קטנים וגדולים ידעו את ד. ב. מלכין. אלפים ורבבות העריצוהו, אך בקרבו קיננו עצבות ויגון. ההיה זה יגונו הטבעי של אדם יוצר? ההיו אלה פקפוקיו וספקותיו של איש הרוח החי את מאורעותיו הטראגיים של העם בכל מעמקי נפשו או שהיו אלה תחושות כוססות של קיפוח על שלא השיג את שאיפותיו, על שלא זכה למגיע לו? דומה, גם גורמים אלה גם גורמים אחרים פעלו כאן כאחד.

מלכין מיעט לדבר על עצמו ובמיוחד נמנע מדבר על עניינים שנכווה בהם ושהכאיבו לו. גאוותו כאדם והכרת ערכו כסופר עצרוהו מעשות זאת. באותו העוז נשא בקרבו את מחלתו הממארת.

הן כסופר הן כמרצה היה לא רק בעל סגנון ובעל נוסח משלו. היה לו גם לחן מתנגן ומקורי. היה זה ניגונו, ניגון מלכיני צלול, חם וממריץ, ששרשו בעיר מולדתו שבליטא, שפרח במינסק ובממלכת היידיש בווארשה ונצרף ביידיש חילונית במסע לימודי במרכזי אירופה וביבשת שמעבר לים. כדרשותיו של המגיד ממינסק, שהיה מספר עליהן בחיבה יתירה, וכדברי מוסרו של ר' בן-ציון ידלר בירושלים העתיקה ובמאה שערים, כן נקלטו בנפשו הרצאותיהם הפילוסופיות של פרופסורים בסורבון שבפריז. בקורת-רוח ובטוב-עין של אמן-אמת היה חוזר ומתפעל מהם: צא ולמד, מה היטיבו הללו לעשות מלאכתם.

ד. ב. מלכין היה נואם-אמן. כל אחת מהרצאותיו על ספרות, על אמנות או על תיאטרון היתה יצירת-מופת; בה נכרך הרעיון בתיאור סיפורי, בה לווה תמיד הפירוש הסוציולוגי, ההגיוני והתכליתי, ברוח האמוציה והחוויה, בה לא נעלם מראייתו ומשמיעתו בעת ניתוח ביקורתי ומפוכח אף הרפרוף השקט ביותר של המראה פיוטית. הוא היטיב לשלוט בקולו, אשר אלפים ורבבות ידעוהו, ולהעניק לו בכשרון אמנותו האורטורית את הגון המתאים. יש אשר קולו חד ומוחשי ויש אשר הוא רך כקטיפה, – ומיד אתה חש ומרגיש את ערכה של המלה, את קסמה, את גדלותה. מלכין היה אחד המעטים, אשר ידעו את ערך המלה הכתובה והאמורה והוקירוה. דומה, מלים יהודיות, אותיות עבריות, המתיקו עמו סודות ורזים…

לא פעם נזדמן לי לשתף פעולה עם ד. ב. מלכין, בעיקר בשידורי “קול ישראל” ביידיש. ומדי פעם הייתי משתומם וחוזר ומשתומם על כושרו של אדם מצוחצח ואלגנטי זה השלוו לכאורה ואשר שאף תמיד לרומם יצירה מרומים אוניברסליים, להיתפס ולהתחמם על ידי צליל נאמן או על-ידי מונולוג של שחקן יהודי חביב, ומכל שכן על-ידי שורות נאות מעטות מידי משורר צעיר, ובעיקר כשמשורר זה יונק מאדמת מדינת ישראל. אך יותר מזה הייתי משתומם בהסתכלי בדרך עשייתו. השתוממתי למראה אולמים גדולים ומלאים, שבהם היה הקהל עוקב בדריכות אחרי הרצאותיו ומלווהו בסיוריו הרחבים והמעמיקים בשדות הספרות והאמנות, התיאטרון היהודי והישראלי, במרחבי הספרות הקלאסית ובדמויות המקרא ובעשרות נושאים אחרים אשר בהם העשיר את חיי התרבות בישראל (ובשנים שקדמו לכך בפולניה, בצרפת ובבלגיה). אך השתוממתי יותר מזה בראותי כיצד צומחת מתוך משפטים מעטים שרשם לו בפנקסו הזעיר יצירה אורטורית, נפלאה, אשר יש בה מוטיב יסודי וצלילי- לוואי נהדרים ומבנה-נאום אמנותי על תקשיטיו ועל עיטוריו, ועם זאת היא מבוססת על יסוד המחושב והמתוכנן שבהגיון.

וכהרצאותיו כן מסותיו וכן כתביו הביקורתיים על ספרות ועל תיאטרון, הזרועים בשפע בעתונים ובכתבי-העת. תכופות הייתי שואלו אף בתרעומת כל שהיא: הא כיצד, משום מה אינך כונס יצירות אלה לספר? הוא היה מתחמק מתשובה ישירה. יש אשר נימוקו היה – חוסר פנאי, ויש אשר טען, כי עוד לפניו כתיבה רבה. בי היתה ההרגשה – וכיום גברה בי – כי הסיבה עמוקה יותר, ומוטב שנאמר, נוגעת ללב יותר. הסיבה היא – יחס פנימי של יראת- כבוד מפני המלה הנדפסת, יחסו המהותי לספר, אשר נתחדד ונתלהט יותר מאז שואת עם ישראל – עם כליון הספרות היידית במרכזי מזרח-אירופה שמלפנים.

שבועות מעטים לפני פטירתו, 12 בפברואר 1966, נפגשנו. הוא מסר לי את מאמרו, מבוא לספר סיפוריו של ידידו הסופר י. פינר. היתה זאת הפעם הראשונה שהודה לפני בכאב: “אני חש את עצמי ברע”. אפרורית מצהיבה וחולנית התפשטה על פניו האציליים. הוא היה עצבני וקצר-רוח, אך כדרכו עדין בהליכותיו וחיוכו פקחי ומצודד נפש.

כבר ארב לו המוות מקרוב.

עשרות רבות ממסותיו ומכתביו הביקורתיים מפוזרים בכתבי-עת ובעתונים. לתרגומיו הנפלאים, למסותיו המוצלחות על דוד ברגלסון ועל י. ח. ברנר, לכתביו בענייני תיאטרון, ספרות ואמנות הן הקדיש קרוב לחמישים שנה מששים וחמש שנות חייו.

חובת-כבוד היא לידידיו ולמעריציו של דב-בר מלכין – ולא רק להם אלא חובה היא לספרותנו בכלל – לכנוס יצירות חשובות אלה בצורת ספר. גם מתוך עזבונו שוב נראה ושוב נכיר את המסאי המקורי וההוגה ד. ב. מלכין.

ספרות גדולה

לאדם חי

בזכרון נעורים שחלפו

על מנת –

לעורר צעירוּת שישנה

באתמול היומי, בהיום שלשומי

בין ואלס לטויסט

עידן של זקנה קודם-זמנה, יודעת כל,

ספורט של ראווה

לא רוקדת אלא מרקדת

תקליט – יריקת חרצני המלון

ולחם ושעשועים

ובילוי עד אין סוף כדי להתמסר בכניעה רוגעה

עידן של זקנה קודם זמנה – חרשה ולא שואפת

על כן מבקשת: לעורר צעירות שישנה

באמצעות אתמול שהיה היום