מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הזווּג או שׂרה בת טובים

מאת: יצחק ליבוש פרץ , תרגום: שמשון מלצר (מיידיש)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשכ"א

סוגה:

שפת מקור: יידיש

א

והמעשׂה הזה, שאספר לכם עכשיו, הוא מעשׂה מופלא ונפלא, וגם – אמת גמורה. אין הוא מודפס בשום ספר, ובשום פנקס-של-קהילה אינו רשום; הוא בא לי בקבלה איש מפי איש, ומקורו ממקום גדול…

והתרחש נתרחש המעשׂה לפני עידן ועידנים, בזמן שעדיין לא היו כל כך הרבה ערים וכפרים; עולם מלא יערות, “יער יוצא, יער נכנס”. וקרה הדבר במוֹרביה המדינה; קהילה יהודית רחוקה ונדירה, משפחות משפחות פזורות בכפרים, מפוזרות ביערים, בלא תורה, בלא תפילה בצבּוּר, חוץ מימים נוראים, זמן שנוסעים מגדול ועד קטן אל הערים הרחוקות.

יושב לו בימים ההם יהודי חלבן אצל גראף בכפר אחד; פרנסה יש לו בשפע… חמש מאות פרות הוא חולב של הגראף; שלו עצמו גם-כן קצת. ויש לו מרתף מלא חמאה וגבינה, עלית- גג מלאה תבואות, פשתן ועורות, ותיק-השטרות בכיס-החזה מתעבה והולך, והצרור אצל החלבנית לחוד, ובן גדל אצלם בריא, הגון, כאילן צעיר ביער.

ואף-על-פי-כן, פעם אחת בליל-חורף, יושב החלבן לאור נר-של-שעוָה ליד השולחן על החשבונות, וקצה הזקן המכסיף בין שניו, המצח מקומט, כמו מדאגה קשה, ומביט בעינים מעורפלות אל תוך החלון…

– אתה חוטא, בעלי! – מעוררת אותו מן ההרהורים קולה של החלבנית. מן החדר השני נכנסה, בבנה הישן הסתכּלה שם, ופניה קורנים.

– שומע אתה, התכופפתי מעליו… הלחיים מסתמקות, בדומה לזוהר השחר, והנשימה שקטה ושליוָה, וריחה כריח התפוחים הרעננים…

– זו היא באמת דאגתי, – משיב החלבן. – דרים אנו בכפר, הרחק מקהילה יהודית, ושנים עוברות, שנים חולפות, מהיכן נקח שדוּך בשביל בננו. היאך נאָרס לו כלה?

– השם יעזור, – מנחמת החלבנית, – גם עד עכשיו לא עזב אותנו…

– הנה זהו הדבר, – אומר החלבן, – לעזרת השם יתברך צריכים אנו, ומה זכות יש לנו? יודע ספר אין אני, ללמוד איני לומד, בין יהודים אין אנו דרים, רק מצוָה אחת יכולים אנו לקיים, – הכנסת אורחים שם המצוָה הזאת – וראי! הוא מרמז לה במבט-עינו אל החלון – הנה ירד שלג מן השמים, שלג רב, וטשטש את השבילים, וכיסה את הדרכים, וימים ואפשר גם שבועות, לא יעבור אורח את סף הבית… והוא קם, ויוצא החוצה, לראות מה נעשׂה שם. היא מתחילה להציע את המטות, אבל הוא משתהה יותר מדי; תוקפת אותה תוגה, והיא מניחה את כלי-המטה נגשת אל החלון ותופפת באצבעותיה העבעבוֹת בשמשה, שישמע בעלה שבחוץ. אבל השמשה כּפוּרה, ואין הצלצול נענה בה צלול; תופסת היא ומתעטפת בסוּדר, ויוצאת אחרי בעלה לפני הפתח ורואה היא כי בעלה, שאינו שומע את צעדיה ואינו חוזר לאחוריו, עומד ומביט אל הדרך היוצאת מן היער.

והיא מביטה, תמהה, למקום שהוא מביט. ורואים הם שניהם יחדיו, איך על-פני הדרך המושלגת של היער מהלכת דמות של אשה, בצניף גבוה, ובסוּדר תוּרכּי. והסוּדר אינו מוטל על הכתפים אלא לנוי, כאילו הלילה ליל-קיץ נעים; לא מעוטפת היא בסוּדר, חפשיות מתנפנפות כנפותיו שלו מימין ומשׂמאל, כאילו כנפים הן לה… ואין היא מהלכת בתוך השלג, אלא מרחפת מעל לשלג, רגל אינה נתקעת, אינה מניחה סימן-טביעה.

מביטים הם כך שניהם משתוממים, עד שהדמות באה ונגשת אליהם ושואלת אותם, אם אין היא יכולה לנוח שעה אצלם בבית…

מתאוששים במקצת הבעל ואשתו, מציצים זה בפניה של זו, מובילים בשׂמחה רבה את האשה האורחת המופלאה אל הבית, השם יתברך זימן להם אורח! ורוצים להעיר את המשרת ולצווֹת לו לעשות כוס חמין; והחלבּנית ממהרת אל המזווה ופותחת אותו לרוָחה ורוצה להוציא מן הטוב והמיטב לאכילה ולשתיה, ומעשׂה-מרקחת, ויי"ש מתוק במקצת. אבל האורחת המופלאה אומרת: לא! היא לא תטעם כלוּם, לא משקה ולא מאכל, אינה צריכה כלל, רק להנפש רוצה היא מעט, היא הולכת בשליחות נחוצה…

נכנעת החלבנית, מדליקה עוד נר-של-שעוָה, מוליכה את האורחת לחדר מיוחד; מרמזת לה על מטה גדולה, כלי-מטה לבנים כשלג, כרים של פלוּמה, כסת קלה וחמה..ואם אינה רוצה לא לאכול, לא לשתות, תישן לה בשלום.

אבל לישוֹן, אומרת הדמות, לא תישן, רק תנוח מעט, משום שיש לה עוד שליחות רחוקה. וכשרוצה החלבנית להניחה בחדר, היא מעכבת אותה ושואלת, כמה מגיע בעד החדר, משום שהלוֹך היא תלך מכאן בחשאי, ואינה רוצה להעיר שום אדם, ולפיכך מבקשת היא להשאיר כסף.

נרתעת החלבנית לאחור, מאד נעלבת: כסף אין היא מקבלת, בשום פנים לא… זו היא המצוָה היחידה, שהם יכולים לקיים בכפר; הרי רק בזכות זוֹ עוזר להם השם, והוא עתיד – מוסיפה היא בבטחון גדול – לעזור גם להבא!

מתחייכת הדמות ושואלת:

– וכי חסר לכם משהו? וכי יש לכם עוד בקשה להקדוש- ברוך-הוא?

– חס ושלום!…

הרינו, ברוך השם, אני ובעלי, בקו הבריאות, ובננו שיחיה, בוַדאי, ופרנסה, ברוך-השם, בשפע… הענין הוא רק בנוגע לזווּג…

והיא מספרת על בנה, שבקרוב תמלאינה לו שבע-עשׂרה שנה. וגרים בכפר, ולקהילה רחוק…

– ומה אתם עושׂים לכך?

– מקוים לאלהים, מתפללים לשמו יתברך… הבעל בלשונו שלו, היא בלשונה שלה… כל התפלות מתפללת היא, כל התחינות יודעת היא על-פה כמעט, כל תחינותיה הנלבבות, המתוקות, של שׂרה בת טובים… אך אחת, העיקר, כבר לחלחה בדמעותיה, את התחינה לזווּג…

– השם יעזור, – מחייכת הדמות… – אני בטוחה, מחייכת היא… וסימן לדבר, כסף בעד החדר אין את רוצה, הריני נותנת לך מתנה בשביל כלתו של בנך…

כך היא אומרת, ומוציאה אגב כך מתחת לסוּדר התוּרכּי את המתנה: זוג אנפּיליות של זהב מרוקמות פנינים… מתנוצצים ניצוצות בעיניה של החלבנית, דוחקת לה הדמות את האנפּיליות לתוך ידה ואומרת:

– “מתנה מאת שׂרה בת טובים”, ונעלמת…

וכשקצרה רוחו של החלבן לחכות לה לאשתו, דפק על הדלת, וכשלא קבּל תשובה פתח את הדלת בבהילות, והנה הוא רואה, האשה עומדת לבדה באמצע החדר בפה פתוח ובענים לטושות וזוג אנפּיליות-של-זהב בידה.

ב

אותו זמן עצמו, באותה מדינה עצמה מוֹרביה, אך במרחק מילי-מילין מן החלבן, ומבלי לדעת כלל על החלבן, גר הרחק בתוך יער יהודי אחד, עושה-פּחמים. בקתה בתוך היער ותנור-שׂריפה שכר לו, גם כן אצל גראף, אך היהודי הזה עני היה ופרנסה קשה היתה לו: לצבּוֹר את המפל מן העצים, בקיץ – ענפים שנתייבשו, בחורף – קלפּה שנבקעה מחמת הקור, ואחרי כל סערה – מה שקיצץ הרעם ומה שתלשה הרוח, ולשׂאת אל התנור ולשׂרוף לפחמים – והריהו חוזר לפנות ערב אל ביתו עייף, שחור… אבל זימן לו השם יתברך בת קטנה מתוקה (היהודי אלמן היה), והיא באה לקראתו בשׂמחה, ועוזרת לו להתרחץ ולהחליף בגדיו, ומגישה לו לאכול ולשתות ומצעת לו יפה את משכבו…

ואם אין הוא יכול להרדם, – ואכן, מזמן שנעשׂה אלמן, יארע כדבר הזה לעתים תכופות ביותר, – מציתה היא קיסם, או, כשהלילות בהירים, היא מתייצבת כנגד הלבנה ליד האשנב, וקוראה בקול רם את הספרים “הקדושים” שלה בעברי-טייט"ש, אמה שלה לימדה אותה, את הספרים בירושה הניחה לה: צאינה וראינה, קב הישר, תחינות של שׂרה בת טובים… וקוראה היא בקול… והוא, יהודי פשוט, מקשיב ומאזין, עד שהעינים נעצמות אצלו, ונדמה לו, שההיא קוראה, האם קוראה, והוא נרדם שקט ושליו, מנוּענע מן הקול הערב ומן המלים הקדושות…

מזדמנת לידה פעם תחינה רכה ונלבבת מאד, תחינה שאומרת אם, כשהיא מתפללת לפני השם יתברך בענין זווּג בשביל בתה:

"ושלח, אל טוב ומיטיב, בשביל בתי הטובה והיקרה זווּג טוב, זווּג כשר״… מתחילה הנערה להבין, במה הדברים אמורים, והיא מפסיקה ורוצה תחינה אחרת להתחיל, אך האב מתחנן: – לא בתי שלי, לא… הלאה קראי… שׂימי את המלים הקדושות בפי, תני לי להתפלל לאלהים בשבילך… לב יש לי, בתי שלי, מלא, אבל, יהודי פשוט אני, אין מלים בפי…

אנוסה היא לציית וקוראה הלאה והאלה. כשמן ריחני משתפכת התחינה. מזמן כבר נרדם האב – היא אינה מרגישה בכך, הוא נוחר – היא אינה שומעת וקוראת… ופתאום מתעוררת כמיהה לא-מובנת בלבבה של הנערה, הנשמה היתוּמה מתגעגעת על משהו… דופק-דופק הלבב הקטן, מתלחלחות ומתכסות דוק-ערפל העינים הטהורות, עיני־ילדוּת תכולות, והקול הרפה מרתת ומרתת ומתרווח מדמעות חבויות…

ובאמצע – נפתחת הדלת, ובפתח מתגלה דמות מופלאה… בצניף גבוה ובסוּדר תּוּרכּי, העינים מאירות בחסד

ובנעימות כל-כך, שקלסתר הפנים המצומק קורן.

–אבא! – רוצה היא להעיר את האב. אבל הזקנה שׂמה את האצבעות על שׂפתותיה, משתתקת הנערה, והיא נצבת כמו בתוך חלום-של-קסם. והזקנה נגשת אל השולחן ומתיישבת, ושולחת את ידה ומושכת את הנערה אליה אל לבה…

–אל תפחדי, נערה, – אומרת היא, – שׂרה בת טובים אני… תחינותי שלי קראת… והלילה לילה שקט, ושמעתי במקום מנוחתי את קולך המתוק, ובאתי אליך ומתנה הבאתי לך… ומוציאה מתחת לסודר התורכי את המתנה. – ראי, ילדתי היקרה… הנה, קטיפה מגוזזת חתיכה… גזורה כמידתו של נרתיק… וחוטים, בכל הצבעים חוטים של משי, לרקימת התיק… וחוטים, נוסף לכך, גם של כסף, ושל זהב גם כן מעט, וניצוציות לכך, גם כן כסף וזהב… וכך, רואה את, תופרין, בתי, וכך רוקמין… החזיקי את המחט היטב, הריצי את אצבעותיך בזריזות… רואה את, הנה מגן-דויד קטן, והנה עולין ומלבלבין הציצים… רעננים, כמו ביער לעת-הקיץ… נרתיק-של-תפילין תפרי, הכיני מתנה, בשביל המיועד לך, כמו שאמך היקרה נתנה לאביך היקר מתנה…

והזקנה מלמדת, והנערה תופרת ורוקמת… וכשהבוקר מנצנץ, מתעורר האב, הבת יושבת לבדה בבית עם נרתיק-של-תפילין בידה. קטיפה, כסף וזהב…

ג

וכשמלאו לבנו של החלבן שבע־עשׂרה שנה, הושיבו אותו בעגלה ושלחוהו על-פני העולם לבקש לו כלה אל האנפּיליות של שׂרה בת טובים…

נוסע הוא, יער יוצא ויער נכנס, על-פני כפרים וערים, בתולות-כלות כחול וכעפר – ולשום אחת מהן אין האנפיליות מתאימות…

נוסע הוא שנה, נוסע שנתים, אַיּן וָאַיּן, אבדה אמונתו בדבר הזה, חוזר הוא הביתה; הוא יאמר לאבא אמא:

זה היה חלום. רגלים קטנות כל-כך אינן בנמצא…

נוסע הוא הביתה, נוסע ונוסע, ויורד מעל הדרך, ונתעה בתוך יער, אלונים עם אלונים, ענקים ליד ענקים נצבים, לא לצאת ולא לבוא. והוא נעמד; היום יום ששי, והשמש פונה ושוקעת ככדור של אש, יותר ויותר, הערב יורד – והוא עומד “שיר-השירים” לומר, ומתהלך, תוך כדי אמירה, ביער סביב, ונותן דעתו על-כך שלא להתרחק מן העגלה, ומן הסוס הרועה… ובלחש מרשרש, לרוח הערב הקלה, היער הגדול. כאילו אף הוא אומר עמו “שיר-השירים”… ושלוָה יורדת ואפלולית, ופתאום מתלקח בין העצים אשנב, והריהו רץ לשם בשׂמחה ודופק:

– יהודי גר כאן?

– יהודי!

יהודי יוצא מתוך הבקתה, מופיע על הסף.

– שלום עליכם, יהודי!

– שלום עליכם. – משיב הצעיר – אפשר לשבות כאן אצלכם?

– לשבות כן, – משיב בבת־שׂחוק עצֵבה היהודי – אך לאכול אין לי מה…

– לאכול יש לי, – משיב הצעיר – ולשתות גם-כן, – בוא אתי אל העגלה, מכל טוב מוכן…

בעוד שעה, לאחר קבלת שבת, כבר הם יושבים שניהם ליד השולחן אחרי הקדוּש ומזמרים זמירות, ואוכלים…

רואה הצעיר, שמכּל מאכל נוטל הזקן והוא טועם אך משהו, ונושׂא את השאר ומוציא לפני הפתח, וסובר הוא, בשביל עגל או עוף… אם כן הרי לא כל-כך עני הוא, היהודי הזה, מפני מה לא הכין דבר לשבת… אדם צעיר, הריהו שואל.

אומר הזקן: לא, עושׂה-פחמים עני אני… לא עגל, לא עופות יש לי… אך בת מתוקה יש לי, יחפה מהלכת היא, המסכנה, ומתביישת היא יחפה להכנס אל הבית… והריהי יושבת ואוכלת לפני הפתח…

נוטל הצעיר בדפיקת-הלב ומוציא את האנפיליות מתוך חיקו ומוסר אותן לזקן: לך, מדוד אותן לבתך שלך…

ראה, אם הן מתאימות…

בא הזקן בחזרה: - הן מתאימות…

ד

ואצל החלבן העשיר היתה חתונה… הוא השתדך עם עושׂה-הפחמים, ואת החופה בעיר העמידו. וכשהלכו מן החופה, הופיעה פתאום דמוּת, בצניף גבוה, בסוּדר תּוּרכּי, קלסתר-פנים זקן, אך עינים מלאות-חסד וצעירות, ורקדה כנגד החתן והכלה עם חלה ביד…

ולא הכל יודעים היו, מי היא זו…

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ (מחבר)
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. מסירות נפש (פרוזה)
  2. בעולם האותיות המחכּימות (מאמרים ומסות)
  3. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  4. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  5. אמנון ותמר (מחזות)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

מן האפוס הסרבי

מאת שאול טשרניחובסקי (שירה)

מן האפוס הסרבי / שאול טשרניחובסקי

שִׁירֵי יוּנָקִים

שִׁירֵי קֹדֶם-קוֹסוֹבוֹ


מוּיְאוֹ וְאָלִיָּה


יְדִידִים הָיו ּיוּנָקִים שְׁנָיִם:

אֶחָד מוּיְאוֹ, הַשֵׁנִי אָלִיָּה.

אַחְוָתָם כָּל כָּךְ גָּבְרָה הוֹלֶכֶת,

עַד שֶׁהֶחֱלִיפוּ אֶת סוּסֵימוֹ,

וְהֵמִירוּ גַּם אֶת כְּלֵי-הַזָּיִן.

לָצוּד צַיִד יָצְאוּ שְׁנֵיהֶם פַּעַם,

וְהִנֵּה בָּרַוְזָה עַל הַמַּיִם,

בָּרַוְזָה וְלָהּ כַּנְפֵי הַכֶּתֶם.

אֶת גַּזּוֹ שָׁלַח אֲזָי בָּהּ מוּיְאוֹ,

ואָלִיָּה בָּה שִׁסָּה הַפֶּרֶס,

וּשְׁנֵיהֶם תָּפְסוּ הָעוֹף בַּמָּיִם.

“גַּז תְּפָסוֹ,” סָח מוּיְאוֹ לְאָלִיָּה,

וְאָלִיָּה: “לֹא! טְרָפוֹ הַפֶּרֶס.”

צִעֲרוּ דְּבָרָיו מְאֹד אֶת מוּיְאוֹ.

הָאַחִים יָשְׁבוּ בִּירַק אַשּׁוּחַ,

יַיִן הָאַחִים שָׁתוּ, הַחֶמֶר,

וְנִרְדְּמוּ בְּצֵל אוֹתוֹ אַשּׁוּחַ,

וְרָאוּ אוֹתָם שְׁלָשׁ וִילוֹת-צָחַר.

הַבְּכִירָה הִיא לַצְּעִירוֹת אָמָרָה:

"מַה גָּדְלָה אַחֲוַת שְׁנֵי הַיּוּנָקִים!

מִי מִכֶּן יַפְרִיד בֵּינוֹת הַשְּׁנַיִם,

וְנָתַתִּי לָהּ מֵאָה צֶכִינִים."

הַקְּטַנָּה שֶׁבֵּינֵיהֶן הִמְרִיאָה,

בִּכְנָפֶיהָ הַצַּחוֹת עָלָתָה,

וַתֵּשֵׁב לִמְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל מוּיְאוֹ,

וּדְמָעוֹת חַמּוֹת נֹטְפוֹת עֵינֶיהָ;

הַדְּמָעוֹת נֹטְפוֹת-צֹרְבוֹת פֵּנֵי מוּיְאוֹ.

מִשְּנָתוֹ הֵקִיץ כַּחֲסַר-דַּעַת,

הִתְבּוֹנֵן, בַּנַּעֲרָה הִשְׁגִיחַ;

קָם הֵעִיר אֶת יְדִידוֹ אָלִיָּה:

“קוּם, אָלִיָּה, וְנָשׁוּבָה בָּיְתָה!”

קָם אָלִיָּה עַל רַגְלָיו וַיֹּאמַר,

בְּרֵעוֹ נָזַף בִּדְבַר תּוֹכַחַת:

"תֹּאכַלְךָ הַחֲלוּדָה, הוֹי אֶחָא,

לְךָ שְׁתַּיִם, לִי אַף אַחַת אָיִן."

נֶעֱלַב עַל זֶה מְאֹד אָז מוּיְאוֹ,

הִזְדָּרֵז הוֹצִיא סַכִּין מִתַּעַר,

וּתְקָעָהּ פִּתְאֹם בְּלֵב אָלִיָּה–

וַיִּפֹּל אָלִיָּה עַל הָעֵשֶׂב.

עַל סוּסוֹ קָפַץ מַהֵר אָז מוּיְאוֹ,

בָּאֻכָּף הוֹשִׁיב יַלְדַּת הֶחָמֶד,

בֵּין הַחֲצֵרוֹת רָכַב שָׁב בָּיְתָה.

סוּס אָלִיָּה מְפַרְכֵּס צוֹנֵף הוּא,

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.