ידוע לכול, שהפתילות, ההבדלות, הנרות, הפנסים והעששיות נוהגים מנהג אמריקא, עֵרים בשעה שאצלנו לילה, וישנים בשעה שאצלנו יום. אך האם תוכלו להודות בכך, שפתילות, נרות, פנסים ועששיות יש להם לשון (בדרכם שלהם) ומושׂג נכון מטוב ורע? אף-על-פי-כן נַסו נא, והעלו נא על דעתכם, כמה הם דומים אלינו! הכלי, ממה שלא יהיה, הוא הוא הגוף; ובדומה לגופותיהם של בני האדם, אף הללו מהם ערומים, מהם מקושטים בפרחים ובזרים או בכל מיני ציורים ודמויות, ומפוארים בכסף ובזהב. השמן, החֵלב, הנפט – הם כמין דם. הדם אף הוא שונה אצלם: יש יחסן ויש שאינו יחסן, ויש יחסן שביחסנים! חֵלב יוצא ממקום מגונה, שמן אפשר לו שיהא כשר ואפשר לו שיהא טריפה; דונג לעולם כשר, נפט יש ממנו נקי ויש שאינו נקי, ולפעמים גם ריחו רע! וכמה דומה הפתיל והשלהבת האוחזת בו, לנשמתנו אנו!
וכבר אמר שלמה המלך: “נר אלהים נשמת אדם”!
וכמה דומים חייהם הם לחיינו אנו!
הפתילה – שׂריד ופליט מדורות רחוקים ויראי-שמים – באמת היא שטה וסובבת על-פני השמן הכשר; היא דולקת אפלולית, נקיה ושקטה; אינה מתלקחת בגאוָה שׂטנית, אינה מתיימרת להאיר ולהריח לכל העולם… לא שלה העולם, לא עליה דאגתו של עולם!
פינתה שלה מַספקת בשבילה. כנגד זה אין היא גורמת דליקות! לא תמצאו אצלה סימן של רעיונות אנַרכיסטיים!
ונוסף לכך היא דולקת נוגה, משום שקצרים החיים, קצרים מ“חלום יעוף ומצל עובר”!
היא מלאה “מרה שחורה”!
“מה אנו, מה חיינו”? פתילה עם טפה של שמן, ומרגע לרגע מתקרבת יותר אל שעת-המיתה! היא זוכרת תמיד את שעת-המיתה, ולפיכך באמת ייחדנו אותה לזכר המתים.
הבדלות, נרות של חנוכה – הם “דברים שבקדושה”, כמעט בלא גופים! מהם עשׂויים פתיל כפול-שמונה, אבל כולם מעוקמים ומפותלים… ויחד עם זה צהובים, כפי שראוי להם לקדושים להיות! ודולקים בהתלהבות, ועושׂים פיח שחור, גם זה כראוי לקדושים; ויותר משיש בזה חכמה יש בזה אמונה, יותר משיש בזה אור יש בזה התעוררות, ועיקרם “לשם מצוָה” ולא להשתמש בהם.
נרות, פנסים ועששיות של נפט הם בריות חילוניות! פנסים ועששיות אין להם ולא כלום לעניני יהדות! נרות משמשים אמנם לברכה בשבתות ובחגים ולנרות-נשמה, אבל לסמוך על אמונתם אסור…
אגב אורחא הרי הם גם משׂחקים בקוביא ומשמשים גם לשאר כל מיני עבירות חמורות, שמוטב להן לא להזכיר אותן כלל… נרות, ובפרט נרות של סטיארין, שלא להוציא מן הכלל את הכשרים, הם גם לכאן וגם לכאן!
עששיות ופנסים – רוֹטשילדים ויחפנים! הראשונים גרים בתוך בתים, באולמות, לפרקים – בתוך כל-טוב; והאחרים – בפרוזדור, ברחוב, בין רוח ושלג…
ממין אחד, מאותם אבא-אמא עצמם, גופים מאותה זכוכית עצמה, אותו דם – נפט, נשמה אחת – אותו פתיל עצמו, ואף-על-פי-כן – בשעה שהעששית מאירה בשקט ובשלוָה, או מלהטת בכל גוני הקשת מבעד לזגוגיות סַסגוניות… בשעה שעששיות תופסות מקום בראש בין הקרואים בכל החתונות והנשפים, בכל אסיפת-משפחה, מלוים חתן וכלה עד לרגע האחרון – עומד הפנס בפרוזדור של אכסניה. ורוח-הפרצים שבין השערים הפתוחים זה כנגד זה נוטלת הימנו את נשימתו. הגוף שבור, צלעותיו סדוקות ודבוקות במיני טלאים מלוכלכים. והוא דולק ודועך, וגוסס בתוך ריח רע…
ולאיזה רוחות, סערות, גשמים ושלגים נתון חברו שברחוב! כל רגע ורגע הוא חרד לחייו, עובר מישהו ברחוב – יכול שהוא שכור, שישבר אותו באבן ויפוצצו לרסיסים.
– לשם מה הוא מאיר בלילה, אפילו בשעה שהלבנה והכוכבים ישנים?
וכי חייהם של הללו שונים מחיינו? ומפני מה נאמר, שאין להם לשון משלהם, ידיעה והבנה משלהם?
מן ההכרח שיהא להם! אני תמיד היתה דעתי, שהכול חי, הכול מרגיש, הכול יודע מה טוב והגון, ופעם אחת שמעתי אני עצמי, היאך העששית התלויה הגדולה שלי הטיפה מוסר לעששית-שולחן קטנה, שעמדה במקרה לא הרחק ממנה.
“ילדתי – אומרת היא – התנהגי בדרך הישר! דלקי ישר כלפי מעלה, דלקי כאותה אש שעל-גבי המזבח! ישר כנגד השמַים, ויהי חלקך עם אותם המאורות הגדולים, החיים לעולם! אל תתני לכל רוח מצויה להטות אותך אל הצד! זכרי – כי סבתא שלך (זכרונה לברכה) היתה פתילה קדושה! ודודתך היא ההבדלה! ונרות-חנוכה, נרות-נשמה ונרות-שבת קרוביך הקרובים הם!”
“התחזקי ללכת בדרכך, ואל תתנהגי כאותם מופקרות שבבתי-האורחים ובכל הרחובות! הגביהי ראשך! דעי לפני מי אַתּ עומדת! לפי מי אַתּ עתידה למסור דין-וחשבון! זכרי, שכל בוקר ובוקר עולה הפתיל שלך למעלה לכתוב בספר את כל תנועותיך!”
“אַל תשכחי – שאם תלכי בדרך הישר, תזכי לכל טוב!”
“אמן!” – השיבה עששית-השולחן הקטנה.
© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.