מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על המדוכה

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

ויושבים אנחנו על המדוכה, ושואלים ודורשים בהלכות העמים ברצינות, בכובד-ראש, ומעלים בידינו חרס!

אין כלל, שלא נאמר בו חוץ, כמנהג הפקידים.

– הלאום, אמרו לפנים, כמו האדם הפרטי, אומר: “אני מרגיש את עצמי – ועל-כן אני חי!” אבל זה נאמר לפנים, טרם עלה עוד על דעתי לצאת גם כן לשוק העולם ולקרוא: “אני מרגיש את עצמי, ועל-כן אני חי!” אבל כיון שיצאתי לשוק ואמרתי בלשונם, התאספו תיכף ומיד החכמים ועשׂו הוספה קטנה לדבריהם: חוץ מן החיים בקיבה זרה… אסור להרגיש את עצמו בקיבה זרה…

וכשראו חכמי אומות העולם, ששאלת המדינות והארצות נרדפת על צוָאר מאת שאלת הלאומים, ישבו גם הם על המדוכה, וגם הם שואלים ודורשים בשאלת הלאום ברצינות, בכובד-ראש, ובצק-השאלות כבר נחמץ והוא גדל ומתנשׂא לעיניהם, והם מביטים בו ומשתאים, ומשתוממים… ומשתדלים למצוא פתרונים:

– הלאום הוא הגזע, הגזע הוא הדם הטהור בלי תערובת דם אחרים – – –

ואני אומר בחשאי: אצלנו אין נשׂואי-תערובות –

– והערב רב, שעלה עמכם ממצרים?

ואחרים אומרים: הלאום הוא סוד הקרקע. כאן גדל האלון ושם התדהר… הכול תלוי בטבע הקרקע, ואם אתם רוצים – גם בזבל הקרקע!

– ואני?

– ואתה נע ונד, ולא מחובּר לקרקע!

ויש עוד אחרים והם אומרים, שאין האדם מחוּבּר לקרקע כל עיקר, שכל העמים והלשונות נעים ונדים תמיד, אך דרכיהם על כדור הארץ שונות, זה נע ונד ביבשה, וזה מפליג על ספינות בים, וזה הולך על שׂפת הימים והנהרות, וזה במדבר וערבה, וזה ביערות-עולם, והעם גדל ומתחנך אך על פי דרכו, שהתוה לו גורלו על האדמה!

– ואני?

– אתה תועה דרך… אתה הולך מאז ומעולם בדרכי זרים.

ויש אומרים:

– העיקר היא הקוּלטוּרה! העם שיש לו קוּלטוּרה מיוחדת יש לו נשמה מיוחדת והוא חי חיים מיוחדים…

– ואני?

– אתה מתנהג בקוּלטוּרוֹת זרות! מי יורך דעה? – מורה משלנו! מי פוסק לך הלכה? – שופט-שלום משלנו ועל-פי השולחן-ערוך שלנו! איזה מלבושים אתה לובש? – מלבושים על-פי המוֹדה שלנו! אילו ספרים אתה קורא? – את ניטשה וגיטה ומיצקביץ' שלנו!

ומתחיל אני לגמגם: לא כי… וחפץ אני לברר, שאנחנו מתחילים להתפתח כסמדר, שגדלים אצלנו גם בני-ניטשה, גם בני-גיטה, ה“יוּדישעֶר פעֶרלאַג”, עתונים חדשים. אבל עוד חכם אחר בא ונופל לתוך דברי:

– מה בצע אם עם אתה או אינך עם? לא זה הוא העיקר! הנה עם או אינך עם – הכול הבל! ואתה הסכת, בני, והגד לי, היש לך קרנים לנגח? היש לך אגרוף לגונן על רשותך! היש לך כלי-תותח להראות באותות ומופתים חזקים, חותכים ובוערים כגחלי רתמים, שרצונך זה כבודך?

ואז בא הישיש הטוב, בעל המוסר הטוב והחלומות הטובים, והטה אותי הצדה, והוא דבּר אלי דברים טובים, דברי נגידים, דברי נחומים:

– אל תירא ואל תחת, בני! גדול כוח הסבל מכל הכוחות שבעולם! בעל האגרוף תקיף הוא לזמן פחות או יותר ארוך, אבל התקיף בדעתו – תקיף לעולם… אתה, מובטח אני, תראה בנחמה: הארץ תמלא דעה ויחדלו מריבי-כוהן; יסתדרו תנאי הכלכלה, ותעבור ההתחרות, ושׂנאת הספירות כליל תחלוף ויתגבר המוסר על החנף והמרע. ושפט הבית דין בהאַג בין עם לעם, כשפוֹט השופט בין איש לרעהו. גם ריב הלשונות יחדל; האַקדימיות מכינות לשון-עולם, לשון מלאכותית לכלי-מבטא בין העמים; ושמר עם ועם את לשונו, והתפתח בשׂפתו, ולמד גם את הלשון הכוללת המלאכותית, והבין איש את שׂפת רעהו, והעם את שׂפת עמיתו – – –

ובא בעל המרה-שחורה בלעגו:

– חכּה, בני, עד שיפול הטל ותחשכנה עיניך! החיטה נזרעת והקוצים והברקנים גדלים מאליהם! התרנגולת כל יומה זמנה, הבהמה יולדת שבעה ושמונה, ובבנות חוָה מספר העקרות מתרבה בכל יום… ועד שישתנו הענינים לטוב, יבוא מבול מים או מבול אש, או יעבור כוכב שביט וינער בזנבו אותנו ואת הקוּלטוּרה שלנו, ואת שאלותינו, ואת המדוכות שאנחנו יושבים עליהן – – –

– – – – – –

נעזוב את ה“חכמות” המסובכות ונפן לשמוע דברים ברורים מפי ה“אוֹגניבוֹ” – המכתב העתי, המוקדש לחכמה ולמדעים, והרוצה לבקש פתרונים לשאלות החיים בלי משׂוא פנים, בלי נטיות צדדיות, על פי החכמה והמדעים.

וה“אוֹגניבוֹ” מדברת דברים קשים באזני “רופאי האליל”, המרפּאים את שאלת היהודים על נקלה והמתהפכים בכל שעה ושעה כחומר חותם.

"פותרים אנחנו את שאלת היהודים איש איש לפי רצונו, המשתנה כהאויר בסתיו. ימים רבים השתדלנו להוכיח לכנסת-ישׂראל, שלא תוליד פולנים בני דת משה בשום אופן, ואלה שהיא מולידה אינם זרע של קיימא, ופּאטריוֹטים גמורים לא יצאו הימנה, כלומר, פּאטריוֹטים בטבעם, במזגם. בכל תוקף ועוז של בוּרים ועמי הארץ הוכחנו להם, שאין להם כל חלק ונחלה עמנו. וכשהלכו הנדחפים לאחור, וביקשו להסתדר בשם ציון כלאום מיוחד, כחברה מיוחדת, שעליה להגן על עצמה ולהלחם מלחמת קיומה, קרענו את בגדינו ונצעק צעקה גדולה ומרה, שהם בוגדים בנו. היאך? היתּכן? אבותינו הרשו להם לחסות בצל קורתם, פתחו למו את שערי הארץ, והם אינם משתתפים עמנו, ומפרידים את החבילה וכו' וכו'…

ולפעמים דוברים אנחנו אליהם דברים מרים וכבושים, ושוכחים, שאותם הדברים יכולים לשוב אלינו, להיות כמדקרות חרב לעצמנו ובשׂרנו".

ומתמרמרת ה“אוֹגניבוֹ” על רופאי האליל, על “החכמים האוילים”, המתוַכּחים בשאלת היהודים בלי דעת את השאלה על בוריה, בלי הבן את היהודים, ובלי דעת את תנאי חייהם:

“כשרוצים אנחנו להכיר את היהודים, היושבים צפופים כדגים מלוחים בחביות, פונים אנחנו לא אליהם ואל מעונותיהם הצרים, כי אם נסוגים לאחור אל ה”תלמוד“, ושוכחים ש”אין החיים יונקים מן הספרים הקדמונים אלא מן הסביבה“… ותחת לגלות את נגעי החיים, כמו שהם בזמן הזה, חוקרים ודורשים אנחנו אחר מוסר התלמוד ומגלים בו טמירין”…

וה“אוֹגניבוֹ” חפצה לדעת את האמת, והאמת היא:

“ענוּת המון העם העברי, דלותו הנוראה, והגדלה מיום ליום באופן מבהיל ומוכרח בבת-אחת! המון עם העברי עוסק בתוכנו במסחר וסרסרות; ותנאי החיים השתנו, וההשתלמות המיכנית סותרת את התנאים הקדמונים בלי חמלה, ועל עיי המפלה של החנוַנות והסרסרות נבנים ומתפתחים העסקים הגדולים, שאין היהודים לוקחים חלק בהם: הפּוֹסטה, הטלגרף, בתי-הקוֹמיס. והאַגנטוּרים, כהמודעות בעתונים, מכריתים אוכל מפי אלפי סרסורים, מסיגים את גבול החנוָני העני והסרסור העני-ממנו בכל יום ויום, בכל שעה ושעה, ואין עצה ותחבולה לעצור בעד שטף ההשתלמות… ובאותו הזמן, שההתקדמות הורסת בלי חמלה את מפלט העניים הללו, היא מגדילה את מספרם ומוסיפה עליהם את הפליטים מתוך בעלי המלאכות, שהתמוטטו על-ידי התחרות המכונות, ופליטי הכפרים, העוזבים את שׂדותיהם ושוטפים אל הערים להיות לחנוָנים ולסרסורים… וההמון הגדול הזה אוחז בשארית כוחו בענף עץ-החיים הקדמון, וההמון הולך הלוך ורב, והענף הולך ומתנונה, ונובל, מבלי היכולת עוד לשׂאת כל פרי”…

ובכן…

ובכן מתחילים לראות בדלותנו, להשתתף בצערנו, ראשונה בשם “האנושיות”, שכבודה גדול עוד בעיני ה“אוֹגניבוֹ”, וגם בשם אהבת-עצמה של החברה! “ענות הממון העברי היא ענוּתנו, דלותו ושפלותו – דלותנו ושפלותנו”, כי אין הגוף בריא, אם אחד מאבריו חולה…

זוכרים אנחנו את חוקרי הקדמוניות, בלעי הקומיסיה ההיסטורית על-יד מַרבי ההשׂכלה, גם הם אמרו בהקדמתם: מביטים אנחנו על העתיד בתקוָה גדולה; עסקינו אינם מובדלים ומיוחדים, הכל מסובך ומקושר, הכל דורש פתרונים כוללים…

אולי – –

הלא הגבולים מסוגרים, לצאת או להגרש אי אפשר… עומדים אנחנו בהכרח ברשות הרבים!… ועוד ימים רבים נשב על המדוכה…

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. הַמִּתְיָאֵשׁ (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

צאן קדושים

מאת דוד ישעיהו זילברבוש (פרוזה)

ליל שמחת תורה.

– חג של מי היום?

חגו של שמואל אברהם החיט!

בכל ימות השנה יושב שמואל אברהם בדד, קודר, שוהה בחדרו הצר, מאחה את הקרעים בשלמות בלות ומטליא טלאים בבגדים ישנים, ולא לעתים רחוקות, בבוא לפניו זכר הימים הראשונים, תשבית אנחה כבדה את ההמולה הדקה אשר ישמיעו הסמרטוטים מעצמת המדקרות של המחט. גם בימי השבתות והחגים בהלוך שמואל אברהם אל בית הכנסת להתפלל נחבא הוא אל אחת הפנות ולא ישים לבו אל הגוערים. אף אין איש מהם אשר ישים את לבבו אל המטליא הזקן. אם לא בימי השבתות אשר בהם קוראים את פרשת “התוכחה”. אז יפקוד אותו הגבאי בזכרון לפניו ויפקדהו בפקודת “כבוד” לעלות לתורה. – ושמואל אברהם כבר הזקין במלאכתו הכבדה וכבר הסכין בעליותיו לפרשת התוכחה. הוא היום בן ששים שנה ולו זקן לבן ופנים מקומטים ולו גב שחוח וקומה כפופה ולו גם “שבר גדול”, במחילה מכבודכם! ובכל זאת בבוא יום שמחת התורה נהפך שמואל אברהם לאיש אחר. כמעט יפנה יום “שמיני עצרת” לערוב ושמואל אברהם יחדש פתאם נעוריו אף יחדש בקרבו משוש ילדות וכמו גם קומתו זקופה וגם רגליו רגל ישרה: אז הוא יוצא החוצה ומשוטט כל היום ברחובות העיר. מחנה נערים מתלקטים אליו והוא מפקד צבאם. ביד כל נער ונער דגל קטן וביד שמואל אברהם דגל גדול אשר עליו כתוב באותיות גדולות: “דגל מחנה יהודה”. ומי לא ידע כי המחנה לא מחנה צבא מלחמה הוא ושמואל אברהם המטליא איננו מצביא ולא היה מצביא מימיו, ובכל זאת הוא עובר לפני מחנהו כגבור בראש צבאו ופעם בפעם מדי הפגשם בחבר אנשים ירים הוא את דגלו אף יקרא באזניהם בקול גדול: “צאן קדשים!” והמה עונים אחריו: “מע!”

זה דרכו שעשועים לו מימים ימימה. והשעשועים האלה המה לו שעשועים של מצוה השקולה כנגד מצות אין מספר. הוא, אחד הריקנים שבישראל. ישמח שמחה שלמה ביום שמחת התורה והוא המבדח דעתם של המכובדים בישראל. זאת היא לו ההטיבה האחת בעולמו הריק והשומם. ושמואל אברהם לא ישתה יין ביום הזה. אבל הדעת כי הוא עושה מצוה, הדעת כי יום שמחת התורה הוא יומו, תמלאהו שכרון.

ושמואל אברהם ומחנהו יהיו למקהלה אשר תשלים בקריאותיה את כל קריאה של שמחה ביום החג. ובשכרונה ידעו גם החוגגים האחרים שכרון.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.