רקע
תקוה שריג
כזה היה יוסף בני

לבנים, לנכדים ולרעים –

לקריאה.

אי-שם, במעבה הדורות, עומד בראש שלשלת בת שישה-עשר דורות (עד שנת תרצ"ה), יהודי עלום, “הרב החבר יוסף”, ללא משפחה, המתואר כ“אוד מוצל מווינא”. שם משפחה לא היה לו, מפני שלפני 415 שנה טרם נודעו שמות כאלה, וכל יהודי נקרא פשוט על שם אביו. ויהודי זה, אפילו שם אביו לא נודע.

יוסף שריג הוא מצד אביו, נחום, בן הדור החמישה-עשר של אותו “יוסף, הרב החבר”, וכל שמות אבותיו ואמותיו, על תמצית תולדותיהם רשומים ב“ספר היחס” שכתב אליעזר רבלין ז“ל. בשנת תרצ”ה, והופיע בירושלים. מאותו ספר נשמע, שיהודי בשם נחום לעוי משאדוק (שאשתו מינה רבלין היתה ילידת ירושלים, והיא בת הדור האחד-עשר של אותו הגאון מווילנה) עלה ארצה, לירושלים העתיקה, “בסערה” (?), לפני 164 שנים, והם סבי סביו של יוסף שריג, שאבי-דודו, היה בין “פורצי החומות” (של העיר העתיקה), ועסקן רב-פעלים בבניית “מאה שערים” (ר' זלמן לעוי).

מצד אמו, תקוה, אין ידיעה שלשלת הדורות מגיעה מעבר לשישה דורות, עד לר' חיים טשרנוביצר, מחבר הספר התורני-חסידי-קבלי, בשם “באר מים חיים”, שחי בפולין (אדם זה חיבר עוד שני ספרים באותו תחום: “סידורו של שבת”, ו? ).

מצד אביה יוסף, יש ידיעות בלתי מבוססות דיין, על שלשלת דורות עד לר' עקיבא אייגר, רב ופוסק, ילד אייזנשטאדט, שנולד בסוף המאה הי"ח, והיה רבה של פוזנאן, בר-סמכא גדול בדורו בגמרא.

יוסף מכאן, ויוסף מכאן, במרחקי הדורות, ושריגם הצעיר, שנבט כאן על אדמת בית השיטה, בכ“ט באדר תש”ד, במוצאי יום הזכרון של סבו, אבי-אמו, אף הוא יוסף.

יוסף הלוי זליגר, היה ד"ר לפילוסופיה – בלשן שפות המזרח הקדום ומוסמך לרבנות, חוקר, סופר ומשורר, יודע אספרנטו. הוא ורעייתו לאה, עלו ארצה בסילון הדתי של העלייה השנייה, והתפרנסו שניהם מהוראה. האב ייסד ביפו את בית-הספר הדתי הראשון בארץ, “תחכמוני”, שבו לימדו עברית בעברית, והאם ייסדה את “הסתדרות נשים מזרחי” ואת “בית החלוצות” של הסתדרות זו בירושלים, הקיימים עדיין גם כיום, בשמות אחרים.

יוסף לא אהב את שמו ובא בטענות עלינו, הוריו, שקראו לו בשם זה. עם זאת, נמצאו בדבריו בעל-פה ובמכתביו, רמזים ברורים לקירבה נפשית ליוסף המקראי דווקא…

לחוכמתו, תושייתו, ליפהפיותו, ולנאורותו, להיותו עברי גא בין גויים.

כבן שש-עשרה הוא ממליץ במכתבו לנערה, לקרוא את הרומן “יוסף ואחיו” של תומאס מאן, ובאותו מכתב הוא מרמז על זיקתו לאותו “בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין”.

יוסף גדל באושר ובספקנות; בשמחת חיים ובפתיחות לשאלות קשות לתשובה.

כבן שש, הוא שואל: – בכל פעם מישהו אחר שולט על העולם? ככה זה יהיה תמיד, שמישהו ישלוט על העולם?

כבן שמונה, הוא מגלה את הרומן על נפוליאון, של טרלה, וקורא בו חזור וקרוא, עד שידע אותו כמעט בעל-פה, והציף את סביבתו בשאלות מביכות.

כבן עשר, הוא חוזר פעם בערב, כבד ורוגע, בבגדי עבודה מבוצבצים.

לשאלה, מה פשר השלווה המוזרה שלו לעומת ערבים אחרים, שבהם הוא בהול להתקלח, להכין שיעורים, לנגן, הוא משיב: כי עבדתי היום בשדה, רק מהשדה אפשר לחזור לאט לאט ובשלווה.

יותר מהכל, גירתה את דמיונו ההיסטוריה, ואולי נכון יותר, מי שהיו בשעתם גיבורים היסטוריים ובכל זאת מתו ואינם… בשירבוטיו צייר את אספרטקוס, הבאסטיליה, נפוליאון בקרב וסוסים בעיקר. מאות ציורי סוסים מאז היותו ילד ועד 1963. ציור אחרון המצוי בעין ובפינתו שיר על מלחמה ומוות, נדפס על שער ספר שיריו “עשרים שירים”

במאמרו: “מעגל, קו ומשיק” שעניינו האיש היוצר בחברה (“מבפנים”, 1972), הוא פותח בקטע הבא: "כבר בגיל צעיר ביותר, הרחק בבאר זכרונותי, בגיל חמש כמדומני, צצה ועלתה בי השאלה-תהייה, שניסוחה יכול להיות בבערך כזה: האם מוכרח הדבר, שיהיה תמיד בוקר ואחריו לילה, וחוזר חלילה?

“– – – הוויה זו של מחזוריות, בלתי ניתנת לשינוי והמרה, נראתה לי גורלית, מאכזבת ומעציבה, כפי שאני יכול לנסח זאת היום” (כתב יוסף).

“– – – בגיל הנעורים צפה ועלתה בי לעיתים מחשבה אחרת, רבת-עניין ואופטימית במהותה: – הרי אני החי היום, חי ביום האחרון והחדש ביותר של ההיסטוריה, ברגע המתקדם ביותר שלה. לי היתרון של ראיית כל אלה שהיו לפני: הפרעונים, העברים, היוונים, אלכסנדר קיסר, הרומאים, ג’ינגיס חאן ונפוליאון… וכל אלה – – – היו היו נחותים ממני! הרי הם לא ידעו מה קרה אחרי מותם, ואני יודע! זה נתן לי הרגשה של מי שנמצא על גג זכוכית שקוף, מעל בניין ענק, כולו ראי חד-כיווני, שבו, בכל קומה שקופה הרצפה… וניתן להתבונן כלפי מטה… ולצפות בבטחה שקטה על ההתפתחות העתידה במשך חמישים השנים הבאות. איזה אושר.”

בן שבע-עשרה, לאחר סיום י“ב, כשהוא מגוייס ל”שנה שלישית" בתל-אביב, לעריכת “יחדיו”, רבעון חטיבת בני הקבה"מ, נחה עליו פעם רוח וידוי והוא כותב לנערה: "אני אדם מאושר. פשוט – טוב לי… ומכאן נובע גם הספק הראשון שלי. ההרהור הראשון: אולי אני מאושר מדי? רגש אשם אני חש בי. סמוי. משונה. למה, למה ניתן לי הכול כל-כך בקלות?

ועוד " – – – העולם העניק לי בשפע מטובו וחומו בחיוך קל, כענן לבן בפאתי אופק זהוב – – – סערות העולם, כאב, בכי ודמעות עברו עלי כמשב רוחות קרות, אי-שם מעבר לאופק חיי. – – – לא נתקלתי בקושי בחיים. לא לחמתי בחיים ולחיים. דברים שאחרים נלחמו עליהם, נפלו לידי כפרי בשל – – –

– – – גדלתי במשפחה שמחה ומאושרת. בחיק החמים של בית אמא-אבא הומה אדם, אח בין חמישה אחים, גורי כלבלבים רכים הנושכים זה את זה מדי פעם, והאהבה שורה ביניהם. הורי אנשים משכילים, מבינים, בוטחים, רעים טובים הם הורי זה לזה ולבניהם. בתוך הטבע גדלתי. הקיבוץ הוא בשבילי טבע. הוא טבוע בנפשי, במזגי – – –

– – – בילדותי הצטיינתי בלימודים, לא התאמצתי הרבה – – – המוסיקה מלווה אותי מגיל צעיר. הגעתי לרמה של תשע שנים בפסנתר (ועכשיו אני מבזבז אותה, בזה שאיני מנגן…), הופעתי בקונצרטים, במפגשים, כתבתי ושרתי פזמונים וקראתי פיליטונים – – – זכיתי לטפיחות על הכתף – – –

– – – אך כל זה יותר מדי הוא. יותר מדי פינק אותי העולם הזה. איני מחוסן דיי.

נפשי רכה – – –

טבוע בי המזל הטוב ואני מפחד מחוסר הניסיון שבי – – –

– – – גם בו עדיין לא נפגשתי, עדיין לא ניצב עלי:

"בשחור ידיו באופל

בחיוך שטנותו המפתה

בפעורי עיניו החלולים

ונשימת הקברים הצוחנת

בחישוף גולגלתו הקרחת

בנהם צחוקו צמרמורת –

המוות".

ידעתיו כהוויה, כפחד, כזעזוע, כצער ובכי אילם, כידיד שנשבר, אך לא פגשתיו במוחש – – – מפחד אני מפניו. ירא אני אותו –

יוסף, כילדים אחרים, כתב שירי ילדות, שגם בהם כבר היתה תהייה על מעבר לאופקים. בנעוריו כתב פיליטונים ופזמונים רבים, שאותם גם “העמיד” מבחינה מוזיקלית והופיע עימם בצוותים שונים בחגי בית-הספר והחטיבה.

כשפנה למוסיקה – כעיסוק, כמקצוע, לא התפנה כנראה נפשית לכתיבה.

בשנת 1972, כתב לפתע, בהתפרצות למן ה-1 לינואר ועד ל-31 לדצמבר, כעשרים שירים, המופיעים בספרו “עשרים שירים”. מהם שלושה-ארבעה ביום אחד! שנה זו הייתה הפורייה בחייו, בה כתב את עיקר עבודתו המוסיקאלית, למעלה ממאה­ עבודות הלחנה, מרובות לסולנים ולמקהלה ולכלים שונים, עיבודים למקהלה וקוליות, “קולות” לתזמורות זמניות לחגים, עבודה עם סולנים, הצגות ומופעים רבים.

במשך השנים 1968 ואילך – מאז סיים לימודיו באולפן למוסיקה ב“אורנים”, כשהוא יונק עיקר חיותו מאבל ארליך, אותו העריץ – ניצח על המקהלה המקומית, הורה מוסיקה בבית-הספר המקומי, ובאולפנים למוסיקה בעין-חרוד ובבית-שאן. השתתף בהתמדה במקהלת הקיבוץ המאוחד, הדריך תזמורות ומקהלות שונות בסביבה. יוסף ניצח1 והדריך את תזמורת הריקודים של בית השיטה, זמן מה לאחר שקמה, וכשפינה מוני מרוז את תופיו – בא גם איל, אחיו הצעיר, המתופף. תזמורת זו הופיעה באינטנסיביות מרובה ברחבי התנועה הקיבוצית.

במשך שנה זו אף התמסר ללימוד תיזמור וניצוח אצל נועם שריף.

תופעה זו (של השקעת כוח ומרץ מרובים כל-כך בתזמורת הריקודים) התמיהה, ויש גם שקוממה את מי שהכיר את ידיעותיו המרובות במוסיקה הקלאסית ואת הפוטנציאל הטמון בו.

אכן, הייתה זו חידה! מרמזים בדבריו דומה, שפשוט אהב מאוד את הנגינה הקלה, במיוחד את הג’אז, והוקסם מאפשרויות האילתור והמגע, הרוחני –נפשי, ללא-דברים, שבין חברי התזמורת. היה זה אולי השדה הפורה והפתוח ביותר ליצר היצירה “הקווי” שבו (ע"פ הגדרתו “לאדם היוצר” בחברה, במאמרו הנזכר לעיל).

ניתן למצוא רמז לפירוש התמיהה בדברי אחיו, בננו איל, מתופף התזמורת, על יוסף אחיו, לאחר שלא היה עוד: "– – – יוסף, אח אוהב ודואג. מלא חכמה. עינים נוצצות, משגעות. שעות רבות בילינו יחד, מחוץ למסגרת המשפחתית, בתזמורת. יחסים הדוקים נוצרו בינינו. שיחות ארוכות ונהדרות. היה עוזר ומנחה. סמכתי עליו תמיד: הגיון ורגש. היה אח. אח שלי. תמיד התרגשתי. כשדיבר אלי.

– – – יוסף היה פוצח בשירה, ואני מצטרף אליו. היינו ממקדים מבט והאורגן היה מתחזק, והתופים היו מתחזקים והיתה הרמוניה. והיו דמעות. והיה לב אחד. כל-כך חם. כל-כך נהדר. כל-כך שמח. כל-כך עצוב. – – –"

באחד החגים השיב לי, אמו, לתמיהה זו, כך:

" – – – אין לך מושג איזו חווייה משכרת היא זו להרקיד ולשמח מאות אנשים, קרובים וזרים לי, ולהיות באותו זמן כל-כך בודד ועצוב – – – ודעי לך, מעולם לא ניגנתי יצירה אחת באותו אופן – – –".

ועם זאת, היה שוקד להשמיע מוסיקה טרום-קלאסית ולהסביר ולחבב אותה על כל מי שגילה לכך, ולו שמץ של רצון.

בעבודת ההלחנה שלו (האישית, שלא לצורך החגים), הלחין את “קול ברמה נשמע” של ירמיהו ושירים משל אלתרמן, עמיחי ואמיר גלבוע.

ב – 1970, במלחמת ההתשה, לחמו אחיו הבכור ואחיו הצעיר, אייל, בחזית התעלה. יוסף דאג מאוד לשניהם. באותם ימים הלחין כנראה את השירים של גלבוע “אחי חזר מן השדה”, שהיה בדיעבד לרקוויאם של עצמו. עבודה זו נמצאה בלתי שלמה. לבית המסיים לא כתב את הלחן. השיר השני שאווירתו היא “לאחר מותי” – “ועוד יום עבר”.

על שירים אלה לא סיפר לאיש ונמצאו בעיזבון.

רק שני שירים כתב ואף הלחין. האחד שזכה לפרסום בביצוע “הגבעטרון”, “אור וירושלים”, והשני “שיבה” שכתב לזכר חיים שטורמן – הנכד, לאחר נפלו, והקדישו להורי חיים. שיר זה נכתב לארבעה קולות ונמצא בעיזבון, מבלי שסיפר עליו לאיש.

אין ספק, שעל אף ההספק הבלתי רגיל שלו – עבד יותר מדי, עד שנוצר יחס אמביוואלנטי לכל הפעילות המוסיקאלית: הכנת המוסיקה לחגי הסביבה (הלחנה והדרכה (מקהלות ותזמורות), ליווי להקות אד-הוק ב“עין גדי” ו“ניחוח חציר”, חגי עין-חרוד ומעוז, חגי סיום בבתי-ספר בבית השיטה ובמשקי הסביבה ועוד ועוד, מתחו את סבלנותו ובאו בוודאי על-חשבון היצירה החופשית, ההשראתית שלו.

מילדות מנעורים, עוד לפני שבחר בדרך המוסיקה, מתוך שלל הדרכים שהיו פתוחות בפניו, לפני שלחם בסיני כמ"פ שריון במלחמת ששת הימים, לפני שהיה לאיש נשוי פעמיים ואב לבנים, כבר ניכרו בו כל הניצנים שלבלבו בו בבגרותו:

תפישה מהירה ומעמיקה, סקרנות, הגות במרחב ההיסטוריוזופי, כושר ביטוי תמציתי ובהיר, מוסיקאליות שורשית. יראת כבוד למסורת, שליטה בלשון, קשב למבוגרים ממנו ויראת כבוד כלפיהם.

קיפודי היה יוסף למקורביו: אדיב ומופנם, מנומס, אפילו מנוכר כלשהו – כלפי הסביבה. איש-רעים להתרועע ובודד; מפוכח מאוד ותמים כילד; בעל הערכה עצמית וחסר מרפקים להדהים; כל מי שהכירו, ראה בו מעיין של שמחה, והוא באמת, מקור של עצב, אוהב ואהוב במאוד.

בדיבור עימו היה כולו אנטי-פאתוס ואנטי-מיתוס; אנטי-מיסטיפיקציה ואנטירליגיוזיות, וכולו לכאורה אהבת ותאוות-החיים, אך בהאזנה לשירתו, ללחניו, ובעיקר בשיריו, דומה שהופיע תוך-הגרעין האמיתי; רוך, עדנה, פחד מן המוות ונהייה אליו, קשב לצליליהם של דברים בלתי נראים, ראיית צבעים של עצמים שאינם בנמצא; רוחניות צרופה, הרחוקה מרחק רב מקטנות החיים והבלותם. עצב אין קץ. ריתמוס של משק כנפי-ציפורים במרומים.

דומה, שבנפשו של יוסף התרוצצו “**המתנגדים”** שבאבותיו, מצד אביו ואבי-אמו, המקובלים וה“**חסידים”** שבאבותיה של אמו, מצד אמה. מפוכחים ופקחים מכאן – נלהבים והוזים מכאן.

צעיר ועשיר, ארג לו יוסף בידיו את כתונת הפסים הצבעונית הקסומה שלו.

ובי“ד תשרי תשל”ד, בצהרי היום, ערב סוכות, עמד בצריח הטנק המוביל את פלוגה א' בגדודו, שעמד בגמר הדיפת הסורים מחושניה, ברמה. חושניה אדמת התלאובות השחורה. הטיל הבהיק ממארב, שלא היה בחזית הלחימה, היה מיועד רק לו.

הטנק וכל לוחמיו נשארו שלמים.

חברים מספרים שהיה לוחם אמיץ ומעולה וקול פיקודו נשמע ברשת צלול ובוטח, עד שפסק לפתע –

– “קלין (כינויו במלחמה), למה לא שומעים אותך?! – שאל המג”ד (שנהרג גם הוא כעבור שבוע).

דומייה כבדה השיבה למגד. כשחזר ושאל המג"ד, ענה לו הטען-קשר:

– הוא לא יכול יותר. הוא איננו.

– שתיקה.

– המשך ואל תבייש את קודמך – וקולו נחנק בדמעות.

יוסף בני, ידיד נפשי.


(דצמבר 1973)


  1. “ניצוח” במקור המודפס, צ“ל: ניצח – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47603 יצירות מאת 2648 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20050 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!