כוכבים / יצחק ליבוש פרץ / שמשון מלצר
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.
ליל-קיץ בהיר ומוככב!
הוֹ, לילות-קיץ מוככבים, מפני מה אתם בהירים כל-כך, יפים כל-כך, בשעה שלבבי בי עצוב ומשועמם?
מפני מה לבבי בי עצוב ומשועמם, בשעה שאתם כל-כך בהירים, כל-כך יפים?!
אני לועג לעולם. אומרים הכול: ירוק, אומר אני: לבן! על דמי שלי אומר אני: לבן, לא אדום, כפי שהכול אומרים! מי שומע להם? פורחת אצל מישהו תקוָה בלב, הריני עוקרה ומטיל אותה לאשפה, ומן האשפה להרים משהו ולנשק, ולכרוע ברך, לפני המאוס – אצלי עונג הוא זה!
אני לועג לעולם, אך ללילות-קיץ בהירים-מוככבים אינני לועג!
מתוקים וקדושים אתם, לילות-קיץ בהירים מוככבים, אף-על-פי שאני זה מזמן אין לי דבר שבקדושה, וטעם המתק אבד ממני!
בליל-קיץ בהיר-מוככב, שקט, מתוק, נפתח הקבר בלב המאובן, ותאוָה שמתה זה כבר מעוררת אותי…
לחיות, רגע אחד לחיות רוצה אני, אבל חיים חזקים ועצומים מאד – כך לחיות רגע אחד ולהעלם, לפרוח רגע ולכבות!
ברקיע מתנועע גוש-חומר חשוך בלא קרן-אור, בלא חיים; הוא מתנועע, משׂתרע במרום: כוח לא-נודע מרדף אותו, ומרדף אותו יותר ויותר חזק, וגוש-החומר החשוך טס ומרחף יותר יותר מהר. להיכן? לשם מה? דבר זה אינו יודע, אינו שואל, אינו שואל וטס ובטוסו הוא מתחמם, משתלהב, מתלקח – ונופל…
הוא נופל, אך בנפלו הוא מתלקח ומאיר רגע אחד!
הו, כוכב!