולא ימרדו בך מתוך בטלה983. עתה בידך להראות מעשים, כי עוד בגיל צעיר אתה. בּגדול הגוף גדלה עמו גם הנפש, ובהזקינו מזקינה גם היא ונעשית קֵהָה לכל דבר“. היא דברה כל זה כאשר שמו בפיה, אבל הוא השיב לה כדברים האלה: „אשה, דברת כל אלה כאשר היה גם בלבּי לעשות, כי גמרתי בדעתי לגשר גשר מהיבשת הזאת אל היבשת השניה984 ולצאת למלחמה על הסקיתים, והענין יצא לפעולה בעוד זמן מה“. על זה אמרה אטוסה את הדברים האלה" „ראה גם ראה ועזוב לצאת בראשונה נגד הסקיתים. כי אלה, מתי שתרצה, יהיו לך; אתה, צא לי למלחמה על יון. לפי מה ששמעתי משתוקקת אני, כי תהיינה לי שפחות לַקוֹנִיות, אַרְגִיוִיוֹת, אַטִיקוֹת, וקוֹרִינְתִיוֹת. הלא אתך האיש הנבון בכל האנשים, אשר יבאר לך כל דבר אודות יון והוא יהיה מורה הדרך, זה אשר רפא את רגלך“. משיב דריוש: „אשה, יען כי טוב בעיניך כי אשתער תחלה על יון, מוצא אני לטוב לשלוח תחלה אליהם אחדים מהפרסים כמרגלים יחד עם האיש אשר דברת, כי יחקרו ויתורו כל דבר בהם ויודיעו לנו, ואחרי אשר אדע הכל אצא נגדם“.

135. את הדברים האלה דבר ומלא מיד אחרי דבריו, כי אך עלה השחר קרא לחמשה־עשר אנשים נכבדים מהפרסים ופקד עליהם ללכת אחרי דימוקידס ולעבור בחופי ים יון, וכי לא יברח מהם דימוקידס, כי אם יחזירוהו בכל אופן. אחרי אשר צוה לאלה את הדבר הזה שלח אחרי־כן לקרוא לדימוקידס ובקש ממנו, כי אחרי אשר יוליך את הפרסים ויראה להם את כל יון, ישוב. תשורות לאביו ולאחיו צוה לו לקחת עמו את כל מה שאפשר להעביר באניה והבטיחהו לתת לו אחרים במקומם כפל־כפלים, מלבד המתנות האלה אמר להוסיף לו אנית־משא מלאה חפצים שונים אשר תפליג יחד עמו. דריוש הציע אפוא את הדברים האלה, כאשר נראה בעיני, בלי כל מחשבה רעה. אולם דימוקידס לא הזדרז לקבל את כל אשר נתן לו, כי ירא פן נסה ינסה אותו דריוש, רק אמר, כי רוצה הוא להשאיר את כליו במקומם, כי יהיו לו אחרי שובו, אכן את אנית־המשא אשר הציע לו דריוש מתנה לאחיו, אמר לקבל. אחרי אשר צוה גם לו אותם הדברים, שִלח אותם דריוש אל הים.

136. הם ירדו לפניקיה ולעיר הפניקית צידון והכינו מיד שתי אניות־משוט ויחד עמהן גם אנית־משא גדולה מלאה חפצים שונים. אחרי הכינם הכל הפליגו ליון. הם חתרו לאורך חופיה, תרו אותה ורשמום, עד אשר תרו את הרוב והחשוב בהם ובאו לְטַרַס985 אשר באיטליה. ופה, ברצותו לעשות נחת רוח לדימוקידס, התיר אַרִיסְטוֹפִילִידִיס, מלך הטַרֶנְטִים, את הַהֶגים אשר לאניות המדים, גם אסר את הפרסים עצמם, בתתו אותם למרגלים. בעת אשר קרה להם זה מגיע דימוקידס לקרוטוֹן, וכאשר הגיע כבר אל עירו, התיר אריסטופילידיס את הפרסים והשיב להם את אשר לקח מאניותיהם.

137. הפרסים הפליגו מפה וברדפם אחרי דימוקידס, באו לקרוטון. הם מצאו אותו בשוק ותפשוהו. חלק מאנשי קרוטון יראו מפני כח הפרסים והיו נכונים לעזבו לנפשו, אולם חלק מהם תפשו גם הם בו וכאשר הכו את הפרסים במקלות, אמרו אלה להם: „אנשי קרוטון, ראו את אשר אתם עושים אתם חוטפים איש, אשר ערק מפני המלך. איך יתחשב המלך דריוש עם מעשה זדון כזה? איזו תוצאות תהיינה לכם מהמעשה הזה בחטפכם אותו מידינו? איזו העיר אשר עליה נבוא בראשונה להלחם אם לא זו, איזו היא אשר ננסה לכבוש לעבדים תחלה?“ בדברים אלה לא השפיעו על אנשי קרוטון, כי אם אחרי עזבם את דימוקידס ואנית־המשא, אשר הוליכו עמהם, נלקחה מהם, שבו והפליגו לאסיה ולא נסו עוד לבוא ולחקור את יתר חלקי יון, אחרי אבדם את מנהיגם. אולם את זה פקד עליהם דימוקידס טרם נסעם וצוה עליהם לאמר לדריוש כי דימוקידס לקח לו לאשה את בת מילון986. כי שם המתגושש מילון היה גדול אצל המלך. ומטעם זה, כאשר אני חושב, החיש דימוקידס את הנשואים האלה והוציא עליהם הרבה כסף, למען יראה דריוש, כי גם בארצו הוא איש נכבד.

138. בהפליגם מקרוטון נשברו אניותיהם והשלכו הפרסים אל יַפִיגִיָה987 ושם לוקחו לעבדים, אולם גילוֹס, איש מטַרַס, בורח, פדה אותם והביא אותם אל המלך דריוש. הוא היה נכון לתת לו בעד מעשהו כל אשר ידרוש ממנו, אולם גִילוס בכר את שובו לטרס, אחרי אשר ספר תחלה למלך את אסונו. ולמען לא יחריד את יון, אם למענו יפליג צי אדיר לאיטליה, אמר, כי הקנידים לבדם יספיקו להשיבו אל ארצו, כי חשב, בהיותם אוהבי יושבי טַרַס, תהיה חזרתו על ידם קלה מאד. דריוש הבטיח זאת וקים את הבטחתו. כי הוא שלח מלאך לקנידוס וצוה להם להוליך את גילוס לטרס. אכן הקנידים שמעו בקול דריוש, אך לא יכלו לפתות את יושבי טרס ולא היה כח בידם לעשות את הדבר ביד חזקה. כן קרה הדבר, ואלה היו הפרסים הראשונים אשר באו מאסיה ליון והיו למרגלים בענין שכזה.

139. אחר הדברים האלה לכד המלך דריוש את סמוס, העיר הראשונה בין כל הערים היווניות והברבריות988, בגלל סבה זו: כאשר עלה קמבּיסיס בן כורש עם צבאו על מצרים, באו למצרים יוונים רבים, חלק מהם, כמובן, לרגלי מסחרם, אחרים לעבוד בצבא, אחדים גם לתור את הארץ עצמה, ובין אלה היה גם סִילוֹסוֹן בן אַיאַקֵיס, אחי פּוליקרטס וגולה מסמוס. לסילוסון זה שחקה השעה במקרה זה: הוא לקח מעיל אדום ועטוף בו טיֵל בשוק אשר בנוף. כראות אותו דריוש, אשר היה אז בין נושאי־הכידון של קמבּיסיס ולא היה עוד נכבד מכל וכל, חמד מאד את המעיל ונגש אליו לקנותו. סילוסון ראה את דריוש חומד מאד את המעיל, אמר, כאלו ההשגחה העליונה שמה א דברו בפיו: „לא אמכור אותו בכל מחיר, אולם אתננו לך חנם, אם הדבר מוכרח להיות כן“. דריוש הסכים לדבר ולקח את הבגד, אבל סילוסון חשב, כי בעקב תמימותו אבד המעיל ממנו.

140. אולם כאשר מת קמביסיס כעבור זמן והשבעה התקוממו נגד המג ומהשבעה תפש דריוש את המלוכה, נודע לסילוסון, כי המלכות באה לידי האיש ההוא אשר לו נתן לפנים במצרים לבקשתו את הבגד. הוא הלך אפוא לשושן. וישב לו בחצר החיצונה של בית המלכות ואמר כי הוא עשה חסד עם דריוש. שומר הפתח שמע זאת והודיע למלך. הוא תמה ואמר לו: „ומי הוא איש־החסד מבין היוונים, אשר עלי להחזיק לו טובה, הלא זה זמן קצר אשר הממשלה בידי ואיש מהם לא בא מעולם אלינו, ואין עלי להחזיק טובה לכל איש יווני בכל־זאת הביאו את האיש פנימה, למען אדע מה הוא רוצה לאמר בזה“. שומר הפתח הביא את סילוסון, ובעמדו לפני המלך שאלוהו המתורגמנים מי הוא ומה עשה כי אומר הוא להיות איש חסדו של המלך. סילוסון ספר את כל הענין בדבר המעיל וכי הוא האיש אשר נתן אותו. על זה השיב דריוש: „הנעלה באנשים, האתה זה, אשר נתת לי מתנה, בעוד אשר לא היה בידי כל עוז? אף כי היתה קטנה, תודתי תהיה שוה כאילו קבלתי היום ממי שהוא מתנה גדולה. אתן לך בעדה זהב וכסף לרוב, כי לא תנחם לעולם אשר עשית חסד עם דריוש בן היסטספס“989. על זה אמר סילוסון: „אל תתן לי, המלך, לא זהב ולא כסף, כי אם הציל את מולדתי סמוס, אשר אחרי מות אחי פוליקרטס בידי אורויטיס מושל עליה עתה אחד מעבדינו. את זאת תתן לי בלי לשפוך דם ובלי עבדות“.

141. כשמוע דריוש את הדברים האלה שלח צבא ועל הצבא הפקיד את אוטניס, אחד משבעה האנשים, ופקד עליו למלא את כל אשר יבקש סילוסון. אוטניס ירד אל הים וסדר את הצבא.

142. כח הממשלה על סמוס היה בידי מַיאַנדְרִיאוֹס בן מַיאַנדְרִיאוֹס, אשר פּוליקרטס מלא את ידיו לפקח על השלטון. הוא שאף להיות הישר בבני־אדם, אבל לא עלה בידו. כי כאשר נודע לו דבר מות פּוליקרטס, עשה ככה: ראשית בנה מזבח לזוס המשחרר ומסביב לו הגבול שטח קדוש, אשר הוא היום בפרור העיר, ואחרי עשותו זאת, קרא את כל האזרחים לאספה ואמר כדברים האלה: „לי, כאשר תדעו גם אתם, נמסר מאת פּוליקרטס השרביט וכל הכח ובידי להיות לכם למושל. אולם, את אשר אני מגנה ברעי לא אעשה אני עד כמה שיש לאל ידי. כי פּוליקרטס ברדותו באנשים אשר ישוו לו לא מצא חן בעיני, ולא איש אחר העושה כמעשה הזה. והנה בא על פּוליקרטס את אשר מנה לו גורלו ואני מוסר בידכם את השלטון ומכריז משפט אחד לכם. אולם חושב אני לצדק, כי יהיו לי אותות־כבוד אלה: מאוצרות פּוליקרטס יוקחו ששה ככרים וינתנו לי, מלבד זה אני לוקח לי ולזרעי אחרי לדורות עולם את כהונת זוס המשחרר, אשר בניתי לו מקדש ונותן לכם את החרות“. את הדברים האלה אפוא הודיע לסמיים; ומביניהם קם אחד ויאמר: „הלא אינך ראוי כלל למשול עלינו כי מוצאך שפל ואיש רע־מעללים אתה; אין זאת כי אם עליך לתת דין וחשבון על האוצרות אשר הם תחת ידיך“.

143. כה דבר האיש והוא היה נכבד בין האזרחים, שמו היה טֶלֶסַרְכוֹס. ומיאנדריאוס חשב בלבו, אם הוא יותר על השלטון, יתנשא איש אחר לטירנוס במקומו, לכן לא היה עוד בדעתו לותר עליה, כי אם נסג אל המבצר ושלח לקרוא את כל אחד ואחד, כאלו בדעתו לתת דין וחשבון על האוצרות ותפש ואסר אותם; בהיותם אסורים, חלה אחרי־כן מיאנדריאוס במחלה. ויען כי אחיו, שמו היה לִיקַרִיטוס, קוה כי ימות, צוה להרוג את כל האסורים, למען יהיה לו יותר קל להחזיק בשלטון על סמוס; הלא, כנראה, לא רצו להיות חפשים.

144. וכאשר הגיעו הפרסים לסמוס בהוליכם עמהם את סילוסון, לא הרים איש ידו נגדם ואנשי מיאנדריאוס המתקוממים וגם מיאנדריאוס עצמו אמרו כי נכונים המה לכרות ברית ולצאת מהאי. וכאשר אוטניס הסכים לתנאים אלה וכרת את הברית, העמידו החשובים מבין הפרסים כסאותיהם מול המבצר וישבו עליהם.

145. לטירנוס מיאנדריאוס היה אח, כמעט משוגע, ושמו חַרִילָאוֹס. הוא היה אסור בכִיפָּה בגלל חטא אשר חטא. ויהי בשמעו ביום ההוא מכל הנעשה והשקיף מתוך הכיפה וראה את הפרסים יושבים בשלוה, צעק ואמר, כי הוא רוצה לדבר עם מיאנדרֵיאוס. כשמוע זה מיאנדריאוס, צוה להתיר את כבליו ולהביאו לפניו, ומיד כאשר הובא לפניו התחיל לחרף ולגדף ולפתות אותו להתנפל על הפרסים, באמרו דברים כאלה: „אתה הרשע בבני־אדם, אותי, אף כי אני אחיך ולא פעלתי און אשר בגללו עלי להיות אסור בכבלים, אסרת ושמת בכיפה, אבל בראותך את הפרסים מגרשים אותך ועושים אותך כי תהיה נע ונד בארץ, אינך מרהיב בנפשך לנקום נקמתך בהם, בעת אשר נקל לך כל כך להתגבר עליהם. אולם אם אתה ירא מפניהם, תן בידי את השכירים ואני אגמול להם על אשר באו הנה, ומוכן אני לשלוח אותך מהאי“.

146. את הדברים האלה דבר חרילאוס. מיאנדריאוס קבל את ההצעה, לא, כאשר אני חושב, יען כי היה סכל עד כדי לחשוב, כי הוא עם חילו יתגבר על חיל המלך, רק מתוך קנאה לסילוסון, אשר יכבוש בלי עמל את העיר בשלום. לכן רצה להתגרות בפרסים, למען החליש את כח סמוס ככל אשר יוכל ובמצב כזה ימסור לו, בידעו היטב, כי אם יקרה לפרסים רעה, יחרה אפם בסמיים ביותר, וגם ידע, כי מוצא בטוח לו מהאי בכל עת שיחפוץ, כי צוה לחפור לו דרך נסתרת המוליכה מהמבצר אל הים. ובכן מיאנדריאוס עצמו מפליג מסמוס ואת כל השכירים זיין חרילאוס. הוא פתח את השערים והוציא אותם על הפרסים אשר לא פללו זאת כלל וכלל, בחשבם כי באו לידי הסכם בנוגע לכל דבר. השכירים התנפלו על הפרסים אשר ישבו על הכסאות ואשר היו נכבדים מאד והרגום, והנה אלה עשו את מעשיהם. ושאר הצבא הפרסי מהר ובא לעזור; הוא הדף את השכירים וסגר אותם בתוך המבצר.

147. כאשר שמע שר הצבא אוטניס את האסון הגדול אשר קרה את הפרסים, שכח את מצות דריוש, אשר צוה אותו בשלחו, כי לא יהרוג איש מהסמיים ולא יכבוש איש מהם לעבדים, כי אם ימסור את האי לסילוסון בלי כל היזק, הוא שכח אפוא ולא זכר את הצו הזה ופקד על צבאו להרוג את כל הבא לידם באין הבדל בין איש לילד. לכן צר חלק אחד של הצבא על המבצר, החלק השני הרג את כל אשר פגע בדרך באין הבדל אם במקדש או מחוץ למקדש.

148. מיאנדריאוס נס מסמוס והפליג ללקדימון; אחרי אשר בא שמה להעביר את כל אשר לו בברחו, עשה ככה: מדי הציגו את כלי־השתיה מכסף וזהב לראוה, היו עבדיו שוטפים אותם ובשעה זו היה הוא משוחח עם קְלֵיאוֹמֶנֵיס990 בן אַנַכְּסַנְדְרִידֵיס, מלך שפרטה, ומשך אותו עד ביתו. כראות קליאומניס את כלי־השתיה התפלא והשתאה991. מיאנדריאוס אמר לו, כי יקח מהם לביתו את אשר הוא רוצה. ואף כי אמר לו מיאנדריאוס פעמים ושלש, הראה עצמו קליאומניס להישר באדם, בחשבו לאי־יושר לקבל מתנות. וכאשר שם אל לבו, כי ימצא מיאנדריאוס עזרה אצל אזרחים אחרים, בתתו להם מתנות, הלך אל הָאֶפוֹרים992 ואמר להם, כי יותר טוב הוא לשפרטה אם יעזוב הגר הסמי את הפֶּלוֹפוֹנֵיסוֹס, למען לא יפתה לא אותו ולא איש אחר מהשפרטים לעשות נבלה. וישמעו לו ויוציאו כרוז כי יעזוב מיאנדריאוס את הארץ.

149. על סמוס פרשו הפרסים את רשתם ומסרוה לסילוסון שוממה מבני אדם. אולם כעבור זמן עזר שר הצבא אוטניס להושיב בה אנשים לרגלי חזון אשר ראה בחלום ומחלה אשר חלה במבושיו.

150. בעת אשר צי־המלחמה הפליג לסמוס התקוממו הבבלים, אשר התכוננו היטב מאד לדבר. כי בעת אשר המג משל והשבעה התקוממו, בכל העת ההיא ובעת המהומה הצטידו לקראת המצור. וכל זה עשו באיזה אופן שהוא בסתר. וכאשר התקוממו בגלוי עשו ככה: מלבד אמו בחר לו כל אחד, נוסף לה, אשה אחת, כחפץ לבו, מאלה אשר היו אתו בבית, ואת כל האחרות אספו אל מקום אחד וחנקו אותן. את האחת בחר לו כל אחד, כי תכין לו את מאכלו, וחנקו את האחרות, כי לא תָכֵלְנָה את לחמם.

151. כאשר שמע זאת דריוש אסף את כל חילו ועלה עליהם, וכאשר התקרב אל בבל, צר עליהם, אבל הם לא שמו לבם כלל למצור993. הם עלו על מגדלי החומה החצונים ורקדו ולעגו לדריוש ולצבאו ואחד מהם דבר את הדברים האלה: „למה תשבו פה, פרסים, ולא תלכו מזה? רק אז תתפשו אותנו, כאשר הפרדות תלדנה“. את הדברים האלה דבר אחד הבבלים, יען כי לא חשב כי פרדה תלד בזמן מן הזמנים994.

152. עברו כבר שנה ושבעה חדשים ויחר מאד לדריוש ולכל צבאו כי לא יכלו ללכוד את בבל. ואף כי השתמש דריוש בכל חכמתו ובכל ערמת לבו להלחם בה, בכל זאת לא עלה בידו ללכדה, ואם גם נסה תחבולות שונות וגם אותה, אשר בה לכד כורש את העיר995, נסה, כי הבבלים היו נשמרים מאד, עד כי לא יכול איש ללכדם.

153. והנה בחדש העשרים קרה לזוֹפִּירוֹס996 בן מֶגַבִּיזוֹס – מגבּיזוס זה היה אחד משבעת האנשים אשר הרגו את המג – לבנו, לזופירוס, קרה המופת הזה: אחת מפרדותיו אשר נשאו את הצידה המליטה ולד. וכאשר הודיעו לזופירוס את הדבר הזה ולא חפץ להאמין הלך בעצמו וראה את השגר וצוה לאלה אשר ראו לבלתי ספר לכל איש מאשר קרה והוא נמלך בדבר. הוא שם אל לבו את דברי הבבלי ההוא אשר אמר עוד בתחלה, כי רק אז החומות תלכדנה, כאשר פרדות תלדנה. לפי הדברים האלה נראה לזופּירוס כי באה השעה ללכוד את בבל: הלא רק ברוח האל דבר האיש ההוא את דבריו ולו997 ילדה הפרדה.

154. ויען כי נראה לו כי כבר נגזרה על בבל להלכד, הלך אל דריוש ושאל אותו, אם כבוש בבל חשוב לו מאד. ובשמעו עד כמה הדבר חשוב לו, חשב עוד בדבר, איך יהיה הוא האיש אשר ילכוד את העיר והמעשה יהיה לו. כי אצל הפרסים מעשי גבורה מוסיפים כבוד ותפארת. הוא נמלך בלבו ומצא, כי אין דרך אחרת לתפוש את העיר בידו מאשר להשחית את צורתו ולפול אליהם. ויען כי זה לא נחשב בעיניו מאומה, שחת את צורתו נורא מאד: הוא חתך את חטמו ואת אזניו ואת שערות ראשו קצץ באופן מעליב מאד וגם דש את גופו בשוטים וככה בא לפני דריוש.

155. דריוש התעבר מאד בראותו איש נכבד מאד, אשר כה נשחת תארו הוא קפץ מכסאו וצעק ושאל אותו, מי האיש אשר השחית מראהו ובגלל איזה מעשה? וזה השיב: „אין איש אחר מבלעדיך אשר בידו כח כזה לעולל לי ככה, ולא איש אחר, המלך, עשה זאת, רק אני בעצמי, כי לא יכולתי לשאת שהאשורים ילעגו לפרסים“. והוא השיב: „הנורא בבני אדם, למעשה נבלה ביותר אתה קורא את השם הכי־יפה, באמרך, כי בגלל הנצורים פצעת את גופך במדה אנושה. האם, סכל, בגלל זה אשר השחת תארך ימהרו האויבים וימסרו עצמם? האם לא נטרפה דעתך, כי חבלת בעצמך?“ הוא אמר על זה: „לו ספרתי לך את הדבר שאמרתי לעשות, לא היית נותן אותי. לכן עשיתי את הדבר על דעת עצמי. ועתה, אם לא יחסר דבר מצדך, נלכד את בבל. אני אברח לתוך העיר, במצב אשר אני בו, ואמר להם כי מידך נעשה לי כל זה, ואני חושב, כי יעלה בידי להוכיח להם כי כן הדבר ואקבל מהם צבא. ואתה מיום שאבוא אל תוך העיר, מהיום ההוא בעשירי, העמד במערכה אלף איש מהצבא, אנשים אשר אינם שווים לך אם יאבדו, על־יד השער הנקרא שער שמירמית. ושוב מהיום העשירי ביום השביעי העמד לי במערכה עוד אלפים איש על יד השער הנקרא שער נינוה. אחרי אשר יעברו מהיום השביעי עוד עשרים יום, הביא ארבעת אלפים אחרים והעמידם על יד השער הנקרא הכלדי. ולא יהיו בידי הראשונים ולא בידי אלה נשק־מגן אחר מלבד פגיונים, את אלה הנח להם; אולם אחרי היום העשרים צוה מיד לכל יתר הצבא לתקוף את העיר מכל עבר, ואת הפרסים העמד לי במערכה על יד השער הנקרא הבֶּלִי או הקִיסִי. יען, כאשר אני חושב אחרי אשר אעשה מעשי גבורה, לא רק ימסרו הבבלים בידי את כל עניניהם, כי אם גם את מפתחות השערים ומאז והלאה יהיה עלי ועל הפרסים לגמור את אשר יש לעשות“.

156. אחרי פקדו כל זה מהר אל השער והביט פעם בפעם לאחוריו כאלו הוא באמת עובר את האויב. כאשר ראו אותו מעל המגדלים החיצונים אלה אשר היו מזומנים לדבר, מהרו למטה ובפתחם מעט דלת אחת מהשער שאלוהו, מי הוא ומה חפצו בבואו. הוא ספר להם, כי הוא זופּירוס והוא נופל אליהם. כשמעם זאת הוליכוהו השוערים לפני מועצת הבבלים, ובעמדו לפניה, התאונן וספר כי עשה לו דריוש את אשר עשה הוא לעצמו וכי סבל כל זה, יען יעץ לו כי יעלה מהעיר עם הצבא, כי אין דרך לפניו לכבוש את העיר: „ועתה“, הוסיף לדבר, „באתי אליכם, בבלים, לישועה גדולה, אולם לדריוש ולצבאו למכשול גדול, כי לא ינקה אחרי אשר עד כה חבל בי. הלא יודע אני את כל סתרי לבו“. דברים כאלה דבר.

157. והבבלים, בראותם את הנכבד בין הפרסים בלי חוטם ובלי אזנים, גופו מכוסה מכות־מגלב ודם, היה ברור להם, כי דברי אמת בפיו ובא לעזרתם, ונכונים היו למסור בידו את אשר ידרוש מהם, הוא דרש צבא, וכאשר השיג מהם את זה, עשה כמדובר בינו ובין דריוש. הוא הוציא ביום העשירי את צבא הבבלים, ואחרי אשר הקיף את האלף, אלה הראשונים אשר צוה לדריוש להעמידם במערכה, הכה אותם לפי חרב. כאשר נוכחו הבבלים, כי כדבריו כן מעשיו, שמחו מאד והיו נכונים לשמוע בקולו לכל דבר. אחרי אשר נתן לעבור הימים הקבועים מראש בחר שנית חלק מהבבלים והוציא אותם והכה לפי חרב את האלפים מחיל דריוש. הבבלים ראו גם את המעשה הזה ותהלת זופּירוס היתה בפי כולם. ואחרי אשר נתן לעבור שוב הימים הקבועים מראש הוציא את הבבלים אל המקום המיועד ואחרי אשר הקיף אותם הכה לפי חרב את ארבעת האלפים. וכאשר עלה בידו גם המעשה הזה היה זופּירוס גדול מאד בעיני הבבלים ובחרו בו להיות להם לשר הצבא ולמגן העיר.

158. בהשתער דריוש על העיר מכל צד, כפי המדובר ביניהם, אז גלה זופּירוס את כל ערמתו. כי הבבלים עלו על החומה לעצור בעד צבא דריוש המשתער, אולם זופּירוס פתח את השער הנקרא הקיסי והבלי והכניס את הפרסים אל תוך העיר. אלה מהבבלים אשר ראו את הנעשה ברחו אל מקדש זוס בל, אלה אשר לא ראו נשארו איש איש על מקומו במערכה, עד כי גם הם נוכחו כי נסגרו בידי האויב.

159. ככה נלכדה בבל בפעם השניה998. אחרי אשר גברה יד דריוש על הבבלים צוה להרוס בראשונה את החומה ולהסיע את כל שעריה. כי כאשר נכבשה בבל בפעם הראשונה לא עשה כורש אף אחת משתי אלה. אחרי־כן צוה להוקיע על עץ כשלשת אלפים מהחשובים ביותר999 ולשאר הבבלים השיב את העיר לשבת בה, ובדאגו כי תהיינה נשים לבבלים להעמיד זרע, עשה דריוש ככה – הלא הבבלים חנקו את נשיהם, כאשר ספרתי למעלה, כי דאגו למזונות – הוא צוה על העמים מסביבם להמציא נשים לבבל ושם על כל עם ועם מספר קבוע, עד כי יצא סכום של חמשים אלף נשים. מהנשים האלה נולדו הבבלים החיים היום.

160. לפי דעת דריוש לא עלה איש מהפרסים במעשה טוב על זופּירוס, לא מאשר היו לפניו ולא מאלה אשר באו אחריו, רק כורש לבדו. כי לדמות עצמו אליו1000 לא העיז עד היום אף אחד מהפרסים. אומרים, כי פעמים רבות הביע דריוש את דעתו, כי היה בוחר בדבר, אשר לא תהיה לו בבל ועוד עשרים עיר כאלה, בלבד כי לא יסבול זופּירוס את הענויים הללו. הוא כבד אותו מאד, ובכל שנה שלח לו את המתנות הכי־חשובות בעיני הפרסים, ונתן לו לעמוד בראש בבל חפשית ממס1001 לכל ימי חייו, וגם נתן לו עוד דברים רבים אחרים. וזופּירוס זה הוליד את מגבּיזוס, אשר היה שר־הצבא במצרים נגד האתונאים ובעלי־בריתם. מגבּיזוס זה הוליד את זופּירוס, אשר נפל לאתונא מהפרסים1002.

* * *

ספר רביעי

1. אחרי כבוש בבל1003 היה המסע של דריוש עצמו1004 נגד הסקיתים. יען כי היה באסיה עודף בגברים והרבה כסף נצטבר1005, השתוקק דריוש להתנקם בסקיתים, כי הם היו הראשונים אשר עשו לו עול בפשטם על מדי1006 ובנצחם בקרב את אלה אשר יצאו נגדם1007. כי באסיה העליונה1008 כאשר ספרתי גם למעלה, משלו הסקיתים עשרים ושמונה שנה1009. כי ברדפם אחרי הקימריים1010 פרצו אל תוך אסיה ולקחו את השלטון מאת המדים. כי אלה משלו על אסיה טרם באו הסקיתים. ולסקיתים, אשר היו בנכר עשרים ושמונה שנה וכעבור הזמן הזה שבו לארצם, היתה שמורה מלחמה אשר לא נפלה מזו של המדים. כי מצאו צבא לא קטן אשר התיצב נגדם. יען נשי הסקיתים, בהיות בעליהן רחוקים מהן זמן רב, באו אל עבדיהן.

2. את כל עבדיהם מעַורים הסקיתים בגלל החלב אשר הם שותים בעשותם כמעשה הזה: הם לוקחים שפופרות מעצם, הדומות מאד לחלילים ותוחבים אותן לתוך הקובה של הסוסיות ואחרי־כן הם נופחים בפיהם, ובעוד אשר אחד נופח, חולב השני. הם אומרים, כי עושים הם את המעשה מטעם זה: לרגלי הנפיחה מתנפחים גידי הסוסה והיא מורידה את הכחל. ואחרי אשר חלבו את החלב הם שופכים אותו לתוך כלי־עץ נבובים ומעמידים מסביב לכלים את עבדיהם העורים, כי יניעו את החלב, ואשר צף למעלה1011 יסירו, ואומרים כי זה הטוב ואשר נשאר למטה1012, הוא הגרוע מהשאר. מטעם זה מעורים הסקיתים את כל אלה אשר הם לוקחים בשבי, כי לא חורשי־אדמה הם, כי אם נודדים1013.

3. והנה מעבדיהם אלה ומהנשים קם דור חדש, וכאשר נודע לו מוצאו יצא נגדם בשובם ממדי. ראשית הפרידו את ארצם, בחפרם תעלה1014 רחבה הנמשכת מהרי הטאבריס1015 עד הים המַיאוֹטִי1016, במקום אשר הוא גדול ביותר. ואחרי־כן, כאשר נסו הסקיתים לחדור, התיצבו בפניהם ונלחמו בהם. ואחרי תגרות רבות והסקיתים לא יכלו מכל וכל להתגבר עליהם בקרב, אמר אחד מהם כדברים האלה: „מה עושים אנחנו, אנשי הסקיתים? אנחנו נלחמים בעבדינו ואם נֵהָרֵג מידם ונשארנו מתי־מספר, ואם נהרגם, ונמשול אחרי־כן על השארית הקטנה. ולכן דעתי היא, כי נניח את הרומח ואת הקשת ונאחז כל אחד בשוט הסוס ונתקרב אליהם. כל־עוד אשר ראו אותנו אוחזים בנשק, חשבו הם להיות שוים אלינו וממוצא דומה להם. אבל כאשר יראו אותנו אוחזים בשוט במקום הנשק, יבינו כי עבדינו הם וישימו זאת אל לבם ולא יתיצבו בפנינו“.

4. כאשר שמעו הסקיתים זאת, הוציאוה מיד לפעולה. ואלה נבהלו מהנעשה, שכחו לצאת בקרב וינוסו. ככה משלו הסקיתים באסיה, וכאשר גורשו שוב בידי המדים, שבו באופן כזה אל ארצם. בגלל הדברים האלה אמר דריוש להנקם מהם ואסף צבא נגדם.

5. לדברי הסקיתים עמם הוא הצעיר בכל העמים ונתהוה באופן זה: האיש הראשון אשר היה בארץ הזאת, בהיותה עוד שוממה, היה שמו טַרְגִיטַאוֹס.

הורי טרגיטאוס זה, לדבריהם, אשר אני אינני מאמין, אולם כך הם אומרים, היו זוס ובת הנהר בּוֹרִיסתֶּנֵיס1017. ממוצא כזה היה טרגיטאוס ולו נולדו שלשה בנים: לִיפּוֹכְּסַאִיס, אַרְפּוֹכְּסַאִיס והצעיר קַלַכְּסַאִיס. בעת מָשְלָם ירדו משמים כלי־מלאכה עשויים זהב: מחרשה, עול, גרזן וספל ונפלו לארץ הסקיתים. הבכור היה הראשון אשר ראה אותם ונגש ואמר לקחתם, והנה בגשתו בער הזהב. הוא נסג ממנו והשני נגש. אך הזהב עשה עוד פעם ככה. בשניהם אפוא עצר הזהב הבוער. אולם כאשר נגש השלישי, הצעיר, כבה והוא לקח אותו הביתה. בגלל הדברים האלה הודו האחים ומסרו את המלוכה כולה לצעיר.

6. מליפּוכּסאיס יצאו אלה הסקיתים אשר שם שבטם הוא אָבְכַטִים, מהאמצעי, ארפּוכּסאיס, אלה הנקראים קָטִיאַרִים וטְרַסְפִּיִים, ומהצעיר הַמְלָכִיִים, הנקראים פַרַלַטִים. לכולם יחד השם סקוֹלוֹטים על שם המלך סקוֹלוֹטוֹס. סקיתים קוראים אותם היוונים1018.

7. והנה באופן זה נתהוו, אומרים הסקיתים, ומעת התהוותם, הם אומרים, מהמלך הראשון טרגיטאוס עד מסע דריוש לארצם, עברו בסך הכל לא יותר מאלף שנה, כי אם קרוב לזה. את הזהב הקדוש ההוא שומרים המלכים1019 מאד ונגשים אליו לרצותו שנה שנה בקרבנות גדולים. והאיש השומר את הזהב הקדוש הזה בחג ונרדם תחת כפת השמים, האיש הזה אינו מוציא שנתו, לדברי הסקיתים, ולכן נותנים לו חבל אדמה אשר הוא יכול לרכּב סביב לו ביום אחד1020. ויען כי הארץ גדולה, יסד קַלַכְּסַאִיס שלש ממלכות לשלשת בניו ואחת מהן עשה גדולה מאד, אשר בה נשמר הזהב. ואשר משתרע למעלה, צפונה, והיושבים מעבר לגבול ארצם אין לראות או לעבור מפני הנוצות העפות1021. כי גם האדמה וגם האויר מלאים נוצות והן עוצרות בעד הראיה.

8. הסקיתים, אפוא, מספרים כל זה על עצמם ועל הארץ המשתרעת למעלה מהם; אמנם היוונים היושבים על יד הים השחור מספרים את הדברים האלה: כאשר הבריח הירקלס את בקריו של גֵירִיוֹנֵיס בא אל הארץ הזאת, אשר היתה שוממה ואשר בה יושבים היום הסקיתים. גיריוניס ישב רחוק מהים השחור, כי מושבו היה על האי הנקרא בפי היוונים אֶרִיתֵיָה על יד גַדַירָה1022, מעבר לעמודי הירקלס על יד האוקינוס. לדבריהם מתחיל האוקינוס ממזרח השמש ושוטף סביב כל הארץ, אבל למעשה אינם יכולים להוכיח זאת1023. משם בא הירקלס אל הארץ הנקראת היום ארץ הסקיתים; ובבוא עליו פתאם סער וקור, התעטף בעור הארי ונרדם, וסוסיו, אשר רעו תחת העגלה, נעלמו בעת ההיא; מיד האלים היתה זאת.

9. וכאשר הקיץ הירקלס, חפש אחריהם ועבר את כל הארץ עד אשר בא אל הארץ הנקראת הִילַיאָה1024. פה מצא במערה את העכידנא1025, חצי־נערה, דו־טבעית, מהשת ולמעלה אשה, ולמטה נחש. כאשר ראה אותה, התפלא ושאל אותה, אם לא ראתה אולי סוסים תועים. היא השיבה, כי הם אצלה ולא תחזירם לו טרם יזדוג לה. והירקלס הזדוג לה בשכר זה. אמנם היא דחתה את החזרת הסוסים, בחפצה להיות עד כמה שאפשר זמן רב יחד עם הירקלס, בעוד אשר הוא רצה לקחתם וללכת לדרכו. באחרונה נתנה לו את הסוסים ואמרה: „את הסוסים האלה אשר באו הנה הצלתי לך, ואת השכר בעד ההצלה נתת לי, כי שלשה בנים לי ממך. כאשר יגדלו, אמר־נא, מה עלי לעשות עמהם? האם אושיבם פה, כי הארץ הזאת ברשותי או אשלח אליך?“ היא שאלה את הדברים האלה, והוא, כאשר מספרים, ענה עליהם ואמר: „כאשר תראי את הנערים והנה הם נעשים לאנשים, כזאת תעשי ולא תשגי. את זה מהם אשר תראי כי דורך הוא את הקשת הזאת באופן זה ויחגור את החגורה הזאת באופן זה, את זה תעשי ליושב הארץ הזאת, ואת זה אשר לא יכשר למעשים האלה אשר אני מראה לך, אותו תשלחי מתוך הארץ הזאת. ואם תעשי כל־זאת, תהיה גם לך שמחת לב ותמלאי אחרי מבוקשי“.

10. והוא דרך אחת משתי קשתותיו, כי שתים נשא הירקלס עד אז, והראה לה את החגורה1026 ומסר לה את הקשת ואת החגורה אשר ספל זהב היה תלוי למעלה בפותחת, ואחרי מסרו לה הלך לו. והיא, כאשר גדלו הנערים אשר נולדו לה, קראה להם בשמות, את האחד אַגַתִּירְסוֹס ואת השני גֶלוֹנוֹס, ואת הצעיר סְקִיתֵּיס. אחרי־כן, בזכרה את הצו, עשתה את אשר צוה עליה: והנה שנים מהנערים, אגתירסוס וגלונוס, לא היה בכוחם להשיג את שכר ההתחרות שהיה לפניהם, ויצאו מתוך הארץ מגורשים מאת אמם. אבל הצעיר, סקיתיס, עשה את מעשהו ונשאר בארץ. ומסקיתיס בן הירקלס יצאו מלכי הסקיתים אשר מלכו מדי פעם בפעם, ובגלל הספל נושאים הסקיתים עד היום הזה ספלים בחגורותיהם. כל זה מספרים היוונים היושבים על יד הים השחור1027.

11. יש גם ידיעה המספרת את הדברים הבאים, אשר אליהם אני נוטה ביותר; הסקיתים אשר נדדו באסיה ונלחצו מאת המַסַגֶטִים1028 במלחמה עברו את הנהר אַרַכְּסֵיס1029 ובאו אל ארץ קִימֶרְיָּה. כי הארץ המיושבת היום מאת הסקיתים, אומרים, כי לפנים היתה של הקימריים. וכאשר הלכו והתקרבו הסקיתים התיעצו הקימריים, יען כי מחנה גדול הולך וקרב, והיו מחולקים בדעותיהם. ואף כי שני הצדדים עמדו על דעתם, היתה דעת המלכים הנכונה. יען העם חוה את דעתו, כי טוב יהיה לצאת מן הארץ ואין צורך להכניס את נפשם בסכנה להלחם עם מחנה כבד, ודעת המלכים היתה להלחם במתקרבים בכל עוז בעד הארץ. והנה לא רצו לשמוע, לא העם למלכים ולא המלכים לעם, אלה החליטו לצאת את הארץ מבלי להלחם ולמסרה לבאים, והמלכים אמרו למות ולהקבר בארצם ולא לנוס יחד עם העם, בהתחשבם כמה טובות היו להם וכמה רעות תבאנה עליהם בברחם מארץ מולדתם. ואחרי אשר החליטו בדבר הזה, נפלגו ובהיותם שוים במספר נלחמו אלה באלה. את כל אלה מהם אשר נהרגו קברו1030 עם הקימריים על יד הנהר טִירַס1031; עוד היום ידוע קברם; אחרי אשר קברו אותם יצאו מארצם והסקיתים אשר באו נאחזו בארץ השוממה1032.

12. עוד היום יש בארץ הסקיתים מבצרים קימריים, ישנה גם מעברה קימרית1033, ישנו גם חבל הנקרא הקימרי, וישנו גם מיצר ים הנקרא הקימרי1034. ברור אפוא, כי הקימריים בברחם לאסיה מפני הסקיתים ישבו גם בחצי־האי, אשר בו נוסדה עתה העיר היוונית סִינוֹפֵּי1035. גם ברור, כי הסקיתים ברדפם אחריהם ובפרצם לתוך ארץ מדי תעו מן הדרך. כי הקימריים ברדפם עשו כל דרכם לאורך חוף הים1036, והסקיתים הדביקו אחריהם בהניחם את הקָאבקַסוֹס1037 לימינם עד אשר פרצו לתוך ארץ מדי, בפנותם אל לב הארץ. זה הוא ספור אחר, אשר מספרים בשוה גם היוונים וגם הברברים ואשר ספרתיו.

13. גם מסַפֵּר אַרִיסְטֵאַס1038 בן קָאיסטרוֹבִּיוֹס איש פְּרוֹקוֹנֵיסוֹס1039 משורר אֶפּי, כי בהיות עליו רוח פוֹיבּוֹס1040, הגיע עד האִיסִידוֹנִים; למעלה מהאיסידונים יושבים, לדבריו, הָאַרִימַסְפִּים1041, אנשים בעלי עין אחת, ולמעלה מאלה הכרובים שומרי הזהב, ולמעלה מהם ההִפֶּירְבּוֹרָאִים1042 המשתרעים עד הים1043. כל אלה, מלבד ההיפּרבּוראים, היו תמיד תוקפים את שכניהם, והארימספּים התחילו. על־ידי הארימספּים גורשו מארצם האיסידוֹנים, על־ידי האיסידונים הסקיתים, והקימריים, אשר ישבו על יד הים הדרומי1044, עזבו את ארצם, בהיותם נלחצים בידי הסקיתים. אם כן אף הוא אינו בדעה אחת עם הסקיתים בדבר הארץ הזאת.

14. ומאיזה מקום היה אריסטֵאס אשר ספר את הדברים האלה, אמרתי; אולם אשר שמעתי מספרים על־אודותיו בפּרוֹקוֹנֵיסוֹס ובקִיזִיקוֹס אספר: מספרים אפוא, כי אריסטאס אשר לא נפל ביחש משפחתו מכל אזרח העיר, בא לבית קַצָר בפּרוקוניסוס ומת שם. הקצר סגר את בית־מלאכתו והלך להודיע את קרובי המת. וכאשר התפשטה השמועה בעיר, כי אריסטאס מת, פרצו מריבות בין אלה אשר ספרו את הדבר ובין איש קיזיקוס, אשר בא מעיר אַרְטַקֵי, בסַפּרוֹ, כי בלכתו לקיזיקוס נפגש עמו ובא אתו בדברים. וזה עומד על דעתו בריבו, וקרובי המת הולכים אל בית הקצר ובידם כל הכלים הדרושים לשאת אותו משם. אולם כאשר פתחו את הבית לא נראה אריסטאס, לא מת ולא חי. אחרי שבע שנים נראה בפרוקוניסוס וכתב את השירים האלה, הנקראים היום בפי היוונים אַרִימַסְפִּיִים, ואחרי כתבו אותם נעלם שנית.

15. את המאורע הזה מספרים בשתי הערים אלה, אולם יודע אני אשר קרה עם אנשי מֶטַפּוֹנְטִיוֹן באיטליה, שלש מאות וארבעים שנה אחרי אשר נעלם אריסטאס בפעם השניה, כאשר מצאתי בהשוותי בפּרוקוניסוס ובמטפּונטיון. אנשי מטפּונטיון מספרים כי אריסטאס עצמו נראה בארצם וצוה לבנות מזבח לאפולון ולהקים על ידו מצבה על שם אריסטאס מפּרוקוניסוס. לפי דבריו בא אפולון בין כל האיטלקים רק אליהם לבד אל תוך ארצם, והוא, אריסטאס של עכשו, לִוֵהוּ. אז, כאשר בא עם האל, היה עורב1045 ואחרי דברו את הדברים האלה, נעלם. ואנשי מטפּונטיון מספרים, כי שלחו לדלפוי לשאל באל, מה טיבה של הופעת האיש ההוא. הפיתיה צותה להם לשמוע בקול ההופעה, כי בשמעם אליה תצא להם טובה. הם קבלו עליהם ועשו כל אשר היה עליהם לעשות, והיום עומדת מצבה על שם אריסטאס על יד פסל אפולון ומסביב להם עצי דפנה. הפסל הוקם בשוק. על אודות אריסטאס די באשר ספרתי עד הנה.

16. מהארץ, אשר על אודותיה החילותי לספר1046, לא ידוע דבר ברור, מה ממנה ולמעלה, כי לא יכולתי להודע מפי איש אשר יאמר כי הוא ראה בעיניו. כי אף אריסטאס, האיש אשר זה עתה הזכרתיו, אף הוא, כאשר הוא מספר בשיריו, לא הגיע צפונה מהאיסידונים, כי אם אשר מצפון להם הוא מספר מפי השמועה ואומר כי האיסידונים הם המספרים את הדברים האלה. אמנם אשר עלה בידינו להודע מפי השמועה דברים ברורים יסופר כולו.

17. מהעיר המסחרית1047 של הבּוריסתנים אשר באמצע ארץ הסקיתים שעל חוף הים, מעל1048 לעיר הזאת יושבים ראשונה הַקָלִיפִּידִים, אשר הם סקיתים יוונים. מעל לאלה עם אחר הנקרא אַלַזוֹנִים. אלה והקליפידים חיים בכל דבר כמו הסקיתים, אולם הם זורעים ואוכלים גם דגן, גם בצלים, שומים, עדשים ודוחן. מעל לאלזונים יושבים סקיתים חורשים, אשר אינם זורעים את הדגן למאכלם, כי אם למכירה. מעל להם יושבים הנֶאברים1049, מהנאברים ולצפון נעזבת האדמה מבני־אדם, עד כמה שאנחנו יודעים. אלה העמים הם היושבים על יד הנהר הִיפַּסִיס1050, ממערב לבּורִיסְתֶנִיס1051.

18. אולם כאשר עוברים את הבּוריסתניס באים מצד הים1052 בתחלה לְהִילַיאָה1053, וכשהולכים ממנה והלאה יושבים סקיתים עובדי־אדמה, והיוונים היושבים על יד הנהר הִיפַּנִיס קוראים אותם בּוריסתניטים, והם עצמם אוֹלְבִּיוֹפּוֹלִיטִים1054. הסקיתים עובדי־אדמה אלה יושבים מזרחה דרך שלשת ימים ומשתרעים עד נהר אחד אשר לו השם פַּנְטִיקַפֵּיס1055, אולם צפונה נסיעה של אחד־עשר יום על הבּוריסתניס. הארץ המשתרעת צפונה ממנה שוממה במרחק רב. אחרי החבל השמם יושבים אַנְדְרוֹפַגִים1056, עם בפני עצמו ואינו סקיתי מכל וכל. אשר ממעל לאלה הוא באמת שמם ואין עם מבני־אדם נמצא שם, עד כמה שאנחנו יודעים.

19. מזרחה מהסקיתים עובדי־אדמה אלה, כאשר עוברים את הנהר פנטיקפיס, יושבים כבר סקיתים נודדים, אשר אינם זורעים ואינם חורשים מכל וכל חשופה כל הארץ ההיא מעצים, מלבד ההִילַיאָה; הנודדים האלה יושבים לצד מזרח דרך ארבעה עשר יום בארץ המשתרעת עד הנהר גֶרוֹס1057.

20. מעבר לגרוס נמצאת הארץ הנקראת של המלכים ובה יושבים המצוינים בין הסקיתים ורובם, הרואים את שאר הסקיתים כעבדים להם. משתרעים הם דרומה עד הארץ הטָאברי1058, מזרחה עד החריץ אשר חפרו בני העִוְרים, ועד העיר המסחרית אשר על יד הים המַיאוֹטִי, הנקראת קְרֵימֶנוֹי. חלק מהם משתרעים עד הנהר טַנַאִיס1059. מעל לסקיתים המלכיים צפונה יושבים מְלַנְכְלַינִים, עם אחר ולא סקיתי. מהמלנכלינים והלאה משתרעים אגמים ומקום שומם מבני אדם, עד כמה שאנחנו יודעים.

21. כאשר עוברים את הנהר טנאיס הארץ אינה עוד סקיתית. החבל הראשון הוא לסָאברוֹמַטִים1060 המתחילים מהפנה של הים המיאוטי ויושבים צפונה לו דרך חמשה־עשר יום. כל השטח חשוף, אין בו לא עצי־סרק ולא עצי־פרי. צפונה מהם, החבל השני, נמצאים בּוּדינים1061, היושבים בארץ מכוסה כולה יערות שונים.

22. מעל לבּודינים, צפונה, משתרע תחלה מדבר דרך שבעת ימים; אחר המדבר, כאשר פונים יותר מזרחה, יושבים התִיסָגֵטִים1062, עם רב ומוזר, החי על הציד. על ידם יושבים במקומות הללו אלה הנקראים אִיאִירְקִים והחיים גם הם על הציד באופן זה: עולה האיש על עץ לארוב – עצים רבים בכל החבל ההוא – ולכל אחד מוכן סוס המלומד לנוח על בטנו למען הנמיך עד כמה שיוכל את קומתו וגם כלב. וכשצפה את החיה מעל העץ, הוא יורה עליה מקשתו, עולה על סוסו ורודף אחריה והכלב בעקבותיו. מעל לאלה, כאשר נוטים יותר מזרחה, יושבים סקיתים אחרים, אשר פשעו בסקיתים המלכיים, וככה באו אל החבל הזה.

23. עד חבל הסקיתים האלה הארץ המתוארת עד הנה היא כולה ארץ מישור ומכוסה שכבת אדמה עמוקה1063, מפה והלאה היא ארץ טרשים ופראית; אחרי אשר עוברים מרחק גדול בארץ הפראית הזאת יושבים בארץ אשר לרגלי הרים גבוהים1064 אנשים, אשר אומרים עליהם, כי כולם קרחים מלדה, במדה אחת זכרים ונקבות, והם חרומי־אף וסנטרם גדול. מדברים הם בשפה מיוחדה, אך לובשים בגדים סקיתיים. הם חיים על פרי־העץ. עץ הפּונְטִי1065 שם העץ אשר על פריו הם חיים וגדלו כגודל התאנה בערך. הוא עושה פרות הדומים לפולים, רק גרעינים בהם. כאשר הם מתבשלים הם סוחטים אותם בסדינים, ואז נוזל מהם מיץ עב ושחור, ולנוזל זה השם אַסְכֵי1066. אותו הם מלקקים וגם שותים מעורב בחלב ומהמשקע הסמיך שלו הם עושים כעין עוגות ואת אלה הם אוכלים. כי בקר רב אין להם, יען כי נאות הדשא אינם טובים שם. כל אחד גר תחת עץ. בחורף הוא שוטח עליו שטיח לֶבֶד עב ולבן ובקיץ בלי הלבד. אין איש עושה להם עול, יען אומרים, כי הם קדושים, אין להם גם כלי־נשק למלחמה. והם המפשרים בין השכנים בריבותיהם וגם כאשר פליט נמלט אליהם לא תאונה לו רעה ממי שהוא. שמם אַרְגִיפַּיִים.

24. עד הקרחים האלה יש ידיעה ברורה על הארץ והעמים עד אליהם. כי באים אליהם מהסקיתים, ולא כבד הדבר לקבל מהם ידיעות, והן מהיוונים אשר בעיר המסחרית אשר על יד הבּוריסתניס1067 וגם מערי המסחר האחרות אשר על יד הים השחור. הסקיתים הבאים אליהם עושים את משאם ומתנם בעזרת שבעה מליצים ושבע שפות.

25. עד אלה אפוא יש ידיעות, אולם אשר מהקרחים ולמעלה אין איש יודע לאמר ברור, כי רוכסי הרים גבוהים ותלולים1068 חוסמים את הדרך ואין איש עובר עליהם. הקרחים האלה אומרים, אשר אמנם לא נראה בעיני כמהימן, כי בין הרים אלה חיים אנשים ולהם רגלי עז, וכשמוסיפים ללכת מזה והלאה יש בני אדם אחרים הישנים ששת החדשים1069. אולם דבר זה אינו מתקבל על לבי מכל וכל. אבל אשר משתרע מן הקרחים ולמזרח מיושב, מה שידוע ברור, מאת האיסידונים. ואשר משתרע למעלה הן מהקרחים הן מהאיסידונים, צפונה, לא ידוע, מלבד המסופר בפיהם.

26. אומרים כי לאיסידונים מנהגים כאלה: כשמת לאחד מהם אביו מביאים כל קרוביו צאן, ואחרי שחטם אותם ונתחם את הבשר לנתחים מנתחים הם גם את אבי היורש המת, מערבים את כל הבשר ומגישים לסעודה1070. את ראשו הם מזהיבים אחרי הסירם את השער ואחרי אשר נקו אותו ואחרי־כן נחשב הוא להם כפסל ומקריבים לו בכל שנה קרבנות רבים. הבן עושה זאת לאביו כמו היוונים את חג ההולדת. אומרים עליהם, כי בכלל גם הם אנשים ישרים, והנשים שוות בזכויותיהן עם האנשים.

27. אם כן גם אלה ידועים עוד, אולם מהם ולמעלה חיים לדברי האיסידונים האנשים בעלי1071 עין אחת והכרובים נוטרי הזהב; מהם קבלו הסקיתים את השמועה ומסרוה, מהסקיתים שמענוה אנחנו ומשתמשים בה ואנחנו קוראים אותם בשפת הסקיתים, אַרִימַסְפִּים, כי הסקיתים אומרים על אחת „אַרִימָה“, ועל עין „סְפּוּ“.

28. קשה מאד החורף בכל הארץ אשר תארתי, באופן, כי שמונה חדשים שורר שם קור חזק כבד מנשוא, ובחדשים אלה כאשר שופכים מים לא נעשה רפש, רק כאשר מבעירים אש יֵעָשֶה רפש. הים קוֹפֵא, גם כל הבוספורוס הקִימֶרִי, והסקיתים היושבים בעבר מהתעלה מזה עוברים על הקרח למלחמה ומעבירים את הרכב עליו לעבר השני, אל הַסִיגְדִים. ככה, אפוא, נמשך החורף שמונה חדשים, גם בארבעת החדשים האחרים קריר שם. נבדל החורף הזה בטיבו מהחורף בכל שאר הארצות בזה, כי בעונתן1072 אין גשמים יורדים במידה חשובה, בעוד אשר בקיץ אין הגשם פוסק. ובעונה אשר במקומות אחרים יורדים מטרות עוז, אין שם כל גשם אבל בקיץ הם מצויים. ואם מטרות עוז יורדים בחורף, משתאים לו כמו לדבר פלא. כמו כן נחשב לפלא בארץ הסקיתים אם יקרה רעש, הן בקיץ הן בחורף. הסוסים סובלים ונושאים את החורף הזה, אולם הפרדות והחמורים אינם יכולים לעמוד בו מכל וכל. ובמקומות אחרים כאשר הסוסים עומדים בקור הם מתים בדלקת, והחמורים והפרדות יכולים לעמוד בו.

29. מטעם זה, כאשר נראה לי בארץ ההיא גזע הבקר המנוון אינו מגדל קרנים; אכן מחזק את השערתי מאמר הוֹמֵירוֹס באודִיסֵיָה1073 אשר שם נאמר:

גם לוב, מקום הגדיים ימהרו לגדל קרנים,

מה שמביע אל־נכון, כי בארצות החמות ממהרות הקרנים לצמוח, אולם בקור החזק או כי הקרנים אינן צומחות מכל וכל לבהמות, ואם הן צומחות, הן צומחות בקושי.

30. והנה בארץ ההיא נעשה הדבר הזה לרגלי הקור. אולם אני מתפלא – כי להוספות שמתי לבי עוד מתחלת ספורי – כי כל ארץ אֵילִיס אינה מגדלת פרדות, הלא הארץ אינה קרה ואין כל סבה אחרת נראית. האֵילִים עצמם אומרים כי בגלל איזו קללה אין פרדות גדלות אצלם. אולם בבוא הזמן אשר הסוסות תרבענה, הם מביאים אותן אל שכניהם ושם, בארץ השכנים, נותנים לחמורים לבוא עליהן, עד כי הסוסות מתעברות. אחרי־כן מחזירים אותן לארצן.

31. אשר לנוצות הממלאות לדברי הסקיתים את האויר ובגללן אין אדם רואה את הארץ לפניו ואינו יכול לעבור בה, יש לי הדעה הזאת: בחבלים מצפון לארץ הזאת יורד תמיד שלג, בקיץ פחות מאשר בחורף, מה שמובן. האיש אשר ראה כבר פעם מקרוב שלג גדול נופל, יבין את אשר אני אומר: השלג דומה לנוצות ובעקב חורף זה, בהיותו ככה, אין הארצות לעבר צפון של חלק היבשת הזאת נושבות. לכן חושב אני, כי הסקיתים והעמים היושבים סביבם קוראים את השלג נוצות בהדמותם אותו להן. כל זה מספרים הם על הארצות הרחוקות ביותר.

32. על־אודות האנשים ההיפּרבּורייים1074 אינם יודעים לספר לא הסקיתים ולא איש אחר מהיושבים בארץ ההיא, מלבד אולי האיסידונים. אולם כאשר חושב אני, גם אלה אינם יודעים לאמר דבר־מה. כי לולא זאת היו מספרים גם הסקיתים, כאשר הם מספרים על בעלי עין אחת. אמנם יש דבר־מה הנאמר מפי הֵיסִיאודוס בדבר ההיפּרבּוריים, גם בפי הומירוס בְאֶפִּיגוֹנִים1075, אם באמת הומירוס כתב את השירים האלה.

33. אולם את רוב הידיעות על־אודותיהם מספרים הדֵילִיִים1076 באמרם, כי מתנות קדושות צרורות בתבן של חטים הובאו מאת ההיפּרבּוריים והגיעו אל הסקיתים, מהסקיתים קבלו תּמיד השכנים זה אחר זה עד כי הביאו אותן אל קצה המערב עד הים הָאַדְרִיאַטִי, מפה נשלחו הלאה דרומה והראשונים מהיוונים אשר קבלון היו הדוֹדוֹנִים, מאלה ירדו אל המפרץ הַמֵילִי1077 ועברו אל אֶבבּוֹיָה, וכל עיר שלחה אותן לשניה עד קַרִיסְטוֹס1078, מהעיר הזאת עברו את אַנְדרוֹס, כי הקריסטיים הביאו אותן עד טִינוֹס והטִינִיִים לדֵילוס. בדרך זו, כאשר מספרים, הגיעו המתנות הקדושות לדֵילוס. בראשונה שלחו ההיפּרבּוריים שתי עלמות, הדיליים קוראים אותן הִיפֵּרוֹכֵי וְלַאוֹדִיקֵי, שתוליכנה את המתנות הקדושות. ויחד עמהן, להגן עליהן, שלחו ההיפּרבּוריים חמשה מאזרחיהם ללוותן, הנקראים היום פֶּרְפֶרִיִים, ומכובדים הם מאד בדילוס. אולם כאשר לא שבו הנשלחים אל ההיפּרבּוריים חרה להם מאד, פן יקרה להם מדי פעם בפעם כי לא יקבלו את שליחותיהם בחזרה, לכן הביאו את המתנות צרורות בתבן של חטים אל הגבול והטילו על שכניהם את הצו, כי יוליכו את המתנות מהם אל עם אחר וככה, מספרים, נשלחו הלאה עד אשר הגיעו לדילוס. אני בעצמי יודע מעשה הדומה למתנות הקדושות האלה: כאשר הנשים התְרַקִיוֹת והפַּיאַנִיוֹת מקריבות לארטמיס המלכה אינן מקריבות את הקדשים בלי תבן של חטים.

34. על אלה אני יודע אפוא כי הן עושות ככה, ולכבוד העלמות האלה מארץ ההיפּרבּוריים אשר מתו בדילוס גוזזים הנערות והנערים של הדיליים את שערות ראשם, הנערות גוזזות לפני נשואיהן מחלפה, כורכות על פלך ומניחות על הציוּן. הציון נמצא בפנים, בתוך מקדש ארטמיס, לשמאל הנכנס, ועל ידו צומח זית, ונערי הדיליים כורכים משערם על אחד הירקות ומניחים גם הם על הציון. לעלמות אלה נעשה אפוא הכבוד הזה מאת יושבי דילוס.

35. האנשים האלה1079 מספרים, כי גם אַרְגֵי ואוֹפִּיס, שתי עלמות מעם ההיפּרבּוריים, באו אליהם לדילוס בעברן דרך הארצות של אותם העמים, עוד לפני היפרוכי ולאודיקי. הן באו לשלם לְאֵילֵיתִיָה1080 את נדרן, אשר קבלו על נפשן בעת הלֵידה הקלה1081, אולם ארגי ואופיס באו, לדבריהם, יחד עם האלים ההם, והדיליים כבדו אותן באופן אחר: הנשים אוספות נדבות למענן ומזכירות אותן בשמן בהִמְנוֹן אשר חבר למענן אוֹלֵין,1082 איש ליקי. מהן למדו יושבי האיים והיוֹנים לשיר לכבוד אופּיס וארגֵי, בקראן אותן בשמן ובאספן נדבות. אולין זה, אשר בא מליקיה חבר גם את ההימנונים העתיקים האחרים אשר שרים בדילוס. גם משתמשים באפר השוקים הנשרפים על המזבח לפזר על קברן1083 של אופּיס וארגי. הקבר שלהן הוא מאחורי מקדש ארטמיס לצד מזרח בקרבת אולם האורחים של הקֵיִים1084.

36. די בכל הדברים האלה על־אודות ההיפּרבּוֹריים. את האגדה על־אודות אַבַּרִיס1085, אשר לפיה היה היפרבוריי, לא אספר, ושאומרים עליו כי נשא את הצו ועבר את כל העולם מבלי לאכול. אם יש באמת בני־אדם היפּרבּוריים, יש גם אחרים היפֶּרנוֹטִיים1086. צוחק אני בראותי איך ציירו ותארו כבר רבים את הקף הארץ בלי כל הבנה, הם רושמים את האוקינוס השוטף סביב לארץ אשר היא עגולה לגמרי כמו במחוגה, ועושים אסיה שוה לאירופה1087. לכן בדברים מעטים אבאר את גוֹדל כל אחת מהן ואיך צריכה כל אחת להרשם.

37. הפרסים משתרעים במושבותיהם עד הים הדרומי הנקרא האדום1088. מצפון להם יושבים המדים, מצפון לַמדים הסַסְפֵּירִים1089, מצפון לסספירים הקולכים המשתרעים עד הים הצפוני1090 אשר אל תוכו משתפך הנהר פַסִיס1091. ארבעה העמים האלה יושבים מים עד ים.

38. ופה נמשכים ממנה1092 מערבה שני חצאי־איים אל תוך הים, ואותם אתאר עתה: חצי־האי האחד1093 לצד צפון מתחיל מהפסיס ונמשך מפה אל תוך הים לאורך הים השחור וההליספונטוס עד סיגיאוֹן הטרוֹי, בעוד אשר בדרום אותו חצי־האי משתרע מהמפרץ הַמַירִיאַנְדִי1094 אשר על יד פניקיה, אל תוך הים עד הכף הטְרִיוֹפִי1095. יושבים בחצי־האי ההוא שלשים עמים. הנה האחד משני חצאי האיים.

39. חצי האי השני, המתחיל מפרס ומשתרע עד הים האדום, זאת היא ארץ פרס ואליה גובלת אשור ולאשור ערב1096. הוא נגמר, אולם לא נגמר כי אם בהשקפת בני־האדם1097, במפרץ ערב, אשר לתוכו חפר דריוש תעלה מהנילוס1098. מארץ הפרסים עד פניקיה נמשך שטח רחב וגדול, אולם מפניקיה משתרע דרך הים הזה1099 חצי־האי ההוא לאורך סוריה, פלשתינא ומצרים ובו נגמר, ובו שלשה עמים1100 לבד.

40. אלה הן הארצות המשתרעות מפרס לעבר מערב של אסיה. אשר לחלק מעל לפרסים, המדים, הַסַסְפֵּירִים והקוֹלכים, זה הנוטה לצד מזרח השמש, משתרע שם מצד אחד הים האדום, ובצד צפון הים הכַּסְפִּי והנהר אַרַכְּסֵּיס1101, השוטף לצד מבוא השמש; אסיה מיושבת עד הודו, אולם מפה ולמזרח כבר מדבר ואין איש יודע להגיד מה שם. זה טבעה של אסיה וגדלה.

41. לוב היא בחצי האי השני, כי מיד אחרי מצרים משתרעת לוב. על־יד מצרים חצי־האי הזה צר, כי מהים הזה עד הים האדום הן עשר רבבות קנים, אשר הן בערך אלף ריס1102. אולם מהמיצר1103 הזה והלאה חצי־האי רחב מאד ונקרא לוב.

42. תמה אני על אלה הגובלים והמבדילים: לוב, אסיה, אירופה, הלא לא מצער הוא ההבדל ביניהן, כי באורך1104 משתרעת אירופה על יד שתיהן, אולם ברוחב אינה ראויה כלל להדמות1105, כאשר נראה בעיני. כי לוב נשקפת כמוקפת ים, מלבד במקום אשר היא גובלת באסיה. נְכֹה מלך מצרים היה הראשון, עד כמה שאנו יודעים, אשר הראה זאת: אחרי אשר חדל לחפור את התעלה הנמשכת מהנילוס אל מפרץ ערב, שלח אנשים פניקים באניות ושם עליהם לשוב בהפליגם דרך עמודי הירקלס אל תוך הים הצפוני1106 ובדרך זו לבוא למצרים. ובכן נסעו הפניקים מהים האדום1107 והפליגו אל הים הדרומי. ובבוא סוף הסתו ירדו אל היבשה וזרעו את האדמה, במקום בלוב אשר קרה להם לעבור, וחכו לקציר, ואחר אספם את היבול הפליגו, עד אשר עברו שנתים ובשנה השלישית נטו לבין עמודי הירקלס ובאו למצרים, וספרו, אשר לא נראה לי, אולי למי שהוא, כי בהפליגם מסביב ללוב היתה להם השמש לימינם1108. וככה נודעה היא בראשונה.

43. אחרי־כן הקרתגים הם האומרים כדבר הזה1109, אף כי סַטַסְפֵּיס בן טֶאַסְפֶּס, איש אַחַימֶנידִי, לא סבב את לוב, בכל אשר נשלח לתכלית זו, כי אם ירא מפני אורך הנסיעה ומהמדבר שב לביתו ולא הוציא לפעולה את העבודה, הקשה אשר שמה עליו אמו. כי הוא אנס בתולה, את בת זוֹפִּירוֹס1110 בן מגבּיזוס; וכאשר עמד אחר כך במצות המלך כסרכסס להִצלב בגלל האשמה הזאת, התחננה בעדו אם סטספּיס, אשר היתה אחות דריוש ואמרה, כי היא בעצמה תשים עליו עונש אשר יגדל מענשו הוא: הוא יהיה נאלץ לנסוע סביב לוב, עד אשר יבוא בסבובו למפרץ ערב. וכאשר נאות כסרכסס לזה, בא סטספיס למצרים ולקח אניה ומלחים להפליג משם אל עמודי הירקלס ואחרי אשר עבר ביניהם וגם סבב את הכֵּף של לוב, אשר שמו סוֹלוֹאֶיס, הפליג דרומה. אחרי עברו דרך גדולה בים במשך חדשים רבים וכאשר היה עליו לעבור עוד הרבה חזר לאחוריו שב למצרים. משם בא אל המלך כסרכסס וספר לו, איך עבר במרחקים גדולים על פני בני־אדם קטנים אשר מלבושיהם היו כפות תמרים וכאשר חתר אליהם באניה, ברחו אל ההרים, בעזבם את עריהם, והוא ואנשיו נכנסו בהן ולא עשו להם כל רעה, רק צאן לקחו מתוכן. ומדוע לא סבב את לוב עד גמרו, אמר, כי זאת היתה הנסבה, אשר האניה לא יכלה לחדור הלאה, כי אם נעצרה. כסרכסס, אשר לא ראה את דבריו לנכונים ויען לא גמר את העבודה הקשה אשר הוטלה עליו, צוה להוקיעו על עץ, בהענישו אותו בעונש הראשון. אך שמע אחד הסריסים אשר לסטספּיס זה על מיתת אדוניו ברח לסמוס ברכוש גדול, אשר בא לידי איש מסמוס, שאת שמו אני יודע היטב, אולם רוצה אני לשכחו.

44. רוב חלקי אסיה נגלו על־ידי דריוש, אשר חפץ לדעת את המקום אשר בו משתפך אל הים הנהר אינדוס, השני1111 בין כל הנהרות אשר תנינים חיים בו, ושלח אנשים אשר בטח בהם כי ידברו אמת וביניהם את סְקִילַכְּס איש קְרִיאַנְדָה. הם יצאו מעיר קַסְפַּטִירוֹס ומארץ הפַּקְטִיאִית1112 והפליגו בנהר לצד מזרח השמש עד הים ובהפליגם דרך הים מערבה באו בחודש השלשים אל הארץ ההיא, אשר מתוכה שלח מלך מצרים את הפניקים, שדברתי על־אודותיהם למעלה1113, לסבב את לוב. אחרי אשר הפליגו אלה מסביב1114 לכד דריוש את ההודים והשתמש בים זה. כך נתגלו גם יתר חלקי אסיה מלבד החלקים אשר לעבר מזרחה הדומים ללוב.

45. אולם אירופה, כנראה, לא ידועה לכל איש, לא החלקים לפאת זריחת השמש ולא אלה לפאת צפון, אם הים שוטף סביבה. ידוע רק כי לארכה היא משתרעת לאורך שתיהן1115, גם אינני יכול להבין מאין נותנו לאדמה שלשה שמות בכל היותה רק אחת, והשמות לקוחים מנשים ולגבולותיה שמו הנהר נילוס1116 במצרים והפַסיס1117 בקולכיס – אחרים מצינים את הנהר טַנַאִיס המַיאוֹטי1118 ואת המעברה הקימרית1119 – ואינני יכול להודע שמות האנשים אשר קבעו את הגבולים ומאין לקחו את השמות. כי אמנם ללוב בא השם, כמו שאומרים רוב היוונים, מִלִבִּיָּה, אשה מבנות הארץ, ולאסיה השם מאשתו של פְּרוֹמֵיתוֹס. הלודים אמנם דורשים את השם הזה לעצמם, באמרם כי על שם אַסִיאַס בן קוֹטִיס בן מַנֵס1120 נקראת אסיה ולא על שם אסיה אשתו של פרומיתוס, ועל שמו נקרא גם השבט אסיאס בסרדיס. אולם אירופה אינה ידועה לכל איש, אם הים שוטף סביבה ומאין לקחה את השם הזה, וגם לא ידוע האיש, אשר קרא אותה בשם זה, אם לא נאמר כי על שם אברופה מצור נקראה הארץ בשם זה. אם כן היתה לפני זה בלי שם, כמו שתי האחרות. אולם ידוע, כי היא מוצאה מאסיה ולא באה לארץ ההיא הנקראת היום בפי היוונים אירופה, רק באה מפניקיה לכרתים ומכרתים לליקיה. די באשר דברתי בענין זה עד הנה, כי נשתמש באלה מהדברים המקובלים כבר.

46. 1121 על יד הים השחור, אשר אליו יצא דריוש עם צבאו חיים העמים הנבערים מדעת יתר על העמים אשר בכל הארצות, מלבד העם הסקיתי, כי אין בידינו להגיד דבר־חכמה מעם מן העמים היושבים בעבר הזה של הים השחור1122 ואין אנחנו יודעים איש אשר היה מלומד, מלבד העם הסקיתי ואַנַחַרְסִיס1123. כי המצאה אחת, הכי גדולה בעניני בני־אדם, המציא העם הסקיתי באופן הכי מחוכם בין כל העמים, אשר אנחנו יודעים, את האחרים אינני מעריץ. הדבר הגדול ככה, אשר המציאו, הוא, כי כל איש הבא עליהם1124 אינו יכול להמלט ושאי אפשר לתפוס אותם1125 כאשר אינם רוצים כי ימצאו אותם. כי אנשים אשר לא ערים ולא חומות נבנו להם, כי אם כולם נושאים את מעונותיהם, אנשים היורים בקשת מעל סוסיהם ואינם חיים על עבודת־האדמה, כי אם מגדול בקר, ומעונותיהם על עגלות, האם יש להתגבר עליהם או להכריחם לקרב?

47. הם המציאו אופני חיים כאלה, המתאימים לארץ, וגם הנהרות בעוזריהם. הארץ הוא מישור ומכוסה דשא ומשקה היטב; נהרות עוברים דרך בה לא פחות הרבה במספרם מהתעלות אשר במצרים. אלה מהם החשובים להיות נקובים בשם ויש לעבור עליהם באניות מהים, אותם אזכיר: האִיסְטְרוֹס עם חמשת שפכיו, אחרי־כן הַטִירַס וְהַהִיפַּנִיס, הבּוּרִיסְתֶּנֵיס וְהפַּנְטִיקַפֵּיס וההִיפַּקִירִיס והגֶרוֹס והטנאיס1126. הם זורמים באופן זה:

48. האיסטרוס1127 הוא הגדול בכל הנהרות אשר אנחנו יודעים. הוא שוטף במדה אחת תמיד, בקיץ ובחורף. הוא הראשון בין נהרות סקיתיה הזורמים ממערב והוא הגדול מטעם זה, יען כי גם נהרות אחרים משתפכים לתוכו. אלה הם העושים אותו גדול; חמשה הם השוטפים אליו דרך ארץ הסקיתים; הפּוֹרַטָה בפי הסקיתים ובפי היוונים פִּירֶטוֹס1128, האחרים הם הַטִיאַרַנְטוֹס, האָרַרוֹס, הנַפַּרִיס והאוֹרְדֵיסוֹס1129. הראשון בין הנהרות הנזכרים הוא גדול ובשטפו מזרחה הוא מאחד את מימיו עם האיסטרוס, השני אשר הזכרתי הטיארנטוס, שוטף יותר לפאת מערב והוא יותר קטן; האררוס, והנפריס והאורדיסוס זורמים בין שניהם ונופלים אל תוך האיסטרוס. אלה הנהרות ילידי ארץ הסקיתים ממלאים אותו. מהאַגַתִירְסִים1130 זורם הנהר מַרִיס1131 ומתחבר עם האיסטרוס.

49. מפסגות ההַימוס1132 זורמים שלשה נהרים גדולים אחרים צפונה ונופלים לתוכו, האַטְלַס, האַירַס והטִיבִּיסִיס. דרך תְּרַקִיָּה והקְרוֹבִּיזִים1133 התְּרַקִים שוטפים האַתְרִיס, הנוֹאֵס והאַרְטַנֵיס ומשתפכים אל תוך האיסטרוס. מתוך גבול הפַּיאוֹנים1134 ומהרי רוֹדוֹפֵּי יורד הנהר סְקִיוֹס1135 בחצותו את ההימוס ומשתפך אל תוכו. מהאִילִירִים שוטף צפונה הנהר אַנְגְרוֹס הנופל אל תוך המישור הטְרִיבַּלִי ואל תוך הנהר בְּרוֹנגוֹס והבּרונגוֹס אל תוך האיסטרוס. ככה מקבל האיסטרוס שניהם והם גדולים. מהארץ אשר מצפון להאוֹמְבַּרִים שוטף הנהר קַרְפִּיס ועוד אחד, אַלְפִּיס, צפונה, וגם הם משתפכים אל תוכו. כי האיסטרוס שוטף דרך כל אירופה, ראשיתו מהקלטים היושבים אחרי הקִינֵיטִים שהם מכל עמי אירופה בקצות המערב. הוא שוטף אפוא דרך כל אירופה ויורד אל ירכתי ארץ הסקיתים.

50. מהנהרות הנזכרים אלה ורבים אחרים המאחדים את מימיהם נעשה האיסטרוס לגדול בין הנהרות. אולם כאשר משוים את מדת המים האחד אל השני1136, עולה עליו הנילוס בשפעת מימיו. כי אל תוך הנילוס אינו נופל לא נהר ולא כל מעין, אשר יוסיפו על שפעת מימיו. במדה אחת זורם האיסטרוס תמיד, בקיץ ובחורף מסבה זו, כאשר נראה לי: בחורף הוא כמו שהוא רק מעט יותר מכפי טבעו, כי הארץ הזאת מוגשמת בחורף מעט מאד; אולם שלג יורד בה כל הזמן, ובקיץ נמס השלג המרובה אשר ירד בחורף ומשתפך מכל צד אל תוך האיסטרוס. השלג הזה אשר ירד לתוכו מעלה את מימיו יחד עם הגשמים הרבים והחזקים, כי בקיץ יורד גשם. ובמדה אשר תמשוך השמש אליה את המים בקיץ יותר מאשר בחורף, במדה זו הם הזרמים הרבים הזורמים אל האיסטרוס בקיץ יותר מאשר בחורף1137. כאשר מחשבים אחד מול השני נעשה שווי המשקל ולכן נראה הוא תמיד להיות במדה אחת.

51. אחד מהנהרות בארץ הסקיתים הוא האיסטרוס, אחריו הטִירַס1138 השוטף מצפון ומוצאו מאגם גדול1139, הגובל בין ארץ הסקיתים וארץ הנֶאבְרִים1140; במקום שפכו התישבו יוונים הנקראים טִירִיטִים.

52. הנהר השלישי הוא ההיפַּנִיס1141 ומוצאו מארץ הסקיתים. זורם הוא מתוך אגם גדול1142, אשר סביבו רועים סוסים פראים לבנים. האגם הזה נקרא בצדק אבי1143 ההיפּניס. מהאגם הזה יוצא הנהר היפּניס וזורם נסיעה של חמשה ימים ומימיו אינם עמוקים, אבל עודם מתוקים, אולם מפה עד הים, נסיעה של ארבעה ימים, הם מרים מאד. כי משתפך לתוכו מעין מר, אשר בכל היותו מעט הכמות הוא מר מאד ונותן טעם מר להיפּניס, אף כי הוא נהר גדול אשר רק מעטים כמוהו. המעין הזה הוא על גבול ארץ הסקיתים עובדי האדמה והאַלַזוֹנִים. שם המעין והמקום אשר משם הוא נשפך הוא בשפת הסקיתים אֶכְּסַמְפַּיוֹס ומובנו בשפת יון: דרכי קודש1144. לרגלי עקמומיותיהם בארץ האלזונים מתקרבים הטירס וההיפּניס, אולם משם והלאה כל אחד נוטה וזורם בהשאירם שטח רחב יותר ביניהם.

53. הנהר הרביעי הוא הבּוריסתניס1145; בין הנהרות האלה הוא הגדול אחרי האיסטרוס, ותועלת רבה בו, לפי דעתי, לא לבד מבין נהרות הסקיתים, כי אם גם מבין כל הנהרות האחרים, מלבד הנילוס אשר במצרים. כי אליו אין נהר אחר יכול להדמות. מבין שאר הנהרות הבוריסתניס תועלתו רבּה מאד, כי על גדותיו הוא משפיע נאות־מרעה יפות מאד המועילות לצאן, וממציא דגים טובים ורבים עד למאד; גם לשתיה הוא נעים מאד; הוא זורם זך על יד דלוחים1146 לכן היבול על גדותיו מעולה והדשא, במקום אשר האדמה אינה נזרעת, גבוה מאד. על יד שפכו מתהוה מעצמו מלח במדה עצומה. דגים גדולים בו בלי עצמות, הנקראים אַנְטַקַיִים והנלקחים להכבש במלח ועוד דברים רבים אחרים הראויים להתפלא עליהם. אם כן עד הארץ גֶרוס1147, אשר אליה נסיעה של ארבעים יום, ידוע מהלכו מצד צפון; אולם בין איזה אנשים הוא זורם משם צפונה, אין איש יודע לאמר. נראה, כי הוא שוטף דרך מדבר אל תוך ארץ הסקיתים עובדי־האדמה, כי הסקיתים האלה יושבים על שפתו דרך נסיעה של עשרה ימים. רק מהנהר הזה לבדו ומהנילוס אינני יודע לאמר את המקורות, וחושב אני, כי גם איש מהיוונים אינו יודע זאת. הבּוריסתניס זורם אפוא סמוך לים וההיפּניס מתחבר עמו, המשתפך אל תוך אותה הבצה. אשר בין הנהרות האלה, מיצר הארץ, נקרא כֵף היפּוֹלָאוֹס, ועליו בנוי מקדש לאם1148. מעבר למקדש על גדות ההיפניס יושבים הבּוריסתנים. כל זה בדבר הנהרות האלה.

54. אחרי אלה יש עוד נהר חמישי ושמו פַּנְטִיקַפֵּיס1149. גם זה שוטף מצפון ומתוך אגם. והארץ אשר בינו ובין הבוריסתניס מיושבת מסקיתים עובדי־אדמה. הוא מוליך את מימיו אל ההִילַיָאה1150, ואחרי עברו את החבל ההוא, הוא מתחבר עם הבוריסתניס.

55. הנהר הששי ההִיפַּקִירִיס1151 הבא מתוך אגם, שוטף דרך הסקיתים הנודדים ומשתפך על־יד העיר קַרְקִינִיטִיס אל תוך הים1152 ומבדיל לימין את ההיליאה מאשר נקרא אצטדיה של אַכִילֵס1153.

56. הנהר השביעי גֶרוֹס1154 נפרד מהבּוריסתניס באותו חלק הארץ אשר עד שם ידוע הבּוריסתניס. נפרד הוא אפוא בחלק הארץ ההוא ושמו כשם הארץ ההיא, גרוס, ובזרמו לעבר הים גובל הוא בין ארץ הסקיתים הנודדים ובין המלכיים ומשתפך לתוך ההיפּקיריס.

57. והנהר השמיני הוא הטַנַאִיס1155, הזורם בחלקו העליון מתוך אגם גדול ומשתפך לתוך אגם עוד יותר גדול הנקרא מַיאֵטִיס, הגובל בין הסקיתים המלכיים והסָאברוֹמַטִים. לתוך הטנאיס הזה נופל נהר אחר ושמו הִירְגִיס1156.

58. ככה אפוא עשירה ארץ הסקיתים בנהרות האלה החשובים ביותר; בשביל הצאן – העשב הגדל בארץ הסקיתים הוא המר בין כל העשבים אשר אנחנו יודעים. כאשר מנתחים את הצאן אפשר להוכח כי כן הדבר.

59. באופן כזה הם עשירים בדברים הכי־חשובים1157. אולם שאר עניניהם, מנהגיהם, ככה הם: רק את האלים האלה הם מעריצים, את הִיסְטִיָה בעיקר, אחריה את זוס ואת גֵי1158, בהאמינם כי גי היא אשת זוס, אחריהם את אפולון ואת אפרודיטי השמימית ואת הירקלס ואת אַרֶס. את אלה מעריצים הסקיתים כולם, אבל הסקיתים המלכיים מקריבים גם לפּוֹסֵידוֹן. בשפת הסקיתים נקראת היסטיה – טַבִּיטִי, זוס נקרא נכון מאד, לפי דעתי, פַּפֵּיאוֹס1159, גֵי – אַפִּיָה1160, אפולון – אוֹיטוֹסירוֹס, אפרודיטי השמימית – אַרְגִמְפַּסה1161, פוסידון – תַמִימַסְדֶס; מצבות, מזבחות מקדשים אינם נוהגים לעשות מלבד לארס; לו הם נוהגים לבנות.

60. הקרבת הקרבנות אחת היא לכולם ושוה היא בכל הקרבנות ונעשית ככה: הקרבן עצמו עומד ורגליו הקדמיות עקודות, המקריב עומד מאחורי הבהמה, ובמשכו בקצה החבל הוא מפילה ארצה ובעת נפלה הוא קורא לאל, אשר לו הוא מקריב, אחרי־כן הוא שם עניבה בצוארה ובחורה הוא תוחב מקל ומסובבה ומחניקה, בלי להצית אש, בלי להקדישה1162, בלי לנסך נסך. אחרי אשר החניק אותה והפשיט את עורה, הוא נגש לבשלה.

61. ויען כי ארץ הסקיתים עניה מאד בעצים המציאו את הדרך הזאת לבשל את הבשר: אחרי אשר הפשיטו את עורות הקרבנות, הם חושפים את העצמות מהבשר. אחרי־כן הם נותנים את הבשר אל תוך דודים הנעשים בארצם, אם יש להם כאלה; הם דומים מאד למזרקי הלֶסְבִּיים, רק הם גדולים בהרבה מהם. אל תוכם הם נותנים את הבשר ומבשלים בהציתם אש תחתם בעצמות הקרבנות. ואם אין דוד מצוי בידם, הם שמים את כל הבשר אל תוך בטן1163 הקרבנות ומערבים מים ומציתים אש בעצמות והן בוערות יפה מאד1164. הבטן מכילה על נקלה את הבשר הנקלף מהעצמות. וככה מבשל הבקר את עצמו וכמו כן שאר הקרבנות כל אחד את עצמו. וכאשר הבשר מבושל, אזי מקריב המקריב את ראשית הבשר ובני־המעים בהשליכם לפניו. הם מקריבים גם שאר מקנה, וביחוד סוסים.

62. אם כן לשאר האלים הם מקריבים באופן זה ואת הבהמות האלה, אולם לארס ככה: בכל מחוז ומחוז של הממשלות הוקם לארס מקדש כזה: חבילות זרדים צבורות באורך שלשה ריסים ורוחב שלשה ריסים בערך ופחות מזה בגובה. למעלה על זה עושים מישור מרובע, אשר בשלשה צדדיו הוא תלול ובצד אחד יש לעלות אליו. מדי שנה בשנה הם מוסיפים מאה וחמשים עגלות זרדים, כי בגלל מזג האויר הולך הכל הלוך וחסור. על הערמה הזאת הֳעָמד סַיִף ברזל עתיק בכל אחד ואחד1165, וזה פסלו של ארס. לסיף זה הם מקריבים שנה שנה קרבנות צאן וסוסים; יתר על כן, הם המקריבים לו1166 קרבנות עוד יותר מאשר לשאר האלים. מהשבוים אשר הם שובים חיים מאויביהם, מכל מאה אנשים הם מקריבים אחד, אבל לא כמו את המקנה, כי אם באופן אחר. אחרי נסכם יין על ראשיהם, שוחטים הם את האנשים על כלים ומעלים אותם על ערמת הזרדים ושופכים את הדם על הסיף. ובעוד הם מעלים את הדם הם עושים למטה על יד המקדש כמעשה זה: מהאנשים הנשחטים הם כורתים מכל אחד ואחד את הכתף הימנית יחד עם היד וזורקים לאויר, ואחרי גמרם גם שאר הקרבנות הם הולכים להם, והיד נשארת במקום אשר נפלה ובמקום אחר הגופה.

63. קרבנות כאלה נהוגים אצלם; בחזירים אינם משתמשים1167, אף לגדל אותם בארצם אינם רוצים כלל.

64. אשר למלחמה נהוג אצלם המנהג הזה: כאשר ימית איש סקיתי את האיש הראשון, הוא שותה מדמו. ואת ראשיהם של אלה אשר הרג בקרב הוא מביא למלך, כי בהביאו את הראש הוא יקח חלק בשלל אשר הם שוללים, ואם לא הביא – לא. הוא מפשיט את עור הגולגולת באופן זה: הוא חותך מסביב לאזנים ואוחז בראש ומנענע אותו עד אשר הוא מוציא אותו. אחרי גרדו את העור בצלע של בקר, מעבדהו בידיו ואחרי אשר עשהו רך הוא משתמש בו כבמגבת וקושרו לרסן הסוס אשר הוא רוכב עליו ומתיהר בזה. כי מי אשר עולה במגבות כאלה על אחרים נחשב לאיש הגבור. רבים מהם עושים גם בגדים ללבוש מעורות אלה, בתפרם אותם יחד כמו מעילי הרועים. רבים מפשיטים את עור היד הימנית מגופות אויביהם יחד עם הצפרנים ועושים צפוי לאשפותיהם. את עור האדם מצאתי גם חזק גם מגוהץ עד כי כמעט הוא עולה על כל העורות בזוהר הלובן. רבים מפשיטים גם את עור האדם כולו ופושטים אותו על עץ ונושאים אותו על סוסיהם1168.

65. המנהגים האלה אפוא נהוגים אצלם. בגולגולות עצמן, לא של כולם כי אם של אויביהם בנפש, הם עושים ככה: הם כורתים במשור כל מה שלמטה מהגבות ומנקים אותו. ואם הוא עני1169, הוא מכסה אותה מחוץ בעור בקר בלתי מעובד לבד ומשתמש בה ככה, ואם הוא עשיר, גם כן מכסה אותה בעור בקר בלתי מעובד, אולם תוכה הוא מצפה זהב ומשתמש בה ככה לכלי שתיה. עושים הם ככה גם לקרוביהם, אם מריבות פרצו ביניהם ואחד התגבר על השני לפני המלך. כאשר באים אליהם אורחים החשובים בעיניהם, מעבירים לפניהם את הגולגולות אלה, ויחד עם זה מספרים, כי היו אלה קרובים והתחילו בריב ונוצחו מהם, וזאת נחשבת אצלם לגבורה.

66. פעם בכל שנה מוזג כל נשיא הגליל בגלילו כד יין וממנו שותים כל הסקיתים אשר בידיהם הרגו אויבים. אלה אשר לא עשו מעשה כזה אינם טועמים מהיין ההוא, כי אם יושבים מן הצד בלי כבוד; זה להם העלבון הכי־גדול. אולם אלה מהם אשר הרגו אנשים רבים מאד, להם שתי כוסות ושותים מתוכן בבת אחת.

67. קוסמים רבים יש בין הסקיתים, הקוסמים מתוך נצרים רבים באופן זה: אחרי הביאם אגודות נצרים גדולות הם שוטחים אותן על הקרקע ומתירים אותן, ועל כל נצר ונצר אשר הם מניחים הם מנבאים. ובעת דברם את הדברים הם חוזרים ואוספים את הנצרים ומניחים אותם שנית אחד אחד. זה הקסם אשר קבלו מאבותיהם. אולם האֶנָרִים, האנדרוגונסים, אומרים, כי אפרודיטי מסרה להם קסם והם קוסמים מתוך קליפת התרזה. אחר בקעם את קליפת התרזה שלש פעמים הם כורכים אותה מסביב לאצבעותיהם ובעוד הם מסירים אותה הם מנבאים1170.

68. אם מלך הסקיתים נופל למשכב, הוא שולח לקרוא מהקוסמים שלשה אנשים, המפורסמים ביותר, הקוסמים לו באופן המסופר. לרוב הם אומרים בערך את הדברים האלה: פלוני אלמוני נשבע לשקר במזבח המלך, בקראם בשם איזה איש שהוא מהאזרחים. במזבח המלך נותנים הסקיתים לפי מנהגם להשבע רק אז, כשאומרים להשבע את השבועה החמורה ביותר. מיד תופשים ומביאים את האיש, אשר עליו אמרו כי נשבע לשקר. בבואו מוכיחים הקוסמים, כי מתוך הקסם יוצא ברור כי נשבע לשקר במזבח המלך ובגלל זה סובל המלך. האיש ההוא מכחיש, באמרו כי לא נשבע לשקר ומילל מאד. ויען כי הוא מכחיש שולח המלך לקרוא קוסמים אחרים פי שנים. וכאשר גם אלה אחרי התבוננם בקסם, מאשימים כי נשבע לשקר, חותכים מיד את ראשו ואת רכושו מחלקים בגורל הקוסמים הראשונים. אבל אם הקוסמים אשר באו באחרונה מזכים אותו, באים קוסמים אחרים ועוד אחרים. ואם הרוב מהם מזכים אותו, אז מחלט, כי הקוסמים הראשונים חייבים מיתה.

69. והם הורגים אותם באופן זה: אחרי מלאם עגלה זרדים ואסרם שורים אליה מכניסים את הקוסמים, רגליהם אסורות וידיהם קשורות על גביהם ופיותם סתומים אל בין הזרדים; בזרדים הם שמים אש ועל ידי־זה נבעתים השורים ואז שולחים אותם לדרכם. והנה שורים רבים נשרפים יחד עם הקוסמים, רבים בורחים מחורכים אחרי אשר המוט שלהם נשרף. שורפים הם את הקוסמים באופן המסופר גם בגלל סבות אחרות וקוראים אותם קוסמי־כזב. את אלה אשר המלך הורג, אף בניהם אינו משאיר בחיים, כי אם ממית את כל הזכרים, אולם לנקבות אינו עושה רעה.

70. הסקיתים באים באלות הברית עם האנשים אשר עמם הם כורתים באופן זה: הם נותנים יין לתוך כוס חרס גדול ומערבבים בו מדם של כורתי הברית, בשרטם במרצע או בחתכם מעט בחרב בבשרם ואחרי־כן טובלים בכוס סיף, חצים, קרדום וחנית. אחרי עשותם זאת, הם מתפללים הרבה ואחרי־כן שותים הן כורתי הברית הן החשובים מבין הנוהים אחריהם1171.

71. קברי המלכים הם אצל הגֶרִים1172, במקום אשר אליו יכולים עוד להפליג על הבּוריסתניס. במקום ההוא, אחרי אשר מת מלכם, הם חופרים באדמה בור גדול מרובע, ואחרי אשר הכינוהו לוקחים הם את הגופה אשר צפוה שעוה ופותחים את כרסה ומנקים אותה וממלאים אותה כַרְכּוֹם כתות, קטורת וזרע כרפס ושֶבֶת, אחרי־כן חוזרים ותופרים אותה ומביאים אותה בעגלה אל שבט אחר. ואלה אשר קבלו את הגופה השלוחה אליהם עושים את אשר עשו הסקיתים המלכיים: הם חותכים חלק מהאוזן, גוזזים את שערם, גודדים סביב לזרועם1173, ושורטים את פניהם ואת אפם ודוקרים את ידם השמאלית בחצים. משם מביאים את גופת המלך אל שבט אחר מאלה אשר הם מושלים עליהם, ומלוים אותם אלה אשר אליהם כבר באו1174. ואחרי עברם עם הגופה וסבבו את כולם, הם מגיעים אל הגֶרים היושבים בקצה העמים אשר הם מושלים עליהם ואל הקברים. ואחרי השכיבם את הגופה בקבר על מצע של קש מעמידים משני צדי המת חניתות, מניחים קרשים עליהן וסוככים במחצלת ובשאר החלל הרחב של הקבר מקברים אחת מפלגשיו אחרי אשר חנקו אותה ואת שר המשקים ואת הטבח ואת הממונה על אורוות הסוסים ואת משרתו ואת המביא לפניו הידיעות1175 וסוסים ובכורי שאר בהמה וספי זהב. אך בכסף ונחושת אינם משתמשים כלל. אחרי עשותם כל זה, שופכים כולם תל גדול ומתחרים בזה איש את רעהו ומתאמצים לעשותו גדול עד כמה שאפשר.

72. ולתשובת השנה הם שבים ועושים את המעשה הזה: הם לוקחים משאר המשרתים את הזריזים שבהם, סקיתים ילידי הארץ, כי משרתים אותו רק אלה, אשר המלך עצמו יעד אותם לו; משרתים מקנת כסף אין אצלם; מאלה המשרתים הם חונקים אפוא חמשים וחמשים הסוסים היפים ביותר. ואחרי אשר הוציאו הכל מתוך הכרס ונקו אותה, הם ממלאים אותה מֹץ ומאַחִים. הם מעמידים חצי גַבָּה של אופן על שני עצים, כפופה למטה, ואת החצי השני של הגבה על שנים אחרים ותוקעים באופן זה רבות כאלה; אחרי־כן הם תוחבים עצים עבים לאורך הסוסים עד צוארם ומעמידים אותם על הגבות. הגבות הקִדמיות תומכות את כתפי הסוסים והאחרונות מחזקות על יד השוקים את הבטן. אולם שתי זוגות הרגלים תלויות באויר. הם שמים על הסוסים גם רסן ומתג ומותחים אותם לפניהם וקושרים ליתדות. ואת כל אחד מחמשים הנערים הנחנקים מושיבים הם על סוסו באופן כזה: הם תוחבים דרך כל גויה וגויה על יד השדרה עץ זקוף עד הצואר ומה שנשאר בחוץ למטה מעץ הזה, הם תוחבים לתוך חור אשר בעץ השני, זה אשר עובר בתוך הסוס. אחרי הציגם את הרוכבים האלה בעגול מסביב לציון, הם הולכים להם.

73. ככה מקברים הם את מלכיהם, אבל את שאר הסקיתים, כאשר מתו, מניחים הקרובים ביותר בעגלות ומוליכים אל אוהביהם, וכל אחד מהם מקבל אותם ומארח את מלויו היטב, וגם לפני המת הם שמים ככל אשר ישימו לפני האחרים. ארבעים יום מובלים באופן כזה האנשים הפשוטים ואחרי־כן הם נקברים. אחרי הקבורה מטהרים עצמם הסקיתים באופן כזה: אחרי שפשפם את ראשם ורחצוהו, עושים הם עם גופם ככה: הם מעמידים שלשה מוטות הנשענים אחד לשני ועליהם פורשים שטיחי לבד, ואת אלה הם מחברים היטב היטב ושמים אבנים מלובנות באש אל תוך אמבטיה העומדת בפנים, בין המוטות והלבדים.

74. בארצם גדל קנבוס, הדומה מאד לפשתה, רק לא בעביו וגדלו; באלה הקנבוס עולה הרבה על הפשתה: הוא גדל מעצמו או זרוע ועושים להם הַתְרַקִים ממנו אף בגדים הדומים מאד לאלה מפשתן, עד כי האיש אשר אינו בקי בו מאד לא יבחין אם הבגד מפשתן או בקנבוס, והאיש אשר אינו יודע את הקנבוס יחשוב כי הבגד הוא מפשתן.

75. מקנבוס זה לוקחים הסקיתים את הזרע ונכנסים תחת הלבדים ומשליכים את הזרע על האבנים המלובנות. כשהוא נשלך, מעלה הוא עשן והבל כזה, עד כי אולי אין כל מרחץ יוֹני להזיע עולה עליו בזה. הסקיתים צוהלים בהתענגם על הזיעה הזאת. היא משמשת להם במקום רחצה; כי אינם רוחצים מכל וכל את גופם במים, נשיהם שוחקות על אבן גבשושית מעץ הברוש, הארז והלבונה ושופכים אל תוכם מים אחרי אשר הדבר הנשחק נעשה סמיך, טופלות הן כל זאת על כל גופן ופניהן; מזה הן מקבלות ריח נעים; ויחד עם זה כאשר הן קולפות את העיסה ביום השני, הן נעשות טהורות ולבנות.

76. גם הם1176 נזהרים מאד מלהתנהג במנהגים זרים, לא של עמים אחרים ושל היוונים כלל וכלל לא, כאשר הראו בנוגע לאַנַחַרְסִיס1177 ועוד פעם שנית בנוגע לסֶקִילִיס. כי אנחרסיס זה, אחרי אשר ראה ארצות רבות והראה בהן הרבה חכמה היה בדרך למולדתו, ארץ הסקיתים, ובנסעו דרך ההליספונטוס עלה על יד קִיזִיקוֹס ומצא כי יושבי קיזיקוס חוגגים לאם האלים חג מפואר מאד; וידר אנחרסיס1178 לאם1179, אם ישוב שלם ובריא לביתו, יזבח לה באופן ההוא כמו שראה את יושבי קיזיקוס עושים ויתקן לה חגיגת לילה. וכאשר בא לארץ הסקיתים ונכנס למקום הנקרא הִילַיָאה1180 – משתרעת היא על יד אצטדית אכילס ומלאה כולה עצים שונים – כאשר נכנס שמה, חגג אנחרסיס את כל החג לכבוד האֵלה ובידו תוף והוא מקושט בפסלים. ואיש מהסקיתים ראהו עושה את המעשה הזה והודיע למלך סָאבליוֹס וזה בא גם הוא וראה את מעשה אנחרסיס וירה עליו מקשתו ויהרגהו. ועוד היום, כאשר שואל איש לאנחרסיס, אומרים הסקיתים כי אינם יודעים אותו, יען כי יצא מארצו ליון והתנהג במנהגים זרים. כאשר שמעתי מפי טִימְנֶס, אפוטרופסו של אַרִיאַפֵּיתֶס1181, היה הוא אחי אביו של אידנתירסוס1182 מלך הסקיתים והיה בן גנוּרוֹס בן ליקוס בן סְפַּרְגַפֵּיתֶס. ואם באמת היה אנחרסיס מהמשפחה הזאת, ברור כי נהרג אז בידי אחיו. כי אידנתירסוס היה בן סאבליוס וסאבליוס היה זה אשר הרג את אנחרסיס.

77. בכל זאת שמעתי גם ספור אחר המסופר בפי הפֶּלוֹפּוֹנֶסִיִים, כי אנחרסיס נשלח מאת מלך הסקיתים ללמוד ביון, ואחרי שובו אמר לזה אשר שלח אותו, כי כל היוונים שוקדים על כל דבר חכמה מלבד הלקֶדַימוֹנים, אולם אלה לבדם יודעים לדבר ולהשיב נכונה. אבל הספור הזה בדוי בלי יסוד מהיוונים עצמם, והאיש הזה, כאשר ספרתי למעלה, הומת, ובא עליו כל זה בגלל המנהגים הזרים והתחברותו אל היוונים.

78. כעבור שנים רבות מאד קרה לסְקִילֵיס בן אריאפֵיתֶס דבר דומה לזה. כי לאריאפיתס מלך הסקיתים נולד בין שאר בניו גם סקיליס. הוא נולד מאשה מְאִיסְטְרִיָה1183, אם כן לא מבנות הארץ, ואמו למדה אותו את השפה והכתב היווני. אחרי זמן הומת אריאפיתס במזמות סְפַּרְגַפֵּיתֶס, מלך האגתירסים, וסקיליס קבל את הממלכה ואת אשת אביו ושמה אוֹפּוֹיָה. אוֹפּוֹיָה זאת היתה מבנות הארץ וממנה היה לאריאַפּיתס בן, אוריקס. במלוך סקיליס על הסקיתים לא מצאו דרכי חייהם חן בעיניו, כי נמשך הרבה אחרי דרכי היוונים לרגלי החנוך אשר קבל וכך היה עושה: מדי הוליך את אנשיו מבני הסקיתים לעיר הבוריסתניטים – הבוריסתניטים אלה אומרים כי הם מליטים – מדי בוא סקיליס אליהם היה עוזב את אנשיו בפרור העיר, והוא, בבואו אל תוך העיר, צוה לסגור את השערים, הסיר מעליו את התלבושת הסקיתית ולבש בגד יווני ובבגד הזה טִיֵל בשוק ולא לוו אותו לא נושאי כידון ולא איש אחר; על השערים שמרו כי לא יראהו אחד מהסקיתים לבוש התלבושת הזאת. גם בשאר דברים הלך בדרכי היוונים וגם לאלים הקריב קרבנות כמנהגי היוונים. ואחרי שהותו שם חודש או יותר לבש את התלבושת של הסקיתים והלך לו. ככה עשה לעתים קרובות ובנה לו גם בית בבּוריסתנס1184 ולקח לו אשה לביתו מבנות העיר.

79. ויען כי אסון עמד לבוא עליו, הוא בא לסבה זו: הוא השתוקק להיות מָקדש לדיוניסוס בַּקְכוֹס וכאשר היה עומד לְהִקָדֵש, קרה אות נורא: היה לו בעיר הבּוריסתניטים בית גדול ורחב־ידים מאד, זה אשר הזכרתי מעט קודם לכן, וסביבו עמדו ספינקסים וכרובים מאבן לבנה. לתוכו שלח האל ברק ונשרף כולו, אולם בכל־זאת גמר סקיליס את הקדשתו עד הסוף. והנה הסקיתים מנאצים את היוונים בגלל עבודת בקכוס. לא נאה, אומרים הם, להמציא אל כזה, המביא את האנשים להוללות. אחרי אשר הָקדש סקיליס לבקכוס לעג אחד מהבוריסתניטים לסקיתים ואמר: „הלא אתם, הסקיתים, לועגים לנו, כי עובדים אנו לבקכוס והאל ממלא את נפשותינו ועתה תפש רוח האל הזה גם את מלככם ועובד הוא את בקכוס ומתהולל בהיות נפשו מלאה מאל זה. אם אינכם מאמינים לי, בואו אחרי, ואראהו לכם“. הלכו אחריו ראשי הסקיתים והאיש הבוריסתניטי הוליך אותם בלאט והושיב אותם על מגדל. וכאשר עבר סקיליס עם ההמון ההולל והסקיתים ראוהו עובד לבקכוס, חרה להם מאד, יצאו וספרו לכל אנשיו את אשר ראו.

80. וכאשר הלך אחרי־כן סקיליס לעיר מושבו העמידו הסקיתים בראשם את אחיו אוֹקטַמַסַדֵיס, אשר נולד מבית טֵירֶס1185, ופשעו בסקיליס. כאשר שמע זה את הנעשה נגדו ואת הסבה, מדוע נעשה, ברח לתרקיה. כאשר נודע זה לאוקטמסדיס יצא עם צבאו על תרקיה. הוא בא אל האיסטרוס, ויצאו נגדו התרקים, וכאשר עוד מעט אמרו להתנגח, שלח סִיטַלְקֵיס אל אוקטמסדיס לאמר לו ככה: „כי למה ננסה את כוחותינו בקרב? אתה בן אחותי ואחי בביתך. החזֵר לי את זה, ואני אמסור לך את סקיליס שלך ולא תכניס את עצמך בסכנה במלחמה זו ולא אותי“. את הדברים האלה שלח אליו סיטלקיס על־ידי מלאך. כי היה בבית אוקטמסדיס אחיו של סיטלקיס אשר ברח מפניו. אוקטמסדיס הסכים לדבר; הוא מסר את אחי אמו לסיטלקיס וקבל את אחיו סקיליס. וסיטלקיס קבל את אחיו והלך לו אבל את סקיליס צוה אוקטמסדיס להסיר מיד את ראשו מעליו. ככה שומרים הסקיתים על מנהגיהם ושכר כזה הם נותנים לאלה המקבלים נוסף עליהם מנהגים זרים.

81. לא יכלתי לעמוד על המון הסקיתים בדיוק, כי אם שמעתי שמועות שונות על־אודות מספרם; פעם כי רבים הם מאד, ופעם כי מעטים הם עד כמה שהם סקיתים1186. ואולם מספרם האמתי הוברר לי מאשר ראיתי בעיני: בין הנהר בּוריסתניס וההיפַּנִיס משתרעת ארץ ושמה אֶכְסַמְפַּיוֹס, זאת אשר הזכרתי מעט קודם לכן, באמרי כי שם יש מעין עם מים מרים והמים הנוזלים משם עושים את ההיפניס לבלתי־ראוי לשתיה. בארץ הזאת יש כיור נחושת, בגדלו עולה הוא אפילו שש פעמים על המזרק בשפך הפוֹנטוֹס1187, זה אשר הקדיש פָּאבסַנֵיאַס בן קלֶאוֹמְבְּרוֹטוֹס. לזה אשר עוד לא ראהו אתארהו עתה: שש מאות אַמְפוֹרים יכיל על נקלה כיור הנחושת אשר בארץ הסקיתים, עביו של הכיור הסקיתי הזה הוא שש אצבעות. לדברי יושבי הארץ נעשה הוא מלהבי החצים. כי כאשר רצה מלכם, שמו היה אַרִיאַנְטַס, לדעת את המון הסקיתים, צוה כי כל סקיתי וסקיתי יביא להב־חץ אחד. על האיש אשר לא יביא איים בעונש מות. והובא המון עצום של להבי חצים וגמר בלבו לעשות מהם מצבת־זכרון ולהשאירה אחריו. וככה עשה מהם את כיור הנחושת הזה והקדישו לאֶכְסַמְפַּיוֹס ההוא. את זה שמעתי בדבר המון הסקיתים.

82. דברים מפליאים אין בארץ הזאת, מלבד נהרות גדולים מאד ובמספר עצום. הדבר אשר יש להתפלא עליו מלבד הנהרות וגודל המישור יֵאָמֵר: מראים עקב הירקלס הנמצא בסלע ודומה למדרך כף רגל אדם, גדלו אמתים1188, על־יד הנהר טירס. הדברים האלה הם אפוא ככה, ועתה אשוב לספר את הספור אשר החילותי בו.

83. כאשר הכין דריוש את המלחמה נגד הסקיתים ושלח מלאכים להטיל על אחדים כי יעמידו צבא של רגלים ועל אחרים אניות, ועל אחרים לגשר גשר על הבּוֹסְפּוֹרוֹס התרקי, הפציר בו אַרְטַבַּנוּס1189 בן הִיסְטַסְפֶס1190 אחי דריוש, כי לא יצא בשום אופן למלחמה על הסקיתים ותאר לו את עניות הסקיתים. אולם הוא לא יכול להשפיע עליו, אף כי עצתו היתה טובה מאד, לכן הרפה ממנו; וזה, אחרי הכינו את הכל, הסיע את צבאו משושן.

84. אז התחנן אחד מהפרסים, אוֹיאוֹבַּזוֹס, אל דריוש, כי ישאיר לו אחד משלשת בניו אשר עמדו כולם לצאת למלחמה. וזה אמר לו, יען כי הוא אוהבו ולא הפריז בבקשתו על המדה, ישאיר לו את כל בניו. לכן היה אוֹיאוֹבּזוס שמח מאד, בקוותו כי בניו חפשים מצבא. אולם דריוש צוה לאנשים המיועדים לדבר להרוג את כל בני אויאובזוס.

85. ואלה נשארו אפוא שחוטים במקומם1191, ודריוש יצא משושן ובא אל הבוספורוס, בחלק השייך לקַלְכֵידון1192, במקום אשר הגשר היה בנוי, שם ירד אל תוך אניה והפליג אל הנקראים קִיאַנִים1193, אשר לדברי היוונים היו לפנים נודדים; ובשבתו על ראש הסלע הביט על הים השחור, שכדאי לראותו. כי בין כל הימים נוצר הוא עד להפליא. ארכו אחד עשר אלף ומאה ריס, ורחבו, במקום היותר רחב שלש מאות ושלשת אלפים. רוחב השפך של הים הזה ארבעה ריסים, אורך השפך, מֵצַר הים, זה אשר נקרא בּוספורוס, אשר עליו נבנה הגשר, מאה ועשרים ריס בערך; נמשך הוא הבּוספורוס אל תוך הפְּרוֹפּוֹנְטִיס1194. הפרופונטיס, אשר רחבה חמש מאות ריס וארכה אלף וארבע מאות, משתפך לתוך ההליספונטוס אשר מֵצָרָה שבעה ריסים וארכה ארבע מאות1195. ההליספונטוס, משתפך לתוך ברֵכַת־ים רחבה, הנקרא הָאַיגַיאִי.

86. מדדתי אותם באופן כזה: אניה רגילה לעבור ביום ארוך שבעים אלף קנה בערך ובלילה ששים אלף. והנה עד הפַסִיס מהשפך, כי זהו האורך הכי־גדול של הים השחור, נסיעה של תשעה ימים ושמונה לילות, וזה עולה לאחת־עשר רבוא ומאה קנה, והקנים האלה עולים לאחד־עשר אלף ומאה ריס. לתֶּמִיסְקִירָה1196 היושבת על הנהר תֶּרְמוֹדוֹן מארץ הסִינְדִים1197, כי שם המקום הכי רחב של הים השחור, נסיעה של שלשה ימים ושני לילות. וזה עולה לשלש מאות ושלשים אלף קנה, אשר הם ריסים שלשת אלפים ושלש מאות. ובכן הים השחור הזה והבוספורוס וההליספונטוס נמדדו ממני באופן כזה ותכונתם כאשר תארתי. לים השחור שייך עוד אגם המשתפך אל תוכו, אשר אינו נופל הרבה ממנו בגדלו ונקרא מַיאוֹטיס ואֵם1198 הים השחור.

87. אחרי אשר התבונן דריוש אל הים השחור הפליג בחזרה אל הגשר אשר הבנאי שלו היה מַנְדְרוֹקְלֶס מסַמוס. ואחרי אשר התבונן גם אל הבוספורוס הקים על ידו שני עמודי אבן לבנה וחקק בהם כתובות, באחד אשורית1199, ובשני יוונית, את שמות כל העמים אשר הוליך עמו. הוא הוליך את כל העמים אשר משל עליהם. הם התפקדו, מלבד אנשי האניות, שבעים רבוא, יחד עם הפרשים, אניות התאספו שש מאות. את העמודים האלה הביאו הביזנטיים העירה והשתמשו בהם אחרי־כן למזבח ארטמיס אוֹרְטוסִיָה1200, חוץ מאבן אחת; זאת נשארה על יד מקדש דיוניסוס בביזנטיון ומכוסה היא אותיות אשוריות. המקום על יד הבוספורוס, אשר שם גָשר המלך דריוש את הגשר, הוא, כאשר נראה בעיני, באמצע בין ביזנטיון והמקדש אשר על יד השפך.

88. דריוש שמח מאד על הגשר והעניק אחרי־כן לבנאי מנדרוקלס מסמוס מתנות עשרת מונים. מבכורי מתנותיו נתן מנדרוקלס לצייר תמונה, המתארת את כל הגשר על הבוספורוס ואת המלך דריוש יושב על כסא ואת צבאו בעת עברו, ואת התמונה הזאת הקדיש למקדש הֵירֵי וכתב בה את הדברים האלה:

את הבוספורוס מרובה דגים בגַשרו

הקדיש מנדרוקלס להירי זאת המזכרת.

לעצמו רכש נזר תהלה, לסמיים – כבוד,

יען מלא אחר רצון המלך דריוש.

זאת היתה אפוא מצבת־הזכרון של האיש אשר גשר את הגשר.

89. אחרי אשר נתן דריוש מתנות למנדרוקלס עבר לאירופה וליונים צוה להפליג אל הים השחור עד הנהר איסטרוס ובבואם אל האיסטרוס יחכו לו במקום ההוא ויגַשרו גשר על הנהר. כי את הצי הוליכו יונים, אַיאוֹלים והֶלֵיספונטיים. צי המלחמה עבר בין הקיאנים והפליג ישר אל האיסטרוס ועבר דרך שני ימים בנהר מהים ולמעלה ובמקום הכי־צר של הנהר, אשר שם נפלגים שפכי האיסטרוס, גשר גשר. ודריוש, אחרי עברו את הבוספורוס על הגשר, הלך דרך תרקיה ובא עד מעינות הנהר טֶאַרוֹס וחנה עם מחנהו שלשה ימים.

90. הטֶאַרוֹס הוא, לדברי היושבים על ידו, הטוב בין הנהרות, לא רק בזה שהוא מעלה ארוכה, כי אם בעיקר שהוא מרפא את הגרב בבני־אדם ובסוסים. שלשים ושמונה מעיונותיו נובעים מסלע אחד, חלק מהם קרים, וחלק חמים. הדרך אליהם אחת היא, אם מעיר הֵירַיוֹן1201 על יד פֶרִינְתּוס ואם מאַפּוֹלוֹנִיָה1202 אשר על יד הים השחור, כל אחת דרך שני ימים. טארוס זה משתפך לתוך הנהר קוֹנטַדֶסְטוֹס1203, הקונטדסטוס אל תוך האָגְרִיאַנֵיס1204 והאגריאניס אל תוך ההֶבְּרֹוס1205 וזה אל תוך הים על יד העיר אַינוֹס1206.

91. וכאשר בא דריוש אל הנהר הזה ותקע שם מחנהו התענג על הנהר והקים גם שם מצבה וחקק עליה את הדברים האלה: „מקורות הנהר טארוס נותנים את המים הטובים והמשובחים בכל הנהרות, ואליהם בא עם צבאו במסעו נגד הסקיתים האיש הטוב והמעולה בכל בני־אדם, דריוש בן היסטספס, מלך הפרסים והיבשת כולה“. הדברים האלה נחקקו פה.

92. משם נסע דריוש ובא אל נהר אחר, שמו אַרְטִיסְקוֹס, השוטף דרך ארץ האוֹדְרִיסִים1207. וכאשר בא אל הנהר הזה, עשה ככה: הוא הראה לצבאו מקום וצוה כי כל איש ואיש בעברו יזרוק אבן אחת אל המקום אשר הראה. וכאשר עשה הצבא כך, השאיר אחריו במקום ההוא תלי אבנים גדולים, ואחרי־כן הסיע את צבאו הלאה.

93. טרם הגיעו אל האיסטרוס כבש תחלה את הגֶטים1208 המאמינים באלמות. כי התרקים היושבים בסלמידיסוֹס ואלה בצפון אפּולוניה והעיר מֶסַמְפְּרִיָה הנקראים סְקִירְמִיאַדִים וְנִפְּסַיאִים מסרו עצמם בלי מלחמה בידי דריוש. אולם הגטים, אשר עמדו על נפשם בקשיות עורף, נכבשו עד מהרה, בכל היותם הגבורים והישרים בין התרקים.

94. וזה דבר אמונתם באלמות: הם מאמינים כי אינם מתים, רק הגוֵעַ נאסף אל האל זַלְמוֹכְּסִיס. אחדים קוראים אותו גֶבֶּלֶאִיזִיס. בכל חמש שנים שולחים הם מלאך לזלמוכסיס אחד מאנשיהם הנלכד בגורל ומוסרים לו מדי פעם בפעם את משאלותיהם. הם שולחים אותו באופן זה: אחדים מהם המזומנים לכך אוחזים שלש חניתות ואחרים תופשים את העומד להשלח אל זלמוכסיס בידיו וברגליו ומרימים אותו באויר ומשליכים אותו על הרומחים. אם הוא מת מדוקר, ברור להם כי האל מרוצה, ואם אינו מת, מאשימים הם את המלאך, באמרם כי הוא איש רע, ויען כי הם מאשימים אותו, הם שולחים אחר, ומוסרים לו את משאלותיהם בעודנו חי. התרקים האלה יורים בקשתותיהם שמימה נגד הרעם והברק ומאיימים על האל בהאמינם כי אין אל אחר זולתי האל שלהם.

95. כאשר שמעתי מפי היוונים היושבים על יד ההליספונטוס והים השחור היה זלמוכסיס זה בן־אדם ועבד בסמוס והיה עבדו של פִיתַגוֹרַס1209 בן מְנֶסַרְכוֹס. אחרי אשר יצא שם לחרות רכש לו אוצרות רבים ועמהם שב לארצו. ויען כי אופני חייהם של התרקים היו רעים וגסים ביותר וזלמוכסיס זה ידֹעַ ידע את דרכי חייהם של היונים ואת מנהגיהם שהם מחוכמים מאלה אשר לתרקים, כי התהלך עם יוונים ומבין היוונים עם החכם הכי־גדול פיתגורס, לכן בנה אולם לגברים והזמין אל תוכו המעולים מבין האזרחים ושם לפניהם מאכלים ולמד אותם, כי לא הוא ולא אורחיו ולא אלה אשר יולדו להם בכל פעם ופעם ימותו, כי אם יבואו למקום אשר שם יחיו לעולמים וכל טוב שמור להם1210. בעת אשר עשה את אשר ספרתי ודבר את הדברים האלה, בעת ההיא הכין לו דירה מתחת לאדמה. וכאשר נגמרה הדירה כולה נעלם מבין התרקים. הוא ירד אל תוך דירתו אשר מתחת לאדמה ובלה שם שלש שנים. הם התגעגעו אליו והתאבלו עליו כעל מת. בשנה הרביעית הופיע לתרקים וכה נעשו נאמנים עליהם דברי זלמוכסיס. את כל זה עשה לפי דבריהם.

96. אני אשר לאיש הזה ודירתו מתחת לאדמה אינני מחוסר אמונה מכל וכל, אבל גם אינני מאמין ביותר. אולם חושב אני, כי זלמוכסיס זה חי שנים רבות לפני פיתגורס. הן כי היה זלמוכסיס איש, הן כי הוא אחד האלים של ארץ הגטים, שלום לו. אולם אלה1211, החיים חיים כאלה, אחרי אשר נכנעו בידי הפרסים, הלכו אחרי שאר הצבא.

97. וכאשר הגיע דריוש וצבא היבשה עמו אל האיסטרוס וכאשר עברוהו כולם, צוה דריוש ליונים להרוס את הגשר וללכת אחריו ביבשה יחד עם הצבא אשר באניות. והנה כאשר אמרו היונים להרוס את הגשר ולמלא אחרי הפקודה, דבר אל דריוש קוֹאֵיס בן אַרְכְסַנְדְרוֹס, מצביא המִיטִילֵינִים, את הדברים האלה, אחרי אשר שאל תחלה אם יהיה רצוי לפניו לשמוע דעת איש הרוצה לחוות דעתו: „המלך, אתה אומר לצאת למלחמה על ארץ, אשר לא תראה בה לא שדה נעבד ולא עיר נושבת. לכן הנח את הגשר הזה על מקומו והשאר לשומרים עליו את אלה האנשים אשר גשרוהו. אם יעלה הדבר כחפץ לבנו במצאנו את הסקיתים, תהיה לנו דרך לשוב בה, ואם לא נוכל למצוא אותם, אזי תהיה לנו הדרך לשוב בה בטוחה, כי הלא אינני ירא פן ינחלו הסקיתים נצחון עלינו בקרב, רק כי לא יעלה בידינו למצוא אותם ונסבול כאשר נתעה מן הדרך. ואם יאמר איש כי אני מדבר את כל הדברים האלה לטובתי, למען אשאר, הלא אני, המלך, מביע רק את הדעה הנראת בעיני ליותר מועילה. ואנכי אלך אחריך ואינני רוצה להשאר“. דריוש שמח מאד לעצה הזאת ויאמר אליו: „אורח מִלֶסְבּוֹס בשובי אל ביתי בשלום, תבוא לפני אל נכון, כי אשיב על עצתך הטובה במעשים טובים“.

98. כה דבר וקשר ששים קשרים ברצועה, אחרי־כן קרא לשיחה את הטירנֵים1212 של היונים ודבר אליהם כדברים האלה: „אנשים יוניים, את הדעה הקודמת אשר חויתי בנוגע לגשר, אעזוב, קחו את הרצועה הזאת ועשו ככה: מיד אחרי ראותכם אותי יוצא נגד הסקיתים, מהעת ההיא תתירו מדי יום ביומו קשר אחד; ואם במשך העת ההיא לא אבוא ועברו לכם הימים לפי הקשרים, תפליגו לארצכם. ועד העת ההיא, מכיון ששניתי ככה את החלטתי, שמרו על הגשר ובכל אומץ־לבבכם תעשו לקיומו ולשמירתו. אם תעשו ככה אודה לכם מאד“. אחרי הדברים האלה המשיך דריוש את דרכו.

99. יותר מאשר ארץ הסקיתים חודרת תרקיה אל תוך הים. סמוכה למפרץ אשר נתהוה בארץ הזאת נמצאת ארץ הסקיתים ואל תוכה שוטף האיסטרוס הפונה עם שפכו לעבר דרומי מזרחי. בהתחילו מהאיסטרוס אציין לפי המדידות חלק מארץ הסקיתים עצמה המשתרעת לעבר הים. מהאיסטרוס מתחילה כבר ארץ הסקיתים העתיקה, המשתרעת דרומה עד העיר הנקראת קַרְקִינִיטִיס1213. הארץ אשר אחריה, הנמשכת לאורך אותו הים, והיא ארץ הררית ומשתרעת אל תוך הים, מיושבת מעם הטָאברִי עד החרסוניסוס הנקרא הפראי והמשתרע עד הים לצד מזרח. כי שני חלקים מגבולי ארץ הסקיתים נמשכים לאורך הים, לדרום ולמזרח, כמו אלה של ארץ אטיקה. ובאופן דומה לה יושבים גם הטאברים בארץ הסקיתים, כאילו ישב באטיקה עם אחר ולא האתונאים, בזוית הסוּנית, וכאילו היתה זאת חודרת יותר אל תוך הים מהגליל התוֹרִיקִי עד האַנַפְּלֵיסְטִי1214. אני אומר זאת עד כמה שיש להשוות דבר קטן עם דבר גדול. וזאת היא תכונת ארץ הטאברים. ואשר לא סבב עוד את החלק הזה של אטיקה, לו אבאר באופן אחר: כאילו משל עם אחר ולא היאפיגים בארץ היאפיגים1215 ויחתכו להם מהנמל ברֶנְטֶסִיוֹן1216 עד טַרַס1217 וישבו בקצה הזה. באמרי רק את שתי אלה יכול אני לאמר הרבה השואות אשר אליהן דומה ארץ הטאברים.

100. מארץ הטאברים והלאה יושבים סקיתים בארץ, צפונה מהטאברים ובחלק המשתרע אל הים המזרחי – מהבוספורוס הקימרי מערבה ומהים המיאוֹטי עד הנהר טנאיס המשתפך לתוך הזוית הפנימית של האגם הזה. בחלק מהאיסטרוס וצפונה המשתרע ליבשת פנימה מוגבלת ארץ הסקיתים תחלה מהאגתירסים, אחרי־כן מהנֶאבְרים, הלאה מהאנדרופגים1218 ולסוף מהמלנכלַינִים1219.

101. בהיות ארץ הסקיתים מרובעת ושני צלעותיה משתרעים לאורך הים, לכן מדת כל צלע, הן ליבשת פנימה הן לצד הים, שוה. כי מהאיסטרוס אל הבּוריסתניס דרך עשרה ימים, מהבוריסתניס עד הים המיאוטי גם כן עשרה ימים. ומהים אל הארץ פנימה, אל המלנכלינים היושבים לצפון הסקיתים דרך עשרים יום. ואת הדרך העושים ביום אחד שערתי למאתים ריס1220. ככה עולים הגבולות המאוזנים של ארץ סקיתיה לארבעת אלפים ריס והזקופים, המוליכים אל תוך היבשת פנימה, גם כן כמספר הזה. לארץ הזאת, אפוא, גודל כזה.

102. והסקיתים שמו אל לבם, כי הם לבדם לא יוכלו להדוף בשדה המלחמה את חיל דריוש, לכן שלחו מלאכים אל העמים שכניהם, ולכן התאספו יחד מלכיהם והתיעצו, כי ראו צבא גדול כזה הולך הלוך וקרב. המלכים אשר התאספו היו מהטָאברים, האַגַתִּירְסִים, הנֶאברִים, האַנְדרוֹפַגִים, המֶלַנְכְלַינִים, הגֶלוֹנִים, הבּוּדִינִים והסָאברוֹמַטִים.

103. מהעמים האלה לטאברים המנהגים האלה: הם מקריבים לָאֵלָה הבתולה1221 את האנשים אשר נשברה ספינתם בים ואת אלה מהיוונים אשר הם תופשים, באופן זה: אחרי אשר הקדישו אותם הם מכים בּאלָה על ראשם. יש אומרים, כי דוחפים מהרָמה התלולה את הגוף למטה, כי המקדש נבנה על רמה. ואת הראש הם תוקעים ושמים על נס. אחרים אמנם מסכימים אשר לראש, אך אומרים, כי הגוף אינו נדחף מהרמה, כי־אם נקבר באדמה. האלה הזאת, אשר אליה מקריבים, לדברי הטאברים עצמם, היא אִיפִיגֶנְיָה בת אַגַמֶמְנוֹן. עם אויביהם הנופלים בידיהם הם עושים ככה: כל אחד חותך את הראש ומביאו לביתו, אחרי־כן הוא מוקיע אותו על עץ גבוה ומעמיד אותו מעל הבית עד שהוא מתרומם הרבה, ביחוד מעל המעשנה. הם אומרים, כי אלה שומרים על הבית כולו ברחפם עליו. הם חיים על השלל והמלחמה1222.

104. חיי האגתירסים1223 הם הדשנים בין בני־אדם והם נושאים על גופם הרבה זהב; הם מחליפים את נשותיהם, למען יהיו אחים איש עם רעהו וכולם קרובים ולא תהיינה קנאה ושנאה ביניהם. בשאר מנהגיהם הם קרובים לתרקים.

105. הנאברים1224 חיים לפי מנהגי הסקיתים. דור אחד לפני מסע דריוש היו נאלצים לעזוב את כל הארץ מפני הנחשים, כי ארצם מגדלת הרבה נחשים. עוד יותר ירדו עליהם מלמעלה מתוך המדבריות, עד כי היו נלחצים לעזוב את ארצם והתישבו יחד עם הבודינים. כנראה אנשים אלה הם מכשפים. כי הסקיתים והיוונים היושבים בארץ הסקיתים מספרים, כי פעם בכל שנה נהפך כל אחד מהנאברים ימים מעטים לזאב, ואחרי־כן הוא שב לתארו. אמנם אני אינני מאמין לדבריהם, בכל אשר הם מספרים זאת וגם נשבעים על דבריהם.

106. לאנדרופגים1225 המנהגים הכי־פראים בין כל בני־אדם; הם אינם מאמינים במשפט ואין ביניהם כל חוק. הם נודדים ותלבשתם דומה לזאת של הסקיתים, אך יש להם שפה מיוחדת, ורק הם לבדם בין עמים אלה אוכלים בשר אדם.

107. כל המלנכלינים1226 לובשים בגדים שחורים ומהם בא להם גם השם. הם חיים לפי מנהגי הסקיתים.

108. הבּודינים1227 הם עם גדול ורב, לכולם עינים תכולות מאד ושער צהוב. בארצם יש עיר בנויה מעץ ושם העיר גֶלוֹנוֹס, אורך כל צלע החומה שלשים ריס והיא גבוהה וכולה עץ וגם בתיהם ומקדשיהם עץ. כי יש שם מקדשים לאלים יוונים בנויים עם מצבות, מזבחות והיכלות מעץ בדרך היוונים ובכל שלש שנים הם חוגגים חג לדיוניסוס ומתהוללים. כי הגלונים היו בראשונה יוונים וכאשר גורשו מערי המסחר התישבו בין הבּודונים והם מדברים בין בשפת הסקיתים בין בשפת היוונים.

109. הבּודינים אינם מדברים באותה השפה כמו הגלונים, גם דרכי חייהם הם אחרים, יען כי הבּודינים, בהיותם ילידי הארץ, הם נודדים, והם לבדם מבין עמי הארץ הזאת אוכלים את פרי האשוח1228. אולם הגלונים עובדים את האדמה, אוכלים לחם ויש להם גנים ואינם דומים להם לא בדמותם ולא בצבעם. אמנם בפי היוונים נקראים גם הבּודינים גלונים, אבל ללא צדק. ארצם מכוסה כּולה יערות שונים. ביער הכי צפוף משתרע אגם גדול ורחב ידיים ובצה וקנה וסוף מסביב לו. בו הם צדים כלבי־המים, בִּבָּרִים וחיות אחרות בעלות פנים מרובעים ואת עורותיהם תופרים מסביב לפרוותיהם; גם אֲשָכֵיהֶם1229 מועילים להם לרפואת הרחם.

110. על־דבר הסָאברוֹמַטים1230 מספרים את זה: כאשר נלחמו היוונים באַמַזוֹנוֹת1231 – את האמזונות קוראים הסקיתים אוֹיאוֹרְפַּטָה, פרוש השם הזה בשפת יוון: רוצחי גברים, אוֹיאוֹר אומרים על גבר, ופַּטָה רָצֹחַ – מספרים, כי היוונים נחלו אז נצחון בקרב על־יד התֶּרְמוֹדוֹן1232 והפליגו בהוליכם עמהם מאמזונות בשלש אניות עד כמה שיכלו לקחת בשביה, אולם בלב הים התנפלו הן עליהם והרגום. אבל לא ידעו לנסוע באניות ולא להשתמש בהגה ולא במפרש ולא במשוט, כי אם אחרי הרגן את הגברים נשאו מגלי־הים ורוח והגיעו אל הקְרֵימְנִים1233 אשר על הים המיאוֹטִי. הקרימנים אלה הם בארץ הסקיתים החפשים. פה ירדו האמזונות מהאניות אל היבשה ועשו את דרכם אל הארץ הנושבת. בהפגשן בעדר הראשון של סוסים גזלו אותם וישבו עליהם ושסו את ארץ הסקיתים.

111. והסקיתים לא יכלו להבין את הדבר, כי לא ידעו לא את השפה ולא את התלבושת ולא את העם, והיה לפלא בעיניהם מאין באו; הם חשבו אותן לגברים בגיל רך ולכן החלו להלחם בהן. אולם מתוך הקרב נפלו חללים בידי הסקיתים וכך הכירו, כי נשים הן. ובכן נועצו וגמרו ביניהם לבלי להרוג אותן בשום פנים, כי אם לשלוח אליהן את הצעירים מביניהם, בהעריכם את מספרם כמספר אשר היו הן. הם יחנו קרוב להן ויעשו כל אשר גם הן תעשינה, ואם תרדופנה אחריהם, לא ילחמו בהן, כי אם ינוסו, וכשתפסקנה מלרדוף אחריהם, ישובו ויחנו בקרבתן. כל זאת גמרו הסקיתים ביניהם בחפצם כי יולדו להם בנים מהן.

112. הבחורים הנשלחים עשו ככל אשר צֻוו. כאשר נוכחו האמזונות כי הם לא באו ומחשבה רעה בלבם, לא שמו לבן אליהם ושתי המחנות הלכו הלוך וקרוב מיום אל יום אשה אל רעותה. לבחורים, כמו לאמזונות, לא היה מאומה מלבד נשקם וסוסיהם ואלה כמו אלה חיו על הציד והבזה.

113. לעת הצהרים היו האמזונות עושות ככה: הן התפזרו אחת אחת או שתים שתים, רחוקה אשה מחברתה, לעשות את צרכיהן. כשהרגישו הסקיתים בדבר עשו גם הם ככה, ואיש איש מהם התקרב לאשה אשה מהן בהיותה לבדה, והאמזונה לא דחתה אותו מעליה, כי אם נתנה לו לבוא אליה. אמנם לא יכלו לדבר ביניהם, כי לא ידעו איש את שפת רעהו, אולם בידה הוֹרתהוּ1234, כי יבוא מחר למקום הזה ויביא אתו עוד אחד, ונתנה לו אות כי שנים יהיו וכי גם היא תביא עוד אחת. והבחור, כאשר שב למקומו, ספר כל זה לאחרים; למחרת בא הוא אל המקום ההוא וגם הביא אחר עמו ומצא את האמזונה ועוד אחת מחכות לו. כאשר נודע זה לבחורים האחרים כבשו גם הם להם את האמזונות האחרות.

114. אחרי־כן אחדו את מחנותיהם וישבו יחד ולכל אחד היתה לאשה זו אשר הזדוג עמה תחלה. את שפת הנשים לא יכלו הגברים ללמוד, אולם את שפת הגברים תפשו הנשים. וכאשר הבינו איש את רעהו אמרו הגברים אל האמזונות כדברים אלה: „יש לנו הורים ויש לנו גם רכוש; ועתה אין אנחנו רוצים לחיות עוד חיים כאלה, כי אם נשוב אל העם ונחיה, ונשינו תהיינה אתן ולא אחרות“. לדברים אלה השיבו הן ככה: „לא נוכל לשבת יחד עם נשיכם כי אין לנו אותם המנהגים אשר להן. אנחנו אוחזות בקשת ורומח ורוכבות על סוסים, אולם מלאכות נשים לא למדנו, ונשיכם אינן עושות מכל אשר הזכרנו, אך עושות הן רק מלאכות נשים, נשארות בעגלות ואינן הולכות לצוד ציד או למקום אחר, לא נוכל אפוא לחיות עמהן בשלום. אולם אם אתה רוצים כי נהיה לכם לנשים וכי תחשבוּ לישרים מאד, לכו אל הוריכם וקבלו את חלקכם ברכוש ואחרי כן תבואו ונשב יחד לעצמנו“.

115. הבחורים שמעו בקולן ועשו ככה: אחרי קבלם את המגיע להם מהרכוש שבו אל האמזונות ונשיהם אמרו להם כדברים האלה: „אנחנו יראות ומפחדות אם עלינו יהיה לשבת בארץ הזאת, יען כי הרחקנו אתכם מאבותיכם וגם הרענו לארצכם הרבה; אולם יען אתה רוצים בנו כי נהיה לכם לנשים, לכן עשו את הדבר הזה יחד אתנו: הבה נקומה ונצא מהארץ הזאת ונעבור את הנהר טנאיס ושם נשב“.

116. גם לזאת שמעו הבחורים. הם עברו את הטנאיס ועשו את דרכם מזרחה, דרך שלשת ימים מהטנאיס ושלשה ימים מהים המַיאוטי צפונה. וכאשר באו למקום, אשר בו הם יושבים היום, התישבו שם. ומאז חיות נשי הסאברומטים את חייהם הקדמונים. והן רוכבות על סוסים ויוצאות לצוד ציד יחד עם הגברים ובלי הגברים וגם יוצאות למלחמה ותלבשתן כתלבושת הגברים.

117. הסאברומטים מדברים בשפת הסקיתים, אך משַבשים אותה מאז ומקדם, יען כי האמזונות לא למדוה כהוגן. אשר לנשואים קבוע אצלם ככה: אין עלמה נשאת עד אשר הרגה איש מהאויבים. לכן אחדות מהן מתות גם זקנות טרם תהיינה לנשואות כי לא יכלו למלא אחרי החוק.

118. ובכן1235 אל מלכי העמים אשר נוסדו יחד, כאשר הזכרתי, באו מלאכי הסקיתים להודיע להם וספרו, כי הפרסי אחרי אשר הכניע את הכל אשר ביבשת האחרת1236 גָשׁר גֶשֶׁר על מיצר הבוספורוס ועבר אל היבשת הזאת1237, ואחרי עברו והכניעו את התרקים גשר גשר על הנהר איסטרוס ובחפצו להכניע תחתיו גם את כל העמים האלה. „ולכן אל תעמדו מרחוק ולא תתנו כי נאבד, רק מאוחדים נצא נגד ההולך הלוך וקרוב. האם לא תעשו את הדבר זה? בצרה או נעזוב את הארץ או נשאר ונכרות ברית. כי מה עלינו לעשות, אם לא תחפצו לבוא לעזרתנו? ומצבכם לא יקל אחרי־כן. כי הפרסי בא גם נגדכם לא פחות מאשר נגדנו. והוא אינו מסתפק בזה אשר יכניע רק אותנו ואתכם יעזוב. וראיה גדולה לדברינו נאמר לכם בזה: כי לו יצא הפרסי להלחם בנו לבד, ברצותו להנקם מאתנו בעד העבדות לפנים1238, היה עליו להתרחק מכל שאר הארצות וככה ללכת נגדנו, אז היה מראה לכולם, כי הוא יוצא למלחמה על הסקיתים ולא על האחרים. אולם כעת, אחרי אשר עבר אל היבשת הזאת, כובש הוא את כל העמים אשר הוא פוגש בדרכו. הנה הוא הכניע לא רק את התרקים האחרים, כי אם גם את הגֶטִים היושבים בקרבתנו“.

119. אחרי אשר הסקיתים הודיעו כל זאת התיעצו מלכי העמים אשר באו והיו חלוקים בדעותיהם. הגֶלוֹנִי, הבּוּדִינִי והסאברומַטי היו בדעה אחת לעזור לסקיתים, אולם האגתירסי, הנאברי, האנדרופגי ומלכי המלנכלַינים והטאברים השיבו לסקיתים את התשובה הזאת: „לולא הייתם אתם הראשונים לעשות לפרסים עול ולהתחיל במלחמה, היה נחשב בעינינו זאת אשר אתם דורשים כעת מאתנו לצדק, היינו שומעים אליכם והיינו עושים מה שאתם עושים. ועתה, אתם באתם לגבול ארצם בלעדינו והטלתם את שלטונכם על הפרסים כל הזמן שנתן לכם האל, ועתה, כי עורר האל ההוא אותם, הם משלמים לכם כגמולכם. אנחנו לא הרענו לאנשים האלה, לא אז, וגם היום לא ננסה להיות הראשונים להרע להם. אבל אם יצא1239 עלינו ויתחיל להרע לארצנו, גם אנחנו לא נסבול את זאת. עד אשר נראה זאת, נשאר אצלנו, יען כי חושבים אנחנו, כי הפרסים לא באו להלחם בנו, כי אם באלה אשר היו הגורמים להרע להם“.

120. הסקיתים בשמעם את התשובה הזאת, החליטו לבלי להלחם במלחמה גלויה, אחרי אשר הללו לא הצטרפו אליהם להיות לבעלי בריתם, כי אם לסגת אחור ולהשתמט, לסתום הבארות ואת המעינות, אשר יעברו עליהם, להשחית את עשב האדמה ולהפרד לשתי מחנות. למחנה האחת, אשר המלך סקוֹפְּסִיס עמד בראשה, יתחברו הסאברומטים. עליהם לסגת אחור, אם הפרסי יפנה לעבר הזה ולברוח ישר אל הנהר טנאיס לאורך הים המיאוֹטי, אולם כאשר יחזיר הפרסי את פניו, יתקרבו להדביק אחריו. זאת היתה מחנה אחת מהממלכה, אשר נשלחה בדרך הזאת, כאשר אמרתי, השתים האחרונות מהממלכיים1240, הגדולה, אשר בראשה עמד המלך אִידַנְתִּירסוֹס, והשלישית, אשר בראשה עמד המלך טַכְּסַקִיס תתאחדנה יחד עם הגלוֹנים והבּוּדינים ותלכנה גם הן דרך יום אחד לפני הפרסים ותסוגנה אחור בהשתמטן ותעשינה כאשר הָחלט. בתחלה ימשכו1241 אותם1242 ישר אל הארצות של אלה אשר סרבו להיות בעלי בריתם, כדי שילחמו1243 גם עם אלה: אם לא הסכימו לקבל עליהם את המלחמה בפרסים מרצונם, ילחמו בכל זאת אתם נגד רצונם. אחרי־כן יפנו אל ארצם ויתקפו אם יֵראה להם הדבר לנכון לפי החלטתם.

121. את הדברים האלה החליטו הסקיתים למען קַדֵם פני צבא דריוש: הם שלחו חלוצים לפניהם, את רוכביהם הכי־טובים, ואת העגלות, אשר בהן היו כל ילדיהם ונשותיהם, ואת כל הבהמה, מלבד אלה שהיו נחוצות לצידה עצרו להם, ואת האחרות שלחו לפניהם יחד עם העגלות וצוו ללכת תמיד צפונה.

122. אלה נשלחו אפוא בראש וחלוצי הסקיתים מצאו את הפרסים במרחק שלשה ימים בערך מהאיסטרוס ואחרי אשר מצאו אותם חנו דרך יום אחד רחוק מהם והשחיתו את כל צמח האדמה. והפרסים, אך ראו כי הופיעו רוכבי הסקיתים הלכו תמיד בעקבות המשתמטים. ואם כן, יען כי הפרסים הלכו ישר רק אחרי אחת מהמחנות, הדביקו אחריו מזרחה ולעבר הטנאיס. ואחרי אשר עברו הסקיתים את הנהר טנאיס, עברו גם הפרסים ברדפם אחריהם עד אשר עברו את ארץ הסאברומטים והגיעו לארץ הבּודינים.

123. כל עוד עברו הפרסים בארץ הסקיתים והסאברומטים לא היה להם דבר להשחית, כי הארץ היתה שממה. אולם כאשר חדרו לתוך ארץ הבּודינים ומצאו שם את מבצר העץ נעזב מכל וכל מהבּודינים ואיש אין בו, הציתו בו אש. אחרי עשותם זאת, הדביקו אחריהם והלכו בעקבותיהם עד אשר הגיעו, אחרי עברם גם את הארץ הזאת, למדבר. המדבר הזה אינו מיושב מבן־אדם ומשתרע מצפון לארץ הבּודינים ושטחו דרך שבעה ימים. מצפון למדבר יושבים התִיסַגֶטִים ומארצם יוצאים ארבעה נהרות גדולים, השוטפים דרך ארץ המיאוטים ומשתפכים אל תוך הים הנקרא המיאוטי. שמותיהם הם: לִיקוֹס, אוֹאַרוֹס, טַנִיס, סירגיס1244.

124. כאשר הגיע דריוש אל המדבר פסק מלכת הלאה ותקע את מחנהו על יד הנהר אוֹאַריס. אחרי עשותו זאת בנה שמונה מבצרים גדולים במרחק שוה אחד מהשני, כששים ריס, אשר חורבותיהם עמדו עוד בימי. בעת אשר היה עסוק בענינים אלה, סבבו ועברו הסקיתים הנרדפים את החלק ממעל לו1245 ושבו לארצם. כאשר נעלמו אלה מכל וכל ולא נראו להם בשום מקום, עזב עתה דריוש את המבצרים האלה הנגמרים למחצה וחזר לאחוריו והלך מערבה, בחשבו כי אלה הם הסקיתים כולם והם נסים לפאת מערב.

125. הוא מהר מאד והסיע את צבאו ובבואו לארץ הסקיתים פגע בשתי הפלוגות של הסקיתים וכשפגע רדף אחריהן, אך הן קדמו לו דרך יום אחד. ויען כי דריוש לא פסק מלרדוף אחריהם, ברחו הסקיתים, כפי החלטתם, אל אלה אשר מאנו לכרות עמהם ברית, בראשונה לארץ המלנכלינים. כאשר נבוכו אלה לרגלי התפרצותם של הסקיתים והפרסים, הוליכום הסקיתים אחריהם אל ארץ האנדרופגים ואחרי אשר נבוכו גם הם, הלכו לארץ הנאברים, ואחרי אשר נבוכו גם הם הלכו הסקיתים בנוסם אל ארץ האגתירסים. האגתירסים, בראותם כי שכניהם הגובלים עמהם נסו ונבוכו מפני הסקיתים, שלחו, טרם פרצו אליהם הסקיתים, מלאך לאסור על הסקיתים לגשת אל גבולם, בהודיעם, כי אם ינסו לפרוץ וילחמו בהם תחלה. אחרי אשר הודיעו זאת נזעקו האגתירסים אל הגבולים ובדעתם היה לעצור בעד ההולכים ובאים. אבל המלנכלינים והאנדרוֹפגים והנאברים לא עמדו על נפשם כאשר פרצו אליהם הפרסים יחד עם הסקיתים, כי אם שכחו את האיום וברחו מבוהלים תמיד צפונה לעבר המדבר. אולם הסקיתים לא באו אל האגתירסים, יען אסרו עליהם, כי אם הוליכו את הפרסים מתוך ארץ הנאברים לארצם.

126. כאשר נמשך הדבר הרבה בלי סוף, שלח דריוש רכב אל מלך הסקיתים אִידַנְתִירסוֹס ויאמר כדברים האלה: „איש מוזר, מדוע בורח אתה תמיד אם בידך לעשות אחד משני אלה: הלא אם חזק אתה בעיניך לעמוד בפני חילי, עמוד וחדל מלשוטט ונלחמה, ואם ברור לך כי אתה החלש, גם אז חדל מלרוץ והבא מתנות לאדוניך אדמה ומים ובוא עמו בדברים“.

127. על זה השיב מלך הסקיתים אידנתירסוס כדברים האלה: „פשר מעשי הוא זה, הפרסי: אני עוד לא ברחתי מעולם מתוך פחד מפני מי שהוא ואין אני בורח גם היום מפניך, גם אינני עושה כעת אחרת מאשר אני רגיל לעשות בשלום. מדוע אינני נלחם בך מיד, גם את זה אגלה לך. לא עיר ולא שדה נעבד לנו, כי נפחד פן תלכד או ישחת ונמהר להלחם אתכם בקרב. אולם אם דרוש כי בזמן קרוב דוקא יבוא הדבר לידי זה, הלא יש לנו קברי אבותינו. הבה, מצאו אותם ונַסו להרוס אותם, אז תודעו, אם נלחם עמכם בעד הקברים אם לא. לפני זה, אם שכלנו לא יתן לנו, לא נלחם אתך. רב לנו בדברים הנוגעים לקרב; כאדונים אני מכיר רק את זֶוס, אבי משפחתי, ואת הִיסְטִיָה, מלכת הסקיתים; לך אשלח במקום המתנות אדמה ומים, מתנות מתאימות לך; ובעד זה שאמרת כי הנך אדוני, עוד תבכה“.

128. המלאך הלך להודיע את הדברים האלה לדריוש. ומלכי הסקיתים נתמלאו חמה לשמוע את השם עבדות; הם שלחו את הפלוגה אשר היתה מאוחדת עם הסאברומטים ואשר בראשה עמד סְקוֹפַּסִיס אל היונים אשר שמרו על הגשר על האיסטרוס וצוו לבוא עמהם בדברים; האחרים אשר נשאר החליטו לא להוסיף ולהוליך שולל את הפרסים, כי אם להשתער עליהם מדי פעם בפעם אשר הם אומרים להצטיד. הם התבוֹננו אל אנשי דריוש מתי הם מצטידים ועשו כאשר החליטו. רוכבי הסקיתים הניסו מדי פעם בפעם את רוכבי הפרסים ואלה בנוסם התנפלו על הרגלים מדי בואם להם לעזרה. אחרי הדפם את הרוכבים היו הסקיתים חוזרים לאחוריהם כי יראו מפני הרגלים. גם בלילות עשו הסקיתים התנפלויות כאלה.

129. הדבר אשר בא לעזרת הפרסים והיה בעוכרי הסקיתים בעת תקפם את מחנה דריוש, פלא גדול אספר עתה, היה קול החמורים ותואר הפרדות, כי ארץ הסקיתים אינה מגדלת לא חמורים ולא פרדות כאשר הזכרתי גם למעלה1246, ואין בכל ארץ הסקיתים לא חמור ולא פרדה לרגלי הקור. והנה החמורים אשר נערו מתוך שרירות לבם הביאו במבוכה את רוכבי הסקיתים. פעמים רבות, עודם מתנפלים על הפרסים, אך שמעו הסוסים את קול החמורים, באו במבוכה, חזרו לאחוריהם, התפלאו והטו אזנם, כי לא שמעו קול כזה ולא ראו דמות כזאת, והדבר הזה, קטן אמנם, הועיל מה להם1247 במלחמה.

130. כאשר הרגישו הסקיתים, כי הפרסים נבוכו, עשו את הדבר הזה, למען ישארו זמן רב בארץ הסקיתים ובהתמהמהם יצר להם, כי יחסר להם כל דבר1248. מדי פעם בפעם עזבו חלק מצאנם יחד עם הרועים והלכו להם בחשאי אל מקום אחר. והפרסים התקרבו ולקחו את הצאן ואחרי לקחם אותם התגאו במעשיהם.

131. אחרי שנשנה הדבר הזה פעמים רבות, ראה סוף סוף דריוש את עצמו במבוכה. וכאשר הרגישו בדבר מלכי הסקיתים שלחו מלאך, כי יביא מתנות לדריוש צפור, עכבר, צפרדע וחמש חצים1249. הפרסים שאלו את מביא המתנות לפשר הדברים המובאים. אולם הוא השיב, כי לא פקדו עליו אחרת מאשר למסור וימהר ללכת לדרכו, בצוותו, כי הפרסים עצמם יכירו, אם נבונים הם, למה תרמוזנה המתנות האלה. כאשר שמעו זאת הפרסים התיעצו ביניהם.

132. דעת דריוש היתה, כי הסקיתים מוסרים לידיו גם את עצמם גם אדמה ומים, בשערו ככה: העכבר חי באדמה ואוכל אותם הפירות כמו האדם, אולם הצפרדע חיה במים, הצפור דומה מאד לסוס, בחצים, כאילו הם מוסרים את עוזם. הדעה הזאת הובעה מאת דריוש, לה התנגדה דעתו של גוֹבְּרִיאַס, אחד משבעת האנשים אשר הרגו את המג. לפי פירושו מרמזות המתנות: „אם לא תהיו, פרסים, לצפרים ותעופו בשמים, ואם לא תהיו לעכברים ותטמנו באדמה, או אם לא תהיה לצפרדעים ותקפצו אל תוך האגמים, לא תשובו כי אם תדקרו מהחצים האלה“.

133. ככה, אפוא, בארו הפרסים את המתנות. הפלוגה האחת של הסקיתים אשר העמדה תחלה לשמור על הים המיאוטי ואחרי־כן היה עליה לבוא בדברים עם היונים, כאשר באה אל הגשר, אמרה כדברים האלה: „אנשים יונים, באנו להביא לכם את החרות, אם אתה רוצים לשמוע בקולנו. שומעים אנחנו, כי דריוש צוה עליכם לשמור על הגשר רק ששים יום, ואם לא יבוא בעת הזאת תשובו אל ארצכם. ועתה, אם תעשו את הדבר הזה, תהיו נקיים מעון מצדו ונקיים תהיו גם מצדנו. שמרו את מספר הימים המצווה ולכו לכם“. אחרי אשר הבטיחו היונים לעשות את הדבר מהרו הסקיתים וחזרו להם.

134. אולם הסקיתים שנשארו, אחרי אשר הגיעו המתנות לידי דריוש, ערכו מערכה לקראת הפרסים, הרגלים והרכב, להלחם בהם. בעת עמדם במערכה קפצה ארנבת אל בין הסקיתים. כראותם אותה רץ כל אחד אחר הארנבת. כאשר נתערבבו שורות הסקיתים וכאשר הרימו את קולם שאל דריוש לסבת ההמולה בין אויביו. ובשמעו כי הם רודפים אחר הארנבת, אמר אל האנשים אשר היה רגיל לאמר להם גם את יתר הדברים: „האנשים האלה בוזים לנו מאד, ונראים לי עתה דברי גובּריאס בדבר מתנות הסקיתים כנכונים. ועתה, כאשר גם אני חושב כי המצב כך הוא, דרושה עצה טובה, איך תהיה הנסיגה לאחור בטוחה לנו“. על זה אמר גובּריאס: „המלך, אני ידעתי אמנם מעט ורק מפי השמועה על־דבר דלות האנשים האלה, אולם משבאתי נודע לי יותר, בראותי איך הם מתעללים בנו; כעת נראה בעיני, כי אך ירד הלילה נדליק את המדורות כמו שרגילים אנחנו לעשות גם במקרים אחרים, בזה נוליך שולל את נפש החלשים מבין החילים, אשר אינם יכולים לשאת את התלאות, ואת כל החמורים נאסר ונלך לדרכנו, טרם ישימו הסקיתים את פניהם אל האיסטרוס להרוס את הגשר וגם טרם החליטו גם היונים דבר איך להשמיד אותנו“. זאת היתה אפוא עצת גובּריאס.

135. ואחרי־כן כאשר בא הלילה עשה דריוש כעצתו את החלשים מבין אנשיו ואת אלה אשר הפסדם לא היה חשוב בעיניו כלל ואת החמורים, כולם אסורים, עזב במקום ההוא. את החמורים ואת החלשים אשר בצבאו עזב מטעם זה, למען ירימו החמורים את צעקתם, והאנשים נעזבו לרגלי חולשתם, בתואנה זו, כי הוא אומר לתקוף בעצמו עם החלק הבריא את הסקיתים, בעת אשר הם יגנו בינתים על המחנה. את הדבר הזה פקד דריוש על הנשארים ואחר אשר הדליק את המדורות, מהר עד כמה שאפשר אל האיסטרוס. החמורים, אשר נעזבו ככה מההמון, הרימו את קולם עוד יותר, והסקיתים בשמעם את החמורים נוערים ככה היו בטוחים כי הפרסים עודם במקומם.

136. אך האיר היום הכירו הנשארים, כי דריוש בגד בהם ופרשו את ידיהם אל הסקיתים ואמרו מה שקרה. כאשר שמעו את הענין התאחדו עד מהרה שתי פלוגות הסקיתים עם זאת אשר היתה עם הסאברומטים והבוּדינים והגלונים והדביקו אחרי הפרסים בדרך ישרה אל האיסטרוס, ויען כי החלק הגדול של צבא הפרסים היו רגלים ואת הדרכים לא ידעו, כי הדרכים לא היו סלולות, וצבא הסקיתים היו רוכבים וידעו את קצורי הדרכים, לא מצאו האחד את השני והקדימו הסקיתים הרבה לבוא אל הגשר לפני בוא הפרסים. כאשר הכירו כי הפרסים טרם באו אמרו אל היונים אשר היו באניות: „אנשים יונים, מספר ימיכם חלף ועבר ולא נכון הדבר אשר תעשו להוסיף ולהשאר; אם עד עתה נשארתם, כי יראתם, עתה הרסו את הגשר ולכו לכם עד מהרה ושמחו בחרותכם ותנו תודה לאלים ולסקיתים. ולאיש אשר היה קודם אדוניכם נעשה ככה כי לעולם לא יצא עוד על כל איש למלחמה“.

137. על זה התיעצו היונים ביניהם. מִילְטִיאַדֶס מאתונא, המצביא והטירנוס על אנשי החרסוניסוס היושבים על ההליספונטוס, חוה את דעתו לשמוע לסקיתים ולשחרר את יוניה. את ההפך מזה חשב הִיסְטִיאַיוֹס ממיליטוס באמרו, כי כעת רודה כל אחד מהם בעירו בעזרת דריוש, אולם אם ישמד חיל דריוש לא יהיה ביכלתו למשול לא הוא על אנשי מיליטוס ולא איש אחר על מי שהוא, יען כי כל עיר ועיר תבכר את שלטון העם על שלטון הטירנוס. אחר אשר הביע היסטיאיוס את הדעה הזאת מיד נטו כולם אליה, אף כי קודם לכן הסכימו לזו של מילטיאדס.

138. אלה אשר חוו את דעתם והיו נכבדים בעיני המלך היו הטירנים על ההליסְפונטיים דַפְנִיס מאַבִּידוֹס, הִפּוֹקְלוֹס מִלַמְפְּסַקוֹס, הֵירוֹפַנְטוֹס מפַּרִיוֹן, מֵיטְרוֹדוֹרוֹס מפְּרוֹקוֹנֵיסוס, אַרִיסְטַגוֹרַס מקִיזִיקוֹס ואַרִיסְטוֹן מבִּיזַנְטִיוֹן. אלה הם אשר היו מההליספונטוס; מיוניה היו סְטְרַטִיס מחִיוֹס, אַיאַקֶס מסַמוֹס, לָאוֹדַמַס מִפוֹקַיָה והיסטיאיוס ממיליטוס, אשר דעתו שהביע היתה מתנגדת לזו של מילטיאדס. מהאיאולים היה שם רק איש חשוב אחד, אריסטגורס מקִימֵי1250.

139. אחרי אשר קבלו אלה את דעתו של היסטיאיוס החליטו להוסיף עליה עוד דבר בפועל ובדבור, והוא: להרוס את חלק הגשר לעבר הסקיתים, אך להרוס רק כמטחוי קשת למען יֵרָאו כעושים דבר בעת אשר לא יעשו מאומה והסקיתים לא ינסו בחוזק יד לעבור את האיסטרוס על הגשר; ואחרי שיהרסו את חלק הגשר המשתרע לעבר הסקיתים, יאמרו, כי יעשו כל דבר אשר לקורת רוחם של הסקיתים. זה היה אשר הוסיפו לדעתו. אחרי־כן ענה היסטיאיוס בשם כולם ואמר כדברים האלה: „אנשים סקיתים, באתם והבאתם לנו דבר טוב ובעת הנכונה אתם מאיצים בנו. וכאשר אתם הראתם לנו את הדרך הנכונה, כן גם אנחנו נעשה לכם דבר מועיל. כי כאשר אתם רואים אנו מהרסים את המעברה ונשתדל בכל כוחותנו, כי רוצים אנו להיות חפשים. ובעת אשר אנחנו מהרסים אותה, שעת־הכושר לכם לחפש אותם וכאשר תמצאו אותם להנקם בעדנו ובעדכם כיאות להם“.

140. הסקיתים האמינו ליונים בפעם השניה, כי אמת בפיהם וחזרו לאחוריהם לחפש אחרי הפרסים, אולם אבדו לגמרי את הדרך אשר בה הלכו הללו. אשמים בזה היו הסקיתים עצמם, אשר השחיתו במקום ההוא את מרעות הסוסים וסתמו את המעינות. כי לולא עשו זאת היה עולה בידם, כאשר רצו, למצוא על נקלה את הפרסים. ועתה במה שדִמו כי התיעצו היטב מאד, בזה שָׁגוּ, כי הסקיתים עברו עתה בחלק ההוא של ארצם, אשר בו היה דשא לסוסיהם ומים, ובדרך ההיא חפשו אחרי אויביהם, בחשבם, כי גם אלה נסוגים אחור בחלקי הארץ האלה. והפרסים הלכו בעקבות מסעם הראשון, אשר אותו שמרו בלבם, וכך מצאו בקושי את המעברה. ויען כי הגיעו בלילה ומצאו את הגשר הרוס, נפלה עליהם אימה גדולה, פן עזבו אותם היונים.

141. איש מצרי היה אצל דריוש, אשר קולו היה החזק בין כל האנשים. לאיש הזה צוה דריוש לעמוד על שפת האיסטרוס ולקרוא את היסטיאיוס ממיליטוס. והנה הוא עשה ככה, והיסטיאיוס שמע לפקודתו הראשונה והביא את כל האניות להעביר את הצבא ושב וחבר את הגשר.

142. ככה אפוא נמלטו הפרסים, והסקיתים לא מצאו אותם גם בפעם השניה, בעת אשר חפשו אותם, ולכן הם מביטים על היונים, בתור אנשים חפשים, כעל הרעים ומוגי־הלב אשר בין כל בני־אדם, אולם כאשר דנים על היונים כמו על עבדים, הם, לדברי הסקיתים, עבדים מסורים ביותר לאדוניהם ואינם בורחים מהם. בדברים כאלו בזו הסקיתים ליונים.

143. דריוש עבר דרך תרקיה ובא לסֵיסְטוֹס בחרסוניסוס, משם עבר הוא עצמו באניות לאסיה, והשאיר באירופה למצביא את מֶגַבַּזוֹס, איש פרסי, אשר אותו כבד פעם דריוש, באמרו עליו בין הפרסים את הדבר הזה: כאשר אמר דריוש פעם לאכול רמונים, ואך פתח את הרמון הראשון, שאלהו אחיו אַרְטַבַּנוס מה הוא רוצה כי יהיה לו כה הרבה כמספר הגרעינים אשר בתוך הרמון. דריוש השיב, כי הוא בוחר באנשים כמגבַּזוס במספר כזה מאשר תהיה לו יון נכנעת. בין הפרסים אפוא כבד אותו במאמר כזה, אולם עתה השאיר אותו למצביא על שמונים אלף מצבאו.

144. מגבּזוס זה השאיר את זכרונו לעולם בלבות ההליספונטיים באמרו את המאמר הזה: כאשר היה בביזנטון שמע כי הקלכידונים התישבו בארץ הזאת שבע־עשרה שנה לפני הביזנטיים1251. בשמעו זאת אמר, הקלכידונים היו עיורים בעת ההיא, לולא זאת לא היו בוחרים במקום מכוער כזה, בעת אשר יכלו להתישב במקום יותר יפה1252, אלמלא היו עורים. ובכן מגבּזוס זה, אשר נשאר מצביא בארץ ההליספונטיים, הכניע את כל אלה אשר לא נטו אחרי המדים.

145.1253 כל אלה הם מעשי האיש הזה. בעת ההיא1254 קרה מסע־מלחמה גדול אחר ללוב בגלל סבה אשר אספר אותה אחרי סַפרי תחלה את הענין הזה. בני בניהם של אלה אשר ירדו מתוך הָאַרְגוֹ1255 אל היבשה גורשו מתוך לֵימְנוֹס בידי הפֶּלַסְגִים ואלה אשר גזלו מבְרָאברוֹן1256 את נשי האתונאים, ובנסעם בים באו ללקדימון וישבו על הטָאִיגֶטוֹס1257 והדליקו אש. כאשר הרגישו בהם הלקדימונים שלחו מלאך שישאל מי הם ומאין באו. על שאלות המלאך השיבו, כי הם מִינֵיים1258, יוצאי־ירך ההֵירוֹאִים אשר הפליגו באַרְגוֹ; אלה עלו אל היבשה על יד לֵימנוס והולידו אותם1259. כאשר שמעו הלקדימונים את הספור בדבר מוצא המיניים שלחו שנית ושאלו, מה חפצם כי באו אל הארץ והדליקו אש. והם השיבו, כי הם גורשו בידי הפלסגים ובאו אל ארץ אבותיהם. כי מן הצדק הוא, שהדבר יעשה ככה. הם מבקשים לשבת יחד עמהם, לקחת חלק בכבוד ולקבל חבל אדמה. והיה טוב בעיני הלקדימונים לקבל את המיניים בתנאים אשר חפצו הם עצמם. ביחוד השפיע עליהם לעשות את הדבר, יען כי הטִינְדֶרִידִים1260 עשו את דרכם בארגו. הם ספחו עליהם את המיניים, נתנו להם אדמה וחלקו אותם בין שבטיהם, ואלה לקחו להם מיד נשים ואת הנשים אשר הביאו מלימנוס מסרו לאחרים.

146. כעבור זמן לא רב מיד התגאו המיניים בזדון לבם, בדרשם חלק בממלכה ובעשותם מעשי רשע אחרים, על־כן החליטו הלקדימונים להרגם; הם תפשו אותם ושמו אותם במשמר. כי הורגים הלקדימונים את העומדים לההרג לילה, יומם אף אחד לא. כאשר כבר עמדו להרוג אותם, התחננו נשי המיניים אשר היו אזרחיות ובנות ראשי השפרטיאטים, כי יתנו אותן להכנס אל תוך המאסר ולבוא בדברים אשה עם בעלה. הם נתנו אותן לעבור, יען כי לא עלה על לבם כי הדבר נעשה בערמה. ואלה אחרי אשר נכנסו, עשו ככה: את שמלותיהן כולן, אשר היו עליהן, מסרו לבעליהן, והן לקחו את הבגדים של בעליהן. המיניים יצאו לבושים בגדי נשים, כנשים; וכאשר נמלטו באופן זה, חזרו וישבו על הטאינטוס.

147. באותו זמן הכין עצמו תִּירַס בן אָבְטֶסִיוֹן בן טִיסַמֶנוֹס בן תֶרְסַנְדְרוֹס בן פּוֹלִינֵיקֶס ליסד מושבה מיושבי לקדימון. תירס זה היה לפי מוצאו מבני קַדְמוֹס1261 והיה אחי אמם של בני אַרִיסְטוֹדֵימוֹס, אָבְרִיסְתֶּנֵס ופְּרוֹקְלֶס; ויען כי הנערים האלה היו עוד בגיל רך היתה הממלכה בשפרטה בידי תירס אפיטרופסם. כאשר גדלו האחים וקבלו את השלטון, היה כמובן קשה לתירס כי אחרים ימשלו בו, אחרי טעמו את טעם השלטון, ואמר כי לא ישאר בלקדימון, רק יפליג אל קרוביו. באי הנקרא היום תֵּירָה ולפנים נקרא קַלִיסְטֵי1262, היו בניו של מֶמְבְּלִיאַרוֹס בן פּוֹיקִילֶס, איש פניקיה. כי קדמוס בן אַגֵינור, בבקשו את אֶבְרוֹפָה, עלה אל היבשה באי הנקרא היום תירה, ואחרי אשר עלה, או כי המקום מצא חן בעיניו או כי רצה מטעמים אחרים לעשות זאת, השאיר באי הזה אחדים מהפניקים ומבין קרוביו את ממבּליארוס. אלה נשארו באי הנקרא קליסטי כשמונה דורות עד כי בא תירס מלקדימון.

148. אליהם יצא תירס, בקחתו המון אנשים מהשבטים לשבת אתם יחד ולא לגרש אותם מכל וכל כי אם כמו קרוב להם. וכאשר ברחו המיניים מהמשמר וישבו על הטאיגטוס והלקדימונים זממו להרגם, המליץ עליהם תירס, למען לא יקרה רצח וקבל על עצמו להוליך אותם מתוך הארץ. הלקדימונים הסכימו להצעה הזאת ותירס הפליג בשלש אניות בעלות שלשים משוט אל בני בניו של ממבּליארוס. אולם לא הוליך אתו את המיניים כולם, כי אם מתי מספר. כי רובם פָּנוּ אל הפֵרוֹרִיאַטִים והקָאבקוֹנִיּם1263 גרשו אותם מתוך ארצם ונפלגו לשלש פלוגות, ויסדו אחרי־כן את הערים אלה בגבולם: לֶפְּרֵיוֹן1264, מַקִיסְטוֹס, פְּרִיכְּסַי, פִּירְגוס, אֶפִּיוֹן, נוּדִיון1265. את רובן החריבו בְיָמַי הָאֵילִיִים1266. האי נקרא על שם מיסדו תֵירָה.

149. אולם בנו אמר לו, כי הוא לא יפליג אתו, לכן אמר לו כי יעזבהו כמו כבשה בין זאבים1267. מהמאמר הזה בא לעלם זה השם אוֹיוֹלִיקוס ואיך שהוא נשאר השם הזה קים. מאויוליקוס נולד אַיגֶאוֹס אשר על שמו נקראים אַיגֵידִים, בית־אב גדול בשפרטה. לאנשים שבבית־אב זה לא נשארו הילדים בחיים, לכן הקימו במצות דבר־אֵל מקדש לאלילות הנקמה של לַאִיוֹס וְאוֹדִיפּוֹס1268; ואחרי־כן נשאר אותו הדבר קים גם בתירה אצל אלה אשר נולדו מהאנשים האלה.

150. עד כאן מספרים בשוה הלקדימונים והתיריים בענין זה, מכאן ואילך מספרים התיריים לבדם את אשר קרה, ככה: גְרִינוֹס בן אַיסַנִיוֹס, מבני בניו של תירס זה ומלך באי תירה בא לדלפוי והביא מעירו הֶקַטוֹמבָּה. באו אתו גם אחרים מאזרחיו וביניהם גם בַּטוֹס בן פּוֹלִימְנֵיסְטוֹס, לפי מוצאו מבית אֶבְפֵימִיס מהמיניים. בעת אשר שאל גרינוס מלך התיריים באורקולום בענינים אחרים, ענתה לו הפיתיה כי ייסד עיר בלוב. אולם הוא השיב על זה: „מַלְכִּי. כבר זקנתי ושבתי ומתהלך בכבדות; צוה לאחד מהצעירים האלה כי יעשה זאת“. ובדברו את הדברים האלה הראה על בּטוס. אז קרה הדבר הזה, אבל אחרי אשר הלכו להם לא שמו לבם לאורקולום, כי לא ידעו איפה על הארץ נמצאת לוב וגם לא ערבו את לבם לשלוח אנשים להתישב אל מקום בלתי ידוע.

151. אחר הדברים האלה לא ירד שבע שנים גשם בתירה. ובשנים אלה יבשו כל העצים אשר היו באי, מלבד אחד. וכאשר שאלו התיריים באורקולום, הוכיחה אותם הפיתיה על־אודות המושבה בלוב. ויען כי לא ידעו תחבולה נגד הרעה שלחו מלאכים לכרתים אשר יחקרו, אם איש מהכרתים או מהמֶטוֹיקִים1269 בא פעם ללוב. בעברם באי באו גם לעיר אִיטַנוֹס ובה באו בדברים עם צַבָע ארגמן אחד ושמו קוֹרוֹבִּיוֹס. הוא ספר, כי נטרפה ספינתו1270 על־ידי הרוחות ובא ללוב ובלוב אל האי פְּלַטֵאָה. הם פתוהו בעד שכר והביאוהו לתירה ומתירה הפליגו תחלה מרגלים, לא רבים. קורובּיוס אפוא נהל אותם אל האי הזה פלטאה. שם עזבו את קורוביוס והשאירו אתו צידה למספר חדשים ומהרו והפליגו להודיע לתיריים בדבר האי.

152. ויען כי בוששו אלה לבוא זמן רב יותר מאשר התנו ביניהם אזל לקורוביוס הכל. והנה אניה מִסַמוֹס, אשר בעל האניה היה קוֹלַיוס, הפליגה למצרים ונטרפה לפלטאה זאת. כאשר שמעו הסמיים מפי קורוביוס את כל הענין השאירו לו צידה לשנה. הם עזבו את האיש ושמו פניהם למצרים ובהפליגם נִשאו למרחקים ברוח קדים. ויען כי לא נח הרוח, עברו את עמודי הירקלס והגיעו לְתַרְשִׁישׁ1271 בהשגחת האל. בעת ההיא טרם פרץ המסחר בעיר הזאת, לכן כאשר סרו הם הרויחו בסחורתם יותר מאשר כל היוונים אשר אנחנו יודעים היטב. זאת אומרת אחרי סוֹסְטְרַטוֹס בן לָאוֹדְמַס מאֶגִינָה1272. כי עם האיש הזה אין אחר יכול להתחרות. הסמיים הפרישו את המעשר מהרוח, ששה ככרים, ועשו גביע נחושת באופן אַרְגוֹלִי ומסביב לו ראשי כרובים כצריחים. והם הקדישוהו למקדש הֵירֵה1273 והעמידו תחתיו שלשה ענקי נחושת, בני חמש אמות, הכורעים על ברכיהם. מהמעשה הזה נולדה בפעם הראשונה האהבה הגדולה של הקיריניים והתיריים אל הסמיים.

153. התיריים אשר עזבו את קורובּיוס באי, בבואם לתירה, הודיעו כי החזיקו באי על יד לוב. ויחליטו התיריים לשלוח מכל שני אחים אחד אשר נפל עליו הגורל ואנשים מכל שבעת המחוזים אשר היו להם; מנהיגם ומלכם יהיה בּטוס. וכה שלחו שתי אניות בעלות חמשים משוטים לפלטאה.

154. כל זה מספרים התיריים; בשאר דברי הספור מסכימים כבר התיריים עם הקיריניים. כי הקיריניים אינם מסכימים כלל לתיריים אשר לבטוס. כי מספרים הם ככה: באי כרתים נמצאת העיר אַכְּסוֹס ובה היה המלך אֶטֶאַרְכוֹס. הוא לקח על בתו אשר היתה יתומה מאמה ושמה היה פרונִימֵי, אשה אחרת. וכאשר באה אל הבית חשבה, כי עליה להיות גם למעשה אם־חורגת לפרונימי בהֵרֵעָה לה ובזממה נגדה כל דבר, באחרונה האשימה אותה בזִמה ופתתה את בעלה כי הדבר כן הוא. ואחרי אשר פתתה אותו אשתו זמם לעשות לבתו מעשה לא־ישר: היֹה היָה אז בעיר אכסוס תֶמִיסוֹן, סוחר מתירה. אותו לקח אֶטֶאַרְכוס אל ביתו כאורח והשביע אותו כי ימלא כל אשר ידרוש ממנו. אחרי אשר השביע אותו, הביא את בתו ומסר אותה לו וצוה לקחתה ולהטביעה בים. אולם תמיסון, אשר חרה לו על כי בערמה הביא אותו לשבועה, התיר את קשר הידידות ועשה ככה: הוא לקח את הילדה והפליג עמה באניה ובהיותו בלב ים קשר אותה לחבלים והורידה לתוך הים, למען הקים את השבועה אשר נשבע לאטארכוס, ואחרי־כן העלה אותה ובא עמה לתירה.

155. אחרי־כן אסף אל ביתו את פרונימי פּוֹלִימְנֵיסְטוֹס, איש נכבד מבין התיריים, והיתה פלגשו. כעבור זמן־מה נולד לה בן אשר גמגם בלשונו והיה כבד־פה ונתן לו השם בּטוס. ככה מספרים התיריים והקיריניים, אולם כאשר חושב אני נקרא בשם אחר, אשר נהפך לשם בּטוס: בבואו ללוב בגלל האורקולום אשר נאמר לו בדלפוי והכבוד אשר נעשה לו, לזאת נקרא בשם זה. כי הלובים קוראים למלך בּטוס, ולכן, לדעתי, קראה אותו הפיתיה, בהנבאה לו, בשפת לוב, בידעה כי יהיה מלך בלוב. כי כאשר היה לאיש בא לדלפוי לשאול בדבר קולו, ועל שאלתו נבאה לו הפיתיה את הדברים האלה:

בּטוס, בשל קולך באת! אולם פויבוס אפולון, המלך,

שולח אותך ללוב, רבת־העדרים, להושיב על אדמתה.

כאלו היתה אומרת בשפת יון: המלך, בשל קולך באת. אבל הוא השיב לה את הדברים האלה: „מלכי, אנכי באתי אליך לשאול בדבר קולי, ואתה מנבא לי דברים בלתי־אפשריים, בצוותך עלי להתישב בלוב, מה כחי ומה חילי?“ בדברים אלה לא הניע אותו כי ינבא לו אחרת. וכאשר נבאה לו הפיתיה אותו הדבר כמו מקודם עזב אותה בטוס באמצע דבריה והלך לתירה.

156. אחרי־כן הורע מחדש מצבו, כמו זה של שאר התיריים. ויען כי לא ידעו את סבת צרותיהם, שלחו התיריים לדלפוי לשאול על ענוייהם של היום. הפיתיה חזתה להם כי ייסדו יחד עם בטוס את קִירֵינֵי בלוב ויוטב להם. על זה שלחו התיריים את בטוס עם שתי אניות בעלות חמשים משוטים. הם הפליגו ללוב, ויען כי לא ידעו אחרת מה לעשות, חזרו ושבו לתירה. אבל התיריים ירו בהם בהתקרבם ולא נתנו אותם לעלות אל היבשה, כי אם צוו להם לחזור ולהפליג. הם היו אפוא נאלצים לחזור והפליגו והתישבו באי על יד לוב, אשר שמו, כנזכר גם למעלה, פלטאה; אומרים, כי שטח האי הוא כמו זה של עיר הקיריניים היום.

157. פה ישבו שנתים ימים; ויען כי מצבם לא הוטב אף במקצת, השאירו שם אחד מהם והאחרים כולם הפליגו לדלפוי; בבואם אל האורקולום שאלו ואמרו כי הם יושבים כבר בלוב ולא הוטב מצבם בכל דבר למרות ישיבתם שם. על זה חזתה להם הפיתיה את הדברים האלה:

אם אתה בלי להיות שם יודע את לוב רבת־העדרים

יותר ממני, שהייתי1274 שם, מאד אני מתפלא על בינתך.

כשמעם את הדברים האלה חזרו והפליגו בטוס ואנשיו. כי האל לא פטר אותם מלהתישב טרם באו ללוב עצמה. הם באו אל האי ולקחו את האיש אשר השאירו ויסדו ישוב בלוב עצמה מול האי, אשר שמו היה אַזִירִיס והרים מיוערים יפים מאד מקיפים אותו משני עבריו ומעבר השני עובר נהר.

158. במקום ההוא ישבו שש שנים; בשביעית בקשו מהם הלובים רשות כי יעבירו אותם למקום יותר טוב ונענו להם לעזוב את המקום. הלובים, אשר הביאו אותם לידי זה לצאת ממקומם, נהלום משם מערבה ולמען לא יראו היוונים בדרכם את המקום היפה מאד חִשבו את שעת היום והעבירום לילה. שם המקום ההוא אִירַסָה1275. הם נהלום אל מעין אשר היה לדבריהם קדוש לאפולון ואמרו: „יוונים, במקום הזה יאה לכם לשבת, כי פה השמים מנוקבים“1276.

159. בימי בטוס המיסד אשר משל ארבעים שנה1277 ובנו אַרְקֶּסִילָאוֹס, אשר משל אחת־עשרה שנה, ישבו הקיריניים במקום ההוא ומספרם היה כמספר שנשלח מהם תחלה להתישב. בימי המלך השלישי, בטוס, הנקרא המאושר, העירה הפיתיה, בּדברה באורוקולום, את כל היוונים להפליג ללוב ולשבת יחד עם הקיריניים, כי הקיריניים קראו אותם להשתתף בחלוקת האדמה. היא חזתה את הדברים האלה:

אשר יאחר לבוא ללוב רבת־החמדה

אחרי תחֻלק האדמה, פעם, אומר אני, נחם ינחם.

כאשר התאסף המון רב לקיריני וחטפו אדמה רבה מהם, שלחו הלובים היושבים סביבם ומלכם, אשר שמו היה אַדִיקְרַן, יען כי גזלו מהם הקיריניים את אדמתם ועוללו להם רעה, למצרים ומסרו עצמם לידי אַפְּרִיאֵס1278 מלך מצרים. וזה אסף צבא גדול ממצרים ושלח לקיריני. הקיריניים יצאו למלחמה אל המקום אירסה ואל המעין תֶּסְטֵי והתנגחו עם המצרים ונצחו בקרב. המצרים, אשר לפני זה לא נסו כחם עם היוונים והיו בוזים להם, נשמדו במדה אשר רק מעטים מהם שבו למצרים. בגלל זה האשימו המצרים את אפריאס גם בזה ופשעו בו.

160. בנו של בטוס זה היה ארקסילאוס, אשר אחרי הגיעו למלכות רב ראשונה עם אחיו, עד אשר עזבוהו והלכו לארץ אחרת בלוב ויסדו בכחותיהם עצמם את העיר ההיא הנקראה אז וגם היום בַּרְקָה. יחד עם יסוד העיר הסיתו את הלובים לפשוע בקיריניים. אחר זה יצא ארקסילאוס עם צבאו להלחם בלובים אלה אשר אספו את אחיו ביניהם ופשעו בו גם הם. אולם הלובים בפחדם מפניו ברחו אל הלובים היושבים מזרחה. ארקסילאוס רדף אחריהם בנוסם ובהדביקו אחריהם בא עד לֶבקוֹן אשר בלוב ושם החליטו הלובים לתקוף אותו. בהתנגחם נחלו נצחון על הקיריניים במדה כזו עד כי שבעת אלפי כבדי־הזיוּן נפלו במקום ההוא. אחרי המפלה הזאת חלה ארקסילאוס ובעת שתותו תרופה החניק אותו אחיו לֶאַרְכוֹס, ואת לֶאַרְכוֹס רצחה בערמה אשת ארקסילאוס אשר שמה היה אֶרִיכְסוֹ.

161. את הממלכה קבל בנו של ארקסילאוס בּטוס, אשר היה חגר ולא היה קל ברגליו. הקיריניים שלחו בדבר האסון אשר קרה אותם לדלפוי לדרוש באיזה אופן יסדרו את חייהם למען יחיו באופן הכי טוב. הפיתיה צותה להביא סַדְרָן אחד ממַנְטִינֵיאָה אשר בְארְקַדִיָה. לבקשת הקיריניים נתנו המנטיניאים איש אחד, את הנכבד בין האזרחים ושמו דֵימוֹנַכְס. האיש הזה בא לקיריני ואחרי אשר התודע עם כל הענינים, חלק את התושבים לשלשה שבטים ועשה ככה: מתִירַיִים והפֶּרִיאויקים1279 עשה מחלקה אחת, את השניה מהפלופוניסים והכרתים ואת השלישית מכל יושבי האיים. אחרי־כן הקציע למלך בטוס שדות אחוזה ומשכורת כהונה ואת כל שאר הזכויות, אשר היו לפנים למלכים, העביר לרשות העם.

162. כל ימי בטוס זה נשאר הדבר ככה, אולם במלוך בנו ארקיסלאוס קמו מהומות רבות בגלל המשרות. יען כי ארקסילאוס, בנם של בטוס החגר ופֶרֶטִימֵי, אמר, כי הוא מסרב מלקבל את סדור דימונכס ממנטיניאה, כי אם דרש את משרות אבותיו. בגלל זה מרד אבל נוצח וברח לסמוס, ואמו ברחה לסַלַמִיס אשר בקִפְּרוֹס. בעת ההיא משל בסלמיס אֶבאֶלְתון, זה אשר הקדיש בדלפוי מחתה הראויה לראיה, הלא היא נמצאת באוצר הקורינתיים. אליו באה פֶרֶטִימֵי ובקשה ממנו צבא, אשר יוליך אותה שוב לקיריני, אבל נקל היה לאבאלתון לתת לה כל דבר מאשר צבא. היא קבלה את אשר נתן לה ואמרה כי גם זה יפה, אולם יפה ממנו הדבר אשר בקשה ממנו, לתת לה צבא. דברים כאלה אמרה בכל דבר אשר נתן לה. באחרונה שלח לה אבאלתון מתנה פלך זהב וכישור ועליו גם צמר. וכאשר אמרה פרטימי עוד פעם את הדבר הזה, אמר אבאלתון, מתנות כאלה נשלחות לנשים, אבל לא צבא.

163. וארקסילאוס, אשר היה בעת ההיא בסמוס, אסף המון רב לחלק ביניהם אדמה. אחרי אשר אסף צבא גדול הלך ארקסילאוס לדלפוי לדרוש באורקולום בדבר שובו. הפיתיה חזתה לו את הדברים האלה: „לארבעה בּטוס וארבעה ארקסילאוס, שמונה דורות בני־אדם, נותן לכם לוֹכסִיאַס1280 למלוך בקיריני; אולם יותר מזה אינו מיעץ אף גם לנסות. ואתה אחרי שובך לארצך היה שקט. כאשר תמצא את הכבשן מלא כדים, אל תשרוף את הכדים, כי אם שלח אותם לחפשי. ואם תבעיר את הכבשן, אל תלך במקום שטוף סביבו, כי אם לא כן תמות גם אתה וגם הפר היפה ביותר“.

164. את הדברים האלה חזתה הפיתיה לארקסילאוס, והוא לקח את אנשיו מסמוס ושב עמהם לקיריני. ואחרי תפשו את השלטון לא זכר את האורקולום, כי אם קרא למשפט את המתקוממים אשר הסבו במנוסתו. מהם יצאו אחדים מכל וכל מתוך הארץ, ומהם נפלו בידי ארקסילאוס והוא שלח אותם לקיפּרוס לאבדם. אולם אניתם נטרפה אל הקְנִידִים ואלה הצילו אותם ושלחו אותם לתירה. אחדים מהקיניים, אשר נמלטו אל צריח גדול של איש פרטי, אַגְלוֹמַכוֹס, צוה ארקסילאוס לשרפם, בצברו סביבו עצים. אחרי עשותו את המעשה הזה, הבין כי לזה כון האורקולום, אשר הפיתיה לא נתנה לו לשרוף את הכדים אשר ימצא בכבשן; הוא ותר מרצונו על עיר הקיריניים בפחדו מפני המות אשר נבא לו ובחשבו כי קיריני שטופה סביב. ויען כי היתה לו אשה ממשפחתו, בת מלך הבַּרְקָאִים, שמו אַלְזֵיר, בא אליו. וכאשר ראוהו אנשים מבַּרְקָה ופליטים אחדים מקיריני בלכתו בשוק, המיתוהו ויחד עמו גם את חותנו אלזיר. ארקסילאוס אשר טעה, מדעתו או שלא מדעתו, באורקולום, מלא את אשר הטיל עליו גורלו.

165. ואמו פרטימי, כל עת היות ארקסילאוס, אשר הסב בעצמו ברעה אשר מצאה אותו, בּבּרקה, היו כל המשרות של בנה בידיה. והיא דאגה לשאר צרכי המדינה וישבה במועצה. אולם כאשר נודע לה דבר מות בנה בברקה, מהרה לברוח למצרים, יען הגיעו לה טובות בגלל אלה אשר עשה ארקסילאוס לקמבּיסיס בן כורש. כי ארקסילאוס היה זה אשר מסר את קיריני בידי קמביסיס וקבל על עצמו לשלם מס. בבוא פרטימי למצרים התחננה לפני אַרִיאַנְדֶס1281 כי יגן עליה ובקשה ממנו שינקום את נקמתה, באמרה אמתלא, כי מת בנה בגלל נטיתו אל המדים.

166. אריאנדס זה היה האיש אשר מנה אותו קמביסיס לפחה במצרים וזמן מעט אחרי־כן, בנסותו לעשות כמעשה דריוש, הומת. כי הוא שמע וגם ראה כי דריוש משתוקק להשאיר אחריו מצבת זכרון אשר לא עשה כמותה כל מלך אחר, והוא חקה אותו עד כי קבל את ענשו. כי דריוש צרף זהב עד היותו טהור עד כמה שאפשר וטבע ממנו מטבעות1282. ואריאנדס, בעת משלו במצרים, עשה כמעשה הזה בכסף, ועד היום יש מטבע של כסף טהור מאד, הָאַרִיאַנְדִיקוֹן. כאשר נודע לדריוש, כי עשה דבר כזה, האשים אותו בדבר אחר, כי הוא אומר למרוד, וצוה להרגו.

167. אולם אז חמל אריאנדס זה על פֶרֶטִימֵי ומסר בידה את כל חיל מצרים, את חיל היבשה ואת חיל הים. למצביא על חיל היבשה שם את אמסיס איש מַרַפִי1283 ועל חיל הים את בַּרְדֶס, אשר היה לפי מוצאו מפַּסַרְגַדֵי1284. אולם טרם שלח את הצבא שלח אריאנדס מלאך לְבַּרְקָה לשאול מי האיש אשר רצח את ארקסילאוס. כל אנשי בּרקה קבלו עליהם את אשמת הרצח, יען כי רעות רבות סבלו ממנו. כשמוע זה אריאנדס שלח אפוא מיד את הצבא יחד עם פרטימי. העִלָה הזאת היתה הסבה בדבר, והצבא נשלח, כאשר אני חושב, למען לָכוֹד את לוב. כי עמי לוב רבים ושונים ורק מעטים מהם היו נכנעים אל המלך, רובם לא שמו להם לבם כלל אל דריוש.

168. הלובים יושבים בסדר זה: בבואך ממצרים הראשונים מבין הלובים הם האַדִירְמַכִידִים, החיים לרוב לפי מנהגי המצרים, רק לבושם הוא כמו זה אשר לשאר הלובים. נשיהם נושאות טבעת נחושת על כל שוק ושוק. הן מגדלות את שער ראשן, וכאשר הן תופשות כנים, אז כל אחת נושכת אותן מקודם לשנים ומשליכה אותן אחרי־כן. הם לבדם בין הלובים עושים כמעשה זה, והם לבדם מראים תחלה למלך את הבתולות העומדות לְהִבָּעֵל, ואשר תמצא חן בעיני המלך נבעלת תחלה בבתוליה ממנו. שוכנים אדירמכידים אלה ממצרים עד הנמל אשר שמו פְּלִינוֹס.

169. על ידם שוכנים הגִילִיגַמִים היושבים בארץ מערבה עד האי אַפְרוֹדִיסִיאַס. באמצע הארץ הזאת סמוך לחוף נמצא האי פלטאה, אשר נתישב מהקיריניים, וביבשת הנמל1285 מֶנֶלַאִיוֹס ואַזִירִיס המיושבות מאת הקירניים. גם הסִילְפּיוּם1286 מתחיל מפה. הסילפיום נמצא מהאי פלטאה עד מוצא הסירטה. הם חיים לפי מנהגים הדומים לאלה של האחרים.

170. על יד הגִילִיגַמִים, מערבה, שוכנים הָאַסְבִּיטִים; הם יושבים למעלה1287 מהקיריניים ואינם מגיעים עד הים. כי על חוף הים יושבים הקירניים. בין הלובים הם האוהבים ביותר להשתמש במרכבות רתומות לארבעה סוסים; הם מתאמצים לחקות את רוב מנהגי הקיריניים.

171. על־יד האסביטים מערבה שוכנים האָבסְכִיסִים למעלה מברקה ומשתרעים על יד הים אצל האֶבְהֶסְפֶּרִידִים1288. בתוך ארץ האבסכיסים יושבים הבַּקַלִים, עם קטן המשתרע אל הים אצל העיר טאבכַירָה1289 בחבל ברקה; מנהגיהם הם כמו אלה של היושבים בדרום קיריני.

172. על־יד האבסכיסים, מערבה, שוכנים הנַסַמוֹנים, עם גדול; בקיץ עוזבים הם את מקניהם על יד הים ועולים לארץ אָבְגִילָה ללקוט את התמרים. התמרים גדלים שם במספר רב ועצום וכולם עושים פרות. הם צדים חגבים ומיבשים אותם בשמש ואחרי־כן הם כותשים אותם וזורים על חלב ושותים. הם נוהגים לקחת נשים רבות והם באים אליהן בשותפות, דומה לאשר עושים גם המַסַגֶטִים. אחרי תחבם מקלם1290 באדמה הם באים אליהן. כאשר איש מהנסמונים לוקח אשה בפעם הראשונה, מנהג הוא, כי הכלה בלילה הראשון נבעלת לכל האורחים זה אחר זה, וכל אחד מהם, אחרי אשר בא אליה, נותן לה מתנה, אשר הביא לה מביתו. בשבועותיהם ובקסמיהם הם עושים באופן זה: הם נשבעים באנשים הנחשבים אצלם לישרים ולטובים ביותר בהיותם בחיים בנגעם בקברם. הם מנחשים בלכתם אל מצבות אבותיהם ואחרי התפללם שם הם שוכבים לישון עליהם: כמראה אשר ראה בחלומו, כך עושה כל אחד מהם. אמנה הם כורתים ככה: כל אחד נותן לשתות לרעהו מתוך ידו וגם הוא שותה מיד רעהו. ואם אין להם כל משקה לוקחים הם עפר מהאדמה ומלקקים אותו.

173. אל הנסמונים גובלים הפְּסִילִים אשר נשמדו באופן זה: הרוח הדרומית הובישה את בורות המים, כי כל ארצם מהסירטה ולפנים היא ארץ ציה. הם התיעצו ביניהם ובדעה אחת יצאו למלחמה ברוח הדרומית. מספר אני רק אשר מספּרים הלובים, וכאשר היו בין החולות נשבה בהם רוח דרומית וכסתה אותם1291; אחרי אשר אבדו נאחזו הנסמונים בארץ.

174. למעלה מהם, לצד דרום, בארץ המלאה חיות טורפות, יושבים הגַרַמַנְטִים הבורחים מפני כל אדם ומפני כל רֵעות ואין להם כל נשק מלחמה ואינם יודעים להגן על עצמם.

175. אלה יושבים למעלה1292 מהנסמונים; על יד הים שוכנים מערבה המַקִים, הגוזזים להם בלוֹרִית, בהניחם לגדל באמצע ראשם את השער, אולם משני צדדיו הם גוזזים אותו עד העור. במלחמה הם נושאים עורות היענים להגן על עצמם. דרך ארצם שוטף הנהר קִינִיפְּס הבא מהגבעה הנקראת גבעת החַרִיטות1293 ומשתפך אל תוך הים. הגבעה הזאת של החריטות מכוסה יער עבות, בעת אשר שאר לוב אשר נזכרה עד הנה היא חשופה. מהים עד המקום ההוא מאתים ריס.

176. על־יד המקים האלה שוכנים הגִינַדִים, אשר כל אחת מנשיהם נושאות עורות חתולים הרבה מסביב לקרסוליהן מטעם זה, כאשר מספרים: בכל פעם אשר יבוא אליה איש תשים עור־חתול מסביב לקרסולה, וזאת אשר לה המספר הכי־גדול תחשב לַמצוינה, כי נאהבת היא ממספר אנשים הכי־גדול.

177. רצועת אדמה, הנמצאת לפני הגינדים האלה והמשתרעת אל תוך הים, מיוּשבת מהלוֹטוֹפַגִים, המוצאים מחיתם רק מפרי הלוֹטוֹס לבד באכלם אותו. פרי הלוטוס1294 גדול כמו זה של הלוט ודומה במתיקות לפרי התומר. הלוטופגים עושים מהפרי הזה גם יין.

178. אל הלוטופגים על חוף הים גובלים המַכְליִים; גם אלה משתמשים בּלוטוס, אולם פחות מאלה הנזכרים למעלה. הם משתרעים עד נהר גדול ושמו טריטון המשתפך אל תוך אגם גדול, הטְרִיטוֹנִי. בו אי ושמו פְלָה. באי הזה, כאשר מספרים, הטיל האורקולום על הלקדימונים ליסד מושבה.

179. מספרים גם את האגדה הזאת: אחרי אשר נגמרה מלאכת הָאַרְגוֹ לרגלי הפֶּלִיון הביא יַסוֹן אל תוכה הֶקַטוֹמְבָּה וגם חצובות נחושת והפליג סביב לפלופוניסוס ברצותו להגיע לדלפוי. בהיותו בדרך סמוך לְמַלֶאָה1295 אחזתו רוח צפונית והביאתהו ללוב. עוד לא הספיק לראות את היבשת וכבר נכנס למקומות לא עמוקים באגם הטריטוני. ובהיותו נבוך למצוא את המוצא, מספרים, נראה ליַסון טריטון1296 וצוה לו כי יתן לו את החצובה, בהבטיחו להראות להם את הדרך ולשלחם בלי אסון. אחרי אשר נתרצה לו יסון הראה להם אפוא טריטון את המוצא מבין המקומות הבלתי עמוקים ואת החצובה העמיד במקדשו וחזה עתידות בשבתו עליה. וחזה לאנשים אשר עם יסון את כל החזון, שאם איש מבני בניו של אחד הנוסעים אתו בארגו יקח את החצובה, אז מן ההכרח תוסדנה מסביב לאגם הטריטוני מאה ערים יווניות. כאשר שמעו זאת תושבי לוב, גנזו את החצובה.

180. על־יד המַכליים האלה שוכנים האָבְסֶיִים. הם, כמו המכליים, יושבים מסביב לאגם הטריטוני. הגבול ביניהם הוא הטריטון. המכליים מגדלים את שער ראשם באחורי הראש והאָבסיים לצד הפנים. בחג השנתי של אתֵינֵי נפלגות העלמות שלהם לשתי מערכות ונלחמות אשה את רעותה באבנים ומקלות ואומרות כי הן חוגגות כפי אשר ירשו מאבותיהן את חג האֵלָה ילידת הארץ, זאת אשר אנחנו קוראים אותה איתיני. את אלה העלמות המתות מפצועיהן, קוראים עלמות מזויפות. אולם טרם תתם להן לצאת להלחם, הם עושים כדבר הזה: את העלמה אשר נחשבה ליפה הם מקשטים מכספי הצבור מדי פעם בפעם בכובע קוֹרִינְתִי ובנשק יווני שלם, מרימים אותה בעגלה ומוליכים אותה מסביב לאגם. במה קשטו לפנים את העלמות טרם התישבו ביניהם יוונים, אינני יכוֹל לאמר, אבל חושב אני כי קשטו אותן בנשק מצרי. יען אומר אני, כי ממצרים בא המגן והכובע אל היוונים. הם אומרים, כי אתיני היא בת פּוסידון והאגם הטריטוני1297, וכאשר היה לה להתאונן על אביה מסרה עצמה לזוס, וזה לקח אותה לבת. דברים כאלה מספרים הם. הם באים אל הנשים בשותפות ולכן אינם שוכבים עמהן, כי אם באים אליהן כמו הצאן. אחרי אשר גדל הילד אצל אמו, מתאספים אל מקום אחד האנשים בחודש השלישי, ולמי מהאנשים הילד דומה, לו יחשב לבן.

181. בזה ספרתי בדבר הלובים הנודדים האלה היושבים לאורך חוף הים; למעלה מהם1298, בארץ פנימה, משתרעת לוב העשירה בחיות, לדרום מהחבל העשיר בחיות משתרע רמת חול1299, הנמשכת מנוא־מצרים עד עמודי הירקלס. ברמה זו נמצאים אחרי דרך עשרה ימים בערך קטעי מלח בגושים גדולים על גבעות. בראש כל גבעה וגבעה מתפרצים מבין המלח מים קרים ומתוקים. מסביב להם יושבים אנשים הרחוקים ביותר לעבר המדבר ובדרום חבל החיות. בבואך מנוא דרך עשרה ימים יושבים לראשונה האַמוֹניים, ולהם המקדש של זוס מנוא. כי גם בנוא, כאשר אמרתי גם למעלה, יש לפסל זוס ראש איל. יש להם גם מי־מעין אחרים, אשר בבוקר השכם הם פושרים, בשעה שהשוק מתמלא הם יותר קרירים, כאשר הגיעה שעת הצהרים הם נעשים קרים מאד, ואז משקים בהם את הגנים, כשהיום מעריב הקור הולך ומפיג עד כי כשהשמש שוקעת נעשים המים פושרים. אולם עד חצות־לילה החום הולך וגדל, ואז הם רותחים ומבעבעים, וכאשר עובר חצות־לילה הם הולכים ומתקררים עד אור־הבוקר. מכנים מעין זה בשם מעין השמש.

182. אחרי האמוניים דרך רמת החול ההוא במרחק עשרה ימים נמצאת גבעת מלח דומה לזו של האמוניים ומים ואנשים יושבים סביבה. שם המקום ההוא אָבגִילָה. אל המקום הזה הולכים הנסמונים לקטוף את התמרים.

183. אחרי דרך עשרה ימים אחרים מאבגילה נמצאת גבעת מלח אחרת ומים ותמרים עושי־פרי רבים, כמו על הגבעות האחרות ואנשים יושבים עליה ושמם גַרַמַנְטִים, עם גדול ורב, המביאים אדמה על המלח וזורעים בה. מהם הדרך הקרובה ביותר אל הלוטופגים, דרך שלשים יום; אצלם חיים גם הפרים הרועים אחורנית. הם רועים לאחור מטעם זה: קרנותיהם עקומות לפנים, לכן הם רועים בלכתם אחורנית. ללכת קדימה אין ביכלתם, כי הקרנים תנעצנה בקרקע. מלבד הדבר הזה אינם נבדלים במאומה מפרים אחרים, מלבד בזה אשר עורם עב וקשה. הגרמנטים האלה יוצאים במרכבה רתומה לארבעה סוסים לצוד את הכושים החוריים1300. כי הכושים החוריים האלה הם קלי הרגלים בין כל בני־האדם, אשר שמענו את שמעם. החוריים האלה אוכלים נחשים, לטאות ועוד זוחלים כאלה, משתמשים הם בשפה שאינה דומה לשפה אחרת, כי אם שורקים הם כמו העטלפים.

184. אחרי דרך עשרה ימים אחרים מהגרמנטים נמצאת גבעת מלח אחרת ומים, ואנשים יושבים סביבה ושמם אַטַרַנְטִים, והם היחידים בין כל בני־אדם שאנחנו יודעים, אשר אין שמות להם, לכולם יחד משותף השם אטרנטים, ולכל אחד מהם אין כל שם. הם מקללים את השמש כאשר היא בתקפה ומלבד זאת הם מגדפים אותה בכל מיני גדופים, יען כי בחומה היא מכלה אותם, את האנשים ואת ארצם. אחרי דרך עשרה ימים אחרים נמצאת גבעת מלח אחרת ומים ואנשים יושבים סביבה. בגבעת מלח זאת פוגע הר ושמו אַטְלַס. הוא צר ועגול לכל עבר, ואומרים, כי הוא גבוה ככה עד כי אין לראות את פסגותיו. כי בשום זמן, לא יעזבו אותו העננים לא בחורף ולא בקיץ. יושבי הארץ אומרים כי הוא עמוד הרקיע. האנשים האלה נקראים על שם ההר הזה, כי נקראים הם אטלנטים. מספרים, כי אינם אוכלים דבר חי וגם אינם רואים חלומות.

185. אם כן עד האטלנטים האלה יש בידי לפרש שמות העמים היושבים ברמה ההיא, מהם והלאה לא. משתרעת הרמה ההיא עד עמודי הירקלס וחוצה להם. אחרי דרך של עשרה ימים נמצא בו מכרה מלח ואנשים יושבים שם. כל בתיהם בנויים מרגבי מלח, כי חלק זה של לוב כבר אינו מוגשם. לולא זאת לא יתקיימו הכתלים, בהיותם ממלח, כאשר ירד גשם. המלח החפור שם מראהו צבע לבן ותכלת. למעלה מהחבל ההוא, דרומה ולפנים לוב, הארץ היא מדבר וציה ובלי נפש חיה, בלי גשם ובלי עץ צומח, ואין בה כל לחלוחית.

186. הלובים, אפוא, ממצרים עד האגם הטריטוני הם נודדים, האוכלים בשר ושותים חלב, רק בשר הפָּרות אינם טועמים, מאותו הטעם אשר גם המצרים אינם טועמים1301, גם אינם מגדלים חזירים. אף הנשים בקיריני חושבות להן לעון לאכול מבשר הפרות בגלל איסיס אשר במצרים, רק מתענות בגללה וחוגגות לה חגים. אבל נשי הברקאים אינן טועמות אפילו את בשר החזיר מלבד זה של הפרה1302. ככה אפוא הדבר אצלם.

187. הלובים אשר במערב מהאגם הטריטוני אינם כבר נודדים ואינם חיים לפי המנהגים הללו ואינם עושים לילדיהם אשר רגילים הנודדים לעשות; כי הנודדים אשר בין הלובים, אם כולם אינני יודע לאמר אל־נכון, אולם רובם עושים ככה: כשנעשו ילדיהם בני ארבע שנים שורפים בצמר כבשים צואי את העורקים אשר בראשם, אחדים מהם גם את אלה אשר בצדעים, וכל זה למען לא תזיק להם לכל ימי חייהם הלחה הנוזלת מהראש. לרגלי המעשה הזה, הם אומרים, בריאים הם מאד; ובאמת הלובים הם הבריאים בין כל בני־האדם אשר אנחנו יודעים. אם מטעם זה, אין בידי לאמר בדיוק, אולם בריאים הם מאד. ואם בעת אשר הם שורפים את ילדיהם אוחזם השבץ, המציאו להם תרופה. הם מזים עליהם את שתן השעיר ומרפאים אותם. מספר אני רק אשר מספרים הלובים עצמם.

188. קרבנות הנודדים הם באופן זה: הם חותכים תחלה מאזן הזבח ומשליכים את החתיכה מעל לבית; אחרי עשותם זאת הם עורפים אותו. מקריבים הם לשמש ולירח לבד; להם מקריבים בכלל כל הלובים, רק אלה היושבים מסביב לאגם הטריטוני מקריבים ביותר לאתיני, אחריה לטריטוֹן ולפּוֹסידוֹן.

189. את התלבושת ואת השריונים מעורות עזים אשר על פסלי אתיני הלא עשו היוונים כדוגמת נשי הלובים. כי בכל יתר הדברים היא לבושה באותו האופן כמו נשי הלובים, אף כי לא בזה אשר תלבושת נשי הלוּבים היא מעור ואשר הגדילים היורדים מעורות העזים שלהן אינן נחשים כי אם רצועות עור. וגם השם מוכיח כי מלוב הביאו את הלבוש של פסלי אתיני. כי נשי הלובים שמים על לבושן עורות עזים בלי השער עם גדילים מאדמים; ומעורות העזים האלה לקחו היוונים את השם לשריוני העור שלהם1303. נוטה אני גם לחשוב, כי קול התרועה בשעת העבודה במקדשים מקורו פה; כי מרבות נשי הלובים להשתמש בו ועושות הן את הדבר יפה. גם לרתום יחד ארבעה סוסים למדו היוונים מהלובים.

190. הנודדים מקברים את מתיהם כמו היוונים מלבד הנסמונים; אלה מקברים אותם יושבים ונזהרים להושיב את האיש בשעת יציאת נשמתו, ולא ימות בשכבו על גבו. בתיהם מחוברים מסוף קלוע באגמון ונשאים ממקום למקום. אלה הם המנהגים של העמים האלה.

191. מערבה מנהר טריטון גובלים באבסונים כבר הלובים עובדי־האדמה והיושבים בבתים בנויים ולהם השם מַכְּסִיִים. הם מגדלים שער ראשם בצד ימין ובצד שמאל הם גוזזים אותו. את גופם הם מושחים בששר. אומרים הם, כי הם מבני בניהם של הטרויים. הארץ הזאת ושאר לוב המשתרעת מערבה עשירה בחיות ומכוסה דשא הרבה יותר מאשר ארץ הנודדים. כי חלק לוב המשתרע לצד מזרח המיושב מהנודדים היא ארץ שפלה ומלאה חול עד הנהר טריטון, אולם מפה לצד מערב, ארץ עובדי־האדמה, היא הררית מאד, מכוסה דשא ועשירה בחיות. כי בארצם נמצאים הנחשים הגדולים עד למאד, האריות, ומלבד אלה הפילים והדובים והעכנים והחמורים בעלי קרנים ואלה עם ראש כלב ואלה בלי ראש אשר עיניהם בחזם. וכאשר מספרים הלובים, האנשים הפראים והנשים הפראיות ועוד מספר רב של חיות לא־בדויות1304.

192. אצל הנודדים כל החיות האלה אינן, כי אם אחרות ואלה הן: פִּיגַרְגִים, זוֹרְקַדִים, בּוּבַּלִים1305, חמורים, לא אלה אשר להם קרנים, כי אם אחרים אשר אינם שותים, כי אינם שותים מכל וכל, אוריים, אשר מקרניהם עושים ידות הקתרוסים; גודל החיה הזאת הוא כמו זה של פר; שועלים, צבועים, קַרְפּדים1306, אילי־בר, דִיקְטִיִים1307, תנים, ברדלסים, בוריים1308, תניני־יבשה, אשר ארכם כמעט שלש אמות, הדומים מאד ללטאות, יענים ונחשים קטנים, אשר קרן אחת1309 לכל אחד. אלה החיות אפוא נמצאות שם, כמו כן אלה הנמצאות במקומות אחרים, מלבד הצבי וחזיר־היער. הצבי וחזיר־היער אינם מצויים כלל בלוב. מעכברים חיים שם שלשה מינים; מין אחד נקרא הולך על שתים, מין אחד זֶגֶרִים – המלה הזאת היא משפת לוב, ופרושה בשפת יון גבעה – ומין אחד עֶכִינִים. יש גם חולדות החיות בין הסלפיום, הדומות מאד לאלה אשר בתרשיש. כה הרבה חיות חיות בארץ הלובים הנודדים, כאשר עלה בידינו להודע בחקרנו עד כמה שהיה באפשרותי אחריהן.

193. על יד המַכְּסִיִים הלוביים שוכנים הזָאבאֵקִים; אצלם הנשים מנהגות את הרכב למלחמה.

194. על ידם שוכנים הגִיזַנְטִים; אצלם עושות הדבורים הרבה דבש, אבל עוד יותר, כאשר מספרים, נעשה בידי פועלים בני־אדם; כולם מושחים את גופם בששר ואוכלים בשר הקופים הנמצאים למכביר על ההרים.

195. קרוב להם, לדברי הקרתגים, נמצא אי, ושמו קִירָאבאִיס, ארכו אמנם מאתים ריס, אולם רחבו צר ומהיבשה יכולים לעבור אליו ברגל, עשיר הוא בעצי זית וגפנים. בו נמצא אגם אשר ממנו בנות יושבי האי מוציאות מתוך הרקק עפרות־זהב בעזרת נוצות משוחות בזפת. אם אמת הדבר, אינני יודע, כותב אני רק מה שמספרים, אבל יכול להיות, כי כל הענין נכון הוא, הלא בעיני ראיתי בסקינתוס1310, כי זפת הועלה מתוך אגם ומים. ויש שם אגמים אחדים אשר הגדול ביניהם שבעים רגל לכל צד ועמקו שני קנים. לתוכו מורידים מוט, אשר אל קצהו מחובר ענף הדס, ואחרי־כן הם מעלים בעזרת הענף זפת; ריחו אמנם כמו זה של חמר, אבל בכלל יותר טוב מזפת פִּיאֶרִיָה1311. הם שופכים את הזפת אל תוך בור החפור קרוב לאגם, ואחרי אשר אספו הרבה, שופכים הם את הזפת מתוך הבור לתוך כדים. מה שנופל לתוך האגם עובר מתחת לאדמה ונגלה בים הרחוק כארבעה ריסים מאגם. אם ככה הדבר, מסתבר להיות קרוב לאמת גם מה שמספרים בדבר האי הנמצא קרוב לחוף לוב.

196. גם את זה מספרים הקרתגים: יש ארץ בלוב ויש אנשים היושבים מעבר לעמודי הירקלס; כשבאים אליהם1312 ופרקו את סחורתם וסדרו אותה על שפת הים שבים1313 לאניותיהם ומעלים עשן. יושבי הארץ, בראותם את העשן, באים אל הים, ואחרי אשר הניחו במקום הסחורה זהב חוזרים הם לאחוריהם מעל הסחורה. הקרתגים יוצאים מהאניות ואם שויו של הזהב נראה להם כשויה של הסחורה לוקחים הם והולכים להם, ואם לא, יורדים הם שנית לאניותיהם ומחכים, אז נגשים האחרים ומניחים עוד זהב עד אשר השביעו את רצונם. אין אחד עושה עול לשני, כי לא אלה נוגעים בזהב טרם נעשה שויו כשויו של הסחורה, ולא אלה נוגעים בסחורה טרם לקחו הללו את הזהב.

197. אלה הם העמים בלוב אשר אנחנו יודעים לקרוא אותם בשמם, והרוב מהם לא שמו את לבם מכל וכל למלך המדים, לא עתה ולא אז. עוד זאת אני יכול לאמר אשר לארץ הזאת. כי ארבעה עמים יושבים בה, ולא יותר מאלה. עד כמה אשר אנחנו יודעים, שנים מהם ילידי הארץ, שנים לא; הלובים והכושים הם ילידי הארץ, הראשונים יושבים בחלק הצפוני של לוב, ואלה בחלק הדרומי, הפניקים1314 והיוונים הם זרים.

198. לי נראה כי גם אשר לטיב האדמה אינה ראויה לוב כי נשוה אותה לאסיה ואירופה רק קיניפּס לבדה