מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
מגד, א'. (1979). אהבת נעורים. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-23. http://bybe.benyehuda.org/read/11013
MLA:
מגד, אהרן. "אהבת נעורים". פרויקט בן-יהודה. 1979. 2018-07-23. <http://bybe.benyehuda.org/read/11013>
ASA:
מגד, אהרן. 1979. "אהבת נעורים". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-23. (http://bybe.benyehuda.org/read/11013)

אהבת נעורים

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשל"ט 1979

סוגה:

שפת מקור: עברית

פרק ראשון

אביו ואִמּוֹ של יהוֹשֻׁעַ עמדו לנסוע לצרפת לחדשי הקַיִץ, ואוֹתוֹ הביאוּ אל הדוֹד שמוּאל בַּמוֹשבה עֵין-השרון. החופש הגדול אך זה הֵחֵל, וּשמוּאל וּמַנְיָה שׂמחוּ לאָרֵחַ בביתם את יהוֹשֻעַ, שהיה נער שָקֵט ונבוֹן. היתה להם רק ילדה אחת, שרוֹנה, בת שבע, והעבודה בַּבַּית לא היתה רבה. מה גם ששמוּאל, שהיה מורה, יכול היה להקדיש עכשיו כמה שעוֹת בכל יוֹם לַעֲבוֹדה בְּמשק-העֵזר שבֶּחָצֵר.

‘אל תדאגי הלנה’ – אמרה מניה לאמו של יהושע – ‘אנחנו נשגיח עליו היטב. וּמלבד זה, טוֹב שילמד להכיר את חיי הכפר. בטוּחה אני שיָפיק גם תועלת וגם הנאה משהִייתוֹ אצלנוּ’.

יהושע התבייש בשמות הלועזיים של הוריו, ‘הלנה’ ו’ארתור’. אמנם גם ‘מניה’ לא היה שם עברי, אבל לוֹ הוא נשמע כשם ארצישראלי מאד, חלוּצי.

‘אמרתי לו שיִקַּח אִתו את הצֶ’לּוֹ, כדי שיוכל להתאמן קצת בזמן החופש, והוא התעקש וּבשוּם אוֹפן לא רצה לְקַחְתּוֹ!’ – אמרה הלנה.ֹ

‘צָדַק!’ – אמרה מניה – ‘אצלנו זמירוֹת אחרוֹת! ציפורים צרצרים… אל תדאגי, הוא ימצא דֵי עניין במושבה. הלא עוֹלם חדש הוא לוֹ!’

‘כן, אין לי ספק בזה… אתה לא תשתעמם פה, נכון?’ – שׂמה הלנה את ידהּ על כתפו של בנה וחִייכה אליו.

יהושע לא השיב לה בחיוּך וגם לה הִנהֵן בראשו. המשקפיים עֲבֵי-העדשות שהרכיב שִיווּ לו ארשׁת רצינית סָרבָנִית.

‘טוב, עלינו ללכת’ – הסתכל ארתוּר בִּשְׁעונו.

הלנה חיבקה את יהושע אל חֵיקהּ ורצתה לנשק לו, אך הוא הסב את פניו ממנה והשתמט מזרועותיה. ארתור לחץ את יד בחזקה, כגבר-אל-גבר, ואמר: ‘תחזיק מעמד, בחור, מה? אני בטוח בזה!’

יהוֹשע ניסה לחייך אל אביו, אך לא הצליח, כי בה-בשעה אימץ את עיניו לְבַל יופיעו בהן דמעות.

מניה וּשמואל ליווּ את הלנה וארתור אל שער החצר, איחֲלוּ להם דרך צלחה והפלגה שקטה על פני הים, ונופפו להם בִּידֵיהֶם כשהתרחקו לעֵבר תחנת האוטובוס שבמרכז המושבה.

היום היה חם וּדממה שׂררה במושבה. רק קִרקוּר לֵאֶה של תרנגולות נשמע מן הלוּלים שבחצרות.

יהושע עמד בחדר וסקר את הספרים שבכוֹננית. הוציא ספר היסטוריה, פְּתָחוֹ באקראי בְּדף כלשהו ונתן עיניו בו.

שרונה ישבה על הספר, זרועותיה נחוֹת על ברכיה הפּשׂוּקוֹת, והסתכלה בנער המבוגר ממנה בחמש שנים. היא ידעה שהוא מתבּוֹנן בספר רק כדי להסתיר את עצבוּתוֹ, ואיננו קורא בו. מראהו היה זר כאן, בלבוּשוֹ העירוני: מכנסיים חומים שהגיעו כמעט עד לברכיים, ונעליים שחוֹרוֹת, וגרביים לבנים…

‘רוצה לצאת קצת לחצר?’ – אמרה שרונה.

‘לא, לא עכשיו’ – מלמל יהושע מבלי שֵׂאת עיניו מן הספר.

לאחר רגע נשמעה מן החצר געִייה ממושכת של פרה.

יהושע נשׂא מבטו, כתוהה.

‘אתה יודע למה היא גועה?’ – אמרה שרונה – ‘מפני שהיא מתגעגעת’.

‘כן? למי?’ – ניסה יהושע לחייך.

‘למשפחה שלה, בכפר הערבי שעל ידנו. קנינו אותה בחירְבֶּת-עַזִיז, לכן אנחנו קוראים לה עזיזה. אמא נתנה לה את השם הזה. כשהיא רובצת ולא רוצה לקוּם, אמא דוקרת אותה במקל וקוראת, זוזי עזיזה! זוזי עזיזה! אז עזיזה זזה…’ – הצטחקה שרונה.

‘שם יפה, עזיזה’ – מלמל יהושע, וחזר לעיין בספר.

בִּשְׁעַת ארוחת-הצהריים ניסו שמואל וּמניה לדובב את יהושע. הם שאלו אותו על לימודיו, על מעשיו בתל-אביב, אך הוא ענה רק ב’כן’ ו’לא’ וּבעוד כמה מלים קצרות ועיניו היו כּבוּשׁוֹת בצלחת.

כשסיימו לאכול, אמרה מניה: ‘וּמה יעשה עכשיו יהושע? יקרא? יטייל לרוח היום?’

‘אוּלי ילך אתי לקטוף רִיג’לֶה?’ – הציעה שרונה.

יהושע לא ידע מהו ‘ריג’לֶה’, והם הסבירו לו: זהו צמח נמוך, בעל עלים קטנים, חֲמַצְמצים, הגדל בפרדסים, בצל העצים, וּמשתמשים בו כמזון לעופות, והוא טוב גם למאכל בני-אדם. לעתים קרובות מכינה ממנו מניה חמיצה טעימה.

‘באמת הגיע הזמן שנמצא לו שם עברי, לצמח הזה’ – אמרה מניה לבעלה.

‘אולי “רְגֵלָה”?’ – הציע שמואל – ’הלא הוא מרבה-רגליים, כל פרק בגבעוליו שולח שורש באדמה, כמו רגל…

‘“רְגֵלָה”?’ – החמיצה שרונה פנים – ‘לא. “ריג’לה” יותר יפה!’

לאחר כשעה יצאו השניים מן הבית, כל אחד שַׂק תחת זרועו. יחפים, במכנסיים קצרים וּבגוּפיות, הלכו ברחוב המושבה.

עין-השרון היתה מושבה קטנה וּבָהּ רחוב אחד ארוך וּשלושה רחובות קצרים שחצו אותו. הרחובות לא היו סלולים, רק חול וחול. משני צידיהם עמדו בתים קטנים וּצריפים, מוּקפים גינות, מרוּחקים זה מזה, וּבָרווחים שביניהם השׂתרעו שׂדוֹת-בּוּר, זרוּעי קוצים ושׂיחים.

החול היה חם כל-כך, שיהושע נאלץ לרוץ מפיסת צל אחת לשנייה כדי לְהָצֵן את כפות-רגליו שנִכְווּ.

‘אתה לא רגיל’ – צחקה שרונה – ‘לא רגיל ללכת ברגל לקטוף רגֵלה!’

שרונה אהבה מאד משחקי מלים. צחקנית ועליזה היתה, וּכשהיתה מקפּצת קיפּצוּ גם שתי הצמות הזהוּבּוֹת שלה על כתפיה.

בהגיעם לקצה הרחוב, נכנסו לפרדס עבוֹת. ריח צונן קידם את פניהם והצל היה מֵשִׁיב-נפש. בתוך ה’צלחות’ שמסביב לעצים וּבתעלוֹת-המים היבשות, גדלה הריג’לה, שׂרוּעה על האדמה, מתרפקת עליה, וְעָלֶיהָ הכֵּהים דשֵנים וַעֲסיסיים. קל היה לתלוש אותה, במשיכת-יד, ושרונה עשתה זאת בזריזות רבה: תלוֹש ושׂים-בשׂק, תלוֹש ושׂים-בּשׂק. תוך כדי כך לימדה את יהושע להבדיל בין עִשׂבי-הבר השונים שבפרדס: בין יבּלית לסעיד, וּבין סעידה לחילפה, וּבין חילפה לחלמית, והזהירה אותו לבל ייפּצע בעליה החדים של החילפה, שבעברית קוראים לה חילָף. וּמכּיוון שאהבה לפטפּט, סיפּרה לו גם על הנעשה במושבה: על שתי המשפחות שהגיעו מאמריקה וּבבתיהן מדבּרים הילדים אנגלית; על ההצגה שהתקיימה בבית-העם בגמר שנת-הלימודים; על הטיול הגדול של כיתות ז‘-ח’ לירושלים וּלים-המלח, שאביה סיפר לה עליו; על המורה החדשה העומדת להגיע מבנימינה…

יהושע שמע ולא שמע. הוא חשב על הוריו, שמחר יפליגו מנמל-חיפה, באנייה ‘אדריאטיקה’, לנאפולי, וּמשם יסעוּ ברכבת לפאריז. הרי לא נסעו לסתם טיול, אם כן לאיזו מטרה נסעו? ומדוע לא לקחו אותו אתם?

לאחר שמילאו כל אחד כמחצית-השׂק, עמסו את השׂקים על שכמיהם ושרונה אמרה: ‘רוצה שנחזור בדרך אחרת?’

יהושע שמח לחזור בדרך אחרת. לא נעים היה לו להיראות ברחוב המושבה, בצד ילדה קטנה, כּשׁשׂק על שכמו.

הם עקפו את הבתים וּפסעו במסלול גלגלי העגלות, בדרך עפר צרה, שמצידה האחד היו פרדסים וּמצידה השני שׂדוֹת-בּוּר רַחֲבֵי-ידיים. מרחוק, על הגבעות, נראו אוהלי בידואים, שחורי-יריעות, ושרונה אמרה שאלה הם האוהלים של שבט אַבּוּ-קִישׁק, שבני-החַיִל שלו דוהרים על סוּסים וַחֲרָבוֹת לִירֵכֵיהם.

לאחר כמה רגעים נגלה לִיהוֹשע מראה מפתיע:

בצד הדרך היה גן גדול, מוּקף גדר גבוהה, וּבוֹ עצים גבוהים, רַחֲבֵי-צמרת ועַתִּירי-עלים, שֶׁכְּמוֹתם לא ראה מִיָּמָיו. בתוך הגן עמד בית לבן שנראה כארמון רב-תפארת. שני עמודים, בעלי כותרות עם פיתוחים, תמכו את גג מִרְפַּסְתּוֹ, ואל המרפסת הובילו מדרגות-שַיִש, ואל מדרגות-השַיִש הוליך שביל לבן, זרוּע חצץ וּצדפים. בצד השביל היתה בריכת-מּים עגוּלה, ששושני-מים צפו בה, והמזרקה שבמרכזה היתה בדמות חסידה, עשׂוּיה אבן, שֶׁמִּמַּקּוֹרָהּ הארוֹך ניתז סילון של מים, מזדהר בשמש. כותלי הבית היו מכוּסים מטפּסים בעלי פרחים סגולים, מְהַבְהֲבִים כשַלְהָבוֹת, וּמִבּעדם נראו חלונות מקוּמרים, שתריסי-עץ סגרו עליהם. שַער הגן היה עשׂוּי עיטורי-ברזל, וּבראש שני העמודים שלצידיו, רבצו שני גוּרי-אריות מאבן.

יהושע הוריד את השׂק מֵעַל שִכְמוֹ ועמד מוּקסם מול המַראֶה.

‘פֹּה גר האַגרוֹנוֹם גוּר’ – אמרה שרונה.

‘מה את מגרגרת’ – הצטחק יהושע למשמע הגימ“ל והרי”ש המתגרגרות מגרונה.

‘לֹא, באמת!’ – אמרה שרונה – ‘האגרוֹנוֹם גוּר גָדַר את גנו נגד הגנבים בגדר גבוהה וגוּרים גיבּוֹרים מגינים עליה.’

‘את מדברת בשפת גימ"ל?’

‘תגיד בנשימה אחת: “גַנָּן גידֵל בגן דגן דגן גדוֹל גדל בגן”’ – התגרתה בו שרונה.

אבל לבּוֹ של יהושע לא היה לשעשועי-מלים ברגע זה. הוא עמד מלא השתוֹממוּת מול הגן והבית שבתוכו, והם היו כאגדה בעיניו, אגדה צופנת סוד.

לְהָקוֹת של ציפורים השתקשקו בצמרות הגבוהות, וּמפּעם-לפעם פרחה מהן ציפור אדוּמת-חזה או ירוּקת-זנב ועפה מעץ לעץ בקול צפצוף.

‘אלה הם עצים טרוֹפּיים שהאגרונום גוּר הביא מאוסטרליה או מהודו’ – הסבּירה שרונה – ‘מאנגו, ואבוקאדו, ואננס, ואפרסמון… והמטפס עם הפרחים הסגולים שאתה רואה על הבית הוא בּוּגוֹנבִילייה. איתמר גור הוא הראשון שהביא את הבּוּגוֹנבילייה למושבה. לכן קוראים לבת שלו – “גָּלִילָה בּוּגוֹנבִילייה”.’

‘ילדה קטנה?’ – שאל יהושע. הוא שלח את מבטו אל הבית שבמעמקי הגן, כמנסה לחדור אל הסוד שמאחורי התריסים הסגורים.

‘עולה לכיתה ח’, אבל בחופש כמעט שלא רואים אותה, כי היא מסתתרת בארמונה, – חייכה שרונה בלגלוג קל.

‘גָלִילָה?’

‘בּוּגוֹנְבִילייה. והיא די גאוותנית. אם כי אבא אומר שהיא התלמידה הכי מצטיינת בכיתה, אז יש לה סיבּה להתגאות. אני דווקא לא חושבת כך.’

רגע ארוך עמד יהושע משתאה מול הגן המופלא, השם ’’גָלִילָה ‘בּוּגוֹנְבִילייה’ מעורר הד מוזר בלבו, אחר-כך נשא את שׂקוֹ אל שכמו וּשניהם המשיכו בדרכם עד הגיעם הביתה.

בערב, לאחר הארוחה, הציעה מניה מיטה ליהושע בחדרה של שרונה. שניהם עוד שכבו וקראו כשעה, אך גם לאחר שכּיבּוּ את האור לא יכול יהושע להֵרדם. הוא חשב מה יעשה כל הימים הבאים – חודשיים וחצי, ואולי יותר – במושבה הקטנה והרדומה הזאת. יקרא ספרים. אבל כמה שעות ביום אפשר לקרוא? הילדים כאן מעטים, וּמעטים עוד יותר בני גילו, והוא איננו מכיר איש מהם. מניה וּשמוּאל מנסים להנעים לו את זמנו, משׂוֹחֲחים אתו בעניינים נכבדים, אך הוא נבוך בחברתם… דבר לא מתרחש במושבה הזאת, חשב, והוא כשבוּי בה…

מבחוץ נשמע צרצוּר צרצרים בעשב. צרצור שוקק, חרוץ, חדגוני. נדמה ששעות יימשך כך ולא ייפּסק. ירח פגום הופיע בחלון, השקיף אל יהושע, כרואה להרהוריו.

בעודו מהרהר, הגיע לאוזניו קול לחשים מן החדר הסמוך. היו אלה מניה וּשמואל שדיבּרוּ בלחש ביניהם.

שמואל: ’ אני אומר לך, מניה, הוא נסע לרגל עסקים…’

מניה: ‘איזה עסקים יש לו בּפּאריז? הלא גם בחורף נסע לשם, פעמיים… ולמה התלוותה אליו הלנה?’

שמואל: ‘כדי לבלות קצת בעיר-האורות…’

מניה: ‘אתה טועה, שמואל. היחסים ביניהם מעורערים כבר מזמן הרגשתי בזה…’

שמואל: ‘מוּטב שלא נבחש בִּקְדֵרָתָם, מניה.’

מניה: ‘אני משתוממת עליך, שמואל, שאתה אדיש כל-כך לגורל אחותך…’

שמואל: ‘האם יכול אני לעזור לה?…’

לבו של יהושע התכווץ בקרבו. גם הוא הרגיש מזמן שהיחסים בין הוריו ‘מעורערים’. בערבים, בחדרם, היו רבים ביניהם, ואם כי דיברו פולנית, כדי שלא יבין את הנאמר, הבחין מנעימת דיבורה הנרגש של אמוֹ שהיא מתרעמת מאד על אביו. אביו, איש חסון ונאה, היה בעל בית-מסחר לחומרי-בניין ברחוב הרצל, וגם יהושע עצמו התפלא על כך שהוא נוסע לצרפת זו הפעם השלישית תוך שנה אחת. ועכשיו אמו כאילו כפתה עליו את נסיעתה עמו. כאילו בְּעַל-כּוֹרחוֹ לקח אותה.

הוא קָפַץ את אגרופיו מתחת לסדין, ולחש בלבו: רק שיחזרו בשלום… רק שיחזרו בשלום, שניהם יחד…

מבחוץ נשמע עתה יְלֵל תַּנִּים. גוֹבר והולך. מֵעֲבָרִים שונים. נדמה היה כאילו התנים מקיפים את המושבה והם מתקרבים אליה, מתקרבים והולכים, הנה הם מאחוריה הרפת, הנה הם מֵעֵבֶר לגדר…

פרק שני

‘העבודה היא מַרְפֵּא לכל החולָיִים’ – אמרה מניה בבוקר בהיותם בחצר, והוסיפה: ‘וּבייחוד מגרשת היא את העצבות.’

ונתנה מעדר בידי יהושע, והראתה לו איך לנכּש את העשׂבים מסביב לעצים.

‘כשתתעייף – תיכּנס הביתה, או תשב לנוח בַּצֵּל. אל תתאמץ הרבה. הכל במידה. וּמפּעם לפעם כדאי לך לשתות מים צוננים, לא מן הברז, כי בברז הם פושרים, אלא מן הכּד. הנה העמדתי אותו שם, בגוּמה שליד הגזע ההוא. אתה יודע איך שותים מים מכד?’

והיא ניגשה אל גזע עץ הלימון, שצַמַּרְתּוֹ רַבַּת-הָעֳפָאִים הטילה צל רחב סביבו, הרימה את כד-החרס, נשׂאה אותו למעלה והִטְּתָה אותו מוּל פּנֶיהָ, פתחה את פיה, צמצמה את עיניה, וסילון מים דק וַחֲלַקלַק שטף בקֶשת מפּי הכד אל לוֹעהּ. היא לִעְלְעָה את המים, מחתה את פיה בכף ידה ואמרה: ‘בפעמים הראשונות תחטיא את המטרה, כמובן. המים יזרמו אל הסנטר או אל קצה-החוטם. אבל במשך הזמן ימצאו את דרכם ישר אל הפה.’

השעה היתה מוּקדמת. השמש אך זה עלתה במזרח וּרסיסי טל נצצו על העשׂבים ועל רִשְׁתוֹת קוּרי-העכביש שביניהם. אך יהוֹשע, אחר הַקָּשׁוֹת אחדוֹת במעדר, חש חוֹם בגוּפוֹ, התכסה בזיעה וגוּפייתוֹ דבקה לִבשָׂרוֹ. היתה זו הפעם הראשונה שעבד עבוֹדת-שדה. זרועותיו כָּאֲבוּ, גבּוֹ כאב, אך הוא אמר לעצמו: עליך לעמוד בנִסיוֹן. אם תעמוֹד בנִסיוֹן זה, תעמוד גם בנסיונות אחרים. מִדֵּי פּעם הזדקף מעט, יישֵר את גֵווֹ, וּכשחזר לנכֵּש את העשׂבים, שינן עם כל מכת-מעדר: חַשֵּׁל את הַרצוֹן, חַשֵּׁל את הרצון, חַשֵּׁל, חַשֵּׁל…

ותוך-כדי-כך עלה בדעתו ש’חשל’ הוא ההיפך מ’חלש‘. רק משנים את סדר האוֹתיוֹת, וּכבר מתהפּך המוּבן. ועוד מלים כאלה עלו בדעתו, כמו ‘עָמוֹד’ וּ’מָעוֹד’. כלומר’ אם אתה לא עוֹמד כהוגן, אתה מוֹעד. או ‘עָמוֹל’ ו’מָעוֹל’. מי שלא עָמֵל כאילו הוא מוֹעל בתפקידו…

עֲצֵי-פרי רבים גדלוּ בחצר. עצי גוּאיָבָה, ושֶסֶק וחבוּש ושזיף, והעבודה היתה רבּה, כי עשׂבים צפופים צמחו סביבם. יהוֹשע רצה כבר להפסיק, כי מלבד שחש בעייפות, חש גם ברעב, אך איך אפשר היה להפסיק? באותה שעה הכֹּל עבדוּ: שמואל גרף את הזבל ברפת, מניה קיצצה ירק לעופות במקצצה (את הריג’לה שהוּבאה אתמול מן הפרדס), ושרונה עמדה על המרפסת, שקלה את הביצים שאספה בלול במאזניים קטנים, וטמנה אותן בתיבות מלאות תֶבֶן.

‘מַשְמַע פועל כַּהֲלָכָה!’ – התעכב שמואל על-ידו בדרכו מן הרפת אל הבית. הוא עצמו נראה כפועל, בכובע-המִצחייה שלראשו וּבמכנסי-החאקי הרחבים.

שמואל רגיל היה לפתוח משפטים רבים במלה ‘מַשְמַע’.

‘משמע שהספקת די הרבה!’ – העביר מבּטו על האדמה התחוּחה שמסביב לשני עֲצֵי החבוּש ועל העשׂבים שהיו מוּטלים עליה כַּחֲללים בִּשְׂדֵה-קֶטֶל – ‘יפה. בזיעת אפּיך תֹאכל לחם. הזעת – עכשיו בוא תאכל לחם, ואוּלי גם ירקות תקבל.’

הארבעה התיישבו סביב השולחן במרפסת, והשולחן היה מלא כל טוב: שמנת ולֶבֶּן וּגבינה ועגבניות וּמלפפוֹנים צעירים, רעננים – ‘הראה לי את יד ימינך’ – אמרה מניה.

יהושע שטח לפניה את כף-ידו. שלפוחית נפוחה הבהיקה בה בשוֹרש-האצבעות,

‘בּראווֹ! בּראווֹ!’ – קראה מניה – ‘זהו אוֹת הבּרית. נכנַסת בִּבְרִית העבודה. מֵעכשיו חדלת להיות עירוני ונעשית לעובד-אדמה. שָׂא את השלפוחית הזאת בגאווה!’

‘הוּא לא יִשָּׂא אותה הרבה זמן’ – אמרה שרונה – ‘היא תתפוצץ לו, ואז זה יכאב!’

‘כל התחלה כּרוּכה בכאבים’ – אמרה מניה – ‘אבל כאבי ההתחלות נעימים הם!’ וּבִפנוֹתהּ אל יהושע אמרה: ‘יש לך סיפּוּק? הגד את האמת!’

‘את לא רואה שהוא כבר לא מצוּברח כמו שהיה?’ – חייכה שרונה. ‘בתיאבון, אם כן!’ – אמרה מניה – ‘מה אתה מעדיף? ביצה שלוּקה או מגוּלגלת?’

הביטויים האלה היו חדשים ליהושע, וּשמואל צריך היה להסביר לו ש’שלוּקה’ הוא מה שקוראים בתל-אביב ‘קשה’, וּמגוּלגלת’ פּירוּשוֹ ‘רכּה’.

כשישב כך עם בני המשפחה ואכל בתיאבון, חשב יהושע: אולי בכל-זאת לא יהיה משעמם כל-כך לבלות את הקַיץ במושבה… אולי בכל-זאת אמצא עניין…

והוא נזכר בגן המוּפלא וּבבּית הצוֹפן-סוֹדוֹת שבּתוֹכוֹ.

אחר-הצָהֳריים הלך יהוֹשע עם שמואל אל ספריית בית-הספר. פעמיים בשבוע, בין 3 ל–5, שימש שמואל המורה כספרן והשאיל ספרים לתלמידים שנשארו במוֹשבה בחוֹפש הגדול.

לפי קְנֵה-המידה התל-אביבי, קשה היה לקרוא לבית-הספר הזה בית-ספר. היה זה בניין קטן, בן קומה אחת, שעמד סמוך למגדל-המים הגבוה, בְּצֵל עֲצֵי בּרוֹשים וקזוּארינוֹת. מאחוֹריו הִשׂתָּרַע מִגרַש-מִשׂחקים גדול, שגבל בפרדס, וּבירכּתי המגרש עמדה שִקְמה עתיקה. רק ארבעה חדרי-כיתות היו בבניין, ונוסף להם חֲדַר-מורים וַחֲדַר-ספרייה. חדר-המורים שימש גם כַּחֲדַר-מכשירי-הלימוּד, והיו בו מפות, גלוֹבּוּס גדול, מַבחנוֹת וּצלוֹחיוֹת לניסוּיים כימיים, מכשירי הנדסה וכדומה. על השולחן הקטן שבחדר היתה מונחת מחברת עבה, ובה היה רושם שמואל מי שאל מה וּמי החזיר מה.

יהושע התפלא כששמע שהילדים הנכנסים לספרייה לא קוראים לדוֹדוֹ ‘המורה’ או ‘אדוני’, או ‘מר שחר’, אלא פשוט בשמו, ‘שמואל’. והיו מדברים אליו כאילו היה חברם. הוא חשב שׁחוּצפּה היא זאת לפנות אל המורה במלים כמו: ‘עזוב! הספר הזה לא מעניין אותי בכלל!’ או: ‘התחרבנת! לא הייתי שם אתמול!’ או: ‘אתה רואה? סידרתי אותך!’ בתל-אביב היו מענישים על ביטויים כאלה, מסלקים מבית-הספר וּמצווים להביא את ההורים. כאן, קיבל שמואל את לשון-הדיבור הזאת כדבר מובן מאליו, והיה מתבדח עם התלמידים וּמייעץ להם עצות. בעצם – חשב יהושע – יותר משהוא מורה, הוא ידיד מבוגר.

בינתיים, עד שהילדים נכנסים ויוצאים וּספרים בִּידֵיהֶם, חיפּשׂ גם הוא ספר לקריאה. יהושע אהב לקרוא ספרי מדע, כי חשב להיות מהנדס כשיגדל, אך מכיוון שספרי מדע לא נמצאו בספרייה, בחר בספר שהוא קרוב למדע – ’מסעו וּפגעיו של הקפּיטּן הָטֶרָס, מאת ז’ול וֶרְן. התיישב בפינה על הרצפה, שׂם את הספר על ברכיו והשתקע בקריאה בו.

‘משמע, סיימנו היום!’ – הכריז שמואל בארבע-וחצי, לאחר שלא באו עוד תלמידים.

כשיצאו מן החדר, וּשמוּאל נעל אחריו את הדלת, ראו בקצה המגרש קבוצת ילדים יושבת בצל עץ השִקְמה. היו שם חמישה נערים, בגילו של יהושע בערך, ועמם נער מבוגר יותר, בן 15 או 16, והם ישבו במעגל, כשקועים בשיחה.

‘הנה קבוצת “המעפילים”!’ – אמר שמואל – ‘יש להם “פעולה”, כנראה. תִּרִצֶה אולי להצטרף אליהם?’

יהושע רצה בכך מאד: הנה ההזדמנות להכיר ילדים בני-גילו!

הם חצו את המגרש, וּבהגיעם אל עץ השִקְמה, פנה שמואל אל הנער המבוגר ואמר:

‘ידידי עמירם! הנער הזה, ששמוֹ בישׂראל יהושע, הוא בן-אחותי שבא מתל-אביב לבלות את חוּפשת הקיץ בביתנו. הֲתַסְכִּים לספֵּחַ אותו אל קבוצתכם הנכבדה? אני עָרֵב לו שלא יפּיל שׂערה אחת מראשְכֶם אַרְצָה!’ ‘ברצון! ברצון!’ – צחק עמירם – ‘אבל אני לא אוכל להבטיח שלא תיפּוֹל שׂערה אחת מרֹאשוֹ ארצה! להיפך, אני חושש שאם יישאר אִתִנָּוּ לפעולה הערב, תיפול מראשו יותר משׂערה אחת!’

‘אתם נערכים לקרב?’ – אמר שמואל.

‘אולי, אולי…’

‘אני מאחל לכם נִצָּחוֹן, אם כן!’ – אמר שמואל ונפרד מיהושע וּמהקבוצה.

לאחר שהציג עמירם את חברי הקבוצה לפני יהושע בשמותיהם –איתן, דני, שמעון, אברהמ’לה, רחמים – המשיך בשיחה שנפסקה עם בואם:

‘אני חוזר: המטרה היא מארב ותצפית. לגלות מבּלי להיגָלוֹת. הפעולה תימָשך שעה וחצי. נצא מכאן ב–20.00 ונחזור ב–21.30. הירח עולה הערב ב–20.17 והוא כמעט מלא. זאת-אומרת, כשאתם מתקרבים לכפר, כל אחד מֵעֵבֶר אחר, תצטרכו לתפוס מחסה, או לזחול, כדי שלא תירָאוּ. מה עוד? כן, כל אחד מביא אתו אולר צופי, חֶבֶל, מקל. הכל מובן?’

עמירם היה נער גבוה וּשחוּם-פּנים. בלורית שחורה היתה סְתוּרה לו בַּאֲלַכְסוֹן על מצחו, וּמֵעַל שׂפָתוֹ היתה חתימת שׂפם. שלא עלה עליו תַּעַר עדיין, אך היה סמיך למדי.

‘בשביל מה האולר, החבל והמקל?’ – שאל אברהמ’לה.

‘המקל בשביל להנחית על ראש האויב’ – אמר רחמים – ‘החבל בשביל לתלות אותו, והאוֹלר בשביל לתקוע לו!’ – וכוּלם צחקו.

‘למי יש תשובה מתקבלת יותר על הדעת?’ – אמר עמירם.

‘המקל – נגד נחשים, או תנים, אם ניתקל בהם’ – אמר דני – ‘האולר – כדי לקצץ קוצים או שיחים, והחבל… החבל, במקרה שמישהו יפול לבור עמוק…’

‘זה קצת יותר הגיוני’ – אמר עמירם – ‘כן. כשיוצאים לפעולת-לילה צריך להיות מצוּיָדים במכשירים לכל מקרה של תַקָּלָה. עוד שאלות?’

איתן אמר: ‘מה יקרה אם השומר אברמוב יגלה אותנו? בכל לילה הוא מקיף את המושבה שלוש פעמים, רכוב על הסוס.’

‘כפי שאמרתי: המטרה היא לא להיגָלוֹת!’ – הדגיש עמירם – ‘לא להיגָלוֹת לְעֵין שוּם איש! גם לא לְעֵין השומר! בפעולה זו וּבפעולות אחרות שתבוֹאנָה נתאמן להכיר היטב את השטח שבינינו וּבין חירבת-עזיז, בייחוד בשעות הלילה. אמנם אנחנו די מיודדים עם עַרְבִיֵּי הכפר, ועד עכשיו לא קרתה שוּם התנגשות. אבל המצב בארץ מחייב לעמוד על המִשמר. לפני שלוש שנים התפּרעו ערבים בחברון וּבצפת, והתנפלו על באר-טוביה ועל חולדה ועל עוד יישובים. בְּעֵמֶק-יִזְרְעֶאל שׂוֹרר גם היום אי-שקט. גם לחירבּת-עזיז עלולים לחדוֹר אנשי כנוּפיוֹת וּלהסית את התוֹשבים להתנפל על המושבה. צריך להיות מוכנים, אם כן, כי על המשטרה הבריטית אי-אפשר לסמוך, כידוע לכם. וגם לא צריך לסמוך עליה, נכון?’

יהושע היה נרגש. פניו לָהֲטוּ. נדמה היה לו כאילו הוא משתתף באיזו פגישה חשָאִית של קבוצת מחתרת. לבּוֹ רָטַט לקראת ‘פעולת הלילה’, בציפּייה וגם בשמץ-פחד.

כשקָמוּ כולם ללכת לבתיהם, ניגש אליו עמירם, שׂם זרועו על כּתֵפוֹ, ואמר: ‘אתה חדש אצלנו ואת השטח אינך מכיר בכלל. אם כן, כשנצא לדרך, תתלווה אלי. נהיה צֶמֶד. הסיסמא שלנו היא “גילוּ הגלילים”. האחד אומר “גילוּ”, והשני עונה לו “הגלילים”. תזכור?’

יהושע הלך לבית דוֹדוֹ, וּלאחר ארוחת-הערב, כשחשכה שררה, חזר אל מקום-המיפגש, ליד עץ השִקְמה, מצוּיָד באולר, חבל, וּמקל.

תחילה צעדו כל השבעה יחד. הם עברו על פני בית-הספר. חצו את הרחוב הראשי, והמשיכו צפונה, בשביל שמשני צידיו היו משׂוּכוֹת של שיטה שפרחיה הפיצו ריח עז. כשהגיעו אל בית קטן, מוקף עצים, שנקרא ‘בית-הבאר’, הוֹדיע עמירם שמכאן יתפרסו לכיווּנים שונים, איש-איש לכיווּנוֹ, בהתאם להוראות שניתנו מראש.

יהושע נשאר עם עמירם. לא עברו שלושה-ארבעה רגעים, וְיֶתֶר חַבְרי הקבוּצה נעלמו בשׂדוֹת, כאילו בלע אותם הלילה.

‘אנחנו נֵצֵא לעֵבר הכפר דרך הפרדס הסמוך’ – לחש עמירם.

הירח כבר עלה, וּלאוֹרוֹ החיוור נראה הכפר חירבת-עזיז על הגבעה מצפוֹן: גוש של חוּשוֹת-חומר קטנות, מוּקף בעטרה של שִׂיחֵי צבּר צפוּפים.

הם פסעו זקופים בין שוּרוֹת העצים בפרדס. מפעם לפעם נעצרו להאזין. נשמעו רק רשרושי עלים יְבֵשִים מתחת לעצים ורחש רְמָשִׂים. כשהגיעו אל קְצֵה הפרדס, נפרשׂ לִפְנֵיהֶם שדה קוצים. עמירם לחש: ‘כאן אנחנו חשׂוּפים. נצטרך לזחול, אם כן, לבל נֵרָאֶה. עם המקל שבידך תוכל לכוֹפֵף את הקוצים שלפניך כדי שלא תידָקֵר. נזחל עד עץ התאֵנה ההוא, שאתה רואה בִּגבוּל השׂדה. משם נִצְפֶּה אל הדרך שבין הכפר והמושבה. רְשוֹם בּזִכְרוֹנך כל מה שאתה רואה ושומע.’

יהושע לא היה מאוּמן בִּזחילה. הוא עקב אחר תנועותיו של עמירם ועשׂה כמוֹהוּ: משיכת רגל שׂמֹאל וּזרוֹע ימין קדימה, רגל ימין וּזרוֹע שׂמֹאל, הראש מורם מעט כדי לראות מה לפנים… גופו התחכך בעשׂבים וּבעפר וּזרוֹעוֹתיו נשׂרטו, אך הוא לא חש כאב או עייפוּת. כּוּלוֹ היה דרוּך לכל רחש. מפעם לפעם יישר את שמקפיו שנשמטו.

פתאום רעדה האדמה תחתיו. כשאוזנו היתה מוּטה אליה, שמע הלמות פרסות סוס. ‘נמתין מעט’ – לחש עמירם – ‘הו השומר אברמוב.’ ההלמות קרבה והלכה, וּכשׁנשׂא יהוֹשע את רֹאשוֹ מעט מן האדמה, ראה את הסוּס ורוֹכבוֹ. הפּרש, חבוּש מגבּעת רַחֲבַת-שוּליים, רובה על כּתֵפוֹ, עצר בסוסו סמוך מאד אליהם, השקיף לכל עבר, ואחר-כך המשיך בדהירתו. ‘זהו’ – לחש עמירם – ‘לא הרגיש בנו.’

לאחר שזחלוּ עוד כברת-דרך, עצרו שוב. לא רחוק מהם נראתה דמות רצה שפוּפה בין השׂיחים ונעמדת רגע. עמירם פלט לעברה: ‘גילוּ!’ הדמות הסתכלה כה-וכה. ‘גילוּ!’ – חזר והשמיע עמירם. ורק אז נשמעה התשובה: ‘הגלילים!’ היה זה אברהמ’לה הקטן. הוא התקרב מעט. ‘למה אתה רץ, גלוּי לאור הירח?’ – נזף בו עמירם בלחישה. ‘אין אף אחד בשטח’ – אמר אברהמ’לה – ‘אז חשבתי…’ – ‘אל תחשוב! ההוראה היתה לזחול בשטח חשׂוּף, לא לרוץ. וּמה אתה עוֹשׂה על-ידינו? צריך היית להתקדם לעבר החורשה שממזרח לכפר! חזור למסלול שלך! וּבזחילה!’

לבסוף הגיעו אל עץ התאֵנה.

הם מצאו מחסה מאחורי גֶדֶר-אבנים נמוכה, וּמשם צָפוּ אל דרך-העפר ואל הכפר. שהיה עכשיו קרוב מאד. ריח עשן וּגללים עלה ממנו.

יהושע רשם בזכרונו את אשר שמע וראה:

נעירת חמור.

שלוש עִזִּים מלחכות עשב ליד משׂוּכת הצבּר.

בכי של תינוק בְּאַחַד הבתים במרכז הכפר.

גמל ורוֹכבוֹ עוברים בדרך וּפוֹנים לשביל צר כלפּי מערב.

נביחות עזות של כלבים.

שני ערבים יוצאים מן הכפר לעבר כּיכּר עגוּלה שנראית כמו גורן ושׂקים ריקים על כתפיהם.

דממה.

דממה.

פתאום הֵחֵלּוּ יִלְלוֹת תנים. יְלָלוֹת נוראות, מכל עֵבר. נדמה שהן קרֵבוֹת והולכות, קרֵבות והולכות, כל חלל העולם נִמְלָא בהן.

יהושע התכווץ במקומו.

‘אל תפחד’ – הרגיעוֹ עמירם – ‘זה רק נדמה שהם קרובים כל-כך. הם רחוק בחולות, ואלינו לא יגיעו. גם אם יגיעו – ננופף כלפיהם במקלות, ויברחו!’

ב–21.30 היו כולם שוב במקום ההתכנסות, תחת עץ השִקְמה. כולם מלבד אחד, זאת-אומרת.

כי פתאום הבחינו שרחמים איננו.

‘תעה בדרך?’

‘אולי אברמוב תפס אותו…’

‘אולי ערבי תפס אותו…’

‘אולי נפל לבור עמוק ולא היה מי שיוציא אותו…’

‘מי? רחמים? הוא זריז כשד!’

עוד הם מדברים ונועצים ביניהם מה לעשות, אם לשלוח שניים לחפשו או לחכות, והנה הילד-האובד מתקרב מצד בית-הספר, חיוך על שפתיו.

‘מה קרה לך?’ – שאל עמירם.

‘נרדמתי’ – חייך רחמים.

‘נרדמת בשדה?’

‘היה משעמם, שום דבר לא קרה בשטח, אז נרדמתי…’

‘זו האמת?’

‘טוב, אז האמת היא זאת: אמרת להביא מקל, חבל ואולר. לא ידעתי מה לעשות בהם. אז במקל הורדתי צברים מן השיחים בכמה מכות, גלגלתי אותם בחול, קלפתי אותם באולר ואכלתי. בחבל כופפתי ענף גבוה מלא תאֵנים בשֵלוֹת וגם אותן אכלתי. אחר-כך, בדרך חזרה, עברתי במקשאת אבטיחים. פתחתי אבטיח באולר, וגם אותו אכלתי. כל זה לקח זמן… אני מבקש סליחה.’

כולם פרצו בצחוק גדול.

‘בתיאבון!’ – אמר עמירם.

אחר-כך ישבו בשקט, וכל אחד סיפר מה ראה וּמה שמע בתצפית, כפי ש’רשם בזכרונו’.

הבית היה חשוך כשהגיע אליו יהושע. הוא חלץ את נעליו, פתח את הדלת בזהירות, ועל ראשי אצבעותיו נכנס לחדר.

‘לא צריך לגשש בחושך בחשאי. שרונה לא ישנה’ – נשמעו לחשושי השי"נים של שרונה מן המיטה.

יהושע קפא במקומו.

‘לא נרדמַתְּ עד עכשיו?’

‘חיכיתי לך. וּבפּעם הבאה כשאני אצא בערב לאיזה מקום, גם כן לא אומר לך לאן אני יוצאת. לילה טוב.’ והתכסתה בסדין עד לְמַעְלָה רֹאשׁ.

כששכב במיטה, עברו בראשו של יהושע כל מראות המסע הלילי: הכפר הקטן, הרגוע, מושקֶה אור-ירח; צִלְלֵי העצים והשׂיחים בּשׂדה, המשנים את דמותם, וְלִרְגעים נראים כאנשים; השומר הרכוב על סוסו, נעצר, משקיף, ודוהר לְאֵי-אָן; הערבים הנעים כסהרורים בדרך… נדמה היה לו כאילו חזר ממסע לארץ רחוקה, וארץ רחוקה זו היתה ארץ-ישראל.

פרק שלישי

מה יפות ורבות-עניין היו פגישות קבוצת ‘המעפילים’!

יהושע ציפה להן בקוצר-רוח. כשהיה עובד בחצר בשעות הבוקר, עודר סביב העצים, או משקה, או מגרד את הזבל מרִצפת הלול – לא חש כל קושי בעבודה, כי המחשבה על הפגישה שתתקיים לפנות-ערב או בערב, שׂימחה את לבּוֹ. אפילו כשהיה שקוע בקריאה, בבית או בספריית בית-הספר – היה לעתים קרובות מפסיק מן הקריאה באמצע פרק מעניין תולה את מבטו בחלל, וחושב: מה צפוי לנו הערב?

הפגישות התקיימו כמעט יום-יום, וּמכּיוון שלא היה לקבוצה מועדון, הן התקיימו במקומות שונים: תחת עץ השִקְמה, ליד בית-הבאֵר, ב’צריף הפועלים‘, ב’קרחת’ שבחורשת האקליפּטוּסים הגדולה שמעבר ל’ גבעת הכלניות’. בכל פגישה היה משהו חדש וּמפתיע. פעם למדו איתוּת בסימני-מורס, בפנס-איתוּת שהתקין עמירם מכּפיסי-עץ, אדק-כביסה, סוללה ונורה קטנה; פעם למדו ‘קשרים צופיים’ והעמדת אוהלי-שדה משתי שׂמיכוֹת, שני מוטות, יתֵדות וחבלים; פעם קראו יחד קטעים מיוֹמנוֹ של יוסף טרוּמפּלדוֹר; פעם שׂוֹחֲחוּ על הספר ‘דויד קוֹפּרפילד’ מאת צ’רלס דיקנס, שכולם קראו אותו –

את השׂיחות אהב יהושע יותר מכול. בהיותו בתל-אביב לא יכול היה לתאר לעצמו שילדים בגילו מסוגלים לשׂוֹחח ברצינות וּבשקט על נוֹשׂאים חשוּבים. שם, כשהיו מתאספים יחד כמה ילדים, היו משחקים או מתלוצצים או מתקוטטים, וכאן, בפגישות הקבוצה, היו יושבים במעגל וּמשׂוֹחֲחִים שעה וּשעתיים על נוֹשׂאים כמו: ‘מהי אהבת מולדת?’, ‘האם כדאי להקריב את החיים למען החירוּת?’, ‘איך נחיה עם שכנינו הערבים?’, או: ‘מה עדיף – חיי עושר ומותרות או חיים של הסתפּקוּת-במועט ועבודת כפיים?’

מלבד חֲמֵשֶׁת הילדים שהכיר יהושע בפגישה הראשונה, היו באות ל’פעולות’ גם שלוש ילדות: בּלפוּריה, ניצה, ולֵאָה’לֶה. לאה’לה ידעה לחלל בחליל, וּכשהיתה מביאה אִתה את החליל וּמחללת, היו שתי הילדות האחרות מלווֹת אותה בשירה בשני קולות, בשירים שקטים ונוּגים, כמו ‘פּרוֹשׂ כנפיך ערב’, ‘ניטשו צללים, דום ציפורים’, ‘ימים חולפים, חולפים ימים’, ושירים דומים לאלה. מעט-מעט היו מצטרפים גם הבנים לשירה, וּבדִמְמַת הערב, כשכל המושבה נָדַמָּה כאילו נמה את שנתה, היו הצלילים פושטים במרחב, אל הפרדסים והשׂדוֹת.

לפעמים היו יוצאים לטיולים בסביבה. צועדים יחד ו’הִמנוֹן’ הקבוצה על פיהם:

’אֶל רֹאשׁ הָהָר

אֶל רֹאשׁ הָהָר

הַדֶּרֶךְ מִי יָסוֹל לִפְדוּיֵי שֶׁבִי,

מֵעֵבֶר הַר

הֵן זֶה מִכְּבָר

רוֹמֶזֶת לָנוּ אֶרֶץ צֶבִי.

הַעְפִּילוּ, הַעְפִּילוּ

אֶל רֹאשׁ הָהָר הַעְפִּילוּ!’

פעם יצאו לעבר אוהלי שבט אבוּ-קִישְׁק שֶׁעַל הגבעות, כדי ללמוד את אורחות חייהם של הבדואים. בדרכּם עברו על פני הגן של האגרונום גור. ליד השער התעכב יהושע רגע ושלח מבטו אל הבית העומד בסתר העצים רַחֲבֵי-הצמרת וּזרוֹעוֹת הבּוּגוֹנְבילייה מתרפּקוֹת על כתליו. התריסים היו מוּגפים. הבית היה אפוּף דממה וָרוֹגַע. רק צפצוף ציפורים נשמע מגבוה. ‘תמיד סגור פה ככה?’ – אמר יהושע אל בלפוריה, שנעמדה על-ידו והסתכלה גם היא אל הגן – ‘נִדְמֶה שאין אף אחד בבית…’

‘הו, יש! הם בטח בפנים!’ – אמרה בלפוריה – ‘איתמר גור, ואשתו, והבת שלהם גלילה, שקוראים לה “גלילה בוגונבילייה”…’

‘אז מדוע שקט כזה שם?’

‘מה, לא שמעת שאִמָּהּ של גלילה משוּתקת בחצי הגוף ויש לה כיסא-גלגלים? אבל היא יפה כמו נסיכה רוסיה… עם צמה כזאת מסביב לראש…’

יהושע הסתכל בבית הדומם כּהוֹזה.

‘הבת… למה היא לא באה לפעולות הקבוצה?’

‘אולי לא נאה לה…’ – משכה בלפוריה בִּכְתֵפֶיהָ.

כשהמשיכו ללכת, זה בצד זו, במרחק-מה מיתר הילדים שצעדו לפניהם, אמרה בלפוריה:

‘ואִמּוֹ של עמירם… היא מתה… לפני שנה וחצי. מעקיצת נחש.’

‘מעקיצת נחש?’ – נעצר יהושע במקומו.

‘היא חלבה את הפרה שלהם, וּפתאוֹם יצא נחש מתוך הקש והכיש אותה ברגל. לא היתה אז מִרפאה במושבה, וגם טלפון לא היה, אז אביו של עמירם, שהוא עגלון, לקח אותה בעגלה כדי להביא אותה לפתח-תקוה. בדרך, לפני גשר הירקון, שקעה העגלה בחול. אז עד שהגיעו למרפאה, היא נפחה את רוחה…’

יהושע הבין עכשיו מדוע החיוך של עמירם נראה עצוב, וּמדוע הוא משפיל לפעמים את ראשו ושוקע בהרהורים כשיוֹשבים כולם יחד.

‘אני רואה את עמירם עובר על פני הבית של דוֹדי לעתים קרובות, נוהג בעגלה’ – אמר יהושע – ‘מוביל בלוקים, או חבילות-קש… הוא עוזר הרבה לאביו, כנראה.’

‘הוא לומד מכוֹנאוּת בבית-הספר למלאכה, “מַקְס פַיין” ’ – אמרה בלפוריה – ‘בזמן הלימודים הוא נוסע יום-יום לתל-אביב באוטובוס וחוזר רק בערב, כי לומדים שם עד ארבע. אבל בחופש הוא עובד עם אביו. כן, הוא עוזר לו הרבה.’

כשפסעו בשביל העולה בגבעה, נכנסה פתאום דאגה בלבו של יהושע לגורל אִמּוֹ: עברו כבר עשרה ימים מאז נסעה ועדיין לא נתקבל מכתב ממנה. מי יודע מה לה? הן הבטיחה לכתוב לו מִיָּד כשתגיע לפאריז!

יום אחד, אחר-הצהריים, הקימה הקבוצה שלושה אוהלי-שדה עד שפת ‘האגם’ שבחורשה.

‘חורשת האקליפטוסים היתה עבוּתה כיער. עצים אדירים גדלו בה, בעלי גזעים עבים וּמבהיקים וצמָרוֹת גבוהות, עֲנֵפוֹת. בלב החורשה היתה בּרֵכַת מי-גשמים גדולה וַעמוּקה, שקראו לה ‘האגם’. בחורף היה ‘האגם’ עצום וּרחַב-ידיים, והילדים הֵשִׁיטוּ בו רפסודות שבנו בעצמם מִלּוּחוֹת-עץ וְחָבִיּוֹת-זֶפֶת ריקות. וּבקיץ הצטמצם ‘האגם’ כּדֵי חֶצְיוֹ, ורק רפסודה אחת צפה עליו, קשורה בחבל לגֶדֶם-עץ. מסביב ל’אגם’ צמח אֵזוֹב רך, ריחני, שהַרֶגל היתה שוקעת בו כמו בשָטיח של קטיפה. וצַמְרוֹת העצים נשקפו במים הצלולים.

כשירד הערב, אספו חברי הקבוצה זְרָדִים וַעֲנָפִים יבֵשים, הדליקו מדורה וישבו סביבהּ. לאה’לה ניגנה בחליל את השיר ‘ים הדממה פולט סודות’, וְהַיֶּתר ליווּ אותה בשירה שקֵטה.

אחר-כך השׂתררה שתיקה. אפילו רחמים, שאוהב להשמיע בדיחות כשמשׂתררת שתיקה, כדי שלא תהיה מבוכה, לא פצה את פיו. הילדים ישבו והסתכלו באש, כאילו כּוּשפוּ על-ידה.

לבסוף אמר עמירם:

‘אני מציע שכל אחד יספר משהו’.

וּכשנשׂאוּ הילדים מבטיהם אליו בשאלה, אמר:

‘כל אחד יספר על דבר שגרם לו אושר גדול.’

היתה מבוכה. אף אחד לא ידע איך להתחיל, וכל אחד חשש להיות ראשון. אך עמירם אמר: ‘נתחיל באיתן ונמשיך לפי סדר הישיבה. נַסּוּ להיזכר.’

איתן חשב מעט, אחר-כך סיפר איך יום אחד נסע עם אביו לטבריה, וּכשהגיע האוטובוס אל ראש ההר שממנו מתחיל המדרון הגדול לבקעה, נגלתה לעיניו פתאום הכינרת, צלולה וּשלֵוָה וּמוּקפת הרים כחלחלים סביב-סביב. היתה זו הפעם הראשונה שראה את הכינרת, והוא הרגיש אז אושר גדול.

אחריו דיבר אברהמ’לה. אברהמ’לה סיפר שנולד בעיר קטנה בפולניה, ורק בהיותו בן שבע עלה עם הוריו ארצה. באותה עיר היו יַלְדֵי השכנים, שלא היו יהודים, קוראים לו ‘ז’יד’ וּמיידים בו אבנים, והוא היה בורח מפניהם הביתה. פעם עמד ליד הבּאֵר, בחצר המרוצפת, המשותפת לכל השכנים, ורצה לשאוב מים לתוך הדלי. נטפל אליו ילד פולני, התגרה בו, ולא נתן לו לשאוב. אברהמ’לה העיף לו סטירת-לחי עצומה והילד ברח מפניו בבכי. הרגע הזה זכוּר לו כרגע של אושר.

ניצה סיפרה שרגע של אושר גדול היה לה כשקיבּלה את התעודה בסוף שנת-הלימודים ובה הכל ‘טוב מאד’, מלבד שני ציוני ‘טוב’, בהתעמלות וּבציור.

דני אמר שהרגע המאושר ביותר בחייו היה כשניצל מטביעה בים. הים היה סוער והוא נסחף לתוך מערבולת, בלע המון מים, כמעט נחנק, אבל יד משכה אותו בִּשׂערוֹ וּמשתה אותו מן המים.

בלפוריה אמרה שהיתה מאושרת נורא כשהמורה שמוּאל החזיר לה את מחברת השירים שמסרה לו לִקריאה, וניבא לה שתהיה משוֹררת.

לאה’לה לא יכלה להיזכר בשום מקרה מיוחד של אושר גדול. ‘היו לי הרבה רגעים של שמחה’ – אמרה – ‘אבל לא של אושר’.

כשהגיע תורו של רחמים, אמר:

‘הרגע הכי מאושר שלי היה כשנולדתי.’

כולם צחקו, וּבלפוריה אמרה: ‘אז למה צרחת כל-כך ברגע שיצאת מרחם אמך?’

‘צרחתי מרוב אושר!’ – אמר רחמים. אחר-כך הוסיף: ‘לא. הרגע המאושר שלי היה כשפילחתי שזיפים מן הגן של גוטמן ולא נתפסתי.’

‘עכשיו ברצינות!’ – אמרה ניצה.

‘ברצינות? טוב. האושר הכי גדול באמת היה לי כשראיתי את אחי הבכור אבשלום כשהוא בא מתימן. הורי עלו ארצה והשאירו אותו שם, לשמור על סבא, וּכבר חשבנו שלא נראה אותו, מפני שהאימאם יחיא גזר גזֵרוֹת נגד העלִיָּה. אבל הוא הצליח לצאת בסתר והגיע לאלכסנדריה. משם בא באנייה ליפו. כשראינו אותו יורד מן הסירה בנמל, בכינו מרוב אושר.’

כשהגיע תורו של יהושע, אמר:

‘מותר לי לספר חלום?’

‘אם החלום גרם לך אושר – בוודאי!’ – אמר עמירם.

‘לא… לא בדיוק… אבל…’

והוא סיפר:

‘לילה אחד, לפני חצי שנה בערך, חלמתי שאני יושב בבית וּמנגן בצ’לו. אבי ואמי לא היו. כשהתחיל להחשיך, דאגתי נורא שאבי לא יחזור. חשבתי אולי שוטרים אנגלים חטפו אותו. יצאתי מן הבית ושאלתי עוברים-ושבים אם ראו את אבי, וסַבָּל אחד שָמֵן אמר לי שראה אותו הולך לקולנוע “עֵדֶן”. הלכתי דרך רחובות וסִמטאות צרות עד שהגעתי לקולנוע. רציתי להיכּנס פנימה, כדי למצוא שם את אבי, אבל הסדרנים לא נתנו לי להיכנס, כי לא היה לי כרטיס. הייתי מיוּאש נוֹרא. לא ידעתי מה לעשות. נעמדתי ליד הקיר והצצתי פנימה דרך סדק שבדלת. ראיתי מראה מוּזר מאד: אמי עומדת על הבמה ושרה, כמו זמרת אופרה, וּבתוך הקהל, בשורה הראשונה, ישב אבי. היא שרה יפה מאד, בקול גבוה וצלול, וּכשגמרה לשיר, פרץ הקהל במחיאות-כפיים סוערות. הסתכלתי בקהל וראיתי שרק אבי לא מוחא-כפיים. הוא יושב בזרועות שלובות על החזה והפנים שלו רציניים מאד, כאילו הוא כועס על אמי. הפניתי את ראשי לאחור, וראיתי מרחוק להבות עולות מן הבית שלנו. רציתי לקרוא לאבי ולאמי שיֵצְאוּ מהר כדי לכבּוֹת את השׂרֵפה, והתעוררתי בצעקה.’

‘זה חלום של אושר?’ – אמרה בלפוריה.

‘לא. אבל כשהתעוררתי ונוכחתי שכל זה היה רק חלום – הייתי מאושר! ירדתי מן המיטה, נכנסתי לחדר-השינה של הורי וראיתי שהם ישֵנים, בריאות וּשלֵמִים, והייתי מאושר מאד!’

היתה דממה. רק קול האש המתפצחת במדורה נשמע.

‘עכשיו תורך!’ – פנתה לאה’לה לעמירם.

עמירם הוסיף כמה זרדים למדורה, אחר-כך אמר:

‘אני אֲסַפֵּר אגדה. שם האגדה: “הדרך לאושר”.’

וסיפר:

הדרך לאושר

’הדבר היה בארץ סין, לפני שנים רבות. בכפר קטן חיו שלושה חֲבֵרִים: סוּן, יאן, ולוּ. הצעיר שביניהם, לוּ, חרש יום אחד את שָׂדֵהוּ, ומצא נרתיק אָרָד תחת אחת האבנים שהפכה המחרשה. פתח את הנרתיק וּמצא בו מגילת-קלף עתיקה. הוא התיישב על הארץ, פתח את המגילה, וּכשהחל קורא בה, אורו עיניו: מסופר היה בה על ארץ אושר הנמצאת מֵעֵבר להרים וּבקעוֹת, המקום בו עולה השמש. בארץ האושר – כתוב היה במגילה – המים זורמים בשפע, התבוּאה והפירות גדלים מאליהם, וכל המגיע אליה יחיה בה ללא דאגה וּללא עצב. רק הדרך אליה קשה, וכל המחליט ללכת בה חייב להתאזר באומץ, באורך-רוח, וברצון נחוש לא להביט אחורה. אפילו מפה היתה מצוּיֶרת על המגילה, שהראתה את הדרך אל ארץ זו, וּמתחת למפה כתוב היה שאפשר להכיר את הארץ מרחוֹק, על-פי המגדלים המוּזהבים המקיפים אותה בראש ההר.

בערב הלך לוּ אל יאן, סיפר לו על הדבר, וּשניהם הלכו אל הבקתה של סוּן, שהיה הקשיש בין השלושה, וחי בדד. קראו יחד את המגילה, ואחר שגמרו לקרוא, אמר לוּ אל סוּן:

“אתה הקשיש בינינו, ונסיון-חיים רב לך. מה דעתך? הנעזוב את הכפר ונלך אל ארץ האושר?”

סוּן פִּמְפֵּם במקטרתו, הרהר מעט ואמר:

“אני אדם בודד ואין לי מה לאבּד. אבל לְיַאן יש אשה וילד, ואתה לוּ, עוד לא זרעת את השדה שחרשת. איך תוכלו לעזוב את הכפר וללכת?”

אמר לוּ: “מה יש לנו מעמלנו הקשה? עובדים אנו מבוקר עד ערב וחיים חיי עוני ומצוקה. אזרע את השדה ויהיה לי רק לחם צר לאכול. האם לא מוטב לנו ללכת אל ארץ שבה נוכל לנוח מעמלנו וליהָנוֹת מכל טוב? לאחר שנמצא אותה, יביא גם יאן את אשתו ואת בנו ונקרא לכל בני הכפר לבוא שמה.”

הם ישבו ודנו עוד שעה ארוכה, ולבסוף החליטו לצאת למסע הגדול.

עם השכמת הבוקר נפרד יאן מאשתו וּמילדו, סוּן ולוּ נעלו את בקתוֹתיהם הקטנות, ועם תרמיל על שכם וּמקל ביד הֵחֵלּוּ צועדים מזרחה.

יום שלם צעדו במישור שאין לו סוף, עברו דרך כפרים רבים, לא התעכבו בהם, וּבערב הבעירו מדורה בשׂדה, פּרשׂוּ שׂמיכות על הארץ ושכבו לישון.

כשהתעוררו עִם הָנֵץ השחר, ראה סוּן עדר פרות רועות שדה. הן ליחכוּ עֵשׂב וַעֲטיניהן היו מלאים. הוא ישב והִרְהר, ואחר-כך אמר:

“צר לי מְאֹד, ידִידַי, אך יהיה עָלַי להיפָּרד מִכֶּם. השארתי את פָּרָתִי קשוּרה לאֵבוּס, האבוס כבר ריק בוודאי. ואם לא אמהר לחזור, היא תִּגְוַע. לכו מלעדַי ויהי אלֹהים עמכם”.

והוא קם והלך בדרך שממנה באו.

יאן ולוּ המשיכו ללכת מזרחה, המישוֹר הפך לטרשים. האדמה היתה חֲרֵבה ורק כפרים מעטים נִקְרוּ בדרכם. צמאים היו ורגליהם בּצֵקוֹת. לפנות-ערב פגשו באִשה נושאת אֵסֶל עם שני דלָיים על כּתֵפֶיהָ. שאלו אותה מאיִן שאבה את המים והיא הראתה להם על מעיין לרגלי הגבעה.

בהגיעם למעיין, מצאו שם נשׁים רבּוֹת שוֹאבוֹת מים וילדיהן אִתן. הם ריווּ את צמאונם, אכלו, ושכבו לישון על האדמה.

יאן לא יכול להֵרָדֵם. בלילה נגע בִּכְתֵפוֹ של לוּ, הֶעִירוֹ, ואמר:

“סלח לי, לוּ. תקפוּ אותי געגועים עזים אל אשתי ואל ילדי הקטן. אינני יודע איך יכולתי להשאירם לבדם בכפר. אני חושב שאֵאָלֵץ לחזור”.

וּבבּוֹקר נפרד מעל חבֵרוֹ וחזר בדרך שממנה באו.

לוּ נשאר לבדו. הוא המשיך ללכת מזרחה. הוא אמר לעצמו: שני חברַי לא עמדו בניסיוֹן, כי לא היה להם אומץ ואורך-רוח, והם הביטו אחורה. אבל אם אֶתְאַזֵּר באֵלֶה – אבוא כל שׂכרי.

אדמת הטרשים הפכה לשממה. שום עץ לא נראה. לא מעיין ולא נחל. השמש היכּתה על ראשו של לוּ, גרונו ניחר מצמא, ורגליו בצקו. אך הוא אמר לעצמו: כל צעד מְקָרֵב אותי אל ארץ האושר, עלי לאמץ את כל כוחי לְבַל אמעד בדרך.

עם רֶדֶת החשֵכה, ראה מרחוק הִבהוּב של אש. רוּחוֹ התעוֹדדה, כי אמר: במקום שיש אש, יש גם אדם.

ואכן, בהגיעו אל מדורת-האש, ראה אוהל עומד לפניה וישיש יושב בפתח האוהל. הישיש בֵּרך אותו לשלום, הזמינו לשבת, ושאלו לאן פניו מוּעדות.

“אל ארץ האושר” – אמר לוּ – “היודע אתה איפה היא ארץ האושר?”

“כן, ארץ האושר…” – נאנח הישיש – “רבים עברו כאן לפניך בדרך אליה, אך אינני יודע אם מישהו הגיע שמה. הבקעה למטה זרוּעה עַצְמוֹת אנשים שכשל כוחם בדרך ואל סוֹפָהּ לא הגיעו.”

“ואתה?” – אמר לוּ – “אתה עצמך מֵעולם לא רצית להגיע אליה?”

פני הישיש היו מקומטות ועיניו עֲשֵׁשׁוֹת.

“אני…” – גיחך הישיש – “אני רואה אותה בדמיוני ודי לי בזה…”

אחר-כך אמר:

“עוד מעט יעלה הירח ואז תראה מזרחה מכאן בקעה רחבה. על ההרים שמֵעֵבר לבִּקעה נמצאת ארץ האושר, שאתה נכסף כל-כך להגיע אליה.”

כשעלה הירח, נגלתה הבקעה לעיני לוּ. בקעה רחבה ועצומה, זרועה אבנים גדולות. כל-כך שׂמח לוּ שקרוב הוא כבר למטרתו, שהחליט לא לשכב לישון, אלא לצעוד כל הלילה.

הוא נפרד מעל הישיש וּפסע במשעול היורד אל הבקעה.

קשה היתה הצעידה בבקעה. לא דרך ולא שביל, והיה עליו לדלג מאבן לאבן, מסלע לסלע. מפעם לפעם נעצר בתדהמה וּבפחד בִּראותו שִׁלְדֵי-אדם מוטלים על האבנים. השלדים היו רבּים תחילה, אך ככל שהתקדם לוּ מזרחה כן הלך והתמעט מספרם.

כשהיה הירח בחצי השמיים, ראה לוּ מֵרחוֹק רכס הרים גבוֹה ותלוּל, וּבראש הרכס –

לבו פעם בחוזקה: בראש הרכס ראה צריחים. צריחים מוזהבים.

“הנה, עוד שעות אחדות ואני מגיע!” – התפעם לבו בשמחה.

והוא החיש את צעדיו. שלדים לא נראו עוד בבקעה, הוא הרגיש שכּוֹחוֹ חוזר אליו ולא חש כל רעב או צמא.

הוא הגיע אל רגלי הרכס והֵחֵל מטפס בו. קשה היתה העלייה בהר, אך לוּ השליך מעליו את תרמילו ואת מקלו וטיפּס בידיו וּברגליו. הירח כבר נטה למערב ועמד לשקוע. האוֹר דָּהָה. מדי פעם נשא לוּ את ראשו למעלה וראה את צריחי המגדלים החדים והמוּזהבים.

כוחותיו עזבוהו, אך הוא עודד את עצמו ואמר: עוד מעט, עוד מעט… והוסיף לטפס.

והנה עלה השחר. כשעלה השחר, והשמש לא נראתה עדיין, נדמה היה לו כאילו דְלֵקָה אחזה במגדלים. הם היו מוּפזים ונוצצים. הוא אמר בלבו: כן, זהו השער אל ארץ האושר!

אך ככל שטיפס גבוה יותר, נדמה היה שהמגדלים מתרחקים והולכים, מתרחקים והולכים… הנה הם מופיעים, הנה נעלמים… מופיעים ונעלמים…

נשימתו התקצרה. ברכיו פקו. הוא מעד. מעד ונפל מבלי כוח לקום.

הוא שכב על גבי סלע ופניו לשמיים. ראה את השמש עולה. עיניו נעצמו מחוסר-אונים.

כשפּקח את עיניו לרגע, עמדה כבר השמש במרום השמיים. לאורה ראה שהצריחים אינם צריחים, המגדלים אינם מגדלים, אלא ראשי צורים חדים הם, שהנוֹגה הזהיבם.

“השדה…” – לחש לעצמו – “הן לא הספקתי לזרוע את השדה…”

וכך יצאה נשמתו. – – –’

תם סיפורו של עמירם.

עיני הילדים היו נעוצות במדורה הדועכת. האש כבר שקעה. רק הגחלים עָמְמוּ.

פרק רביעי

יהוֹשע ישב על הרצפה בַּחֲדַר-הספרייה, נשען אל הקיר, ברכיו אסופות, וקרא בספר.

שמואל ישב ליד השולחן ורשם ספרים חדשים במחברת הקטלוג, כי זה כרבע שעה ששום תלמיד לא הופיע.

כשנשׂא יהושע את עיניו מן הספר, ראה נערה תמירה נכנסת לחדר וּשני ספרים בידה.

ברגע שראה אותה, אמר לעצמו: גלילה.

והסמיק.

ושמע את פעימות לבו.

הנערה ניגשה אל השולחן, מבלי הבט ימין ושמאל, ואמרה: ‘שלום שמואל. יש איזה ספרים חדשים מעניינים?’

‘כבר זמן רב לא ראינו אותך, גלילה’ – אמר שמואל – הכּירי נא, זהו יהושע, בן-אחותי, שבא אלינו מתל-אביב לחוּפשת הקיץ.’

גלילה הפנתה לרגע את ראשה ואמרה ללא-חיוך: ‘כן? נעים מאד.’

וּברגע שני כיוונה את צעדיה אל יהושע, התכופפה אל הספר המונח על ברכיו, הִטתה את כריכתו אל מול עיניה, ואמרה: ’ אפשר לראות מה אתה קורא? אה, “עשרים אלף מיל מתחת למים”… קראתי. מעניין. זה לא מתקבל על הדעת אבל משעשע מאד.

יהושע הסמיק כל-כך כשגחנה אליו גלילה ופניה כמעט נגעו בפניו – שנדמה היה לו כאילו הסומק יפרוץ עוד מעט מאוזניו.

אך היא חזרה מיד אל השולחן ואמרה: ‘מה אתה יכול להציע לי, שמואל?’

‘הבה נראה, הבה נראה…’ – הפך שמואל בספרים המונחים על-ידו.

יהושע שׂם לב שהיא נראית מבוּגרת מילדה העולה לכיתה ח’: זקופה, גבוהה, בשמלה לבנה, מנומרת בפרחים תכוּלים, וּמהוּדקת בחגורה סביב מותניה; וּבייחוּד מה שעשׂה אותה מבוגרת, היה התסרוקת השֵׂעָר הערמוני מפוּשׂק בשביל באמצע, יורד לה על גבה, וענוּב שם בסרט-פרפר תכוֹל.

שמואל הציע לה כמה ספרים והיא דחתה את כולם. את אלה קראה כבר, אלה לא משכו את לבּה…

‘מצא-חן בעיניך הספר?’ – הניח שמואל את ידו על אחד משני הספרים שהחזירה.

היה זה קובץ סיפורים ושירים בשם ‘מִנחָה’.

‘מאד! בייחוד הסיפור “אהבה ראשונה” של טורגנייב’ – חייכה גלילה – ‘סיפור מקסים!’

‘ועצוב מאד’ – אמר שמואל.

‘אכזרי!’

‘באיזה מובן אכזרי?’

‘זה אכזרי נורא כשבחור מגלה פתאום שהבחורה שהוא מאוהב בה, אוהבת, בעצם, את אבא שלו!’

‘הוא היה עוד ילד, ולאדימיר זה… בן 16 נדמה לי… והיא…’

‘בת 21. כן. זה לא משנה. הוא אהב אותה! והיא התעללה בו! ממש רמסה אותו!’

‘ובאה על עונשה…’

‘כן, בסוף, אחרי שכבר השפילה אותו, ואת כל המאהבים האחרים שלה… איך הוא היה מסוגל להִכּנע לה כל-כך? לכרוע-ברך… לקפוץ מעץ גבוה רק מפני שציוותה עליו… אני…’

‘את לא היית נוהגת כך…’

‘בשום אופן לא!’

‘כן…’ – הסתכל בה שמואל בחיבה – ‘אבל הנה את רואה… גם הגאווה שלה הושפלה לבסוף…’

‘הו, זה הקטע הכי חזק בסיפור!’ – אמרה גלילה בהתלהבות – ‘איך אביו של ולאדימיר מצליף לה על היד בשוט…’

‘מה הרגשת כשקראת את זה? נקמה?’

‘נקמה?’ – הרהרה רגע גלילה – ‘לא… פשוט ריחמתי עליה… וגם עליו… על כולם…’

כל עת השיחה עשה את עצמו יהושע קורא, אך למעשה לא קרא גם שורה אחת, כי חשש לאבד מלה מן הנאמר על-יד השולחן. הוא לא האמין למִשמע אוזניו: מורה ותלמידה מדברים על אהבה… בגלוי כל-כך… והיא עונה בבטחון כזה, באומץ… ראשו הסתחרר מן השיחה הזאת. פניו היו אדומות והוא חש חום, ומחנק…

‘למה אין לנו סיפורים כאלה מחיי הארץ?’ – הצטחקה גלילה.

‘סיפורי אהבה?’

‘לא כמו “אהבת ציון”! לא מתקופת התנ"ך! מעכשיו!’

‘יש… לא הרבה, אמנם… אבל לעומת זאת שירי אהבה יש לנו רבים!’

‘כן, טשרניחובסקי, את טשרניחובסקי אני אוהבת מאד!’ – אמרה גלילה – ‘נפלא!’

‘אתן לך, אם כן, ספר שירים… שירי זלמן שניאור, או “יובל העגלונים” של דוד שמעונוביץ’…’

‘לא, תודה’ – הצטחקה גלילה – ‘עכשיו תן לי איזה רומאן מעניין, שאוכל לשקוע בו ולשכוח את כל העולם!’

שמואל עיין במחברת-הקטלוג שלפניו. ‘“באין משפחה” של הקטור מאלו?’ – אמר.

‘כן, שמעתי שזהו ספר טוב. אבל… הוא מתורגם מצרפתית, נכון? – אז מכיוון שאמי מלמדת אותי עכשיו צרפתית, אחכה עד שאוכל לקרוא אותו בשׂפה שבה נכתב…’

יהושע עצר נשימתו: צרפתית! היא לומדת צרפתית! וּבדיוק כשאבי ואמי נמצאים בצרפת…

‘יש לך בוודאי עוד ספרים בהוצאת “שטיבל”’ – אמרה גלילה – ‘את הוצאת “שטיבל” אני אוהבת מאד.’

‘מצא-חן בעינייך, “ברכת האדמה” של קנוט מהסון?’ – הניח שמואל ידו על הספר השני שהחזירה.

‘כן! מאד! החיים המתוארים בו הם פּשוּטים, אבל יחד עם זה מְלֵאֵי מִסתוֹרין.’

‘מְלֵאֵי מִסתורין…’ – חזר יהושע על המלים בלבו. כמה עמוּקים הדברים שהיא אומרת! וּכשהעיף שוב מבט אליה, מֵעֵבר לספר הפתוח על ברכיו, נדמה היה לו שגם בפניה יש מִסתורין: העיניים הכחולות-אפורות האלה, כחולות-אפורות כים, השׂפתיים הדקות, האף הדק, העדין…

‘אם כן, בוודאי ימצא-חן בעינייך גם רומאן אחר של סופר סקנדינבי’ – קם שמואל ממקומו, ניגש אל קיר-המדפים, הוציא משם ספר והושיטוֹ לגלילה.

‘“נילֶס לינָה” מאת יאנס פטר יעקובסן’ – קראה גלילה את הכתוב על הכריכה – ‘נהדר!’ – חבקה את הספר אל חזה – ‘אני מודה לך מאד!’

‘משמע, כיוונתי הפעם לרצונך. אני שמח מאד. וּקחי גם את “בלי כוכב” של יהודה בורלא, אני בטוח שגם ממנו תיהני.’

גלילה חבקה את שני הספרים אל חזה, הודתה שנית, ויצאה כמו שנכנסה, מבלי פנות ימין ושמאל.

לבו של יהושע היה מלא פליאה: כאילו רוח אביבית, נוֹשׂאת נִחוֹחוֹת של פרחי-שׂדה, נכנסה במעוף ויצאה במעוף, ועכשיו נשאר רק בּוֹשׂם דק ממנה.

עוד שלושה-ארבעה תלמידים באו להחליף ספרים, יהושע ניסה להתרכז בספר שלפניו, אך הרהוריו נְשָׂאוּהוּ הַרְחֵק, אל הבית העומד בתוך הגן, ואל הנערה המתהלכת בחדריו, או יושבת וקוראת את ‘נילס לינה’, או לומדת צרפתית מפי אמה החולה, באור הרך והצונן של הבית המלא מִסתורין…

בדרך הביתה, אמר יהושע לשמואל:

‘היא יודעת המון…’

‘מי “היא”?’

‘זאת, הילדה שלקחה את הספר “בלי כוכב”…’

‘אז מדוע אינך אומר גלילה? גלילה שמה. גלילה גור. כן, היא קוראת הרבה. חבל רק שהיא ממעטת כל-כך לצאת וּלשׂחק. ילדה בגילה, לא טוב שתהיה סְפוּנה בביתה ימים שלמים. שמא תארגן אותה לקבוצת “המעפילים”?’

‘אני?’… – חייך יהושע. הדבר נשמע לו כבדיחה. מי הוא, אורח במושבה, שיפנה אליה? וּבכלל…

באותו ערב, לפני ששכב יהושע לישון, נכנס חרש לחדר הגדול, שבו עמדה הכוננית הגדולה, הוציא מתוכה את ספר שירי טשרניחובסקי, וּבשוכבו במיטה, פתחוֹ וקרא בו.

שרונה כבר כיבתה את המנורה שמעל למיטתה, ויהושע חשב שנרדמה.

‘מה פתאום אתה קורא את טשרניחובסקי?’

יהושע נבהל רגע מן הקול שהעיר את הדממה.

‘למה אַת לא ישנה?’

‘אף פעם לא קראת שירים במיטה!’

‘תישני, שרונה, תישני.’

‘אמרו לכם בקבוצה לקרוא אותו?’

‘כן… כן…’

‘זה מפני שעמירם מעריץ אותו.’

‘כן? מאיִן את יודעת?’

‘אבא סיפר פעם, שהוא אמר שביאליק משורר גלותי וטשרניחובסקי משורר של הטבע והחופש… אבא לא חושב כך, והוא מתווכח על זה עם אמא, מפני שאמא אוהבת מאד את השיר “שַׂחקי שַׂחקי על החלומות”, והיא תמיד שרה אותו. אז אם גם אתה חושב שטשרניחובסקי חשוב יותר מן המשורר הלאומי שלנו, תהיה לצד אמא ואני אהיה לצד אבא.’

‘כן, בסדר…’ – הצטחק יהושע – ‘לילה טוב, שרונה.’

יהושע קרא שיר אחר שיר, שיר אחר שיר. השירים הקסימו אותו, ונדמה לו שכל שיר מְקָרֵב אותו אל גלילה. כשהגיע לשיר ‘והיה בחֶשְׁכַת הערב’, הרגיש עצב רב. סגר את הספר וכיבּה את האור.

כעבור רגעים אחדים נשמע מרחוק קול שירה. היה זה קול גבר, צלול ועז, מתגלגל לאורך רחוב המושבה השקועה בתנומה:

’יָפִים הַלֵּי-לוֹת בִּכְנַ–עַ–ן

צוֹנְנִים הֵמָּה וּ-בְהִירִים

וְהַדְּמָמָה פָּלְטָה שִׁי–ר

וַיַּעַן לָהּ לִבִּי בְּ-שִׁירָה

יִלְלַת תַּנִּים נוּ—גָה

תֶּחֱצֶה דְמִי הַלַּ–יִל…’

‘זהו כרמלי המשוּגע’ – נשמע שוב קולה של שרונה ממיטתה.

‘עוד לא נרדמת?’

‘גם אתה לא.’

‘מי זה כרמלי המשוּגע?’

‘אחד שגר לבד בצד השני של החורשה. כשנמאס לו להיות לבד בערב, הוא הולך מקצה אחד של המושבה לקצה השני ושר. מעיר את כולם.’

‘אין לו אשה? ילדים?’

‘זהו, שאין לו עם מי לדבר בלילה, אז הוא שר.’

ומרחוק התגלגל שוב הקול:

‘יָפִים הַלֵּי-לוֹת בִּכְנַ-עַ—ן…’

בבוקר ידע יהושע שהוא מאוהב.

העצב הזה בלב…

והגעגועים…

וחוסר-המנוחה…

והמחשבות רק על דבר אחד, רק על דבר אחד…

הוא עמד בחצר ועדר, ובכל כמה רגעים הפסיק – ושגה בדמיונות. ראה בדמיונו שהוא פוגש את גלילה, במקרה, על-יד מגדל-המים, והיא שואלת אותו איזה ספר הוא קורא בימים אלה, והוא אומר לה: שירי טשרניחובסקי, וּשניהם מתיישבים על הספסל שמתחת לַעֲצֵי הקזוּארינה, והוא אומר לה מה דעתו על השירים, והיא אומרת: ‘אני תמימת-דֵּעִים אתך…’

‘תמימת-דעים’ היא אומרת, בעברית היפה שלה.

דמיוֹנוֹת-שָׁוְא: איך יפגוש בה והיא כמעט לא יוצאת מביתה?

ואם יפגוש – האם אפשר כך-סתם להתחיל לדבר על שישים?

ואולי אפילו לא תזכור מי הוא? תעבור על פניו ולא תראה אותו?

הכֹּל נדמה לו שונה משהיה תמול-שלשום: העצים, העשׂבים, הבית, הרפת… הכֹּל כאילו נצבע בצבע עגום כזה, כאילו נאסף מעט אור השמש…

מניה יצאה מן הרפת, ראתה אותו עומד נשען על המעדר והוזה.

‘עייף?’ – התעכבה על ידו.

‘לא…’

‘עצוב קצת…’

‘לא…’

מתגעגע בוודאי לאבא ואמא, מה?’

‘לא, לא במיוחד…’

‘אינך צריך להתבייש! מותר לבן להתגעגע להוריו!’

‘לא… אני רק מתפלא שעד היום לא הגיע מכתב מהם…’

‘זה לא צריך להדאיג אותך. אתה יוֹדע בכמה ימים מגיע מכתב מאירופה לארץ-ישראל? – שנים-עשר, ארבעה-עשר… לא בכל יום יש אונייה… וּבימים הראשונים לבואם לשם ודאי היו טרודים כל-כך שלא יכלו לכתוב… בעוד יומיים-שלושה יגיע. אני בטוחה בזה.’

אחר-כך, בארוחת-הבוקר, כשלא נגע בביצה המונחת לפניו, אלא בהה נכחו, אמר שמואל:

‘מה זה, יהושע? אין לך תיאבון היום?’

‘הוא לא ישן בלילה’ – אמרה שרונה.

‘עקצו אותך יַתּוּשים?’

‘משהו אחר עקץ אותו’ – חייכה שרונה כשהיא מכה בכפית על הביצה שלפניה.

‘למה את מתערבת במה שאיננו נוגע לך!’ – גער בה שמואל.

‘הוא קרא שירים כל הלילה’ – הבליעה שרונה חיוך.

יהושע הסמיק. רצה לסתום לה את הפה בכף-ידו.

‘האמנם! איזה שירים קראת?’ – האיר שמואל את פניו אליו.

אך שרונה, שראתה כמה נבוך הוא, וכמה סמוק, חשה לעזרתו: ‘אני סתם התלוצצתי. זה כרמלי המשוּגע לא נתן לו לישון. שר בקולי-קולות!’

‘אני אוסר עלייך לכנות אותו משוּגע!’ – גער בה שמואל שוב – ‘כרמלי הוּא אדם יוצא-מן-הכלל, והלוואי ויִרְבּוּ כמותו!’

‘אם יִרְבּוּ כמותו’ – אמרה שרונה – ‘אף אחד לא יוּכל לישון אף פעם במושבה הזאת!’

שמואל משך באוזנה: ‘ליצנית קטנה! ליצנית!’

‘איי! עזוב!’ –הִכּתה שרונה על ידו של אביה.

אך יהושע לא צחק. לבו היה במקום אחר.

כשיצא שוב לחצר, חשב: איך אוכל לפגוש את גלילה? איך אוכל לראותה?

ועלה בדעתו שיכול הוא לטייל בסביבת ביתה, להתעכב רגע מול השער, ואז… אז אולי ייפתח התריס וראשה יציץ מתוכו, או אולי יראה אותה מתהלכת בגן, או יושבת על שפת הבּרֵכה הקטנה וקוראת בספר, או…

הוא נזכר שכשעבר על-יד הבית ההוא עם שרונה, ביום הראשון לבואו למושבה, והיא סיפּרה לו שגר בו אגרונום ושמו גור, ולו בת ושמה גלילה –

האפשר להתאהב בילדה עוד לפני שרואים אותה? לפני שיודעים מי היא בכלל?

אבל הוא היה בטוח בזה עכשיו: כבר אז, ברגע ששמע את שמה… כבר אז, כאילו נשתתקו לרגע פעימות-לבו, והיתה לו מין הרגשה כזאת של פליאה, ושל געגועים, כאילו ניבּא לו לבו…

גלילה…

השם עצמו מהלך עליו קסם…

קסם של משהו נפלא, ורחוק, וּבלתי-מושג…

כמו האושר באגדה שסיפר עמירם.

‘צריף הפועלים’ היה צריף-עץ ארוך, דומה לִקְרוֹן-רכּבת, עשׂוּי טלאי-על-גבי-טלאי. היו בו שלושה אגפּים: השניים הצדדיים שימשו למגוּרים, וּבַחֲמֵשֶׁת החדרים שבָּהֶם גרו פועלים וּפוֹעלות צעירים שעבדו בפרדסי-המושבה או בבניין; והאגף האמצעי היה אולם ארוך וצר, שרִצְפָּתוֹ קרשים רעוּעים, וכמה ספסלים עמדו בו. בערבים, היו פועלי המושבה מתכנסים באולם זה, מתווכחים, משַׂחקים שח, מאזינים להרצאה, וּבערבי-שבתות היו שרים ורוקדים הורה עד חצות-הליל.

מפעם-לפעם היו מתאספים שם גם חברי קבוצת ‘המעפילים’ ל’פעולה’. הם היו מתיישבים על שני ספסלים בפינה, משׂוֹחֲחִים או משַׂחֲקִים ‘מִשׂחקי-חֶדֶר’ שְקֵטים. הפועלים שגרו בצריף קֵרְבוּ אותם אליהם. הם הזמינו אותם לחדריהם וכיבּדו אותם באבטיח, או בענבים, או בתה ועוּגה. יהושע התרשם מאד מחדרי-המגורים האלה: צנועים היו, וּנקיים, ורוב החפצים בהם היו מעשה-ידי הפועלים עצמם. הכִּסְאוֹת היו פחי-נפט עטוּפים בּבד-שַׂק; הארונות היו תיבות-תפוזים שחוברו יחד; המדפים היו עשׂוּיים ענפי עץ ברוש או אקליפטוס; וכלי-האוכל – הצלחות, הקערות והספלים – היו עשׂוּיים מדלעות חלולות. עמירם אמר: ‘הנה לכם דוגמה של חיי חלוצים המסתפקים במועט וּשׂמחים בחלקם.’

בערב אותו היום שבו נִקְּרָה במוחו של יהושע המחשבה איך יפגוש את גלילה, התקיימה ה’פעולה’ בצריף. כשנכנס פנימה, ראה מודעה גדולה נעוצה אל הקיר, כתובה בדיו, בכתב-יד עבה:

יהושע עמד מול המודעה, קרא אותה שוב ושוב, ומחשבה אחת ממלאה את ראשו: הֲתָבוֹא היא לנשף הזה? הַאֶרְאֶה אותה?…

בליל-שבת, אחר הסעודה, יצאה המשפחה כולה – שמואל, מניה, שרונה וְעִמָּם יהושע – אל ‘צריף הפועלים’. בהגיעם שמה, כבר היה האולם כמעט מלא. שוּרוֹת- שוּרוֹת של ספסלים, מורכבים מלוחות-עץ הנשענים על תיבות, עמדו לרוחב האולם, ועליהם ישבו התושבים, צעירים וּקשישים. לפני הספסלים עמדה בימה קטנה, עליה שולחן מכוסה מפה ירוקה, וּמאחור, לרוחב כל הקיר, תלוי היה סרט לבן ועליו כתוב היה באותיות אדומות:

הארבעה התיישבו על אחד הספסלים האחוריים, וּמבּטו של יהושע שוטט על פני האולם וחיפש בו את גלילה. הוא ראה כמה מחברי קבוצת ‘המעפילים’, יושבים עם הוריהם, ואת הפועלים שהתגוררו בצריף, ועוד תושבים רבים, אבל גלילה לא היתה בקהל. האם לא מעניין אותה בכלל לבוא לנשף ספרותי? אפילו שקוראים בו משירי טשרניחובסקי? – שאל את עצמו מתוך אכזבה מרה – או אולי ‘לא נאה’ לה להתערב בקהל, מפני שהיא ‘גאוותנית’, כמו שאומרים עליה?

אך בַּהֲסִבּוֹ את רֹאשוֹ לאחוֹר, לעֵבר הפתח, הֵצִיף את פניו סומק עז: היא.

היא נכנסה בלוויית אדם גבוה ונאה, בעל שפם שחור וסמיך, וּזקן-לחיים, ופנים שזופות-שמש, ומבט חד ואמיץ, והוא ידע מיד: אביה.

בשמלה תכולה, סרט כחול ענוב לה על עורפה, עמדה ליד אביה, קומתה כמעט כקומתו, והשקיפה על האולם בחיוך רָפֶה.

האב בֵּרך בנענוע-ראש כמה אנשים שהִפנו ראשיהם אליו, ואחר-כך פִּלְּסוּ להם דרך והתיישבו על ספסל.

על אותו ספסל שעליו ישבו יהושע ובני-המשפחה, אך בקצהו השני.

‘אתה אדום נורא בפָנים! מה קרה לך?’ – לחשה שרונה.

‘אני?…’ – הסמיק יהושע עוד יותר – ‘זה… זה מהחום, כנראה. מחניק פה…’

הושלך הס באולם. התכנית הֵחֵלָּה, הקריינים והזמרת ישבו על הבימה, ועל השולחן שֶׁלִּפְנֵיהֶם הועמד אגרטל עם הַרְדוּפִים ורוּדים. אחד אחד קמו הקריינים, דקלמו שירים, קראו פרקי סיפורים, וּבין קטע לקטע השמיעה הזמרת שירים נודעים.

יהושע הקשיב ולא הקשיב. כה נרגש היה, שלא יכול להתרכז בנאמר על הבימה. כל הגיגיו היו בילדה היושבת בקצה השני של הספסל. נדמה היה לו שהיא קרובה כל-כך, שיכול הוא לחוש את נשימתה, וּרחוקה כל-כך, שנבצר ממנו להגיע אליה. הוא התאמץ מאד לא להטות את מבטו לעברה, והדבר עלה לו בקושי רב.

אך הנה השמיע הקריין שורות מוכרות לו, שקרא רק לפני כמה ימים בספר:

’וּבְחֶשְׁכַת הַלַּיִל, בְּלִי קֶשֶׁת וָשֶׁלַח,

עַל סוּס קַל עֵין-דּוֹרָה בָּא שָׁאוּל הַמֶּלֶךְ.

וּבְאַחַד הַבָּתִּים אוֹר כֵּהֶה הוֹפִיעַ:

“פֹּה תָגוּר” – הַנַּעַר לוֹ חֶרֶשׁ הִבִּיעַ…’

וּבשוֹמעוֹ את השורות האלה, מתוך ‘בעין דוֹר’ של שאוּל טשרניחוֹבסקי, כמו מֵאֵלָיו נָסַב מבּטוֹ ימינה.

גלילה ישבה נטוּיָה מעט לפנים, סנטרה נתמך בכף-ידה, מבטה מרוּתק לבימה וּפניה חִוורות, כשרויות בהזייה.

לצידה האחד ישב אביה, וּלצידה השני –

האמנם עמירם?

כן, עמירם היה זה, עם הבלורית הסתורה לו על מצחו.

וגם מבטו היה מרוכז כולו בבימה.

יהושע חש צביטת-קנאה בלב:

איזה אוֹשר נפל בחלקו של עמירם שיושב הוא סמוך כל-כך אליה, כתפו נוגעת בכתפה, זרוֹעוֹ בִּזרוֹעה!

הוא מיהר להחזיר מבטו ממנה והפנה אותו אל הבימה.

אך כשהסתיימה קריאת השיר, והקהל מחא כפיים, נמשך שוב מבטו אל העֵבר ההוא.

כל המתח שבפניה של גלילה התרופף, והיא חייכה. אל עמירם חייכה. ועמירם חייך אליה. והם החליפו ביניהם דברים שהוא לא יכול לשומעם.

וּמין שקיעה כזו בלב חש יהושע באותו רגע!…

בּתוֹם הנשף, כשקמו כולם, נרגשים ונלהבים, וּפנוּ לעבר הדלתות, ראה את גלילה, את אביה ואת עמירם, יוצאים יחד מן האולם. גלילה דיבּרה בהתרגשות אל עמירם, והוא נענע בראשו וחייך, כמסכים לדבריה. ואחר-כך, כשהיו בחוץ, פנו שלשתם יחד לעבר הדרך המוליכה לביתה.

‘נכון שהיה מוצלח?’ – אמרה שרונה.

‘כן…’ – מלמל יהושע.

‘אתה אומר “כן” ובכלל לא שמת לב לַתָּכְנִית. חשבת על דברים אחרים.’

‘אַתְּ רואה את המחשבות שלי?’

‘יש לי מין טלסקופ כזה’ – חייכה שרונה.

בהגיעם הביתה, התווכחו שמואל ומניה על טיב הקריאות בנשף. שמואל אמר שמאיר מרגלית קרא את סיפורו של שלום-עליכם ‘בהבנה, בהומור, בחום, כמו ששלום-עליכם עצמו היה קורא אותו אילו היה בחיים,’ ומניה אמרה שהוא קרא אותו ‘כמו ליצן, בהגזמה, בתנועות מיותרות, בהעוויות, רק כדי להחניף לקהל.’ ואחר-כך התווכחו ביניהם גם על דיקלומיה של לאה דגנית.

אך את יהוֹשע לא עִנְיֵן כלל הוויכוח הזה. בשוכבו במיטה, לא יכול להירדם. המחשבות ניקרו וניקרו:

הייתכן שגלילה אוהבת את עמירם?

אבל הוא הרי גדול ממנה בשתיים או שלוש שנים! נער מבוגר!

אז מה? – התווכח עם עצמו – ילדוֹת מסוגלות להתאהב גם בילדים מבוגרים מהן בהרבה!

כן, אבל מֵאַיִן לך שהיא מאוהבת בו? רק מפּני שישב על-ידה? כל אחד יכול היה לשבת על-ידה!

לא, לא זה… – אמר בתוכו קול אחר, נמוך, כמעט בוכה – אלא איך הסתכלה בו, איך חייכה אליו, איך דיברה אליו… בהתרגשות כזאת… וזה שהוא ליווה אותה אחר-כך…

זה לא סימן… זה לא סימן…

וּפתאום נזכר בסיסמא שנתן עמירם לקבוצה בפעולת הלילה: ‘גילו הגלילים.’

האם זה מקרה? האם לא בכוונה נתן סיסמא כזו שייזכר בה שמה של ‘גלילה’?

בטח מקרה! לא ייתכן שהוא יתאהב בילדה בת 13!

כן ייתכן! מפני שהיא כל-כך מיוחדת… כל-כך…

אז למה לא אִרגן אותה לקבוצת ‘המעפילים’?

מפני שהוא רוצה לשמור אותה לעצמו…

איך אתה יכול לחשוב בו בנִבזוּת כזאת? הוא בוגד? מועל באמון שכל הקבוצה נותנת בו?

כשאוהבים מאד…

אבל הוא נער ישר! כן כל-כך!

ואמו מתה עליו לפני שנה-וחצי…

כל יום השבת ניקרוּ המחשבות בראשו. ניקרוּ וניקרוּ ולא נתנו מנוח.

לפנות-ערב שׂיחקה הקבוצה ‘מחניים’ וכדור עף על מגרש בית-הספר, והוא לא השתתף במשחק. הוא עמד מן הצד, הסתכל בעמירם, וראה בו נער אחר, שונה מכפי שראה אותו קודם –

גברי יותר, עם חותם-השׂפם שמעל לשׂפתו, עם הבלורית, והזרועות הארוכות, והתנועות הזריזות והאמיצות –

וּכאילו יש לו חיים אחרים, שהוא שומר עליהם לעצמו, שלאף אחד מן הקבוצה אין גישה אליהם –

והפנים האלה… יש בהן משהו… עדינוּת וכוֹח, וּבגַרְוּת… משהו כזה שקוסם מאד לילדות – – –

בערב, אחר הארוחה, לא יכול עוד לשֵׂאת את העצב. הוא יצא מן הבית, טייל לאורך הרחוב, ורגליו הוליכו אותו לעבר ביתה של גלילה.

הכוכבים נוצצו בכיפּת-השמיים הרחבה, מן ‘האגם’ שבחורשה נשמע קִרְקוּר בלתי-פוסק של צפרדעים, וּכשהגיע אל הדרך המובילה אל הגן, שמע ברחוֹק צלילי פסנתר.

ככל שהתקרב אל הבית, נעשו הצלילים ברורים וּצלוּלים יותר, והוא הכיר את המנגינה: ‘סונטת ליל-ירח’ של בטהובן.

הוא עמד מול השער הנעול וראה את האור המסתנן מבין חֲרַכֵּי התריסים, פסים-פסים של אור נפלו על עלי העצים הסמוכים לבית וּנְטָפִים- וּנְטָפִים של פעימות פסנתר נשרוּ אל דִּמְמַת-הערב.

לבּוֹ נלחץ בתוכו. הוא ראה בעיני-רוחו את גלילה יושבת ליד הפסנתר, בחדר שרִצפתו שטיחים וקירותיו שיִש, פורטת על המנענעים וּפניה חיוורות, חולמות…

הה, אילו הבאתי אתי את הצ’לו! – חשב.

אילו היה לי הצ’לו אתי… הייתי מביא אותו לביתה… וּשנינו היינו יושבים זה בצד זה, מנגנים בהבנה כזאת… בהתאמה כזאת… צליל עם צליל, לב עם לב…

דמעות חנקו את גרונו כשפנה משם לחזור אל בית דוֹדוֹ.

פרק חמישי

מה רבת תהפוכות היא האהבה!

מביאה היא עונג ללב – ויחד עם זה יִסּוּרים, יִסּוּרים…

יום אחד היא נוֹשׂאת את האוהב אל מרומי התקווה, וכל העולם נראה אז יפה וּבהיר לעיניו וכל האנשים טובים –

ויום שני היא מטילה אותו אל מעמקי היֵאוּש. בטוח הוא שהנערה שאותה הוא אוהב לא תאהב אותו לעולם, ואז הכל מתאפל לעיניו ונדמה לו, אין כל טעם לחיות, אין כל טעם…

וכוֹבשת היא את הלב כולו! משתלטת עליו! לא משאירה מקום לשום רגש אחר! שבוי הוא בידה!

יהושע היה פוקח את עיניו בּבּוֹקר – ושֵם גלילה על שפתיו. שוֹכב לישון בערב – ודמיונותיו סובבים-סובבים סביבהּ. וּבין הבּוֹקר והערב – כל מחשבותיו רק עליה, רק עליה.

הוא רואה פרחי בוגונבילייה סגולים על כותל של בית – ולבו פועם בו: גלילה. מבטו נופל על שיחי ההדס שליד גדר בחזית הבית, עם פרחיהם הלבנים, הדקים כמשי – והוא חש בלבּוֹ רטט, רוך, כּמיהה… הוא נוֹשׂא את עיניו אל צמרת האִזְדָּרֶכֶת שליד השער, ונזכר: עץ כזה עומד גם בגן ביתה של גלילה. פרפר מעופף בין העשבים, מרפרף- מרפרף בכנפיו, והוא אומר לעצמו: אילוּ יכולתי לטייל אִתּה בשדות…

וּמה מְשַטָּה האהבה באוהבים! היא מביאה אותם לידי דברים שלא היו עולים על דעתם לפני שחָלוּ בהּ!

אֱמוּנוֹת-הֶבֶל, למשל.

פתאום נכנסה אמוּנה בלבו, שאם יחרוט את השמות ‘גלילה – יהושע’ שבע פעמים, על שבעה עצים בחורשה, ייטה לבה אליו לְאָהֳבוֹ.

ואמנם כך עשה: לקח אולר מן הבית, הלך לחורשת האקליפטוסים הגדולה, מצא בה פינת-סתר, מֵעֵבר ל’אגם’, שאיש לא מגיע אליה, וחרט ‘גלילה – יהושע’ על שבעה גזעי-עצים, וּבין שני השמות – צורת לב.

או: אם יְשַׁנֵּן את המִלים ‘גלילה גוּר לָעַד’, ‘גלילה גוּר לָעַד’, עשרים-ואחת פעמים בכל ערב לפני הֵרָדְמוֹ, כמו הַשְׁבָּעָה וּבה-בשעה יקפוץ את כפות-ידיו – יִשְׁבֶּה את לבּה.

וכך עשה.

ובוֹקר אחד רשם את המלים האלה על גליון נייר וחישב את סכום מספרי האותיות, בגימטריה –

וּלפתע האירה תִקווה גדולה את לבּוֹ:

הסכום היה בדיוק כסכום מספרי האותיות של ‘יהושע’!

‘גלילה גור לעד’ = 391

‘יהושע’ = 391

הייתכן? האמנם אוהבת היא אותו ורק מסתירה את אהבתה ממנו?

ורק קנאת-שווא הטעתה אותו לחשוב שאוהבת היא את עמירם?

אך כשחשב על עמירם, חש מין שקיעה בלב:

איך יוכל להשתווֹת אליו?

עמירם נער גבוה, יפה, בטוח בעצמו –

והוא – במשקפיים, ביישן, שתקן…

אפילו חתימת-שפם אין לו עוד… רק כישוּת דק, כמעט בלתי-נראה…

מדוע יִטֶּה לבּה אליו? דווקא אליו?

בשׂרוֹ כחש, מרוב המחשבות שהיו מענות אותו. מניה נמלאה דאגה כשראתה כמה מעט הוא אוכל ואיך הוא עומד ו’חולם’ לעתים כה קרובות. ‘מה יש לו, לילד?’ – אמרה לשמואל בערב – ‘אפילו לפעולות הקבוצה כבר איננו מרבה ללכת… משהו מציק לו, אינני יודעת מה… הרי אתה מטייל אתו לספרייה, בחזרה, יושב אתו… לא ניסית להציל מפיו מה לו?’

‘שתקן, את יודעת’ – אמר שמואל – ‘“כן” ו“לא”… אני מתאר לעצמי שהוא דוֹאג… עבר כמעט חודש ימים…’

‘לומר לך את האמת, גם אני כבר מודאגת…’

‘אולי יש שביתת-דואר בצרפת… אולי איזה עיכּוּבים במהלך האוניות…’

בבוקר, כשכרע יהושע על האדמה ובכפית-חפירה שבידו פתח גומות קטנות סביב גזעי העצים, כדי ‘לאוורר את השורשים’, עברה מניה בחצר, התעכבה ליד עץ השזיף, ובהסתכלה בעץ, נדה בראשה ואמרה:

‘מה אני רואה, מה אני רואה…’

וקראה לשמואל.

שניהם הסתכלו בעץ ומניה הצביעה על השׂרף הנוֹטף מן הגזע, מן הענפים, אפילו מן הפֵּרוֹת עצמם. ‘הוא חולה’ – אמרה.

‘כן’ – אמר שמואל – ‘נצטרך לקרוא לאיתמר גור.’

אוזניו של יהושע נזקפו כמו אוזני חיה החָשָׁה בסכנה מתקרבת.

‘כן, אֶגַּשׁ אליו אחר-הצהריים’ – מישש שמואל את הגזע – ‘אזמין אותו לבוא הנה’.

‘אם אתם רוצים… אני יכול לגשת לשם… זאת-אומרת אִם…’ – פלט יהושע.

ולִבּוֹ פעם בחוזקה. הוא עצמו התפלא מֵאַיִן היה לו אומץ להציע הצעה נועזת כל-כך.

‘אתה יודע איפה הוא גר?’ – אמרה מניה.

‘כן, עברתי שם כמה פעמים…’

‘אדרבּא, תיגש!’ – אמרה מניה – ‘בינתיים תכיר גם את הילדה של גוּר, גלילה!’

יהושע הסמיק, ושמואל אמר: ‘הם כבר התוודעו זה לזה, בספרייה.’

יהושע נפעם כאילו נס קרה לו. כאילו מאלהים היה הדבר שהעץ יחלה והוא יישלח להביא את רופאו.

ואחר-הצהריים, כשהשמש נטתה למערב, הלך אל הבית שזה ימים ולילות הגה אך בו.

בלב נרעש לחץ על כפתור הפעמון של השער.

לא עבר רגע ודלת הבית נפתחה, ומתוכו יצאה – הו, גלילה!

בשמלה מנוּמרת קלילה.

במרוצה קלה ירדה במדרגות השַיִש, ניתרה על פני שביל החצץ, וּבפותחהּ את השער, אמרה בחיוך:

‘אתה יהושע, נכון?’

‘יש אצלנו עץ חולה בחצר… ודוֹדי ביקש שאם אביך יכול…’

‘אבא איננו עכשיו. אבל בוא תיכנס, הוא יבוא עוד מעט, תוכל לחכות לו…’

יהושע פסע לצידה על פני שביל החצץ המרשרש, עבר ליד המזרקה המתיזה מים מפי החסידה, בין שתי שורות הג’יקוראנדות הגבוהות, רַחֲבוֹת-הצמרת… נדמה היה לו כאילו הוא צועד לעבר היכל.

‘ראיתי אותך בנשף הספרותי’ – אמרה גלילה – ‘מצא-חן בעיניך?’

‘כן… זאת-אומרת לא הכֹּל…’

ראשו היה סחרחר. הוא לא האמין כי אמנם מתרחש הדבר במציאות, שהוא פוסע לצידה של גלילה והיא פותחת בשיחה אתו, כפי שראה רק בחלומותיו.

‘מה לא מצא-חן בעיניך?’

הוא התבלבל. אך נזכר בוויכוח שהתנהל בין שמואל ומניה אחר הנשף, ואמר:

‘הסיפור הזה של שלום-עליכם… הקריין קרא אותו קצת כמו ליצן… מוגזם זאת-אומרת…’

‘כן, נכון מאד! מוגזם. זה בדיוק מה שגם אני חשבתי’ – חייכה אליו גלילה כשעלו במדרגות השַיִש בין שני העמודים הלבנים.

כשנפתחה הדלת, ראה לפניו יהוֹשע, באמצעו של חדר גדול, רְחַב-ידיים, אשה בּהירת-שֵׂער, תכוּלה עיניים, שצמה עבה יורדת לה על גבה, יושבת בכיסא-גלגלים, וּשׂמיכה קלה, משוּבּצת, מכסה את רגליה. בארבע הפינות עמדו עציצים גדולים וּבהם שתילי דקלים רַחֲבי-כפות. מבעד לחלון המערבי, הפתוח, חדרוּ קרני השמש הנוטה לשקוע, וְהִגִּיהוּ את הרָהיטים הכבדים, את הפסנתר, ואת כלי הבדולח והכסף שבמזנון הרחב.

‘הכירי אמא’ – אמרה גלילה – ‘זהו יהוֹשֻע. המורה שמואל הוא דוֹדוֹ, ויהוֹשע מבלה אצלם את חופשת הקַיִץ.’

‘בוא, תן לי את ידך, יהושע’ – אמרה האם במאור-פנים – ‘אינני קלת-תנועה כפי שאתה רואה.’

יהושע קרב אליה והושיט את ידו.

‘בן כמה אתה, יהושע?’

‘בן שתים-עשרה.’

‘אם כן אתה צעיר מגלילה בשנה. אבל מפניך אני רואה שאתה נער רציני מאד. כן, רציני מאד. תל-אביבי?’

‘כן, נולדתי שם.’

‘וגלילה נולדה בראש-פינה. לכן קראנו לה גלילה. שב, יהושע. הנה, שב בכורסה הזאת.’

יהושע התיישב בכורסת-העור העמוקה, למול האם, והרכיב את זרועותיו על מסעדיה.

‘תשתה משהו קר?’

‘לא, תודה, אני לא צמא…’

‘גלילה, הביאי בבקשה ליהושע כוס מיץ אננס. אני רואה שהוא ביישן’ – אמרה האם.

גלילה יצאה מן החדר.

‘איך בעיניך מושבתנו?’ – שאלה האם.

‘קטנה… אבל די נעימה…’ – אמר יהושע.

‘כן… קטנה…’ – אמרה האם בקול מתמשך ועצוב – ‘מאד קטנה… ואתה משתעמם כאן בוודאי לאחר החיים הסוערים שיש לך בעיר תל-אביב….’

יהושע הצטחק. ‘לא, אני קורא, עובד קצת במשק של דודי… יש גם קבוצת-ילדים שאני מבקר בפעוּלוֹת שלה.’

‘אה, הקבוצה של עמירם, כן.’

באותו רגע נכנסה גלילה לחדר, בידה מגש כסף, ועליו קנקן-מיץ וכוס. היא העמידה את המגש על שולחן-תה קטן, קֵרְבָה את השולחן אל יהושע וּמזגה מיץ מן הקנקן אל הכוס.

‘תודה’ – לחש יהושע.

‘אַת רואה, גלילה, יהושע משתתף בפעולות הקבוצה של עמירם’ – אמרה האם – ‘וְאַתְּ? מדוע אינך ניגשת לשם אף פעם?’

‘את יודעת שאין לי פנאי לזה, אמא’ – התיישבה גלילה בכורסה השנייה, הפונה אל החלון הפתוח.

‘לגלילה אף פעם אין פנאי לשעשועים’ – אמרה האם – ‘אם איננה קוראת, היא מנגנת על הפסנתר, ואם איננה מנגנת על הפסנתר, היא מטפלת בוורדים שבגן, ואם איננה מטפלת בוורדים שבגן, היא מטפלת בי… וּכשאיננה עושה לא את זה ולא את זה ולא את זה, היא ישנה. היא אוהבת מאד לישון…’ הצטחקה האם.

‘זה מפני שחבל לי להפסיד חלומות’ – הצטחקה גם גלילה. – ‘מעניין שם, בקבוצה?’ – פנתה אל יהושע.

‘כן… בייחוד השיחות…’

‘אין פלא שהשיחות מעניינות!’ – אמרה האם – ‘הלא עמירם הוא בחור מאד אינטליגנטי!’

יהושע חש צביטה בלב. והוא הסמיק. ונדמה היה לו כי גם בִּלחייה של גלילה פָּרַח אודם. הַאִם עמירם הוא בן-בית כאן, שהָאֵם מכִּירה אותו כל-כך? חשב.

רגע נשׂתררה שתיקה, ואז אמרה האם?

‘והוריך? נשארו בעיר?’

‘הם נסעו לצרפת לקיץ’ – אמר יהושע בקול נמוך.

‘לצרפת! ואותך השאירו במושבה הנידחת הזאת! איזה עוול! ארץ יפה-פיה היא צרפת! עשר שנים חייתי בה, והיא כמעט מולדת לי!’

‘הורי אמי היגרו לשם מרוסיה, אחר המהפכה’ – אמרה גלילה.

‘ואתה אף פעם לא היית שם!’ – יישרה האם את השמיכה שעל ברכיה.

‘לא… אבל את פאריז אני מכיר קצת…’ – חייך יהושע.

‘מכיר את פאריז מבלי שהיית בה!’ – קראה האם.

‘מן הספרים… קראתי הרבה על פאריז. את “עלובי החיים”, ואת “הגיבּן מנוֹטְר-דאם”, ו“המכשפה מפּאריז”… יש שם תיאורים מפוֹרָטים מאד…’

‘אה! ויקטור הוגו! אבל פאריז של ויקטור הוגו, ידידי הצעיר, היא פאריז שמִלִּפְנֵי מאה, מאה וַחֲמִשִּׁים שנה! פאריז של היום שונה לגמרי! והרבה יותר יפה וּמעניינת!’

‘אבל החיים המתוארים בספרים של ויקטור הוגו הרבה יותר מעניינים ממה שאפשר לראות בביקור בפאריז, אמא!’

‘וזה מאין לך?’ – זקפה האם מבט על בתה – ‘אבל את גם חושבת שהחיים בחלומות יותר מעניינים מאשר במציאות!’

‘אני בטוחה בזה!’ – צחקה גלילה.

‘זהו ויכוח ישן בינינו’ – חייכה האם אל יהושע – ‘אם כן אני רואה שגם אתה קורא הרבה ספרים, כמו גלילה…’

‘אני מתעניין בספרי-מדע בעיקר’ – אמר יהושע.

‘אם כן אתה שואף להיות איש-מדע כשתגדל’ – הרכינה מעט האם את גופה כלפי יהושע, כאילו ממתיקה סוד אתו.

‘מהנדס, אני חושב…’

‘יפה מאד! מקצוע מעניין ורב-אפשרויות! מהנדס בניין? מהנדס מכונות?’

‘אינני יודע עוד… יש לי איזה תוכנית…’

‘תוכנית שאתה רוצה להגשים אותה? כשתהיה מהנדס?’ – התעניינה גלילה.

‘כן… משהו שיביא תועלת גדולה לארץ… אני מקווה.’

‘מותר לנו לדעת מהי התוכנית הזאת, או שזהו עדיין בגדר סוד…’ – לחשה האם.

יהושע אזר אומץ ואמר:

‘אני חושב על חפירת תעלה מן הים התיכון אל ים-המלח.’

וראשו הסתחרר רגע מן המלים החשובות שהשמיע.

‘אה!’ – אמרה האם כמתפעלת.

‘וזה אפשרי? הלא ההרים מפרידים בין שני הימים האלה!’ – אמרה גלילה.

‘חשבתי על זה הרבה’ – אמר יהושע בכובד-ראש – ‘אפשר לחצוב מנהרה בהר. יש לי תוכנית מפורטת על בניית סכרים ותחנות-כוח חשמליות לאורך התעלה. אם אצליח להגשים אותה, אני חושב שאפשר יהיה בעזרתה להשקות את כל הנגב.’

‘זה נפלא!’ – ספקה האם כפיים.

‘אתה מצטיין בחשבון ובהנדסה?’ – שאלה גלילה.

ליהושע נדמה היה ששתיהן מסתכלות בו בהערצה כלשהי.

‘לא רע…’

‘“לא רע”!’ – צחקה האם – ‘יהושע הצנוּע! אין לי ספק שקיבלת טוב מאד בשניהם אם כבר תכננת תכנית שלמה לחפירת תעלה מיָם-התיכון לים-המלח! גלילה, לעומת זאת, משתעממת בשעורים של חשבון. כך היא אומרת.’

‘כן?’ – הפנה יהושע ראשו אל גלילה.

‘לחשבון יש רגליים, אבל אין לו כנפיים’ – התבדחה גלילה.

‘וזאת טעותך הגדולה!’ – קראה האם – ‘בחשבון יש המון דמיון! הביטי איזה תוכניות רבות-דמיון אפשר להגשים בעזרת החשבון: תעלות, מִנהרות, ערים גדולות, מגדלים גבוהים! גם במִספָּרים יש מוזיקה!’

‘גלילה שואפת להיות פסנתרנית מהוּללת’ – הוסיפה בשקט בפנותה אל יהושע.

‘מהוּללת?!’ – פרצה קריאת מחאה מפי גלילה – ‘מאיִן לי לדעת שאהיה מהוללת? אני מנגנת – זה הכֹּל! מנגנת מפני שאני אוהבת לנגן!’

‘אני מקווה שתהיי מהוללת!’ – חייכה אליה האם בחיבּה – ‘ואתה, יהוֹשע, אתה אוֹהב מוּזיקה?’

‘אני לומד לנגן על צֶ’לּוֹ’ – אמר יהושע בענווה.

‘צ’לו! כלי נפלא, צ’לו!’ – האירו פני האם – ‘הבאת אות אתך הנה?’

‘לא… לא הבאתי…’

‘כמה חבל! יכולתם לנגן יחד איזו יצירה לפסנתר וצ’לו, של בּאךְ או של בֶּטהוֹבֶן…’

‘אני… עוד לא מאומן מספיק, אני חושב…’

כמה הצטער עכשיו שלא שמע לַעֲצַת אִמּוֹ!

‘יכולתם להתאמן יחד!’ – אמרה האם.

‘כן… הלא בין כה וכה אין לך הרבה מה לעשות פה…’ – אמרה גלילה ללא התלהבות מרובה.

אך פתאום קראה: ‘הנה אבא בא!’ וקפצה ממקומה.

מבעד לחלון, על דרך-העפר, נראה אביה של גלילה, רכוּב על סוס לבן. לבוש היה מכנסי-רכיבה, מגפיים, ולראשו מגבעת לֶבֶד ‘אוסטרלית’. גלילה קָרְבָה אל החלון, נופפה לו ביָדָהּ, אחר-כך פנתה אל הדלת ויצאה להקביל את פניו.

‘אביה של גלילה משוטט הרבה בדרכים’ – אמרה האם ליהושע משנשארו לבדם בחדר – ‘הוא האגרונום היחיד בכל הסביבה והוא נקרא גם למוֹשבוֹת רחוֹקוֹת מכאן. לעתים איננו חוזר אלא בשעה מאוחרת בערב, ואז אני דואגת מאד, כמובן, כי לעולם אין לדעת מי אורב בדרכים…’

‘הוא נוֹשׂא אתו אקדח בוודאי’ – אמר יהושע.

‘לא! וזה מה שמגביר עוד יותר את דאגתי! הוא ביקש אמנם רשיון לשאת נשק, אך האנגלים סֵרבוּ לו! הלא אתה יודע בוודאי איך האנגלים מתייחסים אלינו: הם שוללים מאִתָּנוּ את הזכות להגן על עצמנו!’

‘אבל יש לנו נשק בלתי-ליגאלי’ – לחש יהושע.

‘כן!’ – הצטחקה האם – ‘אבל תאר לך ששוטר בריטי היה תופס אותו רוכב בדרך, חגוּר אקדח ללא רשיון! הלא מיד היה נאסר ומואשם בכוונות של מרד, או ב…’

באותו רגע נכנסו לחדר גלילה ואביה, ויהושע קם ממקומו.

‘אם כן אתה הוא בן-אחותו של שמואל!’ – הושיט איתמר גור את ידו ליהושע – ‘אני שומע שעץ אחד מסכן חלה אצלכם!’

‘כן, שזיף… נוטף ממנו שׂרף כזה…’

‘מחלה קלה. נתגבר עליה. אמור לשמואל שמחר בבוקר הַשְכֵּם אהיה אצלו ואֶרְאֶה מה נוכל לעשות. העיקר: אתה נהנה פה אצלנו? מִיפִי-הטבע, מן השַלווה, מן האוויר הבריא והרענן?’

‘יהושע שואף להיות מהנדס’ – אמרה גב’ גור לבעלה – ‘והוא הוגה בלבו תכנית נועזת: לחפּוֹר תעלה מן הים-התיכון לים-המלח!’

‘עלה והצלח!’ – טָפַח איתמר גור על כתפו של יהושע – ‘אינך הראשון שחולם על התכנית הזאת, אבל אולי תהיה הראשון שיגשים אותה!’

‘בעצם זו רק חצי התכנית’ – אמר יהושע, מעוּדד מיחסו של גוּר – ‘החצי השני הוא – תעלה מִיָם-המלח לְיַם-סוּף…’

‘וכך תקשר את הים-התיכון עִם האוקינוס ההודי!’ – הבריקו עיניו של איתמר גור – ‘כן! תכנית נועזת מאד! הממשלה הבריטית אמנם לא תאשר אותה, כי כל מה שאנו עוֹשׂים לפיתוח הארץ הוא כִּצְנִינִים בעיניה, אבל עד שתגיע למימוּשָהּ, הלכה- למעשה, אני בטוח שתהיה לנו כבר מדינה עברית!’

‘ואפשר יהיה לשוּט מִיָּם-המלח אל הודו וכוש?’ – פנתה גלילה אל אביה ואל יהושע כאחד.

‘כן! וּלהביא משם שֶנְהַבִּים וקוֹפים וְתֻכִּיִּים, כמו בימי שלמה!’ – אמר איתמר גוּר.

‘תסכים לקחת אותי בספינה אל ארץ אוֹפיר?’ – התבדחה גלילה אל יהושע.

‘אם רק אדע איפֹה היא!’ – הצטחק יהושע.

‘אתה תמצא אותה, תמצא!’ – הניח גור את ידו על שכמו – ‘אני רואה שאתה בחוּר אמיץ ורב-תוּשיה!’

יהושע נבוֹך מן המחמאה, ואמר:

‘אני חושב שעלי כבר ללכת…’

ונפרד מאיתמר גור וּמאשתו, שהזמינו אותו לשוב ולבוא לביתם.

גלילה ליוותה את יהושע אל השער, וּכשעברו על פני המזרקה, אמרה:

‘לומר לך את האמת, אני לא כל-כך בטוחה שתצליח להגשים את התכנית המפוֹארת שלך. אבל זה לא חשוּב כל-כך. העיקר שהחלום הוא יפה. ממש מקסים!’

יהושע יצא את השער, והוא רצה לרוץ, לקפוץ, מרוֹב אוֹשר. הו, איזו פגישה נפלאה! הכל היה נהדר, הכל! הוא פנה לדרך הביתה, ונדמה היה לו שהוא מרחף באויר, כה קל הרגיש את עצמו. הוא חזר בלבו על כל מה שנאמר בשיחה, עם האם, עם האב, עם גלילה עצמה, ומצא שהכל התנהל כשורה. הוא לא נכשל, לא.

וגלילה –

אולי… אולי…

אילו אפשר היה להיפגש אתה יום-יום! בגן הנפלא של ביתם, על שפת המזרקה… או לטייל אתה בחורשת האקליפטוסים ולשׂוֹחח על ספרים שקראו שניהם…

אולי ישיט אותה ברפסודה על פני ה’אגם’ שבחורשה?

אבל איך יציע לה פגישה? האפשר לפנות אל ילדה ולומר פשוט: ‘בואי ניפגש’?

בשער החצר עמדה שרונה, ידיה מאחורי גבה.

‘מה שלום הבוגונבילייה?’

יהושע הצטחק: ‘עִסְקֵךְ?’

‘טוב, אם זה לא עִסְקִי, אז לא עסקך מה יש לי ביד’ – נלחצה בגַבָּה אל עמוד הגדר.

‘בשבילי?’

‘לא אוֹמַר לך!’

‘בסדר. הבּוּגוֹנְבִילייה פורחת.’

‘טוב, אז אם הבוגונבילייה פּוֹרחת, והפגישה היתה מוּצלחת, יש לי בשורה משַּמַחַת שתגרוֹם לך נחת.’

ופשטה את ידה והושיטה לו גלוּיַת-דואר.

סוף-סוף! – נפלטה אנחת-רווחה מלבו בהחזיקו בגלוּיָה – סוף-סוף!

וראה בזה גם סימן של מזל שבדיוּק ביום פגישתו עם גלילה הוא מקבל את דרישת-השלום הראשונה מהוריו.

בצידה האחד של הגלוּיָה היה תצלום צבעוני של מגדל-אייפל הפריזאי, וּבצידה השני כתוּבוֹת היו בצפיפות השורות האלה:

בני היקר,

לא כתבתי לך עד היום כי הייתי עסוקה בעניינים בלתי-צפוּיים שהטרידו אותי מאד. מפאריז אינני נהנית ביותר. רוב הימים היו מעוננים וּגשוּמים (כאן גם בקיץ יוֹרד גשם לעתים קרובות), ובערבים לא היה לי רצון לבקר בתאטרון או באוֹפּרה. אני מתגעגעת אליך, יקירי, וּמקווה שאתה מבלה יפה במושבה ונֶהֱנֶה מהכנסת-האורחים של דוֹדך ודוֹדתך הטובים. אחזוֹר בסוֹף החוֹדש הבא, כנראה, אבל עוֹד אכתוֹב לך עד אז.

נשיקות –

אמא

נ.ב.

אביך גם הוא יכתוב לך בוודאי בקרוב.

עֲנָנָה ירדה על פניו של יהושע. האיגרת הקטנה לא בּישׂרה טוב. מה קורה שם, בין הוריו, בארץ הרחוקה?

‘הגיע עוד מכתב, במעטפה’ – אמרה שרונה.

‘למה לא נתת לי אותו? איפה הוא?’

‘לא בשבילך. בשביל אבא. בפולנית, אני חושבת’ – אמרה שרונה בסבר-פנים חמור.

מעלימים ממני! – התקדרו פניו של יהושע – דברים קשים קוֹרים שם, וּממני מסתירים אותם!

‘אתה רוֹאה? לחינם דאגת!’ – האירה מַניה פָּנֶיהָ אליו כשנכנסו הביתה – ‘הוֹרֶיךָ לא שכחו אותך!’

‘מה כתבוּ לכם?… במכתב הזה שקיבּלתם?’

‘עניינים מעשיים… לא חשוב ביותר…’

יהושע נכנס לחדר והסתגר בו. הדאגה כִּרסמה את לבו: מדוע אבא לא כתב? ואם יכתוב – מדוע במכתב נפרד? וּבמה אמא מוּטרדת כל-כך שאינה נהנית מפאריז? וּמה צפוּן במכתב המוסתר מפניו?

דמיוֹנוֹת רעים בִּיעֲתוּ אוֹתוֹ: הוריו אינם חוזרים כלל. הם נשארים שם, מעבר לים. הוא יישָאר במושבה לבדו, כילד אֲסוּפִי או מאוּמץ. היוכל להחזיק מעמד ללא אב ואם? מי יהיה לו פה בימים הקשים הצפויים לו? גלילה? אבל האם גלילה ידידה? האם היא מחבבת אותו, לפחות?

הוא רצה לכתוב לאמו שתי שורות בלבד:

‘אמא, שִׁלחי לי את מפתח הבית בתל-אביב. אני זקוּק מאֹד לצֶ’לּוֹ, דחוף.’

פרק שישי

שלושה ימים לא ראה יהושע את גלילה.

ביום הרביעי לפנות-ערב, כשהלך עם שרונה אל חנות-המכולת של זילברג, כדי להביא לשם ביצים מן הלול ­– סל אחד נוֹשׂאת היא וסל אחד נוֹשׂא הוא – ראה עגלה נוסעת לקראתם ברחוב-החול, ואם כי היה קְצַר-רֹאִי, אפילו במשקפיו, הבחין מרחוק (וּדפיקת-לב עזה פקדה אותו באותו רגע), שעל דוּכנה יושבים עמירם וגלילה, זה בצד זה. הוא, ידו האחת אוחזת במושכות הסוס וידו השנייה בשוט, והיא – במכנסיים קצרים כחולים, וּבחולצה לבנה קלה – יושבת זקוּף וחיוך על פניה.

‘הנה הבּוּגוֹנְבִילייה והבְּרוֹש!’ – התבדחה שרונה.

לבּוֹ של יהושע שקע בתוכו. עיניו כמעט חשכו: אם כן נכון הדבר? הם ‘זוג’?…

והוא חש כאב נורא. מייאש.

העגלה נעצרה על-ידם, ועמירם, המושכות מתוחות בידו, קרא:

‘מה נשמע, יהוֹשע? לא ראינו אותך בפעולות האחרונות!’

‘לא יכולתי לבוא…’ – מלמל יהושע, וּמַבָּטָהּ של גלילה פילח את לבּוֹ.

בּוֹא עֲלֵה!’ – אמר עמירם – ‘נוסעים להביא אבטיחים מן המִקשאה! רוצה?’

יהושע הראה על הסל שבידו, כאומר: איך אוכל?

אך שרונה נטלה מִיָּד את הסל ממנו ואמרה: ‘אין דבר, אני אסתדר לבד. רק תבטיח להביא לי אבטיח!’

הוא היסס רגע, אחר-כך קפץ ועלה על העגלה והתיישב בתוכה, נשען אל הדופן האחורי.

עמירם הצליף בשוטו על גב הסוס, העגלה נתלשה ממקומה, וגלגליה רָחֲשׁוּ והֵניפוּ חול לצידיהם.

הם יצאו מרחוב המושבה, נכנסו לדרך צרה שבין שני פרדסים, אחר-כ עברו ליד גֶדֶר-נְצָרִים שמאחוריה היו בִּקתת-חומר, ואווזים מגעגעים וּמבוֹססים ברפש, וכלב נובח ממלונתו, אחר-כך ליד חורבה עתיקה ששׂיחי צבר גדלו פרא סביבה. מאחורי החורבה השׂתרע שׂדה רחב – מִקשאת האבטיחים – שאת גבולו המרוּחק סימנה שְׂדֵרַת ברושים.

כל הדרך דיבּרו ביניהם עמירם וגלילה, וגלילה הרבתה לצחוק, אך יהושע לא יכול לשמוע את דבריהם בגלל שִׁקְשׁוּק הגלגלים וַחֲריקות העגלה. הוא התחרט על כך שהסכים לעלות ולנסוע אִתם. להם הוא רק לְפֶגַע וּלעצמו… לעצמו רק סֵבֶל כל הטיוּל הזה.

ברגע שנעצרה העגלה, תחת צַמַּרְתּוֹ הרחבה של אלוֹן עתיק-יוֹמִין – קפצה גלילה מן הדוכן, ורצה פּרוּשׂת-זרוֹעוֹת, כִּמעוֹפפת, במוֹרד השׂדה. נעצרה באמצעו, הפכה את פניה אל עמירם ויהושע, ובזרועות פרושות קראה:

’שְׂדוֹת בַּר, נַחֲלַת אָבוֹת, וּמֶרְחָב וּדְרוֹר –

הֲיֵשׁ עוֹד בָּאָרֶץ מְבוֹרָךְ כָּמוֹךָ?’

‘יש! יש!’ – קרא עמירם בצחוק.

הוא קשר את המוֹשכוֹת אל גזע העץ, הניח שַׂק תֶבֶן לפני הסוּס, ואמר: ‘עכשיו נתחיל בעבודה, אַרְאֶה לכם איזה אבטיחים ראוּיים להיקטף.’

גלילה חזרה אל מקום עומדם, ועמירם הראה לשניהם איך מבחינים באבטיח בָּשֵׁל: מַקִּישִׁים עליו באצבע, ואם משמיע הוא קול נבוּב, סימן שבָּשֵׁל הוא. את האבטיחים הבשֵׁלים – אמר – יש לקטוף וּלְהַנִּיחָם בערימות בשולי המקשאה. אחר-כך יעברו עם העגלה סביב-סביב ויטעינו אותם עליה. במתיחת-יד חילק את המקשאה לשלושה חלקים: שליש-שליש לכל אחד מהם.

השמש כבר שקעה, ורק ננגוֹהוֹת האחרונים של ענני-הארגמן הפֵזו את ראשי הצַמָּרוֹת של שְׂדֵרַת הברושים. אור רך של דמדומים נח על פני השׂדה. השלושה עברו בין שוּרוֹת השׂיחים הירוקים, השׂרוּעִּים על החול, קטפו את האבטיחים הבּשֵׁלִים ונשׂאוּ אוֹתם תחת זרוֹעוֹתיהם אל שולי המקשאה. גלילה פיזמה שירים לעצמה, וּמדי-פעם התבדחה בקול. פעם קראה: ‘הוֹי, נָחָש! זַלְזַל דִּגְדֵּג אוֹתי בקרסול, וחשבתי נחש מתפתל עלי!’ וּפעם: ‘שמעתי קול מאוב עולה מבטן האבטיח: דוֹם! דוֹם!’ וּפעם: ‘התפוצץ לי קישוּא-החמור תחת הרגל! חשבתי שעליתי על מוקש!’

לאחר כחצי-שעה התיר עמירם את העגלה, הקיף בה את המקשאה, וּשלוֹשתם העמיסו עליה את האבטיחים שהיוּ מוּנחים בערֵמוֹת קטנות.

כשחזרו והגיעו עם העגלה העמוסה אל מתחת לצמרת האלון, אמר עמירם:

‘מגיע לכם שׂכר, לא?’

‘שְׂכַר מִצווה – מִצווה!’ – אמרה גלילה.

‘אם כן תקיימו מצוות לקט ופיאה, כמו שכתוב בתורה!’

‘מה אנחנו – גֵר ויתוֹם?’ – אמרה גלילה.

‘יהושע הוא גֵר אצלנו, לא?’ – טפח עמירם על כתפו של יהושע.

הוא פּרשׂ שׂק על הארץ, הניח עליו אבטיח גדול, וּשלוֹשתם התיישבו סביבו. אחר-כך שלף שַבַּרִיֶּה מכיסו האחוֹרי, וּפילח את האבטיח באמצעו. שני חצאים אדוּמים, עסיסיים, הבהיקו לפניהם, וגרעיניהם השחורים ניגרו ארצה.

‘מאיִן לך שַׁבַּרִיֶּה?’ – נגסה גלילה מן הפלח האדום שניתן לה.

‘מן הבדואים של אַבּוּ-קִישק’ – הראה עמירם את נְדַן-הנחוֹשת החטוב, הנוצץֹ.

‘קנית?’

‘קיבלתי.’

‘במתנה?’

ועמירם סיפר:

‘יום אחד אני נוסע בעגלה הזאת אל פרדסי “תל-שומריה” כדי להביא משם ארגזים מבית-האריזה. הדרך עוברת ב“עמק החצבים”. שיש בה בְּאֵר עתיקה וּלְיָדָהּ שוֹקת, שֶׁמִּמֶּנָּה מַשְׁקים הבדואים את העדרים. כשהגעתי לעמק הזה, אני רואה עֵדֶר-עִזִּים גדול מצטופף ליד הבְּאֵר, שני רועים, ואחד מהם, הגדול, צועק על השני וּמנוֹפף עליו במקלו. השני, ילד כבן אחת-עשרה או שתים-עשרה, נרתע מפניו, העִזים נבהלוֹת, והבחור הגבוֹה ממשיך לרדוף אחר הילד, בין העזים. עצרתי את העגלה, קפצתי מעליה, וצעקתי על הגבוה: “מה לך? מה אתה מתנפל עליו?”…’

‘אתה מדבר ערבית?’ – שאל יהושע.

‘כן, די טוב. “שיסתלק מפה, זה הוַלַד-אל-מוּת” – כלומר, “בן-המוות”, צעק הרועה הגבוה – “המים האלה לא שלו!” – “מאיזה שבט אתה?” – שאלתי. – “מאבּוּ-עמרה”. – “והוא?” – “אַנַא מִן אבּוּ-קישק!” קרא הילד. – “אם הוא מאבו-קישק, למה אתה מגרש אותו מפה?” – אמרתי – “הם תמיד מַשְׁקִים את העדרים מן הבאר הזאת!” – אבל הבחור לא רצה לשמוע. רץ אחר הילד כשהוא צועק: “קח את העַ’נַם שלך” – כלומר, את הצאן שלך – “ואימשי רוּח” – כלומר, הסתלק! ראיתי שהילד נסוג, מפוחד, ואם לא אעמוד בפרץ, יניף הגבוה את מקלו על ראשו. חטפתי את המחג’אן של הילד מידו – כלומר, את מקל-הרועים שלו – והנפתי אותו על הבחור משבט אבּוּ-עמרה. התפתח דו-קרב של מקלות בינינו. אני מתקדם והוא נסוג, הוא מתקדם ואני נסוג…’

‘זה היה מחזה נהדר בוודאי!’ – קראה גלילה – ‘כמה חבל שלא צָפִיתִי בו!’

‘די מסוּכן היה… פתאום אני שומע שעטות-סוס. אני מפנה את ראשי ורואה בדואי קשיש מתקרב בדהירה. הילד רץ לקראתו, ולא עבר רגע והרוכב קפץ מסוסו, ושאל את הילד מה קרה. התברר שהיה זה אביו. הילד, רועד מבכי, מלמל משהו, הצביע על הבחור, והאב הִרְעִים עליו בקול כזה, ושפך עליו קללות כאלה – שהַלָּה הרים את רגליו ונס על נפשו. אחר-כך ניגש האב אלי, ואמר: “אתה הֵגַנְתָּ על בני. שְאַל כל מה שאתה רוצה, ואֶתֵּן לך!” אמרתי: “אני עָשִׂיתִי מה שכל אדם בר-דעת היה עושה ולא מגיע לי שוּם שָׂכָר בעד זה!” – הבדואי משך שבּרייה מאבנטו, הוֹשיטהּ לי ואמר: “קַבֵּל את זה ממני כאות-תודה. אם תסרב – תפגע בכבודי!” לא יכולתי לסרב לו – ולקחתי!’

‘גיבור עמירם!’ – טפחה לו גלילה על שכמו.

‘גיבור? במה?’

‘הגנת על החלש מפני החזק!’

‘לא, לא היתה זו גבוּרה גדולה. דרוּש היה רק קצת אוֹמץ, זה הכל…’

הדִּמְדוּמִים שקעו והלכו, ואט-אט נִפְרַשׂ צעיף של עלטה כל פני המישוֹר מסביב. האבטיח כבר נֶאֱכַל כּוּלוֹ. הסוס רקע ברגליו והשמיע קול צניפה. עמירם ניגב את לַהַב השבּרייה בשׂק, הכניסו לתוך הנדן ואמר:

‘מהי גבוּרה אמיתית, לדעתכם?’

יהושע נזכר בשאלות שהיה עמירם מציג בפעולות של קבוּצת ‘המעפילים’. גם זו היתה שאלה ממין זה.

גלילה הרכינה את ראשה, הרהרה, אחר-כך נשאה עיניה, ואמרה:

‘לדעתי… למסוֹר את החיים למען אדם אהוּב… להתמסר לו בלי כל אנוֹכיוּת… זו גבוּרה.’

‘כן…’ – הסתכל בה עמירם בחיוּך – ‘כן… זה נכון… וּלמען רעיוֹן אהוּב?’

‘כן, בעצם כן…’ – אמרה גלילה – ‘ואתה?… מהי לדעתך גבורה אמיתית?’

‘לדעתי,’ – אמר עמירם – ‘יש סוּגים שונים של גבורה, אבל הגבורה הגדולה ביוֹתר היא לא במעשה אחד, אלא בהתמדה. לעבוד בהתמדה וּבעקשנות כדי להשיג מטרה מסוּימת, ולא לְהֵרָתַע מן המכשולים שבדרך – זו גבורה גדולה.’

אחר-כך פנה אל יהושע:

‘ואתה? מה אתה חושב?’

יהושע היסס מעט, אחר-כך אמר:

‘אני חושב שלהיות בודד לגמרי, זו גבורה.’

‘להיות בודד?’ – קראה גלילה כמעט בצווחה – ‘להיות בודד זו גבורה?’

‘כן’ – הֵישִׁיר יהושע מבּטוֹ אליה – ‘להיות לבד לגמרי, בלי ידידים, בלי שוּם אדם קרוב, אפילו בלי משפחה, וּלהחזיק מעמד – אני חושב שזאת גבורה.’

‘כן… גם זה נכון…’ – אמר עמירם בשקט.

‘טוב, אז בוא נשאיר אותו פה לבד, לגמרי-לגמרי לבד, ונראה איזה גיבור הוא!’ – ניערה גלילה את כפות ידיה וקמה ממקומה.

למה היא לועגת לי? למה היא מתעללת בי? – חשב יהושע במר לבו.

‘ואת? היית נשארת פה בחושך לבדר?’ – קם גם עמירם ממקומו.

‘אני אינני גיבורה!’ – אמרה גלילה.

‘אם כן נחזור שלושתנו יחד!’ – פנה עמירם אל העגלה – ‘אני מקווה שתעזרו לי גם לפרק את האבטיחים כשם שעזרתם להעמיס אותם!’

שוב ישבו עמירם וגלילה על הדוכן, ויהושע ישב מאחור, בין האבטיחים.

העגלה התנהלה לאיטה בדרך העפר, ויהושע, עלבּוֹן חונק את גרונו, אמר לעצמו: החזק מעמד! החזק מעמד! גם אם בודד אתה – החזק מעמד!

בִּקְצֵה רחוֹב המושבה נכנסה העגלה לחצֵר מגוּדרת שהיוּ בה עֲרֵמוֹת קרשים, ברזלים, לְבֵנים, תיבות ונעצרה ליד האוּרווה. השלושה ירדו ממנה, וּמן הצריף שבחזית נשמע קול: ‘עמירם?’ – ‘זה אנחנו, אבא!’ – קרא עמירם. אביו של עמירם, איש נמוּך-קומה, שפניו חרוּשוֹת-עָמָל, קרב אליהם עם פנס-שדה בידו. ‘התמהמהתם, מה קרה?’ – אמר. – ישבנו ושׂוֹחחנו קצת’ – אמר עמירם. – ‘על גבוּרה!’ – אמרה גלילה. – ‘על גבורה?’ – אמר אביו של עמירם – ‘מה אפשר לשׂוֹחח על גבורה? כל רגע שאדם חי, ועוֹשׂה מה שמצוּוֶה עליו – זו גבורה! ואתם, אני רוֹאה, גיבורים גדולים! עגלה מלאה הבאתם!’

הארבעה פרקו את האבטיחים מן העגלה לאור הפנס, וערמו אותם לַעֲרֵמָה בין העצים. כשסיימו, הוֹדה האב לגלילה וליהושע והזמינם להיכנס לצריף לאכול ארוּחת-ערב, אך גלילה אמרה שהוריה כבר דואגים לה בוודאי ועליה למהר הביתה.

‘הרי לא תֵלְכִי לבדך בחושך!’ – אמר האב, וקרא לעמירם, שהיה בתוך האוּרווה לאחר שהִתִּיר את רִתמת הסוס והכניסוֹ לשם: ‘אתה תלַווה אותה, עמירם?’

‘אוּלי יהוֹשע יוּכל ללווֹת אותה!’ – קרא עמירם מתוך האורווה – ‘עלי עוד לשׂים שׂעוֹרה באבוּס!’

‘כן, אני אלווה אותה’ – אמר יהושע.

וּשניהם נפרדו מאביו של עמירם ויצאו אל הרחוב.

כּיפת השמיים הרחבה היתה זרועה כוכבים נוצצים ואיש לא נראה ברחוב. מן העשׂב שלצידי הדרך עלה צִרצוּר של אלפי צרצרים, וּמרחוק, מכיווּן החורשה, נשמע קִרקוּר צפרדעים שוֹקק.

‘אתה באמת לא פוחד מחושך?’ – אמרה גלילה.

‘לא.’

‘אותי כל צל מבהיל בלילה. כל עץ נראה לי כמו שֵד.’

‘יש לך דמיונות…’

יהושע רטט בתוכו. היא אוהבת את עמירם, היא אוהבת את עמירם – אמר לעצמו. היא נפגשת אתו יום-יום בוודאי. הם חברים. היא מעריצה אותו. מה אני לה? מי אני לה? היא רק בָּזָה לי.

‘אתה שותק, אז שומעים רק את החושך…’ – אמרה גלילה לאחר שפסעו כברת-דרך ללא אומר.

יהושע לא מצא מלים בלבו. השתיקה היתה קשה לו, אך הדיבור קשה עוד יותר.

בהגיעם אל הדרך הצרה שבין הפרדסים, המובילה לביתה, אמר גלילה:

‘מה תעשה אם מישהו יתנפל עלי?’

‘מי?’

‘חַיָּה רעה, אוֹ אדם רע…’

‘אָגֵן עלייך.’

‘איך תגן עלי?’

‘בכל מה שאוּכל…’

‘תסכן את חייך?’

‘כן.’

אחר-כך אמר:

‘אַת לוֹעגת לי?’

‘לועגת?!’ – קראה גלילה.

‘לא עכשיו… שם, במקשאה’ – אמר יהושע.

‘התלוצצתי! אתה לא מבין בדיחוֹת?’

קוֹלָהּ היה כה נעים, היה לוֹ צליל כה חם וּמלא, שנפשו יצאה אליה בְּדַבְּרָהּ. הוא חשב: אילוּ יכולתי רק להימָצא בקִרְבָתָהּ, רק לשבת בחדרהּ בשעה שהיא מנגנת בפסנתר, להסתכל בָּהּ ולשתוֹק…

בעומדם לפני שער-הגן, וגלילה שׂמה יָדָהּ על כף המנעול, לחש יהוֹשע בקול רועד:

‘רציתי רק להגיד לָךְ שאני…’

‘אל תגיד!’ – לחשה גלילה – ‘אל תגיד כלום!’ – ורצה במשעול המוליך מן השער אל פתח הבית.

מניה ושרונה המתינו לו בפתח החצר.

‘דאגנו לך’ – אמרה מניה – ‘מאוּחר כל-כך…’

‘העמסנו אבטיחים, אחר-כך פרקנו אותם…’

‘זה היה מזמן!’ – אמרה שרונה – ‘ראיתי אותכם כשעברתם פה בעגלה המלאה… בטח ליווית את הבּוּגוֹנְבִילייה הביתה…’

‘כן, ליוויתי את גלילה הביתה’ – חייך יהושע.

‘ואבטיח לא הבאת לי!’

‘שכחתי.’

‘בזמן האחרון אתה שוכח הכֹּל מלבד דבר אחד!’ – אמרה שרונה.

‘זה לא עניינך, שרונה!’ – הִכּתה מניה על כף-יד בתה.

וּשלושתם נכנסו הביתה.

פרק שביעי

עמירם פנה לועד-המושבה וּביקש שיַקְצוּ מגרש לקבוצת ‘המעפילים’, כדי להקים עליו מועדון. ועד-המושבה דן בדבר והחליט להיענוֹת לבקשה ולמסור לקבוצה את המגרש הקטן שליד צריף המרפאה, שעץ קיקָיוֹן גדול צמח במרכזו.

הקבוּצה קיבלה את הדבר בתרוּעוֹת-גיל, והחליטה לבנוֹת את המוֹעדוֹן בּמוֹ-ידיה. ועכשיו היו הכל עסוקים בליבּוּן לבני-חוֹמר. גדרו פיסת-קרקע מרוּבּעת בקרשים, שפכוּ לתוֹכה אַדְמַת ‘חַמְרָה’ אדומה, ערבבו אותה במַים וּבתבן, לָשוּ את התערובת במעדרים וּברגליים, ויָצקוּ אותה לתבניות-עץ מלבניות. ה’חמרה’ הבּלוּלה בתבן התייבשה בשמש והיתה ללבנים מוּצקות, טובות לבנייה. בשלוש ‘פעולות’ הספיקה הקבוצה ללבֵּן יותר משבעים לבֵנִים, שעמדו שורות-שורות על המגרש.

העבודה התנהלה בשִׂמחה וּבצָהֳלָה. רחמים אהב ללוש את החומר בּרגליו. הוּא בּוֹסס בּתוֹכוֹ, רקד, התלוצץ, שר ‘הבו לְבֵנים אין פנאי לעמוֹד אף רגע’, והלהיב את כל החבורה. הבנות יצקו את החומר לתבניוֹת, והבנים נשׂאוּ את התבניוֹת אל גבול המגרש, פרקו אותן והרכיבו אותן מחדש. עמירם הביא את אַדְמַת ה’חַמְרָה’ מ’גבעת הכלניות’, הקרובה לחורשה, בעגלה של אביו, ויהושע עזר לו בהעמסת האדמה וּבפירוקה אל המגדורת שבמגרש.

‘אתה עוד תהיה פועל מעולה, אל“ף- אל”ף!’ – אמר עמירם כשעמדו שניהם לרגלי הגבעה וּבאִתִּים שבידיהם העמיסו את ה’חמרה’ על העגלה.

ואכן, יהושע השתדל מאד לא לפגר אחר עמירם. ידיו כבר היו מאוּמנוֹת בַּעֲבוֹדַת אֵת וּמַעְדֵּר, לאחר שהתנסה בה הַרבּה במשק דוֹדוֹ, וּשריריו התחזקו.

‘ואולי בכלל תישאר אצלנו?’ – התבדח עמירם – ‘איפה בתל-אביב תוכל לעדוֹר, לחפּוֹר, ללבֵּן, לבנות!’

‘לדאבוני…’ – אמר יהושע, כמעט באנחה – ‘אצטרך לחזור בעוד שבועות מעטים… ללימודים.’

‘כן, גם אני…’

הם מילאו את העגלה, וּכשהתיישבוּ זה בצד זה על הדוכן ונסעו מן הגבעה אל המגרש, אמר עמירם:

‘אתה שואף להיות מהנדס, שמעתי.’

‘או, עוד שנים רבות תעבורנה עד שאהיה מהנדס’ – אמר יהושע – ‘בית-הספר… אחר-כך גימנסיה…’

‘ואחר-כך?’

‘אחרי הגימנסיה אני מקווה שאתקבל לטכניון בחיפה…’

הדבר נראה לו עכשיו רחוֹק מתמיד. רחוֹק מאֹד. מי יודע מה יעבור עליו עד אז? מה יִקְרֶה אפילו בסוף קיץ זה? שוב חלפו ימים רבים ולא קיבּל מכתב מהוריו. ואביו לא כתב אפילו מִלָּה אחת.

‘טוב, אתה תהיה מהנדס, אני מכונאי… אוכל להיות הפועל שלך!’ – צחק עמירם.

יהושע גיחך. הגיחוך היה עצוב, כי הוא חשב בלבו באותו רגע: ואיפה תהיה אז גלילה? אַתָּה אולי תהיה איתה, ואני…

אם כי קינא בעמירם, לא היתה לו כל טינה כלפּיו. להיפך, הוא כּיבּד אותו, וחש אפילו קִרבה אליו, כאילו לשניהם איזה סוד משותף.

אך את גלילה לא הזכירו ביניהם.

בּרֶדֶת החשֵכה, כשהסתיימה העבודה במגרש, והכל פנו איש-איש לביתו, אמרה בלפוריה ליהושע: ‘רוצה ללווֹת אותי?’

בלפוריה היתה ילדה נמוכה וּשמנמונת, וּרצינית מאד. לעתים רחוקות צחקה, וּבשׂיחות השמיעה תמיד דברים כִּבְדֵי-רֹאש. ליהושע לא היה חשק רב ללווֹת אותה לביתה, אך לא נעים היה לוֹ לסרב.

בדרך אמרה בלפוריה:

‘אתה חושב שעמירם מתייחס בכֵנוּת לקבוצה?’

‘בכנות?’ – תָּמַהּ יהושע.

‘אני מתכוונת… אם הוא לא מתייחס אלינו אחד בפּה ואחד בלב…’

‘מדוע?’

‘מפּני שהוא נאה דורש אבל לא נאה מקיים. מאִתָּנוּ הוא דוֹרש להיוֹת מסוּרים לקבוצה בכל נפשנו וּבכל מאודנו – והוא עצמו?’

‘הוא לא מסוּר?’

‘אילו היה מסוּר בכל נפשו וּבכל מאוֹדוֹ – לא היה מבטל לנו את הפעולה בשבּת שעברה.’

‘הוא היה עסוק אז.’

‘כך הוא אמר לנו. במקרה עברתי בחורשה בשבת. את מי אני רואה שטים ברפסודה על האגם? עמירם וגלילה!’

יהושע חש דקירה עזה בלבו.

‘אתה לא חוֹשב שזה חוֹסר כֵּנוּת?’

יהושע לא ענה. היה חיוור כסיד. נדמה לו כאילו השניים הקרובים לו ביותר בגדוּ בו, רימוּ אותו. קשרו קשר נגדו.

‘ואם גלילה ילדה חשובה כל-כך – מדוע הוא לא מביא אותה לקבוּצה כדי שגם אנחנו ניהנה ממנה?’ – קטפה בלפוריה גבעול מאחד השיחים שבצידי הדרך.

‘כן…’ – מלמל יהושע. לעיניו עמד רק המראה הזה, של גלילה ועמירם השטים ברפסודה על האגם.

הם הגיעו אל לפני ביתה של בלפוריה, והיא התיישבה על גדר-הלבֵנים הנמוכה של החצר ואמרה: ‘אתה ממהר הביתה?’

‘לא…’ – לחש יהושע והתיישב על-ידה.

‘אני בכלל חושבת’ – מרטה בלפוריה עלים מן הגבעול שבידה – ‘שהיחסים בין הבנים והבנות בקבוצה הם לא טבעיים.’

יהושע כמעט לא שמע את דבריה. מוּעקה נוראה היתה בלבו.

‘כן? במה?’ – מלמל.

‘לא טבעיים!… הבנים מוֹתחים את הבנוֹת, מקניטים אוֹתן, לוֹעגים… אין חבֵרוּת אמיתית!’

‘כן…’

הוא חשב: אוּלי גם ברגע זה עצמו הם יחד… בביתה, או בביתוֹ… ‘הבנים לא מעריכים את הבנות לפי… לפי האוֹפי לפי המעלוֹת והחסרוֹנוֹת…’ – שברה בלפוריה את הגבעול שבידה – ‘הם מתייחסים אליהן רק לפי החיצוֹניוּת שלהן…’

‘כן…’ – לחש יהושע מבלי לדעת מה הוא אומר.

’אז בגלל זה… בת לא יכולה לדבר עם בן כמו עם חָבֵר… כמו שבת מדברת עם בת, או בן עם בן… בגילוּי לב, ובאופן עמוֹק יותר…

‘כן…’

‘אולי אני לא מתבטאת נכון, אבל… הלא יש לפעמים צוֹרך כזה… להביע מחשבות או רגשות למישהו קרוב… אתה לא מרגיש צורך כזה? לפעמים?’

יהושע חשב באותו רגע שאם יש לו צורך כזה, להביע את המחשבות והרגשות שבלבו, אז היה רוצה להביעם רק לפני אדם אחד ויחיד בכל העוֹלם כולו… אבל כה רחוקה היא גלילה… כה רחוקה…

‘כן, לפעמים…’ – אמר.

‘אתה לא מרגיש לפעמים רצון… לדבר ככה… זאת-אומרת מלב-אל-לב… את כל האמת כולה?…’

‘כן…’

‘אז אני חשבתי שדווקא בקבוצה שלנו יהיו יחסים אחרים… טהוֹרים יותר… ושהבנים אצלנו לא יֵלְכוּ אַחַר הַהֶבֶל ויֶהְבַּלוּ, כמו שכתוב בתנ"ך…’

יהושע שתק.

‘בעצם…’ – אמרה בלפוריה בקול חנוק במקצת – ’ בעצם, מכל הבנים שבקבוצה, רק אִתְּךָ אני יכולה לדבר ככה… בגלוּי, זאת-אומרת…’

יהושע השפיל את עיניו.

בלפוריה קמה ואמרה:

‘טוֹב, מחכּים לך כבר בוודאי… מלבד זה אני רואה שאין לך מַצַּבְרוּחַ הערב… אז אולי בפעם אחרת נוכל לדבר יותר… ואוּלי גם אתה תספר לי דברים נפשיים על עצמך… לילה טוב.’

יהושע קם וּפסע בצעדים איטיים לעֵבֶר בית דוֹדוֹ.

פרק שמיני

הימים חולפים, והלב מתגעגע, מתגעגע והומה…

יהושע חולם בהקיץ, וּכשהוא רוֹאה את גלילה בדמיונו, לבדה בבית, או בגן, או מטיילת עם עמירם בחורשה – הוא שוֹאל את נפשו למוּת. הוא חושב: אילו יכולתי למחוק אותה מלבי, לגמרי-לגמרי…

אבל הוא איננו יכול. כה נפלאה היא בעיניו! הוא בטוּח שלעולם לא יפגוש ילדה כמוה, כי כמוה אין ולא תהיה.

ויחד עם זה מה אכזרית היא! בוקר אחד עברה על פניו ברחוב, ספר תחת זרועה, ורק ‘שלום’, וחיוך דק, וזה הכל.

הימים חולפים. מאמו התקבלה עוד גלוּיָה, בצידה האחד תצלום צבעוני של כְּנֵסִיַּת ‘נוֹטְר-דאם’, וּבצידה השני שוּב רק שוּרוֹת ספוּרוֹת, שכמעט דבר לא נאמר בהן. ואביו לא כתב.

שמואל מנסה לעודדו. הוא משׂוֹחח אִתּוֹ על ספרים. הוא משַׂחק אִתּוֹ שח-מט בערב וּמניח לו לנצח אותו פעם אחר פעם, וּמשבח אותו על פּיקחוּתוֹ. אך כל זה אין בכוֹחוֹ להוציא אותו מדכאוֹנוֹ.

וּבפעולות הקבוצה איננו מוצא טעם. עמירם רק מזכיר לו את סִבְלוֹ.

יום אחד, אחר-הצהריים, שלחה מניה את יהושע אל יעקֹב הררי, שגר בקצה המושבה, כדי שיחזיר לו מַזְמרה ששאלה ממנו. כשיצא יהושע מבית הררי, לא היה לו חשק לחזור ישר הביתה, והחליט לעשות עיקוף גדול: להקיף את החורשה, להמשיך בדרך-העפר העוברת ליד ביתה של גלילה, וּלהגיע הביתה מִקָּצֵהוּ השני של הרחוב.

בהגיעו אל החורשה, שמע מרחוק, מן העבר השני, הלמות פטיש על גבי סדן: הוֹלֶם-פַּעַם, הולם-פעם, הולם-פעם. הוא חצה את החורשה, וּבְקָצֶהָ ראה בִּקתה שעֵצים גבוהים מקיפים אותה. זהו כנראה, ביתו של כרמלי המשוּגע’ – אמר בלבו.

בהתקרבו, ראה שניים עומדים בחצר ליד סדן: האחד גְבַהּ-קומה, פניו מוּקפוֹת זקן שחוֹר, גָּדֵל פרא, ושֵׂעָר ארוך יורד לו על עורפו; והשני – ילד כבן גילו, או אוּלי קצת מבוּגר ממנו, נמוך, בעל כתפיים רחבות, פנים מנומשות, ושֵׂעָר אַדְמוֹנִי מקוּרזל. הילד החזיק בשתי ידיו בידית של מחרשה, שהיתה מונחת על גבי הסדן, והמבוּגר הִכּה בפטיש כבד על לַהַב-המחרשה, המלוּבּן באש, הך והך והך.

האיש הגבוה, בעל שְׂעַר-הפרא, הפסיק רגע מהכות בפטיש, וּבראותו את יהושע עומד מנגד וּמסתכּל, קרא:

‘גש הנה, ילד! אל תפחד! לא חיות-יער אנחנו אלא אַנְשֵׁי-עמל!’

יהושע נכנס לחצר וקרב אל הסדן.

האיש הושיט לו יד גדולה וּמוּשחרת ואמר:

‘כרמלי שמי, וזהו עוזרי האמיץ מֹשה, המכוּנה מוֹישלה. ואתה?’

‘יהושע’ – אמר יהושע כשכף-ידו אחוזה כמו בצבת בכף-ידו הגדולה של כרמלי.

‘יהושע! מאיִן באת ומה מעשיך במקום הזה?’

יהושע סיפר שבא מתל-אביב אל דוֹדוֹ שמואל לתקופת הקיץ.

‘ועכשיו סרת הנה לראות מה מעשינו כאן!’

יהושע נענע בראשו.

וּבכן דע לך, יהושע!’ – אמר כרמלי – ‘מוישלה ואני מחשלים כאן את עתיד עמנו! לא חֲרָבוֹת אנו מכתתים, אלא מחרשות! כי במחרשה יִוושע ישראל! חרוֹת את הדברים האלה על לוח לבך!’

מוישלה חייך, ויהושע גם הוא חייך למִשמַע הדיבורים הגבוהים האלה, שכרמלי אֲמָרָם ברצינות גמורה.

‘ועכשיו – לעבודה! הַךְ פַּטִּישׁ עֲלֵה וּצְנַח!’ – הניף כרמלי את פטישו, והנחית אותו על להב המחרשה וגיצים עפו לכל צד.

הך והך והך!

יהושע הסתכל על סביבו וראה גרוטאות שונות מתגוללות בין עֲצֵי האקלִיפּטוּס הגבוהים: סרן של עגלה, יְתֵדוֹת, מוטות, לוּחוֹת פַּח וּפלדה וּבצד עמדה סככת-פח וּמתחתה כִּבשָן קטן עם פחמים לוֹהטים.

לאַחַר כמה רגעים הפסיק כרמלי מֵהַכּוֹת, לקח מידי מוֹישלה את ידית המחרשה, הפך אותה לכאן וּלכאן על גַּבֵּי הסדן, ואמר:

‘מה דעתך, מוישלה? זה מספיק?’

‘מספיק, לדעתי’ – אמר מוישלה בהסתכלו בלַהַב המחרשה שהצטנן והשחיר.

‘כן! עכשיו היא מחושלת!’ – הוריד כרמלי את המחרשה מעל הסדן ארצה, וּבפנוֹתוֹ אל יהושע, אמר: ‘אתה רואה? עכשיו הלהב חד! הוא יפלח את האדמה כמו סכין! יחרוש תלמים ארוּכּים מאופק עד אופק! ואחרי החורש יבוא הזורע! הָלוֹךְ יֵלֵךְ וְיָשִׁיר נוֹשֵׂא מֶשֶׁךְ-הַזָּרַע! ראית פעם איך חורשים שׂדה וּמכינים אותו לזריעה?’

‘לא’ – חייך יהושע.

‘אם כן אתה, מוישלה, קח את העירוני הזה אל שְׂדוֹת “תל שומרייה” והַרְאֵה לו שם את החריש! נער עברי חייב לדעת עבודת-שׂדה מַהִי! חריש מַהוּ! המכיר אתה את השיר “במחרשתי”, יהושע?’

יהושע נִעֲנַע בראשו לאות לאו.

‘אה, חייב אתה לדעת אותו!’ – קרא כרמלי, ומיד פתח בשיר, בקול רועם, נְחֻשְׁתִּי:

’בְּמַחֲרַשְׁתִּי,

כָּל אָשְׁרִי יָרַשְׁתִּי

אֶרְאֶה חַיִּים טוֹבִים

וְלֹא אִירָא רָע!

וּבְקוּמִי מִשְּׁנָתִי,

לְבַקֵּשׁ אֶת מִחְיָתִי,

לֹא תָבוֹא דַאֲגָתִי,

עַל צָרְכֵי יוֹם בָּא!’

אחר-כּך טָפַח על כְּתֵפוֹ של מוישלה ואמר:

‘אסוֹף את הכלים, מוישלה, וכּבה את האש בכבשן! להיום – גמרנו!’

כרמלי וּמוישלה ליקטו כמה כלים בחצר, העבירו אותם לסככה, ויהוֹשע עזר להם.

’ועכשיו – ניכּנס ונשתה לחיי אוֹרחנו הצעיר! – הכריז כרמלי.

שלושתם נכנסו לבִּקתה, ויהוֹשע ראה לפניו חדר אפלולי, שהיו בו רק מיטה צרה, שולחן רעוע, שלוש תיבות ששימשו כּשרפרפים, מדפים אחדים לאורך הקיר ועליהם ספרים, כלים וּמצרכי-מזון. בפינה אחת עמד ‘פרימוס’, וּבפינה שנייה – פַּחים, צנצנוֹת וּבקבוקים.

כרמלי העמיד על השולחן בקבוק יין, שלוש כוסות, צלחות-פח. אחר-כך הוציא מתוך הפחים שבפינה זיתים וּמלפפונים כבוּשים, שׂם אותם בצלחות וּמזג יין. לעצמו מזג כוס מלאה, וְלִשְׁנֵי הילדים – כשמינית הכוס לכל אחד.

‘בן כמה אתה, יהוֹשע?’ – הושיט לו את הכוס.

‘שתים-עשרה.’

‘וּמוישלה הוא בן שלוש-עשרה’ – אמר כרמלי – ‘שניכם צעירים לימים וכל החיים לִפְנֵיכֶם! אם כן מבטיח אני לכם: עוד בטרם תהיו לאנשים, יפרוק עַמֵּנוּ את עול השלטון הזר ואתם תהיו אזרחים חופשיים במדינה העברית העצמאית! נִגְאַל את השממה, נביא רבבות עולים ארצה, על אַפָּם ועל חֲמָתָם של הבריטים, ניישב אותם על האדמה, ואם ניאָלץ לאחוֹז בחרב, נאחז גם בחרב! אבל היום – לחיי יהושע וּלחיי המחרשה!’

והריק את כוס היין אל קרבו.

ולאחר שגמעו גם שני הנערים מכוסותיהם, טפח בידו על השולחן ושר:

’תֵּה וְאֹרֶז יֵשׁ בְּסִין,

בָּאָרֶץ הַנִּדַּחַת

וּבְאַרְצֵנוּ יֵשׁ חַמְסִין

וְכָל מִינֵי קַדַּחַת.

לֹא אִכְפַּת, לֹא אִכְפַּת,

בַּכְּפָרִים אָלִינָה,

יֵשׁ לִי פַּת, אֵין לִי פַּת

מַה לִּי נַפְקָא-מִינָה!’

’‘שירו! פִּצְחוּ-פֶּה ושירו גם אתם!’ – פָּרַשׂ את זרוֹעוֹתיו על שִכמֵי שני הנערים – ‘עוּרוּ אחים בלב שָׂמֵחַ!’

אך כשראה שנבוֹכים הם, קרא: ‘טוב, אם כן אתם פטוּרים! מוישלה, קח אתך את היתֵדוֹת, וּמחר בּבּוֹקר, בדרך הֵנָּה, תביא אותם לפרדס של הררי.’

הם יצאו לחצר, וּכשאסף מוישלה את היתֵדוֹת תחת זרוֹעוֹ, טפח כרמלי על שכמו של יהושע: ‘אתה תעזור לו, מה? מחציתם יִשָּׂא הוא וּמחציתם אתה! הנה כך! בן-חַיִל יהושע!’

מוישלה ויהושע יצאו מן החצר, כל אחד כעשׂר יתדות תחת זרועו. לא עשׂוּ אלא כמה צעדים, והנה נשמע קולו של כרמלי, קורא מן השער: ‘הי, יהושע! אתה מוזמן לבוא שוב! בכל שעה שתרצה! ביום או בלילה! לעבוד או לשיר! ותמסור שלום לדודך, כן?’

יהושע צחק, אחר-כך אמר למוישלה:

‘איש מצחיק, הכרמלי הזה…’

‘אני מכבד אותו מאד’ – אמר מוישלה – ‘הוא מוכן לעזור לכל אדם, להתחלק עם כל אדם במה שיש לו… בכל הארץ הוא עבד, בעמק, בגליל, סלל כבישים, עבד במחצבות… אדם לא-רגיל.’

‘אתה עובד אצלו בזמן החופש?’

‘אני אמשיך לעבוד אצלו גם אחרי החופש’ – אמר מוישלה.

‘מה, לא תלמד בשנה הבאה?’ – השתומם יהושע.

‘אלמד, אבל עלי לעזוֹר לאִמִּי בפרנסת המשפחה. יש לי אחות קטנה, ויש לנו חוֹבוֹת…’

יהוֹשע שתק מתוך יראת-כבוד. הוא חשב: האם אין לו אב? אך לא העז לשאול.

אולם מוישלה כאילו ראה להרהוריו, ואמר:

‘אבי נפרד מאמי, לפני שנה, ונסע לאמריקה.’

קור עבר בבשרו של יהושע.

לאחר כמה צעדים, אמר:

‘איך תוכל גם ללמוד וגם לעבוד?’

‘אעבוֹד שעה ביום, שעתיים, וּבחופשים… מלבד זה, אני קורא הרבה ספרים, אז אני מתקדם הרבה יותר מכל הכיתה.’

‘לא ראיתי אותך בספרייה…’

‘יש לי ספרים בבית. דוֹדי מביא לי. אם תיכָּנס אלינו, אַראה לך אותם.’

ואחר-כך הוסיף:

‘דוֹדי הוא נהג-קטר ברכבת, אבל הוא איש מלוּמד מאד. למדתי הרבה ממנו.’

כשהתקרבו אל הבית של גוּר, חש יהושע את פעימות לבו החזקות: מרחוק, ליד שער הגן, ראה את גלילה. היא עמדה שם עם עוד ילדה, לא מוּכּרת. שתיהן היו לבושות מכנסיים קצרים, לבנים, וּבידי שתיהם היו מַחְבּטים.

בְּהַגִּיעָם אל השער, חייכה אליהם גלילה:

‘שלום מוֹישלה, שלום יהושע. תכירו, בבקשה. זאת בת-דודתי מראש-פינה, שולמית. היא מתארחת אצלנו וּמַנְעימה לי את זמני.’

וּבפנוֹתה אל בת-דודתה, ילדה חייכנית בעלת לחָיַיִם ורוּדוֹת וּתפוּחוֹת עם גוּמוֹת-חן באמצען, אמרה:

‘מוישלה לומד אתי בכיתה אחת והוא תלמיד בעל ידיעות רבות, אבל הוא שומר אותן לעצמו. יהושע הוא תל-אביבי. הוא מתארח אצל דודו, המורה שמואל. יש לו רעיונות גדולים לפיתוח הארץ.’

‘כן? איזה?’ – חייכה שולמית אל יהושע.

יהושע הסמיק ולא אמר דבר. במרירות חשב ששוב לוֹעגת לוֹ גלילה. ‘יהוֹשע הוא ביישן’ – אמרה גלילה – ‘אני אספר לך על הרעיונות שלו.’ ובפנותה אל השניים, אמרה:

‘אולי אתם מעוּניינים לשׂחק אתנו טניס בחצר האחורית? נוכל לשחק בשני זוגות!’

‘אין לי פנאי לזה’ – אמר מוישלה בקול יבש.

‘אתה לא צריך לכעוס!’ – גיחכה גלילה – ‘לא התכוונתי להדיח אותך לדרך הרעה!… ואתה, יהושע?’

‘אני עוֹזר לו, את רוֹאה…’ – הראה יהושע על היתֵדוֹת שתחת זרועו. והוא עצמו התפלא מֵאַיִן היה לו העוֹז לומר כך, בקול יבש כמו של מוֹישלה, כאילו באמת לא אִכפת לו, כאילו לא היה רוצה ברגע זה להימצא בקרבתה, שם בגן…

‘טוב, אם הבנים מוֹאסים בחברתנו, אז נשׂחק לבדנו, שוּלה’ – אמרה גלילה – ‘להתראות!’ – נופפה במַחבֵּט שבידה, וּשתי הנערות פנו בריצה לעבר הבית.

כשהמשיכו השניים בדרכם, הפטיר מוישלה:

‘טניס! הלא היא רואה שאני חוזר מן העבודה!’

וּלאחר כמה צעדים:

‘היא יכולה להרשות לעצמה!’

‘אני רואה שאתה לא מחבב אותה ביותר’ – אמר יהושע.

‘היא ילדה מפוּנקת! היא חיה בגן-עדן!’ – אמר מוישלה.

הוא טועה! – חשב יהוֹשע – זה רק נדמה שהיא מפונקת כזאת! גם לה יש עֶצֶב וּכאֵב וּדברים שמציקים לה…

צקצוק של מכונת-תפירה נשמע מתוך צריף מגוריו של מוֹישלה. השניים הטילו את היתֵדוֹת בחצר ונכנסו פנימה. ילדה כבת שלוֹש רָצָה לקראת מוישלה וחִבְּקה את רגליו, ואִמּוֹ, אִשה חיוורת וּצנומה, בעלת עיניים שחוֹרוֹת, עצוּבוֹת, קמה מֵאֵצֶל מכוֹנת-התפירה וֵּברכה אוֹתם לשלום. מוישלה הִציג בפניה את יהוֹשע וסיפר מה מעשׂיו במושבה, והאם אמרה: ‘תשתה אתנו תה, יהושע?’ – אך יהושע אמר ששְעַת ארוּחת-הערב קְרֵבָה והוא ישתה כבר תה בבית. על השולחן ועל הכסאות היו מונחים גִזְרֵי-אריג וכַנְפוֹת-בגדים, וִיהוֹשע הבין שפַּרנסתָהּ של האֵם היא על התפירה.

‘רוצה לראות את הספרים שלי?’ – אמר מוישלה.

וּשניהם נכנסו אל החדר הסמוך, הקטן, שעמדו בו שתי מיטות, שולחן כִּסא וכוֹננית.

הספרים שהראה מוֹישלה לִיהוֹשע, לא היו ידועים לו. לא היו אלה ספרי סיפּוּרים או שירים, אלא ספרים על תוֹלדוֹת-העמים ועל הוֹגי-דֵעוֹת ועל בעלי תורות חדשות ועל חוֹלמים ולוֹחמים וּמְשַנֵּי-עוֹלם. היו שם ספרים על המַהפֵּכָה הצרפתית, ועל מלחמת העצמאות האמריקאית, על מרידוֹת איכּרים ועל חַוּוֹת שיתוּפיוֹת, על מַהַאטְמָה גַאנְדִי ועל גָריבַּאלְדִי, ויומנו של טרוּמפֶּלדוֹר ותורתו של א. ד. גורדון, ו’מוֹצָא המינים’ של צ’ארלס דארווין…

מוישלה הוציא מן הכוננית ספר בשם ‘עזרה הדדית בעוֹלם החי והאדם’, מאת פ. קְרוֹפּוֹטְקִין, הוֹשיטוֹ לִיהוֹשע ואמר:

‘קח אותו אתך. אני מקווה שהוא יעניין אותך. אחרי שתגמור לקרוא, נשׂוֹחח עליו.’

‘מי זה קְרוֹפּוֹטְקִין?’ – פתח יהוֹשע את הספר.

‘קרוֹפּוֹטקין היה חוקר-טבע רוסי, שסייר בארצות רבות, במזרח וּבמערב, והיו לו רעיונות מעניינים מאד על שינוי החברה. תקרא, תקרא.’

‘מדוע אתה לא בא לפעוּלוֹת קבוצת “המעפילים”?’ – דִּפְדֵּף יהושע בספר – ‘שם משוחחים לפעמים על נושאים כאלה.’

‘אחרי העבודה אני צריך לעזור קצת לאִמִּי בבית, ואחר-כך אני רוצה לקרוא… וּמלבד זה, שם מבזבזים זמן על משׂחקים ועל כל מיני שטוּיוֹת…’

בחדר הסמוך צִקצקה שוב מכונת-התפירה. יהושע קם, נפרד ממוישלה, ואת הספר לקח אתו.

בדרך חשב לעצמו: איזה ילד רציני פגשתי! אף פעם לא הזדמן לי לפגוש ילד כמוהו! הֲנִמְצָא שָׂפָה משוּתפת בּינינו?

פרק תשיעי

נפשו של יהוֹשֻע נקשרה בנפשוֹ של מוישלה. הם היו לרֵעים.

גם למחרת וגם למחרתיים הלך יהוֹשֻע אל הסדנה של כרמלי, עזר קצת בעבוֹדה, וליווה את מוישלה לביתו. אחר-כך היו נפגשים יום-יום. יום אחד בא יהוֹשע לביתו של מוישלה ויום שני בא מוישלה לביתו של יהושע, ושניהם יוֹצאים וּמטיילים יחדיו, וּמשׂוֹחֲחִים.

עולם חדש נגלה לִיהוֹשע כשקרא את הספרים שנתן לו חברו וּכששׂוֹחח אִתּוֹ עליהם. למוישלה היו רעיונות כּבּירים. הוא סיפר לִיהוֹשע שהחליט להקדיש את חייו להקמת חברה חדשה בארץ: חברה שלא יהיו בה עשיר ורש, אלא כולם יהיו שווים בה. כוּלם יעבדו ויחיו מפּרי עמלם, ויסתפּקו במוּעָט, ולא ירדפו אחר הבצע, ויעזרו זה לזה, ואיש לא ישלוט ברעהו, ואחווה ורעוּת ישׂררו בין כל יושבי הארץ.

גם יהוֹשע סיפר למוישלה על רעיונותיו. על התעלה הגדולה סיפר לו, על הסְכָרים ועל תחנות-הכוח, על המשאבות ועל הספינות.

ושניהם גמרו אומר כי כשיגדלו – ואז בוודאי תהיה כבר מדינה עברית, כפי שנהג כרמלי לאמור – יעבדו יד ביד, להגשמת רעיונותיהם.

נפשותיהם נקשרו זו בזו. כל-כך הִתְאַוּוּ להימָצא יחדיו, שֶאִם עיכּב מַשהוּ בעדם מלהתראות, התעצבו מאֹד אל לִבָּם.

ערב אחד, כשטיילו כהרגלם בשבילי המושבה, אמר מוישלה:

‘עלינו לכתוב את הדברים האלה שאנו חושבים עליהם, במחברת, כדי שיישָמרו לזכרון. נרשום כל מחשבה חדשה שעולה בדעתנו, והמחברת המשותפת הזאת תהיה לנו תכנית פעולה לעתיד.’

פעמים רבות, כשהיה מוישלה משמיע איזה רעיון, נדמה היה לִיהוֹשע שממש אותו רעיון הגה הוא בלבו. וגם הפעם היה כך: הוא היה בטוח שבלילה הקודם חשב הוא עצמו על הדבר.

אחר-כך אמר מוישלה:

‘צריך להיות לנו גם מקום מיוחד, רק לעצמנו, שבו נוּכל להתבּוֹדד, לחשוֹב, לדבּר, ולכתוֹב. אצלי בבית, אמי עובדת, אחותי מפריעה, ואצלך – שמואל ואשתו, והילדה… אם כן עלה רעיון בדעתי שאולי נבנה לנו סוּכּה בחורשה, שאיש לא יֵדע עליה, וּבסוּכּה הזאת…’

יהושע התלהב כל-כך מן הרעיון הזה, שבּוֹ-בערב החליטו שניהם להגשימו.

וּלמָחֳרָת, אחרי שגמר מוישלה אל עבודתו בסדנה, הלכו שניהם אל ביתו, לקחו שם משׂוֹר, שני פַּטִּישִׁים, מסמרים, קרשים אחדים, וחזרו אל חורשת האקליפטוסים. הם בחרוּ להם פינת-סתר בין העצים הצפופים של-יד ה’אגם’, והחליטו לבנות את הסוּכּה מוּגבהת מן הקרקע, בין הצמרות של ארבעה עצים רמים.

מִיָּד ניגשו לעבודה. מדדוּ את המרחק בין הגזעים, כרתוּ ענפים, ניסרוּ אותם, בֵּרְאוּ עשׂבים, חטבוּ. לאחר שעתיים כבר היתה להם עֲרֵמה של ענפים מנוּסרים, בני גְדָלִים שוֹנים, שהספיקו לִבְנִיַּת השלד.

שלושה ימים אָרְכָה בניית הסוּכּה. את הענפים העבים דפקוּ במסמרים אל אַרְבַּעַת הגזעים, את הדקים קָלעו שְתִי-וָעֵרֶב בין העָבים והיו לקירות, את הרִצְפָּה עשׂוּ מקרשים שהביאו איתם, ואת הגג מסכך של זַלְזַלִּים עַתִּירֵי-עלים. אחר-כך העמידוּ סוּלם מן הארץ אל פתח הסוּכּה, וּמֵעַתָּה יָכלוּ לעלות אליה ולרדת ממנה, לעמוד בה ולָשֶׁבֶת בה.

ביום הרביעי הביאו איתם שולחן קטן, שני ארגזים, פנס-שׂדה, מחברת וּספרים אחדים. פינת-הסֵתֶר לִפגישותיהם היתה מוכנה. שניהם עמדו בסוכה ונהנו ממעשה-ידיהם: שְלֵמָה היתה ורעננה, וריח טוֹב עמד בה, והִבְהוּבים של אור נפלוּ לתוֹכָהּ מִבַּעַד לרשת הענפים והעלים.

‘איך נקרא לה, לסוכה?’ – סקר מוישלה את הסוכה במבטו.

יהושע חשב רגע, אחר-כך אמר:

‘קן הָרֵעִים.’

‘כן, שם יפה’ – האירו פניו של מוישלה.

וּבאוֹתוֹ יום חנכו את ‘קן הרֵעִים’ בכתיבת השוּרוֹת הראשונות במחברת המשוּתפת:

‘אנחנו, משה ויהושע, כורתים ברית לפעול יחד למען הקמת חברה חדשה בארץ-ישראל החופשית, חברה של צדק, שוויון ואחווה. נעמוֹל להגשמת מטרה זו במסירוּת ובנאמנות, ונעלה אותה על ראש כל עניינינו הפרטיים’.

את המחברת הסתירוּ בתוך אחד הארגזים. אחר-כך ירדו בסולם וניקוּ את השטח שמסביב לסוכה מכל העלים והשְבָבִים. ב’אגם’ הסמוּך קִרקרוּ צפרדעים, ושַפִּירִיּות התעוֹפפו מֵעַל למַיִם.

כעבור יומיים, כשנפגשו בסוכה בשעת הערב, ואור הפנס הדולק הטיל צללים סביב, אמר יהושע:

‘אני חושב שעָלַי לספר לך משהו שלא סיפרתי לשום איש.’

מוישלה שתק והשפיל את ראשו.

‘אני רוצה לספר לך שאני…’ – קולו רעד בדברו – ‘אוהב ילדה אחת.’

מוישלה נשׂא עיניו אליו, הֵישִׁיר אֵלָיו מבּט רב-רצינות, ואמר:

‘כן, אני יודע.’

‘אתה יודע…’ – השתומם יהושע.

‘הרגשתי בזה. עוד באותו יום, כשעברנו על-יד הבית של גוּר…’

היתה שתיקה ממוּשכת. מבחוץ נשמעו רשרושים של עלים נושרים, ענפים מתנועעים, חֲגָבִים מקַפְּצים.

‘אני די סובל מזה’ – רטט קולו של יהושע – ‘אבל אני לא יכול להוציא אותה מראשי…’

מוישלה אמר בשקט:

‘אתה תתגַבֵּר על זה. שנֵינוּ נִתגַבֵּר.’

עיניו של יהושע נפקחו בתדהמה וּצמרמורת עברה בו: הַאֻמְנָם? האמנם גם הוא?

וחש כאילו הברית ביניהם נתהדקה שבעתיים.

היה בוקר שבּת צח וצלוּל. יהוֹשע ישב לבדו בסוּכּה וקרא בספר. פתאום שמע צעקת ילדה: ‘אנחנו נטבע! נטבע אני אומרת לך!’

הוא קם ממקומו, וּמבּעד לִסְבַךְ הענפים ראה מרחוק רפסודה צפה על פני ה’אגם’ וּשתי ילדוֹת עומדות עליה. היו אלה גלילה וּבת-דודתה שולמית. הרפסודה, שעמדה בלב האגם, נטתה על צידה וּמים הציפו את חֶצְיָּהּ.

‘תעשׂי משהו! אנחנו נטבע!’ – צווחה שולמית.

גלילה עמדה על-ידה, וּבמשוֹט שבּיָדָהּ, שלא היה אלא ענף ארוך, ניסתה להשיט את הרפסודה לעבר שְׂפת האגם. יהושע שמע אותה גוערת בבת-דודתה: ‘אל תצעקי כל-כך! לא תטבעי! זה לא עמוק כל-כך!’

יהושע ראה שאחת משתי החביות שעליהן נשענת הרפסודה, ניתקת והולכת ממנה והמִשטח כבר נוטה בשיפוע למים. אם תמשיך גלילה להשיט את הרפסודה, תיפרד החבית לגמרי ממנה, המישטח ישקע כולו, עם שתי הילדות שעליו.

הוא ירד בסולם, קרב אל שפת האגם וקרא:

‘אל תשיטי! עִמדי שם!’

שתי הילדות נשׂאוּ עיניהן אליו והוּא ראה את פניה של גלילה כשהן חיוורות מאד. הוא חלץ את סנדליו, פשט את חולצתו ונכנס למים.

‘היזהר! אתה תשקע בבוץ!’ – קראה אליו גלילה.

‘אני אגיעּ…’ – קרא.

המים לא היו עמוּקים תחילה, אך קרקע האגם היתה בוצית, וקשה היה להלך עליה. יהוֹשע התקדם לאט-לאט לעבר הרפסודה, רגליו מבוססות בבוץ. המים הגיעו עד בִּרְכָּיו, אחר-כך עד מותניו, עד טבּוּרוֹ –

‘אני מתחלקת!’ – צווחה שוּלמית וּבבת-אחת התרַבְּצָה על מִשְטַח הרפסודה בפישוּט-רגליים ושוּלֵי שמלתה נטבלו במים – ‘הביטי מה שקרה! הביטי!’ – קראה בקול-בוכים.

‘את רואָה שבאים לעזור לך! למה את צועקת?’ – גערה בה גלילה שוב, בקול מאופק.

יהושע המשיך להתקדם לעבר הרפסודה, אך הבוץ הגיע עד קרסוליו וקשה היה לו לחלץ את רגליו ממנו. הוא קרא אל גלילה:

‘את יכולה לזרוק לי את הענף שאת מחזיקה?’

גלילה משכה את המשוט מן המים וזרקה אותו בכל כוח לעבר יהושע. הענף נפל לא הַרְחֵק ממנו, צף, והוא הושיט את ידו וּמְשָכוֹ אליו. אחר-כך הֶעֱמִידוֹ בִּמאוּנך, נְעָצוֹ בקרקעית, ובהישענו עליו, חילץ את רגליו. צַעַד- צַעַד, לאט-לאט, כשהוא נעזר בקב שבידו, התקדם לעבר הרפסודה.

כשהגיע אליה, כבר הגיעו המים עד כתפיו.

‘אתה יכול לעמוד פה?’ – אמרה גלילה בדאגה.

‘זה בסדר’ – הוציא יהושע את הענף מן המים וּמְסָרוֹ לידה.

בידו האחת אחז בשְׂפַת המִשְטָח, וּבידוֹ השנייה יישר את החבית הרוֹפפת וייצב אוֹתה. חיזק אותה אל לוּחוֹת-העץ בחוּטי-הברזל שהיו כּרוּכים סביבה, והֵחֵל להמִיש את הרפסודה בשתי ידיו לעבר שְׂפַת האגם.

‘עכשיו תתקעי את הענף בקרקעית ותדחפי!’ – הורה יהושע לגלילה.

‘כן’ – עשתה גלילה כפי שהורה לה.

‘חזק יותר!’

‘כל מה שתאמר.’

הרפסודה שטה אט-אט לעֵבר השׂפה כשיהוֹשע דוחף אותה בידיו וגלילה – בנעיצת המשוט בקרקעית. לא עברו רגעים מעטים והיא נגעה ביבשה.

גלילה קפצה מעל הרפסודה וּמשכה בידה את שולמית:

‘את רואה – לא טבעת! מה פחדת כל-כך?’

‘איזה מזל שהוּא היה שם וּבא להציל אותנו!’ – הסתכּלה שולמית בשִׂמלתה הרטובה – ‘מה אני אעשה עכשיו? אני לא יכולה ללכת ככה!’

‘לא נורא, את תתייבשי, תתייבשי…’

יהושע יצא מן המים וקשר את הרפסודה אל גזע-עץ.

‘אני מוֹדה לך’ – אמרה גלילה בשקט וּבִמאוֹר-פנים – ‘לעולם לא אשכח לך…’

יהוֹשע כרך את החבל סביב העץ ולא אמר דבר.

‘אולי תיגש אלינו? תתקלח, תתלבש, אחר-כך נאכל יחד ארוחת-צהריים. אבי ואמי ישמחו מאד…’

‘תודה. מחכּים לי בבית’ – אמר יהושע, וּמיהר לעבר הסוכה.

פרק עשירי

שני ימים ולילה שכב יהושע במיטה, קודח מחום. שמואל, מניה ושרונה התהלכו חרש סביבו, נכנסוּ לחדר ויצאוּ, הרופא ביקר אצלו, מוֹישלה בא לראוֹתוֹ, אך הוא ראה אותם כמו מבעד לערפל ואת קולותיהם שמע כמו מרחוק. הוא הזה וּבַהֲזָיוֹתָיו ראה מַיִם רבּים, מַים שוטפים וגואים, וּמציפים חורשות ושׂדות, והוּא מתגלגל בתוכם, שוקע וצף, שוֹקע וצף. פּעם ראה את גלילה, שׂוֹחה, גל מציף אותה, היא נוֹשׂאת את ידה וקוראת אליו להצילה, והוּא חוֹתר לקראתה אך אינו מצליח להגיע אליה. פעם ראה את מוֹישלה קוֹפץ אל האגם, שׂוֹחה אליו, חובק את צווארו בזרועו וּמוֹשך אותו אל החוף, וכרמלי עומד וּממתין להם, וּבהגיעם אליו הוּא פוֹרשׂ זרוֹעוֹתיו על כִּתְפֵיהֶם, וּשלושתם רוֹקדים ‘הוֹרה’ בלב החורשה. פעם ראה זרם מים אדיר שוטף מִיָּם-התיכון אל ים-המלח והוּא שׂוֹחה בו בכל-כוח, והִנה סוֹחפים אותו המים לתוך מִנהרה אפלה בהר…

בערב השני ירד החום, והמראות התבהרו.

‘הוּטב לך?’ – חייכה אליו מניה בעומדה ליד המיטה.

‘מה יש לי?’ – מִלמל.

‘הו, שוּם דבר רציני! הצטננת קצת. הזעת מאד, כנראה, כשטבלת ב“אגם” – והצטננת. אבל אַל דאגה, שלוּחי מִצווה אינם ניזוֹקים, ואתה הרי עשׂית מִצווה גדולה!’

‘סיפּרו לכם מה קרה?’

‘גלילה היתה כאן וסיפּרה לנו. שיבחה אותך מאד-מאד. אמרה שמגיע לך אוֹת-הצטיינות על אוֹמץ-לב!’

‘גלילה היתה כאן?’ – עלה סומק בלחיי יהושע.

‘לא הכנסנו אותה לחדר, כי אתה ישנת, אבל היא ישבה אִתנו במרפסת וסיפּרה לנו כל מה שאֵרַע. הצלת אותן מצרה גדולה. אִלמלא אתה, היו נופלות למים, והיו הן שתיהן שוֹכבוֹת עכשיו בחום גבוה…’

יהוֹשע ראה את גלילה לעיניו. את פניה החיוורות בעומדה על הרפסודה, את מאור עיניה כשהוֹדתה לו… טוב שלא הכניסו אותה פנימה – חשב – טוב שלא ראתה אותי כשאני שוכב חולה…

‘ומוישלה היה כאן כמה פעמים’ – אמרה מניה – ‘הוא דואג לך מאד. חבר מסור מאד יש לך!’

כעבור כמה רגעים נכנסו גם שמואל ושרונה לחדר.

‘מַשְמַע, הנער מחלים!’ – הכריז שמואל – ‘לא סיפרת לנו שאתה בקיא בספנות! חצית את הים וניווטת את הספינה אל חוף-מבטחים, קפיטן יהושע!’

יהושע התחייך.

‘כל המושבה מדברת עליך!’ – אמרה שרונה.

‘מה יש לדַבּר…’ – מלמל יהושע.

‘לא לא! אל יהא הדבר קל בעיניך’ – אמר שמואל – ‘לא בכל יוֹם זוכה המושבה למאורע כזה! הרי זה כמו קריעת ים סוּף וכמו מַעֲבַר הירדן!’

‘תפסיק להתלוצץ, אבא!’ – קראה שרונה – ‘יהושע שוכב פה חולה, בלי אבא וּבלי אמא, ואתה עם הבדיחות התנ"כיות שלך!’

‘לא התקבל שוּם מכתב?’ – שאל יהושע משנזכר בהוריו.

‘אתה עוד מצפה למכתבים?’ – אמרה מניה – ‘החופש מגיע לקִצו, וּבעוד ימים אחדים יגיעו בוודאי הוריך כדי לקבל בחזרה את הפיקדון שהפקידו בידינו!’

כשיצאו היא וּשמואל מן החדר, אמרה שרונה:

’‘דיברת המון מתוך חום!’

‘באמת? לא הרגשתי…’

‘אמרת דברים מבוּלבלים נורא… בקושי הבנתי.’

‘מה אמרתי?’

‘משהו על תעלות, וּמנהרות… אופיר, הודו…’

‘כן?’ – הצטחק יהושע.

‘ופעם, בלילה, צעקת: “המחברת!”… כאילו חטפו ממך איזו מחברת… הֵבֵאתָ איזו מחברת חשובה אתך?’

‘חלום…’

שרונה הסתכלה בו בחיוּך ואמרה:

‘גלילה היתה פה…’

‘כן, אמךְ סיפרה לי.’

‘מה, היא לא יָכלה להשיט את הרפסודה לבד?’

‘לא, הרפסודה כמעט שקעה.’

‘אז למה עלתה עליה בכלל? רק כדי להתגאות בפני הבת-דודה שלה שהיא מוּכשרת להיות גם סַפָּנית, נוסף לכול?’

‘הבת-דודה כמעט נפלה למים.’

‘אני יודעת! כולם צוחקים על המפוּנקת הזאת מראש-פינה! אני במקומך הייתי נותנת לה לשקוע!’

‘אני בטוח שאת לא אכזרית כזאת…’

‘מה היה קורה לה בסך-הכל? היתה עוֹשׂה אמבטיה של בוץ, זה לא היה מזיק לה…’

בשעה מאוחרת יותר נכנס מוישלה לחדר.

‘אני רואה שאתה מרגיש כבר יותר טוב’ – התיישב על הכיסא שליד המיטה.

יהושע התרומם ממשכבו, השעין עצמו אל מִסעד המיטה, ואמר:

‘אתה יודע, האגם הזה… צריך לייבש אותו… מסוּכּן לשוּט בו בקיץ… חשבתי על זה שאפשר לחפּוֹר תעלה אל החולות שמאחורי הגבעה וּלנקז את המים…’

מוישלה הסתכל בו בחיבה ואמר:

‘נחשוב על זה. עכשיו ספר לי איך קרה כל זה.’

יהושע סיפר, פְּרָט לִפְרָט, וּכשסיים, אמר מוישלה:

‘אתה רואה, אילו לא היתה לנו סוּכּה בחורשה, אתה לא היית נמצא שם, ואיש לא היה בא לעזרת שתי הילדות המסכנות…’

אחר-כך הוסיף:

’כרמלי מוסר לך דרישת-שלום. אמר שכשתבריא, יערוך מִשתה גדול לכבודך!’ִ

‘כשאבריא’ – אמר יהושע בעצב – ‘אצטרך כבר לנסוע מפה. הלימודים מתחילים בשבוע הבא.’

מוישלה שתק. אחר-כך אמר:

‘לא ניפָּגש אחרי זה?…’

‘אני אבוֹא… בחופשים… אפילו בחופש סוכות… הסוכה תחזיק מעמד, אתה חושב?’

‘הסוכה? – בוודאי. אפילו בגשמים…’

‘השארתי שם את המחברת על השולחן. מצאת אותה?’

‘כן. הסתרתי אותה במקום הקבוע.’

‘מה יהיה איתה, כשאנחנו לא נבוא לשם?’

‘אני אבוא. יום-יום, לאחר העבודה.’

‘ותכתוב בה בעצמך?’

‘לא. אחכה עד שתבוא.’

‘אני ארשום לעצמי את הרעיונות שיעלו במוחי, ואחר-כך נעתיק אותם למחברת.’

‘כן. גם אני ארשום.’

‘אתה יודע… כשהיה לי חוֹם גבוֹה, היוּ לי כל מיני דמיונות… פעם ראיתי איך שנינו מקימים עיר גדולה במדבר, וּסְבִיבָהּ גנים וחורשות, וּמים זורמים בה, וכל תושבי העיר הזאת עוזרים איש לרעהו, כמו אחים…’

מוישלה חִייך חיוך עצוב ואמר:

‘העיקר שלא נשכח את החלומות שלנו כשנגדל…’

‘העיקר שנגשים אותם’ – אמר יהושע.

למחרת רצה יהוֹשע לקום מן המיטה, אך מניה צִוותה עליו לשכב עוד יום אחד, בפקודת הרופא. כל שעות הבוקר קרא, ולאחר ארוחת-הצהריים נרדם ושקע בשינה עמוקה.

כשפקח את עיניו נדמה היה לו שהוא חולם:

אמו ישבה על-ידו. בשִׂמלה לבנה, צַמָּתָהּ השחורה עוֹטרת את ראשה ועיניה מבּיטות בו בחוֹם.

היא גחנה עליו, נָשקה לו, חיבּקה אותו, וּמִלמלה: ‘בני היקר, יקירי…’

‘מתי הגעת?’ – נִקְווּ דמעות בעיני יהושע.

‘לפני שעתיים. לא רציתי להעירך.’

‘איפה אבא?’

‘הוא עוד התעכּב שם.’

‘לא יבוֹא?’

‘נדבר על כך, כשנגיע הביתה. אתה מרגיש טוב, יקירי?’

פתאוֹם נעשה לו מר מאד בלב. דמעות חנקו את גרונו. אבא לא יחזור, לא יחזור בכלל – אמר לעצמו.

‘הוא לא כתב לי…’ – אמר.

‘הוא לא שכח אותך, יקירי. גם שלח לך משהו.’

הלנה קמה, ניגשה למזוודה שהיתה מוּנחת על הרצפה, פתחה אותה והוציאה מתוכה קופסה גדולה.

יהושע פתח את הקופסה ומצא בה מערכת מכשירי הנדסה משוכללים: מחוגות, סרגל-חישוב, מד-זווית וּמד-מעלות, פֶלֶס-מים ואֲנָךְ, ועוד כתריסר מכשירים.

‘תודה…’

ואתה – שמעתי שהיה לך חופש רב-הרפתקאות…’

‘כן, היה מעניין…’

’ספר לי, יקירי – התיישבה הלנה ליד המיטה ואחזה בידו.

יהושע סיפר על עבודתו, ועל קבוצת ‘המעפילים’, ועל הטיוּלים בסביבה, ועל החורשה, וקצת על חברו מוישלה…

וּמי היו שתי הילדות שהצלת מטביעה?’

‘סְתָם… אחת מן המושבה ואחת בת-דודה שלה שבאה לבקר אותה…’

מניה וּשמואל נכנסו לחדר.

‘חששת פֶּן אמך שכחה אותך!’ – אמרה מניה.

‘מנוּי וגמור אִתנו שהוא יישאר אצלנו!’ – הודיע שמואל – ‘ילמד בבית-ספרנו, יעזור לי בספרייה, וּמכּיוון שאנו זקוקים גם לעזרה במשק, והוא פועל חרוץ – יעדור את העצים, יגרוֹף את הזבל, וגם לחלוֹב נְלַמֵּד אותו!’

‘ואתה חושב שאני אוותר עליו!’ – התרפקה הלנה על בנה – ‘הו, לא! לא תצליח להפריד בינינו!’

לפנות-ערב בא מוישלה, בבגדי-עבודה, ישר מן הסדנה. הביא אתו חבילה עטוּפה בנייר אפוֹר, גס, הושיט אותה ליהושע ואמר:

‘מתנה מכרמלי.’

החבילה היתה כבֵדה. יהושע פתח את עטיפת הנייר ומצא בה פטיש. פטיש-ברזל לא גדול, בעל שני ראשים חלקים, מבהיקים, וידית-עץ משופשפת.

הוא אחז בפטיש, התבונן בו וחייך.

‘זהו פטיש סוללים’ – הסביר מוישלה לחברו התמיה – ‘שכרמלי שומר עליו שנים, מאז סלל כבישים בעמק-יזרעאל ועל שפת הכינרת. הוא ביקש שאומַר לך בשמו, שהוא נותן לך אותו לאות כי “עוד נמשכת השרשרת” וּבברכה ש“תסוֹל לך את דרכך בעמל, בהתמדה וּללא-חת”. כך אמר.’

‘אמור לו שאשתדל לקיים את הברכה הזאת’ – חייך יהושע.

‘לא תיגש להיפרד ממנו?’

‘אני נוסע מחר בבוקר.’

‘מחר בבוקר?!’ – נפלטה קריאה מפי מוישלה.

‘אמי חזרה מחוץ-לארץ, ואני…’

שניהם הסתכלו זה בזה בשתיקה.

‘תכתוב לי?’ – אמר מוישלה.

‘כן. אכתוב.’

אחר-כך לחץ מוישלה את ידו של יהושע, ורגע ממושך הסתכלו זה בזה ולא אמרו דבר.

וּבצעדים איטיים יצא מוישלה את החדר.

יהושע נשאר לבדו בבית. כבר ירדו צללי ערב. אמו יצאה עם מניה וּשמואל לטייל ברחוב המושבה, והוא ידע כי יצאה אתם כדי לספר להם דברים שלא רצתה כי ישמע אותם. ככל שהלך והחשיך, כן כבד עליו לבּוֹ. כה קשתה עליו הפרידה! נדמה לו כאילו חלק מעצמו הוא משאיר במושבה הזאת: בחצר הקטנה, שֶאֶת עֵצֶיהָ עָדַר והִשקה, בִּרחוֹב החול, שרגליו פסעו בו פעמים אין-ספור, בשׂדות וּבפּרדסים שבהם טייל, בחורשה הקסומה, בסוכה שבין צמרות עצי-האקליפטוסים… איך יוּכל לחזוֹר העירה? וּמה צפוי לו שם?…

הדלת החיצונית נפתחה ונסגרה. צעדיה של שרונה נשמעו בבית.

‘יושב בחושך?’ – הדליקה את החשמל בכניסתה לחדר.

‘איפה כולם?’ – שאלה.

‘יצאו לטייל.’

‘יש לי דרישת-שלום בשבילך.’

‘ממי?’

‘נחש!’

‘אינני יודע.’

‘לא תאמין!’

‘הגידי, אם כן…’

שרונה תחבה את ידה לתוך מיפתח חולצתה ושלפה מתוכו מעטפה סגוּלה-בהירה. היא הטילה את המעטפה לעבר יהושע, התיישבה על מיטתה וסתכלה בו.

כשפּתח יהושע את המעטפה, הציף סומק את פניו. בתוך הדף המקוּפּל שבה היה פרח בוגונבילייה סגול-בהיר. הוא השאיר את הפרח במעטפה, הוציא את הדף וקרא את הכתוב בו:

’שלום רב, יהושע,

’שמעתי שאתה חוזר מחר לתל-אביב. לא יֵצֵא לנוּ כבר להתראות, אם כן, כי גם אני נוסעת, מחר בבוקר השכם, לראש-פינה, עם בת-דודתי, ואהיה שם ימים אחדים.

סלח לי אם העלבתי אותך אי-פעם. נוֹכחתי שאתה נער בעל נפש נדיבה וּבעל שאיפות נעלות, ואני מכבּדת אותך מאד.

אם תבוא שוב לביקור בעין-השרון, הבא אתך את הצ’לו שלך. נוכל לנגן ביחד כמה יצירות יפות לפסנתר וצ’לו.

המאחלת לך הגשמת כל שאיפותיך –

גלילה’

יהוֹשע אחז בדף המכתב והסתכל לפניו. כל התקופה הזאת במושבה עברה בדמיונו ונדמה היה לו כי עבר זמן רב, מאז הגיעו הֵנָּה. הוא ראה בעיניו את גלילה עומדת בין עֲצֵי הגן המקיף את הבית, לבדה, בשׂמלה המנוּמּרת בפרחים, וחשב: כמה מִסתורית היא! לעולם לא אוּכל להבינהּ! אבל תמיד תמיד, בכל אשר אלך, היא תהיה בלבי…

‘היא מאוהבת בך?’ – העיר אותו קולה של שרונה מהרהוריו.

הוא הפנה את מבטו אליה, ראה אותה יושבת על המיטה, מסתכלת בו, כשכפות-ידיה תומכות את פניה, חייך ואמר: ‘לא.’

‘ואני אתגעגע אליך מאד אחרי שתיסע…’ – אמרה שרונה.

‘עוד נתראה, נתראה…’

כשישב יהושע ליד אמו באוטובוס הנוסע תל-אביבה, וּמבּעד לחלון נראו רק שׂדוֹת-בּוּר, מִקשאות, וכמה עצים פה-ושם, אמר:

‘מדוע אבא לא בא איתך?’

‘אבא…’ – אמרה הלנה – ‘אבא רצה שנעבור לחיות בצרפת. אני לא הסכמתי לעזוב את הארץ. הוא עמד על שלו ואני עמדתי על שלי, עד שהחלטתי לחזור לבדי, והוא נשאר…’

‘ולא יחזור?’

‘אני מקווה שיחזור… הרי לא יוכל להיפרד לתמיד מבנו יחידו…’

יהושע בלע את דמעותיו. הוא ידע שזמנים קשים צפוּיים לו. הוא זכר את חברו מוישלה, שאביו עזב אותו ואת אמו, ונסע לאמריקה, ואמר לעצמו: עלי להיות חזק כמוהו… ללכת קדימה, לא להסתכל לאחור… וזכר את הברכה של כרמלי: ‘תסול לך את דרכך בעמל, בהתמדה, ללא-חת…’ – והרגיש את עצמו פתאום בוגר מאד.

נדמה היה לו כאילו במשך שלושת חודשי קיץ אלה, במושבה, חדל להיות ילד ונהיה לאיש.

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

לשאלת הסוכנות היהודית

מאת ברל כצנלסון (מאמרים ומסות)

לראש הדף[1]

(מתוֹך נאוּם בּקוֹנגרס הי"ג. קַרלסבַּד, אוֹגוּסט 1923)

מיוֹם פּתיחת הקוֹנגרס ועד היוֹם, ועוֹד חצי שנה לפני זה, עוֹמד ענין “הסוֹכנוּת היהוּדית” ומַטריד את העוֹלם הציוֹני. איני רוֹאה את הענין הזה כּדבר הנוֹבע מתוֹך צרכיה של התנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חיי הרעיוֹן אוֹ מתוֹך חיי העבוֹדה בּארץ. אוּלם, אם נַניח שטעוּת היא בּידי, שענין זה הוּא בּאמת רציני וחיוּני לגבּי התנוּעה הציוֹנית, הריני שוֹאל, מדוּע זה הוּא מוּגש לנוּ לא בּצוּרת הצעה בּרוּרה וּמפוֹרשת, סעיפים סעיפים, כּי אם בּצוּרה של אֶכּספּרימנט. זה חצי שנה, שכּל נאוּם וכל ראָיוֹן מביאים לנוּ אימפּרוֹביזַציה חדשה. וּבמקוֹם דברים, אשר יאמרוּ לנוּ בּרוּר, מה נדרש מאִתנוּ ומה צפוּי לנוּ, מגישים לנו נוּסחה סתוּמה המליטה את התוֹכן. ועד כּמה יש לסמוֹך על נוּסחאוֹת כּלליוֹת, וּמה התוֹכן אשר אפשר להכניס לתוֹך נוּסחאוֹת כּלליוֹת, כּבר למדנוּ מתוֹך הנוּסחה של “הבּית הלאוּמי”. ינַחמוּנוּ בּזה, כי בּויכּוּחים של הימים האחרוֹנים ניטשטשוֹ התחוּמים בּין המחַייבים והמבקרים, כּי בּין דברי וייצמן וסוֹלוֹבייצ’יק [2]אין המרחק ניכּר – אוּלם איזוֹ נחמה היא זוֹ? אם דברים שהיוּ רחוֹקים אתמוֹל נראים קרוֹבים היוֹם, כּי אז מי יאמר איזוֹ אימפּרוֹביזציה חדשה יביא לנוּ יוֹם מחר?


  1. ftn1  ↩

  2. ftn2  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.