מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עלי בריקדות

מאת: מיכאל אשבל

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הדר הוצאת ספרים בע"מ; 1976

סוגה:

שפת מקור: עברית

הצהרתו של מיכאל אשבל בבית-הדין הצבאי

13 ביולי 1946

רבותי,

אינני מודה ואינני מכיר בשום אשמה. אולם אין באפשרותי ואין בדעתי להכנס להתדיינות עם הקטיגור, אם עם בית-הדין. לא אגן על עצמי. לא אחקור עדים, לא אציג שאלות ולא אתן תשובות לשאלותיכם. כי אינני מכיר בחוקים שלכם כשם ששום אזרח חפשי אינו מכיר בחוקים אלה, שהפכו את הארץ הזאת לבית-כלא, את תושביה לאסירים או למועמדים לגרדום ואת שליטיה – לתליינים. אנו יודעים למה התכוונו שולחיכם בהשליטם את חוקי הטרור. הם רצו לשבור את רוח העם הזה, הנאבק בשארית כוחותיו על עצם קיומו ועל חיי בניו. הם רצו להכריחו, שישלים עם הגורל, שנקבע לו בלשכות הסתר הבריטיות, עם גורל עם מפוזר, משועבד, נשחט ונרמס. הם רצו להפחידו, לפורר את אחדותו, להחליש את נכונותו. אולם לשוא כל המאמצים הללו. שליטיכם היו צריכים ללמוד מן ההיסטוריה – מן ההיסטוריה של עמם ומן ההיסטוריה של עמים אחרים – כי אי-אפשר בחוקי-רצח לבטל את חוקי-אלוה ואת חוקי החיים, כי אי-אפשר ברדיפות אכזריות – ותהיינה האכזריות ביותר – להשמיד רצון-צדק ושאיפת-חופש. הם היו צריכים לדעת כי הנסיון להדק את עניבת החנק, מוכרח להביא לידי מאמצים גוברים והולכים לקרוע את עניבת החנק ולקצץ יד החונק; הם היו צריכים לדעת כי ביחסים בין עמים – וביחוד ביחסים בין עמי תבל לבין עם ישראל – אין חטא בלי עונש. ואם, על אף הלקח ההיסטורי, גזלו שליטיכם את ארצי והשליטו בה את חוקי העריצות הברברית, אין זאת כי אלוהים נטל מהם את שכלם, היכה את עיניהם בסנוורים ורוצה ברדתם.

יהיה מה שיהיה רבותי, את רוחו של העם העברי לא תשברו ואת שאיפת החופש, המקננת בלב כל בניו, לא תשמידו. והודעתי זו, שהנני מוסר במקום הזה, תשמש עדות – אחת מני רבות – לעמדתם הבלתי ניתנת לערעור של ששים רבוא אזרחים עבריים, המאוחדים כאיש אחד במלחמה למען שחרור ארצם מידי שלטון הדמים הבריטי.

ולבסוף רוצה אני לציין עובדה אחת, עובדה אופיינית מאד לשלטונכם ולהציג בפניכם, כנציגי בריטניה, את עושה דברכם השוטר הבריטי היושב פה מאחורי. כשליווה אותנו לארוחת הצהרים, בהיותנו על המכונית המשוריינת שלכם, שאל אותי, אם אני מכיר את השיר “הורסט ווסל”, והוסיף שזה שיר נחמד מאד. אני רוצה לדעת אם הנוסח של שיר זה נמצא באחת הפצצות שנפלו על לונדון. אני מבקש לסלק שוטר זה מן השמירה עלי. בזה גמרתי.

יומן / מיכאל אשבל

6.3.1946 – 31.12.1946

נאסרתי: 6.3.1946 הסעיף בחוק הפלילי

נאשמתי: ב-1. יריות על צבא ה.מ. בזה שביום ה-6.3.46 יריתי במחנה צריפין א 58

2. נשיאת נשק חם ביום הנ“ל במקום הנ”ל ג 58

3. הנחת פצצה ביום הנ“ל במקום הנ”ל ב 58

4. נשיאת פצצה ביום הנ“ל במקום הנ”ל ג 58

5. גרימת נזק לרכוש צבא ה.מ. בזה שפוצץ מחסן תחמושת במקום הנ“ל ביום הנ”ל ד 59

6. שוד של מכונת יריה “בראונינג” משוריינת ביום הנ“ל במקום הנ”ל ד 59

7. יריות על השוטר המוסף א. פרידמן ביום הנ“ל במקום הנ”ל א 58

בירור המשפט החל ב-21.5.46, אולם נדחה לפי בקשתי.

המשך המשפט החל ב-12.6.46 ונמשך גם ב-13.6.46. ביום זה אחה"צ הוצא פסק הדין: מיתה בתליה.

נשיא בית-הדין: לטנ. קולונל פל הקטיגור: לטנ. קול. קמפבל.

פסק דין המוות אושר ע"י המפקד הצבאי גנרל ברקר ב-2.7.1946.

הנציב העליון גנרל קנינגהם החליף את פסק-הדין למאסר עולם ב-3.7.46.

6.3.46 שעה 21.00

הנה כי כן נגזר עלי “לשבת”. אני מתחיל את ישיבתי בבית-החולים הממשלתי ביפו אחרי “טיפול” אנשי הבולשת. בטנדר פתוח, בליווי משוריין ושני שוטרים מזויינים, מובאים אני וחברי לבית-החולים. מכניסים אותנו לחדר. בחדר שמונה מיטות מסודרות בשתי שורות. אני מקבל מיטה קיצונית ליד הדלת, חברי את המיטה ממול. אחות ערביה משכיבה אותי על המיטה שנועדה לאסיר חולה. הסדין שכח זה מכבר את תאריך כביסתו האחרונה, השמיכות קרועות וגסות. דלת הברזל נסגרת מאחורינו. אנו נשארים במקום מגורינו החדש. כדי שלא “נתקרר” עומדים ליד הדלת שני בריטים מזויינים. בקיר ממול שני חלונות מסורגים ומעבר להם שני שוטרים ערבים מזויינים. אחר מבט חטוף ראשון סביבי אני מסב את ראשי לעבר “חברי”-לחדר. לנגד עיני מזדקרת דמות שכני: פנים גסים, מעוטרים שפם שחור, פרצוף לא-מגולח, קרח, בגיל למעלה מ-40, ידיו חרותות כתובות קעקע. הוא מקבל את פנינו בעברית משובשת, בנעימה ספרדית: “שלום עליכם! חברים! איך אתם פצועים, חזק? יחרבתום! לא מטפלים טוב הרופאים, סנדלרים! אבל אל תדאגו, החברים בחוץ ישלחו רופאים יהודים, העיקר לא לפחד!”

אני פותח בשיחה עם שכני כדי לתהות על קנקנו. הוא אומר לי את שמו בנעימת התפארות: – משה מולכו, אתה לא שמעת עלי? אני נפלתי בגלל שוטר מחורבן אחד. ילען אבוק…! אני רק נתתי לו מכה על האקדח וחשבתי, חאלאס, אני כבר בחוץ, אבל האקדח המזורגג שלי לא יורה; אז הוא, החמור, תפש אקדח שלו וירה בי ופגע לי בחזה. למזלי לא בלב. ועכשיו אני יורק דם, לעזאזל! אבל אני עוד אצא ואז אמצא את הכלב הזה; הוא יורה ביהודי… – אינני מפריעו מדיבורו. ראשית, אין לי כוח, ושנית, זאת היא לי הזדמנות ראשונה להיתקל בפרצוף מסוג זה.

באותה שעה נכנס לחדר טיפוס חדש הנקרא כאן בשם “טמרג’י”, ערבי שתפקידו לחבוש את החולים. הוא מסיר ממני את התחבושת, מכסה אותי בשמיכה המלוכלכת ומסתלק לו. וכאן אני מרגיש בפעם הראשונה את קוצר-ידי. אני מנסה למחות על טיפול כזה, אבל איש אינו מבין עברית ואני נזקק לעזרתו של שכני. מופיע הרופא, מסתכל בפצעי ורושם על לוח-החולה, שאני זקוק לצילום-רנטגן ומסתלק. שוב נשאר אני עם פצעי הלא חבושים ומכוסה בשמיכה המזוהמת. נמלכתי בדעתי שבמחאות שקטות ובדיבור נימוסי לא אשיג דבר, על כן התחלתי לשרוק ולצעוק בקול רם: טמרג’י! תודה לאל שהוא שמע את קריאותי וחבש לי את פצעי. נרדמתי חיש-מהר. התעוררתי כשהרגשתי שמישהו מתהלך בקרבתי. ליד מיטתי התהלך שוטר בריטי. כשעמד על כך שהתעוררתי שאל אותי אם אני רוצה משהו. בשאלה זו פנו אלי שוטרים כמה פעמים קודם לכן, אך משהעליתי את בקשתי לא מילאו אותה מעולם. אף הפעם הפטרתי Water, וראה זה פלא, הוא יצא והביא לי כוס מים. שתיתי בהנאה רבה והודיתי לו. הפליאתני מאד נימוסיותו, אבל ריח היין שנדף ממנו הסביר את התנהגותו. הוא התחיל לשאלני על מצב משפחתי והורי. במוחי חלפה מחשבה: “חקירה”. האם לא הספיקה להם ההרבצה הערב שהם צריכים לענותני גם בלילה?" עניתי לו שאני רוצה לישון ושיניחני לנפשי. השוטר התנצל בפני שאין הוא רוצה להטרידני, אלא שבחוץ קר והוא רוצה לשוחח עמי במקצת כדי שלא ירדם. אין לי כל רצון להמשיך בשיחה. אני מסב את ראשי ממנו. רצוני להסתובב על הצד, אבל אינני יכול, כואב.

7.3

היום מתחיל כאן ב-4.30 לפנות בוקר. מגישים מים להתרחץ. אני מתפלא: למה זה מעוררים כל כך מוקדם? אבל חיש-מהר מתברר לי שהדבר נעשה “רק” כדי ששכני ממול יוכל להמשיך בדיבור תוך כדי שיעול ובלי לרחם על שפתנו העברית שאותה הוא “הורג”. הוא מספר על יחוסו ומעמדו בחברת “העולם התחתון”. הוא פשוט נעלב על כך שלא שמעתי את שמו בחוץ: – מי זה לא שמע על “מוסה טורקי”, הוא טוען, ואחרי זה בא סיפור ארוך על כנופייתו ופעולותיה. לפי יחסו כלפי כנופיות של בני לאומים אחרים מתברר שאיש שיחי הוא “נאציונליסט” ואינו משתף פעולה עם הפולנים, “רוצחי היהודים”, כדבריו. בשעות הבוקר מופיעה אחות רחמניה. זאת היא “נרס” (Nurse) איבן, נוצריה, ארמנית, בעלת קול אימהי. די נחמדה. בדבּרה ערבית מזכיר לי קולה את הקריינית של פינת-הנוער הערבית ברדיו. אחריה נכנסת אחות צעירה לימים הלבושה בגדי תלמידה, בעלת פנים נעימים, עיני תכלת; היא מפטירה “שלום” כלאחר-יד, בשקט, כנפחדת. מי זאת? אני שואל את נרס איבן. זאת היא אחות יהודיה, בלהה שמה – עונה לי איבן באנגלית – היא עובדת במחלקה זאת, אסרו עליה לדבר אתכם. אני קורץ לה בעיני. היא מחייכת. אני לובש עוז ואומר לה: – אל תצטערי, בלהה, בכוח עצמנו נבריא; אני מאמין לך שאת רוצה לעזור לנו ולטפל בפצעינו. אני מבין לרוחך. ושוב עונה קולה הרועד: – תודה! והיא מסתלקת. מגישים אוכל. פה קוראים לפיתה יבשה וזיתים – אוכל. לא קיבלנו את זה. הרופא החדש שנכנס לחדר בודק אותי שוב ומוצא שהקלע נמצא מתחת לעור וכי בניתוח קל אפשר להוציאו. מעבירים אותי באלונקה לחדר הניתוחים, כשאחרי צועד שוטר מזויין. בחדר הניתוחים הכל מוכן. את השוטר המזויין בתת-מקלע מלבישים בחלוק לבן. זה מצחיק נורא לראות פרצוף גס כזה בחלוק רופאים! אני פונה אל האחות ומציע לה שתתן לו גם שביס; כל העומדים סביבי פורצים בצחוק והשוטר חורק שיניים. השוטר מוצא לו מקום ליד הדלת; קנה התת-מקלע שלו מופנה לראשי. הניתוח הוא קל וכמעט לא מכאיב. מוציאים את הקלע והרופא מוסר אותו לשוטר. חתיכת עופרת קטנה זו תמלא מעכשיו תפקיד חשוב בחיי. אני מובא חזרה לחדרי. בזמן היעדרי חיפשו אנשי-הבולשת בבגדי והחרימו את חליפתי ואת הסוודר הנקוב. ושוב אני נאלץ לשמוע על סידרה ארוכה של גניבות נועזות ומעשי-שוד ששכני השתתף בהם. אני רעב מאד ומוסה מכבד אותי בפירות.

9.3

מוציאים אותנו מבית-החולים, מכניסים אותי ואת חברי לתוך אמבולנס. לפנינו משוריין, מאחורינו מונית ובתוכה שתי הבנות, ובסוף השיירה טנדר ובתוכו שוטרים מזויינים. בתהלוכה כזאת מובילים אותנו אל תחנתנו הבאה. שלום לך, העיר העברית! אנו רואים את בתיך מרחוק. מי יודע מתי נחזור אליך ונזכיר אז את הימים השחורים הללו, לכשתהיי כבר עירנו החפשית! אנו יוצאים אל הכביש המוּכּר בכיווּן בית דגן. אני מסתכל בדרך, בשדות, אוטובוס “אגד” עובר על פנינו; כל הנוסעים מסתכלים מבעד לחלונות כדי לראות את המוּסעים. שלום לכם, עברים בני-חורין, עוד נתראה! אנחנו מגיעים לירושלים. האמבולנס פונה שמאלה ואנחנו בתוך “מגרש-הרוסים”. הרבה שמעתי על הבניין העצוב הניצב בו; עכשיו אוכל “לבקרו”. זהו בית-הסוהר המרכזי של ירושלים. מכניסים אותנו אל חדר-החולים שבבית-הסוהר. מוליכים אותנו במסדרון ארוך שמשני צידיו דלתות מסורגות. אנשים מציצים. החדר שמכניסים אותנו אליו גדול, מאוּורר, המיטות נוחות ונקיות להפליא. זהו בית-סוהר, אבל הנקיון עולה כאן על זה שבבית-החולים ביפו והטמרג’י כאן הוא ערבי שנידון למאסר עולם, בעל שפם גדול, לבוש בגדים לבנים וסרטים של “שוויש” (סרג’נט) על שרווּלוֹ. יתר החולים הם אסירים ערבים. אני מקבל “קוֹמבּאז” (גלימה ערבית) לבן, ארוך, כובע לבן ומעיל כחול. עכשיו אני כבר דומה לשכני הערבים. הסוהר ליד הדלת – ה“נאבאטשי” – מביא לנו אוכל, שנשלח אלינו על-ידי האסירים היהודים הפוליטיים. על הכלים אני מוצא פתק בחתימת השם “לונץ” – זה אחד האסירים הפצועים השולח לנו את האוכל. אנו רעבים זה יומיים ו“מרביצים” מיד את הכל. בערב פותחים אנו בשיחה עם החולים הערבים; הם מספרים שכאן לא רע ובקרוב יעבירו אותנו לחדרים.

10.3

בבוקר בא אלינו אסיר עברי להחזיר את הכלים; שמו עזרא תבואה. הוא מביא לנו עיתונים וספרים, מבטיח לנו שיוסיפו לספק לנו אוכל ומזהיר אותנו לבל ניקח מן הערבים דבר, יש ביניהם “מסוּפלסים” (נגועי עגבת). האסירים הערבים יושבים בתאים שממולנו ותפקידם לנקות את החדרים, לכבד את הרצפות ולהכין את האוכל. חברה מעניינת מאד; ביחוד מזהירים אותנו מפני אחד מהם שנשאר לו רק זכר מאבר זה שנקרא אצלנו – “אף”.

לבית-החולים הוכנס אסיר עברי נוסף – יצחק רוזין, בחור צעיר, בגיל 20, שנידון לשבע שנות מאסר על החזקת חומר-נפץ. הוא מתקין לנו את האוכל ומספק לנו לבנים, מברשות שיניים, ומיצרכי גילוח. מבעד לחלון אנו רואים את החצר (“חכּורה”), שם מטיילים האסירים בשעת הטיול. אני משתומם למראה כמה אסירים המהלכים בחיפזון, כאילו הם ממהרים לאיזה שהוא מקום. רק אחר-כך התברר לי, כי הם עושים זאת כסגולה נגד השמנה. בערב צורח הרדיו בערבית. הרבה יהודים באים לבקר אותנו ומביאים לנו דברים טובים. הרופא כמעט שאינו מסתכל עלינו, החובש האזרחי, אברהם, הוא המטפל בנו ואת הפצעים מרפאים אכן ב…יוֹד. אנו יושבים בבית-החולים כשבוע ימים ומספיקים להכיר כמעט את כל האסירים היהודים. אחרי שבוע מעבירים אותנו לחדר מס' 32. בחדר 32 אני מכיר מקרוב את חיי בית-הסוהר וחיי האסירים בו. החדר נמצא במסדרון ארוך שמשני צידיו חדרים. בחדר שני חלונות הפונים ל“חכּורה” הקטנה שבה נמצאים המטבח, המכבסה והמחטא. בחדר הזה יושבים: 1) פנחס, שנידון למאסר בעוון החזרת נשק. ספּר לפי מקצועו. גם כאן הוא משמש ספּר האסירים. בן 30, מוצאו מפולניה. לא מזמן קיבל מכתב מאשתו, מברגן-בלזן, שם היתה עצורה כל זמן המלחמה. בחור סימפטי מאד ועושה רושם טוב. מכניס אורחים ומוכן להתחלק בלחמו עם כל אדם. 2) משה הרשטוק, גנב, מסיים לרצות את עונשו ובעוד שבוע ישוחרר. טיפוס עצבני ולא סימפטי. 3) נער בגיל 18, בן למשפחת רבנים, יצא לתרבות רעה, היה בבית-חינוך לפושעים צעירים, תקופת מאסרו, שנה, עומדת להסתיים בעוד כמה ימים. כולם נהנים כאן מ“יחס-מיוחד”, ישנים על מיטות, ארבע שמיכות, מזרן. הוותיקים בעלי-זכויות רבות יותר, יש להם סדינים והם לבושים בגדים אזרחיים.

סדר היום בבית-הסוהר הוא כזה: ב-6 בבוקר צלצול ו“תאמאם” (זאת אומרת, ספירת האסירים). אחרי ה“תאמאם” ניקוי החדר. הניקוי מוטל על האסירים הפליליים שאין להם יחס מיוחד. הם מביאים מים ב“ברמיל” (כלי גדול) ומריקים את ה“קארדאל” (עביט לעשיית הצרכים). כל האסירים השפוטים עובדים בבתי-המלאכה: סנדלרות, חייטות, נגרות, פחחות, מסגרות ובדפוס. יורדים לשם ב-7.30 ועובדים עד 11.00. בשעה 11.00 שוב “תאמאם”. בשעה 12.30 שוב עבודה עד 2.45. בשעה 2.45 טיול ב“חכּורה”. הכל יורדים אל החצר ומקבלים שתי סיגריות (רק השפוטים); את הסיגריות מותר לעשן רק בחצר. מובן שיותר מזה מעשנים בגניבה בחדרים. משעה 16.00 סגורים הכל בחדרים עד למחרת בבוקר. משעה 16.00 מתחיל לצרוח הרדיו בערבית ואנו נאלצים להאזין לכל ה“זמירות” והסלסולים. משעה 20.00 עד 21.15 תכנית עברית וחדשות. כאן מתקבל העתון “הארץ” וכל חדר מקבל אותו לכמה שעות. אנחנו מקבלים אוכל מהחדרים של האסירים הפוליטיים העבריים; פנחס, טבח טוב מאד, הוא המתקין את האוכל ומחמם אותו ואנו אוכלים בצוותא. כמעט שאיננו נזקקים למטבח. האוכל המתבשל בו עלוב מאד.

בשבוע האחרון נשתחררו שני הגנבים. מקומם לא נשאר ריק; הגיעו לכאן שלושה חיילים במדי החי“ל (החטיבה היהודית הלוחמת). הם נאסרו בעלותם אל אניה בנמל צרפתי, ישבו שלושה חודשים בכלא מצרי ועכשיו הועברו לכאן. אני מוצא ביניהם אחד ממכּרי, שמו מיכאל קמינצקי, בן עירי. הוא הביא לי דרישת שלום מחברים שהשארתי בחו”ל וסיפר לי על כל הקורות אותם. כן סיפר הרבה על לוחמי הגיטו והפרטיזנים שלחמו נגד הגרמנים. שוחחתי אתו שעות ארוכות ונזכרנו בפרטים רבים על חיינו בגימנסיה ועל כל מיני עניינים מפלגתיים קלי-ערך בחו“ל. החיילים הכניסו רוח חיה לחצר. שבעה ימים השתהו אצלנו ואחרי כן בא ה”פאראג'" (השחרור). תוך קנאה רבה נפרדתי מהם. בחורים נעימים מאד.

היום נקראנו למשרד ושוטר אזרחי הודיע לנו שעומדים לקחתנו למסדר-זיהוי. ביקשתי מיד להזמין אלי את עורך-הדין מ. קריצמן.

יום שני בבוקר. מסיעים אותנו מכאן באוטו-“זינזאנה” (צינוק), כבולים בידינו וברגלינו, בליווי משוריין, לסרפנד (צריפין). משהגענו בא לקראתנו קצין משטרה ובידו מדי-צבא וביקש מאתנו להחליף את בגדינו. אני מסרב ומבקש להתראות תחילה עם העו“ד. הקצין מסרב להענות לבקשתי. אני מודיע לו שלא אחליף את בגדי ולא אצא מהמכונית. לבסוף הוא מסכים וקורא לעו”ד. הלה, צעיר בעל קומה ממוצעת, עב-בשר כלשהו, בעל עיניים פקחיות, מתוודע אלינו ושואל לבקשתנו. אני מסביר לו שלא אסכים ללבוש את המדים שהוגשו לנו מחשש שמא יש בהם סימנים מיוחדים. העו“ד תומך בדעתי ומבקש כי יובאו מדים אחרים. לזיהוי הובאו שתי קבוצות חיילים עברים ממחנה רחובות. אחד החיילים, בחור צעיר, נמוך כמוני, מוכנס לחדר ואני מוכנס לשם אחריו. אני מבקש ממנו להתפשט. הוא אינו מבין למה הובא לכאן, ובראותו שוטרים נבהל ופנה אלי באידית: – “פ’אר וואַס ווילט איר מיר ארעסטירן, איך בין ניט לאנג געקומען אין לאנד?” ("מדוע רוצים אתם לאסרני; עליתי לארץ זה מקרוב). המסכן הזה, כנראה עולה חדש, רועד כולו מפחד. אין אנו עונים לו ומצווים עליו להתפשט. לבשתי את מדיו ונעלתי את נעליו, ואילו הוא לבש את הבגדים שהוגשו תחילה לי. במגרש ריק הסתדרה שורה של עשרה חיילים עברים ואני נצטוויתי לעמוד ביניהם. המקום – לפי בחירתי. אני בוחר לי מקום בין שני בחורים, שקומתם כשלי. איש מן החיילים אינו יודע מה עומד להתרחש כאן. אף איני מסביר להם, כך שגם הם עומדים חיוורים כמוני. צלם הבולשת מצלם את כל השורה. מנהל את הזיהוי קצין משטרה ולצידו העו”ד שלי. המזהים נמצאים בחדר סגור. במגרש מצויים שוטרים מזויינים לרוב. ליד שולחן יושב רשם בלבוש אזרחי. התורגמן מוליך לכאן את המזהה הראשון, קצין בדרגת מייג’ור, צעיר בריא, בעל עיניים חודרות. קצין-המסדר מקבל את פניו ומסביר לו בקול רשמי, בלי כל גוון: – עליך, אדוני לזהות בן-אדם, שהשתתף בהתקפה על מחנה סרפנד ביום ה-6.3.46. אתה רשאי לעבור לאורך השורה. אם תזההו הנח ידך על כתפו. המייג’ור מודה לו. נעמד במרכז השורה כאילוּ ועליו לקבל מסדר-שמירה, ואחר הוא עובר על פני כל הניצבים בשורה, מלפנים ומאחור, לבסוף הוא פונה אל קצין-המסדר ואומר לו שאינו יכול לזהות איש. הדבר נרשם בפרוטוקול שעליו הוא חותם ומוכנס לחדר שני. אחריו בא קפטן גבה קומה. עיניים קטנות וזריזות. גם הוא לא הכיר. השלישי היה סרג’נט שמן, בעל עיני רוצח, – ואותן התוצאות. לאחר צאתו של כל אחד מן המזהים ניתנת לי הרשות לשנות את מקומי בשורה, ואני עושה זאת בנפש חפצה. אחרי שלושת המזהים הראשונים מביאים לנו כיפות אדומות, “כובעי כלניות”, וכל אנשי השורה חובשים אותן. מצחיק לראות תימני כהה-פנים בכיפה כזאת. מגיחים בזה אחר זה קפטן, שני סרג’נטים ושני חיילים. אחד החיילים דורש מאתנו לומר את המשפט Where is the storeman?. אנו חוזרים על המשפט. התוצאות – אפס. לאחר שכולנו חותמים על תוצאות הזיהוי אני חוזר לחדר ומחזיר את הבגדים לחייל שבינתיים תפס את משמעות ה“עסק”. אני מודה לו וחוזר למכונית, ובתוך כך מנופפים אלי כל החיילים בידיהם לאות עידוד. המסדר נמשך כשעתיים וחצי. אחרי-כן נערך זיהוי לחברי; הוא זוהה על-ידי סרג’נט אחד. חזרנו לבית-הסוהר במצב-רוח טוב וכל הדרך שרנו; השוטרים המלווים הצטרפו לשירה.

שוב קוראים לנו לשוב למשרד. שוב כובלים את ידינו ומסיעים אותנו לבניין מרכז-הבולשת. באחד החדרים מקבל אותי קצין יהודי, שמאי שמו, וקורא בפני את כתב האישום. הנני נאשם ב-: א) יריות על צבא ה.מ. ב) נשיאת נשק, ג) נשיאת מדים, ד) רצח שוטר, ה) פיצוץ מחסן תחמושת, ו) נשיאת פצצה. איני מוסר כל עדות ואיני חותם על הכתב. אנו מוחזרים לבית-הסוהר. הבלש המלווה אותנו אומר שיעבירו אותנו למחנה-המעצר בלטרון. אני מאמין לו ומצפה ליום הזה.

4.4

אני מקבל פקודת-מעצר לשנים-עשר חודש במחנה-המעצר בלטרון, לפי החוקים לשעת חירום. אני מתכונן להעברה זו. הגיעו שני אסירים חדשים לחדרנו: 1) מלח שנאסר במצרים – חשוד. 2) נהג מחיפה – חשוד. שני טיפוסים משונים. רבים ביניהם כל היום. לנהג יש כיב-קיבה והוא חושב שכולנו אשמים במחלתו. לאחר שבעה ימים משחררים את הנהג, ואילו המלח, וכן ששון לוי, שנתפס על-ידי המשטרה לפני חודשיים בירושלים כשהוא פצוע, ולונץ, פצוע גם הוא בידו, מועברים ללטרון. אותי לא מזכירים. כבר התרגלתי לחיים כאן. ובינתיים מתכוננים לחג הפסח. נשארו שלושה בחדר. מנהל בית-הסוהר מעביר אותנו לחדרים אחרים; אותי ואת חברי מוליכים לחדר מס' 18, שם יושבים אסירים פוליטיים, בעלי “יחס מיוחד”. זהו חדר קטן, אבל נעים; יושבים בו: אליעזר בן-עמי, השפוט לשבע שנים, עזרא ישראל תבואה, השפוט אף הוא לשבע שנים, – נותרה לו עוד שנה אחת, חיים ברנר, השפוט לחמש-עשרה שנה, קודם לכן ישב שנתיים בלטרון, אריתריאה וסודאן, – רק עכשיו זכה ל“יחס מיוחד”. אנו מסיחים בבעיות פוליטיות, שרים מעלים זכרונות ו“מבלפים” זה את זה.

חדר 18 הוא אחד החדרים ה“יהודיים”. בחדר 19 יושבים אסירים פוליטיים, בעלי “יחס מיוחד”, – יצחק רוזין, יעקב הנדלמן, יצחק זיגלבוים, כל אלה שפוּטים לשבע שנים, אבטליון איוב, השפוט לשתים-עשרה שנה, ועוד כמה בחורים, בריאים בגופם ובנפשם, בעלי מצב-רוח טוב. לאסירי חדר 20 ניתנים “בורשים” (מזרנים) בלבד, ביניהם שלושה רוצחים, 31 אסירים פוליטיים, בלי “יחס מיוחד”, ביניהם: אנשל שפילמן, השפוט לשתים-עשרה שנה, נסים ראובן – לחמש-עשרה שנה ויהושע זטלר – אף הוא לחמש-עשרה שנה. חדר 23 הוא חדר גדול, בשביל ה“מיוחסים”; יושבים בו חמישה מים-המלח, חמישה מבית-הערבה, סירין ורייכלין, ד. זקס מגבעת-ברנר, צבי ספקטור מפתח-תקווה ומיכאל בן-יוסף, כולם צעירים שרוחם טובה עליהם. בדרך כלל אין מרגישים כאן את ההבדלים הפוליטיים, חוץ מאשר באוכל: הם מקבלים מהחוץ כמויות גדולות (“המשביר”, “תנובה”!). חדר 29 נועד לאסירים הפליליים. הרכב היושבים בו משתנה: הקבועים פה הם יוסף שד, שנידון למאסר עולם, – רוצחו של מוכת שכ' התקווה בתל-אביב, יונה מזרחי, שנידון למאסר עולם על רצח אשתו. מתבלט “מלך הצינורות”, הוא ברוך רזנול, בוגר גימנסיה “הרצליה” ובן-כיתתו של מ. שרתוק.

אני מפסיק כאן את סיפורי הקצר, שכתבתיו על פי הזכרון, ומעתה אוסיף לכתוב יומן פורט יותר. מסרתי כאן אי-אלה פרטים, שישמשו לי בבחינת “תזיס” אחרי שנים ובעזרתם אוכל להיזכר במהלך הכרונולוגי של העניינים.

חג השבועות תש"ו 2.6.1946

אחרי ציפיה ארוכה הגיע יום החג. חג לאסיר אינו רק חג דתי ולאומי אלא גם חגו הפרטי. ביום זה יש לו רשות לשמוח למראה עיניו ולמשמע אזניו לרגל ביקור קרוביו. התכונה לקראת היום הזה היתה רבה. קמנו מוקדם יותר מן הרגיל. אין תיאבון לאכול. כל אחד מאתנו משתדל להתגנדר ולצחצח את נעליו יפה. גם הרבי1 מקדים להגיע. התפילה היא בחיפזון. אני נכנס לומר “יזכור”, להתייחד עם זכרון הורי ואחותי היקרים שנפלו בידי מרצחים. בשעת התפילה אני מרגיש שעיני רטובות. אינני יודע למה, האם נהייתי סנטימנטלי? נדמה לי שלא השתניתי, אבל אחרי שלושה חודשים בבית-הסוהר זכור כל דבר קטן בחוץ לטובה, לא כל שכן הורים, שלא תשוב לראותם. אני יודע, אחי עומד בוודאי ליד השער. הוא ואני, אף אחד אחר לא נשאר לנו. הוא ממלא את חובתו כלפי ואני אמלא את חובתי כלפי הורינו הי"ד.

הביקורים התחילו. ההתרגשות רבה. “פוסטה נכנסת – פוסטה יוצאת”. יש לי היום מבקרים רבים ומכובדים: אחי ואשתו, הוריה וקרובותיה. כמה זה נחמד לראות אנשים שמתעניינים בך. לשמוע חדשות מהבית; כל דבר פעוט מעניין אותך. ואתה צריך להתאמץ כדי לשמוע את קול מבקריך ולצעוק אליהם בקול רם. הפרעה רבה חלה רק עם הופעת אנשי הבולשת ודרישתם מאת המבקרים להראות את תעודותיהם. זהו דבר שאין לו כל תקדים בהיסטוריה של בית-הסוהר ופוגע בתקנותיו. האסירים מתמרמרים, זה מפר את שמחתם. כל אחד מהם דואג לבטחון מבקריו.

אני כשלעצמי נרגש מאד מהביקורים, אבל משתדל לזכור מה עלי לבקש, מה להגיד, אלא שתוך כדי שיחה אני שוכח את כל העניינים החשובים ומדבר על דברים אחרים. בביקור האחרון היתה רק הקטנה. היא מבטיחה לחכות לי, ילדונת, בלי לדעת מה שמחכה לי. לידה עומדת גברת שמאזינה בהשתוממות לחשבונה: “כאשר תצא תהיה בן 29 ואני בת 21, האם לא מתאים?” למה ציינה בחשבונה רק חמש שנים. הלוואי ויהיה חמש, אני לא אתווכח! ניכר לפי דיבורה שהיא מדברת ברצינות ומוכנה גם להוסיף דמעות כדי שאאמין לה. אינני משיב דבר. וכי מה יכול אני להגיד לילדה שמתחילה רק עכשיו לחיות ואני כבר עברתי מזמן את גיל התגברותי, ומי יודע מה מחכה לי עוד? בכל אופן, דבריה נחרטו בזכרוני ודומני שאזכור אותם הרבה זמן. הן בארץ לא דיברתי עם אף בחורה אחת דברים שבהם אני “הנושא”.

6.6

החג עבר ואנו חוזרים לחיי יום יום. קיבלתי היום הזמנה למשפט שיתקיים ב-12 לח.ז. אני כבר מוכן לכך ומחכה רק ליום הזה. היום התנגשתי בפעם הראשונה עם “מוסה טורקי”. העניין הוא כזה: נער, שנאשם בהדבקת כרוזים, יושב בחדר 29, בין האסירים הפליליים, ומדי פעם בפעם גונבים ממנו את האוכל ופעמים אף מרביצים בו מכות. ניגשתי אל מוסה, שהוא מוכתר החדר הנ"ל, ואמרתי לו שהנער מתלונן והזהרתיו, כי כל מי שיתעסק אתו יקבל מכות רצח מהאסירים הפוליטיים. מוסה, בחשבו שאני מאיים עליו, התרתח והתחיל לצעוק. רבים חשבו שהעניין יגיע עד מכות, אבל הסברתי לו שנגדו אין לי כלום ושימסור את דברי ליתר דרי החדר

  1. סוף סוף השלמנו ונהיינו ידידים. היום הגיעה “פוסטה” מיפו – שלושה יהודים, שני מזייפי כסף ואחד גנב. האחרון זוהה כאדם שפל שעסק בסחיטות כסף בשם איזה ארגון ואת הכסף לקח לעצמו. כמו-כן מאשימים אותו בשיתוף פעולה עם הבולשת. הוא נזהר מלרדת לחצר, מפחד זעם הקהל.

8.6 שבת

אני מחכה לביקור. רצוני לשוחח עם אחי בלי שיפריע הרעש. קרה לי אסון: החגורה שהכנתי בשביל הקטנה נעלמה. חיפשתי בלי תוצאות. נצטרך לנהוג אחרת. הסוהר מודיע לי שאין לי רשיון לביקורים וצריך לבקש מה-C.I.D (הבולשת). מאוכזב חזרתי לחדר. קוראים לי שוב – ביקור! אחי קיבל רשות. אנחנו מדברים על כל מיני דברים ועל המשפט. הוא נחמד מאד ואמיץ מאד. אין הוא משלה את עצמו ומשפיע עלי לטובה. הביקור ארך רבע שעה. קיבלתי חבילת אוכל.

היום קרה דבר בלתי רגיל בחיינו. אסיר יהודי ואסיר ערבי רבו ביניהם. כתוצאה מזה “רשמו” את שמות שניהם במשרד. חשבנו שבזה נגמר העניין, אך בשעות הצהריים, בהיותנו במסיבת-השבת בחדר 31, הודיעו לנו שכל האסירים הערבים התארגנו והזדיינו במקלות, סכינים, ברזלים ומחכים לנו לעת רדתנו לחצר. המצב נהיה מתוח. אנו מוכנים להתגונן בלי לחשוש לקרבנות. הקצין סוגר אותנו בחדרים ואינו נותן לנו לצאת. אחרי שהוכנסו הערבים לחדריהם מרשים לנו לצאת לחצר. התקבלה החלטה – לא לרדת עוד לעבודה ולהגביר את הזהירות. במצב-רוח מתוח חזרנו לחדרינו.

9.6

המצב מוסיף להיות מתוח. אין פותחים את החדרים לשם נקוי. בשעה 8.30 מורידים אותנו לחצר לשעה ואחר-כך חוזרים לחדרים. המנהל מופיע ודורש מהטבחים לרדת לעבודה. הטבחים מתנגדים. המנהל מבטיח שמירה מיוחדת. נסים מתפרץ: – “אם כן, יש סכנה! אין אנו יורדים!” המנהל אומר שאין סכנה. “אם אין סכנה, אנו יורדים לבד, בלי שמירה” – טוען לעומתו נסים. “על ראשי” – עונה המנהל והטבחים יורדים לחצר לעבודה, בין כל הערבים ה“רותחים”. הטבחים מפגינים שאין אנו מפחדים מפניהם. אנו דואגים לשלומם. הם ארבעה אנשים בין ששים פורעים. אך כלום לא קרה להם והם עובדים בביטחה. המנהל בכל זאת שלח להגנתם סוהר בריטי. הטבחים דורשים ממנו לעזוב את המקום. אין הם זקוקים לשמירת אנגלי; לבדם יוכלו להסתדר בשעת הצורך. אנו מבקשים מהמנהל לקבל משלחת. הוא מסרב. הטיול מתקיים ליהודים לחוד ולערבים לחוד. עד הערב לא חל שינוי.

10.6

המצב כמו אתמול. את החדרים פתחו ב-8.30. אחרי שעה של משחקים מבקש המנהל מהיהודים לחזור לעבודה. אנו עומדים על דרישתנו שיקבל משלחת. המנהל דורש מאתנו קודם כל לרדת לעבודה. אנו מסרבים. בסופו של דבר הסכים המנהל לקבל את משלחת האסירים היהודים. חברי המשלחת הם: ברוך רזנול מ-29, גנב, דניאל כץ מ-23, ישראל תבואה מ-18 וחיים לוסטר (איתן לבני) מה-31. הם הציגו בפני המנהל את דרישתנו לנוכח המצב: להפריד לגמרי בין האסירים הערבים לעברים, כך שיימסרו לרשותנו כמה בתי מלאכה והטיולים ייערכו בנפרד. כן דורשים אנו חקירה בעניין השוטרים שנתנו לרכז את המקלות והסכינים בחצר ביום השבת. תחילה רגז המנהל ולא רצה לשמוע את דברי המשלחת ובסופו של דבר הסביר שלא כדאי ליהודים לדרוש כאן בבית-הסוהר הקלות, שכן עושים הכנות להקמת בית-סוהר חקלאי בשביל האסירים היהודים. אשר לטיולים, הוא ביטל את שעת הספורט שנועדה לבעלי “יחס מיוחד” והקציב שעת ספורט בבוקר לכל האסירים היהודים. המשלחת חזרה וקיבלנו החלטה שנעמוד בסירובנו לרדת לעבודה. עם זאת ירדה המתיחות במקצת, מצב-הרוח מתחיל להשתפר. בשעות הצהריים ביקר אותי העו"ד קריצמן. שוחחנו על המשפט והסברתי לו את עמדתי.

11.6

המצב כמו אתמול. היהודים אינם יורדים לעבודה. הבוקר העבירו את זמלר לחדר

  1. אני עסוק בחיפוש בגדים להופעתי בבית המשפט. בגלל הסכסוך עם הערבים אין אפשרות לגהץ את כותונתי. אני משתדל לא לחשוב על יום המחר ובכל זאת הייתי רוצה כבר להיות אחרי העניין. הגיע אורח מנתניה, חבר מועצת הסתדרות העובדים הלאומית: כל הערב שוחחנו על תעשיית היהלומים וכמעט ששכחתי על המשפט.

12.6

התעוררתי בשעה מוקדמת. לא, אינני עצבני, אבל משהו אינו נותן לי מנוחה. אני מחכה שידליקו את החשמל ומצפה בכליון-עיניים לרגע שיהיה אור ואוכל להתגלח. כל מחשבותי מרוכזות בעניין הגילוח. למה? אינני יכול לתת תשובה לכך. אינני חושב על המשפט. העיקר שלא איחתך בגילוח. אני רוצה להיראות טוב בבית המשפט. למה? אינני משלה את עצמי: לא לפי חיצוניותי ישפטו אותי. ואולי עושה אני זאת מתוך התנגדות – שיראו שאינני פרחח. שיראו קרובי שמראה פני טוב. סוף סוף אני מתגלח ומתוך התרגשות… דם לא חסר. אינני יכול לאכול, אין לי תיאבון. כל האסירים סביבנו, מצב-הרוח טוב. החברה ניגשים ולוחצים את ידי; כל אחד וברכה בפיו ואחדים – “הלצה”: בלי תליה אל תחזור! או: “קח ניר טואלט, אנחנו כאן נכין לך תחתונים!” ירדנו לטיול. החברה אינם עוזבים אותי, כל אחד עצה בפיו. השוטר קורא לי למשרד. החברה מוחאים כף בעוזבי את החצר. האם הם נרגשים יותר ממני? אינני חושב, אף אחד אינו משוכנע שאקבל פסק דין מוות. בכל זאת מרגיש אני אצל אחדים צער במבטיהם. – “אבּי געזונט!”2 אני קורא אליהם ועולה למשרד. לבשתי את מכנסיו של רוזין וחולצה חדשה; המכנסים קצת צרים, אבל אין ברירה. בחוץ מחכים לנו שני טנדרים, האחד עמוס חיילים מזויינים, בשני, שנועד בשבילנו, יושבים חמישה שוטרים מזויינים. יצאנו לרחובות ירושלים. העוברים-ושבים מסתכלים בנו; אני רוצה לתפוש את מבטו של איזה יהודי כדי לראות את מבע עיניו; היודע היהודי הירושלמי השלו כי בטנדר הזה מובלים שני צעירים – וייתכן שאפילו לגרדום? לא, לא תפשתי שום מבט. הגענו לבנין בית-הדין. לפני הכניסה מחכים כבר קרוביו של יוסף שמחון. מכניסים אותנו לאולם בית-הדין. החדר אינו גדול ביותר, אך יש בו מקום לשופטי בית-הדין, לקטיגור, לתורגמן, לתא העדים שממול לשולחן השופטים, – במה מגודרת, לתא הנאשמים. אנחנו מתיישבים ומחכים להופעת קרובינו. את הכבלים מידינו ומרגלינו אין מסירים. מבעד לחלון אני רואה את אחי, גיסתי, אמה ודודתה. הקרובים נכנסים לאולם. בהתחלה אין הם מעיזים לגשת אלינו. “הן שוטרים שומרים עלינו”. לבסוף מעיזה אמו של יוסף שמחון לגשת אליו. הם מתחבקים. אמו פורצת בבכי. גם בעיני אחי אני רואה “רטיבות”. כדאי לציין את השוטר הבריטי מהמשמר; הוא התרגש מאד מבכי אמו של “שותפי” וגם הוא מזיל דמעה. האם הוא רגיש כל כך, או אולי נזכר הוא באמו הנמצאת הרחק ממנו ובוודאי לא ראה אותה זמן רב. הוא עושה רושם של ילד במדים. העו"ד כבר הופיע. אנחנו משוחחים עמו קצרות. אין לנו על מה להרבות את הדיבור. בינינו הכל גמור. קרובינו נהיים יותר אמיצים ומתקרבים אלינו לשוחח. את הכבלים כבר הסירו מעלינו ואנו עומדים בשתי פינות הבמה ומדברים איש איש עם קרוביו. אני משתדל לדבר על דברים של מה בכך, גיסתי נראית חיוורת, אם מתוך התרגשות ואם מתוך “רגש הקאה”. אני משתדל לחייך ולהיות מבדח, אף על פי שאני יודע בוודאות מה מצפה לי. בכל זאת פועם הלב חזק יותר מן הרגיל.

המשפט החל, אבל אין אנו משתתפים בו. משעמם מאד לשבת ולשמוע את עדי הקטיגוריה. אנחנו מחליפים בינינו הערות בכתב. מזמן לזמן אני מסתכל לאחור, לעבר הקהל הצופים. גם הם אינם מבינים מה מתרחש בדיוק ובוודאי משתעממים גם הם. ליד שולחן העיתונות תנועה רבה, אחדים כותבים, נכנסים, יוצאים, גברת אחת (מאיזה עיתון היא?) מפהקת מרוב שיעמום. איש “הבוקר” מנמנם קצת. נחקרים ששה עדים. במסירת עדותם יש מומנטים די מצחיקים. אבל ברצון אוותר על הצחוק ובלבד שיפסיקו סוף סוף ל“נדנד” על הנשמה! גיסתי מחליפה מפעם לפעם את ה“פוזיציה” – עומדת, יושבת, נשענת אל הקיר. אני מרגיש שהיא סובלת בגללי. הדודה נחמדה. קורצת אלי עין כפעם בפעם. לפני תחילת המשפט סיפרה היא לי על מפח נפש בתה, כי כן דווקא היום הוכרחה להיבחן במתימטיקה ובעברית בעוד שמחשבותיה אתי. נקווה שהיא תצליח בבחינות! כנראה שדבריה של הקטנה נאמרים ברצינות גמורה. (באחד הימים, לכשתקרא את הדפים הללו אולי תיעלב; אף על פי כן אבקש ממנה שתשתדל לסלוח לי.) סוף סוף הפסיקו את הדיונים; אב בית-הדין דחה את המשך המשפט למחר בבוקר. מוציאים אותנו מבית-המשפט, כבולים, חזרה לטנדרים. אנו עוזבים את קרובינו בחצר. ידיהם המברכות לשלום עוד נראות מרחוק. ושוב אותם הרחובות. ליד מלון “המלך דויד” בונים במה לתהלוכה שתיערך מחר. ושוב כתלי בית-הסוהר. ה“חברה” מקיפים אותנו בשאלות. אני רעב ומרגיש קצת כאב ראש. אני שוכב קצת לנוח; אני שקט ואינו חושב על יום המחר. יגאל חזר מבית-המשפט ו“הביא” משם ארבע-עשרה שנה, עובד – ארבע שנים, ואת שניהם זיכו ב“יחס מיוחד”. אח’יק הלך הביתה, בר-מזל![^3]

אחרי הפסקה של 23 יום אני ממשיך בכתיבה. אשתדל להיזכר בפרטים ולמסרם בדיוק. קשה לזכור הרגשות מימים רעים, שכן ימים טובים שבאים אחריהם משכיחים אותם, אפילו לא במתכוון. אשתדל למסור את הכל באופן כרונולוגי.

13.6

היום המשך בירור המשפט. הנני שקט הרבה יותר מאשר אתמול אף על פי שאינני שמח כמו אתמול. אותו משמר מופיע וכובל את ידינו ורגלינו. היום יום הולדת המלך הבריטי והתירו ביקורים אצל האסירים. אנו עומדים בכבלים זה כשעה, אך הקצין הממונה על המשמר עדיין איננו. אנחנו מתלוננים, אבל אין שומע לתלונותינו. הקצין איננו ומפתחות הכבלים אצלו. הביקורים החלו; קוראים בשמותינו; שוב מרימים קול צעקה שיסירו מעלינו את הכבלים. לבסוף, אחרי מאמצים, הצליחו להתיר את הכבלים; אנו רצים החוצה ומתאכזבים – אף אחד לא בא לבקר אותנו; כנראה מחכים לנו כולם באולם בית-הדין. אין לי כל רצון להתרוצץ בין המבקרים; חטפתי שיחה קלה עם גברת אחת, קיבלתי את ברכתה לרגל המשפט והסתלקתי חזרה אל בין החומות.

המשמר הופיע. שוב כובלים אותנו ואנו מובלים לבית-המשפט. בבואנו אנו מוצאים כבר את קרובינו במקום. אמו של שמחון מגישה לנו כוסות חלב; רעיון לא רע. כעת כבר פגה התרגשות הקהל. גם בספסלי העתונות ניכר שהתעניינות במהלך הבירור פחתה. הישיבה התחילה. העד הראשון הוא סרג’נט של ה“כלניות” – מסמר הקטיגוריה; בעדותו אין הוא מחדש כלום. הוא-הוא אשר זיהה את שמחון. הוא מוסיף ומעיד ששמחון היה, כנראה, סגן מפקד הפעולה ומזויין בכלי-נשק, אבל העד לא ראה אותו יורה או מניח פצצה. יתר העדים אינם מחדשים ולא כלום; אלה הם עדים טכניים: אחד, שאסר אותנו, אחד – מומחה לנשק, שוטר מבית-הסוהר ביפו ואחרים. עם גמר שמיעת עדי הקטיגוריה פונה אלינו אב בית-הדין בבקשה להימלך בדעתנו ונותן לנו את הרשות להזמין עורך-דין שיגן עלינו מכיון שהאשמות הן חמורות. עניתי לו: – “לעורך-דין נצרכים בבית-משפט; זה איננו בית-משפט”. דברי מעוררים קצת את אנשי העיתונות וכולם מתחילים לרשום. היום ישבה אל ספסל העיתונאים בחורה שישבה אתמול בין הקהל. סתם, בחורה. אני משתדל לתפוש את מבטה ולחייך אליה. היא משיבה בחיוך ומשפילה את עיניה. האם היא חושבת אותי לטיפש שאינו מבין בנעשה ליד שולחן השופטים? – אינני חושב. ישנה עוד עיתונאים אחת חיורת, מכוערת למדי, לבושה שמלה שקופה; נדמה לי שהיא מייצגת את “פלסטין פוסט” וכותבת אנגלית.

ישיבת לפני הצהריים נסתיימה בשמיעת עדי הקטיגוריה. אנו מוחזרים לבית-הסוהר. מהממתקים שקיבלנו אנו מכבדים את אנשי המשמר. כולם מתכבדים חוץ מאחד המביט בנו בעיני רוצח. בדרך שרנו הרבה ובקול רם. השוטר, בעל עיני הרוצח, שואל אותי פתאום: – “המכיר אתה את ה”הורסט וסל ליד?“3 אמרתי לו: – “כן, האם למדת אותו בגסטאפו?” הוא איננו עונה. דבריו הרגיזו אותי מאד והחלטתי ל”סדר" אותו בפומבי. בבית-הסוהר מתנהל הכל כרגיל. החברה מכינים אוכל, אבל איני יכול לאכול ואין לי תיאבון. בחיפזון אנו מכינים העתקים של ההצהרות שנצהיר בבית-הדין בשביל התורגמן כדי להקל על עבודתו. אנו בטוחים שפסק-הדין יינתן מחר.

אנו חוזרים לישיבת אחר-הצהריים של בית המשפט. בספסלי העיתונות העירנות רבה. גם בקרובינו ניכרת המתיחות. אני מבחין שיוסף מחוויר, כנראה גם אני. אני משתדל לחייך.

אב בית-הדין מעלה לפנינו שלושה דרכים להגנה: 1) להעיד בשבועה, 2) להצהיר, 3) לשתוק. אנו בוחרים בדרך השניה ויוסף קם להצהיר. בתוך השקט של האולם נשמע קולו הרועד אבל החזק וכן נשמע רחש חריקת העטים. ידו השמאלית קצת רועדת. מדי פעם בפעם זורק בו אב בית-הדין מבט. יוסף נכנס ל“טראנס” ומאשים ומוכיח בניגונו הידוע לי מזמן. אב בית-הדין מפסיק לרשום. כשמזכיר יוסף בהמשך הצהרתו את אמיל זולה מפסיקו אב בית-הדין בשאלה: “מי זה?” העיתונאים מחייכים. רציתי לצחוק, אך התאפקתי, פשוט מתוך נימוס. בשעת נאומו אני מסתכל לאחור, לעבר ספסלי הקהל; הכל מקשיבים. פני קרוביו חיוורים עוד יותר. כאשר גמר יוסף את הצהרתו העברתי חיש-מהר את הדפים לעיתונאים. הגיע תורי לקום ולהגיד את דברי. אני מוסר לעצמי דין-וחשבון לגבי הדברים שעלי להשמיע. עלי להגיד בפומבי דברים שהם אסורים בכתב, דברים שאנשים מסכנים את עצמם כשהם מדביקים אותם בלילות בצורת עלונים על חומות העיר, דברים שכמעט כל הישוב חושב אותם לנכונים אבל מפחד להביעם בקול מאימת לטרון, סודאן, עכו או ירושלים. אני שקט ומרגיש עצמי שוב כניצב בשורה בין חברי. הם מוכיחים את אמיתות רעיונם לנגד עיני הכובש בנשק שבידם, ואילו ממני פורק הנשק. עלי להוכיח זאת במלים יבשות אבל היוצאות מלב שותת דם. קמתי. שלושת השופטים והקטיגור נותנים בי מבט כאילו מבקשים לנחש מה אוכל להגיד להם. אני מעיף מבט לאחור.. קרובי החווירו מאד; אחת קורצת אלי בעינה כמבקשת לעודדני: “חזק, מייק! אתה בעמדה! אל תגרע את עיניך מהאוייב! שמור על קור הרוח והכּה!” – כך למדתי ולימדתי, והערות אחרונות אלה צלצלו באוזני. “רבותי! – אני מתחיל בקול שקט, אט-אט – אינני אשם. אולם אין ברצוני להיכנס לדיון עם הקטיגור או לחקור עדים…” אב בית-הדין כותב ומזמן לזמן מסתכל בי. התורגמן עומד על הגובה. – "לא אחקור עדים – אב בית-הדין מתעקש על דיוק השימוש בזמנים; שוב לא תהיה לי זכות לחקור עדים בעתיד, ועל כן אני מרשה לו לשנות מזמן עתיד לזמן עבר והנוסח המתוקן הוא איפוא “לא חקרתי עדים”.

אני מרים קולי בגינוי ”חוקי-החירום“. אב בית-הדין מפסיק לכתוב ומסתכל בי, לעומת זאת מתחיל לכתוב הקטיגור… “חוקים שהפכו אתכם לתליינים!” – אני מראה באצבע על חברי בית-הדין. אני עובר להתקפה, לא ליריה בודדת, אלא שוטפת! ייתכן שזאת היא התקפתי האחרונה: “הרבץ בלי רחם!” אני מגיע לסיום – “עוד צרור אחד”! “אזרחים עברים המאוחדים במרים נגד שלטון הכחש והדיכוי!” גמרתי. גם הנשק האחרון נשאר בלי תחמושת, לא נותר איפוא אלא להרביץ בקת: – רבותי! אני רוצה להציג לפניכם את נציגכם במדים, השוטר 2244, מאנשי-המשמר. הוא שאל אותי אם אני מכיר את ה”הורסט וסל ליד“. אני רוצה לשאול את השוטר הזה – כאן הוריתי עליו באצבע – “האם הוא מצא את השיר בתוך פצצה שהתפוצצה על לונדון?” באולם פרץ רעש, כולם היפנו את ראשיהם כלפי השוטר שישב חיוור, בראש מורד. את הרעש באולם הגביר אב בית-הדין בשאלתו: – “מה זה הורסט וסל ליד?” בשני המקרים האלה, אי ידיעת שמו של זולה ושל ה”הורסט וסל ליד“, העידו על מידת האינטליגנציה של האדם שהושב על הכס להיות שופט של אנשים לוחמים לרעיונם. על בור זה הוטל לחרוץ את דינם. אחרי גמר הצהרתי ישבתי. הקטיגור התחיל בנאומו. נאום לא ארוך, מסודר יפה, בהגיון. הוא לא התרגז, הוכיח בשקט. היפנה את תשומת-לב השופטים להצהרותינו וביקש מהם לבלתי היות מושפעים מדברינו. הוא לא דרש את העונש המאכסימלי וביקש רק להוכיח את הצדק הבריטי שנגדו הרבינו דברים, ולבסוף אמר: – “או שתזכו אותם או שתחייבום!” נאומו עשה רושם טוב עלי וקשה היה להאמין שבית-הדין יעניש אותנו קשה. אב בית-הדין פנה אלינו שוב בשאלה, אם אנחנו רוצים להגיד משהו או לבקש. הוא התכוון לכך שנבקש רחמים, או “יחס מיוחד”, אבל טעית, אדוני הקולונל, חייל שנשקו פורק ממנו אינו מבקש רחמים. חייל שאין לו נשק, יש לו אגרופים, שיניים. עליו להילחם עד הסוף! לא ביקשנו כלום. הפסקה. בית-הדין יוצא להתייעצות. קרובינו ניגשים אלינו, לוחצים את ידינו וכל אחד מהם מנסה לנחש כמה שנות-מאסר נקבל, גם העיתונאים מנחשים – “יותר מחמש-עשרה לא תקבלו”. זאת היא הדעה הכללית. מצב רוחי טוב עלי. נזכרתי בבדיחה על אדם שנאשם ברצח הוריו; סניגורו מבקש רחמים עליו שהרי הוא – יתום! סיפרתיה באזני הנוכחים. ופתאום קריאת Court (בית-המשפט). אנו קמים. בית-הדין נכנס. אב בית-הדין קורא: – “נמצאתם חייבים בסעיפי האישום 2, 4, 6”. בית-הדין יוצא להתייעצות אחרונה. באולם התנועה מרובה. הקטיגור מזמין את אחי ונותן לנו רשות להישאר עם קרובינו חצי שעה אחרי מתן פסק-הדין. השמירה באולם הוגברה; מצב רוחי לא השתנה. אני צוחק וכלל איני חושב שבעוד כמה דקות ייחרץ גורלי. Court – במוחי חולפת המחשבה-השאלה: בכובעים או בלי! אמרו לי בבית-הסוהר כי כאשר מוציאים דין מוות חובשים השופטים כובעים. השופטים נכנסים, שניים בלי כובעים, אב בית-הדין ב”קסקט". באולם שקט. השופטים יושבים. אב בית-הדין קורא מהר ובשקט; אנו עומדים: – יוסף שמחון ימות בתליה, יצחק מיכאל אשבל ימות בתליה!

אנו קופצים לדום ומפינו פורצת שירת “כל עוד בלבב פנימה”… חבר השופטים עוזב במהירות את האולם. השירה הולכת ומתגברת, כמעט נוסח דיקלום; כל אחד משתדל להדגיש את המילים… “להיות עם חופשי”… כן, עלינו לתת את חיינו כדי להיות עם חופשי… “ציון וירושלים”! השירה נגמרה ופתאום פולח בחלל האולם קול: – “בוז לשלטון הבריטי”. מי הוא הקורא? אינני יודע. אינני מספיק להסתובב לאחור וכבר הקהל סובב אותנו תוך כדי בכי ובפי הכל הקריאה: – “זה לא יהיה! זה לא יקום!” אני מרגיש שיותר מזה אין הם יכולים לומר דבר; הקול אינו נשמע להם. – “אך, זינה4 מה קרה לך? חשבתיך ליותר אמיצה”! היא עומדת על-ידי בעיניים בוכות ואינה אומרת דבר, פרט לשמי – “מיכאל” במבטאה הרך. אני עוד מבולבל, אינני יכול לענות להם. לא, אינני מפחד! הפחד עוד לא חדר לתוך הכרתי, ובכל זאת אני מרגיש שעיני “מתרטבות”. אני משתדל לא להסתכל בעיני אחי; אני יודע שהוא בוכה ואינני רוצה לראותו בחולשתו הרגעית, כדי שלא לביישו. אנשי-המשמר שמים קץ לבכי. הם כובלים אותנו ומעבירים אותנו לחדר סמוך. אני מספיק עוד לראות את בלהה. היא חיוורת נורא ועיניה אדומות; נדמה לי שברגע הסתכלי בה החווירה עוד יותר ואולי אף התעלפה? אין לי זמן לניחושים. אני כבר נמצא בחדר. צפירה יושבת על-ידי ומתייפחת. אני נרגש מאד וחרד לבריאותה, הלוא סוף סוף… אם דורנו לא יזכה לראות בפרי עמלנו והקרבתנו, הרי הדור הבא ראה יראה אותו ועליו להיות בריא וחזק! – “אל נא תבכי, צפירה היקרה, את נושאת בחיקך את ממשיך שושלת האשבלים! היי גאה בי וסלחי על הצער הרב שאני גורם לך!” אני מלטף את שערותיה האדמוניות, זאת לי הפעם הראשונה. שערות רכות, סימן לטוב-לב. את פניה הלבנים כסיד היא מסתירה בתוך המטפחת הרטובה. לא, היא כבר אינה בוכה, היא רק נאנחת חרישית. על-ידי דב, גם הוא כבר אינו בוכה. הוא ממלמל משהו על גבורה, אני שומע שהוא אומר – “אתם גיבורים”. טעית אחי, זה שקיבלנו פסק-דין כזה אין בו גבורה. בימים אלה כל יהודי צפוי לדין מוות. אין אנו גיבורים, הננו חיילים אפורים שגורלנו הושיב אותם על ספסל הנאשמים. רבים מחברינו נתנו את חייהם בקרב. אין אנו רוצים להתעטף באיצטלת גיבורים. ההבדל בינינו לבין חברינו החיילים שנפלו בקרב הוא בזה, שהם נלחמו כּאלמונים ונפלו כּאלמונים. אנחנו הולכים כשאת פעולותינו קושרים בשמותינו אנו; על כך גאוותי. אבל מה לגאווה ולגבורה? תלמה יושבת מרוחקת ובוכה. אינני יכול להבין את הבכי הזה. בחורה בגילה צריכה להביע את זעמה בנשיכת-שפתיים; היא היתה מדברת אל לבי יותר לוּ הייתי שומע מפיה: – “מיכאל, אני אמלא את המקום הפנוי בשורה!” כן! את זה אני רוצה לשמוע מכם, מכולכם. בשורה ייעדר מקומו של לוחם ותיק ועליכם למלאוֹ. אין כאן מקום לבכי. הבכי מובן רק ברגעים הראשונים. כבר כתבתי לכם פעם שהצער מוליד את הסבל והסבל את הכוח! אני רוצה מכם שתהיו חזקים ואמיצים בקבלכם את דיני, אבל עם זה מוטלת עליכם החובה למלא את מקומי! לא, תלמה! אסור היה לך לבכות. אני יודע, אולי תרצו להסביר לי, שרגש אחר פועם בלבה. אולי תרצו להוכיח לי בזה שאהבתה תמה, רגש אהבה ראשונה; לכן, דעו לכם שזוהי אהבה אפלטונית. איני מוכן למסור את אהבתי לאף אחת או אחד. עזה אהבתי למולדת! ואהבה קדושה זו אין לה תחליף פיסי. אני יכול לחבב הרבה אנשים, אבל אינני מסוגל למסור את לבי על מזבח רגשות סנטימנטליים. אני מוכן לכבדך, ידידתי הצעירה, אבל אני רוצה להעריץ בך את אומץ רוחך וגבורתך, וזה – רק כשתדעי לאהוב את המולדת ולהקריב למענה את כל היקר לך.

ברוכה בנשים זינה! אני מציג אותך בתור סמל האם העבריה! נכון, נשברת ברגעים הראשונים, אבל ידעת לשוב לאיתנך מהר. חנכי את בנותיך להיות אמיצות כמוך. בשבילי אינך דודתה של צפירה או אמן של בלהה ותלמה. בשבילי הנך אם עבריה גאה. את יודעת מה זה סבל, את יודעת מה זו הקרבה, לכן אני מאמין שתדעי גם להיות חזקה ותשרי מרוחך זו על כל הסובבים אותך.

סטיתי קצת מהנושא כדי לשוחח באותיות עם אלה אשר באו להיפרד ממני ביום השחור הזה. אני חוזר למציאות. השוטרים מתחילים להאיץ בקרובינו שייפרדו מעלינו. מתחילה פרשת נשיקות וחיבוקים, ושוב אתה שומע את הפסוק – “זה לא יהיה!” כדאי לציין את נשיקתה של תלמה. כך יודעת לנשק רק צעירה כמוה. נשיקה כזאת, ממושכת, לא התנשקתי זה מכבר… ובזכרוני עלתה דמותה של ההיא ששוב לא אזכה עוד לראותה. ואם אמת הדבר שיש עולם הבא, הנני מתקרב אליה בצעדי ענק. החיבוקים והבכי באים לקיצם. אנו נשארים שנינו בחדר, במעמד אנשי המשמר. השוטר 2244 ניגש אלי ומבקש סליחה ממני; הוא לא רצה להעליבני ולא נתכוון לשום דבר. אני מרגיש בו שהוא אחוז פחד; סוף סוף חדרה בּו ההכרה שאינני יחיד בעולם הזה. אנו מתחילים לשיר. מה טוב לשיר ברגע זה! אין אתה נאלץ לחשוב. המשורר עשה את עבודתך ואתה רק חוזר מתוך רגש כן על דבריו… “חיילים אלמונים, הננו…” אנו ניגשים לחלון ופותחים את התריס. הקהל עומד בחוץ ומסתכל בנו; אנו ממשיכים בשירה… “כמו במלט נדביק הגופות ללבנים…” אני רואה אגרופים מורמים המביעים את זעם הקהל; כן, דברי-עידוד כאלה אני מבין. במשנה כוח אנו מתחילים לשיר מנגינה רוסית, במילים עבריות… “כי בצל התליה עוד נכריז מלחמה…”

השוטרים מגיפים את תריסי החלון. ברחוב נראית אם ותינוק על זרועה. מעיניה זולגות דמעות. היא מצביעה לעיני התינוק עלינו, העומדים בחלון; התינוק מנופף בידו הפעוטה לברכה. כמה זה נחמד! הלוואי ובבגרותך לא תדע מה הם חבלי-המשיח, תהיה אזרח חופשי בארץ העברית, ואז ייתכן שלא תזכור עוד את המראה האיום הזה הנשקף אליך מן החלון. ועל זה אנו נלחמים; שלא תדעו ילדי ישראל מה הם חוקי-חירום ותליות, גזרות ופוגרומים, ואת המלה “גלות” תחפשו רק בספרי היסטוריה.

אחרי שלושת-רבעי שעה מוליכים אותנו החוצה. הקהל עומד מאחורי הגדר. בהופיענו על המגרש פורצת שוב שירה אדירה של “התקווה”. נעצרנו באמצע המגרש. בין השוטרים הבריטיים בולט רק אחד, יהודי, בעל פנים חיוורים ועיניו דומעות. עליו הוטל התפקיד להובילנו אל בין החומות, שם נמסור את נפשותינו. השירה נדמה. אני עוד מספיק לצעוק: – “דרישת שלום לישוב! – נצח ישראל לא ישקר!” ושוב ישובים אנו באוטו משטרה סגור. האוטו זז ואחריו השמירה המוגברת; עודנו שומעים צעקות וקריאות עידוד. אנו מנסים לשיר, אבל… הקול נשבר, אין קצב, המנגינה מסולפת. אנו מפסיקים. שוב רחובות ירושלים. אולי לא אראה אתכם עוד, רחובות הקריה! אבל על בניינים אלה עוד יתנוסס הדגל הכחול-לבן. שלנו תהיה הארץ אפילו יעלה הדבר עוד בקרבנות רבים! מגרש הרוסים. אנו נכנסים לשער בית-הסוהר. בפנים כבר מחכים לנו. במשרד כבר מוכנים בגדים אדומים. מצווים עלינו לפשוט את בגדינו וללבוש את בגדי הנידונים למוות. אנו לובשים מכנסים אדומים, חולצות אדומות וסנדלים. רק עכשיו אני מוסר לעצמי דין וחשבון ויודע שאני הולך למות.

עם לבישת מדים אלה אתה משתנה מיד. כעת קשה למצוא בך את תווי האדם התרבותי; הנך עומד בשורה אחת עם רוצחים מתועבים ושודדים, ומחכה לך החבל. אין מרשים לנו לקחת אתנו דבר. אנו מובלים לצינוק. מחדרי היהודים בוקעת שירת “תגר” –

"על כל מעצור ומיצר.

אם תעל או תרד

בלהב המרד

שא אש להצית, אין דבר.

כי שקט הוא רפש,

הפקר דם ונפש

למען ההוד הנסתר.

למות או לכבוש את ההר

יודפת, מסדה ביתר"![^6]

כך מקבלים חברינו אותנו, ההולכים למות. כך מקבלים חברים את חבריהם לנשק. בקריאת “תגר”! לכל הפשעים נגד עמנו נוסף עוד פשע, ונגדו אנו עומדים וקוראים – “תגר”!

נכנסנו למסדרון המוליך לצינוק; באחד החדרים כלואים שני רוצחים שנידונו למוות. מכניסים אותנו לחדר הסמוך – זהו חדר קטן, 2,5 מ' על 1,5 מ'; מצויים בו שני “בורשים” ושלוש שמיכות לכל אחד מאתנו. בפינה קארדאל (עביט). אין כל חלון הנשקף החוצה. האוויר חודר רק מבעד לדלת המסורגת. במסדרון ניצב סוהר מיוחד השומר עלינו; אף הוא סגור בתוך המסדרון ומפתחות שער המסדרון נמצאים אצל הסוהר האנגלי, התורן. אין אנו מדברים על פסק-הדין. אין אנו רוצים לחשוב על כך. התחלנו לשיר, תחילה שירים סנטימנטליים ואחר-כך שירי-לכת והוֹרה. שכבנו על ה“בורשים”, עייפים. יום גדול עבר עלינו ועכשיו הגענו אל חדרנו האחרון. מכאן מוליכה הדרך לגרדוֹם. עייפנו מרוב שירה; אנו שוכבים בשקט, איש-איש ומחשבותיו. על מה חשבתי? נזכרתי בבית, בית הורי. איך היו יקירי מקבלים את פסק-הדין לוּ היו בחיים? האם היו גם הם לפני מותם שקטים כמוני? לא, איזו השוואה, האם בכלל אפשר להשוות את רצח הורי אל פסק הרצח הזה שהוצא לפני שעות מספר! ושוב אני נזכר בה. רחל שלי, שלא זכתה להגיע לגיל ה-20 – איך היא נפלה ועל מה נתנה את חייה? ומה היה שכרה? לא! העולם הארור הזה לא הבין את קורבן הורי וחברת נעורי. עמנו היה היחיד שהעלה ששה מיליונים קרבנות, ועדיין אורבת סכנת מוות למיליונים רבים ברחבי תבל, ואנו, שרצינו להביא להם את הגאולה השלמה, חייבים למות.

דלת המסדרון נפתחת. נכנס סגן-המנהל. הוא תופש בוווֹ5 את הדלת המסורגת ומדבר אלינו ערבית: הוא מסביר לנו שאנו בסכנה ומודיע שיטפל בנו: – “אני אביכם פה”, הוא אומר. הוא שואל לבקשותינו, ואחרי שאנו מבקשים מספר דברים הוא מבטיח להודיע על כך למנהל. ובינתיים הוא מייעץ לנו להתפלל. הוא מסתלק ואתו מתנדף גם ריח השכר הנודף ממנו.

14.6

הלילה ישנתי טוב והדבר הוא כפלא בעיני; איך אפשר לישון בלילה כזה? לא פיללתי שעד כדי כך אני יכול להיות שקט. נרדמתי בבגדי ואפילו לא שמעתי איך שהשוטרים מתחלפים. התעוררנו בבוקר והתחלנו לסדר את חיינו במקום החדש. אחרי שאתה מקפל את ה“בורשים” עליך לעשות את צרכיך לתוך ה“קארדאל” העומד בפינה. אין זה נוח כלל. ראשית, עצם המצב, ושנית, הסרחון בתוך החדר הצר ומחוסר האוויר. אנחנו מקבלים את כל האי-נוחות תוך הבנה גמורה כי זהו המצב ואין מנוס ממנו. בולמוס השירה מאתמול עוד לא נפסק; אנו שרים בלי הפסקה ובלי לברור בשירים, כל מה שבּא לפינו. הדלת נפתחת, נכנס השוטר הבריטי, התורן, ואתו פועלי נקיון. בבגדי כולם עורכים חיפוש לפני שמתירים להם להיכנס. בשעת ניקוי חדרנו מרשים לנו לצאת למסדרון. מבעד לחלון המסדרון נשקף אלי נוף ירושלים הבירה. מרחוק רואים את בניין בי“ח “הדסה”. אין לראות מכאן אנשים. רצפת חדרנו נשטפה. ה”קארדאל" הורק והמים בכלי הוחלפו. אחרי רבע שעה של אוויר צח אנו חוזרים לתא. השוטר מביא לנו אוכל. את האוכל שולחים חברינו מהחדרים. האוכל הוא מצויין ואנו אוכלים אותו בתיאבון. היום יום ששי בשבת. מחר שבת קודש. מחר ילכו יהודים לבית-הכנסת וישפכו את מרי לבם בפני האלוהים, ולא אחד, אולי, יחשוב עלינו. והם, היהודים הפשוטים, אינם יודעים שמצב-רוחנו לא רק שלא הושבת, אלא להיפך, – מרומם. האסירים היהודים יוצאים לחצר. מבעד לדלת המסורגת אנו רואים את המטיילים בשטח צר מאד. כולם כאחד ניגשים קרוב לחלון המסדרון. צעקות עידוד וברכות שלום מכל צד. איש איש בסגנונוֹ שלו. אחדים משתדלים להתבדח, אך הדבר עולם להם בקושי. אנו צורחים בקולי קולות כדי שישמעו אותנו. אחר-כך שוב פוצחים אנו בשירה. החברה מאזינים ואחדים שורקים יחד אתנו את המנגינות. השוטר מגרש אותם. אנו נשארים לבדנו ומשתתקים. אנחנו מתחילים “להסתדר”. ראשית, צריך למצוא מחבוא לעפרונות שהבאנו אתנו בגניבה. המקום נמצא – על הסורג, למעלה. שם אנו מחביאים את “רכושנו”. הביאו לנו סיגריות; כל אחד מאתנו מקבל קופסה של 30 סיגריות ליום. הסיגריות הן “מבּרוּק” (דבר מבורך). זו היא “מתנת” השלטונות לנידון למוות.

רופא בית-הסוהר בא לשאול לשלומנו; אנו מרגישים בטוב. הוא מחייך אלינו ויוצא. המבקר השני היום הוא מנהל בית-הסוהר. הוא סר וזעף. שואל לשמותינו. אחר-כך שואל אם יש לנו בקשות. אני אומר לו: – “אנו מבקשים: תנ”ך, ספרי-קריאה, עתונים…" שש… – הוא מפסיק אותי – “אתם צריכים רק לבקש את רחמי האל, אין לכם כל צורך בספרים ובעיתונים!” “אבל אדוני – אני עונה לעומתו – אנחנו אנשים שקראנו עיתונים בחוץ וגם כאן מעניין אותנו לדעת מה נשמע בעולם”. – “אין זה צריך לעניין אתכם, עליכם רק להתפלל” – משיב המנהל בכעס עצור. אני מרגיש שהוא בא במצב-רוח “מזופת”, אבל אל ישכח שגם לי יש עצבים. “אנחנו אנשים תרבותיים ואנו דורשים עיתון”, – הגבתי כמעט בצעקה. “אין אתם תרבותיים!” היתה תשובתו המלווה צחוק ציני. הפסקתי לדבר אתו. אני מסתכל בפני חברי; ניכר בהם שהוא מעוצבן. אין אנו מדברים עוד אל המנהל. האם לכבוד הוא לנו להתווכח עם אדם המפגין את כוחו כלפי אנשים סגורים בתא התליה? – שפל! זו היא דעתנו עליו. המנהל יוצא את המסדרון. שכבנו על ה“בורשים”, מעוצבנים. האם לכלבים חושבים אותנו פה? אנחנו נלחמנו בהדר צבאי, ואיך מתנהג פה כלפינו מייג’ור בריטי? האם גם אנחנו נהגנו במייג’ור השבוי בסרפנד ככה? אנו מתחילים לחשוב על תגובה נאותה. אני מציע: שביתת-רעב ולא לצאת לביקורים; הדבר יעשה רושם בחוץ והמנהל יכנע לדרישותינו. חברי מסכים להצעה. אין אנו מדברים עוד בינינו; אנו מרוגזים ואין על מי לשפוך את מרי לבנו. לבסוף עלה בידי חברי לתפוס “קורבן”: הסוהר האנגלי, התורן; הוא ביקש ממנו משהו ולא נענה, ועל כן הוא קורא לעומתו: – “אתם שכחתם, כנראה, שאין אנו יחידים; ידידינו בחוץ ידעו לנהוג בכם כמו שאתם נוהגים בנו”. הסוהר נותן בו עיני-זעם, אבל אינו משיב. ה“חברה” שוב בחצר. אנו מספרים להם על התנכלות לזכויותינו ועל החלטתנו. הם מבקשים מאתנו לא לנקוט שום אמצעים ומבטיחים לסדר את העניין. קוראים לנו לביקור. אנו יוצאים ברגשות מעורבים. צריך להחזיק מעמד כדי שלא יכירו שאנו מעוצבנים; די להם בּצער שיש להם בלאו הכי ועלינו מוטל התפקיד לשפר את מצב-רוחם. מאחורי החלון המסורג כבר מחכים אחי, גיסתי, זינה ובלהה (אם אינני טועה). צפירה משפילה את ראשה; אני יודע שהיא בוכה. גם דב נראה “מחורבן”; אין אנו מדברים הרבה. השתיקה, כנראה, מדברת יותר אל הלב, וכי במה אני יכול לנחם אותם! הם מספרים לי על כל מיני שמועות ועל כל מיני בקשות שנשלחו למפקד הצבא. אני משתדל להיות שקט ולהרגיע גם אותם. אינני חושב שאני משכנע. זה משחק הדדי; כל אחד מהצדדים משתדל להוכיח לזולתו אותו הדבר, אך דומני שאף אחד מאתנו אינו בטוח במה. הביקור הוא ארוך למדי והסוהר יושב בצד בסבלנות. אנו מחליטים להפסיק את הביקור ונפרדים מכל היקרים לנו. הם מבטיחים לבוא מחר. הם הביאו לנו הרבה דברים טובים ופירות. אחרי שנערך חיפוש בחבילות אנו לוקחים אותן וחוזרים לחדר. במסדרון, בין הדלתות, אנו נפגשים עם יהושע (הוא אליהו טמלר) הוא ניגש אלי בלי נטילת רשות מהסוהר ומחבק אותי ונושק לי. “מה קרה לך יהושע? אתה אסיר ותיק ולוחם ותיק, והנה נהיית לאשה. בעיניך אני רואה דמעות. האם אתה חש את הסכנה יותר ממני?” ואפילו כך, “האם עליך לבכות? שמח! תגיד ‘שהחיינו’! הזרע שזרעת הביא יבול עשיר ומה חשיבותו של קורבן אחד במלחמת-השחרור! תודה לאל שהגענו לזמן הזה, שנהיינו מסוכנים בשביל המעצמה הבריטית ועליה לבער את הסכנה על-ידי תליות”.

היום נוטה לערוב. אנחנו מפצחים גרעינים, אוכלים פירות ו… שרים.

18.6

היום שבת קודש. אנחנו מצפים לביקורו של הרבי. אף על פי שרוחנו איתנה רוצים אנחנו לשמוע את דברי היהודי הפיקח הזה שרואה כל אסיר כּבנו. בבוקר הביאו לנו ספר תנ“ך. אבטליון הצליח להיכנס לחדרנו עם האוכל והתחבקנו אתו. הוא מסר לנו ד”ש מה“חברה”. בחור טוב ומסור. הרבי בא בלווית המנהל. אנחנו משוחחים אתו מאחורי סורג הדלת. פניו, המעוטרים זקן ארוך, חיוורים; בעיניו דמעות והוא נאלץ לנגב את משקפיו פעמים מספר. הוא מפציר בנו לקוות לחסדי האל ולהתפלל ועם זאת מדבר על לבנו שנבקש חנינה ממפקד הצבא ושלא נתעקש. הוא מזכיר לנו את מתתיהו שמואלביץ, שישב בחדר זה, ובכך רוצה הוא להוכיח לנו שיש דרך אחרת מלבד תליה. הרבי מספר לנו כי הוא צם למעננו ומצבנו גורם לו חולשת-גוף. אני מבטיח לו כי לא חסר לנו דבר ורוחנו איתנה ומבקש ממנו להיות אמיץ ולהתחזק. אנו מבטיחים לו להתפלל. הוא הביא עמו תפילין וסידורים לכל אחד מאתנו. כמה יפה! הוא חשב על כל פרט ופרט והביא תפילין וסידור לפי נוסח ספרד ולפי נוסח אשכנז. לבסוף עזב אותנו ואתו גם המנהל. אחרי ביקורו ירדה עלינו השלווה. כל אחד מאתנו מרגיש את סבלו של היהודי הנחמד הזה ומשתתף בצערו. לא התלוננו בפניו. אין הוא צריך לדעת את רוע מצבנו כאן; הוא סובל די והותר. אחר חזר אלינו המנהל. – “דוגרי” (להתיישר) – קורא השוטר. אין אנו קמים. המנהל ניגש לדלת תאנו: – “האם יש לכם בקשות?” – הוא עושה את עצמו כלא רואה שלא קמנו. – “ביקשנו אתמול, ולא נענינו” – אני משיב. – “ובכן, מה רצונכם?” – אנו רוצים ספרים, עיתונים, טיול, מקלחת וביקורים כל יום". – “הרבה בקשתם – עונה המנהל בחיוך – טוב, סרג’נט, זה יינתן להם”; הוא חותם את שמו בספר-המבקרים ויוצא. מצב רוחנו השתפר. מכניסים לנו מיד ספרים ועיתונים. הביקור היום עלה יפה יותר. מצב-רוחם של שני הצדדים נראה כאילו השתפר. אנו מדברים על דא ועל הא ועל שמועות שמובן שהן כולן לטובתנו. אנו חוזרים לצינוק, עמוסים חבילות; בדרך מציצים בחורים אחדים אלינו ומברכים אותנו בשלום. אני מנסה לקרוא, אבל הדבר לא עולה בידי. אינני מסוגל לתפוס את הכתוב. החברה בחצר צועקים כרגיל, ואנו עונים. היום לא עישנו; אנו מחכים לערב כדי להדליק סיגריה.

16.6

הערבים בחצר סיפרו לחבריהם בצינוק כי בעיתון הערבי מתפרסמת ידיעה שפסק-דיננו אושר. אנו מקבלים את הידיעה בשקט. אחרי כמה דקות מתחיל יוסף לשיר “חיילים-אלמונים”. אנו שוכבים על ה“בורשים” ושותקים. ובכן, הם רוצים להוציא לפועל את הפסק-דין ואינם חוששים משום דבר. אני בוטח בחברי; הם ידעו איך לשלם להם על דמינו. לא, אינני מפחד מהמוות; כבר ראיתיו פעמים אחדות. הלוא יכולתי להיהרג גם קודם, – כזה הוא גורלי. חבל רק על אלה שאני יקר להם. כאשר הדבר בא פתאום, הרי זו טרגדיה מכאיבה. אבל מהיום יצטרכו האנשים האלה לספור את הימים שנשארו לי עלי אדמות. מסכנים. אני חושב על הבגדים שאלבש בלכתי לגרדום. כן, לבש בגדי חאקי פשוטים. רק אבקש לזכות אותי בסמל “הנדר” ואותו אני רוצה לענוד בעוזבי את החיים, ועוד החלטה. אבקש מצפירה ודב שילדם ישא את שם הכינוי שלי שהוא סיסמת חיי. אני עושה לי גם חשבון אל מי אצטרך לכתוב מכתבים.

ה“חברה” בחצר. אנו מספרים להם את הידיעה. כולם טוענים שזה לא נכון. אבל לפי תשובתם אני מכיר כי הם לא בטוחים במה שהם אומרים וכי הידיעה היא הפתעה בשבילם. אחדים הלכו לחפש את העיתון הערבי ומתברר שלא היו דברים מעולם. האסירים הערבים “מתחו” אותנו. הביקור כרגיל. היום ביקר דודי6. יפה מאד מצידו, אדם בגילו; כמעט שלא קיימנו קשרים בינינו ובכל זאת הוא בא לבקרני, עיניו דומעות. אינני יכול לדבר אתו. אינני יודע מה להגיד לו; ראשית, עלי לדבר אידית וכבר אינני רגיל לכך, ושנית, אינני יודע מה להגיד לו; הוא מסתכל בי ומזיל דמעות. אני מבקש ממנו להיות אמיץ ולקוות.

היום הזמנו לכאן את העו"ד. התחלתי לקרוא ספר על תולדות המהפכה הצרפתית: “מרד השווים” של א. ארנבורג.

כדאי להתעכב קצת על שכנינו לצינוק-המוות. האחד הוא ערבי רוצח שהרג שני ערבים בדקירות פגיון. טיפוס שפל מאד. מפחד מפני המוות וכל היום מדבר רק על המוות והחבל. הוא עצבני מאד ומקלל וצועק; אין הוא משפיע עלי לטובה. השני הוא חייל יווני שרצח את חברו. בחור בגיל עשרים וכמה, שקט, אינו מזכיר את פשעו וגם אינו מדבר על המוות. כל היום מתפלל. הוא עושה רושם טוב וניכר בו שהוא מתחרט על מעשיו; לפי דעתי אסור להוציאו להורג, כי הוא יתקן את דרכיו. אין זה פושע. הוא עשה מה שעשה רק ברגע של איבוד-חושים. אני מרחם עליו בכל לבי.

17.6

היום ביקר אותנו העו"ד קריצמן. הוא נראה נרגש מאד ומספר לנו על מכתבים שנכתבו ועל הבטחות שניתנו. אני מרגיש שהוא רוצה לשכנע אותנו בדברים שהוא עצמו אינו מאמין בהם. הוא מראה לנו עיתון. בראשו מתנוססת הידיעה: “הגשרים נהרסו – ששה קרבנות”.7 אחרי שאני מקבל ממנו את העיתון וחוזר לחדרי אני בולע את הידיעות הרשמיות ואת הכתבות של שליחי העיתונות. אנשי-מחתרת פוצצו אתמול כמעט את כל גשרי הרכבות והכבישים המקשרים את ארץ-ישראל עם שכנותיה. ברוך השם; הרבה זמן צריכים היינו לחכות עד שיתעורר כוח זה לפעולה, עד שהבינו אלה, שרק אתמול רדפו אותנו, חטפו והסגירו אותנו, כי אנחנו צדקנו בדרכינו ובמעשינו. הצדק הוא הכוח! המלחמה, שנגזרה עלינו על-ידי הבריטים, תעלה לנו בקרבנות, אבל נעמוד בה ונוכל להם. אנשי-מחתרת אלה, שכל ימיהם ישבו שאננים, הוציאו כעת את נשקם מהמחבוא והשתמשו בו. אכן, חברים! אתם דיברתם כל שנות חייכם על “טוהר הנשק”, אבל, לאמיתו של דבר, רק הפעם הזאת טיהרתם אותו ושמרתם על כבוד האומה. יצאתם לחבל בשלטון הזר. יצאתם להוכיח לשלטון הדיכוי שאיננו בגדר סמרטוט – אומה אנו, אומה שתילחם על קיומה עד שתקום המדינה העברית. כבוד לנשק העברי! כבוד ותהילה לכל אלה שנפלו במערכה ובעד תקומת האומה במולדת!

אין אני משלה את עצמי שפעולה זאת תוכל להשפיע על גורלנו. מפקד-הצבא ירצה להראות את תקיפותו בדיכוי המרד ויוציא אותנו להורג. אבל היום אני צוחק לו בכל פה. את מטרתנו הקרובה השגנו. עם-ישראל והישוב מבינים עתה את תורתנו (כמובן, הם לא יודו בזה), ומי אנחנו ומה ערך שניים בתוך עם לוחם. לא! היום אינני רוצה לחשוב על המוות; זהו דבר של מה בכך. היום ידע העולם שאין אנו כבשים – אריות אנחנו. אין אנו צמאי-דם; צדק לעם-ישראל אנו דורשים ואת צדקתנו יוכיחו צעירי האומה בנשקם בידם ובדמם. ומי אני כי אחשוב על עצמי; הן לכבוד ייחשב לי הדבר שבזמן הקשה ביותר לתנועה הלוחמת הייתי בה ונתתי את חלקי בו בזמן שאחרים היו עיוורים.

בשעת הביקור עולה מצב-רוחנו ומצב-רוח המבקרים מעל נקודת ה-“0”. הרב עוזיאל ביקש חנינה בשבילנו.

18.6

היום מסיידים את תאנו. אנו מועברים לצינוק העונשין. כל אחד מאתנו בחדר לחוד, חדר קטן, לא גבוה, ד' על ד'. אנו יושבים בו עד שעה 10. אחר חזרנו לתאנו. הקירות סויידו, נקי. הטיול שלנו מתקיים בין השעות 11 – 12. באותה שעה סגור בית-הסוהר ואנו רשאים לרדת לחצר. אנו יורדים כבולים ברגלינו. אנו מטיילים בשמש חצי שעה. אחרי הטיול אנו עושים מקלחת וחוזרים לחדרנו. מצב-רוחנו טוב. סוף סוף קיבלתי החלטה לתרגם את השיר “אויף די קאנאָנען”.8 אין לי כל נסיון בכתיבת שירה, לא כל שכן כשאתה קשור למנגינה. לכלכתי קצת נייר ובסופו של דבר עלה בידי להוציא משהו מתחת לעפרוני. אנו כותבים כאן על נייר-טואלט שקיבלנו במידה מספקת. גמרתי לקרוא את “מרד השווים”, ספר מעניין מאד; משגיאותיהם של אנשי המהפכה הצרפתית אפשר ללמוד הרבה. התחלתי לקרוא את “טליסמא”, ספר קל, לנעורים, מימי מסעי-הצלב.

19.6

שוטר הבוקר מסר לנו את הידיעה על חטיפת חמישה קצינים בריטיים בתל-אביב ושניים בירושלים. הוא קובע בוודאות שעכשיו לא יעיזו עוד לתלות אותנו, שאם כן יעלה קרבננו בדמים רבים. ידיעה מעודדת הרבה יותר מאשר כתיבת המכתבים והבקשות! חברינו בחוץ יודעים איך “לבקש” יחס הוגן כלפי שבויינו! אנו משחקים בקלפים גלויים. או שתכירו בנו בתור צבא ובשבויינו – חיילים, או שנשלח לכם מידה כנגד מידה. אין תולים חיילים שנפלו בשבי! ואם אתם, הבריטים, רוצים לנהוג בנו כמו שנהגו היפאנים בשבוייכם, נדע גם אנחנו לפאר את עמודי הערים בגופות קציניכם, שעד עכשיו נהגנו בהם כבוד הראוי לאיש צבא. שיטה זו מדברת ללבי יותר מאשר בכי עשרות הפקידים הגבוהים במנגנון המדיני שלנו. לא דמעות יורידוני מהחבל, אלא – אגרופים!

העיתונות מוסרת פרטים מלאים על החטיפה. אנשי-חיל התל-אביביים! עבודה נקיה! ברכתי שלוחה לכם! הירושלמיים “התחרבנו”; לא נורא; מעשה שבמקרה לא עלה יפה; חבל שהקצינים נפצעו, אבל אני סומך עליכם שתנסו עוד פעם ותצליחו! מצב-הרוח עולה מעלה, מעלה. ה“חברה” בחוץ צוהלים ומברכים אותנו במזל-טוב. תגובת העיתונות שפלה מאד. אחרי כל דברי ההסברה עדיין אין הם מסוגלים לתפוס את הלשון שבה צריך לדבר בארץ הזאת!

אני אוזר את כוחי ומנסה שוב לכתוב שיר. “פברואר 1946”. יש כמה שגיאות במשקל, אבל אפשר לתקנן. את “שיר הבריקדות” הוצאתי החוצה.

20.6

בחוץ מדברים הכל בחטיפה. אתמול נחטף בירושלים קצין המפקדה הבריטית בא“י – בדרגת מייג’ור. יש לציין שהפעם עשו מלאכה נקיה בהחלט; הרגישו רק בהיעדרו. המבקרים שבאו אלינו שרויים כולם במצב-רוח טוב ומנבאים שבסוף השבוע “נרד” מעמוד התליה. בצאתנו מהביקור אנו פוגשים בא. סנד (כינוי נוסף לאליהו טמלר) ומ. בלקובסקי (הוא מנחם מלצקי). הם חזרו מבית-המשפט לאחר ש”חטפו" כל אחד שבע שנים עם “יחס מיוחד”. בתור התחלה לא רע! יתכן שעיני השופטים נפקחו…

22.6 שבת

הרבי מבקר אותנו. הוא עודנו מלא דאגה לנו. ביקורו משרה עלינו רוח דיכאון. הרבי מזכיר לנו שהיום מברכים על החודש. אנו עומדים על סף חודש תמוז, החודש של ימי-זכרון רבים בתולדות הישוב העברי. אין אנו מרבים לצעוק מבעד לדלת המסורגת. כבר נמאס הדבר. הזמן מתחיל להתמשך. החיפושים אחר הקצינים נמשכים – וזה מגביר את דאגתי, כי הרי אנו קשורים בתוצאות החיפושים; אם יימצאו – עדיין החבל מזומן לנו. ודווקא בתקופה זו מעניין לראות איך יתקדמו ענייניה של האומה הלוחמת.

23.6

היום ביקר הכומר אצל שני האסירים הנוצרים שנידונו למוות. נשארו להם עוד 48 שעות לחיות. בשעה 10.00 הודיע המנהל לאחד מהם – לערבי, כי ניתנה לו רשות לערער בפני מועצת-המלך וכי ההוצאה לפועל של פסק דינו נדחתה לפי שעה. מסכן היווני; הוא מתפלל כל הזמן בלי להוציא הגה. מחדר הגרדום אנו שומעים את רעש ההכנות. מכינים את החבל. אל החבל קושרים שק במשקלו של הנידון (שוקלים אותו קודם). אנחנו שומעים את הרעש ומשתדלים לא לחשוב בנעשה. הך!… נשמע קול צניחת חפץ בבת-אחת – המנוף הורד והשק “נתלה”. הקול הזה מעיר הד גם בלבי. כן, כך נופל גופו של אדם חי! מחר זה יהיה היווני, היושב ומתפלל, ולימים יתכן שגם תורי יגיע. כמה זה בלתי-אנושי! כאשר נשמע קול הצניחה מתחיל היווני לבכות. הוא משתדל לעצור בעד בכיו, אבל אין הדבר עולה בידו. נכנס הסרג’נט צ’רצ’יל להוציאנו לטיול, כולו רטוב מזיעה. הוא העושה את הנסיונות בחבל. אני מתפלא עליו, איך הוא יכול לעבוד בעבודה בזויה זו, כי אני מכיר אותו בתור בחור טוב מאד. אני ניגש לחור המנעול ומציץ אל תוך חדר הגרדום. על חבל עבה תלוי שק חול. המקום שהנידון עומד עליו הוא כעין שולחן שבו מסומנים סימני נעלים. עם הורדת המנוף נופל משטח השולחן והנידון צונח מטה, וכך בא סופו. מות אכזרי ובזוי! היום ביקר אותנו העו"ד. הוא מלא תקווה. בערב קראתי את הספר “עלה נידף ברוח” של לין-יו-טאנג על חיי סין בזמן כיבוש היפאנים.

24.6

היווני חתם על רשימת בגדיו וחפציו הפרטיים. אחר-כך נקרא לכומר לווידוי. הוא שקט, כרגיל, רק פניו חורו עוד יותר. הוא ציווה להזמין את קרוביו למחר, שעה 9.00, כדי לקבל את גווייתו. איזו פרוצדורה איומה! היום מלא שבוע לחטיפת הקצינים. המייג’ור בירושלים שוחרר; מספרים כל מיני שמועות, כאילו שחררוהו כדי לנהל משא ומתן.

היום ירדנו לחצר כבולים רק בידינו; חסרים כבלים בבית-הסוהר; כל שהיה כאן נלקח בשביל ה-31 מבת-ים שמשפטם התחיל היום9 בחצר רצנו כמעט כל הזמן, כשני סוסים שהתירו להם את המושכות והעגלה, אבל הם קשורים רסן ברסן. בשעת הביקור ביקרו אותנו היום שתי בנות שבאו לשמוע על הנעשה אצלנו. הן הביאו הרבה פירות. בשעה 13.00 נמסרה ליווני ידיעה שערעורו למועצת-המלך נתקבל ותלייתו לא תתקיים מחר. הוא קיבל את הידיעה בצחוק רם ואחר פרץ בבכי. בן-אדם מסכן, לא רק שהולכים להמית אותו, אלא שעוד מתעללים בו ברגעיו האחרונים. התחלתי לקרוא את הספר “ג’ין אייר”.

28.6

היום, בזמן הביקור, הגיעו ה-3010 מבית-המשפט לארוחת הצהריים. הם הרגישו בנו כשניצבנו בחלון, ניגשו אלינו והתחילו לדבר אתנו. פתאום הופיע המנהל, מיהר אל שתי הבנות שבאו לבקרנו ודחף אותן בברוטליות וגם אותנו גירש מהחלון. אני אזכור לו את התנהגותו הגסה ואזכיר לו זאת בהזדמנות. נודע ששוחררו עוד שני קצינים מהחטופים בתל-אביב. אנחנו חושבים שהדבר הוא לטובתנו. היום מלאו 13 יום לפסק-הדין. אנו מחכים להחלטת המפקד הצבאי עוד השבוע.

27.6

ה-30 חזרו מבית-המשפט. כולם נאספו בחצר והודיעו לנו בצעקה שקיבלו ארבע שנים, ואילו קפלן – שבע, בלי “יחס מיוחד”. אנחנו “מבסוטים” מכך; לזאת אפשר לקרוא “שינוי-הקו” מצד הבריטים; אנו שמחים יחד אתם ומקווים שבעוד כמה ימים “נרד” גם אנחנו. אויה! “מתחו” אותנו. הם קיבלו חמש-עשרה שנה וקפלן מאסר-עולם. אנחנו פה רגישים מאד ועוברים מקיצוניות לקיצוניות. הידיעה הזאת “מזפתת” לגמרי את מצב-הרוח; משמע הדבר שאין השלטונות רוצים להתחשב במתרחש. למה איפוא הם מושכים את ההחלטה בענייננו? הם חושבים שימצאו את הקצינים ואז בכל זאת יתלו אותנו. בביקור היום נשאלתי אם איני חושב שחטיפת הקצינים עלולה להרע לנו? אני מרגיש בשאלה הזאת שהבטחון פג ויש חשש ל… – “לא! אני תומך בדעה שאת הקצינים צריך להחזיק כבני ערובה, כי רק בשיטה זו אפשר להצליח!”

28.6

היום יצאנו לטיול כל ארבעת הנידונים יחד. אחרי חודשיים הורשו גם היווני והערבי לרדת לחצר. הסתובבנו בחצר כולנו יחד. קיצצו לנו את זמני הביקורים; עכשיו מותר לבקר אותנו רק פעמיים בשבוע, ביום השבת וביום רביעי בשבוע. אני קורא הרבה. אני קורא עכשיו את “מלחמה ושלום” לטולסטוי. אין אנו מעשנים הרבה ומוציאים החוצה כ-30 סיגריות ליום, מובן בגניבה. לפני שמונה שנים, ביום זה, ישב אסיר עברי אחר בצינוק הנידונים למות, לבוש בבגדים אדומים, כמוני, וחרט על הקיר את המלים: “למות או לכבוש את ההר”. בר“ח תמוז הוצא להורג בכלא עכו שלמה בן-יוסף; הוא מסר את חייו – קורבן למולדת. אז לא הבינו עוד מה זה קורבן. עד אז היו רגילים בישוב לראות גיבור בכל יהודי שנהרג על-ידי פורע ערבי. אני מקווה שהישוב התבגר בינתיים בהבנתו והיום הוא מבין אחרת את “מעשה-הטירוף” של לוחם עברי אחד לפני שמונה שנים. כן, כולנו קורצנו מחומר אחד. אנו מקריבים את חיינו הצעירים על מזבח המולדת בלי להתחשב ברגשות ובלי לעשות חשבונות פרטיים. לא, לא מדובר בחיי פרט, – אין אנו אנשים החיים להנאתם הם. אנו הקרבנו את זמננו למלחמת שחרור ואם נחרץ גורלנו – “מעלש” (אין דבר)! יבואו אחרינו ממשיכי השלשלת שלא תנותק עד שתקום המדינה! שלמה בן-יוסף אחינו! אתה הלכת לגרדום בגאון, שם ראש בית”ר על שפתיך וטובת העם בלבך. מאז עברו שמונה שנים. שנות מלחמת עולם. לו היו מבינים לרוחך קודם, ייתכן שלא היינו מאבדים ששה מיליון יהודים יקרים. אבל אז לא הבינו לרוחנו ובשל כך אנו חייבים היום לשבת בחדר זה ולחכות לאקסקוציה (הוצאה להורג). ההיסטוריונים שיטפלו בשנים אלה בקורות עמנו לא ישכחו את פעלנו. אני בטוח שתלייתנו תעורר הרבה צעירים שעומדים כרגע מן הצד. שרנו בערב את שירי בן-יוסף ובמצב-רוח קשה שכבנו לישון. כתבתי היום מכתב לדודה באמריקה והסברתי לה למה בחרתי בדרך זו.

29.6

שבת, ר"ח תמוז. היום ביקר הרבי. הוא עצוב מאד ובוכה כרגיל. אמש התגלחנו בסכיני-גילוח שהוכנסו לנו בגניבה, בתוך האוכל. גילחנו את עצמנו זו הפעם הראשונה מאז יום משפטנו. סיבּנו את הפנים בסבון טואלט ובסכין ביד, בלי מכונה, גילחנו את השער. הערבים מפיצים שמועות שיש חיפושים גדולים בארץ ושמש שרתוק נהרג על-ידי האנגלים. ברור שאין אנו מאמינים להם. בעת הביקור מספרים לנו את האמת. בשעות הבוקר המוקדמות התקיפו חיילים בריטיים ישובים רבים וכמו-כן אסרו את חברי הנהלת הסוכנות ופרצו למשרדי הסוכנות. אכן, הם הורידו סוף סוף את המסווה מפניהם והחליטו לחסל את התנועה הציונית וכך לשים קץ לשאיפות העם העברי לחיים. עכשיו יכירו מי הם האנגלים אפילו אלה שעד היום פקפקו בצביעותם. היום הכל נגמר. הגשרים נהרסו לפני שבוע. עברנו את “הרוביקון”, אין לסגת לאחור. מלחמה לנו בכובש! מלחמת קיום! אין אני רוצה להרהר אחר אנשי הנהלת הסוכנות ואחר מעשיהם בעבר. מספיק לי שהם היו נציגי העם ואנשי השלטון הכובש העזו לשים אותם בכבלים, להרוס משקים ולהכות נשים. סמוראים מלוכלכים! את זה למדתם בפרל-הרבור, בבאטאן. האם היפאנים הם שלימדו אתכם את השיטות האכזריות? עוד ניפגש אתכם, פנים אל פנים, בקרב. אני כמעט בטוח שאני לא אהיה בשורה, אבל רוחי תצעד ליד חברי הלוחמים…

בבשרנו הכבשי התעוררו דמי סיקריקין

ועמוד האש של חזון עומד על ספנו – אצ"ג

אין אני חושב עוד על חנינה. אינני רוצה לבטא את מחשבתי בקול רם, אבל אני מבין שאין לנו הרבה סיכויים.

30.6

מצב-הרוח מדוכא. העיתונות כותבת על ה“כיבוש” ועל ה“גבורה” הבריטית. נתגלה נשק ביגור. לא טוב העניין. חבל שהנשק היה מונח הרבה זמן במחסנים בלי שימוש. אין להתאכזב, עוד ישאר לנו נשק. ואם התותחים בידי האוייב – לנו יש יאוש של אלפי שנים, ונראה מי שיצחק האחרון.

כתבתי היום שיר “גס” – “שלוש מתל-אביב”; פשוט נכנס בי שגעון, אבל אינני רוצה להיות רציני.

1.7

העניינים מתחילים להרגיז. כבר עברו 18 יום ואין תשובה. בחוץ מתחוללת “מהפכה שלמה”. נראה שאנשי השלטון הבריטי אף פעם לא שמעו על “זכויות האדם והאזרח”; אין הם מתחשבים בשום דבר. שוברים והורסים, שודדים וגונבים בלי שיעיר להם על כך איש. שוב סיידו את החדר. לעזאזל, שיגמרו פעם את ההכנות ויחליטו אם למוות – אז למוות! אני מתחיל להתעצבן. אני ממשיך בקריאת “מלחמה ושלום”. העיניים מתחילות לכאוב מהאור החלש בחדר. התברר לנו שבזמן טיולנו עורכים חיפושים בחדרנו. באחד החיפושים נתגלו סכיני-הגילוח שלנו; אפילו לא ידענו על כך. היום הביאו את הספר שיספר אותנו. בא פנחס. הוא מבקר אותנו אחת לשבוע ומספר את הזקן במכונה. אסור בסכין. מובן שחצי זקן נשאר. הוא בחור טוב ומכניס בבואו קצת חיים לתוך חיינו המשעממים.

2.7

בביקור לא חידשו המבקרים כלום. הכל מחכים לתוצאות בקוצר רוח. הקצינים לא נמצאו. אני מרגיש שגם הם אינם בטוחים עוד בהצלחת העניין.

4.7

עורר אותנו סוהר הבוקר בצעקות: – “מבּרוק!” (“מזל-טוב”) ודרש שניתן לו שוקולד. הוא סיפר לנו שאתמול הודיעו ברדיו שניתנה לנו חנינה. אין אני רוצה להאמין למשמע אוזני. אף על פי שחכיתי לזה כל כך הרבה זמן אינני חושב שזה בא. נדמה לי כאילו בא הדבר פתאום. מהחצר צועק מנדל: “מזל-טוב! אתם יורדים היום!” כולם מתאספים ליד החלון בחצר וקוראים: הידד!

ובכן זה נכון. מפקד הצבא עשה חשבון שלא כדאי לו לתלות יהודים. ואנחנו נרד ונחזור לחיים! למסדרון נכנס הסרג’נט הבריטי מקדונלד ומביא לנו בגדי-אסיר רגילים, במקום הבגדים האדומים. הוא מצווה עלינו להחליף את התלבושת ולעזוב את הצינוק, בלי להודיע לנו דבר. במסדרון בית-הסוהר מחכים לנו כל האסירים היהודים. חיבוקים, נשיקות, לחיצות-יד. אינני תופס עדיין מה מתרחש. אין לי כל רצון לשוחח עם איש. הלוא עלי להיות שמח, רבים קוראים לזה יום-הולדת, ואילו אני איני שרוי כלל במצב-רוח כזה והנני אדיש לכל החיבה שמראים לי. נכנסנו לחדר 31. שוב לחיצות-יד ונשיקות. כולם מתרגשים, ואני? – אינני יודע אם עלי לשמוח. אני משתדל להבין לרוח חברי. הם שמחים בנו, אבל אני יודע שירדתי רק מפני שידידי בחוץ רצו בכך. הם אשר הביאו לי את חנינת החיים, פעולתם – היא אשר ניתקה את החבל מעל צווארי. אנו יורדים לחצר; שוב אותם אותות ההתרגשות והשמחה. אני עייף ואינני יכול לחשוב על שום דבר. הרגליים כואבות לי. בהיותי בצינוק חשבתי כי כשארד אתחיל לרוץ סביב לחצר, לשחק בכדור, לצחוק – ועכשיו קרה דווקא ההיפך: הנני שקט שלא כרגיל ועייף.

בערב סידרו דיירי חדר 31 מסיבה לכבודנו. נאמרו כמה מילים בפי חיים ורשות-הדיבור נמסרה לי. הייתי עייף מדי מכדי להתרכז. במילים ספורות אמרתי להם מה שחשבתי:

“חברים לנשק! רק עכשיו ירדתי וחזרתי אל החיים ואין אני יודע איך להביע את שמחתי. אני מודה לכם על קבלת-הפנים שערכתם לנו. הרשו לי להביע בפניכם את תודתי הרבה למפקד ולכל אלה אשר עשו להשגת חנינה זו. ברור לי שלא הנציב העליון הוא אשר חנן אותי, אף על פי שכך אומרת ההודעה הרשמית.. אני יודע שרק המפקד וחברי בחוץ – הם אשר נתנו לי את החיים. לכן אני מבטיח להם, בנוכחותכם, שהחיים האלה שניתנו לי אינני מקבל כמתנה. קיבלתי הלוואה ועלי לפרוע אותה. במעשי להבא אשתדל להוכיח שהנני ראוי לכבוד זה שקיבלתי מידם. הנני מרגיש את עצמי כבן למשפחת לוחמים ואת משפחתי זו אני אשרת עד טיפת דמי האחרונה. למען המדינה העברית אשעבד את תועלתי אני, תועלת ביתי ותועלת מעמדי!”

4.10

קשה להרגיש אצלנו שאנו עומדים על סף יום-הכיפורים. אמנם רבה התכונה, אבל אין בה מן הסבר החמור של יום-הדין; יש בה מן החגיגיות, כי הלוא יש לנו מחר ביקורים. את החשודים ב“שוד יפו” הסיעו אתמול לזיהוי ביפו. הם עוד לא חזרו.

לכבוד יום-הדין רגילים יהודים לבקש מחילה וכפרה מחבריהם, וכך נהגנו גם אנחנו הפעם. ביטלנו את החרם שהוטל על ה“חוטף”, התפשרנו עם אנשי ה“הגנה” ושוב אין כל עניינים שבריב בין האסירים היהודים שבכלא.

בערב התאספנו לסעודה המפסקת ואחריה לתפילת “כל-נדרי”. עוד לא החלטתי אם אצום מחר או לא. אין אני דתי, אבל אולי על שמץ של מסורת צריך לשמור, ואני מכבד מאד את המסורת. כמה דקות לפני התפילה חזרו השבעה מיפו אחרי הזיהוי. שנים מהם זוהו. שמחנו מאד לשובם, כי נעימה עלינו “שבת אחים גם יחד”. רייכלין11 עבר לפני התיבה. הניגון היה קצת משובש והלך הרוח של ה“חברה” לא היה של יום כיפור, כך שהתפילה לא השאירה את רישומה. זה לא היה “ליל כל-נדרי” מסורתי. לא הרגשתי כבאותם לילות “כל-נדרי” ברוסיה ובעיראק במקום שם שפכו יהודים את מרי שיחם בפני קונם. פה היה יותר מדי שמח; האנשים כאן שרויים יותר מדי במתח ומחר, בשעת הביקורים, נצטרך לפרקו.

הדלקתי נר לזכר יקירי שהלכו לעולמם. זאת היא לי הפעם הראשונה שאני מדליק נר “יאָרצייט” (יום-זכרון), והרהורים נוגים ממלאים את לבך כשאתה נזכר באותם החיים השלווים שעברו עליך בחיק המשפחה. זכורים היטב לילות “כל-נדרי” והפחד המיסתורי בפני יום-הדין; כל זה עבר ולא ישוב עוד. כמה הייתי רוצה לזכות בעוד לילות כאלה, אבל אני יודע שהרחקתי לכת מדי. קשה לחזור לדברים שנראים חיוורים למדי לעומת ההווה העכור. לפעמים הייתי חושב על הימים שבהם אבנה לי חיי משפחה, לפי חוקי המסורת העברית. זמן קצר לפני מאסרי עוד חשבתי על כך. וכיום… כיום חלף-עבר הכל. ליל “כל-נדרי” עבר בלי כל שמץ של מסורת. הלוא מחר לא יום-הדין; מחר יום חג, יום ביקורים; מחר נפגוש אנשים שרוצים לראותנו, נשמע חדשות ונזין את עינינו בדמויות של אנשים יקרים לנו המתהלכים חופשים. האם אפשר ביום כזה לחשוב על יום-הדין? קשה עלי הרגשתי בערב זה לנוכח ההכרה שהרחקתי לכת מאותם המנהגים ששררו בבית הורי, הדרך חזרה חסומה, הלוא מחר צפוי לי יום שמח! שקוע בהרהורים אלה אני חוזר לחדרי כדי להתכונן ולהתקין את בגדי לביקורים, כלומר לגהצם מתחת ל… שמיכות. “גיהוץ” הוא “מקצוע”. המומחים לכך הם החיילים שבינינו. צריך לדעת איך להתיז מים ולקפל יפה…

5.10

יום הכיפורים תש"ז. נכנסתי לחדר התפילה. לפני התיבה עובר הפעם יואב לוי; הוא וחבר תימנים סביבו עומדים ומסלסלים בקולם ומסבים לנו קורת רוח. מספר המשתתפים בתפילה מועט, והללו רובם מבני עדות-המזרח.

המבקרת הראשונה היתה בת-הדודה. הביקור עלה יפה, שוחחנו על דא ועל הא. זה היה ביקור לפי רצוני. המבקרים הפעם היו מועטים ולא הפריעו זה לזה. המסכנה! היא סובלת מאד מאד. הייתי רוצה לעזור לה, אבל לצערי הנני קצר-יכולת.

שתי המבקרות האחרונות הפתיעו אותי; היו אלו שתי בנות-עירי שעלו ארצה לפני חודשיים. האחת מהן – קרובת משפחה; כשראיתי אותה ידעתי מי היא, אבל לא יכולתי להיזכר היכן ראיתיה בפעם האחרונה. היא סיפרה לי כמה דברים מעניינים ובדרך אגב הזכירה את אבידתי הגדולה. סירבתי הפעם לשמוע על אודות זה; יתכן שלא נהגתי כשורה, אבל לא רציתי בהזדמנות זו, בשעת הביקור שזמנו מצומצם, לקלקל את מצב-רוחם של מבקרי ושלי; הלוֹא הדברים ידועים לי, והפרטים הנוראים, – לא הייתי מסוגל לשומעם בשעת הביקור הקצרה. יסלח לי אחי אם הוא נעלב מיחס כזה מצדי.

גם הפעם לא הרגשתי בזמן העובר וציפיתי לעוד מבקר, אך התאכזבתי. לתפילת “נעילה” התאספנו כולנו ואחר תקיעת השופר שרנו “התקוה”. אחרי הארוחה שרנו הרבה ובשעה 9.00 שכבנו על ה“בורשים” וחלמנו על הביקורים הבאים. שכני יהושע אינו מפסיק לספר איך זה היה כשהוא התנשק עם אשתו. הוא “הסתדר” וזכה להבטיח לעצמו ביקור מיוחד ומצא הזדמנות לחבק את אשתו ולנשקה אחרי ארבע שנים. במצב-רוח טוב שכבנו לישון.

10.10

מצב-הרוח החגיגי אינו פוסק. בכל ערב שרים ואוכלים דברים טובים. היום שוב ביקורים. זה חמישה ימים שאנו מתכוננים להתחרות בכדור-עף נגד השמאל. ברור שהם ינצחו, אבל ה“חברה” שלנו עושים מאמץ לכל הפחות להפסיד בכבוד.

היום יש הרבה יותר מבקרים מאשר ביום-כיפור ובגלל זה קצרים יותר הביקורים ופחותי-ערך. אבל מה לעשות, צריך להסכים גם ל“צרה” זו. פוקדים אותי מבקרי הרגילים: הדודה ואחיה, הדוד ומכר, שבאו במיוחד במכונית והביאו הרבה דברים טובים. כמו-כן מצאתי איזה בן-עיר זקן, שבא לבקר מישהו אחר ושוחחתי גם אתו. מצב-רוחי בדרך כלל הוא טוב; רק הידיעות על מעשי ה“ברוגז” של גיסתי עוכרות את רוחי. אבל מצד שני שמחתי מאד לשמוע שכל זה הוא על רקע המחלוקת, מי מסור יותר ומי קרוב יותר אלי? האם אין זה מבדח כשאנשים מבוגרים נהיים לקנאים בגללי? בהזדמנות ראשונה אברר את ה“קומפליקציה” (התסבוכת) הזאת. גם הדוד הזקן בא הפעם. פליאה היא בעיני: דווקה הוא, שהיה כל כך רחוק מאתנו, מוצא לחובתו לבוא ולבקרני, ומאד אני שמח לראותו, אבל קשה לי לדבר אליו.

היום הובאו לכאן כפפות-בוקס וה“חברה” כבר מתקינים את אגרופיהם לקרב.

11.10

היום התברכנו בביקורו של ראש הפושעים בארץ, גנרל ברקר, ה“גאולייטר” של הארץ. הוא בא בלי כל אנשי לווייה (כנראה הכריזו על עוצר בסביבה) ומצא אותנו בהיותנו בחצר, בזמן המשחקים. אף אחד מהאסירים הפוליטיים לא הסב את מבטו אליו; הכל ישבו, שיחקו ושוחחו כרגיל; איש לא הסתכל בו ולא קם לפניו. אם מעוניין מישהו לקבל את פרטי תיאורו אוכל רק למסור, כי יש לו פרצוף של קוף, המזכיר מאד את התיאוריה של דרווין, פנים אדומות של שיכור זקן, רזה, גבוה ולכל אורך ידו השמאלית חקוקה כתובת-קעקע המוכיחה שאין בינו לבין כל רוצח היושב כאן ולא כלום. מעניינת העובדה הבאה: כאשר שוחח הגנרל עם ה“טמרג’י” (החובש) שאל אותו למקום מוצאו, ענה לוֹ הלה שהוא מיוצאי קווקז; על זה הגיב הגנרל בהערה: “הידעת את גנרל דניקין? זה היה ידידי האישי וחברי לעבודה”. ברור שאין הגנרל “שלנו” יכול להתגאות בהיכרות אחרת מאשר “אטאמאנים” מפורסמים כפטלורה, דניקין, קולטשק ואחרים, וכנראה נכון הפתגם: “אתה רוצה להכיר בן-אדם – שאל לידידיו”. הפורע דניקין אינו נופל באכזריותו מ“החוליגן” ברקר.

12.10

קיבלתי פתק מידיד ששמחני מאד מאד.

14.10

נעשות ההכנות האחרונות להתחרות בכדור-עף. בתור משחק-אימונים משחקים בחורינו נגד קבוצת לח“י. אינני משתתף במשחק; יש טובים ממני. אנו יושבים על הארץ ומסתכלים במהלך המשחק. המשחק מתנהל כשורה אבל חסרה בו “רוח-חיים”. אנחנו, ה”קהל“, מקבלים כל “הורדה” יפה במחיאות-כף עזות. המנהל נכנס לחצר, בלוויית שני קציני-צבא סקוטיים, בבגדיהם ה”רגיונליים" (כלומר, ב“חצאיות”); הם צופים זמן רב ובעניין במשחק. אין אנו שמים לב אליהם וממשיכים בהתחרות כאילו איננו מרגישים בנוכחותם. נראה שהמנהל “מבסוט” מזה, כי בכל יום עליו לצעוק בחצר it’s too much noise ואילו היום שורר שקט בחצר. שני המשחקים נגד אנשי לח“י נגמרו בנצחוננו; נראה איך יגמרו המשחקים מחר נגד אנשי ה”שמאל". ברור לנו מראש, כפי שכבר ציינתי, שנפסיד, כי אין בינינו שחקנים טובים בעוד הם מהווים קבוצה ששחקניה מאומנים היטב.

15.10

היום הוא יום-ההתחרות (ב“ה” הידיעה); ה“חברה” “מתוחים” מאד. זאת היא הפגישה הראשונה עם אנשי ה“שמאל” אחרי ה“סולחה”. בשעה 9.30 נקראתי למנהל, לפי בקשתי. הוא שאלני לרצוני ואני הסברתי לו (בעברית, כמובן; אם הוא רוצה להבין את דברי שיקרא לתורגמן!) שנמאס לי להתבטל ואני רוצה לעבוד. הוא רשם את בקשתי לפניו והבטיח לעיין בדבר. נדמה לי שכלום לא יצא מהדבר ולנו חשוב מאד שיהודי יהיה החובש. בשיחתנו עם המנהל הוא אף פעם איני זוכה לתואר “בוס”, ונדמה לי שהוא כבר התרגל לזלזול זה בכבודו (הלוא אין לו ברירה).

ההתחרות התחילה. היום משחקים “קומבינציה” (הרכב) של אצ“ל ולח”י נגד קבוצה מה“שמאל”. ושוב אנחנו יושבים על הארץ, נשענים על החומה וצופים במשחק. לא פיללתי שתהיה ערנות כזאת במשחק. שני הצדדים משחקים במרץ ומגלים משחק יפה. התקפות ה“שמאל” נתקלות בהגנה חזקה של ה“ימין”, ולו היו ל“ימין” “מורידים” טובים, אז הניצחון היה בוודאי שלהם. כצפוי היה הניצחון של ה“שמאל”, אבל ה“ימין” השיג הרבה יותר נקודות מאשר פיללנו. המשחקים נגמרו בתוצאות 15:7, 15:12. אחר הצהריים הוחלט להתחרות במשחק מחניים.

בחדר חושך. כבר מרגישים שהקייץ חלף ומתחילים הימים האפורים של החורף. בחוץ מטפטף היורה, המשרה עלינו מרה-שחורה. בימים הארוכים של החורף נצטרך לשבת סגורים בתאינו, עטופים ב“בגדי המלך” ולצפות לשובם של ימי השמש. אבל מה טעם למחשבות כאלה כשיש התחרות? אנו יורדים לחצר, היורה נמשך, ה“חברה” מתחבאים מפני הגשם. אני חצי-ערום והיחיד המטייל בגשם; אלי הצטרפו עוד כמה “מטורפים” ואנו רצים ב“מקלחת” הזאת. מסיבת הגשם ההתחרות נדחית.

16.10

מזג-האוויר שוב השתפר והיום ממשיכים בהתחרות: קב' האצ“ל נגד קב' ה”הגנה“. אנשי ה”שמאל" מגלים הפעם משחק יפה מאד ונגד ה“הורדות” של ל. אין כל עצה; הנצחון הוא שלהם, נצחון רב-נקודות. אחר-הצהריים מתקיימת ההתחרות במחניים. משחק חזק; שתי הקבוצות משחקות במרץ. בשלושה משחקים מנצח ה“שמאל” בתוצאה 2:1.

הערב התאספו כולם לתפילה ולארוחה בציבור. לא יצאתי מהחדר; אין לי מצב-רוח להתפלל, אני יושב על מזרני וקורא.

17.10

היום הוא היום האחרון של החג וכן גם יום-הביקורים האחרון. מהיום עד חג הפסח אין ביקורים פומביים. הפולני “סידר” אותי ולא הכין את שני זוגות הנעלים שהזמנתי. הוא הביא לי רק את הזוג הקטן. זה מרגיז אותי מאד, כי אחרי המכתבים שקיבלתי עלי לנהוג זהירות ולא לדרוך על רגלה של אף אחת. לבקרני באו, כרגיל, אחי ואחר-כך גיסתי, הדודה, בת-הדודה ודודי. הם הביאו לי המון דברים טובים, ובת-הדודה הביאה סודר שסרגה במשך שבוע ימים למעני. אני מתאר לי שהיא השקיעה המון עבודה ומרץ. הוא טוב מאד ואני שמח מאד לקבל תשורה זו. אחר ה“חברה” אומר: “כדאי לשבת כדי לזכות בכזה”, ושני מתקן לו: “כדאי להיות מועמד לתליה כדי לזכות ב’בנות-דודה' (“קוּזינות”) כאלו”. מי מהם צודק? – לה' פתרונות. אולי שניהם גם יחד. שום חדש לא סיפרו הפעם; רק הדוד אמר לי שקיבל את מכתבי ושאני “משוגע”. אני מתאר לי שמכתבי פגעו בו מאד והוא משתדל לבטל אותם בלגלוג עלי. “מעלש”, לא איכפת לי, שילגלג, אבל שיבין שאין אני ילד שאיננו מבין כלום.

מלאי האספקה הפעם מלא; כל הארגזים מלאים צרכי מכולת. עכשיו “נעשה חיים”. מצב רוחי היום מצויין, אבל הנעלים מקלקלות הכל. הוצאתי את הזוג היחיד. בת-הדודה קיבלה אותו בתודה. נדמה לי שעשיתי שטות ולא העמדתיה על טעותה. חוץ מזה הוצאתי מן המתנה שנתתי לה את ה“ליפסטיק” (שפתון).

אחה"צ. קיבלתי חבילה ממכיר בתל-אביב; שמחתי מאד לקראתה, לא בגלל איכותה, אבל על עצם העובדה שאיש זר זוכר אותי; הדבר מרומם את מצב רוחי. ראיתי גם את “ארוסתי” הקטנה; היא התבגרה מאד וניכר בה שתהיה בחורה יפה. הצגתיה בפני אחי, מן המבקר הבא קיבלתי “רפורט” ממנה: “חבל שהוא כבר נשוי”, אמרה; נראה שהיא “באמת” התבגרה…

הביקור האחרון היה “זיפת” נורא. אינני יודע מה קרה לבת-הדודה; האם פגעתי בה במשהו? אין היא רוצה לדבר אלי ועומדת בצד ובוכה; למרות בקשתי אין היא רוצה לגשת אלי. רק בהיפרדנו היא ניגשת ואומרת לי שלום ובורחת. מצבי, אין לקנא בו. אין אני יכול לתפוס מה קרה ולמה? המאורע הזה מצער אותי מאד ומקלקל את מצב-רוחי.

היום אנו עורכים מסיבה בחדרנו. התאספנו, נציגים מכל החדרים, וזוללים בשר מעושן, עוגות ופירות ושרים שירים. אף על פי שאני המארח אין אני משתתף במסיבה ורוחי לגמרי ניטלה ממני. רק שאלה אחת מנקרת במוחי, “למה”? האם בהתנהגותי גרמתי לכך, או הנעליים?…

שעה 16:00

היום הגיע תורן של התחרויות בוקס. מופיעים חמישה זוגות, ביניהם כמה שמתאגרפים לגמרי לא רע. מובן שאין חסרים “קאליקעס” (שלומיאלים) שאין להם מושג בבוקס. בהופעה האחרונה התמודדו שני ה“משוגעים” שלנו, יוסף, או ליתר דיוק, “קולונל ג’וזף” – מתאגרף “לא-נורמאלי” – ומתנגדנו, נער גנב, שגם הוא איננו לגמרי “שפוי” – זאקי. יוסף נותן לזאקי מכה, זאקי מתנפל על יוסף ומתחיל לנשכו, ויוסף, מצידו, מקלל – לצחוקם של כל המתקהלים. כל זמן ההתחרויות ישבתי בצד, בלי להשתתף בשום דבר. מעיק עלי המצב שאינני יכול למצוא לו תשובה. עם גמר ההתחרויות חזרתי לחדרי. לא חיכיתי לארוחה וישבתי לכתוב ולהסביר. כתבתי עד שה“חברה” חזרו לחדר, ואז נאלץ הייתי להפסיק, כי בזמן הארוחה לגמו ה“חברה” קצת מהדברים האסורים ומצב רוחם היה כבשמחת-תורה – בו בזמן שאצלי היה כעין “יום-כפורצ’יק”.

19.10

השבת היינו מוזמנים למסיבת אנשי לח"י. על-יד שולחנות ערוכים הסבנו ושרנו ושוב נזכרנו בימים הטובים. מצב-רוחי השתפר היום ושב לאיתנו. יש לנו אורח מלטרון; הוא חזר מבית-החולים וכמה ימים “יבלה” אצלנו.

21.10

ה“חברה” לובשים כבר סודרים ומשפיעים על כולנו “קור”. עודני ממשיך להתהלך בלי גופיה ומתכסה בלילה בשמיכה אחת. חברי כבר מתכסים בשתיים ואפילו בשלוש.

בערב הודיעו לי שחיים (וסרמן)12 מוסר לי ד“ש; הוא נמצא ב”נזרה" (חדר העצורים). מצאתי אמתלה ויצאתי מהחדר. ניגשתי אליו ואחרי שנים שלא נפגשנו שוב התנשקנו בין החומות. שלחתי לו דברים טובים והזמנתיו אלי למחר בבוקר. היום התקיים משפטו ומחר ינתן פסק-הדין. ככה נפגשים ידידים; אנשים שדרך אחת להם – יהיו איפה שיהיו ויעשו מה שיעשו למען המטרה, – סופם מוות, או חומות-הכלא, או הניצחון. למען הניצחון עליהם לעבור גם את שלב בית-הסוהר או המוות, ואין לברוח מזה.

חברי ותלמידי מעכו שלחו לי ספר: “שירי יהודה הלוי”. בזמן האחרון הרגשתי שרבים הם ידידי בחוץ ובפנים (ולא רק הפולמוס במכתבים הביאני לידי הכרה זו, אלא דרישות-שלום שאני מקבל והתשורות).

שירתו של יהודה הלוי מהווה נכס תרבותי עצום. המסקנה ההגיונית משירתו – ארץ-ישראל, אבל יהודה הלוי הגיע למצרים ומשום מה לארץ-ישראל לא הגיע. שירה לחוד ומציאות לחוד.

22.10

בבוקר הכנסתי את חיים וחבריו לחדרי ועשיתי להם ארוחה “כיד-המלך”; אחר-כך שוחחנו רבות על השנים שלא התראינו בהן ועל הקורות אותנו כל אותו זמן ארוך.

חיים וחבריו חזרו מבית-המשפט והביאו אתם “מטען” של שש שנות מאסר עם “יחס מיוחד”. חיים מתגאה בבחורתו שהתנהגה בסדר. הוא בטוח שהיא תחכה לו עד יום צאתו; הוא מספר הרבה מאד בשבחה.

23.10

חיים וחבריו הוחזרו לעכו. מסרתי להם ד“ש לכל ידידי ומכרי בכלא שם. שוב נפרדנו, כנראה לשנים רבות, ומי יודע מתי שוב נפגש. בכל אופן אני מקווה שב”תהלוכת הניצחון" שבוא יבוא נצעד יחד שכם אל שכם! “שלום רב לך חברי, רעי כאח לי! היה מלא תקווה שיום החופש קרוב!”

ושוב אותו העניין “המרגיז”, עניין “המסירות” אלי ו“האהבה” ו“הנעלים” ועוד ועוד. לעזאזל! הדבר מתחיל להרגיזני. האם הם בחוץ אינם יכולים להשלים ביניהם ואני צריך להיות הציר שעליו יסובו העניינים? אני מוותר להם על הכבוד הזה – ובלבד שיהיה פחות ריב. אם יש להם יותר מדי מרץ אני מוכן להורות להם איך להוציא במקום שיש צורך בו. איני יכול להבין איך אנשים מבוגרים יכולים לנהוג בדרך טפשית כזאת! שמחתי בתחילה שיש לי ידידים, והנה התחילו לריב ביניהם כבמשפט שלמה; זו אומרת שלי הילד וזו אומרת שלי, ואני הילד הנתון לגזירה. ולאמיתו של דבר, לבי נגזר בקרבי בשמעי על כל העניינים האלה? האין הם יכולים להפסיק בזה? חייתי שנים רבות בודד ובעבודתי מצאתי את מקומי, אבל לפעמים התגעגעתי לחברת אנשים אחרים, “שאננים”, אבל מה מתברר? קרובי וידידי עוד לא למדו מה זאת הקרבה ואין אף אחד מהם מוכן להקריב קצת מן הקצת מרגשותיו כלפי, ולמסרם לזולתו; והרי כולם שווים ביחסם אלי, ועל מה יש איפוא לריב? גורלי הביאני לידי מצב שאין בידי לעשות כלום, אבל לו הייתי בחוץ הייתי עוזב את כולם בלי להגיד שלום. אינני סובל דמעות ורגשנות יתירה. חיי עד עכשיו היו יותר מדי קשים מכדי שאוכל לשמש מטרה לעצבנות, רגשנות או השד יודע איך לקרוא לזה! עוד הערב אכתוב לכולם ואדרוש מהם לשוב מדרכם, ואם לא – לא אוסיף לקבל מהם דבר, אנתק את כל קשרי ואמשיך בבדידותי כמקודם. לא נוצרתי להיות “מונופול” של מישהו, ואהבה אני אוהב בלי פגמים, בלי מריבות ובלי דמעות. בדרכי אני עד עכשיו התנהגתי ב“אבירות”, ב“הדר”, כמו שלימדוני, – וגם מכל ידידי אני דורש את זה, ואם אין הם יכולים להסתגל לכך, אני מצטער מאד, אבל אז דרכינו נפרדות. צר לי מאד שדברים כאלה עלי לכתוב על אנשים הקרובים לי ביותר, אבל אינני יכול להסתיר עוד את הגועל שתוקף אותי בשמעי דברים כאלה. בהתחלה רציתי להפוך את הכל לצחוק ולהתעלם מן העניין בלי להראות שגם לי יש “עצבים”, אבל הפעם אין אני יכול לשתוק.

24.10

כתבתי לפנה"צ תשובה לכולם ולצערי הרב מוכרח הייתי לכתוב להם דברים קשים. בכך אני מקווה לסיים את הפרשה בנידון זה.

השעה היא 19.00 בקירוב. אני רושם את דברי אלה ישוב על מזרוני. כרגע נשמע קול-נפץ חזק מבחוץ. כל ה“חברה” קופצים ממקומם וניגשים אל החלון. הופעלה צפירת-האזעקה, בחוץ תנועה גדולה. השמירה מוגברת. על הרעש בחוץ מתגבר קול-נפץ שני. כבר מזמן לא שמעתי מוסיקה מסוג זה והיא מוצאת חן בעיני מאד. מובן שבחדר נפתח מיד ויכוח על מטרת הפיצוץ ותוצאותיו. כתמיד יש המציינים מטרות שכדאי להעלות באש או ל“העיף” באוויר. את הוויכוח מפריע קול-נפץ שלישי. מיד נמצאים בינינו אנשים הטוענים שראו אש ואחרים מוסיפים ואומרים ששמעו פיצוצים נוספים. מהסוהרים אי-אפשר להיוודע כלום; אין הם יודעים מאומה. הדבר היחיד שאפשר כרגע לשער הוא שזוהי חוליה נוספת בסידרת מעשי הטירור נגד טרור-השלטון שהונהג בתוקף עוצר בדרכים ועוצר-לילה בעיר. להווי ידוע איפוא לשלטון שגם בזמן העוצר אין הם בטוחים! אם לנו אין מעבר בדרכים, גם לכם יעלו נסיעות-הלילה בדם. אם לנו אסור לטייל ברחובות העיר, גם קלגסיכם המזויינים לא ישוטטו בביטחון. אם עלינו, זאת אומרת, על הישוב העברי, אתם רוצים להקשות את החיים כאן, נדע גם אנו להקשותם עליכם. ומצד שני, זו היא תשובה גם לאלה שהפיצו בבתי-הכנסת בראש-השנה כרוזים בהם קראו להפרת העוצר ולסירוב להזדהות בזמן זיהויים המוניים. כאשר סיפרה לי על הכרוזים האלה אחת המבקרות, אמרתי לה שאין בזה שום ממש, כי כותבי הכרוזים רק נאה דורשים, אבל, לצערי, אינם נאה מקיימים. לשמע דברי נעלבה המספרת; עלי לבקש את סליחתה, ובערב יום חתונתה לא יפה לריב, אבל הצדק היה אתי; הוכרז עוצר בירושלים והם לא עשו דבר להפרתו. ואולי פיצוצים אלה הם פרי עבודתם? הלוואי, אבל איני מאמין שהם מוכנים לפעול. ואולם לדבר רמות הלוא מותר…

רדיו ירושלים מודיע על שלוש פצצות התפוצצו ברחובות העיר, במקום חניית “צבא הכיבוש”. התוצאות עדיין אינן ידועות. סימן לא רע, אם כעבור שעה אין לאל ידם להחליט על מה להודיע בציבור, סימן ש“דער בראָך איז גרוס” (השבר גדול). סוף סוף נשמעה צפירת-הארגעה; זאת אומרת שעכשיו שוב מותר לצבא לשוטט ברחובות. קודם לכן היה עליהם להסתתר… נראה שזה פשר האזעקה, שהרי אזרחים בלאו הכי אינם מהלכים ברחובות!

27.10

העיתונות מרבה לדון על הסכם שנחתם בין הממשלה הבריטית והסוכנות. הסוכנות מכחישה את הידיעה, אבל אנחנו למודי-נסיון ויודעים למה מוכשרים האדונים, או ה“חברים”, שיושבים בסוכנות ו“מנהלים” את עניני האומה!

מה שברור הוא שהאדונים האלה יוסיפו להשתמש בהשפעתם ובמרותם על הישוב כדי לקרוא תגר עלינו, הלוחמים לשחרור. אין בדעתי לחזור על דברים שכבר נאמרו ונכתבו, אבל כאשר אתה נזכר בכך, שאלה, שרק אתמול הבינו את משמעות פעולתך ואפילו שיתפו אתך פעולה, יצאו מחר לרחוב לחפשך, לבלוש אחרי חבריך כדי להסגירם לידי הגויים, תוקף אותך רצון להלום על פרצופם של המנהיגים האלה שמוכרים את שאיפת האומה בנזיד עדשים. למען 4000 סרטיפיקטים ושחרור כמה מנהיגים כלואים מוכנים הם למכרנו! אוי לנו כי לכך הגענו! איני יכול לשער בנפשי איך יוכלו יהודים לעלות ארצה בסרטיפיקט כשהוא רווי דם לוחם עברי שהוסגר לשלטונות כדי להשיגו? קשה מאד הוא מצבנו, אבל איני חושב שמישהו מחברינו יתייאש. אין היאוש שולט בנו, עמדנו כבר בפני הרבה קשיים, כשהננו בודדים במערכה, ונוכל גם לקושי הזה. אני בטוח שפעולות-החטיפה, שייעשו עכשיו, יתקלו באיבתם של הרבה עברים, אלה שעיניהם לא טחו מראות את מעשי-המנהיגים. לפני שנתיים אולי עוד האמינו שאפשר להשיג משהו בדיפלומטיה, אבל כיום נוכחו אלה לדעת שאנחנו הצודקים, ועל כן אין להפקירנו. רבים היהודים בתבל כולה שמתגאים בנו ולמענם נילחם למרות בגידתם של המנהיגים!

28.10

היום נערכות בחירות לקונגרס הכ"ב. מתנצחות 15 רשימות, מפריחים סיסמאות, מגדפים ומשחירים פני מתנגדים, כרגיל בבחירות. והכל כדי להיות מיוצגים בקונגרס הציוני, להחליט החלטות ולחזור באפס-מעשה הביתה. האם אפשר לקוות שהקונגרס הציוני יחליט על הקמת ממשלה עברית במחתרת? בוודאי שלא. לא למעשים נוצרו יהודים אלה; רק דברי פטפוט יישמעו מעל במת כינוס זה ותו לא.

גם בבית-הסוהר עומדות להתקיים בחירות. אנו מחכים לבוא הקלפי אלינו. בשיחה עם קלפר13 הבעתי את דאגתי שבקרוב ישוחררו הוא וחבריו עם שיתחילו חבריו להסגיר אותנו למשטרה. קלפר (שהודה, דרך אגב, בפני שידע שחבריו הסגירו אותי למשטרה – אז!) נעלב ואמר שאין דברי נראים לוֹ. אמרתי לו: “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל”.

הבחירות לא התקיימו מסיבה בלתי ידועה לנו. הקלפי לא הגיעה אלינו.

29.10

בשעה 15.00 הופיע הרב י. גולדמן עם הקלפי. באותו זמן נקרא רייכלין למשרד ושם הודיעו לו על שחרורו. התחילה תנועה רבה לשמע ידיעה זו. אנשי ה“שמאל” שמחים לרגל שחרור חברם ורואים בזה סימן לטובה. ואילו אני וחברי רואים בזה הוכחה כי הכחשות הסוכנות היו חסרות טעם; נראה שאנשי הסוכנות כבר הודיעו על מלחמתם בטרור ובאו מיד על שכרם. ניגשתי אל קלפר ואמרתי לו: – הנני הטיפש לפי הפתגם: “א נביא איז א נאר” (נביא הוא אוויל). הוא לא ענה לי כלום. הבחירות היו “דמוקרטיות”: כל אחד ניגש לשולחן, לקח איזה פתק שרצה ומסרו לרב, אלא שבמרחק כמה מטרים מהשולחן עמדנו כולנו ויכולנו לראות בעד מי כל אחד מצביע.

גם אצלנו התנהלה מערכת “הסברה” לפני הבחירות. כך “עמלו” אנשי ה“שמאל” בנסיון להשפיע על הגנבים שיצביעו לפי הוראותיהם. אנחנו לא עסקנו בתעמולה מתוך זה שאין לנו קשר עם כל תנועה פוליטית וכל אחד מאתנו חופשי לבחור כרצונו.

30.10

נראה שבחוץ “החליטו” להוכיח לנו שאנו יכולים לשבת “בשקט”, שכן יש לנו ממלאי-מקום. בזמן הטיול היום נשמע שוב קול נפץ חזק. כעבור שעה נודע לנו שהמטרה הפעם היתה תחנת-הרכבת בעיר, וכפי שמוסרים לא הצליחה הפעולה והמחבלים נתפסו כשהם פצועים. בשעה יותר מאוחרת נודע לנו שהתחנה נהרסה, אבל, לצערנו, נתפסו כמה בחורים כשהם פצועים והם שוכבים “למעלה”. קשה לנו לחוות דעתנו על הפעולה כל זמן שלא נודעו פרטים. הערבים מספרים על בחורה שהכניסה את המטען במזוודות כשהיא יורה בנוטר. ברור שהם מוסיפים “צבע” לעניין, כאילו ראו את הפעולה במו עיניהם, אבל לידיעות ממקור זה אנו מתייחסים מתוך זהירות. מספרים על שוטרים וחיילים שנפצעו בפעולה. צריך להתאזר בסבלנות ולחכות ליום המחר כדי לדעת פרטים על המקרה.

גילוי-דעת הסוכנות, שכל כך “חיכינו” לו, סוף סוף הופיע. מעל במת הוועד-הפועל הציוני המצומצם הכריזו ה“אדונים” על חרם ונידוי של ארגוני-המחתרת הפורשים. ובזה, כנראה, התחילו בפרשת מסירות, חטיפות ועוד דברים מכוערים, שעסקו בהם לפני שנתיים. עכשיו צריך לחכות להתחלת ההלשנות שבוא יבואו. כי בכרוז זה ניתנה הצדקה מוסרית לכל מיני טיפוסים שפלים להסגיר אנשים בעד בצע כסף ולהכתירם בתואר “פטריוטים”. אינני יודע מה מרגישים כרגע חברי בחוץ ועל האמצעים שהחליטו לנקוט, אבל דבר אחד ברור, קשה מאד מצבו של בן-אדם שאחיו קם עליו להשמידו בשעה שהוא עושה הכל ומקריב את עצמו למען אחיו. לפני שנתיים ידענו להבליג. הבלגנו כשאחינו, בני-הישוב, חטפו אותנו, אסרו, הרביצו, הסגירו לשלטונות וגרמו להגלייתנו מן הארץ. הבלגנו אז, כי לא רצינו שהשלטון הזר יהנה ממלחמת-אחים בישוב, שהרי זו שאיפתו. אך שאיפתוֹ זו לא הושגה אז. לא השבנו מלחמה שערה וקיבלנו את המכות הקשות שניתכו על ראשינו מתוך תקווה לימים טובים יותר בעתיד. והימים באו ואלה שרדפונו אמנם יצאו לפעולה יחד אתנו, אבל לא לאורך ימים. הנה עתה “נבהלו” מנהיגיהם פן יאבדו את עמדותיהם ונכנעו. ואלה, שרק לפני שנה יצאו אתנו יחד להרוס את מתקני הרכבת ב-1.11.46, מחפשים היום ובולשים אחרינו כדי למכרנו. אינני יכול להאמין שלוחמים אלה יתנו את ידם לבגידת המנהיגים. האם הקריבו את חבריהם שנפלו בשרונה ובגשר אזיב כדי לחזור לאתמול המכוער שלהם? איפה הם חברי הלוחמים האלה, שנפלו תוֹך הכרה שהם עושים עבודה לאומית כבירה? המתביישים הם בחבריהם? המסוגלים הם להשמיץ את זכר חבריהם, חללי שרונה וגשר אזיב? אני אופטימיסט והלוואי שלא יגיעו הדברים למלחמת-אחים, אבל דבר זה, שמאד נצטער עליו, עלול לפרוץ. והעתיד יוכיח.

31.10

הגיעו פרטים מלאים על פעולת החבלה בתחנת הרכבת. נראה שלא קל היה לסגת אחרי שהרגישו בהם, אבל הפעולה בוצעה. נתפסו בחורים פצועים, ולפי מה שמוסרים כאן – לאחד קטעו יד. זהו גורלו של לוחם שיוצא להקריב את חייו למען עמו, וכמה זה גועלי כאשר בד בבד עם פעולות-חבלה, שבהן מקריבים צעירים עברים את כל היקר להם למען תקומת העם, באים אנשים ומלשינים (הכרוז נתן פרי!) על מחסני נשק ומקום-מגוריהם של אנשים “חשודים”. מצד אחד נופלים לוחמים ומצד שני פועלים נגדם אחים הרוצים לרחוץ בדם אחים את שגיאותיהם הם. היום כבר מודיעים העיתונים על שני מקרים של הסגרת אנשים ונשק חשוד בירושלים ובתל-אביב לידי המשטרה הבריטית, – זוֹ שב-29 ליוני הרסה קיבוצים וערים, אסרה מנהיגים והתעללה בישוב. שכחו את לקח יום אתמול, כי קל יותר להילחם באחים. הכבוד והתהילה ללוחמים שלוחמים על אף כל הקשיים ומקריבים את דמם! הבוז והקלון לאחים-עבדים התוקעים סכין בגב לוחמי-החופש העברים! בוא יבוא היום ונגיש את החשבון.

2.11

היום הגיעו לכאן העצורים הראשונים בקשר לפיצוץ התחנה, והם: הד"ר הפנר, איש לא צעיר, בעל שער-שיבה, “יקה”; מצב רוחו לא רע. בחור ספרדי, שהוא מתאגרף במשקל-כבד, סטאף-סרג’נט משוחרר ששמו הכשילו, – רזניק; המשטרה מחפשת חשוד בשם זה. ברוך, איש “השומר הצעיר”, גבוה, יקה. הוא מספר שהגיש עזרה לפצוע ובו בזמן הלך בעל-הבית לקרוא למשטרה. המשטרה הקדימה להגיע וכך הוא נתפס בעשותו דבר “הומאניטרי”, כדבריו. והאחרון בחור ספרדי, בעל בגדי-עבודה מזוהמים וקרועים. בבית הוריו מצאה המשטרה צעיר פצוע ועל כן בחזרו מהעבודה נאסר והועבר לכאן.

בגלל הנהגת שעון-החורף השתנה קצת אורח-חיינו. הערבים נהיו ארוכים. אתה נכנס לחדר עם חשכה וחמש שעות, עד תשע, עליך לבלות לאור החשמל. מזג האוויר לעת-עתה יפה; נראה איך יהיה להבא, כאשר עם רדת החשיכה יבואו הקור והגשמים.

שוב נתפסה אניית מעפילים ושוב עומדים להיגרש יהודים מהארץ – והישוב? – הוא עושה שבתון! אחרי כמה שעות של ביטול מלאכה ילכו שוב לבתי-קולנע ולבתי-קפה וישכחו את פרשת המעפילים. האם לזה יקרא “מאבק”? האם לשם כך החליטו לחסל את הטירור? סליחה, שכחתי, יש עוד נקודה “חשובה מאד”, וזה שחרור המנהיגים, אבל על כך תדון הממשלה הבריטית, ויתכן, אם יהיו מעשים לחיסול הטירור, ישוחררו “מנהיגינו” לעת-עתה. אינני יודע מה חושב לו יהודי פשוט בישוב, האם אין הוא רואה את השפלות שבדבר? בגלל שחרור יחידים צריך להקריב עשרות צעירים ולמוסרם בידי הקלגסים, ובו בזמן מגרשים את אחינו המגיעים לגבולות הארץ? שום דבר לא השתנה מאז ה-29 ליוני וכבר מתחוללת נסיגה כללית לאורך כל קו-החזית. שפלות ו“מסחר” ולא יותר!

אתמול מלאה שנה ליום צאתנו לפעולה בשם “תנועת-המרי”. העיתונות עברה על הדבר בשתיקה. אין הם רוצים להזכיר את המאורע הזה, אבל אני לא אשכח את הלילה של ה-1 בנובמבר, כאשר לפני צאתנו לפעולה אמר מי שאמר: “בחורים, יתכן שבדרך תפגשו באחרים; הלילה יש סיסמה כללית אחת לכל הישוב”. ואז תפסנו! אין אנו בודדים עוד במערכה; גם אחרים יוצאים אתנו. אף הם עשו את המלאכה, ואף על פי שהם הכחישו את השתתפותנו וניסו להסביר את המצב בדרכים שונות, ברור היה לישוב שישנה יד מכוונת אחת ולא איש אחד בלבד בישוב בירך “שהחיינו”. והיום, כעבור שנה כבר הם “עייפים” מפעולות-“התראה” (לפעולותיהם קראו הם “התראות”). אחרי מאסר מנהיגים בא עליהם מורא ה“מלכות” והם נרתעו ונסוגו. ועד היכן? עד כדי גינוי, עד כדי חזרה לדברים שמלפני ה-1 לנובמבר! אינני יכול להבין לרוח אנשי-השורה האפורים; איך יכולים הם לסבול מצב-עניינים שכזה? איפה עיניהם? האם באמת מאמינים הם שבגלל שחרור חמישה אנשים “לעת-עתה” עליהם להתנכל ללוחמים שדרכיהם נפגשו לפני שנה? התשובה תינתן בקרוב והעתיד יוכיח.

3.11

הד“ר שרוי במצב-רוח מצויין. הוא משוחח עם ה”חברה" ומתבדח. כדאי להזכיר כמה מסיפוריו. הוא טוען, למשל, שאחרי שאסרו אותו, את בנו ובתו הצטער על שלא אסרו גם את אשתו, כי אז היה יכול להשכיר את דירתו בירושלים ועוד לצאת מהעניין ברווח!

הבוקר נפוצה שמועה שאחד הפצועים מת. אחר-כך התברר שלא היו דברים מעולם ומצב הפצועים הוטב.

אחה“צ הובאו לכאן שלושה בחורים, ביניהם בנו הצעיר של הד”ר הפנר שנאסר בטבריה.

4.11

היום חג למוסלמים. “עיד אל כביר”, ובגלל זה אין עובדים. הד"ר מוסיף לספר הלצות. הגיע “פציינט” חדש, קפיטן הבריגדה. אני פוגש אותו בחצר, בחור צנום, אינו עושה רושם של “טרוריסט” ואפילו לא של איש צבא. שאלתי לשמו; “קפלן” – עונה לעומתי אחד הבחורים. האמנם? ניגשתי אליו ושאלתיו ישירות: – מה שלום שרה? הוא פתח עלי זוג עיניים משתוממות, מביעות תמיהה: “מניין לפושע שם אשתי?” לא הנחתי לו לחשוב הרבה והצגתי את עצמי: “שמי אשבל”; רק אז הוא תפס מניין אני מכיר את זו שהיתה פעם “גיסתי” וחברתי. הוא נעצר לפני כמה ימים כחשוד בהשתייכות לארגון מחתרת; אני חושב שהוא ישוחרר תוך שבוע ימים ובינתיים אנו משוחחים על מכרים משותפים. כך הכרתי גם את בעלה של שרה, דבר שבמצבי לא חשבתי שיכול לקרות. הודות לפעילות “משטרתנו” יתכן שעוד אספיק להכיר את כל הישוב העברי.

6.11

אני יושב לכתוב בעוד מצלצלים באזני דברי הקריין ברדיו ירושלים על ה“טובה” הגדולה שעשתה לנו ממשלת בריטניה בשחררה סוף סוף את שמונת המנהיגים היהודים ו-24 פורעים ערבים. לא איכפת לי כלל שהם שוחררו, אבל ההסכם שלפיו בא השחרור ותיאור הלווי לשחרורם, כפי שניתן בהודעה הרשמית, מדברים בעד עצמם. עכשיו ברור לכל בר-בי-רב ש“מנהיגי” הישוב אסור לקרוא להם “פקידים”) הצילו את עורם הם כאשר הסכימו לעקור מן השורש את ה“טרור”. אין מילים בפי להגדיר את המעשה האחרון הזה של ה“מנהיגים”, אני נרגש מדי מכדי שאוכל להביע דעה על התנהגותם, אבל דבר אחד ברור לי: הם החליטו לספסר בדם! בדם אלה הנקראים בפיהם “טרוריסטים” ובדם עשרות, מאות ואולי מיליוני אחים, הנמקים במחתרת בארץ ובני-בלי-בית בתפוצות הגולה. אני נזכר בשירו המלא זעם של ח.נ. ביאליק שקרא אחרי פוגרום קישינוב “על השחיטה”. אנחנו עומדים גם עכשיו בתקופת פוגרום-פרמאננטי ו“מנהיגינו” מתיימרים להיות “משיחינו”. וכאשר אני שוקע בהלך-רוח זה ואינני יודע מה טוב ממה: אם בני-עמנו הם באמת עיוורים ואינם רוצים לראות את המאורעות באור הנכון ומסכימים ללכת אחרי “מנהיגינו” המוליכים אותם לקרב, כן לקרב ממש, נגד אחיהם – נגדנו, אנו שדמנו הרב כבר נשפך ועוד יישפך משום שהחלטנו להיות חופשים במולדתנו השלמה; אם זוהי באמת החלטת האומה כולה, אינני יודע אם כדאי לצאת מתוך קירות החומה הירושלמית כדי להיתקל במבטיהם של רוצחי-אחים אלה שהיום אולי מוטב שלא אזכה עוד לראות את שמי-הארץ אשר להם נכספתי שנים רבות ואמשיך את חיי העלובים בכלא זה…

העיתונות הודיעה שאת פיצוץ הצירות הבריטית ברומא הוציאו לפועל בחורינו, אנשי האצ“ל. נראה שחזית-המלחמה שלנו הורחבה. מהיום והלאה לא יהיו עוד בטוחים ה”אוקופנטים" אפילו בבתיהם הם מחוץ לארץ-ישראל.

הערב העבירו לכאן מבית-החולים אחד מהפצועים, שנאסרו אחרי פיצוץ תחנת-הרכבת; שמו הורביץ. בחור בלונדיני גבוה. כדור פגע בצווארו ויצא מצידו השני בלי לפגוע בגרונו. בר-מזל!

7.11

ארבעה חשודים בהשתתפות בפיצוץ התחנה שוחררו. ביניהם גם איש “השומר-הצעיר” שה“חברה” התחבבו עליו מאד והוא אמר לנו שהוא לא חשב שיש אצלנו טיפוסים כאלה. קודם חשב הוא אותנו לאנשים מושחתים, פראי-אדם. נראה שכדי להכיר אותנו צריך לסבול קצת בחברתנו.

8.11

הקפטן, הדוקטור ובנו שוחררו.

9.11

זכיתי למבקרים – אחי וגיסתי; בת הדודה נאלצה להישאר בחוץ בגלל טיפשותו של השוטר. הביקור היה די נוח וארך כ-20 דקות. שמעתי קצת חדשות על הנעשה בחוץ ואצל קרובי. גיסתי, אף על פי שהיא ב“חודשים הגבוהים”, נראית נחמדה ומאד התענגתי לראותה רעננה ושמחה. היא עכשיו קצת בודדת, אבל צריך להתרגל למצב; אני מקווה שזה היה ביקורה האחרון לפני הלידה.

בחוץ “שמח”. שוטרים הוזמנו למקום מחבוא-נשק ושם חיכתה להם מכונת-תופת. עד כמה שאינני מסכים עם רצח לשם רצח, פעולה זו מצאה חן בעיני. אל יקפצו על “מציאות” שמודיעים עליהן מלשינים. החל מעכשיו קשה יהיה להלשין בטלפון; ראשית מפני שהמשטרה תרצה להכיר את המודיע ושנית מפני שהשוטרים יזהרו מלחפש. נקווה שלא פעם אחת בלבד יתקלו במכונות מסוג זה בחפשם אחרי נשק…

10.11

פעולות-החבלה כבר נהיו לדבר רגיל, ויום יום מוסרים העיתונים על פעולות חדשות. היום הגיע התור של תחנת-הרכבת בראש-העין. היא פוצצה ונהרסה כליל. עוד תחנה אחת של הרכבת מצרים–א"י יצאה מכלל פעולה! מדי יום ביומו מודיעים על הרס ופיצוץ קטרים, רכבות צבאיות ונפט. הנהלת הרכבות החליטה לא להמשיך בהפעלת רכבות לילה. מהיום תסענה רכבות רק ביום. אבל אם הם חושבים שזה יעזור – טעות בידם. ידעו למצאן גם ביום ולשלחן באש.

12.11

פחד נפל על הבריטים בכל רחבי בריטניה. ידיעות סנסציוניות מודיעות על אזהרות שניתנו לאישים בריטיים, אנשי צבא ופוליטיקאים. אינני יודע כמה אמת בדבר, אבל עצם העובדה שהעיתונות הבריטית מביאה את הידיעות בעמודיה הראשונים אינה מזיקה. יזכור האנגלי, היושב לבטח בביתו, שהעם העברי, החסר את “ארבע החרויות”, ידע לשלול מהבריטים את “החרות מפני הפחד”. יזכרו כל הבריטים שכל זמן שהם ידכאו אותנו נדע להפיל עליהם אימה. לא עוד יהיו הם בטוחים בבתיהם, במיניסטריונים שלהם ובצירויותיהם. מעשים אלה יביאו את העם האנגלי לחשוב, שהרי בדרך כלל אין הוא חושב; הוא מאמין בכוח האימפריה שלו ותו לא. יחשוב כל אנגלי באנגליה אם כדאי לו משחק זה, יחשוב על מעשי בניו בארץ-הקודש, ויתכן שיבוא לידי מסקנה שלא כדאי לקפח חיי בנים כדי לשלוט ולדכא את העם העברי. וכדי שהוא יתחיל לחשוב צריך להניע אותו לכך על-ידי מעשים שיכאבו לו.

16.11

שוחחתי בעד החלון עם ו. קשה היא השיחה כשעל ידך עומדים כ“זאבים רעבים” כל הבחורים ובתוך כך עליך לשמוע את הערותיהם. שמחתי מאד לקראת ההזדמנות לשוחח, אף על פי שלא שוחחנו על כלום. הנני שבע רצון שעלה בידי לשוחח.

בחוץ מבוצעים פיצוצים, כרגיל, ומצד שני מוסיפים לדבר על המלחמה בטרוריזם.

19.11

מהלך הרכבות נפסק. אין אני יודע לכמה זמן, אבל עצם העובדה שיש בכוחנו לסתום את צינורות ההכנסה הממשלתית ולשתק את התחבורה הצבאית משמחת מאד. התעוררתי לקול התפוצצות בחוץ. זה נהיה כבר דבר של יום-יום ואפשר להמשיך לישון.

20.11

גם היום אחה"צ נשמע קול נפץ; עוד לא ברור מה היה היעד הפעם.

22.11

היום נערך מסדר-זיהוי לשלושת החשודים בפיצוץ תחנת הרכבת בירושלים. התוצאה היא שאף אחד לא זוהה. בין השלושה אחד שידו נקטעה לו14. בחור גבוה, רזה, שערות שחורות ובעל נימוסים יפים. מעניין, אין הוא חושב על ידו השמאלית שאבדה לו. לא תיארתי לי שאפשר להשלים בקלות כזו עם מכה כזאת. מצב רוחו טוב ואין הוא מרבה לדבר על ידו. בשיחה אתי אמר רק: “הצרה היחידה שלא אוכל לשחק רמי”. אירוניה זו נחרתה במוחי. הוא סיפר לי שאינו ישן בלילה; נדמה לו שהציפורנים נתקעות בבשרו. ברור, שהדבר אמור בידו הקטועה, וזה הזכיר לי סיפורים שקראתי בילדותי על חיילים, שנקטעו להם רגליהם ואשר עם זאת כאילו הרגישו במציאותם של האברים הקטועים. זו היא טרגדיה "בזעיר אנפין”. הבחור הזה הוא בן 23, היה שנים רבות בצבא הבריטי ולמד לשאת את כאבו בלי להוציא מלה, בלי להיות לטורח על זולתו. זו היא גבורה, לפי דעתי.

היום הוסע יצחק צדוק, הפצוע שנאסר אחרי פיצוץ “המלך-דוד”, ללטרון. גם הזיהוי השני עם השפם ה“חדש” לא עזר להם. הוא עודנו קצת צולע, אבל בדרך כלל הוא בריא.

25.11

פגשתי היום את סטומטיס, היווני שישב אתנו יחד בצינוק. ראיתיו בצאתו לביקורו האחרון. מחר בבוקר יוצא לפועל פסק-הדין שנגזר עליו. הוא נראה חיוור יותר מהרגיל, בכל זאת מצא חיוך בשבילי. לחצתי את ידו לפרידה עולמית.

26.11

הבוקר עומד בסימן התלייה. אחרי טיול של רבע שעה הוחזרו כולם לחדרים ונסגרו. דלתות הסורג, המובילות למסדרון, בו נמצא חדר-התליה, כוסו בשמיכות. השמירה בפנים הוגברה.

ישבתי בחדר וחשבתי על סטומטיס קרוליס שבאותו רגע עולה לגרדום. אין ביני ובינו ולא כלום, בכל זאת חבל לי על ה“שגץ” השקט הזה. תנועת-יד קלה של התליין שמה קץ לחייו של מי שהיה החייל היווני סטומטיס, רחוק מארצו, מבני-משפחתו; בלי להיפרד מאיש ובלי לשמוע מלת-תנחומים הוצא להורג. נורא הוא הרעיון שעם כל התקדמות הטכניקה והמחשבה האנושית עוד לא הגענו לכלל דרגה זו שנדע לכבד אפילו את חייו של פושע-רוצח. ואני יודע שישאל אותי מישהו: – “ואתה עצמך לא הייתי מוכן להרוג אנשים?” הצדק עם השואל: יצאתי להילחם, לההרג וגם להרוג, אבל אף פעם לא עשיתי זאת לשם רצח, וכי הוצאה להורג של בן-אדם, שעבר על החוק, אף-על-פי שיתכן שהוא כלל אינו רע באופיו, איננה רצח? השופטים הבריטיים יודעים לפשפש בספר-החוקים ולחפש הוכחות ומצבי-נפש אצל רוצחי-נירנברג, אבל בריה עלובה זו, סטומטיס, שלא היה בידו לעשות מאומה נגד שופטיו, – הוא הוצא להורג, כי ה“חוק” עודנו שולט בעולם!

אין בדעתי להגן על פושע, שדינו נחרץ, אבל במקרה זה הכרתי את האיש ומשוכנע הייתי שאין זה טיפוס מושחת והוצאתו להורג היתה רצח משפטי!

אחרי שהוצאה הגופה מבית-הסוהר חזרנו לחיינו היום-יומיים בלי לזכור שלפני שעה קלה קופחו חייו של אדם.

הרדיו מודיע על אניית-מעפילים, “המרי העברי”, שנתפסה והובאה לחיפה ושוב נתרחשו אותן סצינות דראמאטיות והיו קרבנות. שוב הופעל הכוח הצבאי הבריטי נגד המעפילים החותרים למולדת. שוב נשפך דם עברי ושוב הועברו המעפילים לספינות-הכלא של הוד מלכותו. ובאותו זמן עורכים אנשי “המאבק-הצמוד” מאבק בתוך כתלי בית-הדין ודורשים “הביאס-קורפוס”; לא מספיק להם ה“חרבון” שקיבלו בשל תפיסת האניה הקודמת. הם מבקשים “חוק” בארץ בה נהפך המונח הזה לנחלת ההיסטוריה. נראה ששוב ינאמו ואולי יסגרו את החנויות והמעפילים יוסעו לקפריסין והכל יבוא על מקומו בשלום. אוי לעיוורים האלה שאינם רואים שאנגליה רק מהתלת בהם ונוהגת כרצונה. עד מתי עוד יתנו אימון בארץ-ה“דמוקרטיה” עם ממשלתה הסוציאל-אימפריאליסטית? מתי יפקחו את עיניהם לראות מי הוא השונא. לפרשה טרגית זו כדאי להוסיף בדיחה, שנפוצה כאן היום: “למה נקראה האניה בשם המרי-העברי? – כפי שכבר ראינו נקראו האניות הקודמות על שמות חנה סנש, ודג’בוד, וינגייט ז”ל, וכעת הגיע התור למת האחרון – ‘המרי העברי’ זכרונו לברכה“. לצערנו קצת אמת מכאיבה יש בבדיחה זו; ‘המרי-העברי’ שבק חיים לכל חי ובמקומו בא “המאבק הצמוד”, המחפש “הביאס-קורפוס”. נראה שה”קורפוס" (גוף) בשם ‘המרי העברי’ לא היה לפי טעמם של האנגלים ומשרתיהם ולכן הוחלף ב“הביאס-קורפוס”.

29.11

הצגת ה“הביאס-קורפוס” הסתיימה. בית-הדין הבריטי מצא כי הגירוש חוקי ו-4000 מעפילי “המרי-העברי”, שציפו לחריצת גורלם בלב ים, הועברו למחנה הריכוז בקפריסין. זכו להישאר על אדמת המולדת רק אלה שנרצחו על-ידי שומרי-החוק ואנשי-הצדק הבריטיים! שוב נכשלו אנשי ה“מוסדות” שלנו במאבקם ואחר הכשלון הכריזו על “שלוש דקות דומיה” בכל הישוב. כל פעם יש להם המצאות חדשות; מעניין, מה תהיה המצאת התגובה בפעם הבאה? יחד עם פקודת הגירוש פורסמה ידיעה על עליית אלף או יותר מעצורי קפריסין; אף בצעד זה יש מנצחון השלטון; הוא מראה להם למנהיגי הישוב שהכל נתון בידיו וברצונו יעשה הכל. ישאל התם: "אז למה לא השאירו הבריטים אלף איש ממעפילי “המרי-העברי?” אבל בשביל זה תם הוא – (ובתור שכזה יכול לקבל משרה ב“הארץ”!); הממשלה רצתה להוכיח שהיא מגרשת ותגרש מעפילים “בלתי-חוקיים” (בביטוי זה השתמשה גם המשלחת הישובית); מעשה זה הוא חוקי וצודק והעלאתם של יהודים לארץ-ישראל תלויה רק ברצונו הטוב ונדיבותו של המושל. וטוב עשתה המנהיגות שהכריזה על רגעי דומיה, ויתכן שעשתה כך במכוון, כי אחרת היו שומעים את דבר הישוב מפיו של “האיש האפור” – זה, שאחיו, אמו או בנו גורשו מחופי המולדת, ואלה צועקים כלפיהם: – עד מתי תמכרו אותנו במתק-שפתיים! חדלו לכם מדיבוריכם! רדו ותנו לאחרים לנהוג בספינה הטרופה ששמה עם ישראל!

30.11 שבת

אין כל חדש. מדברים על חילופי-גברי בסגל בית-הסוהר; המנהל יוצא לחופש. לא ידוע מי יבוא במקומו וזה מדאיג קצת.

שעות הערב. כל אחד יושב ועוסק במשהו, מי בקריאה ומי במשחק “שח”. פתאום קלטה אוזני כעין צליל רחוק של אזעקה במגרש-הרוסים. קפצנו לחלון. בתוך יללת הצופר נשמעו יריות. הקרב החל. “ברן” דופק בכל עוצמתו ולעומתו כחתול מיילל ה“סטן”. חילופי יריות חזקים. הקרב מתנהל מימין לנו. לרגע נפסקו היריות. “נגמר” – מודיע אחד, אבל לא, בצד שמאל ירה מישהו יריית אקדח. ושוב מתחיל ה“ברן” מצד ימין ל“הרביץ”. הוא מעורר בקולו החזק את חבריו לנשק ומכל הצדדים ניתכת אש ממכונות-יריה, תת-מקלעים, רובים ואקדחים.

אני יושב על החלון, מוקסם. המוסיקה הזאת מדברת ללבי. כמו כנר, היושב בקונצרט של וירטוּאוֹז ומתפעל מכל טון יפה, כך גם אני פשוט יוצא מכלי לשמוע צרור בין שני כדורים מה“ברן”. אמן עובד שם. לפי כיוון היריות והתלקחן אפשר להבין שאין זה קרב. אלה הן יריות פרועות בלי כל מטרה ובלי סדר. מכל הצדדים יורים. גם מרחוק נשמע הד יריות. האמנם מתנהל קרב? ואם כן – קשה לתאר את מצב המתקיפים הנמצאים כבר יותר מרבע שעה באיזור סגור ועצור. לא יתכן; אין המתקיפים עושים שטויות מסוג זה, ובכל זאת מי יודע? הזמן עובר מהר והיריות אינן פוסקות. עכשיו אני בטוח שה“המתגוננים” בפני ההתקפה – עצביהם הם שמתקיפים אותם ולא אחינו. מי יודע אם אין הם שולחים אש איש באחיו. וזה לא איכפת לי כלל. דבר אחר מדאיגני: השעה אינה יפה לפעולה. הרבה יהודים מהלכים במוצאי-שבת ברחוב ומי יודע אם אין קרבנות ביניהם! אחרי מה שעשו השוטרים בתל-אביב יש לשער שחבריהם הירושלמיים אינם טובים מהם ומסוגלים לשלוח כדרי-מוות לתוך בתי-דירה ולפגוע באנשים שלווים.

לאט לאט משתתקת סימפוניית היריות. פה ושם אפשר עוד לשמוע יריות בודדות, מטח רובים או צרור ממכונה.

בזמן היריות היתה תכונה רבה בחוץ ועל הכל שולט הקצין המשמש כסגן מנהל בית-הסוהר (“חיים קאק” לפי כינויו כאן). הזקן שיכור כרגיל. הוא ניגש לחלוננו, חיוור ומעוצבן. לשאלתנו: “מה קרה?” הוא עונה שאין לו כל מושג, כי הוא אסיר כמונו. הוא מנסה לגשת לשער, אבל אני קורא אחריו ומזהירו: “אל תצא, יש סכנה בחוץ”. הוא נרתע וחוזר אלי ושואלני, אם מתכוונים להרוג אותו. הבטחתי לו שהוא אחד האנשים הטובים ובו לא יגעו לרעה, עם זאת עצתי לו היא שיעמוד כאן על-ידנו.

כל ה“חברה” לא יכלו לעצור בעד צחוקם וקפצו מהחלון, ואילו אני המשכתי בשיחה עם השיכור המסכן הזה. הקורפורל בא והודיע לו שהמנהל קורא לו לטלפון. הקצין התמתח וגער בקורפורל הנדהם: “האם אינך רואה שאני מדבר עם בן-אדם?” בעוזבו אותי הבטיח כי כאשר יוודע לו שמץ דבר יבוא להודיעני. כעבור דקות מספר חזר וניגש מיד לחלון. “נו, מה”? שאלתיו it’s a little practice only היתה תשובתו. הוא קשקש עוד קצת בלשונו בערבית, ומה שהבנתי מכל הדיבור היה: “אינת דוגרי – אנא דוגרי” (אתה ישר ואני ישר), בהיפרדו מעלינו צרחו ה“חברה” לעברו Good night, Sir אותו מכבדים בתואר Sir לבדיחות הדעת.

בחדשות לא הודיעו אלא את התוצאה: “ההתקפה נהדפה”, – וכי חשב הא' סטאבס, ממחלקת האינפורמציה הממשלתית, שהמתקיפים רצו לחדור למצודה ולהחזיק בה? ברור שההתקפה נהדפה, כי אף מתקיף אחד לא נשאר במצודה. עוד יגיע הזמן גם לכך, אבל אז כבר לא יודיע מר סטאבס או סטראפ אחר, ש“ההתקפה נהדפה”; לוחם עברי הוא שיודיע לעולם כי “העבודה נשלמה”.

לא ידוע עוד מה היתה מטרת ההתקפה ומה היו תוצאותיה. יריות בודדות עודן נשמעות, אך יתכן שאלה הן יריות מקריות.

במצב-רוח טוב אנו שוכבים לישון.

2.12

כפי ששיערתי היתה זו מלחמת-עצבים; בתגובה לפרובוקציה של כמה אנשים נענו כל כוחות ה“מבצר” ו“הרביצו” אש זה על זה. זה מעיד על הדיסאורגניזציה בתוך הצבא והמשטרה. גם השערתי השניה, לצערי, התקיימה; הם ירו בלי הבחנה לתוך הבתים ורק הודות לפחדם מפני ה“טרוריסטים” לא יכלו לבצע את זממם.

אינני יודע אם הזכרתי ביומני את דבר הופעת העיתון הפנימי של אסירי ה-31; אתמול הוזמנתי להשתתף בעריכתו. אף פעם לא עסקתי בעבודה זו, אבל אנסה את כוחי בזה.

ניהלתי “שיחות” עם כמה “פובליציסטים” ואני מקווה להצליח. אני עצמי ריכזתי מחשבותי וישבתי להתמסר ליצירה.

אחר-הצהריים פשטה שמועה על ארבעה הרוגים בריטיים בהתפוצצות ג’יפ. מה אחוז האמת בשמועה עוד לא ברור!

3.12

נזכרתי בבדיחה שסיפר אחד הבחורים. לפני מספר ימים היתה בעיתון ידיעה כאילו הפסיקו הארגונים ה“פורשים” את פעולותיהם לזמן מסויים. לשמע ידיעה זו שאל אחד: “למה?” “כי גיסתו של מ. הרה” – ענה לו חברו.

היום עבר בגילוי “כשרונות” ספרותיים.

6.12

אתמול הייתי עסוק ב“פובליציסטיקה” ונדמה לי שמתחת לעטי יצאו דברים טובים. כתבתי רשימת-אזכרה לזכר סמל אבנר (דב שטרנגלז) הי“ד שנפל לפני שנה15 וכן תיארתי את פעולת-החבלה. הבוקר טיילנו בגשם המטפטף בלי להרגיש בצרה המתקרבת, כי המנהל החדש, אינספקטור רוסל, רוצה לראות את כל אחד ואחד בחדרו. לכן סגרו אותנו איש איש בחדרו. קודם לכן ניקינו את ה”טריפה" מהחדר וחיכינו. הזמן עבר והמנהל לא הופיע. כדאי להזכיר שבחדר 31, חדר מגורים, הודיעו הבוקר על סיוד החדר וכל ה“בורשים” הוצאו מהמסדרון. במסדרון מטיילים שני סרג’נטים בריטיים ומחכים לבואו של המנהל החדש. וסוף סוף, בשעה 10.00, הוא בא. ניגש לחדר 31, קרא ל“מוכתר” חיים לוסטר (איתן לבני) וציווה שכל אנשי-החדר יארזו את חפציהם, כי הם נוסעים מכאן. התחילה עצבנות גדולה. ה“חברה” הסגורים בחדר התחילו לארוז את ה“מטלטלין”. נשמעו צעקות מכל צד. הועלו השערות בדבר יעד העברתם. כעבור חצי שעה הופיע המנהל שוב וקרא חמישה שמות; הקרואים יצאו את החדר כשחבילותיהם בידיהם. לא נתנו להם אפילו לגשת להיפרד מאתנו. נפרדנו מהם בצעקות מרחוק. כך הוצאו שלוש קבוצות של חמישה כל אחת ברווחי-זמן של רבע שעה. התעצבנתי מאד. שמונה חודשים עברו עלינו יחד. יחד השתתפנו בשמחה ובצער. הם היו אלה שכל כך דאגו לי בהיותי בצינוק ועכשיו ב“טריק” מעבירים אותם בלי להניח לנו אפילו להיפרד מעליהם. השמועה היא שהם נשלחים לעכו. אחרי שהוצאו חמישה-עשר האנשים היתה הפסקה. לבסוף הודיעו שחמישה-עשר הנותרים יועברו מחר. כך הפרידו בין אנשי פלוגת הלוחמים שנתפסו יחד. אנו חוששים מאד שהדבר נעשה במכוון ושהנותרים לא יועברו. פשוט, רצו לפצל את השלושים וכך עשו. אין ודאות שהם ישארו כאן, אבל כרגע הם אתנו.

כמעט ש“תפסתי” היום “משרה-חשובה”; כיון שחשבו שגם מנהלי-המטבח ישולחו מכאן נתמניתי למנהל-המטבח היהודי. המינוי לא יצא לפועל מפני שהטבחים בכל זאת נשארו בין החמישה-עשר הנותרים. בדרך כלל לא איכפת לי אם אתעסק במטבח, כי כבר נמאס לי לשבת כל הזמן בחדר; במטבח לכל הפחות אהיה כל היום בחוץ ויהיה שינוי מה באורח חיי.

זה עתה נשמע קול התפוצצות ואחריו השמיע הצופר את קולו. עוד פיצוץ ומיד החלו יריות. היריות תכופות מאד וקרובות למדי; אנו רואים את אש כדורי-הפוספור. מישהו מתלוצץ ואומר שזו תגובה על העברת ה“חמשה-עשר”. אין כל ידיעות על הנעשה, רק מטר היריות הוא חזק.

השעה כבר 9.00 ואין עוד כל ידיעות מפורטות על הנעשה. בסרפנד היה “שמח”. גם זה לטובה. מספר הפיצוצים מגיע לעשרה. דוד טוען שיהיו חמשה-עשר לכבוד אלה שנפרדו מעלינו.

6.12

במשך הלילה נשמעו עוד ארבעה פיצוצים חזקים. כמעט שקלע דוד למטרה. בבוקר נודעו פרטים על האסון שקרה בירושלים שבו קיפחו שני אנשים את חייהם ואשר בגללו לא הוצאה הפעולה לפועל. קשה להוציא דין על אנשים ששיבשו פעולה, אבל שוב נוכחנו עד כמה מסוכנת העבודה שצעירים אלה הטילו עליהם באהבה. לחשבון האסונות שראשיתם בקרבנות הסירה וגשר-אזיב עלינו לצרף את קרבנות ליל אמש ברחובות ירושלים. הי"ד.

בשעה 4.00 אח-הצהריים הגיעו ארבעה-עשר הראשונים בין אסירי-ביריה העוברים לכאן לתפוס את מקומם של השלושים שלנו.

היום לא הגיעו עיתונים. הסיבה אינה ידועה.

7.12

השבת הראשונה בלי החמישה-עשר. מורגש חסרונם, כאילו נגדע אבר מגוף החי. אנשי ביריה, הבחורים, או ליתר דיוק הילדים, אינם עושים רושם מיוחד. סיפרו עליהם שהם דתיים; גם בזה אין הם מצטיינים; יתכן שהם שומרים על המסורת, אבל רחוקים הם מלהיות מאמינים.

נראה שבאמת אצטרך לקבל לידי את ענייני המטבח, כי עכשיו כבר בטוח שה“חברה” יעברו לעכו. היום ערכנו מסיבת-פרידה לחמישה-עשר הנותרים. את המסיבה ניהלתי אני והיא הצליחה בהחלט. היום נפלה קטטה בין הגנבים. פועל-המטבח, שנכנס לחדרי הגנבים לחלק אוכל, קיבל מכות מכנופייתו של מוסה טורק, ותוך כדי הנחתת המכות צעק מוסה לעומתו: “אין כבר ה-30!” ה“חברה” רוצים מאד לגמור את העניינים עם מוסה. כל הזמן היו אתו חיכוכים וכבר שמעו די והותר דברי ניבול-פה שלו, אף-על-פי-כן הבליגו ה“חברה” כדי שלא להביא לתגרות-ידיים בין היהודים. הפעם אין ה“חברה” רוצים לעבור בשתיקה על המכות שקיבל פועל-המטבח, גם הוא אסיר פלילי.

הערב דנו במצב באי-כוח שלושת הארגונים. איש ה“שמאל” עמד על דעתו שצריך לקרוא למוסה ולהזהיר אותו שאם יפגע באיזה שהוא יהודי מרה תהיה אחריתו. ומה שנוגע לטענותיו, שמקפחים את הגנבים באוכל (תירוץ כדי להבטיח לעצמו דריסת-רגל במטבח), הוצע למוסה לשלוח גנב אחד לעבודה במטבח ולהשגיח שלא “יסחבו” מיצרכים. אנשינו דרשו לא להיכנס אתו במשא-ומתן והציעו להרביץ בו מכות נאמנות שיזכור. אבל לבסוף הסכמנו להצעת ה“שמאל” והוחלט שמחר ידברו עם מוסה טורק.

8.12

הבוקר ירדתי לקבל לידי את ענייני המטבח. בתור עוזר יורד אתי אחד מאנשי-ביריה. מוסה נקרא לחדר 23, השמיעו באזניו את האולטימטום ואמרו לו לשלוח אחד מאנשיו לעבוד במטבח. מוסה שלח אלי בחור ספרדי. קיבלתיו בסבר פנים יפות ואמרתי לו להתחיל בעבודה ולהשגיח עלי שלא אגנוב כלום מהמטבח. הבחור עבד כעשר דקות והלך אל מוסה וסיפר לו שאין הוא כלל מנהל אלא פועל. לכן קרא מוסה לאסיפת כל הגנבים. בינתיים שלחתי את איש-ביריה, שמו אהרון, ואת המוכה מיום אתמול לחלק אוכל, ואני עצמי נשארתי במטבח. כעבור חצי שעה חזר איש-ביריה ואמר לי שבחדר הגנבים המצב מתוח ואי-אפשר להיכנס אליהם כדי לתת להם אוכל. עליתי למעלה, לחדרים, לקחתי את האוכל ונכנסתי לחדרו. מוסה וכנופייתו הסתכלו בי בזעם, אבל לקחו את האוכל ובצאתי צעק אלי מוסה: “אין פועלים יותר בשביל הפוליטיקרים!” מסרתי את דבריו לבאי-כוח ה“מפלגות” והוחלט להכות אותו. התקנתי במטבח בולי-עץ ומקלות והעברתי ל“חברה”. הוחלט שכמה בחורים ירביצו בו והיתר יעצרו בעד האחרים. וכך היה. בזמן שפתחו את הדלתות לרדת לטיול ניגש אחד הבחורים סמוך לחדרו של מוסה. נראה שמוסה הרגיש בדבר והתחיל לסגת, אבל הבחור שלף מוט ברזל והתחיל להרביץ בו. מוסה מיהר ונכנס לחדרו, אבל הבחור לא הרפה ממנו. בינתיים חדרו עוד כמה בחורים לחדרו והוסיפו להרביץ בו. כל יתר הגנבים עמדו בצד, רועדים מפחד. מעצמת המכות נפל מוסה ארצה, בלי הכרה, כולו שותת דם. שכחתי להזכיר, כי מוסה חקק לו על זרועו בכתובת-קעקע את סמל האצ“ל; זה נכרת מזרועו, בעזרת סכין, יחד עם הבשר. בראות ה”חברה" שהוא שוכב, הרפו ממנו בחושבם, כי הוא “גמור”; בינתיים התערבו הסוהרים והפסיקו את העניינים. אבל טעות היה בידי המוכים. כעבור מספר דקות קם מוסה על רגליו והתחיל משתולל. הסוהרים עצרו בעדו ולקחוהו לבית-חולים. חשבנו שבזה למדוהו לקח ומעכשיו הוא יהיה שקט. אף אחד מהבחורים לא פילל שיש בו כוח עצום כזה. אחרי המכות החזקות שקיבל חשבו שישכב בבית-החולים, אבל טעות היתה בידם; כעבור שעה הוא חזר לחדרו, חבוש. שוב התאספו באי-כוח הארגונים לדון בפרשה, ושוב הציע איש ה“שמאל” להזהירו (כנראה רגילים הם להזהיר כל הזמן), אבל אם תבוא פרובוקציה מצדו לא תהיה ברירה בלתי אם “לגמור” אתו מחר. בתום ישיבתם שוב התחיל מוסה לצרוח ולקלל, ואל אחד הבחורים צעק: “החוצה, תבוא אלי בעד שילינג ותרד…” זה כבר היה יותר מדי. הודיעו מיד לקצין שישלח למנהל, או שיוליך את מוסה לצינוק, אחרת מרה תהיה אחריתו. עד עכשיו לא בא המנהל ונראה שמחר יצטרכו ה“חברה” לחזור לעבודה ביתר שאת.

9.12

המקלות ששלחתי אתמול לבחורים ואשר אותם שברו על ראשו של מוסה לא הועילו, לכן אני שולח אליהם חדשים. לשם שמירה על הסדר לא פתחו את דלת חדר הגנבים והללו הכריזו שביתת-רעב. בבוקר, כשנפתחו החדרים לצורך הטיול, עברו כמה בחורים במסדרון שבו נמצא חדר הגנבים והתחילו שוברים את המנעול. מוסה וכנופייתו התחילו להתגונן בעזרת מקלות ולא נתנו להתקרב לדלת. אז התחיל ה“הרעשה”: כוסות, בקבוקים, פחיות נזרקו במוסה כדי שיסור מהדלת. לשמע הרעש הגיע הסרג’נט הערבי, אבל אחד הבחורים תפס אותו והשני הוציא מידו את מקלו ובמקל זה התחילו להלום על המנעול. אז פתחו בשריקות ובצפצופים ומיד הוחשה עזרה. עשרות סוהרים ערבים, סרג’נטים ושוטרים בריטים הגיעו למקום, אבל הם נעצרו על-ידי הבחורים, שעמדו עד עכשיו בצד, ובו בזמן המשיכו הבחורים בעבודת שבירת המנעול. לבסוף עלה הדבר בידם והם פרצו אל תוך חדר הגנבים. שם שוב נתחוללה תגרת-ידיים שכתוצאה ממנה נפל מוסה ארצה ואז התחילו “לכבד” אותו במוטות-ברזל ובתוך כך דרכו עליו ברגליים. מוסה הספיק לדקור בחור אחד מה“שמאל”, אבל אז הצליח אחד האנשים שלנו להוציא מידו את סכינו ול“שרטט” בו כמה קווים בגופו. היכו בו בלי רחמנות, עד שהבריטים ביקשו סוף סוף להרפות ממנו. אחד מאנשי-כנופייתו הספיק לצעוק, מבעד לחלון, לערבים בחצר ולהסיתם שהיהודים התנפלו כביכול על הערבים. לשמע הידיעה השתוללו הערבים והיתה סכנה שתפרוץ תגרה בין יהודים לערבים. רק הודות לכמה ערבים, שידעו את האמת, שקטו הרוחות. בינתיים הוצא מוסה מהחדר, ושני ערבים גררו אותו על הרצפה בידיו, כשהוא מוכה כולו וזב דם. גם איש ה“שמאל” שנפצע הועבר לבית-החולים. פצעו קל ואין חשש לחייו. לאחד מ“אנשיו” של מוסה (כתבתי כבר פעם שהוא הומו סקסואליסט) שברו יד ולשנים אחרים, מ“ילדיו” נתנו מכות “יבשות”.

בצהריים שקטו הרוחות. כל הגנבים, שעוד אתמול “רתחו” נגד הפוליטיים, באו וביקשו סליחה והסבירו שאין הם אשמים וכו'. הסבירו להם שאם עוד פעם יקרה משהו, יהיה גם סופם מר. מוסה פצוע קשה ושוכב בלי הכרה בבית-החולים הממשלתי. למנהל הודיעו שאם שוב יחזירו את מוסה לכלא ירושלים, שוב ירביצו בו.

ובזה נגמרה פרשת “מוסה טורק” שהוא יזכור אותה עוד הרבה זמן. הגנבים שלחו לי פועל למטבח, בלי כל תנאים. הערב – זו הפעם הראשונה מאז מאסרי – אני בחוץ בשעה 7.00 בערב. הכל בגלל המטבח. נעים לטייל בערב לבד, בחצר הריקה.

10.12

החיים מתחילים להיות “מעניינים”. מותר לי להסתובב בכל החדרים ובכל המסדרונות. כל סוהר מבקש את טובתי (ברור, תמורת מנת-אוכל שהוא חושב לקבל). שכחתי לרשום אתמול שאחרי ה“טושה” (המריבה) הכבירה בא אלי סרג’נט בריטי וביקש ממני למצוא את הסכין שבו השתמש מוסה; אחרת יצטרכו לעשות חיפוש בכל החדרים. פניתי לכל המעוניינים והכרזתי על חיפוש הסכין. כעבור עשר דקות היתה הסכין בידי ועם “המציאה” הזאת ישבתי במשרד וחיכיתי לסרג’נט. הוא הודה לי על “הטובה” שעשיתי לו והבטיח לזכור לי את החסד הזה. לזה קוראים “פרוטקציה” ו“קשרים”!

11.12

הקונגרס הכ"ב התחיל בנאומים ארוכים. העיתונים ושידורי הרדיו מלאים תמציות-נאומים ופירושים. בינתיים לא דיבר אף אחד מהנואמים דבר על פעולה מעשית. הואיל וחיכינו כל כך הרבה זמן לקונגרס עצמו צריך להיות סבלניים ולחכות עוד כמה ימים, עד שיתעייפו הצירים מדיבורם ויעברו לניתוח מעשי.

אתמול עמד להתחיל משפטם של שני נאשמים בנסיון שוד בנק עותומן ביפו. הם נאשמים בנשיאת נשק, יריות ונסיון לשוד. הואיל ועדי-הקטגוריה לא הופיעו נדחה המשפט.

הבוקר נלקח לבית-המשפט רק אחד מהשניים, הוא בנימין קמחי, בן ה-16. הוא לא השתתף במהלך המשפט ונידון ל-18 שנות מאסר ו-12 מלקות. מילא, שנות המאסר הן רבות, אבל בלאו הכי אין אף אחד מאתנו חושב לשבת כאן זמן רב כל כך ואין זה משנה אם מדובר ב-15, או 18 שנה, או מאסר-עולם, אבל להלקות איש מחתרת, הרי זה עלבון! איני יודע מה דעתם של אחרים על עניין זה, אבל אני עצמי רותח כולי לשמע פסק-הדין. הם (השופטים) רוצים להפוך אותנו לפושעים פליליים ולהטיל עונשים מעליבים על בן-אדם בעל הכרה פוליטית. הם רוצים שצעיר זה ייענש כמו על מעשה אונס של ילד וכדומה. אינני חושב שחברינו בחוץ ישתקו להם על ההלצה הזאת, ולא אתפלא אם באחד הימים נקרא בעיתון שברחובות תל-אביב, או עיר אחרת הולקו קצינים בריטיים בישבן כשמכנסיהם משולשלות. חשבנו שזה השיעור הכי טוב ל“אדונים” הקצינים הבריטים שרוצים להעליב אותנו. את המלקות מקבלים בחצר בית-הסוהר, בנוכחות כל האסירים, ואם יעיזו לעשות זאת יישפך דם בחצר כלא ירושלים, כי אנו לא נרשה להלקותו. זהו המקרה הראשון בארץ של הלקאת יהודי בבית-הסוהר. המקרה הזה הרתיח את כל ה“חברה”, פסק-הדין טעון אישור מפקד הצבא.

13.12

סודיט ונס, שנשפטו בפני בית-הדין הצבאי על החזקת נשק ביום שוד בנק עותומן, הורשעו בדין והוטל עליהם עונש של 15 שנות מאסר כל אחד, בלי “יחס מיוחד”.

14.12

מהבוקר הייתי עסוק ב“סידור” הביקור. הבוקר עבר עלי בשיחות עם כמה אנשים הנוגעים בדבר ומכל הצדדים הבטיחו לי עזרה (סו"ס הנני מנהל המטבח.) בשעה 2.15 אחה“צ שלח הסרג’נט הבריטי איש להודיעני: “I’m sorry” אף אחד לא בא”. מאד הצטערתי על כך ופשוט לא יכולתי להבין את הסיבה, וכל מיני מחשבות עברו במוחי. “האם היא מפחדת?” רק לפני דקות מספר נודע לי כל העניין ורק מפני שיוסף לא הבין מה שמסרה לו אמו, לא הגיעה אלי הידיעה. עכשיו התברר לי שמצב-בריאותה של אמא לא איפשר את הביקור, והמקרה אינו משמח ביותר. כבר מזמן אני עוקב אחרי מצב-בריאותה ומאד הייתי מודאג. עברו חדשים מהיום הטרגי, אך היא אינה יכולה להתאושש. אני מאחל לה מקרב לב הבראה שלמה.

15.12

כבר מזמן הורגשה מתיחות בין האסירים היהודים והערבים. אף על פי שלא היתה לכך כל סיבה מיוחדת. מזמן בואם של אנשי-ביריה החריפו היחסים עוד יותר. אנשי-ביריה דרשו לעצמם חדר נוסף ולשם כך צריך היה להוציא מאחד החדרים במסדרון שלנו ערבים שפוטים לתקופות ארוכות, ודווקה את החברונים! הערבים לא רצו לוותר על החדר ורבו בגלל זה עם המנהל. עד כה לא סודר העניין ותשעה מאנשי-ביריה קיבלו חדר במסדרון אחר, בין ערבים. הסידור הוא זמני. הבוקר הפסיקו הערבים את כל השירותים ליהודים, זאת אומרת את נקיון המסדרון ובתי-השימוש; כן דורשים הם שיהודים יכבסו בשביל יהודים וכו'. כיון שהם התחילו בדרישות, אז גם לנו יש דרישות, ביניהן הדרישה שמשלחת תתקבל אצל המנהל.

16.12

המצב נהיה מתוח מאד והערבים מאיימים בתגרה (נראה שהם מודעים להיעדרם של ה-30 מבת-ים). היהודים אינם יורדים לעבודה. היחיד המסתובב בין הערבים הוא אני, שהרי טבח אני, אבל גם אנו הפסקנו הבוקר את עבודתנו בגלל המתיחות. בשעות הצהריים קיבל המנהל את משלחת היהודים. הוא הבטיח לעיין בדרישותינו ולסדר את כל העניינים לשביעות רצוננו. אחרי הבטחה זו ירדתי למטבח, אבל יתר היהודים אינם יורדים לעבודה.

18.12

היהודים עוד אינם יורדים לעבודה ואת המסדרון מנקים אסירים פליליים יהודים. אחה“צ התקבלה משלחת היהודים ע”י המפקח הכללי לבתי-הסוהר בארץ, הקט. הם מסרו לו את דרישותינו: א) הפרדה גמורה בעבודה בינינו ובין האסירים הערבים. ב) שיכון כל היהודים במסדרון אחד. ג) מתן הטבות ליהודים כמו לערבים, כגון “אומבשים ושווישים” (קורפורלים וסרג’נטים), הקט קיבל אותם באדיבות רבה והבטיח לתת את דעתו על הדרישות. הקט אדיב אבל גם צבוע.

19.12

היום הוכנה רשימה של כל היהודים והם חולקו למקומות-עבודה שונים. כמו-כן נתמנו האחראים; כל זה טעון אישור המנהל. גם אני נמצא ברשימת האחראים וכתוצאה מזה אני מועמד לדרגת “אומבשי”. בזכות זו אני מקבל טיול מיוחד של חצי שעה ליום, בחצר מיוחדת, חמש סיגריות ליום, וביום הביקור אוכל לשוחח על-יד השער, פנים אל פנים עם מבקרי. זה דבר חשוב בחיינו כאן ואשמח מאד לקבל את הדרגה הזאת.

20.12

המנהל אישר את חלוקת העבודה. משעה 12 ועד 3 אחה"צ יעבדו היהודים בפיקוחם של אחראים יהודים.

בערבי חג-החנוכה אנו מתאספים כולנו יחד בחדר התפילה. ל“נר הראשון” בא הרב גולדמן ובילה אתנו כשעה, בשיחה; הוא גם הביא אתו ד“ש מהבנות מבית-לחם ולביבות מעשי ידיהן. אחרי זה שרנו ורקדנו שעה ארוכה. מעניינת מאד התנהגותם של אנשי-ביריה; הם מסתלקים מיד אחרי התפילה לחדרם, אף על פי שרוב האסירים נשארים לשיר ולרקוד. אינני יודע אם הם קיבלו הוראות לא להתחבר ל”פורשים", או, פשוט, אין הם מסוגלים לשיר ולשמוח. וזו עובדה מצערת. לא עצם העניין שאין הם רוצים לשיר פוגע בי; על כך אני מצפצף עליהם, אבל זה שקודם לכן אנו עומדים על המקח עם הקצין בדבר השעות שמותר לנו להיות יחד, והנה אחרי חצי שעה חוזרים היהודים לחדריהם, אף על פי שהקצין הירשה לנו לבלות יחד שעתיים וחצי. נזהרים אנחנו כאן ביצירת תקדים, כי בפעם אחרת יגיד לנו הקצין שחצי שעה מספיקה לתפילה. קיבלתי לביבות חנוכה מהבית.

21.12 שבת

כל מאמצי עלו בתוהו. את הביקור המקווה לא קיבלתי; לא בא האדם אשר לוֹ ציפיתי. קשה היה לדבר מבעד לחלון בעוד שזה שעמד מהעבר השני לא הבין מה צריך לדבר ועל מה צריך לשתוק. הוא חושב כנראה שאני יחיד על-יד החלון. בכלל הייתי במצב-רוח לא טוב ו“הדיבור המיותר” הרגיז אותי עוד יותר. כמו-כן הרגיזה אותי העובדה שהיא מפחדת לבוא. פתאום התחילה לפחד! ואני מוסר לי דו"ח וקובע שאינני רשאי לבקש ממנה שלא תפחד; הלוֹא סוף סוף אין שום דבר קושר אותנו זה לזוֹ וכנראה אין אני חשוב בעיניה, אחרת היתה מוצאת הזדמנות למלא את בקשתי. קיבלתי בגדים חורפיים.

23.12

נרגעתי קצת מעצבנותי מיום השבת ובאתי לידי מסקנה שכנראה חלה פה טעות, או שמא ביטוי לא ראוי שהשמיע המבקר הוא שגרם למתיחת עצבי.

היום, פעם הראשונה אחרי הפסקה של כשבוע, ירדו היהודים לעבוד; הם עובדים תוך הפרדה גמורה מן הערבים. ההתמרמרות בקרב הערבים גדולה ומורגש שביום מן הימים יבואו הדברים לידי התנגשות דמים.

בזמן הצהריים נקרא בנימין קמחי למשרד ושם הודיע לו המנהל על אישור פסק-הדין, ומיד הוצא לפועל החלק השני של פסק-הדין, דהיינו – 18 מלקות. הבחור בן ה-16 הולקה במשרד, בנוכחות רופא וחובש. המלקה היה המנהל עצמו. הצעיר הולקה במגלב על ה“ישבן” עם שמגבת רטובה מונחת על חלק זה של גופו. אין אני רוצה לעמוד במקום זה על עצם עובדת ההלקאה; הדבר יוודע לכל יהודי בישוב ונראה מה תהיה תגובתנו; רצוני לציין כאן פרט חשוב. בזמן ההלקאה אמר המנהל, הוא לויט. רוסל (אני מזכיר זאת כדי שלא אשכח את שמו של הכלב הזה!), שהמגלב הוא קל ועדין מדי. הבחור שווה עונש חמור יותר. המכות היו חזקות, כי המנהל הילקה בכל כוחו, אך הבחור לא הוציא הגה מפיו. ראיתי את גופו אחרי המלקות – פסים אדומים וכחולים לרוחב כל ה“ישבן”. אין אני חושב שעל הדבר הזה יעברו בשתיקה. המנוול רוסל יקבל את חלקו על מילוי תפקידו זה “לפנים משורת הדין”. יגיד מי שיגיד – “מה אשם המוציא לפועל של התפקיד?” אבל הרי תלוי גם איך ובאיזו צורה עושים את זאת. הוא הראה אכזריות יתר והנאה מיוחדת בעבודה זו ולכן דמו בראשו. וכלל לא אתפלא אם באחד הימים “יזרזו” את העברתו של הסדיסט הזה לעולם האמת. וכל אלה שיצעקו “אסור לעשות דבר כזה”, תשובתי אליהם היא: “פשעו של רוסל גדול מפשעו של ברוס שנרצח בירושלים”. מקרה ההלקאה זעזע את כל האסירים ואנו מחכים ודורשים מחברינו בחוץ תגובה מידית וחזקה, למען ילמדו להתייחס אלינו כאל אנשים וחיילים.

בנימין עצמו, אף שאינו יכול לשבת, מצב-רוחו טוב והוא מרגיש בטוב. אנו מתיחסים אליו כאילו לא קרה לו דבר, וכך גם טוב לו.

24.12

אחרון ימי החנוכה. המתיחות בינינו לבין הערבים נמשכת ועוד לא ידוע איך יגמרו העניינים. שלושת ה“שווישים” (הסמלים) נכנסו בשיחות עם היהודים והוכרז על 24 שעות של “שביתת-נשק”; בזמן הזה ישתדלו שני הצדדים להגיע לעמק-השווה.

בערב התאספנו כולנו בחדר 29 וישבנו ושרנו עד שעה 9.00. אני הקראתי כמה קטעים מ“להבות באפר”. מהיום אני מתחיל לחפש בעיתונים את הבשורה המשמחת.

היום הגיע מלטרון דוב גרונר, שנפצע ברמת-גן; משפטו נקבע ל-1 בינואר. הוא נראה לא רע. החלק הימני של הלסת חסר לו לגמרי. הוא בחור לא צעיר ועושה רושם טוב.

25.12

היום כתבתי בפעם הראשונה מכתבים לבית-לחם לשתי העצורות “שלי”.

27.12

המצב בינינו לבין הערבים מתוח עוד יותר. סכנת “טושה” (מריבה) מרחפת מעל לראשינו. הוחלט שאעביר את המטבח לאחד מחדרי המגורים, בלי ידיעת ההנהלה. כבר מהבוקר אני מתחיל ב“אבקואציה” של המטבח. נוסף ליתר הפרובלמות התוספה היום עוד אחת, וזו המאפיה. הערבים הפסיקו לאפות בשבילנו לחם. המנהל דורש מאתנו שנעמיד לו אופים. בחרנו בחבר עובדים, אבל הבעיה היא מקום העבודה. המנהל הבטיח לסדר מקום מיוחד, אבל לעת עתה הוא מבקש מאנשינו שיעבדו במקום שעובדים הערבים, בזמן היעדרם משם. בשעה 2.00 אחה“צ באו האופים שלנו לעבודה. הם עבדו כולם במרץ רב. אחד מאנשי-ביריה הפריש חלה, לפי הדין, ומעתה יהיה לנו לחם כשר למהדרין מן המהדרין. ועד-האסירים נפגש עם המנהל להעמיד אותו על הסכנה האורבת לכולנו והודיע לו גם על החלטתי בעניין המטבח. המנהל הבטיח שתוך ימים מספר הוא יסדר את העניינים וביקש מחברי הוועד שאנחנו נמשיך בעבודה במקומנו בשקט. הוועד הבטיח לו תשובה. בישיבת הוועד דנו במצב והוחלט שהמטבח יוסיף לפעול במקום-העבודה הקודם, בין הערבים, כבקשת המנהל, כדי לתת לו שהות למלא את התחייבותו. ושוב עמלו פועלי-המטבח ב”ריפאטריאציה" של כלי-המטבח והפרודוקטים.

בערב נקראתי אל המנהל וזאת היתה שיחתנו:

הוא: “אתה מפחד לעבוד במטבח?” אני: “כן”. הוא: “למה?” אני: “כי אנו שבעה יהודים בין 70 ערבים, מנותקים משאר האסירים היהודים”. הוא: “ואם אערוב לבטחונך הגמור, התפחד?” אני: “אם בטחון גמור נקרא אצלך סוהר או סרג’נט בריטי, אינני מעוניין בהם, כי הם לא יוכלו לשמור עלינו, וזה ייראה בעיני הערבים רק כסימן לפחדנותי. מוטב שתשאיר לנו להגן על עצמנו”. הוא: “אז איך אתה רוצה לעבוד?” אני: “לפי בקשת וועד-האסירים, בהסתמך על הבטחתך שאתה תחסל את המתיחות תוך ימים מספר, אני יורד לעבוד לעוד שלושה ימים, אבל אני רוצה להעיר כי האחריות תחול עליך”. הוא: “ולא תפחד?” אני: “אין אני מפחד מהמוות, אבל לפני שמישהו יפגע בי אפגע אני בו”. כאן התערב בשיחה סגן-המנהל שהיה נוכח: “נכון, אין הוא מפחד מהמוות”. הוא: “מנין אתה יודע?” הסגן: “הוא היה שפוט למוות”. הוא: “באיזה מקרה?” הסגן: “בגללו נחטפו הקצינים”. המנהל זרק בי מבט והתחיל מחייך: “או קיי, חזור לעבודתך ואני מבטיחך לסדר את העניינים על הצד היותר טוב”. חזרתי לחדר במצב-רוח טוב.

28.12 שבת

מהבוקר עשיתי את כל הסידורים לקראת הביקור המקווה. להשגתו שוחחתי עם אחד, דיברתי ברמזים לשני ואת השלישי “מרחתי”. עוד אתמול נראה הכל מבטיח הצלחה; עכשיו תלוי הדבר רק במבקר.

ואכן הביקור התקיים לפי התוכנית והייתי “מבסוט” מאד. שוחחנו על דא ועל הא, וכמו כן סידרתי סופית את ענייני בחוץ; עכשיו אני בטוח שהכל “ידפוק” כראוי.16 הידיעות על מצב בריאותה של אמא אינן טובות ומצערות מאד; קשה לי להאמין שהמקרה הטרגי מלפני כארבעה חודשים ישאיר את עקבותיו על מצבה הנפשי של אמא שהיתה קודם כל-כך אמיצה.

חזרתי שוב על בקשתי בעניין השם; יתכן שזה טפשי, אבל אינני יודע למה אני רוצה בזה.

המצב עם הערבים קצת “התקרר”, אבל אין לקוות שהרגיעה תימשך הרבה זמן.

הלילה לפני שנה יצאו חיילינו לפעולת-חבלה בבנייני הבולשת בירושלים וביפו ובמחנה-הצבא במגרשי- התערוכה בתל-אביב. שנה עברה מאותו לילה בו הוכיחו חיילינו את כושרם החבלני והקרבי. לא קל היה לחדור למבצרי הבולשת, אבל תחת מטר כדורי-מוות הניחו חיילינו את המטענים ופוצצו את המשרדים. באותו ערב הוצאה לפועל גם פעולה “אמפיבית”, חדירה למחנה-התערוכה מצד הירקון. חיילינו הגיעו למקום בסירות, התקדמו תחת אש חזקה ולקחו בשבי ארבעים חיילים בריטיים; הללו עמדו כל הזמן בידיים מורמות. אחרי השגת המטרה נסוגו חיילינו תוך פינוי פצועיהם. אחד הפצועים מת באותו לילה אפל; בשעותיו האחרונות עמדה לידו אחות-חיילת וליטפה את ידו האחת שנותרה (ידו הימנית וחלק מפניו התרסקו בפעולה). בפעולת לילה זו נפל הסמל אבנר. קשה לי מאד לכתוב על המפקד הזה שהכרתיו כמעט מאז צעדיו הראשונים במחתרת. זכורות לי היטב השיחות אתו על משמעת ועל צבאיות בכלל. אני נזכר בו בהיותו בקורס למפקדים ובהתחלת עבודתו כמדריך. שקט ובעל-מרץ, לא חסך מאמצים מעצמו, עבד בלי הרף. כל הזמן רק שאף לצאת לפעולות-קרב וגם באותו בוקר, לפני שנה, הפציר בי שאשתדל שגם הוא יצא לפעולה – ומבוקשו ניתן לו; הוא יצא ולא חזר. הוא גווע לנגד עיני חבריו לקרב ונקבר באמצע הליל, מלווה בדרכו האחרונה על-ידי חבריו לקרב. על קברו לא צויין אפילו השם “אברהם בן אברהם”. כבן-בלי-שם הורדנו את גוויית חברנו וחניכנו לקברו במקום מכובד בבית-הקברות ואני אמרתי את ה“קדיש” עם סתימת הגולל. איש לא ידע את מקום קבורתו ושקט הליל חתם את שירת ההימנון. להוריו נודע על נפילתו רק כעבור חודש. הסמל אבנר! מר לי מאד כשאני נזכר בהיעדרך! אבל יום יבוא ותקום מדינתנו ואז נציין את שמך ברשימת הלוחמים שמסרו את חייהם לשחרור המולדת ולא עוד תהיה אלמוני. נזכיר את שמך קבל-עם ומקום-קבורתך יהיה לסמל לדורנו. ה' ינקום דמך!

29.12

המצב עם הערבים שוב נהיה מתוח, הפעם בגלל “בעיית המאפיה”. בשעה 6.00 בערב היתה “טושה” בין הערבים לבין עצמם: ה“מצרים” הרביצו ל“פלסטינים”. הייתי אז במסדרון ונכחתי בחילופי המכות כמסתכל מן הצד. ה“חברה” חשבו שההתנפלות היא עלי, ועל כן “נפתחו” מנעוליהם של כמה חדרים, אבל הסוהר הרגיע אותם ואמר להם כי לי שלום. עמדתי על כושרם הפיסי של הערבים: אחד הקצינים ומקל (נבוט) בידו הבריח והכניע את חמישים הערבים שהתפרצו! בערב הודיעו ברדיו על חטיפת קצין בנתניה. ה“עותומנים” מחאו כף. כמעט כולם בטוחים שזו תוצאה של עניין המלקות.

30.12

שוב הוכרז עוצר בדרכים. החושבים הם שזה יעזור להם?

31.12

העיתונות מוסרת על אישור פסק-דין המלקות לאהרון כהן. נראה איזו צורה יקבלו העניינים אחרי מעשה ההלקאה השני.

מילאתי היום תפקיד לא נעים. נפל בגורלי להודיע לבנימין נס – השפוט ל-15 שנות מאסר – על מות אמו. בנימין קיבל את הידיעה בשקט, ועכשיו הוא שוכב על ה“בורש” (הוא הועבר לחדרנו) ועיניו אדומות. אמו – אשה לא צעירה, דתית מאד, מתה בגלל מאסר בנה. זהו גורלו של הלוחם; לא די שהוא עצמו מחרף את נפשו אלא שהוא מעמיד בסכנת חיים ויסורים רבים גם את הוריו. רבים הם ההורים הסובלים יסורי-נפש בגלל ילדיהם שבחרו את דרך הסכנה בחייהם! לעולם אין הורים יכולים להשלים עם מצב שבו נתונים ילדיהם בצרה, ויהיה זה האב ה“מבין” את דרכי בנו ותהיה זאת האם הלאומית ביותר. כל אדם רוצה באושר ילדיו. להורים אלה, הסובלים יחד אתנו, יש להגיד: – אתם אמנם סובלים בגללנו, אבל אנחנו סובלים, כי אין אנו רוצים שבדורות הבאים יסבלו הורים ובנים גם יחד. רק הודות לסבלנו נחסוך סבל מבנינו.

הלילה מתחילה השנה האזרחית החדשה, 1947. שנת 1946 חלפה ואנו נכנסים לשנה החדשה בתקווה שכל יום מקרב את הנצחון על השלטון המדכא אותנו וכי רגע השחרור ממשמש ובא.

היה זה לפני שש שנים, “ליל סילבסטר, 1940”, תחת שלטון הסובייטים. לילה זה ביליתי, בלי ידיעת הורי, בבית רחל. כמה מצחיק נראה לי העניין כרגע; התביישתי לספר לאמא שלילה זה אני מבלה עם חברתי בעירה. שיקרתי וסיפרתי לה שאני עסוק בטכניון ואשוב רק למחרת בבוקר. ולאמיתו של דבר נסעתי אליה. הלכנו לנשף-ריקודים והייתי מאושר. מעטים היו הימים בזמן ההוא שהרגשתי כל-כך טוב. רחל היתה נחמדה באותו ערב. היא הוזמנה לשיר בפני הקהל ועוד היום מצלצל באזני קולה בשיר “raUka” זה היה לילה נחמד, אבל סופו של הנשף לא היה שמח ביותר; נכנסתי בשיחה עם בחור שהיה קצת בגילופין והבעתי דעה על השלטון הסובייטי, מיד הזהיר אותנו מישהו מידידיה של רחל שמוטב לנו להסתלק בלי דיחוי. עשינו כעצתו ויצאנו לרחוב הלבן. קר היה אותו לילה, אבל לא הרגשנו בזה. טיילנו חבוקים שעות שלמות באמצע הליל. שוחחנו רבות ובאותו לילה, זאת הפעם הראשונה, העלינו בשיחה את דבר נשואינו. שנים רבות עברו עלינו ואף פעם קודם לכן לא דיברנו על כך. יותר מדי הייתי עסוק באידאלים אחרים, ואף על פי שגם בלילה ההוא שימשתי כאחד הפעילים ביותר בתנועה, לא יכולתי לעמוד עוד בפני פיתוי הנישואים וקסמם. אז היתה ארץ-ישראל בעיני בחזקת חלום, חלום רחוק, בלתי-ממשי. עשינו אותו לילה הרבה תכניות על חיינו המשותפים וגם את בעיית הילדים עוררנו. חזרנו לביתה מאוחר מאד ועוד הרבה זמן התלחשנו שנינו תוך כדי חיבוקים וגיפופים. רק לפנות בוקר נרדמנו כשהיא בזרועותי ובגלל זה איחרתי את הרכבת הביתה; בקושי הגעתי בערב להצגת התיאטרון בה השתתפתי.

שש שנים חלפו מאז. מה שהיה אז בלתי-אפשרי הוגשם; הגעתי ארצה ועמדתי בשורות משחרריה, ומה שהיה אז כל כך קרוב וממשי – כיום הוא רחוק ממני. רחל הנחמדה נלקחה ממני ולא אוסיף לראותה עוד ואת מקומה בלבי לא תפסה עוד עד עכשיו אף אחת. חלום חיי המשפחה (והילדים!) התנדף כאילו לא היה. רק זכר נשאר בלבי ללילה היפה ההוא בו רקמנו את עתידנו וראינוהו בצבעים ורודים.

ליל הראשון לינואר 1941 חלף ולא יחזור, ואחרי שש שנים הנני “יושב” (במצב שכיבה) על מזרני, בודד, כשעין ה“נבטשי” (הסוהר) סוקרת ובולשת אחרי מעשי. בזכרוני חולפים פרגמנטים של אותו לילה. השעה קרובה ל-9.00, עוד מעט ויכבו את החשמל ואני אשאר עם חלומותי; רצוני לראות בחלומי שוב אותו לילה שלא ימחה מזכרוני.

קטעי מכתבים מהכלא – –

האומץ לחיות

“… החיים הם קשים והרי-אסונות, אך אסור שתלאות החיים ישפיעו כגורם הרסני על חייו”.

“… רק אנשים חזקים ברוחם מסוגלים לעשות משהו. החלשים ברוחם נופלים עם ההתנגשות הראשונה”.

“… את משתדלת לנחם אותי. אין את צריכה לעשות זאת. אני מספיק אמיץ ומכיר את דרכי”.

“… קראתי אתמול ספר על העבר של גיטו וילנה וקיבלתי תמונה ברורה איך נרצחו רבבות יהודים וביניהם הורי היקרים. חברי התפלאו על כך שאני מסוגל לקרוא את הדברים האלה בשקט נפשי כזה, כאילו אני קורא על רצח אנשים זרים לי. אמנם נכון: בנפשי מתחוללת סערה כשאני קורא על עניינים קרובים לי. אבל עצבי כבר התחשלו ובפני קשה להכיר את מצב רוחי. אני עושה זאת כיון שאני יודע שאסור שאסונות – ויהיו הנוראים ביותר – ישברו את רוח החיים בבני-אדם שהגורל התאכזר עליהם. אנו פה משתדלים ‘לסבול ולחייך’, כי צפויים לנו תנאי חיים קשים עוד יותר, ואם נירתע מפניהם לנוכח התקלה הראשונה לא נחזיק מעמד בפני השניה. והאם התקלה השניה היא האחרונה? אני מוסר לעצמי דין-וחשבון וקובע כי זאת אינה תחנתי האחרונה בחיים, והבאה אחריה – יתכן ששוב לא תהיה ‘זרועה שושנים’. לכן צריך לזקוף את הראש ולהסתכל נכוחה בפני החיים הקשים, להתגבר על הקשיים ולהילחם למען החיים”.

השירה הגואלת

“… לא חסרות כאן צרות וגם לא רגעים מצחיקים… אני שרוי כל הזמן במצב-רוח טוב והנני יודע להשרות מרוחי זו גם על הסובבים אותי. אני מרבה בשירה. אינני בטוח שנהנים ממנה… אני מספר בדיחות והעיקר אני מרבה בהקראות. יש לי כאן חוג מאזינים רחב. אתמול הגעתי לשיא ההקראה. הקראתי ספר שלם והפעם לא הייתי צריך לתת גוון אמנותי לקולי, כי המילים הטרגיות יצאו מגרוני כשהן רועדות”.

אחות רחמניה

"… היית בבית-החולים. שכבת ובוודאי הסתכלת בעבודת הרופאים והאחיות. איני יודע איך התייחסו אלה אליך, ויש בוודאי כל מיני טיפוסים ביניהם. אבל אני מדבר על הבינוניים שבהם. מה דעתך על האחות הרחמניה?… הנתת דעתך על מסירותן של הבנות האלה העובדות עבודה קשה ומלוכלכת כזאת? בשכבי לפני שנה וחצי בבית-החולים למדתי להכיר את טיפוס האחות והתפקיד המוטל עליה, תפקיד קשה מאד אבל כמה אנושי הוא! על האחות מוטלת החובה להקל על החולה את כאביו… מתמסרות הן למקצוען בכל לבן. שוחחתי הרבה עמהן והן אמרו לי כי כאשר הן עוזרות לבן-אדם חולה מוצאות הן את סיפוקן בעבודה. היודעת את מה ענתה לי אחות בצאתי מבית-החולים, כששאלתיה: ‘במה אודה לך?’ היא ענתה: – ‘זה שאני רואה אותך בריא ושלם, ושהודות למאמצינו אתה חי – זה השכר שלנו’. כן, זהו יעודן של אלה הלובשות את השביס הלבן. יתכן שזה פלא בעיניך שאני מדבר על אנושיות ועזרה לזולתנו, אני, שבחרתי לי דרך של הקרבה ומוות. אני, שייתכן ששפכתי דם רב, – אני מדבר על עזרה לחולה! אבל דעי לך שבחרתי לי דרך זו כיון שאני אוהב את האנושיות, וכיון שראיתי את עמי מתבוסס בדמו והחלטתי לשפוך את דמי, ואם יעמוד מי שהוא למכשול לי – גם דמו יישפך, אבל רק לשם הצלת מיליוני בני-עמנו!

ועוד תפקיד יש לאחות. עזרה ללוחם… הן מקילות על הפצוע ברגעיו הקשים. הן מזכירות לו את ביתו, את האווירה הביתית. הן נותנות לו אומץ, הן לוחצות את ידו של הגיבור ברגע מיתתו. תפקיד חשוב מאד. אני מציע לך לקרוא את הספר של וסילבסקה ‘פשוט אהבה’. שם תמצאי טיפוס אחות רוסית, ויחד עם זה תלמדי פרק באהבה".

אהבת חיים

“… אני בדעה אחת אתך, שאלה שאוהבים בתי-קפה וריקודים הם ריקנים מדי ואין אנחנו בני מינם, אבל את יודעת שגם אני אוהב לרקוד, – ליתר דיוק – אהבתי לרקוד, אבל זו לא היתה מטרת חיי. אסור לנו להסתגר בד' אמות של רצינות. צריך לחיות, ולחיות זאת אומרת לקחת מהחיים מה שאפשר בלי להשחית את מידותינו החברתיות ובלי לשנות את מטרותינו”.

“דרכנו דרך קוצים, אבל סופה ניצחון”.

צללי ערב

“… הערבים אצלנו ארוכים עכשיו, וכשאתה כפות למיטה קשה במקצת לקרוא או ללמוד שעות ארוכות לאור החשמל, ואז, כאשר אתה מתעייף אתה מניח את הספרים ונותן למחשבות להציף את לבך… ואז אתה מתכנן תכניות ובונה לך ארמונות באוויר. כמה נעים לחרוג מהמסגרת הצרה שבה אתה נתון ולפלוש לעולם לא לך ולעשות בו כרצונך ולהכניס בו את כל השינויים שאתה חפץ. כל נפשך מתמלאת מרץ שלא הופק, ואז אתה מרגיש כמה קשה וכמה לא נעים להיות חולה. לשם שינוי אתה מטה אוזן לרעש בחוץ. הנה עוברת מכונית ואתה שומע את קול הצופר. שירה של צעירים בוקעת מרחוק, ואני שוכב ומהרהר, האם לא יכולתי גם אני עכשיו לנהוג במכונית?… האם הייתי מתנזר מחברה צוהלת ושרה ברחובות? מי כמוני יודע להשתולל כשיש לי מצב-רוח טוב! אבל עלי לחזור למציאות המרה, אף שטוב לי באילוזיה זו… שכני, השוכב ליד מיטתי מסתכל בתמונת אשתו הנחמדה ועיניו מלאות דמעות. מסביב שקט. איש אינו רוצה לשוחח. הכל נתונים למחשבותיהם. מוצאי-שבת היום… הרביתי הפעם במסירת רחשי-רוחי… נעשיתי סנטימנטלי… נראה ששוב אני הוזה בהקיץ ובמוחי חולף סופו של שיר… ‘יש אביב בצינוק מלבלב / ולהבת באופל עושה…’ נקווה שהכל יגמר בסדר וגם אביבנו יזרח”.

הגיגיו של דוד “חדש”

"… אודה בפניכם שהפעם אני ‘משתדל’ בכתיבתי, כי הלוא נהייתי ל’דוד' ובתור שכזה אני מרגיש עצמי בן-אדם מבוגר ועלי לנהוג זהירות במעשי ובדברי, שהרי הדוד, בדרך כלל, סמל הוא לילד הקטן! אך לי אף פעם לא היתה אמביציה להיות לסמל (אבל להיות לדוד – כן וכן!). גרם המזל והתפרסמתי וכיום אני משמש סמל לדור שלם של אנשים הנרדפים על כך שהם הבינו אחרת את העניינים. אבל חוששני שבבוא היום ואספר לבתכם את תולדותי היא תטיל ספק באמיתות דברי ורק מתוך נימוסיות (ואני מקווה שהיא לא תהיה ‘ווילדע סברה’ – ‘צברית פראית’) לא תגיד: ‘הזקן הוא בּלפן טוב’. אבל אז יהיו זמנים טובים ובתכם זו שנולדה לנו בשעה טובה, בזמן הרה-עולם זו, לא תדע שביום לידתה מתו או מסרו את חייהם צעירים, שגם להם אמהות אוהבות, רק כדי להביא את הגאולה לדורנו אנו וירושה זו להשאיר לדורות הבאים.

יקירתי! תפקיד חדש הוטל עליך מיום הלידה. נהיית לאם ועליך יהיה לגדל את היצור הפעוט שייתכן ששוכב עכשיו לצדך… ודעי לך שיהיה עליך ליצור את אופייה של בתך. כל מה שתשמיעי באזניה בצעירותה יענה בהד בזמן התבגרותה. אני מניח שבחדשים האחרונים התעסקת הרבה בבעיות הילד. קראת על היגיינה ואוכל ולמדת כל מיני תפריטים וצורות הלבשה. אבל חושבני שלא חשבת על השירים שתשירי לבתך ועל המעשיות שתספרי לה כשתגדל ותתחיל להאזין לסיפורי-אמא. ואני רואה בזה שגיאה גדולה, כי על האם העבריה להתכונן לתפקידה לא רק מבחינה מדיצינית אלא גם מבחינה לאומית. לו היו מבינות מיליוני האמהות שנרצחו, ייתכן שאסוננו לא היה כל כך גדול. אנו זקוקים לדור חדש, בריא בגופו ונפשו, מוכן להקרבה… בתך תצטרך להיות אזרחית חופשית בארצנו. תפקיד זה יהיה קשה לנו היודעים מה זה שיעבוד, אבל הדור הצעיר יצטרך לבצר את פעלנו ולכך צריך להכשירו ועד גיל מסויים יהיה זה תפקיד האם…

יקירי! כתבתי לכם שמאד שמחתי לידיעה זו, אבל האמת היא שלפנות ערב השתנה מצב רוחי ועד שעה מאוחרת בלילה לא יכולתי להירדם. לא ידעתי מהו הדבר המטריד את מנוחתי ורק לבסוף תפסתי; זו היתה ה… ‘קנאה’. כן, הקנאה. קנאתי בכם שאתם יכולים לשמוח בחגכם, שאתם יכולים לראות סוף דבר שעליו החלטתם לפני חדשים רבים. אל תכעסו עלי, יקירי, שאני אומר לכם את זה. אבל דווקה אמש הרגשתי בבדידותי יותר מאשר ביום מן הימים. גילוי זה הוסיף על התרגזותי. קללתי בחשכת-הליל את כל אלה שהפרידו בינינו ושניתקו אותי מעליכם. הלוא יכולתי להיות אתמול אתכם יחד… אני יודע שדברי אלה יכאיבו את ליבותיכם, אבל איני יכול לעצור בדברי. רק אתם מסוגלים להבין אותי. אם אגיד את הדברים הללו למי שהוא משכני ילעג לי, ובכלל אין אוהבים ידידי כאן לראות אותי ‘רציני’, ולמה אוסיף על סבלם?

מישהו מחברי צחק אתמול ואמר: ‘ואתה לא יכולת לעשות כאחיך?’ היתה זו שאלה מתוך בדיחות-הדעת, בלי כל עוקץ, אבל דבריו מצאו משכן במוחי. במה שונה אני ממך, אחי יקירי? קיבלנו אותו חינוך, באווירה אחת חיינו, והנה עד כמה התפלגו דרכינו! יודע אני כי לא בנו האשם. אין אנחנו היחידים בעמנו שמצבנו הוא כזה. מצבו המיוחד של עמנו בעולם הביא לידי כל זה. לו חיינו חיים נורמליים, ככל עם, לא יכלו לחול תנודות כאלה. ועם כל ההבנה שאני מגלה לעניין, הייתי מסכים עכשיו לשבת בביתי, כמוך, ולשמוח בגדול משפחתי. אל תראה בדברי קנאה צרת-עין. תבין לרוחי ותסלח!

הרהרתי אתמול במנהג היהודי בגולה, התזכור? ערב יום החופה היתה הכלה הולכת לבית-הקברות להזמין את הוריה לשמחתה. מנהג יפה מאד. רבים היו השואלים: מה לעצבות זו ערב השמחה? ואילו אני באתי אתמול למסקנה, כי מנהג חשוב זה הולם את מה שאמרו זקנינו זה שנים על שנים: “אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי”. שומה עלינו להזכיר ביום שמחתנו את אלה שהלכו מאתנו ולא זכו לראותך איש מסודר ואב למשפחה. גדול הוא אסוננו ודווקה ביום שמחתך אתה נוכח לדעת מה גדולה אבדתנו. נשמות הורינו ואחותנו הקדושים תשמשנה סמל לבתך, סמל למעונים שנספו בגולה!

כ' תשרי תש"ז


  1. הרב אריה לוין זצ"ל, רבם של האסירים  ↩

  2. “ובלבד שתהיה בריא” (אידית) – סיסמה מקובלת בפי אנשי אצ"ל בבחינת איחולי–הצלחה לקראת הפעולה.  ↩

  3. שיר נאצי שנהפך להימנון רשמי בתקופת היטלר.  ↩

  4. זינה היא דודתה של צפירה, גיסתו של מיכאל – אשת אחיו דב; תלמה ובלהה הן שתי בנותיה של זינה.  ↩

  5. האיש היה גידם.  ↩

  6. אחי אמו של מיכאל, תושב בנימינה.  ↩

  7. הכוונה לפעולת “ליל הגשרים” שבוצעה בידי הפלמ“ח, במסגרת ”תנועת המרי העברי"; מספר הקרבנות היה

    14, לא 6.  ↩

  8. את השיר האידי שתרגם ועיבד קרא בשם “עלי בריקדות”, ראה עמ' 152.  ↩

  9. 31 לוחמי האצ"ל שנעצרו בקרבת בת–ים, בדרך נסיגתם ממבצעי חבלה בדרום הארץ.  ↩

  10. בין 31 הלוחמים שנשבּו היתה בת, דבורה קלפוס, שהועברה לכלא הנשים בבית–לחם.  ↩

  11. איתן לבני  ↩

  12. חברו לחדר בנתניה  ↩

  13. אריה ניר (קלפר), חבר ה“הגנה”, לימים נציב שירותי בתי–הסוהר בישראל.  ↩

  14. מאיר פיינשטיין, איש אצ"ל.  ↩

  15. הסמל אבנר (דב שטרנגלז) השתתף בפעולת הרכש של האצ“ל במחנה הצבא הבריטי במגרש התערוכה בת”א ב–27.12.45; הוא נפצע ומת כעבור יומיים. בהלווייתו (29.12.45) השתתף מיכאל, שהיה חברו בנתניה, ואמר קדיש.  ↩

  16. מיכאל מרמז כאן לתכנית שנרקמה להבריחו מן הכלא.  ↩

מיכאל אשבל
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מיכאל אשבל
יצירה בהפתעה
רקע

תורת הספרות

מאת שמואל ליב גורדון (עיון)

תּוֹרַת הַסַּפְרוּת/שמואל ליב גורדון


הקדמה

בשנים האחרונות נתעשרה ספרות ההוראה העברית בספרי-למוד רבים ושונים; ואולם השנוי וההבדל שביניהם אינם אלא שנוי הסדר והבדל השטות: אלה ערוכים על פי שטת התרגום הישנה, ואלה – על פי השטה הטבעית ההולכת וכובשת לה מקום יותר ויותר בעולם ההוראה העברית; והצד השוה שבהם שכלם יחד סובבים רק על ציר אחד: הם מורים דעת השפה העברית להשתמש בה על פי חקי הדקדוק; אך אין עוד ספר למוד בשפתנו להורות דרכי הסגנון הספרותי בכלל, ותורת הספרות לכל חלקיה בפרט. והחסרון הזה החל להיות מרגש בספרותנו.

כי הודות לספרי-הלמוד הטובים, חדל למוד השפה העברית להיות למין אפיקומן, שאין בו בנותן טעם וששעורו פחות מכזית, ורבים הם עתה בקרבנו הצעירים הלומדים את שפתנו וַעֲמֵלִים להשתלם בה. הם מתקינים עצמם בפרוזדור השפה כדי להכנס אחרי כן לטרקלין הספרות, אך באין ספר מורה דרכי הספרות לכל חלקיה השונים, הם מגששים כעורים קיר; קוראים הם ואינם יודעים מה הם קוראים; באין להם ידיעה בתורת הספרות אינם מבינים לבקר ולנתח את החבור הספרותי, שהם הוגים בו אם ערוך הוא לפי חֻקֵּי הַיֹּפִי והטעם הטוב הַמְּקֻבָּלִים בספרות עם ועם.

רבים הם בקרבנו צעירים בעלי כשרון, פחות או יותר, החפצים לְסַגֵּל להם סגנון ספרותי, למען אשר יוכלו לעבד באיזה מקצוע בספרות, שהם מֻכְשָׁרִים לו; ובאין ספר מורה יסודות התורה הזאת, תועים וטועים הם ואינם רואים ברכה בעבודתם הספרותית. את החסרון הגדול הזה בא למלא הספר החדש הזה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.