מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מְגִלַּת הָרָעָב

מאת: יעקב שטיינברג

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

וארשה: ביבליותיקה לילדים ולנערים; תרע"ב

סוגה:

שפת מקור: עברית

פָּסְקָה צִנָּה; הַחֹרֶף הָלַךְ לוֹ וְהָאָבִיב טִהֵר אֶת הַשָּׁמַיִם וַיִּפְתַּח אֶת הַחֲלוֹנוֹת. הָאֲנָשִׁים נֶהֱנוּ מִזִּיו הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּשְׁלְחוּ אֶת יַלְדֵיהֶם הַחוּצָה; הַקְּטַנִּים הִתְאַסְּפוּ לַחֲבוּרָה וַיְשַׂחֲקוּ לִפְנֵי חַלּוֹנִי. וְאוּלָם אָנֹכִי לֹא הִתְעַנַּגְתִּי עַל מִשְׂחֲקֵי הַיְלָדִים וְעַל שֶׁמֶשׁ הָאָבִיב, כִי רָעֵב הָיִיתִי. זֶה יָמִים רַבִּים אָזַל הַכֶּסֶף מִכִּיסִי וְהַחֶנְוָנִית הֶעָבָה חָדְלָה לָתֵת לִי לֶחֶם וְדָגִים-מְלוּחִים בְּהַקָּפָה. גַּם נֵפְט לַמְּנוֹרָה לֹא הָיָה בְחֶדְרִי, וּבַלַּיְלָה הֶעָבָר בָּחַרְתִּי לִכְבּוֹשׁ אֶת פָּנַי בַכָּר וְלַחֲלוֹם חֲלוֹמוֹת, כִּי קָשֶׁה נַעֲשָׂה עָלַי, הָרָעֵב, לִתְעוֹת בָּרְחוֹבוֹת הַיָפִים, בְּלִי מַטָּרָה, לִרְאוֹת אֶת הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים הַמּוּצָגִים בַּחֲלוֹנוֹת הַחֲנוּיוֹת, מִבְּלִי אֲשֶׁר אוּכַל לִקְנוֹת לִי לֶחֶם וּגְבִינָה, הוֹי, מַה מָּתוֹק הַלֶּחֶם אַחַר שְׁנֵי יָמִים שֶׁל תַּעֲנִית, מַה יָּפָה וּלְבָנָה הַגְּבִינָה!..

בָּדָד יָשַׁבְתִּי לִפְנֵי חַלּוֹנִי שָׁעָה אֲרֻכָּה, שְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת; ‎כּוֹכָב אַחֲרֵי כוֹכָב נִדְלַק בַּמָּרוֹם, רוּחַ קָרִיר וָרַךְ, מִשְּׁלִיחֵי הָאָבִיב הָרִאשׁוֹנִים, הִתְלַבֵּט בְּפָנַי וּכְאִלּוּ קְרָאַנִי לָצֵאת הַחוּצָה וּלְהִתְבּוֹלֵל בַּהֲמוֹן הַמְּטַיְּלִים; וְאוּלָם אָנֹכִי יָדַעְתִּי, כִי גַם רוּחַ הָאָבִיב, הָרוּחַ הָרַךְ אֲשֶׁר יָצָא מִשַּׁעַר הַתַּנְחוּמִים בִּשְׁעַת בֵּין הַשְּׂמָשׁוֹת בָּאָבִיב, רַק כַּחֵשׁ יְכַחֵשׁ לָרָעֵב, – וָאִוָּתֵר בְּחֶדְרִי. וּבִהְיוֹת הַחֲשֵׁכָה סָגַרְתִּי אֶת הַחַלּוֹן, לִבְלִי אֶשְׁמַע אֶת תְּשׁוּאוֹת הַחַיִּים אֲשֶׁר בָּרְחוֹב, וָאֶשְׁכַּב עַל יְצוּעִי, מִבְּלִי פְשׁוֹט אֶת בְגָדַי וּמִבְּלִי סְעוֹד אֶת לִבִּי גַם בַּאֲרוּחַת עֶרֶב קְטַנָּה וְדַלָּה. שָׁכַבְתִּי וָאַחֲלוֹם – וְהִנֵּה בְּאוּלָם מְרֻוָּח וְיָפֶה אָנוּ, שֻׁלְחָנוֹת מְכוּסִים בְּמַאֲכָלִים וּבְמַשְׁקָאוֹת מוּצָגִים לְאֹרֶךְ הָאוּלָם; הֲמוֹן אֲנָשִׁים עוֹמְדִים בִּדְמָמָה עַל רַגְלֵיהֶם וּמְחַכִּים. הִנֵּה אֲנִי נוֹתֵן אוֹת, – וְכָל הַקָּהָל נִגַּשׁ אֶל הַשֻּׁלְחָנוֹת, וְהַסְּעוּדָה מַתְחִילָה… אֵלֶּה הָיוּ חֲלוֹמוֹתַי, חֲלוֹמוֹת רָעֵב.

הֱקִיצוֹתִי בַבֹּקֶר וָאֵרֶא וְהִנֵּה הַיּוֹם יָפֶה וְהָעוֹלָם מָלֵא אוֹר, וָאֶצְחַק בִּלְבָבִי צְחוֹק שֶׁל שִׂמְחָה, כַאֲשֶׁר יִצְחַק הַיֶּלֶד בְּקוּמוֹ מִשְּׁנָתוֹ.

וְאוּלָם כַּעֲבוֹר רֶגַע אֶחָד נִסְתַּלֵּק מִמֶּנִּי מַלְאַךְ הַשֵּׁנָה וָאָחוּשׁ כִּי כָל גּוּפִי כוֹאֵב עָלַי, כִי לֹא אָכַלְתִּי זֶה שְׁנֵי יָמִים.

– צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה דָבָר, צָרִיךְ לְהַשִּׂיג לֶחֶם!

הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִבַּרְתִּי בְקוֹל, כִּי כָבֵד עָלַי הַדָּבָר לַחֲשׁוֹב מַחֲשָׁבוֹת בַּחֲשָׁאִי, כְדֶרֶךְ כָּל הָאֲנָשִׁים. זֶה עָשָׂה לִי הָרָעָב!

יָגֵעַ וְעָצֵל קַמְתִּי מֵעַל מִשְׁכָּבִי וָאֶרְחַץ אֶת פָּנַי. – מָה אֶעֱשֶׂה, מָה אֶעֱשֶׂה?

– צָרִיךְ לַחֲשׁוֹב הֵיטֵב בְּדָבָר, – הֶחְלַטְתִּי בְנַפְשִׁי וָאֵשֵׁב אֶל הַחַלּוֹן וָאֶתְחַמֵּם לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ. הַבֹּקֶר הָיָה חַם, וְאוּלָם עֲצָמַי רָעֲדוּ מִקּוֹר, כִּי הֶחֱלִישׁ הָרָעָב אֶת גּוּפִי. לְאַט, לְאַט הִתְחַמַּמְתִּי וּלְאַט, לְאַט חָלַף גַם דִּכְדוּךְ רוּחִי, אֶת מְקוֹם הַיֵּאוּשׁ, אֲשֶׁר מִלָּא אֶת לְבָבִי, לָקַח רֶגֶשׁ שֶׁל רַחֲמִים. נִתְמַלֵּאתִי רַחֲמִים עַל עַצְמִי, דִּבַּרְתִּי אֶל נַפְשִׁי, כְאָדָם הַמְּדַבֵּר אֶל חֲבֵרוֹ:

– אִי לָךְ, מְשׁוֹרֵר! צֵא הַחוּצָה וְהִסְתַּכֵּל בָּעוֹבְרִים וְשָׁבִים וְרָאִיתָ וְהִנֵּה הַכֹּל צוֹהֲלִים וּשְׂמֵחִים בַּיּוֹם הַטּוֹב הַזֶּה, וְאַתָּה – שְׂבַע-רָעָב וְעָזוּב לְנַפְשֶׁךָ, עוֹד יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וּמַתָּ.

– כֵּן, כֵּן עוֹד יוֹם אוֹ יוֹמַיִם וּמַתָּ בָּרָעָב, – דִּבַּרְתִּי אֶל עַצְמִי בְקוֹל. פִּתְאֹם זָכַרְתִּי אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲנִי עוֹשֶׂה, – כִּי מְדַבֵּר אֲנִי אֶל עַצְמִי כְאָדָם שֶׁנִּטְרְפָה דַעְתּוֹ, – וָאֶחְדָּל. הַחִילוֹתִי לְבַקֵּשׁ עֵצוֹת אֵיךְ לְהִשְׂתַּכֵּר מְעַט כֶּסֶף, וְלֹא עָלָה לִי כְלוּם.

– אֶפְשַׁר שֶׁאֵלֵךְ לְמוֹכֵר הַסְּפָרִים, שֶׁקָּנָה מִמֶּנִּי אֶת סִפְרִי, וַאֲבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ כָסֶף. אֲנִי אֲבַקֵּשׁ רַק מְעַט כֶּסֶף, רַק מְעַט, – רַק לִקְנוֹת לֶחֶם, דָּג-מָלוּחַ וּגְבִינָה…

וְגַם נֵר. בָּעֶרֶב אֶכְתּוֹב לוֹ סִפּוּר יָפֶה, סִפּוּר יָפֶה…

– לֹא יִתֵּן, לֹא יִתֵּן! – נִשְׁאַרְתִּי יוֹשֵׁב עַל מְקוֹמִי וָאֶשְׁתַּקֵעַ בְּשַׁלְוָה, שֶׁחֶצְיָהּ תַּרְדֵּמָה וְחֶצְיָהּ רִפְיוֹן גָּדוֹל הַבָּא מֵרָעָב. פִּתְאֹם נָפַל מֶבָּטִי עַל שֶׁבֶר הָעִפָּרוֹן, שֶׁהִתְגוֹלֵל עַל סַף הַחַלּוֹן.

– אֲנַסֶּה-נָא לִכְתּוֹב אֵיזֶה דָבָר, – עָבְרָה מַחֲשָׁבָה בְמוֹחִי.

וְאוּלָם הִתְעַצַּלְתִּי לָקוּם וּלְבַקֵּשׁ נְיָר נָקִי בִשְׁבִיל הַכְּתִיבָה. בְּכִיס בִּגְדִי מָצָאתִי אֵיזֶה קִרְעֵי נְיָר יְשָׁנִים וָאַתְחִיל לִכְתּוֹב, כָּתַבְתִּי וּמָחַקְתִּי, כָתַבְתִּי וּמָחַקְתִּי. כְּלוּם לֹא עָלָה בְיָדִי.

וָאֶתְיָאֵשׁ. הִתְרוֹמַמְתִּי מֵעַל כִּסְאִי וָאֶשָּׁעֵן אֶל סַף הַחַלּוֹן וָאוֹצֵא אֶת רֹאשִׁי הַחוּצָה, – כְּלוֹמֵר: יְהִי אֲשֶׁר יִהְיֶה!

חָלְפָה אֵיזוֹ עֵת וְאָנֹכִי נֶעֱשֵׂיתִי עוֹד הַפַּעַם שָׁלֵו, שָׁלֵו לְגַמְרִי; גַּם הָרָעָב לֹא הֵצִיק לִי. נִדְמָה, כִי מָצַץ כְּבָר אֶת כָּל לֵחִי וְהָלַךְ לְהָצִיק לַאֲחֵרִים. מְנוּחָתִי גָדְלָה כָל כַּךְ, עַד שֶׁהַחִילוֹתִי לָשִׁיר, כְּלוֹמֵר, כְּעֵין נִגּוּן מְטוֹרָף הִתְחִיל לָצֵאת קְרָעִים, קְרָעִים מִבֵּין שְׂפָתַי, פִּתְאֹם נָסַּבּוּ עֵינַי לִתְמוּנָה מְשׁוּנָה.

לִפְנֵי חַלּוֹנִי עָמַד נַעַר כְּבֶן עֶשֶׂר שָׁנִים, לָבוּשׁ קְרָעִים וּמְטֻנָּף מִכַּף רַגְלָיו וְעַד רֹאשׁוֹ, וְרַק עֵינָיו הָיוּ טְהוֹרוֹת וּנְבוֹנוֹת, וְהָעֵינַיִם הַיָּפוֹת הָאֵלֶּה הִבִּיטוּ בִּי בְמֶבָּט אָרֹךְ, וּכְאִלּוּ בָחֲנוּ אֶת פָּנָי.

מַרְאֵה הַנַּעַר, – אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ בְעַצְמִי מִשּׁוּם מָה – הֵעִיר בִּי תִמָּהוֹן וּצְחוֹק. לָמָּה הִבִּיט בִּי הַנַּעַר הַיָּחֵף וּלְבוּשׁ הַקְּרָעִים הַזֶּה?

צָחַקְתִּי בְקוֹל. אָדָם שָׂבֵעַ וּבָרִיא לֹא הָיָה צוֹחֵק בְּוַדַּאי כָךְ.

הַנַּעַר הֵסֵב אֶת עֵינָיו מֵעָלַי וַיֵּלֶךְ לוֹ, אָנֹכִי הוֹסַפְתִּי לְהִסְתַּכֵּל בָּרְחוֹב וּמֵעַל פָּנַי לֹא חָלְפָה בַת הַצְּחוֹק. בְּוַדַּאי שָׁתָה לִי בַת-הַצְּחוֹק הַזֹּאת מַרְאֶה שֶׁל כְּסִיל. פָּנִים רָזִים וְדַּלִים וּבַת-צְחוֹק עֲלֵיהֶם!

עָבְרָה אֵיזֹה עֵת וְהַנַּעַר הִתְחִיל שׁוּב לְהִתְהַלֵךְ לִפְנֵי חַלּוֹנִי. פַּעַם לֹא הִבִּיט יָשָׁר בְּפָנַי, רַק הִסְתַּכֵּל בִּי בִגְנֵבָה. סוֹף כָּל סוֹף גָּבְרָה עָלַי הַתְּשׁוּקָה לָדַעַת אֶת חֵפֶץ הַנַּעַר וָאֵפֶן אֵלָיו:

– מִי אַתָּה, נַעַר?

הַנַּעַר לֹא עָנָה.

– לֵךְ לְךָ מִפֹּה, אִם אֵינְךָ רוֹצֶה לַעֲנוֹת, – כָעַסְתִּי פִתְאֹם.

– אֵלֵךְ כְּשֶׁאַחְפּוֹץ, – עָנָה אוֹתִי הַנַּעַר עַזּוּת וַיַבֵּט בִּי בְעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת וְהַיָּפוֹת, הַתְּשׁוּבָה מָצְאָה חֵן בְּעֵינַי וָאֶשְׁאַל אוֹתוֹ עוֹד הַפָּעַם:

– מַה שְּׁמֶךָ?

– יוֹסֵף.

– יוֹסֵף, יוֹסֵף, – חָזַרְתִּי בִּפְנֵי עַצְמִי עַל שֵׁם הַנַּעַר. הֶחֱרַשְׁתִּי, כִי לֹא יָדַעְתִּי מַה לְדַבֵּר עִם הַנַּעַר. פִּתְאֹם שְׁאָלַנִי הוּא בְקוֹל חָטוּף וּמָהִיר:

– הֲיֵשׁ לְךָ כָסֶף?

– לָמָּה לָךְ לָדַעַת אֶת זֶה? – עָנִיתִי בְּבַת-צְחוֹק.

– תֵּן לִי

– כַמָּה לְךָ? – שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ עוֹד הַפַּעַם בְּבַת צְחוֹק.

– לֹא הַרְבֵּה – תֵּן לִי שָׁלֹשׁ פְּרוּטוֹת!

– לָמָּה לְךָ?

– לִקְנוֹת לֶחֶם.

– אַתָּה רָעֵב?

הַנַּעַר הֶחֱרִישׁ, הִסְתַּכַּלְתִּי בְרֶגַע זֶה הֵיטֵב בְּפָנָיו, וָאֵרֶא עֲלֵיהֶם אֶת חוֹתַם הָרָעָב, שָׁנִיתִי אֶת שְׁאֵלָתִי:

– הֲרָעֵב אַתָּה?

– אֲנִי רָעֵב, – עָנָה הַנַּעַר בִּדְמָמָה.

– מָתַי אָכַלְתָּ?

– אֶתְמוֹל.

– מָתַי, בַבּוֹקֶר אוֹ בָעֶרֶב?

הַנַּעַר לֹא עָנָה לִי כְלוּם עַל שְׁאֵלָתִי הָאַחֲרוֹנָה. הוּא חָשַׁב בְּוַדַּאי, כִי לוֹעֵג אַנִי לוֹ. וְאוּלָם מִן הַחַלּוֹן לֹא סָר.

אַחֲרֵי רֶגַע פָּנָה עוֹד הַפַּעַם אֵלַי:

– הֲנוֹתֵן אַתָּה?

– מָה?

– כֶסֶף.

– הֲאֵין לְךָ אָב?

– יֵשׁ.

– גַּם אֵם יֵשׁ לְךָ?

– גַּם אֵם.

– וְלָמָּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ כֶּסֶף מִמֶּנִּי.

– בְּבֵיתֵנוּ אֵין לֶחֶם זֶה שְׁנֵי יָמִים.

– וְאַתָּה לֹא אָכַלְתָּ כְּלוּם?

– לֹא אָכַלְתִּי.

הֶחֱרַשְׁתִּי. גַּם הַנַּעַר הֶחֱרִישׁ רְגָעִים אֲחָדִים. הוּא כְבָר הִפְנָה אֶת שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מִמֶּנִּי, וּפִתְאֹם נִמְלַךְ בְּדַעְתּוֹ וַיִּפְנֶה אֵלַי:

– הֲתִתֵּן כָּסֶף?

– אֵין לִי.

– אֵין לְךָ כָּסֶף?

הַנַּעַר הִגִּיד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְעֵינָיו הַשְּׁחוֹרוֹת הֵפִיקוּ תִמָּהוֹן.

– אֵין לְךָ? – שָׁאַל עוֹד הַפָּעַם.

– אֵין לִי.

– הֵן גָּדוֹל אַתָּה?

צָחַקְתִּי בְקוֹל וָאוֹמַר:

– הֵן גַּם אָבִיךָ גָּדוֹל הוא וְכֶסֶף אֵין לוֹ.

– יֵשׁ לוֹ, – עָנָה הַנַעַר, – אֲבָל לֹא תָמִיד.

– גַּם לִי יֵשׁ לִפְעָמִים כֶּסֶף, – עָנִיתִי בִצְחוֹק.

– עָנִי אַתָּה?

– עָנִי.

– מַה מְּלַאכְתֶּךָ?

– מְלַאכְתִּי… מְלַאכְתִּי… אַתָּה לֹא תָבִין, אִם גַּם אַגִּיד לְךָ.

הַנַּעַר הָלַךְ לוֹ, וְאוּלָם לֹא הִרְחִיק לָלָכֶת. מִמְּקוֹמִי לְיַד הַחַלּוֹן רְאִיתִיו פּוֹנֶה כֹה וָכֹה, כְנִמְלַךְ בְּדַעְתּוֹ.

פִּתְאֹם נִגַּשׁ עוֹד הַפַּעַם לְחַלּוֹנִי.

– תֶּן-לִי… אִם אֵין לְךָ כֶּסֶף – –

– מָה אֶתֵּן לְךָ?

– תֵּן לִי פַּת לָחֶם.

הֶחֱרַשְׁתִּי רֶגַע וָאַעַן בִּצְחוֹק קַל:

– מְשַׁטֶּה אַתָּה בִי, נַעַר.

הַנַּעַר הִתְאַדֵּם, וַיֹּאמַר:

– אֵינֶנִּי מְשַׁטֶּה – אֲנִי רָעֵב

– יוֹדֵעַ אֲנִי כִי רָעֵב אַתָּה, אֶלָּא שֶׁאֵין לִי מַה לָּתֵת לְךָ.

– אֵין לְךָ?

– אֵין לִי לָחֶם.

– לוּ רַק פְּרוּסָה קְטַנָּה.

– אֵין לִי גַם פַּת לֶחֶם קְטַנָּה, לוּ גַם קְטַנָּה מְאֹד.

– וְאַתָּה אֵינְךָ רָעֵב כְּלָל? שָׁאַל הַנַּעַר בְּתִמָּהוֹן.

– רָעֵב אָנִי.

הַנַּעַר הֶחֱרִישׁ רֶגַע וַיֹּאמֶר?

– אַתָּה רָעֵב – בֶאֱמֶת, כָּמוֹנִי?

– כָּמוֹךָ.

– מָתַי אָכַלְתָּ, – שָׁאַל אוֹתִי הַנַּעַר וְקוֹלוֹ רָעַד מֵרַחֲמִים.

– זֶה שְׁנֵי יָמִים לֹא אָכַלְתִּי.

חֶרֶשׁ, חֶרֶשׁ אָמַר הַנַּעַר:

– שְׁנֵי יָמִים!

– הֵן גַּם אַתָּה רָעֵב! – אָמַרְתִּי אֲנִי בִצְחוֹק. – בוֹא אֵלַי מָחָר, אִם יִהְיֶה לִי כֶסֶף, אֶתֵּן לְךָ.

– אֲנִי אָכַלְתִּי אֶתְמוֹל בָּעֶרֶב, – עָנָה הַנַּעַר וַיֶּחֱרַשׁ רֶגַע, פִּתְאֹם נָשָׂא אֶת רַגְלָיו וַיָּרָץ.

– אָנָה אַתָּה רָץ, עֲמוֹד נָא! – צָעַקְתִּי אֵלָיו בְקוֹל גָּדוֹל, אַךְ הַנַּעַר לֹא הִבִּיט אַחֲרָיו וַיּוֹסֶף לָרוּץ, כַּעֲבוֹר רְגָעִים נֶעֱלַם מֵעֵינַי.

* * *

הַשֶּׁמֶשׁ הוֹסִיפָה לְהָאִיר אֶת הָאָרֶץ, הַצִּפֳּרִים צִפְצְפוּ לִפְנֵי חַלּוֹנִי, פַרְפָּר לָבָן, בַּעַל כְּנָפַיִם אֲרֻכּוֹת וּמְנֻמָּרוֹת, הִתְעוֹפֵף מֵעַל לְרֹאשִׁי, טָס עִגּוּלִים עִגּוּלִים בַּחֲלַל הַחֶדֶר וַיָסֵב אֶת עֵינָיו אֵלַי. זֶה הָיָה הַפַּרְפָּר הָרִאשׁוֹן שֶׁנִּבְרָא מֵאוֹר הַשָּׁמֶשׁ! – רְגָעִים אֲחָדִים הָיְתָה בְחֶדְרִי צַהֲלַת הָאָבִיב, שֶׁהִכְנִיס הַפַּרְפָּר הַשּׁוֹבָב, וְאַחַר כַּךְ שָׁב הַכֹּל לְקַדְמוּתוֹ: הַפַּרְפָּר הִתְעוֹפֵף בְּעַד הַחַלּוֹן וַיֵּעָלֵם בְּמֶרְחַב הָאוֹר, וַאֲנִי נִשְׁאֲרְתִּי עָיֵף וְיָגֵעַ כְּשֶׁהָיִיתִי.

מְנוּחָתִי, שֶׁשָׁרְתָה עָלַי כָל הָעֵת, עָבְרָה, אוֹר הַיּוֹם כְאִלּוּ הוּעַם פִּתְאֹם, שָׁכַבְתִּי עַל מִשְׁכָּבִי וְעָצַמְתִּי אֶת עֵינַי, מַחֲשָׁבוֹת קְטועוֹת הִסְתּוֹבְבוּ בְמֹחִי. חָשַׁבְתִּי עַל הַפַּרְפָּר הַלָּבָן וְהֶעָלֵז, שֶׁאֵין לוֹ בְעוֹלָמוֹ אֶלָּא אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וּמִיץ הַפְּרָחִים, וּבַנַּעַר בַּעַל הָעֵינַיִם הַנְּבונוֹת, הַמְּבַקֵּשׁ לֶחֶם לְהַשְׁקִיט אֶת רַעֲבוֹנוֹ. לְאַט, לְאַט נִשְׁתַּקַּעְתִּי בַעֲיֵפוּת שֶׁחֶצְיָהּ תַּרְדֵּמָה.

פִּתְאֹם הֵעִיר אוֹתִי אֵיזֶה שָׁאוֹן לֹא בָרוּר. פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי וְנִבְהַלְתִּי לַמַּרְאֶה אֲשֶׁר רָאִיתִי. אָמְנָם לֹא חֲזוֹן בַּלָהָה נִגְלָה לְעֵינַי, אֲבָל הָרָעָב הֶחֱלִישׁ כָּל כַּךְ אֶת עֲצַבַּי, עַד שֶׁכָּל דָּבָר פִּתְאֹמִי הִרְגִּיזַנִי.

עוֹד טֶרֶם הִסְפַּקְתִּי לְהִתְרוֹמֵם מֵעַל מִשְׁכָּבִי, וְהַנַּעַר, שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנִי לֶחֶם, קָפַץ לְחֶדְרִי בְעַד הַחַלּוֹן הַפָּתוּחַ.

עָמַדְנוּ שְׁנֵינוּ אִישׁ נֶגֶד אָחִיו וַנַּחְרֵשׁ. אָנֹכִי הִבַּטְתִּי בְתִמָּהוֹן בַּנַּעַר הַזָּר, שֶׁקָּפַץ לְחֶדְרִי בְאוֹפָן כָּזֶה. לְסוֹף שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ:

– מָה אַתָּה רוֹצֶה מִמֶּנִּי?

הַנַּעַר, שֶׁעָמַד לְפָנַי בְרֹאשׁ מוּרָד, אָמַר חֶרֶשׁ:

– הֵא לְךָ.

בְּרֶגַע זֶה רָאִיתִי וְהִנֵּה הַנַּעַר אוֹחֵז דְּבַר-מָה בְּיָדוֹ. אָמְנָם רָאִיתִי הֵיטֵב אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָחַז בְּיָדוֹ, בְכָל זֹאת שָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ:

– מַה זֶּה בְיָדֶךָ?

– לֶחֶם, – עָנָּה הַנַּעַר חֶרֶשׁ.

– אֵיזֶה לֶחֶם? – שָׁאַלְתִּי בְתִמָּהוֹן.

– הֵבֵאתִי לְךָ פַּת לֶחֶם, – מִלְמֵל הַנָּעַר.

– לִי

– לְךָ. הֵן רָעֵב אַתָּה..

לֹא עָנִיתִי מְאוּמָה, רֶגַע אָרוֹךְ עָמַדְנוּ שְׁנֵינוּ אִישׁ נֶגֶד אָחִיו,: הַנַּעַר – כֻּלּוֹ מִתְבַּיֵּשׁ וּפַת הַלֶּחֶם בְּיָדוֹ הַנְּטוּיָה, אֲנִי – מָלֵא תִמָּהוֹן, חוֹמֵד אֶת הַלֶּחֶם הַנִּתָּן לִי וּמִתְבַּיֵּשׁ, – מִתְבַּיֵּשׁ לְקַבֵּל נְדָבָה מִיַּד הַנַּעַר הֶעָנִי וְהָרָעֵב.

וּפִתְאוֹם – כְּאִלּוּ הֶחֱרִיד דְּבַר-מָה אֶת לִבִּי – הִתְנַפַּלְתִּי עַל מִשְׁכָּבִי וָאֵבְךְ. דְּמָעוֹת גְּדוֹלוֹת וְחַמּוֹת נָזְלוּ מֵעֵינַי וּלְבָבִי הִתְלַבֵּט בְּכֹחַ רַב, עַד כִּי לֹא יָכֹלְתִּי לִשְׁאֹף רוּחַ. פִּתְאֹם קָפַצְתִּי מֵעַל מִשְׁכָּבִי וָאָרוּץ אֶל הַנָּעַר.

אֲנִי נָשַׁקְתִּי אֶת הַנָּעַר.

פָּנַי הָיוּ רְטוּבִים מִדְּמָעוֹת וְיָדִי חִלְּקָה אֶת הַלֶּחֶם לִשְׁתָּיִם. הוֹשַׁבְתִּי אֶת הַנַּעַר עַל יָדִי וַנִּסְעַד שְׁנֵינוּ אֶת לִבֵּנוּ. לֹא דִבַּרְנוּ דָבָר וְלֹא הִבַּטְנוּ אִישׁ בִּפְנֵי אָחִיו, רַק הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אָכַלְתִּי הָיָה רָטוֹב מִדְּמָעוֹת.

כִּלִיתִי לֶאֱכוֹל אֶת לַחְמִי וָאֹמַר אֶל הַנָּעַר:

– שֵׁב פֹּה עַל הַמִּטָּה וַאֲנִי אֶכְתּוֹב.

הַנַּעַר לֹא עָנָה מְאוּמָה וְרַק הֵנִיעַ בְּרֹאשׁוֹ לְאוֹת, כִי יִשְׁמַע בְקוֹלִי.

חִפַּשְׁתִּי וּמָצָאתִי לִי נְיָר נָקִי וָאֶכְתּוֹב עָלָיו אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר קָרוּ בַבֹּקֶר הַהוּא: סִפַּרְתִּי לַנְּיָר עַל הַבֹּקֶר הַנָּאֶה וְעַל הָרָעָב, עַל הַנַּעַר אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ מִמֶּנִּי לֶחֶם, עַל הַפַּרְפָּר אֲשֶׁר הִתְהוֹלֵל בְּאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ וְעַל פַּת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֵבִיא לִי הַנַּעַר הֶעָנִי וְהָרָעֵב.

כִּלִּתִי לִכְתּוֹב אֶת מְגִלַּת הָרָעָב וָאֹמַר אֶל הַנַּעַר:

– שֵׁב וַאֲנִי אֵלֵךְ וְאָבִיא כָסֶף. עוֹד מְעַט וְאָשׁוּב.

הַנַּעַר נִשְׁאַר בְּחֶדְרִי וְאָנֹכִי הָלַכְתִּי לְמוֹכֵר הַסְּפָרִים וָאֶקְרָא לְפָנָיו אֶת מְגִּלַּת הָרָעָב, וַתִּמְצָא חֵן בְּעֵינָיו וַיִּשְׁקוֹל עַל יָדִי שְׁקָלִים אֲחָדִים.

שַׁבְתִּי שָׂמֵח לִמְעוֹנִי וָאֶמְצָא אֶת הַנַּעַר וָאֶתֵּן לוֹ כֶסֶף וָאֹמַר לוֹ:

חָבֵר תִּהְיֶה לִי מִן הַיּוֹם הַזֶּה!

___________

יעקב שטיינברג
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יעקב שטיינברג
יצירה בהפתעה
רקע

שאלת היהודים -- שאלת החיים (מאמר שני)

מאת פרץ בן משה סמולנסקין (מאמרים ומסות)

בהמאמר הראשון 1הוצאתי המשפט כי שאלת היהודים כשאלת החיים לא לנו לשאול, כי אין בידנו למצוא לה פתרון וקצרה ידנו מהרים מכשול, כי כל המכשולים הפרושים על דרכי חיינו לא מידינו המה כי אם מידי צוררינו, ועל כן כל השואלים את השאלה הזאת אך שונאי ישראל המה – אשר רק עלילות יבקשו, לא למצוא פשר להשכיל להיטיב לנו מגמת פניהם כי אם להבאיש ריחנו ולתתנו כבריה בפני עצמה, כחיה נוראה אשר נטל על בני האדם להוָעץ ולשאול שאלות ולבקש תחבולות איך לשום חחים בלחייה – או חסרי דעת אשר לא יבינו עד מה ויחליפו המסובב בהסבה ויבקשו לכלות מישראל פֶשע אשר לא פָשע ולהיטיב דרכיו בטרם עִוה אותם.

אף על זאת פקחתי עיני הקוראים במאמר ההוא ובמאמרים רבים ושונים, כי כל העמל והיגון אשר באו לנו הורתם ולידתם בהשכלת ברלין, כי היא דכאה בתחלה רוחנו ואחרי כן השחה גם ראשנו עד כי כיום לעפר מות תשפתנו. אולם בעת ההיא עוד לא רבים הבינו זאת, כי אז עוד טרם נתכה עלינו חמת אויבינו ואחינו ברוב מקומות מושבותיהם התנשאו וירם לבבם ויאמרו מי יֵחת עלינו, כי על כן אספוק מאד אם יזכרו עוד רבים את אשר דברתי השכם ודבר זה יותר מעשר שנים, על כן אשמיע כיום תמצית הדברים ופרושם לאלה אשר לא הבינו אותם כמו, בטרם אגש אל פתרון שאלת היהודים, היינו השאלה הרוחנית אשר היא גם יסוד מוסד להמצב החמרי.

ראשית משפטי היתה כי הדעה כי לא עם אנחנו הכחידה קימנו ויתר מוסדות אגודתנו אכלה אש קנאת ההשכלה. ההשכלה הזאת אשר קראתי לה תמיד בשם “ההשכלה הברלינית” היא היתה בעוכרינו לערער יסודות בית ישראל ואחרי כן גם להשים נוינו ולהביא עלינו חמת אויבים ובלהות צלמות, ואת הדבר הזה לא הבינו רבים כמו. אחדים שאלו: מה עול נמצא בהשכלה הברלינית, הן היא מולדת העת ההיא, ואם לא מברלין יצאה כי אז צצה ממקום אחר, וסוף סוף העת והמקום והחיים גרמו שתשתכח תורה מישראל ויראת שדי יעזוב. ואחרים שאלו: ואם כן מה לנו לעשות? לשוב על דרכי אבותינו הראשונים ולשבת כלואים במבואות צרים סגורים ומטונפים ולדבר בשפה בלולה ולברוח מפני רואי השמש? וכאלה רבות שאלו, ואף כי כבר עניתי על כל אלה בשפה ברורה, בכל זאת נטל עלי פה לשוב להשמיע הדברים ביתר באור.


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.