מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הגיון בעשרה מאמרות

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

(אופן לחג השבועות)

א

– ובכל זאת אנחנו הולכים ומשתלמים.

– כן, אבל המהלך הוא מהלך צב.

עד היום נקל לעקור שיני איש בצרוף מלתעותיו, מלשרש מקרב לבו שורש פורה שנאת-חנם.

– ובכל זאת האמת אינה נעדרת!

– אינה נעדרת, אבל רצה היא ככלב שוטה בלי בעלים בראש כל חוצות, וכל שוער אורב לה במקל להכותה נפש.

– והאהבה לנברא בצלם?

– היתה לכסות לילה – לאדרת המשפחה, צרה מהשתרע על האורח…

– אגמון, מתי תשא ראש, רב!

– איך אשא ראש ומפרקת נשמתי נשברה; השקפת-עולמי נהרסה…

ב

ורעה מן המעשים הרעים שכבר נעשו היא הסכנה – המנא-מנא-תקל על פני העתיד הזועמים… מצפון עננים נשאים, עננים בלי תואר, בלי מידה, דובים או נמרים? ואתה צופה ומביט בפני העננים בלב חרד, בעינים כלות: רביבים או אבני אלגביש?…

רטט עובר בעצמות…

– ו“גילו ברעדה” כתוב?

– קור חולף בין נימי השאר!

– הנסיון הוכיח, שיכולים החתולים לחיות בקרה גם למטה מיו"ד מעלות תחת האפס, בני “אתה בחרתנו” – לא כל שכן… גדול כוח ההרגל; הוא נעשה טבע…

– אבל המסע מן החיים באחריות אל התוהו-ובוהו, מסע חפזון הוא… במהירות שגעון מתגולל האור מפני החושך…

– זה לא כבר נמצא פועל נשכח במכרה-אנטראציט… כ"ה ימים שהה שם בלי לחם, בלי מים, כמעט בלי אויר לנשימה, – וחי, וקם לתחיה… כי הכול יכול החי, ובלבד שלא תהא ההוצאה יתירה על ההכנסה…

– עוד מעט וסר צלם האדם מעל פנינו…

– ולקח את מקומו צלם אלוהים…

– בלי גוף ובלי כח בגוף…

– כן, לא אנשים גסים אנחנו… לא שומרי גבולים, כי אם שומרי גוילים…

ג

– מה את מוכרת, זקנה יפה, עם חוט החסד שעל פניך?

– הלא עיניך הרואות… אני פרחים מוכרת, פרחי שדה, פרחי עמק ושרון… פרחי אלהים חיים…

– עודך נושאת-ונותנת, זקנה יפה, ואיה בנותיך שגדלת, טפחת, רבית? מדוע אינן עוזרות לך?

הזקנה נאנחת: אין להן פנאי!

הומיות הן וסוררות, בנותיה, משרכות דרכיהן…

הבכורה אוהבת את הריחות הרעים של השמנים המעושים, והיא מבכרת אותם על הפרחים החיים, פרחי-האלהים…

אינה מתרחצת, בלכתה אחר מאהביה, כי על הזיעה מכסים השמנים…

– והשנית?

– נוע תנוע בחוצות… אוהבת מנגינות מנגינות היא. לבה הולך אחר המקהלות בראש אנשי חיל… היא אוהבת את ההוד של הגבורה, את ה“הידד” של הכוח, את המנגינות, הרועשות מתוך כלי הנחושת… מה אעשה לה?

– והשלישית?

– השלילית – –

אך באותו הרגע עפה אבן באויר, ותפול, ותפגע במצח הזקנה, ותפצענה…

ויז מדם הזקנה על אודם השושנה ועל לובן החבצלת…

ונאנחה: הנה היא – הולכת וקרבה, השכורה…

ד

– הגידי לי, יפת תואר על אם הדרך, לאן מובילות המסלות?… עובר אורח אני, נפשי עייפה למרגוע… איזו הדרך אברח להגיע למחוז חפצי?

– האחת, עובר אורח, מובילה אל אורות סוסים… שם, אם תשכב, יחם לך, אך הסוסים צוהלים והפרסות מסוכנות…

– והשנייה?

– השניה – אל רפת הבקר… הבקר מושך בעול, אך אוכל עשב לתיאבון, והוא מנגח…

– והשלישית?

– אל מרבץ החזירים – – –

– והרביעית?

– אל חצרי… שם בעלי מתרונן מיין ואגרופיו מרחפים באויר, הלא על כן יצאתי אל אם הדרך…

– היי בשלום, יפת תואר!

גם לא תשק לי? הלא אני טובה?!

ה

בתערוכה על-יד פסל רמבובסקי.

גבר-אלים הוא, אדם קדמון, ועוד ערום ויחף, ואינו מתבושש.

והוא מושך בקרון…

ואשתו, הערומה והיחפה, עוזרת כנגדו… גל עצמות היא, גל-עצמות, מכוסה עור… אם היא, את שארה אכל האיש. את חלבה ודמה יונק הילד, התחוב בפניו בין שדיה…

ערום ועריה הזוג ולא יתבושש, ואולי יגדל זה ויתבושש, ויתפור עלי-תאנה לאזור, לכסות את ערותו, ואיזו כתובות ופתגמים לכסות את ערות נשמתו…

וכבד הוא הקרון, סמל החיים הקשים! וגידי הפרא-אדם המושך בו שורגו, ועיניו בולטות מחוריהן, כי לא סלולה עוד הדרך למשפחת האדם, ומלאה היא מוקשים וחתחתים – –

– אך משפחת-אדם היא, ותעש את דרכה לבטח! הולכים משתלמים אנחנו, קדימה אנחנו מושכים את הקרון…

– אל?

– אל השמש! כן, אל השמש! אבל באחת טעה רמבובסקי, לא היה זה ענין כלל למקבת, כי אם למצבוע! המקבת חצי אלמת היא, ומגידה אך את חצי הרעיון ולא כולו… להרעיון נחוץ המצבוע, מרחבי הבד!

את חייו הקשים – את הקרון מושך ה“פרא אדם” אל השמש… ומרחוק ראה השמש בצאתה… בפאת הבד… הקרון הוא סמל החיים הקשים והמרים; וצאת השמש – הגלות האהבה לכל הנברא בצלם… ליתר באור הייתי כותב באמצע השמש: ואהבת לרעך כמוך…

– לי היה די ב“לא תרצח”!

ו

ועוצם אני את עיני, ורואה את הציור שחברי המבין מציע על הבד, עם נופך משלו.

“לא תרצח!” כתוב באש שחורה על גבי לבנה על כדור האש, המגיה מתוך עב-ענן-כבד, והמתלקח בפאתי מזרח…

ואל זה הכדור נמשך הקרון – סמל החיים במשפחת האדם…

אך ה“פרא אדם” העוגם אל כדור האש, אל החום, אל האור, אל התבערה בעב הענן, אינו יודע קרוא. אל החידה הוא נמשך! אל ה“מנא-מנא-תקל”… האדום, האדום הזה! כילד אל תבערה נמשך!

ז

ועל דרכו של ה“פרא-אדם” שוכב בעל צלם אלהים, עיף, חלש, או – ישן…

והפרא-אדם עובר, מבלי נטות ימין ושמאל…

ויעבור קרון ה“פרא-אדם” על האדם ויבתקנו…

ויז דם הנרצח בתוהו לא-דרך ועל מכשוליו, ועל פרחיו, ונטמע באודם השושנים, ויכתם את לובן החבצלת… וגם את הקרון…

וה“פרא-אדם” לא ראה, או ראה ולא התבונן, או התבונן, אבל אינו מבדיל עוד בין טוב לרע; עיניו נשואות אל ה“מנא-מנא-תקל”, אך את הכתובת לא קרא ולא פתר את החידה, כי לא למד קרוא!

והפרחים יבלו ואינם, ומים רבים, מי גשמים, יכבסו את כתמי הקרון, טרם ילמד ה“פרא-אדם” לקרוא, לפתור את החידה, להתבושש…

ח

מצלצלים ביד חזקה…

ובעמדי כבר על הרצפה, הקיצותי.

חולה אני, חולה קדחת – רטט עובר בעצמותי, הקור תועה בין נימי השאר, ולקול עלה נדף אני חרד.

ובכל זאת אני פותח. יד נגיד ומצווה מצלצלת…

ובא איש עלז בחצי-מחול… על ראשו אדרת שער, ולבוש הוא מחלצות יום מועד, ועל מתניו אזור אדום; ובימינו בקבוק מלא, ובשמאלו כוס עוד ריקה…

ויקרא בבואו יונית: אני יום הראשון…

ולבי התחלחל, ועיני קמו…

“להרגני בא היום הראשון!” נאנק דום הלב.

והוא צוחק, ועונה: חס ושלום! – עברית.

ויסב בתנועה חזקה סחור סחור, ותפול מעליו אדרת-השער הגדולה, ונפתח אזורו האדום, ויפול מעל מתניו, וכהרף עין התפשט ממחלצותיו, מחלצות יום מועד – יום הראשון.

והנה הוא השבת שלי!

“יארמולקה” לבנה, משובצת כסף טהור, על ראשו, וטלית מצויצת על גוו, ועיניו צוחקות בלאט ובנחת רוח, וממלא הוא מן הבקבוק את הכוס ומתחיל:

– יום השישי…

אך מצלצלים שנית ולא בפתח.

פעמונים מצלצלים, ולא כילה אורחי את הקדוש וימהר בחרדת נפש, וילבש את בגדיו העליונים, ויחבוש את מצנפת השער לראשו, ויחגור את אזורו האדום, וישת מן הכוס ומן הבקבוק, האדימו פניו והתלקחו עיניו –

– אני יום הראשון! – קרא בזעם והניף ידו…

אך לא עשה לי עוול ויצא…

ויוצא אני אחריו…

ט

והפעמונים מצלצלים, מצלצלים ומחרישים…

ואני, ראשי שח כאגמון, ובעצמותי רטט, ובכל שארי תועת הקור הנורא…

אבל חי אני!

ההרגל נעשה טבע…

בלי גוף, בלי כוח בגוף, ובעל מפרקת-נשמה נשברה אני חי…

אני זוחל, אך אני חי – –

ואחיה עד אשר תקרא הכתובת ותפתר החידה…

אני הקל-וחומר מן החתול, הקל-וחומר מן העובד במכרה אשר נשכח שמו – –

אני שומר הגויל…

אני התועה בחוצות ורודף אחרי המסכה…

י

יד חזקה וגסה אוחזת בי!

– מי אתה?

– תולעת יעקב, זוחלת על הר סיני…

ונעזבתי במנוד ראש.

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. הַמִּתְיָאֵשׁ (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

"הצפירה" ועורכה נחום סוקולוב

מאת זלמן אפשטין (מאמרים ומסות)

לעם החי חיים שלמים ומתוקנים – חג היובל לעתון, ולוא גם יהיה העתון מן המשובחים, על-פי רוב אינו אלא חג מקומי ומוגבל לחוג ידוע; אבל בחיינו אנחנו ההרוסים והמטושטשים מבית ומחוץ מקבל חג כזה צורה של חג כללי, כמעט לאומי, בהיותו לנו לסימן של חיים גם לעם וגם לשפה. ובגלותנו המרה הלא אנו כל-כך זקוקים לסימנים כאלה, לחזק בנו את ההכרה הפנימית, כי אמנם עם חי אנחנו וליחנו הלאומי עוד לא נס.

“הצפירה” החלה את עבודתה בעת אשר הקהל העברי עמד בהתפתחותו השכלית בשפל המדרגה, ובהתאמה לאותו המצב הביאה “הצפירה” הרבה אור ודעת במחשכי נאות יעקב. אך במשך יובל שנים הלכה “הצפירה” הלוך והתפתח, הלוך והשתלם, עד כי עתה, בחג יובלה, היא מופיעה לפנינו בתור עתון הגון ושלם במובן האירופי, פה לדעת הקהל ובעלת השפעה מרובה על השדרות הרחבות של צבורנו. אמנם “הצפירה” לא הלכה לפני הזרם, לא סללה מסלות חדשות ולא העמידה את עצמה בקשרי מלחמה בעת שהנצחון לא היה בטוח. למען האמת צריך לציין ביותר: היא הלכה עם הזרם ולפעמים גם אחרי הזרם. אבל העיקר הוא, כי הלכה – והלכה בכשרון ובטוב-טעם ובהבאת פרי. צריך לציין גם זאת, כי “הצפירה” מצטיינת תמיד בעברית טובה ויפה, ולאו מלתא זוטרתא היא בעתון יומי בלשון בלתי מדוברת. אך ביחוד הגדילה “הצפירה” לעשות, כי גדלה לנו על ברכיה את גאוננו הספרותי – את נחום סוקולוב, היחיד אצלנו במינו. זוהי לא תהלה סתם. בכלל אנו רגילים בספרותנו בהפרזות של שבחים, אשר נחלנו מספרות הרבנים. אצל האחרונים, כידוע, יש כמה וכמה רשכבהגי“ם בכל דור ודור. אך אנכי דייקתי בדברי. הבקורת שלנו עוד לא העריכה את נ”ס כראוי. אמנם מרגישים גם משמיעים דרך העברה, כי לפנינו כשרון אוריגינאלי מצוין, אך לא עמדו על אפיו ולא בכרו מהותו ורבוי צדדיו המזהירים.

נ“ס הוא חזיון חדש לגמרי בספרותנו. זהו העלוי הטפוסי בנוסח התלמודי, שנוצר מאותה העיסה, שממנה נלושו בעלי ה”משנה למלך", “שאגת אריה”, “אורים ותומים” ודומיהם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.