לוגו
ד. ב. מלכין
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

מלכין היה צעיר מאוד כשיצא מעירו מינסק למסע הרצאות בעיירות פולין. טרם נקבע הגבול בין רוסיה לפולין. בהיותו בדרך נקבע קו-גבול חדש ונותקה הדרך לביתו. הוא נשאר בוורשה והתמסר לעבודה במפלגה הציונית הסוציאליסטית בפולין.

הימים – שנים מספר לאחר המהפכה הרוסית.

למרות זרם הידיעות על דיכוי ומחנות ריכוז, על רצח המונים ברוסיה הסובייטית, התנחמו רבים באירופה, לאמור: חבלי לידה הכרחיים, משטר חדש נולד מן המהפכה, זו דרכן של מהפכות.

אדם נבלע ברצון הכלל הגדול; בנסותו לפעול בתחומה של החברה, בהתמסרו לתופעה סוציאלית כאל כוח-טבע.

לאחר מכן באה האכזבה הגדולה, אכזבתו המרה של אדם באשר הוא אדם במובחן מן האדם שהוא חבר. חבר-שותף לחברה ומאמין ורוצה בהתגשמות תוחלת מוצהרת שלה. אדם מצוי מחוץ ומעל להצהרה.

ניצולי מלחמת המהפכות בשלהי מלחמת העולם הראשונה היו חלשים מכדי להראות גיבורים. הם עברו על-פני מפתן המלחמה ביוצאם ממנה, אך עד מהרה נסחפו, נפלו, נפצעו או מתו. אלה שקמו, קמו חלשים ומיואשים.

על אף כל אלה ניסו לקוות, או התמסרו לצפייה, תלו תקוותם במזרח, ביקשו תקוות חדשות – – – לציונות היתה אז השפעה מוגבלת בקרבת ההמונים היהודיים. רובם המכריע של הפועלים היהודים בפולין היו מאורגנים בהסתדרויות אנטי-ציוניות שונות. גם רובו של מעמד הבורגנות היהודי עמד מן הצד והתבונן בחוסר מעש בציונות הצעירה. רבים בקרב שני המחנות האמינו בעולם חופשי ובאפשרות להשתלב בעמים שבתוכם חיו.

מלכין ביקש לעשות לקירובם של הצדדים המנוגדים.

אך למפלגות, דתיות או פוליטיות, – יש מסגרות ופרוגרמה ומותר ואסור משלהן. כל סטייה מהפרוגרמה הזאת היא, לדעתם, בגידה בשלמות הפוליטית. הדת, כל דת, קובעת מראש מה מותר ומה אסור שייעשה; כך גם בפוליטיקה מפלגתית ותרבותית, בכל מקום.

החברה אוהבת דרך המלך, בה מהלכים המבוססים והמצייתים, אולם בכל חברה יש אנשים שהכרח להם לומר אמת; לאנשים אלה יאונה כל רע. החברה מוכנה להשלים עם חוסר השקר אך אינה מסכימה עם אמירת כל אמת. אדם שאינו יכול להמנע מאמירת אמת, מחפשה ומוצאה בתחום האסתטיקה. לצדק יש אלפי פנים. רק האמת היא פשוטה ביחס.

מלכין החל להתרחק מעבודה פוליטית. השתחרר ממסגרת ונעשה “עצמאי”. עד מהרה התברר מה קשה להסתדר בחיי המעש והחברה מבלי להיות “מסודר” במרקם הפוליטי והמפלגתי.

הוא נשאר נאמן לעצמו, התמסר לספרות ולתיאטרון, בהם חיפש את האדם, את היחיד, בהאמינו כי בהעלם האדם כיחיד נהרס העולם.

כושרו האסוציאטיבי הגדול וידיעותיו בספרות העולם איפשרו לו להרחיב יריעתה של הספרות ההשוואתית – בה עסק כמורה, מרצה ומבקר.

אל חשבונו של עולם בספרות המאה העשרים הגיע בדרך הטרגדיה היוונית, הרנסאנס האיטלקי, הקלאסיקה הצרפתית ושקספיר; ברומנטיזם של וויקטור הוגו, באידיאליזציה של אמיל זולה, ובחתירה אל האמת המעורטלת של האדם – עד הריאליזם של טולסטוי, דוסטוייבסקי וצ’כוב, מצא את מקורות ההשפעה על ספרותה של אירופה בהווה.

בעימות עם הגישה ההיסטוריוסופית והתפישה הסוציאל-פסיכולוגית של כל תקופה, בוחן מלכין את ספרותה בהתפתחותה ובהשוואה שלה לספרות התקופות האחרות.

לדידו של מלכין חשוב מעשה הסיפור מסיפור המעשה. גיבורי הספרים הם סמלים לאדם שבחברה במאבקו בה ובעצמו באחריותו לנעשה סביבו, בחשבונו של עולם ושל עם. עם בוא הכניעה מאונס או מרצון לשליט, לדת, למפלגה או לדעת-הקהל – באים עמה אובדן האחריות האישית, חולשת הרוח, פסיביות ואדישות, ולבסוף השעמום.

בספרות הסימבולית – פועל הגיבור כסמל לאדם חי כל עוד אין הוא פרי ההסכמה הכללית והשיגרה. לכשהוא הופך כזה – מאבד הסמל את ערכו, את ייחוד סמליותו.

בריאליזם האמיתי מקבלים הדברים הפשוטים מימד חדש – הכל מופיע כסמל, בעל קריטריונים פנימיים, תחומים בתוכו.

שום גורם חיצוני לא ישנה את תכונות האדם, וככל שהאמת פשוטה יותר היא תגלית של יסודות סימבוליים יותר.

הגיבור הספרותי מתחילת המאה העשרים, לחם בגורלו – התלבט בו ולאחר מלחמת העולם השניה מופיע גיבור החולשה, המסתכל. גם הסופר החל מסתפק בתפקיד זה של הסתכלות.

בהרצאותיו ובכתביו התמסר מלכין לבדיקת החשובים שבזרמי החדישוּת הספרותית: – הפוטוריזם והאכספרסיוניזם. שירת התהילה לחשמל ולקצב. המרת האדם בהמון, בקולקטיב. בשורת אפסות האדם, נצחונה של הבחינה הטכנית וההמונית – כפתה את השיפוט לתועלת, לייעול, למוצר.

בהקדמה משנת 1932 עושה ארנבורג את חשבון אירופה שלו, בהסבירו את המהפכה כתקוותה היחידה. הסבר זה משמש גשר בין מלרו ב“התקוה” ובין בובואר ב“מנדרינים” ושאר חוגו של סרטר בשלהי מלחמת העולם השניה.

ספרות של העולם הנסחף, הנגרר ונטרף במכונה החברתית הגדולה; ספרות בה נדחף האדם לאור אש הלוחמה, אל מחוץ לכבליו הסוציאליים. בתוכה – הוא ערום, אינסטינקטים שלו חשופים. ספרות המתמסרת לסיפור הירידה האנושי – אל מה שהוא יכול ואינו רוצה להיות.

ככל שמתגברת רשות הרבים מתפוררת רשות היחיד. המוסר, המדע, ואפילו מושג החרות משועבדים מעתה ל“טובת הכלל”. מה נותר מן היחיד?

על רקע חשבון העולם של גיבור ספרות המאה העשרים, מנסה מלכין לעשות גם את חשבונו של עם. גיבורה היהודי של הספרות, כיצד עושה הוא את חשבונו של העם היהודי?

מלכין עומד על הצטלבותן של שתי המהפכות בתוך העם היהודי: המהפכה הכללית שאפפה אותו והמהפכה היהודית שכוונה אל עצמו.

י. ל. פרץ ראה את תוצאות המהפכה בחורבן עולם העיירה וניסה להציגה ברומנטיות, בתגלית כוחות האמונה והרוח שפעלו בחייה. שלום אש ראה אותה כך: ר' שלמה נגיד, יענקל שאפשוביץ ומאטקע גנב, כולם עטופים בהילה הרומנטית. בעל בית-זונות בונה בית- כנסת ומשלם לבחורי ישיבה לאמור תהילים למען ימחול לו אלהים. קול תהילים וקול פעמוני הכנסיה מתמזגים באידיליה שלמה בעיירת שלום אש.

אך בפטרבורג-וורשה-מוסקבה של אש – באה כבר האכזבה לאשליות היהודים לכדי ביטוי.

מנחם מנדל עזב את תחום המושב היהודי, ויהודים מצאצאיו בימי פרץ ואש הגיעו לרום החברה, לחוגי בנקאות ואינטליגנציה, בהם נדמה היה שההתבוללות רצוייה ומתגשמת. אך היהודי נשאר תמיד זר ובלתי נסבל גם בחוגים אלה. במוקדם או במאוחר, גם בקרב אלה שהשתמדו, לא נמחה מסביבתם זכר הגזע היהודי שממנו נסתעפו.

מלכין ראה בגורלו של זכרי מירקין של אש – את סמלה של יהדות זו. בבוא זכרי מירקין לוורשה מפטרבורג, אותה עזב לנוכח כשלון ההתבוללות בקרב העם הרוסי – הוא מנסה לחיות בין יהודים. הוא פוגש במשפחה סוציאליסטית יהודית הלוחמת למען המהפכה בתקווה שיגאלו כיהודים יחד עם גאולת העם בקרבו הם יושבים. עם פרוץ מהפכת אוקטובר הוא נוסע למוסקבה, מבקש לנאום בפני המוני פועלים ומהפכנים, אך מכירים בו כיהודי נלעג ומיותר החוזר מאוכזב לוורשה היהודית.

גם אצל אליה ארנבורג מוצא מלכין את הטרגדיה של הגיבור היהודי בעימותו עם חשבונו של עולם. כדברי ארנבורג: “היהודים ממציאים לעולם, זה אלפיים שנה, אידיאות נכונות ויפות. להם – לא לנו”. לדעת מלכין היה הוא הסופר הלא-יהודי היהודי ביותר בימינו. אב-טיפוס לשניאורסונים-איבנובים – הסימבול הטראגי של קומפלקס זה.

ביצירתו של י. ח. ברנר מוצא מלכין את התיאור האמיתי, האכזרי באמיתו: תמונת חיים כמו שהם מוצגת בנאטוראליזם חושפני.

מעיירתו הומל דרך מינסק, וורשה, ערי שווייץ ולונדון, נדד ולא מצא. אין מקום ליהודים בעולם, על כל פנים לא לחיים חופשיים, יהודיים. רק בארץ-ישראל שהוא חושפני כלפיה כאל הגולה – רק כאן מצא מקומה של חירות להיות יהודי.

ר' זרח הזקן מזהיר: “אתה תתפלל לכל האלים ואפילו אחד מהם לא יהיה שלך, תנדוד בכל הארצות ואף אחת לא תהיה שלך, תדבר בכל השפות ואף אחת לא תהיה שלך”. גיבורו היה האדם המתלבט במאבקו עם עצמו – שאינו יכול להפרד מן הייחוד היהודי.

מזיגת האהבה והריאליזם של עגנון יצרה, לדעת מלכין, את דרכו האירונית של עגנון, אשר הכיר בחוסר האפשרות של הזיווג בין האסכולה הרומנטית והגישה הריאליסטית. אלה הפכוהו למספרו של התמול-שלשום הארץ-ישראלי, אשר הפך גם לו, כלברנר, למחוז-חפץ יהודי.

ספרות ימינו משקפת תקופה המשנה את המנטליות האנושית; עידן הטכניקה והשפע גרמו לחיים שייעשו קלים יותר, אך הקלות שבהתגברות על קשיים ומרחקים, גרמה לקלות המשקל המיוחס לאדם על-ידי עצמו.

בין פסיכולוגים של ימינו יש המתיימרים להיות בעלי ההסבר לכל מוראותיה של הנפש, אך התנהגות וגורל האדם מורכבים מכדי להסתבר בנוסחה, במונחים אובייקטיביים- “מדעיים”.

כל אדם מחפש מוצא, לא במדע – אלא בחלום ובאשליה. זה הגשר המאפשר לו להלך על- פני המים אל המוות. זוהי האשליה של המציאות החולפת, כאילו היה החלוף קבע שבעולם. מלכין הדגיש את חשיבות החלום בספרות האופטימית של עמק-הבכא – בעומדו על תכונות הגיבור השלומעליכמי. החלום על הירושה הגדולה המחכה לו ב“קאליפורניה שבארץ פילאדלפיה” והמלמד מכתריאליבקה, – המתאר לעצמו מה הוא היה עושה “לו הייתי רוטשילד”. בידו – הטובה בתשובות לתיקון העולם: לבטל הכסף בכלל, ולהקל עוּלו של עולם.

האור הטראגי-קומי בו מאיר שלום עליכם את גיבורו היהודי בין מציאות הרעב והחלום הרוטשילדי – נראה למלכין כמפתח להבנתה של ספרות שלא הפסיקה להאמין באדם גם בעולם מלא תמורות ואכזבות של ימינו. עולם זה מתגלה לטוביה בבחירת בילקה בתו, המבכרת עושר על אושר. היא נישאה לקבלן עשיר, גס ומשעמם, גדול ממנה בשנים רבות.

ייאושו ואומללותו של טוביה נראים למלכין כתוצאה אל אהבתו הגדולה לבתו – אהבה הנעשית מיותרת בעולמה של בילקה, המתכחש להודל שהלכה לסיביר אחר אהוב לבה, עולם שנתגלה בריאליזם השלום-עליכמי, החייכן בדמעותיו – אשר הוצג על-ידי מלכין על ניגודיו והישגיו.

*

האדם אינו מונוליטי. כל אדם הוא הרבה אדם. תמיד מחפש את הגשר על הפער בין רצונו ויכולתו, בין חלומות ומציאות, בין תמונת עולם והוויית אדם.

הפסימיסטים מאמינים שהוא מחפש לשווא ואילו האופטימיסטים מאמינים בחיפוש שיימשך אחר שימצא. מלכין רצה להשתייך לאופטימיסטים.