מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הפלחים: חיי הפלחים בהשואה אל חיי היהודים בתקופות התנ"ך והתלמוד

מאת: יוסף בן רחמים נתן מיוחס

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תרצ"ו 1937

סוגה:

שפת מקור: עברית

ביבליוגרפיה

הספרים, המאמרים והמחברים שהיו לעזר למחבר.

1. “מאמריו החשובים של פיליפּ בלדספרגר”, בחלקים שונים של הרבעון האנגלי “קוארטרלי סטייטמן” לחברת “האקספלורישיון פונד” משנת 1904 ואילך.

2. “פייזנט לייף אין די הולי לאנד” – לרברנד. כ. ט. וילסון.

3. “ויללאג' לייף אין פלשתיין”, לרברנד ג. רובנזון ליס.

4. “פלשתינישער דיואן”, - לפרופ' גוסטב ח. דלמן בגרמנית.

5. “בלוד ריבינג' אמונג דיא ארבס” – לא. נ. חדאד, - ב“ז’ורנאל אוף די פלשתיין אוריינטל סוסייטי” ח"א, שנה 1920.

6. “אנריטטען לאוס אפפקטינג די ארב ווממען אין פלשתיין” – לד“ר כנען ב”זורנאל אוף די פלשתיין אוריינטל סוסייטי לש' 1931.

7. “כּתאבּ אל תּשאלי, פי שהראת אל ליאלי” בערבית לדר. הלל פרחי ממצרים.

הקדמה

רצונך שתכיר את הערביים, למד אגדותיהם ודרכי חייהם, שדומים בהרבה לחיי היהודים הקדומים, ובזה אתה מתקרב אליהם, והם מתקרבים אליך. המחבר

ספרי זה, הפלחים, תכליתו להעביר לפני קהל הקוראים את חיי-הערבים בארץ ישראל כמות שהם מבלי כחל שרק ופרכוס, חיים ריאליים וממשיים, חיי יום יום בבית ובחוץ, בחשבי שיש בכחם של חיים ממשיים, ואפילו מהיותר פשוטים, ללמד הרבה למי שרוצה להתענין בהם וללמד מהם.

החיים, אפילו כשאינם יוצאים מידי פשוטם, ואפילו כשאין בהם כדי ללמד לאחרים, כאמור, בכל זאת יש בהם ענין מצד זה שהם מלמדים על עצמם, על הכעור – כעוּרם, ועל היופי – יפים, וגם זה כדאי הוא, אלא שהעוסק בתאורם, צריך להיות בבחינת צלם נאמן, ולתת את רשמי פניו של המצולם בדיוק נמרץ, יהיו איך שיהיו, הצלם אינו אחראי בעד היופי או הכעור הטבעי של המצולם.

וכשאני לעצמי, אני מחויב להודות שהחיים הללו של שכנינו, שאני עוסק בתאורם, חביבים עלי הרבה, ואפשר שמשום כך, מתוך אנוכיות גרידא, אני רוצה לחבבם גם על הקהל. אלא שהדין והנימוס הספרותיים דורשים ממני להצדיק את אנוכיותי, ואת חבתי אל החיים האלה, בדברים מעטים בשער הספר, ואת זאת אנסה לעשות בזה בקצרה.

חבתי אני אל חיי הערביים בארץ ישראל, וביחוד אל חייהם של הפלחים המצטיינים בפשטותם ובטבעיותם, נובעת מתוך טעם פרטי, ואם אני רוצה לחבבם גם על אחי הקוראים, יש בזה גם משום טעם כללי.

הטעם הפרטי. – הדבר היה לפני ששים שנה. הייתי אז בן עשר, וביום בהיר אחד בין הערבים, בא אבא מרי ז“ל אל “התלמוד תורה” שבו הייתי לומד, ובקש מאת המלמד לשחררני קצת לפני הזמן הרגיל. ובצאתי אל החצר לטף אותי בחבה, והגיד לי בשמחה גלויה לאמר: בני! הרי נעשית היום בן כפר, כי את דירתנו אנו קובעים מעתה בכפר “השלוח” הסמוך לעיר, שם נחיה, ושם נשאף אור ואויר, לא נשתה עוד מי בורות דלוחים, וירקות קנויים לא נאכל עוד, כי מים חיים של מעין יהיו מימינו, ובידינו אנו, נזרע ירקות ונאכל. דברים אלה, היו בימים ההם – לפני ששים שנה, כאמור – חידה סתומה אפילו לאנשים באים בימים שבירושלם, ומכל שכן לבן-עשר שכמותי. כפר, אויר צח, מעין מפכּה מים חיים זורמים, זריעה ביד. כלום היה אפשר אז לבני ירושלם להבין מהותן של מלים אלו?! כל העולם הגאוגרפי של בני ירושלם באותה תקופה, הצטמצם משער יפו אשר מצד מערב לעיר, עד שער ציון אשר מנגד לה, ומ”חארת אל יהוד" – רובע היהודים – עד הכותל המערבי. הטיול היותר חשוב באותו זמן, היה ברחבה שבמנזר הארמינים הסמוכה לשער ציון, ששם מצויים גם כיום עצי צנובר זקנים אחדים, המטילים צל על הרחבה, והמהדרין שבטיילנים ואמיצי הלב שבהם, הרשו לעצמם להרחיק לכת עד ה“בּטמה”. הוא אותו אילן הבוטנים, בעל הקומה הכפופה, ובעל הענפים הקצוצים, שהיה רחוק ממאתים ועד שלש מאות אמה מחוץ לשער יפו, סמוך לבית הקברות של המושלמים, שזה רק שנים אחדות שגדעוהו מפאת זקנתו המופלגת. ודוקא עד כשעה לפני שקיעת החמה, כי באותו זמן היו נוהגים לנעל את שערי העיר מבעוד יום מפני הפחד, ואין יוצא ואין בא עד אור הבוקר. משפחתי איפוא, היתה המשפחה הספרדית הראשונה שפרצה גדר לצאת מקיר העיר ירושלם וחוצה, בכדי לקבוע דירתה על “העופל” אשר מתחתיו עובר מעין “השלוח”1. ולרגלי קביעת דירתנו בכפר זה, הייתי מאז אורח מצוי בבתי הפלחים במשך עשר שנים רצופות, ובערב, בערב, כשהייתי חוזר מן “החדר” או בימות הפגרה והחגים, הייתי רגיל לבקר את מוחמד ואת פטמה, את עלי ואת ח’דיג’ה, שכני חביבי. מפּתם האכילוני, ומימיהם שתיתי, ולפעמים כשכבדוני בשיחותיהם ובאגדותיהם כ“קנוח סעודה” עד שעה מאוחרת בלילה הייתי גם לן בביתם ועל ידי כך כל דרכי השכנים האלה, מדותיהם, אופן חייהם, שיחותיהם, ואגדותיהם התחבבו עלי, ונהיו לי כעין “גירסא דינקותא”, ועד עתה אני אוהב אותם, בעוררם תמיד בלבי, זכרונות ימי ילדותי הטובים, הימים היותר טבעיים והיותר פשוטים שבימי חיי. אבי, איש הטבע הראשון שבין ספרדי ירושלם, מתכוון היה לזכות גם אותי בחיים טבעיים, ולקרבני אל האכרוּת שהיתה חביבה עליו מאד, אלא שבאו המקרים ויגזרו אחרת, “כי לא אל כל מקום ששם רוצה הספינה ללכת, שם יוליך אותה הרוח” – אומרים הפלחים, – אין להתפלא, איפוא, אם מחבב אני את הפלחים ואת חייהם, ואם אני משתדל לקבוע ל“בני ישמעאל” אלה מדור בספרות ישראל.

והטעם הכללי שבשבילו אני רוצה לחבב את חיי השכנים גם על אחרים, מהו? הטעם הכללי הוא: מפני שהחיים האלה, וביחוד החיים הפלחיים, יכולים לשמש פירוש חי לספר החי שלנו, הוא ספר הספרים – התנ“ך, – ופירוש זה אינו מצטמצם דוקא באום המקומות הסתומים וּקשי-ההבנה שבספרנו היקר, אלא גם, ואולי ביחוד באותם המקומות הפשוטים, שחושבים אותם אצלנו למובנים מפאת פשטותם. אמת, פשוטים הם אותם הספורים של האבות, וחלקים הם יותר מדאי. ובכל זאת בגלל פשטותם וחלקותם, נזקקים הם לפרוש החי של חיי הפלחים, כדי שיהיו מובנים כל צרכם, וכדי שנוכל לחדור אל תוך-תוכם. מכלסתר, הפרופיסור האנגלי והחוקר המפורסם, שעשה את החפירות בגזר, ושהוא באמת אחד הגאונים במקצוע העתיקות, כותב בהקדמתו לספרו החשוב “התנ”ך עפ”י החפירות“, שכל מי שרוצה להבין את התנ”ך, יעסוק בחיי הפלחים שבארץ ישראל. העתיקות הן חומר מת, והפלחים הם חומר חי.

גם דעתו של מר וילסון, שגם הוא אחד החוקרים האנגלים בארכיאולוגיה הארץ-ישראלית, נוטה לדעתו של מכלסתר. הוא כותב באחד מספריו על א“י ויושביה כדברים האלה לאמר: “אם רוצים היהודים של היום להכיר את עצמם, כלומר: את חייהם הקדמונים הטפוסיים, מדותיהם ותכונותיהם, עליהם לפנות אל הפלחים תושבי ארץ ישראל, ולא אל היהודים אחיהם, לרבות יהודי המזרח שבארץ ישראל, כי אחיהם אלה כמעט כולם ממדינות הים באו, מקום שם כבר הספיקו לספוג אל קרבם, במשך ימי גלותם הארוכה, את האויר המערבי, וגם סגלו להם את הלשון, התלבושת והתרבות, של אותן הארצות שמשם יצאו, ורק הפלחים, אשר למרות כל המלחמות והשנויים שקרו בארץ, ולמרות כל ההרפתקאות שעברו עליהם בתקופות שונות, לא הניחו ברובם את מקומם בהיותם קשורים אליו בעבותות עבודת האדמה ומרעה הצאן, רק הם, יכלו לאצור בקרבם ולשמור באמונה על כל התכונות הקדומות אשר ליהודים הקדומים שבתוכם ישבו להם ימים רבים. – רק חייהם של אלה, יכולים להפיץ אור בהיר על החיים שבתקופת התנ”ך, ולבארם באור מספיק”.

“אבל את הדבר הזה – מוסיף מר וילסון – צריכים היהודים לעשות בהקדם האפשרי לבל יאחרו המועד, כי למרות אותה ההתאבנות שבני המערב נוהגים ליחס לבני ארץ-המזרח, בכל זאת בסתר לבם מסכימים גם הם, שגם ארץ זו, והיושבים בה מתנועעים, אלא שתנועה זו היא קצת איטית ורשלנית”.

ואכן צדק מר וילסון בדבריו, כי גם הפלחים המהדרים שבמשמרים האלה – מתקדמים בבחינת מה, וגם הם נסחפים על ידי זרם הקדמה, והולכים ומסגלים להם את האמצאות החדישות, ואתּן גם את החיים החדישים. וראו זה פלא, שהאמצאות הללו עצמן, שגרמו כל כך צער לממציאיהן המערבים בכדי להקנותן לבני ארצות מגורם ההמוניים, ככל אשר גלוי וידוע לכל מי ששנה פרק בדברי ימי האמצאות וממציאיהן התקבלו, והן הולכות ומתקבלות מטעם כל תושבי ארצנו, לרבות הפלחים המאובנים, לא רק מבלי כל סרוב ומאון מצדם, אלא אדרבה, גם בשמחה. המוני יתר הארצות מררו בכל מיני תמרורים את חייהם של “דני פפין” ושל “סטפנזון” עד שהסכימו לתת לאמצאותיהם מהלכים בתוכם. גם הנרי מלך צרפת היה צריך לחבל תחבולות שונות, למען הכניס את תפוחי האדמה לזריעה לארצו, כידוע, מה שאין כן המוני-ארצנו ופלחיה, שמקבלים ברצון את הכל, וכשהם משתמשים פעם בפעם בחוטי התלגרף, או כשהם נוסעים ברכבת או באוטומוביל, המכונה בפיהם “טרומביל”, או שאזניהם שומעות את צלצול קולותיהם של הפונוגרף, הגרמופון והרדיו, וכו‘, הם ממלאים פיהם תהלתם של ממציאיהם, על פי דרכם כמובן, היינו על-ידי אותן הקללות של חבה השגורות בפיהם תדיר, כשהם אומרים להביע את רצונם על איזה ענין חדיש ובלתי מצוי. הם אומרים, למשל: אה! "אללה יח’רבּ בּיתהוֹם אל פרנג’ אל עפארית הדוֹל" – האח! אללה יחריב בתיהם של הארופים השדים הערומים האלה, ממציאי המכונות המוזרות לטובתנו ולהנאתנו.

הננו רואים איפוא שיש לנו היהודים צורך למהר בהכרת חייהם של ערביי ארצנו, וביחוד חיי הפלחים, בטרם יתארפאו גם המה למען נכיר על ידם את עצמותנו אנו הקדומה והטפוסית מתוך “מראה עינים” שעליו נאמר: “טוב מראה עינים”, וזהו הטעם הכללי שבשבילו אני רוצה להפיץ את ידיעת החיים הנ"ל – כאמור – בין אחינו היהודים בתארי אותם עד כמה שאפשר ועד כמה שידי מגעת, הן מתוך הסתכלות עצמית והן מתוך עיון במקורות השונים באותו מקצוע, בשפות שונות.

ופה מקום אתי למלא חובה נעימה להודות מקרב ולב עמוק לכל אחד מהחכמים והמחברים הנכבדים ששמותיהם מפורטים בעמוד הביבליוגרפי מספר VIII כל אחד לפי חשיבותו ומעלתו, על שהואילו בטובם לבוא לעזרתי בחבור ספרי זה, בעצותיהם, בחבוריהם, ובמאמריהם, כולם יבואו על הברכה בעד עזרתם החביבה והאהודה.

אני חייב גם תודה עמוקה ולבבית “להנהלת מחסני המושבה האמריקניתבירושלם, שהואילה בטובה להמציא לי את התמונות היפות לספרי לתוספת נוי והבנה, ברוכים יהיו גם הם.

אגב. – השנויים לטובה שבאו לארץ מאז הכבוש האנגלי אינם עולים כל כך בחשבון בספרי זה, ביחוד משם ששנויים אלה שייכים יותר לארץ עצמה מאשר לתושבים השמרנים מטבעם.

פתיחה

לפני החילי לדבר על החיים עצמם של הפלחים, הנני אומר לתת לפני הקוראים השקפה קצרה על התושבים אשר בארץ לסוגיהם השונים ולמקומות מוצאם.

את ארץ הקדם נוהגים לכנות בשם “דוממת” עלפי תכונת יושביה לשמור את אפיים, לבלי יחולו בו שנויים גדולים לרגלי המשך הזמנים העוברים עליהם. גם פני “ארץ-ישראל”, אשר העמים יכנוה פלשתינה, אף המה לא נשתנו הרבה למיום דבר ה' אל אברהם לאמר: “לך לך וכו' אל הארץ אשר אראך”, ועד היום אשר נאחזו בה הערבים, כי על כן בבואנו בזה לתאר בשרד נאמן את מדות העם הערבי היושב עליה עתה. ביחס אל דרכי חייו ותבנית כלי תשמישו ותלבשתו וכל כיו"ב, כונתנו אך להקבילן אל המדות של היהודים הקדמונים, אזרחי הארץ מעולם.

הדבר המפליא גם כיום את עין התיירים הבאים לתור את הארץ, היא התלבושת רבת הגוונים. על יד הפרוה הקצרה מתחת למעיל השחור, והמצנפת הלבנה משלג שעל ראש השיך, ואצל הקפטן הקצר והכַּפִיה2 הבלה ומטושטשת הצבע שעל ראש הבּדוי הקמצן והערום, שוטטת ברחובות הערים הגדולות, גם הבורניטה3 השנואה מאד הנתונה בראש הפרנג’י, השם “פראנג’י” גזור בפי הערבי מהשם “פרנקו” והיה משמש אצלם תחילה לקטולים הרומנים לבד, לאמר: הנוצרים, הצרפתים, האיטלקים והספרדים, להבדילם מהנוצרים המזרחיים היונים, הסורים, והארמנים אשר קדמו להם, ואולם מאז התישבו גם הפרוטסטנטים בארץ, לאמר: מאחרי מלחמת קרים, וביתר דיוק, מאחרי שנות השבעים למאה החולפת, הוסב השם פרנג’י גם עליהם, אבל הרוסים שהחלו להראות גם הם בעת ההיא בארץ, נקראים בפי הערבים בשם “מוסקובים” ונזכרים בתור אויבים להם.

ואולם כל אותם הפרנג’ים אך מקרוב באו, ולאומיהם השונים נודעו לערבים אלה אחרי אלה. האנגלים, אם כי קדמו ליסד כנסיתם בירושלם עוד לפני מלחמת קרים, ובגללם נקראו כל הפרוטסטנטים בשם “אנגליז”, בכל זאת אך לרגלי מלחמת קרים נודע לעם הארץ, כי האנגלים והצרפתים שני עמים שונים הם. אחריהם באו האוסטרים אשר נקראו בפי עם הארץ בשם “נמסים”, שם אשר עד מלחמת שנת השבעים, כלל בתוכו גם את שאר בני אשכנז, ואשר מאז הוסב שמם “ברוסים”. והספרדים נודעו בארץ מכבר על ידי מַטְבֵּעַ הסלע שלהם הנקוב בשם “רִיאַל אַבּוּ עַמוּד”, לאמור: “סלע העמודים”, וכן האיטלקים התודעו אז על ידי בתי הספר אשר הקימו נזיריהם הפרנציסקנים. בשנות הששים (1860) של המאה החולפת התישבו על יד יפו במושבה, מתי מספר אמריקנים, ומאז נודעו בארץ בשם “מַלִיכָּנִים”. גם יהודי פולוניה הנקראים בפיהם בשם “שִכְּנַז” להבדילם מיהודי ארצות המזרח אשר בשם “יהודים” – “יהוּד” – סתם יקראו, במספר המתישבים החדשים נחשבים, כי אם אמנם נמצאו פה עוד מלפני שלש מאות שנה, אך לא נחשבו, כחטיבה בפני עצמם, ויתבוללו בין היהודים המזרחים. ויהי הדבר נוהג ככה עד שנות הארבעים למאה שעברה, כי מאז היו לעדה בפני עצמם, ויבדלו בפאותיהם המסולסלות והארוכות, ובמצנפת השער שעל ראשם, מאת שאר אחיהם היהודים בני ארץ הקדם, ומשום כך היו כזרים בעיני עם הארץ. אך משנות השמונים והלאה, בהתגבר עלית היהודים מארצות הצפון לרגלי הסבות הידועות, באו גם יהודים רבים בעלי עושר ונימוס בתוכם, ובתי הספר אשר לא אחרו להוסד לטובתם על ידי אחינו באירופה, גם המה עשו את שלהם, לתת לדור הצעיר חיצוניות אירופית, ומאז עלה ערך היהודי בכלל בעיני עם הארץ ויחלקו להם כבוד.

כללו של דבר, רק על פי העולים השונים האלה אשר נקבצו ובאו בשנים האחרונות מכל העמים והלשונות, נודעה לעם הארץ מציאות עמים רבים מעבר לים, השונים אלה מאלה בשמותיהם, דתיהם ולשונותיהם. והידיעה הזאת אף היא לא באה תחלה אלא ליושבי הכרכים, ותתפשט לאט לאט גם אל הערים והכפרים אשר מסביב להם. ואולם בני הכפרים הרחוקים, כוללים עוד היום את בני אירופה בשם “נוצרים” סתם, שהוא אצלם מושג נרדף אל “כופר”, לאמר: שונא ובלתי מאמין. כי רק את המושלמים מכנים ערביים בשם “מאמינים”.

והנה אם כי רבה היתה השפעת בני ארופה שהתאזרחו פה על אזרחי הארץ מאז, וביחוד על הנוצרים המזרחיים אשר מבלי העביר מעל ראשם את ה“טרבוש” (מגבעת טורקים אדומה עשויה כאלפס הפוכה) המסמן את מזרחיותם, סגלו להם את התלבושת הארופית בכל פרטיה ודקדוקיה, אבל אנו אין לנו עסק בזה עם אלה, וכמו כן אין לנו עסק עם התקונים שנעשו בארץ בשנים האחרונות, כגון הדרכים הכבושות, אשר הראשונה שבהן נסללה בשנת 1869 לכבוד פרנץ יוסף קיסר אוסטריה, בסורו בדרכו מצרימה לחג פתיחת תעלת סואץ, אל ארץ הקדש לבקרה, והתלגרף ומסלת הברזל, הגרמופון הטלפון והרדיו, התיאטרונים, והסינמות וכו' וכו' ומסיחים אנו את כל אלה מדעתנו4, כי עיקר עסקנו בספרנו זה, עם לתושבי הארץ הערביים, ועם מצב הארץ הקודם.

והנה את “עם הארץ” הזה, ברדתנו לעומקה של הלכה זו, אין לנו לחלק אלא לשלש מפלגות שׁרשׁיוֹת, והן: א. מפלגת העירונים, מדניה5, ב. מפלגת הכפריים – פלחים. – ג. מפלגת המדבריים – ערבּ. – השם “בדוים” אשר המדבריים יכונו בו בפי הארופיים אינו נמצא בערבית אלא בלשון יחיד, לאמר: המדברי היחיד נקרא בפי עם הארץ בשם “בּדוי”, אבל המפלגה כולה נקראת בשם “ערבּ” ולא “בּדוי”.

מוצא שלש המפלגות האלה, מתיחס לפי האגדה לתקופת התחלת האשלאם, וכה דבריה: לאיש אחד היו ארבעה בנים, ויהי היום, ויקרא אותם ויאמר להם: בני! הנה נא זקנתי ושבתי, ואתם כבר הייתם לאנשים, ועתה יבחר לו איש איש מכם, דבר מנכסי כחפצו וכנטית רוחו, וצאו את ביתי ולכו באשר תתהלכו.

ויען אבו-אחמד הבכור, ויאמר: פרתך ומחרשתך אבי, תהיינה לי למנה, והייתי לפלח, הוא אבי הפלחים עד היום.

ואני, ענה אבו ראזק, הבן השני, אפתחה לי חנות, וממנה אמצא לחמי, ויסכים אביו לחפצו, ויפתח לו חנות, ויהי למשביר, הוא אבי המשבירים ובעלי העסק אשר בערים עד היום הזה.

ואני, ענה אבו עותמאן השלישי, אבחרה באחד מסוסיך. ויתן לו אביו סוס, ויהי לפרש אביר, הוא אבי “העותמנים” הטורקים, הפרשים האבירים עד היום הזה.

ואני ענה אבו שֻוַיְלַם הרביעי – בַּכֵּר אֲבַכֵּר את הגמל על הסוס, ויבחר לו למנה בכרה קלה ויהי אבי הַגַמָלִים, הם הבדוים עד היום הזה.

השמות האלה: פלחים, עירונים ובדוים, הם איפוא השמות הרגילים של שלש המפלגות הראשיות אשר הזכרנו, ובהם קוראות זו את זו בשיחותיהן הפרטיות. והן נבדלות ביניהן גם במראן החיצוני, וגם בתכונותיהן ובתלבשתן, ועלינו יהיה לחקור אותן אחת לאחת. והחילונו עבודתנו בפלחים שהם רוב מנין בארץ.

פרק א: דירת הפלח

דירתו של הפלח – חצר גדורה, ובה הוא דר בימות החמה, שהם רוב ימות השנה, ובירכתי החצר בית, המשמש מעון ומחסה רק לימות הגשמים המעטים.

החצר היא לפני הבית ולא מאחוריו, והיא גדורה בחומת חֵמר נמוכה ורופפה, ועבי כתליה מלמעלה מכֻסה קוצים וברקנים, סיָג מפני הגנבים שלא יעלו בה, ומפני השועלים הקטנים המתגנבים לטרוף את העופות6.

תוכה של החצר – חציה הסמוך לשער נקרא בשם “חוֹשׁ”, שפרושו כנוס וקבוץ, וחציה השני מן ה“חוֹש” ואילך מגביהה קרקעיתו כרבע מטר, ונקרא בשם “מַצְטַבֶּה” היא האצטבה שבתלמוד. בירכתי האצטבה, על פני כל רחבה, הבית עומד, ומשאירים קרן זוית בין כתף אחד מהבית וכתל החצר, וסוככים עליה – והרי זו סכה הנקראת בפי הפלח בשם “ערישׁה”7. הסכה דפונה רק משתי רוחותיה, והסכך שלה נשען על שתי הדפנות הללו, ומשתי רוחותיה הרי היא פתוחה אל החצר.

והבית כלו חדר אחד הוא, וחדר זה משמש לפלח בימות הגשמים לכל צרכיו, בו הוא אוכל, ובו הוא ישן, בו הוא מבשל ובו הוא מקבל את אורחיו, ולתוכו הוא מכניס גם את העוף ואת הבהמה, לחסות בצל קורתו.

רובע הבית הסמוך לפתח, קורא הפלח בשם “קַאע אַל בַּיְתְּ”, כלומר שפולי הבית או פרוזדור, ושאר השטח, של שלשת הרובעים הנותרים, מגביה גם הוא כרבע מטר מעל לקרקע הפרוזדור, ונקרא גם כן בשם “מצטבּה”. הפרוזדור משמש לול לעופות, ואֻרוה לגמל, לחמור ולפרה, והמצטבה משמשת לו לפלח ולבני ביתו, דירה לישיבה, לאכילה, לשֵנה, לקבלת אורחים וכו'.

בפרוזדור מימין, הגמל עומד ופניו כלפי האצטבה, ועל ידו רובצים יתר חבריו, החמורים והבקר הקשורים לפעמים והאחוזים זה בזה בחבל אחד, ולפניהם האבוס (הנקרא גם מִזְוָד)8 קבוע בקרקע. משמאל לפרוזדור הלול של התרנגולים עומד, ולתוכו מְכַנֶסֶת הפלחה בלילה את העופות בעל כרחם, כי מאליהם הם מקפצים ועולים ממעל למזוה9 ומתישבים על שפתו סביב סביב.

והמזוה הוא בית קבול מרובע גבוה, העשוי חֵמר ובנוי על כרעי חמר, ובו אוצרים את התבואה והפֵרות השמורים לצרכי כלכלת הבית, ונקרא בשם “חַ’אבְּיֶה”, כלומר מחבוא או מַטמֵנה בעברית.

על האצטבה נתונים כל רהיטי הבית, ובכללם גם הכירה – מעין קדרה דבוקה לארץ – שעל ידה כורעת לה בעלת-הבית כשהיא מבשלת עליה את הנזיד בגזרי העצים והזרדים שהיא מקוששת בשדה. לעשן-הכירה אין כל מוצא מְרֻוָח, ולאחר שהוא ממלא תחלה את כל הבית, הריהו מוצא לו יציאה דר הארובה הקטנה אשר ממעל לפתח או באחד הכתלים, סמוך לתקרה.

העשן אמנם מטריד הרבה בימות הגשמים את יושבי הבית הרגילים ברב ימות השנה לאויר הצח תחת כפת השמים, אבל הפסד זה יוצא להם בשכר תענוג החום בעלות הלהב, כי הפלחים ובני ביתם חצים ערומים, ומלבושיהם קלים מאד.

וכוך עשוי בעבי הכותל, ובו מקפל הפלח ומשים ביום את מצעות הלילה, או שהוא נותנם תחת המזוה.

בכמה בתים מרובי משפחה עשויה עוד אצטבה שניה על גבי קשתות בנויות, וזו גבוהה מהראשונה כחצי מטר, וקוראים לה “שִדֶה”, שפרושה מצֵבה. על גבה ישנים בעלי-הבית, ובחלולים שמתחת לקשתות הנקראים בשם “סִרְרְ”, כלומר מקום צנוע, טומנים את הכלים ושברי הכלים וכל תשמישי הבהמות, כגון האוכפים, והדוּשקים10 וכו'.

זה הכלל: החדר האחד של הפלח – כל בו. והריהו בבחינת “מועט המחזיק את המרובה”, כי כל רכושו ומקנהו נתונים בתוכו, מלבד הצאן שמדור מיוחד להן – היא הרפת, שעליה עוד נדבר להלן.

והכפרים בארץ-ישראל, וביחוד ההרריים שבהם, מושבם על גבי חרבות ערים קדומות, או מסביב להן, ושמותיהן הקדומים של הערים, אם כמו שהיו או בשנויים קלים, נשמרים עליהן גם היום, וכל המעיין ימצא, כי הבונים הקדמונים בחרו למושבם ולבנין הערים, את המקומות שנוח להתבצר בהם בפני האויב, ושהם קרובים למעין מים חיים. המושבות שבמרום ההרים נבחרו מסבת היותם נוחים לבצור, ובשפלה חפשו אחרי הקִרבה למוצאי המים.

הכפרים ההרריים נראים מרחוק כאלו הם מעוּרים בצלעות ההרים הזקופים, או כתלויים על גבי שקיפות בולטות למעלה מתוך הסלעים. ולפי שהבתים שם בנויים אבנים, החצובות מתוך אותם הסלעים גופם, מראיהם אָפור כמראה הסלעים עצמם, על כן קשה לעובר בגיא להבחין ולהבדיל את הבתים מבין גושי הסלעים.

בנין הבתים שבהרים הוא חזק הרבה יותר מבנין בתי השפלה, מפני שבהרים האבן מצויה והיא יפה ונוחה לסתות, וגם מפני זה שבהרים מצויים מן המוכן חמרי בנין עתיקים לרוב, כגון אבני גזים ושרידי עמודים וכותרות, מזוזות פּתחים וכיוצא בהם, כל אלה שרידי החרבות הישנות הם מדורות היהודים, הכנענים, היונים, הרומאים והסורים, והחרבות האלה מספקות לבני הכפרים צרכי בנין מרובה, והרבה מן השרידים העתיקים נִכרים לעין כל מתוך הבנינים החדשים.

ההכנות לבנין בית נמשכות על פי רוב אצל הפלח שנים אחדות, בהיותו מטבעו מתון מאד בכל עניניו, ושגור בפיו תמיד “אַל עגַ’לה מן אַל שַׁיטאן”, כלומר: הפזיזות היא מעשה שטן. ולכן לאחר שכבר נתן הפלח דעתו להקים לו בית חדש, הוא מתחיל לקבץ לו אבנים קמעא קמעא במתינות רבה, עד שהן מצטברות כדי הבנין. אין הפלח קונה דבר אלא כשהפרוטה מצויה בידו בשפע, ודוקא בהזדמנות מיוחדה לבל יעלה לו ביוקר, וכשם שהוא עושה באבנים כך הוא נוהג גם בסיד וביתר צרכי הבנין שהוא צוברם קמעא קמעא, וכשהוא רואה הכל מוכן לפניו, רק אז הוא מתחיל במלאכה.

בתי הכפרים כלם עומדים צפופים ודחוסים בלי כל סדר, ואין הפסק ביניהם אלא שבילים צרים ועקלקלים. גורמים לזה פני הקרקע הקמוטים והרכסים שעל ההרים המשופעים והזקופים, ומצד שני – מפני הצורך שהיה להם לתושבים לשעבר להתבצר מפּני חיל-המלכות בשעת חרום, כי לפני שהיו המקלעים החדשים בארץ, הועילו העקלקלות הללו של השבילים לחסום בעד יריות הרובים, והיו עושות את הכפרים לבלתי נכבשים.

והבתים, לפי שהם בנויים בשפוע ההר, על כן הקיר שלאחורי הבית, הוא צלע ההר גופו, ונראים הבתים כמו מדרגות מדרגות העולות זו למעלה מזו. רוצה בעל הבית לעלות על גגו, אינו משתמש בסולם, אלא בַשְׁבִיל העולה לבית חברו שלמעלה מביתו. ואיש איש מהם עושה מחיצה גבוהה לגגו שלפני רשות הרבים, כדי למנוע רגל הבהמה לבל תעלה גם היא דרך השביל על הגג, ואכלה ורמסה את פרות הקיץ השטוחים להתיבש בשמש.

ובתי הכפרים הסמוכים לירושלם, עשויים כלם בנין הגון, וכפות להם מעשי ידי אֳמנים בקיאים מבית לחם יהודה, ואלה אשר בהרי אפרים וסביבות חברון עשויים מעשה הדיוט, הם בנויים שתי קשתות מקבילות המקוּרוֹת עצים מעוקלים ומכוסים ענפים וזרדים, אשר יסוככום בעפר ובצרורות, ועל גבם ישימו שכבה עבה של חמר המעורב בתבן, והיא עשויה מבלי כלי מלאכה, זולתי כף הסַידים הטבעית שחננם יוצרם, היא כף ידם, והשכבה הזו היא הנקראת בעברית “מעזיבה”. תקרה גסה זו עלולה להתקלקל על נקלה על ידי הגשמים, ועל כן על בעל הבית החרוץ לשקוד תמיד על תקונה, וחדוש בנינה, ועל תקרות כאלו מרמז הכתוב: “בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלף הבית” (קהלת י', י"ח).

זמן מה אחרי גמר התקרה ברדת עליה הגשמים, היא מתכסה כולה חציר הצומח משיורי הגרעינים המצויים תמיד בתוך התבן שהפלח מערב בטיט, והיה מראה הגג כמראה חלקת אדמה זרועה תבואה בתחלת צמיחתה, אבל בהיות שכבת העפר של המעזיבה דקה מאד לא יאריך החציר ימים “וקדמת שלף יבש”. “חציר גגות” זה היה בפי הנביאים והמליצים העברים למשל לכל דבר שאינו מתקים (ישעי' ל“ז, ותהלים קכ”ט).

בראשית ימות החורף עולה הפלח לטוח את גג ביתו, והחליק פני המעזיבה במעגילה כבדה של אבן אשר יגלגל אותה בהולכה ובהובאה כמה שעות רצופות עד הִכָּבְשָׁה. ובכל זאת, למרות כל זהירותו וחריצותו של הפלח במלאכה זו, איננו ניצל מפני המים המוצאים להם סוף סוף מעבר בין סדקי המעזיבה, אשר ירבו ביחוד בשנה גשומה, ודלפו עליו ועל בני ביתו וזעזעום וגרשום ממקומם – וזהו “דלף טורד”11 שאליו נשתוו “מדיני אשה” (משלי י“ט, י”ז).

הרעועים שבבתי הפלחים, הנם אלה שבשפלה ובעמק אשר על חוף הים, באשר הם בנויים אבני גויל וטיט שאין בתוכו סיד אלא במדה זעומה, ורובם אינם יכולים לעמוד אפילו בפני גשמים מצויים. נראה שלפיכך היה הכהן הגדול בשעתו נוהג להתפלל על “אנשי השרון” שלא יהיו בתיהם קבריהם"12. הבתים הללו נמוכים הם וצרים, ומקוּרים מוטות עצים מעוקלים הנשענים על קירותיהם הנמוכים, ועל כן השרפות מצויות בהם. הפלשתים אשר רצו להפחיד את אשתו של שמשון באמרם לה: “פן נשרף אותם ואת בית אביך באש” (שופטים י“ד, ט”ו) לא היו יכולים לאַים עליה כך, אלמלי היה זה בית של הכפרים ההרריים, שהוא בנוי אבן וקמוּר אבן, ואין האש שולטת בו, ובימינו אלה נעשו השרפות שבשפלה מצוּיוֹת עוד יותר, לרגלי השתמשם בשמן אדמה למאור.

הבתים הרעועים הללו, נקראים בפי הפלחים בשם “שָׁקיפָה” או “בָּאיקָה” כלומר: בִּקְתּוֹת13. ולהיותם עשוים חמר, על כן לא יכבד על הגנב לחתור מתחתם, ולבוא בלאט אל תוכם לגנוב, מבלי שירגיש בו בעל-הבית, ו“חותר בחשׁך בתים” היה מצוי כאן עוד מימי איוב (איוב כ“ד, כ”ו).

בפנת הגג של בתי האבן החזקים, יש אשר יקים לו הפלח גם “עליה” הנקראת גם בפיהם “עֻלִיֶה”, ובכדי שלא תכביד העליה על תקרת הבית, אין בונים אותה אלא בנין ארעי קל, ובאמת כל עיקר תשמישה אינו אלא תשמיש ארעי כמו לשֵׁנה ולמנוחה בעת תגבורת החום בימי החמה, וכן גם להכנסת אורחים הבאים באקראי, כמו שעשו לאלישע (מלכים ב' ד‘, י’). כי מפני שאין עולים לעליה אלא דרך רשות הרבים, אין לבני הבית (לנשים) שבחצר להצניע עצמם מפני האורח, וגם נוח לו לאורח שלא יהיה מטריד את בני החצר בצאתו ובבואו, על כן נותנים לו את העליה למקום מנוחתו.

ברוב בתי הפלחים אין כל חלונות, והאור והאויר חודרים אל תוכם רק דרך הפתח הנמוך או דרך הארובה אשר ממעל לפתח. וגם בעלי הבתים המפונקים אינם מרשים לעצמם לקבוע בבתיהם יותר מחלון אחד, וגם החלון הזה הוא קטן, והכל משום חשש של סכנה, שלא חלפה כולה גם כהיום הזה, אף שתנאי הארץ שׁוּנוּ כבר לטובה. כי יש אשר בשעות של קטטות ומריבות ירשה לו האויב לעלות בלילה בסולם ולירות על אויבו דרך החלון, לחלון יחיד זה אין שבכה ואין זכוכית אלא תריס דק של עץ הנקרא בפיהם בשם “בָּאבְּ-אַל-טָאקָה” כלומר: דלת החלון, והם סוגרים אותו בלילה מפני הגנבים וביום מפני הגשמים. על יד החלון מבפנים עושה לו הפלח רובד רחב של אבן, שעליו הוא יושב בשעה שהוא פנוי מכל עבודה, ומביט החוצה להתענג למראה העוברים והשבים, שם הוא סועד בשעה שהוא רוצה לאכול לבדו במנוחה מבלי בני המשפחה.

העליות יוצאות מן הכלל האמור בנוגע לחלונות, מפני שברובן קרועים שני חלונות מזוּוגים זה אצל זה, ולפיכך קוראים לזה "מִזְוֶג' ", משרש “זוג'”.

קרקע הבית אינה עשויה רצפה, כלומר מרצפת של טבלאות אבן מרובעות כזו שבבתי העירונים, אלה הלא עולות בכסף, והפלח, כל החמרים כשרים לו להכנת רצפתו, ובלבד שיהיה זוכה בהם מן ההפקר. מרצפת הבתים אשר בהרים למשל, עשויה אבני חצץ ושברי כלי חרס מגובלים בעפר ובטיט, ובשפלה, דיו עפר האדמה שרוּבו חמר, שכובשים אותו על הקרקע בלוחות עץ או במעגילות אבן, ובכפרים הקרובים אל הים עושים את הרצפה קוּנכיוֹת קטנות, חול וצרורות של אבן.

הקירות ברובם ערומים מכל טיח, זולתי בכפרים החשובים, כגון: בית-לחם, בית-ג’אלה ורם-אַללה, ששם יטיחו אותם בטיח טפל העשוי עפר מעורב בתבן מועט, ומלאכה זו נעשית על ידי נשי הפלחים, ורוב הבתים שבכפרים אלה, קירותיהם מקושטים תמונות בעלות שרטוטים גסים הצריכים עיון רב כדי לבוא עד תכונתן, כי גם הבהמות והחיות מצוירות כלן בקוים ישרים.

את הכפה קורא הפלח בשם “עַקְדְ”, שפרושו כמו “עָקוֹד” – בעברית “קשׁוֹר”. – על שם שהכפה אבניה אחוזות ועקודות אלו באלו. והגג השטוח נקרא בפיהם בשם שַטְחְ משרש “שַטַחַ” שמובנו כמו בעברית שָטוֹח. הכפה בהבנותה, בחבורה בונים אותה. כל השכנים אשר מסביב מתקבצים ובאים להושיט יד לעזרה במלאכת הקרוּי, וכל אחד מהם מביא אבנים וטיט וכו', ועולים על הגג ויורדים, עולים ויורדים במהירות ובזריזות, ועובדים את עבודתם בקול שירה ותודה “לאַללה” ולבעל-הבית ובני ביתו, ובמשך שעות אחדות תגמר העבודה כולה. ומלאכה זו נעשית נדבה, אלא שבעל הבית עושה בלילה אחרי גמר המלאכה כרה גדולה לכל שכניו שעזרו עמו, שאליה באות גם נשיהם של העוזרים, ואוכלים ושמחים ומרקדים וסופקים כפים, וקולם נשמע למרחוק, ויודעים כל בני הכפר כי שמחה בעיר, “שמחת בנין בית”14.

דלת הבית גסה מאד ובתחתיתה חור קטן, אשר דרכו יוצאים ונכנסים העופות כרצונם, והיא ננעלת בבריח עץ או “נגר” או גם “פורנא” בלשון המשנה15, וזה מעשהו: לשון של עץ קשה נגררת בין שתי טבעות חזקות הקבועות בדלת, ובחוּדוֹ של הבריח הפונה למעלה נקבים נקבים המרוחקים זה מזה מרחק ידוע, וממעל לבריח, חור הדלת, שדרך בו מכניסים את המפתח או את הפּוֹתחת בלשון המשנה, ואותה הפותחת אף היא של עץ עשויה כעין “גאַם” יונית או כעין “כף-סופית” עברית. בגגה מצדו הפנימי קבועות שִׁנים המכוּונות בעבין וברחוּקן זוֹ מזוֹ כנגד הנקבים שבבריח, וכש“הפותחת” נכנסת בתוך החור נכנסות שׁניה בנקבי הבריח, וגוררות אותו עד שמביאים את קצהו אל תוך החור שבמזוזות האבן וסוגר, וככה גם פּותח. השִׁנַים הקבועות בפותחת נקראות בשם “חָפִים” העשויים עץ, ופעמים גם ברזל.

המערות העתיקות המצויות הרבה בכפרים: השלוח תעמר ואֻרְטַאס, משמשות גם הן לפלחים בתים ורפתים, אלא שעושים חצר מחוץ למערה. והמערות אשר בהרים הזקופים, משמשות לפלחים מחבואים להסתר בהן בשעת חירום, כגון בשעה שהממשלה מחפשת אחריהם מאיזו סבה שתהיה.

הרפת במקום שישנה, עשויה כבית המשפחה, ובמקום שיש בו מערות, משמשת גם מערה לרפת, אלא שמקיפים אותה “סהר”16 רחב ידים (ונקרא כן גם בפי הפלחים). והוא כמין חצר מסויגת עצים, קוצים וברקנים, ועשוי לכנוס הצאן ולחליבה. בימות החמה יישן לו הרועה בסהר, ובימות הגשמים הוא נכנס אל תוך הרפת או המערה ושוכב שם בין צאנו על גבי הרובד שהוא מכין לו.

את הרפת מנקות הפלחות פעם בכל שנים שלשה ימים, ואת הגללים, שהן פורשות אותם להתיבש, הן לוקחות להסקת התנור הנקרא בשם “תּאבּוּן”.

התנור הכפרי לאפית הפת מתאים בכל לזה הנזכר בתלמוד. הוא עשוי כגגית הפוכה הפתוחה מלמעלה, או כפי שמתאר אותו הרע"ב: כקדרה שאין לה שולים, והיא דבוקה לארץ בטיט, וקרקעיתה, שהיא פני האדמה, רצופה חלוקי אבנים הנקראים צרורות או רצפים, ותכליתם כפולה: שמירת החום ושמירת הנקיון. התנור מוסק מתוכו ומגבו, כיצד? – מתחילה נותנים בו קוצים ושכּוֹת וקסמי עץ, וכל דבר המעלה שלהבת, ומדליקים אותם עד שיוסק התנור, ואז גורפים אותו ומניחים את הגחלים שכופשים אותן בזבל יבש, מסביב לו מבחוץ, כדי שלא יצטנן.

והתנור משותף לשתים שלש משפחות, ולכן הוא עשוי תמיד רחוק מהבית בתוך כפה קטנה ונמוכה, הסוככת עליו כדי להחזיק חומו. בכפה זו אין מקום אלא לפלחה אחת, וגם לה הוא צר לצורך מלאכתה, ולכן גורם התנור תמיד לקטטות ולמריבות בין הנשים האופות, וביחוד כשאינן בנות משפחה אחת17, שאז כל אחת מתחרה בחברתה להשכים ולהקדים את אפיתה, כי “כל הקודם זכה” – הוא כלל גדול אצל הפלחים.

פרק ב: רהיטי ביתו של הפלח

רהיטי ביתו של הפלח מעטים ודלים, והם נחלקים לארבעה מינים: א. תשמישי המשכב, ב. תשמישי הכנת הלחם, ג. תשמישי הבשול, ד. תשמישי הכנת הקפה.

ואלה הם תשמישי המשכב:

1. השטיחים ששוטחים אותם תחת היצועים לשכיבה, והם או “חֲצִירוֹת” או חֻגְ’רות" – החצירה היא מחצלת קנים המצויה בכפרים שקני-השִפָּה וְהַגְמִי מצויים שם, וקולעים אותם הפלחים למחצלאות. וה“חֻג’רְה” הוא מרבּד18 גס של צמר בלתי צבוע. ומשמשת תחת החצירה בכפרים שאין שם קנים. ונקראה “חג’רה” על שם ששוטחים אותה על גבי ה“חג’ר” כלומר על רצפת האבנים. ערכה של ה“חג’רה” גדול בבית הפלח, עד שכל מי שחג’רה אינה מצויה בביתו נחשב לעני גמור. את החוג’רה פורשים בלילה על גבי הקרקע, ובבקר כורכים את המצבעות, וטומנים בתוכה את החבילה בתוך הכוך שבעבי הכתל, או בתוך הממגורה. יש שפורשים את החג’רה גם ביום, וזה במקרה יוצא מן הכלל, כגון לשם כבודו של אורח הגון שבא לבית.

2. המצעות, והן הכסתות19 והכרים. את המצעות קוראים הפלחים בשם “פַרַאשְׁ” משרש “פַרַשַׁ” שמובנו בעברית פָּרוֹש, והכסתות נקראות בפיהם “לְחַאף” שפרושו מעטפה20 והן ממולאות צמר גפן ומחויטות ערוגות ערוגות21, כי כן דרך הפלחים לעשות את ציוריהם קוים קוים ישרים, כאמור לעיל, ואת הכרים הם קוראים “וְשָאדֶה”, שפרושו משׁען וסמך, על שם שעליהם סומך הראש בשעת שׁנה. והם עשויים שקים גסים וממולאים שער זנבו של הסוס.

תשמישי הכנת הלחם הם:

1. העִ’רְבָּאל הוא ה“עַרְבָּל” (עי' מלה זו בערוך ערך ארבל וערבל) כלומר כּברה שבה מערבלת (מנענעת וסובבת) הפלחה את החטים ואת הכרשינים מן הפסולת. – ערבול זה דורש מהפלחה ידים מאומנות במלאכה, כדי לגבב את הפסולת הכבדה, כגון עפר וצרורות, באמצע הכברה ממעל לגרעינים, ולקלוט אותה בידה השמאלית ולהוציאה בזריזות. ויש שהכברה משמשת לה להיפך, להקפּוֹת את הגרעינים הכבדים של התבואה למעלה, ואז עליה להזהר שלא יקפצו הגרעינים הכבדים האלה מעל לגדות הכברה, ונפלו ארצה22.

2. הטחנה שני מינים, אחת לטחינת החטים, ואחת לטחינת הכרשינים שמאכילים אותם לגמל. הראשונה נקראת בפי פלחי ארץ-ישראל בשם “טאחונה” כלומר טחנה, ובפי בני מצרם בשם “רַחַי” כלומר ריחים, והשניה נקראת בשם “מַגְ’רָשָׁה” כלומר מְגָרֶסֶת על שם הגריסין שהיא עושה. ושתיהן עשויות שתי אבנים עגולות ושוכבות זו על גב זו בתוך אצטרובל של חֵמָר, שמחציתו האחת, שעליה עומדת הטחנה, גבוהה מהשניה שמשמשת בית קבול לקמח הנופל בשעת טחינה. – והאבנים אבני בזלת שחורות וכבדות מאד, ומביאין אותן מסלעי הבשן אשר בעבר הירדן מזרחה. האבן התחתונה, הַשֶכֶב, קבועה, ומאמצעיתה בולטת יתד של ברזל, – הוא הציר, שעליו סובבת האבן העליונה, הָרֶכֶב, בעזרת ידית של עץ התקועה בה מן הצד. במרכז הרכב, נקב קטן אשר דרכו תשפוך הפלחה את התבואה אל בין האבנים קמעא קמא מתוך הסל אשר על ידה. ויש שטחנות אלו מטולטלות, והפלחה תשים תחתיה בשעת טחינה מפה, במקום האצטרובל לקבץ הקמח או הגריסין, – ג. הנָפָה. והיא הנקראת בפיהם בשם “מֻנְחֻ’ל” – ממלת “נְחַ’אלֶה” שפירושו “סובין”, על שם שעל ידה מפרישים את הסובין מהקמח, – ד. הגְ’רַבְּ, או הַגָרָב התלמודי, והוא כלי עור גדי שאינו מעובד כל צרכו, ועשוי בצורת כיס להכניס בו יין ושמן, וגם דברים יבשים. והוא נפתח ונסגר על ידי שְָנָצוֹת של עוֹר. בתוכו אוצרת הפלחה את הקמח, ותולה אותו ביתד “במקום נאמן” בגובה הקיר, כדי לשמרו מן הרטיבות ומן העכברים, – ה. העֲרֵבָה, או “הַמָלוֹש” ונקראה בפיהם בשם “בַאטְיֶה” או “מַעֲגָ’ן” והיא עשויה עץ, – ו. הטבק, הוא הסירדה שבתלמוד, והוא עשוי עגול שטוח מחבל של קש הכרוך כנחש סביב סביב, וכריכותיו תפורות זוֹ לזו, ובו נותנים את הפת עד לאפיה, והוא משמש גם כשלחן (מפה פרושה) לאכילה.

תשמישי המים ושאר נוזלים הם:

א. הנאדות הנקראים בפיהם בשם “קִרַבְּ” והם עשויים עורות כבשים ועזים, ומשמשים להובלת המים מן המעיין, ושמותיהם שונים לפי מדתם23, ב. ה“זיר” הוא “החבית”24 התלמודית. תבניתו תבנית ביצה, ראשו האחד החד מלמטה, ומעל כּדוּדוֹ מלמעלה יוצא כעין צואר רחב-פה, שמדת רחבו כמדת רוחב הקתוֹן של חרס או של נחושת ששואבים בו מן הזיר. וקתון זה תלוי בצואר הזיר בשלשלת. – הזיר, מקומו בפּרוזדור הבית בפנה, ג. הגַ’רְרָה, היא הכד, רחבה מלמטה, ומֵצֵרָה ועולה מלמעלה, ושתי אָזנים סמוך לפיה הצר, ד. העֲשַלִיֶה, ובעברית, מדבּשׁה, כלומר כלי הדבש (עשל בערבית דבש), ולה תבנית ביצה שׁכּדוּדה פחוּס, ושתי אָזנים בראשה, ה. ה“מַחְלַבַּה”, בעברית מַחְלֵבָה (כלי החלב) ותבניתה תבנית העשליה, ו. ה“אִבְּרִיק” הוא הצרצוּר או הצלוחית, או הצנצנת, ותבניתו כבקבוק המים שלנו, אלא שהוא מחודד מלמטה, ואוזן לו למעלה לאחיזה, וחוטם יוצא ממנו, שדרכו מערה הפלח את המים לתוך פיו מבלי אמצעות כל כלי אחר. כלי זה מצוי תמיד עם הפלח, בו הוא לוקח מים לשתיה בלכתו לעבודה בשדה או בנסעו ממקום למקום, ובו הוא רוחץ פניו, ידיו ורגליו, לפני התפלה, ז. ה“הִשִׁיֶה”, היא חבית גדלה ונמוכה ולה ארבע ידים, יד מכל צד מארבעת צדדיה25.

הכלים המשמשים לבשול רובם חרס, ומעוטם נחושת, והמעולים שבהם הם:

1. ה“דִשְתְּ” – והוא יורה גדולה של נחושת שבה מבשלים את הבשר בימי שמחה וחג, ובשאר ימות השנה מרתיחים בתוכה את הבגדים לפני הכביסה.

2. ה“טַנְגָ’רָה” – הוא סיר או יורה קטנה לבשול יום יום, וגם היא עשויה נחושת.

3. ה“מִקְלַיֶה” – היא מחבת ברזל המשמשת לקליה.

4. ה“קִדְרֶה” – היא הקדרה או הפארור, והיא עשויה חרס ומצויה בכל בית.

5. ה“מַעְ’רָפָה” – היא המגרפה או התרוד – היא כף בוחשת גדולה של עץ המשמשת לבחישת-הקדרה, וליציקת התבשיל מהקדרה אל הקערות.

6. הקערות – והן עשויות עץ ברובן, ומעוטן חרסית, ושמות שונים להן לפי גדלן ותבניתן. הגדולה שבהן היא ה“קָדָח” הדומה לערבה, וכשהמשפחה מרובה באוכלוסים, אוכלים בה כולם יחד, והקטנה שבהן היא ה“חַנַאבֶה” שבה הם נותנים כל מאכל נוזל כגון: דבש, שמן וחלב, כדי לטבול בו את הפת, ובתוכה מגישים גם לפני כל אורח נכבד את ארוחת הכבוד על גבי הטבּק, היא טבלת הקש שהזכרנו למעלה.

וכלים מיוחדים לפלח להכנת הקפה, ואחדים מהם נחשבים בעיניהם למותרות שלא כל אחד זוכה בהם, ולכן הם שואלים אותם איש מאת רעהו ואשה מאת שכנתה בשעת הצורך. הכלים האלה הם: א. קופסה של נחושת לאצור בתוכה את גרגירי הקפה לפני שׁקוֹלים אותם. ב. המְחַמַצַה, הוא האַבּוּב של קַלָאִים (משרש “חַמַץ” שפרושו בערבית קָלָה). ג. הגֻ’רְן א ה“הָאוָן” הוא המכתש שבו שוחקים את גרגירי הקפה אחרי קליתם. הוא והעלי עשויים עץ, ויש שהעלי עשוי אבן. ד. ה“בוקְרֻוג' " הוא כוּז קטן לבשול הקפה. ה. ה”פַנַאגִ’ין" הם הספסלים או הבזיכים הקטנים שבתוכם הם שותים את הקפה.

ה"שְרַאגְ' " הוא השרגא הארמי או הנר העברי, נחשב עוד לפני שלשים שנה בין רהיטי בית הפלח החשובים, והוא היה עשוי חרס, ותבניתו כמנעל שראש פִּנְתָּתוֹ נקוב להעברת הפתילה. להדלקתו השתמשו בשמן זית, אבל למן היום שהכניסו את שמן הדמה בארץ, השראג' כמעט שאיננו עוד במציאות אצלם, ואת מקומו לקחה מנורת הנפט הרגילה, אלא שמנורותיהם דלות מאד. ויש שהם נזהרים לעשות את בית קבולו של הנפט פח, כדי להנצל מפני סכנת השבירה, ועל ידי זה מן ההוצאה הכרוכה בעקבותיה.

הסראג' וחומר הדלקה מוטלים על חשבון האשה, והיא צריכה לקנותם מהחסכון שהיא עושה ממלאכת ידה, ההדלקה מתחילה בין השמשות, וכשחוזר הפלח בערב אל ביתו מעבדותו ומוצא חלילה את הבית חשׁוּך, יקלל את החשך ואת אשתו קללות נמרצות.

הוצאות ההדלקה היו כנראה, גם אצל היהודים על חשבון האשה, ואם אין ראיה לדבר, יש זכר לדבר שנאמר: “לא יכבה בלילה נרה” (משלי ל“א, י”ח).

פרק ג: כלכלתו של פלח

סעודת הלילה היא החשובה בסעודותיו של הפלח, בה הוא אוכל “תבשיל חם” שעוסקים בהכנתו מראש, מה שאין כן יתר הסעודות, שהן נחשבות אצלו לטפלות, ואין מדקדקין בהן בהכנה קודמת, ומשום כך הן רזות ודלות מאד, יוצאים בהן ידי חובה גם בפת יבשה העשויה “עוגת רצפים”, שלפעמים מְלַפְתִים ב“עַמָאש” מועט כלומר “טִבּוּל” שמטבילים את הפת ב“לֶבֶן” – חלב קפוא חמוץ – או בשמן זית, או בדבש. ולפעמים הם אוכלים את פתם זו בפירות לחים או יבשים, כגון גרוגרות, או צמוקים, תאנים או ענבים, מלפפונים או צַבְּרִיוֹת, כלומר: תאני-חוה, זיתים כבושים או בצלים או כיוצא באלה.

אין הפלח רגיל לאכול פת שחרית בביתו, אלא הוא יוצא לעבודתו מבלי טעוֹם כלום, ורק כעבור שתים שלש שעות הוא סועד את לבו, וסעודה זו נקראת בפיו בשם “צָבּוּחְ” מלשון צַבַחַ – שמובנו בוקר, ולשעת אכילתה הוא קורא בשם “מיעאָד אל צבּוּח” כלומר, המועד של סעודת שחרית26.

סעודה זו של שחרית, וכמו כן סעודת הצהרים, לוקחים הבעלים עמם בצאתם לפעולה למקום עבודתם, אם רחוק הוא מהכפר, כגון במשרפות השיד, במחצבות האבנים, או כשהם נשכרים ליום לעבוד בבנינים שבערים הסמוכות, ואם קרוב הוא מקום עבודתם, כגון בשדה, או בגן הסמוכים לבית – אז הפלחה מביאה את הסעודה בשעת האכילה.

ההפסקה לסעודת-הבקר היא רק לחצי שעה, ותיכף אחרי האכילה חוזר הפלח לעבודתו מבלי שינוח אחריה כלל, ואינו חושש פן יבולע בזה לקיבתו. הפלח מֵקֵל גמור הוא בדיני שמירת הבריאות, ולא עוד אלא שיש לו שיטה מיוחדת במקצוע זה, שלא כשיטתם של בני המערב (להלן עוד נדבר על זה). וההפסקה לסעודת הצהרים היא לשעה אחת בימות הגשמים, ולשעה וחצי בימות החמה. וסעודה זו נקראת בפיהם בשם “עַ’דָה” כלומר “כלכלת היום”, ותחלתה בשעה השתים-עשרה בשעות אירופה. בשתים או בשלש שעות אחרי הצהרים מתחילה הפלחה לטפל בהכנות הסעודה של ערבית, הנקראת בפיהם בשם “עַשָׁה” כלומר “ערב”. סעודה זו שני תבשילים בה, אם המשפחה אמידה או כשמזמינים לה אורחים, ומשפחה שאינה אמידה, דיה בתבשיל אחד בלבד. ושני תבשילים הללו מה הם? האחד – נזיד-קטניות ושאר ירקות מתובלים על פי רוב בדברים חריפים, כגון בצלים, שומים, ופלפלים קצוצים, והשני – בֻּרְעֻ’ל – והוא תבשיל גריסים או ארז החביב עליהם מאד.

הירקות המצויים הם: עגבניות וכישות, מלפפונים וקשואים, לפת אדומה, ולפת לבנה, כרוב וכרובית, סלק וגזר, תפוחי אדמה וחרשוּף. והקטניות הן: פולים יבשים ופולי מצרים, חומצה ועדשים, שעועים ורוביה. העדשים חביבות מאד על הפלחים, הם מרבים באכילתן, ואין צריך לומר העניים שבהם, שאין ידם משגת לקנות להם צרכי אכל חשובים מאלה. וממעטים הם הפלחים באכילת בשר בימות החול. אך הם מרבים לאָכלו בימות החגים, ואוכלים אותו על פי רוב שלוק, ובימות החג נוהגים בצלי. את העופות הם חותכים לאָרכם, וצולים אותם בתנור שאופים בו את הפת.

סעודת הערב, זמנה כשעה וחצי אחר שקיעת החמה, שאז כבר הספיקו כל בני הבית לשוב מעבודתם בשדה ובעיר. והיא נאכלת בחבורה של כל בני הבית, וגם נשים וקטנים המסובים על השולחן הוא הטבּק, היא ה“סִרְדָה” או טבלת-הקש הנזכרת לעיל.

ההסבה כיצד? – מתישבים בעגול סביב ל“שלחן” על גבי הרצפה כשהרגלים משוכלות תחת הירכים. וכל אחד יושב לפי מעלתו וחשיבותו בזה אחר זה. לפני כל אחד נותנת בעלת הבית עוגות רצפים במדה מספקת, ואחר כך היא מגישה להם, לכולם יחד, בקערת עץ גדולה ארז או גריסין, וכשיש גם בשר היא נותנת את הבשר מעל לארז או לגריסין, אך את המרק או את הרוטב, שעל פי הרוב הם מלוחים מאד, היא מגישה לכל אחד ואחד בקערה מיוחדת, כדי שיבלל בה את הארז או את הגריסין לפי רצונו וטעמו שלו, שכן הארז והגריסין מדרכם להנתן לבדם בלי מרק. ובסעודה שאין בה מרק או רוטב של בשר, נוהגים לטבל בלֶבן חמוץ או בנזיד של ירקות, וגם אלה נתּנים בקערות מיוחדות. לכבוד החג מוסיפים על מרק הבשר גם לבּן וגם תבשיל של ירקות.

בחדש רמצ’אן, הוא חדש הצום הקדוש מאד לערבים, נוהגים הפלחים ככל יתר המושלמים, להקדים בארוחת הערב, והם אוכלים אותה עם שקיעת החמה, ואת שעת אכילתה הם מבשרים בעיר על ידי יריות של תותח מעל ראש המגדל, ובכפר עלידי קריאה מעל הרחבה שעל יד המעין. ושם רגילים בני הכפר להתפלל אחרי רחצם ידיהם, פניהם ורגליהם במי המעין, והשׁיך הוא הקורא.

נטילת ידים לפני הסעודה נוהגת אצל הפלחים בין במושלמים ובין בנוצרים. המושלמים מסתפקים באמירת “בִשְם אַלְלַה אַל רַחְמָאן אַל רַחִים” כלומר: בשם האלהים הרחמן והרחום. והנוצרים מתפללים ומצטלבים כדרכם. האכילה נעשית בידים ממש, כי מזלגות וכפות אינן במציאות אלא אצל יחידים שבהם, הנחשבים כיוצאים מן הכלל, כגן אלה שכבר קנו להם במקצת מדותיהם של יושבי כרכים. ומצוה לאכול ביד ימין, והאכילה ביד שמאל היא גם אסורה וגם מגונה מאד, ביחוד אצל פלחי המושלמים. וכולם בין מושלמים ובין נוצרים, ידם זריזה בהכנת המלוּגמות27 בתוך קומצם לכדור דחוס שלא יפול ממנו גרגיר ארצה וזורקים אותו לתוך הפה.

אחרי הסעודה נוהג הפלח לשתות מים, קיתון מלא שיש בו שעור הגון, ומאד מאד הוא נזהר שלא לשתות מים לא בתחלת האכילה ולא באמצעיתה, ונזהרים הם בנטילת “מים אחרונים”, ומים אלה, מצותם שיהיו מקלחים ויורדים על הידים, ואינם רוחצים במים עומדים בתוך כלי. והגדולים מזכים את הקטנים שייצקו מים על ידיהם, ומנהג זה הוא קדום בארץ, גם אלישע “יצק מים” על ידי אליהו (מ“ב ג', י”א).

פרק ד: מאכלים אסורים

ישנם מאכלים שהם אסורים לפלח, ולא כל מה שאסור לפלח מושלמי, אסור למושלמי עירוני.

החזירים, וחזירי הבר בפרט, אסורים באכילה לפלחי המושלמים, ואסור זה אינו נוהג אלא בשעה שהם בריאים בגופם, אבל כשהקדחת תוקפתם, אז מותר לאכול חתיכת בשר חזיר, ומצוה מן המובחר בבשר חזיר הבר, ותרופה זו בדוקה ומנוסה היא לפי דעתם נגד הקדחת.

הגמל מותר באכילה לפלחי המושלמים, ואסור הוא לפלחי הנוצרים, אולם אלה ואלה אוכלים את ארנבת-הבית, את הקפּוֹד ואת ה“גירוּת”28 ואינם אוכלים את הזאב, ואת הארנבת, ואת הָשָׁקל (שועלים קטנים), משום שפרנסתם מצויה אצל נבלות וטרפות, האסורות בהנאה לכולם, מלבד הצָבוֹע והשועל שאפילו שהם אוכלים נבלות וטרפות מותרים אצל פלחי המושלמים.

השרצים, כולם אסורים באכילה אצל פלחי המושלמים והנוצרים, זולתי הרָשִׁידִים והתָּעָמְרִים (שתי כתות דתיות ידועות) שאוכלים את ה“צַ’בּ” הוא הצב, והדרוישים בני כת האִרְפָעִי, אוכלים גם נחשים, אלא שאכילה זו מותרת רק למחצה, כי כטפח מהראש ולמטה וכטפח מהזנב ולמעלה אסורים בהנאה.

הדגים, וביחוד המין הנקרא בפיהם בשם “פְשִיחְ' " שריחו הרע נודף למרחוק נחשבים למאכל תאוה אצל פלחי השפלה הקרובים לים, אבל פלחי ההרים, חושבים את ה”פשיח'" כנבלה האסורה בהנאה.

העופות, כולם מותרים באכילה, לרבות העורב והנשר והעזניה29, אף על פי שפרנסתם מצויה אצל נבלות וטרפות האסורות בהנאה. אלא שהעופות האוכלים זרעונים, מותרים בכל עת ובכל שעה, ואלה שאוכלים נבלות וטרפות, מותרים רק בשעת הדחק, וכמו כן הצפרים האסורות באכילה מפאת קדושתן, מותרות גם הן בשעת הדחק, וצפרים אלו הן: הסנונית, הקאת30, החסידה, והתור31.

ומה היא קדושתן? – הסנונית, מפני שהיא מקימת פעם בשנה מצות עליה ל“מָדִינָה” לבקר את קבר נביאם, והקאָת, מפני שאבות אבותיה הובילו מים לבנין ה“כַּעֲבָּה” הקדושה שבעיר “מַכָּה”, והחסידה והתור, מפני שהם נותנים קנם ב“חַרַם אַל שָׁרִיף” הוא “מִסְגָד עומָר” שעל ראש הר המוריה, הנחשב גם הוא לקדוש מאד בעיני המושלמים.

גם “העופות הנוסעים” הנקראים בפיהם בשם “טְיוּר אַל בַחְרְ”, כלומר “עופות-הים” כולם מותרים באכילה.

פרק ה: תִּלְבָּשְׁתּוֹ של פלח

כשם ששלחנו של פלח אינו מצטין במותרות ובמעדנים, כך גם תלבשתו אינה אלא כדי צורך הגוף באקלים החם שבארצנו, אין בה הרבה מן הקשוט והפאר, אף על פי שיש בה קצת משנוי נוסחאות וטעמים שונים.

נתחיל מן הראש.

כּסּויי הראש. – שמונים מיני מצנפות וכסויי-ראש מצויים אצל תושבי סוריה וארץ ישראל, וארבעה עשר מהם מובדלים לפלחים, וכולם נכּרים לכפריהם ולכתות הדתיות שהם שיכים להן, כי גם הפלחים מתיחסים לכתות דתיות שונות שעל אודותן נדבר בפרק מיוחד.

לכאורה, דומים הם כסויי הראש זה לזה, שברובם אינם אלא טרבּוּש אָדום של צמר שתבניתו כאלפּס הפוך, ומתוך מרכזו ולמעלה, יוצאת ציצה של חוטי משי שחורים היורדת עד שפת התרבושׁ למטה, ונתקעת בתוך לפופי המצנפת (סוּדר הצוֹנף את התרבוש), אבל פרטים ודקדוקים אחרים יש בכסויי הראש המבדילים בין זה לזה, והמשמשים סימן לנושאיהם להודיע מי הם ומאַין הם.

הנה למשל, מצנפת ירוקה עם ציצת משי תכולה, זו מסמנת את השיכים, הדרשנים והמורים, וכשבמצנפת הלבנה עוברים פסים אדוּמים, כחוּלים כתומּים וירוּקים, או פסים אדמדמים בלבד, הרי זה סימן מובהק לתושבתי בית לחם וסביבותיה. וטרבוש שציצתו אינה תקועה בתוך לפופי המצנפת, אלא היא משולשלת ותלויה על גבה מבחוץ – סימן לבעליו שעדין הוא רוק שאינו נושא בעול אשה. אבל מצנפת כבוּדה וכבדה זו הריהו נושא מילדותו, כי עוד בשנת התשע או העשר לחייו, כבדוהו הוריו לשאתה ואם אתה רואה שמצנפתו עשויה מטפחת לבנה ושעירה, וקוים דקים אדומים כורכים אותה סביב סביב, דע של כפרי צפוני היא, של בן תפוח או ברזה וכו'. ובני רמלה ולוד ובנותיהן, נכרים במצנפתם ובציצתם הכחולות או בטרבושם הפשוט והצף, המקושט בציצה דקה של חוטי משי עבים ושחורים וסימן מיוחד יש לאומנים שביניהם, שהללו נושאי מתחת לטרבוש גם כומתה (מין ירמולקה בלעז) העשויה בד לבן ומרוקמה בחוטי משי צהוב, או בנוסח אחר – כומתה לבנה של לֶבֶד העשויה צמר גמלים. בקצור, כסוי על גבי כסוי לראשם, וכסוי כפול זה של ראש הוא בבחינת, “ארגז בטוח” לבעליו מפני הגנבים, כי שם בין הטרבוש והכומתה שבתוכו שומר לו הפלח את כל נירותיו, נירות הערך והשטרות היקרים לו, או אלה שנפלו לו בירושה מאביו או מאיזה קרוב שיהיה. ובין קפולי המצנפת שעל גבי התרבוש, טמון גם מסרק קטן לסרק בו שער הזקן לפני התפלה, ולפעמים גם מראָה קטנה להתנאות בה. למשל, שומר בה גם את עפרונו ומפסלתּוֹ שהוא צריך להם כשהוא בא לישר האבן.

ולעולם לא יסיר הפלח את מצנפתו הכבדה מעל ראשו בין בחרף ובין בקיץ כל זמן שהוא בהקיץ, חוץ משעה שהוא צריך לאחד הנירות, כי את הראש שומר הפלח מכל משמר מפני הצינה ומפני החמה, מה שאין כן ביחס לשאר כל אברי הגוף, וביחוד הרגלים, שלהן אינו דואג כלל, ודוקא בימות הגשמים המרובים, או בימות השלג, חולץ הפלח את נעליו מעל רגליו כדי לשמרן, כלומר את הנעלים – ולא את הרגלים – מן הרטיבות. והפלחה אף היא בלכתה בדרך, למשל, להביא ירקות למכירה בעיר, משימה את נעליה בתוך הסל שהיא נושאת על ראשה, וכל כך למה? – בכדי לשמר את הנעלים מענוי דרכים.

ומכיון שאין הפלח מפנק את גופו, לפיכך אינו מדקדק בתלבשתו לשנותה הרבה ולהחליפה לפי ימות השנה, תלבשת אחת לו בין בימות החמה ובין בימות הגשמים.

תלבשת זו כוללת: א. הכתונת, והוא חלוק לבן של אריג צמר גפן היורד עד הקרסולים, ופתוח מלפניו לארך כל החזה המגולה תמיד, שאין הפלח חושש להצטננות, ב. הקַפְתָּן – הוא המעיל הקצר קצת מן החלוק, וגם זה של צמר גפן הוא, או משי מגוון קוים קוים, ג. העַבָּאָה, והיא אדרת עשויה צמר כבשים וארוגה גם פסים לבנים ושחורים, או לבנים ושחומים. ויש עבאות שהן עשויות צמר שחור כולו, ובטנת-משי תכולה להן מבפנים, ד. אפונדה של עור לאזר בה מתניו.

לבושו לעורו, החלוק, עושה הפלח לכתחלה ארוך וצר משום צניעות, כי כל מכנסים אין לרגליו, והחלוק מכסה אותן; בתי-הידים של החלוק הם רחבים וארוכים עד ראשי אצבעות היד, ומשם יוצא עוד עודף רחב וארוך ההולך ומתחדד בתמונת טריגון. בתי יד כאלה נקראים בפיהם בשם מיוחד “אַרְדָאן” ובשעת עבודה הם מפשילים אותם עד הערף, וקושרים את קצותיהם זה לזה לאחורם, ובזרועות חשופות הם עושים עבודתם. בתי יד אלה משמשים לפלח גם כשקים, או כיסים, כדי לצרר בתוכם צרכי אכל נפש, או שאר חפצים קטנים שהוא נושא אתו בשעת הצרך כי הפלח ממעט מאד בכיסים בבגדיו32.

והקפטן דומה בתבניתו ל“חלט” הארופי; אלא שהוא צר הימנו, ושוליו למטה לשתי הרגלים מימין ומשמאל סדוקים ואינם מחוברים מהברכים ולמטה, כדי שלא יעכב את הפסיעה בשעת ההליכה, ולא יהיה דוחק בישיבה שתהיה כדרכה, כלומר: ברגלים משוכלות מתחת לגוף היושב.

הפלח מוסר את קפטנו לחיט אָמן לחתכו, שיהיה הולם ומהדק יפה את הגוף. האריג משורטט קוים אפורים ושחומים, ואם של משי הוא, – קויו אדומים ואפורים. בתי היד של הקפטן צרים וקצים, ואינם מגיעים אלא עד הכרעים, והמקמץ עושה לו קפטן בלי בתי ידים, ורק כיס אחד בקפטן עשוי בכנף השמאלית, ממול הלב, כי הפלח כאמור, אינו מרבה בכיסים.

על פי רוב, קפטן יחיד ומיוחד לפלח, מראשית השנה, בחדש הצום הקדוש, רַמְצָ’אן, קונה אותו הפלח לכבוד החג, ושוב פושטו מעליו רק בסוף השנה כדי להחליפנו באחר חדש, אלא שבשעה שהפלח עוסק במלאכה שאינה נקיה הוא נזהר להפך את הקפטן ולבשו פניו מלגו, ובטנתו מלבר לבל יתלכלך.

העבאה פּשוטה מאד בגזרתה, ולחיט אין כמעט כל עבודה בתפירתה, מראָה כמראה שק רחב שמצדו האחד הוא סדוק באמצע על פני כל ארכו. אין לה לעבאה לא כפתורים ולא לולאות, לא בטנה ולא כיסים, ואף לא בתי ידים, זולתי שני סדקים שנשארו מן התפר על צדיה מלמעלה, להעביר דרכם את הידים, ואפשר גם בלא הוצאת הידים דרך החורים, שתלויה היא העבאה על הכתפים ודי לה. ולכן קלה היא ללבישה ולפשיטה, פורשה הפלח ומטילה על גבו. שמושה של העבאה יוצא לדברים הרבה, מלבוש עיקרי הוא לכל בני הכפרים, בחרף ברדת הגשם הריהי מחסה מקור וממטר, שמרימים אותה מעל הכתפים ומתכסים ומתעטפים בה מן הראש עד למטה מן הברכים. גם כסות לילה היא שמתעטפים בה לשכיבה, והריהי כסת. רוצה הפלח לשאת משא על שכמו, לא ישימנו בשק, אלא מפשיל הוא את כנפי עבאתו על שתי כתפיו, ומחזיקן בשתי ידיו, ובתוך קפּול זה המתהוה מן הבגד, ישים את משאו, או שהוא פושטה ופורשה, נותן עליה את חפציו, נוטל את שתי כנפיה ומעבירן דרך החורים שהם בתי היד, והרי היא כשק למשא. העבאה משמשת גם שׁטיח לשעת התפלה, שוטחה לו הפלח על הארץ וכוֹרע וסוֹגד עליה לאלהיו.

והעבאה הרי היא גם סכה וצל מחרב, רוצה הפלח לנוח בדרגו בחום היום, במקום שאין אילנות מצויים, תוקע את מקלו באדמה, ופורש עליו את עבאתו, והריהו יושב לו בצלה, ואוכל ארוחתו וישן תחתיה שנת הצהרים לאחר הסעודה. ולבני הכרכים העושים עבאותיהם אריג דק וטוב, הרי זו מלבוש של כבוד וחשיבות להתעטף בכל ימות השנה.

העבאה היא ה“אדרת” שבתנ"ך, היא הנקראת שם סתם בשם “שמלה” או “שלמה”, ולמתבונן בבגד זה, יובנו דברים רבים הכתובים על מלבוש זה בכתבי הקדש.

למשל על פי קלות פשיטתה, נבין איך נפלה מאליה האדרת שנתעטף בה אליהו בעלותו בסערה השמימה ( מ“ב ב', י”ב), וכן במלך נינוה הנזכר ביונה כתוב: “ויעבר אדרתו מעליו”, ולא כתוב ויפשט (יונה ג, ו'). ומדרך לבישתו של הפלח בימות החרף שהוא מתכסה בעבאתו של ראשו מתבאר לנו הכתוב: “וילט פניו באדרתו” (מ“א י”ט, י"ג). והכתוב “שמלה לך קצין תהיה לנו” (ישעיהו ג‘, ו’) מעיד למדי שגם בימי קדם היה מלבוש זה סימן של כבוד וחשיבות לבני כרכים. גם השמוש בה בתור כסת לעניים, מפרש לנו הכתובים “כי הוא כסותה לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב?” (שמות כ“ב, ל”ו). וכן “ושכב בשמלתו וברכך” (דברים כ“ד, י”ג). והכתוב “משארותם צרורות בשמלותם על שכמם” (שמות י“ב, ל”ד) מראה לנו שגם בימי קדם השתמשו במלבוש זה כשק של משא לעת הצרך, ועוד כיוצר באלה הכתובים.

מכנסים וגרבים לא יראו ולא ימצאו אצל הפלחים, ולא עוד אלא שלבישת המכנסים היא לפלח בגידה לכבוד הפלחוּת, ופלח היוצא מן הכלל המעיז לישא אישה מבנות העירונים, וזו מחייבת אותו ללבש מכנסים כעירוני, הרי זה נחשב רק לחצי פלח, וכבוגד הוא בעיני כולם.

החלש והמפונק שבפלחים, וביחוד הזקנים שבהם נוהגים ללבש בימות החרף פרוה מתחת לעבאתם, ופרוה זו אינה אלא עור שפשטו מעל הכבש בעודו בצמרו, והפלחה כבסה אותו פעמים אחדות במי המעיין עד הנקותו, ואחרי כן חתכה ותפרה אוו לבגד המגיע עד המתנים, ובתי-היד שלו מגיעים רק עד המרפק, ויש שלובשים פרוה זו גם בימות הקיץ במקום העבאה, ומהפכים אותה שיהיה צמרה מבחוץ, שלא תחמם יותר מדי, ואז דומה לובשה כאַיל זקוף ההולך על שתים.

והאפונדה שבמתני הפלח, עשויה עור מעובד שצובעים אותו שחור או אדום, ורחבה כשש אצבעות, והיא האזור לחגר בעז מתניו, והיא גם הכיס למעותיו. לאפונדתו זאת קושר לו הפלח את כיס הטוטון (טבק) העשוי גם הוא עור אודם, ובתוך כיס זה נמצא עוד כיס אחר, שבתוכו מצויים “הצוּאַן וְהַצִיפָאן”, – ואלה מה הם? שניהם להדלקה, הצוּאן היא האבן המגובשת למחצה, אשר לפנים השתמשו בה בני האדם לעשותה סכינים וחרבות33, וכיום היא משמשת לפלח להוציא ממנה זיקי אש, בהקישו אותה בלשון של ברזל קשה שקורא אותה בשם “מִקְדָח”34 על שהיא מקדחת ומתיזה זיקים מתוך הצור, נופל שביב מן הצור לתוך הציפאן, והרי זה נדלק, שכן הציפאן אינו אלא חציר סלעים יבש (בלשון התלמוד “זָאזָה”), והוא קולט מהר את האש ונדלק. באש זו יכול הפלח להדליק את מקטרתו אפילו בשעת רוח וגשמים, באש זו מקדיח לו הערבי את עורו ואת בשרו במקום אשר יכאַב לו, כי ההקדחה רפואה בדוקה היא לו לכל, לכאב הראש ולכאב הפרקים, ולכאב הבטן, ולכל מחלה ולכל מכה ולכל נגע אשר ינוּגע בו האדם.

בתוך כיס הטוטון טומן הפלח גם שאר דברים קטנים ששמושם מצוי בכל שעה, כגון מספרים, חוטים ומחט-השקאים וכדומה, והרי הם מצויים תחת ידו בכל שעה, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך בעיר ובשדה, תמיד הם מזומנים שם לשעת הצרך. גם הסכין המקופלת לא תחסר מתוך אפונדתו של פלח, שהרי גם זו דרושה היא לכל מלאכה בבית ובשדה. וקרס תקוע באפונדה, ותלוי בו, בשרשרת של ברזל, כלי-קבול לברוּד (הוא אבק השרפה), ונקרא כלי זה בפיהן “קָרִן”, והוא כלי עשוי עץ שצוארו ארוך, וכסוי עשוי לו כמין כוס. כסוי זה משמש גם למדה שמודדים בה את כמות האבק שיש לתת לתוך שפופרת האקדח. והאקדח היכן הוא? גם זה תלוי באפונדה, ונתון מאחור בנרתיק של עור, נמצאת האפונדה כמין “אוצר בלום” לפלח, שבה תלויים ונתונים כל צרכי גופו, אפונדה זו מטילה על הפלח גם חוב מוסרי חשוב מאד. אם יפגש אותו איש בורח מפני רודפהו, רוצח או גואל דם המבקש להרגו, ושם הנרדף את כפו בחגורת הפלח ואָמר לו “אִידִי פי חִזָאמַךָ” (ידי בחגורתך – כלומר: הנני בידך) אז, מחובתו להגן על הנרדף בכל כחו ולהצילו ממות35.

הנעלים נקראו בפי הפלח בשם “וָטָא” או מַדָאש" שמובן שני אלה “מדוֹשׁ” מפעל “דשׁ”, והן נעשות על ידי סנדלר מיוחד שמלאכתו מלאכת הדיוט, ונקרא בפיהם בשם “שְכָּאפִי”, הוא האשכופי בלשון חז"ל. והעור שממנו עושים את הנעלים הוא עור-בקר שהעבדנים הפשוטים שבארץ מעבדים אותו עבוד גס, ויש שהוא יוצא לעבודה בעוד ששערו לא נשר כולו מעליו, כן הוא עור השור שממנו יעשו פני הנעלים, וכן גם עור הגמל שעושים ממנו סולית הנעלים, עבּוּדם גס, והנעלים הן עמוקות, ומגיעות עד הקרסולים, והן מחודדות לצד האצבעות, ואין אלו נעשות בהזמנה מראש, אלא מוכנות הן ומזומנות למכירה בחנותו של האושכופי, והקונה בורר לו בשעת הקניה, את הראוי לו לפי מדת רגלו.

פרק ו: תשמישי גוף קטנים של הפלח, ותלבשת האשה

שאר שמושי הגוף הקטנים אלה הם:

1. הממחטה – אותה נושא הפלח בכיסו האחד והמיוחד אשר לו בקַפֱתָנו או בתוך תיקו. ממחטה זו אינה דוקא לנקיון החוטם, אלא כדי לאצור בתוכה את ה“מותרות”. הנה למשל בקצה האחד, קשורים לו מעט גרגירי קפה להכין לו בהם ספל קפה “בשעת הדחק” כשאין הקפה מצוי בבית, בקצה השני מעט “תֻּמְבַּק” (טבק פרסי) שבו הוא ממלא את הנרגילה, ובקצה השלישי צרור החותם, שאי אפשר לו לפלח להתקים בלעדו, כי חתימה בכתב אינה לפי השכלתו. וכל מיני שטרות שבינם לבין חבריהם, או בינם לבין הממשלה חותמים הפלחים בחותם, ויש שהחותם חקוק בתוך טבעת של כסף. טבעת זו נושא הפלח באצבע ימינו, והיא נקראת בפיהם בשם “חָ’אתֶם” (חוֹתם) ונזהרים מאד בשמירתה.

2. הָ“עַ’לְיוּן'” – היא מקטוֹרת רגילה אלא שידה ארוכה, ובבית קבולו של טוטון העשוי חרסית אדומה תלוי “מִלְקָט” והיא צבת קטנה של ברזל שלוקחים בה גחלת להדליק את הע’ליוּן. המריחים טבק תחוּח-זעוט – יש להם קופסה קטנה הנקראת “עֻלְבֶּת-זְעוּט” (קופסת-טבק תחוח), והיא מצויה גם אצל הנשים המהדרות בתענוג החוטם.

3. תער הגלבים, גם הוא מצוי אצל הפלח, והוא נקרא בפיהם בשם “מוּסָה מִזְיָאן” כלומר “תער מְקַשֵׁט”, כי כל פלח הוא גם ספּר, והם גומלים חסד של גלוח איש לאחיו על מנת של “גלחני ואגלחך”, ובשעת הדחק גם הסכין המקופלת שבאפונדתו משמשת תער של גלבים.

דרך אגב נאמר, שהגזיזה במספרים חרפּה היא לפלח, והם מגלחים את השער עד תוּמוֹ, אלא שאצל הילדים הקטנים נוהגים להניח ציצה על הראש ממעל למצח, והיא נקראת בשם “טֻרְרָה”, כלומר “בּלוֹרית”, ואצל הנערים מניחים את הציצה באמצע הגלגלת, וקוראים אותה בשם “חִ’צְלָה”, כלומר צמה36, והדרוישים נוהגים להניח להם ציצה מאחורי הראש, והיא נקראת בפיהם בשם “גְ’דִילָה” שפרושה כמו בעברית “גדיל”. ופלח חבוש בבית האסורים איננו מגלח שערו, ומנהג זה קדום הוא (בראשית מ“א, י”ד) והיה נהוג גם אצל היהודים37. גם את שער הזקן מגלח הפלח, גם את שער הלסתות, הצואר, ותחת סנטרו, ומְשַׁיֵר “פאַת זקן” כרצועה של שער המקיפה מאזן לאזן, אבל תגלחת זו נוהגת רק אצל הבחורים, לא כן הזקנים, שאינם נוגעים כלל בשער זקנם, כי חשוב הזָקָן ומכובד מאד אצלם, והם נשבעים בו. “חי הזקן” – שבועה חמורה היא אצלם.

4. יש נוהגים ברצועות הפרקים. קושרים בשעת עבודה על פרקי הידים במקום הדופק, רצועות דקות של עור כדי לחזקן, וגם הנשים משתמשות ברצועות אלו, ביחוד כשהן עוסקות במלאכה המיגעת של אריגת שטיחים.

פרטנו בזה את כל כלי הגברים ועל ידי זה נתבארה הרבה גם תלבשת הנשים.

באמת תלבשתה של האשה, מלבד כסוי הראש, דומה בעיקרה לתלבשתו של האיש. אם חלוקו של הפלח פשוט הוא וכולו לבן, חלוקה של הפלחה שהיא גם שמלתה לצאת בה בשוק, כולו תכלת והוא מרוקם בחוטי צבעונין במקום פתיחתו של החזה מזה ומזה. אם העבאה של הפלח ארוכה היא ורחבה מאד וארוגה רצועות רחבות לבנות ושחומות, עבאת הפלחה עשויה במדה לתבנית גופה ומגיעה עד למטה מן הברכים, וקויה אדומים ושחורים, קוים צרים ולא רחבים ביותר, ובמקום הפרוה הגסה לובשת הפלחה בימות הגשמים את הַ“מְדַרָעִיֶה” העשויה מלבר ומלגו אריג דק, וממולאה צמר גפן, ומחוּיטה תלמים תלמים לכל ארכה. חיוּט זה נעשה על ידי תופרת אמנה, ולא כל הרוצה ליטול שם תופרת המדרעיה באה ונוטלת. לובשים אותה – המדרעיה – מתחת לעבאה, והפלחות שבבית לחם לובשות תמיד תחת עבאתן גם מעיל בד קצר, שבתי ידיו קצרים, והוא מקושט מלפניו ברקמות משי שחור.

את הראש מכסה הפלחה בכומתה צפה, הדוֹמה במראה לכומתתו של כהן קטולי, והיא עשויה בד דק ומהודקת אל הגלגלת על ידי שני רתיקים דקים של ברזל היורדים מזה ומזה על הלחיים, ונצמדים בווים מתחת לסנטרה, ומחרזת של מטבעות על פדחתן, ממעל לכומתה זו, חובשת לה הפלחה מעין מצנפת, והיא רצועה רחבה וארוכה של בד לבן, שבה היא מכסה את כל הראש מן הפנים עד המצח, ומאחוריו עד הערף, ואת הסרח העודף, מימין ומשמאל, היא משלשלת לתוך העבאה, וכך נמצאות שערותיה מכוסות לגמרה משום צניעות. ומחמירות הן הפלחות במצוה של כסוי-השער, וגם ילדה בת שש או שבע נוהגת במצוה זו.

נעלות הפלחה, אם כי הן דומות פחות או יותר לשל הגבר, אבל אלו קצת קלות ממנעלותיו של זה, ובמדה ידועה יותר נאות. נעלותיהן נרכסות מלפניהן בשרוכי עור, והן עשויות עור כתום.

הפלחה מרבה לקשט את כל אצבעות ידיה בטבעות, מלבד האגודל, וטבעות אלו ממולאות ברובן זכוכיות מגוּונוֹת ומרובעות, ומעוטן גם באבני ערך פחותות, ויש אשר תעלינה הטבעות אצל הפלחה עד שתים עשרה במספר.

אין הפלחה יוצאת בעגילים. תכשיט זה אינו נהוג אלא אצל העירוניות, אך במקומות ידועים תוחבות הפלחות נזם כסף בתנוך חטמן.

פרק ז: סך-הכל

לאחר שהסתכלנו בבית הפלח ובכל כליו, במאכלו, במשתהו, בתלבשתו ובכל גופו יכולים אנו להבין כמה דל הוא סך הכל של צרכיו וצרכי ביתו, ועד כמה הוא נמוך במדרגה התרבותית.

ובזה יש לנו לציין מדה אחת של הפלחים, הפלח מצטיין בקמצנות הקרובה לכֵלוּת, הוא כורע ומשתחוה לכסף, ואליו הוא עובד בכל לבבו ובכל נפשו, ועל כן לא יפלא אם הוצאותיו מועטות ודלות. בכל מאודו מחזיק הפלחה באותו הכלל הגדול של פרנקלין האומר: “לעולם תהיינה הוצאותיך פחותות מהכנסותיך”, אלא אם נתן פרנקלין גבול לחסרון ואמר “הוצא אפילו דינרים ושַיֵר אגורה”, הפלח חולק עליו ואומר: הוצא אגורה ושַיֵר דינרים.

דורש רשומות אחד טרח וערך רשימה מדויקת של הוצאות משפחה פלחית אחת במשך שנה, אותה המשפחה בת שבע נפשות היא, ששלש מהן זכרים, וארבע נקבות, וכל נפש מכניסה עד כדי פרנק אחד ליום בחשבון ממוצע, לרבות שבתות וימים טובים. הפלח אינו מדקדק כלל במצות שבות, ולפיך אין לך מֵקֵל כמוהו בנוגע לתועלתו החמרית, והוא עובד בכל יום שיש עבודה לפניו. ובכן עלו הכנסות העבודה של כל אותה המשפחה, בערך אלפים וארבע מאות פרנקים זהב לשנה, ואלו הן ההוצאות במספרים כוללים היוצאים לפי אותה הרשימה המפורטת:

הוצאות לתשמישי הבית וכלי זין שונים……. 71,50 פר'

כל מיני המזון עם תבלים וממתקים……….. -.602 "

הלבשה לשלשה זכרים……………………. -.120 "

הלבשה לארבע נקבות…………………….. -.53 "

הוצאות שונות………………………………. -.30 "


בס"ה הוצאות כל השנה…………………..876.50 פר'

יוצא מזה שההוצאה עלתה לאותה המשפּחה רק קצת יותר משליש הכנסתה, לא רבה היא ההכנסה, אולם כמה דלה ומצערה היא ההוצאה!

וכך חי הפלח, שאינו נחשב לעני כלל.

פרק ח: הפלחה בעלת הבית

אשת הפלח חייה קשים ויגעים מאד, משחר ילדותה מתחילה היא למשוך בעול העבודה, ועול זה הולך וגדל עמה, הולך ומכביד עליה, ואינו נפסק מעליה עד רגעה האחרון.

ובכלל היחס אל האשה מצד הערבים, וביחוד מצדו של הפלח, אינו מזהיר כלל וכלל, ואפילו נוכל לאמר שהוא מחפיר. וראיות רבות לדבר, ומשליהם ופתגמיהם השגורים בפיהם במדה מרובה על האשה יעידו.

הנה למשל אחדים מהפתגמים היותר מצויים בפיהם ביחס לאשה. “אַל מַרְאָה מִן צִ’לֶעְ אַל רִגָ’אל”, כלומר: האשה מצלעו של הגבר היא באה, היינו שמצד עצמה אין לה שום חשיבות וערך, או “צִ’לֶעְ אַל מַרְאָה קָצִיר” – צלעה של האשה קצרה. או “אַל נִשְוָאן אִלְהוֹן נִצְ’ף עַקֶל” – הנשים יש להן חצי שכל ולא שכל שלם. או “אַל מַרְאָה עַקְלְהָא קָצִיר” – האשה שכלה קצר. גם הגבר החלש ומוג-הלב מכונה בפיהם בשם הגנאי “אשה”.

כל אשה מחויבת לנהג כבוד בבעלה ולדבר עמו בסגנון של דרך-ארץ, וכשהיא קוראת אותו, אינה קוראת אותו בשמו אלא בתאר הכבוד “יַא סִידִי” – אדוני! או “יָא אִבְּן עַמִי” – בן-דודי! כי את החם אבי הכלה מכנים בשם “דוד”. ואם יש לאשה בנים היא קוראת את בעלה בשם בנה הבכור “אַבּוּ-מֻחַמָד”, “אַבּוּ-אַחְמָד”, או “עֲלִי” וכדומה, וזהו מעתה שם האיש גם בפי כל אדם למיום הולדו לו בנו בכורו.

כנגד זה הבעל נוהג לקרוא את אשתו בשתים: בשם “יַא בִּנְתְּ עַמי” – בת דודי! או “יא אם מחמד אחמד ועלי וכו' כשיש לה בן. וזה כשהוא רוצה לנהוג בה מנהג דרך ארץ, אחרת הוא קורא לה “יַא בְּנְתְּ אַל נָאש” ילודת אנשים, או “יַא מַרְאָה” – האשה! או “וָלֶך” – הזאת! שזהו סימן של השפלת ערך. יש בין הבדואים שכשמדברים עם אדם פחות או יותר נכבד ומזכירים את “בעלת הבית” בפניהם, הם מוסיפים לפני שמה אחד מכנויי-בוז אלה: “אִבְּעִיד עַנָך” או “אַגַ’ל שַאֲנָך” או “אַגַ’ל עִזָך”, שפרוש כלם אחד, אשתי שהיא למטה מכבודך, או מערכך ומיכלתך ומהוד מעלתך… הכל לפי כבודו של אדם שאליו פונים… וכשהם רוצים לנהג בה מנהג דרך ארץ בפני אותו אדם שמדברים עמו מכנים אותה בשם “גַ’ארַת-בַּיְתִּי” – גָרַת-ביתי, או “אֻם אַוְלָאדִי” – אמם של ילדי, או פשוט “אשתי, ומשפחתי, ובדרך יוצא מן הכלל הם נוהגים לאמר גם: “אַל סִתְּתְּ” – הגברת, או “אָחְ’תִּי” – אחותי, ואנשי עזה נוהגים לקרא לאשה בשם “שַׁיְכָה” הנקבה מ”שַׁיְך”.

המשפחות הנכבדות משתמשות גם בתארים אלה “זַוְגָ’תִי”, “קָרִינָתִי”, “שַׁרִיכַּת חַיָאתִי”, כלומר: זוגתי, חֲבֵרָתִי ושותפתי בחיים.

האשה בהנשאה עומדת לגמרי תחת רשות בעלה ואחריותה עליו, ומשום כך במחוזות ידועים יש שאנחנו שומעים את התושבים כשהם מכנים את האשה בשם “מָאלִי” – רכושי, “חֲלָאלִי” – זכות שבאה לי בהיתר גמור, וזה על יסוד שהכסף קונה את אשתו כשם שהוא קונה כל חפץ אחר. המושג “אַמְלָאך”, שהם נוהגים להשתמש גם בו ביחס לאשה ושפרושו השאול “נישואים” נגזר משרש “מָלַך” ובעברית מָלוֹך – מָשוֹל – על שם הזכות שיש לבעל למלוך על האשה ולמשול בה, והמשל אומר: “אִלְלִי בִיַעְטִי פְלוּש בְיַאכֻד בִנְתְ אַל שֻלְטָאן עָרוּס” – מי שנותן מעות יכול לישא אף את בת השלטאן לאשה. וזה מעיד כמאה עדים שהאשה אינה אלא קנין הבא לו לאדם בכח כספו, והכסף הוא המפקיע את זכותו של הבעל הראשון של הנערה – הוא האב, ומעביר אותה לרשותו של הבעל השני הוא הוא החלתן, הוא הבעל האמתי והתמידי, וכח הבעלוּת של האָב ושל הבעל הוא גם כיום הזה הכח העליון במשפחה שחיי כל השייכים תלויים בהם, ומשום כך הם המושלים בהם ממשלה בלי מיצרים ואינם חייבים לתת שום דין וחשבון למי שהוא על מעשיהם ואין מי שיאמר להם מה תעשו? ממש כמו יפתח הגלעדי בשעתו שעשה את נדרו אשר נדר להקריב את בתו לעולה בהכותו את בני עמון מכה רבה. הוא הקריב אותה משום שהוא נדר. בתי קניני.

אבל צריך להודות שישנם אצל בני הארץ גם כמה משלים המדברים בשבחה של האשה, כגון: “אַל מַרְאְהַ כַּנְזְ לִזַוְגְ’הָא” – האשה אוצר טוב לבעלה, או “אַגְ’רְ אַל בַּנָאת וַלָא הַגְ’רְהון” מוטב לקרב את הבנות מאשר להרחיקן, או “מַא בִצְ’רְב אַל מַרְאָה אִלְלָה אַל כַ’רָא” – רק אדם בזוי ושפל מרים ידו להכות את אשתו. משלים אלה, אמנם הם מעטים במספר ביחס אל אלה המדברים בגנותה של האשה, אבל דַיָם בכל זאת להוכיח שעוד לא כבה לגמרי רגש הערכת הצדק בלב כלם.

המלאכות המוטלות על האשה הפלחית

מתוך היחס של בוז לאשה, מטיל הפלח על אשתו לעשות את המלאכות היותר פשוטות והיותר גסות בבית ובחוץ, והיא מצדה ממלאה אותן בזריזות מופתית ובדומיה מבלי כל התאוננות, כאדם המכיר בחובתו, ומלאכות הלו הן:

1. הטחינה.

כל לילה, מראש האשמורת השלישית, ולפעמים גם קודם לכן, קמה הפלחה ממטתה ומתחילה עוסקת בעסקי הבית, מדליקה את מנורתה מנורת נפט דלה או את עששית השמן העשויה חרס ורובצת לה על הקרקע על יד טחנת היד, ומתחילה טוחנת קמח ליום כדי לחם ביתה, אחרי שהיא מנקה למפרע את התבואה מהפסולת שבה. הטחינה היא עבודה מיגעת עד מאד, ולפעמים כשהמשפחה גדולה – היא נמשכת כחמש שעות רצופות. יושבת לה הפלחה כל אותן השעות, כשרגלה האחת כפופה תחתיה, ורגלה השניה, המתגלה עד הברך, פשוטה לאורך האצטרובל, שהטחנה קבועה בתוכו, ובידה היא מסובבת את הריחים בלי הפסק. ומפני שהגברים עודם ישנים בשעה מוקדמת זו, מרשה הפלחה לעצמה לשבת גם בגלוי ראש, והרי זו דוגמא חיה לדברי ישעיהו (מ"ז, ב') קחי ריחים וטחני קמח, גלי צמתך… “גלי שוק”. ומלאכה זו של הטחינה נוהגת גם אצל האשה העירונית, אלא שהיא מסורה ביד משרתות הבית העלובות.

מדרך הפלחה לשיר בשעת טחינה, ויחד עם קול שאוֹן הטחנה בסובבה, הולך קול האשה בדומית הליל, ונגינתה מונוטונית ועצובה, והיא דומה ליבבה ממושכה, ובאמת קשה לאזן בלתי רגילה להבדיל אצלם בין שירה של שמחה לשירה של לתוגה, ועל פי הרוב מוצא לו האדם הבלתי-רגיל תענוג במנגינת התוגה, כגון בשעה שהמקוננות מספידות את המת כשהן מרקדות סביב לקבר, יותר מאשר בשעה שהמשוררות משמחות את החתן בשירי עגבים, או בשירי הלל ותודה לכבוד המחותנים.

ושאון הטחנה והמית השירה אינם מטרידים כלל את הישנים, אדרבא! הם ממתיקים להם את השינה, וכל בית שאין בו אחרי חצות הלילה אור נר וקול ריחים, הרי זה בעיניהם כקללה וכסימן רע לבעליו38.

גם בימי קדם היתה מלאכת הטחינה נחשבת לאחת המלאכות היותר בזויות, וראיה לדבר מישעיהו אשר בנבואתו על מפלת בבל הוא קורא בבוז ואומר: רדי ושבי על עפר בתולת בת בבל וכו' כי לא תוסיפי יקראו לך רכה וענוגה, קחי ריחים וטחני קמח, (ישעיה מ"ז, א, ב) ובשמשון נאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו ויורידו אותו ענתה ויאסרוהו בנחושתים ויהי טוחן בבית האסורים (שופטים ט“ז, כ”א) ואומר: בחורים טחון נשאו וכו' (איכה ה, י"ג).

2. הלישה.

אחרי הטחינה, יש שהפלחה מרקדת את הקמח בנפה קודם שתלוש לחמה, ויש שהיא לשה אותו עם הסובין. את הלישה היא עושה בתוך מלוש גדול של עץ (היא הערבה בלשון התלמוד). על פי הרוב אינה נותנת בעיסתה כל שאור, אבל כשהיא נותנת, אינה מקמצת בו, בכדי שתספיק העיסה להתפח מהר בעוד שהיא עוסקת בהסקת התנור39, והשאור היא חתיכת בצק ישן.

3. האפיה.

הפת שלהם תבניתה כעוגה עגולה ותפוחה, ופניה מלאים נקבים נקבים בלתי מפולשים, שהפלחה עושה בככר הבצק באצבעותיה, כדי להקל אפיתה. ויש שעושה את הפת שטוחה ודקה, בטפחה את הבצק בין ידיה למתחו. כל עוגה היא ממהרת להדביק בקיר התנור, וככה היא הולכת וטופחת, הולכת ומדקת, וכל פת שנאפתה תחלה, היא רודה תחלה.

אחרי כלות האפיה, תשים הפלחה על רצפת התנור את הקדרות מלאות תבשיל, ומכסה את פי התנור מלמעלה, והן הולכות ומתבשלות, (על הבשול נדבר להלן בפרוטרוט). ואולם בשעת הדחק משמשת הרצפה גם לאפיה ששוטחים על גבה עוגה הנעשית לאפות במהירות לצורך השעה, עוגה כזו נקראת בעברית “עוגת רצפים”.

העניים עושים את לחמם גם בקמח של שעורים או של דורה, ובשנת בצורת הם מערבים בו גם עלים יבשים של חשש וירקות אחרים. כשהפלחה באה מן התנור ועוגותיה החמות בידה, מוצאת היא את כל בני הבית כשהם מוכנים ומזומנים לצאת לעבודתם לאחר שמלאו כבר את חובתם לאללה בתפלת שחרית.

4. נקוי הבית וסדורו.

אחרי שיוצאים כל בני הבית לעבודתם מתחילה הפלחה לטפל בהליכות ביתה, ראשית מפנה היא תשמישי השכיבה השטוחים על הארץ, ונותנת אותם בכוך העשוי לכך בתוך הקיר, מנערת את המחצלת שעליה היו מוצעים תשמישי השכיבה בלילה, ומוציאה אותם החוצה אל החצר לשעה קלה כדי שתתרוח, מטאטאָה את הקרקע במטאטא העשוי על פי רוב זרדים יבשים, ומתחילה לטפל בהכנת ה“צַבּוּח” היא ארוחת הבקר, שהיא בעצמה מביאה לאישה ולבניה ביום שהם עוסקים בשדה.

אגב, העבודה מתחלקת בין בני הבית על פי רוב בסדר זה: האב ובניו הגדולים עוסקים בכל העבודות הקשות שבשדה ובעיר40, והקטנים הולכים לרעות את מעט הצאן בסביבות הכפר והיותר קטנים מטפלים בגדיים הצריכים טפול מיוחד, אם בקרפף וברפת, או במקום קרוב לבית. והקטנות בשעה שאין להן כל עבודה בבית, משגיחות על החמורים והעירים בהתהלכן אחריהם לרעותם לא רחוק מהבית, שאליו הן נקראו פעם בפעם על ידי האם למלא איזו עבודה שתזדמן.

5. הובלת מים מהמעין.

כשוב הפלחה מן השדה, ששם היא שוהה על פי רוב עד גמר הסעודה כדי לקחת את הכלים חזרה לבית, הולכת היא אל המעין להביא את המים הדרושים לה לתשמישה, או מכבסת את הבגדים הצואים בשעה שיש כביסה.

הובלת המים מן המעין נעשית על ידי נאד של עור הנקרא בפיהן בשם “קִרְבֶּה”41 או על ידי כד הנקראת בשם “גַ’רָרה”. את הנאד נושאת הפלחה על גבה כשהיא מחזיקה אותו בראשה ממעל למצחה בחבל היוצא משני צדי הנאד מימין ומשמאל. ואת הכד היא נותנת על ראשה, אחרי הניחה לה מתחתיה סמרטוט עבה, כשהיא מעגלת אותו כעוגה, כדי להגן על הגולגלת גם מפני המועקה של שולי הכד הקשים, וגם מפּני הרטיבות היוצאת מן הנקבוביות שבכד, או על ידי טפּות המים הנשפכות והנתּזוֹת מפי הכד בשעת הליכה. ומבלי החזיקה את הכד בידים, היא עולה הרים וגבעות, ויורדת עמקים וגאיות, וגם פוסעת היא על גבי אַבני נגף וצורי מכשול מבלי חשש כלל פן תמעד חלילה ותפול, כי רגלה של הפלחה בטוחה היא בלכתה כפרסתה של פרדה.

לפני השאיבה נוהגת הפלחה לרחוץ פניה, יריד ורגליה במי המעין הזכים והקרירים, ובסרח העודף שבשרוול שמלתה היא מנגבת רק את הפּנים, לא כן הרגלים והידים שהיא עוזבת אותן לשמש או לרוח שינגבון.

ומלאכה זו של שאיבת המים מהמעין היתה גם כן מתפקידה של האשה בימי קדם ככתוב: ובנות אנשי העיר יוצאות לשאב מים וכן: וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים מכדך (בראשית כ“ד, י”ד, י"ז).

6. הכביסה.

את הבגדים הצואים כובסת הפלחה בין בקיץ ובין בחרף במים קרים. והיא מביאה אותם אל המעין, כדי שלא לטרח בהובלת המים עד הבית ובימות הגשמים היא כובסת אותם גם בשלוליות הקטנות הנקווֹת ממי מטר קרוב לביתה. לפני הכביסה טובלת הפלחה את כל חפציה בבת אחת בתוך שלוליות אלו, או בתוך הברֵכה הרחבה המצויה על פי הרוב אצל כל מעין, ואחר היא חוזרת ומושכת אותם אחד אחד וכובסתם. הכביסה נעשית על ידי הֲקָשָה על הבגד הרטוב במזוֹר של כובסים (מִרְחָאץ' בערבית = מַרְחֵץ בעברית) שהוא כעין מרדה של עץ עבה וקצר, או גם באבן פשוטה מאבני המעין. הסבון נחשב בעיני הפלחה כמותרות שאין כדאי ל“אשת חיל” כמוה להשתמש בו תמיד, ורגילה היא הפלחה לומר: “טוב מיץ ידים נקשות וחזקות, ממיץ סבון בידים חלשות ורכות”.

אחרי גמרה את הכביסה, חוזרת הפלחה וטובלת את החפצים במים, ושוטפתם פעמים מספר, ואחרי שהיא סוחטת אותם אחד אחד היטב היטב, היא מביאה אולם הביתה ושוטחת אותם להתנגב על גבי הגדרים ועל השיחים הנמוכים, או על גבי העשב.

7. הבשול.

בשול סעודת הצהרים, או סעודת הערב, נעשה על גבי כירה גסה העשויה חמר על ידי הפלחה עצמה, או על גבי פח של נפט, שהיא פותחת אותו משני צדיו ומסיקה בו. להצתת האש זהירה הפלחה שלא להוציא ממון לבטלה על ידי גפרור, אלא היא מתהלכת מבית לבית, ומשכנה לשכנה מבלי לחוס על זמנה, כי אין זמן נחשב בעיני הפלחה למאומה, עד שהיא משיגה “בַּצַת-נאר” (פסת-אש, כלומר: גחלת שהיא לוקחת אותה בשבר כלי או "מכתּה42 של חרס, והיא מביאה אותה ונותנת אותה בתוך ערמת הקש או הזרדים היבשים הנוחים להתלהב.

בגמרה את הבשול43 מטפלת הפלחה בקישוט עצמה – טוליטה בלעז, וקשוט זה הוא פשוט מאד, הוא מתחיל וגומר בסריקת שערה במסרק גס של קרן או של ברזל. לסריקה זו היא זקוקה מפני טעם מספיק המובן מאליו. אחרי גמר מלאכה זו הנחשבת אצל הפלחה בין חובותיה הרגילות והתדירות של יום יום, מטפלת היא ביתר חובותיה הביתיות הגוזלות ממנה כל שעות מנוחתה, כגון: תפירת החלוקות והשמלות החדשות, תקון הבגדים הבלים, רקימה, קשוש העצים והזרדים ויתר החמרים הדרושים להסקת התנור והכירים, פקוח על גן הירק ועל העופות, ששניהם מסורים לרשותה, הכנת הלבּן, הגבינה, החמאה והשמנת, יבוש הפירות הנכנסים לקיום, ועשיתם לדבלות, וכל כיוצא בזה, מלבד הטפול שיש לה בילדים. ועל כל המלאכות האלה נדבר בפרק הבא בהרחבה.

פרק ט: מלאכות ארעיות אצל הפלחה

למלאכות העראיות של הפלחה כדאי לשים לב:

1. תפירה ורקמה. – כל פלחה יודעת פחות או יותר לתפור ולרקום, ויש מהן גם זריזות ומצוינות באמון ידן, ביחוד במלאכת הרקמה, החביבה על כולן מאד. חבתן זו התפתחה אצלן במדה מרובה, מן היום שהאנגלים והגרמנים פתחו בתי ספר מסיונריים ומוסדות חסד צבוריים בכרכי הארץ הגדולים, וקבלו בהם גם מבנות הפלחים שבכפרים הסמוכים, וזה אם כתלמידות או כמשרתות וטבחות במוסדותיהם, או בבתיהם הפרטיים. שם הן לומדות כל מלאכת-יד; וכשמוכרים ההורים את הבת לאיש, היא שבה לחיות את חיי הכפר, ומביאה אתה את כל תורת המלאכה שלמדה בעיר, ומלמדת אותה גם לחברותיה בנות הכפר. מה שאין כן בשאר למודיה, את אלה היא שוכחת לגמרי אחרי זמן קצר, ונשארות בזכרונה רק מלים אחדות מן השפה הארופית שלמדה בימי נעוריה.

חלוקה של הפלחה, שהיא גם שמלתה שיוצאת בה לשוק בימות החול, פשוטה היא מאד, אבל השמלה שהיא מתקשטת בה בימות החגים, או במועד של שמחה כגון חתונה, היא רוקמת אותה בחוטי צבעונין של צמר גפן או גם של משי, במקום פתיחתה על החזה מזה ומזה, ומסביב לשפה התחתונה. רקימה זו מצוינה לפעמים מאד ועולה בכסף מלא ובזמן מרובה, והפלחה עוסקת בעשיתה חדשים אחדים רצופים. ביחוד משתדלת הכלה לרקום יפה את שמלת חתונתה, שעל ידי זה היא מתחבבת על חתנה ועל בני משפחתו.

בכפרים אחדים נוהגות הפלחות לרקום גם את מצנפת הראש, היא רצועת הבד הלבנה, שבה היא מכסה את כל הראש מן המצח ועד העורף. ופלחות מן הצפון מצטינות ביחוד בעשית מצנפות אלו, שהן רוקמות אותן מלבר ומלגו רקימה אחת, ושוה היא המצנפת משני צדדיה מבלי כל הבדל, ואפשר לחבש אותה מאיזה צד שהוא.

2. תקון הבגדים הבלים. – נעשה באופן גס מאד, כי מכיון שנתישן הבגד, אין הפלחה מדקדקת בו עוד לתקנו יפה, ותופרה היא את הקרעים תפירה גסה. ואת הנקבים היא סותמת בטלאי על גבי טלאי. תקון זה נעשה על פי הרוב בכנופיה, בקבוץ פלחות אחדות בביתה של אחת מהן. יושבות הן ומתקנות, ומתעסקות עם זה “בהויות העולם”, בספורי החדשות והמקרים האחרונים שקרו בכפר או בעיר הסמוכה לכפר. ויש שהן סועדות יחד סעודה עראית, הנקראת בפיהם "סעודת תָּאבּוּן, פורנא בלשון התלמוד.

3. קשוש חמרי ההסקה, – נחשב בין עבודות הפלחה היותר קשות, כי לפעמים היא צריכה להרחיק נדוד פרסאות אחדות בכדי להשיגם. במקומות שאין העצים מצויים, מלקטת הפלחה את שבלי הצמח הנקרא בפיהם בשם “רַתְם” (אולי הוא הרוֹתם העברי) או את ה“נַתְּשׁ” הוא מין קוץ נמוך שלקיטתו וגבובו לחבילות עולים לה בעמל רב מאד, ובשפלה ובחוף הים ששם מרבים לזרוע את הדורה, הן מסתפקות בקלחים הגבוהים והיבשים של צמח זה, שמשיירים אותם בשדות אחרי הקציר. גם מלאכת הקשוש נעשית על פי הרוב בכנופיה, ומחזה נאה הוא לראות את הפלחות השבות יחד בשורה ארוכה בערב אל הכפר, ועל ראשן משאותיהן הגדולים והכבדים, והן נראות מרחוק, כסבכי עצים מתהלכים בשורה בזה אחר זה, או זה ביד זה.

4. הירקות והעופות, – טפולם מסור בידי האשה, אלא שבגן הירקות יש שגם האיש מושיט יד עזרה לאשתו לכשירצה, כי הפלח הוא עצל מטבעו, ואינו אוהב את העבודה לשמה, ודי לו שהוא עושה את עבודתו שלו, אולם הפלחה היא סמל היגיעה והעמל, ובשעה שאין עבודה בבית, זורעת בשעת זריעה, משקה בשעת השקאה, מנכשת בשעת נכוש, ומלקטת בשעת לקוט. וגנתה מה יפה היא ומה נחמדה! כולה עשויה מלבנות, מלבנות מיושרות, ובכל מלבנה מין ירק מיוחד, לא יחסר כל בה, למן הסלק, החסה, הכישות, הצנון, הכרפס והפתרזיליה (הפתרוסולין בלשון התלמוד). הכל בה, מלבד עצי הפרי הענפים והנחמדים, הפורשים צלם פה ושם, ומרהיבים את העין בירקרקותם.

5. התרנגולים והיונים. – רק מיני עופות אלה מצויים אצל הפלח, והפלחה זריזה מאד בטפולם, ביחוד כשהם קטנים. שומעת היא האשה את ה“קורקָה” (התרנגולת) מגעגעת, ומיד היא נותנת ביצים אחדות – תריסר למצער – בתוך סל ישן שהיא מניחה על גבי רובד גבוה בתוך הבית בפנה בטוחה, למען תוכל להשגיח עליהן תדיר כשהתרנגלת תהיה רובצת עליהן, לבל יקרה להן כל רע. כצאת האפרוחים, בקטנותם קוראים להם “צִיצָאן” ובגדלם הם נקראים “פַרָארִיגְ'” (ונקראים כן בעברית ציצים ופרגיות). הפרגיות יכולות לצאת ולבוא אחרי אמן, ולא עוד אלא שהפלחה אינה מוסיפה עוד להשגיח עליהן, ואיננה דואגת תדיר להאכילן ולהשקותן, מפני שפרנסתן מצויה להן בערמות הזבל והאשפה המצויות לרוב על יד הבתים והרפתים. שם הן מחטטות ומנקרות כל היום, ורק לפנות ערב זהירה בעלת הבית להכניסן אל הלול שבתוך הבית אצל הכניסה.

היונים נקראות “חָמָאם”, ואפרוחיהן נקראים “זַעָ’אלִיל” שפירושו גוזלים קלים וזריזים, וגם הם ישנים בלילה בתוך הבית בארובה מיוחדת העשויה לכתחילה לשמם, או על שפת ה“חַאבְּיֶה” היא הממגורה, או על רובד החלון אם יש חלון.

6. המכירה של יבול הגן והעופות, – גם היא מוטלת על האשה. ובכל בוקר לפני זריחת החמה יוצאות להן הפלחות כנופיות כנופיות אל הערים הקרובות והרחוקות לפעמים עד שלש וארבע שעות מהכפר, ועל ראשן סלים מלאים עופות כפוּתים וביצים, וכל פרי האדמה לפי תקופת השנה, וגם מכל פרות האילן לחים ויבשים כגון: ענבים וצמוקים תאנים וגרוגרות, אפרסקים ותפוחים, חבושים ורמונים, למונים ואתרוגים, ותפוחי זהב. על פי רוב עולים אז הגברים והילדים העירה יחד עם הנשים. הגברים הולכים ראשונה בכנופיה לפני הנשים כשאדרותיהם (עבאותיהם) על כתפיהם וידיהם חבוקות מאחוריהם, והם משוחחים בעניניהם בקולי קולות (כי כן דרך הפלחים לדבר בקול רם), והילדים בני ארבע וחמש נמשכים והולכים כל הדרך אחרי אמותיהם כדי שיתחנכו בהליכה מרובה בקטנותם. את היונקים נושאות הפלחות על גבן בתוך נדנדה העשויה מטלית של צמר גפן אשר מארבע כנפותיה יוצאים חבלים ארוכים וחזקים שהפלחה קושרת אותם בראשה מתחת לסל סחורתה ממול מצחה. וכך היא צועדת, סלה על ראשה, וילדה על גבה, והיא הולכת קוממיות עם שאר חברותיה. באה העירה, והריהי מעמידה את הסל על הקרקע, ותולה את הנדנדה ביתד שבקיר החצר או החנות, שעל ידן היא יושבת למכר את הסחורה.

הפלחה מצטינת בסבלנותה הגדולה בשעת משא ומתן, ואינה ממהרת למכור סחורתה. וסבלנותה זו מועילה היא לה, כי סחורותיה אין להן מחיר קבוע, הכל לפי הדרישה שבשוק. והן אינן נמכרות במשקל אלא במספר, ובאופן זה מובן, שכל פלחה הממתינה והמכּירה בדרישת השעה, הרי זו נשכרת.

אגב, עד השנים האחרונות לא היה לפלחות כל מקום קבוע בערים למכור סחורותיהן, אלא בכל מקום שהיו בני אדם מצויים לרוב, שם היו כורעות על צדי הדרכים, ובהניחן את סליהן בין רגליהן, מכריזות על סחורתן, ומשתדלות להסב אליהן את עיני העוברים בכל מיני הסתות פתויים ושבחים, וחוסמות את הדרך לפני העוברים בישיבתן זו בתוך הרחובות, שבלאו הכי אינם מרווחים יותר מדי. אבל בעת האחרונה משהתחילו לעשות סדרים חדשים בעיר, על פי נוסח ארופה, נקבעו מקומות מיוחדים לפלחות, בירושלים למשל, הוקצעה להן הרחבה העמוקה שאצל שער יפו מאחורי “מגדל דוד” וגם השביל הנקרא בפי התושבים “שוּק אַל צַבָּעִין” (שוק הצובעים), וכל הרוצה בירקות ובעופות וכיוצא בזה, הריהו הולך לשם. מחוץ לעיר יושבות להן הפלחות על דרך יפו אצל השכונה היהודית הנודעת בשם “מחנה יהודה”, או גם סובבות להן בשאר השכונות בהכריזן על הסחורות שעל ראשן.

פלחות כפר “סילוּאָן” (הוא השילוֹח) וכמו כן אלו של הכפרים “מָאלְחָה וליפתּה” (נפתּוֹח) הסמוכים ביותר לירושלים, מעלות למכירה בעיר גם חלב, ולפני שנים אחדות היו מעלות גם מים לשתיה מהמעינות שבכפריהן הידועים במימיהן הזכים, וביחוד בסוף הקיץ בשעה שמי הבורות היו מתמעטים מתקלקלים ומולידים קדחת.44 ופלחות “בית לחם” הידועה בחרושת הצדף המפורסמת, מביאות גם חפצים קטנים של צדף העשויים על ידי בעליהן החרוצים במלאכה זו.

בערב, כשחוזרות הפלחות אל הכפר, הן הולכות גם כן בחבורה, ואינן חוזרות גם אז ריקם, אלא כל אחת נושאת בסלה כל מה שקנתה בעיר לצרכי ביתה, כגון מנורת פּח דלה, נפט, גפרורים וטוטון לבעלה, או גם ראש כבש, מוח ובני מעים להכנת ארוחת הערב. ובלכתן הן משוחחות על המעות שהכניסו ושהוציאו בעיר, על המסים והארנוניות שהממשלה מטילה על בני הכפר, וכל שיחתן היא כמעט תמיד רק על היום הזה, ולא על יום מחר, כי דאגת מחר אינה נוהגת אצל הפלחים שהם פטליסטים מטבעם.45

הלבן, החמאה, השמנת והגבינה נעשים ביחוד בתקופת האביב, תקופה שהעשב רב בה, והבהמה מרבה לתת חלב, והכל נעשה על ידי האשה.

את הלבּן הן עושות ב“מסוֹ”46 של קיבת הגדי ולא של קיבת העגל כנהוג בארצות המערב, והוא טוב ומועיל לשתיה ביחוד בשעת החום, כדי לשבר בו את הצמאון, ולפי דעת תושבי הארץ, הוא מפיל שנה על שותהו47.

את הגבינה הן עושות חריצים קטנים וקשים, והיא נאכלת על ידי המסה בתוך המים, כדי לטבל בה את הפת, ומשמשת ביחוד ידה לדרך רחוקה.

לעשית החמאה נותנת הפלחה את החלב בתוך נאד של עור מנאדות המים כדי חציו, והיא תולה אותו בין רגלי “חצובה”48 ארוכה של עץ התקועה באדמה וְמְמַגְמֶגֶת49 אותו אילך ואילך, והחלב מתחבט בתוכו עד שהוא נעשה חמאה. במלאכת המגמוג עוסקות שתי נשים כאחת, בהטילן את הנאד מיד ליד, מזו לזו.

חלק מהחמאה הן מכניסות לקיום, ומשתמשות בו לבשול במקום שמן הזית או שמן השומשמים הנהוגים בארץ. לחמאה זו יש שם מיוחד בערבת “שמנה”, בשין שמאלית, (מה שאנו קוראים בעברית שמנת), והן עושות אותו כך: מתיכות את החמאה על גבי אש רפויה וקולטות מעל פניה את הזוהמה, את הקצף וחלקי הגבינה הנכללים בה עד שתהיה זקוקה וצרופה בלי תערובת זרה, ואז היא יכולה להתקים בטעמה ימים רבים. וכדי לתת לה גם גון נאה הן מערבות בתוכה מעט כרכום, ואוצרות הן את השמנת בתוך נאדות של עור או בתוך כדים של חרס.

מלבד מלאכות אלו, הנחשבות למלאכותיה של האשה, עוזרת הפלחה גם לבעלה ולבניה הגדולים בשעה שיש להם מלאכה בשדה, כאמור לעיל. היא מפוררת אחריהם את רגבי העפר הגדולים היוצאים מתחת למחרשה בשעת חרישה, והיא העודרת במעדר את הזויות שאין המחרשה יכולה להגיע אליהן, היא מנכשת את התבואה מן הצמחים הממזרים הצומחים בתוכה, להאכילם לבהמות, היא המעמרת את העמרים בשעת קצירה, והיא גם המוסקת והמלקטת את הזיתים בשעת מסיקה, או את התאנים והענבים בשעת בציר. זה הכלל, הפלחה היא סמל העבודה והיגיעה, וחייה הם שורה ארוכה של מסירות נפש לבעלה ולבניה.

פרק י: מלאכות ארעיות אצל הפלח

מכיון שהזכרנו את המלאכות הארעיות שהפלחה עוסקת בהן מחוץ לעבודתה העיקרית, עבודת הגן והבית, יש להזכיר גם אותן המלאכות הארעיות שהפלח מתעסק בהן בשעה שהוא פנוי מעבודתו העיקרית, עבודת האדמה50.

מלאכות אלו הן:

1. שרפת הסיד.

את הסיד שורפים הפלחים בכבשנים שהם עושים בעצמם על פי הרוב סמוך לכפר מושבם. כבשנים אלה תבניתם כאלפס מכודד הפוך ושקוע באדמה, ונקראים בפיהם בשם “לַתּוֹנים” שמובנו אַתּוּן51 כמו בארמית בהוספת “למד” בתחלה המשמשת בערבית לה' הידיעה, והם מצויים במדה מרובה בסביבות ירושלם ויפו, והולכים ומתרבים באותה מדה שהישוב הולך ומתרחב לרגלי רבוי האוכלוסים החדשים.

שמונה או עשרה פלחים משתפים בכבשן אחד, והם מוציאים כשלושים כארבעים יום להכנות, היינו לגבוב ה“נַתְשְׁ”, הם הקוצים והברקנים הדרושים להסקת הכבשן. לקיטת נתש זה נעשית על ידי הנשים, שלפעמים הן מרחיקות לכת עד שתים שלש שעות ממקום הכבשן עד שהן משיגות אותו, והן מערימות אותו ערמוֹת ערמוֹת קטנות מסביב למקום הכבשן, כדי להחיש יִבושו, וכשהוא מתיבש למדי, נגשים הפלחים לעבודת ההסקה.

וההסקה נעשית על ידי זוגות זוגות מהמשתתפים בכבשן, שעובדים יחד, או זה אחר זה לכשהם מתיגעים, ומספיקים לכבשן חמרי הסקה בלי הפסק לבל יפוג חומוֹ. וכשנגמרת ההסקה מזמינים הבעלים את קרוביהם ומכיריהם לבוא לקחת חלק ב“סיוּם”, ועושים באותו יום משתה ושמחה, ומניחים את הכבשן להתקרר ימים אחדים, ואחר הם מגרפים מתוכו את אבני הסיד השרופות וממלאים אותן בתוך שקים עבים, שהם מעמיסים על גבי גמלים וחמורים להובילם העירה למכירה.

והמכירה נעשית בשקים מלאים בשביל הבנינים, או במדות מדות קטנות לסיוד הבתים והחצרות, ומחירו זול בערך, משמונה ועד עשרה פרנקים זהב כל קנטר52.

הסיד נקרא בפי תושבי ארץ ישראל בשם “שׁיד”, ובפי תושבי מצרים בשם “גיר”. ודרך הכנתו כיום היא בלי ספק עתיקה מאד, ומוצאה מתקופת התנ"ך ואפשר עוד קודם לכן, ושני השמות הערביים “שׁיד וגיר” מצויים גם בעברית53.

בשנים האחרונות התחילו הנוצרים (וישנם גם יהודים אחדים) לעשות בירושלים כבשני סיד על פי נוסח אירופה, והם מסיקים אותם בפחמי אבן המובלים מחוץ לארץ, אבל בני הארץ בוחרים בסיד המקומי לבניניהם, אף-על-פי שעולה להם במחיר יותר גבוה, וזה משום שהסיד האירופי מלבד שהוא דורש זמן רב לכִבּוּיוֹ, הכבוי על פי רוב אינו עולה יפה, וזה מפאת חסרון טבעי שבו המונח באופן הכנתו, אלה הבנינים שטחים אותם בסיד אירופי, רואים בהם זמן-מה אחר גמר מלאכה בועות בועות שמתקלפות מן הטיח ונושרות ומתפוררות זו אחר זו, מה שאין כן הסיד המקומי שהוא מוצק מאד, ומשום כך אפילו אלה שמשתמשים בסיד האירופי לבניניהם, נזהרים מאד לעשות את הטיח החצוני של הבתים דוקא בסיד מקומי.

2. החטיבה.

את העצים חוטבים הפלחים כמו שהם למכירה בשביל הסקה, או כדי לעשות מהם פחמים. רוב החַטָבים והַפַחָמים מצויים בהרי יהודה ואפרים, והם הם המספיקים את חמרי ההסקה לבני ירושלם ופרוריה, להמנזרים הרבים שבה, לטחנות ולתנורי האפיה הכלליים, החטיבה מביאה לארץ רעה רבה, וזה משום שהפלחים משחיתים את העצים המועטים שנשארו בארץ לפלטה מימים קדומים, מבלי שידאגו למלא מקומם באחרים, וכל תחבולותיה של ממשלת המקום54 וגזרותיה הקשות כנגד החוטבים לא הביאו תועלת רבה כדי לעצור בעד הרעה, כל הפלחים ערומים הם מאין כמותם, ובשבעה דרכים הם נסים מלפני ידה של הממשלה, העיקר אצל הפלח תועלת עצמו ותועלת הרגע.

את גזרי העצים העבים קוראים הפלחים בשם “כַּרָאמִי” תמונת הרבים של “כֻּרְמִיָה” שפרושה “גזע עבה” להבדילם מהזרדים הדקים הנקראים בפיהם בשם “קַצִ’יבּ”, כלומר: ענפים רכים, שהם חביבים ביותר על הפלח להכין בהם פחמים למכירה, ומחירם יותר יקר מ“הכראמי” משום שהם נוחים יותר לשמוש מפאת קלותם ודקותם.

הפלח עוסק בשתי המלאכות הנ"ל, בחטיבה ובפחמוּת, אפילו שהכנסתן מועטת ביחס לזמן הרב שהן גוזלות ממנו, וזה משום שהעיקר אצל הפלח היא העבודה, ואין לך כופר כמוהו באותו כלל האומר: “הזמן הוא כסף”, ולפיכך רואים אנו את הפלח כשהוא מוציא שלשה ימים רצופים של עבודה המפרכת את הגוף כדי להספיק לעירוני משא עצים של חצי קנטר בערך (150–160 קילוגרמים) שכל הכנסתו אינה אלא מארבעה ועד חמשה פרנקים זהב לכל היותר, כי הרי יום שלם הוא צריך לחטיבתם של העצים, ושני ימים אחרים הוא צריך להובלתם למכירה מן הכפר אל העיר, ולחזרתו הוא מן העיר אל הכפר. וסכום דל זה משביעו רצון, ומספיק הוא לו לכל צרכיו וצרכי ביתו המעטים, וגם לצרכי כלכלת גמלו, שעל-פי-הרוב הוא יחיד לו.

אמת שמחיר משא של פחמים גדול ממחיר משא של עצים במשקלו, אלא שכנגד זה יוצא שכרו בהפסדו בזה, שהפחמים הטפול בהם קשה, והעבודה להכנתם מרֻבה, מטרידה וממושכת.

את הפחמים שורפים הפלחים בתוך שוחות עמוקות שהם חופרים לזה לכתחלה, וכשהעצים נשרפים למחצה, הם מכסים עליהם בעפר, באבנים ובחציר שדה, ומניחים אותם בשוחה עד שהם כבים, ואז הם מפקחים את השוחה, וטוענים את הפחמים בשקים גדולים, שהם מובילים אל הכרכים הקרובים למכירה על גבי חמורים או גמלים.

הַפַּחָמִים והחַטָבִים מספיקים ליהודים גם את הסכך לכסוי הסֻכה בחג האסיף.

3. החציבה והבנאות.

שתי המלאכות האלה נחשבות לאבות מלאכות אצל הפלחים, ומספר גדול מהם מתעסק בהן, וזה משום שהצורך לאבנים ולבנאים הוא גדול בערים המרובות באוכלוסים שהבנינים בהן הולכים ומתוספים מיום ליום.

המחצבים אשר בירושלים ובכפרים הסמוכים הם קשים מאד, ואבניהם הנקראות בפי הפלחים בשם “מִזִי יָהוּדִי” (רמז ליהודי קשה-הערף) משתמשים בהן דוקא לבנין החומות והקירות של החצרות ושל הבתים, אבל אין עושים מהן על-פי-רוב קשוטים לשערים ולחלונות וכו', לזה משתמשים באבן אחרת, אבן לבנה ורכה, הנוחה לסתות. המחצבים היותר גדולים והיותר מפורסמים של המין הזה מצויים בסביבות בית-לחם, אֻרְטָאס, ותקוע, וגם מצפון לירושלם.

אמנם יש שמקשטים את בניניהם גם באבני “מזי יהודי”, וזה משום שאבנים אלה עומדות תמיד במראן הטבעי המגֻון בקוים לבנים אדומים וצהובים, שאין לשמש ולגשמים שליטה עליהן להשחירן, כמו באבן הלבנה. אלא שקשוטים אלה עולים לבעליהם בדמים מרובים מפאת קשיותה של האבן כאמור, שאינה נשמעת בנקל לכלי-מלאכתו של סתת, והם – הקשוטים – ברֻבם חלקם של הכנסיות והמנזרים העשירים של הנוצרים, שהכסף איננו עולה אצלם בחשבון בשעה שהם עוסקים בבנינים של קדושה. האבן הלבנה כשהיא משחירה מכערת את הבנין ומכאיבה את עין הרואה.

כחוצבים כן הבנאים המומחים, רֻבּם הם מתושבי בית-לחם ובית-ג’אלה (גִילה) שמלאכתם באה להם בירושה לפי דברי רבים, מחרשים אירופים. ומשום כך כשיש צורך לאדם בחוצב חרוץ, או בבנאי מומחה, מיד הוא פונה לבית-לחם ולבית-ג’אלה55 ומשיגם. אמנים אלה כשיש להם מלאכה, שוהים הם בירושלים כל ימות השבוע, ורק ביום השבת בצהרים הם עוזבים את העיר וחוזרים לביתם כדי לנוח שם ביום הראשון – יום מנוחתם – בחברת בני ביתם, כי כל בני הכפרים הנ"ל הם נוצרים.

את הבנאי קורא הערבי בשם “בַּנָא” כשם העברי, ואת החוצב הוא קורא בשם “חַגָ’אר”, כלומר: גוזר אבנים, והַסָתּת נקרא בפיהם בשם “דַקִיק” מפעל “דֻק” שפירושו “מכה באזמל”. הפועל הפשוט נקרא “פַאעֶל” כשם העברי “פועל”.

הבנאים המעֻלים נקראים בפיהם בשם הכבוד “מֻעַלְמִין”, כלומר אמנים. ופרנסתם של אלה מרֻוַחַת ביותר משום שאינם מסתפקים בשכר יום שהוא פחות מעשרה ועד חמשה עשר פרנקים זהב. והם הולכים וחוזרים מן הכפר אל העיר ומן העיר אל הכפר כשהם רוכבים על גבי חמורים העמוסים כלי מלאכתם הנקראים בפיהם בשם “עִדֶה” כלומר כלים המוכנים למלאכה. כלים אלה מצויים בתוך דוּשק המשמש גם לאוכף, והם א) השָׁקוּף, הוא פטיש קטן וכבד המשמש לשִבּוּב בליטות אבני הגויל, או לקביעת האבן על גבי הנדבכים בשעת בנין, ב) הזַאוִיֶה, או “הזָוִית” העשויה ברזל ומשמת למדידה בשעת סתות, ג) ה“מַסְטָארִין” הוא כף-הסַיָדִים, ד) ה“מִיזָאן” או “מאזני המים” (פֶלֶס), ה) ה“שׁוֹכָה” הן השכות או המִפְסָלות שהבנאי משתמש בהן כדי לסתת את האבן.

פלחי בית-לחם, מלבד שהם בנאים אמנים הם עוסקים גם בחרושת מעשה הצדף ועצי הזית, שבהם הם מכינים כלים, פסלים וקשוטים מכל המינים בשביל נשים וגברים. וכל הקשוטים מפורסמים כל כך בטיבם, עד שכמעט אין לך עיר גדולה בעולם הישן והחדש שלא נמצא שם דבר-מה ממעשה ידיהם של חרשי בית-לחם, לפיכך נתעשרו אלה עושר רב.

בית לחם נחשבת לעיר היותר עשירה שבכל ארץ-ישראל. לרוב תושביה יש בתי אחוזה גדולים ויפים גם בירושלים, ובכל עשרם הרב לא שנו תושבי בית-לחם ברֻבם את דרכי חייהם הפשוטים, והם מתנהגים עד היום כפלחים גמורים לכל פרטיהם. ואפילו אלה שיוצאים מן הארץ, ומקבלים ביחס לתלבשת וללשון את חֻמרי המקום שהולכים לשָם לשֵם מסחרם, כשהם חוזרים למקומם, בטרם שתדרך רגלם על חוף יפו, הם משליכים מעליהם את התלבושת והלשון השאולות, ומתעטפים בתלבשתם הפלחית הטפוסית ומדברים בלשונם הערבית הלאומית.

קודם שנסללה מסלת הברזל בין ירושלם ויפו היו פלחי בית לחם ובית-ג’אלה ברֻבם, הגַמָלים המיוחדים להובלת הסחורות ממקום למקום, ומעיר לעיר בתוך הארץ אף-על-פי שלא הצטינו בחריצותם כמו גַמָלֵי עמק השרון והשפלה, וזה משום שהם נודעו תמיד לבני הארץ העירוניים באמון רוחם, בעוד שהאחרונים היו מפורסמים אצלם לגנבים שפושטים יד גם בפחי שמן האדמה להוריקם לרביע ולשליש ולהשלים את הפְחָת במים פשוטים.

4. השקאוּת.

השקאים המספיקים מים לירושלם בסוף הקיץ שאז מי הבורות מתמעטים, הם על-פי-רב מפלחי “סילואן” (השׁלוֹח), מַאלְחָה ולִפְתָּה (נֵפְתּוֹחַ) הסמוכים לירושלם. את המים מביאים בנאדות של עור שהם עומסים אותם על גבי החמור משני צדיו מזה ומזה, ובערים שהמים סמוכים להן, אין משתמשים בחמורים, אלא השקא עצמו מוביל את המים על גבו, נאד אחד או גם שנים יחד, הכל לפי כחו של שקא ולפי צרכי השעה, ולפי הרוח שהמים מכניסים.

כל שקא יש לו על-פי-רוב שנים שלשה חמורים, והוא הולך וחוזר עמהם מן המעין שבכפר אל העיר, ומן העיר אל המעין מעשר ועד שתים עשרה פעם ב“מעת-לעת” במרחק של שעה בערך בכל פעם, כי גם בלילה עובד הפלח באותה תקופה שמביאה לו רֶוח הגון, והוא רץ בהליכתו, מכה את הבהמות באכזרית בזרזו אותן, וגם מקלל אותן קללות נמרצות כשאינן נשמעו לו כרצונו, ובכל זאת אין מכירים בהם סמנים של עיפות ושל יגיעה מרובה, באותה מדה שהשנה היא שחונה מרבים הקופצים על סחורתו שכמעט היא כלה רוח.

בשנה גשומה שאין כל צורך לעירונים במי מעין, מתעסק הפלח בבנין, והוא נעשה לשכיר יום להובלת אבנים, עפר וטיט בבנינים שמדרך האזרחים להרבות בהם באותה תקופה, מטעם זה שהיום ארוך, והפלחים בהיותם אז פנויים מעבודת השדה מסתפקים הם ברֶוח מועט בעד עבודה של עשר שעות ליום בערך.

כשמזדקן הפלח ואין לו בנים זכרים לעבוד עבודתו במלאכת השקאות, הוא משתמש בבנותיו, הוא עומד על יד המעין או הבאר וממלא את הנאדות מהברכה הסמוכה להם, והבנות מובילות אותם העירה למכירה, כי גם הנשים עובדות אצל הפלח בעבודות היותר קשות, כדי להרויח.

הערה: בימים האחרונים כמעט שנתבטלה מלאכה זו של שקאות, בהיות המים מצויים במדה פחות או יותר מספיקה כאמור.

5. הכנת החרסית.

פלחי הכפר צורבאהר שבין ירושלם ובית-לחם הם היחידים שעוסקים במלאכת הכנת ה“חַמְרָה” היא החרסית הנעשית על ידי כתישת שברי כלי חרס ושברי רעפים הנקראים בשם “שַׁקִיפָה”, כלומר: חתיכות ושברים.

חרסית זו גובלים אותה בשמן וטחים בה את הרוחים שבין רצפות האבן שבהן נוהגים בני הארץ לכסות את גגות בתיהם, או את הרוחים שבין אבני הגויל הגסות שבחומות כחצרות, או את קרקעית הבורות שעושים בכל חצר (בערי הארץ הרחוקות מהחוף) לכנוס מי הגשמים המשמשים לשתיה וליתר צרכי החיים בכל ימות השנה כגון ירושלם, שכם וכו'.

לקיטת שברי החרס הדרושים להכנת החרסית, נעשית ע“י נשי הפלחים ובנותיהם הקטנות, שמתגלגלות מאשפה לאשפה, ומגל אל גל בין החורבות שבסביבות הכפרים והערים, כדי לחטטם. בירושלים מביאות הפלחות את שברי הכלים שלקטו אל “בִּרְכַּת-אַל-שֻלְטָאן” היא “הברֵכה התחתונה” אשר לרגלי הר ציון בגיא בן-הנום. ושם הן מכתתות ושׁוֹחקות אותם יפה-יפה על גבי הסלעים הישרים והרחבים שבמעלה הברכה, אבל לא בסלעים שבשׁפּוּלה, וזה כדי לשמור על החרסית כשהיא שחוקה מפני מי הגשמים שבימות החרף הם מתכנסים שם. וכתישת החרסים נעשית על ידי עגולי אבן גדולים שהפלחות מגלגלות אותם על גבי השברים אילך ואילך באותה הסבלנות הטפוסית המיוחדת לפלחים. אחר גמר מלאכה מביאות הפלחות את החרסית השחוקה אל העיר למכירה לצרכי הבנינים כאמור, והן מוכרות אותה ב”מדה יבשה" המיוחדת לדבר, לפי השער שעליו תבוא ההסכמה מצד הקונים והמוכרות בשעת קניה, כי לעולם אין שער קבוע לפלח בכל מקנה וממכר שהוא עושה.

החוקרים סוברים שגם בימי מלכי בית דוד השתמשו היהודים בסלעי “הברכה התחתונה” הנ"ל לשחיקת החרסית להכנת כלי החרס שהיו נוהגים בזמנם, וזה משום שבכל הסביבה אין מקום אחר מסֻגל למלאכת הכתישה הדורשת סלעים ישרים ורחבים כמו סלעי ברכה זו.

ירמיהו יצא “אל גיא בן הנום אשר פתח שער החרסית” ושם שבר את “בקבוק החרס, לעיני זקני העם וזקני הכהנים56. אפשר מאד שהוא עשה זאת בשולי הברכה הנ”ל עצמה.

6. קליעת מחצלאות וסלים.

פלחי כפר “אַבּוּ-דיס” אשר ממזרח לירושלם הקרוב לכפר השלוח שעל הר הזיתים, וכמו כן פלחי “בֵּית גָ’אן”, “יְהוּדִיָה” אשר בעמק השרון, עוסקים בקליעת מחצלאות וסלי חורי. פלחי בית-ג’אן משתמשים למלאכתם בעלי תמר יבשים, ואלה של אבו דיס משתמשים בה“דיס” היא השִׁפָּה המשובחת הצומחת על גדות הירדן, ומשום כך רבים הם הקופצים על מלאכת ידם של אלה אם גם מחירה יקר מזו של פלחי אבו-ג’אן ויהודיה, מפאת טיב הסחורה. המחצלאות מצויות כמעט בכל בית, וגם בתי העירונים, והן משמשות מרבדים לישיבה או מצעות לשכיבה, הפלחים שוכבים על המחצלאות בימות הקיץ כשהן ערומות, ובימות החרף הם פורשים עליהן מצעי צמר-גפן דקים, אלה מבני העירונים שיש להם גם מרבדי צמר עשויים מעשי ידי אמן שוטחים את המחצלאות מתחת למרבדים כדי להגן על המרבדים שהם יקרים, מפני הרטיבות העולה מהרצפה או מפני חדודי הרצפות הערביות שרוב בתיהם מרוצפים בהן.

הסלים מינים שונים הם, ולהם גם שמות מיוחדים לפי תבניתם. המפורסמים שבהם הם: א) ה“קֻפְפָה” היא ה“קוֹפָה” העברית, הוא סל קטן עשוי שִׁפָּה הצומחת על גדות הירקון (העוג’ה בערבית) ועל גדות נהר התכלת, ופלחי בית-ג’אן וסביבותיו הם העוסקים בעשיתו, המין הזה הוא רך, ולו שתי ידים משני עבריו לשאת אותו בהן. והבנאים משתמשים בו לבנינים לטלטל על ידו עפר ואבני חמץ בשעת בנין; ב) ה“סֻלְלְ” הוא ה“סל” העברי, והוא שני מינים, ושניהם עגולים וצפים, ושניהם מיוחדים לנשים, המין האחד הוא שׁחרחר ועשוי נצרים, ולו שתי ידים לאחיזה, והנשים מביאות בתוכו יום יום על ראשן את יבול אדמתן, פרי עץ, תרנגולים וביצים למכירה בעיר, והמין השני הוא לבנבן ונעשה ע“י הנשים בחבלים של קש, שלפעמים מערבים בהם גם חוטי גש מגוונים לנוי, והם משתמשים בו לשמירת הלחם בבית, או להובלת הארוחה לבעלים וליתר בני הבית למקום עבודתם בשדה או בעיר; ג) ה”שַבָּתָה" היא ה“כַּלְכָּלָה” או ה“סַלְסְלָה” העברית, והיא עמוקה וצרה, ומשתמשים בה ללקיטת הענבים בשעת הבציר ולהובלתם לעיר על דבשת גמלים; ד) ה“קָדָח” וה“קַרְטַלֶה”, והם דומים פחות או יותר למינים הנזכרים; ה) ה“כָּפִיר” הוא מין סל שמוצאו ממצרים ועשוי עלי תמרים, והוא רחב ועמוק, ובו משתמשים להובלת הארז ממצרים לארץ-ישראל, ואינו חזק כל כך כמו הראשונים.

ו) ה“טבּק” הוא ה“סֶרֶד” בלשון התלמוד, והוא עשוי כעין טבלת-קש רחבה, עגולה ומחוסרת לזביז, וגם הוא מעשה ידי הפלחות ברובו, והם משתמשים בו כמפה לשלחן בשעת אכילה, או גם כשלחן.

בעזה נוהגים לעשות גם לולים וכלובים של קש כדי לשמור בתוכם את עופות הבית המצויים שם במדה מרובה, והם נקראים בפיהם בשם “קפץ” שמובנו “מאסר”, על שם שבהם אוסרים את העופות. על פי הרוב מובילים העזתים לירושלם בלולים אלה גם את פרות הקיץ למכירה, ומי יודע אם “כלוב הקיץ” שראה עמוס בחזיונו (עמוס ח' א') לא היה דומה לכלובים העזתים הנ"ל שבימינו?.

בכפרים שעל יד הים, עוסקים הפלחים גם במלאכת הדיוג.

פרק יא: הנישואים אצל הפלחים

משהגיעו בנו או בתו של הפלח לפרקם מתחיל האב לדאג כדי להביאם בברית הנישואים; והוא מחפש בכובד-ראש אחרי החתן או הכלה ההגונים והראויים להספח אל המשפחה. הפלחים סוברים שדוקא האב הוא בן-דמך בעניני נישואים, ודוקא הוא ראוי להיות המלאך הממונה על הזווג, בעוד שהבנים לא די שהם אינם רשאים להחוות איזו דעה שהיא לצד הן או לאו, אלא שגם לחרפה ולסימן רע נחשבת כל התערבות מצדם בעניני שדוכים. עֵשו — לפי דעתם של הפלחים — סבל כל מה שבהל מנשיו בנות כנען משום שנא אותן מבלי שישאל את פי אביו יצחק, ולפיכך כדי להתחטא לפני אביו נשא לו אחר כך את “מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה” (בראשית כ"ח ז—ט).

על פי האמור מבון מאליו, שאין שום מקום לחתּוּן של אהבה אצל הפלחים, ודוקא בנדון יוצא מן הכלל, כגון שהבחור הוא יחידי מבלי כל קרוב וגואל, או כשהוא עני ומשם כן לא השיגה ידו לקנות לו אשה, או כשהגיע לשנות בינה, שאז מותר לו להתנות אהבים ולהביא את עסק השדוכים לידי גמר בעצמו.

הראשון במדרגה להגיד דעתו בעניני שדוכים, הוא, כאמור, האב. לאם אסור להתערב, ובמקום שאין אב, יורש מקומו האח הגדול, וכשאין גם אח, הזכות עוברת לזקן המשפחה.

כל אב מדרכו לדאג להשיא את בנותיו קודם שישיא את בניו. ומרגלא בפיו של פלח תמיד “דַוֵר לַבִנְתַּך קַבְלְ מַה תְדַוֵר לַאִבְּנַך” — חפש (בעל) לבתך קודם שאתה מחפש (כלה) לבנך. — בת קודמת לנישואין. — או “זַוֶג' אַהְלְ אַל דָאר קַבְלְ אַלְרִגָ’אל” — זַוֵג את גרוֹת-ביתך, כלומר: בנותיך, קודם שתשיא את בניך הזכרים.

אין רשות לנערה להיות בוררת לעצמה כפי רצונה היא את בן-זוגה כשתגיע לפרקה או לסרב חלילה להסכים לאותו בן-זוג שמציע לה אביה או הקרובים לה כשאין לה אב, כי — לפי דעת הפלחים — אם נותנים לנערה לעשות בחירה לעצמה כפי “מבינוּתה” היא תבחר לה במתופף או בזַמָר — אִן דַשָׁרו אִל בִּנְתְּ עַ-כַ’אטְרְהָא בְתַאכֻ’ד יַא טַבַּאל יַא זַמָאר".

ובו בזמן שהפלח משיא את בנו לשם המשכת שמה של המשפחה, כבודה והשפעתה. נישואיה של הבת באים רק כדי להציל את בני ביתה מדאגת ההשגחה עליה ומאחריותה. וכשהבת מתארשת נוהגים לאמר: אַלְלַה הִתְחַנַן עָלֶיהָ, — אַלְלַה הִתְמַלֵא רַחֲמִים עָלֶיהָ. —

ודעות אלו להשיא את הבת לפני הבן, או שלא לתת לנערה שהיא תבחר לה בבן-זוגה הן קדומות מאד, והן היו נוהגות ג כם בימי אבותינו, ואז לא רק שהבנות קדמו לבנים בנישואים, אלא אפילו בין הבנות עצמן לא נהגו לתת הצעירה לפני הבכירה. — לבן הערים לתת ליעקב את לאה לפני רחל בהיותה הבכירה, “כי לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה”. (בראשית כט, כו). הנערה היתה מחויבת להכנע לרצון אביה או בני משפחתה בבחירת בן זוגה. אמת, שהיו נוהגים לשאול גם את פי הנערה בנוגע לשידוכיה, אבל שאלה זו היתה רק להלכה ולמראית עין בלבד ולמעשה לא היה לה כל ערך. — כתוב: נקרא לנערה ונשאלה את פיה! (בראשית כד, נז). אך איזה ערך היה להחלטתה היא? לא כלום! — ולא עוד אלא שלאב היתה הזכות הגמורה אפילו למכור את בתו לאמה בכוונה תחלה שאדונה ייעדנה לו לאשה, או יתננה גם לבנו לאשה מבלי שאול את פיה כלל (שמות כא, ח).

הפלחים נוהגים על פי רוב לשדך את הבת לאחד מהקרובים תיכף ומיד להולדה. וזה נעשה אם במישרים, או בשעה שחותכים את טבורה של התינוקת. הדרך הראשונה נקראת בפיהם בשם “עֲטִיֶת-אַל-ג’ורָה” — נתינת הבור או השוחה. על שם המליצה העברית של “שתה מים מבורך”. ואת הדרך השניה הם קוראים בשם “מַקְטוּעְ סוּרְרִיתְהָא עַלי אִשְמַהְ” — קטיעת — חתוך — טבורה על שמו. — ואחרי קריאת “פתיחת הקוראן” נעשתה הילדה קנינו הפרטי של חתנה. וגורלה כבר נחתך לחלוטין, עליה יהיה בגדלה להכנע לגורלה ולקבל בדומיה את מה שנגזר עליה מיום הולדה יהיה הגורל מה שיהיה, ואין זכות לשום אדם לגשת לקנותה קודם שישחרר אותה חתנה הראשון מתוך רצונו הטוב.

הפלח ככל מושלמי רשאי לישר מאשה אחת עד ארבע כמו אצל היהודים בימי קדם, (ועי' ביבמות מד ע"ב: עצה טובה קא משמע לן, ארבע הן, טפי לא. —) חוץ מעריות אלו האסורות לו מן התורה: הדודה מצד האב, בת-האח, או בת האחות, אשה ובתה כששתיהן בחיים, אבל אם מתה אחת מהן או שנתגרשה מותרים בשניה.

והאשה מוזהרת להשתדך בקרובים, ומצוה מן המובחר בבן הדוד אחי האב, ולפיכך משהגיעה הנערה לפרקה חייבים בני ביתה לחזר אחר אחד מקרוביה המותרים בה להשיאה לו, ודוקא כשאין לה קרוב, או כשהקרובים מסתלקים מזכותם, היא מותרת באיש זר שלא מבני המשפחה, ואם הזידו ההורים להשיא את בתם לאיש זר מבלי שישאלו רשות לכך מראש ממי שיש לו זכות בה מבין הקרובים, עונם גדול ואין לו כפרה על פי הרוב אלא על ידי שפיכת דמים מצד בעל הזכות.

בן-הדוד יש לו זכות מיוחדת להוריד את בת-דודו מעל סוסתה כשהיא כבר רכובה עליה להוליכה מביתה לבית חתנה אם הוא ממשפחה זרה לעיני כל המלווים אותה וליעדנה לו לאשה, — והבדוים אומרים: “אִלְלִי בִכַ’תַרְהָא אִבְּן-עַמְהָא בִתתְחַרַם עַל עַ’רִיבְּ” — היינו אסורה והיתרה של בת-הדוד תלויים ביד בן-דודה, או בת-הדוד שבן-דודה נתן עינו בה אסורה לאיש אחר.

מצות הנישואים בין הקרובים באה כנראה בירושה לפלחים מהעברים הקדמונים, ראיה לדבר נישואיהם של אבותינו, אברהם, יצחק ויעקב, וזה בכדי להגביל את הירושה שלא תעבור לידי זרים.

המשא והמתן בין המחותנים על דבר השדוך, יש שנמשכים גם שנים. והשדוך עושים אותו דוקא על ידי שדכנים הגונים, שלפעמים מגיע מספרם לשלשה. שדכנים אלה כך היא מדתם. הם הולכים לביתה של הכלה בשעה שהם בטוחים שאחד מבני ביתה או מקרוביה הגברים מצוי בבית, והם עומדים להם בשער החצר וממתינים שם עד שיוצא אחד מבני הבית ומזמין אותם להכנס. והזמנה זו, כמו כל שאר ההזמנות, יש לה נוסחה קבועה השגורה בפי כל ערבי, והיא: תְּפַצָ’לוּ! כלומר: התכבדו מכובדים! ואז עונים השדכנים ואומרים: לא נבוא עד שאתם מבטיחים אותנו למלא שאלתנו. וכשחוזרים בני המשפחה ואומרים: נענינו לכם, נענינו לכם — הם נכנסים.

וקבלת פני האורחים האלה כמו כל שאר האורחים, נעשית בסוכה שבחצר או בחדר המעון לפי תקופת השנה. האורחים כשנכנסים פותחים בברכת "אל סַלַאםֻ עֲלַיכֻּם — השלום עליכם — ויושבים להם על הקרקע הערומה על-פי-רוב בּשִכּוּל רגלים תחת הברכים. וכשכורעים בני הבית על ברכיהם מול האורחים מפני דרכי כבוד, חוזרים כל המסובים על ברכת השלום הרגילה במהדורה שניה. וכל אחד משני הצדדים שואל בשלום כל חבריו בזה אחר זה בתנועת יד מן החזה אל הראש ומן הראש אל החזה. בעל-הבית מתחילים והאורחים מסימים. ואחר מתחילה ביניהם שיחה של מה-בכך הנמשכת שהות הגונה, ודוקא כשמגישים לפני האורחים את כוס הקפה הרגילה שבלעדיה אין שום עסק נעשה בארץ, פותחים השדכנים בעסק, ופתיחה זו דומה בעיקרה לאותה פתיחה של אליעזר עבד אברהם, והיא נאמרת באותה נוסחה. זקן השדכנים לוקח כוס בידו וקורא: לא אשתה עד אם דברתי דברי! — ובעל-הבית עונה לעמתו כלבן בשעתו ואומר: דבר! — ואז עונה השדכן: תנו נא את בתכם פלונית לאשה לבנו של מיודענו פלוני, ואז חוזרים בני המשפחה ואומרים: כן אתה דוברים, קחוה ותהי לכם.

אחרי הקדמה קצרה זו, שאין בה אלא משום מנהג בלבד, נכנסים שני הצדדים בעיקר המשא והמתן על דבר התנאים של השדוך. ואז מקורבי הכלה רואים, אם כדאי הוא השדוך להם ואם הוא לפי רצונם, הריהם מקילים התנאים עד כמה שאפשר, ואם לא — הם מציעים תנאים קשים שאי אפשר לצד שכנגד לעמוד בהם, והראשון שבתנאים הוא כמות סכום המוהר שעל צד החתן לשלם לצד הכלה.

את האירושים נוהגים לעשותם בבית הכלה, וסמנם אצל הפלחים המושלמים תחלת פרעון המוהר, טביחת כבש לכבוד בני המשפחה, וקריאת פסוקים ידועים מספר הקוראן, ואצל פלחי הנוצרים, הכל כמנהג היהודים, הם שולחים הזמנות אל כל הקרובים והידידים, והכהן הגדול שבכפר לוקח מקום בראש הקרואים, ומברך את הזווג על-פי נוסחה דתית קבועה.

הבידוים שבגבולות הירדן מזרחה והחצי אי-סיני נוהגים שהחתן מחויב לקבל תחלה את הסכמתה של הכלה להנשא אליו, קודם שהוא הולך אל הוריה לבקש הסכמתם, והאב מצדו פונה גם הוא אל בתו תחלה לשאל אותה אם כבר באה הסכמה מצדה לשדוך, ואחרי שהוא נכנס במשא ובמתן עם צדו של החתן בנוגע לקביעת סכום ה“מוהר” שעליו לשלם לצד הכלה, נעשים האירושים ולא קודם לכך, ואין כל טכס דתי אצלם לאירושים או לנישואים, אלא כך היא מדתם לעשות. הנערה יוצאת לה מבית אביה כשהיא רצה בדרכה בכל כחה והחתן גם הוא רץ אחריה עד שהוא משיג אותה, ובהניחו ידו עליה כבר זכה בה לחלוטין לעיני בני שבטו ולעיני אללה הרחמן והרחום המשמשים שניהם עדים נאמנים לזכות האירושים או הנישואים, ואז הכלה יושבת לה לשעה קלה על גבי אבן גדולה והחתן יושב ממולה על גבי גל של עפר, והיא פונה אל אללה בתלותה עינה למקום בדברים האלה לאמר:

“אנכי היושבת לי על האבן הזאת אשר מתחתי, הנני תולה עיני בך אלהי מעוזי, אלהי כל בשר, להיות לי לעד שאני לוקחת לי את הגבר היושב ממולי לבעל לי לקיים בזה את מצות אַללה ונביאו נאמן ביתו”.

והוא גם הוא עונה לעומתה בתלותו גם הוא עיניו השמימה ואומר:

“ואני היושב לי על גבי גל העפר הזה הנני תולה עיני גם אני אליך אלהי ישעי המושל בכל הבריאה, להיות לי לעד שאני לוקח לי את הנערה אשר לפני לאשה על פי מצות אללה ונביאו נאמן ביתו”.

ואז לוקחים שניהם, החתן והכלה, קלח יבש של שבלת חטה ומשברים אותו לשנים לומר בזה: כשם ששברי הקלח לא ישובו להיות לאחד עד עולם אחרי שנשברו, כך לא נשוב אנחנו להפרד זה מזה להיותנו לשנים עד עולם אחרי שנתאחדנו.

את המוהר מסלקים בכסף או בשוה כסף, כגון חמורים או גמלים, פרדים, פרים וכבשים, וכיוצא בהם, וכמותו של המוהר תלויה היפיה ובבריאותה של הכלה, וביחוד בהצטינותה באחד מענפי התעשיה הפלחית המסורה בידי הנשים, כגון טְוִיָה, מעשה קדרות וכלים אחרים של חרסית שחורה, או מעשה מחצלאות של קש ומרבדים של צמר וכדומה, כי הנערה שנתפרסם שמה לתהלה בידיעתה בטיב אחת מהמלאכות האלו, מרבים הקופצים עליה, ומעלים את מחירה עד אלף וארבע מאות פרנקים זהב, בעוד ששויה של נערה פשוטה ורגילה אינו מגיע אף לחצי מזה. — בגבעון העתיקה הקרואה בפי הפלחים “אַל-גיבּ”, מצטינות הנערות בידיעתן בחרושת החרסית, ולפיך הן נחשבות למין סחורה משובחת שלאו כל אדם זוכה בה.

המוהר, מן הדין, שיך כלו לאבי הכלה או למקורביה, ואף-על-פי-כן, לפנים משורת הדין, המקורבים לכלה מעניקים ממנו הענקה שיוצאת לעשית בגדים בשבילה. וכמו כן לקנית תכשיטים ומטלטלים כהוספה לבגדים וליתר התשמישים, המוטלים גם כן על החתן חוץ מהמוהר. והענקה זו מצד הזוכים בכסף המוהר, יש שהיא נעשית בעין רעה, ויש שהיא נעשית בעין יפה, וזהו ביחוד כשהמשפחה מיוחסת שאז אין פוחתים לכלה מבית אביה מתשמישים אלה: א) טבּעוֹת של כסף שׁלשׁ; ב) צמידים של כסף שלשה זוגים; ג) צָפָה עשויה עשרים מטבעות של פרנק כל אחת, שבה מקפת הפלחה את פדחתה מאוזן לאוזן, והיא קושרת אותה מתחת לסנטרה ברתוקות של כסף, שבסופן תלויה מטבע אחת גדולה של זהב, ששויה כחמשים פרנקים; ד) שני מצעים לשכיבה, שמונה כרים ושלש כּסתוֹת. וכל אלה ממולאים צמר גפן חדש. והכסתות מחויטות רבועים רבועים זה בתוך זה, כי כך דרכם של הפלחים לעשות ציוריהם מרובעים, מה שאין כן העירונים, שעושים אותם עגולים או בצורת טְרִיגִוֹנים.

החתנים העניים משיגים על-פי רוב את כסף המוהר שהם משלמים בעד הכלה בהלואה מבני האפנדים העירונים ברוחים פלחיים, היינו של עשרים, שלשים, וגם חמשים למאה, ועל ידי זה הם נשארים כל ימי חייהם בעלי חובות ועבדים נרצעים למלויהם שיודעים פרק בהלכות כבוש ושעבוד. ומשום כך, כדי להנצל משעבודם של המלוים, יש שנושא לו הפלח לכתחלה אשה אלמנה שעולה בדרך כלל בזולי-זול, וביחוד כשהיא אם לילדים. ואשה זו משמשת על-פי רוב אמצעי להשיג על ידו אשה שניה רכה וענוגה. כי אחרי שגם תורת הפלחים סוברת ש“מעשי ידיה שלו” לפיכך מתחכם הפלח להעמיס על אשתו האלמנה עבודה מרובה שמתן שכרה בצדה, ושכר זה, הוא חושך אותו קמעא קמעא עד שהוא מצטרף לסכום הגון, ואז הריהו קופץ ועושה מעשה, וקונה לו אשה חדשה לפי רוחו וטעמו, כי “הכסף יענה את הכל” גם אצל הפלחים, ועל אחת כמה וכמה בעניני שדוכים.

יש אשר ישתמש הפלח באמצעי אחר כדי להשיג לו על ידו אשה מבלי שיזדקק להלואות. הנה למשל, מֻחַמָד ועָלִי שניהם רוצים להתחתן ושניהם עניים מרודים, ואין בידם פרוטה לפורטה, ולכל אחד מהם אחות בתולה, מה עושים? מחליפים ביניהם את האחיות, ונמצא ששניהם נשואים חנם אין כסף. נשואים מעין אלה נקראים בפיהם בשם “בָּדָלִיֶה” כלומר נשואי חליפין.

וכך נוהגים הפלחים ביום החתונה, — מקורבי החתן, וכמו כן ידידיו ומכיריו קמים בהשכמה, כשהחשך עוד על הארץ, והם הולכים יחד עם הנשים והילדים אל בית הכלה באותו כפר או לכפר אחר. הזקנים, הנשים והילדים הולכים ברגל, והצעירים רוכבים על סוסים דוהרים, ועל כתפם הם נושאים רובים ארוכים. הנשים וביחוד הבחורות שבהן, פותחות בשירים מעוררי אהבה וגבורה במנגינה מונוטונית מיוחדה לפלחים, שקשה היא לאוזן השומע שאינו רגיל בה, לדעת מהותה ולהבדיל אם היא מנגינה של שמחה, או יללה של תוגה. והצעירים מראים את כחם וגבורתם בהלכות הפרשוּת והיריה, ובסוף כל מנגינה נוהגות המשוררות ליבב מתוך התפעלות יבבה ממושכה ומוזרה בקבוץ השפתים ובזעזוע הלשון, שמתוכה נשמעת פעמים רבות ההברה לוּ… לוּ… לוּ… לוּ… לפי כח נשימתה של המיבבת, והכל יחד, תרגילי הפרשוּת והיריות, השירים והיבבות, ויחד עמן קולות הילדים וצעקות התינוקות, נדמה לאזן האדם האירופי כקול ענות גבורה של מלחמה איומה ומבהילה, וכך מתהלכת לה האורחה הכבודה בדרכה מעט מעט עד שהיא באה אל בית הכלה.

את הכלה נוהגים להלביש במלבושי ההוד ששולח לה החתן מראש57 על חשבונו לכבוד יום החתונה, והם מקשים אותה בכל מיני קשוטים ותכשיטים פלחיים, ואחר כך עוטפים אותה בטלית של משי אדום, וצעיף עבה של משי הם נותנים על פניה, שהם מחפים אותם על-פי רוב בניר זהב. הצעיף שני מינים, אדום ולבן ולפי יחס המשפחה, אם היא קֵשִית או יַמָאנִית (שמות שתי משפחות ידועות בין הפלחים), ועל ראש הכלה מניחים עטרת תפארת עשויה נוצות יענה.

את הכלה מרכיבים בני ביתה על גבי בכרה קלה, חבושה כר יפה ועדויה אפזר יפה, שציצות צמר אדומות משתלשלות ויורדות על לחייה מזה ומזה, אחרי שהם מניחים מתחתה את הכרים ואת הכסתות, ואת כל יתר התשמישים הנתּנים לה מבית אביה, ושַׁמָשׁ מיוחד קובעים לגמל כדי למשוך אותו קמעא קמעא, ובשעת הליכה מוסרים ביד הכלה חרב שלופה, היא הולכת ראשונה, ואחרי כל הפרשים. ואחריהם נוהרים המחותנים והשדכנים מבני שני הכפרים, בנעריהם ובזקניהם, אנשים נשים וטף, ובדרכם שהם עושים אותה לכתחלה ארוכה כדי שיספיקו לקים מצות “שמוּח חתן וכלה” כהלכה, הם חוזרים במהדורה שניה וביתר תוקף על כל אותה המסכת הקודמת של הרקודים הפרשיים, היריות והמנגינות, והפעם בזריזות יותר נמרצה, ובהתלהבות יותר גודלה מפני רבוי ההמון.

כשמגיעה הכלה סמוך לבית החתן רצים אליה בני ביתה וקרוביה, ואוחזים כלם באפסרו של הגמל שהיא רוכת עליו, ואינם מניחים להבריכו כדי להוריד את הכל מעל גבו, אלא אם כן מעניק החתן לכל אחד מהם בגד, כלי, עז או כבש. וגם השמש בא באותה שעה על שכרו ועל “בקשישו” לפי יחוסו של חתן ולפי כבודו. וכשמבריכים את הגמל, לוקחים את החרב מיד הכלה ומוסרים אותה ליד החתן, שעומד וממתין לכלתו על יד פתח ביתו, וקודם שהכלה תפסע על מפתן הבית בלוית המחותנות, היא קוראת ואומרת “בִשְםְ אַלְלַה אַל רַחְמָאן אַל רַחִים” — בשם אללה הרחמן והרחום. — ואחר מעבירים את הצעיף מעל פניה וקושרים כנף אחת מבגדו של החתן בשמלתה של הכלה, ואת הכנף השניה הם פורשים מעל לראשה, לקים מה שנאמר “ואפרש כנפי עליך” (יחזקאל ט, ז, ח) ו“פרשת כנפיך על אמתך” (רות, ג', ט). החתן מכניס את כלתו לתוך חדרו ועוזב אותה שם עם המחותנות והמכּרות, והוא יוצא אל האורחים אל החצר, ושם הוא משתעשע בחברתם עד הערב, הזקנים מבלים את זמנם בשיחות נאות, והצעירים מרקדים, שרים ומתהוללים ומאמנים את ידיהם ביריות אל המטרה.

פרק יב: הנישואים, קידושין ומנהגים

את הקידושין עושים בלילה ולא ביום, ומנהג זה נוהג גם אצל העירונים, אלא שהפלחים נהוגים גם להרכיב את החתן לפני הקידושין על סוס אביר, ועושים לו פרסום בהמון ובמחולות בכל רחובות הכפר.

בשעת קידושין נוהגים לכסות את פני הכלה בהינומה כמנהג היהודים. וכך הוא סדר קידושין אצל פלחי המושלמים: אבי הכלה שואל את בתו במעמד שלשה עדים ואומר: בתי! את מי את רוצה למנות מצדך לאפוטרופוס שישגיח על הקידושין שיהיו נעשים כהלכה? והנערה עונה: “אותך, אבא”! — שאלה זו ותשובה זו חוזרים עליהן האב ובתו שלש פעמים במעמד העדים, ואחר הולכים העדים בצרוף אבי הכלה אל בית ה“כָּאתֵב”, הוא שׁיך הכפר. הכאתב שואל את אבי הכלה "פלוני בן פלוני! מי הוא הממונה מצדך על קדושי בתך? — “אתה, אדוני השיך”! עונה האב. — וגם שאלה זו ותשובתה צריכות חזרה שלש פעמים, ואחר כך הולכים האב והעדים והשיך אל בית החתן, ומעמידים את החתן על רגליו על יד האב, והשיך פונה תחלה אל האב ושואל אותו שלש פעמים: “מחמד! רוצה את שבנך עָלִי ישא לו לאשה את פָאטמה בת מֻצְטָפָא ושהוא יהיה לה לבעל ולאדון על-פי סברתו של מורנו השיך אבו חניפה?58. האב משיב אחרי כל שאלה ואומר: הן! רוצה אני”!. אחר כך שואל השיך גם את החתן שלש פעמים ואומר: “ואתה, עלי! הרוצה אתה גם אתה לקחת את פאטמה בת מוצטפה לאשה להיות לה לבעל ולאדון על-פי סברתו של אבו חניפה”? — גם הבן עונה אחר כל שאלה כשם שענה אביו, ואז קרא הכאתב את פתיחת הקוראן ובזה תם הטכס, והשעה של דאגת הכנת הסעודה לכבוד הקרואים הגיעה.

את הסעודה עושים בליל החתונה עצמו אחרי הקידושין, ועל-פי רוב, ברחבה שלפני בית החתן, ומלאכת הכנתה מתחלקת בין הקרובים והידידים, אנשים ונשים. האנשים — מהם עוסקים בשחיטת הכבשים והעזים, בפשוט עורם ונתיחת הבשר לנתחים, ומהם עוסקים בבשול הבשר ובצליתו. והנשים — מהן עוסקות בהובלת קוצים וזרדים, להסקת האש, ומהן עוסקות באפיה, ובתור קנוח סעודה נוהגים לבשל ארז שמכרכמים אותו בכרכום, ומתבּלים אות בתבלים שונים.

אל הסעודה מזמינים את כל הקרובים מצד החתן והכּלה ואת כל ידידיהם, ואין לך איש מבני הכפר שאינו נחשב באותה שעה לידיד, וכל אחד מהקרואים מחויב לשלם סעודתו בתשורה הגונה שהוא מביא עמו אם בכסף או בשוה כסף, ועל כל תשוה ותשורה עומד מכריז מיוחד וקורא: זוהי תשורה מאת פלוני בן אלמוני לכבוד החתן והכלה, ולמזכרת אהבת עולמים.

תשורות אלו הקרואות בלשון התלמוד “שושבינות” שׁמים אותן שׁמאים מומחים, ומוסרים את השומא בעל פה אל החתן כדי שיזכר וידע אחר כך להחזיר לכל אחד מהנותנים תשורה מקבילה בכל הזדמנות של חתונה אצלם59 וזכרונו של פלח הוא בטוח, ואין בו כלל משום שכחה.

והקרואים — איש וביתו באים ומתעסקים בהתלהבות גדולה בקיום מצות שמחת חתן וכלה, ומצוה זו מקימים אותה הגברים לחוד והנשים לחוד, כי לחרפה וגם לעון יחשב אצל הערבים, גם העירונים, לשיר ולנגן ולצאת במחולות בחבורה של אנשים ונשים יחד.

הרקדנים בין זכרים ובין נקבות יוצאים אחד אחד, או שנים שנים, והרקוד הפלחי הוא תורה פשוטה שאינה נזקקת ללמוד מטריד, בהיותה לכתחלה בנויה על תנועות גוף מונוטוניות שהן הולכות ונשנות עד אין קץ, והן מקבילות אל קולות השירה והמנגינה המונוטוניים ההולכים ונשנים גם הם עד שייחר הגרון. והשירה, הכל לוקחים חלק בה בבת אחת ובמקהלה, והיא נאמרת בקולי קולות כדרך הפלחים, ובת קולה שאליה נלוה גם בת-קול של ספיקת כפים חזקה, נשמעת במרחק של כמה מילים.

והשירה מכילה בתים אחדים רצופי אהבה טפוסית פלחית מעין אלה:

א

עֲלָמוֹת יָפוֹת

מְלֵאוֹת טַעַם וְחֵן

שׁוֹשַׁנִּים רַכּוֹת

בּוֹחֲרָן יִשְׂמַח בָּהֵן.

ב

עִוֵּר אֵין עֵינַיִם

מִסְתַּפֵּק בִּשְׁחוֹרוֹת

אַךְ פִּקֵּחַ וְנָבוֹן

מִתְאָהֵב בַּצְּחוֹרוֹת.

ג

מַה-יָּפוּ פְעָמַיִךְ

גּוֹרָלִי אַתְּ! יָפָתִי

מַה-צַּחוּ לְחָיַיִךְ

מַזָּלִי אַתְּ רַעְיָתִי.

ד

הַסּוּסִים רְתוּמִים

הָרְמָחִים מוּכָנִים

הִתְעַלְּסוּ בַנְּעִימִים

הָאָבוֹת וְהַבָּנִים.

או שירה כזו:

א

חֲתָנֵנוּ אוֹר יָרֵחַ

עֵת-שֶׁמֶשׁ נִשְׁקֶפֶת אֵלָיו

ב

כַּלָּתֵנוּ אוֹר שַׁחַר זוֹרֵחַ

בְּיָפְיָהּ עוֹלָה עָלָיו.

ויש שהשירה כולה אינה אלא פרזה ריקה מעין זו:

א

קוּמָה נָא

חוּשָׁה נָא

מְבַשֵּׁל הַקָּפֶה!

ב

עֲרֹךְ נָא

הָכֵן נָא

מַשְׁקֶה זֶה יָפֶה!

פרזות אלו, מדרך הפלחים להעמיד עליהן מנצח, הוא פותח תחלה ואחריו עונים כל המסובים במקהלה.

בשעת הרקוד נוהגים להסיק ברחבה שלפני הבית מדורה גדולה בקוצים ובזרדים שהם מגבבים למפרע לתכלית זו, והקרואים רובצים להם מסביב ללהבה במרחק קצת, וברֶוח שבין המדורה והמסובים, מרקדת לה עלמה אחת ממשפחת הכלה שעל-פי רוב היא אחותה הצעירה. לפעמים נותנים ביד המרקדת חרב שלופה כשהיא ראויה לכך מפאת גילה, והיא עושה בה תרגילים שונים שיש בהם משום אמון ידים, והמסובים מלוים את הרקוד בשירה ובספיקת כפים מחרשת אזנים.

וכשהגברים מרקדים הם שרים שירים שמלוים אותם בתנועות שונות הלקוחות מהחיים בהתאמה לנושא השירה: הנה למשל שיר אחד מאלה לדוגמה:

כַּךְ אִמָּא כָּךְ

א

כַּךְ קוֹטְפִים עוֹזְרָדִים

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

כַּךְ מְלַקְטִים שְׁקֵדִים

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

ב

כַּךְ מַזְמִינִים אוֹרְחִים

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

כַּךְ זוֹבְחִים זְבָחִים

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

ג

כַּךְ מִתְהַלְכוֹת צְעִירוֹת

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

כַּךְ צוֹעֲדוֹת זְקֵנוֹת

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ

ד

כַּךְ מִתְנוֹעֲעִים מֵי-יַמִּים

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

כַּךְ שׂוֹחִים בַּאֲגַמִּים

הֶאָח! אִמָּא כָּךְ!

בכפרים אחדים נוהגים לרקוד במרקוֹף של עץ, העשוי מוטות עץ בצורות שתי וערב שהם מלבישים אותו מלבושי הדר, ונראה כאדם פורש כפים, ומרקוף זה ממלא את מקום הכלה שגם היא חיבת על-פי הדין לרקוד, אלא שפסקני הרקדנים המחמירים שבכפרים ההם, התירו לצאת ידי חובת רקוד של כלה גם במרקוף של עץ, ויש נוהגים לסוב במרקוף סביב כל הכפר, וכל בני הכפר מלוים אותו בשירה ובמחולות.

בשעה מאוחרת בלילה מלוים את החתן אל חדרו בשירה ובהמון, ואחר כך מתפזרים איש איש לביתו ולכפרו —, ובזה תמה החתונה.

* * *

מנהגים בשעת נשואים

כמלואים לפרקים הנ"ל, הננו אומרים לתת רשימה של מנהגים הנהוגים בין הפלחים בשעת נשואים:

א. נוהגים להניח על מפתן פתח ביתו של חתן חתיכת שאור שעליה פוסעת הכלה כשהיא נכנסת לבית בפעם הראשונה, והרי זה סימן ברכה לבעלים, לומר לך, מה שאור זה בא לתַפֵח את העיסה ולהגדילה, כך תזכה האשה הבאה אל בית בעלה להרחיב ולהגדיל את חוג המשפחה בבנים רבים של קימא.

ב. נוהגים להעיר את הכלה ממחרת יום חתונתה בבוקר השכם, ומלבישים אותה מתחת לשמלתה כתונת לבנה וארוכה ששפתה מקושטת בציציות-חוט מגוונות שנראות לחוץ, ושולחים אותה אל המעין לשאוב מים, הציציות והמים גם הם סימן של ברכה לומר לכלה: הלואי שיהיו יוצאי חלציך כמספר הציציות בכתנתך, וכמספר טפות המים בכדך.

ג. יש נוהגים להניח על ראש הכלה כשהיא נכנסת לבית, כד גדולה מלאה מים, לרמז לה בזה שעליה יהיה לשאת את עול חיי האישות בדומיה ובסבלנות, כשם שהמים נושאים עליהם כל משא בשתיקה, ואם פתח הבית נמוך ואי אפשר לה לכלה להכנס כשכדה על ראשה, מניחים ביצה במקום כד. גם הביצה היא סמל-השתיקה והסבלנות.

ד. יש נוהגים לשאת את הכלה בידים בשעת כניסתה לבית חתנה, לבל תדרוך על הסף ברגליה, לומר לה, שעליה תהיה החובה להכנע לכל דברי בעלה ולהיות מקשבת לקולו ולקול בני ביתו, ולא להיות דורכת עליהם ברגל גאוה כדרך נשים חצופות.

ה. יש נוהגים שהחתן דש על רגל כלתו בשעה שהיא נכנסת לביתו, לקים מה שנאמר “והוא ימשל בה”, ואצל פלחי הדרוזים מקיֵם החתן את הפסוק הנ"ל בזה שהוא מכבד את כלתו במכות ובמקל של חובלין דוקא, כדי להרגיל אותה בשמיעה למן הרגע הראשון שהיא באה לחסות בצל קורתו.

ו. יש מקומות שהחתן והכלה נזהרים שלא לעבור נחל לרחבו בשבעת הימים הראשונים לחתונתם, כי אין לך סימן קללה גדול מזה למשפחה, לפי דעת הפלחים. לפעולה זו של הליכה לרוחב הנחל, קורא הפלח גזיזת60 הנחל, וכל העושה כך, הריהו גורם חלילה לגזיזתו של נחל-המשפה ולפסיקתו.

ז. נוהגים פלחי המושלמים לעשות את הקדושין במעמד קהל קטן של בני אדם שברובם שייכים למשפחות המתחתנות, וזה כדי להנצל מחשש “עין-הרע” המצויה תמיד — לפי דעת הפלחים — בכל מקום שיש בם קבוץ גדול של בני אדם.

ח. נוהגין שלא לעשן בשעת קדושין, וכל העושה זאת הריהו כאילו מגלה דעתו שהוא רוצה בשרפת אשרו של הזוג החדש.

ט. קרובי החתן והכלה נוהגים להשגיח השגחה מעולה שלא יבוא איש או אשה הידועים לאויבי המשפחה לפזר בשעת קדושין עפר או קמח על דרכו של הזוג. מעשה זה — לפי דעת הפלחים — מעיד על עושיו שהם רוצים במיתתו של הזוג לפני זמנו ובקבורת אשרו וטובו.

י. יש מקומות שנוהגים להשגיח השגחה מעולה על אבי הכלה בערב יום החתונה שלא יערים לתת את בתו לאיש אחר מחוץ לחתנה המיועד לה. מקרה כזה, אף אם חשוב כיוצא מן הכלל, אפשרי הוא, וזה כשהחתן לא הספיק לסלק מראש את כסף המוהר שהתחייב לתת, וחותנו אינו חושב אותו לבטוח בתשלומים, או כשאחד ממקורביו של החתן פגע במשך ימי הארושין בכבודו של אחד מאבות הכלה או ממקורביה, שאז ראוי הדבר לנקמה, ומשום כך שגור בפיו של שפלח: גם אם אתה רואה כלה כשהיא יושבת עדויה וממתינה לחתנה, אל תאמין שהיא נשאת לו כל זמן שהיא נמצאת עוד בבית אביה. מעשה כזה, לכשיקרה, אין כפרתו אלא חרב.

יא. כשבוע ימים לפני החופה נוהגים לצבע את ידי הכלה ואת רגליה, וכמו כן גם א ידיהן ואת רגליהן של כל המכרות והקרובות בצבע ה“כופר” הצהוב שהפלחים קוראים לו “אַֹל-חִנָה”, ואת הצפרנים הם צובעים שחור לתוספת נוי.

יב. ביום החופה נוהגים לקרוע בפוך עיניה של הכלה, ויש שקובעים בה גם כתובות-קעקע בצבע כחול בכל או בחזה, וגם בפנים, בשפתים ובידים, וזה ביחוד כשהנערה היא בחזקת נאה, שאז לפי טעם הפלחים, מוסיפות הכתובות הכחולות יופי על יפיה. מנהג זה מצוי על-פי רוב, בין פלחות עבר הירדן, והצועניות נחשבות לאומנות היותר מומחות במלאכת קביעת הקעקע.

יום החתונה הוא כמעט היום היחידי של שמחה אמיתית בכל ימי חייה של הפלחה, וביחוד של הפלחה המושלמית, חוץ מזה היא בבחינת שפחה נחרפה לבעלה ולכל בני ביתו בכל ימי חייה, ואין צריך לומר בעיני חמותה שמתאכזרת נגדה באופן נורא, כל חמות נוהגת לנקום בכלתה את נקמת חמותה בה, בהיותה כלה.

היחס של החמות לכלתה, וכן להיפך, מתבלט מתוך משלים אלה השגורים תדיר בפי נשי הפלחים: החמות מה היא אומרת לכלתה בשעה שהיא שואלת לאכול?

"בככר פרוס אל תגעי, וככר שלם אל תבצעי,

וחוץ מזה אכלי עד אשר תשבעי".

והכלה מה היא אומרת על חמותה?

"לכשיזכו הכלבים להתקבל בגן עדן כבני תמותה,

תזכה כלה להתחבב על חמותה.

פרק יג: הלידה

הלידה נחשבת למאורע טוב בביתו של פלח, כשכורעת הפלחה ללדת נוהגים כל בני הבית הזכרים לצאת מן הבית, והם הולכים להם אל בית השכן הקרוב או אל אחת מחלקות השדה הסמוכות לבית, ושם הם ממתינים בסבלנות פלחית עד שמביאים להם את בשורת הילוד החדש. וכנגד זה הם נוהגים להזמין לבית היולדת את כל הקרבות אליה קרבת משפחה, וכמו כן את השכנות הסמוכות לבוא ולשמוח בשמחת המאורע. וכולן נענות להזמנה ואינן זזות מהבית עד שהן רואות את הילוד החדש61.

את בשורת הילוד מביאים לאב וליתר בני ביתו הזכרים תיכף אחר הלידה, וזוהי אחת המצוות שרבים קופצים עליה, וכל הזריז מחברו זוכה בה.

ובשורה זו נוסחה קבועה לה, והיא תלויה בילוד אם הוא זכר או נקבה. ובאותה שעה מרגישים ביחוד פחיתות ערכה של האשה אצל הפלח שעליה כבר הזכרנו (עי' פרק ח').

הא כיצד? כשהילוד זכר, השמחה גדולה במעונו של פלח, והיא מתבטאת אפילו בדרך מרוצתו של המבשר שהיא הרבה יותר מהירה מזו כשהילוד נקבה. ואין צריך לומר בדרך ההבעה. וכך רגיל המבשר כשהילוד זכר לומר בקול עליז ומעודד: "בְּשָׁארָה! בְּשָׁארָה! יַא אַבּוּ פְלָאן אַגַ’אך עָרִיס — בשורה טובה לך! בשורה טובה לך, אבי פלוני! חתן נאה נולד לך — כלומר: בן זכר. ואז קמים כל הממתינים לבשורה והאב בראשם, וחוזרים לבית בשמחה גלויה, ותיכף לבואם קורא האב לבן בשם, ואחר טובלת המילדת את התינוק במים פושרים, משפשפת גופיפו במשרה של מים מלוחים, ואחר סכה אותו בשמן-זית זך, ומעמידה אותו רגעים אחדים כנגד השמש לחזקו, ואחר כך היא חותלת אותו בחיתולים פלחיים יפה-יפה על ידיו ועל רגליו, עד שהוא דומה לחנוט מצרי, וזה כדי לשמור עליו מפני כל תנועת יד או רגל לפני זמנה, העלולה לפי דעת הפלחים להזיק לכל תינוק בימים הראשונים להולדו, כי בהיות הגוף עדיין רך וענוג מאד, כל תנועה קלה מצדו עלולה לפגוע בו לרעה. כעבור שבעה ימים חוזרים ומשפשפים את הילד במי מלח כתחלה, וסכים אותו גם בשמן-זית זך, וחותלים אותו שוב, וכך הם עושים בכל שבעה ימים עד ארבעים יום, וביום הארבעים מעבירים מעליו את החיתולים, ומלבישים אותו מלבושים פלחיים רגילים, היינו חלוק ארוך ורחב של בד לבן ועליו קפטן עשוי ארג משורטט קוים קוים אפורים ושחומים. ובאותו יום עצמו עושים משתה לקרובים ולידידים, שהם מזמינים אותם לבוא ולהשתתף בשמחתם, וכל אחד מהמוזמנים חייב להביא עמו מתנה כל שהיא לילד.

ביום המשתה נוהגים ההורים להקריב גם קרבן של כבש או עז לשמם ולכבודם של אללה הרחמן והרחום ומחמד נביאו — עליו התפלה והשלום — לאות תודה והלל על הילוד החדש, ומאכילים את בשר הקרבן לעניי הכפר.

מנהג זה של שפשוף גופו של ילד במי מלח ובשמן-זית בימים הראשונים להולדו הוא קדום מאד, ורשומו ניכר גם בתנ“ך ככתו ביחזקאל ט”ז ה: “והמלח לא המלחת והחתל לא החתלת וכו'”. וכך אמרו חז"ל על ר' חנינא בן דוסא: אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו האחת, וחולץ מנעלו, ונועל מנעלו, אמר: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי, הם עמדו לי בזקנותי (חולין ז, ע“א, ומגלה כ”ז).

וכשנולדה בת מקדמים פניה באי-רצון גלוי המתבטא על-פי רוב במלים אלו: “בַּסְסְ בִּנְתְּ”, — רק בת! — ויש ביניהם שמביעים את אי-רצונם גם בתרעומת גלויה, באמרם: “חבל על הצירים והחבלים שהיו לאם בשעת לידה, שלא היו כדאיים כלל”. והנחמה היחידה שנוהגים לנחם בה את האם היא זו: “מַא תִזְעַלִישׁ אִן שָא אַלְלָה בִּתְזַיְנִיהָא אִבְּ-עָרִיס” — אל יפול רוחך בקרבך הפעם, — אם ירצה אללה בת זו תגר אחריה בקרוב “חתן הגון”, כלומר בן זכר.

ובתקופת הבערות — אַל גַ’אהִלִיֶה — שלפני מוחמד, היו לפעמים נוהגים להניח את הילדה למות בעודה תינוקת כדי להפטר מאותה בושה שנגרמת למשפחה על ידה, ומאותו צער של טפול הקשור בגודלה של הבת ובחנוכה.

והקוראן בפרשה ט"ז כותב בפרוש על תקופת הבערות לאמר: "כשהיה אדם מאותה תקופה — והכונה לתקופת הבערות — מקבל ידיעה שנולדה לו בת היו פניו נופלים ומתקדרים מרוב צער ויגון, והיה אותו אדם מסתיר עצמו מלהראות בקהל, ולפעמים היה מגיע לידי כך שהיה בא לידי הרהורים רעים אם באמת כדאי לטפל בתינוקת ולשאת חרפתה בדומיה או יותר טוב לקבור אותה חיים ולהפטר ממנה לעולמים.

גם אמונה טפלה זו רווחת אצל הערביים בכלל, שהבת בהיותה עוד בבטן אמה אין לה חשק רב לצאת משם לאויר העולם, והיא יותר שמחה אם יהיה לה רחמה של האם הרת עולם, וזה משום שיש לה מעין הרגשה על גורלה המר הממתין לה במשפחה בהולדה. וראו זה פלא שהאמהות עצמן מראות הבדל גדול מצדן בין הבנים והבנות, ובה בשעה שהן מתגנדרות בבניהן הזכרים הן כאילו מזלזלות בבנותיהן ואפילו מתרשלות בטפולן בהן כמו בכונה ומעמיסות עליהן מקטנותן עבודה קשה ומטרידה שאינה כלל לפי כחותיה של הילדה. ורגיל בפי הפלחים לאמר ביחס לבנות: “דוּר אַל בַּנָאת כַ’רַבָאת”, כלומר: בית שיש בו הרבה בנות סופו ליחרב,, ודומה לזה הפתגם העברי הידוע: אוי לו למי שבניו נקבות — כי רק לבנים הזכרים יש חלק בהתפתחותה של המשפחה ובקיום שמה, בהגדלת רכושה ובשמירה על זכויותיה. והם נחשבים בעיניהם לעמודי התוך שהבית והמשפחה נשענים עליהם. ומשל אחר אומר: “אַל בַּנָאת עַ’לָבַאת”, היינו: “הבנות יש בהן משום משא כבד”; או מַוְתּ אל בַּנָאת סוּתְרָה" — “מיתתן של הבנות יש בה משום ברכה”; או הַמְםְ אַל בַּנָאת לִלְמַמָאת" — צער גדול בנות נמשך והולך עד המות. היינו עד מיתתן של הבנות, או של הוריהן, — ואומר: מַאתַתְ וַלִיתַך מִן צַפַאוֶת נִיתַך: — מות בתך סימן לטוהר רוחך. או “כַּבֵּר חַיֶה וַלָא תַגִ’יבּ בְּנַיֶה” — טוב לגדל נחש מאשר ללדת; או “אַל בִּנְתְּ אִמַא גַ’בְרָהָא, אַוְ קַבְּרַהָא” — הבת שתים או חיים על ידי נישואיה, או מיתתה על ידי יסורין".

וכנגד זה על בן זכר הם אומרים: אַל וַלַד אִן לִעֶב פִי כַרָאהְ, אַ פַאִידָה מִן וַרָאהְ", כלומר: ילד זכר אף כשהא משחק בְצֵאָתוֹ, יש תקוה לאחריתו, — היינו: הילד גם בהיותו בתחלתו שובב ולהוט אחרי משחקים בזויים ומאוסים, אין להתיאש הימנו ולא מהתועלת הבטוחה שתבוא בכנפיו לכשיגדל.

האסון היותר גדול אצל הפלח הוא כשהוא חשוך בנים זכרים, ואין צריך לומר אצל הפלחה, כי כל זמן שאין לפלחה בן זכר, חייה — חיי האישות — אינם בטוחים. ואינה יוצאת מכלל הסכנה שבעלה ישא לו בהקדם אשה שניה. ודוקא הבנים משמשים — כאמור — קשר אמיץ והמשך למשפחה, מה שאין כן הבנות שמפאת נישואיהן הן נחשבות בעיני הוריהן כ“אבדה בטוחה” שאינה עלולה לחזור למשפחה.

נוסח הבשורה לכשנולדה בת הוא אחר לגמרי מזה של הבן הזכר והוא נמסר לאב על ידי המבשר שאינו ממהר כל כך בהליכתו, ובקול נמוך ועמום וכמעט גם עצוב, הוא אומר: אישי פלוני אבי פלוני! ברוכה תהיה “הכלה” שבאה אל ביתך לאללה הרחמן והרחום! וזה משום שדוקא כ“כלה” יש ערך כל שהוא לבת אצל הפלח, בשמשה סחורה הניתנת למכירה בהגיעה לפרקה לכל המרבה במחירה. והאב עונה למבשר ואומר גם כן בקול נמוך וחלש: ואללה יחנך בני בסכום “המוהר” של הכלה הזאת שנולדה לי, כי לך היא, ומעתה ומעכשו הריני מוכרה לך, ואתה לך זכה במקחך! ואז המבשר רואה, אם “העסק” כדאי לו, כגון אם הוא צעיר רוק ורוצה להבטיח לו אשה, או אפילו כשהוא נשוי אלא שמתוך עניו היה אנוס לכתחלה לקחת לו אשה אלמנה בהיות מחירה זול, מה שלא היה לפי רצונו, או גם כשיש לו בנים רוקים, והוא מתכון להשיאם לאחר זמן, הריהו חוטף ועונה לאב: אמן! כן יהי כדבריך, וכן יעלה רצון מלפני אללה הרחמן והרחום! ובחזרתם הוא ממהר והולך לביתו ומביא כבש או עז ומקריב אותם לקרבן, ללמד בזה שהוא נותן הסכמתו ל“עסק” וגם נותן מיד “תחלת-פרעון” על קניתו אותה ועל ידי כך הוא זוכה בילדה ליעדנה לאשה לו לעצמו או לאחד מבניו לכשתגיע לפרקה.

אם המבשר מוצא שהעסק אינו עסק הגון בשבילו, או שהוא אינו לפי כבוד משפחתו, הריהו משתמש מיד באמתלא ועונה לאבי הבת ואומר: ואללה יברכך חביבי בילדתך ויזכה אותך לגדלה בכל טוב סלה.

מנהג זה לתת היתרון לבנים הזכרים על הבנות מצוי הוא אצל כל בני המזרח, וגם יהודי המזרח, והוא קדום מאד. שרה אמרה לאברהם, הנה נא עצרני ה' מלדת, בוא נא אל שפחתי אולי אבּנה ממנה, כלומר: אולי יהיה לי ממנה בן זכר (בראש' ט"ז ב). גם בברכה אשר ברך ה' את אברהם כתוב לאמר: וברכתי אותך, וגם נתתי לך ממנה בן, (בראש' י“ז ט”ז).

הבן, הוא, כאמור, העיקר אצל הפלח, וכל קיומה של המשפחה תלוי בו, ומשנולד לפלח בנו בכורו אין הוא נקרא עוד בשמו הוא, אלא רק בשם בנו, היינו אם שמו של בנו הוא אִבְּרַהִים, אִשְחַק או יַעְקֻבּ, קוראים לאב בשם אַבּוּ-אבּרהים, אבּוּ-אשחק, או אַבּוּ-יעקב, מעתה זה שמו לעולם אפילו לכשיולדו לו עוד בנים אחרים, כי הבן הבכור עיקר.

הבת, כאמור, אין לה שום ערך מצד עצמה בעיני הפלח, וזה משום שבהנשאה לאיש היא פוסקת להיות שייכת למשפחת הוריה, והיא מתיחסת למשפחת בעלה. אם יש לה לבת חשיבות כל שהיא בעיני האבות, הרי זה דוקא מצד היותה נחשבת כעין סחורה שאפשר יהיה להכניס על ידה בעונת בגרותה סכום פחות או יותר הגון, במזומנים או בשוה כסף, כגון שקים של סוכּר או של קפה, של אורז ושמן וכיוצא בזה בתורת מוהר ממי שיקנה אותה לאשה. ובאמת בטיחותו של פלח בשעה שהוא הולך לעשות איזו הלואה תלויה במספר הבנות אשר לו וגם בטיבן אם הן יפות ובריאות, או מומחות וזריזות באחת המלאכות המיוחדות לפלחות, כגון בהכנת כלי חרס, או באריגת סלי נצרים וכדומה, שאז הוא נחשב ל“קונה נכבד” או ל“לוֹה בטוח” שאין לחשוש בו משום פשיטת רגל. שויה של נערה פלחית כשהיא מצטינת ביפיה, ובזריזותה באחת המלאכות האמורות, מגיע גם לאלף וחמש מאות שקלי כסף. והראיה היותר חותכת שאין הבת חשובה בעיני הפלח, היא זו שכששואלים אותו, כמה ילדים לך? הוא מונה מספר דוקא לבניו הזכרים, והבנות אינן עולות כלל בחשבון.

זמן יניקתו של תינוק אצל הפלח נמשך יותר מזה של התינוק העירוני, וביחוד כשהוא זכר, שאז אין הפלחה פוסקת מלהניקו עד שיהיה בן שלש וגם בן ארבע, ויש שהפעוט מסיג גם את גבולו של הילוד שבא אחריו, הפלח סובר שבאותה מדה שמתמשכות שנות היניקה כן ירבה כחו וגבורתו של הילד לכשיגדל, ובדרך כלל אין האם פוסקת מלהניק את בנה הקטן אלא כשהוא מתחיל לדדות ברגליו ולפטפט בלשונו, ומנהג זה מבאר לאמתם את הכתובים: “ושעשע יונק על חור פתן” (ישעיהו יא, ח), “ומפי עוללים ויונקים יסדת עז” (תהלים ח, ג).

מדרך הפלחה להניק את תינוקה פעמים אחדות ביום מבלי שום קביעת זמן. בכל פעם שהתינוק בוכה, היא חולצת לו שד ומיניקתו, ואחר כך היא מניחה אותו בתוך עריבה של עץ בפנת החדר אם היא בביתה, או שהיא נושאת אותו על גבה בתוך נדנדה העשויה מטלית של צמר גס62 כשהיא הולכת לעיר למכירת יבול אדמתה, או כשהיא הולכת אל השדה לסייע לבעלה ולבניה באחת המלאכות שם.

המילה אצל הפלח וכן אצל העירוני, מצותה משהגיע הילד לשנתו החמישית, אבל הרשות בידו לעשותה גם עד השנה השתים עשרה. והם נוהגים לעשות אותה בחבורה, היינו משפחות אחדות של כפר אחד או גם של כפרים אחדים הסמוכים זה לזה מתקבצות במקום אחד ומלות את ילדיהן יחד ביום אחד. לפני המילה בשנים שלשה ימים, הם נוהגים לעשות פרסום למצוה, מרכיבים את הילדים העתידים להיות נמולים על גבי סוסים אבירים, כשהם מלובשים חגיגיות, ומעבירים אותם ברחובות הכפר בתרועות שמחה וגיל שכל בני הכפר או הכפרים לוקחים חלק בהן. גם כלי זמר פלחיים מלוים אותם בשעת הליכה, וכולם שרים ומרקדים לפניהם, וגם יורים יריות באויר מתוך אקדחיהם לאות שמחה. מנהג זה נהוג גם אצל העירונים.

הפריעה והמציצה אינן נוהגות אצל המושלמים, והמוהל יש שהוא יהודי. הפלחים חושבים את היהודי ליותר מומחה במלאכת המילה מהמושלמי.

פרק יד: הטפול בילדים ובחנוכם

האם הפלחית מצטיינת בסבלנותה ובמסירותה לילדיה, ואין לך דבר קשה בשבילה כשזה נוגע לילדים. ומשום כך רוב בני המערב הזקוקים למינקת בשביל ילדיהם נוהגים לבחור אותה מבין הפלחות היודעות להתמסר לילדים, ולא מתוך העירוניות שהעיקר אצלן הכסף שהן מקבלות.

התענוג היחידי שיש לילד הפלח היא ההתחטאות וההתרפקות על אמו, תענוגים אחרים של ילדים כגון כלי משחק ושעשועים, צעצועים או אפילו מיני ממתקים ומגדנות וכדומה, מציאותם אינה ידועה הם כלל.

כנגד זה הילד הפלח מראשית ילדותו הוא מתחיל להתנסות ביסורים, ומכת הזבובים והיתושים היא הראשונה הפוגעת בו לרעה.

מציאותם של רמשים מטרידים אלה בביתו של פלח באה ביחוד לרגלי חוסר הנקיון. הפלח לא הגיע עדיין לכלל הכרת ערכם וחשיבותם של המים והסבון לבריאותו של אדם. הוא סובר שֶדַיָם להם מי המלח שבהם הם משפשפים בשרו של ילד בארבעים הימים הראשונים להולדו כדי להחזיק את הילד בריא כל ימי חייו. ומשום כך פניהם של התינוקות מכוסים תמיד חלאה וזוהמה המושכות אליהם את הזבובים והיתושים ואין צריך לומר העינים, החוטם, והשפתים שהלחלוחית מצויה בהם תדיר. ואם ינסה הפעוט לפתוח פה בבכי כאומר לקרוא את אמו לעזרתו להצילהו מרעת מבקריו המטרידים אותו, ממהרת האם לכסות את פניו במטלית בד עבה שכמעט שהיא מחניקה אותו בה. והפעוט כאילו הוא מבין מתוך הרגשה טבעת שהסכנה השניה היא יותר גדולה מהראשונה, ומשום כך אחרי נסיון של שתים שלש פעמים, הוא פוסק לבכות ולהתאונן ומסתגל אל אורחיו הבאים להטרידו וסובל אותם בדומיה, אלא שהאורחים אלה גורמים לתינוק מחלות מדבקות שתוצאותיהן על-פי רוב הן דלקות עינים ממושכות שאחריהן בא לפעמים גם עורון גמור.

הפלחה אינה בקיאה כלל בחירת המאכלים הראויים להיות נתונים לתינוק מחוץ לחלב האם. ואינה בוררת כלל, הכל כשר לאכילתו, נמצא שהילד הוא מסור כולו ביד המקרה לא רק כשהוא בריא אלא אפילו כשהוא חולה, ורק כשהמחלה כבדה עליו הפלחה דואגת לו ומשתדלת למלא את חובתה הן כאם והן כרופאה, וזה אם היא חושבת את עצמה למומחית במלאכת הרפואה, ואם אין היא מביאה לו רופאה מן החוץ מבין הקרובות או השכנות שבכפר.

הרפואה הפלחית תחלתה הקזה וסופה כויה. ההקזה נעשית בתער הגלבים שבו הם שורטים שריטות שריטות במקום הכאב, ואחרי שדם זב במדה שהם מוצאים אותה למספקת, הריהם חותלים את המקום בחיתולים של לשונות בד, ויש שהם מכסים את הפצע בקורי עכביש או במין עלי צמח מדבּרי עבה היודע להם.

כשההקזה אינה מועילה הם משתמשים באמצעי השני — בכויה, שהיא בעיניהם בבחינת “רפואה בדוקה” שאין אחריה שום אמצעי אחר חוץ מהבטחון באללה הרחמן והרחום, שהוא לבדו חותך רפואה לכל חי בשעה שאין עוד תקוה לאדם לרפואה בידי בשר ודם. והכויה נעשית בשפוד של ברזל שהם מלבנים אותו באש יפה יפה ומעבירים אותו על מקום הכאב. גם את דלקת החניכים אצל הילדים, בשעת צמיחת שניהם הם נוהגים לרפא על ידי כויה.

גם במחלות העינים — כמו ביתר המחלות — נוהגים התושבים להשתמש ברפואות-שוא לרפיון על יסוד אמונותיהם הטפלות, ורק כשאפסה כל תקוה לרפוין או אחרי עורון מחלט, הם פונים אל הרופאים לדרוש בעצתם.

מלבד הקמעות השונים שהם נוהגים לתלות על צוארי ילדיהם או על בגדיהם בשעת מחלתם, והעשויים כתבי-רזים של שמות מוזרים, או פסוקים מהקוראן, או תבניות של ידים, שנים, או חוליות של חיות, ועינים מיובשות של כבש, או של זכוכית, ועוד כאלה. מכינים להם גם סממנים מיוחדים שנפלו להם בירושה איש מפי איש, וביחוד אשה מפי חברתה.

הם, למשל, לוקחים חלמון של ביצה, ומערבים בו מעט קמח. או אבקה אחרת, ועושין כעין קילורין, היא אספלנית של בצק אשר ידביקוה לעין לרפאה.

לפעמים הם משתמשים במקום חלמון של ביצה לעשית הקילורין גם בחלב-אם או בחלב של איזו אשה שהיא, או ברוק, ובמי-רגלים, ואינם חוששים כלל מפני המוגלה הרבה שהעין מפרישה בשעת מחלתה, כי לפי דעתם, המוגלה כחה יפה להתפתחות הילדים, — המוגלה — אומרים הערבים — מוציאה את המלח הרע מהגוף.

במחלות “השערות בעינים” הבאה לרגלי גרענת, נוהגים הערבים לעשות כויה בשפוד מלובן באש בעור העפעף ככל אשר הם עושים בכל מחהל שהיא, ולפעמים “יודעי דבר שבהם” מכניסים קפול מעור העפעף לרחבו בין שני בדידי-עץ שקושרים את קצותיהם בכח בחוטים, ומשאירים אותם שם עד שימק העור הלחוץ ויפול מאליו. ממילא מובן, שתחת טובה מביא נתוח כזה רעה רבה לחולה על ידי זה שהעפעף מתכוץ ואינו יכול עוד להסגר כדי להגן על העין כרגיל, והקרנית נשארת פתוחה למחצה ולשליש, והיא צפויה בזה לכל אסון ופגע, ונוסף על זה גם השערות או הריסים נשארים במקומם.

אחר כל נתוח נוהגים שלא להאכיל את החולה, באמרם שהאוכל מזיק לעין אחרי הנתוח.

יש נוהגים לרפא את העינים גם בתחבושות ש פיגם או בכוחל שחור שמכניסים אותו בין העפעפים על ידי מכחול העשוי מתכת, או גם ברטיות חריפות אחרות שמדביקים אותן ברקות החולה מזה ומזה. עד שמולידות בהן בועות בועות.

יש שחושבים שאפשר גם להעתיק את מחלות העינים ממקום למקום בגוף החולה, וביחוד בזרועו, — מה עושים? לוקחים גרגיר של חוצה ומהדקים אותו בכח מצדו המחודד בזרועו של החולה על ידי תחבושת עשויה עלים ירוקים שונים שקושרים אותה במטלית ומשאירים את הגרגיר שם עד שהוא מוליד דלקת המפרישה מוגלה שברפויה תרפא גם העין לפי דעתם, ועוד רבות כאלה.

יש שהם מרפאים את הפצעים ואת המכות הטריות גם בעפר אדום שהם גובלים אותו במעט מים, ומניחים אותו על גבי הפצע, שקושרים אותו במטלית.

משעה שנראות אצל התינוק שניו הראשונות, מניחה הפלחה אותו להתגולל על רצפת הבית כרצונו, והיא מפזרת לו פה ושם פתותי לחם יבשים לכרסמם, בכדי להסיח דעתו בהם, שלא יטריד אותה בשעת עבודה, כי משחקי שעשועים אחרים בשביל ילדים אינם ידועים כלל לפלח, כאמור, ודוקא לכשמגיע הילד לשנתו הרביעית שאז מתחילה האם לחנך אותו בעבודה, והיא מוסרת לידו את העיירים ואת הגדיים לרעותם בסביבת הבית, וגם קונה לו חליל קטן או תוף קטן למתנה כשכר עבודה, והילד כשהוא מתהלך אחרי הגדיים והעיירים, או כשהוא יושב לנוח תחת אחד העצים, הוא מחלל בחלילו או מתופף בתופו להשתעשע, ושעשועו זה יחיד הוא לו בכל ימי חייו.

הילדה הפלחית, חייה בכלל פחות מאושרים מחייו של הילד, היא לא די לה שאינה מכירה מעולם משחקים ושעשועים, אלא אדרבה כשהיא עוד רכה בשנים, כבר מתחילה היא לשאת בעול עבודת הבית הקשה. ועובדה זו אין בה משום הדרגה, כי הכלל הפדגוגי “מן הקל אל הכבד” אינו ידוע כלל לפלח, השעור הראשון שנוהגת האם לתת לבתה הקטנטנה בתורת הליכות הבית, הוא בהובלת מים מן המעין אם ב“אִבְּרִיק” הוא ה“פך” הוא ה“צַרְצוּר” העברי, או ב“גַ’רְרָה”, היא ה“כד” העברית. שניהם כלים כבדים מאד ביחס לגיל הנושאת אותם מלאי מים מהמעין שהוא על-פי רוב רחוק מהבית בתחתית ההר שעל ראשו עומדים בתי המושב.

גם בתלבושתה דומה היא הילדה הפלחית ל“בעלת-בית” כבודה באה בימים. הפלח אינו נוהג לעשות שום הבדל בתלבשת האשה בין קטנה לגדולה, ההבדל הוא רק במדתה של התלבשת ולא בצורתה, שמלתה של הילדה יורדת גם היא עד רגליה, כמו זו של האשה-האם.

גם שערותיה של הילדה מכוסות הן במטלית בד לבנה ממש כמו אצל האם. הדין של “שער באשה ערוה” נוהג גם אצל הפלחים. והם מדקדקים בו הרבה.

בהגיע הילדה לשנתה התשיעית היא מצווה ועומדת להיות בקיאה בהלכות עבודת הבית לכל פרטיה, עליה לדעת לבשל, ללוש ולאפות ולכבס ולמלא את כל יתר עבודות הבית הקטנות והגדולות.

כשהאם בקיאה בכך — היא מלמדת את בתה גם פרק בהלכות תפירה ורקימה פלחיות, שיש בהן משום אמנות ידועה.

ולמה זה נוהגת הפלחה להטריד את בתה כל כך מקטנותה? משום שבאותה מדה שהבת משתלמת בידיעותיה ב“הליכות-בית” וכו' כן יגדל מחירה בהגיעה לפרקה. וזאת עוד משום שהפלחים נוהגים להשיא את בנותיהם בעודן רכות בשנים, ולכן כל נערה צריכה למהר לדעת את הלמודים הנ"ל, כדי שבהנשאה לאיש תדע בעצמה לנהל את ביתה, ולמלא את כל דרישות בני משפחת בעלה, ואין צריך לומר בעלה עצמו שמתנהג עמה באכזריות עד שיש שהוא גם מכה אותה כשהיא עושה הדבר היותר קל כנגד רצונו ופקודתו אפילו בשוגג.

תורת האהבה אל הפלחה היא זרה לה, ואם יש אהבה הידועה לה, זוהי אהבתה היא לבניה ולקרוביה ואפילו לבעלה האכזרי. כל ימיה של הפלחה הם שורה ארוכה של עבודה בלתי פוסקת המפרכת את גופה, ואין לה אף שעה קלה של עונג ושעשועים בימי חייה חוץ משעות השנה המצומצמות, כי מהאשמורת השלישית מוכרחה הפלחה לעזוב את מטתה כדי לטחון את קמחה; ללוש עיסתה, ולאפות לחמה לארוחת הבוקר בשביל בעלה ובניה קודם שיצאו לעבודתם.

שמחתה של הפלחה, הם ביחוד הבנים הזכרים, שלהם היא מסורה, כאמור, בכל לבה ונפשה. ומסירותה אין כל שכר בצדה, כי הבנים לכשיגדלו, אינם מכירים כלל בכל הטוב שעשתה להם האם בקטנותם, ואינם מחזירים לה משלהם כמעט כלום בשכר טרחתה ודאגתה להם. הידיעה כשהיא לעצמה, שהיא אם לכך וכך בנים, ממלאה את לב האם הפלחית גאון, ומעודדת אותה לשאת ולסבול את יסוריה בדומיה עד יומה האחרון. שאיפתה האחת של הפלחה היא שלא יפלו בניה על שדה קטל, בהקראם למלחמה.

כל זכרונותיה של הפלחה בחייה מצטמצמים בזה שבהיותה בת כך וכך שנים בערך היא ילדה את בנה זה או זה, ובהיותה בת כך וכך מת עליה אביה, או אמה, או מי שהוא אחר מהמשפחה. התאריך הקבוע ביותר במוחה הוא אותו היום שבגד בה בעלה ונשא לו עליה אשה שניה, יום זה אינו נמחק מזכרונה אף רגע. ויש שהוא מביא אותה מהר עד הקבר. קנאתה בצרתה, ביחוד כשהיא יפה ממנה ומקובלת על בעלה, אוכלת אותה ומזקינה אותה לפני זמנה, ואז, ממילא, היא נמאסת על בעלה ואפילו על קרוביה-קרוביו, והיא חושבת את עצמה למיותרת בביתה ולבלתי כדאית לחייה, וכך חושבים גם בעלה והקרובים.

חנוך הילדים אין לו ערך בעיני הפלח, ומשום כך בהיותם רק מתחילים להיות מְדַדִים הם עוזבים אותם לנפשם ואין משגיחים עליהם עוד. רק הילדות מצויות תמיד על יד האם, מה שאין כן הילדים שהם מתגוללים לנפשם ברחבה שעל יד הבית, או ברחבה הסמוכה למעין המים או בשדות, או ברחובות הצרים המעוקלים והמלוכלכים שבכפר, ושם הם משחקים להם לנפשם או בחברתם של ילדי השכנים מבני גילם, וזה אם בצרורות או בעפר, או בכל דבר זול אחר מעין אלה.

כשהילד מגיע לשנתו החמישית או הששית, מתחילים בני ביתו לחנכו בתורה הפלחית על-פי דרכו. הוא פותח, כאמור, במרעה הגדיים והעיירים, הבקר והחמורים בשדות הסמוכים לכפר, ומסיים בעבודת האדמה לכל פרטיה, לפי ידיעתם המעשית והראשונית של הפלחים בה, ככל אשר נראה להלן. ורק בין פרק לפרק, יש ששולחים את הילד אל ה“חַ’טִיבּ”, הוא המורה שבכפר הנקרא בפיהם גם בשם “שַׁיְך”. שם, בחדר צר ומלוכלך מוסר המורה את תורתו לילד בעל-פה כשהוא רובץ על גבי הקרקע הערומה ברגלים משוכלות תחת ירכיו, או על גבי מחצלת של קנים. תורתו כולה מצטמצמת “בפתיחת הקוראן” שהם קוראים אותה “אַל פָאתְחָה” ובפסוקים קצרים אחרים מאותו ספר קדוש שישמשו לו נוסח תפלה לכשיגדל. ותפלה זו נאמרת אצלם חמש פעמים ביום כשהם כורעים על ברכיהם על אדרתם שהם פורשים אותה לרגליהם מתחתם בשעת תפלה. החיים אצל הפלח הם כל כך רצינים שאסור להוציאם לבטלה בלמודים ובחנוך וכל כיוצא בזה, ואין צריך לומר לשעשועי הגוף ולתענוגים. החיים עצמם הםה הם לפי דעת הפלחים הטוב שבבתי הספר והחנוך, ושם חיב כל פלח לעשות למודיו למעשה.

ה“ח’טיבּ” הוא על פי רוב עירוני או בן כפר שנתחנך בעיר על חשבון הממשלה63. היקף ידיעותיו של כל ח’טיב מצומצם מאד. הוא יודע לקרוא ולכתוב ולהבין קצת בספרי הדת. תורת הלשון הערבית וספרותה רחוקה ממנו. ועל-פי רוב הוא מתקשה גם בכתיבת מכתב משפחה פשוט מבלי שיעשה טעיות גסות בכתיב ואין צריך לומר בדקדוק ובסגנון.

הח’טיב מקבל שכרו הזעום במזומנים — מעשרים עד שלשים פרנקים זהב לחודש — מקופת הממשלה, אך יש שהוא מקלב אותו מקופת ההורים שלה ילדים בכסף או על-פי רב בשוה כסף, היינו בחטה, בשעורה, בעדשים ובכל צרכי אוכל אחרים מיבול אדמתו של פלח. הפלח אינו ותרן ביותר, ביחוד כשזה נוגע לחנוך בניו, שכאמור הוא חושב אותו למיותר. הוא מודד למורה במדה עוד יותר זעומה ממה שהממשלה עושה עמו כשהיא משלמת לו משכורתו מקופתה.

הלמודים יש שהם נעשים גם בכתב, וזה כשהמורה בקי בכתיבה תמה, שאז הוא מכין לו לוחות מרובעים של עץ הצבועים בצבע לבן שיש להם בית-יד לאחיזה. ועליהם כותב הח’טיב לתלמידיו את שעורו, את הפרשה של ה“קוראן” — שהוא צריך ללמדם, וכשהתלמידים לומדים אותה ויודעים אותה בעל-פה, מוחק הח’טיב את הכתוב וחוזר וכותב עליו שעור חדש או פרשה חדשה מה“קוראן”. מכשירי למוד אחרים אינם במציאות בבתי-ספר של הפלחים64.

פרק טו: כיצד מקיימים מצות הכנסת אורחים

מצוה זו של הכנסת אורחים גדולה מאד אצל כל ערבי, ועל אחת כמה וכמה אצל הפלח, והיא מצויה ביותר בכפרים שבדרום הארץ, ודרומית-מערבית לה, והמהדרים שבמהדרים במצוה זו אצלם נקראים בשם “גַ’יְדין”, כלומר: נדיבים, ושם-לוי זה נִשא לתהלה בפי כל, והוא חשוב מאד בעיני הפלח עד שכדאי לו לבוא עד שערי עוני, ובלבד שיהיה זוכה בו, ומשום כך רגילים הם הם ה“ג’ידין” האמתיים לעמוד על פרשת דרכים על-יד מעין הכפר ושם הם ממתינים לאורחים שעוברים דרך הכפר כדי להיות מן הראשונים לזכות בהם, קודם שהם הולכים אל המארחה הכללית שבכפר.

מנהג זה של העמידה על יד המעין להזמנת-אורחים מזכיר אותנו את מנהג אבותינו לפנים שהיו עומדים גם הם על יד בארות-המים ומזמינים את האורחים העוברים. — על אליעזר עבד אברהם כתוב לאמור: “וירץ לבן לקראתו ויחבק לו, וינשק לו ויביאהו אל ביתו”… (בראשית כד, יג). ועל יעקב נאמר: “וירא באר בשדה” וכו' (שם כט, ב). וכן כתוב על משה: “ויברח משה מפני פרעה וישב על הבאר… ויאמר אל בנותיו: ואיו? למה זה עזבתן את האיש? קראן לו ויאכל לחם” (שמות ב' טו).

כל אחד מהג’ידין משתדל למשוך את האורח אל ביתו בדברי חבה ובדברי פתויים, שבועות והשבעות.

ושבועות אלו יש להן נוסחאות קבועות65, וכאן נביא שתים מהיותר טפוסיות שבהן ומהיותר חמורות בעיני הפלח, ואפשר גם מהיותר אמתיות שבהן: “חַלַפְתּ-בּדִרָאעִי” — נשבעתי בכח זרועי, זאת אומרת: נשבעתי בימיני, וזה כשהפלח רוק, או “עַלַיְ אַל טַלָאק בִּלְתַּלָאתֶּה”, כלומר: אני נשבע בגרוש אשתי, באמירתי שלש פעמים גרשתיה, וזה כשהוא נשוא.

קבלת פני האורח נעשית בסוכה שבחצר שלפני הבית בימות החמה, ובימות הגשמים היא נעשית בתוך חדר המעון. האורח יושב לו ברגלים משוּכלות תחתיו על גבי מחצלת של קנים שפורשים אותה לכתחלה לכבודו, ובעל-הבית כורע לפניו על ברכיו ומברך אותו בברכת “אַל סַלאֻם עַלַיְכֻּם66 — השלום עליכם, — “אַל עַוַאף וַאל סַלָאמָאת” — הבריאות והשלוה — כי החיים בעיני הפלח, ובפרט בעיניהם של אלה היוצאים לדרך, הם שורה ארוכה של סכנות ושל מלחמות תגרה, שכשנפטרים מהן בשלום, מחויב כל מי שפוגש בהם לברך אותם בברכה מיוחדת, והאורח עונה ואמר: וַעַלַיכֻּםֻ אַל סַלָאם ורַחְמַתֻּ אַלְלָה וַבַּרַכָּאתֻה” — ועליכם השלום ורחמי אללה וברכותיו. — ואם האורח הוא מכר ידוע שפרידתו נמשכה זמן רב, הם מוסיפים ואומרים: “חַי אַלְלַה יַא פֻלַאן” — חי אללה פלוני!" — והאורח עונה “תַּחְיָא וַתַדוּם” — תחיה ותתמיד.

אם היה האורח רכוב על גבי חמור בשעת פגישה, אסור לו להשתמש בענית השלום הקבועה (ועליכּם אַל סלאם), עד שהוא יורד מעל חמורו, מה שאין כן כשהוא רוכב על סוס שאז מותר לו בזה.

בשעת פגישה נוהגים הפלחים להושיט יד זה לזה אבל לא להניען כדרך בני המערב. ויש שמנשקים איש את רעהו על הכתפים מזה ומזה, ואם הם קרובים קרבת משפחה הם מנשקים גם בלחיים.

אסור לפלח המארח לשאול את אורחו לפני הסעודה, מאין הוא בא, ולאן הוא הולך, מה שמו, ומה מגמת נסיעתו? ודוקא בתוך השיחה שאחרי הסעודה הוא מערים לגלות דרך אגב את מצפוני לבו של האורח, ולדעת שמו ושם שבטו וכל המתיחס אליו. וכשמתגלה לו כל זה, מתחילה שורה של דרישות שלום מצד לצד, במהדורה שניה, שלישית ורביעית, ובטכס ידוע של כריעות והשתחויות שונות. כך דרכו של פלח לחזור ולשאול בשלום אורחו בכל חמשה או עשרה רגעים בהמשך השיחה, והוא מוסיף פעם בפעם, “צַלִי עַלַי אַל נַבִּי” — התפלל בעד נשמת הנביא (מוחמד) — והאורח עונה “וַעַלַיֶה אַל צַלָאת וַאַל סַלָאם” — ועליו התפלה והשלום.

מדות אלו של אהבה נפרזה להכנסת אורחים ושל הכניסה בענינים פרטיים עם האורח אחרי הסעודה, רשומן ניכר גם בחיי אבותינו אנו. — אברהם ישב פתח האוהל כחום היום כדי להמתין לאורחים, וכשראה אותם רץ אליהם, וישתחו ארצה לפניהם, וגם פתה אותם בכל מיני פתויים כדי שיסורו אליו, ככוב: אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך… כי על כן עברתם על עבדכם וכו'. כשבא שאול אל שמואל לשאול אותו על דבר האתונות, אמר שמואל לאורחו: עלה לפני הבמה ואכלתם עמי היום… וכל אשר בלבבך אגיד לך. — סעודה תחלה ואחר כך ענינים פרטיים, כמנהג הפלחים.

השיחות שבין בעל-הבית והאורח סובבות ברובן על בני המשפחות של שניהם, ועל גבורות ישע ימינם, או על ענין המלחמות שבימי “אִבְּרַהִים בָּאשָׁה” מושל מצרים ודברי ימי כניסתו לארץ, או גם על ענין המתנות — בקשיש בלע"ז — שהגיש פלח זה או אחר לפקיד-החיל לכפר פניו בשעת הספחו אל מחנהו כשנלכד בגורל היוצאים לצבא. ויש שמשתמשים גם “במילי דבדיחותא” בשיחות ובאגדות על ההסתוריה, לפי ידיעתם הקלושה בה, או על בעלי החיים. ויש שגם הטרמינים של תרגילי המֵרוּן שבעבודת הצבא שנאמרו בטורקית מטעם הפקידים כגון “חַאז דֻרְתְּ” (עמוד ישר), או בִּיר, אִיקִי, אוּג‘, דֻרְתְּ, וכו’ (אחת, שתים, שלש ארבע) וכמו כן התרגילים עצמם, משמשים חומר הגון בשביל הסח הדעת, והם מבדחים את דעת הפלחים הרבה.

מלבד המארחים הפרטיים או ה“גַ’יְדִין” האמורים, שמדקדקים הרבה בכבוד אכסניה, יש בכל כפר מארחה מיוחדת על חשבון כלל התושבים, שימציא, כבוא תורו, את הוצאות הארוחה על חשבון עצמו, כי הוצאות אלו מוטלות על כל יחיד מתושבי הכפר בזה אחר זה, אבל יש שאחד מה“ג’ידין” הנזכרים, שהם כאמור, מהזרזיזים המקדימים לקיום מצות הכנסת אורחים, קופץ ושולח על חשבונו את הכִּבּוּד הראוי תיכף, לכשנודעה לו מציאותו של איזה אורח במארחה.

מארחה כללית זו נקראת בפי הפלחים בשם מַצָ’אפֶה" משורש “צַ’יַפַ” שפרושו הכניס אורח67. והארוחה שהם נוהגים להגישה לפני האורח, עשויה לחם ובשר ואורז שמכרכמים פניו לנוי, ולקנוח-סעודה הם מוסיפים כוס קטנה של קפה שחור וסיגריה.

והבשר, הוא בשר כבש או עז, אך לא בשר עגל ושור, שאינו חביב ומקובל ביותר על הפלחים. את הכבש או העז הם נוהגים לשחוט לכתחלה לשם האורח ולכבודו, והם קוראים לזה בשם “דְבִּיחָה” משורש “דַבַח”, שפרושו כמו בעברית זָבַח, או בארמית “דַבַח”. והשחיטה נעשית כלפי דרום מול “מַדִינַת-הַנַבִּי”. ולפני השחיטה מברך השוחט ברכת “בִּשְם אלְלַה אַל רַחְמָן אַל רַחִים” — בשם ה' הרחמן והרחום. — וכולם מתעסקים בקיום מצות אכסניה בהתלהבות. מהם זובחים הזבח, ומהם פושטים את עור הבהמה מעליה, ומהם מנתחים את הבשר לנתחים כדי להכינו מראש למנות-מנות שיש בכל אחת מהן משום “עין יפה” ומשום “אכול והותר”. ובעלת-הבית מתעסקת בבשול הבשר והאורז שהיא מטכנת אותם בשמן זית או בשמן שומשמין. ובאורז שהם נוהגים לכרכם פניו לנוי, כאמור, מוסיפים לפעמים גם חתיכות בשר פרום לנתינת טעם, ועד שיהיה הכל מוכן ומזומן לסעודה, מתעסקים הזקנים גם בהדור פני האורח בשיחות ובספורי מעשיות, כאמור, זה יוצא וזה נכנס.

את הארוחה נוהגים להגיש לפני האורח על טבלה של קש בלתי מלֻזבזת המשמשת לשלחן, והיא נקראת בפיהם בשם “טַבַּק”, או על גבי המחצלת, האמורה לעיל. והקערות עשויות ברובן עץ, ומיעוטן חרסית שחורה.

והישיבה בשעת סעודה היא ישיבה פלחית רגילה, היינו ישיבה של רגלים משֻוכלות תחת הירכים, מפני שרק ישיבה זו נחשבת בעיניהם לשישיבה של כבוד שמותר להשתמש בה גם בשעה של עבודת הקודש, כגון בשעת תפלה וקריאת הקוראן וכו'. ושם מיוחד לישיבה זו בפי הפלחים והוא “אלתּרבּיע”, כלומר: ישיבה של רבּוּע, על שם הצורה המרובעת היוצאת ממנה, מה שאין כן “הטֻקֻנבֻּז”, כלומר: הישיבה בהרמת הבּרכּים למעלה, ובדבוק השוקים אל הירכים, שהיא נחשבת לישיבה של חוצפה ויש בה גם משום איסור, ולכן היא נקראת בפיהם בשם הגנאי “ישיבה שטנית” ואינה מותרת לבעליה אלא בשעת נטילת ידים שלפני הסעודה, או “מים אחרונים” שלאחריה.

והנטילה בשעת סעודה היא מצוה של חובה אצל הפלח, ומצוה מן המובחר, וזה ביחוד כשיש אורח בבית, לעשות נטילת-הידים בסבון, ודוקא בחתיכה חדשה משום כבוד אכסניה. והמים, נזהרים בהם שיהיו מקלחים ושופעים על הידים מתוך כלי, ולא עומדים, כי הנטילה במים עומדים אינה עולה לפלח. ויש שמדקדקים להגיש לפני כל אורח נכבד כלי מיוחד לקבול מי נטילתו.

המגבת אינה מצויה אצל הפלח, והנגוב נעשה על ידי אותן המגבות הטבעיות שברא אלהים בעולמו, הן השמש והרוח.

מנות הבשר המוגשות לפני האורחים בשעת סעודה, נעשות בחשבון מראש, והן כמעט כולן שוות בגדלן, ואין הבדל ביניהן אלא בטיבן. כי לפי ערך כבודו של האורח, ולפי מקום הסבו בשלחן, הנקבע לו לכתחלה מטעם בעל-הבית או מנהלי המארחה, נקבעת לו מנתו. ומדרגת כבודו של האורח ומקום ישיבתו על יד השלחן נקבעים לפי מספר שנותיו, וכל הגדול מחברו בשנים קודם לו גם במקום.

והמנות כך מדתן להיות נערכות, בשר המתנים תופס חלק בראש, כי הוא המובחר, ואחריו בא בשר הצואר, ואחריו בשר החזה. ויש סוברים שלכתחלה אין שום הבדל במעלה בין שלשת החלקים האלה, ומשום כך אינם מדקדקים הרבה בשמירת סדר חלוקתם, והם מקדימים את המאוחר ומאחרים את המוקדם, הכל לפני מנהג המקום. רביעי בדרגה הוא בשר הירך, חמישי בשר השוק, ששי בשר הכתפים, שביעי בשר הקשת שבאזרוע, ועצם הקשת צריכה שבירה קודם, והוספת נתח של בשר עליה, אבל עצם היתד שאינה נוחה לשבירה יחד עם הבשר המכסה אותה אסור להושיטה לאורח, ועוד אסור יותר חמור — להושיט לו את “תַּרתּוּר אַל שַׁנְדָל”, כלומר: הצלע האחרונה ושׁחוּסה.

גם שמואל הנביא בשעה שרצה לכבד את שאול אורחו הגיד לטבח: “תנה נא את המתנה (מנת הכבוד) אשר נתתי ך אשר אמרתי אליך שים אותה עמך (כלומר: הזהר בשמירתה), וירם הטבח את השוק והעליה, וישם לפני שאול”. (שמואל א, ט, כט-ל).

האכילה נעשית בידים עסקניות, כי מזלגות וכפות המשמשים לאכילה, אינם מצויים בביתו של פלח, והם נחשבים בעיניו למותרות שכל פלח צריך להתרחק מהן.

והמסובים, כך דרכם לקרוע מהבשר הניתן להם קרעים-קרעים בידים ואוכלים אבל לא בשנים, כי אסור לנגוע בנתח הבשר בפה. והאורח נוהג מנהג “דרך-ארץ” בזה, שהוא קורע תחלה קרע אחד מהמנה שמגישים לפניו, ואחר כך הוא מעביר את מנתו לזקן המאחרים לכבדהו משלו, וכך עשה גם המאחר, וכך עושים האחרים בזה אחר זה עד הסוף. אחרי הסעודה מברכים כלם “ברכת המזון” לפי דרכם, ומנשקים כל אחד את אצבעות ידו הימנית כנותנים תודה אחרונה ל“אללה” על חסדו אתם, במה שנתן להם לחם לאכול. ואחר כך שותה כל אחד קיתון של מים מלא שיש בו משום שעור, כי רק אחרי הסעודה, שותה הפלח מים כדי רויה, אבל לא לפני הסעודה או באמצעיתה, כי תורת הבריאות הפלחית אוסרת זאת.

וגם אלה נחשבים למנהגי דרך-ארץ אצל הפלחים בשעה שאורח נכבד מצוי אצלם:

כשהכל מוכן ומזמן לסעודה, פונה בעל הבי אל האורח ואומר: “סַמִי בִאלְרַחְמָאן”! כלומר: קרא בשם אלהי הרחמים, וזהו סימן ששעת האכילה כבר הגיעה. וכשנוטלים את הידים אומר האורח לבעל-הבית “חַ’לַף אַלְלַה עֲלַיְךְ יאַ מֻחַלִי”, כלומר: ישלם ה' לך, אדוני בעל-הבית, חלף גמולך עמדי, ובעל-הבית עונה “שַמַע אַלְלַה חִצַדְ” — ישמע ה' קולך. — וכששותים מים מתחיל האורח" אַל חַמְדֻ לִאלְלַה" — התודה לאללה — ומסים מְאָרֵחַ “הַנִיאָן”, כלומר: ובא המים אשר שתית לברכה ולהנאה בקרבך. ושב האורח ואומר לבעל הבית “וַאלְלַה יֶהְנִיךְ” — וה' יְהַנֶה גם אותך.

דברים אלה נאמרים מצד לצד בנשימה אחת ובהבלעה בין השפתים, עד שאי אפשר למי שאזנו אינה רגילה בהם קודם להבין מהותם.

ושתית הקפה חשובה, וכמעט גם קדושה, אצל הפלח, ודוקא בעל-הבית נחשב לזריז בהכנתו ולא בעלת-הבית. וקפּדן גדול הוא הפלח בהכנת משקה זה, שהוא המשקה היחידי שהפלח מותר בשתיתו חוץ מהמים.

את גרגירי הקפה קולֶה הפלח על-פי רוב, ב“שעת מעשה”, היינו בכל שעה של רשות שהוא מרגיש תאוה אל המשקה, או בשעה של חובה, כגון כשיש אורח בבית. והקליה נעשית על ידי אבוב-של-קאלין מיוחד העשוי חרסית שחורה, הנקרא בפיהם בשם “מְחַמַצָה” משורש “חַמַץ” שפרושו “קָלה”. וכשנגמרה הקליה, שוחקים את הגרגירים הדק היטב בתוך ה“מִכְבָּאש” הוא ה“מַכְבֵש” העברי או ה“מְדוכָה” העשויה עץ או אבן. שחיקה זו צריכה למוד, משום שהיא נעשית בהכאות מדודות ושקולות שיש בהן משום אמון ידים. ומשעה שנגשים לעשותה, מניחים את המים לבשול על גבי האש בתוך מגלש קטן עשוי פח שיש לו בית-יד של ברזל או של נחושת לאחיזה. וכשהרתיחה מתחילה, נותנים בתוך הכלי בראשי האצבעות כמות ידועה של הקפה השחוק לפי רוב השותים, והם בוחשים אותו בענף יבש של זרדים במקום כף, ומניחים אותו על גבי האש עד שהוא מתחיל להעלות קצף, שזהו סימן מובהק לגמר בשולו, וגם כשהגיעה השעה להסירו מעל האש אינם מסירים אותו אלא קמעא קמעא. הם מוציאים אותו רגע, וחוזרים ונותנים אותו רגע, ושוב הם חוזרים ומוציאים אותו רגע, ושוב הם מחזירים אותו, כך עושים פעמים אחדות, ובכל פעם הם נזהרים מאד שלא ישפך הקרום המתהוה על פני המשקה מחוץ לשפת הכלי, ומשום שבקרום תלוי לפי דעת הפלחים כל עיקר טעמו של משקה זה. ובשביל זה גם בשעת חלוקת המשקה בין המסובים הם מתחכמים שכל אחד מהשותים יזכה במעט קרום.

לפני השתיה, מדקדקים הפלחים לשפוך כוס ראשונה אל תוך הכירה, או על גבי הקרקע, לכבודו של השַׁיְךְ “אַל שַׁדְהַוִילִי” שמיהותו איננה ידועה להם בברור. הם משערים שהוא היה הראשון שהכניס את הקפה לארץ, ומשום כך הם עושים לו “אזכּרה” בכוס ראשונה לאות רצון על המשקה השחור שזכּה אותם בו, אלא שהשערה זו טעות היא בידם, כי לפי “אִבְּן בַטוּטָה” הסופר הערבי והנוסע המפורסם, הראשון שהכניס את הקפה לארץ-ישראל היה השיך “שַׁהַאבּ אל דִין אל דַהַבָּאנִי”, שהוביל אותו מארץ כוש במחצית המאה הט“ו, בעוד שהשיך אל שדהוילי מת צעיר לימים עוד בתחלת המאה הי”ד (1325 לספ"ה).

אחרי כוס ראשונה כנ“ל, מתחיל הכּבּוּד ש חוקת המשקה בין המסובים. האורח הנכבד בשעה שיש כזה, לוקח חלק בראש, ואחריו באים יתר המסובים, כל אאחד לפי שנותיו, מתחילים בגדול ומסיימים בקטן. והכוסות שהן קטנות מאד ואין בכל אחת אלא כדי שלש גמיעות ממוצעות, אין ממלאים אותן לכתחילה אלא למחצה, כי השתיה בכוס מלאה נחשבת אצל הפלח לבושה וגם לגרגרנות. ומותר לִשְׁנות, אבל לא לשַלֵש חלילה, וביחוד כשהשותה הוא אורח מן השוק, שאז נחשבת הכוס השלישי לסימן של איבה ומשטמה מצד האורחים. ומשל זה השגור בפיהם מוכיח שכך הדבר: “אַל אַוַל לְלְצַ’יְף, וַאַל תַאנִי לִלְכַּיְף, וַאַל תַ’אלֶת לִלְסַיְף”, כלומר:68 כוס ראשונה היא לכבוד האכסניה, כוס שניה לשם תענוג, ושלישית סימנה מלחמה וסיף”. כי גם הפלחים סוברים “שתים דרך-ארץ”, וכמו כן חושב לו כל אורח לפגיעה גדולה בכבודו כשמגישים לו קפה תיכף לבואו, כי זהו לפי דעת הפלחים והמזרחיים בכלל, סימן שבקורו של האורח אינו לרצון לפני בעל-הבית, ושהוא רוצה להפטר ממנו מהר.

וכשם שאסור למארח להכנס בשיחה על עניניו הפרטיים של אורח לפני הסעודה, כך הדין גם עם האורח. ויש שמניחים את ענין השיחה הפרטית אפיו בשעה שהיא נחוצה עד יום המחרת בבוקר, לפני היציאה לדרך.

גם אצל אבימלך, בבואו אל יצחק מגרר עם פיכול שר צבאו לכרות עמו ברית, כתוב: ויאכלו וישתו, וישכימו בבוקר וישבעו איש לאחיו, וישלחם יצחק וילכו מאתו בשלום. בתחלה אכילה, שתיה ולינה, ואחר כך ממחרת בבוקר השכם שבועה של עסק.

גם זה מנהג אצל הפלחים, שהאורח כשהוא יוצא לדרכו בבוקר, הוא יוצר כשקיבתו ריקה, וגם לזה יש רמז במעשה יצחק, כאמור: וישכימו בבוקר וישבעו איש לאחיו, וישלחם יצחק — ודאי בלי אכילה, כי רק על הלילה כתוב: ויאכלו וישתו.

אגב, בעיר ממלא ה“חָ’אן את מקום ה”מַצָ’אפֶה" אצל הפלחים, ופרוש מלת “חַ’אן” “אֻרְוָה” על שם ארות הבהמות המצויה תמיד על יד כל “ח’אן”. היא, הארוה עיקר, והאכסניה טפל לה.

והחַ’אן עשוי תאים גדולים וקטנים, ובשכר מועט — מחמשים ועד ששים סנטימים ליום — משיגים בו המתאכסנים תא ללינת-ליל ולשמירת-החפצים, וגם מקום באורוה ללינת הבהמות, ושכר זה קוראים אותו “מַפְתַּחִיָה”, כלומר: שכר המשתלם בשביל זכות החזקת “מפתּח” התא, כי זכויות אחרות אין שם מפני שהתאים ריקים מכל מטלטלים והכנה, ועל המתאכסן לדאוג בעצמו לצרכי אכילתו ולינתו.

כשהמתאכסן פלח אינו דואג הרבה, כי "עֲבָּאֲתוֹ היא אדרתו, אדרת הצמר שהוא נוהג להתעטף בה, משמשת לו למצע. על חציה הוא שוכב, ובחצי השני הוא מתכסה, ולמראשותיו הוא מניח לו אבן “מאבני המקום”, ככל אשר עשה יעקב אבינו בשעתו בלכתו חרנה.

העניים מתאכסנים בבי המסגד אם הם מושלמים, או במנזרים כשהם נוצרים, ושם נותנים הם גם מטה, וגם אכילה זעומה, וזכות נותנה לכל עני לשהות משנים ועד שלשה ימים, לא יותר.

בערים הגדולות, כגון ירושלם ויפו, אין להם עכשו ל“ח’אנים” אותו הערך שהיה להם מכבר, וזה מפני שמשנות הששים של המאה החולפת, (1860 לספה"נ) פתחו בהן בתי מלון מתוקנים בשביל האמידים, ואכסניות גדולות בשביל הבינונים והעניים. המפורסמות שבאכסניות אלו ביחוד בירושלם (אצל הנוצרים) הן: האכסניה האוסטרית שבתוך העיר העתיקה לא רחוק מ“שער שכם” שבחנוכתה היה נוכח הקיסר הישיש פרנץ יוסף (בשנת 1869) והיא העתיקה שבכולן, וכמו כן האכסניות הצרפתית, הרוסית והגרמנית.

בערים הקטנות יש ל“חַ’אנִים” ערך גדול עד היום, וגם התירים האירופיים מתאכסנים בהם, אחרי שאי אפשר להם להשיג אכסניות אחרות טובות.

גם ה“מִקְהָווֹת” או בתי הקפה, משמשות לאזרחים ובפרט לפלחים, כאכסניות, וזה ביחוד כשיש בדעת המתאכסן לשהות בעיר רק שעות מועטות, אז הוא בא ישר אל המקהוה, ושם מקבלים אותו בעל המקהוה ומשרתיו בסבר פנים ובפרזה השגורה תמיד בפיהם “מַרְחַבָּה, אַהְלַן וַסַהְלן”, שפרושה, “רַחֲבָה, מִשְׁפָּחָה וּמִישׁוֹר”, זאת אומרת: המקום רחב בשבילך, האנשים אנשי ביתך, וכל ההדורים הם למישור בשביל כבודך.

אחר כך מגישים לפניו את ה“נַרְגִילָה” הטפוסית הידועה, ואת כוס הקפה הקטנטנה המשמשת אח בני הארץ במקום כוס של בירה או של איזה משקה משכר אחר אצל המערבי. ואחרי מנחה של חצי שעה בערך, פותח הפלח את מזודתו העשויה נאד של עור, שעבּוּדוֹ גס, ומוציא מתוכה את ארוחתו: עוגות רצפים, שהוא מלפתן בגבינה, בזיתים כבושים, או בבצלים, בְחַלְוָה, או בשאר ירקות כגון עגבניות חיות, מלפפונים וקשואים וכו' וכו'. והוא סועד את לבו עד כדי שבעו, ואחר כך אם תתקוף עליו שנה הוא משתטח לארכו באחת מפנות המקהוה, ויישן לו שם שנת מנוחה כשהוא מתעטף, כאמור, בעבאתו, בהניחו ראשו על אבן או על גבי אחד הדרגשים הטפוסיים והקטנטנים העשויים קש גס, והמצויים במדה מרובה לישיבה בכל מקהוה ערבית.

פרק טז: כיצד מקימים מצות צדקה?

מצות הצדקה חשובה מאד אצל הערבי העירוני או הפלח. ונקראת בפיו בשם “צַדַקָה” כשם העברי או “חֲסַנָה”, שפרושה: טובה וחסד, והיא מצוה דתית שכל אדם וגם נשים וקטנים חייבים בה, ושעוּרה לפי הקוראן כשעור הצדקה הבינוני אצל היהודים, היינו עד עשירית מהכנסותיו של אדם, אלא ששעור זה לאו דוקא, וכל המוסיף מוסיפים לו מן השמים.

בכל מאורע של שמחה, כגון ביום חג, ברית מילה או חתונה, פותח הערבי את ידו ונותן לכל שואל, ועל-פי רוב נותנים לחם ותבשיל, והעניים אינם מתביישים כלל באומנותם, אדרבה! הם סוברים כי לצדקה יחשב להם להיות “מזכי הרבים” בצדקה.

נדבות לטובת ענינים צבוריים מקומיים, או לטובת הכלל הרחב אין כמעט במציאות אצל עם הארץ, וזה משום שאותם המושגים המצויים אל בני ארצות המערב ביחס אל העזרה לטובת הכלל שעיקרם חנוך הגון ומפותח, אינם ידועים כלל לאזרחי הארץ שהחנוך אצלם נמצא עדיין בשפל המדרגה69. הצדקה אצם אינה אלא מצוה דתית, כאמור, שיכולים לצאת בה במדה מצומצמת ובשעור מוגבל, ולפיכך ממילא שאין מקום אצלם גם לאותו הפרסום שנוהגים בארצות המערב לעשות לבני אדם שמצטיינים בנדבות לבם.

העניים מדרכם להחזיק בידם אַלָה גסה (מקל עם ראש עבה) שעליה הם נשענים בכפיפת קומה כשהם מסתובבים מבית לבית לבקש נדבה, וברובם הם עוורים או בעלי מומים אחרים. ואלה מהם שאינם בעלי מומים בטבע, עושים ערמות ותחבולות כדי להיות נראים כבעלי מומים. הם קושרים להם, למשל, עין, יד או רגל, ומכריזים על מומם ברבים, כדי לעורר עליהם רחמי הנדיבים. מומי הגוף הם תנאי עיקרי להצלחת עסקו של עני, וכל מי שהוא בעל מום יותר, הכנסתו יותר בטוחה.

מדרך העני לקחת עמו בידו או על זרועו כלי עשוי פח או עץ המשמש אצלו שלט המכריז על אומנתו, ובתוכו הוא נותן כל מה שמעניקים לו הנדיבים.

חלק הגון מעניי הארץ לקויים בצרעת, ואלה מצויים ביחוד בקרבת הכרכים הגדולים. ירושלם נחשבת ל“עיר הבירה” של “מלכי הקבצנים” המצורעים וזה משום שעיר זו מפאת קדושתה המיוחדת מלאה תמיד אוכלוסין זרים מבני כל הדתות וכל העמים, שעולים אליה לסיור של מצוה, ואוכלוסים אלה נתבעים ונותנים בעין יפה.

גם עניות מעושה מצויה בארץ במדה מרובה, והיא באה לתושבים בירושה מהימים שבהם היו עוד הדרכים אבלות והקשר בין הארץ ובין הממשלה התורכית המרכזית שמחוצה לה היה רופף מאד. הפחות שבדמשק ובעכו משלו אז בתושבים ממשלה בלתי מגבלת ועשו בהם כרצונם. הם הטילו עליהם וביחוד על העשירים שבהם מסים כבדים, ולפיכך רבים מהם שמו אל הערמה פניהם בדי להסיר עשרם מעיני הפחות עושקיהם, והראו את עצמם כמסכנים, ומעט מעט ה“הרגל נעשה להם לטבע”, וביחוד אצל אלה מהם שראו ברכה בהתמסכנותם. התיירים שעולים אל הארץ לשם בקור, מאמינים במתמסכנים אלה שהם עניים באמת והם פותחים להם את ידיהם להשביעם רצון.

מקומם של מתמסכנים אלה הוא על פי הרוב על יד קברי קדושיהם, וקברים אלה משמשים להם חניות שהכנסתן בטוחה, והכנסה זו עולה מדי שנה בשנה על ידי זה שתנאי הארץ הולכים ומשתפרים, ומסלות הברזל בה הולכות ומתרבות, ועל ידי כך גם מספר התיירים הולך ומתרבה.

בני הארץ העשירים נוהגים לקבוע בבתיהם בחומת חצרותיהם שעל הדרך “סַבִּילִים” או ברזי מים וברֵכות מתחת להם, וזה לתועלת העוברים כדי שישברו מהם צמאונם הם ובהמותיהם, והם חשובים בעיני התושבים כמדרגה העליונה שבמצות צדקה, ומשום כך הם מרבים בהם, ביחוד בערים שאין המים מצויים בהן במדה מספקת. וחשיבותם גדולה כל כך עד שהממשלה הטורקית נהגה לפטר את בעלי ה“סבילים” האלה מתשלום מסים וארנוניות בעד אחוזותיהם בשכר המצוה שעושים, ובתנאי שתהיה השגחה מצדם שהמים לטובת העוברים יהיו מצויים תדיר בברֵכות. המלה “סביל” מובנה כמו בעברית “שביל” כי כן נקרא הדרך גם בערבית.

הסבילים עשויים ברובם מעשה הדיוט, אבל יש שהם עשויים גם מעשה אמן, וזה כשהם נעשים על חשבון הממשלה למזכרת כבוד לאיזה “קדוש” או לרגלי מאורע חשוב. המפורסמים שבין סבילי הארץ הם: א) “סַבִּיל אַבּוּ נַבּוּט” הרחוק מיפו מהלך חצי שעה, ב) ו“סַבִּיל הַמוּרִסְתַּאן” אשר ברמלה. הראשון נקרא כך על שם בונהו “אַבּוּ נבּוּט” שהיה פחה בעכו בתחלת המאה התשע-עשרה.

בדרכים המובילות לעזה ולירושלם נמצאים סבילים רבים, אלא שרובם יבשים מחוסר השגחה. בירושלם הוקם על יד שער יפו סביל עשוי מעשה אמן בשנת 1900 לזכר מלאות עשרים שנה לעלות “עבּד אַל חמיד” על כסא מלכותו, אלא שבהתפרץ המלחמה העולמית בשנת 1914 הרס אותו “ג’מאל פחה” מפקד המחנה הרביעי של הטורקים, כדי לאבד כל זכר לשולטן הנ"ל שהודח מעל כסאו על ידי סיעת “אחדות וקדמה” כידוע.

גם הנוצרים הזרים שבאו להשתקע בארץ במאה התשע-עשרה למדו אל דרכי הערביים שבמקום בנדון זה, וגם הם קבעו בבתיהם סבילים לתועלת הכלל, והמפורסמים שבהם הם: א) הסביל אשר במנזר הארמינים בירושלם לא רחוק מ“שער ציון”, ב) הסביל אשר במנזר היוני “מַר אֶלְיַאש” אשר על הדרך העולה מירושלם לבית לחם, סביל זה היה במשך חמשים שנה ויותר היחידי בכל ארץ יהודה.

ה“מָצָ’אפֶה” היא המארחה הכללית שבכל כפר, וה“חָ’אן” הממלא בערים מקום ה“מַצָ’אפֶה”, נכנסים בתחום מפעלי החסד והצדקה הצבוריים.

גם “בתי תבשיל כלליים” לטובת העניים, ששם נותנים להם אורז ומרק ולחם, נמצאים בערים אחדות בארץ. והם מתנהלים על חשבון “קופת ההקדשוֹת” שהיתה תמיד ביד הממשלה, בשנים האחרונות עברה הקופה ליד ראשי העדה המושלמית.

אגב, בשנים האחרונות התחילו גם המושלמים לחקות במדה זעומה את היהודים במפעלי החסד והצדקה הצבוריים, והתחילו גם הם לפתח “בתי יומים” ו“פנימיות” וכו'. הרגש הצבורי והלאומי התחיל בכלל להכות שרשים גם אצלם, בשנים האחרונות, בלכתם בזה בעקבות היהודים כאמור.

פרק יז: שעות של קורת-רוח

בימים שאין בהם מלאכה, כגון בימות הקור והגשמים, וכמו כן בלילות החורף הארוכים, מתקבצים להם הפלחים בביתו של אחד מהם, או בבית המארחה הכללית של הכפר, ושם הם מבלים שעות של קורת רוח בספורי חדשות, במשחקים ובשיחות, בשתית קפה, ובשתית סיגרות ונרגילות; גם לעישון קורא הפלח שתיה.

המשחקים היותר מקובלים על הפלחים, הם משחק הקלפים הנקרא בפיהם בשם “שַׁדֶה”, שפרושו מלחמה, והָשאל גם על מלחמת משחקי הקלפים, או “משחק הבזיכים” הנקרא בפיהם “לֻעְבְּ אַל פַנָאגִ’ין”. וכך דרכו של משחק זה, המשחקים מתחלקים לשתי חבורות, והם לוקחים מספר הגון של בזיכים קטנים המשמשים אצלם לשתית הקפה, שהם מהפכים אותם על פיהם במקום צנוע על גבי טבלה של פח או של עץ, ומתחת לאחד הבזיכים, מניחים טבעת שכל המכוין מקומה ומוצא אותה מבני שתי החבורות בזאת אחר זאת, נחשבת אותה חבורה לזוכה במשחק, ואז באים בני החבורה הזוכה על שכרם אצל הצד שכנגד כפי ההסכם ששני הצדדים עשו ביניהם בכל פעם מראש.

את זכות “פתיחת המשחק” מעמידים למכירה, והצד המרבה במחירה, זוכה בה. ומחיר זה, וכמו כן השכר המגיע לזוכים במשחק בכל פעם, הם מסלקים אותו בשוה כסף, היינו בצרכי אוכל נפש, כגון חצי הרוטל (כל רוטל הוא בערך שלשה קילוגרמים) או גם רוטל שלם של גרוגרות, צמוקים, תאנים וכדומה.

חוץ מהמשחקים הנ"ל, שעל-פי רוב הם נחשבים כתענוגים משפחתיים או של חוג מצומצם של בני אדם, יש להם לפלחים תענוגים צבוריים, שבהם משתתפים כמעט כל בני הכפר, כגון בשעה שיש בכפר איזו שמחה של מצוה, ברית מילה, חתונה וכדומה70, או כשחבורה של מנגנים ומזמרים נודדים עוברת דרך הכפר, כי גם לפלחים, כמו לאיטלקים למשל, יש מנגנים עניים שאומנותם בכך לעבור מכפר לכפר כדי לקבץ נדבות. בין בני החבורה האלה, מצויים על-פי רוב, גם בדחנים המבדחים את דע הקהל בפתגמים ובחדודים שונים בין שמרה לשמאה, ובין מנגינה למנגינה, והם נקראים בשם “בַּארַמְכָּה”,71

כלי השיר שמשתמשים בהם הפלחים לשעשע את שומעיהם הם: א) הֵרֻבַּאבֶּה שהוא כעין כנור בן יֶתֶר אחד, ב) ה“דֻף” הוא ה“תּוֹף” העברי שלזביזו ממולא זוגים מצלצלים, ג) ה“דַרְבַּקֶה” והוא תוף גדול ועמוק העשוי אבוב מפולש של חרס, שמצדו האחד הוא רחב ומכוסה ביריעה של עור מתוחה, ומצדו השני הוא צר ומארך ואין לו כסוי.

התוף הקטן שמושו דורש ידים אמונות, ומשום כך הוא מסור על-פי רוב בידי ראש הלהקה, הנקרא בפיהם בשם “אַבּוּ כַיזוּאָן”, והתוף הגדול ה“דַרְבַּקֶה” כל אחד מבני החבורה מצוי אצלו. המנגנים מכים בכליהם, וכל יתר בני החבורה מלוים אותם בשירה ובספיקת כפים רתמוּס פלחי, ונער קטן מְלֻבָּש קצרים הנלוה תמיד אל כל חבורה, מרקד לפני הקהל רקודים משונים, העשויים לפי טעמם ורוחם של השומעים המתענגים עליהם עונג מאין כמותו.

בין רקוד לרקוד, סובב ראש הלהקה לקבץ נדבות מהקהל בהושיטו לפני כל אחד מהם את התוף הקטן שבידו, הממלא מקום “מגבעת ראש” אצל העני בן המערב, והוא רואה, אם הנדבה היא הגונה, הוא פותח פיו בהלל ותשבחות לכבודו של הנותן, ואם לא, — הוא מנסה תחלה לספר בכלל בגנותם של הַכְּלָיִים וצרי העין המצויים בכפרים שעבר בהם בדרכו, ומכנה אותם בכל מיני כנויים של גנאי, ואמצעי זה מועיל על-פי רוב לפתיחת כיסם של יתר הנותנים. ואם דרך זו אינה מצליחה, אז מוציא המשחק מנרתיקו את הסגולה הבדוקה ביותר אצל הפלחים, הן האלות והקללות המצויות בפיהם במדה גדושה72, ואז תיכף ומיד משפיעים עליו הנותנים מטר של אגורות נחושת ושל צרכי אוכל נפש, ויש שהם גומרים עליו גם את ההלל בדברי חנופה וחלקלקות לשון בעד העונג הרב שהסבו להם הוא ובני להקתו במנגינותיהם, בשיריהם וברקודיהם, כדי לכפר פניו ולהשתיקו, כי אין לך קפּדן כפלח ביחס לפרסום שמו כנדיב, הנקרא בפיהם בשם “צית”, שמובנו: פרסום.

יש שהמשחקים מביאים עמם גם קופים ודובים תרבותיים לשחק בהם לפני הקהל, ומשחקים אלה הם פשוטים וילדותיים ביותר. המשובחים שבהם הם: איך מתהלך לו הזקן על משענתו? איך שוכבת לה הזקנה פרקדן על משכבה? או איך נושא הציד את כלי זינו בצאתו לצוד צידו?. משחקים אלה בכל פשטותם מבדחים את דעת הפלחים מאד מאד.

שיחותיהם של הפלחים, סובבות תמיד על ענין המלאכות והעסקים שהם מתעסקים בהם, או על ענין תגרותיהם וסכסוכיהם של בני כפרם, או של בני הכפרים הסמוכים והרחוקים, ויש שהם עוסקים גם בתאורי מסע, בהסתוריה לפי ידיעתם הקלושה בה, ובספורים על אודות בעלי החיים הידועים להם והחביבים עליהם, כל תאוריהם וספוריהם מצטיינים בהפרזה יתרה ובהגזמה בלתי מגבלת, כיד הדמיון החזק שבני המזרח בכלל מצטינים בו מטבעם.

אישי ההסתוריה השגורים בפיהם ביותר הם: אדם, נוח, אברהם ומשה, אליהו, הנקרא בפיהם בשם “אַלְחַ’צְ’רְ”, יוסף ואיוב73. שני הנביאים האחרונים האלה, חביבים עליהם ביותר מפאת הצרות המרובות שסבלו בדומיה בימי חייהם, ובכל זאת לא נתנו תִּפְלָה באַללה, והם אצלם בבחינת גבורי הסבלנות האנושית, שכדאי ללכת בעקבותיהם, ולקחת אותם למופת בכל מקרי החיים. את תולדותיהם ואת קורות ימי חייהם של שני הנביאים האלה, וביחוד קורותיו של יוסף, הם מלבישים לבושים אגדיים, שלפעמים גם חותם השירה טבוע בהם, וה“שַאעֶר” הוא המשורר, הוא המספר, בהרצותו אותם לפני קהל שומעיו, יש שהוא מלוה את הרצאתו גם במנגינה ובכלי שיר של יֶתֶר אחד הנקרא בפיהם בשם “רֻבַּאבֶה”, כאמור. והשומעים מקשיבים אל המרצה בדומית קדש ובתענוג מיוחד המתבלט פעם בפעם על ידי קולות של קריאה: אה! אה! או יַא לֵילִי מַה אַחְסָאנו!![^74], כלומר: האח לילי! מה יפה ומה נעים!!

ספורי הפלחים מתחילים ומסיימים בנוסח קבוע, הנוסח המתחיל הוא כך: “כַּאן מַא כַּאן, פִי שָאלֶף אַל אַקְרָאן, כַּאן פִי מַלֶך”, שפרושו בקרוב הוא: מקרים קרה קרו, בדורות חלפו עברו, ויהי מלך…, והנוסח המסיים הוא “טָאר אַל טַיְרְ, וּמִסִיכֻּם בִּאלְחַ’יְר”, שפרושו: "העוף עף כחלום, ואתם כולכם שלום!

הפלחים אוהבים לתבל את ספוריהם גם במשלים ובפתגמים המצויים תמיד בפיהם במדה גדושה, ככל מה שהם מצויים גם בפי כל העמים העומדים במדרגה נמוכה בהתפתחותם הרוחנית. וכשרון מיוחד להם בהטעמת ספוריהם באזני שומעיהם, שהולכים אחריהם שבי, אף על פי שאופן ההרצאה הוא ארוך וממושך מאד, דבר שהערבי אינו סובלו.

החביבים שבבעלי-החיים אצל הפלחים, שעל אודותם הם מרבים לספר את ספוריהם ואגדותיהם הם: השועל, הנמר, הצבוע והנחש. אבל גם בעל-חיים הביתיים, וביחוד הכלב והחתול, משמשים להם חומר הגון לספורי שעשועים.

פרק יח: כיצד מתיחס הפלח לבעלי-החיים האלופים

א: הגמל

לוקח מקום בראש בין בעלי החיים האלופים74, המצויים תמיד בביתו של פלח, והוא חשוב הרבה בעיניו, הן מפני שהוא משתמש בו כדי לטלטל את משאותיו הכבדים ממקום למקום (גמל בריא נושא עד שלש מאות קילוגרמים בערך), והן משום שהוא עולה לו בדמים מרובים היינו משלש מאות עד ארבע מאות פר. זהב. ולפיכך מרבה הפלח לטפל בו ובכלכלתו, וביחוד בארץ יהודה ההררית, ששם אין תמיד עשב ושחת-שדה כדי ספוקו של גמל. הוא קונה מזמן לזמן כרשינים, ובלילה כשחוזר הגמל מעבודת יומו הקשה, אובס אותו הפלח בבליל של כרשינים שהוא מְגָרֵס אותם מראש ב“מגַ’רַשַׁה” (מְגָרֶסֶת), שבה הוא מכין גם גריסים לביתו. והוא מגלגל בין ידיו כדורים של בליל שגודל כל אחד כמלוא לוגמא של גמל. והגמל בקבלו את ארוחתו מידי בעליו כמו תזוח עליו דעתו, ובשעת לעיסה תולה הוא עיניו בבעלים, מקשיב כמו ברצון מיוחד לכל דברי החבה, שהבעלים משמיעים באזניו פעם בפעם.

אבל צריך להודות, שבכל חבתו אל הגמל, אין הפלח מעלים עין מחסרונותיו. כי אם חלילה וחס נועז הגמל לעבור על “הלכות דרך-ארץ” בשעת סעודה, ומושיט את צוארו גם לחלקו של חברו הסמוך לו, גוער בו הפלח בנזיפה, ומעניק לו מנה יפה של חרופים וגדופים המצויים תמיד במדה רבה בפי כל פלח.

מרוטל ושמונה אוקיות עד שני רוטלים (6–5 קילוגרמים) של כרשינים נחשבים לסעודה מספקת לגמל “מעת-לעת”, ובכל זאת נוהג הפלח דאגה יתרה בגמלו ונותן לו אחרי ארוחתו גם במדה גדושה של תבן ל“קִנוּחַ סעודה” שֶׁיִתְבַּסֵם בה, “וְּרָוָחא לִבְסוֹמי שְׁכיחָא” בארבעת חדרי קיבתו המיוחדים לו, כידוע.

עם כל גסות גופו, נחשב הגמל בין הבהמות היותר נוחות החיות בחברת האדם, והוא קונה את לב בעליו ובתנועותיו המיוחדות לו, ובתמימות היתרה שבמבטי עיניו, אשר מתוכן כמו ינחשו הבעלים את מאויי לבו, במה דברים אמורים — בשעה שהבעלים מתנהגים עמו ברחמים, אבל אם במדת הדין ידינוהו, אז עלול הגמל לשלם לבעלים כגמולם, ומשטמתו של גמל שמורה בלבו לאורך ימים ואינה עוברת עד שתזדמן לו השעה לנקום נקמתו, “כי אין לך נוקם ונוטר כגמל”, לפי דבריו של פלח.

הגמל הבריא והחסון מסוכן בימות האביב, שאז היא “שׁעת חמוּמוֹ”. רגזנותו במשך תקופה זו נמשכת כחמשה שבועות, ואז נוהגים הבעלים בו זהירות יתרה ומתנהגים עמו בערמומיות ידועה. יש שגם בולמים עדיו במתג בכדי להנצל מפני סכנת נשיכתו. באותם הימים, מסיר הגמל את “מסוה הבושה” מעל פניו, לפי דעת הפלח, והוא מעיז פנים כנגד מי שהוא, וגם הבעלים, ולא עוד אלא שאז הוא עלול גם לזכור את כל הָעַוְלות שנעשו לו מצדם של המטפלים בו למפרע במשך כל ימות השנה ומבקש מהם נקמתו.

ב“עידנא דריתחא” זו ממעט הגמל באכילתו ואינו מביט ישר כדרכו בפני בעליו, ומזמן לזמן הוא משלשל מתוך פיו כעין שלפוחית אדומה מלאה קצף לבן, הוא מחרחר ומתמרמר על כל דבר קטן שאינו לפי רצונו, וצועק ורוגז ומפנה את צוארו הארוך לאחוריו, וגם נושך אם אפשר לו לנשוך. כשפיהו בלום הוא בועט ברגליו כדי לשכּך כעסו.

בתקופת חמומו של גמל מנסה הפלח בתחבולות ערמה להביא את גמלו לידי נסיון מזמן לזמן. מה הוא עושה? — הוא ממלא אדרתו עשב-שדה, ובשטחוֹ אותה על גבי הקרקע, הוא קובע בה צורה של פלח ישן כשהוא מעוטף באדרתו, והולך ומתחבא מאחורי אחת הגדרים או אחד העצים מבלי שירגיש בו הגמל, והגמל נלכד בפח. כשהוא רואה את בעליו המדומה ישן, הוא מתנפל עליו בכעס, בועט בו ברגליו ואוחז אותו בין שניו, ומטלטלהו אילך ואילך טלטלת-גמל. באותה שעה מזנק הפלח ממקום מחבואו, והוא נגש אל גמלו וקורא בכעס לאמור: "בוז לך הבוגד! האינך בוש ממעשיך, או אינך נכלם מהתנהגותך?! האם כך צריך להיות גמולך לבעלך על כל החסד והטובה שהוא עושה עמך יום יום ושעה שעה?!

חרופים וגדופים אלה, הנאמרים בכעס מעושה מצד הבעלים, פועלים פעולה עצומה על הגמל, לפי דעתו של פלח. ותיכף ומיד הוא נרתע לאחוריו בבושת פנים כאילו הוא מכיר בעַוָתָתוֹ, ומרוב צער הוא מונע אוכל מפיו זמן מה ואינו חוזר עוד לסורו.

את הכר שמעל לדבשת הגמל קורא הפלח “רַחְלְ” והוא נזהר מאד לבִלי הסיר אותו מעל הגמל כל זמן שהוא בעבודה, חוץ ממצב יוצא מן הכלל, כגון אם הוא חושש מפני פצע ומכה טריה בדבשת. ודוקא בימות האביבי, בשעה שהפלח משחרר את גמלו מעבודתו ימים מספר ושולח אותו למרעה כדי שינוח, דוקא אז מוריד הפלח כּרוֹ-עדיוֹ מעל הגמל. וזה משום שהגמל, עם כל גסות גופו, עָדִין הוא מאד במזגו, והוא אסטניס גדול העלול להתקרר בכל רוח מצויה. ומשום כך אין הפלח מרבה לעבוד בגמלו בימות הגשמים, והוא מיחד לו גם מקום בחדר מגורו הוא, שם הוא מאכיל אותו ומשקה אותו, ושם הוא מלין אותו עמו בלילה.

הגמל, באותה מדה שהוא נוח וסבלן ומטה שכמו לקבל באהבה את כל מה שמעמיסים הבעלים עליו כשדבשתו בריאה, כך הוא מתהפך לסרבן ולרגשן בשעה שדבשתו פצועה אפילו פצע קל. לפיכך נזהר הפלח מאד בדבשת גמלו והוא מאַבק, מנקה וגם רוחץ אותה במים משמן לשמן, כדי לשמור עליה מפני כל זוהמה שעלולה להביא אותה לידי מחלה. ובימות האביב הוא סך אותה בשמן ובגפרית יחד עם כל גופו, כי שנים אלה — השמן והגפרית — מגנים על הגמל מפני המחלות — לפי דעתו של פלח.

כשהזמין לבן את אליעזר עבד אברהם אל ביתו, הבטיחו מראש, שכבר פינה מקום גם לגמלים, וזה כדי להגן עליהם מפני הצנה. ובבור אליעזר אל ביתו, פִתַּח לבן תחילה את הגמלים, ואחר כך נזדקק לאורחו, ככתוב "ויתן תבן ומספוא לגמלים, ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו. ויושם לפני לאכול, תחלה לגמלים ואחרי כן בני אדם, — כך יאה וכך נאה לפלח נאמן לבהמתו.

אדמת הסלעים מסוכנת מאד לגמל, ואם נתקל ונפל, לא יוסיף קום, כי אחרי שהוא בעל גוף כבד ביחס לרגליו הצנומות והארוכות, הרי אלו עלולות להנזק על נקלה בשעת נפילה ואינן חוזרות מהר לבריאותן. ולפיכך אם אירע לגמל מקרה רע בשעת הליכה, אין הפלח נטפל ברפויו, משום שהרפוי אינו שוה בנזק ההוצאות המרובות הכרוכות בו, ומטעם זה ממהרים הבעלים בשחיטתו במקום נפילתו, ומוכרים את בשרו לפלחי הכפרים הסמוכים והלהוטים מאד באכילת בשרו של גמל. (מחיר כל רוטל של בשר-גמל משנים ועד שלשה גרשים), ועפ“י זה יוצא, שגם גמל מסורבל בבשר, שעולה לבעליו מט”ו ועד כ' לא“י, אינו מכניס בשחיטתו אלא משתים וחצי ועד שלש לא”י. ומשום כך אין לתמוה אם הפלח נוהג זהירות יתרה בגמלו. כשהוא מוליך אותו בדרך בלתי כבושה, אז יוליך אותו לאט לאט, ועל כל פסיעה ופסיעה שהגמל עושה, מעורר אותו הפלח בקריאות של חבה: “אַלְלַה! אַלְלַה מַעַאך! אַלְלַה יְעִינַך!!” (אללה! אללה עמך, אללה יהיה בעזרתך!!), והוא גם קורא בשם כל הקדושים שקבריהם נמצאים בקרבת המקום, למען יעמדו לו בתפלותיהם.

אין לך נוח כגמל להיות נמשך על ידי אפסר, יהיה המושך מי שיהיה, ואפילו תינוק. את אפסר הגמל קורא הפלח בשם “קַרַאצֶה”, שמובנו: קוֹרסת, על שם שהוא קרוס ומהודק בראשו של גמל על ידי שני ווים של ברזל המתלכדים יחד זה בזה בלחיים משני עברי הראש, אמת שהגמל גם הוא מתעקש בהליכתו, ככל יתר הבהמות, אלא שעקשנותו נדירית מאד.

גם בימי אבותינו הנודדים הקדומים, כמו בימינו אלה, לא היו הגמלים מצויים במדה מרובה בארץ יהודה ההררית, וזה מחמת אותו הטעם שהזכרנו, שההליכה בהרים קשה לגמל, ולפיכך היו משתמשים בימים ההם גם בפרדים, שצעדיהם בטוחים, או אפילו בחמורים יותר מאשר בגמלים, ודוקא כשהיו צריכים לעבור דרך רחוקה ולהוביל משאות כבדים, היו משתמשים בגמלים.

דוד היה לו רועה גמלים מיוחד לשעות הצורך בשמוש הגמלים — הוא אוביל הישמעאלי (דבה"י א, כז), ומלכת שבא באה ירושלמה (דרך רחוקה במדבר) בחיל כבד מאד. גמלים נושאים בשמים וזהב רב מאד, ואבן יקרה (מלכים א‘, י’ ב').

בדרך כבושה נוהג הפלח ללכת אחרי גמלו המתנהל לפניו לאט, והוא דופק אותו להליכה על ידי מחמאות וחלקת לשון, או על ידי נועם זמירות, שהוא מזמר לו במנגינה המונוטונית המיוחדה לפלח, והידועה היטב לגמל. מנגינה זו, הדומה ליבבה ממושכת ככל יתר מנגינותיהם של הפלחים, שם מיוחד לה “אִחִדְיֶה”, כלומר: “מנגינה מנהלת”. יש גמלים, שמתרגלים כל-כך אל המנגינה של בעליהם, עד שהם מכוונים את הליכותיהם על פיה, למהרה או לאחרה, ורגילים הם כמו כן להביע אותו רצונם למגינת-בעלים על ידי סמנים מיוחדים, שרק הפלח בקי בהם, כגון על ידי הפנותם צוארם אל הבעלים בחבה גלויה, או על ידי נערם שפתותיהם המשולשלות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה חליפות, או גם על ידי השמעת קול חרחור ממושך.

עד כמה חשיבותו של גמל גדולה בעיניו של פלח יכולה להוכיח עובדה זו: במות אחד מחשובי המשפחה אצל הפלחים הם מקוננים עליו וקוראים: "חבל על גמל המשפחה שהלך ואיננו! ובאותה מדה, שהגמל מסמל את הכעור אצל בני המערב, הוא נחשב לסמל היופי אצל הפלח והבדוי, עד “שׁגמל ויופי” הם אצלם שני שמות נרדפים. כי ליופי קורא הערבי “ג’מאל” בתנועה סופית ארוכה.

גמליהם של שורפי הסיד נחשבים למאושרים שבבני מינם, וזה משום ששורפי הסיד הם החרוצים שבפלחים, הם עוסקים במלאכת ידם כמעט בתדירות ומכניסים על ידה רוָחים הגונים, ולפיכך יש בידם לכלכל את גמליהם ביד רחבה, ולא עוד אלא שהכבשנים שלהם, בהיותם סמוכים ברובם אל הכפרים שבהם הם יושבים, לא קשה להם להחזיר את בהמותיהם לביתם בשעת קרה, המזקת מאד לגמל, כאמור לעיל. מה שאין כן הפלחים העוסקים בחטיבת עצים או בהכנת פחמים להסקה, שהם בכלל עצלים ואינם אוחזים במלאכת ידם אלא בשעה שתכלה פרוטה מן הכיס. ומשום כך עניותם מרובה, ואין להם יכולת להשיג מזון מספיק לגמליהם האומללים, שנשארים תמיד רעבים למחצה ולשליש. וזאת עוד, שמלאכתם בהיותה נעשית רחוק ממקום דירתם, אין להם האפשרות לחזור לביתם כשהם רוצים, ומשום כך הם וגמליהם מוכנים ומזומנים תמיד לכל אסון ופגע ביחוד בימות הגשמים, שאז הדרכים אל הכפרים הם בחזקת סכנה, על ידי השלוליות והבוץ שבהן, ואין לך פרסה העלולה למעידה כפרסתו השטוחה והגלמית של גמל.

פלח שזכה לקנות לו גמל רוב פרנסתו עליו. הוא משתמש בו לצרכיו בכפר ובגורן, ומוביל על ידו לעיר הקרובה את כל צרכי העיר שישנם ברשותו, כגון סיד, פחמים, ועצים להסקה או לחרושת עצי הזית המשמשת בארץ ענף גדול וחשוב של מסחר.

ב. הכלב

שני בדרגה בין בעלי-החים האלופים אצל הפלח הוא הכלב.

הכלבים שבכפרים אינם הפקר כמו אלה שבערים, אלא כל אחד מהם מיוחד לבית אחד, והבעלים מקרבים אותו ביחוד כשהוא חרוץ, וגם קובעים לו שם מיוחד כדי להבדילו משאר הכלבים אשר לשכנים.

כלבי הכפר מצטיינים ברובם באומץ-לבּם, מה שאין כן כלבי העיר, שברובם הם מוגי לב. הכלבים שבכפרים הם שחורים או לבנים ומעוטם כתומים ואפורים. הם נקראים75 על פי צבע עורם, או על פי היתרונות שהם מצטיינים בהם בעיני בעליהם. הכלב הלבן, למשל, מכנים אותו בשם יונה והשחור “ליל”, את המכוער — “זאב” ואת החרוץ והאמיץ — “אריה”.

דרכם של הכלבים ללוות את עדרי הצאן של בעליהם בכל מקום לכתם, וזה כשי לשמור עליהם מכל פגע רע. ומשום כך חבה יתרה נודעת להם מצד הרועים, שברובם הם צעירים לימים. צעירי הרועים מתנהגים עם כלביהם ברחמים, מה שאין כן זקני הרועים, שאף על פי שפיהם מלא תמיד תהלת כלביהם ואינם מפקפקים לתבוע את עלבונם או גם פדיון דמם כשהורגים אחד מהם במזיד או אפילו בשוגג, בכל זאת אינם מאכילים אותם כדי שבעם, ואינם נותנים להם להכנס אל תוך הבית בחורף אפילו בשעה שהגשמים מרובים. כלבים מסכנים אלה דאגת עצמם עליהם, והם מחפשים להם פנה חבויה שתגן עליהם בשעת גשם וקרה. ואם חלילה וחס נועז אחד מהם להכנס אל תוך הבית, מגרשים אותו הבעלים בנזיפה, באמרם “אֻשְׁתְּ אִטְלַע”! כלומר: הלאה כלב טמא! כי הכלב בכל תועלתו נחשב בעיני הפלח לחיה טמאה, שאסורה במגע-יד.

הפלחים נוהגים לכרות בסכין ראשי אזניהם של גורי הכלבים, וזה משום שהם חושבים שזוהי סגולה בדוקה לעורר בהם אוץ לב, לכשיגדלו. אחרי כריתת האזנים קושרים אותם בפנה חשוכה במשך ימים, ואינם מוציאים אותם משם אלא פעם ביום כדי להלקותם ולהדריכם על ידי כך לתפקידם בעתיד.

ג. החתול

גם החתול מצוי בביתו של פלח, וגם הוא נחשב לחיה אלופה, אחרי שהוא שומר על הבית מפני העכברים, שהם אורחים מצויים בביתו של כל פלח. החתולים אין להם שמות מיוחדים כאשר לכלבים, אלא כולם נכללים בשם כולל אחד “בִּסְסְ”, שמובנו “חתול”. ובשם הזה “בִּסְס אֶטְלַע!” הם מצוים עליו לעזוב את הבית בשעה שהצורך אליהם אינו מרגש. החתול נבדל מהכלב בזה שהוא יותר מכובד בעיני הפלח. והוא חושב אותו לחיה קדושה, שכל המעיז פנים כנגדה עונו עון עולם. ומשום כך נזהרים הפלחים מאד שלא להרים יד להכותה, ורגיל בפיהם תמיד: "חַ’טִיֶת אל קֻטְטְ מַא בִּתְנֻטְטְ, שמובנו בקרוב: “העון כנגד חתול, על ראש בעליו יחול”, או ביתר דיוק: עון החתול (כנגד החתול) אינו עובר, ואינו נמחק לעולם.

ד. העופות

התרנגולים והיונים הם העופות היחידים המצויים בביתו של פלח כאלופים, והם נחשבים לקנינה הפרטי של אשת הפלח, כי דוקא הפלחה מתעסקת בטפולם ובגידולם, והיא מוציאה את ביציהם לשוק למכירה, וקונה במחירן שמן-זית או שמן-אדמה להדלקה. הפלחה חרוצה מאד בטפול העופות ביחוד בעודם רכים.

את התרנגולת קוראת הפלחה בשם “גַ’אְגֶ’ה או קֻרְקָא”, וכשהיא שומעת אותה מגעגעת היא לוקחת תריסר ביצים ונותנת אותן בתוך סל ישן לדגירה, ומעמידה את הבל על גבי רובד גבוה של אהן באחת הפנות הבטוחות של הבית, בשביל שתהיה לה האפשרות להשגיח עליהן תדיר עד שיצאו האפרוחים.

בימים הראשונים לצאת האפרוחים מביצתם, קושרת הפלחה את התרנגולת-האם ברגלה האחת באחת הפנות קרוב לסל, כדי למנוע אותה מצאת אל החצר ולמשוך אחריה את האפרוחים העלולים להנזק על נקלה.

האפרוחים כשהם קטנים ביותר הם נקראים בפי הפלחה בשם “צִיצָאן”, דומה לשם העברי “ציצים”, וכשהם גדלים במקצת הם נקראים “פַרָארִיג'”, הן ה“פַּרְגִיות” בלשון התלמוד, ואז יש להם הרשות להתהלך אחרי אמם אל כל מקום שהם רוצים. הפלחה אינה מטפלת בהם עוד, וגם אינה נותנת להם אפילו זרעונים לאכילתם. מדדים הם כל היום אחרי התרנגולת ומחטטים במקוריהם בערמות הזבל והאשפה הקרובות, שבהן פרנסתם מצויה בשפע, ורק בשעת בין השמשות יוצאת הפלחה אליהם ומשדלתם בקריאות של חבה עד שהיא מכניסה אותם אל תוך הלול הנמוך, שהיא מעמידה להם בתוך דירתה סמוך לפתח הכניסה.

גם שובכי היונים מקומם בתוך הבית של הפלחה מעל לפתח הכניסה או מעל לחלונות. על-פי רוב מוכרות הפלחות את היונים לבני העיר כשהן קטנות ויש שהן שוחטות אותן גם לאכילה.

הזקנים שביונים נקראים פי הפלח בשם “חַמָאם”, שמובנו בעברית יונים, והקטנים שבהם נקראים בשם “זַעָ’אלִיל” כמו בעברית “גוֹזלים” בשנוי סדר האותיות, ופירושו בעברית: קלים וזריזים.

פרק יט: קללות, שקרים, שבועות והשבעות

תורת הקללות והשקרים, השבועות וההשבעות שגורה היא בפי כל פלח, ואין לך שעה שהוא אינו מדבר איזה שקר או שאינו נשבע איזו שבועת שוא, או אינו מוציא מפיו איזו קללה עליו בעצמו או על אחרים. בכל מאורע גדול או קטן, בכל מקרה של כעס ושל גרוי עצבים, ואפילו במקרה של שמחה, רגיל הפלח להשתמש בשקרים, בשבועות ובקללות, הכל לפי מצב רוחו, ומשום כך אין להתפלא אם גם הילדים הפעוטים של הפלחים מסגלים להם מקטנותם את ידיעתה של תורה זו לכל פרטיה ודקדוקיה.

משמגיע תינוק לכלל גמגום בשפת אמו, הריהו חזור מאה פעמים ביום משנה זו של “מסכת קללות” “אַלְלָה יִנְעַל אַבוך”76, שפרושה: יקלל אללה את אביך" ואינו מבדיל בזה בין קטן לגדול, לרבות אביו ואמו. וההורים אינם גוערים בו כלל, אדרבה! הם שמחים מאד, ויש שהם מחבקים ומנשקים אותו מתוך התפעלות, ואומרים לו “חזק”! והתינוק, כמובן, כשרואה זאת מצד הוריו, הוא מוסיף לחזור על משנתו בשקידה יתרה, ויש שהוא גם מגיע למדרגת “תלמיד המחכים את רבו”.

הקללות אין מספר להן, וכל פלח הגדול מחברו בשנים, הוא גם גדול ממנו בידיעת הקללות. ולא עוד אלא שיש ביניהם גם “ממציאים מומחים” שמוציאים בתוך כדי דבור תלי-תלים של קללות בנוסחאות שונות.

אנו אומרים לתת בזה דוגמאות אחדות מהטפוסיות שבהן, שברובן הן מסתעפות מצורה אחת עיקרית: “ינעל אבוך”; יקלל (אללה) את אביך.

יֶנְעַל אַבּוּךְ עַלַי אֻמָךְ — יקלל את אביך ואת אמך.

ינעל אבו אַהְלָך — יקלל את אבי משפחתך.

ינעל אבו גִ’נְשָק — יקלל את אבי בני מינך.

ינעל אבו דִינָך — יקלל את אבי דתך.

ינעל אבו גִ’דָךְ — יקלל את אבי אביך הזקן.

ינעל אבו אַבוך — יקלל את אבי אביך

ינעל אבו אַבויֶנָךְ — יקלל את אבי שתי אבותיך, כלומר: הורי הוריך.

ינעל אבו עֵינְתֵּינָךְ — יקלל את אבי שתי עיניך.

ינעל אבו אֻמָךְ — יקלל את אבי אמך.

ינלע אֻם-אֻמָך — יקלל את אם אמך.

ינעל שַׁיְךְ בַּלַדָךְ — יקלל את השׁיך של עירך.

נוסח זה של קללה נוהג גם ביחס לכל המומים שבאדם, כגון אם איש ריבו של פלח הוא עוור או סומא77, חגר או פסח, או בעל נתק וכו' וכו‘, כשהם מקללים אותו הם אומרים: יִנְעַל אַבּוּ קַרְעַתָךְ, יקלל את אבי נִתְקְךָ, — פִסְחוּתְךָ, עִוָרוֹנְךָ וכו’.

נוסחאות אלו, הפלח רגיל בהן גם כשהוא מקלל את חמורו, או את בקרו, גמלו ועזו וכו'.

הקללות היותר חמורות אצל הפלח הן אלו: “סֻרְמָאיֶה”, כלומר: “מנעל” או אִנְתֶּ שַׁקֶפֶת כַּלְבְּ — או שַׁקֶפֶת חַ’נְזִיר — חתיכת חזיר — ו“חתיכות” אלו יש בהן משום עלבון לשומען יותר מאשר בשעה שאומרים: אתה כלב (שלם), או אתה חזיר (שלם).

גם קללה מעין זו נחשבת בין היותר נמרצות שבקללות: ינעל לְחֵיתָּך, או לֶחְיֶת אַבּוּך — יקלל ד' זְקָנְךָ או זְקַן אָבִיךָ, אֲבִי אָבִיךָ וכו', כי לַזָקָן יש ערך גדול וחשיבות מרובה אצל הפלח, ואפילו אצל כל ערבי עירוני, ובזקן הם גם מתברכים בשעת ברכה, או נשבעים בשעת שבועה.

השקר מצוי הרבה, כאמור, בפיו של פלח, ולפי דעתו קשה לו לאדם להתקיים בעולם מבלי שקרים, ולכן רגיל בפיו תדיר: “השקר הוא המלח שבאדם”. ומשום כך הוא מלמד תורה זו לבנו מקטנותו, כאמור. ובאמת אין לך חרוץ כפלח בהמצאת שקרים בתוך כדי דבור, והוא מלווה אותם בכל מיני שבועות חמורות, שמי שאינו רגיל בהן אינו מפקפק אף רגע באמתותן. ויש שגם האב מראה את עצמו כאילו הוא מאמין בשקרים שמספרים לו בניו כאומר לעודדם ולסגלם להם. הפלחים אינם מתביישים כלל זה מזה בשקריהם, והם מספרים זה לזה בהתגנדרות על השקרים שהשתמשו בהם במקרה זו או אחר. ובאותה מדה שמצטיין הילד בהמצאת שקרים בתוך כדי דבור, הוא מתחבב על הוריו, בחשבם אותו למין “בריה” מעשית חרוצה.

גם השבועות וההשבעות מצויות תמיד בפי הפלח. בכל מקרה קטן שבקטנים, בכל שיחה קלה ובכל דבר טפל שבטפלים, השבועה “וַאלִלָה”, כלומר: “חי-אַלְלָה” שגורה בפיו, בה הוא מתחיל ובה הוא מסיים.

חוץ מנוסח שבועה זה הרגיל תמיד בפי הפלח, יש עוד נוסחאות רבות אחרות של שבועות והשבעות, שאחדות מהן נתן בזה לדוגמה:

וַחַיָאת אַל נַבִּי — חי הנביא, וחיאת לֶחֵיתָּךִ — חי זקָנְךָ, (כי הזקן, כאמור, יש לו חשיבות מיוחדת אצל הפלח), וחיאת שַׁוַארְבָּך — חי שְפָמֶיך (ובשעת שבוע הוא ממשמש בשפמו של השומע). וחיאת רָאשִי — חי ראשי, וחיאת עֻיוּנִי — חי עינַי. וחיאת עֻמְרִי — חי חַיַי. וחיאת אַבּוּיִי — חי אבי, (את האם אינם מזכירים כלל בשעת ברכה, אלא בשעת קללה). — וחיאת אִבְּנִי אַל עַזִיז — חי בני היקר. וזה ביחוד כשהוא יחיד לו, וחיאת דַקְנִי — חי סַנְטִרִי, ועוד רבות כאלו.

השבועה היותר חמורה אצלם היא: “עַלַי אַל טַלָאק בִּאל תַּלָאתֶה” — עָלַי הַגֵרוּש בִשְׁלשָׁה, כלומר: הריני נשבע שאם לא תעשה כך וכך אז אגרש את אשתי באמרי שלש פעמים גרשתיך, כי דיו לו לערבי לאמר לאשתו בפני עדים שלש פעמים “גרשתיך”, כדי שתחשב לגרושה, ומאז אי אפשר להחזירה אליו, אלא אחרי שהיא נשאת לאחר.

יש נוהגים גם בשבועה מעין זו: וחיאת דְרָאעִי — חי זְרוֹעִי, — כלומר: נשבעתי בימיני!

ההשבעות הן על פי רוב ממין השבועות, ואין הבדל בין אלו לאלו אלא בגוף, כי בעוד שהשבועות מתיחסות לגוף מדבר בעדו, ההשבעות מתיחסות לגוף נוכח, כגון וַחַיאת לֶחֵיתָך, שַׁוַארְבָּך, דַקְנָךְ, וכו' — חי זקנך, שפמיך, סנטרך וכו'.

הפלח בקי כמו כן הרבה בתורת החנופה והברכות, וגם בהן הוא נוהג נוסחאות שונות, כגון: וַאלְלַה, אִנְתֶּ רַגֻ’ל טַיִב — חי אללה שאתה איש טוב, או: אללה יֻעְמֻר בֵּיתָךְ, ה' יבנה ביתך וכו' וכו'.

כ: הלכות דרך-ארץ

כשפוגש פלח בחברו בלכתו בדרך הוא דורש בשלומו בנוסח זה: “אַל שַלַאֻם עַלַיכֻּם”, כלומר: “השלום עליכם”, וכן נוהג גם העירוני, אלא שהפלח מוסיף ואומר: “צַבְּחָך בִּאלְחַ’יְרְ” — בּוקֶר טוב — או “מַשיך בִּאלְחַ’יְרְ” — עֶרֶב טוב — לפי שעות היום, וגם “אַל עַוָאף ואל שַלַאמַאתְּ”, הבריאות והשלום — וזה משום שהחיים בעיניו של פלח הם שורה ארוכה של מלחמות ותגרות שאין ביניהן אלא שעות מועטות של שלום ושלוה, הזקוקות לברכה מיוחדת.

אם עבר זמן רב שלא ראו הנפגשים איש את חברו, אז הם מתנפלים איש על צוארי רעהו78, לאות שמחתם, ומנשקים זה את זה בכתפים, ולא בפנים או בפה, כמו שנוהגים בני המערב. וחוץ מהברכה הנהוגה, כאמור, הם מוסיפים “חַי אַלְלַה יַא פְלָאן”, כלומר: בָּרֵך אַלְלַה פְלוֹנִי! (שהגיעך עד הלום), ורעהו עונה ואומר: תִּחְיֶא וַתַדוּם — תִחְיֶה וְתַאֲרִיך יָמִים. — ואחרי דרישות השלום, הם פונים להם לצדי דרכים ויושבים להם שם מחצי שעה עד שלשת רבעי שעה, שהם מבלים בשיחה בטלה של מה-בכך, משום “דרך-ארץ”. ולפיכך אין להתפלא אם מצוה הפלח לבנו או לשכיר-יומו, בשעה שהוא שולח אותם לאיזה מקום למלא תפקיד ידוע, “שלא ידרשו בדרך בשלום מי שהוא”. צווּי זה אין בו משום למוד של “חוסר דרך-ארץ” חלילה, אלא משום קמוץ זמן. יודע הוא הפלח שהפגישה בדרך עולה, כאמור, בזמן.

והאמת צריך לומר, שצוויים מעין אלה, הם בבחינת “יוצאים מן הכלל”. הכלל הוא שאין לזמן כל ערך בעיני הפלח, והוא אינו מתחשב בו כלל, ומשום כך הוא חסר אפילו שעון, אחרי שאינו מרגיש כל ערך בו לקביעות שעות בשביל עניניו ועסקיו וכו', כמו בן המערב. דרכו של פלח לקום בבוקר השכם ולצאת לעבודתו, ולחזור אל ביתו בערב “בין-השמשות”, ואם יש שהפלח מתחשב בזמן, זהו דוקא בשעה שיש לו עבדוה בעיר בבנינים או בכל דבר אחר, שאז שעות הצהרים והערב חשובות אצלו, משום שהן קובעות מנוחתו לסעודתו או לחזרתו לביתו. ולפיכך שומעים אותו תמיד שואל את העירוני העובר על ידו לאמר: אדוני! כמה שעות עוד לצהרים או לערב? או: כמה שעות כבר עברו מהצהרים?

כשעובר פלח על יד חברו העובד בשדה, או באיזו מלאכה שהיא בעיר, אומר לו “צַח בְּדָאן”, כלומר: יחזק (אללה) גופך. — וחברו עונה לעומתו “וּבַדַנֻה שַלְמֻה” — וגופך גם אתה יהיה שלם ובריא.

הרוכב על גבי חמור, אסור לו להשתמש בנוסח השלום הרגיל, “אַל שַלַאםֻ עֲלַיכֻּם” לפני שהוא יורד מעליו, אבל לא כן מי שרוכב על סוס שהוא מותר בכך. ונוסח של דרישת שלום זה נוהג רק בשביל המושלמי “המאמין”79 ולא בשביל היהודי או הנוצרי, שהם נחשבים לכופרים. ביחס לאלה הם משתמשים בנוסח אחר: בּוֹקר טוב, או ערב טוב, כאמור, או “נִהַרָאך סָעִיד” — יוֹמך מאושר — לֵילְתַּך סַעִידֶה — לילך מאושר — או בקיצור: “סַעִידֶה”, בהבלעת המלים: נִהַארָאך או לֵילְתַּך.

בשעת הפרידה הם אומרים: “חַ’אטְרָך” שמובנו — “ברצונך”, וברשותך אני נפרד ממך. וחברו עונה לעומתו: “מַע אַל שַלָאמֶה”, — עם השלום, — היינו לך לך לשלום.

כשחוזרים מנסיעה ארוכה אומרים למי שחוזר “אַל חַמְדֻ לִאַלָה עַלַי אַל שַלָאמֶה”, — השבח לאל על החזירו אותך בשלום, — והחוזר עונה, אללה יִשַלְמַךְ — והאלהים יתן לך בריאות שלמה. אגב, כל פלח בצאתו לדרכו הוא מזדיין בכל כלי הזיין המצויים אצלו, כגון רובה גדול שהוא תולהו מאחוריו על גבו, או אקדח קטן של כיס, או “חַ’נְגָ’ר”, היא סכין גדולה בעלת פיפיות שארכה טפחיים או שלשה טפחים התלויה לו בחגורתו אשר במתניו, או כל כלי אחר. כי לפי דעתו של פלח כל מקום שהוא מחוץ לגבולות הכפר שהוא גר בו, נחשב לרשותו של אויב שצריך להזהר מפניו. ולפיכך לא יאמר פלח היוצא לדרכו לעולם, לאן הוא הולך, ומה מגמת הליכתו?, כי אין לו אמון במי שהוא ואפילו בקרובים. וכל מי ששואל אותו אנה פניו מועדים? תהיה תשובתו “עַלַי בַּאבּ אַלְלַה” — לשערי רחמיו של אללה — ורק כשהוא חזור מדרכו; הוא מודיע את מקום לכתו ומטרת נסיעתו. ואז הוא נוהג גם לספר ספורים על המקרים 'קרו אותו בדרך, וספורים אלה שהם מוזרים ברובם, הם גם בדויים ברובם מתחלתם ועד סופם. ואין לך חרוץ כפלח בהמצאתו, על יסוד של דמיון מזרחי מופרז, וספור קצר זה שלהלן יכול לשמש דוגמה, גם ביחס לדמיון, וגם ביחס לסגנון.

“… ואתה בן-אדם! הזוכר אתה את המעין היוצא מ”פָאע’וּר" — פְעוֹר —? בבואי ל“וַאדִי אַל בְּיאָר” — עמק הבארות — לא רחוק מהמעין פגשתי באותו הצבוע80 הזקן אשר רעדה אחזה מלפניו את אבי — אַלְלַה יֶרְחַמְהוּ — אַלְלַה יְרַחֲמֵהוּ. — הצבוע היה רובץ מאחורי אחת הגדרים ואני לא הרגשתי בו, כשעברתי על ידו קפץ על רגליו והתיצב לפני, ואחרי רגע הוא נטה הצדה כצוחק, ואלמלי רחמי אללה שעודד אותי לעמוד כנגדו כי אז הייתי נמשך אחריו כבהמה בבקעה. ומי יודע מה היתה אחריתי? אבל בראות הצבוע אותי מכונן רובי למולו ברח ונמלט על נפשו, ובתוך כדי דבור חזר ונגלה אלי מתוך השיחים כמטחוי קשת, בחשבו שלא אכיר אותו, ובשמעו את שמו מפורש יוצא מפי, הוריד עיניו ארצה כמבויש, נתירא ושוב נעלם, ולא יספתי עוד לראותו".

ממילא מובן שספורים אלה תלויים הרבה במסַפֵּר, בכח מליצתו ובעזוז דמיונו, כדי להטעימם על שומעיהם. זה מונה את מספר החמורים הנטרפים לאלפים על ידי הצבוע, וזה מצטער על מרבית הזקנות שכבר נפלו לו למנה בעברן דרך מאורתו. ואחר מספר שהצבוע נולד מעיקרא אדם, אלא שמפני מעשה מגונה שעשה קללהו אללה והופך אותו לצבוע, ומשום כך הוא שונא את בני האדם תכלית שנאה, והוא מערים להם באופנים שונים עד הפילו אותם ברשתו.

הפלחים סוברים שיש לצבוע כח משיכה מיוחד, למשוך אחריו את בני האדם הנפגשים בו והנכנעים לו ללכת לכל אשר יובילם.

פרק כא: גאולת-דם

כשרוצחים אדם, נוהגים בני משפחת הנרצח להתאסף מסביב לקברו של המת בשעת קבורה, והם פותחים בקינה ואומרים: אַנְתַּ עַלַיְך אַל נֵוְם, וַנַחְן עַלַיְנָא אַל קַוְם, וּפַרַשַׁךְ חַרִיר, נַם, וַלַא תַחַ’ף, כלומר: אתה עליך לישון, ואנחנו חובתנו לנקום, תחתיך יוצע משי, ישן ואל תירא" – ואחרי הקבורה הולכים כולם אל ביתו ואל משפחתו של שופך הדם, והם מתנפלים עליהם, גוזלים ושודדים ואתם עד כמה שידם מגעת, ולוקחים בהמות, כסף, ואפילו רהיטי בית. וכל מה שהם לוקחים נחשב קנין עצמם, שאינו חוזר לבעלים לעולם ואינו נכנס בחשבון הכּוֹפר שמקבלים מהצד שכנגד כשתבוא ההסכמה מצדם להשלים עמם. אבל איסור גמור לגואלי הדם להתנפל על הנשים של משפחת הרוצח, או לחלל כבודן מתוך נקמה.

הזמן הקבוע לגואלי הדם לעסוק בהיתר בהתנפלויות ושוד, כאמור, הוא של שלשה ימים ושליש היום. ובתוך זמן זה כל קרוביו של הרוצח מהגברים החשובים, נמלטים על נפשם על ימין ועל שמאל כדי להנצל מידי גואלי הדם. חוץ מהילדים שהם פחות משתים עשרה, וכמו כן הזקנים המופלגים בזקנה, ובעלי המומים ואנשים פחותי ערך במשפחה, ואין צריך לומר נשים כאמור, שהם נשארים על המקום מבלי שתהיה כל סכנה צפויה להם, וכל התנפלות עליהם מצד גואלי הדם, נחשבת לחרפה גדולה. אם עלה בידי משפחת הנרצח לשפוך דם אצל הצד שכנגד, או כשבאו שני הצדדים לידי איזו הצעה שהיא ל“עַוְטֵה”81, כלומר: לשביתת יחסי-האיבה ביניהם לזמן ידוע עד שתמצא דרך לשלום על ידי מתווכים על יסוד של תשלומי כופר, בטלה זכות ההתנפלות והשוד על משפחת הרוצח מצד גואלי הדם.

מתוכי-השלום בין הצדדים צריכים להיות אנשים בלתי נוגעים בדבר, וזה אם מבני הכפר עצמו או גם מבני כפרים אחרים סמוכים, והם צריכים להיות דוקא מהיותר חשובים שבהם, ונקראים בפיהם, “וֻג’וּה”, כלומר: “פנים” או “פני הכפר”. ומאותה שעה שנקבעו המתווכים נפסקים מעשי האיבה מצד גואלי הדם עד ברור המצב, ואם עברו גואלי הדם על תנאי זה ורצחו נפש מהצד שכנגד, אז לוקחים בני משפחת הנרצח השני הזה מטלית, וטובלים אותה בדמו של הנרצח, ומגלגלים אותה בתוך פיח כבשן, ותולים אותה מול פתח ביתם של “מתווכי השלום” שנהפכים מעתה לשונאים גמורים למשפחת “גואלי הדם”. עלבון זה של שפיכת דמים אחרי הסכמה ל“שביתת יחסי-איבה”, נחשב לעוון פלילי שאין לו כפרה, והוא יותר חמור אפילו משפיכת-דמו של אחד מבני המתווכים האחראים בעד סדור הסכסוך. על שני הצדדים לתת אמון גמור במתווכים ובהבטחותיהם, ולהפסיק כל פעולת משטמה מצדם, שהרי “פּני הכפר” הם, ומשום כך מצבם של “גואלי הדם” נעשה מעתה חמור מאד. אם לא יעלה בידי המתווכים להביא את השלום לידי גמר בין הצדדים בשלשת הימים ושליש היום משעת התחלת התווך, ואינם קובעים מיד זמן חדש, חוזרים מעשי האיבה מצד גואל-הדם לצד שכנגד, וכל מה שהם גוזלים ושודדים הפעם מהם אינו נחשב עוד לקנינם הפרטי כמו בפעם הראשונה, אלא הריהם מפחיתים אותו מסכום כופר שהם מקבלים אחר כך. ורק זכות זו נתנת להם להעריך את הרכוש השדוד מחדש למחצה מכפי שויו, על ידי שמאים מומחים.

השלום אסור להיות נעשה תיכף לשפיכת הדם, אלא תחלה צריכה לבוא “שביתת יחסי איבה” שאחריה משא-ומתן בין הצדדים, באופן אחר, גואלי הדם ראויים לגנאי מאין כמוהו, אחרי שהראו לדעת שהעיקר אצלם הוא הממון, ולא הנפש וכבוד המשפחה, ומאז מביטים עליהם כל בני הכפר בעין של בוז, והם מחרפים ומגדפים אותם בכל מיני חרפות וגדופים.

כיצד נוהגים בשביתת יחסי האיבה ותנאי השלום? – הקרובים לרוצח חוזרים אחרי נכבדי בני כפרם הם או בני הכפרים הסמוכים, ומבקשים מהם להיות מתווכי השלום בינם ובין גואלי הדם, והם מוסרים בידיהם על חשבונו של רוצח מאחד ועד ארבעה ראשי צאן, ומצוה מן המובחר ראשי עזים, וכמו כן כמות הגונה של אורז ושל שמנת, ומאה מג’ידיות82 כסף או קצת יותר לפי חשיבותו של הנרצח, ואז הולכים המתווכים אל משפחת הנרצח ומוסרים להם את הצאן ואת צרכי האוכל שהביאו עמם, והמקבלים אותם שוחטים על המקום את הבהמות ומכינים סעודה של בשר ואורז שמבשלים אותו בשׁמנת לכבוד המתווכים ויתר האורחים ובני המשפחה, ואחרי הסעודה מוסרים המתווכים גם את הכסף שבידיהם ופותחים בזו הלשון ואומרים: אישינו השַיְיכִים הנכבדים! בבקשה מכם שתסכימו ל“עַטְוָה” זו שאנו מגישים לכם, לשמש לנו בסיס לשביתת יחסי האיבה והפסקת רגשי-הנקמה ביניכם ובין הצד שכנגדכם ממשפחת הרוצח, ואנו מצדנו, הרינו מקבלים עלינו אחריות גמורה למלא אחרי כל התנאים שׁנַתְנֶה בינינו להחשת השלום. ואחרי פתיחה זו קובעים את זמן המשא והמתן בנוגע לתנאי השלום. אחרי פתיחה זו קובעים אותו פעם פעמיים ושלש ואפילו עד עשר פעמים, ובכל פעם נוהגים לתת הוספה של סכום כסף ידוע, כפי האפשרות, אבל אין נותנים עוד מתנות של צרכי אוכל כמו בפעם הראשונה.

אם שבטו של הרוצח גדול יותר מדאי, והוא כולל משפחות רבות, כל המשפחות הן בחזקת סכנה בשעה של נקמת דם, וכדי להבטיח את עצמן מכל הפתעה בלתי נעימה מצד גואלי הדם, משלמת כל משפחה “תשעה של בטחון”, היינו תשעה דינרי זהב (תשע לירות טורקיות) או תשע מאות גרשים או תשעים מג’ידיות. וסכום זה משתלם לפני שביתת יחסי האיבה או אחריה, ודוקא על ידי איש-בינים ולא על ידי המשפחה עצמה, ומעתה היא בחזקת בטוחה, ואפשר לה להשאר כולה בביתה מבלי כל פחד רעה. אבל איסור גמור הוא למשפחה המשלמת להשתמש בזכות בטחונה היא להחביא אצלה את הרוצח, או להזדקק לטובתו באיזו צורה שהיא, ואם נתברר שהיא עברה על תנאי זה, בטלה זכותה, וכל הכסף שנתנה למפרע נחשב לאבוד.

הקרובים ביותר למשפחת הרוצח מוסיפים על מכסת הכסף שהם נותנים גם צרכי אוכל ומספר בהמות דקות, כאמור לעיל.

כל הדינים הנהוגים בין גואלי הדם הראשונים והצד שכנגדם נוהגים גם בין השניים והצד שכנגדם במקרה של רציחת נפש מהצד הראשון אחרי שביתת יחסי האיבה ביניהם. וזכויותיה של משפחת הנרצח השני שוות לגמרי לאותן הזכויות של משפחת הנרצח הראשון בשלשת הימים הראשונים ושליש היום. ואז או שהראשונים מחזירים לשניים את כל מה ששדדו מהם, או שהשניים שודדים מהראשונים כל מה שהם יכולים במשך הזמן הקבוע לכך, היינו שלשת הימים ושליש היום.

גם בני משפחות המתווכים רודפים את גואלי הדם הראשונים ונוקמים בם נקמתם אפילו עד כדי שפיכת דמים שאין אחריה כל תשלומי כופר. ומשום כך ממהרים המעונינים לשלוח מתווכי שלום מצדם, והם מתחייבים להכנע לכל מה שיתבעו מהם, וכך היא מדתם: הם באים אל המתנגדים ביחד עם המתווכים שבוחרים מצדם, המתנגדים יושבים בעגול והמעונינים כורעים לפניהם ברך בגלוי ראש ואומרים: אישינו השייכים הנכבדים והחשובים! הרינו בידכם לעשות בנו כרצונכם להענישנו או לשחררנו. ובדברם הם מורידים את מצנפותיהם מעל ראשיהם ומחזיקים את ה“טרבושים” על חזם מול הלב, ואת רצועות הבד ששמשו מצנפות מסביב ל“טרבושים” הם פותחים מקפוליהן וכורכים אותן על צואריהם, לסימן של הכנעה. כי בושה גדולה היא לפלח לעמוד בפני חברו בגלוי ראש. וכך הם יושבים להם זמן מה כשהם שותקים, ואפילו שלום אינם מחזירים לכל השואל בשלומם. ואם יעלה רצון מלפני המתווכים המתנגדים לתת להם חנינה, אז עומד הזקן שבחבורה על רגליו ומצוה לאחד מחבריו ואומר: קום גלח ראשיהם, סלחתי כדבריהם!

גלוח הראש גם הוא, כשהוא מוטל על הפלח בתור עונש, נחשב אצלם לבזיון גדול, ואין צריך לומר גלוח הזקן, שנוהגים לעשותו גם כן כעונש, ביחוד, במקרה של חלול כבודה של אשה.

אחרי כן שוחטים עז או כבשה, ומכינים סעודה למסובים ורק אז הרשות ביד הנענשים לכסות ראשם.

כשלא באה הסכמה לתת חנינה נוהגים להטיל על הצד שכנגד קנס של סוסים. חמש מאות גמלים ואלף צאן, אבל לא עונש כסף מזומן, ואז קמים כל המסובים משני הצדדים על רגליהם, וכל אחד מהם בזה אחר זה פונה אל השיך שהטיל את הקנס וקורא: אדוני השיך נדיב הלב ורב-הסליחה, הלא תפחית מעט מהקנס שהטלת, למעני ולמען כבודו של אללה ושל מוחמד נביאנו או של כל נביא או קדוש אחר שעולה בזכרונו באותה שעה. והשיך נענה ואומר: אני מפחית כך וכך סוסים, כך וכך גמלים, וכו', וכך הוא הולך ומפחית לכבודו של כל שואל, ואת הנותר מסלקים על המקום מבלי דיחויים. ואם אינם יכולים למלא חובה זו תיכף ומיד מפני חוסר-כספים. חייבים להביא ערבים בטוחים שמקבלים עליהם את אחריות הפרעון, ונפטרים לבתיהם.

כשעולה בידי המתוכים להביא את הצדדים לידי כריתת ברית שלום ביניהם, חיב הצד הנתבע לעשות לצד התובע סעודה שניה וחשובה, והם מביאים צאן ואורז, מלח, קפה וסוכר על חשבונם, ואפילו את כלי הבשול הנצרכים לכך הם מביאים עמהם. וכשהם מופיעים יוצא לקראתם אחד מגואלי-הדם הנכבדים ומקבל את פניהם ומוביל אותם אל ביתו של הנרצח, ששם נעשית הפגישה מן הרגיל, או אל האכסניה הכללית שבכפר, ובשביל מעשה אדיב זה הזכות בידו לתבוע שתי לירות זהב ועבאיה להתעטף בה, ואחר נכנסים גם המתווכים ואורחים נכבדים אחרים מבני הכפר. אז יקום אחד מקרובי הנרצח ויבדוק את הבהמות אם אין בהן כל מום, והבהמה שנמצא בה מום כל שהוא פסולה לשחיטה ומחליפים אותה באחרת, ונגשים לשחיטתן. הקרוב ביותר של משפחת הנרצח שוחט אותן כולן, ולכל הפחות את הראשונה שבהן, כי שחיטת בהמה ראשונה היא חובה עליו כדי להראות לכל, שהמשפחה מסכימה לשלום, ואחר נגשים קרובי הנתבע ומכינים את הבשול, כי גם הבשול מוטל עליהם.

אחרי גמר הכנת הסעודה יקום מי שהוא ממשפחת הנרצח ויקרא בשם את הרוצח או בשמו של אחד השיכים הנכבדים מהקרובים אליו ביותר ואומר: פלוני בן אלמוני! עמוד! עמוד! וגש הלום, ושב באמצע החבורה! וגם המתווכים עושים כך –. ואז הקרוא בשם, קם ונגש כשבידו למקל שארכו פעם וחצי אורך גופו של אדם רגיל, ורצועה של בד לבן חמשה עשר מטרים ארכה בידו, שהוא מוסר אותה לאחד מהקרובים ביותר אל הנרצח, וזה מתחיל כורך אותה מסביב למקל. אחר כל כריכה הוא קושר קשר, שפרושו תשלום כופר של אלף גרשים מצד הנתבע לצד התובע, ושוב הוא כורך כריכה וקושר עד שכורך את כל המקל לארכו.

אח"כ יגש הזקן שבמתווכים אל הקושר ושואל אותו: כמה קשרים אתה מסכים להפחית לכבודו של אללה הרחמן והרחום, ושל נביאו מחמד – עליו התפלה והשלום –? והלז עונה אחד, שנים שלשה וכו‘. כפי אשר ידבנו לבו, והוא מתיר את הקשרים, ואחריו פונים גם שאר המתווכים ושואלים בזה אחר זה להתיר עוד קשרים לכבודו של שיך פלוני, ושיך אלמוני וכו’. והלז הולך ומתיר קשר אחר קשר, וגם קשר אחד או שנים לכבודם של מתוכי השלום בכלל שגם הם – כמובן – ראויים לכבוד מבלי כל תביעה מיוחדת מצדם.

אחרי כן נגשים הנתבעים עצמם, וגם הם מבקשים מצדם זכות של התרת קשרים אחדים בשביל כבודם הם, והאיש עונה ואומר: אללה יברך בואכם, אדונים נכבדים! הנני מוכן ומזומן להתיר עוד שני קשרים גם לכבודכם, וככלות הכל מונים מספר לקשרים שנשארו ועושים חשבון הכסף המגיע, אלף גרשים בעד כל קשר, שמסלקים אותו במזומנים או גם בשעורים כפי ההסכמה. ואחר נגשים לסעודה, הנתבעים קוראים אז ואומרים: חי אללה שאין אנו נגשים לאכילה עד שתרגיעו רוחנו לגמרי, – הרי זה האיש העומד לפניכם בזה חטא, – ובדברם הם מראים באצבע על הרוצח – וחטאתו כבדה מנשוא, אבל אנשים חשובים שכמותכם, לכם נאה ויאה לסלוח, וסליחת העון מדת אצילים ונדיבים היא. קרובכם אלמוני – אללה ירחמהו – איננו, כי לקח אותו אללה, אבל הרי מאליכם תודו שהחי ערכו כדול מערך המת, ואין לך דבר מתוק מדבש כמו השלום בין שני צדדים מתנגחים, ואתה – קוראים בפנותם אל השיך הנכבד ביניהם ואומרים, – אישנו פלוני אבי פלוני83 ואחי אלמוני84 אם תסלח כדברנו סלח, והיה שמך לברכה ולתהלה בקרב הארץ לעולם.

השיך מנענע בראשו לאות הסכמה, ובזה תם טכס השלום, וכל אחד מהנוכחים חוזר לביתו ולכפרו.

פרק כב: “כי ימצא חלל”

אם נמצא חלל באחד הכפרים, ולא נודע מי הרגו, שולחים קרובי החלל מלאכים אל משפחת החשוד, אם הם חושדים במי שהוא, ומזמינים אותם לדין, ושתי המשפחות של החושדים ושל החשודים בוחרות בבית דין של שלשה שופטים מהיותר נכבדים הידועים כמומחים בהלכות רוצחים ונרצחים, ובמנהגים הקשורים בהם. התובעים בוחרים בשנים, והנתבעים באחד, ואחד מהשלשה נבחר לנשיא בית הדין, והוא יקרא בפיהם מעתה בשם “השופט” בהא הידיעה.

בחירת “השופט” צריכה לבוא עליה הסכמת שני הצדדים. אם לא באה הסכמה על המועמד הראשון בוחרים בשני, ואם היתה התנגדות גם לשני, בוחרים בשלישי, ואז שני הצדדים מחויבים לתת הסכמתם עליו.

כל אחד מהדיינים קובע לו שכרו כפי רצונו, ולא פחות ממאה מג’ידיות. (=ארבע מאות פרנקים), וכשנגשים למשפט מוסרים בעלי הדין בידו של ראש השופטים רובה, או רסן של סוס, לומר לו בזה ששכרו בטוח, והוא ישולם לו בכסף או בשוה כסף, היינו שבעל הרובה אחראי לסלק את המגיע לו במזומנים, או שבעל הסוס יתן לו את הסוס שרסנו נמסר בידו.

בעלי הדין פותחים בהרצאת טענותיהם לפני השופטים במעמד נכבדי הכפר שבאים בכנופיה לשמוע את מהלך הטענות שעליהם יהיה לאשר אותן גם מצדם בשעת נתינת פסק הדין מטעם הדיינים. וכך דרכו של דיין בשעת המשפט לחזר בכל פעם בעצמו על דבריו של כל טוען, ואחרי גמר הטענות מחזיר ראש השופטים לבעלים את הרובה ואת רסן הסוס שנמסרו לידו לפני המשפט, ובפנותו אל הנאספים הוא אומר: שַיְכִים נכבדים! הרי כולכם הייתם עדים במהלך טענותיהם של שני הצדדים המתדיינים, ומשום כך קודם שנוציא את פסק הדין מצדנו, אנו מבקשים אתכם לנסות מצדכם להביא שלום בי הצדדים, על יסוד של פשרה85. אפשר שיעלה הדבר בידכם, ואנו מצדנו מוכנים ומזומנים לותר גם על שכרנו לטובת השלום. עשו, ואללה יהיה בעזרתכם וישלם לכם כגמולכם הטוב.

הנאספים מקבלים ברצון את ההצעה ונכנסים במשא ומתן עם הצדדים ומשתדלים עד כמה שאפשר למצוא דרך של שלום ביניהם, ודוקא כשלא עלה הדבר בידם מוציאים הדיינים את פסק דינם.

בשעת המשפט, נוהגים הדיינים זהירות יתרה בנוגע לגבית העדויות לזכות או לחובה מטעם הצדדים, כי על פי הדין, אין צדיק בארץ, שיוכל למלא את כל אותם התנאים הדרושים להיות עד כשר בעניני רציחת נפש, משום שהתנאים המכשירים את העד על פי הדין חמורים מאד, ואלה הם:

1. העד צריך להיות בבחינת צדיק גמור שצדקותו אינה מוטלת בספק.

2. שיהיה ידוע לשומר מצוה ותיק, שמעולם לא חלל קדושת יום טוב, איזה שהוא, ושהוא נזהר תמיד שלא להוציא מפיו כל שבועת שוא.

3. שהתנהג תמיד בכובד ראש בכל מעשיו, ולא השתמש מעולם בלשון-התול ביחס להוריו, כשם שעשה חם בשעתו שראה את ערות אביו, והלך והגיד לאחיו בחוץ.

4. שבכל מקום ששם נתקבל לאורח, הוא נתקבל בכבוד ובחבה גמורה.

עדים שכאלה, ממילא שהם בבחינת “חזון בלתי נפרץ” בין הפלחים, ומשום כך מצווים הדיינים להתנהג עמם בכל חומר הדין.

השבעת החשודים ברצח נעשית במסגד הכפר אם הם מושלמים, או בכנסיה שבכפר אם הם נוצרים. וכל אחד מהם צריך להשבע במעמדם של חמשה אנשים נכבדים מחשובי הכפר, שעליהם צריכה לבוא מראש הסכמתם של החושדים מקרובי החלל. ורשות נתונה להם לבחור במי שהם רוצים מבין החשודים להיות הנשבע. בעל השבועה צריך להיות בן דור חמישי לאותה משפחה, כדי שיוכל להחשב כנצר אמתי של המשפחה, ובשעת השבועה עומד הנשבע על רגליו וקורא לבני משפחת החושדים בו ואומר: “גשו הלום וקבלו זכותכם!”. החושדים נגשים ושואלים את הנשבע בזו הלשון: “הנכון אתה להשבע? ומי הם האנשים שבפניהם אתה נשבע? – וכשהנשבע עונה בחיוב, נגשים חמשת הנבחרים ועומדים על ידו. לפני השבועה דורש הנשבע מהחושדים שיעמידו מצדם ערב בטוח שאחרי שבועתו לא יגעו בו ובבני משפחתו לרעה, ואחר הוא נשבע ומסתלק, והרי הוא כזכאי גמור בעיני כולם, אלא שבכל זאת הוא מוסיף על השבועה גם סכום של כסף לא פחות מ-333 גרשים, שאותו קוראים בשם “דמי שבועה” והוא גם חייב לחזור על שבועתו שלש פעמים, ובכל פעם הוא חייב לשלם 333 גרשים, בס”ה 999.

במקרה שמתרצים התובעים לפטר את החשוד משבועתו, הוא פטור רק מהשבועה, אבל לא מתשלום דמי השבועה, היינו 999 גרשים. חוץ מזה הוא צריך לערוך על חשבונו גם סעודה שמנה לכל בני משפחת החושדים. ונוסח השבועה הוא כך:

“בשם אללה הגדול והנורא, אל קנא ונוקם, יוצר יום ובורא לילה, הריני נשבע שלא אני יִתּמתּי את בניו של פלוני אלמוני הנרצח ושידי לא נגעה בו לרצחו נפש, ושלא אִלְמַנְתִּי את אשתו”.

אם רצחו אדם בשביל שחלל כבודו של הברו, או בשביל שחלל כבודה של אשה, אין זכות למשפחת הנרצח לתבוע כופר, כי רגש הכבוד הוא גדול מאד בעיני הפלחים, וביחוד כשזה נוגע לכבודה של אשה.

כשעולה ביד הרוצח לגשת אל אחד מקרובי הנרצח, ונותן ידו בחגורתו אשר במתניו ושואל אותו להיות לו למגן ולמסתור בפני משפחת הנרצח, הרי הוא מעתה בטוח ששום איש ממשפחת הנרצח לא יגע בו לרעה, והמגן עליו מלוה אותו עד גבול הכפר ואומר לו: המלט על נפשך86, אך דע לך שבאותה שעה שעיני תראינה אותך בתוך הגבול, אני אהיה הראשון לנקום בך נקמתי על הדם אשר שפכת.

התערבותה של הממשלה בעניני רציחה איננה מעלה כלום, ורק על פי המנהגים האמורים יבוא השלום בין המשפחות, שפיכת דמים אצל הפלחים אין כפרתה אלא דמים מהצד שכנגד, או תשלום כופר כפי תנאי המקום, כאמור.

פרק כג: שפיכת דמים והאשה

כשם שיש הלכות פסוקות מסורתיות אצל הפלחים והבידוים בנוגע לשפיכת דמים אצל הגברים, כן יש הלכות בנוגע לשפיכת דמים אצל הנשים, אם הן רוצחות או נרצחות, ועל הלכות אלו אנו אומרים לדבר בזה בקצרה.

כשאדם מעיז לשלוח יד באשה לפגוע בה באיזו צורה שהיא, הוא נחשב אצל כולם לבזוי-נפש הראוי לגנאי. האשה היא – למעשה – חשובה בעיני הערבי כנושא מיוחד שאסור “במגע יד”, וזה מתבטא ביחוד ביחס לגופה, כבודה, וקדושת חייה. גם כשהפגיעה בה נעשית שלא בכונה תחלה ראויה היא לנקמה, ומכל שכן כשהיא נעשית בכונה תחלה.

כשהאשה רוצחת גבר, הזכות נתונה לקרוביו של אותו גבר לנקום את נקמת דמו, רק מבין הגברים של משפחת הנרצח, אבל לא מבין הנשים. אמת, הפתגם הערבי אומר: “מא במחי אל דם אללא אל-דם”, כלומר: אין כפרה לדם הנשפך, אלא בשפיכת דמיו של שופכו" וכן אומר: כשהוא פונה אל שכנתו87:

בשפך דמים, שכנתי, מתכפר דם-האדם

וכל הנוקם דמו של נרצח, זוכה להצלת-נפשו הוא מדם.

אבל זהו דוקא כשהדבר נוגע לגבר רוצח, אבל לא באשה רוצחת, כאמור.

המצוה של “נקמת הדם” נחשבת בין המצות שעליהן נאמר: “יהרג ואל יעבור”, וכל אדם שֶמְוַתֵּר על מצוה זו ביחס לאחד מקרוביו מבלי הבדל מין, הריהו נפסל בעיני הכל, ונחשב אצלם למוג-לב שאינו כדאי להחשב עוד כבן לאותה המשפחה או השבט. והמשל אומר: “מַא בִתְרֻך אַל תַאר, אִלְלָא רַדִי אַל חַאל”, היינו אין קרוב עלול לותר על נקמת דמו של קרובו, אלא אם כן הוא בזוי-נפש ורע לב.

כשרוצחים אשה, כל המנהגים והדינים הנהוגים ברציחתם של גבר, נוהגים גם בה, בהבדל זה, שאצל הגבר חייבים בכופר שלם, ואצל האשה חייבים חצי כופר המשתלם גם הוא על פי דין של תשלומי הכופר אצל הגבר.

כשרוצחים אשה הרה משלמים כופר גם בעד הילד. וזה על יסוד הכתוב: כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה וכו', ואם אסון יהיה ונתת תחת נפש (שמות כא, כב, וכג).

הזכות נתונה לרוצח להכנס לביתו של החשוב ביותר באותו כפר, ואפילו לתוך אוהל נשיו מבלי רשותו כדי לבקש הגנה על נפשו מרודפיו מצד משפחת הנרצח. ואז הגברים שבאותו בית חייבים להגן על הרוצח ככל אשר יעלה בידם. ואם הרציחה באה מטעם של “ע’זוּ”, כלומר: מטעם של התנפלות כדי לשלול שלל, ולבוז בז, אז הרשות ביד הרוצח לבקש מחסה ומגן אצל האשה היותר חשובה של משפחת-הנרצח, ואפילו להסתתר תחת שמלתה בהתנפלו לרגליה, שאז אין שום רשות למי שהוא מבין נוקמי הדם החוקיים לנגוע בו לרעה. אבל יחד אם זה קוראים את הרוצח מעתה בשם “מנקוץ” או “מִנְקאץ”, שפרושו: דל-ערך ומוג-לב שכל מי שמכיר אותו מזלזל בכבודו, ואפילו הקרובים מתביישים לחשבו לאחד מבני משפחתם. התרפסות לבקש הגנה מאשה, נחשבת לעלבון גדול לגבר.

על פי האמור קשה להבין את המעשה של יעל אשת חבר הקיני, ברצחה את סיסרא שבא להסתופף בצלה ולבקש הגנתה, כי הרי זה מתנגד נגוד גמור למנהגי המקום כאמור, ואם יש מקום ללמד עליה איזו זכות שהיא, הרי זה דוקא מצד לאומיותה הנפרזת שהביא אותה עד כדי כך לבגוד במנהג המקובל.

מכל האמור יש להסיק מקנה מוזרה מאד המביאה לידי תמהון. – אותה האשה הערבית שמצד אחד – מצד המנהגים המקובלים – נחשבת לפחותת-ערך מהגבר בכל דבר, ואפילו משמשת “אסקופה נדרסת” לבעלה, ו“נושא” לכל מיני עוולות ועוות-דין מאין כמוהו ביחס לזכויותיה היותר פשוטות, היא נחשבת מטעם אותם המנהגים המקובלים עצמם לחשובה ואפילו לקדושה שאסור לפגוע בה ובכבודה באיזו צורה שהיא, וכל המעיז לפגוע בה ראוי לעונש חמור, כאמור. ובה בשעה האשה פטורה מכל עונש ואפילו הקל שבקלים, כשהיא פוגעת באחרים, ואפילו בשפיכת דמים, כאמור.

היחס המוזר הזה אומר דרשוני, ומקורו במסורת קדומה מאד שנתקדשה בקדושת הזמן גם אצל כל יתר בני-שם, וקשה לרדת עד עומק הסבה של יחס מוזר זה, לחייבו או להצדיקו, מנהג הוא ויהי למנהג ואין מקשין עליו.

אף על פי שלמראית עין, הפלח אינו מדקדק הרבה בכבוד האשה, בכל זאת, מעשים בכל יום באים ומטפחים על פניהם של אלה הסוברים כך. והמשל השגור בפיהם של הפלחים משמש להוכיח ההיפך מזה, – המשל אומר: “מִאְתְ עַין תִבְכִּי, וַלַא עֵין אֻמִי”, כלומר: קל לי לסבול מאה עינים בוכיות, מאשר עין אחת בוכיה של אמי" –. ומצד שני על מסירותה הבלתי מגבלת של האם הפלחית והמזרחית בכלל לבניה, יבואו גם פסוקים אלה מן התנ“ך ויעידו: רחל העקרה, בקנאתה באחותה לאה אֵם-הבנים המאושרה ממנה, צעקה אל יעקב אישה לאמור: הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי! (בראשית ל, א), –. גם חנה לא היה לה כל ספוק בתנחומותיו של אלקנה אישה בקראו אליה לאמור: הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים, ולא מצאה לנפשה מנוח עד שילדה את שמואל בנה אחרי אשר הרבתה להתפלל בשילה ובכה תבכה, – ורק בהבטיח לה עלי ש”אלהי ישראל יתן את שלתך אשר שאלת מעמו" הלכה לדרכה ותאכל, “ופניה לא היו לה עוד”. – (שמואל א', י“ז-י”ח).

פרק כד: משלים ופתגמים

אחד העמים היותר עשירים בעולם במשלים ובפתגמים הוא העם הערבי, והפלחים ביחוד הם מבחינה זו עשירים שבעשירים. כל עם שאינו בעל לתרבות גבוהה, ספרותו – כידוע – הם משליו ופתגמיו שבהם הוא משקיע את מיטב כחות שכלו והגות רוחו, וספרות זו, כמובן, ערכה גדול למי שמתעסק בה, כי על ידה יכולים לגלות הרבה ביחס למדת תרבותו של אותו עם והשקפות חייו, ואולי גם יותר מאשר על ידי הספרות התרבותית הגבוהה שלו, משום ספרות המשלים, העם בעצמו בכל היקפו הרחב הוא יוצרה ומחוללה, בעוד שהספרות הכללית היא פרי רוחו של חלק מהעם.

עמי המזרח כולם נוהגים להשתמש הרבה במשלים בשעה שהם משוחחים ביניהם, וערך המשלים בחייהם המעשיים הוא גדול מאד. יש שמשל מחודד אחד יכול להשפיע על מהלך המשא והמתן שהם עסוקים בו, הרבה יותר מהמון טענות צודקות וראיות חותכות.

רוב המשלים של הפלחים כבר נכנסו בספרות הערבית ומיעוטם שגורים רק בפיהם ורק הם בקיאים בהם. ורגיל הפלח להגיד תמיד בשעת שיחה: כך אומר המשל אצלנו.

את המשל קוראים הערבים “מת’ל” בהחלפת השין העברית בתיו רפויה, ושם זה דומה לשם הארמי: מתלא.

אנו אומרים להביא בזה מעט מהרבה, מהמשלים השגורים בפי הפלחים לדוגמה.

משלים88

נשוך נחש מפחד מחבל. – אכל ארוחת צהרים ונוח, ואכול ארוחת ערב ולך לשוח89. – בגדים שאולים אינם מאריכים ימים. – כל מי שהוא ראש, יש לו כאב ראש. – כדאי לעבוד שנה, כדי להתענג שעה. – אין צדיק בארץ אשר לא יחטא, חוץ ממי שכבר מת ומי שעוד לא נולד. – עינו של אדם קטנה, ומלוא תבל לא ימלאנה. – הסבלנות מפתח הישועה. – השליך משוגע אבן בבור, מאה שפויים לא יעלוה. – קרוביך הם עקרביך. – שערה על יד שערה מהוות זקן. – זורע חסד קוצר אהבה. – האכל את הפה תשבע העין. – עז חולה אח מסכנת עדר שלם. – זיווג עניים מרבה קבצנים. – שאל עצה מפי זקניך, ותחבולה מפי ילדיך, אך עשה מה שתאמר לך דעתך. – כל קוף בעיני אמו צביה. – כל מת הוא הטוב שבמשפחתו. – טוב שעה אחת של צער, מאשר צער של כל שעה. – כשרעך דבש אל תלקקנו כולו. – אם שנאך שכנך העתק מקום משכנך. – שלשה אלה קשה להסתירם: אהבה, הריון, ורכיבה על גמל. – אוהב עבד נהפך לעבד לו. – ממאכלך לא האכלתני, ורק עשן בשולך השבעתני. – טוב לשבת בין שתי אופות, משבת בין שתי כובסות. – היד שיאן ביכלתה להכניס, אין באפשרותה להוציא. – כל אדם, בעיר נכריה עוור, גם אם עינים לו. – אם רוצה אתה בשלוּח אורחך, כּבּד שלש פעמים ביום חדרך. – אין אדם משיג בעולמו כלום בחנם חוץ מעורון-עינים וחרשוּת אזנים. – נשק כלב בשפתך עד שתשיג ממנו מאוייך. – מי שזקוק לכלב קורא לו אדון. – לעולם הוה זהיר בלשונך שלא תגרום לכריתת ראשך. – אין חופף גלדך כמו צפורנך. – טוב לחם שעורים מביתך, ולא לחם חטים מבית זולתך. – טוב למרוח לחייך באבק ארץ-מולדתך מאשר למשחן בשמן-מור מולדת-זולתך. – בין הזקנה והצעירה נשאר זקני בלי שערה.90 – מי שמכניס עצמו בשק בצלים ושומים, יוצא משם בבגדים מסריחים. – מוטב להתעטף במחצלת, מאשר ללבוש שמלת משי של אחרת. – החודש שאין לך בו רווחים, אל תמנהו במספר ירחים. – כבשה שחוטה פשיטת עורה לא תכאיבנה. – הך הגדול יבין הקטן. – הצרה (הכונה על שתי נשים צרות זו לזו) מרה. – במקום למלא בטנך בשר וחצילים, כסה מערומי רגליך בגרבים ובסנדלים. – שני אסונות בקנינים, ולא אסון אחד בבנים. – סוד בין שנים גלוי לאלפיים. – כל זמן שהיה חי שנאתיו, ומשעה שמת אהבתיו. – נסנוּ מתחת גג דולף, ונפלנו לתוך סלון שוטף. – הבאנו בעל נתק לשעשענו, חשף לעינינו נתקו ויבהילנו. – הבעל בעל, אפילו אם אין ברגלו נעל. – מי שנותן מעות, זוכה גם בבנות השולטן לכלות. – יש זול יקר, ויש יקר זול, ונבון דבר ידע להבחין בין שניהם. – במאורתו של אריה יש תמיד עצמות. – מיתתם של חמורים שמחתם של כלבים. – מתעסק עם נחשים לא ינצל מארסם. – טוב להרגיל את הקיבה לשני ככרות, מאשר את הגוף לשתי אדרות. – אם השופט הוא שונאך, מי יכול לריב ריבך? – הילד ילד גם כשראשו מכתר בכתר מלכות. – טוב לגור בין דלים ורשים, מאשר בגן עדן בלי חברת אנשים. – מתוק במלים, מר במפעלים. – לא יועילו תמרוקים, לפני מכוערים. – תרנגול נמלץ מתוך ביצתו קורא. – יש שׁקרח מתפאר בשערות בת אחותו. – הזבובים מכירים בתיהם של חַלְבָנִים. – אם גמלך מת למה תדאג על כרו? – טוב כלב מותר מאריה אסור. – טובה ביצה של היום מתרנגולת של מחר. – אין מטר בלי רוחות, ואין9 המון בלי צוחות. – כל מיני סממנים מצויים אצל הבַשָם, חוץ מסממני אהבה. – בשובך מנסיעתך, הבא גם אבן מתנה לבני ביתך. – אם העלית שֵם זאב על דל שפתיך, הכן למענו מקל על-ידך. – קשר האתונות והחמורים באותו מקום, שבעליהם לך מוֹרים. – גם אם תכרות ראשו של כלב, יעיד עליו זנבו. – טוב סבר פנים מארוחה שמנה. – כל תנועה יש בה ברכה. – הולך אחרי עורב, מגיע למקום חָרֵב. – יש סנדלר מתהלך בלי נעלים, וחיט בלי מכנסים. – טוב אלף עינים צוחקות, משתים בוכיות. – כל המתחיל במעשה ראוי לשבח, והגומרו ראוי גם לרווח. – מי שאומר להביא מנוסֶה לידי נסיון, סימן שהגיע לידי שגעון. – כל מי שדוחק עצמו במה שאינו מענינו, שומע דברים שאינם לפי רצונו. – מועך ביצה, משלם מחירה. – מי שאינו נשמע למטהו של משה, מחויב להשמע למטהו של פרעה. – מי שבגדיו רטובים, אינו מתירא מפני רביבים. – מַעַן המכתב מעיד על תכנו. – כל אחד שוכב על אותו הצד שנוח לו. – לשונו של אדם קצרה ביחס אליו, וארוכה ביחס לחבריו. – עבור על פני שונאך כשאתה רעב, ואל תעבור על פניו כשאתה ערום. – ראשית מדון ניצוץ, ואחריתו אש בוערה. – ביד אחת אי אפשר לספוק כפים. – לא אל כל מקום שרוצה סירה לשוח, שם מסכימה רוח לפוח. – ביצה בין ארבעה, אינה משביעה. – תרנגולת מחטטת, ראשה מעפרת. – כשאשה לך השאתי, תת מזל לך לא התניתי. – ראשית חמור עמל וטורח, ואחריתו סופו של קורח. – מכיר בעל הבית רהיטי ביתו, ואינו זקוק לשאל פי משרתו. – טוב קטן צולח, מגדול מתנפח. – בין סגופים ותעניות עברה עונת חרישת-מעניות. – אחרי שהייתי אדוניו, נהפכתי לעבד כפות לפניו. – עין האהבה עורת. – כבר הלכו להם חתולים ושונרות, קומו נשחק עכברים ועכברות! – מעט קמצנות מנוחה, הרבה כּלוּת אנחה. – הכל כואב לזקנתי היגעה, חוץ מבית הבליעה. – אמך איננה בצל מריח, ואביך איננו שום מסריח, ולמה זה ריחך נודף עד שהוא מבריח?. – אל תהיה יבש ושברוך, ולא רטוב וסחטוך. – אלמלי ראה גמל דבשתו, היה נופל מצער ושובר מפרקתו. – גם אם אהיה מדוֹשׁ, לא אפיק רצון אנוֹש. – אין נַקְבוּת מום לשמש, ואין זַכְרוּת כבוד לירח. – לא תכיר מעלתי, עד שתנסה זולתי. – אין מטר בלי רוחות, ואין חתונה בלי אנחות. – מיש רודף אחר כבוד ומעלות, עליו להדיר שנה מעיניו בלילות. – טובה הבטחתו של איש נדיב, מערבותו של איש אדיב. – נדרת ולא שלמת, הבאת עליך שנאה לא שׁערתּ. –

פרק כה: משלים לשבח או לגנאי ביחס לאשה

מצא אשה מצא טוב (משלי י"ח, כב).

ומוצא אני מר ממות את האשה (קוהלת ז, כו).

  1. האשה נזר הבריאה ובחיר היצורים.

  2. אין לך יצור הגורם שמחה לאדם כמו האשה.

  3. האשה סמל הרחמים והשלמות, והיא משמשת פרוש חי למהותם של החיים.

  4. חיים בלי אשה, מנורה בלי אורה.

  5. כל מפעל גדול וחשוב, מוצאו מהאשה.

  6. האשה מאשרת ומאמללת, ואת נעימות החיים בהפקדה מחזרת.

  7. אמר פלוני: אם השגתי דבר מה טוב בחיים, אני חייב זאת לאמי.

  8. אין לך מורה טוב לטעם יפה ולחנוך יפה כמו האשה.

  9. האשה היא מיטב היצורים כשהיא מגיעה להכרת-ערכה.

  10. אשה יפה פנינה יקרה, ואוצר בלום אשה טובת-לב.

  11. אי אפשר לו לאדם לחיות חיים של כבוד, ולמות מות ישרים, כשהוא שרוי בלא אשה.

  12. לב אשה מקור נאמן של חמלה ורחמים.

  13. אנחת-לב אחת של אשה, ולא אלף הוכחות של גבר.

  14. כחה של אשה, עיניה, פיה ולשונה.

  15. כלי זינה של אשה: בשעת צרה דמעותיה, ובשעת מריבה צעקותיה, בשעת כשלון שתיקתה, ובשעת וכוח חיוכה.

  16. כשאתה רוצה להכיר חסרונותיה של אשה, ספר בשבחה באזני אשה שניה.

  17. האשה אלוה, שלפניו יסגדו הגברים וישתחוו.

  18. הגבר והאשה גוף אחד שניהם, אלא שהחצי הטוב שבו הוא האשה.

  19. דמעותיה של אשה יפה עולות במתיקותן על חיוכיה.

  20. האשה מצטיינת בחולשתה ובכחה כאחד, ועל כן אל תפקיד בידה את אוצרות-לבך לבל תונך, והיא עמך בצל קורתך.

  21. בטח באשתך כל זמן שהיא תחת השגחתך.

  22. בטח באשתך בראשיתך, והוה זהיר ממנה באחריתך.

  23. אם תרצה להיות בטוח בפרסום סודך, הפקידהו ברשות אשתך.

  24. כמראָה לפנים, כן האשה לבעלה.

  25. האשה נועלת סודה במפתח חלש שנקל לשברו.

  26. אהבת הגבר מתבטאת בדברים, ואהבת האשה בחבוקים ובחיוכים.

  27. ראית אשה קשורה למראתה, ראית אות נאמן לחרבן קרוב בביתך.

  28. טובה נשיקה אחת להרגעתה של אשה מהוכחות אלף.

  29. אין לך שותף טוב לבעל מאשתו.

  30. נעימותה של אשה נעימות הפרח, חיי שתיהן קצרים.

  31. כל זמן שדעתה של האשה שפויה, אין מה לפחד מתהפוכות לבה.

  32. אין לך דבר קשה לאשה כשמירת-סוד.

  33. אין לך דבר העוצר בעד האשה להרבות בדברים כנשיקות פיך.

  34. אין לך אמצעי בדוק לרופא להשתיק את האשה בשעת בדיקה כמדחוֹם בפה.

  35. גדול צערה של אשה על עושר חברתה, מאשר על דלותה היא.

  36. מדרך כל אשה לעבור בשתיקה על גילה, שנתה ואכילתה.

  37. מי ששואל לדעת גילה של אשה, בער.

  38. ישמרנו ה' מערמתן של הנשים ומשנאתן.

  39. האשה שד משחת.

  40. שלשה דברים מרחיבים דעתו של אדם: אשה מקשיבה, וסוסה מהירה, ודירה מרווחה.

  41. הנשים שולטות בנו, ועל כן עלינו לטפל בחנוכן להטבת דרכן.

  42. אין לך מבצר טוב להתבצר בו כאשה יראת-ה'.

  43. לשונה של אשה חַרְבָּה, וצריך לשמור עליה מחלודה.

  44. אין הצלחה לאיש אלא בעזרת אשתו.

  45. ההתגנדרות וההתפנקות, משמשות חוש ששי אצל האשה.

  46. הרכוש הוא כולו של האיש, אבל הוא כולו שייך לאשה.

  47. רצונה של האשה, הוא רצונו של הבורא.

  48. המתנה היותר רצויה שנתן האלהים לאדם בעולמו, הוא האשה.

  49. כתב איש על דלת ביתו: ישמרני ה' מכל רע, – עבר איש והוסיף: תפלתך תפלת שוא, אחרי שעשית מעשה ולקחת לך אשה.

  50. כעסה של אשה להבת-קש, שבמהרה אפשר לכבותה.

  51. רוגזה של אשה שלהבת-אש, שבנשיקת-פה אחת אפשר לךלכבותה.

  52. אפשר להכניס איזה דבר שהוא בקופסת מוחה של אשה, דרך צנור-רוך לבה.

  53. רסן-העולם ביד האשה, לכל אשר תחפוץ תטהו.

  54. לב האם משמש בית ספר לילד.

  55. דבר אחד יש לאדם בעולמו טוב מאשתו, והוא האם.

  56. כל אשה האוהבת לשבת על יד חלון ביתה, למה היא דומה? לגפן דלית התלויה מחוץ לגדר-הגן.

  57. כל אשה משוט, שבידו להפנות את סירת העולם כרצונו.

  58. כל אשה מנדנדת את עריסת תינוקה בידה הימנית, ואת עריסת העולם בידה השמאלית.

  59. כל ענין שיש בו משום דאבון-לב ודכאון-נפש, חפש מוצאו ותמצא את האשה.

  60. האשה שושנה, ועל כן הוה זהיר מדקירות חוחיה.

  61. אשה יפה לא תמאס לעולם.

  62. האשה דומה לדבורה, עתים תטעימך דבש, ועתים תכאיבך בעוקצה.

  63. אין לך שותף רע לאדם כאשה רעה.

  64. האהבה ורד, והאשה חוחה.

  65. עוד לא נבראה האשה שאני חייב בכבודה.

  66. תנו לאשה חופש מבלי השגחה מקרוב, וכעבור שנה הודיעוני התוצאות.

  67. האשה היא החוליה היותר חזקה בשרשרת החיים.

  68. בית בלי אשה גוף בלי נשמה.

  69. כל אוהב אשה אינו מסוגל להעריך שכלה.

  70. האשה “צֶלֶם” שלפניו ישתחוה הגבר ואחר ישברנו.

  71. מדרך הגבר לדבר על האשה מה שהוא רוצה, ומדרך האשה לעשות בגבר מה שהיא רוצה.

  72. אין לך עינים יפות ובוגדות כעיני אשה.

  73. שער האשה ארוך, אך שכלה קצר.

  74. מי שקונה לו אשה, קונה לו שונא נוסף על שונאיו.

  75. דרך הגבר לאהב אשה שתחנכהו, ולא אשה שיחנכה.

  76. האסון הגדול עלול לגלות את גבורתה של האשה. בה בשעה שהדאגות הקטנטנות מגלות את חולשתה.

  77. שערה של האשה מלבין חמש שנים אחרי שערו של האיש.

  78. האשה מגרשת את המחשבה מתוך מוחה, כדי למלא מקומה בדמיונות-שוא.

  79. גם כשאתה יושב בתוך גנך, ואשתך יושבת על ידך, ושמאלה תחת לראשך, וימינה תחבקך, עליך להיות זהיר בה.

  80. בהגיע האשה לידי אהבה, היא שוכחת את הידידות.

  81. כאשר רואה האשה את השערה הלבנה הראשונה בראשה, נדמה לה שהיא כבר בת ששים.

  82. הגבר הוא הפרוזה של הבורא, והאשה שירתו, האהבה שיר השירים, והנישואים פרושה.

  83. מדי העלות על לבבי את האושר האמתי, עולה בזכרוני דמותה של האשה כשיפיה יפי אשה, ושכלה שכל גבר.

  84. האשה היפה מנת חלקו של גבר אחד, ומנת חלקה היא לבבות גברים רבים.

  85. אם רוצה אתה להתאהב על הנשים, למד את חכמת-הבזבוז.

  86. גאותה ורום-לבה של אשה גורמות מפלתה ביחוד כשהיא יפה.

  87. האשה דומה להר, אין רואים גבהו ויפיו אלא מרחוק.

  88. מי שלא למד את חכמת החנופה והשבחים, בטוח מראש מפני פחדו של אהבת-הנשים.

  89. כל מה שמרבה השדכן לספר בשבחה של המשודכת, זה סימן מובהק שהיא מכוערת.

  90. הנשים מבינות את הגברים, אבל אין לך מבין את האשה כמו האשה.

  91. הגברים צוחקים גם בלבם, לא כן האשה שצחוקה הוא מן השפה ולחוץ.

  92. הגבר אוהב שתי נשים, אחת בדמיונו, ואחת שעוד לא באה לעולם.

  93. הגבר שאינו עלול לסלוח את חסרונותיה של האשה, אינו עלול להכיר את יתרונותיה, ומי גבר ויכירן?

  94. לב אשה פנינה, הזקוקה לשחיין זריז לדלותה.

  95. אין לך דבר יקר מהאשה בשעת קניתה, ואין לך דבר זול ממנה בשעת מכירתה.

  96. האשה עד כמה שהיא מתאמצת בחקוייה להדמות לגבר, הסוף הוא שאיננה לא גבר ולא אשה.

  97. האשה מתוקה מדבש וחריפה מבצל.

  98. היופי היא המתנה הראשונה שהטבע נתנה לאשה. והיא גם הראשונה שהטבע שולל אותה ממנה.

  99. האשה סוכריה מגרה, שאין מרגישים במתיקותה אלא אחרי שטועמים אותה.

  100. הצייר הוא בן האדם היחידי שיש בידו לפקד על האשה לשתוק והיא נשמעת לו ברצון.

  101. הנישואים בעיני הגבר קץ החיים, ובעיני האשה התחלה.

  102. הנישואים הם סוף האגדה של חיי הזוג, והתחלת ההסטוריה שלהם.

  103. אוי לה לאומה שזקניה חושבים עצמם לצעירים, ואי להם לגברים שנשיהם חושבות עצמן לגברים.

  104. כל יחוד עם אשה, הוא מעשה-שטן.

  105. אין הגברים אלא מה שהנשים רוצות שיהיו, ואם תרצו שיהיו חשובים למדו בנותיכם את תורת החשיבות.

  106. שלשה אינם זוכים לגן עדן: הסכל, האשה שרוצה להדמות לגבר, והשכור המתרונן מיין.

  107. כל אשה שתפקידה מחוץ לביתה, היא ממלאה תפקיד חשוב אבל לא תפקיד אשה. “כבודה בת מלך פנימה”, ושם מקומה.

  108. חיי האישות טובים ונעימים, בתנאי שכל אחד מהגבר והאשה יכיר מקומות נקבע לו מאת האלהים בעולמו.

  109. ארבעה תפקידים לאשה: ההריון, הלדה, היניקה, וחנוך הילדים. וכדאיים הם חייה למלאם.

  110. כל ישותה של האשה מעידה שעולמה שונה מעולם הגבר.

  111. שני ספרים נחוצים לאשה בעולמה, ספר הדת וספר הבשול.

  112. אהבת האם אהבת עולם, תמיד היא עולה ואינה יורדת.

  113. אין לך דבר שבכחו להאפיל על אהבתה של האשה במקום שישנה, ואין לך דבר שבכחו להבליט אותה במקום שאיננה.

  114. האשה הטובה והישרה, היא יצירתו של הבעל הטוב והישר.

  115. האשה משמשת “בית ספר למתחילים” לילדיה. ויחד עם זה לעולם כולו.

  116. הוה זהיר מאהבתה של אשה, יותר מאשר משנאתו של גבר.

  117. שאלו את אחד החכמים: הרוצה אתה שבתך תדע לשונות רבות? – ענה: לא! דיה לאשה לשון אחת, וגם זה הרבה!

  118. שפתה המליצית של האשה מעידה על קוצר מחשבותיה, מה שאין כן שפתו של הגבר.

  119. אין לך מודד טוב להתפתחותה של אומה, ממספר האמהות הטובות שבה.

  120. אם תשים את כל העולם כולו בכף מאזנים אחת, ואת האם הטובה בכף שניה, כף האם היא המכריעה.

  121. אין לך מליץ טוב לאשה כמו האשה.

  122. כך דרכה של אשה, כל מה שאתה רוצה היא אינה רוצה, וכל מה שאינך רוצה היא דוקא רוצה.

  123. אין לך אדם בעולם בלי דאגה, ודאגתי אני היא אשתי, ומרבה נשים מרבה דאגות.

  124. כל אשה יפה ומגרה, בשעה שמכבים את המנורה.

  125. אין לך רכוש טוב לגבר כאשה טובה.

  126. טוב לדור בכפיפה אחת עם נחש, מאשר לדור עם אשה רעה.

  127. הבית עולם קטן, והאשה שמש כיפתו.

  128. אשה טובה צרי לבעלה, ואשה חכמה שקוי לעצמותיו.

  129. אין לך דבר קשה לאשה, מאשר להודות במו פיה שאינה יפה.

  130. אשה יפה אוצר גנוז לאישה, והמוצא אותה אסור להכריז עליו.

  131. שמור בתך הפנויה מכלמשמר, כי כבודך בידה, להרימו או להשפילו.

  132. כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא ברכה.

  133. אין קול נעים לאוזן-הגבר כקולה של אשה.

  134. נסתלקה האשה מן העולם, נסתלקה העצה הטובה מהבעל.

  135. איזוהי אשה טובה? – מי שעושה רצון בעלה.

  136. אשה רעה מחלת-לב בעלה.

  137. אסור לה לאשה להסיח דעתה מכישורה ומפִּלכה, בכל מצב שהוא.

  138. אשרי האיש שנשא לו אשה מארץ מולדתו.

  139. בן עשרים לחופה, ויותר מזה לחרפה.

  140. כשהגיעה בתך לפרקה, שחרר עבדך והשיאנה לו לאשה.

  141. כל אשה חביבה על בעלה כשהוא נוסע…

  142. אין הברכה שורה בנדוניתה של האשה, ולכן אמרו חכמים: “נחות דרגא ונסב איתתא”.

  143. מי שעסקו עם נשים למה הוא דומה? – הוה אומר: לעומד על עברי פי-פחת.

  144. בית שיש בו שתי צרות (נשים), הוא מלא תמיד צרות.

  145. אם חכם אתה, נהל ביתך בחשבון, ואהב את אשתך בלי חשבון.

  146. אםאוהב אתה שלום בית, האכל את אשתך לשבעה, והלבש אותה כרצונה.

  147. אין לך מאושר בחיים מאותו אדם שזכה לאשה המשמחת אותו ביפי מראה, והנשמעת לו לכל מה שיצוה.

  148. עתידה של האנושיות בדור יבוא, תלוי בידי הנשים שבדור הזה.

  149. רצה אלהים לזכות את הגבר במתנה יפה, ברא לו אשה,

  150. כח האשה ביפיה, ויפי הגבר בכחו.

  151. הדאגה היותר גדולה של האשה בחייה, היא הידיעה אם לבו של אישה הולך אחר זולתה.

  152. ברא האלהים את הגבר בפטיש על סדן, ואת האשה במכחול ציר-אמן.

  153. האשה דומה לנהר, שכחו רב ומועיל כשהוא הולך לאט, וכשהוא הולך בשטף נהפך לכח הורס.

  154. האשה בהקיצה משנתה, פותחת במלים: אני רוצה…

  155. איזוהי אשה חכמה? הוה אומר: כל מי שמכירה בחסרונות בעלה ונזהרת מלהזכירם.

  156. מסירותה של האשה לבעלה, עולה על מסירותו של הבעל לאשתו.

  157. קנאתה של האשה בבעלה, קשה מקנאתו של הבעל באשתו.

  158. האשה נותנת חיים לאדם, והיא הראשונה לשלול את החיים ממנו.

  159. הגברים עושים דברים גדולים בעולם, והנשים עושות את הגברים.

  160. האשה דומה לצל, אם תברח מפניה תרדוף אחריך, ואם תרדוף אחריה תברח מפניך.

  161. אשה בלי שכל, פרח בלי ריח.

  162. כל מה שמרויח הגבר מוציא אותו על האשה.

  163. אין לך דבר המחזיר את הגבר למוטב כאשה הגונה.

  164. החרב כלי זינו של הגבר, והדמעה כלי זיינה של האשה, והיא חדה מחרב.

  165. הגבר הנשוא מתאמץ למלא רצונן של כל הנשים, חוץ מרצון אשתו.

  166. ראשה של האשה לכי סדוק, שדרכו משתפכות כל מחשבותיה הטובות.

  167. יש די נשים לכל הגברים, ואין די גברים לכל הנשים.

  168. מי שרוצה ללמד לסבול כאבים: יכנס בבית-ספרן של הנשים.

  169. כבד את אשתך, תבטיח מנוחתך.

  170. בטרם תשא לך אשה, שאל על אחיה.

  171. לבה של אשה הולך אחרי זקן עשיר, ולא אחרי בחור עני.

  172. אין לך דבר העלול לעשות רושם על הגבר, מאשר אשה נאה, המתהפכת ביסוריה.

  173. אין טוב לאשה מאשרל מהר להתחתן, ואין טוב לגבר מאשר לאחר להתחתן.

  174. אוי לו לגבר שאשתו מושלת בו.

  175. האשה גרמה לגרושיו של “אדם” מגן עדן. ורק היא עלולה להחזירו לגן עדן.

  176. אשה בלי יופי, אוכל בלי מלח.

  177. אשה יפה צודה את העינים, ואשה טובה צודה את הלב, הראשונה תכשיט, והשניה אוצר.

  178. כשאתה מתנהג טוב עם האשה, היא משמשת לך מנורה, וכשאתה מתנהג רע עם האשה, היא נהפכת ל“כבשן”.

  179. האשה שעברה על סף הלשים, שוכחת את גילה.

  180. אשה בעלת מדות תרומיות למה היא דומה? הוה אומר: לורד שלא יבול לעולם.

  181. האשה ספר מרובה דפים ומרובה פרקים, כל יום תמצא בו דף חדש לקריאה, ופרק חדש ללמוד, ואין לך קושיא שלא תמצא בו תירוץ עליה.

  182. האשה היפה למה היא דומה? – הוה אומר: לצפור קלת התנועה ויפת הנוצה, שקשה לה להסגר בתוך כלוב.

  183. האשה אינה מתחשבת לעולם במה שעשו לה, היא מתחשבת דוקא במה שלא עשו לה.

  184. לבה של אשה משמש ידיד ושונא כאחד.

  185. כל מעיניה של אשה שקועים בטפול יפיה.

  186. אשה בבית, אש בבית ואור בבית, ושניהם משמשים בערבוביה.

  187. מדרך האשה לשכח כל דבר, חוץ מנשיקה ראשונה.

  188. לעולם לא אמרו אלף איש שיושבים תחת גג אחד צר לנו המקום, ולעולם לא תוכלנה שתי נשים לדור בכפיפה אחת יחד.

  189. אלף איש בבית אחד מעט, ושתי נשים בבית אחד הרבה.

  190. הרודף אחרי חכמה לא ירדוף אחרי נשים.

  191. יפיו של עשיר נדיבות לבו, ויפיו של עני הסתפקותו במיעוט, ויפיה של אשה עדינות-נפשה.

  192. האשה נחש נעים המשוש.

  193. אלמלא האשה לא היו בעולם בתי-סוהר, אלא בתי תפלה והיכלי-מדע.

  194. טוב לרדוף אחרי נחש מלרדוף אחרי אשה.

  195. מבטה של אשהחץ קולע אל המטרה, ואשרי אדם מפחד ממנו.

  196. אין לך צייד חרוץ במלאכתו כמו האשה.

  197. חטט בלבה של אשה תמצא את האם.

  198. האשה דג חי, המתחלק מבין הידים.

  199. באותה מדה שאתה מתקרב אל האשה, אתה מתרחק ממנה.

  200. האשה המטפלת בספרים, אינה יכולה לטפל בילדים.

  201. בבכות האשה בוכה הגבר, ובבכות הגבר צוחקת האשה. והוא ממשיך לבכות.

  202. משבח נאי את האשה העקרה, מהאשה היולדת בנים סוררים.

  203. האשה אינה ניתנת לנצחון, משום שאינה ניתנת לשלטון.

  204. ארבעה כלי זיין לאשה: הלשון, הצפרנים, הדמעות, וההתעלפויות.

  205. האשה כמים, הם עיקר החיים, והם יסוד למות.

  206. האשה עקרב, ועליך תמיד להזהר מפני עוקצה.

  207. האשה כלי נאה, מקושט מבחוץ ומרעל מבפנים.

  208. האשה חידה סתומה, שקשה למצא פתרונה.

  209. אשה שחורת שערות ועינים, ולבנת-פנים ושנים, יום ולילה משמשים בערבוביה.

  210. ראה חכם איש ציד משוחח עם אשה יפה, אמר: הזהר בן אדם לבל תהפך מצייד לניצד.

  211. אשה בלי בושה, אוכל בלי מלח.

פרק כו: נשים מצוינות בחכמתן, באמץ לבן ובמסירותן לבעליהן

א. מוּעַאוְיֶה וְזַרְקָא

אחרי אשר הניח אללה למועאויה מסביב למלחמותיו אשר נלחם עם עלי בן אבי טֵאלֶב חתנו של מוחמד הנביא, וגם כונן את ח’ליפותו בידו, קרא את ידידיו ורואי פניו למשתה אשר ערך להם.

ויהי הם אוכלים ושותים ומיטיבים את לבם ויעלו זכרונות המלחמות על לב האורחים ואף כי מלחמת “יום צפון”91 הנוראה, ויזכרו את כל אלה מאויביהם אשר יצאו פעם בפעם אל המערכה בהלחמם למען דבר על לב הגבורים כדרכם, לעודד רוחם כנגדם, ובראשם זרקא הגבורה בנשים והנאמנה לעלי בן אבי טלב מאד.

ויקם אחד מבין הנאספים ויקרא: אכן לא ראיתי גבורת-רוח ואמיצת-לב כזרקא בת עַדי אשר בכוּפָה. היא התהלכה יום יום בין מערכות האויב ובקול אדיר וחזק שמיעה קולה אל הלוחמים כנגדנו, וגם הטיפה להם דברים כמתלהמים אשר כשמוע אותם הירא ורך-הלבב נהפך לאריה טורף, ובהגיעם לאזני האיש אשר אמר להמלט מפחד, שב על עקביו בעוז ויוסף להלחם.

וישמעו השומעים ויאמרו: אכן צדק חברנו באשר אמר. ועל כן יתן הח’ליף צו והביאו אותה לדמשק והתיזו ראשה מעליה כיאות לה.

ויאמר הח’ליף: הרעותם באשר יעצתם, ידידי, כי היתכן שאחרי אשר הכתיר אללה את פעולותינו בנצחון מזהיר, נוסיף עוד לשפך דם ואף כי דם אשה חכמת-לב ומסורה לבני-שבטה כאשר כן נאה וכן יאה?! – אֵל אדוני! לוא לעצתכם אשמע יהיה שמי לְתָהֳלָה ולא לִתְהִלָה.

אז יקרא החליף את מזכירו ויצו עליו לאמור: כתוב לאמיר כופה בשמי מכתב כדברים האלה לאמר:

“בהגיע מכתבי זה לידך שלח אחרי זרקא בת עדי ואמרת לה כי אני קורא אותה לבוא אלי דמשקה מיד, וגם תתן לה פרשים מספר ללוותה בדרכה בכבוד הראוי לה”.

וכהגיע המכתב לאמיר, מהר לקרוא את זרקא אליו וגם הודיע לה את מאמר הח’ליף. ותען זרקא ותאמר: נעניתי אדוני למצות הח’ליף כי ח’ליף הוא, ופקודתו תשמר רוחי!

ויכן לה האמיר עֲבִיטָה92 (ההפניה חסרה במקור, יתכן ואמורה להיות כאן – לאה) עשויה כולה משי, ומכוסה כולה כפת משי וארגמן להיות לה למחסה ולמגן משמש וממטר, וישלחנה בלוית פרשים בכבוד גדול כמצות הח’ליף עליו.

ויהי כהגיע האשה לדמשק ויקבלנה הח’ליף בסבר פנים ויאמר לה: שלום בואך! אשה כבודה, מה שלומך? ואיך עלתה לך נסיעתך? –

ותאמר האשה: שלום, אדוני הח’ליף, ויהי שם אללה – ישתבח ויתעלה – מבורך אשר הצליח דרכי ויביאני בשלום אליך…

ויאמר לה ח’ליף: הידעת זרקא למה קראתיך הלום?… ותאמר: אך לאלהים פתרונים כי רק הוא לבדו יודע תעלומות, ואין בת-תמותה כמוני יודעתן. – ויאמר הח’ליף: הזוכרת אַתּ את מלחמת הצפון בעברך יום-יום במערכות צבא האויב מבני שבטך הקוּריישי לעודדם ולעוררם להתגולל עלינו ולהתנפל עלינו?! – ותען זרקא ותאמר: אנכי זוכרת! – וישב הח’ליף וישאל: ולמה עשית את אשר עשית? – ותאמר: זאת היתה חובתי לשבטי ואעשנה, אבל אהה אדוני הח’ליף! דברי נשארו מעל, כי חטאנו לאללה, והוא כרת הראש, ויבתּר הזנב, ויהפך עלינו הגלגל. ונהי למעי מפלה ולגל – ובדברה זלגו עיניה דמעות חמות.

ויקרא הח’ליף: הזוכרת אַתּ את דבריך הבוערים כלפּידי אש להלהיב לבבות, ולהפך בני אדם לזאבי ערבות? – ותאמר: לא אזכר!

ויאמר הח’ליף: אבל אני זוכרם, וחי אללה הנשא והרם, כי כה היו דבריך באזני לוחמיך: "האזינו נגידים ואדברה, ושמעו לאי גבורים ואספרה.

"אתם השמש ואויביכם נרות, והיוכלו נרות דועכים התחרות בקרני שמש נוצצות מזהירות?! –

אתם הלבנה, ואויבינו כוכבים. והיש דמיון בין שנים אלה רעים אהובים?! –

הכוכבים אורם לנפשם, והברכה ברכה לכולם.

לסוסתי ברכבי פרעה דמיתיכם בחורים, ואויביכם בעיני פרדים עקרים.

אתם – האמונה אזור מתניכם. אתם בצדק תדגולו, והם בשקר יגולו.

אתם תוסיפו לחיות בעולם, והם יפלו בנופלים עד עולם.

קשוטי נשים פוך, חנה ואפרסמון, וקשוטי גברים דם אדום כרמון.

למלחמה, למלחמה גבורי החיל, עמוד עמדו על המשמר יומם וליל!!"

התזכרי? – קרא הח’ליף בקול – התזכרי את הדברים האלה אשר קראת באזני מערכות אויבינו השכם וקרוא, והד קולך כקול רעם בגלגל נשמע למרחוק?! –

אני זוכרת! – קראה זרקא כמעלה נשכחות מתהום הנשיה – אני זוכרת, ואני בדברי מתפארת. ורחוקה אני גם היום מלהיות בי חוזרת.

ויאמר הח’ליף: אכן גדולה את בעיני עתה על אחת שבע מאשר היית בימי המלחמה, אמונתך בבני שבטך ומסירותך לעלי ח’ליפך גם אחרי מותו ראויות הן למופת, ועל כן שאלי ממני את אשר תשאלי ונתתי לך.

ותען האשה ותאמר: מה תתן לי – אדוני הח’ליף – ומה תוסיף לי ועלי אבן אבי טאלב חסר לי, והוא לבדו היה למעננו הכל. הוא היה פארנו, והוא היה הדרנו. וגם מגננו ומאור עינינו. ומי יכול למלא חסרונו?!! –

ויאמר הח’ליף: אבל הידעת כי יש אנשים הצמאים לדמך, והמיעצים אותי לקחת נקמתי ממך?!

ותאמר האשה: ידעתי גם ידעתי אדוני הח’ליף! – אנשים אלה אין אלהים כל מזמותם, ורחוקים רחוקים המה מלחדור עד תעלומות רגשי בני אדם כמוני במסירות נפשם, ואתה אדוני הח’ליף, אם שמוע תשמע לעצתם, והיית שותף לבערותם, ובהתרוממך מעליהם, היה תהיה למופת להם, ולמורה דרך למעשיהם, ולמדו לדעת איך להעריך פעולות אנשי אמת ובני סגולות. וראה אללה אלהי-התגמולות, ונתן לך רחמים ורחמך, ולאורך ימים ושנים ישאירך.

ויתפעל הח’ליף מדברי זרקא ויקרא: אכן מי כמוך בבנות ערב? ואין כמוך בבנות ערב! – יהי נא לבך סמוך ובטוח, שכל דברי מיעצי ישא רוח, ואַתּ חיה תחיי ולנצח נצחים ינון שמך, והיה תהיי למופת לכל בנות עמך!

ויצו הח’ליף ויתנו לזרקא עשרת אלפים דינר זהב מאוצר הח’ליפות, וגם תבות מלאות מלבושי הדר וקשוטי נשים נתנו לה, וישלחנה לביתה בשלום ובכבוד גדול. ויצא שם זרקא לתהלה בכל ארץ ערב.

∗ ∗ ∗

ב. אל חג’אג' וְהִנְדְ בִּנְתְּ נֻעמאן

הנד בת נועמאן יפה עד מאוד, אין כמוה ליופי בכל בנות גילה, וישמע אלחג’אג' ותחשק נפשו בה וישלח אל אביה אל-נועמאןלאמור: תנה נא לי את בתך הנד לאשה ונתתי לך במחירה מוהר ומתן עד מאתים אלף דרהמי-כסף, ומאתים אלף דרהמים אחרים אתן לבתך אחרי הנשואים. ויאות נועמאן לאלחג’אג' ויתן לו את בתו לאשה.

ותעבור שנה ותרא האשה את כל מעשי האכזריות אשר עשה אלחג’אג'93 בשפכו דם נקי לשמחת-נפשו, ותקץ נפשה בו ותעזבנו ותשב לה בית אביה אשר ב“מֵעַרָה” העיר.

וייחר אף אלחג’אג' באשתו, וישלח אליה את עבד אללה בן טאהר, מהקרובים אליו ויאמר לו: לך אל אשתי הנד בת נועמאן אשר במערה ומסרת לה בשמי גט-פטוריה בקצור נמרץ ואמרת לה כדברים האלה לאמור:

“היית וחדלתּ” (לומר: היית אשתי, וחדלת מהיות אשתי כי גרשתיך). גם מאתים אלף דרהמי כסף נתן בידו למסר לאשתו כאשר הבטיחה ביום הנשאה אליו.

ויעש עבד אללה כדבר אלחג’אג‘, וגם מסר להנד את הכסף אשר נתן לו אלחג’אג’ למענה.

ויהי כשמוע הנד את דברי עבד אללה אליה, ותען אליו בצחוק קל כמהתלת, ותאמר: לך הגד לאמירך “הייתי, ולא שמחתי, חדלתי ולא נחמתי!” לאמור: הייתי אשת אלחג’אג' ולא שמחתי, ועתה כי חדלתי מהיות לו לאשה לא התחרטתי, ואת מאתים אלף הדרהמים אני נותנת לך למתנה חלף הבשורה הטובה אשר הבאת לי כי עזבני אישי קשה-הלב האוהב דמים.

וישמע הח’ליף עבד אל מרואן. אשר בדמשק את שמע יפי-הנד ואת אשר עזב אותה אלחג’אג' וישלח לאיה לאמר: תני לי ידך ואשרתיך.

ותשלח הנד אליו לאמר: השתחויתי אדוני הח’ליף! רק בזאת אאות לך לתת ידי, בצוותך אל אלחג’אג' אמירך בערב לאמר: “לוה את הנד בת אלנועמן בדרכה אלי לדמשק, וגם נהג בעצמך את הגמל אשר תרכב עליו בנסעה, כשרגליך יחפות כל הדרך עד בואכה דמשקה”.

ויתן הח’ליף צו לאלחג’אג' למלא אחרי דברי הנד, ויכנע אלחג’אג' לפקודה.

ויהי בדרך ותרב הנד להרעים את אלחג’אג' ולהתל בו היא ו“אֵל-חיפא” מינקתה עמה. אשר ארחה אליה לחברה. וירגז אלחג’אג' תחתיו ולא יכול לפצות פה, כי פחד הח’ליף לנגד עיניו!

ויהי בהגיעם עד שער דמשק, ותקח הנד דינר זהב ותשליכהו ארצה בצדיה ותקרא לאלחג’אג' לאמר: הרם את “מטבע הנחושת” אשר נפל מידי, ותנהו לי, ויתכופף אלחג’אג' וירם את דינר-הזהב ויקרא: אבל גברתי, לא “מטבע נחושת” הוא כאשר תאמרי, כי אם “דינר-זהב” הוא.

ותאמר הנד בערמה: “אמנם כדבריך כן הוא. “מטבע נחושת” נפל מידי, ואללה הטוב אשר אהבני, הפכהו ל”דינר זהב" בשעת רצונו. –

ויבוש אלחג’אג' לדברי הנד בהבינו לדעת אל מה ירמזון מליה, וכי להתל בו היא אומרת, ויתאדם מכעס ולא ענה דבר.

וישא עבד אל מלך בן מרואן הח’ליף את הנד לאשה ויאהבה מכל הנשים אשר היו לו, כי מלבד יפיה המיוחד במינו, היתה הנד גם חכמת-לב ואצילת-רוח מאין כמוה.

∗ ∗ ∗

ג. מועאויה בן אבי שופיאן94

ויהי היום ומועאויה בן אבי שופיאן הראשון לח’ליפים ל“בית בני אוּמיה” ישב בארמונו אשר בדמשק. ויהי כי גבר החום אד ויפתח את כל חלונות חדרו מארבע רוחותיו כי כבדה עליו הנשימה. הוא מביט כה וכה וירא והנה בדוי יחף מתהלך ברחוב ופניו הארמונה, וכולו מלא זעה וכל עוד נפשו בו מרוב החום0. ויאמר הח’ליף לנצבים עליו: הביטו וראו, היש אומלל בארץ מהאיש ההולך לקראתנו אשר הוטל עליו לעשות דרכו בחום היום הנורא הזה, הבוער כתנור?! חי אללה, אם כאשר אחשב כן הוא שפניו מועדים אלי, קבל אקבלנו ומלא אמלא את בקשתו ויהי מה. כי לבי סמוך ובטוח כי אללה הטוב ישלם לי כגמולי על כל הטובה אשר אעשה לאיש עני ואומלל כמוהו ביום חום כזה.

ויהי כן כאשר חשב הח’ליף, ובראותו את האיש עומד בשער הארמון צוה לשוער להכניסו וישתחו הבדוי לפני הח’ליף בענוה וידרוש בשלומו, כיאות לח’ליף המאמינים.

ויהי כאשר שאלהו הח’ליף: מה מבוקשך? ויען האיש ויאמר: השתחויתי אדוני הח’ליף מעיר “מדינה” אשר בתימן באתי אליך לבקש עזרתך. שמעתי כי מלך ישר ורחמן אתה ומרבה להיטיב. וישאלהו הח’ליף: ומה בקשתך? הגד ואשמעה! –

ויאמר האיש: איש עשרי הייתי בעיר מולדתי, ב“מדינה” ויהי לי צאן ובקר וגמלים לרוב. וגם אשה יפת-תואר ויפת-מראה ומסורה לי מאין כמוה היתה לי, ויהי חלקי בין המאושרים, אבל אהה! בן לילה נהפכתי לעני, כי יד אללה – ישתבח ויתעלה – היתה בי לנגף את צאני ואת בקרי וגמלי, וימותו כולם בלילה אחד, ואותר ערום ועריה אין כל.

ובכל זאת לא חטאתי לאללה, ואקבל את היסורים באהבה, ואומר: ערום יצאתי מבטן אמי, אללה נתן ואללה לקח, יהי שם אללה מבורך!

ועתה בבואי אליך, אדוני הח’ליף – לא באתי להתאונן על גורלי החמרי המר, ולא לבקש מאתך עזר כסף באתי, כי הכל מאת אללה, ואיננו נשען על אלהיו שבשמים ועל כח מתניו הוא. אנכי באתי לצעק מרה על אמירך מרואן בן אל חכּם העושק דלים והחומס אביונים ולבו לא ידע רחם.

וישתומם הח’ליף ויקרא: אבל הגידה נא לי מה עשה לך מרואן ובמה עשק אותך?!

ויאמר האיש ועיניו מלאו דמעות: אדוני הח’ליף! הוא גזל ממני את אשתי – כבשתי אהובתי את סועאד, ויקפּד פּתיל חיתי וידכאני, גזל ולא חמל!

ואיככה זאת? – קרא הח’ליף שנית.

חותני אבי אשתי, – לא ירחמהו אללה – ראה כי ירדתי מנכסי ויבוא ויקח את בתו – היא אשתי – ממני ולא רוחה, כי אהוב אהבתני מאד, ככל אשר אני אהבתיה, ונפשה קשורה בנפשי ככל אשר היתה נפשי קשורה בנפשה. ויהי כי באתי אל מרואן האמיר ואשפוך מרי-שיחי לפניו על כל אשר עשה לי חותני, ואבקש עזרתו, וישלח ויקרא את אבי אשתי וישאלהו לאמר: מדוע ולמה עשית לאיש מה שעשית לגזל את אשתו ממנו? – ויען חותני ויאמר: שקר ענה בי האיש! אני לא אכירהו ולא ידעתיו מתמול שלשום, ורק תואנה הוא מבקש.

ואומר לאמיר: צוה אדוני, ויביאו לפניך את בתו היא אשתי, ושאלת את פיה ושמעת, ונוכחת לדעת כי אמת בפי, וכי אני הצדיק והוא הרשע.

ויצו האמיר ויביאו לפניו את אשתי, ותען ותאמר: כן אדוני האמיר, אישי הוא! – אבל אהה! אך נפלו עיני האמיר על אשתי ותחשק נפשו ביפיה, ותחת להציל עשוק מיד עושקו כח, הערים עלי ויאמר לי: לך היום ומחרתים תשוב, עד אשר אחקר ואדרש, כי רק על יסוד חקירה ודרישה יקום משפט.

ויהי כשובי אחרי יומים כדבר האמיר, ויאמר אלי האמיר: הס בן-בליעל! כי שקרת, אשתך לא תאהבך והיא דורשת ממך גט-פטורים, ועליך יהיה לתת לה גט כרגע.

ויהי כי הרביתי לבכות לפניו, ואבקשהו לחוס ולרחם עלי, גם נשבעתי בימיני, כי לא אתן לאשתי גט-פטורים, ויצו וישליכו אותי הבורה, ויענוני וילקוני קשה יום יום ערב ובוקר וצהרים, וכראותי כי אין מוצא נכנעתי למשפט האמיר האכזרי, ואתן גט לאשתי וייעדנה הוא לאשה, אחרי הרבותו מוהר ומתן לאביה הרשע וצר-העין.

ולמן היום ההוא נדדה שנתי מעיני, והנני מתהלך כצל כל הימים כי למה לי חיים? ואם אתה, אדוני הח’ליף, לא תחוש לעזרתי ומתי. וככלותו לדבר נפל הבדוי ארצה ויתעלף, ורק בעמל רב השיבוהו לתחיה.

אז יאמר לו הח’ליף: הרגע נא ידידי! אשתך תשוב לך, ואני אשיבנה אליך, ובעוד ימים מספר בואה אלי ומצאת את אשתך אשר אהבה נפשך.

וישתחו הבדוי לרגלי הח’ליף וישקן, ויקרא: האח! אדוני הח’ליף, יברכך אללה ויאריך ימיך ושנותיך והיית למעוז לדל ולמחסה לאביון כמוני, – ואחר הלך לדרכו.

וכרגע כתב הח’ליף מכתב למרואן אבן חכּם, האמיר אשר ב“מדינה” כדברים האלה לאמר:

"בשם אללה הרחמן והרחום, שמעתי ותרגז נפשי כי עושק דלים אתה וחומס אביונים, וכי עבור תעבור על מצות דת האשלאם הטהורה, אתה תר אחרי עיניך ואחרי תאות-לבך, ואנכי הלא מניתי אותך לאמיר למען עשות אך טוב וחסד, יושר וצדק כל הימים.

ועתה בהגיע מכתבי זה לידך, מהרה ותנה גט-פטורים לפלגשך, וגםמשאות מאת פניך תתןלכפר בהן עוונך. ואם אֵין מרה תהיה אחריתך. ואללה הטוב יגמל לרשע רע כרשעתו, וצדיק באמונתו יחיה ולא יירא רע!

“מועאיה ח’ליף המאמינים”.

וימסר הח’ליף את מכתבו ביד שנים רצים משומרי ראשו – כוּמֵית ונצר בן דוביאן – הנאמנים לו. ויצום לאמר: מהרו אל מדינה אל מרואן ומלאו אחרי דברי במכתבי אליו. והוא אם יאבה ואם ימאן, ויודיע להם את תוכן-המכתב. ויעשו הרצים כדבר הח’ליף ויבואו ל“מדינה” וימסרו את המכתב למרואן.

ויהי כאשר קרא מרואן את המכתב, ותכהינה עיניו מראות, ויפג לבו מפחד, ויקרא את סועאד פלגשו ויתן לה גט-פטורים, וגם משאות רבות נתן לה מאת פניו וישלחה לדמשק בלוית הרצים כדבר הח’ליף.

ויהי כהגיע האשה אל ארמון הח’ליף, וירא הח’ליף כי יפה היא מאד וילך לבו שבי אחרי יפיה. ויקרא את הבדוי בעלה ויאמר לו: הנה אשתך לפניך כאשר הבטחתיך, אבל לוא הואלת להסיח דעתך ממנה ולהשאירנה לי לאשה, כי אז נתתי לך כָפְרָה שלש אחרות יפות וצעירות, וגם העשרתיך עושר רב.

ויהי כשמוע הבדוי אתד ברי הח’ליף, ויתר ממקומו כנשוך נחש, ויפול ארצה מתעלף, וכשוב רוחו אליו קרא: אבל אדוני הח’ליף, עשקני אבן-חַכַּם ואבוא אליך כי תושיעני, אך אם אתה תעשקני, אנה מפניך אברח, ולמי אנוסה לעזרה?! אל נא, אדוני הח’ליף! אל נא תכביד לעי ידך ואל נא תקח ממני אתמשאת-נפשי היחידה לי בחיים, כי מבלעדי סועאד למה לי חיים? לא! לא אמירנה בכסף ובזהב ובכל שכיות החמדה ואוצרות-מלכים, כי קירה לי היא מכל.

וישמע הח’ליף ויאמר: הלא הגד הגדת לי אתה כי נתת לה גט-פטורים ותגרשנה, וגם מרואן בן חכּם עשה כמוך ככל אשר יעידו ויגידו שני המלאכים משומרי ראשי אשר שלחתים עירה “מדינה” להביאה. ועתה סועאד פנויה והיא מותרת לכל, ובכל זאת לא בכח ידי אקחנה כי אם מרצונה הטוב אקחנה, ועתה הבה נא ואשאלה את פיה והיה אם תאבה ללכת אחרי ולקחתיה לי, ואם אחריך תלך ולקחת אותה אתה.

ובדברו פנה אל האשה וישאלנה: סועאד! הרוצה את להיות לאשה ל“אמיר המאמינים” וח’ליף המושלמיםפ, אשר בידו לאַשרך ולהעשירך וגם ישים כתר מלכות בראשך, או את רוצה ללכת אחרי אישך הראשון הבדוי העני הזה אשר אין כל מאומה בידו?

ותען האשה ותאמר: השתחויתי אדוני הח’ליף! ומה אעשה ואין עיני ולבי אל העושר, כי אם אל האושר, ואשרי רק בבדוי הזה כי אישי הוא, בעל-נעורי ואני אהבתיו. אכן גם הוא היה עשיר ובעל-אוצרות לרוב, ואללה הטוב יסרנו ויהפך הגלגל עלינו ונתרושש פתאום, ומי זה גבר יחיה, ואף אם הוא מלך, ולבו סמוך ובטוח בעשרו כל הימים?! הרק את הטוב נקבל מאת אללה ואת הרע לא נקבל? – לבי אומר לי כי רק לנסותנו עשה אללה את אשר עשה עמנו, וכי הוא הסתיר פניו ממנו עדי רגע, ועוד מעט ישוב ונחמנו, ושבנו להיות כאשר היינו מאושרים וגם עשירים, כי לאללה הכל, ומידו הכל לנו.

וישתומם הח’ליף לדברי האשה ולמסירותה לבעלה, ויקרא: אכן כן נאה וכן יאה, צדקת בדבריך, אשה חכמה. ועתה לכי אחרי אישך הראשון, ואללה הטוב ימלא את דבריך וכל תקותיך, וגם אני מצדי אעזור לזה, הנני נותן לכם עשרת אלפים דרהמי כסף למתנה.

ויפלו שניהם, הבדוי ואשתו, לרגלי הח’ליף וישקון, ובלב מלא שמחה ותודה לאללה ולהח’ליף פנו וילכו לדרכם בשלום.

פרק כז: אמונה ודת

הפלח כשאין מכירים אותו חושבים אותו לאדוק גמור בעניני אמונה ודת, אבל כשתוהים על קנקנו מקרוב, רואים שאדיקותו אינה אלא מעושה ושהיא באה לו יותר מתוך הרגל מאשר מתוך הכרה ורגש דתי אמתי.

הפלח מצטיין מטבעו בפטליות יוצאת מן הכלל, והוא רגיל ליחס “לאללה” כל מקרה שהוא בחייו לטוב או לרע, אפילו בשעה שברור לו שהמקרה בא לו מתוך אי-זהירות מצד עצמו. “מפי עליון תצא הרעות והטוב”. זהו הנוסח השגור תמיד בפיו של פלח. ונוסח זה מתבטא אצלו: “כֻּל שִי מִן אַלְלַה” – הכל מאת אללה. – ומשום כך השם אללה הוא אצל הפלח בבחינת מטבע עובר לסוחר שאין צריך לנהוג בו מנהג של קמוץ וחסכון כמו במטבע של כסף, אדרבה! – בשם אללה פותח כל פלח שיחתו, ובשם הזה הוא ממשיך אותה והוא מסיים אותה. הפלח רגיל כמו כן להזכיר בשיחותיו את שם נביאו מוחמד בכל עת ובכל שעה.

כשפוגש פלח בחברו בדרך ושואל אותו לשלומו ולשלום בריאותו רגיל חברו לענות: “אַל חַמְדֻ לִאלְלַה”, או “אַשְכֻּרֻ אַלְרַבְּ” – התודה לאללה! או – אני מודה לרבונו של עולם. – וכשהוא שואל את חברו ביום חורף מה דעתו על הגשם, הקרוב הוא לבוא עם לאו? והיתה התשובה “אִן שָא אַלְלַה” – אם ירצה השם, או “אַלְלַה בִעְלַם” – השם יודע, ואם הצורך לגשם הוא גדול, התשובה היא “אַלְלַה כָּרִים” – אללה הוא נדיב.

כשפושט העני ידו לקבל “צדקה” הוא קורא ואומר: “חַסַנָה מִן אַלְלַה” – נדבה מאת אללה, כלומר: תן ממה שחננך אללה. וכשאין ברצונו של הנשאל לתת, הוא עונה לשואלו: “עֵלַי אַלְלַה”. – השלך על ה' יהבך – או “אַלְלַה יַעֲטיךְ” – אללה יתּן לך. – וכשמקבל העני נדבה הוא אומר: “אַלְלַה יְכַּתֵר חַ’יְרֵך” – אללה יעתיר מטובו עליך – או “אַלְלַה יָעְמָר-בֵּיתֵךְ” – האלהים יבנה ביתך – או " אַלְלַה יְטַוֵל עֻמְרַךְ" – האלהים יאריך ימיך – וכדומה, כשנפטר איש מחברו אומר לו החבר: “אַלְלַה יִסָהֵל עַלַיְךְ” – האלהים יישר הדורי דרכיך – וההולך עונה “אללה יֶחְ’פֵטֵ’ךְ” – אללה ישמרך אדוני. – כלל העולה, השם אללה אינו סר מפיו של פלח, והוא אינו מסיח דעתו ממנו אף רגע.

מרוב השמוש בו, מתרוקן השם אללה מילא מתכנו, עד שאפילו ה“בּיטאר” – הפרזלן – היינו מי שמלאכתו להנעיל את הסוסים בפרסות ברזל אינו פוסק גם הוא מלהזכיר את שם אללה בשעה שהוא הולם בפטישו על פרסת הסוס כדי לקבוע בה מסמרים. יש שבמקום תשובה שלילית או חיובית על איזו שאלה שהיא קורא הפלח “ואללה!” – חי אללה! ומתוך תנועת ראש קלה למעלה או למטה, אתה מבין את כונתו – הן או לאו. ולא עוד אלא אפילו בשעה שהפלח רוצה שיאמינו בשקר הגס והבולט שהוא מדבר, אינו בוש להשבע בשם אללה מאה פעמים ואחת.

רוב פלחי הארץ הם מושלמים או מוחמדים כפי שנוהגים בני המערב לקרוא אותם. השם מוּשְלַם פרושו משׁלים ומתמסר, כלומר: איש שהשלים עם מוחמד ומסר נפשו לקדושת אללה. והפועל “אַשְלַם” פרושו נהיה למֻשְלְמִי. ספר הדת – היותר קדוש בעיני המושלמי הוא, כידוע, “ספר הקוראן”, שפרושו ספר הקורא לאמונת האישלאם. חוץ מהקוראן יש למושלמים עוד ספרי דת רבים הקדושים בעיניהם. הקוראן המיוחס למוחמד נביאם מיוסד ברובו על עיקרי התנ"ך של היהודים והאיונגליום של הנוצרים, כי שני ספרים אלה קדושתם שוה אצל המושלמים. כל אבות ישראל, נביאיו ומלכיו הם קדושים מאד אצל כל מושלמי, והם מכונים בפיהם בשם “נביאי עליון” לרבות נח ולוט וכו'! – גם ישוע הנוצרי מכונה בפיהם בשם “נבּי” – נביא – אלא שהם אינם מודים באלהותו ובכחו להיות מכפר כל עון ופשע, כמו הנוצרים.

המושלמים כתות רבות, ולפי דעתו של אחד מחכמי הפרסים האחרונים, כתות אלו מגיעות עד שבעים במספר. וכל כתה כשהיא לעצמה נחלקת גם היא לסוגים שונים. המושלמים שבארץ ישראל שייכים ברובם למפלגת ה“סוניתים” – מהשם סונֶה שפרושו דת. ומפלגה זו היא היותר אדוקה והיא מתיחסת לאחד מארבעת “עמודי התוך” של הדת האשלאמית הוא השיך אַבּוּ חֲנִיפָה" שהמה מעריצים אותו מאד. – ה“מותַוֵלִיִין” שבצפון הארץ הם “עֲלַוֵיין”, היינו מעריצי עלי, חתנו של מוחמד שהיה גם אחד מארבעת הצחאבה95. – העלויין מודים בקדושתו של הקוראן אבל הם אינם מודים ב“מוחמד” כנביא וכשליחו של אללה, הם סוברים שלכתחלה אללה שלח את “גַ’בְּרָאִיל” מלאכו בכדי שימסור את הקוראן לעַלִי, אלא שג’בראיל טעה ומסר אותו למוחמד.

ידיעתם של הפלחים בעניני דת ומושג האלהות, היא פחות משטחית, ולא עוד אלא שהם אפילו נוטים לחשוב שביום הדין הגדול והנורא אפשר לו לאדם להטות לטובתו את לב אללה הרחמן והרחום על ידי דברי חנופה וחלקלקות לשון, ושהנביאים מצדם מוכנים לשקר קצת כדי ללמד סניגוריה על מעריציהם, “המאמינים” בפני אללה הרחמן והרחום.

אין המשולמים מכירים בכהונה דתית ובכהני עליון דתיים באותו המובן הרגיל אצל הנוצרים הקתולים. ברוב הכפרים המושלמים יש “החַ’טִיבְּ”, והוא ב-הכח הדתי, היינו: דרשן היודע ספר והמשמש גם “אִימָאם”, שפרושו חזן היורד לפני התבה בשעת התפלה בצבור, ביום ששי בשבוע או בחגים. הח’טיב מטפל גם בעניני שדוכים וקבורה, אחרי שהוא, כאמור, בבחינת הרב הדתי של הכפר, אף על פי שהתפקיד הדתי בכפר הוא קטן ודל ערך.

הח’טיב משמש גם מורי לילדי בית-הספר שבכפר הנקרא אצלם בשם “כּוּתָּאבְּ” העומד בדרגה חנוכית נמוכה מאד. בימי המשטר הטורקי שמש הח’טיב לפעמים גם כ“מרגל חרש” מטעם הממשלה. – ידיעותיו של הח’טיבּ לפעמים גם כ“מרגל חרש” מטעם הממשלה. – ידיעותיו של הח’טיב בדת הן מצומצמות. מאד, ורובם הם אדוקים ומוגבלים, מלבד אחדים היוצאים מן הכלל.

עד השנים האחרונות, היה נהוג שהח’טיב היה מקבל משכורתו ישר מתושבי הכפר, והיא הצטמצמה במחצית סאה של תבואה מכל משפחה בעונת הקציר, וזה דוקא בשעה שבני הכפר היו מרוצים ממנו, ואם לא – היו מחפשים וגם מוצאים להם אפשרויות כדי להקשות עליו את ישיבתו בתוכם, והיו מטרידים אותו במדה זו עד שהיה מניח מקומו והולך לו. בשנים האחרונות הוטב מצבו מצד זה שקבעו לו משכורתו מקופת ההקדשות של המושלמים.

יש כפרים שמחוץ לח’טיב נמצא בהם גם “עאלם”, כלומר: תלמיד-חכם, שגמר את חק למודיו בדת ב“ישיבה” הגבוהה המושלמית שבמצרים, הנקראת בפיהם בשם “אל אזהר”. ועולמא (חכמים) אלה עשו למודם, על פי רוב על חשבון הממשלה הטורקית בשעתה בכדי שהיא תוכל להשתמש בהם למטרותיה בשעת הצורך. וכבודם של אלה היה גדול בעיני הפלחים מפאת מומחיותם בדת.

יש כפרים שנמצאים בהם גם דרוישים, הדומים לכהני הדת הנוצרים, בהבדל זה שהם נושאים להם נשים. הדרוישים מצטיינים בחצוניותם בגלימות הרחבות והארוכות שהם מתעטפים בהן, בכובעים המיוחדים בצורתם ובמראם שהם נוהגים לכסות בהם ראשם. יש שהם צונפים מצנפת רגילה ויש שאינם צונפים, והם מכנים את עצמם גם בשם “פָקִירִים” שפרושו “עניים”. השם דַרְוִיש פרושו בלשון פרסית “פֶתַח”, וזה על שם שהם מחזרים על הפתחים לבקש צדקה, והשם פקיר שפרושו עני, כאמור, אין כונתו עני הנצרך למתנות בשר ודם. אלא עני הנצרך לאללה שבידו הכל, והכל זקוקים לחסדו. הדרוישים הם שתי כתות, דרוישים מן המנין, ודרוישים שלא מן המנין, היינו דרוישים שיש להם חוקה קבועה המבוססת על סעיפים הנקראים בשם “דרכים”, ודרוישים מבלי דרכים. הדרוישים מן המנין נקראים גם בשם “נוסעים”, על שם שהם הולכים ונוסעים יום יום בדרך העולה “בית אל”, וזהו, לפי דעתם, עיקר המושג של דרך שבו הם מכנים את כל מנהגיהם, תפלותיהם וסדרי עבודת האלהים אצלם. הדרוישים שאינם מן המנין מתחלקים לשנים, מהם נקראים “אֲזָדִיֶה” (מלה נגזרת מ“אזד”, שמובנה בפרסית חופש), ומהם נקראים בשם “מַיָאתִים”, שפרושו מסורתיים, היינו שעיקרי דתם באו להם במסורת איש מפי איש מפי אַבּוּ בַּכֶּר הח’ליף הראשון אחרי מוחמד ויורש כסאו, ומפי עלי האִימָאם חתנו של מוחמד.

כשרוצה מי שהוא להיות נספח אל אחת הכתות הדרוישיות הנ“ל, עליו למלא תנאים ידועים. הוא פונה אל ראש הכת שאליה הוא רוצה להיות נספח ואומר לו: אדוני, פלוני בן פלוני! אני רוצה להתחטא לפניך ולבוא בבריתה של כתתך, ואז ראש הכת נכנס עמו בדברים על התנאים שעל פיהם אפשר לו להתקבל כחבר. ואחרי שבאה הסכמה על התנאים, פותח ראש הכת בטבילת החבר במים לטהרו מטומאתו, ואחר הוא יורק אל תוך פיו פעם או פעמיים והיה זה לו לאות שהוא אָצל מרוחו עליו וקידשהו. אחר כך הוא מלביש אותו ה”זִי", הוא כסוי הראש המיוחד לבני אותה כתה, ומעתה הוא נחשב לחבר מקובל על הכתה לכל פרטיו.

קשה לקבוע בדיוק את מספר כתותיהם של הדרוישים לסוגיהם ולכהונותיהם, וזה מפני שני טעמים: א. מפני ריבוין. ב. וזה העיקר, מפני שאחדות מהן הן סודיות לגמרי, ואי אפשר למי שהוא זר לאותה כתה לדעת טיבה ומהותה. אבל המפורסמות שבהן הן בערך 32, והן נקראות ברובן על שם מיסדיהן וכולן לא במקום אחד ולא בזמן אחד נולדו. יש שקובעים זמנן מסוף המאה השמינית ועד מחצית המאה השמונה-עשרה.

המושלמים מעריצים מאד את הדרוישים מאיזה כת שהם. והם נחשבים אצלם לקדושים, ואף על פי כן אינם מעלימים עין מחסרונותיהם. ורובם נחשבים ביחוד בעיני הפלחים לצרי עין ולרדפי שלמונים, ולכן רגילים הפלחים תמיד לאמר: לעולם הוה מהיר כברק, וזריז כדרויש, בשעה שהוא רואהמטבע לנגד עיניו.

הדרוישים מפורסמים אצל המושלמים למומחים גדולים בכתיבת קמיעות, שלפי דעתם אין כל ספק בהשפעתן הטובה על בריאותו של אדם ועל מצב רוחו הרע, ומשום כך מלאכה זו נחשבת אצלם לאחת הלאכות הבטוחות ביותר שמתן שכרן בצדן, ולפעמים הן גם מקור של עושר בטוח. יש בין הדרוישים – ובפרט בני כת השהזילים, שמנהג נביאי ישראל בידיהם לסוב שבועות מספר מכפר לכפר למען הטיף מוסר ולהורות לקח לבני כתתם, בשביל זה הם אינם מקבלים כל שכר חוץ מאכילתם ושתיתם שהם מחשבים אותן על חשבון הכפר שבו הם מתאכסנים.

המסגדים96 היינו בתי-התפלה של המושלמים, הם ברובם דלים מאד אצל הפלחים, והם אפלים ובלתי נקיים ואין כל סימן אפילו בחצוניותם המציין את קדושתם. כל תשמישי הקדושה שבהם מצטמצמים במחצלאות קש אחדות שהם כורכים אותן ומעמידים אותן באחת מפנות המסגד להשתמש בהן לכריעה בשעת תפלה, במסגדים אחדים יש גם במה שעליה עולה האימאם, הוא החזן, בשעת התפלה או בשעה שהוא מטיף מוסר אל קהל המתפללים. הבמה פונה לצד צפון כלפי “מכה” העיר הקדושה, שאליה מכוונים המושלמים את פניהם בשעת תפלתם. בכפרים מרובי האוכלסין יש על יד המסגדים מגדל פחות או יותר גבוה שמעליו קורא כרוז מיוחד את ה“מאמינים” לתפלה, בקראו פסוקים אחדים מהקוראן. ומגדל זה נקרא בפיהם “מֵידָנֶה”, שפרושה מקום לקריאה ולהכרזה. לפני כל מסגד קטן או גדול יש חצר נטועה ולפעמים יש רק אילן אחד שבצלו נוהגים הפלחים להתפלל בכל ימות הקיץ שהם רוב ימות השנה בארץ. חצר זו משמשת בקיץ גם בית-ספר לילדי הכפר ולמארחה לקבלת פני אורחים בלילות, מה שאין כן בימות הגשמים, שאז המסגד עצמו משמש גם בית-ספר וגם מארחה.

אין מצות הקרבנות נהוגה באשלאם, אבל אם מצוה דתית אין כאן, יש כאן מסורה והרגל שנתקדשו בקדושת הזמן. פעם בשנה נוהגים המושלמים להקריב קרבן הנקרא בפיהם בשם “צָ’חִיֶה”, וזמנו אותו יום בשנה שבו נוהגים97 ללכת בהמון ל“מכה” הקדושה להשתטח על קבר “הנביא” ולהקריב קרבן על ראש הר “ערפאת” הידוע. קרבן זה משמש “כּפּארה” כלומר: כפרה על כל העונות, החטאים והפשעים שעושים במשך השנה. בכפרים אחדים נוהגים להזות דמו של קרבן על מזוזות הבתים ועל המשקוף, ויש ששומרים גם את כרעיו של ה“קרבן” באחד מחורי הדלת, ששם הן נשארות עד סוף השנה הבאה, שאז הם מחליפים אותן בכרעים של הקרבן החדש.

בכפרים שבהם יושבים מושלמים ונוצרים יחד, יש שגם הנוצירם מקריבים קרבן בחג-צומם, ומזים גם את דמו על המזוזות ועל המשקוף. כפרים אלה הם ברובם במחוז “בַּנִי-זַיְדְ”, וקשה לדעת מי ירש ממי את המנהג.

מלבד “חג הקרבן” חוגגים המושלמים עוד חגים הקדושים בעיניהם פחות או יותר. החג היותר קדוש הוא ה“רַמַצָ’אן” הוא חדש הוא חדש הצום הקדוש בשנה אצלם. חדש זה מוקדש כולו לצום ולתפלה ולקריאת הקוראן ביחיד או בצבור במסגדים וב“מֵידַנות”98 שעל ידיהם, וקריאה זו נעשית בקול ובהטעמה מיוחדת, האִימָאמִים", הם החזנים, והעוזרים על ידיהם שקולם ערב מאד, פותחים, והקהל קורא אחריהם בלחש, והקולות הערבים לאוזן נשמעים בדומית הלילה עד למרחוק, וכל הגרים בסביבת המסגדים אפילו אלה שאינם מושלמים מתענגים בשמיעתם עד שעה מאוחרת. כל בתי המסגדים, וביחוד הגדולים שבהם מוארים באלפי אורות השולחים קרניהם למרחוק כמכריזים על קדושת השעה.

על-פי הדין אסור לכל מושלמי לטעום מה שהוא “משעה שמכירים בין חוט שחור לחוט לבן ועד שקיעת החמה”. ומשום כך הם נוהגים להפוך בכל חדש רמצ’אן לילה ליום ויום ללילה, ביום הם ישנים ברובו, וכמעט כל הלילה הם ערים, ועוסקים בהדור מצות אכילה ושתיה כדבעי. גם בקורי הכבוד והמשפחה נעשים בלילה, והם מבלים שעותיהם בשיחות ובתענוגים. כל המשרדים, וגם משרדי הממשלה שרוב פקידיהם מושלמים, סגורים בחדש זה, מלבד שעתים ביום שהם פתוחים בשביל אותם הענינים החשובים שאינם סובלים דחוי.

רוב המושלמים זהירים מאד בקיום מצות תעניות, חוץ ממספר ידוע של בני הדור החדש מהמשכילים שאינם נוהגים בה זהירות יתרה, והמהדרין שבמהדרין במצוה זו הם העניים שבעירונים, והפלחים, שאפיו בהיותם עובדים עבודת גוף קשה גם בחדש זה, אינם מבטלים מצות תענית אף ליום אחד, ואפילו כשחל חדש רמצ’אן בימות הקיץ הארוכים99, ובעונת החום היותר גדול.

השתיה בימות הצום איסורה חמור מאיסור האכילה.

בערי הארץ נוהגים להודיע לקהל מעל המגדלים בשעת בין-השמשות ששעת הפסקת התענית כבר הגיעה, ובירושלם עושים זאת מתוך יריות תותח מעל מגדל העיר, הוא מגדל דוד שעל יד שער יפו, המכונה בפיהם בשם “באב אל-ח’ליל” שפרושו “שער הידיד”, הוא אברהם אבינו ידיד אללה הקבור בחברון שדרך השער הזה הולכים לשם. היריות נשמעות למרחוק, ושומעיהן ממהרים אל האוכל וביחוד אל השתיה שהצורך בה מורגש ביותר אצל הפלחים שעובדים כל היום עבודה קשה בבנינים או בכל מקצוע פלחי אחר, כאמור. ויש שאין להם הסבלנות להמתין עד שהם מגיעים אל הכפר ממקומות עבודתם שבעיר, ושותים גם את מי השלוליות הדלוחים שהם פוגשים בדרכם לכפר. הפלח רגיל בסגוף גופו בנוגע לאכילה, אבל לא בנוגע לשתיה שהיא אצלו יעקר גדול100.

חדש הצום מסתיים בשלשה “ימים טובים” שהגדולים נוהגים בהם משתה ושמחה ונסיעות של תענוגים מעיר לעיר, והקטנים רוכבים על חמורים וסוסים ומטיילים בהם בעיר בשוקים וברחובות.

בשבוע שחל בו חג הפסח אצל היהודים, וחג ה“אוֹר” אצל הנוצרים חוגגים גם מושלמי הארץ חג מיוחד שהם קוראים לו “חג נבּי מוּסה”. – חג משה הנביא – או חג שבו משתטחים על קבל משה רבנו. והפלחים ביחוד מדקדקים בחג זה וכמעט כולם נוהרים לירושלים וביחוד בני הכפרים הסמוכים שמביאים עמהם גם את נשיהם ואפילו את ילדיהם הפעוטים. תושבי חברון ושכם וסביבותיהן הם בין הבאים הותיקים, ובני ירושלים נוהגים לקבל פניהם של הבאים בתופים ובמחולות, ממש כמנהג היהודים בימי קדם בשעה שהובילו את בכוריהם. הבאים הולכים תחלה בכנופיה אל “מַסְגֵד עוֹמָר” או “מַסְגֵד אֵל צַחְ’רָה” (מסגד הסלע) אשר על הר המוריה, ואחרי שהם מתפללים שם בחגיגיות רבה, הם יוצאים אל “קבר הַנַבִּי” (קבר הנביא) הנמצא במרחק של שלש ארבע שעות מירושלם. על הדרך ההולכת ליריחו.

ופומביות גדולה נעשית ביום זה, שחל תמיד ביום ששי בשבוע אחרי תפלת הצהרים ב“רב עם” במסגד כאמור, מחלקים למפלגות הדתיות השונות, דגלים שמדרכם להיות שמורים כל השנה במסגד לכבוד יום זה. המפלגות יוצאות בדגליה, והדגל הירוק והקדוש לכולם הולך לפניהם, ואחריו זורם ההמון – באלפיו וברבבותיו. היציאה מהעיר נעשית דרך “שער יריחו” או “בַּאבּ אֵל סִתּ-מָרְים” על שם קבר “מרים הקדושה” הסמוך לשער בנחל קדרון, כל ההולכים מזמרים ושׁרים שירי תהלה לכבוד הנביא (מוסה) ומרקדים בסכינים ובחרבות רקודי התלהבות מזרחיים טפוסיים. ההליכה נעשית קימעא קימעא עקב בצד אגודל, השֵׁיכִים ותלמידי בתי הספר נספחים אל הקהל כשהם מלובשים כולם בגדי חג. תהלוכה זו שגם אלה מבני העיר שאינם מושלמים לוקחים חלק בה, מתוך סקרנות, עושה רושם כביר ביחוד על התיירים הזרים שאינם רגילים בטפוסי האנשים השונים, ובתלבושות של רבוי הצבעים המציינת אותם, והיא מגיעה עד גבעה גבוהה ידועה שעל הר הזיתים סמוך לבית הקברות של היהודים, ששם תוקעת עירית ירושלים על חשבונה אהלים נהדרים לקבלת פני האורחים המוזמנים על ידה ובשמה מכל גדולי הממשלה הרשמיים ומכל ראשי הדתות והעדות. גם תזמורת הממשלה מנגנת שם נגינותיה עד שמספיקים כל החוגגים להתאסף מסביב לגבעה. המופתי, הוא ראש הדת, מתפלל גם תפלה קצרה כשהוא רכוב על סוס ערבי אציל, ומברך את העם ואת הממשלה ומתפזרים. ה“חוגגים” אוחזים דרכם הלאה אל מקום הקבר, והנשארים חוזרים העירה.

הבקור בקבר הנביא נמשך שבוע שלם, והם יושבים שם בבנינים המיוחדים לכך, והשייכים להקדשות המושלמים בירושלים, או באהלים שכל משפחה תוקעת לה בעצמה, והם מבלים שם את הזמן בתפלות ובתחנונים ובטכסים דתיים, באכילה ובשתיה ובהקרבת קרבנות, וביום הששי שלאחר כך הם חוזרים ירושלמה, ששם הם מתפללים במסגד הגדול – מסגד עומר – עוד הפעם בחבורה, ואחרי שהם מפקידים את דגליהם באותו מקום שמשם לקחו אותם להיות למשמרת עד השנה הבאה, חוזר כל אחד לביתו.

וכדי לתרץ את הנגוד בין מה שכתוב בתורה, שמשה לא עבר את הירדן לבוא אל הארץ, ובין קביעת הקבר מעבר הירדן מזה, מספרים המושלמים אגדה, שאחד מנכבדי השייכים שלהם – שיך אַבּוּ רבאח – חלם באחד הלילות חלום, ש“נבי מוסה” נגלה אליו והודיע לו שהוא עבר את הירדן אחרי מותו וגם קבע לו את קבורתו מעבר מזה לנהר, באותו מקום שהמושלמים נוהרים אליו כיום לבקור בכל שנה.

יש משערים שחג זה הוא מחודש מעיקרו מזה חמשים ששים שנה בערך, והוא נקבע לכתחלה ע“י הממשלה התורכית למטרה מדינית. בשעה שהתחילו הנוצרים לעלות לירושלים שנה שנה בהמוניהם כדי להשתטח על ה”קבר הקדוש" שלהם. יראה הממשלה מפני איזו הפתעה שהיא מצדם כנגדה, וקבעה גם היא את חג “נבי מוסה” על יסוד החלום האמור, באותו שבוע של “חג האורים” אצל הנוצרים כדי להגן על עצמה על ידי פלחי הכפרים הבאים גם הם בהמוניהם ירושלמה באותו זמן.

נוסיף דרך אגב שחגים אלה היו עד לפני זמן ידוע על פי רוב סבה להפצת מחלות מתדבקות בארץ, וזה משום שהחוגגים לאלפיהם ישבו להם צפופים במקומות צרים ובלתי מתאימים לחוקי הבריאות, ועל יד כך חלו והעבירו מחלותיהם לאחרים בחזרתם לבתיהם. אבל בזמן האחרון יש השגחה מטעם הממשלה בנוגע לתנאי הבריאות.

התייר המהלך בארץ פוגש על פי רוב בדרכו בקבוצות של אילנות סרק גם במקומות בודדים ושוממים מאדם, שמתוכם נשקפת כפה לבנה. וכשהוא שואל לדעת מה היא כפה זו? עונים ואומרים לו: “וילי”, כלומר: קדוש, היינו קברו של אחד הקדושים בארץ. קברים אלה מצויים על פי רוב על ראשי הגבעות הנראות לעין הנוסע ממרחק רב והם משמשים גם דרכיוֹת לסימון הדרכים לעובר.

מי הם קדושים אלה? אין איש יודע בברור, ולפי דעתם של החוקרים הם שרידי הבמות של הכנענים שנשארו בארץ גם אחי שבאו היהודים אליה. יש אשר מסביב לקברו של “וילי” נמצא יער שלם הנטוע על פי רוב עצי זית המצויים בארץ, וביחוד בהרים, גם בימינו אלה ככל אשר היו מצויים בתקופת התנ"ך. מלבד העץ הזה המצטיין תמיד בירקרקותו מצויים עוד יערות של עצים אחרים.

הכפה אשר על הקבר עשויה בנין פשוט וגס, ועל פי רוב אין בה כל חלון אבל ברובן יש “מִחְרַאבּ” כלומר: בימה לתפלה. ונוהגים לשמור על הכפה שתהיה נקיה, ולכן הם מסיידים ואתה פעם בפעם מלגו ומלבר. בתוך הבקתה באמצעיתה נמצאת המצבה העשויה גם היא בנין אבנים גס ונמוך ומכוסה מלמעלה ברצפות אבן. אורך המצבה על פי רוב הוא גדול מכפי המדה. הקבר המיוחס ל“יהושע” בעבר הירדן קרוב לסַלְטְ, ארכו יותר מתשעה מטרים.

יש קברים שאין עליהם כפּה, וזהו סימן שה“וילי” הוא אחד הקדושים הגדולים אשר בארץ. מסביב לקברים אלה מוצאים מטליות מגוונות, עששיות חרס, ושברי זכוכיות ועצמות, שעוברי אורח מושלמים מניחים אותם שם לכבודו של ה“וילי”, וזה כדי שיפקד אותם לטובה, ויעורר רחמי אללה עליהם בלמדוֹ לפניו זכות ביום הדין הגדול והנורא. נוהגים גם כן לקשר לשם אותה מטרה חוטים מסביב לגזעי העצים אשר על יד הקבר, וכמו כן בשבכות-החלונות אשר לכפה אם יש שם כפה עם חלונות.

המושלמים בכלל והפלחים בפרט מכבדים מאד וגם יראים מאד את הקדושים האלה יותר ממה שהם יראים את אללה. הם מאמינים שהקדושים הם נוקמים ונוטרים מאין כמוהם, למי שמקל בכבודם, ולפיכך הם נזהרים מאד שלא לחלל איזו שובעה שהיא או נדר או נדבה ביחס אליהם, בעוד שאינם מתיראים כלל מכל מיני חלולים והפרת-נדרים ביחס אל “אללה”, כי “אללה” אל חנון ורחום הוא – “אֵל רַחְמָאן אֵל רַחִים” – ומרבה לסלוח.

ומתוך פחד זה מפני “הקדושים” הנ“ל יש לו לפלח בטחון גמור לשמור על יד הקבר, או בצל האילנות שמסביבו את אתוֹ ואת מחרשתו, ואת כל כלי תשמישו ואפילו את העצים והזרדים שהוא חוטב או שהוא מקושש לצרכי ביתו, כי בוטח הוא הפלח שיראתו של ה”וילי" על פני כולם, והוא לא יתן למשחית לבוא אל כליו וכו' לגנבם. כולם יודעים שאין לזלזל בכבודו ובקדושתו של “וילי”, וכל העושה זאת אחת דתו, לפי דעתם, למות מיתה משונה, או להיות בעל יסורים קשים כל ימי חייו.

יש מקומות שאין בהם אלא אילן אחד בלבד, ובכל זאת נוהגים בו קדושה לא פחות מהקבר עצמו, וזה לרגלי המסורה הקובעת ששם מקום קבורתו של אחד הקדושים, אף על פי שכל סימן של קבר לא נראה שם. אילנות אלה מפאת קדושתם אסורים בהנאה איסור גמור, וכל העובר על איסור זה עונות ישא, ומשום כך רואים שם ענפים וזרדים מתגלגלים אילך ואילך מסביב לאילן מבלי שיהיה מי שיעיז לנגוע בהם אף על פי שחמרי ההסקה הם מועטים בארץ כידוע, כנגד זה מותר להשתמש בעצים הנ“ל רק בשביל ה”וילי" עצמו ששמו נקרא על האילן, ובשעה שמקריבים קרבן לכבודו, מסיקים אותם ומבשלים בהם את בשר הקרבן או צולים אותו בהם. במה דברים אמורים בפלחי המושלמים, אבל פלחי הנוצרים אין מדקדקים בזה והם מסיקים את רדי העצים גם לתשמישי צרכיהם הפרטיים.

בכל יום חמשי בשבת נוהגים המושלמים להשתטח על קברי מתיהם, וכמו כן להדליק נרות על קברי ה“וילים” הקדושים, ומנהג זה מצוי גם אצל פלחי הנוצרים אין מדקדקים בזה והם מסיקים את זרדי העצים גם לתשמימי צרכיהם הפרטיים.

בכל יום חמשי בשבת נוהגים המושלמים להשתטח על קברי מתיהם, וכמו כן להדליק נרות על קברי ה“וילים” הקדושים, ומנהג זה מצוי גם אצל פלחי הנוצרים, הקולטוס אל המת והסניגוריה שלו לפני אללה גדול מאד אצל בני הארץ בכלל, והם מקיימים שלא בכונה את הכתוב “בעד החיים אל המתים”.

אגב, האמונה בסניגוריה גדולה בכלל אצל בני הארץ, גם ביחס לחיי יום יום, והם מרבים להשתמש בה, כשהם זקוקים למשל – לאיזה אדם חשוב בשביל איזה צורך שהוא, או אפילו לאיזה רופא לרפוי מחלה, הם אינם נוהגים לפנות ישר אליהם, אלא הם משתדלים להשיג המלצות וסניגוריות מהקרובים אליהם קרבת משפחה או קרבת ידידות ועסק, כדי שישפיעו עליהם לטובתם. הם מאמינים שאפילו הרופא לא יטפל במחלתו של חולה כדבעי אם אין מלמדים עליו סניגוריה בפניו, או אם אין בידם המלצה ממי שהוא אליו. מכתבים אלו של המלצות ושל סניגוריה מטרידים ביחוד כל רופא חדש הבא לארץ שאינו בקי בכל מנהגי המקום ובהלך-הרוח של התושבים.

אמונת הערבי גדולה מאד גם ב“אַלַקַדְר”, כלומר: בגזרת ה'. ומדה זו מצויה אצל כולם, עד שאין לך אחד אפילו מהנאורים שבהם שאינו מאמין שכל המאורעות הבאים על אדם לטוב או לרע הנם נגזרים ונחתכים מראש מאת “ההשגחה העליונה”, או “חרותים לו במצחו” מיום הולדו, ואף על פי כן יש לשמוח, שהרגש הטבעי הפנימי קורא תגר על אמונה עוורת זו ומיחס את המאורעות גם למעשי האדם עצמו ולהנהגתו, וראיה לדבר המשל השגור בפיהם תדיר: “אל תשלך את בנך מעל גג ביתך בידיך, ותאמר שאללה הרגו”. אילמלי רגש טבעי בריא זה היו תוצאותיה של האמונה העוורת בגזרה, הריסתם של החיים החברותיים, ואפילו של הלשטון הצבורי, בהפכה את האדם למכונה שאין אחריות מעשיה עליה.

אמונתה זו ביחד עם הנטיה שיש לבני הארץ לרשלנות ולקלות ראש, היא הסבה לאי-זהירותם גם במעשים שאחריות גדולה כרוכה בהם. הנה, למשל, הדרכים העוברות על יד הפחתים משאירים אותם על-פי רוב מבלי כל גדרים וסיגים לשמירה, ואפילו בשעה שעושים איזו גדר הם עושים אותה רעועה שאינה יכולה לעמוד בפני הסכנה. גם גגות-בתיהם שבהם משתמשים לצרכי חייהם, כגון ליבוש הפירות, ואפילו לשֵנה בימות הקיץ, אין בהם מעקה סביב. בשעה שמחלות מתדבקות מתהלכות אצלם, אינם משגיחים בהן ואינם נשמרים מפניהן, ואפילו אם מתחילים לאחוז באיזה אמצעי של זהירות הריהם כופרים בו מיד, וסומכים על פתגמם הידוע “כֻּל שִׁי מִן אַלְלַה”, – “הכל מאת ההשגחה העליונה” ואין מנוס ומפלט מפני הגזרה.

האמונה בשכר ועונש שלאחריה מות הוא עיקר גדול אצלם. הם סוברים שאחרי מותו של אדם מביא אותו האלהים במשפט, שוקל במאזני הצדק שבידו את מעשיו הטובים והרעים, ועל-פי הבדל משקלם בא האדם על שכרו לטוב או לרע, ומשום כך הם מאמינים שבאותה מדה שהאדם מרבה לתת צדקה לעניים ואינו מסיח דעתו “להזכיר” את שמו של אללה מאה פעם ואחת ביום101 כפול מאה פעמים ואחת, באותה מדה הוא זוכה לשכר יותר גדול בעולם הבא, וכמו כן אם הוא מרבה בתפלה, מחוץ לחמש התפלות הרגילות בכל יום, או אם הולך להשתטח על קבר הנביא אשר ב“מכה” יותר מפעם אחת בימי חייו, שהיא חובה על כל מושלמי, או אם הוא מכניס בביתו “סֵבִּיל” להשקות ממימיו עוברי ארח צמאים. מצוות אלה עומדות לו לאדם להצילו מדינה של גיהנום ולהנחילו חיי נצח בגן עדן. המצוות נעשות אצלם לכתחילה לשם קבלת שכר, קיום מצוה לשמה אינו ידוע אצל המושלמים.

סופרי המערב נוהגים להשוות את הדרוזים אל המושלמים ביחס לעיקרי אמונתם, אבל האמת היא, שיש הבדל גדול ביניהם. הדרוזים שיושבים בצפון הארץ ושעיקר מושבתם הלבנון, החוֹרן והבשן, אמונתם בלתי ידועה, כיח כך דרכם של בני מפלגה זו להחזיק את עיקרי האמונה שלהם בסוד גמור, ומשום כך הם מערימים ומתראים פעם כמושלמים ופעם כנוצרים. בדברם עם מושלמים הם מודים בקדושת הקוראן, ובשוחחם עם נוצרים הם מקדשים את הספר (“הברית החדשה”).

גם חלק גדול מהדרוזים עצמם אינם בקיאים בעיקרי אמונתם והם נקראים בפיהם “גֻ’הַלָא”, כלומר: בוערים מדעת. ורק החלק הקטן שבהם הבקיאים בעניני הדת נקראים “עֻלַמָה”, כלומר: תלמידי חכמים. גם הנשים יכולות להתקבל בין העלמא, בתנאי שלא תבואנה אל אספות ה“חַ’לְוָה”102 (בית התפלה) עם ילדים שגילם יותר משנה. ההבדל החיצוני שבין העלמא והג’הלא הוא בזה שהג’הלא אסורים בשתית משקאות חריפים, והעלמא אסורים גם בשתית קפה ובעשון.

פרק כח: אמונה ודת אצל האשה

א. נשים קדושות

אם בחיי יום יום בבית ובשדה, בעניני נישואים וגירושים וכיו"ב מצב של האשה ערבית ואף כי הפלחית הוא מקופח במדה שהיא ראויה לרחמים רבים, בעניני אמונה ודת אין הדבר כן. באלה מצבה של האשה דומה בעיקרו למצבו של הגבר, ושווי זכיות גמור שורר בין שניהם. ואם נתבונן ביחסו של מחוקק דת האשלאם בשעתו אל האשה, נווכח על נקלה לדעת שלכתחיה לא הונחו מצדו כל מכשולים בדרך התפתחותה בכל הנוגע לאמונה ודת, אדרבה! אם היא ראויה לכך מפאת אדיקותה ופרישותה, היא יכולה להגיע כמו הגבר גם למדרגת “וַלִיֶה”103 שהיא המדרגה היותר גבוהה שבקדושה. ואם יש איזה הבדל שהוא בין שניהם הרי זה דוקא בכמות ולא באיכות וחשיבות. אפילו המיסטיקה המכונה בפיהם בשם “צוֹפיוּת” לא מנעה טוּבה גם היא מהאשה להגיע עד המעלה היותר גבוהה במעלות הקדושה.

בין מצבות ה“וילים” הקדושות המצויות בארץ ואשר ערכן וחשיבותן גדולים מאד בעיני המושלמים, יש עד שלשה עשר פסיק שנים (13,2) למאה המיוחדים לנשים, וששים למאה מהם משתווים בקדושתם אצלם ממש כמו המצבות של הגברים והדרוישות הנקבות, היינו הנזירות לשמו ולכבודו של אללה, כבודן כדול בעיני המושלמים לא פחות מהדרוישים הגברים, וכל פקודותיהן ומצותיהן הן תורה קד’ושה עליהם, וכולם מקיימים אותן בכל דקדוקיהן ופרטיהן.

גם אצל היהודים בימי קדם היו נשים נביאות104 וקדושות בעיני העם שנשמע להן ולפקודותיהן, וראיה לדבר מרים הנביאה אחות אהרן ומשה (שמות טו, כ), ודבורה אשת שלום בן תקוה (מלכים ב, יוד), ונועדיה הנביאה (נחמיה ו, יוד), ועוד כאלו.

ואותו היחס של כבוד לאשה נוהג גם במעינות המים החיים הנושאים עליהם שמות של קודשים וקדושות המשמשים מגן ומחסה לשותי-מימיהם להצילם מכל השפעה רעה מצד “הרוחות הרעות” שבחרו בהם – באותם “מקורות מים” – למשכנם. ובין מאה ועשרים המקורות הנמצאים פה ושם בארץ, יש חמשים ושבעה הנושאים עליהם שמות של נשים קדושות. ואם נעלה בחשבון את מספרם של אלה מהם שלא נודע בברור אם הרוחות המגינים עליהם הם ממין זכר או ממין נקבה, נמצא ששמונים למאה מהם מתיחסים לנשים.

יש אנשים פרטיים, משפחות ידועות, וגם שבטים שלמים המתיחסים על שם נשים כבודות וקדושות, ושמן של אלו נקרא עליהם. ובקמיעות שנשי הארץ והתינוקות נוהגים על-פי רוב להתקשט בהן כדי להגן על עצמם מפחד “עינא בישא” ומכל פגע רע, נוהגים להוסיף על שמות נושאיהן את שם האם של כל אחד ולא את שם האב. וזה מפני שבני המזרח הם יותר בטוחים באם מאשר באב שיש בו תמיד ספק. ולכן הן קוראות לעצמן פלונית בת פלונית, ולא פלונית בת אלמוני. וכל פלח רגיל ביחוד לקרוא את בניו על שם אשתו, ואומר: מוחמד בן אשתי ולא בשמו הוא – האב – מפני אותו הטעם.

מנהג זה של קריאת הבן על שם אמו היה נהוג גם אצל הבבלים, המצריים והיהודים. – על אמציהו בן יותם נאמר: ושם אמו יהועד מן ירושלם, וכמו כן על בנו עזריה נאמר: ושם אמו יכליהו מירושלם. גם אצל יותם בן עוזיהו נזכר שם אמו ירושא בת צדוק, ועל חזקיהו המלך נאמר: ושם אמו אבי בת זכריה, ועוד רבים כאלה.

בדברי ימי ערב בכל תקופותיהם השונות אנו מוצאים שמות של אנשים פרטיים, משפחות וגם שבטים שלמים המתיחסים לנשים מפורסמות, אשר שם להן ויד להן בהסטוריה עצמה. בהצטיינן בשדות שונים של פעולה, כגון בשירה, בגבורה על שדה-קרב, בפרישות וביראת-אללה על פניהן. ושמות אלה הולכים ונמשכים גם בימינו אלה בכל הארץ, ואין פה המקום להזכירם מפאת רבויים, – נשים מפורסמות אלו המנחילות שמן לדורותיהן, הן על פי רוב אחיות ל“שֵׁיְכִים” גדולים ומפורסמים בעם, ושמן גם הן נשא בגאון בפיהם של גבורי השבט בצאתם לקרב לשלול שלל ולבוז בו כדרכם.

גם בתקופה שלפני האשלאם אנו פוגשים את המלך “עומר” שנקרא בשם “אִבְּן-הִנְדְ” על שם אמו, והח’ליפים “עומר-בן-אל-ח’טַאבְּ רעו וידידו של מוחמד נביאם, וכמו כן “מועאויה בן-אבו-צפיאן” נקראים בשם “עומר בן חַנְטאמה” ומועאויה בן הנד - - גם “אברהים בן הח’ליף אל מהדי” נודע בשם אִבְרָהִים בן-צַקְלָה ועוד רבים כאלה. כגון “תמים אבן רוקיה” במקום “תמים אל-דארי” או “אל מקדאד בן זוּרַחְ” במקום “אל מקדאד בן מעדי כַּרִבַּה” ו”מרזוק אבו-עאישה" במקום מרזוק בן אל עג’ד וכיוצא באלה.

ב. הלכות צניעות אצל האשה הערבית

בעוד שנשי הפלחים מדרכן להתהלך חפשיות מבלי כסות פניהן בצעיף, נשיהם של העירוניים אסור להן להראות גלויות-פנים בפני הגברים, ואפילו בבתים יש להן, לנשי-המושלמים, מדורות מיוחדים שאסור לו לאדם זר שלא מבני המפחה הקרובים ביותר להכנס שם. ומנהג זה של צניעות האשה היה נוהג גם אצל נשיהם של הערבים הנוצרים בארץ, אלא שהן לא דקדקו בו כל כך כמו נשיהם של המושלמים.

החלונות שבבתים המיוחדים לנשים ואין צריך לומר בבתים העומדים על אם הדרך, מכוסים בתריסי עץ הנקראים בפיהם “שַעַאִרי” על שם מעשה השעריה, שהם עשויים בהם, היינו רשתות ושבכות של בדידי עץ דקים בצורת שתי וערב. וזה כדי לעצור בעד העוברים והשבים להביט אל תוך הבתים, בה בשעה שהנשים עצמן שבתוך הבית אפשר להן להביט דרך השבכות החוצה אל הרחוב מבלי להראות. – הגזוזטראות, וביחוד הגגות השטוחים והמרוצפים של הבתים, מסוייגים תמיד בחומות עשויות רשתות-עץ או אבובי חרס מפולשים בגובה של מטר ועד מטר וחצי. והאבובים רחבים מבפנים וצרים מבחוץ מפני אותה סבה, למנוע לאת העוברים והשבים להביט אל הנשים, בעוד שהן יכולות בלי כל חשש להביט בגברים. על חומות אלו מתכוון הכתוב באמרו: “בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא בעד האשנב” (שופטים ה' כח), וגם הכתוב: “ויפול אחזיהו בעד “השבכה” בעליתו אשר בשומרון” (מלכים ב, א, ב).

כשאדם זר רוצה להכנס לאיזה בית מושלמי עליו לדפוק תחלה בדלת שער-החצר מספר דפיקות בהוסיפו להזכיר תארים אחדים שהם נוהגים לכנות בהם את אללה הרחמן והרחום, כגון: יא עזיז! יא לטיף! יא סתּאר! יא סאתר! דסתור! אעטו טריק! – כלומר: בשם ללה החביב, הלטיף, המגן, והמשמש סתרה לאדם, פנו דרך לקורא! – והכוונה להזהיר את הנשים להעלם מעיניו של הזר הרוצה להכנס. והוא ממתין מעט עד שמזמינים אותו להכנס באמרם: “תפצ’לו” כלומר: התכבדו מכובדים! –. וזהירות זו נקבע לכתחלה ביחס לנשיו של מוחמד נביאם, אלא שבמשך הזמן נשתרבבה גם אצל כל יתר הנשים המושלמיות היושבות בערים.

אמצעי הזהירות ביחס לנשים הגיעו עד כדי כך שישנם בין המושלמים המתפארים ואומרים: אשתי לא יצאה מפתח ביתה כל ימי חייה, עד שהוציאוה אחרים. והכוונה על נושאי המטה של המת. והם רגילים לאמר: “רַאחְ שַבַּאבִּהָא פִי מַחְ’בַּאַהא” – “ימי נעוריה עברו עליה במחבואה”, כלומר: בביתה –, ויש מהם שחושבים גם היום שתפקידה של האשה מתחיל וגומר בתוך ביתה. במלים אחרות: “כבודה בת מלך פנימה”.

אוהל הבדוי מתחלק על פי רוב לשנים, חציו לגברים וחציו לנשים, – המדור של הגבר משמש גם לקבלת אורחים, ולצרכי נמוס שונים, בעוד שהמדור של האשה מיוחד לה לבדה ואין לאחרים חלק בו, ומשום כך הוא נקרא בשם “מַחְרָם”, היינו “בית הנשים”, ויותר בדיוק: בית שאסור למי שהוא שלא מבני המשפחה, לבוא אל תוכו. – השם “חראם” פרושו “אסור”, והנשים נקראות בשם “חרים” על שם שהן אסורות בראיה.

הנשים מותרות לשמוע את מה שמדברים באהל-הגבר, ואפילו להביט בזהירות דרך הנקבוביות שבמחיצה המבדלת בין חלקי האהל העשויה שער-הגמל, חוץ מנשי-הבידוים הטורקמנים שבין חיפה ונצרת שאסור לה לאשה להביט דרך המחיצה ולשמוע שיחות הגברים.

מנהג זה של פרישות האשה במדור מיוחד היה נוהג גם אצל היהודים הקדמונים בתקופת התנ"ך. ויש זכר לדבר, ככתוב באברהם: ויאמרו אליו: איה שרה אשתך? – ויאמר: הנה באהל וכו'. ושרה שומעת פתח האהל והיא אחריו (בראשית יח, ט, י).

כדאי לציין את תנאי הזהירות המיוחדים שנוהגות בהם נשי משפחות “אל בַרְעַ’אתִי” ו“אל דג’איֶש”, שאף על פי שהן גרות בכפרים הן מצויות בכל אותם התנאים של הגבלה ופרישות הנהוגים אצל הנשים העירוניות, ועל כן הן נקראות בפי הפלחים יושבי הכפרים בשם “קַרַאוְנֶה” – בנות-קריה, ולא בשם “פלאחאת”, היינו בנות הכפר.

עד לפני חמשים שנה בערך היו נוהגות הנשים של משפחות אל ברע’תי ואל דג’איש, שלא לצאת מפתח ביתן ביום, ועל כן לא היו זקוקות לכסות פניהן בצעיף כיתר נשי העירונים, או לעטף עצמן בסדינים הלבנים הנקראים בפיהם “איִזרֵ”, היא ה“אדרת” העברית, כלומר: טליתות לבנות העשויות לכסות בהן את כל הגוף. וכשהיו יוצאות לרחוב, או בשעה שהיו צריכות לעשות איזה בקור משפחתי בסביבה, בשעת שמחת משפחה או מחלה אצל אחד הקרובים, היו יוצאות בחשכה בשעה מאוחרת בלילה שאז אין רגל הגברים מצויה בדרכים, בהתעטפן עד מעל לראשן בעבאותיהם של בעליהן.

בכפרים של המשפחות הנ"ל אין הגברים נוהגים להעלות את שם נשיהם ובנותיהם על פיהם, אלא הם נוהגים לכנותן בכנויים שונים: כגון “האחות הבכירה” או “הצעירה” של אשתו או של אלמנתו של פלוני, ירחמהו אללה וכו'.

כשאשה עירונית יוצאת לרחוב, היא נוהגת, כאמור, לעטף את כל גופה מראשה ועד רגליה, בסדין עשוי בד לבן הנקרא בפיהן “איזאר”, ולכסות פניה בצעיף דק לבן הנקרא בשם “מנדיל” הוא הצעיף העברי, הוא האֲפֵר, הוא ההינומא בלשון התלמוד. ולפני שלשים שנה, נהגו גם הבנות בהגיען לגיל שבע להתעטף בסדין ולכסות פניהן בצעיף כמו האשה, אבל בימינו אלה בטל המנהג הזה, והוא נוהג רק בהגיע הנערה לגיל הבגרות, היינו משנת השלש עשרה ואילך. – ורגיל בפיהם של תושבי שכם לאמר: "האשה ניכרת (שאינה יצאנית) בְאִיזָרָה – סדינה, – והשנה שהיא גשומה באֲדָרָה – בחדש אדר – ואומר: האשה שאין לה “איזאר” להתעטף בה מחויבת לפרק את צפית-מטתה ולהתעטף בה ולא לצאת לרחוב כשהיא מגולה, היינו בלי הסדין הלבן.

יש נשים שבמקום ה“איזאר” הלבן נוהגות להתעטף בטלית חום של משי המכונה בפיהן “מְלַאיֶה”, ועל פי רוב הצעירות שבהן משתמשות בו.

הצעיף של הפנים היה נהוג גם בזמן התנ"ך במקרים ידועים, כגון במעמד החתן בשעת האירושין, ככתוב אצל רבקה: ותאמר אל העבד: הוא אדוני! ותקח הצעיף ותתכס (בראשית כד, סה), או בשעת נישואים שנהגו לכסות את פני הכלה בהינומא.

בעזה נוהגות הנשים לכסות פניהן בצעיף שיורד מהעינים עד החזה, ויש שמכסות את חוטמיהן בצעיף הדומה לשפם של גבר, וצעיפים אלה המיוחדים לנשי הבידוים מקושטים סביב סביב במטבעות של כסף, ובכפרים הסמוכים לנבלוס, היא שכם, לובשות הפלחות מעל לבגדי-לבן שלהן קפטן הדומה לקפטנו של הגבר הנקרא בפיהן בשם “קומבאז”. קפטנים אלה מכסים את כל גופן החל מהכתפים. ובשעה שהן משיחות עם גבר זר אשר לא מבני המשפחה הוא, הן מכסות את ידיהן בקפולי הקפטן משום צניעות, דבר שהקוראן בעצמו מתנגד לו וחושב אותו למיותר, ורק הפנים נשארים גלויים. והקומבאז ממלא את מקום האיזאר אצל העירוניות ביתר ערי הארץ. ויש מהשכמיות שנוהגות גם להשתמש ב“עבאיה” ידועה במקום האיזאר. – לפני ארבעים שנה בערך היו גם נשיהם של הערבים הנוצרים בארץ מחויבות לנהג כמנהגן של נשי המושלמים בכל הנוגע לכסוי הגוף והפנים.

נשי הכפרים הן יותר חפשיות בתנועותיהן מהעירוניות וגם פחות מקופחות בזכויותיהן מהן, הן אינן משתמשות בסדינים ובטליות לגופן, ולא בצעיפים לפניהן, כאמור, חוץ מהמשפחות שלהלן, שאף על פי שהן גרות בכפרים הן נוהגות בכל חומר דיניהן של העירוניות, ביחס לזהירות. והן משפחות ה“ברע’אתי” מכפר דיר ע’סאן“, והדג’איש מכפר “מר”, שכבר הזכרנון לעיל –. ומשפחת “אבו ע’וש” “מקרית אל עונאב” היא “קרית ענבים”. משפחות לאו כולן נחשבות למיוחסות שבכפרים, וכפריהן הם בבחינת “ערי הבירה” שבכל הסביבה, ותושביהם הם בבחינת **”המושלים"** שבכל הכפרים אשר באותם המחוזות.

כדאי לציין שגם נשי היהודים הספרדים ובני עדות המזרח היו נוהגות גם הן לפני זמן לא רב להתעטף ב“איזארים” לבנים כמו המושלימיות, ורק מאז הכבוש האנגלי חדלון ממנהגן וקבלו עליהן את מנהג נשי המערב, בהיות הספרדים מטבעם נוחים לשנויים לפי רוח הזמן ורחוקים משמרנות יתרה בכל דבר. ויש בזה, כמובן, טעם לשבח וטעם לגנאי, כפי טיב הענין.

הדת האשלאמית, כאמור, לא החמירה הרבה ביחס לחופש האשה, והנשים של התקופות היותר קרובות לחלת האשלאם היו יותר חפשיות מאלו של היום, אשר קבלו עליהן “תורה שלמה שבעל פה” של מנהגים ידועים שאין להם כל יחס וקשר עם עיקרי-הדת. והן מדקדקות בהם בכל חומר-הדין על יסוד של הפתגם הידוע “מנהג ישראל תורה”, בשנוי השם ישראל בישמעאל. ומעשים בכל יום במחוזות חברות ונבלוס שהבעלים נוזפים בנשותיהם אם, חלילה וחס, הן מתהלכות בחוצות בגלוי אצבעות-ידיהן.

גם זה נחשב למנהג של צניעות, – אסור לו לאיש זר לדבר עם אשה זרה בלי סבה מספקת, ואם עשה כך הריהו נחשב לחצוף ולבזוי שראוי לנזיפה. ובמקרה שגבר צריך לפנות לאשה זרה באיזו שאלה שהיא כגון: כשהוא צריך לדעת מקום מגורו של אדם ידוע או של אכסניה ידועה באחד הכפרים, עליו להשתמש בשוחחו, בנמוסים ידועים ביחס אל האשה לפי גילה, כגון: יא סִיתִּ! – סבתי!, או יא אוּמִי – אמִי!, – ויא עַאמְתִּי! או יא חַ’אלְתִּי! – דודתי מצד האב או מצד האם! – ואם היא בת גיל צעיר, הוא קורא אותה בשם יא אוחתי! – אחותי!, או יא בִנְתִּי – בתי!. כנויי משפחה אלה מביעים קרבת דם הקשורה בכבוד מיוחד, ובהערצה מיוחדת, ויחס ידוע של כובד-ראש.

אסור כמו כן איסור חמור לאיש זר להכנס אל מדור-הנשים באהליהן אצל הבדוים.

כל פלח נזהר מאד שלא ללכת ישר לבית-חברו בכפר הזר לו מחשש שלא ימצא הגבר בביתו. ולכן הוא הולך תחלה אל המארחה הכללית שבכפר ואחרי שמכבדים אותו שם בכוס הקפה הטפוסית המשמשת פתיחה של הכרה, הוא מרשה לעצמו לשאל על האיש שהוא רוצה להפגש עמו. והנמצאים במארחה באותה שעה, שולחים מי שהוא מצדם להזמינו, ובבואו הוא יכול – אם ירצה – לקחת את האורח לביתו הפרטי ולאכסנו אצלו.

כנגד זה כל אשה שמכבדת את עצמה איננה פונה ישר אל המארחה בבואה לכפר זר, אלא כל מי שפוגש בה תחלה, זוכה בה לארחה בביתו והוא מכניס אותה למדור של נשיו לטפל בה ולכבדה כפי חשיבותה.

המנהג הזה, שאינו נוהג בימינו אלה מלואו ובכל דקדוקו, היה נוהג באופן מיוחד בפרים אשר מצפון לרם-אללה שבקרבת ירושלם, אבל לא בכפרים הדרומיים ששם האשה מותרת גם להכניס אורחים גברים לביתה ואפילו לטפל בהם, על פי נמוסי הכבוד הנהוגים אצלם עד שיבוא בעלה. היא פותחת בהכנת הקפה הרגיל לכבוד אכסניה וגומרת בהכנת הסעודה. ובמקומות ידועים היא נוהגת לטעום תחלה בעצמה לפני האכילה, מהמטעמים שהכינה לכבוד האורחים כדי להבטיחם שאין שום סכנה חלילה נשקפת להם ממאכליה. וכי “אל אמאן באלחראם”, היינו: “הבטחון כנגד האסור”, הוא ודאי. במלים אחרות – האורח יכול להיות בטוח שלא שמו עץ בלחמו חלילה.

מנהג זה של טעימת האוכל מצדה של בעלת-הבית קודם שיטעמו ממנו האורחים נקרא בפיהם “מלאחה” – שזה הוא סימן מובהק לידידות נאמנה שאין אחריה ספק של סכנה, והמשל אומר: “אִן מַלַח צַלַח” – אם חלקת את המלח עם אורחיך, סימן שהבטחת לו את ידידותך. –

אחרי הסעודה נוהגים ללוות את האורח למארחה הכללית שבכפר, ששם הוא לן בלילה, ובבוקר הוא יוצא לדרכו.

כשבא אורח אצל אחד משבט ה“רואלה” הידוע אצל הבידוים ולא מצא את בעל-הבית בביתו, אז קוראת בעלת-הבית ואומרת: צר לי מאד שאין הרועה בביתי, והכוונה על בעל הבית. והיא מכניסה אותו תיכף ומיד למדור-הגברים שבאהל, וממהרת להביא חמרי הסקה ואש, קופסת אבקת-הקפה, מים, סוכר, וספלים להכנת הקפה. ואחרי כבדה את האורח בספל קפה, היא חוזרת לאהלה המיוחד לה עד שיבוא בעלה מבלי להכנס בשיחה עם האורח.

יש מקומות שהאשה מותרת גם להכנס בשיחה עם האורח להסיח דעתו עד שישוב הבעל. השיחה עם האורח נחשבת למצוה גדולה שגם האשה חייבת בה. אבל היא נזהרת מאד לפנות תחלה אל שיך הכפר שהוא על פי רוב גם השופט העליון, לבקשת רשות לכך, ואומרת לו בזו הלשון: “גַ’אתַך אֵל עַאפְיֶה” – כלומר: תבוא עליך הברכה, שזה סימן של דרישת-שלום מצד לצד. והשיך עונה לעומתה ואומר: “חַי אַלְלַה אֵל לַאפִי” – כלומר: יברך אללה את האורח המצוי בביתך בבריאות שלמה. שגם זה סימן של השבת-שלום, ואז היא חוזרת ושואלת: מַא קַוְלַך פִי פַתַאח בַעְלָהָא עַ’איֶבְּ, וַאִכְּרָאם אֵל צַ’יְף מִן דַיְרְהָא, ואללה מַא יַאחֻ’ד אֵל עַטַא עַ’יְרִי, אַכּוּן מְטַלֶקָה מִן רֵאש גַ’וְזִי" – כלומר: מה דעתך אדוני השיך, באשה צעירה שבעלה איננו מצוי בביתו, ועליה החובה לכבד את האורח? חי אללה שאין בבית זולתי שיכין את האוכל, ואם לא אכינהו בעצמי יש חשש שיגרשני אשי מרשותו? – ואחרי שבאה הסכמת השיך על שאלתה, היא חוזרת לאהלה ומכינה את המטעמים הדרושים, וצעירי השבט המצויים בכפר, או – מצוה מן המובחר – בניה, אם יש לה בנים, או המשרתים שבבית אם ישנם, מביאים את הלחם למארחה הצבורית ששם עורכים לאורח את סעודתו, כי מצות הובלת-הלחם לאורח מוטלת ביחוד על בעל הבית בעצמו ועל בני ביתו, ובשעת הסעודה, שגם מצות חלוקתה מוטלת על בעל הבית, לוקח הזקן שבחבורת האורחים אם ישנו כזה, או הנכבד שבהם את החלק ההגון ביותר שבבשר, היינו “הירך והאליה”, ונותן אותו בין פתות הלחם הטריות והדקיקות שלפניו, ומושיט אותו לבעל הבית בהוסיפו: המנה הזו היא לכבודה של “רוֹעת-הבית” שזה הוא סימן של כבוד מיוחד מצדו הוא לבעלת הבית בעד חביבותה וטרחתה בהכנת הסעודה. ואם לא עשה כך מביטים עליו, וביחוד הנשים שבמשפחה, כעל איש מחוסר-נמוס ורגש-הכבוד, וכעלבון גדול מצדו כלפי בעלת-הבית שאין אחריו סליחה.

מנהג זה היה נוהג בימי קדם בכל הארץ, מה שאין כן בימינו אלה שהוא מצוי רק בכפרים אחדים שבסביבות חברון, ובמקומות ידועים אחרים אצל שבטי הבידוים שבנגב.

ג. הלכות דרך-ארץ

  1. אסור לאשה להתהלך לפני הגבר, או להכנס לפניו לאיזה בית או לכל מקום שהוא, וכמו כן אסור לה לשבת על מקום של כבוד למעלה ממנו.

  2. אסור לאשה לגוז את שער ראשה, חוץ במקרה של מחלה בקדקדה, כי “זִינַת אֵל מַרְאָה שַעְרָהָא” – כלומר: שער באשה קשוט, – ממש כמו שאומר הפתגם היהודי: “שער באשה ערוה” (וכמובן משום שהוא קשוט לה).

  3. אסור לאשה לגלות את שער ראשה בפני גבר, חוץ במקרה של אבל, כגון כשמת הבעל או אחד מהקרובים ביותר במשפחה, שאז מותר לה להתהלך כששער ראשה פרוע, שזהו סימן של אבל. ואצל הבדוים, אסור כמו כן להתהלך בגלוי-פה בפני הגבר, אלא היא מכסה אותו בצעיפה העשוי, כאמור, כמו שם של גבר.

  4. אסור לאשה לגלותש דיה להיניק תינוקה בפני גבר, כי לפי דברי הערביים – אפילו חית-הטרף מתבישת להביט ישר בשדיה של האשה, ואם במקרה התנפל נמר, – ונמר לאו דוקא – על אשה, והיא מספיקה לגלות באותו רגע שדיה בפניו ואומרת: הביטה “אבו מוחמד”105 וראה שאני אשה, מסתלקת החיה מתוך בושה של כבוד מפניה ואינה מושיטה פרסתה לרעה עליה.

  5. אסור לאשה להשתטח פרקדן בפני גבר, ואפילו אם הוא אביה או אחיה.

  6. אסור לה לאשה מכובדת לקבל כל מתת-יד מגבר זר. ומשל זה שגור בפיהם: “אֵל בִּנְתְּ אל עַ’דַאיֶה אַחְסַן מִן אֵל וַלַד אל לַקַא” – כלומר: משבח אני את האשה המאבדת ­– היינו המסרבת לקבל מתנה מגבר זר – מהתינוק המוצא (כסף או שוה-כסף), וכל נערה המתפארת שהיא לעולה למצוא פעם בפעם מציאות של כסף או של חפצי ערך אחרים, יש להטיל ספק בהנהגתה המוסרית.

  7. אסור לה לאשה איסור חמור להתהלך בלילה מחוץ לגבולות בתי-מושב הכפר, חוץ מהדרך המובילה אל הכרמים או אל הגנים השייכים למשפחה.

  8. בימים עברו אסור היה לאשה הנוסעת לאיזה מקום שהוא לרכב על גבי חמור, פרד או סוס, חוץ מהגמל (שמצטיין בבישנותו) לקיים בזה חשש מה שנאמר: ואשה לא עמד לפני בהמה לרבעה תבל הוא (ויקרא יח, כג). אצל שבט “בָנִי זַיְדְ” נוהג המנהג הזה עד היום, לא כן אצל אחרים שהמנהג הזה כבר בטל.

  9. אסור לה לכלה, להרים עיניה בפני חתנה בשעה שהוא נגש אליה להסיר מעל פניה את ההינומא, וכן אסור לה להתלבש במלבושי החתונה לפי ראות עיניה היא, אלא עליה ללבש את השמלה שבוחרות בה בנות-ביתה וקרובותיה.

  10. אסור לה לאשה לשחוט בעצמה איזה בעל חי זכר, כגון: כבש, תיש, או שור וכדומה. ואפילו בעלי כנף, לא היו הנשים נוהגות לשחוט עד לפני זמן לא רב, אבל בימינו אלה חדל המנהג הזה להיות לו מהלכים בכלל.

  11. העשון נחשב לבושה וגם לחרפה אצל האשה, חוץ מהַדַרְוִישַׁאת או השַׁיְכַאת (הנשים הקדושות והנזירות או אחיות השיכים המפורסמות), ונשי הבדוים שמותרות במקטורת או בסיגריה, – יתר הנשים העירוניות, אם הן נוטות לעשון, הן מצויות רק אצל הנרגילה הטפוסית והידועה.

  12. במקומות אחדים נוהגים לעשות הבדל גדול בתלבושת בין הבחורות הפנויות ובין הנשואות. בבית-לחם ובבית ג’אלה (היא גילה שבתנ"ך), ובבית-צאחור, רק הנשים הנשואות נוהגות ללבש “שַתְוֶה” שהיא סוי-ראש מעין צילינדר מחודד מלמעלה וקשה העטוף בד ומקושט בשורות שורות של מטבעות כסף וזהב. והבחורות שבמחוזות רם-אללה, נהגו לפני זמן מה להתקשט בתכשיט “הגוּדְלָא” או “העוּרְוֶה” שזוהי מטבע גדולה של כסף או של זהב התלויה לה באמצע-המצח ורתוקה אל כסוי-הראש הנקראות בפיהן “צַפְפָה” או הצִפָה בלשון התלמוד, – ויש שמתקשטות גם ב“זנאק” היא שרשרת של כסף עם מטבעות כסף בשני צדיה מזה ומזה לכסוי הראש, או רק מצד אחד ממעל לאזנים, ויורדת ומשתלשלת עד החזה למטה. גם הנשים הנשואות שבבית-לחם נוהגות להתקשט ב“זנאק” – שיורד עד החזה, כשהוא רתוק משני צדי ה“שתוה”, או מצנפת הראש שלהן, העשויה בצורת “קוֹן”, כאמור.

בכפרים שבמחוז שכם, שורת המטבעות של הצפפה יורדת עד החזה כשהיא מחולקת לשתים משני צדי כסוי-הראש, אצל האזנים, ובכפרים אשר במחוז רם-אללה, הצפפה מגיעה עד האזנים, ולא עד החזה.

אצל הבידוים אין המנהג אצל הנערות לכסות פניהן בצעיף המיוחד להן, ורק הנשואות נוהגות בו, והוא יורד מן הפנים עד החזה, חוץ מהעינים שנשארות גלויות.

13. האלמנה אסורה בקשוטים, חוץ מזו שבדעתה להנשא שוב לאיש, שהיא מותרת בכל מיני תכשיטים ובכל מיני שמלות נאות.

14. כל אשה המכבדת את עצמה מתאמצת להעלים מעיני כל גבר כשהיא זקוקה לצרכיה או כשיש לה שנוי-וסת. ואף על פי שבשעת-טומאתה היא מותרת על פי הדת להפסיק תעניתה אפילו בחדש רמצ’אן הקדוש, בכל זאת היא מתאמצת למנוע עצמה מכל אכילה במעמד זרים מפני דרכי צניעות ודבקות בדת.

15. אצל אחדים משבטי הבידוים אסור לאשה לאכול קודם שיגמרו הגברים שבבית את סעודתם. גם זה מנהג דרך ארץ הוא.

16. כשאדם אחד נשוי לשתי נשים, הזכות ביד כל אחת מהן החזיק בו יום אחד על פי התור, ולה לבדה הזכות באותו יום להכין לו סעודתו. “לֵילֶה הוֹן וּלֵילֶה הוֹן” – לילה פה ולילה שם – כך הוא החוק.

17. חובה מוסרית לכל ערבי לבקר בכל חג דתי או בכל חגיגה משפחתית את קרובותיה של המשפחה כגון: האחיות, הדודות מצד האב או מצד האם, בנות האח או האחות וכל כיוצא בזה, מה שאין כן הגברים הקרובים שביחס אליהם אין חובה זו חלה באותו התוקף כמו אצל הקרובות.

18. קשוט החוטם בטבעות, וקשוט-השפתים והפנים בכתובות-קעקע מיוחד לנשים.

19. אצל אחדים משבטי-הבידוים שמעבר לירדן נוהגת הכלה בשעת חתונתה להמלט מפני קרובי החתן כשבאים לקחתה מבית הוריה לבית חתנה, וגם כשהיא מגיעה קרוב ל“אהל-מגורו” של החתן היא נוהגת לעשות כך, והחתן מחויב לרוץ אחריה, להשיגה ולהחזירה לאהלו. וכשהכלה אינה נוהגת מנהג זה, היא ראויה לנזיפה כ“רַבּועְ”, כלומר: כחצופה הרודפת אחרי מותרות ותענוגות-בשרים, והשקועה בדעתה באהבת-דודים ובהבלי-עולם.

כנראה שמנהג זה של בריחת-הכלה מפני חתנה והתאמצות החתן להחזירה אליו הוא בלי ספק שרד מהמנהג הקדום של נישואי שבויה אצל הערבים בתקופה שלפני האשלאם. היהודים בתקופת התנ"ך היו גם הם בודאי רצים אחרי השבויה להשיגה, וליעדה להם לאשה בעל כרחה, (עי' דברים כא, יוד).

20. אסור להביא לקבורה את האשה שמתה, קודם שיבואו כל הגברים שבמשפחה אם הם קרובים קרבת מקום, ואם הם רחוקים, צריך לשלוח ולהודיעם על דבר מותה כדי שיבואו לקבורתה, אם תהיה להם אפשרות.

ד. מנהגים ביחס לזכות האשה ברכוש-המשפחה ובירושה

הבנות והנשים – כמו שהזכרנו כבר – נחשבות לרכושם הפרטי של הוריהן ושל הבעלים. וכל מה שמביא הבעל לבית נחשב לרכושו הפרטי הוא, ולאשה יש רק זכות השמוש ברכוש, אבל אסור לה ליחס בעלוּת לעצמה על איזה דבר שהוא חוץ מכל מה שיש לו שייכות להחזקת משק-הבית או כלכלת-המשפחה שיש לה פחות או יותר דעה קלושה עליה.

על האשה לשאל מאת בעלה כל פרוטה שהיא רוצה לצורך שמושה, אפילו לצורך תלבשתה. ורגלי הפלח לאמר: “אֵל עַאקלְהָ וֵאל מַגְ’נוּנֶה, עֶנְדְ ג’וזְהָא באֵל-מוּנֶה”, כלומר: החכמות שבנשים או הסכלותש בהן, בעליהן מחזיקים בהן דוקא בשביל לחם-חוקן – היינו כל אחת מהנשים מבלי כל הבדל אם היאחכמה או חסרת-טעם מכורה לבעלה רק בשביל כלכלתה. – ופתגם אחר אומר: “חִדְמָתֵךְ בִלוְקמַתֵּךְ” – מלוגמתך (כלכלתך) תלויה בטיב שרותך. – אם האשה מיטיבה לעבוד, היא ראויה לכלכלתה מצד הבעל ולא יותר.

ואף על פי כן ישנם מנהגים המשמשים ראיה שיש לאשה זכות בעלות על רכוש ידוע ואפילו זכות ההגנה עליו מצד החוק, למשל: כל מה שהאשה מביאה עמה מבית אביה לבית בעלה בהנשאה, וגם אותו החלק שאביה נוהג להעניק לה מהמוהר שהוא מקבל במחירה במכרו אותה לבעל, וכמו כן המתנות שהיא מקבלת מבית-אביה בשעת חתונתה נחשבים לרוכשה הפרטי לחלוטין, ואין מי שהוא, ואפילו הבעל, רשאי להניח ידו בהם לתועלת עצמו. ומשום כך משתדלת כל נערה ההולכת להתחתן לקיים למעשה את המאמר המחוכם האומר: “אִלְלִי מַא בִּטְלַע מַעְ אֵל עֲרוּס מא בִּלְתַּקַא” – כל דבר שאינו יוצא (מבית-האב) יחד עם הכלה בשעת חתונתה אבוד לעולם, ומשום כך היא מוציאה באמת עד כמה שאפשר יותר בשעה שהיא יוצאת מבית אביה ללכת לבית בעלה.

כשמנסה החתן לבטל איזו התחייבות שהיא לכלתו באיזו צורה שהיא, אז כל המתנות שנתן לה מראש עד אותה שעה נחשבות לרכושה הפרטי של הכלה, וכשהיא ורצה, היא מחזיקה בהן לחלוטין, ואין למי שהוא הרשות להפקיען מידה – היא יכולה גם להחזיק בכל השמלות שהכינו אותן מראש למענה בשביל חתונתה מאותו חלק הנדוניא שהעניק לה אביה במכרו אותה לחתנה כנהוג אצלם.

גם כל “מעשי ידיהן” של הנערה או של הנשואה שייכים להן. והן אמנם חרוצות מאד במלאכת-ידן, וזריזות ביזמתן, וגם רחוקות מאד מעצלות, ואין לך דבר קטן או גדול שאינו מעסיק אותן ואינו מענין אותן, והון עוסקות בו מתוך חבה גמורה ומרץ רב, – הן מתעסקות ביחוד בשקידה רבה בכל מיני עבודות-מחט ורקמה פלחית שיש בהן גם ערך אמנותי, וגם מטפלות בחבה בעופות-הבית, בצאן ובבקר, במכירת הביצים, החלב, והלֶבֶּן וכיוצא בזה, וכמובן שהן מסורות לעבודת הגן והירקות, וגם במיני שרות אחרים שונים אצלן או אצל אחרים. וההכנסה מכל אלה היא הגונה מאד.

היחס של קפוח האשה ברכוש המשפחה היה נהוג אצל היהודים בימי קדם במדה ידועה. וחוץ מהשפחות שהיו הנשים מביאות עמן מבית הוריהן ושנחשבו לרכושן הפרטי, לא היתה להן זכות הבעלות על שום דבר אחר; אדרבה, גם “מעשי ידיה” היו שייכים לבעל, ואין כל צורך להביא אסמכתות לזה הידועות למדי.

הדת האשלמית נותנת לנערה את הזכות הגמורה לקבל לעצמה את כל המוהר הנתן לה מיד החתן בקנותו אותה, אלא שהאב או באי-כחו מבני המשפחה אחרי פטירתו של האב מניחים את ידם על החלק היותר גדול ממנו –. הפלחים והבידוים מעניקים לבנותיהם הם, רק החלק הרביעי מסכום המוהר שהם מקבלים בעדן מחתניהן, קוניהן.

בדרך כלל, אין כל זכות-ירושה לאשה אצל המושלמים, ובכפרים רבים נוהגים האחים, שהירושה נחשבת לזכותם הפרטית, לפייס את אחיותיהם במתנות פעוטות כפי-רצונם ממה שהשאירו ההורים להם, וזה דוקא לאותן האחיותש כבר עזבו את בית-הוריהן ונשאו לאנשים, והם קוראים לזה “רַצְ’וָה או מרַאצָ’ה”, כלומר: רִצוי ופצוי. אצל הבידוים כל זכות הירושה עוברתלבנים ואין שום “רצ’וה או מראצ’ה” אצלם.

כשהבדוי מגרש את אשתו ומשלח אותה לבית אביה הוא נותן לה גמל להענקתה, וכשהיא הרה או שיש לה תינוק, הוא מוסיף לה גם שק של קמח. גם אברהם בשלחו את הגר מביתו נתן לה לחם וחמת-מים ככתוב: וישכם אברהם בבוקר, ויקח לחם וחמת-מים ויתן אל הגר שם על שמה ואת הילד וישלחה (בראשית יד, כא).

ה. המנהגים הנהוגים אצל האשה בעונת טומאתה

אמונה רווחת בין התושבים שכל בעל-חי נפשו בדמו היא, ככתוב: כי הדם הוא הנפש (בראשית יב, כג), ועל כן הדם בכלל ודם האדם בפרט יש לו – לפי דעתם – השפעה יוצאת מן הכלל לרעה. אם אבד לו לאדם חלק מדמו אבד גם חלק מנפשו. ודעה זו הכתה שרשיה עמוק עמוק אצל כל השמיים, והיא מצויה גם בעיקרי דתם, ומתוך השקפה זו נוהגים לבאר מנהגים רבים הנהוגים גם כיום אצל כל התושבים בארץ.

בתקופת “האורח” הרגיל אצל כל אשה, או בימי-לדתה חושבים אותה לבלתי נקיה, ואפילו לטמאה. – “וִשְחָה או נִגְ’שֶה” – לקיים מה שנאמר: ואשה כי תהיה זבת-דם יהיה זובה בבשרה, שבעת ימים תהיה בנדתה. וכל הנוגע בה יטמא עד הערב (ויקרא טו, יט). והרעיון הזה היה משותף לעמים רבים בימי-קדם.

באותה תקופה של טומאה, מאמינים הערביים באמונה שלמה שהאשה מצויה בתנאים מיוחדים של השפעה רעה ושל נטיה להזיק לאחרים בכונה, או שלא בכונה.

קשה מאד להכנס בכל פרטי הדברים ביחס לאותם התנאים, ונסתפק בזה באחדים מהם מהיותר טפוסיים.

אחרי הלדה אסור לה לאשה להכנס לכל מקום של קדושה, כגון: לקברו של אחד הקדושים או למסגד מושלמי או כנסיה נוצרית במשך ארבעים יום מיום הלדה. ואותם התנאים שהיו נהוגים אצל היהודים נהוגים גם כיום אצל הערביים המושלמים או הנוצרים בשנויים קלים. אצל היהודים נחשבה האשה לטמאה בארבעים הימים הראשונים כשילדה זכר, ובשמונים הימים הראשונים אילדה נקבה. ואחרי הימים הימים האלה, הקריבה קרבן לטהרתה, ככתוב: ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו לעולה, ובן-יונה או תור לחטאת וכו' (ויקרא יב, ה). ואצל בני הארץ, נוהגת הטומאה אחרי לדה במשך ארבעים יום הראשונים כשילדה זכר, וששים יום כשילדה נקבה, במקום שמונים אצל היהודים.

אצל שבט ה“גַ’יַאשֶה” נוהגים ליחד לאשה גם חדר מיוחד אחרי הלדה, וכל הכלים שהיא נוגעת בהם כגון: קערות, סכינים, כפות וכפיות, מפות ומפיות וכיו"ב, הם בחזקת טומאה, ואסור לכל אדם אחר להשתמש בהם במשך כל ימי טומאתן, ממש כמו שכתוב: וכל הכלי אשר תשב לעיו, טמא הוא כטומאת נדתה, וכל הנוגע בם יטמא, (ויקרא ט“ו כ”ו). – היולדת עצמה היתה אסורה בכל מלאכה, אלא שבימינו אלה באו הקלות ידועות במנהג זה.

כל יולדת אסורה לבוא לבקורים אצל יולדת אחרת או אפילו אצל כל חולה במשך ארבעים או ששים הימים שאחרי הלדה, ואם במקרה נפגשו שתי יולדות בכפיפה אחת אסור להן להכנס בשיחה. השיחה – לפי דעתם של התושבים – מעמידה בסכנת-מות את תינוקה של המשוחחת ראשונה, ומכבידה את מחלתו של החולה. ולהַכְבָדָה זו הם מכנים בשם “כַּבְּשְׁ”, כלומר: כבישה ולחיצה, היינו שעל ידי השיחה כובשת המחלה את החולה ומעיקה עליו יותר ויותר.

אסור כמו כן לאשה הטמאה להזדקק לבעלה כדי שלא לסכן את התינוק הנולד “בִאַלְתּגַ’רְרוֹד” כלומר: בצרעת הכרוכה בזה.

היולדת נזהרת מאדבכל עונת טומאתה שלא לדרוך על בגדיו של ילד, כדי שלא יחלה הילד וִיתְנַוֵן. ובימי קדם היתה אסורה ליולדת גם הרכיבה על גבי איזו בהמה שהיא, ואם היתה מחויבת לעשות זאת מתוך אונס, היו נוהגים להניח מתחת לכר-הבהמה שק מלא עפר לשמש חציצה בינה ובין הבהמה.

האשה שפסקה מפאת גילה לקבל את “האורח” נחשבת אצלם לטהורה, ונקראת בפיהם בשם “טָאהְרָה”.

האשה – לפי דעת בני הארץ – היא תמיד יותר עלולה להזיק ב“עינא בישא” מהגבר, וביחוד האשה שיש לה עינים תכולות ושינים מרווחות, שהיא מוחזקת למסוכנת שיש להזהר מפניה. וכן רגיל בפיהם לאמר: ערמתן של הנשים יותר מסוכנת מערמתם של ה“ע’ילאן”, כלומר חיה רעה אגדית ידועה", – “חְיאל אֵל נִשְוָאן עַ’לַבַּת חְיאֵל-אַל עִ’ילַאן”. –

ו. מנהגים הנוהגים אצל האשה בשעת התנפלויות ומריבות משפחה ושבט

מן הרגיל שאין האשה מותרת להשתמש לא בנשק קר ולא בנשק חם, חוץ משעת התנפלות וריב שיש לה הזכות להתערב על ידי זה שהיא מעוררת רגשי גבורה בלב בני שבטה כנגד האויב בשוררה שירי עדוד ודברי-גרוי, ובני שבטה הלוחמים עונים לדברי המעודדת ואומרים: הלא אחיך אני אחותי פאטמא… זֻהַיָדה, או נַגִ’יבָה וכו', והכונה על אחת הגבורות המפורסמות של השבט בהוה או בעבר. שאליה מתיחס השבט בכבוד גדול. ויש שמותר לה לאשה להשתמש באבנים לירותן על ראש האויב.

אין רשות לגבר להתנפל על האשה באיזו צורה שהיא, ואם עשה כן הוא נחשב לנבזה וחדל-אישים ואפילו למוג-לב, וחסר אותה הסבלנות מכל גבר מחויב להצטיין בה.

הזכות לנשים של השבט המנוצח והשבוי בבחינה ידועה אצל השבט המנצח. להתהלך חפשיות אפילו בתחנות האויב עצמן כדי להביא צרכי מזון ומים לבעליהן. והפתגם אומר ביחס לזה: “טָרִידַת אֵל קַוְם לַא תִתְשַאהָא וַלָא תתְלַאהָא”, כלומר: אשת השבוי אין נלחמים בה ואין מקרבים אותה אפילו בדבור.

מנהג ה“עוּטפה”, היינו ההגנה בשעת מריבה מצד האשה, – עודנו נהוג אצל שבטי בידוים אחדים, ובשעת התנפלות עולה לה אחת הבחורות מבעלות המרץ ואומץ-הלב שבשבט על גמל ומהוה את הנקודה המרכזית של המחנה הלוחם, וכל הבחורים הנלחמים שבשבט עוברים כבני מרון לפניה כשהם מזוינים, ומבקשים ממנה לקבל את השבט תחת חסותה, ולהיות מנהיגת-ההגנה. הבחורה יושבת להתחלה כמאובנת ושותקת עד שעוברת אותה קבוצת הלוחמים שהיא יודעת אותם למצטיינים שבשבט בגבורתם, והיא בוחרת בהם לראשי הלוחמים, ונקראים בפיהם בשם “חִיַאטַת אֵל עּוּטְפָה”, כלומר: הקבוצה המגינה, ואז מרשים לגמל לעמוד על רגליו והבחורה הרוכבת עליו חוזרת ומעוררת, ומעודדת את בני השבט כאמור, בשירי גבורה ובדברים חריפים כנגד האויב, עד שמגיעים לשדה-הקרב ששם רובץ הגמל על הארץ בעוד שהבחורה אינה יורדת מעליו, וממקום מושבה היא מוסיפה לעודד את בני שבטה במשך התגרה עד שיכשל אחד משני הצדדים. ואם היו בני שבטיה הנכשלים, היא פותחת אז בדברי תוכחה ונאצה כנגדם ומשפילה אותם על רפיון-לבם ועל היותם גורם לעשות אותה כשבויה אצל הצד שכנגד. ובנפלה ביד האויב, אין בני שבטה יכולים להרים שוב ראש בפני מתנגדיהם, ואין להם אפילו הזכות להעמיד “עוטפה” אחרת במקומה, והם נחשבים למנוצחים שאין להם תקומה. גם בימינו אלה יש להם לשבט “הרוּאַלַה” אשר בסוריה לבדו “עוטָפַה” המגינה על השבט בשעת-הצורך.

הבידוים נזהרים מאד בצאתם ל“ע’זוּ”, כלומר: לשלל שלל ולבז בז כדרכם, שלא להתנפל על אשה אף על פי שיש להם הזכות להושיט ידם בבזה בכל האהלים ומסביבם, ואם במקרה שבו גם נשים בשעת-הבזה אין נותנים אותן בתחנת הסוהר אלא מחזירים אותן למקומן, בכבוד הראוי. נישואים מצד המנצחים עם שבויות כאלו יכולים להעשות רק בהסכמתן של השבויות.

ז. מנהגים ביחס להתנהגות בלתי מוסרית מצד האשה

הערביים שבמזרח הקרוב מפורסמים בהתנהגות מוסרית נעלה, וזה אמת ביחוד בקרב תושבי הכפרים ושבטי הבידוים. אם אחד מהבידוים מצא שאשתו, בתו, או אחותו חטאו כנגד המוסר, הוא הורג אותן על המקום מבלי שיהיה מי שהוא שיתבע עלבונן ממנו, או שיעניש אותו על מעשהו. ואכן אין המוסריות מורגשת כל כך אצל מי שהוא מהתושבים, כמו אצל הפלחים והבידוים. עד כמה הבגידה של האשה משפיעה לרעה על הבעל, יוכל הפתגם הזה להוכיח: “יַא רֶַיְתֲנִי רוחְתְּ סַפְרַה וֵאנְצַ’רַבְּתְּ שְלַאח ולַא יַקוּלוּ חֲבִּיבְּתַךְ עֶנְדְ עַ’יְרַך רַאחַת” – כלומר: טוב לי למות מיתת-חרב בדרך נסיעתי מאשר יאמרו לי: חביבתך בגדה בך והלכה לזרים". –

המנהגים הקדומים השונים הנהוגים אצלם ביחס להגנה על כבוד המוסר, נהיו במשך הזמן לחוקים שאסור לעבור עליהם, ובבחינת “יהרג ולא יעבור”.

אם חלילה וחס נכשלה האשה באיזו דרך שהיא באי-מוסריות, חייבים הגברים שבמשפחה או השבט להגן על כבוד המשפחה והשבט, ולעמוד על הכבוד בכל חומר הדין, מבלי ותור כל שהוא, “יֶחְמוּ שַׁרֵפַהוֹם” – כי הגנת הכבוד" חובה ממדרגה ראשונה היא אצלם.

אם במקרה על האשה לעבוד איזו עבודה שהיא ביחד עם גבר זר, או כשהגבר פוגש בה בדרך נסיעתו, או כשהוא רואה עצמו אנוס לבלות הלילה תחת גג אחד בחברתה של אשה זרה, אזי הדבר הראשון שעליהם לעשות הוא זה, שצריכים לכרות ביניהם “ברית אחוה” – בִּכְוו יתאח’ו – כלומר: להתנהג כאחים ממש ולכנות את עצמם בכנויי-אחוה, המשמשים מגן מפני כל פגיעה בכבוד חלילה.

הַגבר פונה תחלה אל האשה בדברים אלה ואומר: “אַנתַּ פִי עַהַדְ אַלְלַה, וַאלְחַ’אֵיין קַבִילוְה אַלְלַה” – כלומר: את נחשבת לי מעתה לאחות ברית על פי צו עליון השוכן מרומים, וכל מי שבוגד חלילה בברית האחוה מקבל ענשו מאת אללה", ואחריו חוזרת גם האשה על אותם הדברים עצמם בפני הגבר, בשנוי השם ממין נקבה למין זכר, ובמקום “אוֹחְתִּי” – אחותי – היא אומרת: “אחי” – אחי, ושניהם נחשבים מעתה לאחים נאמנים, ועל האיש לשמור על כבודה של האשה בכל יכלתו.

בשעת השינה בלילה מניח הגבר בינו ובין האשה חרב להיות חוצצת ביניהם, ויחד עם זה תשמש “לחרב נוקמת” נקם ברית האחוה אם חלילה וחס אירעה איזו בגידה או אי-מוסריות מצד לצד. ויש שנוהגים להעמיד כלי זין אחר במקום החרב כגון: רובה, אקדוח, ויוצא בזה.

אבות הנערה אין מוצאים להם מנוחת נפש שלמה כל זמן שכבוד בתם עודנו מוטל בספק, היינו כל זמן שנהערה לא באה בברית הנשואין ונמצאה כשרה מכל פסול, ובמקומות ידועים נוהגים לבשר את כשרותה של הנערה תיכף ממחרת יום חתונתם על ידי זה “שפורשים את השמלה” על פתח ביתה של הכלה, ויש שהאבות שומרים מכל משמר על אותה “שמלה” לשמש סימן של כשרות תמידי בכל עת ובכל שעה על כבוד המשפחה וכבוד בתם הבתולה לקיים בזה מה שנאמר: “ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה אל זקני העיר השערה”, – ואומר וכו' ופרשו השמלה לפני זקני העיר וכו' (דברים טו יז). ויש שנוהגים להודיע את כשרותה של הנערה על ידי החתן עצמו שיוצא “אחר מעשה” אל קהל מיודעיו ומכיריו היושבים ברחבה שעל יד הבית. ועל ידי זה הוא ממלא תפקיד משנה, הוא מכריז על כשרותה של הכלה לכבודה היא וגם על כחו הוא “כח גברא” לכבודו הוא, וכל הרואים את החתן באותה שעה מקבלים אותו בתרועות-גיל ובקריאת פלחיות מתוך שמחה.

יש שתולים דגל לבן במקום השמלה, לסמן בזה את "לובן פניה" של הכלה, את טוהר מוסריותה. –

הערבים נוהגים להשתמש במושג "לובן פנים לסימן של כבוד והסרת חרפה. – מובן מאליו שאם חלילה וחס נמצא פסול בכלה מחזירים אותה באותו יום בבוקר השכם לבית אביה. והעלבון גדול לכל המשפחה שממהרים להסיר את הכתם מעליהם באחת מהדרכים הבאות הנהוגות אצלם.

אם יתברר שהנערה עשתה נבלה לזנות בית אביה אז הם מבערים את הרע על ידי מיתה לקיים מה שנאמר: והוציאו את הנערה אל פתח בית-אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה. כי עשתה נבלה לזנות בית-אביה, ובערת הרע מקרבך (דברים כב, כא), אבל אם הפסול בא מחמת אונס אין מענישים ככתוב: ולנערה לא תעשה דבר, אין לנערה חטא-מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה (דברים כב, כה), אבל הם דנים למיתה את האונס ואת פרי בטנה של האנוסה, אם ישנו. ומנהג זה נתקיים כהלכתו עד לפני שנים אחדות בין התושבים, אף על פי שהממשלה הטורקית אסרה זאת תכלית איסור.

באותה מדה שהמשפחה מצטיינת בחשיבותה, כן ממהרים ברציחת החוטאת, וגזרת מיתתה נחתכת במעמד אביה, אחיה, והחתן, בהתאספם כלם יחד לחרץ משפטה, כי רק שפיכת דמה של החוטאת מעביר את הכתם מעל המשפחה, ומכפר את העון של השפלת כבוד המשפחה כולה.

אדם שמוציא שם רע על איזו אשה שהיא ביחס לאי-מוסריותה ולא עלה בידו לבסס את עלילתו בראיות חותכות, הוא ראוי לעונש חמור שאצל הבידוים משבט “רואלה” מגיע עד קצוץ ידו של המעליל. ואם לפני שיצא פסק הדין למעשה הספיק הנענש למצא לו אדם חשוב שיגן עליו עד כדי בטול-העונש, אז אין המוציא שם רע פטור בלא כלום, אלא הוא חייב לפייס את המשפחה של האשה על ידי פצוי של עשרה גמלים שהוא מעניק לה בשביל הבושת שגרם לה.

כשנתפס אדם “ביחסים קרובים” עם איזו נערה שהיא הוא צריך תחלה להשבע שבועת-אמונים שלא הספיק לנגוע בה לרעה ולאַשר שבועתו על ידי חמשה עדים נאמנים, ואת זה הם קוראים בשם “דִין וּחַמְסֶה”, כלומר: גם שבועה על פי דין וגם אשור של חמשה עדים על השבועה. ועדים כאלה נמצאים. וחוץ מזה הוא חייב לשלם לאבי-הנערה ולבאי-כחו קנס של חמשים לא"י בעד הרשות שקבל להיות “נכנס ויוצא” במשפחה, והם קוראים לזה “חַק אֵל דַחְ’לֶה וַאל חַ’רְגֶ’ה”, זכות הכניסה והיציאה.

ובאותה מדה של חשיבותה החברותית של משפחת הנערה כן יגדל או יקטן עונש-התשלומים בתוך גבולות של חמשים הלא“י אבל לא יותר מזה. – אם היא ירודה, ירד העונש עד אותו סכום שיש בכחו של הנאשם לשלם, ואם היא אצילה ומיוחסת, הוא עולה עד חמשים אך תמיד פותחים בחמשים לא”י ולא פחות.

אם קרה מקרה של אונס חייב האונס לשלם למשפחת האנוסה גם מוהר כפול מכפי ערכה, וגם ליעד אותה לו לאשה, וכשהנערה היא ממשפחה חשובה, עליו לבקש תחלה סליחה מהמשפחה על מה שעשה לגנותם, ולהמציא על חשבונו יחד עם זה בתורת כופר משתים ועד ארבע בתולות להשיאן “חנם אין כסף”, לבני אותה המשפחה מהרוקים, אלא שנערות אלו נשארות תמיד בזויות ונקלות גם בעיני נושאיהן וגם בעיני המשפחות, אחרי שלא שלמו עבורן כל מוהר כמנהג הבתולות, ויש יוצאים ידי חובה גם בתשלום המוהר של הנערות השתים או הארבע.

אם קרה מקרה האונס בעבר הירדן מזרחה, יהיה על האונס להביא עדות שלא נגע בנערה למעשה, כדי להפטר מענשו. ולשלם גם “מוהר” כמוהר הבתולות הרגיל, ואצל שבטים אחדים יש שהאונס נצל מעונשו, מה שאין כן האנוסה שאותה דנים למיתה בכדי לטהר את המשפחה מהכתם שנכתמה על ידה. תושבי המערב נוהגים לרצוח את האנוסה בני המשפחה בעצמם, היינו אחד מהאחים או גם האב עצמו, כאמור.

אם היתה האנוסה אלמנה קונסים את הנאשם לפי יחס כבוד משפחתה של הנאשמת, וגם מחייבים אותו ליעדה לו לאשה ולשלם גם “מוהר” לפי כבודה.

אם קרה האונס ביום ובמקום קרוב לישוב אלא שהנערה צעקה ואין מושיע לה. אז האונס הוא בחזקת סכנה מצד בני משפחתה של האנוסה שלשה ימים ושליש היום. ואם במשך הזמן הזה עלה בידו להנצל מידם, מענישים אותו באחד העונשים הבאים. אלא שבימים האחרונים אין נוהגים כן אלא מקילים את העונש עד כמה שאפשר.

ואלה הם דרכי העונש הרגילים:

  1. למסור לצד האנוסה את כל כלי הזין שברשותו של האונס.

  2. להמציא למשפחתה של האנוסה שורה שלגמלים או עזים לפי אורך המרחק שבין מקום האונס לביתה של האנוסה. ורשות נתנת לידידי האונס או לזקני הכפר ששם מגורו לתווך בכדי להפחית את מספר הבהמות עד כדי יכלתו של האונס.

  3. להמציא למשפחה ארבע נערות בתולות להשיאן לצעירים רווקים שבה. או לשלם מחירן במוהר כפי מה שיעריכו השמאים את שוין.

  4. על האונס לעזוב את הכפר למשך מספר שנים.

אם עלה בידי האונס להוכיח שלמעשה לא נגע בנערה. אז יש לו הרשות ליעדה לו לאשה, ועל הנערה אומרים: שהיא בבחינת “תַוְבְהָא קָדיד, וַכֵרֵזְהָא בָדִיד” – שפרושו: “שמלתה נקרעה, וחרוזיה נתפזרו”, זאת אומרת: שמעתה איננה שוה כל מוהר כמוהר הבתולות אחרי שנפגם שמה.

אצל הבידוים חיב האונס לשלם למשפחת האנוסה כופר של מאתים גמל, שלש נערות בתולות, או תמורתן בכסף, וארבעה גברים או תמורתם בכסף.

פרק כט: אמונות טפלות

אמונות טפלות מכל המינים מצויות לרוב בין כל התושבים שבארץ כמושלמים כנוצרים, והננו אומרים לתת בזה אחדות מהן לדוגמא.

כשיש במשפחה ילד חולה במחלה ממושכת או כשעברה על ילד מחלה קשה, שהשאירה בו אחריה חולשה גדולה וממושכה, מיחסים את הסבה ל“עין-הרע”, נפל עליהם ולוקחים מכל אחד מהם חפץ קטן, או אפילו מטלית קטנה של בגד ישן או חדש, חוט או כל דבר של מאכל, כגון תאנה או גרוגרת, לחם, בצל, שום, וביצה, ואפילו קליפה של ביצה, ובאים וטומנים אותם בתוך ערמה של זבל, ויורים בערֵמה יריה אחת או שתים מתוך קנה רובה, ובזה שורפים, לפי דעתם, את “העין הרעה” שהיתה סבת המחלה ששלטה בילד.

כל אחד מהשכנים החשודים נתבע ונותן ב“עין-יפה” מה שנותן, אף על פי שהם יודעים מראש בשביל מה הם נותנים, וזה ביחוד כדי שימצאו מי שיתן להם בשעה שהם יהיו זקוקים לכך.

כשיש חולה במחלת ה“נָשִׁית”106 יוצאת לה הזקנה שבמשפחה אל השדה מחוץ לגבולות הכפר, כשהיא לבדה, ומחפשת לה שיח ידוע הנקרא בפיהם בשם “שַׁבְּרִיקֶה” והוא נמוך, קשה ומלא קוצים, שהגמל מתענג באכילתו. וכשהיא מוצאת אותו הריהי אוחזת אותו בידיה ומפתלת אותו עד שהוא נתלש ממקומו. וכשלא נשארה לו אלא אחיזה רפויה בקרקע, היא מניחה עליו אבן גדולה, והולכת וחוזרת לה לביתה בדרך אחרת מאותה הדרך שהיא באה בה. וזהו סימן ש“הרוח הרעה” ששלטה בחולה כבר נתלשה גם היא ממקומה, ונתעלמה בדרך שלא תוסיף לחזור בה עוד.

כשאובד לו לפלח נוצרי פרה, כבש או עז וכו', הוא נוהג לקרוא מזמור כ"ג שבתהלים, וכל זמן שהוא קורא, הוא אוחז אולר פתוח בידו, ורק אחרי שהוא גומר את המזמור הוא מקפל את האולר ושומר אותו ואינו מוציא אותו עוד ממקומו להשתמש בו, עד שמוצאים א הבהמה. הם מאמינים שאם פותחים את האולר קודם, הבהמה אבודה לעולם, וחיה רעה תטרפנה.

העינים הכחולות הן אצלם היותר מסוכנות בשביל “עין הרע”, ולפי דעתם יש בכחן של עינים אלו לחדור גם במקומות נעלמים ולגלות שם את האוצרות הגנוזים והטמונים שם. לפי דעתם של הפלחים ישנם אוצרות טמונים בכל חורבה מחורבות הארץ ששם נהגו הקדמונים לטמנם.

תושבי הארץ, וביחוד המושלמים, נזהרים שלא לדבר בשבחו של אדם בפניו, וביחוד בשבחו של ילד קטן או בהמה ועוף ביתיים, זה נכנס אצלם בגדר “עין-הרע” שתוצאותיו מסוכנות לנושאיו. כל מה שמותר להגיד ברגע של התפעלות הוא – “מָא שָׁא אַלְלָה” – “מה-רצה ה'”! שזהו הקצור מ"ברוך שעלה ברצונו ליצור בעולמו בריה יפה ונחמדה מעין זו!!.

כדי להשמר מ“עין הרע” נוהגים התושבים להשתמש באמצעים שונים שלפי דעתם יש להם הסגולה להחליש וגם להתנגד לגמרי לפעולתה של ה“עין-הרע”. הם, למשל, תולים בכסויי הראש של הילדים או על צוארם או גם על צוארן של הבהמות, חרוזים תכולים או דיסקות של זגוגיות תכולות, אחרי שטובעים בהם צבעים שונים עגולים לבנים עם נקודות שחורות בתוכם בדמות עינים לסגולה כנגד “עין-הרע”, ויש שהם קובעים בהם תמונת יד גסה של אדם, המסמנת ידו של אללה או של איזה קדוש אחר המגינה בכחה כי רב על נושאה, גם הצבע של הזגוגיות עושים אותו לכתחלה תכול מפני הטעם האמור, שהעינים התכולות כחן רב להזיק לאדם ולבהמה.

בשעה שבונים בית חדש מפחדים גם כן מפני עין הרע, ולפיכך הם תולים בפתח הכניסה גולגולת של בהמה כשהיא כולה מקושטת בחרוזים תכולים, או בזגוגיות תכולות.

אם מרגיש אדם ש“עין הרע” שולטת בו, והוא רוצה לדעת עינו של מי היא, הוא לקוח חתיכות אחדות של “אָלוֹן” – טִיטָה או אלונית – ומחמם אותן בתוך כלי על גבי האש. האלון ממילא – מתפורר ע“י החום ומקבל צורות משונות שבהן מוצא המעונין את העין ששלטה בו לרעה, ועפ”י גדלה ורחבה של עין האלון, הוא מכיר עינו של מי היא ואז סמוך לבו ובטוח שאותה עין כבר התפוררה ונמסה כעינו של אלון, ופעולתה הרעה לא תהיה עוד.

גם ה“קמיעות” שכיחות לרוב בין התושבים, והשפעתן רבה עליהם, והן נעשות ברונזה בצורת “ידיות” שתולים אותן על צואריהם של הילדים, או גם אלון ועצם. יש ש“הקמיעות” עשויות פסוקים מן הקוראן או גם שמות של אללה וכנוייו העולים לתשעה ותשעים במספר, או אפילו שורות שורות של אותיות ומלים מוזרות שאינן אומרות כלום, והכל כתוב על גבי נייר או על גבי קלף שהם מחייטים אותן בתוך תיקים עשויים טריגונים או רבועים של עור לשמירתן.

אם עולה בידם של המתעסקים בכתיבות הקמיעות לקנות להם את לב המעונינים בהן ולעשות להם מוניטין בקהל הרחב, הרי הם מתעשרים עושר רב בזמן קצר.

כותבי הקמיעות הם על פי רוב הדרוישים או העולמא כנ"ל, אבל אלה לאו דוקא, כי יש שגם הנשים עוסקות בזה, ויש גם “כתובות-יד” מיוחדות לכך שעל פיהן מתלמד הדרויש או העאלם, לכתב את הקמיעה.

ההזיה הנפרזת מצויה כמו כן הרבה מאד בין התושבים, והם מְכַוְנִים מעשיהם על פיה, וגם תולים בה את הצלחתם או את אי הצלחתם של המעשים או של המאורעות הטובים או הרעים, – הרי דוגמאות אחדות לכך:

כשיורד “כוס” על אחד הבתים בלילה ו“מילל” שם, הרי זה סימן רע לבעליו שיסתלקו מן העולם בקרוב.

כשיוצא אדם לדרך ורואה לפניו עורב או אילה, הרי זה סימן רע לו, וסימן עוד יותר רע הוא כשהוא פוגש בשעות הבוקר באשה שהולכת אל המעין לשאוב מים, וכדה הריקה בידה, זהו סימן שכל עבודתו באותו יום תהיה ריקה מכל ברכה והצלחה. במקרה כזה, קוראת האשה תיכף ואומרת: “אִין שַא אַלְלָה מַלָאנֶה” – כלומר: אם ירצה ה' תהיה דרכך מלאה ומוצלחת, או שהיא מכניסה אתידיה בתוך הכד בכדי למלא אותה. ואין לך סימן יותר רע מזה, כשתהלוכה של מחותנים פוגשת בדרכה בשעה שהיא מלוה את הכלה מביתה לבית החתן, באשה שכד ריקה בידה. זה סימן שהנישואין לא יעלו יפה ושהברכה לא תהיה שרויה בביתם של המשתדכים, ואז האשה הנושאת את הכד או שהיא מהפכת אותה ונותנת את הפה למטה ואת התחתית למעלה בכדי שתהיה נראית כאילו היא מלאה, או שהיא משברת את הכד לרסיסים על המקום.

בכפרים הרחוקים ממרכזי הישוב העירוני מצבם התרבותי ירוד מאד, יש שהתושבים חושבים את ההצטלמות לעוון פלילי שאין לו כפרה, משום שלפי דעתם, כשמעתיקים צורתו של אדם על גבי ניר, גוזלים ממנו חלק מהויתו ומישׁוּתוֹ, ועל ידי כך הוא עלול להחלש ולאבד כחותיו.

כשרואים את הלבנה ב“מולדה”, הם נוהגים לשלח יד ימינם כנגדה בהשתחויה, ומחזירים אותה לפיהם, מנשים אותה, ומעבירים אותה אחר כך על המצח, ואומרים: “ברוך הוא אללה הרחמן והרחום, וברוכה תהיי לאללה הרחמן והרחום המאציל עליך מאורו”. מנהג זה הוא כנראה שריד מעבודת לאילים קדומה – עבודת האש – שעליה מרמז איוב באָמרו: “אם אראה אור כי יהל, וירח יקר הולך, ויפת בסתר לבי, ותשק ידי למו פי, גם הוא עון פלילי, כי כחשתי לאל ממעל” (איוב לא, כו וכז).

מנהג זה של נשיקת יד במו פה והעברתה על המצח, נוהג אצל התושבים גם כסימן של כבוד והכנעה לגדול. כך כשרוצים לבקש טובה ממי שהוא הם נוהגים להושיט ידם הימנית אל זקנו, ונושקים אותה במו פיהם, וזה נחשב כאילו נשקו את הזקן עצמו שערכו גדול בעיני התושבים, ככל מה שהזכרנו לעיל. כשנושרת שן אצל הפלח, נוטלים וזורקים אותה כלפי “עין השמש” ואומרים: “קחי שן חמור זו, ותני לי תמורתה שן של אילה”.

נוהגים לתת אמון גדול גם ב“רוחות ושדים”, שהם קוראים להם גִ’ן ע’וּל, או עַפְרִית. הם סוברים שרוחות אלו מצויות לרוב בפנות הבתים והחצרות, ומשום כך רגיל בפיהם תמיד, “אין לך פנה שאין לה רוח משלה”.

גם המערות משמשות אצלם מדור לרוחות ושדים. ממזרח לים המלח, במקומות ששדות התבואה רחוקים מהכפרים, נוהגים הפלחים בתקופות הזריעה והקציר לגור במערות שעל יד שדות התבואה עד גמר מלאכתם. ולפני שהם נכנסים למערות, הם נוהגים להקריב קרבנות של בהמה ועוף לכבודם של הרוחות המצויות שם, לפי דעתם, כדי לפייס אותם על שהם מטרידים אותם ממנוחתם לזמן מה.

בארץ מואב ובמקומות שונים מעבר לירדן, יש מעינות מים חמים טבעיים והפלחים אוהבים מאד לטבל במים הללו. אך לפני הטבילה הם נוהגים לשחוט עוף לכבודו של הרוח הממונה, לפי דעתם, על האש אשר מתחת למים לחממם, באופן אחר, הם אומרים, המלאך הממונה על האש לא יתן למים להתחמם במדה מספיקה בכדי שיפעלו את פעולתם הטובה על המתרחץ.

מדרך בני הארץ לחשב את חולי-הרוח ל“מוכי רוחות ושדים”, ולכן הם נקראים בפיהם בשם “מַגָ’אנִין” משורש “גַ’ןַ” (נון דגושה), שממנו מסתעף גם השם “גִ’ן”, שפרושו שד.

נוהגים שלא לדרוך ברגל על פרורי הלחם שנופלים על הארץ, משום שלפי דעת זה מביא לידי עניות. כל המזלזל בכבודו של לחם שהוא יסוד החיים, הלחם מזלזל בו ומתרחק ממנו. במצוה זו נזהרים מאד אפילו אלה שאינם מצטיינים באדיקותם בעניני אמונה ודת.

על פי כל האמור, אנו נוכחים לדעת שאמונתם של בני הארץ יש בה יותר משום הזיה ומנהגים טפלים שנשתרשו עמוק עמוק בלבם, מאשר אמונה של דת צרופה, וזה ביחוד אצל הפלחים, כאמור, “חַרָאם וַחֲלָאל” – אסור ומותר – אלה הם שני מושגים קלושים מאד אצלם, שכל עיקרם לא בא אלא לשמור על החיצוניות, בעוד שהיסודות העיקריים שבדת הם רחוקים מהם. להתפלל חמש פעמים ביום ולשמור על החגים המעטים שיש להם, זוהי כל התורה כולה אצלם, וכל מי שמקיים אלה, מתיר לעצמו לשקר ולרמות, להשבע לשקר ולהזכיר את שם אללה הרחמן והרחום מאה פעמים ואחת בכל רגע, ואפילו על דברים של מה בכך.

התפלות, כאמור, הן עיקר גדול אצלם, והם נזהרים בהן מאד. בכל מקום שהם נמצאים, בבית או בשדה, בכפר וא בעיר, במקום של ישוב או במדבר, ביבשה או בים, שם הם כורעים ומתפללים בהגיע שעת-התפלה, ואין צורך בהכנות גדולות לקיום מצוה זו, אלא רחיצת הפנים והידים, הזרועות והרגלים מספקת. והיא נעשית במים קרים בכל הזמנים בין בקיץ ובין בחורף. וכשאין מים, הם מקיימים את המצוה ע"י שפשוף בחול ובעפר, וזה מספיק. אחרי הרחיצה הם פורשים את עבאתם, היא אדרת הצמר הפלחית הטפוסית שהם מתעטפים בה בכל תקופות השנה, על גבי הקרקע וכורעים עליה לתפלה, כשפניהם כלפי דרום, כלפי “מכה”, העיר הקדושה שבה קבור הנביא מוחמד.

התפלה קצרה, והיא מצומצמת בקריאת “אל פאתחה” – פתיחת הקוראן – ופסוקים אחדים מפרשיות אחרות שבקוראן. וסדר התפלה אצל המושלמים וביחוד כשהם מתפללים במסגדיהם בצבור, יש בו הרבה מן ההוד ומיפעת הקדושה שמשאירים רושם עמוק על רואיהם.

פרק ל: עבודת האדמה

אין לך מקום בעולם, שחשיבותה של עבודת האדמה גדול בשביל תושביה, כמו ארץ ישראל. חוץ מענפים אחדים של תעשיה קלי ערך וראשוניים ביותר, אין בארץ מקצועות תעשיה ומסחר בני ערך107 שאפשר להביא אותם בחשבון, ושעל ידם אפשר להשוות מה שקוראים במסחר “אימפורט ואקפורט”. כל מה שהארץ מוציאה לחוץ לארץ מהתוצרת שלה עד עכשו, מצטמצם ביחוד ביבול אדמתה, כגון: חטה, שעורה, שמן ויין, תפוחי זהב וכו'.

עד לפני שנים לא רבות, כל אדמת הכפרים היתה שייכת בשותפות לתושבי כל כפר, ורק מאז התחילה ממשלת הארץ – בממשלת טורקיה הכתוב מדבר – להטיל על הפלחים מסים על הקרקע ועל היבול, התחילה חלוקת האדמה להעשות בין התושבים וכל אחד מהם קבל על חלקו שטר אחוזה מיוחד שקראו אותו “חוּגֶ’ה”, או נרשמו על שמו באופן רשמי בספרי האחוזות של הממשלה.

יש עד היום כפרים שחלקות ידועות של קרקע שייכות בשותפות לכל בני הכפר, ובכל שנה לפני עונת החרישה הם מחלקים ביניהם את החלקות הללו על פי שיטה המקובלת אצלם. ויש שהחלוקה נעשית באופן זה. כל אחד מאלה שצריכים לקבל חלק באדמת השותפות מביא עמו בשעת החלוקה עלה אחד מאיזה עץ או מאיזה צמח שהוא, ותוקעים אותם בכדור גדול של חומר רך שמכינים אותו מראש למטרה זו, ואחר הם בוחרים באדם צדדי שמטילים עליו לעשות את חלוקת האדמה לפי מספר המשתתפים בעבודה ולפי סוגי הקרקע, היינו עידית לחוד, בינונית לחוד, וזבורית לחוד. ואדם זה מוציא את העלים מתוך הכדור בזה אחר זה ואומר: חלקה זו וזו נפלה בגורלו של מי שעלה זה שבידי שייך לו, וחלקה זו בגורלו של אלמוני עד סוף כל העלים. ואז יוצאים כל בעלי העלים לעבודתם. החלוקה נעשית באופן כזה שכל אחד מהזוכים מקבל חלק בכל סוג מסוגי הקרקעות כדי שלא להטיל קנאה ביניהם.

ביחס לזכות הבעלות מתחלקת האדמה בארץ-ישראל לשלשה סוגים: א. אדמת מירי או אמירי, שמובנו אדון, והכונה על אדנוּת הממשלה שאדמה זו שייכת לה, ואין לעובדיה אלא זכות השמוש בה בלבד, על יסוד של תנאים ידועים. ב. אדמת מולק, היינו אדמת אחוזה השייכת לצמיתות לבעלים הקונים אותה. – ג. אדמת וקף, היינו אדמה של הקדש לטובת הכלל או הפרט.

אדמת ההרים והכפרים וסביבתם עד גבול ידוע, כשני קילומטרים בסביבות העיר, היא אדמת מולק, וכל מה שאחרי זה, היא אדמת מירי הנכנסת תחת חוקים ידועים מיוחדים, שאין פה המקום לפרטם.

אדמת המירי, שהממשלה נותנת אותה בחכירה לתושבי הכפר למספר שנים, והחוכרים אין להם זכות להקים עליה כל בנין קבוע קודם שהם מקבלים על זה מראש רשות מהשלטונות. וזה משום שעל ידי הבנין נהפכת אדמת המירי על פי החק לאדמת מולק. ודוקא כשאדם קונה כרם מירי או כל מין אדמת מירי עבוּדה, שאז יש להם לבעלים הזכות להקים שם בית לדירתם כשהם רוצים בכך. ובכל זאת בשעת מעשה, זקוקים הבעלים לרשיון רשמי מיוחד מטעם השלטונות. אדמת המירי כשמשאירים אותה בוּר במשך מספר שנים (י"ד במספר) חוזרת לממשלה, וזכותם של החוכרים אותה נפקעת ממנה.

אדמת המירי, הממשלה נותנת אותה בחכירה לתושבי הכפר לבנות עליה בית-כנסת, בית-ספר, בית-חולים וכיוצא בזה. בתוך אדמות לאו נכלים גם הקדשות משפחה, היינו כשאדם רוצה להשאיר אחוזותיו אחריו לטובת משפחתו ולהיות בטוח שאחוזות אלו לא יוציאו אותן בני המשפחה למכירה, אזי הוא מקדיש אותן לאיזה מוסד צבורי חשוב, בתנאי שהפירות יהיו שייכים לבניו ולבני בניו של משפחת המוריש עד עולם. ודוקא כשלא נשאר שום שריד מאותה משפחה, עובר הכל למוסד, גם האחוזה וגם פירותיה. ההקדשות בכלל, מכירתם מותרת רק על יסוד של רשיון מיוחד לכך מטעם “שֵׁיך אֵל אִשְלָאם”, (הוא ראש הדת הכללי בארץ תורכיה)108 ורשיון זה נתן על תנאי של “אִסְתִּבְּדָאל”, כלומר: של חליפין בהקדש אחר מפני איזה טעם מספיק שהוא, כגון: מפני טעם של סכנת מפולת או מפני תועלת אחרת מבוססת לטובת בעלי הזכות.

חוץ מסוגי הקרקעות האמורים, היה נהוג עד לפני שנים אחדות סוג רביעי של קרקעות שכּנוּ אותם בשם “גִ’פְטְלִק”, היינו קרקעות שהזכות עליהן היתה שייכת לשולטן עצמו, וממונה מיוחד מצדו היה מטפל בחכירתן, בעבוּדן, ובהנהלת הכנסותיהן, אלא שסוג זה אינו במציאות כעת, מיום המהפכות הפוליטיות שחלו בצורת-השלטון בשנים האחרונות.

כשמוכרים קרקע, אין מוכרים את האילנות שבתוכה, אלא אם כן מכניסים על כך תנאי מפורש בשטר המכר בשעת מכירה, ומעשים בכל יום גם עכשו, שהקרקע שייכת גם לבני כפר אחד, והאילנות לבני כפר אחר.

גם אברהם בשעה שקנה את “שדה עפרון” במכפלה אשר לפני ממרא, השדה והמערה אשר בו, התנה בפרושו, שהוא וקנה גם “כל העץ אשר בשדה אשר בכל גבולו סביב” (בראשית כג, יז). ומכאן ראיה, עד כמה מנהג זה קדום בארץ.

יש מוכרים את האילנות למחצה, לשליש ולרביע, היינו שפירותיהם מתחלקים בין המוכר ובין הקונה, אבל לא האילנות עצמם.

אם בעל האילנות מתרשל, ואינו משגיח על אילנותיו להשביחם ולקיימם, והאילנות מתיבשים, או אם בא מי שהוא ועקרם, פקעה זכותם של בעלים על מקום נטיעתם, והם אינם רשאים לחזור ולנטוע אותם מחדש במקום הישנים. כנגד זה זכות גמורה לבעל האילנות הקיימים לחייב את בעל הקרקע לתת לו לעדור מסביב לאילנותיו פעם בפעם בכדי לשמור עליהם שלא יתקלקלו.

האקלים של ארץ ישראל יבש ברוב ימות השנה. מסוף חדש אפריל ועד תחלת חדש נובמבר, אין הגשמים יורדים חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל שאז יורדים אפילו גשמים שוטפים בשעה קלה. בסוף הקיץ הכל יבש, חוץ מאותם המקומות הסמוכים למעינות המים או בהשקאה מלאכותית. רק עצי הזית, הם כמעט האילנות היחידים שמראם נשאר אפור-ירוק במשך כל השנה. והתייר הזר כשהוא רואה רועה מתהלך עם צאנו באותה תקופה, אי אפשר לו לבלי לשאל את עצמו איך אפשר להן לצאן להתקיים במקום כל כך יבש.

בסוף הקיץ אין כל זכר בארץ לשלוליות של מים, ואפילו מי הנחלים והמעינות דלים אז מאד, ורוב הבורות גם הם מתרוקנים ממימיהם, ואלה שיש בהם מים, מימיהם מעטים ודלוחים.

רוחות המדבר (השירוקו) הבאים ממזרח, מטרידים בחומם הגדול את התושבים, ומיבשים כולה את אדמת החמר שמתקשה מאד, עד שאין המחרשה יכולה לחדור בה לפולחה. צפרים דורסות וחיות טרף נראות פה ושם במקומות השוממים מאדם, והן מתהלכות כמבוהלות ודחופות לרגלי הצמא. הלכ משתוקק לגשם שיביא רטיבות וחיים.

בשנים כסדרן, מתחילים העננים להראות באופק מים בסוף חדש אוקטובר או בתחלת נובמבר. ועל פי רוב רואים אותם בין השמשות כשברקים מלווים אותם, ולפעמים גם גשם שוטף יורד בלילה כמבשר ישועה. אחרי ימים אחדים, מתחילים השמים להתקדר יותר ויותר, והרעמים משמיעים גם הם קולם, וארובות השמים נפתחות ומרוות את האדמה העיפה.

מתחלת אוקטובר, מתחיל הפלח להתכונן לקראת עונת הגשמים. הוא מתקין את המקומות המקולקלים שבגג-ביתו הדל, העשוי מעשה הדיוט, ואין צריך לומר בשפלה ששם הוא מכסה בעפר או בטיח ובמעזיבה את המקומות המקולקלים, ומחליק עליהם במעגילת אבן גדולה לכבשם. ואם יש בור בחצרו, הוא מתקן צנורותיו, ומנקה את קרקעיתו מהעפר שהתגבב שם בחורף שעבר לע ידי שטף המים הזורמים אל תוכו גם מן הרחוב. יש שהוא יוצא אל שוק הבהמות, וקונה לו את השוורים הצריכים לו לחרישה, ומעביר תחת שבט הבקורת את כל כלי עבודת האדמה שיש לו, לתקנם ולחזקם, והוא עודר מסביב לאילנות כדי להכינם לספיגת מי הגשמים, היורה והמלקוש שיש להם גם כיום ערך גדול בארץ כשהם יורדים בעתם, ממש כמו בימים קדומים בימי תקופת התנ"ך שבה נאמר: “ונתתי מטר ארצך בעתו יורה ומלקוש ואספת דגנך ותירושך ויצהרך” (דברים יא, יד). כשהמלקוש יורד שלא בעתו, הוא מזיק מאדליבול.

בשנים כתקונן, יורדים גשמי היורה בחדשי אוקטובר או נובמבר, והם פוסקים מעט בתחלת דצמבר, או שהם יורדים במדה זעומה. באמצע ינואר או בסופו מתחילים ימות הסתיו האמתיים, ונמשכים, בהפסקות קטנות, עד אפריל, ולפעמים גם עד מאי. הגשמים היורדים בחדשים האחרונים, ברכתם רבה, ועליהם רמז זכריהו באמרו: “שאלו מה' מטר בעת מלקוש” (זכריהו יוד, א).

הגשמים יורדים תחילה בעמק השרון והשפלה, ואחר הם יורדים על ההרים שבטבור הארץ, וכמותם מגיעה בערך המתמצע, עד 0,66 מ' בשנה, ובצפון הארץ הכמות היא יותר גדולה.

חדש ינואר, הוא החדש היותר קר בארץ, ובכ"ז התושבים רגילים לחשב את סוף פברואר ואת תחלת מרץ לתקופת הקור החזק. ארבעת הימים האחרונים של חדש פברואר ושלשת הימים הראשונים של חדש מרץ, קוראים אותם בשם “ימים שאולים” על יסוד האגדה ההמונית הבאה:

"חדש פברואר – מספרי התושבים – בהיותו על-פי רוב של שמונה ועשרים יום, הולך לו אל חדש מרץ חברו הקרוב לו, ואומר לו: אחי יקירי! השאל לי שלשה ימים משלך, ואני אוסיף עליהם עוד ארבעה משלי, ועשינו יחד את שבעת הימים הללו לקרים מאד מאד, עד שהנשים הזקנות תשברנה פלכיהן בידיהן בכדי להסיק בהם אש להתחמם בה.

אחרי הגשם הראשון המרטיב קצת את האדמה הקשה, נוהגים הפלחים לחרש את אדמתם חרישה קלה ושטחית, כדי להכשיר אותה לספיגת הגשמים הקרובים. והחרישה, הם עושים אותה על פי רוב, בשני שוורים שהאחד מהם מנוסה בעבודה, והשני צעיר שקונים אותו בשעת חרישה, כדי לחנכו בעבודה. במקרים בודדים, נוהגים לעשות החרישה והזריעה בבת אחת, ואפילו קודם שהגשמים יורדים כגון בנפות “אל בלקא” שבמזרח הירדן, ששם האדמה קלה ובלתי קשה. והם קוראים ליבול נפות אלו בשם מיוחד “עָ’פִיר” – יבול רב –. שיטה זו, יש בה יתרון זה, שהזרע סופג אל תוכו את כל הגשם היורד במשך כל העונה, מה שהוא חשוב מאד להתפתחותו ולשגשוגו בארץ חמה כמו ארץ ישראל. אבל מצד שני יש בה חסרון זה, שעל ידי שהחרישה נעשית לפני הגשמים בעוד שהאדמה קשה, אי-אפשר לו לפלח לשרש לגמרי את כל העשבים הממזרים שבה המחלישים הרבה את כחה, ומזיקים ליבולה.

כשהשנה היא שנת בצורת, והסכנה גדולה לקלקולו של הזרע, נוהגים הפלחים לעורר את רחמי אללה לגשמים בדרך זו. הם אוספים את ילדי הכפר ונותנים בידיהם תופים קטנים, פחים, וכל מיני כלים רועשים, ומסתובבים עמהם סביב כל הכפר כשהילדים מקישים בידיהם או בצרורות אבנים על גבי הכלים, וקוראים במקהלה ואומרים: אבינו שבשמים! תן גשם! תן גשם שוטף! תן מים לזרע הצמא!! גם הפלחים סוברים, שתפלתם של ילדים החפים מפשע עלולה לעורר יותר מתפלתם של הגדולים את רחמיו של אללה הרחמן והרחום.

תושבי הרי הגלעד “גְ’בַּאל עַגְ’לוּן” נוהגים במקרה של אחוּר הגשמים, להרכיב אשה זקנה שעל-פי רוב היא אשתו של “שיך הכפר”, על גבי חמור, ופניה כלפי זנבו של החמור, והם סובבים עמה בכל הכפר כשהיא מתפללת בקול על הגשמים.

מיד אחרי הגשמים שירדו במדה מספקת, יוצאים הפלחים, כאמור, לחרוש אדמתם ולזרוע זרעם, ושתי המלאכות האלה הם עושים אותן בבת אחת. הם זורים תחלה את הזרע על פני האדמה, ותיכף לזריה חרישה, כדי להשקיע את הזרע בתוך האדמה. המחרשה הפלחית היא חלשה ופרימיטיבית מאד, ומשום כך, אין בכחה להפוך את האדמה עמוק באותה מדה שעושה המחרשה האירופית. הפלחים שיש להם ארבעה שוורים משלהם, נוהגים להפוך אדמתם שלש פעמים לפני הזריעה, מה שיאן כן העניים שבהם, השוכרים בהמות מאחרים. הם חורשים אדמתם על פי רוב רק פעם אחת, ועל ידי כך ממילא, יבולם צנום ובלתי מוצלח.

שטח הקרקע שאפשר להם לפלחים לחרוש ביום אחד על ידי זוג של שוורים, נקרא בפיהם בשם “פַד*אן”. קרקעותיהם על-פי רוב אין בהם סייגים וגדרים כדי להבדילן זו מזו, ואף על פי כן 'כל פלח מכיר את אדמתו, והוא חורש בשלו.

והחרישה נעשית “מַעֲנִיוֹת מַעֲנִיות”, שנקראות גם בפיהם בשם “מַעָאנֶה”, אלא שפירוש המלה אצלם שונה קצת מפירושה בעברית. אצלם פירושה מרבע ועד שליש ה“פדאן”, היינו שטח אדמה שארכו שלשים וחמשה מטרים, על חמשה עשר מטרים בערך, ומדה זו משמשת גם “יחידה” במובן השטח אצל אחדים מתושבי השפלה. הם נוהגים לומר: פלוני חורש כך וכך מעניות, ואלמוני כך וכך. החרישה של כל מענית נעשית באופן זה: הם פותחים תחלה במחרשה “תִּלְםְ” אחד – תֶּלֶם גם בעברית – לאורך כל המענית, ועל ידו הם מוסיפים תלם אחר תלם עד סוף כל המעניות.

כדי להבדיל בין הקרקעות של בעלים שונים, נוהגים הפלחים להשאיר רצועה צרה בלתי חרושה בין קרקע לקרקע, או שהם מניחים פה ושם על גבי התלם שבין החלקים, גלים גלים קטנים של אבנים המגובבות זו על גבי זו לאורך כל המענית. ועל גלים קטנים אלה נתכוון הנביא הושע באמרו: “גם מזבחותם כגלים על תלמי שדי” (הושע יב, יב).

בהרים, ששם החלקות עשויות דרגות דרגות של רצועות בעלות צורות שונות ומשונות, אין מודדים את החרישה היומית ב“פדאנים” או ב“מעניות” כאמור. הכל לפי החלקה, תבניתה ושטחה.

החרישה, כאמור, נעשית על פי רוב בשוורים, אלא שכשאין יד בעלים משגת לקנות שוורים, הכל כשר לחרישה, והם חורשים גם ב“שור ובחמור יחדו”, ואפילו ב“גמל ובחמור יחדו”, ויש שמשתמשים גם בסוסים ובפרדים, אלא שהם רותמים אותם אל המחרשה אחד אחד ולא שנים שנים. יש מקומות שגם האשה כשרה לחרישה, והם קושרים ואתה יחד עם החמור, אלא שמקרים אלה הם יוצאים מן הכלל, וזה כשהפלח עני ביותר.

כשפניה של הקרקע ישרים, ואין בהם מעצורים של סלעים, נוהגים הפלחים לחרוש אותה בחבורה צמדים אחדים בבת אחת זה על יד זה, וזה אפילו כשהשטח אינו גדול ביותר, ומנהג זה קדום מאד. על אליהו נאמר: “וילך משם, וימצא את אלישע בן שפט, והוא חורש שנים עשר צמדים לפניו, והוא בשנים העשר” (מלכים א' ט, יט). בין עזה ויפו, לא רחוק מחוף הים, יש שפוגשים בששים צמדים החורשים בבת אחת בשטח ממוצע.

מה שמציין ביחוד את ארץ ישראל בעבודת האדמה, הוא מה שנוהגים הפלחים לכנות בשם “חבאל”, כלומר: חבלים, וכונתם בזה לאותם “חבלי האדמה”109 אשר בצלעות ההרים העשויים דרגות דרגות טפוסיות, שחורשים אותן וזורעים אותן, והן מצויות בכל הארץ בהרים.

צלעות ההרים הן על-פי רוב משופעות מאד, וכדי לעצור בעד העפר שלא יגרף מעליהן במורד לע ידי הגשמים המרובים, וכמו כן כדי להקל עבּוּדן, הם עושים אותן דרגות דרגות של רצועות שהם סוגרים ואתן במדרונן בגדרים פחות או יותר גבוהות לפי המקום. וגדרים אלו, עשויות אבני גויל גסות המסודרות זו על גבי זו מבלי כל טיח, ומיישרים את העפר בשפוע עד גבהן של הגדרים. דרגות לאו שונות בעמקן וברחבן לפי המקום ולפי השפוע, אם הוא רגיל או זקוף.

הדרגות שבין סלעי ההרים, המציינות את מבנה אדמתה של ארץ ישראל ברובה, הן הן בלי כל ספק, שעוררו את התושבים לעשות כדוגמתן באופן מלאכותי. גם במקומות שאין הסלעים למצויים בהם. ושיטה זו קדומה מאד, וראיה לדבר, אותם המקומות השוממים והעזובים מאדם זה עידן ועידנים, שגם הם עשויים “חבאל”. הדרגות שבשפועי ההרים, מוסיפות חן מיוחד לארץ כשהן נטועות עצי פרי וגפנים. גבולות כל רצועה, יש שהם נטועים עצי תאנה ותוּת זה על יד זה, ובריוח שביניהם זורעים כל מיני ירקות או חטה, שעורה, עדשה ודורה. ויש שהם נוטעים בהם גפנים, שבשעת פריחתן הן משתרעות על גבי אבני הגדרים, ומכסות אותן בעליהן, לכל אורך הגדר ועמקה, ומרהיבות את העין בירקרקותן מרגל ההר ועד ראשו. ויש שגם עצי זית ותאנה ממלאים את לב הרואה עונג אמתי בעליהם האפורים והירוקים יחד עם האדמה האדומה-החומה והאבנים האפורות הבולטות פה ושם מבין הנטיעות. אלא שמחזה זה אינו מצוי הרבה.

רוב ההרים, הם, מן הרגיל חשופים אפילו מאילני סרק, והרצועות שבהם נראות כמדרגות אמתיות המטפסות ועולות במעלה ההר, ומספרן מגיע לפעמים למאות.

בשעה שהפלח עוסק בחרישה או בכל עבודה אחרת בשדה, הוא רגיל לפשוט מעליו אדרתו, או פּרוותו העשויה עור כבש, והוא משליך אותה על גבי הקרקע לא רחוק ממקום עבודתו, ורק בשעת מנוחתו, יש שהוא שם אותה מתחת למראשותיו כדי לישון ולנוח עליה.

מחרשות העץ שהפלחים משתמשים בהן, הן, כאמור, גסות וראשוניות ביותר, ואף על פי כן הן מכוונות לעבודתן באופן מצוין, והן גם מרכבות במדה ידועה הרבה יותר ממה שחושבים בשעה שמסתכלים בהן במבט ראשון. בלי ספק שגם להן היתה התפתחות ידועה בהמשך הזמנים, וצורתן הקדומה היתה הרבה יותר פשוטה. המחרשה כשהיא לעצמה, חוץ מהעול, ששה חלקים ראשיים בה. היא שוה בצורתה בכל מקום בארץ, בהבדלים קלי ערך שכמעט קשה להרגישם למי שאינו רגיל בהם. החלק העיקרי של המחרשה נקרא בפיהם “ד’כּר”, והוא עשוי זוית עץ חזקה שכל עיקר כחה של המחרשה תלוי בו. בצדו התחתון של ה“דכּר” תקועה ה“שֶכִּה” או ה“דקר” העברי, שהוא עשוי חתיכת פלדה מחודדת בתמונת טריגון, שבה פולחים את האדמה. והם נוהגים לכנות את כל המחרשה בשם זה.

וחתיכת עץ מעוגלת במקצת הנקראת בפיהם בשם “רְכּוּב” משרש רכב בעברית מחברת את הדקר אל בדיד עץ חזק התקוע בו, ובקצהו העליון חתיכת עץ שוכבת הנותנת לבדיד צורה של שתי וערב. את השתי הם קוראים בשם “אִיד”, כלומר: יד המחרשה, ואת הערב הם קוראים בשם “כַּבּוש” מלשון כבישה ואחיזה. ושניהם, ה“איד” וה“כבוש” משמשים “בית אחיזה” לפלח בשעת חרישה. על ידיהם הוא תוקע את השכה באדמה והוא מוציא אותה מתוכה בהרימו אותה פעם בפעם. – בקצהו העליון של ה“דכר” מוט של עץ ארוך הנקרא בפיהם “בִּרְדְ” או “עוּד”, שמובנם בֶרֶד או מקל, שאליו מהודק מוט אחר מחודד, בטבעות של ברזל הנקראות בשם “וַצְל”, לאמר: חבור וקשר. ה“עוּד” משמש חוצץ בין הבהמות בשעה שרותמים ואתן אל העול לעבודה, ומתחבר גם כן אל העול באמצעיתו, בטבעות של ברזל שנקראות “גָ’רוּר” מלשון גָרוֹר בעברית על שם שהן נגררות קצת בעול אילך ואילך בשעת חרישה.

את העול הם קוראים בשם “ניר” והוא עשוי מוט של עץ ארוך עבה וחזק שבו תוקעים ארבע שִׁנים של עץ הבולטות מלמעלה ומלמטה, והן נקראות בפיהם “שִינַנֶה”, ובין כל שתים מהן מכניסים את ראש הבהמה וקושרים אותה בגרונה ברצועות של עור או בחבלים פשוטים הנקראים בשם “שִׁבַּאךְ” מלשון סָבוֹך בעברית, כלומר: שבכה וקשר. בראש כל אחת משתי הרצועות או משני החבלים, עושים קשר כעין טבעת שבתוכה מכניסים מסמר של ברזל התקוע בראש הרצועה השניה או החבל השני, הנקרא אצלם “עַצְפוּרה”. והחבלים עשויים על פי רוב שער זנבה של הבהמה עצמה. ומשום כך יש משל שגור בפיהם: “חבל השור (הקושר אותו על העוֹל) עשוי משערות זנבו הוא”.

על פי כל האמור, אנו רואים שהמחרשה הפלחית עשויה כמעט כולה עץ, ואין בה ברזל אלא מעט מאד, וזה משום שהעץ קל לו לפלח למצוא אותו בכל מקום בבית ובשדה, ועל ידו הוא מתקן את מחרשתו בכל מקרה של שבר או קלקול בשעת עבודה.

הַמַלְמָד עשוי מוט עץ גם הוא שבראשו “דוקר” או “קון” של ברזל כדי לזרז על ידו את הבהמה בשעת עבודה, והוא משמש גם אמצעי לפורר על ידו את רגבי העפר הגדולים, שהמחרשה מוציאה פעם בפעם בשעה שהיא פולחת את האדמה.

כשהזרע מתחיל צומח, צומחים יחד עמו גם עשבים ממזרים לרוב וכשהם מגיעים לגובה ידוע, תולשים אותם כדי שלא יחלישו את כח האדמה, ועל ידי כך יזיקו לגדולו של הזרע. עבודה זו של תלישת הממזרים נעשית על ידי אשתו של הפלח, והיא מגבבת אותם ערמות ערמות ומובילה אותם הביתה לשמש מספוא לבהמות. ועל עשבים אלה מתכוין המשל באמרו: "גלה חציר ונראה דשא, ונאספו עשובת הרים. (משלי כז, כה).

באותם המקומות המבורכים במים רבים, נוהגים לעשות השקאה מלאכותית. ומקומות אלה מצויים לרוב במזרח הירדן, בחלק הנקרא “ע’וֹר” – הוא עמק הירדן. על יד הנחלים שמימיהם זורמים אל הירדן, כגון היבוק, מי נמרים, והירמוך, וכן על יד הג’לוד, הפארה, והעוג’ה ממערב לירדן. ב"ואדים האלה, וכן בבאדמת המישור שבה עוברים מי הנחלים, חורישם וזורעים שטחים גדולים שמשקים ואתם השקאה מלאכותית, במימי הנחלים האלה, ואפילו בשעה שהשנה אינה גשומה, יגדל שם הזרע בהצלחה מרובה.

התייר, כשהוא עובר בארץ, מתפלא לראות את המקומות הפוריים הנזכרים, המרהיבים את העין ביפי ירקרקותם, ובשפע הצמחים שבהם. וזה ביחוד, אחרי הליכה של שעות, ואפילו של ימים שלמים, במקומות יובש ושממה, חורב וציה המדכאים את הנפש, והמרגיזים את העצבים.

פרק לא: עבודת-האדמה

ארץ ישראל, היא, כידוע, מרובת אקלימים, ומשום כך גם עונת הקציר אינה אחת בכל מקום, והיא משתנה לפי שנוי האקלים לשל אותו מקום. בסביבות עזה, למשל, מוציאים לשוק את השעורה החדשה בחדש מרץ, בשעה שבהרי צפון השעורה אינה בשלה אפילו באוגוסט. בסביבות ירושלם, הקציר נעשה בסוף אפריל או בתחילת מאי.

בעונת הקציר יוצאים הפלחים לשדה יחד עם נשיהם וכל בני ביתם לעשות מלאכתם. הנשים עוזרות על יד בעליהן בקציר, והילדים הגדולים זכרים ונקבות, מוליכים את היבול לגורן, שהוא על פי רוב רחוק ממקום העבודה. ומלאכה זו של הובלת היבול לגורן, עושים אותה על ידי חמורים, פרדים או גמלים. – הילדים הפעוטים ביותר משחקים להם מסביב למקום העבודה.

גם את היונקים נוהגות האמהות לקחת אתן למקום עבודתן. ואחרי שהן מיניקות אותם, הן מניחות אותם בתוך מנדנדת של צמר (שעליה כבר דברנו לעיל) התלויה לה על גבי כלונסאות של עץ שעליהן הן פורשות שמלה או עבאה להאהיל על הפעוטים מפני חום השמש הלוהט.

הקציר עושים ואתו בשקידה מרובה, וכולם עובדים בו שעות ארוכות כשהם כפופים כלפי האדמה ופניהם אל השבלים. כל אחד מהם ממלא פעם בפעם מלא קומצו השמאלי קלחי שבלים, שהוא קוצרם במגל אשר בידו הימנית, בגובה של סנטימטרים אחדים מעל פני האדמה. ויש שתולשים את השבלים בשרשיהן, וזה במקומות שהאדמה אינה עמוקה, לרגלי הסלעים הזרויים בה.

את האלומות הם מערימים ערמות ערמות פה ושם בדרך עבודתם, ומשם מלקטים אותן הילדים ומובילים אותן אל הגורן, כאמור. ויש שמשאירים חלק מהקציר במקום קצירו, וזה כשהמקום פורה, או כשהשנה היתה ברוכה ונתנה יבול רב, ואין הגורן יכולה להכיל את כולו. דבר זה נוהגים לעשותו ביחוד בסביבות עזה, במקום שהפוריות היא יותר גדולה מאשר בכל יתר חלקי הארץ.

את טעינת היבול על גבי הבהמות הם יודעים לעשות באמון-ידים מעין כמוה, באופן שלא יפול צרור ארצה, אפילו אם הדרך אל הגורן רחוקה מאד. וכדאי לראות את הבהמות מרחוק בשעת הובלת התבואה, ביחוד בשבילים הצרים שבמעלה ההרים, שאז הן נראות מרחוק כגלים מתנועעים של תבואה, המתהלכים “כבני מרון” זה אחר זה, כי רק את הערמות רואים בהתנועען, ולא את הבהמות המכוסות כולן בתוך הערמות.

העבודה, קשה מאד לפלח בעונת הקציר. היא מתחילה יום יום כמעט באשמורת השלישית, ונמשכת כל היום בהפסקות קצרות בשביל הארוחות.

גם הבהמות מתיגעות הרבה בתקופה זו, וביחוד אלו שבכפרים ההרריים, שהעליה עליהם קשה מאד.

הקציר בדרום הארץ, וביחוד בסביבות עזה עושים אותו בזמן מוקדם מאד כאמור לעיל, והוא גם המצליח ביותר לרגלי פוריות המקום כאמור. ועל-פי רוב אי הבעלים בעצמם מספיקים לגמור את קצירם בעונתו, מפני שפע יבולם הרב, ומשום כך הם שמחים לקראת העזרה שמן הרגיל היא באה אליהם מתושבי ההרים ששם הקציר נעשה בזמן מאוחר, והם באים אז במספר לא מעט, ואת שכר עבודתם הם מקבלים ביבול ולא בכסף מזומן. יבול זה, דשים אותו על המקום, ומובילים אותו עמהם הביתה בחזרתם, והוא מקל עליהם הרבה את דאגת החיים והפרנסה במשך השנה.

הפלחים אוהבים בכלל לעזור איש את רעהו בעונת הקציר, וכל הגומר את קצירו תחלה, הולך לו אל חברו הקרוב לו ביותר להגיש לו עזרתו.

העניים שבפלחים שאין להם משלהם כלום, נוהגים ללכת בעונת הקציר ללקט שבלים בשדות אחרים ברשותם של הבעלים, ככל אשר עשתה רות בשעתה שהלכה בשדה אחרי הקוצרים (רות ב, ג).

כשיש בידי המלקטים מדה הגונה של לקט, הם מחפשים להם פנה ישרה וחלקה, ושם הם דשים אותו, וגם זה מנהג קדום הוא ככתוב: “ותלקט בשדה עד הערב, ותחבט את אשר לקטה” (שם שם, יז).

הקש שאין בו כל תועלת מעשית, משאירים ואתו על המקום, והם לוקחים עמם רק את הזרעונים, ולפיכך כשאדם מתהלך באותה עונה בארץ, הוא רואה פה ושם ערמות ערמות של קש הזרויות על פני שדות התבואה.

גרנות התבואה הן על פי רוב קרובות לכפרים, והן ישרות וחלקות, ופתוחות לרוח מכל הצדדים, ויש שהן עשויות סלע טבעי אחד גדול וחלק, והן המשובחות ביותר.

במשך כל עונת הדישה, נוהגים הבעלים לישון בגורן על גבי מחצלות של קש שהם פורשים בלילה על גבי ערמות התבואה אחר הדישה, וזה כדי לשמור עליהן מפני הדליקה או מפני הגנבים.

קודם שנגשים לדישה, נוהגים מעריכי המס מטעם הממשלה לבוא ולאמוד את יבולו של כל אחד מהבעלים, כדי לקבוע אחר כך חלקו במסי הממשלה המוטלים על הכפר בכללותו, ואסור למי שהוא להתחיל בדישה קודם שעושים אומדנה זו.

יושבי ההרים יש להם על פי רוב שדות תבואה גם בשפלה רחוק אד ממקום מגורם. ובהיות שהקציר מתחיל בשפלה מארבעה ועד ששה שבועות קודם, נוהגים בני ההרים לעזוב את בתיהם, וללכת לשפלה לקצור קצירם ולדוש דישם. מהם סוגרים את בתיהם לגמרי ומהם משאירים לשמירה את הזקנים והזקנות שבמשפחה. כשמעריכי המס מצד השלטונות לאו באי כחם נותנים רשיון לעשות הדיש, לוקחים הפלחים שורים, פרות, ואפילו חמורים וקושרים אותם זה בצד זה בראשיהם, ומסתובבים עמם על פני הערמה, שגם הם קוראים לה “עְרָאם”, עד שהתבואה נפרדת מהקש. בכל עשרה רגעים בערך, הם משנים את דרך הליכתן של הבהמות מימין לשמאל או משמאל לימין. וכמו כן את כוון ראשיהן כלפי הערמה מבפנים או כלפי השדה מבחוץ, וזה משום שעל ידי כך הבהמות סובלות פחות מהסבוב הממושך שהן עושות על מקום אחד.

נוהגים לחדש את הברזלים שבפרסות הבהמות בעונת הדישה, אבל במקום שהפלחים ילכו אל הפרזלנים המומחים במלאכה זו, באים הפרזלנים אליהם באותה עונה, ומסתובבים מכפר לכפר לעשות מלאכתם.

אחרי מלאכת הדישה, מחלק הפלח את ערמתו לחלקיה. הגרגירים הכבדים שוקעים מאליהם למטה בשעת דישה, והקש הקל מתגבב למעלה. את שכבות הקש העליונות מרחיק הפלח בקלות בידיו, ורק השכבות התחתונות שבחלקן הגדול עדיין הגרגירים מעורבים במוץ, הוא זורה לרוח בכל יום אחר הצהרים, משום שאז מן הרגיל שרוח קל ונעים מנשב מן הים, ונושא את פסולת הקש והמוץ רחוק מן הערמה לפי כחו של רוח, בשעה שהזרעונים מפאת כבדם נופלים ומתערמים בין רגליו של הזורה. הזריה נעשית בקלשון של עץ בעל חמש שִנַים ארוכות ורחבות לשהם קוראים לו “מִדְ’רַא” הוא הַמִזְרֶה העברי בחלוף הזי"ן בד' רפויה. (משורש “דַ’רַה או זָרָה” בעברית). ועל כגון דא בודאי נתכוין המשורר באמרו: “לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח” (תהלים א, ד). ובישעיהו נאמר: “ורדף כמץ הרים לפני רוח” (יז, יד).

את הקש מחלק הפלח לשני חלקים, החלק היותר דק הנקרא בפיהם “תִּבְּן” הוא “התבן” העברי, משמש מספוא לבהמות, והחלק היותר קשה הנקרא בשם “קַשׁוּ” כלומר קש, משמש להסקת תנור הבית. העזתים קונים את הקשו להסיק בו גם את התנורים שבהם הם מיבשים את קדרות החרס שהם עושים.

הדישה נעשית על-פי רוב על ידי בהמות, כאמור, אבל יש שעושים ואתה גם על ידי ה“נַוְרָג'” הוא המורג העברי.

המורג עשוי לוח עץ חזק ועבה, שצדו האחד מלא חורים, שבתוכם תקועות יתדות מחודדות וחזקות של אבן בזלת או אבן מגובשת, והם מעמידים אותו על גבי ערמת התבואה, וקושרים אותו בחבלים בראשו של שור או של פרד, והם מוליכים אותו על פני התבואה סביב סביב כשהבעלים או כל מי שהוא אחר עומדים על המורג או יושבים עליו, כדי להעיק בכובד משקלם על התבואה, לסייע בזה להורדת הגרגירים מן הקש והפסולת. על כל מלאכה זה נתכוין ישעיהו באמרו: "הנה שמתיך למורג חרוץ חדש בעל פיפיות, תדוש הרים ותדוק, וגבעות כמוץ תשים (מא, טו).

פעולתו של המורג בשביל הדישה היא יותר מהירה מפעולתן של רגלי הבהמות, אלא שהתבון הוא פחות משובח, משום שהוא מתפורר יותר על ידי יתדות המורג.

אחרי הדישה מרקדים את התבואה בכברה, כדי לנקותה מכל פסולת, ומכל צרורות ועפר, ועושים אותה ערמה גדולה שנקראה בשם “צַלִיּבֶּה”, שפירושה “צְלִיבָה”, משום שהפלחים, בין מושלמים ובין נוצרים, עושים בראשה של ערמה כעין צלב, שבנקודתו המרכזית הם תוקעים את הקלשון כששניו מבחוץ, וזה אצלם סימן של ברכה110. אחרי גמר הרקוד מובילים את התבואה אל הממגורה שבבית, ואת הקש הם טומנים בשקים גדולים של צמר, לשמוש בבית או למכירה בשוק.

בכמה כפרים נוהגים ל“חסם שור בדישו”, אבל ברובם משאירים את הבהמה חפשיה לאכול כאות נפשה. ומקימים בזה את המנהג העברי הקדום של “לא תחסום שור בדישו” (דברים כה, ד).

חסימת פיו של שור במקום שהיא נהוגה, נעשית בשתי פנים, על ידי טבעת עשויה ענף עץ רך של תות, או על ידי סלסלת נצרים, וכל אחת משתים לאה קושרים בה את פי הבהמה, ומחזקים את הקשר אל קרניה ברצועות לשל עור, או בחבלים דקים.

בשעת דישה משקים את הבהמות מים פעם בפעם, מפני עיפותן הבאה להן מהעבודה הקשה שמעבידים אותן במשך שעות רבות ביום, ומפני חום השמש הלוהט בימים ההם בארץ. ומשום כך שוכרים הבעלים אנשים מיוחדים השואבים מים כל היום מהבורות הקרובים. שקאים אלה מקבלים שכרם גם כן בתבואת שדה, ולא בכסף מזומן, ולפי התנאים שהם מתנים מראש עם הבעלים בעד השקאת לכ ראש בהמה.

קודם שמובילים את התבואה אל הממגורה שבבית, הם נוהגים למדוד אותה ב“מדת יובש” ידועה שעליה נדבר להלן, וכך דרכם לעשות המדידה: אחד מהבעלים יושב לו על גבי הקרקע על יד ערמת התבואה, ואוחז בין רגליו את יחידת המדה, ואחרי שהוא ממלא אותה עד שלושת רביעיה הוא מניע ואתה בכח אילך ואילך, כדי להשוות פניה לעשותה ל“מדה מתוקה”, ואחר כך הוא מוסיף למלאותה עד פיה, והוא מניע אותה שוב אילך ואילך, ולוחץ בשתי ידיו על פני התבואה לדחסה, ושוב הוא מוסיף קימעא קימעא מן התבואה שלפניו בעשותו בכל פעם באצבעו חור בראשה, שהוא ממלאו זרעונים בזהירות מרובה, עד שהמדה נהפכת ל“קוֹן” גבוה ומחודד שאי אפשר להוסיף עליה עד תום כל הערמה שלפניהם.

מדידה זו הם קוראים אותה “עַרֶם” (ריש דגושה), שפירושו כמו בעברית “ערם (או הערים) ערמה”, ומשל זה שגור בפיהם תמיד: “כשם שתערם לי כך אערם לך”, כלומר: “במדה שתמדד לי כך אמדד לך”.

מדרך המודד לחזור מאה פעמים ואחת על מספר היחידות שכבר מדד, והוא עושה זאת במנגינה מיוחדת, שאינה פוסקת אלא עם גמר המדידה.

המושלמים אינם נוהגים לקרוא מספרים לשתי המדות הראשונות, אלא הם מכנים את הראשונה באמרם: “אללה ואחד”, ה' אחד – ואת השניה באמרם: “אין שני מבלעדו”, ומכאן ואילך הם מונים את המספרים הרגילים, שלשה, ארבעה וכו'.

גם ביחס למספרים בכלל בעלי הזיה הם, והם מקפידים מאד שלא להעלות מספרים ידועים על שפתם בחשבם אותם ל“מספרים של קללה”. הנה, למשל, אסור להזכיר את המספר “חמשה” שהוא סימן של “עין-הרע” והם מכנים אותו בשם “יד”, רמז לחמש אצבעות היד, על המספר “שבעה” הם עוברים בשתיקה גמורה, או שהם מכנים אותו בשם בָּרָכֶּה", כלומר: ברכה, ובמקום “תשעה”, אומרים המושלמים: “צַלי עַלַי אַל נַבִּי” – התפלל לעילוי נשמתו של הנביא –. גם המספר “אחד עשר” עוברים עליו בשתיקה, וממשיכים לקרוא את המספר עשרה עד שהם מגיעים לשנים עשר.

ה“כֵּילֶה” הוא ה“כְּלִי” בעברית (משורש וכל בשליש עפר הארץ ישעיה מ, יב), משמש אצלם מדת יחידת היובש.

בשעה שמוכרים תא התבואה בערים, נוהגים להזמין מודד מיוחד המומחה בכך, והם משלמים לו שכר טרחתו חצי גרש לכל מדה. יש גם מדת יובש מיוחדת מטעם הממשלה, אלא שהפלחים, וביחוד אלה שבכפרים הרחוקים מהערים, אינם משתמשים בה, והם מתחשבים עם מדותיהם הם.

היבול העקרי של הארץ הן החטה והשעורה, אבל יש עוד מינים שונים של יבול, כגון: העדשה, המשמשת לאכילת האדם, והכרשנים, שמהם עושים בליל לֶאֱבוֹס בו את הגמלים, או להאכיל את הצאן, והם הראשונים לצמיחה. יש עוד שני מינים חשובים של יבול, והם השומשומים לו הדורה הגדלה במדה מרובה בשרון ובשפלה, בעמק הירדן ובכל מקום אחר שהאדמה שם עמוקה ושמנה למדי. את השומשמים לקוצרים הפלַחים קודם שהם מספיקים להתיבש, שאז קלחיהם נפתחים לכל מגע קל והגרגירים שבתוכו מתפזרים לכל רוח. אחר הקציר שוטחים את השומשמים על גגות הבתים, ומשאירים ואתם שם עד שיתכשרו לדישה, שהם עושים ואתה על ידי חביטה במקל. בגלל עדינותם, ולא על ידי בהמות כמו שנוהגים בתבואה.

השומשמים משמשים לעשית שמן הידוע אצלם בשם “סִירֶג'” (על ואפן הכנתו עי' בספר העירונים), והוא משמש להם לאכילה כמו שהוא או גם לבשול. העירונים דרכם על-פי רוב לבשל תבשילם רק בשמן שומשמים, מה שאין כן הפלחים, וחלק קטן מהעירונים המושלמים שאוהבים יותר את שמן הזית. פסלתו של שמן השומשומים נקראת בפיהם “כֻּסְבֶּה”, והם מאכילים אותה לכבשים וביחוד לעזים שאוהבים אותה מאד, וזה כד להרבות שמנם וַחֲלָבָן. שני המינים האלה זורעים אותם כרגיל בסוף האביב, ומשום כך הם קוראים ואתם בשם “תבואות קיץ”.

האבטיח זורעים אותו גם כן במדה מרובה בארץ, וביחוד במקומות החוֹל, כגון בסביבות רמלה ולוד. כשמתחילים האבטיחים להתבשל, עושים להם הבעלים בשדות אחוזותיהם מלונה או “שׁוּמִירָה” של עצים, שהם מכסים אותן ענפים וזרדים, ויושבים בצלן במשך כל הזמן שהאבטיחים צומחים כדי לשמור עליהם מפני הגנבים המצויים.

גם טבק נוהגים הפלחים לזרוע, אלא שהם צריכים לכך רשיון מיוחד מראש מאת השלטונות, בהיות ענף זה כולו מונופול ביד הממשלה111. הקובעת לכל כפר את כמות זריעתו. ומפני שהכנסתו של טבק הגונה. לפיכך משתדלים הפלחים לרמות את הממשלה, והם זורעים שטחים יותר גדולים מכפי הרשיון שבידם, ועושים כל מיני תחבולות כדי להעלים את העודף מעיניהם של המעריכים מטעם הממשלה, והנני מביא בזה דוגמאות אחדות מתחבולות מעשיות שהם משתמשים בהן.

  1. מעשה בבני כפר פ' שזרעו טבק יותר מכפי המדה, והלכו מלשינים והלשינו עליהם בפני השלטונות. הדבר נודע לבעלים, מה עשו? כשהגיעו המעריכים אליהם יצאו השֵיכים של הכפר לקראתם, וקבלו פניהם בכבוד גדול, ועשו עצמם כאילו אינם יודיעם למה הם באיםם. הכניסו אותם אל המארחה שבכפר, כנהוג אצלם, והאכילום והשקום ביד נדיבה. ובשעת שקיעה כשהודיעו המעריכים למה הם באים? קראו השיכים ואמרו: "אבל אפנדים נכבדים! השעה כבר מאוחרת. לינו פה הלילה ונוחו מעמל הדרך, ובבוקר כעלות השחר תצאו לא השדה לעשות מעשיכם. הסכימו לה מבקרים והלכו לישון, ובאותו לילה יצאו כל בני הכפר אל השדות וקצרו את כל עודף הטבק והעלימוהו, וגם החליקו את פני האדמה כאילו לא קרה כלום. בבוקר כשיצאו המעריכים לבקר את השדות וראו מה שראו, חזרו לעיר והודיעו לשלטונות שרק תואנה בקשו המלשינים על תושבי הכפר הצדיקים, והממשלה, כמובן, הרשיעה את הצדיקים והצדיקה את הרשעים.

אבל האמת צריכה להאמר, שלא לעולם מצליחה ערמה, וראיה לדבר שפעם אחרת כשקרה מעין אותו מקרה את בני כפר אחר, מהרו הפלחים וטמנו את עלי הטבק בעפר, וגם השוו את פני האדמה בזריזות עד שקשה היה באמת לגלות את הערמה, אלא שעינו של שליח הממשלה מנוסה בכמו אלה, וכשבא הביא מעו מגרפה, וגרף את העפר וגלה את העלים הטמונים, ופני הזורעים חפו, וגם קבלו ענשם.

חלק מהכפריים הקרובים אל ה“ע’ור” משתתפים עם הבדוים בזריעת שדותיהם שהם משקים ואתם השקאה מלאכותית, וזה משום שהבדוי עצל מטבעו, וקרקעותיו מרובות מכפי מדת יכלתו לעבדן בעצמו, ולפיכך הוא מרוצה מאד כשבאים פלחים להשתתף עמו בעבודה, ומביאים עמהם בהמותיהם וכלי מלאכתם. הבידוים מחלקים את יבולם עם הפלחים, ונותנים להם עד כדי רבע מיבולם חלף שכר עבודתם.

יש שאפילו במקומות רחוקים כגון ירושלם וכו‘, עושים הפלחים אותו דבר, הם משתתפים עם הבדוים בעבודתם, כאמור, ומקבלים עד כדי חוֹמשׁ מהיבול כשכר עבודתם, מבלי לקחת חלק בהוצאות של קנית הזרעים וכו’ שהן כולן על חשבון הבדוי.

מלבד מיני התבואה השונים, נוהגים הפלחים לזרוע גם ירקות, כגון פולים ואפונה, בצלים ושומים, עגבניות וגזר, לפת לבנה ולפת אדומה, דורה ותירס, קשואים ומלונים, כרובית ודלעת, כשׁוּת ומלפפונים וחצילים וכיוצא באלה. גם בשדות הזרועים קשואים ומלפפונים רואים מעין אותן המלונות שהזכרנו לעיל המשמשות לשמירה מפני הגנבים. ועל כגון לאו מתכוון הנביא ישעיהו באמרו: “כמלונה במקשה כעיר נצורה” (א, ח). וגם באיוב אנו מוצאים: “בנה כעש ביתו וכסוכה עשה נוצר” (כז, יח):

יש, שכל משפחתו של הפלח גרה בסוכה או במלונה הנ"ל, במשך כל העונה, וזה ביחוד כשהמקשה או הכרם רחוקים מהכפר. ויש סוכה זו או מלונה זו סמוכה אל אחד העצים שבכרם או במקשה וענפיו מצלים עליהם במקום הסכך הנהוג ברובם.

בארץ-ישראל אשר “למטר השמים תשתה מים”, כל מעין ואפילו היותר קטן, תועלתו מרובה להשקאת גני הירקות ועצי הפרי. ולפיכך זכות השמוש במים להשקאת הגנים חשובה מאד לכל פלח. ובהיות שהמעינות מקומם בעמקי ההרים, לפיכך אפשר להם לפלחים לעשות לרגלי ההרים שורות של גנים ופרדסים שהם משקים אותם במימי המעינות הסמוכים. ונעים מאד לעובר דרך לראות מה גדול ההבדל שבין ראי ההרים החשופים והיבשים, ובין רגליהם המכוסות גנים יפים ופרדסים נהדרים עטופי ירקרקות ומלאי עצי פרי לרוב, וזה הודות לנחלי המים הזכים המתפרצים פה ושם מבין שני סלעי מגור אפורי מראה ועתיקי ימים. המים הזכים והטהורים האלה של המעינות מצטיינים בטעמם הטוב ובקרירותם המשובבת נפש, ומשתפכים להם לתוך בריכות שידי הטבע או גם ידי האדם עשאון. ושם באות בכל יום נשי הכפריים הקרובים ובנותיהן העליזות למלא כדיהן ולכבס בגדיהן. גם רועי הצאן והבקר אשר בסביבה מביאים לשם עדריהם לשבור צמאונן בשעות החום הלוהט, והם ממתינים בסבלנות פלחית עד שיגיע תורם להשקות צאנם כשהם משתטחים תחת אחד העצים הענֵפים הקרובים או כשהם רובצים להם על אחד הסלעים הזקופים. כי רק על פי התור משקים הרועים עדריהם. גם הילדים הקטנים של הכפר נוהגים להתקבץ בכל ערב על יד המעין לשחק משחקיהם, וא לטבול במימי הבריכה הקרירים כשהם צועקים וצוחקים וממלאים את כל הסביבה קולות עליזים.

בכל בריכה קרוב לקרקעיתה יש חור באחד מקירותיה שמן הרגיל סותמים אותו אלא בשעת הצורך להשקות את הגנים או לנקות את הבריכה מהמים הרעים והדלוחים שבה, כדי למלאותה מים חדשים טהורים וצלולים.

השקאת הגנים והפרדסים, נעשית על ידי רשת של חריצים או תעלות שהם חופרים באדמה להעברת המים. והגנים עשויים ערוגות ערוגות הנמוכות במקצת מהתעלות, והנבדלות ביניהם ברצועות ארוכות של עפר מגובב המגביהות במקצת משטח הערוגה. וכל פעם שהם רוצים להשקות את הערוגות, הם פורצים ביד או ברגל פרצות קטנות באותן הרצועות שדרכן עוברים המים ומשקים את הערוגה, ואחר כך הם חוזרים וסותמים הפרצות ביד או ברגל ומעבירים את המים אל הערוגה הקרובה עד שהם משקים את כולן, ועל כגון זה נתכוון הכתוב באמרו: “כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא, אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק” (דברים יא, א). – השקאה זו שעליה מתוון הכתוב על מצרים, נוהגת, כאמור, גם במקומות ההשקאה המלאכותית שבארץ ישראל.

בפרדסים של תפוחי הזהב שבשרון, וביחוד באלה שעל יד יפו, עושים את ההשקאה במימי הבארות שהם חופרים ושעומקם מגיע לפעמים עד שלשה מטרים, והם שואבים אותם על ידי “השַאקְיֶה”, שפירושה מכונת-השקאה, או אנטילה בלשון התלמוד. או גם ב“שָדוּף”, שעיקר מוצאו ממצרים, והוא נמצא בארץ מעט מאד.

האנטילה עשויה שני גלגלים גסים של עץ שהאחד מהם היותר קטן שוכב וסבובו מאוזן, והשני היותר גודל עומד על גבי הראשון וסבובו מאונך, הקטן השוכב עשוי עגול אחד דוקא, והוא מלא שִנים גבוהות וחזקות של עץ בשפתו העליונה ברווח של חמשה סנטימטרים בין אחת לשניה, והוא נשען על גבי קורה עבה וזקופה שמסובבים ואתה על ידי בהמה (חמור, פרד וגם גמל), שקושרים ואתה ביד של עץ ארוכה היוצאת ממנה מאמצעיתה. והגלגל השני הגדול והמאונך עשוי לכתחילה שני עגולים מקבילים זה לזה והאחוזים זה בזה בבדידי עץ חזקים שהרווח ביניהם מקביל להרווח שבין השנים של הגלגל הקטן שמתחתיו, ועליו תלויה השרשרת הארוכה המלאה לכל ארכה – ברווחים קטנים – כּדי חרס או תבות עץ להשקאה. ובשעה שרוצים להשקות את הפרדס, מניעה הבהמה את תבות עץ להשקאה. ובשעה שרוצים להשקות תא הפרדס, מניעה הבהמה את הגלגל הקטן המאוזן, שבהסתובבו נכנסות השנים שבו אל תוך רווחי הבדידים שבגלגל המאונך הגדול ודוחפות אותו לפניהן. ואז השרשרת שעליו יורדת מזה אל תוך הבאר, והכדים או התבות שבה מתמלאות מים, ובעלותן הן משתפכות אל תוך תעלה המובילה את המים אל בריכה סמוכה המגביהה מעט מעל פני שטח הפרדס, ומשם הם הולכים ומתחלקים בפרדס על ידי רשת של צנורות העשויה לאורך הפרדס ולרחבו ומשקים את האילנות.

כל המכונה הזאת שני עמודי אבן מוצקים מחזיקים אותה משני צדיה.

והשדוף כיצד הוא עשוי?

השָדוֹף משמש גם הוא להעלאת המים מתוך הבור שחופרים אותו לכתחילה סמוך לנחל הקרוב למקום הפרדס. ומי הנחל זורמים אל תוך הבור באין מעצור, ובשפוע היותר נמוך שבפרדס תוקעים קורת-עץ עבה שבראשה תולים מוט ארוך בצורת אֵסֶל, שבקצהו האחד דלי של ידו שואבים את המים מהבור, ובקצהו השני אבן כבדה או מטיל ברזל כבד, המשמש מנוף בשעת השקאה. ובהרימם את הדלי למעלה מריקים אותו אל תוך בור אחר שהם חופרים אותו למעלה מהראשון כארבעה חמשה מטרים, ומשם נמשכים המים דרך תעלות צרות אל הפרדס או אל הגן להשקותם. כשיש צורך בכך, עושים בור למעלה מבור ברווח של חמשה ששה מטרים מאחד לשני, ועל ידי כך מעלים את המים בדליים מאחד לשני על ידי “השדופים” שבכל אחד מהבורות עד שמשקים את כל הפרדס או הגן. ומלאכה זו קשה ביותר מפני שהם משתמשים בכח-האדם לעשותה מזריחת החמה עד שקיעתה. מהם מעלים את המים מבור לבור, ומהם מעבירים את המים בתעלות מאילן לאילן ומערוגה לערוגה עד סוף האילנות והערוגות, ככל אשר נוהגים לעשות במצרים להשקאת הפרדסים והגנים הסמוכים לנילוס. – ובראותך את העבודה הקשה העשויה בידי אדם בחום הגדול אתה תמה ושואל: הן לוא היו משתמשים במשאבה אחת ששני בני אדם עומדים עליה להפעילה הלא אז היתה כל העבודה נעשית בשעה קלה ומבלי התאמצות מרובה. אלא שאצל הפלחים יש ערך יותר גדול לפרוטה המיותרת הנשארת בחיקם מאשר לעבודת יד המיותרת והמטרידה.

מעוט המים בארץ הוא המום הטבעי היותר גדול שבה, ואליו נלוה עוד מום שני הוא מעוט היערות112. אלמלי היו נוהגים לנטוע יערות, אז היתה גם כמות המים מתרבה באופן טבעי והיתה נותנת יכולת גם לפלח להשקאה מלאכותית הרבה יותר גדולה מזו שישנם עכשיו. ועל ידי כך היו התושבים פחות תלויים ב“מטר השמים” כמו שהם תלויים כיום. ביחוד במה שנוגע לעבודת האדמה.

כשכבש יהושע את הארץ מידי הכנענים, מצא בה יערות רבים ככל אשר יעיד הכתוב: ויאמר יהושע אם עם רב אתה, עלה לך היערה ובראת לך שם וכו‘, כי הר יהיה לך כי יער הוא ובראתו (יהושע יז, טו-יח). גם עכשיו פוגשים פה ושם במקומות רחוקים מן הישוב, מספר יערות שהם בודאי שרידי היערות הקדומים, כמו בהרי הכרמל והגלעד (גְ’בַאל עַגְ’לוּן), בהר תבור ובעמקים אשר מצפון מזרח לארץ. ממזרח ומדרום-מערב לחברון יש שטחי אדמה גדולים ומכוסים אלוני-עפצים, שטה-מדומה ואֵלה, הרדוף וחרובים ואילנות סרק גבוהים וכו’. אבל הפלחים העוסקים בהכנת הפחמים והשיד כורתים גם אותם בלי רחמים, אחרי שאין מוחה בידם.

גם רועי הצאן והבקר המצויים שם תדיר בשדות, עוזרים הרבה לרעת האילנות, משום שהעזים ביחוד אוהבות מאד את היחוּרים הרכים שהן מכרסמות אותם עד השורש. יש שגם האש שולטת ביערות לאכלם, וזה משום שהעוסקים בפחמים ובשיד משתמשים למשרפותיהם בענפים העבים, בעוד שאת הדקים שבהם הם תולשים ומשליכים הנה והנה על פני האדמה, ובהתיבשם, האש שולטת בהם בנקל, ודיו לו לגפרור אחד שמדליקים אותו ומשליכים אותו מבלי זהירות, לגרום דלקה גדולה הגורמת נזקים עצומים.

חוץ מזה יש גורם עיקרי אחר למעוט העצים, וזוהי הדרישה לחמרי הסקה שהולכת ומתרבה בין העירונים, בהתרגלם לחיות חיי מותרות כמו בני המערב. וכמוהם גם הם משתמשים בעצים להסקת תנוריהם, לבשול תבשילם ולחמום הבית בימות הגשמים. ואחרי שעל ידי כך כמות חמרי ההסקה הולכת ומתמעטת, ומצד שני מחירם של החמרים האלה הולך ומתיקר, יש לו לפלח חשבון לכרות את עציו, ואפילו עצי הזית החשובים, כדי להוציאם לשוק למכירה. גם טחנות הקיטור עושות את שלהן, להמעטת העצים, טחנה אחת מהן צריכה עצי הסקה בשנה אחת יותר מאשר מאה משפחות, וכבר הזכרנו במקום אחר שגם הממשלה הטורכית מצדה לא רק שלא עזרה לפלחים מס גדול לכל עץ, עד שכדאי היה להם לכרות אותם, כדי להשתחרר מהמס שעלה לפעמים על מחיר ההכנסה של העץ.

חוץ ממכת חוסר המים, מפחדים התושבים תמיד גם ממכת הארבה, שגם היא מצויה בארץ. מכה זו נוראה ואיומה כשהיא באה, כי אחריה “מדבר שממה” ממש כדברי הנביא יואל בן פתואל. הארבה מלחך את הכל, את התבואה ואת העצים, ואינו משאיר אחריו כלום. בשנת 1913 עלה ארבה כבד על הארץ אשר לא השאיר אחריו שרדי ופליט, וזכרונו אינו נמחק עדיין מלב התושבים. המחזה היה מחריד עד כי אין לתארו בדברים. סכנת הארבה היא הרבה יותר גדולה בימות האביב, שאז הכל נמצא במצב של לבלוב ופריחה, הנוחים מאד לארבה, אשר “שניו שני אריה ומלתעות לביא לו”.

המלחמה בארבה קשה עד מאד, ושיטות שונות לה שאין פה המקום לפרטן.

פרק לב: עבודת האדמה

ארץ-ישראל נוחה מאד למטעים של עצי פרי, והעץ הטפוסי המצוי בה ביותר הוא הזית. חשיבותו של העץ הזה גדולה מאד, וערך יבולו גדול מיבול החטה והשעורה. מחיר הזיתים יקר בערך, ולפיכך סומך עליו הפלח בשביל תשלום המסים שהוא חייב לממשלה, ובשביל יתר ההוצאות ההכרחיות שלו הזקוקות לכסף מזומן. שנה רעה ביבול הזיתים נחשבת אצל הפלח לאסון עוד יותר גדול מאשר שנה רעה ביבול התבואה.

הזית נמצא לרוב בארץ, כאמור, וכנראה שגם בימי קדם היה כך. אמנם כרם של זיתים נראה בעיני האירופי למונוטוני יותר מדאי, בהיותו רגיל בארצו ל“שלל צבעים” בשטח המטעים, אבל מצד אחר, כרם הזית יש לו חן מיוחד משלו, העלול להקסים לבו של אדם, וזה על ידי כותרת ענפיו הבריאים, המתנשאת מעל לגזעו הנמוך והעבה. ענפי-הזית עטופים תמיד עלים אפורים-כספיים שאינם יודעים יובש במשך כל השנה.

עץ הזית קדום מאד בארץ, כאמור, ושמו נזכר פעמים רבות בתנ"ך גם בשביל תשמישי קדושה, כידוע, כתוב: “ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלות נר תמיד” (שמות כט, כ). ואומר: ואתה קח לך בשמים ראש וכו‘. ושמן זית הין, ועשית אותו שמן משחת קודש וכו’ (שם ל, כג, כד, כד) ועוד.

מטע עצי הזית נעשה על-ידי זרעו של הפרי עצמו, או על-ידי שתילים ויחורים רכים של עצים זקנים אחרים, ודרך אחרונה זו היא רגילה ביותר. מדרכו של עץ זה, לשלח יחורים רכים במרחק לא גדול מהאילן עצמו, והם מתפתחים במשך הזמן, ונהיים לעצים רכים, הנראים פה ושם על-יד העצים הזקנים, ובשעה שהפלח זקוק לנטיעת עץ חדש, או כרם חדש, הוא חופר מסביב ליחורים הרכים האלה, ומוציא אותם יחד עם חלק משרשיהם, ונוטע אותם בכל מקום שהוא רוצה. מלאכה זו הוא עושה דוקא בחורף אחרי הרביעה הראשונה.

כשעולה ביד הפלח לשרש את היחור עם השרשים, הוא בטוח שהשתיל יצליח להתערות באדמה. ובמשך ששת החדשים הראשונים לנטיעתו, הוא דואג להספיק לו מים. ואמנם על פי הרוב היחור מתפתח יפה יפה, ובמשך הזמן הוא נעשה לעץ בריא וחזק “אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול”.

לשתילי יחורים אלה מתכוון הכתוב באמרו: “אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך” (תהלים קכח, ג). ואם נוסיף עוד, שהפלח קורא את שטח האדמה שמסביב לעץ הזית בשם “שלחן העץ” אז מתבלט תאורו היפה של הכתוב עוד יותר.

כל עצי הזית, בין אלה שמגדלים אותם על ידי זריעה, ובין אלה שלוקחים אותם משתילי עץ אחרים, ואפילו מהיותר בריאים ומהיותר חזקים שבהם, זקוקים להרכבה לכשהם נקלטים, אחרת, אין הברכה שורה ביבולם.

וכך עושים את ההרכבה:

בוחרים בענף היותר בריא של העץ הרך, ובמקום חבורו אל הגזע, עושים חתך מארך שאת שפות קליפתו מרימים קצת משני הצדדים של החתך, בהזהרם שהקליפה תשאר ברובה דבוקה אל הענף, ובתוך החתך הזה מתחת לשפות הקליפה מכניסים יחור של עץ אחר חזק ובריא, שחותכים אותו עם חלק של קליפת העץ ברוחב של חמשה ששה סנטימטרים בערך, וקושרים אותו שם במטלית יפה יפה, והוא נשאר קשור כשנה שלמה עד שהוא נקלט. ואז כורתים במשור את חלק העץ שמעל להרכבה, כדי שכל כח צמיחתו ולחלוחיתו של העץ יתרכז ביחור לפתחו ולשגשגו.

הזית מתחיל לתת פרחיו בסוף הקיץ, והפרחים הם קטנים. ארכם מחמשה עד ששה סנטימטרים, ומראם לבנבן כמראה שמנת החלב. כל ענפי העץ מכוסים בהם, עד שהעץ נראה מרחוק כעטוף טלית לבנה מרהבת עין. רוב הפרחים נהפכים לפירות, ורק חלק קטן מהם אינו עלול “לְאַגֵד”113 כדברי הפלחים. ואף על פי כן הצלחתו של יבול הזית אינה תמיד בטוחה, וזה משום שפגעים רעים ורבים עומדים על עץ הזית להחלותו ולהחלישו. כשיורד גשם חזק בשעת הפריחה, נושרים רוב הפרחים מעליו, ואם אין פרחים, ממילא אין גם פרי. ואם ימים של חום חזק תוקפים את העץ בעונת פריחתו, הפרחים מתיבשים ונושרים מאליהם. אם השנה שחונה, יהיה הפרי קטן ודל. ואם “רוחות המדבר” שהארופים נוהגים לקרוא אותם בשם “שירוקו” נושבים בתחילת הסתו בחזקה בשעה שהפרי קרוב לגמר בשולו, הם גורמים להצטמקותו ולהשרתו.

המלה “שירוקו” מוצאה מערבית מהמלה “שַרְקִי”, שפירושה בלשון זו “מזרח” או “רוח מזרחית”. ויש שקוראים אותה “סִמוּן”, שפירושה כמו בעברית “סִמוּם”, היינו רוח מסממת. רוח זו שבאה ממדבר סוריה, יבשה מאד, וגם חמה מאד, (זולת כשהיא באה בימות החורף) והיא שורפת את הפרחים עד שנהפך מראם כמראה הצמחים אכולי קרח. גם בני האדם ובעלי החיים סובלים הרבה מהשירוקו, והם מרגישים על ידו עיפות חזקה ותשישות כח גדולה.

כשה“שירוקו” חזק מאד, רואים את האויר כאילו הוא מעורפל ומלא אבק דק, המעיק מאד על הלב. במצרים קוראים לרוח זו בשם “חמשין”, שמובנו חמשים כמו בעברית, וזה משום שבתקופת האביב היא נושבת חמשים יום בסרוגין. בארץ ישראל רוח זו מצויה בחודש אפריל ומאי, וגם בספטמבר ובאוקטובר. ובכל פעם היא נמשכת משלשה ועד תשעה ימים, ולפעמים גם יותר מזה. יש שהיא נושבת גם באמצע החורף, ואז היא קרה מאד, ועל רוח זו מתכוון הנביא יחזקאל באמרו: “והנה שתילה התצלח? הלא בגעת בה רוח הקדים תיבש יבוש, על ערוגות צמחה תיבש” (יז, י).

עץ הזית מאריך ימים, והוא נושא פריו מאות שנים. מסיקת הפרי נעשית בתחלת הסתו, והיא קשה ומטרידה ביחוד באותם הכפרים המבורכים בעצי זית. בצידון, שלפי דברי התושבים נמצאים בה כרמי הזית היותר גדולים, והיותר סמוכים זה לזה, אין הממשלה נותנת רשות לבעליהם לעשות את המסיקה אחד אחד אלא כולם יחד, וזה מפני הפחד שמא יגנבו זה מזה. בימים שהממשלה קובעת בהם את המסיקה, יוצאים הבעלים כולם ומוסקים זיתיהם בבת אחת, ואינם זזים מן המקום עד שהם גומרים את עבודתם.

נוהגים לעשות את המסיקה לפני גמר בשולו של פרי, וזה משום שהרוב אוהבים לאכול אותו כשהוא עדיין בוסר, היינו כשהוא עוד ירוק, אבל אם רוצים לעשות ממנו שמן, משאירים אותו על העץ עד שמתבשל.

כדי להכשיר את הזיתים לאכילה, כותשים אותם כתישה קלה באבן על גבי טבלה של אבן אחד אחד או גם רבים ביחד, ואחר שורים אותם במים במשך זמן מה כדי להפיג מרירותם. וכשמוציאים אותם מן המים, סופתים אותם במלח, וחוזרים ונותנים בהם מים שמוסיפים בהם מעט שמן ורבועים של לימון לרככם ולהטעימם. והם משאירים אותם כך ימים אחרים עד שמשחירים, וזהו סימן לגמר בשולם ולהכשרתם לאכילה.

הזיתים שבשולם נגמר בעץ, אין שורים אותם במים אחרי המסיקה כדי להמתיקם, אלא סופתים אותם במלח תיכף למסיקתם.

שמן הזית המשובח ביותר, הוא אותו השמן שעושים אותו מהזיתים הבשלים בעודם באילן, ונושרים מאליהם מן העץ כבוא עתם, אלא שעל פי הרוב מוסקים את הזיתים בעודם ירוקים, כאמור, וזה מפני שהגנבות מצויות, או מפני שבעליהם עניים ואינם יכולים להמתין עד שהפרי מתבשל בעץ כל צרכו.

המסיקה נעשית על ידי הכאה בענפי האילן במוט של עץ ארוך שלפעמים – כגון בסביבות עזה – קושרים בראשו מוט שני להאריכו בכדי להגיע עד צמרתו. ויש שבמקום מוט שני מעמידים המוסקים סולם של עץ גבוה שעליו הם מטפסים לעשות עבודתם בענפי העץ הגבוהים.

הכתוב קורא את המסיקה חביטה: “כי תחבט זיתך לא תפאר אחריך” (דברים כד, כ).

הזיתים המיוחדים לעשית השמן, מובילים אותם ישר אל ה“בִּדְ” היא “הבּוֹדֵדָה” העברית. הבודדות אינן שוות בכל מקום, אבל הן עשויות בעיקר בתבנית ריחים של קמח, היינו שתי אבנים שֶכֶב וְרֶכֶב, השכב כשמה כן היא שוכבת, והרכב רוכבת עליה. במרכז השכב יתד בולטת שעליה סובב הקוטב, היא קורת עץ עבה, חזקה ושופעת, שבראשה האחד הקצר תקועה אבן הרכב הסובבת על גבי השכב בשעת כתישה, ובראשה השני, הארוך, קושרים את הבהמה או גם את האדם למלאכת הסבוב. ויש נוהגים לכסות את עיני הבהמה בשעת הסבוב, להקל עליה את הסחרחורת. אחר הטחינה נותנים את הזיתים בתוך מַעֲטָן (כלי שנותנים בו את הזיתים להִכָּמֵר) ששם הם נכמרים במשך שנים שלשה ימים ומזיעים קצת מוהל, ואחרי כן נותנים את האוּם114 בתוך כופשים, כלומר: סלי נצרים גדולים, או גם בתוך שקים עשויים שער הגמל, וטוענים אותו לבית הבד כדי לסחוט ממנו את השמן.

במקומות ידועים נוהגים לתת את הזיתים קודם שכותשים אותם בבודדה, בתוך כדי חרס עם מעט מים או אפילו בלי מים, ומעבירים אותם באש במשך זמן-מה כדי להפיג מרירותם. ואחר כך הם מגרגרים115 אותם במשך ימים אחדים על גג הבית לנגבם קודם שהם מעבירים אותם לבית הבד.

הבד עשוי מלאכה גסה, קוטר עבה וחזק של עץ תקוע בקצהו האחד כשהוא שוכב בתוך קיר ששם מחזיקים אותו ביתדות של ברזל, ובקצהו השני נקב שבתוכו עוברת לוליבת עץ שמעלה ומורידה את הקוטר בסובבה. מתחת ל“בד” יש רצפה רחבה של אבן שבה חקוקים חריצים להובלת השמן אל ה“בור” בשעת עצירה. בין הקוטר והרצפה טוענים את הכופשים או את שקי השער שבתוכם נותנים את האוּם ועל ידי זה שסובבים את הלוליבה בכח הבהמה, לוחץ הקוטר לחץ חזק על האום שעוצר את השמן השופע ויורד דרך החריצים שברצפה אל תוך הבור הסמוך. ומשם הם שואבים אותו בדליים, ונותנים אותם בכדים של חרס, או נאדות של עור, ולוקחים אותו לאכילה בבית ולמכירה בשוק.

שיטה זו של עשית השמן היא, כמובן, ראשונית מאד, וממילא שחלק לא קטן מהשמן הולך לאבוד על-ידי זה שהוא נשאר באום. ומשום כך יש שהתחילו להשתמש בבדים מתוקנים שהם מביאים מארופה, ושהלחץ בהם נעשה לפעמים גם באופן הידרולי.

את השמן מוכרים בשוק לאכילה ולבשול, וגם להכנת הסבון המקומי. ומחירו משתנה לפי יבול השנה, אם היא ברוכה או שחונה. יבול הזית משתנה על-פי-רוב בסרוגין של שנה ברוכה ושנה שחונה. אבל בדרך כלל המחיר הגון.

את הגפת או את פסולת הזיתים העשירה בשמן מפני הטעם האמור שבתי הבד הם עדיין בלתי משוכללים, נוהגים למכור לבעלי התנורים הצבוריים הנהוגים עוד לרוב בארץ אצל הערביים. וזה כדי להחיש חמומם. האופה משליך פעם בפעם חופן של גפת אל תוך התנור להגדיל המדורה ולהחיש את הסקת גזרי העצים העבים.

גם כרמים של גפנים מצויים לרוב בכל הארץ, כי גם האדמה וגם האקלים מתאימים להם מאד. הענבים משמשים אצל בני הארץ לאכילה, להכנת יין ומיני מתיקה (אצל פלחי הנוצרים) וגם לעשית צמוקים.

כרם הגפן, צריך טפול רב כדי שיצליח. צריך לעדרו לכל הפחות פעם בשנה. אחרת, הנטיעות מתקלקלות. צריך כמו כן לזמור את הנטיעות בכל שנה בכדי שתשאנה פרין. אם לא כן, הפרי יהיה דל וכחוש, או שלא יצמח כלל. ובשעה שהגפנים נושאות פרי, צריך לשמור עליהן מפני הגנבים ומפני השועלים המצויים לרוב בארץ.

המקומות היותר ברוכים בארץ בכרמיהם, הם חברון וסביבותיה, וסלט וסביבותיה. בהרים מתחילות הגפנים לשאת פרין בסוף חדש מאי. או בתחילת יוני, וכשמתהלך אדם באותה עונה בבוקר בין הכרמים או סמוך להם, וביחוד כשרוח צפונית מנשבת, היא מרגיש במלואו את יפי תאורם של הכתובים: “התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח”. (שיר השירים ב, יג) – "עורי צפון ובואי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו (שם ד, טז) –. באותה עונה האויר ספוג כולו ריח עדנים המבשם את הסביבה.

יש מקומות שמגדלים בהם גפני-מדל, אבל על פי רוב הם נותנים לגפנים להשתרע על פני האדמה. הפלחים סוברים, שהגפנים הזוחלות סובלות פחות מגפני המדל מזרם הברד שיורד לפעמים בסוף החורף, ומזיק הרבה לפרחי הגפן.

הכרמים מסויגים על-פי רוב בגדרים, הנקראות בפיהם “גְ’דָאר” כשם העברי גָדֵר. הג’דאר עשוי אבני גויל גסות, שמוציאים אותן מגוף הכרם בשעת עדור או בשעת חרישה, ומסדרים אותן זו על גבי זו מבלי כל טיט. ממילא שסיג זה, הוא רופף מאד, ודיו לו לכלב או לשועל בשעה שהם מטפסים עליו, לפרץ בו פרץ, וגם לדרדר אבניו ולהרסו. וזה ביחוד בימות החורף, שאז הקרקע שמתחת לג’דאר תחוחה על ידי מי הגשמים. על חומה זו נתכוון בודאי טוביה העמוני באמרו: “גם אשר הם בונים, אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם” (נחמיה ג, לה).

בעונת פריחתן של הגפנים, מתקן הפלח את פרצי הגדרים שבכרמו, ומכסה אותם מלמעלה במשוכת “נתשׁ”, הם שיחי קוצים נמוכים שמחזיקים אותם על הגדר באבנים כבדות, וזה כדי לעצור בעד הגנבים או הכלבים והשועלים, לחדור אל הכרם כאמור. יש ששבילים צרים ומפותלים, מבדילים בין הגדרים עד שקשה להן לשתי בהמות יחד לעבור זו אצל זו לרחבן, ביחוד כשהן טעונות משא. בשביל כזה עבר כנראה, בלעם בפגשו במלאך ה' ככתוב: “ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה”. ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל" (במדבר כב, כד – כו).

בכל כרם יש “מגדל-מצפה” – או שומירה בלשון התלמוד, – העשוי גם הוא אבני גויל המסודרות זו על גבי זו כמו בגדרים. וזה כדי שהשומר יוכל להשקיף משם על כל הכרם מסביב. הכרמים ברובם רחוקים מבתי המושב, ולפיכך קובעים הבעלים בכרמיהם את דירתם בכל ימות העונה, כאמור לעיל, והם לוקחים עמם שם גם את בני ביתם, כדי שיעזרו להם בשמירת הכרם וביבוש הפירות שהם מכניסים לקיום.

יש מגדלים העשויים בנין חזק, וזה ביחוד כשהכרם רחוק מאד מהכפר, במקום שמם מאדם, שאז המגדל הוא בבחינת מבצר אמתי, המשמש גם מגן ומסתור לבעלי הכרם. ומגדל כזה עשוי על פי רוב שתי דיוטות, חדר על גבי חדר, והעליה אל החדר העליון נעשית דרך החדר התחתון שפתח כניסתו עושים אותו מן הרגיל נמוך מאד. המדרגות לעלות אל החדר העליון, עושים אותן אבנים גסות ורחבות שעליהן פורשים בני המשפחה את מצעיהם בלילה לשכיבה, באופן שאי אפשר לו למי שהוא לטפס עליהן מבלי שירגישו בו בני הבית.

החדר העליון נמוך מאד, ובמקום תקרה הם מכסים אותו בסכך סמיך הנשען על גבי קורות של עץ, וזה כדי להגן על השומר מפני השמש והרטיבות החזקה של טל בוקר. יש שהסכך עשוי גפן מדל מגפני הכרם.

חלק גדול מהענבים עושים אותם צימוקים, וזה ביחוד בחברון וּבסלט שענביהן משובחים ביותר, כאמור. הענבים בכלל מינים שונים, המשובחים שבהם קוראים אותם “בַּנָאת אַל שָׁאם” – בנות דמשק, – משוק שדמשק מפורסמת לתהלה בענביה ובפירותיה, ומשום כך נוהגים לכנות כל מין משובח שבארץ, בשם “פרי דמשק”, בשעה שמכריזים על מכירתו למשך עליו את עיני הקונים.

טובלים את הענבים בתוך משרה של אפר לעשותם צימוקים, והאפר לוקחים אותו משרפת עצי האלון או האלה שהם קשים ביותר, לפי דעת הפלחים, האפשר הלקוח מעץ רך אינו טוב לעשית הצמוקים.

משרת האפר, עושים אותה בתוך כלי רחב וצף, שבתוכו נותנים את סלילת הענבים הקטנה ממנו, ומשאירים אותה שם במשך זמן קצר, ואחר כך מוציאים אותה, ונותנים אותה בתוך כלי שני ששם המים מסתננים, וכשלא נשארים מים באשכולות, הם שוטחים אותם בשמש בחלקת שדה פתוחה וישרה ליבשם, והיבוש נמשך משנים ועד שלשה שבועות בערך, לפי מזג האויר באותו זמן, אם הוא יבש או לח. כשהאויר לח, היבוש נמשך יותר, והצימוקים משחירים בשעה שהאויר יבש, או שנושבת רוח מזרחית (שירוקי). היבוש נעשה מהר, וגם מראה הצמוקים הוא יותר בהיר ויותר יפה.

בשעת היבוש מפיצים הענבים ריח בלתי נעים.

מהענבים עושים גם “דִבְּשְ” – בעברית “דבש”, – וכך היא דרך הכנתו: לוקחים את אשכלות הענבים היותר בשלים וסופתים אותם בקצת “חֻוָּר” (חרסית לבנה), ושמים אותם בתוך היקב שהוא על פי רוב עתיק, ומאלה המצויים לרוב בארץ. ושם הם דורכים אותם ברגלים ממש, כשהם עומדים על גבי רצפה גדולה של אבן שמניחים אותה מראש על הענבים. וכשהענבים נתונים בתוך שק, דורכים אותם ישר על גבי השק, מבלי כל רצפה.

היקב העתיק, שכל אחד פוגש בו בכל מקום בארץ, עשוי סלע קשה בתבנית שוחה מָאֳרֶכֶת וצפה השופעת ויורדת לצד אחד. ומתוך שוחה זו יוצא חריץ ממקום השפוע, או אפילו חריצים אחדים, שדרכם עובר המיץ בשעת דריכה ומשתפך אל תוך שוחה שניה שבסלע לא רחוקה מהראשונה אבל קטנה ועמוקה ממנה. וכשהיא מתמלאה מיץ, שואבים אותו, ונותנים אותו בתוך יורות גדולות שבהן הם מבשלים אותו עד שנעשה לדבש.

מלאכה זו, איננה כל כך קלה כמו שחושבים אותה. קודם כל צריכה השגחה מרובה שהאש לא תהיה חזקה יותר מדאי, שאז ה“דבש” נשרף, והוא מקבל ריח בלתי נעים. צריך כמו כן, להסיר פעם בפעם את הקצף העולה על פני המיץ, כדי שהדבש יצא נקי מכל תערובת זרה שעולה וצפה למעלה בשעת בשול, ורק אחרי שלשים ושש שעות מהבשול, יתעבה המיץ ויצטמצם, עד כדי שליש מכמותו, שזהו סימן לגמר בשולו. ואז מסירים אותו מעל האש, ומניחים אותו להתקרר ולהצטלל. הפסולת הכבדה יורדת ושוקעת בתחתית היורה ונהפכת למשקע עבה.

החלק הצלול, ממהרים להוציאו מתוך היורה בזהירות, ונותנים אותו בתוך כלים נקיים. אם משאירים אותו עם המשקע זמן מה הוא מחמיץ ומתקלקל.

ה“דבש” כשהוא עולה יפה, מראהו חום בהיר וטעמו מתוק וערב לחיך. כעבור זמן, הנוזל מתנדף והדבש מתעבה, ואוכלים אותו כמו שהוא, או שמערבבים אותו בקמח ובשקדים ועושים מיני תרגימה שונים.

המושלמים אסור להם, כידוע, לשתות משקאות חריפים, ומשום כך הם אינם מתעסקים בעשיית יין מענביהם, אלא הם מוכרים אותם לתכלית זו לנוצרים וליהודים, שמוצאים מהם גם כוהל חזק (ספירט).

גם עצי התאנה צומחים לרוב בארץ, ומינים שונים להם. פרים חשוב מאד אצל התושבים כאמצעי של כלכלה, כי הם מלפתים את הפת בתאנים ואוכלים אותן בין לחות ובין יבשות.

עצי התאנה מצויים תמיד בכל כרם ענבים, ושתיהן, התאנה והגפן צומחות זו על יד זו מבלי להזיק זו לזו. וזה משום שכל אחת מהן חמרי אדמה מיוחדים לה, שפרנסתה והתפתחותה עליהם. בעוד שעצי הזית מזיקים מאד לגפנים, ומשום כך הם נזהרים שלא לנטוע אותם יחד.

בסוף האביב ובהתחלת הקיץ, יש שרואים בעצי התאנה מין מיוחד של תאנים שאינו דומה לתאנים הרגילות. מין זה מקדים לבוא בשנים שלשה חדשים, ומקום צמיחתו הוא מתחת לעלים, בשעה שהתאנים הרגילות צומחות במקום חבורו של ענף. הפלחים סוברים שמין “בַּכִּיר” זה הוא סימן של חולשה בעץ, והוא גדול הרבה יותר ממין התאנים הרגילות, וטעמו נעים לחיך, והתושבים מהללים אותו מאד. “כתאני הבכורות” (ירמיהו כד, ב). גם הושע אומר: “כענבים במדבר מצאתי ישראל, כבכּוּרה בתאנה בראשיתה” (ט, י). הערביים קוראים למין זה בשם מיוחד “דוּפוּר” (דופרא בתלמוד), בעוד שאת המין הרגיל הם קוראים “תּין” כשם העברי, ה“דופור” נחשב אצל התושבים למאכל תאוה, ובו הם אוהבים ביחוד ללפת את הפת בארוחת-הבוקר.

יש שמקדישים בגניהם עצים לטובת הצבור, כגון עצי תאנה, ועצי זית, וכל עובר ושב מותר באכילת פירותיהם. ואפילו שאין בעצים אלה כל סימן מיוחד, בני הסביבה מכירים אותם ונהנים מהם. פלחי הנוצרים נוהגים לשלוח את השמן היוצא מעצי הזית שהם מקדישים בכרמיהם לכנסיות שלהם להדלקה.

את התאנים מיבשים בכרמים עצמם אחרי שהם אוֹרים אותן, והם בוחרים לכך פנה פתוחה לשמש שמישרים פניה, ומסירים מעליה את רגבי העפר הגדולים והאבנים. ושם הם שוטחים אותן והופכים אותן בכל יום מצד לצד בכדי שלא תרקבנה בשעת יבוש, ובלילה הם מכסים אותן לשמור עליהן מפני הרטיבות שמזיקה להן. וכשהן מתיבשות מכניסים אותן בשקים של שער לקיום, או שחורזים אותן למחרוזות של מאה תאנים כל אחת למכירה בשוק. את המחרוזות הם קוראים “קָלָאֵיד” מלשון קלד116 שמובנו סגוֹר וקשוֹר, על שם שקושרים את התאנים זו בזו ומשחילים אותן במשיחה. את התאנים היבשות – הגרוגרות – הם קוראים “קֻטַיְן”, והן משמשות “לפתן” חשוב, כאמור, ביחוד אצל העניים.

בשרון ובשפלה וביחוד בסביבות יפו, ישנם פרדסים גדולים ורחבים של תפוחי זהב ולימון, שאת פירותיהם הם שולחים לשוקי אירופה וביחוד לאנגליה. תפוחי הזהב של יפו יש שצורתם מארכת כתבנית ביצה, עינם חוור, וקליפתם עבה, וזה משום שהפלחים מרכיבים את עץ הלימון בתפוחי זהב. הנסיון הראה להם – לפי דבריהם – שהרכבה זו מועילה לפרי מאד, והוא הרבה יותר טוב מתפוחי הזהב הפשוטים. עצים אלה בכלל זקוקים לזיבול רב, ולהשקאה מרובה, והם משקים אותם פעם בכל שני ימים מהבארות שהם חופרים בפרדסיהם, (שהם קוראים להם משום כך “בַּיָרוֹת”) כאמור לעיל.

גם עצי תומר מצויים בארץ פחות או יותר, וביחוד במקומות הסמוכים לים. אלא שפרים שמן וטוב רק בדרום הארץ, וביחוד בסביבות עזה, ביתר המקומות הפרי כחוש ודל.

מלבד העצים הנ"ל יש עוד בארץ עצי פרי שונים במדה פחות או יותר גדולה, כגון: רמונים ממינים שונים, חבושים, ומישמשים, אפרסקים שזיפים ושקדים, אגוזים, תפוחים ואגסים, וכו'. רוב הפירות הללו מביאים אותם אל הערים למכירה, וחלק לא קטן מהם הולך לאיבוד, משני טעמים, מפני שבכלל אין הפלח משגיח בעצי פריו במדה הראויה, וגם מפני שהוא קוטף אותם לפני גמר בשולם, מפחד פן יגנבו אותם מעל העצים.

בימות החורף הראשונים יש הרבה טל וערפל, המועילים מאד להרטיב את האדמה העיפה מחום הקיץ הלוהט. בבוקר בבוקר, רואים את מורדי ההרים ואת העמקים כשהם עטופים כולם ערפל עבה כאדרת לבנה, ורק ראשי ההרים מגוּלי הערפל בולטים החוצה, ומראם כמראה איים בלב ים לבן, כשהשמש עולה, הערפל מתפזר והשמים מיטהרים, וכל העצים ועלי הירק מתגלים לעיני הרואה בירקרקותם המקסימה כשהם מנוקדים כולם טיפות קטנטנות של טל בוקר מאירות ומזהירות כספירים מרחוק.

טל בוקר זה נזכר לשבח פעמים רבות בתנ"ך, והוא ממלא בארץ תפקיד חשוב מאד, הוא מרטיב את האדמה היבשה מהחום, כאמור, מדשׁן את הזיתים, ומבשל את הענבים ואת יתר פרי העץ.

פרק לג: השירה אצל הפלחים

העם הערבי היה מעולם עם של שירה וגם הצטיין בשירתו, כידוע. הוא שר על הכל, על מחזות הטבע, ועל חזיונות החיים, ואין לך מקרה לטוב או לרע, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל, שלא נשמעה בו בת שירתו. גם ספרותו בחלקה היותר גדול היא ספרות של שירה.

הערביים, אף אלה שבארץ-ישראל, שרים גם כיום, אלא ששירתם של אלה האחרונים ירודה מאד, היא טפוסית רק בצורתה החיצונית, היינו: בסלסוליה הגרוניים ובצליליה המזרחיים, אבל התוכן מצומצם וקלוש. במשך הדורות התנערה שירתם מכל הודה ויפיה המסורתי המגוון, ושקעה כולה רק במקצוע אחד בלבד – הוא מקצוע האהבה בתענוגיה היותר גשמיים. אבל במה דברים אמורים, אצל העירונים, שתוכן חייהם גם הוא ירוד מאד, מה שאין כן הפלחים. שירתם של אלה אמנם פרימיטיבית מאד ופשוטה עד כדי מונוטוניות מצד צורתה, אבל ביחס להתפתחותה המגבלת יש לה תוכן חיים פחות או יותר מלא ומגוון. והיא כוללת את כל ענפי החיים השונים, חיי העבודה לסוגיהם וחיי התענוגות המעטים והפשוטים למיניהם, ככל אשר יעידו השירים האחדים שאנו נותנים בזה לדוגמא.

א. שירת המגל

א.

הֶאָח מַגָּלִי! מִי לְטָשׁוֹ?

שֻׁלַּח לַנַּפָּח וּלְטָשׁוֹ,

לֹא לְטָשׁוֹ רַק בְּסֵאָה117

לוּ תְהִי סְאַת אֶבְלוֹ118.


מַנְגַּ’לִי, יַא מַן גַּ’לָאהּ

רַאח לִלְחַדָּאד גַּ’לָאהּ

מַא גַ’לָאהּ אִלַּא בִּעֻלְבֶּה

יָארַיְתְּ אַל עֻלְבֶּה עַזָּאהּ.

ב.

מַגָּלִי מְחֻדַּד-הַקָּצֶה!

זֶה קְנִיתִיו בְּעַזָּה

מַגָּלִי רַב-קִשּׁוּטִים

מָהִיר הוּא בֵין שִׁבֳּלִים.


מַנְגַּ’לִי, יַא אַבּוּ עַ’זָה

יַא לְלִי שָׁרֵיתְהוֹ מִן עַ’זָה

מַנְגַּ’לִי יָא אַבּוּ אַל חֲרָאשִׁין

מַנְגַּ’לִי פִ’ילְ קַשׁ טָפִ’ישׁ.

*

ב. אל הקוצר

רַבִּי וּמוֹרִי, תֵּן יָדֶיךָ![^120]

הַיּוֹם אֶפְשׁׂט עוֹרְךָ מֵעָלֶיךָ119

וּמָחָר לֹא עוֹד אֶרְצֶךָּ.

*


יַא מֻעַלְמִי הָאת אִידַךְּ!

אַלְיַוְם אַשְׂלַח’גִּ’לְדַּךְּ

וַיַּוְם עַ’דַא מָא בָּרִידַךְּ.

ג. אל הדש

א.

דֵּיר אַקַּה, דֵּיר אַקָּה![^122]

אֲנִי נוֹסֵעַ מָחָר לְ“מַכָּה”

שִׁמְרוּ לִי, שִׁמְרוּ לִי,

שִׁמְרוּ לִי חֵלֶק כַּעְכָּה


דֵּיר אַקַּה, יַא דֵּיר אַקָּה!

אַנָּא מְשָׂאפֶר בּוּקְרָה לִמַּכָּה,

חַ’בּוּלִי, תְּחַ’בּוּלִי

חַ’בּוּלִי שַׁקְפֶתְּ כַּעְכָּה, חַ’בּוּלִי שַׁקְפֶתְּ כַּעְכָּה.

ב.

הַכַּעְכָּה בְתוֹךְ הָאָרוֹן

וְהָאָרוֹן חֲסַר מַפְתֵּחַ,

הַמַּפְתֵּחַ אֵצֶל הַנַּגָּר

וְלַנַּגָּר חָסֵר פַּטִּישׁ.


אַל כַּעְכָּה גֻּ’וַּת אַל מַחְ’זָן

וַאלְמַחְ’זָן בִּלַּא מִפְתָּאח

וַאלְמִפְתָּאח מִן אַל נַגָּ’אר

וַאלְנַגָּ’אר בִּדּוֹ קַדּוּם.

ג.

הַפַּטִּישׁ אֵצֶל הַנַּפָּח

וְהַנַּפָּח חָסֵר בַּרְזֶל,

הַבַּרְזֶל בְּיַד עֻזַּיְדְּ120

וְעֻזַּיְדְּ רוֹצֶה בֵיצָה.


וַאלְקַדּוּם מִן אַלְחַדָּאר

וַאלְחַדָּאר בִּדּוֹ חַדִּיד

וַאלְחַדִּיד מִן אַל עֻזַּיְד

וַאלְעֻזַּיְד בִּדּוֹ בֵּיצָ’ה.

ד.

הַבֵּיצָה אֵצֶל הַתַּרְנְגֹלֶת

וְהַתַּרְנְגֹלֶת רוֹצָה חִטָּה,

הַחִטָּה בְיַד הַדָּשׁ

וְהַדָּשׁ רוֹצֶה כַלָּה.


וַאלְבֵּיצָ’ה מִן אַל גַּ’אגָ’ה

וַאל גַּ’אגָ’ה בִּדְהַא קַמְחָא

וַאל קַמְחָה מִן אַל דָּארוּשׂ

וַאלְדַּארוּשׂ בִּדְהוֹ עָרוּשׂ

ה.

הַכַּלָּה בִּרְשׁוּת הַפַּלָּח

וְהַפַּלָּח רוֹצֶה פָרָה,

הַפָּרָה רוֹצָה אָבִיב

וְהָאָבִיב רוֹצֶה מָטָר.


וַאלְעָרוּשׂ מִן אַל פַ’לָּאח

וַאלְפַ’לָּאח בִּדְהוֹ בָּקָר

וַאלְבָּקָר בִּדְהוֹ רַבִּיע

וַאלְרַבִּיע בִּדְהוֹ מָטָר

ו.

הַמָּטָר רוֹצֶה בְרָקִים

וְהַבְּרָקִים בְּיַד אֱלֹהִים,

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ!

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ!


וַאלְמָטָר בִּדּוֹ בַּרַק

וַאלְבַּרַק עִנְדְּ אַלְלַהּ,

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ!

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ!

*

ד. בשעת קטיף

א.

נָשַׁכְתָּ גַּרְבִּי121 שׁוּעָל

שֶׁהָיָה תָלוּי אֶל עָל,

בַּדַּוִּי תָלָהוּ וּנְקַבְתּוֹ

בַּדַּוִּי תָלָהוּ וּנְקַבְתּוֹ


אַכַּלְתְּ גְּ’רַאבִי יַא וַאוִי

כַּאן מֻעַלָּק בִּדָּאוִי

כַּאן מֻעַלָּק חַ’זַקְתְהוֹ

כַּאן מֻעַלָּק חַ’זַקְתְהוֹ.

ב.

עָבְרָה עוֹנַת מִשְׁמֵשׁ

לֹא טְעַמְתִּיו,

עָבְרָה עוֹנַת הָעֵנָב

וְלֹא טְעַמְתִּיו.

נָשַׁכְתָּ…


מַרַק אַל מִשְׁמֵשׁ

מַה דֻּקְתְהוֹ

מַרַק אַל עֶנַכְּ

מַא דֻּקְתְהוֹ

אַכַּלְתְּ…

ג.

עָבְרָה עוֹנַת קִשּׁוּא

לֹא טְעַמְתִּיו,

עָבְרָה עוֹנַת מְלָפְפוֹן

וְלֹא טְעַמְתִּיו.

נָשַׁכְתָּ…


מַרַק אַל מִקְתָּ’א

מַה דֻּקְתְהוֹ

מַרַק אַל חְ’יָאר

מַא דֻּקְתְהוֹ

אַכַּלְתְּ…

ד.

עָבְרָה עוֹנַת תּוּת

לֹא טְעַמְתִּיו,

עָבְרָה עוֹנַת רִמּוֹן

ְלֹא טְעַמְתִּיו.

נָשַׁכְתָּ…


מַרַק אַל תּוּת

מַה דֻּקְתְהוֹ

מַרַק אַל רֻמָּאן

מַא דֻּקְתְהוֹ

אַכַּלְתְּ…

ה.

עָבְרָה וכו'…


מַרַק אַל…

ה. לגנב מטפס בכרמים

א.

גֵּשׁ הָלְאָה! לֹא תַעֲלֶה

אֶלָּא הָרוּג, חַיְלֵילֶה122

עָמוּס עַל פֶּרֶד אוֹ חֲמוֹר

חַיְלֵילֶה, חַיְלֵילֶה!

פְּרָדִים וַחֲמוֹרִים לֹא יִשָּׂאוּנְךָ

חַיְלֵילֶה, חַיְלֵילֶה!

לֹא יִשָּׂאוּנְךָ רַק פִּרְדֵּי מְצוֹרָעִים123.


תַּא, אִטְלַע, לַא טַלַּעְתְּ!

יָא חַיְלִילֶה, יַא חַיְלִילֶה,

לָא טַלַּעְתְּ אַלְלַא קַאטְלִי

יָא חַיְלִילֶה, יַא חַיְלִילֶה!

מְחַמָּל עַלַּי בְּעָ’אל וַחַמִיר

חַיְלֵילֶה, חַיְלֵילֶה!

בְּעָ’אל וַחַמִיר מַא יִשְׁלוּךְּ

מַא יִשְׁלוּךְּ עַ’יְרְ בְּעָ’אל אַל מַסְחַיְלִילֶה…

*

ו. מהר הבתולות

א.

אִם רוֹצֶה אַתָּה בְּבַת מְסָרְפִי124

תְּנָה מֵאָה דִינָרִים בִּכְנָפִי (בִּגְדִי)

וְאִם אַתָּה רוֹצֶה בְּבַת דּוֹדִי125

שִׂימָה מָאתַיִם בְּשַׁרְוֻלִי, יְדִידִי.


אִן כַּאן בִּדַּק מִן בַּנַּאתְּ חָ’אלִי

חֻט מִאְתְּ חַ’יְרֶה עַלַּי דְּ’יָאלִי

אִן כַּאן בִּדַּק מִן בַּנָּאתְּ עַמִּי

חֻט מִאְתְּ חַ’יְרֶה עַלַּי כֻּמִּי.

ב.

וְאִם עֲלוֹת עַל סֻלָּם חָפָצְתָּ

הוֹשֵׁט דִּינָרִים מֵאָה בְטֶרֶם דִּבָּרְתָּ,

וְאִם לְקוֹמָה שְׁנִיָּה עֲלוֹת שָׁאָפְתָּ

הוֹסֵף מֵאָה דִינָרִים בִּשְׁטַר כָּתָבְתָּ.


אִן כַּאן בִּדַּק תִּטְלַע עַלַי אַל סֻלָּם

חֻט מִאְתְּ חַ’יְרֶה קַבְּלְ תִּתְכַּלַּם

אִן כָּאן בִּדַּק תִּטְלַע אַל טַבַּקָּה

חֻט מִאְתְּ חַ’יְרֶה עַל-אַלוַרְקָה.

ז. בשעת הובלת הכלה

א

הוֹבִילוּהָ

הֶאָח! הֶאָח! מִי זֹאת הַכַּלָּה

שֶׁעוֹד מְעַט אֵלֵינוּ מוֹבִילִים?

הֶאָח! הֶאָח! בְּצֶל-אַרְמוֹן אַחְלָב

הִיא יוֹשֶׁבֶת, וּמְקַבֶּלֶת אִחוּלִים,

לוּ, לוּ, לוּ, לוּ.


**גִּיבּוּהַ**

אַהּ! וַאַהּ! וַאֵישׁ אַל עָרוּשׂ

אִלְלִי רַאֵיתִין יְגִ’יבּוּהָא?

אַהּ! וַאַהּ! תַּחְתְּ קַלְעַתְּ חַלַבְּ

קַאעְדִּין יְהַנּוּהָא.

לוּ, לוּ, לוּ, לוּ.

ב

הֶאָח! הֶאָח! תַּנּוּ אֲהָבִים

וְשִׁירוּ לָהּ שִׁירֵי עֲגָבִים

כִּי בַת-אֲמִיר-עָרָב הִנֶּהָ

וְאֶל הָאַרְמוֹן הַמְבֻצָּר הַסֵּבּוּ פָנֶיהָ

לוּ, לוּ, לוּ! לוּ, לוּ, לוּּ, לוּ, לוּ!

לוּ, לוּ, לוּ!


אַהּ! וַאַהּ! הַאתּוּ שָנָאבִיר וַאגְּ’לוּהָא

הַדִּי בִּנְתְּ אֲמִיר אֶל עַרַבְּ

לִלְבֻּרְגְ' חֻ’דּ’וּהַא

לוּ, לוּ, לוּ! לוּ, לוּ, לוּּ, לוּ, לוּ!

לוּ, לוּ, לוּ!

*

ח. בשעת הובלת החתן

חֲתָנֵנוּ אוֹר יָרֵחַ,

עֵת שֶׁמֶשׁ סְמוּכָה אֵלָיו

כַּלָּתוֹ אוֹר שַׁחַר זוֹרֵחַ

בְּיָפְיָהּ עוֹלָה עָלָיו126


עַרִישְׂנַא צַ’וְאְ אַל קַמָר

וַאלְשַׁמְשׂ חַדּ’וֹ וַאקְפָ’ה

עַרוּשׂתְהוֹ נוּר אַל צַבָּאחֻ

בִּאִלְחֻסְןְ, קַאלוּא, נַאיְפֶה.

*

ט. בשעת ריקוד הגברים

א.

כַּךְ אִמָּא כַּךְ!127

כַּךְ קוֹטְפִים עוֹזְרַדִּים!

הֶאָח! אִמָּא! כָּךְ!

כַּךְ מִתְהַלֶּכֶת גַּנְדְּרַנִּית

הֶאָח אִמָּא! כָּךְ!


יַא יֻמַּא הֵיךְּ

הֵיךְּ מַשֶׂךְּ זַעְרוּרָה

יַא יֻמַּא! הֵיךְּ!

הֵיךְּ מַשְׁיִ אִל עַ’נְדּוּרָה

יַא יֻמַּא! הֵיךְּ!

ב.

כַּךְ מַזְמִינִים אוֹרְחִים

הֶאָח אִמָּא! כָּךְ!

כַּךְ זוֹבְחִים זְבָחִים

הֶאָח אִמָּא! כָּךְ!


הֵיךְּ יֶעְזֵם צִ’יוּפְהוֹ

יַא יֻמָּא! הֵיךְּ!

הֵיךְּ יִדְבַּח חֲ’רוּפְהוֹ

יַא יֻמָּא! הֵיךְּ!

ג.

כַּךְ מִתְהַלְּכוֹת צְעִירוֹת

הֶאָח אִמָּא! כָּךְ!

כַּךְ צוֹעֲדוֹת זְקֵנוֹת

הֶאָח אִמָּא! כָּךְ!


הֵיךְּ מַשְׁיִ אַל צַבַּאיָה

יַא יֻמָּא! הֵיךְּ!

הֵיךְּ מַשְׁיִ אַל עַגַּ’אֵיז

יַא יֻמַּא! הֵיךְּ!

ד.

כַּךְ מִתְנוֹעֲעִים יַמִּים

הֶאָח אִמָּא! כָּךְ!

כַּךְ שׂוֹחִים בָּאֲגַמִּים

הֶאָח! אִמָּא! כָּךְ!


הֵיךְּ מַשְׁיִ אִל בְּחוּרָה

יַא יֻמַּא! הֵיךְּ!

הֵיךְּ אִלְשַׂבְּחְ בִּאְלְנְהוּרָה

יַא יֻמַּא! הֵיךְּ!

י. אֶל הָאוֹפָה

א.

מַה-נָּעַם הַמַּבָּט

עֵת רְאִיתִיהָ אוֹפָה

כְּתוֹבוֹת קַעֲקַע עַל חַזֶּהָ

כְּתוֹבוֹת כְּבָשֶׂיהָ וְעִזֶּיהָ

לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי,

לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי.


יַא שׁוֹפְתִּי, שֻׁפְתְהָא

תֶּחְ’בֶּז עַל שַׂ’אגָּ’ה

מַדְקוּקְתֵּין עַל צַדְרְ

חִ’רְפָאנְהָא וּנְעַגְּ’הָא

לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי,

לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי, לֵילִי.

*

יא. מִשְׁאֲלוֹת-לֵב לְטוֹבָה

א.

רַחֵם אַלְלַהּ, עַל עַבְדֶּךָ

וְהַצִּילֵהוּ נָא מִכָּל צָרָה

סִפּוּן בֵּיתוֹ עֲשֵׂה יַפְרָק128

וְקִירוֹתָיו לַבַּנִּיָּה129

וִיהִי סוּסוֹ דְּבַשׁ כָּתוֹם

וְחוּד סַרְגּוֹ כֻּבָּה130 חַיָּה.


יַא רַבִּי! תִּרְחַם עַבְדָּךְּ

וּתְנַגִּ’יהְ מִן כֻּל-בַּלִּיָּה

וּתֶּגְ’עַל שַׂקְפְהוֹ מִן יַבְּרָק

וַחִיטַאנְהוֹ מִן לַבַּנִּיָּה,

חְצַאן אַשְׁקַר מִן דִבְּשְׂ גְּ’דִיד

וַאלכַּרְבּוּז כֻּבֶּה נִיָּה.

ב.

מַעֲשֵׂה רוֹבִים עֲשֵׂה חֲצִילָיו131

וְאֶקְדֹּחִים יְשַׁמְּשׁוּ בְצָלָיו

חֶמְאַת-גּוֹלָן יִהְיוּ צִנּוֹרָיו

וּבֵיצִים מְטֻגָּנוֹת מַאֲכָלֵי עֲדָנָָיו.


גַּ’וְזְ טַבַּנְגָּ’את מִן בֵּיץ'-אַלְגִּ’ןְ

וַאלְקַדְחָה בַּצַּלִיֶּה

זַרְפִין שַׂמְנְהוֹ מִן אַל גּ’וּלָאן

וַאַלְפַיְן בֵּיצָ’ה מַקְלִיֶּה.

יב.שיר ערש

חֲבִיבִי! בֶּן-חָבִיב

לוּ132 אוֹרְךָ בְיָמַי לֹא יָעִיב

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ


יַא חַבִּיבִי, אִבְּן חַבִּיב

יַא רַיְתַּךְּ עַנִּי מַאִ תַּעִ’יבְ

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ

אַלְלַהּ, אַלְלַהּ, אַלְלַהּ

*

יג. הפרידה

עֶרֶב טוֹב לְךָ אֲדוֹנִי!

בְּכָל-גְּבוּלֵנוּ אֵין כָּמוֹךָ אֲדוֹנִי!

אֱלֹהֵי-מָרוֹם133 יַשְׁאִירְךָ אֲדוֹנִי,

לְאָבִיךָ, לְאַחֶיךָ, וְלִידִידֶיךָ, אֲדוֹנִי!


מַשַּׂאךְּ אַלְחַ’יְר מִנִּי אִלַךְּ יַא חַ’וַגָּ’ה

בִּכֻּל בְּלַאדְנָא מַא מִתְלַךְּ יַא חַ’וַגָּ’ה

אִלַהּ אַל-עַרְשְׂ יְזִידַךְּ לִאַהְלַךְּ יַא חַ’וַגָּ’ה

תְשָׁאהֵד אַבּוּךְּ, וַאִחְ’וַאנַךְּ וַאלְאַחְבָּהבָּא.

*

יד. קינה על בעל

א.

אֲהָהּ! גִּבּוֹר גִּבּוֹרִים!

מֵת עָלַי מַרְחִיק פְּגָעִים134

אֲהָהּ! גִּבּוֹר גִּבּוֹרִים!

יָמַי מֵעַתָּה רָעִים!

אוֹיָה לִי אַלְלַי לִי!

אוֹיָה לִי, אַלְלַי לִי!


יַא בַּאטֶל אַל אַבְּטָאל

יַא דָּאפֵע אַל בָּלָא

יַא בַָּאטֶל אַלאַבְּטָאל

מִן הַלְחִין עֻמְרִי בַּטָּאל

יַא וַיְלִי, וַיְלִי וַיְלִי,

יַא וַיְלִי, וַיְלִי וַיְלִי.

ב.

אוֹיָה, דִּמְעוֹת עֵינַי זֹלְנָה135

וּבְשֶׁטֶף עֲלֵי לֶחְיִי נְפֹלְנָה.

אֲהָהּ! עֲלֵי אִבְּרַהִים קוֹנֶנָּה

נִסְתָּם עָלָיו גּוֹלֵל, בְּכֶינָה!


יַא דֻּמוּע אַל עַיְן גּ’וּדִי

וַאנְזְלִי פַוְק חְ’דוּדִי

חַיְף עַלַי אִבְּרַהִים בָּאטֶל

מַשְׂכַּנְהוֹ, אַה! תַּחְתְּ אַלְחֻוּדִי.

* *

*

פרק לד. מיתה וקבורה

אין הפלח מסוגל למשול ברוחו בשעות של צער, כשם שאינו יודע לעשות זאת גם בשעות של שמחה וגיל. הוא רגיל לתת חופש גמור לרגשותיו בשני המקרים. והוא מביע אותם על ידי קולות של שמחה, או יללות של תוגה המחרישים את אוזן שומעיהם.

כשפוגעת יד המות באחד מבני הכפר,מתפשטת השמועה תיכף ומיד בכל הסביבה הקרובה על ידי צעקותיהם המשונות ובכיותיהם הקולניות של בני משפחת המת, וכולם ממהרים אל ביתו של המת כשהם גם כן בוכים ומיללים בקולי-קולות.

נשי המת והקרובות אליו ביותר, מתופפות על לבן, תולשות שערותיהן, וגם קורעות בגדיהן לאות אבל. ועל זה רמז בודאי הכתוב באמרו: “שובו עדי בכל לבבכם, ובצום ובבכי ובמספד, וקרעו לבבכם ואל בגדיכם” (יואל ב יב יג).

הח’טיב רוחץ גופתו של מת בקראו פסוקים מן הקוראן, ואחר הרחיצה הוא מלבישו תכריכין לבנים, ולוקחים אותו לקבורה. גם אצל הערביים הלנת-המת אסורה, אפשר משום שאקלים הארץ חם, והם חוששים מפני השפעתו על הגופה. רחיצת גופתה של אשה נעשית על ידי המילדת שבכפר.

בשעת הלויה, מזמינים מקוננים וספדנים מיוחדים שמלאכתם בכך, שעל פי הרוב הם גם עוורים הנחשבים לקדושים בעיניהם ככל יתר בעלי המומים. מיטת המת הולכת לפניהם, ואחריו הולכים העוורים, כשהם חוזרים מאה פעמים ואחת על השם “אללה”! אללה! בהתלהבות ובדבקות, וכמו כן על פסוקים ידועים מהקוראן. ואחריהם נמשך כל הקהל. בראש מכסהָ של מיטת המת העשויה כולה עץ, בולט תַרְבוש, של עץ גם הוא, העשוי כאלפס הפוך, שעליו הם צונפים מצנפתו של המת אם הוא גבר. וכשמגיעים לבית הקברות, שעל-פי הרוב הוא סמוך לכפר, מניחים את הגופה על יד הקבר שפותחים אותו הקברנים מראש בין מיתה לקבורה, ואז נגשים זקני המלוים ומספרים בשבחו של המת, זה בכה וזה בכה, ואחר כך נגש גם הח’טיב והוא פונה אל המת ושואלו כמדבר אל אדם חי, מה תהיינה תשובותיו על השאלות שיציגו לפניו בעמדו עוד מעט לפני “כסא הכבוד”? כגון: אם היה מושלמי ותיק, ואם האמין בכל לבו במוחמד נביאו של אללה ושליחו, ואם לא הרהר חלילה אף פעם בדברי כפירה? וכו', ואז יענה לעומתו על השאלות הנ"ל אחד מהמלוים בשמו של המת, וממילא שכל תשובותיו הן בחיוב. ואחר הם מורידים את המת לקבר. הקבר עשוי כמתכונתו של הקבר אצל היהודים, היינו: בתחתיתו מונחות אבנים משני צדיו בגובה הגופה ומכסים את הגופה ברצפות אבנים שהם מניחים על גבי הרובדים מזה ומזה, ואחר הם מסתלקים איש איש למלאכתו ולעסקיו, ורק הנשים נשארות ברובן שם עם נשי משפחת המת, לבכות את האבדה יחד עמן. והן עושות עגול ביניהן לא רחוק מהקבר, שבאמצעיתו הן מעמידות את אשת המת או הקרובה אליו ביותר כשהוא רוק. המקוננות המומחות בכך פותחות פיהן בקינות וביללות, ואשת המת מרקדת – כששערותיה פרועות, רקודים של צער ויאוש. והיא בוכה ומתיפחת, וטופחת בידיה על ראשה, על פניה ועל לוח לבה, עד שעה מאוחרת. כך הן עושות יום יום שלשה ימים רצופים עד שמעמידים לוח זקוף של אבן בראשו של הקבר להיות למת למצבת-זכרון ששם קברו. ומאז נוהגות בנות המשפחה לבקר את קבר המת מדי פעם בפעם, וביחוד בימות החגים. הפלחים, כמו כל המושלמים, מכבדים מאד את המת, והם מאמינים שרוחו של מת מאזין ומקשיב דרך מצבת האבן שבראש הקבר לכל מה שאומרים לו, וגם משמש מתווך וסניגור בין החיים ובין אללה הרחמן והרחום, לכל אשר ישאלוהו.

ביום הקבורה נוהגים קרובי-המת או השכנים והידידים להביא על חשבונם – הַבְרָאָה – או אוכל לכל בני ביתו של האבל. והסבה לכך – משום שהאבלים שרויים בצער, ואין דעתם פנויה לדאג לעצמם, ובאמת ישנם אבלים שמחמירים כל כך בדיני אבלות, עד שיש שעוברים עליהם מחמשה עד ששה עשר יום מבלי כל אפשרות לדאג לכלכלת-המשפחה, ורק ביום שהם מתחילים לבשל בעצמם, הם עורכים כֵרה גדולה גם לכל הקרובים והידידים שלקחו חלק באבלם וזובחים זבחים, ממש כמו בשעת חתונה, וזה משום, שלפי דעתם, יש בסעודה זו משום כפרת עוונותיו של המת.

יש מהם שנוהגים לערוך סעודה לעניים על יד הקבר לעילוי נשמתו של המת. וזה ביום הקבורה, וגם בכל יום חמישי בשבוע במשך זמן ידוע, לפי ערכה וחשיבותה של המשפחה. אם המת הוא שׁיך נכבד נוהגים גם יתר הקרובים להביא עמהם לבית הקברות כסף ובגדים, שהם מניחים אותם על הקבר, והמשפחה לוקחת אותם ומחלקת אותם בין העניים לעילוי-נשמתו של המת.

גם בני הכפרים הסמוכים והרחוקים באים אל בית האבלים להגיש להם תנחומותיהם, וזה נמשך לפעמים עד שנה שלמה, והם מביאים עמהם צרכי-אוכל, כגון כבשים ועזים, אורז, קפה וסוכר וכדומה, ועורכים סעודות גדולות, שבהן הם, המנחמים, לוקחים חלק, ונשארים בבית האבל משלשה ועד ארבעה ימים, בכדי להסיח דעתם של האבלים בשיחות ובדברי-נחמה, – ומנהג זה דורש תשלום, היינו: בשעה שיקרה, חלילה, מקרה של מות אצל אחד מהנותנים, חייב המקבל להחזיר לנותן חובו בכבש או עז או כל צרכי-אוכל אחרים בלכתו להגיש לו תנומותיו.

דבר זה מכביד מאד על כל אחד מהם, וישנם כאלה שבאים פשוט מאד עד שערי עוני בכדי למלא חובת נימוס זאת. הפלחים – ככל המושלמים – הם מקפידים גדולים ושמרנים מאין כמותם בנוגע למנהגי חייהם.

הפלחים נוהגים לסייד בסיד לבן את מצבת קבורת המת. והבקורים שנעשים בקבר פעם בפעם על-ידי הנשים, כאמור, נעשים לכתחילה רק ביום, בעוד השמש ברקיע השמים. והן אוכלות שם גם את סעודת הצהרים, מה שאין כן הגברים, שלא רק שאינם מבקרים את הקברים, אלא הם נזהרים גם שלא לעבור על ידם, ביחוד כשהתחיל היום מחשיך, וזה משום ש“בית הקברות” הוא לפי דעתם של פלחים, מקום מוכן לפורענות מצדם של כל מיני מלאכי חבלה ורוחות רעים ושדים ומזיקים האורבים שם לכל עובר ושב, להתגולל ולהתנפל עליו פתאום לתפשו ולהכניס אותו בצל כנפיו של “עולם החושך והעלטה” שממשלתם פרושה עליו ושמשם אין יוצאים שוב עד עולם.

בני הארץ, חוץ מאחדים הנחשבים למתקדמים, נזהרים שלא לצאת בלילה מפתח ביתם מפני אותו הטעם האמור של הפחד מפני מלאכי החבלה שעושים מעשיהם הרעים בחושך, ואין צריך לומר שאינם עוברים בלילה על יד בית הקברות, ומשום כך הם נוהגים לסייד את הקברים בסיד לבן, כדי שעיני העוברים תראינה אותם מרחוק לבל יקרבו אליהם. בערים המרובות באוכלוסים אין מנהג זה של סיוד המצבות נוהג.

המנהג של חציבת קברים בסלעים, שהיה מצוי מאד בימי קדם136 ושכל הארץ מלאה מהם עד היום, אינו נוהג עוד בין התושבים, אלא הם קוברים מתיהם בבורות של עפר תחוח שהם חופרים אותם סמוך למיתתם. קברי הסלעים הקדומים משמשים בימינו אלה על-פי רוב, בתי דירה לפלחים, אחרי שמנקים אותם משיורי העצמות, ומשרידי גלי העפר שהתגבבו בהם בהמשך הדורות, וזה ביחוד בעונת הקציר והבציר, שאז נוהגים לעקור דירתם מן הכפר, ולקבוע אותה יחד עם בני משפחותיהם בשדות התבואה ובכרמי הענבים, התאנים והזיתים וכו', המצויים לרוב רחוק מהכפר. גם הרועים נוהגים ללון בם יחד עם עדריהם, ביחוד בימות החורף כשיתקפם פתאום גשם שוטף לפני שיחזרו אל הכפר. קברים אלה עשויים כידוע, אולם גדול מרובע המלא כוכים בכל קירותיו, ומבואו של אולם העשוי חור צר וקטן המכוסה ב“גולל” של אבן שהם מפוצצים אותו באבק-שרפה להרחיקו, או שמגוללים אותו בכח היד בחריץ הסלע העשוי לכך לכתחילה. הפלחים אינם מאמינים שקברי הסלעים האלה על אולמיהם ועל כוכיהם שמשו פעם בתי מועד לכל חי, ומשום כך פסק פחדם להיות עליהם עוד. יחד עם בטול המנהג של חציבת קברים בסלעים, בטל גם הפחד הגדול שיש להם לפלחים מפני הרוחות הרעים ומפני המזיקים השולטים בבתי הקברות.

בירושלים עצמה נהגו הפלחים-הרועים במשך תקופת התורקים להשתמש בקברות-הסלעים הקדומים של היהודים שעל יד כפר “השלוח” הסמוך ל“הר הזיתים”, כגון: “יד אבשלום”, ו“זכריה הנביא” הוא “בית-החפשית” למשפחת הכהנים ל“בית חֵזיר”137 ללון בהם הם ועדריהם בימות הקיץ, ולהכין בתוכם את ערמות הזבל של עדרי צאנם לטייב בהן את שדותיהם בשעת זריעה. ולא עוד אלא שעל ידי השמוש בקברים באו גם לידי טענה של בעלות גמורה עליהם, ושהקברים הם קברים של מושלמים דוקא. ורק אחרי עמל רב והוצאות לא מעטות מצד הנהלת ועד העדה הספרדית שהמקום שייך לה, ואחרי הראותם בעליל שהכוון של הקברים עצמם בתוך המערות ומחוצה להן הוא ממזרח למערב כמנהג היהודים ולא מצפון לדרום כמנהג המושלמים, הצליחו לבטל את טענות הפלחים, והחזירו את הקרקע לעדה.



  1. את הדירה הזאת, ואת “העופל” כלו, קנה הנדיב הידוע בתחלת המאה העשרים, ויעש שם חפירות מדעיות על ידי הקפיטן וייל הארכיאולוג הידוע.  ↩

  2. מטלית של ארג לבן שמכסה בה בדוי את ראשו בהחזיקו אותה בחבל של חוטי צמר הנקרא בפיהם “עגאל”.  ↩

  3. כבע אירופי.  ↩

  4. ואין צריך לאמר שאנו מסיחים את דעתנו מהשנוים שנעשו ע"י האנגלים מיום שנכבשה הארץ על ידם בשנת 1917.  ↩

  5. שם “מדינה” בערבית הונח על “עיר גדולה” על שם הסדרים השליטים בה הכלולים בשם “דין” וכן הוראתה בארמית: דניאל ח. ב. ונשתרבבה גם בעברית המאֻחרת, עי' נחמיה א. ג. ו, ויא, ג, וגם בתלמוד בכמה מקומות. והפלא על רש“י יומא י”א, לענין מזוזה שחייבה הבריתא גם את שאר המדינוֹת, שנדחק רש“י לפרש מדינה ממש מוקפת הרים ויערים בכמה פרסאות, ואין יוצאין ממנה אלא דרך שערים, כגון ארץ הגר, שבאמת עפ”י האמור אין צרך לכל זה.  ↩

  6. על חומה כגון זו כּוֵּן בודאי טוביה העמוני בהתולו הידוע על חומת ירושלים שבנה נחמיה באמרו: “אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם” (נחמיה ג', ל"ח).  ↩

  7. משרש “עַרַשׂ”, שמובנו שָׁטוֹחַ וְסָכוֹךְ, כמו בעברית “ערשׂנו רעננה” (שה“ש א' ט”ז). שפירושו לפי דעתי “סֻכתנו רעננה”.  ↩

  8. כלומר בית קבול ה“זַוְדָּא” הוא המספוא, או הצידה, ומזה באה גם המלה “מִזְוָדָה” בעברית.  ↩

  9. כך מבאר מר דוד ילין את המלה “מזוינו” הנזכרת בתהלים (קמ“ד י”ג) “מזוינו מפיקים מזן אל זן”, כי יש בהם מיני תבואה שונים, ודרך החור הקרוב לקרקעיתו האטום בלוח עץ קטן, שאפשר להעלותו ולהורידו, מוציאים (מפיקים) את התבואה האצורה בהם, ובית קבול זה נמצא בזוית הבית בין הפרוזדור והחדר עצמו.  ↩

  10. מכאן מובן המאמר (בגטין י') “תחת מטתו של עם הארץ אוצר בלום” (מעורב).  ↩

  11. שרש “טַרַדַ” הוראתו בערבית “גֵּרֵש”, וזהו משל יפה למדיְנֵי אשה שאינם נותנים לבעל להשאר בבית (באור דוד ילין).  ↩

  12. יומא ירושלמי פרק ה', הלכה ב.  ↩

  13. בתים צרים וקטנים – “ביקתא” – בי–עקתא (שבת ע"ז).  ↩

  14. מנהג זה כנראה היה נהוג גם בישראל לפנים, ועל פי זה תובן הוראת הכתוב (זכריה ד‘ ז’) “והוציא את האבן הראשה” (זוהי האבן העליונה שבמרכז הכפה) תשואות “חן חן” לה, לאמר: כי הבונים יקראו וישמיעו לה בשאון את המבטא “חן חן”, כי הבנין כֻלו מלא חן. (הערת ילין).  ↩

  15. כלים פרק יא, משנה ד.  ↩

  16. הסהר הוא החצר שלפני המערה (עירובין יא).  ↩

  17. עפי“ז מובנים לנו דברי התוכחה בתורה האומרת: ”ואפו עשר נשים לחמיכם בתנור אחד" (ויקרא כ“ו, כ”ו).  ↩

  18. המרבד נקרא כך בעברית על ששוטחים אותו על גבי רובד האבן.  ↩

  19. אמנם התלמוד משתמש במלה “כסת” לשק הממלא צמר גפו או פלומה, שמניחים תחת הראש בשעת שכיבה, ובמלת “כר” למצע ששוכבים עליו (דוק ותמצא). אלא שאני טועה בכונה, בסמכי על המקובל אצל כל הסופרים וכל המדברים עברית שמשתמשים במלה “כסת” לשמיכה, ובמלת “כר” לשק ממֻלא צמר גפן וכו' שמניחים תחת הראש.  ↩

  20. קרוב לשרש “עַ'לַף” הערבי (הערת דוד ילין).  ↩

  21. עיין קדושין פב – מלאכה קלה ונקיה מה היא? מחטא דתלמיותא, ומפרש רש“י שהתפירות עשויות תלמים. והנה ”מחטא“ זו נראה לי שאינה שם כלי החיטים שקוראים מחט, אלא שהוא שם המלאכה, דהיינו ”החיוט“. ויוצא לנו כי ”מחטא–דתלמיותא" היא המלאכה של עושי השמיכות המעבירים תפירות של קוים קוים על פני השמיכה לארכה ולרחבה. והפלחים עושים את הקוים האלה מַלְבֵּנוֹת.  ↩

  22. עמוס ט‘, ט’ “והניעותי בכל הגויים את בית ישראל כאשר ינוע בכברה, ולא יפול צרור ארצה”.  ↩

  23. משרש “עַגַ'ן” הערבי, שהוראתו “לוש”, ולשרש זה הוראה זו גם בעברית, כנראה ביחזקאל ד' י“ב ”והיא בגללי צואת אדם תְּעֻגֶּנָּה לעיניהם" (הערת דוד ילין).  ↩

  24. עי' בספר “העירונים” פרק “הכנת הנאדות”.  ↩

  25. אין כונתנו על אותו כלי עץ שאנחנו קוראים אותו בטעות “חָבִית” ששמו האמתי הוא “פַּטָּס”.  ↩

  26. ומזה מובנים הדברים שבספר רות (ב', י"ד) “לעת האכל וטבלת פתך בחמץ” “עת האכל” הוא מִיעָאד אל צָבוּח“ והחֹמֶץ” הוא ה“עַ'מָּאש” הערבי.  ↩

  27. מְלֻגְמָה – קמץ מאכל כדי מלוא פיו של אדם, ובערבת “לֻקְמָה”.  ↩

  28. Dachs–Blaireau = “גִירוּת” פרש רש“י עוף טמא הוא, וכן בחולין קט, ע”ב אסר לן גירנתא, שרי לן לישנא דבירא, מבאר פרופ' אהרוני גירות Blaireau.  ↩

  29. geir Vautour  ↩

  30. Pelikan  ↩

  31. Tourtelle – Turteltaube  ↩

  32. כנראה זה פרוש הכתוב: וצרת הכסף בידך (דברים י', כ"ה), כלומר: בבית–ידך.  ↩

  33. “ותקח צפורה צור” (שמות ד', כ"ה) “עשה לך חרבות צורים” (יהושע ה‘, ב’).  ↩

  34. הפעל “קדח” משמש גם בעברית העתיקה להדלקה, כמו: “כי אש קדחה באפי” (דברים ל“ב, כ”ב) “הן כלכם קודחי אש” (ישעיהו ג', י"א) “כקדח אש המסים” (ישעיהו ס"ד, א').  ↩

  35. ויש רמז לזה בתנ"ך: ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו ובנעלו אשר ברגליו, כלומר שהוא חיב בדם הנשפך (מלכים א, ב, ה).  ↩

  36. אולי לזה כִון יחזקאל (ח‘, ג’) באמרו: “ויאחזני בציצת ראשי”.  ↩

  37. על יוסף כתוב: ויגלח ויחלף שמלותיו ויבוא אל פרעה.  ↩

  38. גם ירמיהו בנבואתו הרעה על יהויקים מלך יהודה הוא אומר: “והאבדתי מהם קול חתן וקול כלה, קול ריחים ואור–נר, והיתה כל הארץ לחרבה ולשממה” (כ“ה, י”א)  ↩

  39. על אדות התנור הכפרי הזה ואופן הסקתו עי' לעיל פרק א. דף 9.  ↩

  40. עבודת האדמה לפרטיה, וכמו כן האומניות שהפלח מתעסק בהן בכפר ובעיר, תבואנה בפרקים הבאים.  ↩

  41. עי' בספר העירונים פרק הכנת הנאדות.  ↩

  42. על מכתה זו כוֵן ישעיהו באמרו: “ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד” (ישעיהו ל“ו, י”ד).  ↩

  43. על התבשילין ומהותם ראה למעלה פרק ג'.  ↩

  44. בימים האלה יש מים למדי אפילו בירושלים, והממשלה הביאה אותם בצנורות מהמעינות הסמוכים והרחוקים.  ↩

  45. הם סוברים כ' אליעזר הגדול בשעתו שהיה אומר: "כל מי שיש לו היום פת בסלו ואומר: מה אֹכל מחר? אינו אלא מקטני אמנה.  ↩

  46. עור של קיבה מְיֻבָּשׁ.  ↩

  47. זה מזכיר לנו את ערמתה של יעל כנגד סיסרא אשר “מים שאל חלב נתנה”, ודאי חלב חמוץ כדי לישנהו.  ↩

  48. שלש רגלים – דְרַיְפוּס.  ↩

  49. מגמג – הַכֵּה בְכֹחַ.  ↩

  50. על עבודת האדמה לפרטיה עי' להלן בפרקים המיוחדים לכך.  ↩

  51. ומן די לא יפול ויסגד, בה שעתא יתרמא לגוא אַתּוּן נורא יקידתא (דניאל ג‘ ו’).  ↩

  52. הקנטר הוא שלש מאות קילו בערך.  ↩

  53. לכן בזאת יכפר עון יעקב וכו' בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנֻפצות (ישע‘ כ"ז, ט’), והיו ערים משרפות סיד קוצים כסוחים באש יֻצתו (שם ל“ג, י”ב).  ↩

  54. על ממשלת תֻּרכיה הכתוב מדבר, ואת האמת צריך להגיד שהממשלה עצמה היתה חיבת בזה שהפלחים חטבו את העצים, וזה משום שהיא היתה מטילה מס גדול על כל עץ ולכן היה כדאי לפלח לחטוב את העצים למכירה מאשר להשאירם ולשלם מס.  ↩

  55. זה היה בימי הטורקים, אבל מיום עבור הארץ לידי האנגלים, יש גם יהודים רבים העוסקים גם הם בשתי המלאכות הנ"ל, החציבה והבנאות, והם מצטינים בהן מאד.  ↩

  56. ירמיה י"ט, א‘ וב’.  ↩

  57. על מלבושים אלה וכמו כן על התלבשת של הפלחים בכלל עי‘ פרק ו’.  ↩

  58. אבו חניפה הוא אחד מעמודי הדת האשלמית, ככל מה שיבואר להלן בפרק אמונה ודת.  ↩

  59. מנה זה היה נהוג גם אצל היהודים בזמן התלמוד, והשושבינות אם היתה חוזרת בדַיָּנים.  ↩

  60. מושג זה מצוי גם במדרש: ומגיזא יתיה נהרא (ב"ר י), ותרגום לעבור גאולים (ישעיה נ' א): למיגז.  ↩

  61. כך נוהגים לעשות גם היהודים בני העדות המזרחיות.  ↩

  62. נדנדה זו מתוארת בפרק ט'.  ↩

  63. הממשלה הטורקית בשעתה היתה מחניפה לפלחים בזה שהיא היתה בוחרת לה צעירים אחדים מתוך בני הכפרים, והיתה מחנכת אותם על חשבונה בבתי ספרה בקושטא או במצרים. וכל כונתה באמת היתה לטובתה היא, כי תלמידים אלה שהיו אחרי כן ל“ח'טיבים” בכפרים היו משמשים לה מרגלי חרש למטרותיה הפוליטיות.  ↩

  64. בנידון חנוך ילדי הפלחים בא שנוי גדול לטובה מיום שנכנסו האנגלים לארץ, הממשלה פתחה להם בתי–ספר תחת פקוחה בכל כפר וכפר.  ↩

  65. על הנוסחאות הללו, יבוא להלן פרק מיוחד.  ↩

  66. נוסח ברכה זה מיוחד למושלמים, ואסור להשתמש בו למי שאינו מושלמי. כי אין “שלום” ל“כופרים”. לאלה יש נוסחאות מיוחדות של ברכה כגון“ נְהָארַךְ סָעִיד — יוֹמְך מאושר — או ”צבאח אל חַ‘יְרְ — בוקר מאושר וכו’.  ↩

  67. ואולי זהו פרוש הכתוב בישעיהו כא, ה: “ערוך השלחן, צפה הצפית, אכול, שתה” וכו', כלומר אחרי שערכו השלחן, והשמינו את האורחים לארוחה כדי לאכל בחבורה, היה צריך לקום ולמשח מגן כדי לאת לקרב.  ↩

  68. במקור נרשם בטעות – כלמור – הערת פב"י  ↩

  69. בזמן האחרון למיום כבוש האנגלים את הארץ בא שנוי לטובה בנוגע לחנוך הערביים, כאמור לעיל.  ↩

  70. עי' לעיל בפרקים המיוחדים לברית מילה ולנשואין ביחס לתענוגים אלה.  ↩

  71. לאמר: עניים וצוענים, אפשר בלשון “סגי נהור” על שם בני המשפחה של הויזירים ה“בראמקי” שבימי ה“עבאשׂידים”, היו מפורסמים בנדיבות רוחם ובמתת ידם הרחבה לעניים.  ↩

  72. על אלות וקללות אלו וכיוצא בהן המצטינות בטפוסיותן יבוא להלן פרק מיוחד.  ↩

  73. כל אישי התנ"ך היודעים לפלחים קרואים בפיהם בשם נביאים. גם נֹחַ נחשב אצלם לנביא.  ↩

  74. הערבי קורא לחיות הבית בשם “אליפות” על שם שהן רגילות ואלופות עם האדם.  ↩

  75. במקור נרשם בטעות – נקאים– הערת פב"י  ↩

  76. על פי רב מבליעים את מלת “אללה ואומרים רק ”ינעל אבוךְ“ במקום לומר ילען אבוךְ, משרש ”לַעַן“ שפרושו ”קלל", מחליפים את הלמד בנון, ומקדימים אותה לעין.  ↩

  77. הערבים קוראים “אַעְוַר” — עִוֵּר — למי שהוא עור בעין אחת, והם קוראים “אַעְמַא” — סומא, — למי שהוא עור בשתי עיניו.  ↩

  78. על עשו כתוב: וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפל על צואריו וישקהו (בראשית לג, ד) וגם על יוסף כתוב: ויפל על צוארי בנימין אחיו ויבך (שם מה, יד).  ↩

  79. כבר הודענו לעיל שהמשלמי חושב את כל מי שאינו מֻשלמי ל“כופר”, ורק המשלמי הוא “המאמין”, לפי דעתם.  ↩

  80. הצבוע משמש על פי רוב נושא לספוריו של פלח והוא נקרא בפיהם צַ'בֶּע" כשם העברי.  ↩

  81. ה“שביתה של יחסי איבה” נקראת בפי הפלחים “עַטוה” משרש “אַעְטַי” שפרושו “נתוֹן” ע“ש המתנות שנוהגת משפחת הרוצח לתת לגואלי הדם בשעת הכנסם עמהם במו”מ על דבר תנאי השלום ככל אשר נראה להלן, והעירונים קוראים לה “הֻדְנָה” שפרושה גם כן שביתת יחסי איבה, לזמן מה.  ↩

  82. כל מַגִ‘ידִיָּה עולה בערך ארבעה פרנקים זהב. והיא נקראת כך על שם השולטן עבר אל מג’יד שעל שמו נעשו המטבעות.  ↩

  83. אם אין לאיש בן, מזכירים את שם אביו, על יסוד המנהג שכל אחד קורא את בנו בשם אביו המת.  ↩

  84. “אחי אלמוני” זהו משל נהוג אצלם ופרושו אתה איש טוב, בעל מרץ.  ↩

  85. אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, איזהו משפט שיש בו שלום? הוי אומר: הפשרה.  ↩

  86. על זאת נתכון דוד באמרו: ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו וכו'. כלומר שיואב עבר על המנהג הנ"ל שבודאי היה נוהג אז גם אצל היהודים.  ↩

  87. מדרך כל משורר ערבי להתחיל שירו כאלו הוא פונה אל שכנתו  ↩

  88. עי' בספרי “משלי ישמעאל” ששם דברתי בהרחבה על מקצוע המשלים אצל הערביים לכל פרטיהם.  ↩

  89. הפלח אוכל ארוחה שמנה רק בערב בשובו לביתו.  ↩

  90. רמז לאותו ספור הידוע הנזכר במדרש על אותו אדם שהיו לו שתי נשים. אחת זקנה ואחת צעירה, הזקנה תלשה שערותיו השחורות והצעירה שערותיו הלבנות.  ↩

  91. דרך הערביים לכנות את מלחמותיהם בשם “יום פלוני, ויום אלמוני”, לפי הערים והמקומות שבהם קרו המלחמות.  ↩

  92. כר הגמל – עביטא דגמלא. וקוראים אותו בערבית “הודג'” כלומר: אהל שמקימים אותו על דבשת–הגמל לנסיעות ארוכות במדבר  ↩

  93. אלחג‘אג’ נציבו של הח'ליף אלוליד בן עבד אל מֵלֶךְּ ממלכי בני—אומיה (743–744) היה ידוע לאכזרי מאין כמוהו, ולאיש רע מעללים מאד, עד שקשה היה לו לאכל ארוחתו במנוחה אם לא ראה לעיניו איש שמענים אותו בענויים קשים ומרים.  ↩

  94. ראשון החליפים מ“בני בית–אומיה”. והוא מלך משנת 669–679.  ↩

  95. הצחאבה הם ארבעת החליפים שמלכו בזה אחר זה אחרי מוחמד והם: אַבּוּ–בַכֵּר אֵל צַדִּיק, עֻמַר בֶּן אַלְחַ'טָּאב, וְעֻתְמָאן בֶּן עַפָאן, ועֲלֵי בֶּן אַבִּי טָעלֶבְּ. עלי נשא לו את פָאטְמָה בת מוּחַמָּד לאשה.  ↩

  96. מוצא המלה מהפעל “סגד” שמובנו כמו בעברית.  ↩

  97. כל מי שמבקר אפילו פעם בחייו את קבר הנביא מחמד בעיר “מכה”, נקרא בפי הערביים בשם חג', שפרושו חוגג או עלה לחג. ומצוה זו של ההליכה למכה היא מצוה דתית חשובה מאד.  ↩

  98. המגדל שמעליו קוראים לתפלה, אַדַ'ן בערבית פרושו קָרֹא לתפלה.  ↩

  99. המושלמים מונים את השנה על פי חדשי הלבנה, ולכן חדש רמצ'אן אין לו קביעות והוא חל בקיץ ובחרף.  ↩

  100. המשקאות המותרים אצל המושלמים הם המים והקפה.  ↩

  101. כל מושלמי אוחד בידו מחרוזת בת תשעה ותשעים חרוז והוא מונה מספר להם בהזכירו (תִזְכֵּאר) – את שם אללה אחר כל חרוז שהוא מעביר בין אצבעותיו. ומצוה לחזור על מנין החרוזים ביום עד כמה שאפשר יותר.  ↩

  102. “חלוה” מובנה בערבית בּוֹדְדוּת, וזה על שם שבתי התפלה בונים אותם רחוק ממקום המושב, בכדי להיות בטוחים שאיש זר לא יקרב אליהם.  ↩

  103. הנקבה מ“וילי”.  ↩

  104. ת“ר: מ”ח נביאים וז' נביאות נתנבאו לישראל, שבע נביאות מאן נינהו: שרה ומרים, דבורה, חנה, אביגיל, חולדה ואסתר.  ↩

  105. כנוי לנמר, – כי לכל חיה דורסת יש כנוי מיוחד אצל הערבים, על פי תכונותיה. – השועל – למשל – מכנים אותו בשם “אַבּוּ–שֻׁלֵיְמַאן” – אבי שלמה, רמז על שלמה החכם מכל האדם וכו'.  ↩

  106. ברפואה Sciation, היינו מחלת גיד הנשה (מלון מזיא למושג הרפואה).  ↩

  107. בשנים האחרונות הפתחה החרשת הרבה בארץ ע"י היהודים.  ↩

  108. גם בימינו אלה שאחר הכבוש האנגלי נוהג חוק זה של אסור מכירת ההקדשות כמקודם, אלא שבמקום “שֵׁיך אֵל אִשְלָאם” ישנו כעת בארץ בית משפט רמשי אשלאמי.  ↩

  109. הפלחים היו נוהגים למדוד את אדמתם ב“חבלים” ומשם כנראה מקור השם גם בעברית.  ↩

  110. הקלשון דומה ליד, והיד עם חמש אצבעותיה הפתוחות משמשת תחבולה כנגד עין הרע.  ↩

  111. זה היה נוהג בזמן התורקים, ועתה מאז נכבשה הארץ ע"י האנגלים בא שנוי לטובה בענף זה. וגם היהודים זורעים טבק.  ↩

  112. בשנים האחרונות התחילה ממשלת הארץ לדאג לרבוי היערות. ולהענשת כל מי שמושיט ידו בעץ לכרתו.  ↩

  113. כלומר: לקשר פרי, היינו לעשות פרי.  ↩

  114. הזיתים המקובצים יחד ומחוברים זה בזה במטען נקראים אוּם.  ↩

  115. מגרגרים: פורשים את הזיתים לנגוב.  ↩

  116. בתלמוד נמצא הפעל “קלד” שמובנו סגירה: א"ר כהנא אקלודי מיקלד – היה נסגר ונתחבר בבשר. – חולין צד.  ↩

  117. היינו לקח בעד טרחתו סאה שלמה של תבואה.  ↩

  118. הלואי ויאכלו התבואה בשעת אבלו, כן דרך הפלח לקלל על העלאת שכר העבודה.  ↩

  119. כלומר: אעבידך קשה, ומחר אשלחך.  ↩

  120. שם אדם.  ↩

  121. נאד של עור שבתוכו נותן הפלח מאכלו. – בתלמוד נמצאת מלה זו “גרבי–יין” היינו, נאד של עור לשים בתוכו יין.  ↩

  122. מלת קריאה של בוז, – חילילה.  ↩

  123. סימן של בוז.  ↩

  124. אחי האם.  ↩

  125. אחי האב.  ↩

  126. על אור הבקר הזורח.  ↩

  127. בשעת רקוד עושים כל מיני תנועות והעויות בהתאמה לענין.  ↩

  128. עלים ירוקים.  ↩

  129. מאכל עשוי מלבן חמוץ.  ↩

  130. מין מאכל עשוי עגולי עיסה ממֻלאים בשר.  ↩

  131. כלומר: חציליו ישמשו רובים לו.  ↩

  132. הלואי שאור פניך לא יחשך בְּיָמַי על ידי המות.  ↩

  133. ובערבית אלהי–הכסא; כלומר: כסא הכבוד.  ↩

  134. כלומר הבעל המת שהיה מרחיק מעל בני ביתו כל פגעיהם.  ↩

  135. בערבית “גּ'וּדַי” מובנו רֵדְנָה בנדיבות.  ↩

  136. מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך קבר? חוצבי מרום קברו, חוקקי בסלע משכן לו וכו' (ישעי' כב, טז).  ↩

  137. מעל לקבר הזה ישנה הכתובת העברית היותר קדומה עד כה בארץ.  ↩

יוסף בן רחמים נתן מיוחס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

חלוציות והתבססות

מאת דוד בן־גוריון (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

(מהוויכוח בוועידת מפלגת פועלי א"י)

המושגים עלייה וחלוציות עלולים ליהפך לפראזה ריקה כשם שעושים פראזה ריקה מהמושגים הסוציאליים: מהפכה, מלחמת מעמדות וכדומה, אם משתמשים בהם בלי יחס וקשר למציאות ממשית, אם נושאים את שמם בהפשטה כסיסמה ערטילאית.

מה זאת עלייה? כשמדברים על עלייה אין לשכוח שיש גם יציאה. האניות מפליגות בשני הכיוונים, ובשניהם הן מעבירות נוסעים, ויש לא רק יציאה מן הארץ. יש יציאה מן העבודה, אעפ"י שנשארים בארץ. יש יציאה מהתנועה, מהאמונה, מהמפלגה ומההסתדרות. אם הדאגה לעלייה אינה כוללת דאגה שיתערו ויישארו העולים בעבודה, באמונתם הפועלית, אין זו דאגה לעלייה אלא פרנסה לחברת אניות.

בעלייה יש שני שלבים: השלב הראשון של דאגת העלייה – הכשרת הנער והנערה העברים לעבודה, לתרבות עברית, לציונות, לסוציאליזם, השגת רשיון עלייה בשבילם, והעלאתם לארץ. כאן מתחיל השלב השני – המכריע: לקיים את העולה בעבודה. לא רק להעסיקו – אלא להאחיזו ולהשרישו בעבודה. לא רק להכניסו להסתדרות, אלא לאזרח אותו בתוכה, להקנות לו לא מושגים קלושים, אלא להחדיר את נפשו בחזון ובהכרה של תנועת העבודה העברית, לקשרו לארץ קשר של קיימא, חמרי ורוחני; לאפשר לו הקמת משפחה מתוך קיום בריא בעבודה. זוהי דאגה לעלייה.

היש ניגוד בין עלייה זו לבין מה שקוראים תכלית והתבססות? האפשרית עלייה בלי מאמצים מתמידים לבסס את העולה בארץ? דאגה שאינה כרוכה בדאגה מתמדת להשריש את העולה בעבודה בתנאים אנושיים – אינה דאגה לעלייה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.