מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מתנות דרשה

מאת: יצחק ליבוש פרץ , תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשכ"א

סוגה:

שפת מקור: יידיש

דבר זה, שאני רוצה לספר לכם, בשבחי הבעל-שם-טוב אינו מובא, ובספר אחר של ספּורי-מעשׂיות אינו מודפס. ואף- על-פי-כן נכּרים דברי אמת, כפי שתראו בעצמכם… התחלתו של המעשׂה היתה לפני ימים רבים, רבים מאד, בזמן המגפה השחורה. כחמשה-עשׂר מילין מאחרי מזיבּוּזש ישנו כפר, והתחל מתחיל הכפר הזה בפונדק. ואת הפונדק החזיקו שני שותפים. יהודים זקנים זוכרים היו, שהפונדק של הרוזן היה מוחזק בידי שני שותפים. ועוד היו יודעים בימים ההם את שמותיהם שלהם: אחד שמו היה אֵליה העיקם – כתף עקומה היתה לו, ולשני קראו: מיכאל הרחב, יהודי – בעל-נפח, רק בקושי נכנס בפתח. והיהודים חיו, ועשׂו מסחר בשותפות, גידלו ילדים…

ירדה לעולם המגפה השחורה, התגנבה אל הפונדק, לקחה את שני השותפים עם נשיהם וילדים הרבה. ונשאוֹר נשארו רק אחרי אֵליה העיקם נער קטן, ואחרי מיכאל הרחב – נערה קטנה, בני גיל אחד, שני ילדים קטנים. מיכאל הרחב עם אשתו – דומה, שיינדל היה שמה – מתו במאוחר יותר, ולפני מותם אֵרשׂו את שני הילדים זה לזו… שיינדל הנ"ל הוציאה מתחת לכּר שלה טבעת של כסף – טבעת הקדוּשין שלה היתה זו – ומסרה אותה לנער, באמרה לו כמעט עם יציאת הנשמה:

  • הנה בטבעת זו תזכה לקדש את הכלה שלך… מלבד שני הילדים – החתן והכלה, נשאר משרת. קם המשרת ועשה מעשה כזה: הוא העלים בפני הפריץ את הילדים, ונטל לרשותו את הפונדק. שילם דמי-חכירה לפריצה; דבר זה מסר הפריץ לה, כפי שהוא נקרא אצלם – “בשביל סכות”. את הילדים עינה, ומשגדלו, עשׂה אותו למשרת אצלו, ואת הנערה למבשלת. במזיבוזש דברו על כך בימים ההם רבים: רק כחמישה-עשר מילין מרחק. הפונדקי היה גבר אלים, חשוב ומקובל אצל הפריץ ואצל הפריצה, והפריץ היה רוזן, משרי המלכות, ליהודי כמעט לא נתן לגשת אליו, – תחולנה בו ידים אחרות! ולפיכך דבּרו ודבּרו עד ששכחו. אל הפונדק היו סתם נמנעים מליגש: לאורח עני לא היה הוא, המשרת לשעבר, מניח לעבור את הסף, ומן העשירים – היה פושט את העור… כשמן על-פני המים צף ועלה המעשה הזה רק לאחר ארבע- עשרה, חמש-עשרה שנה. מישהו עבר במזיבוזש, היה אצל הבעל-שם, כך סתם, נכנס וספר, באשר בכן, הפונדקי של אותו פונדק, מי שהיה משרת, משדך עצמו אל היתומה. שאם לא, אומר הוא, את שניהם גרש יגרש…

הדבר ירד חדרי בטן, אך כשהבעל-שם שומע ושותק, שותקין אף אחרים. נאנחים אנחה של צער, מזכירים לפעמים, ונאנחים שוב ושוכחים שוב… והבעל-שם כנראה לא שכח, כפי שתראו…


_________________


פעם אחת, בימות החורף, היתה סערת-שלג גדולה. שלג ושלג. ובשבת לפנות ערב נשתתקה פתאום. יוצאים החוצה קודם ההבדלה: השמים זרועים כוכבים. טוב. הבעל-שם עושׂה הבדלה. הודל, כמנהגה, מחזיקה את נר- ההבדלה. הרבנית עומדת בפתח. בבית – במשך השבוע, מחמת השלגים, שום אדם לא בא – בדוחק מנין.

לאחר ההבדלה, ממתינים, שהבעל-שם יתחיל “ויתן לך”. אך הבעל-שם משתקע במחשבות. אחר-כך הוא מתחייך ופותח ואומר:

יודעים אתם מה, רבותי? אנו לטייל נסע אנו, הרבנית עם הודל נוסעות גם הן. “ויתן לך” נאמר בדרך. את פזמוני “אליהו” נשיר, אם ירצה השם, ביער, ו“מלווה-מלכה” נערוך בפונדק אחד. סעודת-שׂמחה תהיה! ירתום וַאסיל את הסוסים בעגלת החורף הגדולה.

יוצאים ורצים החוצה להודיע לוַאסיל. והוא מצווה לרבנית ולהודל לצרור ולקחת מלווה-מלכה כיד המלך, לא לשכוח לקחת מעט דובשן ויי"ש, ואת מעט היין, שנשתייר מקדוש והבדלה, גם כן לקחת…

כפי שנאמר, שׂמחה תהיה, אומר הוא. וכבר הלבבות נעשׂים שׂמחים יותר.

באותו מעמד היה סופר העיר.

– שמא יש לך כתובה מוכנה, רק להוסיף בה את השמות? תמהים ומתפלאים על השאלה. הסופר נזכּר: יש לו בבית. והוא מצווה לו להזדרז, להביא ולקחת עמהם. מתפלאים עוד יותר, אבל שאלות אין שואלין.

לא יצאה מחצית השעה, וּוַאסיל מסיע ומעמיד את עגלת- החורף הרחבה לפני הבית; על המושב הראשון כבר יושבות הרבנית והודל, המלווה-מלכה צרורה במפה בתווך. על המושב השני – הבעל-שם בין שני מקורבים מן הקשישים. השאר קופצים ועולים ומתיישבים בכל מקום שהוא, רגליהם משורבבות ויוצאות מתוך עגלת-החורף. אברך אחד עלה וישב ברכיבה על-גבי כלונס… וּוַאסיל עם השוט והמושכות ביד, בשבתו, כפי שהיה מנהגו תמיד, ברגליו על היצול ובפניו אל העולם, ושואל:

– להיכן?

והבעל-שם משיב: סע!

שוב אין וַאסיל שואל שאלות, נוטל ונועץ בשחת בקרן- זוית את השוט, קושר את המושכות אל התיבה של עגלת- החורף, – וצוָח על הסוסונים. מגביהים הסוסונים שנחו כל ימי הסערה, את רגליהם בחשק, מאבכים אבק-שלג מתחתיהם, והכול נישׂאים, כמו בתוך ערפל בהיר, ויוצאים מן הסמטה, מן השוק, מן העיר, אל תוך מרחב-השלג הגדול, הרחוק, ואומרים “ויתן לך”…

גמרו לומר “ויתן לך” – מתחיל היער. בימים ההם בוַדאי חמשה-עשׂר מילין של יער היו… דרך רחבה, חלקה כפני השולחן. ומזמרים פזמוני אליהו… הנגוּן מתגבר, הרקיע המוּככּב, רואים בחוש, מקבּל תענוג, הכוכבים כולם מרקדים במקומם. עצי-המחט העתיקים, משׂמאל ומימין – נרעדים ממש, כמתעו- ררים מתוך שינה, ומפזרים עלינו שלגים, כמו שמפזרים כשוּת על חתנים. לפעמים קופץ ממקומו צפור שחור שנתעורר וטס כחץ מקשת להיכן-שהוא בצריחה צורמת-אזנים ונעלם… לפעמים נעורות להקות-להקות שלמוֹת של צפרים קטנות ופיפץ, פיפץ, פיפץ – הן עוזרות, מתלווֹת לזמירה… וכיון שנגמרים פזמוני אליהו, נגמר גם היער, ושוב רחבות, ונראה מרחוק כפר, לפני הכפר בית גדול – הפונדק. מכירים את הפונדק עם הכפר, ויודעים – חמשׂה-עשׂר מילין מן העיר, אבל על כך אין מדברים, בקפיצת הדרך, בשעה שנוסעים לטייל, כבר הכול רגילים.

– עמוד – מצווה הבעל-שם. ועומדים.

– כאן, – אומר הוא, – נמתין קצת.

אם להמתין, הרי ממתינים. קופצים אחדים מעל עגלת- החורף ליישר את הרגלים.

בינתיים רואים משהו בועט ומבעט בשלג ומתקרב והולך. מסתכלים – סוס ומגררה. התקרבו – רואים – שתי נפשות נוסעות. כובע של גבר, וסודר של אשה. הם רוצים לעבור הלאה, הבעל-שם מעכב אותם.

– שמע נא אתה, בחור! – אך בלא כעס, ודוקא בבת- שׂחוק – להיכן זה נוסעים בחור עם בתולה לבדם בלילה? הבחור מתבונן לראות, מי הוא השואל אותו. ורואה הוא, כנראה, מי. ואפשר בקול הכיר, שאין זה בשׂר-ודם פשוט.

– אנחנו חתן וכלה, רבי!

– דבר זה יודע אני… אך קודם חופּה וקידושין…

– הבעל-הבית, רבי, גירש אותנו, כפי שהיינו עומדים ויוצאים. אשרנו, שאכּר אחד שכן ריחם עלינו, סוסון ומגררה השאיל לנו ופרוות, ויעץ, שאסע ואכנס למזיבוזש אל הרבין, אל הבעל-שם… הוא יושיעני…

– אם כן – משיבים לו, ושוב בבת-שׂחוק – בא הבעל-שם לקראתך…

כמעט אינו מאמין למשמע אזניו ולמראה עיניו.

– וסע בחזרה! – אומר הבעל-שם.

– הוא יהרוג אותנו… הוא אמר…

– סע כשאומרים לך!

והריהו הופך ונוסע בחזרה. ועגלת-החורף הגדולה – אחריו… מי שירד, קופץ ועולה בחזרה, או הולך כבר פיסת-דרך זו ברגל…

וכשהמגררת הקטנה מגיעה ונעצרת לפני הפונדק, רץ ויוצא הפונדקי עם כלונס…

משמיעים כנגדו גערה מעגלת-החורף הגדולה. רואה הוא חבוּרה, והוא צועק בכעס:

– ארחי-פרחי באו! סעו הלאה! אין מה לאכול, אין מה לשתות, אין מקום ללון, הייד"א!

ורץ בחזרה ורוצה להבריח את הדלתות.

אמנם גברתן הוא היהודי הגזלן, כתפים, ידים וכלונס ביד. אבל הרי ישנו כאן וַאסיל והעולם בא לעזרה… ובעוד רגע הכל נמצאים בבית פנימה.

– ללון – אומר אליו הבעל-שם – לא נלון כאן, אכילה ושתיה הבאנו, ברוך השם, עמנו. אתה בקש ומצא והדלק יותר נרות…

מרטן משהו הגזלן מתחת לחטמו, אך ציית מציית הוא.

כבר דולקים כמה נרות בפמוטות של נחושת.

– הגש עוד מפה!

– יגיש הוא! – מנהם הגזלן, במבט-עין זועם אל הבחור המגורש.

– אתה משרתו שלו! – גוער בו הבעל-שם. כמעט בפעם הראשונה שמעו אותו גוער במישהו. וגערתו פעלה. הפונדקי נעשׂה בבת-אחת קטן, מכווָץ, ממש מצומק, חזר ונעשׂה שוב משרת. והוא הולך ומביא מן החדר השני מפה.

– כלונסאות יש לך? – שואל הבעל-שם.

כבר הוא עונה, כמו משרת:

– להסיק בתנור, או בכירה?

– לא להסקה. הָבֵא ארבעה כלונסאות ישרים. והוא מביא.

אומר הבעל-שם לסופר: הוצא את הכתובה וכתוב בה את שמות החתן והכלה…

ואחר כך: – יעשׂה מישהו מן המפה עם הכלונסאות חופה. הסופר כותב. החופה נעשׂית. חתן וכלה כבר עומדים תחת החופה. הבעל-שם כבר מסדר קידוּשין… מזל טוב, מזל טוב! ויושבים למלווה-מלכה, שהרבנית עם הוּדל הוציאו בינתים וערכו על השולחן…

אוכלים, שותים, פותחים בזמר… מכריז ואומר הבעל-שם:

– עכשיו מתנות-דרשה! הלילה אינו עומד, הזמן עובר.

צד חתן וצד כלה בבת-אחת. והוא מתחייך ומכריז ואומר:

– אני מצדי נותן לזוג את החכירה של הפונדק!

– הפונדק שלי הוא! – נדלק מי שהיה משרת.

– רשע שוטה! עכשיו אני הוא הפריץ, והפונדק שלי הוא, ואני מוסר אותו לזוג.

ופונה אל הרבנית:

– ואת, רבנית, מה את נותנת?

בדומה לכל שאר האחרים, רואה גם הרבנית את הדבר כמעשׂה-צחוק, להכעיס את הגזלן, והיא מכריזה ואומרת:

– כשהבעל פריץ, אשתו פריצה היא, והואיל והתשלום בעד הפונדק (דבר זה היה ידוע) נוטלת הפריצה לסכּוֹת, הריני נותנת להם מתנת-דרשה

– את התשלום הזה כל ימי חייהם!

– אם כך – אומרת הוּדל – אם אבא פריץ ואמא פריצה, הרי אני בתו האחת-והיחידה של הפריץ, ויש גם לי דעה כלשהי.

– בוַדאי, בוַדאי!

– אם כן הריני נותנת לזוג מצדי שלי שלוש מאות דליים יי"ש מבית-המשׂרפות!

– רבותי, נברך!

ומברכים, לאחר מעשׂה-הצחוק, כפי שהיו סבורים…

לאחר ברכת המזון סח הבעל-שם אל הזוג:

– עכשיו כבר רשאים אתם לנסוע ביחד. להיכן רוצה אתה לנסוע?

– יש לי כאן דוד לא הרחק מזה, בתוך היער… עושׂה-זפת… מחייך הבעל-שם ואומר:

– אדם נוסע ואלהים מסיע… סעו לחיים ולשלום. אך את השיריים, אומר הוא, עם המפה ביחד קחו עמכם, והעיקר, אל תשכחו את מעט היין שנשאר, יהיה לכם צורך בו… עושׂים כדברו. נוסעת ויוצאת המגררה הקטנה בצד אחד, ואנחנו נוסעים בעגלת-החורף הגדולה למזיבּוּזש… מן הסתם תהיה קפיצת הדרך. וכשהוא כבר יושב בעגלת-החורף, פונה הבעל-שם אל הפונדקי ואומר:

– ואתה, גזלן, צריך לחזור בתשובה! מן הפונדק יצוֹא תצא, נע ונד תהיה, גלות תערוך. אחר-כך המקום יעזור לך, ותגיע אלי לקבל תשובה… סע, וַאסיל…

עגלת-החורף עוקרת ממקומה, הפונדקי נשאר עומד דומם כאבן… ועוד כשנכנסו לתוך היער, הפנו ראשיהם וראו שעדיין הוא עומד ומשפשף לו את עיניו, כאילו הוא מתעורר מחלום רע…

ומה שאמר הבעל-שם נתקיים, כמובן…

לאחר כמה שנים בא הפונדקי וקבּל על עצמו תשובה… שוב לא היה אפשר להכיר אותו. אך זהו כבר ספּור אחר. ומוטב שתשמעו, מה היה בסופן של מתנות-הדרשה. הרי סוברים היו: צחוק הוא…


_________________


נוסע האברך עם אשתו הצעירה אל היער, המפה עם השיריים של המלווה-מלכה, עם מעט היין בבקבוק, צרורים. וצריכים הם לנסוע אל עושׂה-הזפת לערך מחצית השעה. וכבר הם נוסעים שעה ושעה-ומחצה, ואת היער עם הבקתה השחורה אין רואים. ואין פלא, נפוֹל נפל שלג כזה, לך והכּר את הדרך! אבל חשוֹש חוששים הם, ובמקצת מפחדים גם כן. בינתים נעמד הסוסון, יתפוס את הנשימה, זה כמה שעות לא בא דבר אל פיו. אומרת האשה הצעירה:

– צער בעלי-חיים. אפשר לתת לו פרוסת חלה מן השיריים…

– מהיכי תיתי…

יורדת האשה הצעירה מן המגררה, מתירה את הצרור, משׂיגה פרוסת חלה ומגישה לסוס אל פיו; ולועס הוא. קופץ הצעיר ויורד גם הוא מן המגררה; לחלץ את הרגלים. אגב, מותר להלך מעט ברגל.

הסוס לעס ובלע, תפס את הנשימה. רוצים לזוז מן המקום, שומעים הם מאחורי העצים אנקה עמוקה. ועוד אנקה…

– חיה כזאת? – שואלת הצעירה.

– לא, נדמה, אדם.

– בודאי. אסון קרה…

– בואי ונחפשׂ!

הם מהלכים אחר האנקה זמן לא רב, ומוצאים אדם שוכב, מתעלף. אדם צעיר, נכּר, פריץ צעיר. בסמוך אליו הרובה. לא הרחק משם ארנבת ירוּיה.

– צייד שתעה ונתעלף, מנחשת האשה הצעירה.

– בודאי כך, הביאי את מעט היין…

נזכּרים הם, הבעל-שם אמר:

– יהיה לכם צורך בו…

מביאה האשה הצעירה את היין, חתיכת דובשן. האברך התיישב בינתים והניח את ראשו של המתעלף על ברכיו שלו. האשה מלחלחת את שׂפתיו ביין. בקושי הוא פוקח את עיניו:

– היכן אני?

מטפת היא לו כמה טיפות לתוך הפה, והוא בולע. מגישה לו אל פיו חתיכת דובשן – הוא נוגס בה. רוחו חוזרת אליו. מי היה זה סבורים אתם?

באמת הרוזן הצעיר עצמו. זה שלושה ימים שיצא עם פריצים צעירים לציִד. ונטה הצדה. וכי מה? אין הוא מכיר ויודע את היער? ונתעה. תחילה שמע עוד את היריות, אחר-כך פסקו. בודאי נתנו דעתם על-כך, שהוא חסר. ורצו לחפּש אותו, ונתפזרו עוד יותר… רעב וצמא, ישב, לאחר שתעה הרבה ולשוא, תחת העץ… השליך מעליו את הארנבת הירויה, כדאי היה למענה להתרחק ולטעות… כל-כך הרבה לרוץ אחריה!… אחר כך שמע שמועה רפויה כבר שתוקעים בחצוצרה אי שם הרחק וקוראים ודופקים ביער. ללכת כבר לא היה יכול, ואת צעקתו החלושה לא שמעו… אחר כך נשתתק הכול… והוא נרדם, כנראה, בעינים פקוחות… משום שלאחר זמן מסויים ראה, איך אנשים – אכּרים וציידים עם לפידים בוערים בידיהם, מתרוצצים על-פני היער, תוקעים בחצוצרות, דופקים… הוא שומע, רואה, רוצה ואינו יכול להתעורר…

נס הוא, שהם מצאוהו, אלמלא כן לא היה קם עוד לעולם. נוטלים הם את הרוזן הצעיר, שכבר חזרה רוחו אליו, מתקינים לו במגררה מושב מיוחד, מושיבים אותו ויושבים גם הם, לנסיעה.

– מוזר הדבר, אומר הוא, הרוזן הצעיר, עכשיו אני רואה בבירור, היכן אני נמצא. ושם – מרמז הוא באצבע – הארמון. סע לשם ישר בין העצים…

– מין אחיזת-עינים היתה זאת! – ממלמל הוא ומשתתק, ומפליג במחשבתו הביתה, אל אבא אמא, ומה מעשׂיהם עכשיו… והם נוסעים, כפי שהוא הראה להם, ישר אל הארמון…

לא מואר עכשיו הארמון, בחלון אחד בלבד חודר האור מבעד לוילון. ובשאר חושך. נוסעים ונכנסים בשער. רצים אנשים לקראתם: מי הוא זה הנוסע ובא בלילה?… נביחה של כלבים מתעוררת. אחד מהם בא בקפיצה, מכיר, מי הוא זה שבמגררה, ומשמיע נביחה אחרת לגמרי, נביחה של שמחה, של בשורה טובה. בא מתקרב בריצה אחד המשרתים:

– הפּריץ, הפּריץ הצעיר!…

רצים אל הארמון, מודיעים. רצים ויוצאים אבא ואמא ואורחים…

– בני בני, בני בני, אחי שלי!

– סטאש, סטאש, הוא חי! – צועקים הפריצים הצעירים, שלא הסירו עדיין מעליהם את בגדי-הציִד. תופסים את פּאן סטאניסלאב על הידים, נושׂאים אותו אל הארמון. בבת-אחת עולה אור בכל החלונות, כל החצר – מוארת.

הפּאן סטאניסלאב מסַפּר. הכל מקיפים אותו סביב ומקשיבים בנשימה עצורה… בינתים כבר ערוך השולחן: יין, קנוּח-שתיה. כבר יושבים, אוכלים, שותים, והכל שׂמחים ואותה שעה פותח מישהו ושואל:

– ומי הרים אותך, מי הביא אותך, סטאש היקר?

הכל נתביישו. אותם שהצילו את חייו של הבן-יחיד, שכוֹח שכחו אותם!

– עוול כזה! פוכר הפריץ את ידיו.

– אוי לי! – נאנחת הפריצה: – אלהים לא יסלח לי את הדבר הזה…

– במגררה היו, וַדאי נסעו להם. שום דבר אל פיהם לא נטלו, את לבם לא סעדו, לא התחממו, תודה לא שמעו – אומרת הבת בדמעות של צער.

אותו רגע ניגש המשרת הראשי ומודיע:

– הוא עשׂה הכל, כפי שראוי היה לעשׂות. את הסוסון התיר ואל האוּרוָה הכניסו, שבולת-שועל הגיש לו באבוס. והם – בחור, נדמה, ובחורה, אפשר אח ואחות, אפשר חתן וכלה… אותם הכניס אליו אל המטבח, שיתחממו, אוכל היה להם משלהם עמהם. הם מבני ישׂראל, הם לא יטעמו משלנו…

– הֵנה הבא אותם, הֵנה! – מכריז ואומר הפּריץ.

– בעצמנו נביא אותם, בעצמנו! – מכריזות ועונות אמו ואחותו של הרוזן הצעיר… ונזדרזו ויצאו והביאו את הזוג הצעיר אל האולם…

– תודה, תודה… תודה…

הפּריצה הזקנה שואלת: מה אתם: אח ואחות, חתן וכלה?… אצלכם הרי אין נוסעים כך…

– לא, – אומרים הם, – בעל ואשה מיד לאחר החופּה! אל דוד ביער נסוֹע נסענו… אל עושׂה-הזפת…

– אם-כן, קוראים ומכריזים מכל הצדדים: – מזל טוב לכם, מזל טוב!

“שיהיה למזל”, אומרים בלשונם…

– אם כן ראוי לתת לכם, – נענה ואומר הרוזן הצעיר, – מתנות… מתנות-דרשה, בלשונם, “מתנות-חתונה”.

מיד נענה הפּריץ הזקן:

– אני מוסר להם את הפונדק הטוב ביותר שבאחוזתי.

והפריצה אומרת:

– ואני נותנת להם במתנה את דמי-החכירה לעולמים.

והבת נענית ואומרת:

– בת אחת ויחידה אני, חוץ מאחי, ויש גם לי דעה כלשהי!

– יש לך, תני – אומרים האב והאם – כל מה שאַת רוצה!

– אם כן אני נותנת שלוש מאות דליים אוקובי"ט1: מבית-המשׂרפות. וכך הוָה… הפריץ הצעיר עוד דחק משהו לתוך הידים…

אני לא ספרתי…

בינתים נכנסו כליזמרים, התחילו מרקדין…

הזוג הצעיר דנן התגנב ויצא בחשאי ונסעו בחזרה – אל עצמם, אל הפונדק…

הפונדקי כבר לא היה שם… כבר הלך לערוך גלות.


____________


  1. יי"ש.  ↩

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ (מחבר)
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. אמנון ותמר (מחזות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

הכניסיני תחת כנפך

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)


הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.


וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,

שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:

אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים

הֵיכָן נְעוּרָי?


וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:

נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;

אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –

מַה-זֹּאת אַהֲבָה?


הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,

הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;

עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –

אֵין לִי דָבָר.


הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.


רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.