לֵיל הַפֶּסַח, לֵיל הַסֵּדֶר. מִסָּבִיב יוֹשְׁבִים בְּהֶדֶר
הַהוֹרִים וְהַבָּנִים;
בַּכֵּלִים מַבְרִיק הַיַּיִן, נוֹצְצִים נֵרוֹת בָּעַיִן,
גִּיל הֶחָג עַל כָּל פָּנִים,
וּבַבַּיִת אוֹר זוֹרֵחַ.
מִי זֶה בָּא, הַאִם אוֹרֵחַ?
רֹאשׁ שֵׂיבָה וּשְׂחוֹק שֶׁל יֶלֶד… מִי פָּתַח לוֹ אֶת הַדֶּלֶת?
“חַג שָׂמֵחַ!” סָח בְּקוֹל,
“יַקִּירַי, הַרְבּוּ לִסְלוֹחַ, הַאוּכַל אִתְּכֶם לִפְסוֹחַ?”
“כָּל דִּכְפִין יֵיתֵי, יֵיכוֹל!”
בַּעַל־הַבַּיִת – הוּא שָׂמֵחַ:
בָּא לִכְבוֹד הֶחָג אוֹרֵחַ.
וְהַבָּא – אִישׁ רָשׁ וָהֵלֶךְ, רֹאשׁ שֵׂיבָה, כָּפוּף מִכֶּלַח;
הַתַּרְמִיל הֵסִיר מִגַּב,
לַשֻּׁלְחָן נִגַּשׁ לָשֶׁבֶת… פֶּתַע רָעֲדָה שַׁלְהֶבֶת
וּמַשָּׁב קַלִּיל נָשַׁב.
“פֶּגֶר פֹּה… אָחוּשׁ בָּרֵיחַ”
סָח בְּלַחַשׁ הָאוֹרֵחַ.
“פֶּגֶר?” קוֹל אֶחָד שָׁאָלוּ. מַה מְּאֹד כֻּלָּם נִבְהָלוּ!
“אוֹיָה לָנוּ – עֲלִילָה!”
וַתּוּפַר שִׂמְחַת הַסֵּדֶר… הֵם חִפְּשׂוּ בְּכָל הַחֶדֶר,
וְאֶחָד מֵהֶם גִּלָּה
שַׂק מֵאֲחוֹרֵי הַדֶּלֶת;
וּבַשַּׂק – גְּוִיָּה שֶׁל יֶלֶד.
יֶלֶד זָר, בֶּן שֵׁשׁ אוֹ שֶׁבַע, אֵין בּוֹ רוּחַ, אֵין בּוֹ צֶבַע,
קַר כַּשֶּׁלֶג, פֶּגֶר מֵת…
מֵת לִבּוֹ שֶׁל בַּעַל־הַבַּיִת: פֶּגֶר!… עוֹד מְעַט כָּעַיִט
גַּם הַמַּעֲלִיל יֵרֵד!
אֵין בָּהֶם אֶת פִּיו פּוֹתֵחַ…
לֹא נִבְהַל רַק הָאוֹרֵחַ.
וּבְשֶׁקֶט כֹּה דִבֵּר הוּא: "מַהֲרוּ בְּגָדִים, מַהֵרוּ!
אֶת הַפֶּגֶר חִישׁ נַלְבִּישׁ;
לַשֻּׁלְחָן אוֹתוֹ נוֹשִׁיבָה, כּוֹס וָיַיִן לוֹ נַקְרִיבָה –
אִישׁ בַּגֹּלֶם לֹא יַרְגִּישׁ,
כִּי עֵינָיו גַּם נְפַקֵּחַ…"
הֵם צִיְּתוּ לוֹ לָאוֹרֵחַ.
אַךְ הוֹשִׁיבוּ אֶת הַיֶּלֶד – וְהִנֵּה דּוֹפְקִים עַל דֶּלֶת;
וְהַדֶּפֶק גַּס, מָהִיר.
נִכְנְסוּ שָׂרֵי הַקֶּרֶת, הַמַּלְשִׁין עִם הַמִּשְׁטֶרֶת,
בָּא אִתָּם גַּם רֹאשׁ הָעִיר.
וּבְכָל מָקוֹם בִּקֵּשׁוּ,
אַךְ בְּשׁוּם מָקוֹם אֵין יֵשׁ הוּא.
רֹאשׁ הָעִיר – פָּנָיו הִרְצִינוּ; הַמַּלְשִׁין – פָּנָיו הִלְבִּינוּ,
אַךְ פִּתְאֹם הִבִּיט וַיַּרְא:
לַשֻּׁלְחָן יוֹשֵׁב הַיֶּלֶד (זֶהוּ, עִם עֵינֵי הַתְּכֵלֶת…)
אָז בְּנִצָּחוֹן יֹאמַר:
“פֹּה!… וְזֶה הוּא הָרוֹצֵחַ!”
וַיִּרְמֹז עַל הָאוֹרֵחַ.
“מִי רָצַח? הֵן חַי הַנַּעַר!” יַעַן הַזָּקֵן בְּגַעַר,
“חַי הַנַּעַר! חַי, לֹא מֵת!”
וּכְמוֹ זֹאת לְהוֹכִיחַ, יָד עַל רֹאשׁ הַמֵּת הִנִּיחַ
וַיְדַבֵּר אֵלָיו רְתֵת:
"לָמָּה נַפְשְׁךָ נִבְהָלָה?
קוּמָה, קוּם, בְּנִי, וּשְׁאָלָה!"
וְהַיֶּלֶד קָם מִשֶּׁבֶת, קוֹמָתוֹ אֵיתָן נִצֶּבֶת,
אֶת עֵינָיו הִרְחִיב פָּקַח;
לַזָּקֵן הִבִּיט בְּנַחַת, יָד שָׁלַח סִדּוּר לָקַחַת
וּבַהַגָּדָה פָּתַח:
“מַה נִּשְׁתַּנָּה” קוֹל בּוֹטֵחַ
אַט קָרָא מוּל הָאוֹרֵחַ.
“מַה נִּשְׁתַּנָּה” קוֹל הַיֶּלֶד יַעַן בִּנְעִימָה צוֹהֶלֶת,
“מַה נִּשְׁתַּנָּה זֶה הַלֵּיל?”
יַחַד “עֲבָדִים הָיִינוּ” לוֹ כֻלָּם בְּשִׁיר יַרְנִינוּ,
זֶמֶר יְשׁוּעוֹת גּוֹאֵל;
וְעַל קוֹל כֻּלָּם צוֹלֵחַ
קוֹל שִׁירוֹ שֶׁל הָאוֹרֵחַ.
בּוֹשׁ הָלַךְ לוֹ רֹאשׁ הַקֶּרֶת. הַמַּלְשִׁין, כְּבוּל שַׁרְשֶׁרֶת,
הוּא מוּבָל לַמִּשְׁטָרָה.
שׁוּב יוֹשְׁבִים סָבִיב בְּהֶדֶר, מַמְשִׁיכִים בְּגִיל הַסֵּדֶר:
נֵס גָּדוֹל לָהֶם קָרָה –
וּבַבַּיִת אוֹר זוֹרֵחַ.
אַךְ הֵיכָן הוּא הָאוֹרֵחַ?
אֵימָתַי פָּתַח הַדֶּלֶת? וּלְהֵיכָן נֶעְלַם הַיֶּלֶד?
גָּזוּ… גָּז גַּם הַתַּרְמִיל…
בַּכּוֹסוֹת מַבְרִיק הַיַּיִן… וְנוֹצֵץ בְּתוֹךְ כָּל עַיִן
פַּחַד יַחַד עִם הַגִּיל…
אַךְ הַפַּחַד חִישׁ פּוֹרֵחַ:
הַבַּעַל־שֵׁם הוּא הָאוֹרֵחַ.