מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
תמוז, ב'. (1973). נפש חפצה. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-23. http://bybe.benyehuda.org/read/11016
MLA:
תמוז, בנימין. "נפש חפצה". פרויקט בן-יהודה. 1973. 2018-07-23. <http://bybe.benyehuda.org/read/11016>
ASA:
תמוז, בנימין. 1973. "נפש חפצה". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-23. (http://bybe.benyehuda.org/read/11016)

נפש חפצה

מאת: בנימין תמוז

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: הקיבוץ המאוחד; תשל"ג 1973

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

סמוך לשעה השמינית בבוקר צילצל הפעמון. האשה הרימה ראשה מן הכר.

“אֶלי, גש פתח תראה מי שם כל כך מוקדם, לפני שיעירו את הילדים”.

אֶלי גישש ונטל את משקפיו, שיפשפם בשולי הפיג’מה שלו, הכניס רגליו בנעלי הבית ודידה אל הדלת. איש לבוש מדי שרד כחולים הגיש טופס והראה היכן לחתום. מתוך תחושה מוקדמת לא שאל אֶלי דבר, מיהר לחתום, מיעך חיוך כלפי בעל המדים, נטל את הטופס והגיף את הדלת בזהירות. הצצה חטופה בתוכן הכתוב אימתה את השערתו.

“מה הם רוצים שם?” שאלה האשה בלחש.

“זה מהמשרד. רוצים שאבוא יותר מוקדם היום. יש משהו, כנראה. אַת אל תקומי; אני אקח לי קפה ואת תשכבי עד שיתעוררו הילדים”.

הוא נכנס לחדר הרחצה, ניפח את לחיו מול הראי, העביר אצבע על פניו והחליט שיש להתגלח. מן הראי ניבט אליו פרצוף מדוכדך והוא זקף כנגדו גבה זעופה, מחה לחלוחית מזוית העין וקימט את מצחו בתמהון: עד כדי כך אין המצב ביש, חלילה. כבר עמדנו בגרועות מאלה. אבל בטרם ניגש להעביר את רוע הגזירה, יש שהות לצאת לרחוב. בחוץ נעשים הדברים פשוטים יותר. פוגשים מישהו ושחים באזניו על הפרשה, מקבלים טפיחת-כתף מרגיעה, מתלוצצים ומוצאים עצה. הבלים.

הבוקר אי אפשר יהיה להשתמש במכונת הגילוח האנגלית, המחדדת להבים מעצמה ומשמיעה טרטור קצוב ונעים — קליק-קלאק של פלדה דקה וגמישה; האשה עלולה להתעורר. אבל אפשר, כמובן, ליטול את המכונה האמריקנית; זו מחליקה על הלחי כיד לוטפנית, קרירה. זהו מה שבעצם נחוץ הבוקר. טוב שיש צעצועים חמודים כאלה בעולם. הם עשויים במין חכמנות חייכנית, שובבה, משיבת-נפש, ויש בכוחם לגרש כל תועבה מן הלב; כגון זו שהתרגשה ובאה עליו הבוקר.

ואחרי הגילוח, לגימה חטופה ואחר כך סיגריה, שמציתים אותה על ידי כך שגוחנים אל האצטבא ומפעילים את המכשיר הכבד, הרובץ גאה כל כך בין הספרים; או שמוציאים מאחד הכיסים מצת-כסף שטוח וקריר, מטילים אותו באויר וחוזרים וקולטים אותו מצדו הנכון, וביד אחת הוא מופעל, תוך תקתוק-רשיפה, וניצתת להבה המטילה עצמה הצדה, במאוזן, ודולקת באש כחלחלה. פאטנט צרפתי שאין נאה הימנו.

ואז, לאחר שהנעלים צוחצחו יפה והעניבה הותאמה במקומה, מקשיבים לעבר החדר השני ויוצאים בלאט מן הבית, מבלי שנשאַלת שאלות מיותרות ומבלי שנאלצת לשקר או להסתבך. והרי החוץ לפניך.

יש לחיות מתוך חן והרחבת העין והלב. יש לאהוב הרבה חפצים יפים. הרחבת הדעת; הה, הרחבת הדעת!

מעבר לפינה משתפל הרחוב הראשי ובו חנויות הספרים. אם רוצה אדם לבדר דעתו באמת ולדחות מעליו, תוך בוז ותחושת עליונות, את הטרדות הגסות של ההוויה היומיומית, אין טוב לו מאשר לרכוש ספר בבוקר. רצוי ספר שירים חדש, או, מוטב, ספר בלאדות עתיקות.

מוכרי הספרים אוהבים את אֶלי ומקבילים את פניו בחביבות ובשמחה גלויה. לרובם הוא חייב כסף, אבל מעולם — מעולם — לא הזכירהו מוכר-ספרים על חובו. הללו מפצירים בו שיוסיף ויקח. הם מבינים. שהרי רובם אוהבי-ספרים אף הם ושיחה עם אלו שקולה אצלם כנגד עשרה קונים.

הוא חולף על פני חלונות הראוה, מציץ לתוך אפלולית החנויות, מנפנף לשלום אל מכריו: יש משהו חדש היום?

“ראית כבר את האלבום של המיניאטורות האיטלקיות, מר אשל?”

“בוודאי שראיתי. אבל זה יקר. יותר מדי יקר”.

“מר אשל, אתה מעליב אותי. האם ביקשתי כסף?”

“הו, הו, אתה לא תפתה אותי הפעם. לא לא. כמה אני חייב לך שם?”

“באמת, מר אשל, הנח לזה. הנה, קח אותו. זהו טופס אחרון. היו לי בסך הכל שלושה”.

אֶלי נוטל את הכרך הכבד והמבהיק לידיו. באצבעות זריזות וזהירות הוא מעלעל בספר, חש הנאה גוברת והולכת ולמראה אחד הדפים הוא יודע כי היסוסיו נשברו.

“נו, טוב, נקח את זה. אבל אמור לי מה החשבון”.

מוכר הספרים עוטף את הכרך, מחליק על גבו של אלי ואומר שבאמת לא כדאי לדבר על זה.

ב

בבואו למשרד, מחפש אֶלי אחר חדר ריק שיש בו טלפון, ומשאינו מוצא הריהו הולך לחדר הלבלרים, הרכונים על ספרי-החשבונות. מפני אלה אין הוא חושש ביותר.

“הלו, עורך דין סלומון. שמע, עורך דין סלומון, איך זה?… באמת… שמע, איך אתה עושה לי דבר שכזה?… מה פירוש לחצו עליך? הרי אפשר להסביר… אני אינניאיזה מישהו שמשתמט מלשלם… כן… אבל בעד מאתיים וחמישים לירות שולחים איומים במשפטים?… מה זאת אומרת שזה לא איוּם!… בטח שזה איוּם!… באמת שאינני מבין ואתך… כן, כמובן. תסביר להם שלא יהיו חזירים… כמה זמן? זה יקח יומיים-שלושה… לא. לא יותר… אל תדרוש שאשבע לך… כן… אני יכול להיות שקט, מה? כן, כן… הבטחתי, הבטחתי… תודה, תודה. שלום”.

אֶלי מניח את השפופרת ומסתכל על סביביו. דומה שהפקידים לא הרימו ראשיהם מעל הספרים. מכל מקום עבר הסיוט. הנה, באמת לא נורא, וטוב שהאשה לא פתחה את הדלת בבוקר. הנה, כך הכל מסתדר ושוב אפשר לנשום; עד להודעה הבאה. מה לעשות? הרי אי אפשר לקום לפתע פתאום ולשלם את כל החובות. וביחוד כשמַשהים לך כספים. הנה, בעד תרגום התזכיר של הפרדסנים לא שילמו עד עכשיו; ואם יש הכרח, אפשר למכור חלק מאוסף המקטרות. עדיין אין המצב נואש עד כדי כך.

במסדרון מהדהד קולה של הטלפוניסטית. יש קריאה בשבילו. הוא אץ לחדרו. מפצירים בו, בטלפון, שיתפנה אחרי שעות המשרד.

“כתבתי סיפור, אֶלי, ואתה מוכרח לקרוא אותו היום ולומר לי את דעתך. נוכל ללכת אחר כך לקולנוע… לאשתך תוכל לצלצל… תאמר לה בשמי שאני ביקשתי… שמע, אל תגיד לי לא… אתה צריך להבין את מצבי. אני מרגיש חוסר-בטחון איום. אינני יודע אם כתבתי זבל גמור, או שזה באמת משהו, אתה מבין?… ככה, יפה, אֶלי. ידעתי שאתה תהיה בסדר”.

אֶלי שוקע בכורסת-העבודה שלו, לופת את המסעדים ומביט בעיניים קמות אל הניירות שנערמו על שולחנו. מה יאמר לאשתו? גם תמול גם שלשום חיפש ומצא הסברים להיעדרו מארוחת הצהרים. תמיד חוזר הענין חלילה. היא מתמרמרת, נוזפת, מוחה ומשלימה. חזירוּת; אבל לא בו האשם. הרי אי אפשר לסרב. אדם כתב סיפור… הניירות שעל השולחן רוחשים ודוחקים עצמם, כביכול, אל בין ידיו. הוא מרתיע עצמו בכורסתו ומעווה פניו בבחילה, ומעוית-הבחילה נרקמת תודעת-בכי בלבו. מתי יֵשב אל שולחנו שלו, מול נייר חלק, ויעלה מה שבנפשו? סיפוריהם של האחרים אינם פותרים ולא כלום. עליו לנתק עצמו, יום אחד, מן הענינים כולם ולשבת אל השולחן, לכתוב, לכתוב, לכתוב.

צלצול מן המנהל. קוראים לו לישיבת-הבוקר. שעה וחצי של שממון-הלב.

וכשהוא חוזר לחדר, הריהו מוצא אדם בלתי מוכר, יושב ומצפה, כשתיק של ניירות תחת בית-שחיו.

הזר מציג את עצמו. הוא צייר והוא שמע הרבה על מר אשל ואמרו לו שמר אשל מוכן לעזור לצייר, אם התמונות מוצאות חן בעיניו, כמובן… הנה, יש כאן תחת ידו כמה דברים… אולי יוכל מר אשל, שיש לו קשרים בחברה, למכור משהו… כמובן בתנאי מפורש שיתרשם לטובה, כפי שהוא מקווה.

אֶלי עוצם עיניו לרגע, כמגרש קורי-חלום מעליו, מבקש, בתנועת יד, לראות את התמונות ושואל את הצייר אם ישתה כוס תה.

ג

אחרי ההצגה בקולנוע נכנס אֶלי לבית קפה ומצטרף אל שולחנם של מכרים.

“הנה עוד אחד שלא היה באירופה!” קידמהו קול ענוֹת.

“נכון”, אמר אֶלי ונתישב אל השולחן באנחה.

“אל תגיד לי שזה בסדר, אֶלי”, טען כנגדו צעיר בעל בריטון רגשני, “אדם כמוך מספר לנו כל הימים על הגוטיקה ועל הסֶינה, על בודליר ועל השד יודע מה לא; ובעצמו לא יצא יותר רחוק מפתח-תקוה”.

“לך קל לדבר, מיכה”, השיב אֶלי בשברון-לב.

“מה יש? אשה וילדים?” התריס מיכה. “אני בטוח שתשכנע את אשתך בקלות”.

“כן, אבל הכסף מנין יימצא? הבוקר קיבלתי הזמנה למשפט”.

“שטויות. אני בטוח שכבר צילצלת לעורך הדין והסתדרת אתו. שמע, אֶלי, הצטרף”.

“להצטרף, למַה?”

“אני נוסע מיד כשאקבל פספורט וּויזה. בוא, נסע יחד. תהיה בן-אדם”.

“לעג לרש, מיכה. פשוט לעג לרש”, נאנח אֶלי. “מי יישאר כאן כדי לצלצל לעורכי-הדין? אני כבר לא מדבר על תשלום החובות”.

“שמע, המשרד שלך קשור בחברת האניות. יסדרו לך כרטיס חינם. בזה אני בטוח. תקח הלוואה ותשאיר כמה לירות בבית. נִסע לחודש אחד בסך הכל, אבל נהיה בפאריז. אתה תופס מה שאני מדבר אליך?”

“אם אני תופס? עַיר שכמותך, אתה קורע את לבי. אבל זהו הבל גמור. איך אני יכול לקום ולנסוע? שאני אקח עוד הלוואה. אחרי כל מה שלקחתי?”

“אֶלי, אתה מדבר כמו אשה זקנה. אם תרצה, תסע אתי. לי אל תספר מעשיות”.

אֶלי קמט מצחו ולא ענה.

“צלצל אלי הערב”, דחק עליו מיכה, “אם תחליט הערב, אתחיל לטפל מחר גם בענין שלך. בין כה וכה אני מתרוצץ במשרדים. וחוץ מזה, שמע, אי אפשר שדוקא אתה לא תהיה באירופה. תאר לעצמך שנלך לנו לכל המקומות האלה, לנוטרדאם, ל’לובר’, ולאן לא. מילא, בשבילי זה אולי רק טיול נעים, אבל בשבילך, אלי. בשבילך!”

“הפסק, באמת”, גנח אלי, “אתה רוצה לראות אותי בוכה על השולחן הזה? אל תשפוך דם נקיים”.

“תהיה גבר. קום לך אל אשתך ודבר אליה”.

“לך לעזאזל”, אמר אֶלי וקם מאצל השולחן. “חבריא, אני מוכרח להסתלק, לא הייתי בבית מהבוקר”.

והוא יצא ושם פעמיו הביתה.

אחרי ארוחת הערב, נטל כרך שירים בידו ושכב על הספה. הספר נפתח לפניו בשירו של דילן תומאס Do not go gentle into that good night[1]. שוב אותו פסוק טורדני. אילו כתוב היה Do not go gently into that night היה התרגום מסתבר למדי. אף כי גם אז צריך היה לתרגם את gently בביטוי המקביל למשהו כמו “כשה יובל לטבח” ואת המלה night היה צריך לקשור במוות. אפשר היה לתרגם, איך שהוא. אבל כשכתוב gentle ולא gently, הרי שיש למצוא מקביל גם לבן-גוון זה, והענין הוא למעלה מכוחה של השפה העברית. וכן אין כל דרך לתרגם into that good night שהרי good night הוא ברכת “לילה טוב” ואי אפשר לומר: “אל תלך מעדנות, או: אל תהיה מובל כשה לטבח, אל זה הלילה-הטוב”. איום ונורא. ובסופו של דבר צריך יהיה לתרגם. מה עושים?

אכן, עושים דבר פשוט: נוטלים שבועון אמריקני מצוייר ומסיחים, לעת עתה, את הדעת מענין שאין לו תקנה.

ובשבועון האמריקני אין מה לקרוא, אבל דפי הפרסומת שובים את הלב ביותר. איזה שפע של כלים נאים; כלים שאפילו על שימושם אתה למד לראשונה מן המודעות הללו. דומה שבתי החרושת אינם דואגים רק לפתרונות טובים יותר בשביל בעיות ושימושים קיימים, אלא שהם מגדילים לעשות בהמציאם שימושים חדשים ובעיות חדשות, מפני שהפתרונות כבר מצויים עמהם ומבקשים שוק וקונים. הנה מכשיר שבו אפשר לחתוך פרוסות משולשות מכל חומר הניתן לחיתוך. ובשולי תצלומו של מכשיר-פלאות זה מצויה כתבה המסבירה כי רק בפלחים משולשים אפשר למצות את מלוא ערכם התזונתי של גזר ותפוחי-אדמה, שלא לדבר על טעמם המשתבח ועל ה-crispness. והנה, רגע אחד, הנה באמת משהו. מכשיר High Fidelity יחיד במינו. לא זו בלבד שהוא רגיש יותר לתדירויות ולא זו בלבד שהוא מסווג את התקליטים אוטומאטית ולא זו בלבד שהוא בנוי כולו בארגז אחד, אלא שיצרניו מבטיחים כי גם תקליטים ישנים, שנוצרו בשיטות הנושנות ביותר, “קמים לתחיה” במכשיר זה. אֶלי נתלבט הרבה בבעיה זו, מאחר שבאוסף תקליטיו מצויים כמה לוחות נושנים, אשר בשום פנים לא יוותר עליהם. והנה נמצא הפתרון. בשולי המודעה מוזמנים הקוראים לבוא ולשמוע הדגמות במשרד הניו-יורקי של הפירמה וגם בסניף בלונדון, ברחוב אוכספורד. אֶלי מניח את השבועון מידיו ומצית לו סיגריה. ומאחר שקם ליטול לו אש, והוא חולף על פני הטלפון שעל השולחן, הריהו מרים את השפופרת, מחייג וממתין.

“מיכה, אמרת שאתה חושב על פאריז. למה רק פאריז? אפשר לגשת גם ללונדון, אם כבר נמצאים כל כך קרוב. סוף סוף לא נוסעים כל שנה. מה?… נכון שאני צודק…. רגע… עדיין אין זו החלטה… אתה יודע, עוד לא דיברתי בבית… טוב, בעוד חצי שעה אצלצל אליך שנית”.

ואֶלי מציץ אל המטבח. הילדים כבר הלכו לישון והאשה מסיימת עניניה ומוחה ידיה במגבת.

“ליזי, רציתי לומר לך משהו”.

“בוא, אני אשכב פה ואתה תשב ותגיד, אֶלי. אני כל כך עייפה פתאום”.

“כן, ליזי. שכבי לך… אני שמעתי היום… כלומר, הציעו לי להצטרף לטיול לאירופה. כמובן שסירבתי”. נחפז לומר, בטרם תעלה הבעת התמהון הצפויה על פניה. אך מאחר שהיא הקשיבה ללא תגובה, המשיך: “סירבתי, מפני החובות שלנו, כמובן… אבל, בעצם, זה רעיון… את יודעת, זה יכול לשנות הרבה בחיי… מה את אומרת?”

הוא נמנע מלהביט בפניה, ובמשך כמה שניות לא שמע תשובה. אז הציץ לעברה וראה חיוך לאֶה.

“מה, ליזי? נכון שזה רעיון, אבל לא בא בחשבון?”

“למה לא? אם אתה מאמין שזה יעזור, שזה באמת ישנה משהו, שתקבל מזה דחיפה חדשה… למה לא? אני תמיד בעד דבר כזה. אֶלי, אתה יודע שהחובות והכסף אינם מה שמציק לי. אתה יודע”.

הוא הביט בה, מאושר, נרגש ומוצף רגשות תודה. הוא זכר את ההסברים שהוא משמיע באזניה, בטלפון, כל שני וחמישי; הוא זכר את רקמת השקרים הקטנים שטרח לבדות למענה; גם עלו בלבו מעשי-תעתועים אחרים, אשר אילו ידעה עליהם היה לבה נחמץ בקרבה, והוא מיהר וגחן על ידה והעתיר עליה נשיקות.

“מיכה”, לחש לתוך שפופרת הטלפון, “התחל לטפל גם בניירות שלי, מחר בבוקר. נוסעים. נוסעים”.

ובשכבם במיטתם, בחשיכה, החליק את שערה של אשתו, והקשיב בדומיה כיצד נשימתה נעשית קצובה יותר ויותר וכיצד שוקעים אבריה בתנומה. אחר כך פקח את עיניו לתוך החשכה וזכר את מכשיר ה-High Fidelity אשר הוא עתיד לראות ברחוב אוכספורד. אבל הוא דחה מעל פניו את מראה השבועון האמריקני, והמריץ את דמיונו להרהר במוכרי-הספרים שעל שפת הסֶינה, במוזיאון “קליני” שבו יראה את הכלים הנפלאים של הגוטיקה הצרפתית ואת מוזיאון “צרנוּסקי” ו“גימאֶ”, בהם יפגוש, פנים אל פנים, את אמנות סין ויפן.

ואחר-כך יחזור הביתה ויתחיל בחיים חדשים, ויכתוב, ויכתוב, ויכתוב.


  1. תרגומו המילולי: אל נא תלך מעדנות אל תוך הלילה.  ↩

בנימין תמוז
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של בנימין תמוז
רקע
בנימין תמוז

יצירותיו הנקראות ביותר של בנימין תמוז

  1. הזיקית והזמיר (פרוזה)
  2. אליקום: טרילוגיה (פרוזה)
  3. אופק (פרוזה)
  4. תחרות שחיה (פרוזה)
  5. סבון (פרוזה)

לכל יצירות בנימין תמוז בסוגה פרוזה

לכל יצירות בנימין תמוז

יצירה בהפתעה
רקע

פסח בר-אדון

מאת שושנה שרירא (מאמרים ומסות)

פגשתי את אחותו בלונדון וכשחזרתי ארצה ופגשתיו בחברת סופרים, כי אז כבר נחשב סופר ופרסם קובץ ראשון. העברתי אליו דרישת שלום זו. התרשמותי מאחותו האכזוטית מצאה חן בעיניו. אני עצמי הייתי קצת מאוכזבת ממראהו. כי בילדותי בשמעי על הליכתו כחלוץ לשבת בקרב הבדואים אשר בקשו אפילו להשיא לו אחת מבנותיהם כדי שישאר לשבת בקרב שבטם. תארתי לעצמי דמות אחרת לגמרי. בו לא היתה כל אכזוטיקה. לא בדואי ולא שחום ולא דל בשר ואיש המדבר, אלא בהיר ומלא גוף במקצת וטפוס של הדוד הטוב פסח.

כיוון שכבר סופר עליו כה הרבה בעל פה ובכתב והוא כבר עזב אז דרכי מדבר וערב ועסק בחפירות ובכתיבה בארכיאולוגיה ובמחקר, לא שמר עוד על תדמית של איש המדבר החי במדבר אלא היה החוקר החופר במדבר.

עמדתי לפניו מאוכזבת במקצת הייתי צעירה מאד לימים ונעם לי לשמע מפיו שהוא מכיר אותי מספורי ומדברי בעתונות ויחסו האבהי והאוהד אלי, ולא ידעתי במה לפתוח. האשאל על המדבר על האהל על הכד או כל החפירות? על הכלים שמצא או החיים שמצא שם במה שנקרא “אהלי קדר” על דרך המליצה?

הוא קרא את מבוכתי בפני ואמר ברוח טובה, חמימה ואוהדת: "אמרי את האמת לא כך תארת לך את הבדואי-היהודי? אֶת חית המדבר והבקעה?

הודיתי במבוכה ובניע ראש בלבד.

“אילו ראית אותי באותם הימים אולי ריח העזים והעדר עוד היה בי, ריח האוהל והקהווה והגללים עוד היה בי. עכשיו אני כאן ככל האדם בארץ”.

לימים הייתי קוראת בג’רוסלם פוסט את רשימותיה של דורותי כהאן. אהבתיה מאד מכתיבתה בלבד מבלי להכירה. שמעתי שהיא רעיתו. כששמעתי על פטירתה בשנת 1952 צר היה לי מאד על שניהם. אף כי לא יכולתי משום-מה לראותם ביחד כה שונים בעיני זה מזה במהותם, בכתיבתם ובאישיותם. ואולי טעיתי ולא הבנתי אז את הקשר בין השניים השונים כל-כך זה מזה.

רציתי לכתוב לו על חיבתי לדורותי. חיבת קריאה, חיבת מלים כתובות בין שתיים רחוקות. אהבתי את ההומור שלה את נוסח דבריה השונה מכל נוסח אחר. בקיצור אהבתיה מאד מבלי להכירה. אבל לכתוב על כך אליו, לא העזתי. לימים הצטערתי על כך מאד.

כעבור זמן רב כשנתפרסם גלוי הכלים במדבר יהודה חשבתי עליו רבות שמגלה הוא דברים יפים במו ידיו, בגופו, בנוכחותו, בחיים עם התגלית הזאת, בקרב השבט הבדואי, עם דורותי המיוחדת במינה ובמערת החפירה במדבר יהודה.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.