מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
מגד, א'. (1989). שבת. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-06-24. http://bybe.benyehuda.org/read/10921
MLA:
מגד, אהרן. "שבת". פרויקט בן-יהודה. 1989. 2018-06-24. <http://bybe.benyehuda.org/read/10921>
ASA:
מגד, אהרן. 1989. "שבת". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-06-24. (http://bybe.benyehuda.org/read/10921)

שבת

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: זמורה-ביתן; תשמ"ט 1989

סוגה:

שפת מקור: עברית

דממה לוהטת היתה תלויה מעל לרחוב החול הארוך. אבי ואמי ישנו שנת שבת אחר-הצהרים, בתוך הצריף המחומם. מן העבר השני, בתוך הבית השפוף, הצהוב, המוקף עצי ג’קורנדות גבוהים שעלעלים קטנים טיפטפו מהם אל עפר החצר הכבוש, ישנו אדון פלדמן ושני בניו המגודלים. יכולתי לראותם, שכובים על גבי דרגשי העץ, מאחורי כלונסאות המרפסת הירוקים, את האב בעל הזקן הסבוך שצרעות קיננו בזקנו וזיפים ארוכים כרגלי זבובים ביצבצו מנחיריו, ואת הבנים, ארוכי הגפים השעירים, גדולים כחוטבי-עצים. כל עשרת בתי המושבה, המרוחקים עד קצה רחוב החול העמוק, היו שקועים בתרדמה. נשמע רק זמזום זבובים מעופפים באויר מככרות הזבל המיובש שבחצר.

עמדתי ברגלי היחפות על אבן-המדרגה המחוספסת, הזיזנית, רק מכנסים לבשרי וכובע מכותם לראשי, ובצמצמי עיני אל גג צריף בית-הכנסת הריק, חלפה בי מחשבה שזו השעה לבצע את המזימה. שחורה, רחופת-ליליות, נפערה בתוך לבי עליית-הגג המיסתורית.

מאחורי בקתת הרוסי, המוקפת גדר-נצרים, מאחורי מקשת הדלעת שלו, מאחורי שטח החילף, עמד עץ הדום, שלרגליו היה המטמון. איש מן הילדים הבאים לקטוף את פרי הדום, זה הירוק ומריר וחרצני, וזה הצהוב-מתקתק-מתמרס שבקצות הזלזלים הקוצניים הגבוהים, לא ידע עליו דבר. מצחיק היה איך לא ידעו. הם דרכו עליו רוץ-ושוב ברגליהם היחפות בלקטם את גולות-הפרי הזעירות, המתולעות, התוו עליו חריצים ארוכים בענפים היבשים שבידיהם – ולא ידעו. בתוך העפר היה טמון, שלושה צעדים מן הגזע המסוקס, שמור לשעתו.

החול היה כה לוהט עד כי היה עלי לקפץ משלולית-צל לשלולית צל שבצדי העשבים והשיחים ולהצן מעט את רגלי בהן, כשאני מרכיב כף-רגל אחת על גב השניה, מתנודד על גבעולי, אחר ממשיך לרוץ, כטובל באש. לאורך גדר-הנצרים היתה אמת החול רכה ורגועה. כלב הרוסים יצא ממלונתו, פתח בנביחה, אך הכירני ונשתתק. בעליו ישנו את שנתם בתוך הבקתה פרועת המצעים. תרנגולות אדומות-נוצה התעפרו בחצר ושפכי עפר נזדקרו מבעד למניפות כנפיהן. בראש השובך נימנמו יונים בצידוד ראש. מחרוזות של פלפלים אדומים ושל בצלים היו תלויות מכלונס לכלונס. שורות-שורות של חצילי קיץ, רחבי עלים מפורצים, סוככו על עשב רענן ממים. אחר הבליחו לעיני הדלעות הגדולות, תפוחות הבטן, עבות-הצואר, הכתומות והזהובות, המבריקות בשמש, אותן דלעות שבהתיבשן, בהתבוקקן, ושדים מהדהדים בחללן, היה זוג הרוסים הזקנים מכין מהם כלים למטבחו. מחט של דרדר צהוב-פרח, מחט זעירה, זהבהבת, ננעצה בעקבי וניתרתי ברגל אחת לשלפה בצפרני. אחר-כך היה שדה החילף החד כסכינים, וגבעולי תפרחתו השבולית, הרכה-שעירה, שכל מלילותיה נקבצות במשיכה אחת בין אצבע לבוהן.

שלושה צעדים מדרום לגזע השיזף סבוך-הצמרת, היה טמון האוצר. צל רחב וצונן היה שם ורוח רישרשה בבדים הקונציים. הרמתי ענף אקליפטוס יבש, חלק, גלוף-קליפתו, וחיטטתי בעפר. חפרתי בו ובצפרני עד לח, עד שנתגלה לוח העץ המכסה על המטמון. הכל היה על מקומו. הצבת,, הפטיש החלוד, העשוי כולו ברזל יצוק, שני האיזמלים, המוט, המסמרים שאוכלו חלודה. טחוב ומפורר היה השק מתחתם. נשאתי ראשי להשקיף מסביב, לא, לא היה איש לכל היקף העין. מדרום היו מקשאות האבטיחים, דלות ודלילות, נטושות על הגבעות המבותרות ערוצים סחופי-חול. באמצע השומרה[1], מחופה[2] עשב יבש, ערירית, רפופת-כרעים, שמשית, ריקה מאדם. הרחק והלאה משם יריעות אהלי הבדואים, פרושות שולים, פרוזות לחמה ולכלבים. אופק רדוד כפח מלובן. ממזרח היו שתי חבורות של עצי אקליפטוסים, שרויות בשיחה מרושרשת, חבורה חבורה לעצמה, עגילים ונזמים פזורים לרגליהם. מצפון מממערב היו הבתים המבודדים, שקועים בשנת-עצלתים, שחוחים תחית ענפי אילנות לאים. דממה יקודה.

תחבתי את הצבת לכיסי האחד ואת האיזמל והפטיש לשני (גנובי-יום, מתוך תעלה הפוכה, סבוכת תיל וגרוטאות, על גבול המקשאות, במקום שהיתה לפנים-אי-פעם, חפירת-חזית של התורכים), וחזרתי וסתמתי את השוחה ברגלי. הידקתי את העפר, ששקע תחתי, טישטשתי את עקבותי בקצה-הענף, ופיזרתי עלים יבשים וגולות-דום מצומקות. שוב לא יֵדעו דבר על המטמון.

כבד-מכנסים, פוזל לעברים, פניתי לעבר צריף בית-הכנסת. כפות רגלי צרבו מן החול הלוהט ורק איי הארכובית שדילגתי על פניהם, רוץ ונוח קמעה, ריגעו אותי לרגעים.

כחתול פסעתי בחצר לבל אעיר את הורי. האור חרך את עפעפי. חצים של שמש נורו בגבי החשוף. מאחורי צריף-מגורי, בתוך שורת קוצים יבשים, מאובקים, מוטל היה, כענק פגור, הסולם, אכול חורב, סדוק, כפוף שלבים תלויים בנס מסמרים חלודים וערופים. הקוצים רישרשו בגחני אליו ואבק לבן נתעורר מהם כיתושים מרבצם, ועלה אל עיני. הרמתי את הענק על רגליו והוא גנח. נשאתיו על כתפי, כבד מאד, מסורבל, חורץ בבשר, מטה את גופי על צדו, דרך החצר, אל צריף בית-הכנסת. לא, איש לא היה מסביב. דממת חול-חם ושנת שבת עמוקה. הצבתי את רגליו החיגרות על החול, הקמתיו, תמוך בידי ובמצחי, עד שנסמך ראשו אל פתח עלית-הגג הנעולה.

“מה יש שם, בעליה?” שאלתי את אבי.

“לא כלום, ריקה.” ענה והחזיר לי כתף.

“עכברים,” צחקה אמי.

לא הוספתי לשאול. ידעתי שרוצים להעלים ממני, כמו שהעלימו ממני שאינם מאמינים באלהים. כשרצתה אמי להדליק אש בשבת, לחשה לאבי שיוציאני אל החצר כדי שלא אראה. שמתי עצמי שאיני מבין, אך שמרתי בלבי. אחר-כך בכיתי מאחורי הצריף, ידעתי שיבואו על ענשם. עשר ועשרים פעם ביום הייתי נושא עיני אל עליית-הגג רחושת הסודות.

בבוקר, בעודי שוכב על מיטתי, מלופף צמר-חלומות רך, היה גולש אלי, כלוליין על חבל, טווס הזהב מ“ספרנו”[3]. יורד על גבי קרן-הפז רסוסת האבק הזוהר, שחדרה בעד סדקי לוחות-העץ הרווחים וגהרה על רצפת החימר של הצריף. מתדמור בא ולתדמור נעלם בכבוד הקרן. אחר-כך נשמע לחן המתפללים מן הצריף שמעבר לחצר וראיתי את השכוי ירוק-הנוצה, המבחין בין יום ובין לילה, מעופף ועולה אל עליית-הגג. קולות התפילה היו מהבהבים כנרות, מתלקחים ודועכים, קמים ויושבים, ובאחת-פתאום עשים רחש כרחש החורשה שעברה בה רוח, ובאחת-פתאום נתקפלו כל הכנפים, כאילו ערב ירד, ערב שותק שרק החול מלחש בו. אז קם הייתי חרש, ויחף-רגל יוצא מפתח הצריף, חוצה את החצר שטופת-השמש ונכנס אל אפלולית בית-הכנסת, נוטל לי סידור ממורטט, צהוב דפים, ומתיישב על הספסל, בתוך ריח הטליתות והטבק הנודף מן הזקנים הסבוכים. העורבים של האותיות הגדולות והדרורים של האותיות הזעירות היו מעופפים אל עליית-הגג. לפתע היו הכל קמים, ובעמדי בין רגלי הענקים, המתנועעים כיער, היו אזני דרוכות לקלוט את הנעשה שם למעלה, מעל לתקרת-העץ האטומה. קול גרידה שמעתי לעתים, כשריטת צפורניים חרוצה, ולעתים כהמיית יונים משובך, או ציוץ דק כבהיפצע לוחות-עץ. לא עכברים. העליה היתה נפערת לעיני, שחורת לוע, ואוצר התפילות מכורבל בתוכה בתוך צרורות בלים.

“ג’ין”[4] – אמר פעם הערבי רחב-המתנים-והאזור, חרוש-הקמטים, בעל המאזנים הארוכים ומשקלות האבן, שהיה בא בוקר-בוקר עם חמורו למכור דורה משקיו. ושם אצבעו על פיו.

ג’ינננ – נתרעד מיתר-ברזל בתוך העליה והידהד שם עד להרעיד את הקרשים.

בשעת מעריב, כשהנרות זלגו חלב וריחם מלא את הצריף וצללים שוטטו על הקירות עם לחש-התפלה היגע, המתנער בפתאום, עד להבהיל, עם יתגדל ויתקדש מארבע הפינות בבת אחת, וחוזר ושוקע באש-קרבן מלחשת על אפר, נתמלאה העלייה עשן, והצללים רבצו שם דומם, צנופים ואורבים מן הפינות, כילדים במשחק-המחבואים בחורשה, בחושך, – כל הלילה הארוך, בהיות בית-הכנסת ריק ושמום-אפילה וברחוב התחבאה הדממה בשקערוריות החול הצונן.

כשנפרשו הטליתות הצהובות כמוּטות כנפים בברכת-הכהנים, וקולות חרוכים ונוראים השביעו השבעות שנפלו כאבנים לרגליהם, התגנבתי מתחתן לראות את האימה הנחנקת שם עם “יְחוּנֶכָֹּה”, ורמסתי ברגלי את הקולות לבל יעופפו למעלה.

עד שיום אחד הובאה גופתו של הקצב שנפל מעל הכרכרה בדרכו למושבה הסמוכה, והיא היתה גדולה ונפוחה וצהובה כשהוטלה על הדרגש לפני פתח הצריף, וריח מוזר נדף ממנה, רק מתקתק, שנשמתיו עמוק אל קרבי כי העביר בי תענוג ראוי להישמר עד קץ-הימים. אז עלה השַׁמָּש למעלה, אל עליית-הגג, ובפעם הראשונה ראיתיה נפתחת, והוא הטיל לשם צרור כלשהו, לא ידעתי מה בו, אולי הוא הצרור של תנצבה מבית-הקברות. צרור נשמתו של הקצב הגדול שנפח את רוחו. מזימה ניצתה בעיני החדות. כן, אפשר לעלות בסולם. באחד הימים, כשאיש לא יהיה מסביב. הסתכלתי על סביבי אם ראה מישהו את המזימה. איש לא השגיח בי.

ברגלי היחפות, הצרובות מן החול הלוהט, טיפסתי ועליתי על הסולם החיגר, שרגלו האחת היתה קצרה מן השניה וצלעותיו נתלכסנו. שלב אחד, רקוב-קצה, נשמט מאחיזת מסמרו החלוד ורגלי ריחפה ברווח הגדול. זיעה שטפה את גבי וכיסי כבדו מאד. אחזתי בחזקה בידות הסולם הדוקרניות ונתרוממתי למעלה. עתה הייתי עומד גבוה, יכול להשקיף על כל העולם: רחוב החול-העמוק, הבתים המבודדים העומדים חבוקי-דממה תחת צל-צהרים דל, חלקות-השדה החרושות תלמים חרבים, מתבקעים, המקשאות הדהויות, חורשת האקליפטוסים הצפופה והשטיח הרשרשני שבתוכה, מגדל-המים העבה בראש הגבעה, נאות-הירק של הפרדסים המצוללים בבקעה, שטחי הבוּר והחילף, חפירת התורכים. גבוה הייתי כשובך היונים שבחצר הרוסי המאוכלסת. יכולתי לדבר עמה מרחוק כמגדל אל מגדל.

המנעול היה גדול וכבד וחלוד. הוצאתי את הצבת מכיסי, כשאני מתחזק בסולם בידי השניה, מצמיד גופי אל קיר הצריף המחוספס, לצבוט כה את הציר. הציר היה עיקש, דבוק היטב אל קרשו, וככל שלחצתי את הצבת, עד כי נשכה את העץ בשפתיה החדות, לא נתרווח מקום לתפיסתה. החזרתי אותה לכיסי האחד ומכיסי השני שלפתי את האיזמל. תחבתיו בין הציר ובין הלוח וניענעתיו הנה והנה לפשׂק ביניהם. קול חריקה הרעיד את לבי. הציר נתרופף מרתוקתו. עוד נענועים אחדים ואף הברגים נצטווחו מתוך העץ היבש. צפור צווחה בתוכי. מעט-מעט נתחלצו הברגים עד שביצבצו ראשיהם החוצה. הוצאתי את הצבת. נאחזתי היטב בסולם המתנודד. הצבת תפסה בברגים וסובבתם. אחד אחד נחלצו כל השלושה, נשרו וטבעו בתוך החול שמתחת.

עכשיו יפרצו כל הסודות אל מולי ויפילוני ארצה. לילית מאובקת-כנפים תטפח על פני, תעוף אל אהלי הבדואים השחורים. התפילות תפרחנה מצרורותיהן ותדאינה אל ענפי העץ הסמוך. בבהלה יתעוררו כל הישנים בבתים וקץ לצהרים.

דלת העליה ציפצפה על צירה וריח עיפוש הכה בפני. אפילה היתה בפנים ורק עיגול-אור קטן נזדהר על רצפת-העץ וקרן אבק מופז היתה מתוחה בינו לבין רעף בקוע. עיני התרחבו כעיני אוח בחדור ראשי פנימה. קורי עכביש סמיכים היו משוכים כשובלי-משי בין קורה לקורה, תלויים פה-ושם כחבלים ממורטטים, ומאחוריהם, בירכתים – אל תירא. אל תירא מפחד פתאום. משכתי עצמי מן הסולם ומעלה וברכי שייפו את הלוחות המאובקים. אל תירא. סגרתי אחרי את דלתות האשנב והמנעול התנודד על צירו השמוט.

עינו הפצועה של אדון פלדמן ניבטה אלי מאפילת הירכתים. פעם הכה במעדר על פגז תורכי עתיק, שחור, שהיה מוטל בחצרו, ואש פרצה פתאום, וצעקה פעורה, ריקה, רצה כשד מקצה רחוב החול על קצהו. מאז היה חור אדום כפצע טרי רושף מתוך עינו. אחר כבתה העין והיה רק צרור בלויים של לחשים ששתקו. אולי הלחשים של תפילת-הערב לפני שעוזבים אחרונים את הצריף ופורשים איש איש גלמודים לבתיהם. או פיח הנרות העולה אל התקרה. יכולתי לתפוס את קרן הפז הארוכה ולהחזיק בה כבחנית.

זחלתי על ארבעותי וקרן-הפז נקרעה ואלפי רסיסי האבק המזדהרים נתבחשו כמטורפים. ארג-עכביש צנח על כתפי וחוטים מדובללים נכרכו על זרועותי. עכבר עבר במרוצה כצמרמורת לאורך הגב. ריח עבש, מתקתק, כריח שק טחוב, מתפורר, טמון בעפר, עלה מזוית הרצפה שבין שיפועי הגג.

ֹשלחתי את ידי אל חשרת-הסודות. גבב של ספרים, ספרים בלויים, ממורטטים, כסוסי דפים, מרופטי כריכות, וצרורות-בד ביניהם. אבי לא ידע! נשמתי עמוק את הריח. ריח ישן. חֵלב. טבק-זקנים. קטורת קרבן-מנחה של מוצאי-שבתות, כשהחום שוקע ואד צונן מתפרש על החול. בלילה רובצות פה התפילות עם הנשמות המופקדות בערב והמוחזרות בבוקר.

גחנתי על הערימה למצוא את צרור נשמתו של הקצב הגדול, שהשַּׁמָּש הטילה הנה. קפאתי על רבצי. קול קרא בשמי. היה זה קול אמי. היא קראה פעמיים ושלוש. ואחר יצא גם אבי אל החצר וקרא אף הוא. נתכווצתי כצל בצהרים. שמעתי את נשימתי בתוכי וחשתי את הזיעה הזוחלת על גבי. אחר אמרה אמי, בוא נלך כבר. וצעדי שניהם התרחקו אל הרחוב.

ישבתי על ברכי וזרועותי על הספרים. אם אשב כך עד הערב, אראה איך התפילות עולות אלי. אשמע קול צלול, רם, ברכו את אדוני המבורך, ומיד לכך, כשטף מים להטביע, ברוך-אדוני-המבורך-לעולם-ועד, ומיד לכך אוושת-הענפים החרישית הממלאה את כל הצריף. בדממה, אהיה אפוף מיסתורים מתוקים, כמו מתחת לשמיכה בלילה, כשכל רחש בחוץ מספר סיפורים. איש לא יפריע. מנוחה שלמה ללא פחד. לבד.

או יהיה זה מחבוא-הסתרים הקבוע שלי. כשרועה-הפרות השוטה, אדום-הפנים, יפער את פיו צהוב-השינים וינהם לעומתי, עד כי לשון מהבהבת של זיקית תקפוץ אלי מתוכו – אטפס כחתול אל העליה ואסגור את דלתה בעדי. כשהערבי רחב-המתנים ורחב-הקמטים ירביץ את חמורו בצל ויקחני, באין-רואים, אל מאחורי הצריף להראות לי את מבושיו. כשויינברג החנווני ירדוף אחרי במקלו. כשציפורה היפה, ששיער אפל, סמיך, מיָער את בתי-שחיה, תרמוז לי באצבע לבוא ולא אדע למה. כשאמי תתעלף ואחשוב כי מתה. כשיגיח הדבּע כחול-העינים מן החורשה שמעבר למקשה.

טפיפת צעדים בחול נשמעה מלמטה ואחריה קולות ילדים קוראים זה לזה, קרבים והולכים. כדור קטן טפח על קרקע החצר ופתאום הכה מכה נבובה על קיר הצריף עד כי נחרדו הצללים מזויות הגג. ארבתי כעכבר בחורו. מלכודת. חמה ככבשן. צעדים קטנים רצו הנה והנה ופעימות לבי רצו אחריהם. יגלו את הסולם. את המנעול השמוט. יקראו לאבי. אעמוד למשפט. ארצה לברוח ולהסתתר בעלית-הגג כדי שלא אצטרך לענות.

זחלתי חזרה וניפצתי שוב את קרן האבק, שהיתה עתה ארוכה ולוכסנית מאד, וקינחתי את הרצפה בידי ובברכי ואספתי את כל קורי-העכביש בגבי. פשקתי סדק בפתח והצצתי החוצה. איש לא נראה. הילדים היו מעברו השני של הצריף. יום גדול פרץ לעיני משנפתחה הדלת על צירה. הפשלתי רגל אחת החוצה, אל בלימה, אל שלב דוקרני, מתרועע, אחר, רגל שניה, בטוחה, ואחזתי בשפת הרצפה המאובקת. גבוה הייתי, גלוי לשמים, לאור, בחוצות החול.

ופתאום זה בא, כחץ בגב. קול צהל את שמי והקפיאני על עמדי, ומיד טפיפות-רגלים אצות מכל עבר וראי האור התנפץ לרסיסים. פחד לפת את גופי כנחש, עם הקריאות הנזרקות אלי מלמטה כברד אבני חצץ: גנב! גנב! ברגע של חשיכה סאן לרגלי המון פרוע, קורא-נקם.

הסולם התנודד. שמונה ילדים טילטלו את רגליו הרעועות וצעקתם כידדה את גבי. רד, גנב! רד, גנב! ברכי רעדו עם רעידות הסולם המִתרתע וניתק ממשענו. אבק נחרד מקרשי העליה. צללים נתפרקו מצרורותיהם.

קפצתי למטה ואכלתי חול. בן-רגע היה ההמון על גבי, להקת-כלבים נושכת, מורטת, לופתת צואר להחניק. הכובע! הכובע!

ומשננערתי מעליהם, כבר לא היה הכובע. נחיל הצרעות זימזם מסביבי, עקוץ ועוף, עקוץ ורדוף. כולם היו אחרי. נסוגותי דרך כל החצר עד פתח צריף-מגורי. נלחצתי פנימה, נהדף, והגפתי את הדלת מאחרי. אבן הכתה על התריס הסגור וצהלה ליוותה את הדה.

חשכת-צהרים היתה בצריף החם, מסורגת קוי אבק-מופז. עמדתי כלוא בין הסורגים, גלוי-ראש צרוב-גב ונשכתי את שפתי. דמעות בערו בעיני. הצריף היה ריק מצללים. עליית-הגג נשארה פרוצה וכל הסודות פרחו מנה אל גבעות החול.


  1. שומֵרה – סוכת שומר בגן או בשדה.  ↩

  2. חוֹפֶה – מכסה כעין חֻפָּה.  ↩

  3. “ספרנו” – ספר מקראות לתלמידי בית-הספר היסודי בתקופת היישוב.  ↩

  4. ג’ין – מערבית: שֵׁד.  ↩

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

בְּמִסְעָדָה עֲמָמִית

מאת ישראל אפרת (שירה)

רַק אֹזֶן אִלֶּמֶת הָיִיתִי. יָדַעְתִי

כָּל עוֹד אַתְּ שָׂחָה

בְּטוּחָה אַתְּ מִפְּנֵי מְעַנַּיִךְ

וְעֵינַיִךְ שְׁחוֹרוֹת בּוֹהֲקוֹת כְּעַכְבָּר

וְחִיּוֹךְ-לְעַצְמוֹ יֵשׁ יוֹפִיעַ

כְּטִפַּת דֶּמַע כְּחֻלָּה בּאֵשׁ לְחָיַיִךְ –

רַק אֹזֶן אִלֶּמֶת הָיִיתִי בְּיָמִים אֲפֹרִים,

וְאַיֵּךְ?

הַעוֹדֵך ְ חַיָּה אֵישָׁם וְהִכַּרְתְּ: לֹאְ כְדָאי

לִהְיוֹת כֶּתֶם שֶׁל צֶבַע בָּאֲוִיר הָאָפֹר שֶׁל אַחֵר,

אוֹ שִׂכְלֵךְ לֹא נָשָׂא בֶּרֶז זֶה מְטַפְטֵף תּוֹךְ נַפְשֵׁךְ

וְהִנָּךְ מִתְגּוֹרֶרֶת כָּעֵת בְּאַחַד הַמְּעוֹנוֹת

שֶׁל צַעֲדֵי דְּמָמָה וּפִתְאֹמֵי צְעָקָה?

וְאַף שְׁמֵךְ לֹא שָׁאַלְת

[לדף הראשי של פרויקט …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.