דַּלְתִּי לֹא נִפְתַּחַת, דַּלְתִּי לֹא נִסְגֶּרֶת.
חַדְרֵנוּ – כַּלָּה הַמְחַכָּה לֶחָתָן.
עָיֵף וּמְרֻוָּק מְחַכֶּה הַשֻּׁלְחָן,
מְצַפֶּה לְיָדֵךְ זְרִיזָה וּמְסַדֶּרֶת.
בָּאָרוֹן שַׂלְמוֹתַיִךְ לוּטוֹת בָּאַדֶּרֶת,
מִצְטוֹפְפוֹת כְּלַחֲמָם וּכְקַר לְכֻלָּן.
נַעֲלַיִךְ פְּעוּטוֹת עוֹד עוֹמְדוֹת כְּעָמְדָן,
וְהַכֹּל כְּשֶׁהָיָה – וְרַק אַתְּ נֶעְדֶּרֶת.
מִטָּתֵךְ כּוֹס רֵיקָה, מַצְמִיאָה בַּלֵּילוֹת.
וּבַלַּיְלָה בִּילֵל מְיַלְּלִים הָרוּחוֹת
וְהַיָּם לִי פּוֹזֵם אֶת פִּזְמוֹן הַבְּדִידוּת.
אָז אֶשְׁמַע כִּי יִשֹּׁר כָּל עָלֶה מֵעֵץ תּוּת,
כִּי יִפֹּל בְּכָבְדוֹ וִינַבֵּא נוֹרָאוֹת:
לֹא תָשׁוּב, שָׁם תָּמוּת, לֹא תָשׁוּב, שָׁם תָּמוּת.
תל־אביב, תרצ"ד