רקע
ברל כצנלסון
"מדוּע אין הנוֹער שלנוּ קוֹרא ספרוּת אידיש?"
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: מפלגת פועלי ארץ-ישראל; תש"ו, 1946

1

היכן נשאלה שאלה זוֹ? לא בּאמריקה, אשר בּית‑הספר היהוּדי שם חוֹשב לעצמוֹ לזכוּת גדוֹלה כּשהוּא מלמד את הילד קצת קריאה בּאידיש בּצדה של אנגלית השוֹלטת, ולא בּארץ‑ישׂראל, אשר כּבשוּה העברים. השאלה נשאלת בּססס"ר, בּמדינה אשר שׂפת‑אידיש זכתה בּה לנצחוֹנוֹת פּוֹליטיים כּבּירים בּאדמיניסטרציה וּבמשפּט, ונוֹשׂאי‑הדגל שלה אוֹחזים בּידיהם את רסן כּל הציבּוּריוּת והפּעוּלה התרבּוּתית‑החוּקית. ואף על פּי שהשאלה נשאלת בּבית‑מדרשם של אוֹכלי‑עברית מוּשבּעים, של בּני היֶבסקציה – הריני מַאזין לה בּהקשבה גמוּרה. יוֹדע אני כּי לא גוֹרלה של העתוֹנוּת היֶבסקציוֹנית הוֹלך ונחתך כּאן, אלא יחסוֹ של דוֹר בּא בּיהדות הרוּסית למלה היהוּדית, קשריו לאוֹת היהוּדית, לאוֹתוֹ המוּעט שנשתייר לוֹ, לאחר שגזרו כּלַיה על העברית. ראוּיים הדברים שישָמעוּ.

מנהג המדינה הוּא בּססס“ר, ששאלה שהוּתרה להישאל, הרי היא נשאלת בּפרהסיה, בּרוֹב עם, בּשיתוּף כּמה שוֹאלים וּמשיבים. וגם שאלה זוֹ, שאינה יוֹרדת זה כּמה שבוּעוֹת מעל דפּי ה”יוּנגע גווארדיע" (עתוֹנוֹ הרשמי של הנוֹער הקוֹמוּניסטי היהוּדי בּאוּקראינה), מתנהלת בּרוֹב‑עם וּברוֹב‑ענין. לא מאמרי ויכּוּח סתם, אלא כּוֹתרת גדוֹלה: “דיספּוּט ספרוּתי” עם נטילת רשוּת‑הדיבּוּר “בּגליוֹן זה” ו“לשבוּע הבּא”, עם נשׂיאוּת בּת חמישה (בּראשה עוֹמד מיכל לויטאן, אדם ש“לפנים” היה חוֹזר בּעיירוֹת וקוֹרא הרצאוֹת נגד אוּגַנדה) – והמשתתפים רבּים: פּוֹעלים, סַפרנים, עסקני הקוֹמסוֹמוֹל. והויכּוּח חי. ואגב הויכּוּח ושגרוֹת הלשוֹן השוֹנוֹת שהוּא מעלה, צפים ועוֹלים גוּשי‑הוַי, “חתיכוֹת” חיים.

בּעצם העוּבדה שהשאלה מציינת אוֹתה בּצוּרה החלטית, אין איש כּוֹפר. אדרבּא, מכּמה מקוֹמוֹת מחַזקים וּמאַשרים אוֹתה:

“כּי הנוֹער שלנוּ אינוֹ קוֹרא את הספרוּת היהוּדית – עוּבדה היא”.

“הנוֹער אצלנוּ קוֹרא רוּסית. אוֹי ואבוֹי לקריאה זוֹ”.

“בּמוֹסדוֹת החינוּך היהוּדיים, בּבתי‑הספר, בּקלוּבּים – אין חוֹתמים על הספרוּת היהוּדית החדשה”.

“אצלנוּ, בּבית‑הספר המקצוֹעי לעבוֹדת‑עוֹר, לוֹמדים 106 בּחוּרים, העבוֹדה כּוּלה מתנהלת באידיש, וּבספריה קוֹראים בּלטריסטיקה יהוּדית רק אנשים ספוּרים, ארבּעה‑חמישה. בּשאר בּתי‑הספר אין המצב טוֹב מזה”.

“תלמידים ותלמידוֹת, חניכי בּית‑ספר יהוּדי, חוֹתמים בּספריוֹת רוּסיוֹת וקוֹראים אך ורק רוּסית”.

ועוֹד ועוֹד. רק סַפרן אחד מציין שאיפה גדוֹלה בּנוֹער לדעת את השׂפה היהוּדית ואת ספרוּתה. אוּלם אוֹפּטימיסט זה מציין כּי –

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יוֹדע אידיש. וזהוּ אחד הקשיים הגדוֹלים בּיוֹתר. חלק גדוֹל מן הנוֹער, המתענין מאד בּספרוּת אידיש, נאלץ לקרוֹא תרגוּמים מאידיש. ואלה קוֹראים לא רק את הקלַסיקים ואת הצעירים אלא גם את יוּשקביץ2, אייזמן, סבירסקי ודוֹמיהם בּבטחוֹן כּי זוֹהי ספרוּת יהוּדית ממש”.

וכאן מתחיל חקר הסיבּוֹת. רבּים תוֹלים את אי‑הקריאה בּסיבּה זוֹ: אי‑ידיעה:

“אני יוֹדע מקרים, שנוֹער יהוּדי המתחנך במוֹסדוֹת יהוּדיים אינוֹ יוֹדע לקרוֹא אידיש. אשמים, כּרגיל, המוֹרים שאינם שוֹקדים על האידיש” (קיוֹב).

"מתוֹך עבוֹדתי בּקלוּבּ, המכיל 600 נערים עוֹבדים, רוּבּם יהוּדים, בּאנוּ לדעה קוֹלקטיבית זוֹ:

הרוֹב הגדוֹל של הנוֹער היהוּדי אינוֹ אַלפא‑בּיתי בּאידיש. לא רק ספרוּת אידיש אינוֹ קוֹרא, אלא בּכלל מַמעיט הוא לקרוֹא אידיש. אך לפעמים רחוֹקוֹת יעיין בּן הנוֹער בּעתוֹן יהוּדי" (ויניצה).

“כּיצד יוּכל הנוֹער לקרוֹא ספרוּת אידיש, אם קשה לוֹ “ללעוֹס” שוּרוֹת אחדוֹת. כּי עם‑הארצי הוּא. ילמד הנוֹער קוֹדם לקרוֹא” (חַרקוֹב).

אחרים תוֹלים את אי‑הקריאה ביחסוֹ של הנוֹער, יחס של בּוז וּביטוּל, לשׂפה:

“הם מדבּרים רוּסית רצוּצה, מאַנסים את לשוֹנם בּכל מיני עינוּיים. אבל אידיש, חלילה! כּלוּם זה נאה לקרוֹא ספרים יהוּדיים?”

“חלק גדוֹל מן הנוֹער אינוֹ יכוֹל עדיין להשתחרר מן הרוּסיפיקַציה אשר המשטר הישן אָכף עלינוּ. בּכמה מקוֹמוֹת עבוֹדה, שפּוֹעלים יהוּדים רבּים עוֹבדים שם, אין מתחשבים כּלל עם שׂפת אידיש”.

אוּלם גם יחס זה יש לוֹ בּיאוּרים מלבד “חוֹסר‑ההכּרה” ו“המשטר הישן”. יש גם “תכלית” בּעוֹלם ו“התכלית” לא פּסקה גם בּמשטר החדש:

"חלק גדוֹל מן הנוֹער העוֹבד היהוּדי, השוֹאף להתקבּל לבית‑ספר בּינוֹני אוֹ גבוֹה, בּטוּח כּי כּכל אשר יֵיטיב לדעת את הספרוּיוֹת הרוּסית והאוּקראינית כן יֵקל לוֹ בּבּחינוֹת. “בּאידיש – אוֹמר הוּא – לא ארחיק לכת”.

ואחד מנסה לנַתח את הענין ניתוּח כּלכּלי‑סוֹציוֹלוגי:

"אין לדבּר על הנוֹער בּכללוֹ. יש לראוֹת בּוֹ שני סוּגים:

  1. שוּליוֹת של בּעלי‑מלאכה, נוֹער חקלאי ועיירתי;

  2. הנוֹער העוֹבד בּבתי‑חרוֹשת גדוֹלים.

הראשוֹנים הם פּחוֹת אוֹ יוֹתר “אידישיזירט”, מדבּרים אידיש, האגוּדוֹת מתנהלוֹת בּאידיש. מדוּע אינם קוֹראים? מסיבּה פּשוּטה – אינם יוֹדעים קרוֹא.

בּיש יוֹתר הוּא ענינוֹ של הסוּג השני, העוֹבד בּין רוּסים. הם משתדלים להתרוֹסס… דיבּרתי עם חבר העוֹבד בּבית‑חרוֹשת, מדוּע אינוֹ קוֹרא ספרוּת אידיש. ה“יאט” מדבּר אידיש ויוֹדע לקרוֹא, והוּא השיב לי:

“מה תסכּון לי האידיש! אינה נותנת לי ולא כּלוּם. אני עוֹבד בּין רוּסִים, מדבּר רוּסית, הוֹלך לי אל הקלוּבּ שלי. יש שאני “מוֹפיע” בּאסיפוֹת בּרוּסית. אידיש לא תחסר לי. 18 שעוֹת בּמעת‑לעת אני מצוּי בּין רוּסים”.

והכּוֹתב מסיים:

“עם הסוּג הזה אבוּד הענין. טענוֹתיו צוֹדקוֹת”.

ויש מבקשים את הסיבּוֹת מחוּץ לקוֹרא:

“הספר הבּלטריסטי היהוּדי יקר עד כּדי שגעוֹן. בּמחיר ספר יהוּדי אתה יכוֹל לקנוֹת שני ספרים רוּסים אוֹ אוּקראינים”.

“הספרים יקרים. ונער עוֹבד המשׂתכּר כּל כּך מעט, יבחר לוֹ להזמין זוּג מכנסים מאשר לקנוֹת ספר בּשני רוּבּל וחצי”.

ועוֹד יוֹתר מאשר על יוֹקר הספר קוֹבלים על העבוֹדה שבּספריוֹת, על רשלנוּת הסַפרנים, על חוֹסר הפּעוּלה בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת, בּתאי המפלגה וכוּ'.

“בּספריוֹת, בּחדרי‑הקריאה, בּקלוּבּים – כּוֹתבים מסמילָה – לא תמצאוּ יוֹתר משתי עשׂרוֹת ספרים. ואוּלי פּחוֹת מזה. עד שלא יבָּקע הקרח, היחס הקר והרשלני לספר היהוּדי בּספריה, לא יִיטב המצב. כּלוּם יכוֹל הנוֹער לקנוֹת ספרים בּכספּוֹ?”

“קוֹראי הספריה הם… העכבּרים, כּי הספרים נוֹשנים, ושוּם אדם אינוֹ רוֹצה לקרוֹא בּהם”.

“על מַדפי הספריה שלנוּ מתגוֹללים: “המַניפסט הקוֹמוּניסטי”, “כּיצד מגרשים את הפּרה לעדר”. ויש קרן של מאה רוּבּל לספריוֹת הקלוּבּ של הקוּסטארים, אוּלם הכּסף מוּנח בּ”הלוָאה וחסכוֹן".

"אין קוֹראים –

משוּם שאת הספר היהוּדי אין רוֹאים בּעיירה. הביאוּ לנוּ בּימים האלה ספרים בּעשׂרים רוּבּל – ונחטפוּ מן הידים".

“הספריוֹת אשמוֹת הרבּה. אינן יוֹדעוֹת להגיש את הספר והז’וּרנאל היהוּדי, ולעשׂוֹת לוֹ פּרסוּם. צריך לאַלף מחָדש את הפֶּרסונַל הטכני של הספריוֹת היהוּדיוֹת, ללַמדוֹ קוֹדם כּל לכתוֹב ולקרוֹא אידיש(!)” – סימן הקריאה בּמקוֹר.

“האידסֶקציוֹת שעל יד הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמוֹת”.

“התאים” של הנוֹער הקוֹמוּניסטי אשמים".

“היכן הן הצוּרוֹת האהוּבוֹת מלפנים: משפּטים ספרוּתיים, דיקלוּמים בּמַקהלה, הקראוֹת בּקוֹל וכוּ', אינן עתה בּשוּם קלוּבּ. וּמדוּע יקרא הנוֹער: האם “מלאך” הוּא לדעת, כּי ספר פּלוֹני מענין ויפה?”

עד כּאן הטענוֹת והתביעוֹת אל הקוֹרא, אל הסַפרן, אל העסקן. אוּלם לא מעטים הם התוֹלים את הקוֹלר בּספרוּת עצמה, כּלוֹמר, בּספרוּת‑אידיש שבּארץ הסוֹביטים, שהיא בּלבד נתוּנה לקוֹרא. וכאן בּאוֹת ההערכוֹת של הקוֹראים ותביעוֹתיהם. יש שהדברים נאמרים בּנוּסחאוֹת השגוּרוֹת בּססס"ר, בּתביעת תבן לעפָרַיִם דוקא (הצוֹרך האמיתי לראוֹת את הסוֹפר כּמוֹרה‑דרך, אוֹ כּחבר בּדרך, מתנַוון בתוֹך שגרה זוֹ והוֹפך לדרישה, כּעם קבּלת זוּג נעלים: מדוּע לא עשׂית לי לפי מידתי?) ויש שהטעם הפּשוּט, הפּרטי והעממי, מתפּרץ מתוֹך כּל השגרה וּמגלה את אמיתוֹ.

האחד אוֹמר:

“לוֹקח אני שיר או סיפּוּר של סוֹפר יהוּדי חדש, וּלעתים קרוֹבוֹת איני מבין מה הוּא רוֹצה. המלים הן “תרגוּם”. המשפּטים נפתלים, שלא כּלשוֹן בּני‑אדם, הכּל מעוּרפּל כּל כּך ורחוֹק כּל כּך מחיינוּ – שאתה מסלק בּרוֹגז את הספר הצדה. יש שנדמה לך כּי הסוֹפר עוֹשׂה זאת בּמתכּוון, שלא יבינוּ מה רצוֹנוֹ לוֹמר. ורוֹצה אני לוֹמר לכם כּי אין אני “יאט” חסר‑הכּרה, מוֹצא אני את ידי ורגלי בּכל המאוֹרעוֹת המדיניים, מבין יפה ספר פּוֹליטי, ויש שאני מנסה את כּוֹחי אפילוּ בקריאה קשה של פּרק ב”קאפּיטאל". והריני שוֹאל אתכם: מה יאמרו יאטים כּאלה שטרם הגיעוּ לכך? ואחר כּך אתם בּאים וקוֹבלים שהנוֹער אינוֹ קוֹרא ספר אידישי?

מדוּע זה כּכה? כּשאתה קוֹרא את סוֹפרינו מלפני המהפּכה – מנדלי, שלוֹם עליכם, פּרץ, אַש, בּרגלסוֹן, וגם קטנים מהם – אתה רוֹאה לפניך דמוּיוֹת, הניצבוֹת כּמוֹ חיוֹת. כּמה מהן נכנסוּ לתוֹך השימוּש יוֹם‑יוֹם. קח לך את מנדלי, והרי לך: האישוֹן הקטן, פישקה החיגר, בּנימין השלישי, וכמה אחרים החרוּתים בּזכּרוֹן. אפילוּ השם מנדלי מוֹכר‑ספרים כּמה הוא שוה! קח לך את שלוֹם עליכם והרי לך: מנחם מנדל, טוֹביה החוֹלב, סטֶמפֶּניוּ, יוֹסילי סוֹלוֹביי, מוֹטל בּן פּייסי החזן, – – ואצל סוֹפרינוּ החדשים אין לך דמוּיוֹת כּאלה שתוּכל לזכרן".

והשני יש לוֹ טענוֹת אחרוֹת לגמרי:

“הספרוּת לנוֹער אינה מעשׂה‑שעשוּעים, אלא גוֹרם מאַרגן. הנוֹער מבקש בּספרוּת מלחמת מעמדוֹת, בּניה סוֹציאליסטית, אידיאוֹלוֹגיה פּרוֹליטרית‑רבוֹלוּציוֹנית. זהוּ הקוֹרא החדש – – יש לנוּ סוֹפרים גדוֹלים, בּעלי כּשרוֹן, אבל הפּסיכוֹ‑אידיאוֹלוֹגיה שלהם קרוּצה מחוֹמר אחר. לפיכך זר כּל כּך ה”נסתר"3 לקוֹרא החדש, משוּם שהוּא, הנסתר, מוֹשך את חוּט יצירתוֹ למן… המאה תשע‑עשׂרה. יש לנוּ שוּרה שלמה של בּני‑לוָיה4, שהם צעירים יוֹתר, משתתפים בּבּניה התרבּוּתית, מנסים לספּק את הצרכים החדשים של הפּוֹעל‑הקוֹרא, אך קרוֹבוֹת יוֹצא אצלם הדבר בּלי כּנוּת, אוֹ, כּמוֹ שאוֹמרים, “יין מכוֹער בּכלי מפוֹאר”.

וּשלישי אוֹמר בּפשטוּת:

“בּיצירוֹת שהוֹפיעוּ בּזמן האחרוֹן השׂפה מסוּלסלת, מתוּחה ונקראת בּקוֹשי”.

וּרביעי:

“שׂפת השירים היא כּל כּך קשה – – המשוֹררים של קבוּצוֹת הנוער סבוּרים, כּנראה, שכּל כּמה ששיריהם קשים יוֹתר, בּלתי‑מוּבנים יוֹתר, גדוֹל יוֹתר כּשרוֹנם”.

וחמישי מעיד:

“יש חלק בּנוֹער המתענין בּספרוּת יהוּדית, אוּלם בּעיקר בּישנה. את הספרוּת הסוֹביטית הוא מַמעיט לקרוֹא מחמת שתי סיבּוֹת: בּספרוּת זוֹ עדיין תוֹפסת השירה מקוֹם רב, ושירה מענינת בּכלל אך מעט את הנוֹער העוֹבד. נוֹסף לזה, שירה זוֹ בּלתי‑מוּבנה לוֹ בּהחלט. גם המשוֹררים הפּוֹפּוּלריים ביוֹתר – פֶפֶר וחאריק5 – מוּבנים לוֹ לנוֹער העוֹבד רק למחצה. את הפּרוֹזה אינוֹ קוֹרא, משוּם שאינה פּוֹפּוּלרית, ואם הוּא פּוֹתח ספר חדש – אינוֹ מבין בּוֹ”.

יש עוֹד מציינים, כּי את “הפּרוֹזה הישנה חוֹטפים”, אוּלם החדשה “משעממת”:

“אתה לוֹקח ספר ואינך יכוֹל להגיע עד סוֹפוֹ”. קוֹבלים על חוֹסר הוּמוֹר, תוֹבעים “שהספרים יהיוּ יוֹתר מענינים, מוֹשכים את הלב, עליזים”!

בניגוּד לאלה שאינם חדלים לתבּוֹע מן הספרוּת היפה את “מלחמת‑המעמדוֹת”, יש מלגלגים על זה שהסוֹפרים

"עוֹדם עסוּקים בּמלחמת‑האזרחים, עוֹדם מהלכים אֵי‑שם מאוּבּקים על “דרכים דמוּמוֹת”.

“עדיין כּוֹתבים על “דרכים נפתלים”, אדם ורוֹבה”, “פּטירתוֹ של החבר ווֹליה” – אין חשק לקרוֹא זאת. שׂבענוּ אוֹתם בספרוּת הרוּסית".

רבּים מבקרים את לשוֹן הסוֹפרים, מציינים שיבּוּשים, שימוּשים זרים וכוּ'.

קוֹדם כּל צריך לדרוֹש מסוֹפרינוּ, שהם עצמם ידעוּ לכתוֹב אידיש".

הויכּוּח טרם נגמר.

אב תרפ"ח.


  1. 264ג  ↩

  2. שמעוֹן יוּשקביץ (1927–1868), דויד אייזמן (1922–1869), סבירסקי – מסַפּרים יהוּדים בּרוּסיה בּדוֹר הקוֹדם. כּתבוּ רוּסית.  ↩

  3. כּינוּיוֹ הספרוּתי של פּינחס כּהנוֹביץ, משוֹרר וּמסַפּר בּאידיש. נוֹלד בּשנת 1884.  ↩

  4. “בּני‑לוָיה” – כּינוּי שגוּר הוּא בּססס“ר לסוֹפרים ש”הצטרפוּ למַהפּכת אוֹקטוֹבּר".  ↩

  5. איציק פֶפר ואיזי חַריק – משוֹררים וסוֹפרים יהוּדים בּאידיש בּרוּסיה הסוֹביטית.  ↩

המלצות קוראים
תגיות