מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

הכד השבור

מאת: היינריך פון קלייסט , תרגום: דן אלמגור (מגרמנית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

מידי המחבר; נוסח דצמבר 2001

סוגה:

שפת מקור: גרמנית

הכד השבור

Der zebrochene Krug

מאת הינריך פון-קלייסט [Kleist]

קומדיה

(1808)

נוסח עברי: דן אלמגור

הדמויות

ולטר, שופט מחוזי

אדם , שופט-שלום בעייירה האוסן HUISUM

ליכט , מזכיר ורשם בית-המשפט

גב' מרתה רוּל, אלמנה

אווה , בתה של מרתה

וֵייט טוּמְפְּל, איכר

רוּפְּרֶכְט, בנו של וייט

הגב' בריחיטה [=בריגיטה], אחותה של מרתה

שמש בית-המשפט

משרתות: ליזה, חריטה [=גרטה], מריאן

הקדמת המחבר

הבסיס לקומדיה שלי הוא מקרה שאני יודע כי אכן קרה; אך יותר מזה לא הצלחתי לגלות. הונעתי לכתוב אותה על ידי תחריט-נחושת שראיתי בשוייץ לפני כמה שנים. ניתן היה לראות בו, תחילה, שופט היושב בכיסאו. לפניו עומדת אשה זקנה ובידיה כד שבור, והיא נראתה כמצביעה על הנזק שנגרם לו. הנאשם, איכר צעיר שעליו רעם השופַט בקולו כעל מי שאשמתו כבר הוכחה, נראה כמגן על עצמו, אם כי בקול רפה. נערה, שכנראה העידה בפרשה (מי יודע מה היתה העבירה ואיך בוצעה?) עמדה בין אימה לבין הארוש שלה, כשהיא מנפנפת בסינרה; היא לא היתה יכולה לעמוד שם נבוכה יותר אילו העידה עדות-שקר. הלבלר (שודאי הציץ בנערה דקה קודם לכן), הביט עכשיו הצידה, בשופט, במבט חשדני; ממש כמו שקריאון הביט באדיפוס בנסיבות דומות. הכתובת מתחת לתחריט היתה: “הכד השבור”. המקור, אם אינני טועה, היה של אמן הולנדי.

[מספרי העמודים בשוליים מתייחסים למהד' מרטין גרינברג]

תמונה א'

אולם בית-המשפט בעיירה ההולנדית האוסן [Huisum]

(אדם, שופט-השלום בעיירה, מנמנם בכיסא.

נכנס ליכט, הלבלר)

ליכט בשם האל, כבוד-השופט אדם,

מה קרה? אתה נראה כמו מת!

אדם וככה, באמת, אני מרגיש!

איפה אני? מה השעה כעת?

ליכט שמונה, כמעט. כל הראש שלך –

אדם נפצעתי בגילוח.

ליכט גם בעורף?

אדם נפלתי.

ליכט על הראש?

אדם על הרצפה.

ליכט מעדת?

אדם זה קורה לכל אדם.

ליכט כל אדם מועד?

אדם ודאי. מרגע

שהוא לומד ללכת – הוא הולך,

מועד, מועד, מועד; עד שהוא מת.

ליכט אז הוא אשם!

אדם אשם?! מי?

ליכט אותו אדם

שמעד ראשון. בגן-העדן.

גם שמו היה אדם. כמו זה שלך.

אדם אך הוא מעד מפני שלא שמר

על המוסר. אני נפלתי

בלי שום מוסר-השכל.

(מנסה לקום. צולע על רגלו)

ליכט זה אלוהים דחף אותך למטה?

אדם אלוהים אפילו לא נתן לי

הזדמנות לומר לו “בקר טוב!”

הוא את רגלי נקע. איזו מכה!

ליכט איזו רגל?

אדם אחת משתי רגליי

פגומה מזמן. אז מה עושה כבודו,

מלך-הבריאה? קם והורס לי

דווקא את הבריאה! היחידה

שנשארה לי עוד כדי לרקוד -

ליכט וגם לסטות הצידה. לפעמים.

אדם בזה שתיהן שותפות שוות.

ליכט בגללן אתה על הפנים?

אדם על הפנים?! איך הם הם נראים?

ליכט נורא!

אדם תפסיק!

ליכט מבהיל!

אדם שטויות. אתה מגזים!

ליכט מגעיל!

אדם רק בלי פרטים!

ליכט כולך קציצה!

אדם אתה צוחק.

ליכט (מושיט לו מראה) הבט במו עיניך!

אדם (מציץ במראה) זה באמת נורא. אני נחבטתי.

ליכט זאת חבטה, שופט? זאת חביתה!

אדם מוזר שלא הרגשתי שום דבר!

ליכט כמו חייל המסתער בקרב.

אדם “קרב”? – זה נכון. זה מה שזה היה:

קרב-איתנים. אני - למול האייל!

ליכט (כמדקלם בלדה) "בדמי הליל קם שופט בן-חיל

ונלחם באיל"?!

אדם לא איל חי!

רק ראש. פוחלץ, שתלוי על הקיר.

ליכט תגיש בג"צ נגד הפוחלץ!

.

אדם קמתי בחמש ממיטתי,

מותש ומטושטש. לקיר ניגשתי,

בחשיכה את דרכי גיששתי

והתנגשתי בקרני-האייל,

שעליהן אני תולה כל ערב

את מכנסיי: לשם קירור, איוורור.

ליכט לאוורר מכנסי-שופט-שלום

על קרן-הצבי?

אדם טוב, במצבי -

רווק.

ליכט הרווקים אוהבים קרניים.

אדם כולי פצוע, וזה אותך מצחיק?

מספיק! עכשיו ספר לי: מה חדש?

ליכט טוב שאתה סוף-סוף לשאול טורח.

לכן מיהרתי. יש לנו אורח

בלתי-קרוא, מעיר הבירה.

אדם מן הבירה? בלי הודעה מוקדמת?!

ליכט עורך ביקור, כדי לערוך בקורת.

אדם מיהו?

ליכט כבוד-השופט-העליון ולטר.

אדם הוא בא לכאן? היום?! אתה צוחק!

ליכט אני לא צוחק. אני צודק.

אתמול ביקר בכפר הולה הסמוך,

כאן, לידינו. איכר אחד סיפר לי:

ראה אותו לפני שעה קלה -

ליכט שטויות.הרי אדם כל כך עליון

לא יבוא לכפר כל-כך תחתון!

ליכט אבל שמעת: האיכר ראה!

אדם איכר! הרי מספיק שהוא ראה

דחליל חובש פיאה – החליט: שופט!

ליכט אל תאמין! לגלג, הטל ספק –

עד שתשמע את השמש דופק:

“בית-המשפט! כבוד-השופט-העליון!”

זאת לא בקורת כמו של השופט

הזקן שכבר מזמן עצם

עיניו לנצח; וגם בחייו

היה עוצם עיניו, כשנתבקש;

ובעיקר כש“נתבקשש”. הפעם

מדובר ב“ולטר הסרגל” -

אימת כל מערכת-המשפט!

אדם שיבוא! לי אין סיבה לדאגה!

ליכט ככה ודאי אמר גם השופט

ב-כפר שבו ביקר אתמול. ואז

כבוד-השופט-העליון נכנס

ללשכתו; כל תיק וכל פנקס

תפש, פתח, הציץ בכל מיסמך,

בדק את כל ספרי-החשבונות,

את הקופה להוצאות קטנות –

כל קבלה – חשפה עוד מעילה.

כל רישום – הוביל לכתב-אישום.

כל התיקים נשארו פתוחים;

רק השופט עכשיו סגור ומסוגר

במעצר-בית, בביתו.

אדם שופט עצור? ואת כל זה ודאי

סיפר לך אותו איכר רמאי!

ליכט יותר מזה –

אדם עוד יותר נורא?!

ליכט אני ממשיך, תחת אזהרה:

היום, עם שחר, באו לאסור

את השופט דנן. כשהגיעו

אל ביתו מצאו את גופתו

תלויה על הקורה, והרגליים

לא מגיעות אל הריצפה.

אדם חוצפה!

ליכט אצלו היה תמיד כל תיק

תלוי ועומד. עכשיו כבוד-השופט

תלוי - ולא עומד.

אדם שטויות.

ליכט מזל

שהמזכיר הציל את המצב:

לקח סכין, ניגש אל השופט

שכל ימיו דרש בבית-הדין

רק הוכחות חותכות; ובסכין

חתך עניין: במו ידיו הוריד

את השופט דלמעלה אל דלמטה.

אדם הוא חי?

ליכט על תנאי!

אדם יהיה משפט?

ליכט ודאי.

זהו מצב עדין, ללא תקדים:

כשהשופט תלוי – בעורך-דין!

אדם אולי הערפד-מן-העליון

שתה מספיק דם, ולכן החליט

לחזור אל הבירה?

ליכט לא. האיכר -

אדם שוב האיכר?!

ליכט אותו איכר ממש

ראה אותו ביציאה מכפר הולה.

הוא לא פנה אחורה, אלא שמאלה!

אדם שמאלה?! הוא עוד יוריד אותי שאולה.

הקשב, קולגה –

ליכט קולגה?!

אדם זה הרגע

שבו נבחנת ידידות-אמת:

אתה בחור נבון ומלומד.

ודאי שמעת: “יד לוחצת יד”.

אני יודע: יש לך חלום

להיות שופט-שלום.

ליכט זאת השמצה!

אתה מכיר אותי לא מהיום!

אדם אתה מזכיר מזהיר. תמיד יודע

לדבר יפה. אך אם תדע

גם קצת לשתוק – תגיע עוד רחוק.

על הפרטים - מחר. ובינתיים -

הארכיון זקוק לנקיון:

הנקניקים תחובים בין התיקים,

והפסקים עוטפים שם בקבוקים.

כל הגבינות טמונות וממתינות

בחיק הבקשות לחנינות.

תקדים ישן? - עוטף צלי מעושן.

תקדים חדש? – חובק צנצנת-דבש.

העדויות עוטפות עגבניות [או: נקניקיות],

וכל מכתב רשום - מגן על שום.

מסמך שבתוכו כבד-אווז

יפונה בקצב מזורז.

בל ימצא אבק-של-ראייה!

ליכט בעוד דקה – כל זה כלא-היה!

(עומד לצאת, אך נתקל במשרת, הנכנס)

תמונה ב'

(נכנס: משרתו של השופט ולטר)

משרת (לאדם) יום טוב, כבודך. ברכות מהשופט

ולטר, אשר מיד לכאן יגיע.

אדם לכאן?! מה? כבר גמר עם הכפר הולה?

משרת גמר.

אדם (לליכט) שופטים לרוב לא נחפזים;

ורק אצלו? – הליכים מזורזים!

(לליכט) מה עושים?

ליכט קוראים למשרתות.

אדם למשרתות?!

איפה האווזות? (קורא) ליזה! חריטה!

ליכט (מנסה להסיח דעתו של המשרת)

אמור לו שנשמח לארח

את אדונו בצל קורתנו!

אדם (לליכט) זה צל?! זה חושך!!

משרת עוד לפני החושך

אנחנו זזים לכפר הבא.

ליכט (לאדם) סימן שיהיה פה יום אחד.

אדם (לליכט) יום אחד יותר מדי!

(נכנסת ליזה, המשרתת)

ליזה כן, אדוני? יש כביסה?

אדם גדולה!

התעורר צורך דחוף, עליון,

להלבין מיד - כל צווארון!

(נכנסת חריטה, המשרתת השנייה)

חריטה כבוד-השופט!

אדם (נבהל) הוא כאן?!

חריטה כבודו קרא לי?

אדם מהר! את הגלימה! וכמובן –

את המדליות!

חריטה הן על החולצה

המשובצת!

אדם אז למה את קופצת

ומקדימה תחילה את הגלימה?

(נאבק עם פריטי הלבוש)

ליכט (בינתיים, למשרת, המביט נדהם על כל המתרחש)

השופט ולטר הוא אורח

מאד רצוי כאן. לכן מן הראוי

והרצוי שתמהר לומר לו

עד כמה הוא רצוי כאן.

אדם (בעודו מתלבש) זה בתנאי

שהרצוי לא יגלה את המצוי!

ליכט (למשרת) לך, קרא לאדונך. ובינתיים

אנחנו נהיה פה מוכנים

ומזומנים לקבל פניו.

אדם (ראשו תקוע בחולצה, נבהל) מזומנים?!

ליכט (מרגיע אותו) - ומוכנים.

אדם מי מוכנים? המזומנים?!

משרת הוא בפונדק.

אדם פונדק?! ודאי אוכל.

(נאבק עם הגלימה מעל ראשו, מפסיד חלק מהדיאלוג)

משרת (אדם אינו שומע חלק מדבריו)

ממתין שם, לנפח. כמעט קרה

אסון.

אדם (שומע תוך התלבשות רק את המלה “אסון”, ממלמל לעצמו בשמחה)

אסון קרה! (מוציא ראשו מהחולצה שנתקעה סביב)

משרת לכרכרה

גלגל – (את המלה הבאה שומע אדם) נפל.

אדם (לעצמו, בשמחה) כבוד-השופט נפל!

משרת כאן, בכניסה לכפר, הוא התגלגל

ישר לבוץ!

אדם נפלא! (שוב מכניס ראשו לגלימה הצרה)

משרת הנפח (את המלה הזאת אין אדם שומע)

בדק אותו, אמר: "הציר נשבר.

נפל לו בורג".

אדם (ששמע רק את שלש המלים האחרונות, בטוח שמדובר על השופט, לעצמו)

שופט עליון - בלי בורג?!

!

ליכט (מנסה להסיח את דעת האורח. למשרת) אמור לאדונך שהוא ברוך.

(רומז לאדם) אורח בא – תכין שולחן ערוך!

אדם אתה צודק. איפה הן, ליזה, חריטה?

ליזה/חריטה אנחנו כאן.

אדם (לשתיהן) מהר! אני ב“קריזה”!

עכשיו היטב הקשבנה, חריטה! ליזה:

בארכיון, תיקים -

חריטה ונקניקים.

אדם כל תיק

ליזה (מתקנת אותו) נקניק

אדם עטוף בתעודה.

בין זה לזה צריך בהקפדה

לבצע הפרדה. תודה.

(שתי המשרתות יוצאות במהירות)

לא שתיכן! לזה תספיק אחת.

(מצביע על ליזה) חריטה!

ליזה (מתקנת אותו) ליזה!

אדם (מצביע על חריטה) ליזה!

מגדה (מתקנת אותו) חריטה!

אדם (מבולבל. מצביע על ליזה) את!!

(ליזה יוצאת)

(לחריטה) ואת – לא למזנון. אל הארון!

תביאי לי את הפיאה שלי.

אשר לאוכל – לא צריך לקפוץ.

(חריטה יוצאת)

(למשרת) אמרת קודם שהוא נפל לבוץ?

ומה עשו?

משרת בעל-הפונדק

לקח פטיש גדול -

אדם פטיש?!

משרת הקפיץ

ישר ל“שפיץ”!

אדם ישר ל“שפיץ”?! אומלל!

הוא גמור! על זה אין שום ערעור!

(לליכט) יובא לכאן בעל-הפונדק!

רוצח! ככה להרוג אורח?!

פטיש כבד? ב“שפיץ”?! זה לא נעים.

הוא לא יצא אצלנו בחיים!

משרת למה? דווקא השופט הודה לו –

אדם השופט? הוא חי עוד, המסכן?!

משרת הוא בחום הודה לו שתיקן

את הגלגל.

אדם גלגל?!

משרת זה שנפל.

אדם לבוץ?! רגע אחד: זה לא היה

כבוד-השופט, שחטף פטיש?

כל זה, בגלל - גלגל?! אתה מרגיש

מה גרמת כאן, וביודעים?!

משרת שתהיו בריאים! (פולט לעצמו) משוגעים!

(המשרת יוצא)

אדם הוא עצבני. וגם אתה, קולגה.

ליכט אני, כבודו, העצבני בין שנינו?!

אדם מזכיר חייב לשלוט קצת ברוחו.

ליכט מזכיר שולט. אך מה עם השופט?

(נכנסת ליזה ובידה צרור עטוף בנייר מוכתם)

מה בידייך, חריטה?

ליזה (מתקנת) ליזי.

אדם ליזי.

ליכט רק אל תרגיזי את כבודו.

ליזה מוצג [או: נקניק]

אדם פסק-דין עוטף אותו כמו סדין!

ביקשתי להלבין את הכתמים!

ליכט (לעצמו) כתמים כאלה קשה קצת להלבין.

(נכנסת חריטה)

חריטה כבוד השופט, הפכתי בארון

כל מגירה: אין זכר לפיאה.

אדם איך יתכן?

חריטה הסיבה פשוטה.

אדם והיא?

חריטה והיא? אתה!

אדם אני?!

חריטה אתה!

כשחזרת אמש לביתך -

אדם מתי?

חריטה בלילה. אחת-עשרה, בערך -

ליכט (בשקט) ולא חשוב מניין –

אדם (בקוצר-רוח) לא חשוב!

חריטה חזרת בלי פיאה.

אדם אני?!

חריטה אתה!

על זה גם ליזי בשבועה תעיד.

ליכט מה הבעיה? יש עוד פיאה!

חריטה יש בעייה. כי השנייה לא כאן.

היא נשלחה לעיר, לשיפוצים.

ליכט שיפוץ?!

אדם סילסול שנתי.

(לחריטה) התבלבלת קצת, ליזי.

ליזי (מתקנת אותו) חריטה.

אדם משרתות שוכחות.

חריטה לא אני.

יצאת עם פיאה – חזרת בלי!

ראשה של משרתת לא שוכח

ראש מסולסל – ש-חזר קרח.

סליחה, כבוד-השופט, אינך זוכר

מה שאמרת לי אתמול בלילה,

כשרחצתי את ראשך מדם?

אדם את לא זוכרת, ו-את משקרת!

חריטה (לליכט) אני נשבעת שלפני חצות

רחצתי לו קרקפת מגולחת -

קרחת, מכוסה כולה בדם!

ליכט אני נדהם!

אדם בצדק! שופט פצוע?!

ליכט זה באמת גורם לי זעזוע;

אבל עכשיו הכל ברור כשמש:

הפצע בראשך הוא מליל-אמש!

אדם הפצע – מהבקר! (לחריטה) מהרי

לבית-הכומר. לאשתו אימרי:

"כבוד-השופט מוסר דרישת-שלום,

ומבקש טובה קטנה, ליום –

את הפיאה".

חרייטה את הפיאה שלה?!

אדם (חסר-סבלנות) של בעלה.

ספרי לה ש… שהחתולה

המליטה לי מתחת למיטה;

כן, בפיאה שצנחה לארץ

כשאותה הסרתי, כשחזרתי.

בקשי את הפיאה בהשאלה.

אל תדברי איתו. הוא איש קשה;

והיא רכה כל כך. הבטיחי ש-

הפיאה תוחזר לה עוד הערב.

זכרי: אף מלה לבעלה!

ליכט גם לו יש קרניים?

אדם מה אמרת?

ליכט לכומר. הקרניים כאן, בכפר,

בכל בית! כמו קישוט קבוע,

(בשקט) מה פלא שהמצח קצת פצוע?

אדם את הפיאה הביאי בלי דיחוי!

אבל זיכרי: דברי רק עם הגברת!

זאת לא בקשה. זוהי דרישה!

חרייטה בלי הפיאה – אני לא חוזרת!

(חרייטה יוצאת)

תמונה ג'

אדם (לליכט) יש לי תחושה, קולגה, שהיום

עומד לקרות אסון!

ליכט למה?

אדם הכל

הולך ומסתבך. כבר מהבקר

זה לא היום שלי. אגב, זה לא

יום-המשפטים שלנו?

ליכט כן!

כל התובעים עומדים לפני הדלת.

אדם חלמתי שהובאתי למשפט

כנאשם, כאן, באולם הזה.

הייתי נאשם - וגם שופט.

ואז אני את עצמי שפטתי

בלי רחמים, קשוח ואכזר.

וגזר-הדין? ישר למעצר!

ליכט דנת את עצמך? איך זה אפשר?

מדובר באדם ישר!

אדם עובדה! ואז אנחנו – הוא, אני;

הנאשם והשופט – ביחד

ברחנו יד ביד לתוך היער

להסתתר. זה היה סיוט!

תמונה ד'

(נכנס השופט ולטר)

ולטר בקר טוב, השופט אדם!

אדם או, כבודו!

ברוך הבא לכפרנו הקטן!

מי, בשם האל, היה חוזה

שכך, פתאם, ביקור נכבד כזה?

שום חלום הלילה לא רמז לי

שהיום, הבקר, מצפה לי

הפתעה נעימה כזאת!

ועוד בשעה כל כך מוקדמת!

ולטר נכון, זה פתאומי קצת; אך אודה:

נעים לראות שופט כל-כך שמח.

כל הסיבוב הזה, כך, בדרכים,

יהיה מוצלח רק אם המארחים

יברכו אותי כשאצא

באותו החום שבו בירכוני

כשנכנסתי. כוונותי טובות,

ואין לי אשליות שכל שופט

בכל עיר קטנה או עיירה

מקפיד על כל קלה כחמורה.

נשלחתי למשימה המפרכת

לבדוק את “יעילות המערכת”.

בקיצור: לראות איך בכפרים

טוחנים בטחנות-הצדק.

ואם מה שאראה יהיה סביר,

ולא חורג מן ה“סוב-יודיצה” -

אני מזה אצא די-מרוצה.

אדם גישה כה נאורה ומתקדמת

ראויה לשבח! פה וש ם

ודאי ימצא כבודו קש וגבבא.

זה די-סביר בכפר, סמוך לגורן.

לכם בנו היכל-משפט נוצץ;

כאן עוד הולכים בכפכפים-של-עץ!

גם זה צריך לקחת בחשבון

כשבאים לכתוב דין-וחשבון.

ולטר זה המזכיר?

ליכט מזכיר. לבלר. רשם.

שמי ליכט. לשירותך, שופט עליון.

תשע שנים. כלומר: בחג הבא.

אדם (מביא כיסא) כיסא? יישב כבודו.

ולטר תודה. שמעת

מה שקרה אתמול בכפר הולה

שבו ביקרתי?

אדם כמובן, כבודו.

קשה להאמין שהשופט

נשלח תחת משמר למעצר

במעונו, ושם, בדכאונו,

תלה עצמו על קורה? נורא!

ולטר תלה-תלה. טוב שהיה סכין.

אבל כשמינהל בלתי-תקין

התגלה לפתע כמעילה

שיש עימה קלון - זה בזיון!

כמו שידוע גם לך, החוק

מחמיר בזה מאד. כמה קרנות

יש לכם כאן?

אדם קרנות?

ולטר קופות-צדקה!

אדם חמש.

ולטר חמש? דווח לי על ארבע. [“דווח” בשורוק]

אדם (לעצמו, בדאגה) דווח? (בקול) סליחה! יש קרן-התרומות

לניצולי אסונות השטפונות.

ולטר תרומות לניצולי השטפון?

מתי היה כאן שטפון אחרון?

הנהר יבש; רק התרומות

ממשיכות לזרום. זה מעניין.

היום אתה יושב בדין, לא כן?

אדם (נבהל) אני?! לדין?! יושב?! על מה?!

ליכט (מתקן אותו, מרגיע) ב-דין! (לולטר)

היום מתחיל שבוע-משפט חדש.

ולטר מתחיל? הרי יום חמישי היום!

אדם יום חמישי היום?!

ולטר בחוץ ראיתי

תור ארוך. הם יכנסו כולם?

אדם תמיד הם מקדימים. כך זה, בכפר.

ולטר יפה! הכנס אותם. אני אשקיף

איך מתנהל כאן המשפט. אחר-כך

נבדוק את התיקים, המיסמכים;

תאריכים: מתי הנהר גלש –

אבל תחילה – למשפטים ניגש!

אדם כרצונך, כבודו. (קורא) שמש! שמש!

תמונה ה'

(נכנסת חרייטה, המשרתת)

חרייטה (לאדם) אשתו של הכומר שולחת ד"ש.

אבל ככל שרצונה גדול

להעניק לך מה שדרשת

היא לא –

אדם היא לא?!

חריטה היא לא! כי בעלה

פשוט אינו מסכים.

אדם מה כבר דרשתי?

חריטה מה שאתה דרשת - הוא דורש!

אדם גם הוא דורש?!

חריטה בכנסייה, הבקר,

את הדרשה. לכן גם הוא זקוק לה –

אדם זקוק לה?

ולטר לאשתו?!

אדם מה זה? לכומר

אין שניה?

ולטר (נדהם) אשה שניה לכומר?!

חריטה (עונה לשאלת אדם על הפיאה)

יש לו! כן, אבל היא מרופטת,

לכן שלח אותה לשיפוצים.

לעיר.

ולטר אני קצת מתבלבל: הכומר

שלח את המרופטת לשיפוץ?!

חריטה לכן אשתו ביקשה להתנצל;

אבל הבטיחה: ברגע שבעלה

יגמור – היא תעבור ישר אליך.

ולטר סליחה, אבל כל זה קצת – לא-רגיל.

אדם עלי להתנצל, הוד-רוממות.

השתלשלות מרה של נסיבות,

כמעט מכת-גורל, שבגללה

לראשונה אני ללא פיאה.

ולטר וזה נכון כשמש הזורחת:

על ראש השופט בורקת הקרחת.

אגב, איפה היא - הפיאה שלך?

ליכט סיפור ארוך על איל וקרניים.

ולטר (לאדם) אתה יוצא עם פיאה לצייד?!

אדם איני רוצה לגזול עוד מזמנך

בעניינים כה פעוטים. נתחיל!

ולטר בראש גלוי? בכל העיירה

אין עוד פיאה, להשאלה?

אדם זה כפר.

ליכט אולי נשלח אל השופט מ-כפר הולה?

היא נשארה תלוייה על הקורה?

ולטר (לאדם) עד שהיא תגיע יצמחו

תלתלים בלונדינים על ראשך!

(שולף שעון מכיס-חזייתו)

כבר תשע ושלושים! בית-המשפט

עוד לא נפתח. עינוי-דין של-ממש!

קרא שוב לשמש! כי עוד הערב

עלי לזוז לכפר הבא.

אדם נפלא!

לא נעכב את הוד מעלתך.

ולטר (לאדם) אם על ראשך פיאה אינה מונחת –

לפחות הסתר את הקרחת!

אדם במה? אין שערה! ומדובר

לא בראש-סיכה, בקוף-של-מחט.

איך להסתיר כל זה, עד הפדחת?!

ולטר אני רואה שבכל-זאת ניסית.

ואם רצית צבע-הסוואה,

למה בחרת דווקא באדום?!

זה נראה: גלגולת עם כרבולת!

אדם (מחפש מפלט) איפה השמש?

(נכנס השמש)

השמש בית-המשפט!

כאן השמש, מוכן, כשנדרש,

לצעוק בקול, בעמידה-של-דום.

יום קשה ממתין לנו היום.

אדם אתה מספר לי? (לולטר) אולי כבודו,

ארוחת-הבקר? קצת נקניק,

לחם, כוס-יין? בירה? כי אני —

ולטר תודה, אבל אכלתי בפונדק.

יש לך דקה. נצל אותה!

עלי לרשום לי בינתיים כמה

הערות בפנקסי.

אדם מה, כבר

לרשום?! הרי עוד לא התחלנו.

ולטר זאת ההערה הראשונה!

אולי נתחיל?

אדם כרצונך, כבודו.

ולטר (בוחן מקרוב את גלגלתו של אדם)

נראה לי שטעיתי. זה לא צבע.

נפצעת די-קשה, השופט אדם!

זה טוב, כשלשופט יש ראש פתוח;

אבל אתה הגזמת קצת בזה.

איך זה קרה?

אדם נפלתי לרצפה

מן המיטה, הבקר. כשהשכמתי,

להיות מוכן למשפטים בזמן.

ציין בפנקסך: אני דייקן!

ליכט (לעצמו) מהמיטה?

ולטר (עדיין בוחן את גלגלתו של אדם)

נקווה שהחבטה

לא תשפיע על שיקול-הדעת.

אדם אל-נא ידאג לזה, הוד-שופטותו.

כתוב: “שבע יפול שופט – וקם”.

ולטר אבל תלוי על איזה צד הוא קם.

אדם רגיל קם על ימין או שמאל;

שופט? קם על צד א‘, או צד ב’.

אדם מיד נתחיל. אבל, אם רק יורשה לי,

דקה אחת. שופט חייב לשפוט

לפי הדין, אך גם תחושת-הבטן.

ואצלי הבטן קצת מלאה,

וגם הומה. מיד אני חוזר.

ולטר שייכנסו, בינתיים.

אדם (לולטר) תוך דקה. (לשמש) שמש,

מה אתה עומד? שיכנסו!

שמש בית-המשפט!

(יוצאים אדם, חרייטה והשמש)

תמונה ו'

(נכנסים: גב' מרתה, אווה, וייט ורופרכט טופמל. ברקע: ולטר וליכט)

מרתה שוברי-כדים! ונדאלים! אספסוף!

אתם עוד תשלמו על זה ביוקר!

וייט אנא, הירגעי, הגברת מארתה!

יש בית-משפט, שופט – והוא יכריע!

מרתה “הוא יכריע!”, החכם מודיע.

הכד נשבר. מה יש כאן להכריע?

הכד שלי הלך. מי יתקן

אותו? בית-המשפט?

וייט הגברת מארתה,

אם רק תוכיחי מי שבר אותו -

אני נשבע: אמצא לך כד אחר!

מרתה “אמצא לך כד אחר”! שינסה!

אין בעולם עוד כד יפה כזה.

זה לא סתם כד קטן, סתם כד קטן.

זאת “ואזה”! אגרטל! זה “רוזנטל”!

וייט אז שיתקנו אותו. אולי בדבק.

הנזק ישולם.

מרתה איך? מה? "הנזק

ישולם"! בית-המשפט קדר

שמשפץ כדים?! אין בעולם

קדר-אמן שישפץ אותו!

רופרכט אתה רואה, אבא? אין סיכוי.

היא לא שכנה. היא פשוט מפלצת.

(באירוניה) אסון נורא: נשברה קדרה.

קוראים לקדרים, והם באים.

אך לא על זה הגברת מקוננת.

לא על החרס הנשבר. היא מתכוונת

למשהו אחר שהתרסק

לרסיסים: כל תקוותה היתה

למצוא שידוך ל-אווה, לבתה.

אבל אני החלטתי: לא אתן לה

לנצח! אגרטל? כד? “ואזה”?

בשום נמל אין עוד אחת שזזה

ומתחככת בין המלחים

כמו בתה (מצביע על אווה) אווה הקטנטונת!

אני לא אתחתן עם הזנזונת!

מרתה גמרת? אז תקשיב לגברת מרתה:

מי אתה, חליל כפרי עלוב,

חלול, נבוב, עגל, פרובינציאל!

אני ארצה בכלל שאגרטל

מקסים כמוה (מצביעה על אווה) יחפש עציץ

פשוט כמוך?!

אווה רופרכט!

רופרכט תשתקי!

אווה רופרכט יקר!

רופרכט עופי מעיניי!

אווה בבקשה –

רופרכט את חתיכת… מוטב שלא אומר!

אווה הרשה לי. רק מלה. וביחידות.

רופרכט להתייחד?! איתך?! שוב? לעולם!

אווה או, רופרכט, אתה עומד להתגייס;

ומי יודע אם אזכה בכלל

לראות אותך אי-פעם בחיים.

וזה לא טוב, רופרכט, זה לא יפה

להיפרד, כשהלב שונא –

רופרכט שונא? לא, לא. אני לא שונא אותך.

אני נשבע שאם אני אזכה

לחזור משדה-הקרב בריא, שלם,

וכאן, בכפר, לחיות עד גיל שמונים;

גם אז אמשיך תמיד, בתוך לבי,

עד לנשימתי האחרונה,

לכנות אותך: “כלבה מופקרת!”

מרתה (לאווה) הניחי לו. ומה אמרתי לך?

למה תרשי לו כך לפגוע בך?

אם כבר חייל, הרבה יותר מתאים לך

סמל, או קורפורל. גבר קשוח,

אחד כזה ששרביטו מורם;

לא התינוק הזה, שישבנו

ממש מזמין הצלפה בשוט

על שניפץ לי את הכד שלי!

אווה די, אמא! תישכחי כבר את הכד!

אם אין בכפר, נמצא בעיר קדר

אמן, שיאחה את השברים.

מרתה את לא תופשת מה קורה פה, אווה!

הכד הזה הוא כמו עמוד-קלון!

איך תלבשי מחר שמלת-כלה

זכה, רכה, בתולה, כשבשמלה

כתם-החטא שבך דבק היום?

מתי תביני שהכד הזה

הוא לא סתם כד פשוט? כשנופץ -

נופץ לרסיסים גם שמך הטוב!

רק השופטים, היושבים בדין,

ישיבו לך את המוניטין.

שמש בית-המשפט!

תמונה ז'

(נכנס השופט אדם. בגלימה, אך ללא פיאה. מבחין בנוכחים)

אדם (מציץ, רואה את הנוכחים, לוחש לעצמו)

אווה הקטנה, היפהפייה!

ורופרכט… מה זה? כל הכנופייה!

אני תמיה: האם לכאן הגיעו

כמו בחלום, אותי לתבוע - בפניי?!

אווה אמא יקרה, בואי הביתה.

אנא, שום דבר נעים או טוב

לא יכול לקרות פה!

אדם (לליכט) כן, קולגה,

מהי העילה שבגללה

כל המהומה הזאת?

ליכט עילה טפשית,

ומהומה רבה על כד שבור.

אדם כד?! אלהים! ומי שבר אותו?

ליכט יש בעיה. זאת כל הסוגייה!

אדם (לאווה, בלחישה) אווה, יקרה -

אווה (לאדם) אתה תשתוק!

אדם מלה אחת!

אווה גם לא חצי-מלה!

אדם מה את עושה פה?

אווה לשופט אסור

להסתודד עם העדים!

אדם חווה שלי,

הסבירי לאדם שלך מה את -

אווה אדם?! נחש!

אדם אבל –

אווה אתה מציק לי.

אם לא תפסיק בן-רגע –

אדם (לליכט) שמע לי, קולגה.

אני נשבע: איני יכול לשבת.

זה השוק.

ליכט מה זה? חטפת “שוק”?

אדם לא רק השוק. כל עצם-הירך.

(לליכט) אתה תשב [=בדין]. אני הולך לשכב.

ליכט לשכב?! עכשיו? מדעתך יצאת?

אדם בתוקף סמכותי בזה הריני

מאציל לך את זכות-השפיטה,

ולי – את זכות-המיטה.

ליכט אתה חייב לשאול תחילה אותו. (מצביע על ולטר)

אדם (מתקרב לאווה, שוב בלחישה)

אווה ,

בשם-כל-הקדושים, אנא, גלי-לי:

מה את עושה כאן? מה הבעייה? ׂ

אווה (בלחישה) תשמע מיד.

אדם (לוחש) תראי, אם זה הכד

אווה כן. זה הכד.

אדם רק זה?

אווה כן.

אדם אין עוד סיבה?

(אווה מניעה ראשה לשלילה)

אווה זוהי הטרדה!

אדם כדאי שתחשבי טוב, פעמיים,

לפני שאת– זה לטובתך!

אלא אם כן -

אווה אין לך בושה

בלב?!

אדם (מצביע על הכיס שעל חזהו, משמאל)

כאן, אווה, כאן, בכיס,

מעל הלב מונח עכשיו מיסמך

ובראשו - שמו של רופרכט שלך.

הוא כאן. שומעת איך הוא

מרשרש בכיס? אם את תרשרשי –

תוכלי לנגב בו את דמעותייך,

כשתגיע הבשורה מן החזית

שהוא נפל בקרב.

ולטר השופט אדם!

כל שופט מנוע לפי חוק

משיחה פרטית במעמד

צד אחד בלבד, וזה לפני

שהמשפט החל. שני הצדדים

כבר מוכנים. שב - ותתשאל! [=מלשון “תישאול”]

אדם מה הוא אמר? (לולטר) מה כבודו ציווה?

ולטר ציוויתי להתחיל בישיבה!

אמרתי בבירור שמקומך

הוא כאן, לא שם. את זה חייב לדעת

כל שופט מתחיל! מתי תתחיל -

אדם (בקול) שני הצדדים כאן הם, נוכחים?

אולי נתחיל סוף-סוף בהליכים?

ולטר מזמן יכולנו לסיים אותם.

אתה נראה בוהה ומפוזר,

שב ותתחיל לשפוט! כבר מאוחר.

אתה, רשם, תרשום כל הברה!

אדם האם רצון-כבודו שהדיון

יתנהל בצורה פורמלית,

כמו שמקובל בעיר הגדולה;

או כמסורת הכפרית

המקובלת מזה דורות אצלנו?

ולטר הדיונים יתנהלו כמקובל

כאן, אצלכם; אבל לפי החוק!

אדם יפה. עכשיו ברור לבית-הדין

מה נדרש ממנו. הרשם -

ליכט כבודו?

אדם אתה מוכן?

ליכט לשירותכם!

אדם ובכן, נתחיל – וייצא הצדק לאור!

שמש בית-המשפט!

אדם מי כאן התובע?

התובעת? צעדי קדימה.

מרתה אני צועדת.

אדם נא הצהירי: מי את?

מרתה להצהיר?!

אדם כן. מי את?

מרתה מי אני?!

אדם כן, מי? השם, הכתובת, המקצוע,

ETCETERA.

מרתה ETCETERA?! כל זה

בצחוק?

אדם לא-לא! אני נציג

החוק! החוק חייב לדעת

מי את?

מרתה אני?!

ליכט (לוחש) כבודו, אולי כדאי

לקצר מעט בפרוצדורה?

מרתה זאת פרוצדורה? זאת קריקטורה!

אתה מציץ ישר לחלוני

בכל יום א', כשאתה הולך

במקום לכנסייה – אל הגינה.

אתה שואל אותי מי אני,? ETCETERA?!

ולטר (לאדם) אתה מכיר את האשה הזאת?

אדם בתור שכנה. מעבר לפינה.

היא אלמנה; אבל היא מכובדת.

ולטר כיון שהיא מוכרת לשופט

באמת, אין צורך בשאלות

המקדימות. (ליכט) תרשום בפרוטוקול

את שמה, ותציין שם, בסוגריים:

“מוכרת אישית לבית-הדין”.

אדם כבודו צודק. אפשר לחסוך בזמן.

ולטר עכשיו תשאל מה התלונה שלה.

אדם עכשיו?

ולטר למה היא באה? העילה!

אדם במקרה, אני מכיר אישית

את המקרה. (למרתה) זה כד?

ולטר אתה מכיר אישית?!

אדם לא את הכד.

את המקרה! סתם כד.

מרתה סתם כד?! סתם כד?!

אדם (לליכט) תרשום: "הכד דנן

מוכר לבית-הדין".

ליכט מוכר, כבודו?

אדם תרשום מה שאמרתי. הרשם

תפקידו לרשום מה שאומרים לו.

גברת מרתה, מדובר על כד?

מרתה כן, בדיוק.

אדם (לליכט) רואה?

מרתה הכד שבור.

אדם (לליכט) תרשום: “שבור”.

ברור שהוא שבור. וגם ברור

מיהו המנפץ הארור!

ליכט (מנסה לעזור לו) לכאורה –

אדם ברור ש“לכאורה”.

מי ששבר – לכאורה - אותו

הוא המנוול שלכאורה עומד שם!

מרתה זה הנבל! ובלי שום “לכאורה”!

אדם (לעצמו) אלוהים אוהב אותי היום!

(לליכט) תרשום סיכום: "הכד שבור;

התיק סגור. המשפט גמור.

מ-חוסר עניין לציבור".

רופרכט היא משקרת!

אדם (לרופרכט) הוצאת-דיבה!

הנאשם, את לשון-הרע

מיד הכנס לפה בחזרה!

אם לא, תואשם פה בזילות -

והזילות תעלה לך ביוקר!

ולטר בתור שופט-שלום לובש גלימה,

הפרוצדורה שלך קצת אלימה.

אם כך נראה הצדק בעיניך -

מוטב שתתפטר! והרשם

ליכט (ממהר להזכיר את שמו) ליכט!

ולטר ליכט. אני קבלתי רושם

(לאדם) שהוא מיטיב לדעת חוק ממך!

אדם אני, כבודו, הבנתי שאמרת:

“הפרוצדורה – כמו בכפר”.

ולטר שכחת

שהכפר נמצא בכל-זאת במדינה,

ולה יש חוק ידוע לתהילה.

אולי תתחיל הכל מהתחלה?

אדם הכל מהתחלה? אין בעיה!

כבודו ייצא הפעם מרוצה!

שמש!

השמש (מכריז בקול מופרז) בית-המשפט!

(כולם קמים)

ולטר אתה מגזים ממש!

.

אדם התובעת, הגברת מרתה רוּל

נא להציג את כל טענותייך!

מרתה טענותיי, כפי שכבר ידוע

לבית-הדין, קשורות בכד הזה.

כבודו רואה (מתקנת) כבודם, כולם, רואים

את הכד הזה?

אדם בית-המשפט רואה (מכתיב לליכט) הכד שבור.

מרתה או, לא! אולי כבודו יכול לראות

את השברים; אבל הוא לא רואה

איך נראה האגרטל הזה

לפני שהוא נשבר לרסיסים!

הכד היה שלם, יפה ומצופה

זיגוג.

אדם זיגוג?

מרתה זיגוג!

אדם (לליכט) מה זה זיגוג?

ליכט מושך בכתפיו: אינו יודע)

מרתה (מסבירה) גלזורה. בשביל הפרוצדורה.

מלשון “זגוגית”.

אדם (לליכט) תרשום: “גלזורה”..

(למרתה) די לזגזג. תמשיכי, גברת מרתה.

מרתה הכד הזה עתיק. עתיק מאד.

כולו ציורים, והם קשורים

בסיפורים, על כד; מן ההיסטוריה

ומכתבי-הקודש. למשל:

הגר, המגורשת למדבר,

עם בנה, עם ישמעאל, ועל כתפיה

כד קטן, למים. מהגר

לא נשאר, כשהכד נשבר,

שום דבר. אבל מהבן, הילד

נשאר שבר גדול וחד; כמו יד

המחזיקה באבן. (מראה שבר-חרס) כאן נראו

יעקב ורבקה ליד הבאר,

ומתחתם, הכתובת המוכרת:

"נערה טובה יפת-עיניים,

נא-הטי כדך. השקיני מים".

מה נשאר מזה? רק תלתל

מפרוות העיזים של יעקב,

שבגללה הצליח לרמות

את אביו, ולגזול את הבכורה!

ממול היה ציור של שופט.

אדם שופט?! על כד?! זה דבר חדש!

מרתה חדש?! זה מן הברית הישנה.

‘ספר שופטים’. שופט ושמו גדעון,

שאסף כדים, פחים, תופים,

כדי לתופף בהם. תופף, תופף -

ולא שבר! ומה מזה נשאר?

החלק של הגוף עליו ישב

אותו שופט, ובאמצעו – חריץ!

הכי יפה בין כל הציורים

היה ציור מתוך שיר-השירים:

שלמה מול שולמית היפהפיה:

“שני כדייך – תאומי צבייה”.

היו שם שני כדים - איזה כדיים! -

ומתחתם פסוק, קשור לשניים:

“מי יתנני כד כזה בזרועותייך”.

ומה נותר אפילו מן הכתובת?

מלה קצרה אחת: “כזה”. כאילו

שהגורל רצה להתעלל.

זה לא הכל. כי כאן, משמאל, היתה

תמונה חמודה של יהודה

מכביאוס. זה, החשמונאי.

נכנס אל המקדש בירושלים

ובידיו מחזיק הוא כד קטן,

זה ששמונה ימים אורו נתן.

ציור יפה. שופע אור, קדוש.

ומה נשאר? בקושי רבע ראש.

(מציגה את השבר)

אולי הכד הזה, כן, הוא ממש

נוצר עוד בימי בית-המקדש!

לפחות במקדשו של הורדוס.

משם יצא אל הגלות. אומרים

שהוא מופיע גם על שער-טיטוס,

ברומא, לצידה של המנורה.

הכד הזה הוא בן אלפי שנים.

פיראטים, שליטים וחשמנים

שתו ממנו יין, כך, “לחיים!”

והוא החליף פיות, וגם ידיים;

חצה גבולות, מדבריות, חומות.

הכד הזה עבר שש מלחמות!

ולטר ואיך הוא הגיע לידייך?

מרתה יום אחד הים גאה-גאה.

פתאם, על הגלים, צף, שט לו כד.

בעלי - הוא היה דייג,

חובב, המנוח – דג אותו,

הביט בו, בציור – אותו לקח

למנהל של בית-הספר כאן

שיזהה את הפרטים בכד.

הוא היה דוקטור מלומד.

הביט בכד, לפתע הוא לחש:

“בית-המקדש”.

ולטר בית-המקדש?

שמש (קופץ) בית-המקדש!

(אדם מסמן לו לשבת)

מרתה לפי דברי הדוקטור המלומד

כד כזה היה צריך להיות

במוזיאון הלאומי; ומחירו -

כד-מלא-זהב!

אדם מלא זהב?!

אז למה לא מכרה אותו הגברת?

מרתה שמרתיו. כנדוניה. לחתונה

של אווה הקטנה. כן, זה היה

כל רכושי. עומד על המדף,

ממתין ליום כלולות; וכך היה

עומד שם גם הבקר; אלמלא

נופצו כל תקוותי ביד נבל:

זה העומד כאן בחיוך שטני.

אדם מי?

מרתה הרופרכט הזה!

רופרכט זה שקר, הוד מעלתך!

אדם אתה, תשתוק! עד שתתבקש!

רשמת את הכל, רשם?

ליכט רשמתי.

אדם גברת מרתה היקרה, אנא, פרטי

את הנסיבות.

מרתה זה היה באחת-עשרה –

אדם אחת-עשרה?

מרתה אחת-עשרה!

אדם בבקר?

מרתה לא. בלילה. אני עמדתי כבר

לכבות את האור בעששית

ולעצום עיניי, כשפתאם -

רעם של קולות גבריים

מחדר-השינה של אווה

בקומה הראשונה, אותי

הקפיץ ממיטתי. מיד ירדתי

ולחרדתי ראיתי את הדלת

לחדרה פרוצה, ומישהו

צועק האשמות כמשוגע.

ומה, אתה חושב, ראיתי שם

לאור-הנר, כבודך? את מי מצאתי

שרוע על הארץ? את הכד!

לא את הכד, אלא את רסיסיו

שהתפזרו, כמו יתומים קטנים,

בכל פינה על הרצפה. בתי

עומדת, מנפנפת בידיה;

והוא – זה, הנבל הזה, פוסע

אנה ואנה, וברגלו רומס,

דורס, גורס את הרסיסים, כאילו

חושש: אולי שוב יהפכו לכד?

אדם אלוהים!

מרתה תפשתיו, ככה, ביד,

דורשת שיסביר לי ומיד

למה פרץ בלילה אל ביתי.

למה ניפץ בזעם את הכד.

ומה ענה לי הנבל הזה -

על זה פשוט קשה כאן לחזור;

אבל נשבעתי לעשות הכל

כדי שירסקו את עצמותיו

כשם שהוא ריסק לי את הכד.

אחרת לא אדע שינה לנצח!

לשבור כד שכזה, זה– זה כמו רצח!

יותר גרוע! מה הכד עשה לו?

הוא אמר שמישהו אחר

הפיל אותו מן המדף. שאלתי:

"מישהו אחר? תגיד לי: מי

נכנס, רצח, ברח?" אז הנבל

כינה לפתע את בתי, את אווה,

בשמות-גנאי שלא כדרך הטבע!

אדם חלאת-אדם! זונה!

מרתה יותר גרוע!

אדם ערוות אמו! כינויים כאלה

יש לי אוצר שלם, ברוך השם.

בזה שהוא אשם - אין לי ספק!

מה אז קרה?

מרתה טוב, כשהוא דיבר

העפתי בבתי מבט בוחן.

היא עמדה, חיוורת כמו גוויה –

מרתה אמרתי: “אווה”, והיא התיישבה.

שאלתי: “אווה, היה עוד מישהו?”

  • "איך את מעלה בדעתך

שיהיה עוד גבר?", שאלה.

“מי עוד יכול להיות כאן?”, היא אמרה.

ונשבעה שהוא, רק הוא היה שם.

המנוול הזה!

אווה אני נשבעתי?!

מרתה אווה!

אווה כל זה רק שקר!

רופרכט כולכם שמעתם?

אדם אתה תשתוק, חוצפן!

מרתה את לא נשבעת?!

אווה לא, אמא! קצת לא נעים לי

לומר לפני כולם; אבל אני

לא נשבעתי כלום. אני נשבעת

על הספר הקדוש. רק איפה הוא?

אדם רגע, בבקשה! הגברת מרתה,

את מפחידה את העדה, וזה

הטיית עדות – זאת עבירה

חמורה מאד. הניחי לה

לשקול ולהיזכר מה שקרה שם.

אין להפחיד עדים, גם לא לשאול

שאלות מנחות. לי האמיני:

היא לא תספר היום יותר

ממה שכבר סיפרה אתמול. בין אם

היא תישבע, או לא.

ולטר לא, השופט אדם! לא! מעולם

לא נתקלתי עוד בבית-משפט

בשאלות מדריכות כל כך!

מרתה אם היא, שאין בושה לה, מסוגלת

להביט בשקט אל פניי

ולהגיד שלא היה זה רופרכט

המנוול שאת הכד שבר -

אז מצדי היא יכולה ללכת –

טוב, עדיף שלא אומר לאן!

אבל אני מבטיחה, כבודו -

נשבעה, או לא – אני נשבעת:

גם אם זו לא היתה שבועה ממש,

היא במפורש אמרה שהוא שבר!

אדם והיא - דיברה אמת!

ולטר (מתריע בו) כבוד-השופט!

אדם מה לא בסדר? הוא ביצע חטא.

(לאווה) צדקתי, ילדתי היקרה?

מרתה התוודי: אמרת, או לא אמרת לי

אתמול שהוא —

אווה אני לא מכחישה –

אדם אתם רואים! הצדק יצא לאור!

ולטר (לאדם) אתה נקרא לסדר!

רופרכט את מופקרת!

אדם רשם, תרשום את זה, בבקשה.

וייט חרפה! בושה!

אדם אתה בעצמך!

ולטר התנהגות כזאת, השופט אדם,

אני עוד לא פגשתי במקצוע!

אפילו אם - באופן היפותטי -

אתה היית זה שאת הכד

ניפץ – גם אז, הן לא היית

מתאמץ כל כך להעמיס

על כתפיו שלו את האשמה.

רשם, תרשום כל מה שהעלמה

אמרה בקשר ל-מה שהיא אמרה

אתמול על מה ששם קרה; אך לא

אמרה מלה מה באמת קרה שם.

האם תורה הגיע להעיד?

אדם אם לא תורה שלה, הוד-שופטותו,

אז אין לי שום מושג תורו של מי.

מי הנחקר הבא? תגיד אתה.

הנתבע? אני תמיד מוכן

ללמוד מרבותיי!

ולטר אתה מדהים!

חקור עכשיו את הנאשם.

שים קץ לפרשה. ודע לך:

זה המשפט האחרון שלך!

אתה, שופט, בדין כבר לא תשב!

[עד כאן – הנוסח שתוקן ביום 13.1.02

אדם האחרון? טוב, אם כבודו חושב.

אדם הנאשם, נא לצעוד קדימה!

רופרכט כאן אני, כבודו! ושמי הוא רופרכט,

בנו של וייט, האיכר. (מצביע על וייט) זה אבא.

אדם (לרופרכט) נאשם, האם שמעת כאן

את ההאשמות שגברת מרתה

השמיעה כאן היום כנגדך?

רופרכט שמעתי. ולא האמנתי ל-מה ששמעתי.

אדם האם אתה מעז בכלל לכפור

בהאשמה כה מנומקת?

אולי תודה, במקום להתעקש

ולהתכחש במצח נחושה

לעדויות המוצקות, הצועקות

בעד עצמן?

רופרכט יורשה לי להצהיר – ובשבועה! -

שאף מלה ממה שנאמר כאן,

לא היה בה שמץ-של-אמת!

אדם או, ככה? ותוכל גם להוכיח?

כן, או לא? - רק במלה אחת!

רופרכט מלה אחת? אז “כן!”

מרתה שקרן!

אדם הגברת

הרגעי. אין שום סיבה לעצבנות.

תאמיני לי: הבחור אבוד.

ולטר למה, לעזאזל,*

אתה דואג כל-כך לגברת מרתה?

מה יש לך איתה?

אדם מה יש? הגברת היא שכנה!

ובנוסף זו מצווה: **

וזו מצווה: “עזור לאלמנה!”.

ולטר (לליכט) מזכיר בית-המשפט,

השמש (קופץ) בית-המשפט!

ולטר (לשמש) לא אתה!

(לליכט) אתה! האם מוכן ומסוגל

לנהל את המשפט הזה?

אדם (ממלמל) כמובן שלא! הוא לא מוכן.

ליכט האם אני

מסוגל? ובכן, כבודו –

אדם הוא לא מסוגל!

ולטר (לרופרכט) מה יש לך לומר?

רופרכט מי? לי? לומר?

ולטר הבטחת להוכיח? - אז תוכיח!

רופרכט אני מוכן, אבל הוא לא נותן לי –

ולטר (לרופרכט) דבר!

רופרכט זה היה בערך עשר בלילה.

אמרתי לאבי (מצביע על וייט) זהו אבי:

“אבא”, אמרתי לו, "אני חושב

שאקפוץ לדבר עם אווה".

כי עליכם לדעת שאנחנו,

שנינו, עמדנו כבר להתחתן.

וייט ספר, ספר איך את ידה ביקשת!

רופרכט אני שאלתי: "אווה יקרה,

את מוכנה להיות אשתי?"

וייט מה היא ענתה לך?

רופרכט “לך לעזאזל!”

וייט ואחר-כך?

רופרכט אמרה לי: “כן”.

אדם את מי זה מעניין?

“לעזאזל, את מוכנה להיות אשתי'?”

עסקינן רק באתמול בערב.

זאת חקירה של ערב, לא של שתי!

רופרכט טוב, אז אמרתי לאבי: "אני -

ליכט (מצטט) “חושב שאקפוץ לאווה”. כבר אמרת.

רופרכט אז הוא אמר לי: "טוב. רוצה לקפוץ? –

תקפוץ. תרוץ. רק הישאר בחוץ.

אל תיכנס לבית ארושתך,

למען הצניעות. - “טוב, אני מבטיח”.

“אז לך”, אמר, "אבל תחזור הביתה

לפני אחת-עשרה". יש המלטה.

אדם ויש גם החלטה – לקצר

בדיונים. כל זה לא רלוונטי!

(רופרט מביט ב-ולטר, הרומז לו להמשיך)

רופרכט הבנתי. אז אמרתי לעצמי:

“אחת-עשרה? יותר טוב מכלום!”

אז קמתי ולקחתי את הכובע –

אדם עכשיו יתחיל ודאי תיאור הכובע!

רופרכט חבשתי את הכובע והלכתי

בשביל שעוקף את כל הכפר,

כדי לצנן את להט נעוריי,

למען הצניעות.

פתאם, תוך הליכה, אני נזכר:

"אווה תמיד נועלת את השער

בעשר. איך אוכל להיכנס?"

עד שעקפתי את הכפר, הגעתי

עשר דקות לפני אחת-עשרה.

בסימטא לפני ביתה של מרתה,

מרחוק שמעתי ציר-של-שער

חורק בחושך. לעצמי אמרתי:

"רופרכט, שים לב! כמעט אחת-עשרה,

ואווה עוד ערה! בשתי אזניך

שמעת חריקה. עכשיו עיניך

צריכות להסביר מה ששמעת.

אימצתי את עיניי, ולא ראיתי.

אימצתי שוב. ובשלישית. הפעם

ראיתי; וממה ששם ראיתי -

חשכו עיניי. אווה שלי עמדה שם -

אך לא לבד; כי לצידה עמד

גבר אחר.

אדם גבר אחר?!

מי זה היה?

רופרכט כבודך שואל אותי

מי זה היה?!

ולטר (לרופרכט) תמשיך, בחור. (לאדם) אולי

תיתן לו לדבר?

רופרכט לא אוכל, כבודו,

להישבע על כתבי-הקודש -

(מסתכל סביב) איפה הם? - מי זה היה. היה שם חושך.

אדם (לליכט) רק את זה תרשום: “היה שם חושך”.

רופרכט לעניות דעתי הענייה,

חשוב שתדעו דבר אחד:

שוליית-הסנדלר אצלנו בכפר,

גם הוא חמד את אווה.

*

וייט מה אמרת לה?

רופרכט אמרתי:

"תגידי לו שאת לא פנוייה.

הוא מחפש במה לדפוק מסמר?

וייט (מצטט בגאווה את דברי בנו) “שיחפש לו סולייה במקום אחר!” *

רופרכט והיא אמרה לו. ככה היא אמרה לי:

"הסתלק, בחור. רק אל תתחיל

לחלום שתצליח להשחיל!"

פתאם, בחושך, *

אני מגיע ורואה על סף-ביתה

אותו - איתה!

אדם אז הוא זה שהיה שם!

רופרכט כן.

אדם מצויין! סוף-סוף חשפנו

את השולייה החסרה:

שוליית הסנדלר. יצא המרצע

מן השק, וקצה השרוך

יוביל אותנו אל העבריין.

רשמת, ליכט?

ליכט *וגם את כל השאר.

אדם תמשיך, רופרכט יקר. זה תענוג

לשמוע עד אוהד כמוך!

רופרכט אז את הזוג

תפשתי באחת-עשרה, בשער,

ממש על חם. “חכה קצת, רופרכט!”,

לחשתי לעצמי. "תביט, תקשיב.

יש לך זמן. עמוד ותמשש

את כל המצח לגלות אם יש

קרניים. אין עוד בינתיים. טוב,

לא התחתנתם עוד". אז התגנבתי.

שומע קולות של ליחשושים,

צחוקים כבושים – ומישמושים.

בחיי, חשבתי שאני –

אווה אתה רשע!

איך זה העזת ככה, בלי בושה –

מרתה נבל שפל! כמו עכבר, בחושך?

חכה עד שתיפול לתוך ידיי!

אדם תמשיך! (למרתה) בלי איומים על העדים!

כמה זה נמשך –

רופרכט נמשך ה-מה?

אדם המישמושים.

רופרכט כמעט

רבע-שעה. “מה זה?”, חשבתי,

"שני שפנפנים חסרי-מעצורים

מתגנבים בחושך אל הבית,

בניגוד לכל חוקי מוסר-הכפר".

מרתה שניהם? לתוך הבית?! הבית שלי?!

אווה תעזבי, אמא. כי ממילא

כל זה לא משנה יותר.

אם רק היית יודעת –

אדם (לאווה) תשתקי!

את מקשקשת, משבשת הליכים.

חכי עד שאקרא לך להעיד!

ולטר להעליב עדים? זה חסר-תקדים!

(לרופרכט, במתח) הם נכנסים הביתה, ואתה?

רופרכט עומד בפה פעור.

ולטר טוב, זה ברור.

רופרכט אני מרגיש מין לחץ בחזה.

הולם בדלת. הדלת לחדרה

נעולה. הפעם השפנפן

לא שכח לסגור הדלת.

אדם (מתעטש) אפטשי!

מרתה (לאווה) הדלת נעולה?! חכי! חכי!

רופרכט אז בבעיטה פיצחתי את הדלת.

אדם הוא חוליגן! הנער מסוכן!

רופרכט הדלת התנפצה בקול גדול.

ואז, מוזר: שמעתי עוד קול נפץ

*לא מוסבר. משהו

משהו נפל, נשבר, נופץ;

ומישהו קפץ מן החלון

החוצה עף, חולף ומרחף

כמו עטלף. ומעילו פתוח.

אדם שוליית-הסנדלר! אני בטוח.

רופרכט מי אם לא הוא, כבודו?

אדם (לליכט) תרשום! תרשום!

רופרכט הנערה עומדת שם, נדהמת.

אני דוחף אותה, ומזנק

אל החלון. הגבר הסתבך

בסבך המטפס על קיר-הבית.

סבך קוצני. הוא מחפש מילוט,

בבהילות. נתפש בסבך. תלוי,

*ורק ראשו גלוי.

ידי, כולה רוטטת, אז לופתת

כדור פלדה –

אדם פלדה?!

רופרכט (מסביר) ידית-הדלת

אותה עקרתי קודם, בזעמי.

אדם ידית-פלדה? זה מה שזה היה!

רופרכט אל מול ראשו הגלוי. ובראשי רותח?

*דמי. אני מרים את ידית הפלדה -

אדם עצור!!

ולטר למה? מה קרה?

אדם (תופש את עצמו. לליכט) תרשום “מכשיר קהה”.

ולטר (לליכט) איפה היינו?

רופרכט הוא בקוצים. אני – בחלון

מוכן לזנק כמו פנתר.

“חכה! אתה עוד חי?!” פתאם עיניי

מתעוורות. מה זה? חול?*

חופן-חול לתוך עיני נזרק.

אני נופל פנימה. אני עיוור!

אווה צועקת: "רופרכט! אלוהים!

מה קרה?!" היא לצידי גוחנת,

“נפצעת?”, היא בוכה, “רופרכט שלי!”

אני רוצה לצעוק: “פרוצה! זונה!”

שפתיי נעות, אבל קולי לא נשמע. *לא נשמעות.

אדם בגלל החול!

רופרכט החול - והדמעות.

ואז הגברת מרתה נכנסה

וכל השאר - ידוע לכבודכם.

אדם ל-מה כוונתך ב“כל השאר”?

רופרכט טוב, גברת מרתה נכנסה לחדר

כולה יורקת אש, כמו דרקון,

ושאלה את אווה: מי שבר;

ואווה, שליבה נשבר מבכי,

אמרה: אני שברתי. ובעצם,

היא לא שיקרה. אכן, אני שברתי.

ולטר אתה?!

רופרט אני! לא את הכד, כמובן.

רק את ראשו של הסנדלרון המחורמן!

אדם הגברת מרתה, מה יש לך לומר?

מותר לך לדבר. את בשבועה.

מרתה (מצביעה על רופרט)

מה יש לי לומר, כבודך? האיש

מעמיד פנים של שה תמים.

בעצם, התגנב כמו חתול

רעב, אורב, פורץ, קופץ -

ומנפץ!

אדם יפה. אבל עלייך

לשכנע את בית-המשפט

מעל לכל ספק סביר!

מרתה וזאת

אעשה כעת בחפץ-לב.

כבוד בית-הדין, הריני מתכבדת

להציג את עדיי. (לאווה) עדה, עלי,

העידי בשבועה!

אדם לא בא בחשבון!

ולטר ו-למה לא?

אדם (מצביע על הספר-החוקים העבה שלפניו)

עיין בכרך ה',

סעיף קטן שלושים. שם, בסוגריים:

"אם כד נשבר, להלן ‘הכד’,

שום נערה, להלן ‘הבת’,

בשום הליך, להלן ‘משפט’,

לא תעיד אם הכד הנ"ל

שייך לאם, לאב - ועד בכלל".

ולטר איזה תקדים יש להחלטה?

אדם “לא תבשל אם בחלב בתה”.

ולטר (לאדם) לא כך חרץ בג"צ באמשטרדם.

ראה כרך ‘פסקים’, ט"ו. שם-שם.

(לאווה) בתי, הואילי נא לצעוד קדימה.

אל תחששי מאיש. גם לא מ-אמא.

אדם הי, ליזי! התייבש לי הגרון.

מים. חרייטה! מריאן! איפה כולן?

תמונה ח'

(נכנסת חריטה)

חריטה כאן, כבודו.

אדם מהר! מהר! כוס-מים!

חריטה מיד, כבודו. (יוצאת)

אדם (לולטר) גם הוד-עליונותו?

ולטר לא, תודה.

אדם אולי כוסית של יין?

(ולטר מניד ראשו לשלילה על כל הצעה)

יין גרמני, ממחוז הרהיין? (ולטר מגיב כנ"ל)

צרפתי? ‘סוויניון’ מאביניון?

בורדו? שמפאן? ישר מן החבית? (כנ"ל)

(חריטה מביאה לשופט אדם מים, ויוצאת)

תמונה ט'

אדם (לוגם מן המים, ל-ולטר)

נדמה לי שמיצינו כל זוית;

וזה הרגע בו אני תמיד

ממליץ על התפייסות, פשרה, גישור.

(הולם בפטישו) התיק סגור!

ולטר פשרה? פישור? גישור?

שני הצדדים בהיפוך גמור.

אגב, השופט אדם, אני סקרן:

האם אתה גיבשת לעצמך

החלטה? פסק-הדין מוכן?

אדם ובכן, אני נמצא די-במצוקה;

לחוק אין כנראה מה להציע.

הייתי מנסה אולי לפנות

לפילוסופיה; אולי הוא תושיע?

אחרי עיון ארוך ומעמיק

הגעתי למסקנה בלתי-נמנעת

שהאשם הוא שוליית-הסנדלר -

ולטר מי?

אדם - או בן-האיכר.

ולטר מי משניהם?

אדם אולי זה הסנדלר.

הוא ששבר לגברת את הכד!

ולטר אז מי מבין שניהם? שוליית הסנדלר,

או בן האיכר?

אדם מצידי, אצא די-מרוצה

אם יתברר שאשמים שניהם.

לי לא איכפת.

ולטר וזה נקרא “משפט”?!

עכשיו, בתי, קירבי לכאן, דברי.

ללא חשש.

אדם אלוהים שומע.

(מאיים עליה בלשון-רמזים סמויה)

זיכרי שאת עומדת לפניו,

לפני כיסאו הרם והנישא,

והוא זוכר הכל, ולא שוכח!

ספרי; אבל זיכרי לא להגזים

בפרטים מיותרים. כן, אווי,

את נערה נבונה. והשופט

נישאר שופט. והכפר

נישאר בכפר. אם את אומרת

שהיה זה הוא – יהיה זה הוא. (מצביע על רופרכט)

אם את אומרת שהיה ההוא (מתכוון לסנדלר)

אז הוא. או הוא – או הוא.

בתנאי שלא יופיע “הוא” שלישי

שעליו עדיין לא שמעו.

כי איש ב-כפר -לא יאמין ממילא

אם יצוץ לפתע גוף שלישי.

זה לא יועיל לרופרכט אהובך.

להיפך: זה יזיק! ככה אומר לי

לבי המרשרש כאן, בחזה,

ריש-רש. (טופח על הכיס מעל ללבו)

ולטר לכל שופט יש לב,

אך יש גם חוק; והוא מה שקובע!

אדם אולי שפתי כפרית קצת ועילגת

באזני אורח מן העיר;

אבל אני סמוך וגם בטוח (מצביעה על אווה)

שהיא ירדה לסוף-כוונתי.

מרתה מה מתרחש פה? ילדתי, קדימה,

פיתחי את פיך!

אווה אמא יקרה!

מרתה עשי מה שאמרו לך – וספרי!

רופרכט “ספרי”?! קשה לפתוח את הפה,

כשרגשי-אשם חונקים את הגרון!

אדם אשם?! [בקמ"ץ] יש אשם [בציירה], ברוך השם!

מרתה מי זה היה?

אווה אלוהים! [ישו אדוננו]

מרתה או לא! לא הוא! רק האדון הזה

ששם עומד – האפס, שקורא לך

“זונה” והוא צודק. זה מה שאת!

אדם אנא, הגברת מרתה, התאפקי!

לזה קוראים “לב-אם”? כה לפגוע

בילדתך?! הביטי" היא רועדת.

לקרוא לבת “זונה”?! זה לא יוביל

לשום מקום. צני לה קצת זמן לחשוב.

רופרט לחשוב איך לשקר!

אדם תשתוק, איכר.

[מכאן קובץ 122 1.12.02]

[עמ' 43 בנוסח המקוצר 77 בן 77 העמ']

אדם הוא שוב מבזה את בית-הדין!

איפה השמש?

השמש בית-המשפט!

רופרכט בסדר. טוב, אני אשתוק. אבל

בוא, נתערב: השם הראשון שהיא

תזכיר - יהיה שלי!

אווה די כבר. תפסיק!

אין בך טיפה של אצילות

לומר: “אני שברתי”; לתקן

לא את הכד, אלא את שמי הטוב.

התבייש, כי אין בך אימון

בכלתך-שלך! כששאלת:

“תתחתני אתי?” אני לקחתי

את ידך, אמרתי: “כן!”. זוכר?

אתה חושב שבעיניי אתה

שווה פחות מהסנדלר הזה?

אפילו אם הצצת בי מבעד

לחור-של-המנעול, אפילו אם

היית שם רואה אותי ולברכט

שותים יין מתוך אותו הכד -

גם אז היה עליך לחשוב:

"אווה הגונה. אני בטוח

בצניעותה. גם אם אני רואה

אותם ביחד – יש לזה ודאי

איזו סיבה טובה ומהוגנת".

ואם נאלצתי להגיד

שזה אתה היית שם, אתי –

גם אז היה עליך להבין

ש-מה שעשיתי הוא למען שנינו;

לומר: “כן, זה אני הייתי שם”.

רופרכט לו האמנתי לכל “אם” ו“אם”

הייתי כבר בבית-משוגעים!

אווה אוי, כמה מטומטם אתה! הלא

אני יכולה כעת – כן, רופרכט –

במשפט אחד, מלה אחת,

להציל את כבודי - ולהרוג

אותך. מלה קטנה אחת.

ולטר הגידי: מה היא?!

מלה כה גורלית. פשוט, קשה לי

לעמוד במתח. אבל אם

אני מבין אותך נכון, בתי,

זה לא היה רופרכט, איתך. טעיתי?

אווה לא! זה לא הוא! וזה כל מה שרופרכט

רוצה לשמוע כל הזמן; אבל

אני שתקתי. רק למענו.

לא רופרכט את הכד שבר. כשהוא

מכחיש – אז תאמין לו.

מרתה מה? לא רופרכט?

אווה לא, אמא. לא! וכשאמרתי לך

אתמול שהוא – אני שיקרתי לך!

מרתה הכד שבור; עכשיו אני אשבור לה

את כל העצמות!

(מניחה את הכד)

אווה זה לא איכפת לי!

ולטר (בטון מאיים) הגברת מרתה!

אדם השמש! שמש!

השמש בית-המשפט!

אדם תשליך מן האולם

את הסחבה הישנה הזאת!

רופרכט לא חייב להיות האיש!

תתלו אותי אם לא היה זה ליברכט!

מרתה (לאווה) זה היה ליברכט? די, דברי!

אדם אווי קטנה, קטנטונת, זה היה

ליברכט. נכון?

אווה (לאדם) שקרן חסר-בושה!

לומר שזה היה ליברכט?! כבר אין

לך טיפה של הגינות?

ולטר גבירתי,

את מדברת אל שופט! זיכרי:

כבוד!

אווה כבוד?! “שופט”? (מצביעה על אדם) האיש הזה פושע!

האיש חוטא! ולא רק לאמת!

במקום לשבת שם, לשפוט אותנו,

היה צריך לעמוד כאן, כנתבע!

(פונה לאדם)

הרי אתה בעצמך שלחת

אתמול את לברכט אל העיר, למסור

לשלטונות הצבא את רשימת

המגוייסים מבני-הכפר! אז איך אתה

אומר עכשיו ש-לברכט זה היה

אצלי אתמול בערב?! כשאתה

יודע שהיה אז שם, ב-אוטרכט?!

אדם טוב, לברכט לא; אז מי כן? מי היה

בחדר? לברכט לא. לא רופרכט.

מה כאן הולך, לעזאזל?

וייט הנערה צודקת. בעיניי

אתמול בבקר – כשאני לקחתי

פרה לפר בקצה הכפר – ראיתי

את ליברכט הסנדלר יוצא לדרך

ובידיו – הרשימה שלו! (מצביע על אדם)

ולטר (לאווה) ספרי לי: מה קרה?

אדם סליחה, כבודו.

לנערה הזאת כבר אין -

ולטר אין מה?

אדם אין לה לתרום לנו.

ולטר אין מה לתרום?!

ולמה?

אדם היא – היא נערה פשוטה.

טובה, אבל פשוטה. זה בלשון

של המעטה. וכמו כל מתבגרת

היא לפעמים בחושך מסונוורת;

רואה דברים, ובעיקר גברים

מהרהורי לבה. אל נא נשכח

שזו אצלה פעם ראשונה

שהיא בבית-משפט. המעמד

קצת מסחרר. פתאם היא במרכז.

זה מבלבל. קצת מפתה. ואז

לא אתפלא אם היא פתאם תגיד

שאני – או שאתה, כבודך –

שברנו את הכד. המעמד -

ולטר כמה רגיש אתה, שופט נכבד,

ללבה של נערה רכה,

בתו של ידידך הטוב. (לאווה) בתי,

אל תתביישי. ספרי לי: מי שבר?

אין בחדר זה אדם אחד

שיסרב לסלוח ולהבין

טעות קטנה. רגע של חולשה.

אווה כבוד-הוד-מעלתך, אנא, הרשה לי

לא לענות על השאלה שלך.

אל-נא תראה בשתיקתי סירוב,

זלזול בבית-הדין הזה, דלמטה.

אבל בית-דין הרבה יותר גבוה,

גבוה גם מזה אשר ב-אוטרכט -

או, בקיצור: ההשגחה עצמה,

חותמת את שפתיי. דבר אחד

אוכל לומר: רופרכט לא שבר!

אך כל השאר, כל מה שקרה

אתמול בלילה, בביתי, במעוני -

הוא ענייני.

ולטר אילו למדה משפט

היתה אומרת: “זאת צניעות הפרט”.

מה תגובתך על זה, הגברת מרתה?

מרתה אם אני נשמעת קצת איטית

בתגובתי, כבודו, אשם בזה

רק השבץ, שעכשיו היכה בי!.

שמעתי על הרבה מכשפות

ששיקרו – אפילו בשבועה –

כדי להציל את נפשן ממוות.

אבל להישבע לשווא, לשקר

כדי לזכות בבזיון – על זה

אני לא שמעתי מימי.

אילו הוכח שמישהו אחר –

לא רופרכט – התגנב לתוך חדרה

אתמול בלילה; הייתי אז ניגשת

אליה, אל בתי: "צאי, ילדתי!

העולם פתוח ורחב.

ירשת ממני שתי צמות-זהב

ארוכות. בהן אני מרשה לך

לתלות את עצמך!"

ולטר הגברת מרתה!

קצת עדינות! זאת הבת שלך!

מרתה ודווקא משום כך אין לי ספק

שהוא (מצביעה על רופרכט) שבר את הכד שלי.

וזה שנערה תמימה כמו אווה

משקרת כאן למענו -

זה מעלה בי מין חשד:

לא רק הכד נסדק אתמול בלילה.

כבודו, קרה שם משהו אחר

שעד עכשיו לא דיברו עליו.

ולטר ומהו?

ליכט מה?

ולטר כל רגע – הפתעה!

מרתה עלי לגלות לך, כבודו,

שרופרכט – כן, גם הוא! - נקרא לדגל,

להתגייס. בעוד ימים מספר

עליו לצאת לאוטרכט, לצבא.

כמו אחרים. אבל, שלא כמו פעם,

היום יש צעירים שלא-כל-כך

מתלהבים להתגייס. כן, כן!

ויש גם החושבים איך לערוק,

ולהפליג מכאן. אני שומעת

באזניי איך הוא אתמול לחש לה:

"העולם פתוח וגדול

וסגורות רק המגירות בהן

מסתירה אימך את כל כספה.

בידייך המפתח, אווי!

אם יהיה הכסף בידינו

אז נפרוץ - החוצה, לעולם!"

זה מה שלחש לה, לקטנה.

אבל היא סירבה. ילדה טובה.

אז התחיל ויכוח קולני.

כן לפרוץ, או לא. ואז אני

בדיוק נכנסתי לה החדר.

הריב נפסק; אבל הכד – נסדק!

רופרכט מכשפה! עורב שחור! לחשוד בי

שאני חומד את כספכן?!

לפתוח מגירות?!

אדם תנעל את פיך!

שקט באולם!

אווה הוא יערוק?

הוא, שחלם –

ולטר שקט באולם!

היצמדו לכד! רק הוא כעת

מענייננו. הוכחה - זה מה

שאני דורש: רק להוכיח

שהשובר הוא רופרכט.

מרתה כמובן,

הוד-רוממות. אני אוכיח כאן

מעל לכל ספק שהוא שבר.

אמציא לכם עדה שתאשר

את עדותי עליו; על כל מלה

שהוא אמר!

אדם עדה?

ולטר עדה?

מרתה עובדה!

אם תזמנו לכאן גברת אחת

ששמה בריחיטה – דודתו של זה

(מצביעה על רופרכט) -

לי די בכך; כי היא לכם תוכיח

שכל מה שאמרו היה רק שקר!

כי היא, בעשר וחצי בדיוק -

חצי שעה לפני שהכד נשבר! –

עברה, שמעה את רופרכט מתווכח

בקול עם אווה, שם, בגן. עד כמה

עדותה תצליח לנפץ

את המעשיות שכאן סופרו -

זאת אשאיר, שופטיי המלומדים,

לשיפוטכם!

רופרכט מי שמעה אותי?

דודה בריחיטה?!

וייט אחותי?

רופרכט שמעה

את אווה ואותי, בגן? אתמול?

מרתה כן, אותו! בגינה! עם אווה!

בעשר וחצי! לפני שהוא פרץ

בכוח לחדרה באחת-עשרה,

כמו ששיקר-סיפר כאן לפניכם!

רגע אחד הוא מתחנף אליה

בלשון-חלקלקות, ובשני -

לוחץ עליה; כאילו הוא רוצה

שתעשה דבר-מה –

אדם (לעצמו) שפה אמות!

היא עושה לי את העבודה!

השטן מאיר לי את פניו!

ולטר הביאו את האשה לכאן!

רופרכט כבודו, תשמע לי: אין חצי מלה

של אמת במה שהיא אומרת!

אדם אתה חכה, נוכל! מיד תישמע!

הרשם ליכט, זמן מיד [“זמן”: = הזמין]

את הגברת בריחיטה! היא תכניס

פה סדר! ואותך – (לרופרכט) אחרי בריחיים!

וייט (לרופרכט, בנו) שקרן! בטלן! זה מה שעשית?

(מצטט אותו, בלגלוג) “אני יוצא רק לפטפט עם אווה”?!

חכה, תראה, כשנחזור הביתה

אני מולק לך את הכדים!

רופרכט מולק? על מה?

וייט על זה שלא רמזת

שהתמזמזת עם אווה בגינה,

בעשר וחצי! כשהיתה

המלטה!

רופרט למה לא סיפרתי?

פשוט מאד: כי זה לא נכון!

הדודה ממציאה דברים-של-הבל!

אם זה נכון – קום, קח את החבל

שבו אתה מוביל פרה לפר

ותלה אותי! את בנך הבכור!

וייט (מצביעה על מרתה) היא צודקת! גם אני מריח

משהו – מין סוד, שלא סופר עוד!

(לרופרכט) למה ארזת את כל חפציך

אתמול בלילה? איך תסביר את זה!

רופרכט את חפציי?!

וייט מעיל, ומכנסיים

ולבנים. כל מה שמספיק

לעריק לשאת בצרור לדרך.

להימלט חשבת?

רופרכט למה ארזתי?

אתה יודע. הן עלי לצאת

ל-אוטרכט, שם עלי להתחייל. [“להתחייל”: ליהפך לחייל]

מה, באמת חשבת שאני

חושב להיות עריק? (צוחק)

  • וייט זה לא מצחיק!

ארזת כי אתה יוצא לאוטרכט?

להתגייס? מתי? לפני יומיים

לא ידעת אם אתה חייב

לצאת בעוד שבוע או שבועיים!

רופרכט לפעמים קוראים למתגייסים

לצאת עם בקר. ולכן ארזתי.

כדי להיות מוכן. אם במקרה

תהיה שוב המלטה. אתה – אתה –

ולטר אבא וייט, האם לך ידוע

מ-שהו שלא שמענו עוד?

וייט לא, כבודו. לא. צר לי. שום דבר.

כשהכד נשבר אני הייתי

ברפת. כמו תמיד. אגב, נולדה

עגלה יפהפיה. ישר משם

הגעתי לאולם הזה הבקר

משוכנע מעל לכל ספק

בצדקתו של בני. כל מטרתי –

היא לבטל את האירושין,

וגם לדאוג לכך שהטבעת

ושרשרת-הכסף שהוא נתן לה

לפני שנה יוחזרו אלינו.

מעולם, כבודו, לא התנסיתי

במעשי מירמה ומזימה.

אני איכר. כל עיסוקי – פרות.

הולנדיות, כמובן. כל אלימות

זרה לי, כמו להוד-מעלתך.

אני איכר פשוט. שלא שותה

ומתרחק מכל מושב-לצים;

אך אם חטא בני – אם שיקר היום,

אני פשוט כורת לו את הביצים!

ולטר מה עם העדה ששמה בריחיטה?

האם ברחה?

אדם כבודו ודאי מותש.

תחילה העגלה התקלקלה;

ואחר-כך היד, והמשפט

שלא נגמר. מה השעה כעת?

ליכט האורלוגין היכה: חצי -אחרי.

אדם האורלוגין תמיד מכה: “חצי-אחרי”.

אבל חצי אחרי איזו שעה?

ליכט קשה לדעת, המחוג הגדול

נשבר. (לולטר)

ולטר נשבר?

אדם כן, ככה זה בכפר!

(ולטר מוציא שעון מכיס-מקטורנו)

ולטר לדעתי –

אדם שנפסיק עכשיו? מוכן! (הולם בפטיש)

שמש בית-המשפט!

ולטר רק רגע! כי לדעתי

יש להמשיך!

אדם וזוהי דעתך –

ולטר המלומדת.

אדם והמתקבלת!

אני מכריז: המשך הדיונים

מחר, תשע בבקר! (מרים את פטישו)

ולטר בלי פטיש!

אני מדגיש שהדיון נמשך

עכשיו!

אדם בלי הפסקה?

ולטר בלי שום פגרה!

אדם יפה. זאת גם היתה החלטתי.

(לליכט) ליכט, תשלח מיד את השמש

להביא לכאן ללא דיחוי

את העדה בריחיטה!

ולטר (לאדם) תשתדל -

כדי לחסוך בזמן, שהוא יקר לי -

לפחות להעמיד פנים

שהמשפט הזה נוגע גם לך!

תדאג שיתקדם יותר מהר.

תמונה י'

אדם (קם) ובינתים, כבודו, ברשותך,

הפסקה קטנה – לנשום אויר?

ולטר אם הכרחי – טוב, שיהיה; אבל

ישנו דבר אחד שהתכוונתי

לשאול אותך.

אדם מה? רק דבר אחד?!

תוכל לשאול כל מה שרצית.

אבל, עד שתגיע גברת בריחיטה –

אפשר לפנות קצת את כולם?

ולטר (לעצמו) שוב עיכוב! אלוף-ההשהיות!

ׁ (בקול) השופט אדם, אם רק אפשר –

כוסית קטנה של יין? קטנטנה.

עד שהעדה –

אדם בעונג רב!

איפה היא ליזי, כשצריכים אותה?

(בקול) היין בא, כבודו! (בפטיש) הי, חריטה! ליזי!

והנה שולחן, מוכן לסעודה.

(נכנסת המשרתת)

משרת ת כן, אדוני?

אדם (ל-ולטר, במיבטא צרפתי) מה תשתה, מסייה?

יש לנו יין צרפתי, בורבון,

(לקהל, באותו מיבטא צרפתי) חכו במסדרון!

(ל-ולטר, במיבטא גרמני) יש גרמני -

יין מן הרהיין.

ולטר (עונה במיבטא גרמני, בלי להרגיש בכך) טוב, מן הרהיין!

כוסית קטנה.

אדם (למשרתת, במיבטא גרמני) גדולה! (לקהל) יש הפסקה!

ולטר זה למטרות בריאות! מדיצינל!

אדם בריאות מעל לכל! (לקהל) כל הקהל,

לחכות. יקראו לכם.

(למשרתת) הבקבוקים. ביקב. המפתח.

ולטר (על הקהל) אולי כדאי קצת להרחיק אותם?

אומרים: “הצדק חייב להיראות”.

אבל לא השופטים, כשהם שותים.

אדם (למשרתת, רמז לפתקים) הכל מוכן? גבינות, חמאה טריה,

נקניקים, אווז, ו/או ברווז.

ולטר סליחה, בקשתי קצת –

אדם את הטריפה

נאכל מן הרישא – עד הסיפא!

ויחד נערוך לו, לאווז,

טיפול די מזורז. בית-דין שדה.

נשב עליו יחדיו, עד שתודה

ושתבוא בזה על החתום:

אין כמו אווז שעבר פיטום!

אנחנו נאכוף על זה העוף

ללא ערעור, ללא קרקור, שיור,

שייאכל כולו במהירות,

בלי חנינה, בלי עבודות-שירות,

ובלי התנהגות טובה. נטרוף

את העוף מרגליים עד צוואר,

ועל פי שני שופטים יפול דבר

ישר אל פינו.

ולטר שמע, אתה רעב!

אדם שמי אדם. אדם לאווז - זאב.

ולטר כוסית קטנה אחת. רק זה בקשתי.

קצת לא נעים, כשהקהל עוד כאן.

אדם (לקהל) בקשתי להמתין בצד. מובן?

ולטר (מציץ שוב בשעון) רק שתי דקות.

אדם אם זה מה שרצית.

עד שתגיע העדה בריחיטה!

ולטר מה עם היין המדיצינלי?

אדם איפה היא, ליזה? זה עוד לא קרה לי!

(נכנסת המשרתת עם מגש-אוכל)

(למשרתת) אם את קוראת לזה “שירות”, נדמה לך!

ולטר ואם אפשר, פרוסה דקה, קצת מלח.

אדם דקה? דקה! (לעצמו) אילו רק יכולתי

להסתודד דקה עם הילדה -

פרוסה מלוחה זו ארוחה?!

ולטר אני רגיל.

אדם אולי מעט גבינה?

היא מכינה את החיך ליין.

ולטר טוב, נתפשר על פרוסה דקה.

אך זה הכל.

(המשרתת יוצאת)

אדם ודאי!

כבודו נשוי?

ולטר נשוי.

אדם ודאי יסכים

ש-לנו, הגברים הרווקים,

למרות השם הרע המלוונו,

בכל זאת, יש לנו על אחינו

הנשואים יתרון בולט:

נרצה לשתות? נשתה. רווק יכול

לשתות או לאכול בכל שעה.

בכל מקום. עם מי שהוא רוצה.

הוא לא צריך לשבור לו את הראש –

ולטר “לשבור לו את הראש”? – טוב שהזכרת,

השופט אדם. איפה שברת

אתה את הגולגולת? לי נדמה

שזהו פצע רציני.

אדם נפלתי.

ולטר נפלת? על הראש? מתי זה? אמש!

אדם הבקר. כשקמתי.

ולטר אז נפלת

קדימה?

אדם למה?

ולטר ואולי אחורה?

כי הפצעים מכאן – וגם מכאן!

אדם כן, גם וגם. (קורא) איפה הן? חרייטה! ליזה!

(נכנסות שתי המשרתת, פורסות מפה ויוצאות)

אדם (מנסה להסיח את הדעת) עוד כוסית?

ולטר כמובן. אבל

אני סקרן: אנא, ספר תחילה

איך זה קרה? אחורה וקדימה –

אדם תחילה קדימה, אחר-כך אחורה!

זה הכל התחיל עם הקרניים!

ולטר של מי?

אדם הקרניים של האייל.

ולטר השכם בבקר, כבר אתה בצייד?

אדם קרניים על הקיר. בתור קישוט.

(מוזג את היין)

ולטר אילו היית, אדם, איש נשוי

הייתי אז עשוי להתבדח

על הקרניים. השריטות –

אדם שריטות?!

ולטר אתה כולך שרוט. יש אפשרות:

אשה?! שופט בתוך עמו יושב;

אבל שוכב?! בית-המשפט נשרט?

אדם (צוחק) בגילי, אשה עם צפרניים?!

(מרים כוסית) לבריאותך!

(שניהם שותים)

טוב שלא איבדתי

את ההומור!

ולטר אך כנראה היום

איבדת משהו אחר.

אדם כן? מה?

ולטר את הפיאה. מוזר: דווקא היום,

כשאתה זקוק לה פעמיים -

גם כדי לשפוט, וגם כדי

להסתיר את כל החבטות

שבראשך!

אדם אתה צודק. אבל

הצרות באות רק בצרורות,

או לפחות, זוגות-זוגות - אל נוח -

ומבשרות שהמבול קרב.

ולטר זה קצת לא נוח, מה?

אדם (מושיט לו פרוסת-גבינה) היא מצויינת!

גבינה מ-לימבורג.

ולטר טוב. פרוסה דקה.

אדם לימבורג ידועה בגבינותיה.

ולטר איך זה קרה?

אדם ש-לימבורג ידועה?

ולטר שהפיאה אבדה לך הבקר?

אדם זה קרה כשישבתי אמש,

אל שולחני, לקרוא לאור הנר

פסקי-דין. מוכרחים להתעדכן.

אם כן, כשהתכופפתי אל הדף

לקרוא אותיות קטנות, לפתע

אחזה להבת-הנר

בפיאה שלי. היא בערה.

עד שהצלחתי להסיר אותה

על ראשי נותרה רק שערה

אחת.

ולטר והשניה?

אדם (מצביע על קרחתו) יש רק אחת!

ולטר והפיאה השניה? היא שם, בעיר?

אדם היא בשיפוץ: מירוק, פירוק, סירוק.

פעם בשנה אני שולח

אותה לניקוי-ראש יסודי.

(מוזג יין לשניהם)

נשתה?

ולטר נשתה!

אדם יין אדום. כמו דם.

(שותים)

ולטר הדם הזה פתאם מזכיר כל-כך

את האשם שהיה תלוי בסבך.

גם הוא חטף כהוגן בראשו.

אדם כן, מן הסתם. היין מצויין!

(לוגם)

ולטר אתה צודק. אני אוהב לרדת

לעומק העניין!

(מרוקן אל פיו את הכוסית עד סופה)

ואם זה כך,

בכפר קטן כזה לא תתקשה

לזהות מיד את האשם -

לפי הפצע בראשו. (שותה. על היין) ‘נירשטיינר’?

אדם מה?

ולטר או אולי זה ‘אופנהיימר’?

אדם אין לנו בכפר שמות כאלה.

ולטר התכוונתי, כמובן, ליין.

אדם כבודו מבין ביין?

ולטר למה לא?

שופט הגון מבין בכל דבר.

ליכט (לעצמו) שופט פחות הגון מבין יותר!

(יוצא)

ולטר הייתי בנירנשטיינר.

אדם מה? ביקב?

ולטר לא. בבקורת בבית-המשפט.

(אדם מוזג עוד יין לגביעו של ולטר, וזה שותה)

היין

עולה לראש. כן, והראש מזכיר לי:

מה גובהו

אדם של מי?

ולטר של החלון! הגברת מרתה!

מהו הגובה?

מרתה שלי?

ולטר של החלון

של חדרה של אווה? בביתך.

141

מרתה שלושה מטר בערך. אך לקפוץ

מן החלון קשה. בגלל הסבך

הקוצני. ואיך שהוא שורט!

ולטר שורט?

(מסתכל באדם, הממלא שוב את הכוסות)

אדם הוא משמח לב אנוש!

ולטר (לרופרכט) מתי אותו היכית על הראש?

(אדם שוב ממלא את כוסו)

ולטר (לרופרכט) כמה פעמים אותו היכית

ב-ידית הפלדה על גלגלתו?

אני שואל אותך, רופרכט!

רופרכט אותו?

עם הידית?

אדם עם מה שלא יהיה!

רק השטן יודע מה החזקת!

ולטר כשהוצאת ראש מן החלון

ובראש ההוא, בחוץ, דפקת?

רופרכט אה! זה? בראש ההוא? רק פעמיים.

ולטר פעמיים? עם שתי מכות כאלה

יכולת להרוג אותו. תופש?

רופרט וזה מה שרציתי לעשות!

(אדם ממלא את הכוס)

ולטר ולא הצלחת לזהות אותו?

רופרכט ברור שלא, כבודו. בגלל החושך!

אדם למה לא פקחת את עיניך?

(מוזג)

רופרכט אותן פקחתי.

שתיהן היו פקוחות, אך השטן

עצם אותן!

ולטר עצם? איך הוא יכול?

רופרכט בחול!

אדם בחול?!

ולטר בחול?

רופרכט בחופן חול!

אדם (לעצמו) איכר-איכר, אבל זוכר הכל!

ולטר (לאדם) אתה, שופט, ודאי קופץ לא-פעם

לבקר את מרתה? אלמנה,

אשתו של חברך הטוב. אולי,

ודאי תוכל לומר, ללחוש: מי עוד

יוצא, נכנס שם בביתה של מרתה,

פרט ל-רופרכט?

אדם לא. אין לי מושג

מי היוצא והנכנס בבית -

ולטר של אשת ידידך, האלמנה?!

אדם אני תוקע את אפי, כבודו,

רק בספרי-החוק.

ולטר ביקור קטן,

“שלום”, כוס-תה, כוס-מיץ? סתם להציץ –

כך, בחלון, מבעד לעציץ!

הגברת נחמדה. אני ממליץ.

אדם תודה. אך כל ראשי בעבודה.

מרתה הוא לפעמים עובר, שואל את אווה,

בענייני גינה, זרעים, שתילים.

ולטר לא מנסה לשתול קצת עם האמא?

אדם איני מבין.

ולטר אם כך, אולי ארמוז:

ארצות השפלה שטוחות; אבל

הנשים בהולנד – לא-כל-כך!

אדם מה זה שייך?

ולטר הוא לא דופק בדלת?

מרתה אצלי, כבודו, לא צריך לדפוק.

אדם כך זה בכפר: כל הדלתות פתוחות.

ולטר אולי עוד כוס?

אדם (בעקיצה) שטוחה, או עגלגלת?

מרתה אילו בביתי היה עדיין

כמו בביתו (מצביע על אדם) מרתף קטן עם יין,

כמו בימי חייו של המנוח;

הוא לא היה נוהג על דלתי לפסוח.

אילו היה לי ‘נירשטיינר’ כזה

כמו שכבודו שותה שם בגביע;

אילו אני יכולתי להציע

לא כוס אחת אלא כד שלם -

היה נכנס, יושב, עושה ביקור.

אך אין לי יקב, והכד שבור.

אז מה הפלא שהוא לא נכנס?

ולטר (לעצמו) הוא לא נתפש! חיפשתי לי קצה-חוט.

קיויתי שעליתי; אך טעיתי.

תמונה י"א

(נכנסים: ליכט, הדודה בריחיטה ופיאה בידיה, והמשרתות)

ליכט אנא, היכנסי, דודה בריחיטה.

ולטר זאת האשה, רשם?

ליכט זאת היא, כבודו.

דודה בריחיטה, זה כבוד-השופט.

ולטר סוף-סוף נוכל לחתום את הענין

ולנקות את השולחן. בנות!

(מצביע למשרתות על כלי-האוכל)

(המשרתות יוצאות)

ולטר (מבחין בפיאה שבידי בריחיטה)

מה הפיאה הזאת שגברת בריחיטה

בידיה מחזיקה?

ליכט כבודו?

ולטר הפיאה הזאת, אני תמיה –

ליכט על מה?

ולטר של מי?

ליכט של מה?

ולטר על מי היתה

מונחת?

ליכט מי?

ולטר היא! (מצביע על הקרחת)

ליכט היא?

ולטר איזו קרחת

היא כיסתה? מה זה? אני לא מצליח –

ליכט אנא, הוד-כבודו, אם רק יניח

לשופט דלמטה לחקור

את העדה, כדרכו, ביעילות,

אז תתגלה מיד הבעלות

על המוצג הזה שבידיה,

המכונה להלן: “פיאה”.

וגם השאר – בזה אין לי ספק –

סוף-סוף לאור ייצא.

ולטר איני רוצה

לדעת מי, של מי היא; אלא רק

איך היא פתאם הגיעה לידיה

של האשה הזאת. איפה מצאה

אותה?

ליכט זה מסובך.

ולטר ובכן -

ליכט (מספר מה ששמע מבריחיטה בדרך לבית-המשפט)

בסבך

הקוצני המטפס מלמטה

על קיר-הבית של הגברת מרתה,

ממש מתחת לחלון חדרה

של הנערה.

מרתה מה זה אמרת?!

על קיר-ביתי?!

ליכט כן. כן, הגברת מרתה.

על הקוצים? מול חלונה, תלויה לה –

כמו ציפור.

ולטר ציפור?!

ליכט בסבך, למעלה.

ולטר ציפור?

ליכט כמו בקן. הס, פן תעיר -

ולטר (לוחש לאדם) השופט אדם, אני מזהיר:

אם עכשיו אתה מרגיש מין דחף

ללחוש לי - והסודיות מובטחת! -

דבר-מה דיסקרטי, אני מוכן לשמוע.

אנא, למען כבודו של המקצוע!

אדם (לעצמו) “דבר-מה דיסקרטי”. מה אני? סתם פתי!

אדם (בקול) אם יש לי משהו? (שתיקה)

ולטר כן. האמן לי.

אדם הייתי מגלה כל סוד, אך אין לי!

ולטר שום ידיעה, בקשר לפיאה?

אדם (תופש את הפיאה) אני נשבע!

ולטר במי?

אדם בה! (מצביע על הפיאה)

ולטר בה?

אדם בה!

ולטר בה?!

זאת לא הפיאה שלך, לא כן?

אדם אכן,

שלי היא. זוהי הפיאה

ששלחתי רק לפני שבוע

אל הספר באוטרכט.

ולטר בידי מי?

אדם מה?

ולטר בידי מי שלחת?

אדם בידיו! (מצביע על רופרכט)

ליכט של רופרכט?

אדם בודאי!

רופרט מה? בידיי?!

אדם במו ידיי. היום לפני שבוע,

כשהוא יצא ל-אוטרכט. אז ביקשתי

שהוא ימסור אותה אל הספר

לשם ניקוי. נכון? דבר, נוכל?

מסרתי לידיך. כן, או לא?

רופרכט אתה מסרת? ובכן, הוא כן מסר.

אדם אז למה לא מסרת ל-ספר?

נוכל, גנב! ולמה לא סיפרת –

רופרכט למה? למה? אני אומר לך:

לא סיפרתי, כי אני מסרתי

ישר לתוך ידיו של הגלב!

אדם מסרת?! אז תסביר: איך הפיאה

התגלגלה פתאם לתוך הסבך

מול חלון ביתה של גברת מרתה?

בית-הדין מרגיש: יש עסק-ביש.

יש איזו מזימה. אפילו מרד.

מישהו תלה את הפיאה

כדי להחשיד. להעליל ולהפליל.

כבודו, נחקור את האשה מיד.

ולטר (לרופרט) את הפיאה מסרת?

רופרכט כן, כבודו.

לפני שבוע.

בריחיט אולי הוא לא גמר אוניברסיטה;

אך הוא צודק. כשם ששמי בריחיטה.

אז ככה זה היה: אתמול בערב

כשהלכתי לבקר יולדת –

האחיינית שלי – אני עברתי

על פני הגן, ואז אני שמעתי

את אווה רבה שם עם מישהו,

נוזפת בו, זועפת. לא בקול;

היא חששה שישמעו אותה.

"בושה! בושה! נבל שפל כמוך!

הסתלק! אם לא, אקרא לאמא!"

ליכט (מסביר) לגברת מרתה.

בריחיט “הסתלק, שמעת?!”

זה נשמע כאילו הארמאדה

חזרה להולנד. אז אני קראתי

מעבר לגדר: "תגידי, אווה.

קרה לך משהו?" שתיקה גמורה.

“מה את שותקת, אווה יקרה?”

פתאם: “כן, דודה? מה העניינים”.

"את תספרי לי: מה קורה בפנים?

זה רופרכט, לא? הוא שם, בתוך הגן?"

  • “רופרכט?” - “כן, רופרכט”. - “אז זה הוא?” - "הוא כאן!

אל תדאגי!" טוב, אז אני נרגעתי.

ריב-של-אוהבים. הרי ידעתי

וגם שמעתי: אוהבים רבים.

מרתה ואז?

בריחיט ואז?

ולטר אני ממש נרגז.

תנו לה לומר!

מרתה אז שתאמר!

ולטר (לבריגיטה) ואז? –

בריגיט אז, מאוחר יותר, כשחזרתי

מן היולדת. קצת לפני חצות.

כשעברתי ככה בשדירה

של הברושים, ליד ביתה של מרתה,

בשביל הצר פתאם חלף-עבר

על פניי דהר שם מישהו,

עם ראש קרח, כנראה בורח,

צולע, מקפץ, עם רגל עץ

תותבת, כמו רגלו של השטן!

רופרכט אלוהים ישמור! (אולי מצטלב)

ליכט (המתוח, לרופרכט) תשב בשקט!

בריחיט ועוד: כשהקרח הבורח

עבר אותי, נדף ממנו ריח

נורא: כמו שיער חרוך, שרוף,

גם של דבק שהתחיל לבעור.

שאלוהים ישמור", אני לחשתי,

והסתובבתי ככה לאחור,

ולפניי ראיתי: הקרחת

מבריקה בחושך וזורחת,

והיא מלאה זיעה, פצעים ודם.

זה היה שד. לא בן-אדם!

ניתר, דוהר כמו סוס, בשעטה,

חומק ומתרחק בעלטה.

רופרכט את באמת חושבת: השטן?!

מרתה השטן ברח? גברת בריחיטה,

נדמה לי שברח לך קצת – מכאן! (מצביעה על המצח)

ולטר (נוזף בה) הגברת מרתה! מה עם "והדרת

פני זקנה"?

בריגיט אני לא אנדרטה.

אני זקנה, אבל אתה חושד

שלא אכיר שטן; אפילו שד,

גם בלי ירח! רק לפי הריח!

ולטר (בחוסר-סבלנות) גבירתי, תיאוריו של השטן

אינם מעניינו של בית-הדין.

אנחנו ניצמד אל החוקים

שהעניק לנו המחוקק.

אבל כדי למנוע כל ספק:

אם יש עוד משהו לא-ממרום,

אותו תוכלי לתרום פה לדיון –

את רשאית, חייבת, כמובן.

רק אל נא תפתחי פה על שטן. [“פה”, בסגול]

ליכט אם רק יורשה לגברת לסיים –

ולטר עוד אמונות תפלות של כפריים?

אלוהים!

בריחיט הוא תמיד צודק!

ולטר מי? אלוהים! ברור!

בריחיט לא. הרשם.

אדם ליכט?!

בריחיט הוא העד שלי. לכן יורשה לי

לקרוא לו לעדות.

אדם לליכט?!

ולטר אבוד!

כל כפרייה – שופטת?! מסובך.

מה זאת אומרת "הוא העד שלך”?

ליכט זה נכון, כבודו!

ולטר מה זה? אתה?!

עד?! במשפט הזה?!

ליכט כבודו, ירשה

בענווה, לאשה הזאת

לסיים את סיפורה כעת.

אני לא מתכוון שבאמת

היה זה השטן; אך מה שהיא

אומרת על צולע וקרח

ועל הריח הנודף ממנו -

כל זה, אלא אם כן אני טועה,

נשמע, כבודו, כמו עדות-אמת.

לכן, אנא, ירשה לה לסיים.

ולטר בבקשה –

בריחיט הבקר, כשסיימתי

את ארוחת-הבקר, כשנודע לי

להפתעתי, מה שקרה

אתמול בלילה בחצר של מרתה,

ניגשתי אל השביל שבו פגשתי

את המפלצת, ואל החצר

של מרתה, לחפש לאור-היום

חפץ חשוד שיוכל לתרום

לחקירה!

ולטר ימים טובים הגיעו:

כל גברת - גם שופטת, גם חוקרת,

גם מזמינה עדים וגם אוספת

מימצאים!

בריחיט ניגשתי אל הקיר.

קרוב לסבך. מתחת לחלון

שמתוכו קפץ המשוקץ

בבוץ - טביעות של רגל. כמו של עגל.

לא רגל. טלף. של חמור, או סוס.

ראו את זה בשלג. בבירור.

למי, כבודו, יש רגל כמו של עגל?

עם אצבעות שלוש?

(רחש באולם. יש המצטלבים)

ליכט ששש! נא לשמור -

ולטר שטויות. זה סתם פולקלור!

בריחיט אני נשבעת!

מרתה אשה טובה, אבל קצת (מסמנת, ובלחישה) משוגעת.

בריחיט ראיתי שם, בשלג הבהיר,

ליד הקיר והחלון, משם

קפץ ורץ: לאורך כל הדרך

רגל אדם, וטלף, כמו של סוס.

זו ליד זו. בשלג.

אדם כמובן:

זה שטיפס, הוא בטח התחפש

לשטן, כדי שלא יכירו

מי הוא. (מביט ברופרכט) נבל. הו, אילו רק יכולתי

לשים ידי עליו!

רופרכט כוונתך

לרמוז שהתגנבתי בתחפושת,

עם רגל של אדם, ורגל-עגל?

(שוב רחש באולם)

ליכט שקט!

בריחיט צייד, המחפש בשלג

עקבות היה שמח לגלות

את העקבות שאני גיליתי.

כעת אני קוראת את ליכט, כעד.

גם הוא פתאם עבר שם, כשגליתי

בשלג. וגם הוא, במו עיניו

ראה את העקבות. קום, קום, מר ליכט!

אתה נשבע על ספר-התורה

לומר את האמת, ורק אותה?

דבר לאט, כדי שאוכל לרשום.

ולטר רגע אחד! כאן לא נותנים לנשום!

זה בניגוד לכל ההליכים!

בריחיט כל המשפט הזה לא הכרחי!

שובר-הכד כבר נענש, והוא

נמצא!

ולטר איפה?

בריחיט בשאול! בגיהינום!

אדם (לעצמו) ניצלתי! שאמות על המקום!

בריחיט (מוציאה תרשים שהכינה)

זהו המסלול שבו הלך

עד שיצא מן הכפר – ולא חזר.

בינתיים. לפחות.

ולטר (לליכט) אתה בטוח

שהשטן - הוא העבריין?

ליכט כבודו, היא בדבר אחד צודקת:

העקבות בשביל אשר הוביל –

ולטר הרגל והטלף, לסירוגין?

אדם כל זה לא ענין לבית-הדין

רק לכמרים, הוגים ופילוסופים

המחפשים תשובה לשאלה

אם יש שטן; אם כן – איך הוא נראה?

מי אנחנו שנחרוץ דיננו

בסוגייה כזאת? מוטל עלינו

להעביר אותה לעיונה

של מועצת חכמי המדינה

בהאג. שהם ישבו על המדוכה.

כי איך נוכל בכפר כל-כך קטן

לחרוץ משפט: אם יש, או אין שטן?

ולטר להעביר להאג? זהו הפסק

אשר ציפיתי שתוציא. יפה!

ליכט כבודו אינו זקוק למועצה

של כל מועצת השופטים בהאג!

בכל הכבוד והענווה:

אם רק יקשיב כבודו לעדותה

של האשה הזאת, עד לסופה,

אז יתבהר הכל. בלי שום בג"צ.

ולטר מומלץ! (לבריחיטה) המשיכי.

בריחיט אז אמרתי לו:

"מר ליכט, בוא, נעקוב יחד בשלג

אחרי העקבות, כדי לראות

לאן הלך; איפה הן נגמרות".

  • “זה רעיון נפלא, גברת בריחיטה”,

כך הוא אמר, ליכט, הרשם. "אבל

אולי נוכל לחסוך קצת הליכ

בשלג העמוק הזה, אם רק

נפנה ישר לבית שבו גר

השופט שלנו".

ולטר אדם?

בריחיט אדם!

בריחיט העקבות הוליכו עד לכאן.

ולטר בית-השופט, שהוא גם בית-הדין?!

(לעצמו) זה כבר מצב עדין!

בריחיט (מציגה את התרשים שהכינה) זה המסלול.

הנה, ציירתי: הגשר, הנהר,

בית-הקברות, כן, ומשם ישר

לביתו של אדם, השופט.

אדם הן מובילות אלי?!

בריחיט ישר לדלת

האחורית.

אדם אולי עבר, עצר,

נכנס לבית, ודרך הקירות

כמו רוח-רפאים, עבר, יצא

בדלת הקדמית?

בריחיט אז איך תסביר:

השלג בחזית היה נקי.

ולטר חיפשתם מסביב?

ליכט חיפשנו. אין!

בריחיט הכל נגמר ישר לפני הבית!

אדם אם אין עקבות בחזית – סימן

שהוא נמצא עדיין כאן, בפנים.

וזה מזעזע! מי יודע

מה הוא עשה בלילה לתיקים,

לחשבונות, לכל הארכיון?

אני מסיר כל אחריות ממני.

ולטר (מהורהר) איני זוכר כרגע בדיוק:

רגלו השמאלית - או הימנית?

אבל אחת מהן, כשהוא עמד –

לי נראתה — (לאדם) ידידי המלומד,

אנא, העבר לי, בטובך,

את קופסת טבק-ההרחה.

אדם אני תמיד מלא הערכה –

ולטר לא הערכה. ההרחה!

אכלתי ושתיתי, ועכשיו

פתאם, איזה קמצוץ קטן, באף.

אנא, בטובך. את הקופסה.

אדם (לליכט) מזכיר, הארחה - זה תפקידך!

אם רוצה אורח לרחרח –

ולטר (לאדם) את המזכיר אין צורך להטריח,

או להכריח. בשבילך, פשוט,

צעד אחד קטן.

אדם לאנושות

כללים יש משלה, והיא קבעה:

שופט - שופט. רשם - גם משרת!

(לליכט) את הקופסה. (לולטר) ליכט הוא בחור עם ראש.

ולטר שופט, אני רוצה דבר-מה ללחוש

לך.

אדם אזני שומעת גם מכאן.

ולטר עניין עדין.

אדם כאן, בבית-הדין,

אין שום סודות. מסורת עתיקה.

ולטר אומרים “שבע יפול צדיק – וקם”;

אך הוא לא קם אפילו פעם. כן,

“לשקר אין רגליים”; ואצלו

כל התורה כולה על רגל אחת.

אבל על איזו רגל? - לא יאמר,

וגם לא יאפשר לי לגלות.

(אחרי שליכט מתיישב שוב במקומו)

רבותי, תחילה עלי לדעת

אם יש בכפר, ב-האוסן, מישהו

שרגלו תותבת?

ליכט תן לחשוב.

כן, יש.

ולטר יש? טוב מאד. ומיהו?

ליכט הוד-מעלה, השאלה הזאת

צריכה להיות מופנית אל השופט.

ולטר אל השופט אדם?

אדם (לולטר) אל תשאל

אותי. עשר שנים אני יושב

בכפר הזה, שופט. ואם איני

טועה, כל אנשי הכפר הזה

עומדים בשתי רגליים מוצקות

על הקרקע.

ולטר כולם?

אדם כולם. כל מי

שעמד פה לפניי לדין

הרים יד אחת, להישבע;

אך לעמוד - עמד על שתי רגליים!

אני נשבע!

ולטר (לליכט) אם כך, אני תמיה:

ל-מה כיוון הרשם בדיבורו?

מרתה (לאדם) קום, השופט אדם! קדימה צעד!

בראש מורם. צעד אחד קדימה!

כן, אך אחד לא קם! אתה יושב

מסתיר בעצבנות את שתי רגליך,

שרק אחת מהן – רגל-אדם.

ולטר העקבות האלה שם, בשלג,

הן עקבותיך, השופט אדם?

אדם עקבותיי? מה, אני שטן?

ורגל זו (מצביע על רגלו) היא כמו רגל-עגל?

או רגל-סוס? (למרתה) איך את לא מתביישת?

ולטר (בקול) רבותי, בכבודי שלי:

זו רגל של אדם! (לוחש לאדם) וזו פקודה:

אתה נועל את הישיבה מיד!

אדם לו לשטן היתה רגל כזאת,

הוא לא היה יכול לצאת כל-לילה

לנשפים, לרקוד עם הבתולות,

כמו שמספרות האגדות.

מרתה כבודו צודק. כי זה היה קשה לו

לרקוד; אבל –

אדם הגברת מרתה, אנא!

ולטר פתחי את פיך. גם לשטן, הגברת!

בריחיט אם יש לי עוד ספק אחד קטן

אם זה השטן, זה רק בגלל

אביזר אחד, קישוט –

ולטר ומהו?

בריגיט הפיאה! מי בספרים ראה

שטן חובש פיאה לראש, למעלה?

פיאה כזאת אין גם בקתדרלה!

ממרחקים אפשר לזהותה.

אדם גברת בריחיטה, אנחנו, בני-תמותה,

קשה לנו לדעת מה לובשים שם

בגיהינום! (לאדם) כל מה שמעכב

אותי מלהעיף אותך החוצה,

הוא רק הדאגה לשמה הטוב

של כל המערכת. של כולה.

הישיבה נעולה!

(הולם בפטיש)

שמש בית-המשפט!

אדם אני תקווה, הוד-מעלתך –

ולטר אתה לא תקווה. אתה יאוש!

רד מהכיסא!

אדם שופט כמוך,

איך הוא יכול לחשוב שזה אני

את הפיאה איבדתי שם, בסבך?

ולטר לא. מה פתאם?! הן הפיאה שלך

עלתה בלהבה, מאור הנר?

ליכט זה אחרי שהחתולה המליטה?

אדם רבותי וגבירותי, למרות

שמתקבל הרושם שכולכם

עכשיו נגדי, זיכרו נא בטובכם:

גם שופט נחשב זכאי, כל עוד

לא הורשע בדין. ובינתיים

כבודי שלי נתון על המאזניים.

מרתה אתה בבוץ, שופט! עד לאזניים!

אדם אני מתקשה קצת להבין

איך זה כולכם גזרתם את גזר-הדין

בעוד הנערה המאויימת

שומרת זכות שתיקה. ממש אילמת.

הנה אני יושב על המדוכה

כאן, באולם הזה. ולפניי

הפיאה הזאת אשר הונחה

על השולחן. וכל מי שמוכן

להישבע שזו פיאה שלי -

יוכיח זאת! הא! רועדים מפחד!

ליכט (מניח את הפיאה על ראשו של אדם)

היא מתלבשת – בול! – על הקרחת!

אדם זאת הכפשה!

ליכט הנה. בבקשה! (מראה לכולם)

אדם (מביט בעצמו בראי) היא גדולה עלי. מיד תגלוש.

רופרכט היא התלבשה לו ככה, על הראש!

ולטר שקט, אמרתי!

מרתה סוס? הוא סתם חזיר!

ולטר השופט אדם! אני מזהיר -

או שתנעל מיד את הישיבה,

או שאני אנעל! לטובתך!

רופרכט (ל-אווה) אמרי לי, אווי. זה היה הוא?

(מצביע על אדם)

ולטר איך

אתה מעז? זה בניגוד לחוק!

וייט די, בני. תשתוק!

אדם חכה. עוד תתחרט!

רופרכט תראו: רגל של סוס יש לשופט!

ולטר שמש! לתפוש – (מצביע על רופרכט)

וייט (לרופרכט) ביקשתי: אף מלה!

רופרכט (לאדם) חכה, שופט! נראה מי יתחרט!

אתה תחטוף אצלי, ועוד היום,

דלי של חול!

ולטר (חובט בפטיש) הקשיבו! גזר-הדין:

בית-המשפט לקח לתשומת-לב

את העובדות כולן, והאשם [שי"ן בקמץ]

הוא בנבל הזה, ברופרכט, שם!

ולטר יפה, יפה. מה עוד?

אדם ועוד מעט

רופרכט , על בזיון בית-המשפט –

(לשמש) תשים עליו שרשרת וקולר,

וקח אל הסוגר.

אווה למאסר?

לכמה זמן “שרשרת וקולר”?

אדם משך-הזמן יפורסם מחר.

אווה רופרכט?!

רופרכט לכלא?!

אווה אחרי סוגר?!

ולטר שקט! בזה המשפט (דופק בפטיש) נגמר!

שמש בית-המשפט!

מרתה רגע, מה עם הכד?!

אדם מרתה, מצידי, את יכולה

לדחוף אותו!

ולטר לאן?!

אדם כוונתי:

לדחוף את הצעיר העבריין

למצוא לך כד אחר!

ולטר טוב. מצויין!

תם המשפט. לך, רופרכט, מותר

להגיש ערעור במחוזי

באוטרכט.

אווה ועד אז?

אדם עד אז הוא זז

ישר – למאסר!

אווה למעצר?!

(לאדם) אתה קורא לעצמך “שופט”?

ועוד “שופט-שלום”?! זה הפושע! (מצביעה על אדם)

זה שיושב כאן על כיסא-כבוד

הוא שצריך לשבת שם, בכלא!

ולטר את יכולה לשתוק?! זוהי פקודה!

לעזאזל! עד אז, איש בל יעז

לפגוע גם בשערה אחת

על גלגלתו!

אווה אחת?! זה מה שיש לו!

קום, רופרכט על רגליך! בן-חורין!

כי את הכד שבר אב בית-הדין!

רופרכט (לאדם) חכה, חכה!

מרתה זה הוא?!

בריחיט זה השופט?!

אווה כן, השופט!! קום, רופרכט-חף-מחטא!

(לרופרכט) זה הוא את אווה הקטנה שלך

ניסה אתמול, בלילה לפתות.

תפוש אותו עכשיו, ואת פניו

נפץ באגרופים! (לאדם) שופט רמאי!!

ולטר (קם מכסאו) עיצרי! כי מי שמע, בבית-משפט?!

אדם סליחה! רגע אחד, קהל נכבד.

(מנסה לפלס דרך בקהל ולהימלט)

אווה הוא שוב נמלט! בורח! אחריו!!!

רופרכט תפשו את הגנב!

אווה מהר! מהר!

אדם אוי לי! (יוצא במרוצה)

רופרכט תראו-תראו, איך הוא צולע!

מרתה זה השופט?

וייט בושה!

בריגיט חרפה!

אווה כלימה!

אותו תפשת?

רופרכט רק את הגלימה.

גלימה ריקה!

ולטר שוטר! אבל מהר!

רופרכט (חובט בגלימה הריקה)

קח את שלך! ועוד אחת! הלוואי

שהיא היתה מונחת על גופך!

ולטר בלי אלימות! סדר באולם!

כי אם לא תשתלט על עצמך –

רופרכט להשתלט? רק על השופט!

וייט נסה להיות ילד למופת!

תמונה י"ב

(כולם מתקדמים לקידמת-הבמה)

רופרכט או, איווי! איך נהגתי בך היום!

וגם אתמול. אני מרגיש איום!

את, גוזלי, האם תוכלי אי-פעם

לסלוח לי?

אווה (כורעת לברכי השופט ולטר)

בלי עזרתך, כבודו,

אנחנו אבודים!

ולטר שניכם? ו-למה?

רופרכט אלוהים, מה נעשה עכשיו?

אווה הצל את רופרכט גם מן הצבא!

כי המחזור הבא - ככה גילה לי

השופט אדם – יישלח

להודו המערבית. משם,

כמו שידוע לכבודו היטב,

חוזר שלם אחד מכל שלושה.

ולטר אל האיים, בהודו? מה פתאם?

אווה אך הוא אמר שהולנד היא אימפריה!

ל-הודו ישלחוהו. כך אמר.

(שולפת מסמך)

הנה, מכתב סודי. זה צו-גיוס

אותו הוציאו רק לפני יומיים.

הוא בכיסו החזיק, מעל לבו.

רואה? הצו להודו.

ולטר (נוטל את המכתב ומעיין בו)

זה סתם דף.

הוא מזוייף!

אווה מזוייף?!

ולטר כן-כן!

אני נשבע: זיוף די פרימיטיבי.

הרשם ליכט!

ליכט כן?

ולטר אתה

כותב אמנם כתיבה תמה, אבל

אינך כל-כך תמים. אמור אתה:

זה המסמך אשר נשלח אליך

מ-אוטרכט?

ליכט (מציץ) זה? זה סתם קישקוש. שירבוט

שהשופט שירבט על דף-נייר

במו ידיו! כדרכו, על רגל

אחת. הצו הזה קורא לדגל

לשירות בארץ, כאן, בהולנד!

אווה השופט אדם, איש-כבוד הוא!

ליכט איש לא הזכיר חצי-מלה על הודו!

אווה לא? באמת, כבודו?

ולטר בכל כבודי!

אני נשבע. אתן לך ערובה:

אם ישלחו אותו לחוץ-לארץ –

אני אישית אדאג לשחרורו!

ו

אווה הו, אלוהים! כל השקרים האלה

שהנבל מכר לי! הפחדים,

בהם עינה אותי! הוא בא בלילה

איים, לחץ, סיפר שהוא יכול

להוציא צו-שחרור לרופרכט.

צו רפואי! עוד פיו עסוק, עוסק

בהבטחות, ניסה, ממש בכוח,

אותי לדחוף לחדר, למלא

את הפרטים כאן, במסמך, ושם

החל לדרוש ממני, רבותי,

דברים כאלה, שפשוט אני

לא מסוגלת להוציא מפי.

מרתה המסכנה: לקרוא היא לא יודעת,

אך להסמיק? - תראו: היא מסמיקה!

אווה !

אווה או, רופרכט!

רופרכט אווה!

(מתנשקים)

וייט הנשיקות פותרות כל מחלוקות.

ליכט (משקיף מן החלון) תראו, תראו: הוא רץ ומקרטע.

כמו עבריין בורח מתליין.

לפה, לשם. בן-אלף! איך הטלף

נוקשת על כל אבן בשדה!

אווה (מציצה) הוא ממשיך לרוץ כמו תרנגולת

הרצה בלי כרבולת וגולגולת.

ולטר ככה מדברים כאן על שופט?

ליכט הוא עוד שופט? (פונה לולטר, בנעימה של שאלה) הוא עוד?

ולטר כן. בהחלט.

קולות - הוא רץ! - בדרך! – אל בית-הקברות!

  1. מעד! - נכשל! - נפל! - הוא קם! – חבל!

  2. איך הפיאה, שבה הוא התעטף

גולשת לכתף! - כמו עטלף!

ולטר ליכט הרשם!

ליכט לשירותך, כבודו!

ולטר אני משעה אותו ממשרתו -

וממנה אותך!

ליכט אותי?!

ולטר אתה

תשב בדין בכפר זה, במקומו!

ליכט במקום השופט אשר הודח?

ולטר עוד לא הודח! אל תמהר כל-כך!

ליכט עוד לא?!

ולטר עוד לא! חכה. הרי תמיד

מעדיפים “חקירה פנימית”.

ובינתיים אציץ בחשבונות.

ואם אין חריגות מסוכנות

ממה שמקובל בפריפריה

הוא עוד יחזור לשבת על כסאו!

ליכט לא!

ולטר כן!

ליכט לא יתכן!

ולטר כן! למה לא?

גם אצלנו לא נוטשים קולגה.

עד אז – אתה! וזה זמני, כרגע.

ממלא-מקום. מין ועדה

קרואה. לך וחפש לך פיאה.

פיאת יפה. מה שנקרא “פריק”.

ליכט תודה. היא מוכנה אצלי בתיק.

(שולף מתיקו פיאה, שהכין מראש, חובש אותה )

(ליכט יוצא)

אפילוג

מרתה סליחה, כבודו, אולי יוכל לומר לי

איפה בדיוק יושב עכשיו

המושב של בית-הדין ב-אוטרכט?

ולטר למה לך הכתובת, גברת מרתה?

מרתה למה לי? אחרת איך אגיש

את הבג"צ?

ולטר בג"צ?!

מרתה דיון נמרץ

בפני בית-הדין המיוחד.

ולטר על מה?

מרתה על מה? ברור שעל הכד!

הצדק לא ניצח עוד, כבודו!

התיק בכפר סגור, אבל הכד

נשאר שבור.

(מסך)

היינריך פון קלייסט
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של היינריך פון קלייסט (מחבר)
עוד מיצירותיו של דן אלמגור (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

[השועל בתוך הכרם]

מאת יוסף אבן זבארה (שירה)

שׁוּעָל אֶחָד הָיָה דַק וְדַל בָּשָׂר / כָּל הַיּוֹם טַרְפּוֹ יֶחְסַר / וְשָׁב כְּמוֹ הַשָּׁפָן / מֵחֹסֶר וְכָפָן. / וַיְהִי יוֹם אֶחָד מְלָאוֹ לִבּוֹ / לָצֵאת מִסְּבִיבוֹ. / וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא גַּן אֶחָד, וַיִּתְמַהּ עַל טוּבוֹ וְיָפְיו ֹ / וַיִּשְׂמַח עַל רֹב מְגָדָיו וּפִרְיוֹ. / וְהָיוּ קִירוֹתָיו גְּבֹהִים, / וְלֹא יָכֹל לִקְפֹּץ עֲלֵיהֶם לָבוֹא בַגַּן./ וַיֵּלֵךְ סְבִיבוֹת הַגַּן / עַד אֲשֶׁר מָצָא חֹר אֶחָד וְנִכְנַס שָׁם וּבָא אֶל הַגַּן /וְאָכַל וְשָׂבַע וְדָשֵׁן / וְהָיָה בְכָל יוֹם אוֹכֵל וְיָשֵׁן. וּבְבוֹא עֵת הַבָּצִיר בָּא בַעַל הַגַּן / לִבְצֹר כַּרְמוֹ שֶׁהָיָה בְתוֹךְ הַגַּן. / וְכִרְאוֹת הַשּׁוּעָל אֶת הַבּוֹצְרִים / אֲחָזוּהוּ חֲבָלִים וְצִירִים / וַיֹּאמֶר “עַתָּה יִמְצָאוּנִי / וּלְהַפְשִׁיט עוֹרִי יַהַרְגוּנִי”. / וַיָּשָׁב אֶל הַחֹר לָצֵאת מִשָּׁם כַּאֲשֶׁר בָּא וְלֹא יָכֹל מֵרֹב בְּשָׂרוֹ וְשַׁמְנוֹ / וַיִּגְדַּל כְּאֵבוֹ וִיגוֹנוֹ. / וַיָּצָם שְׁלֹשָׁה יָמִים, לַיְלָה וָיוֹם, וַיְעַנֶּה אֶת נַפְשׁוֹ / עַד אֲשֶׁר שָׁב לְדַלּוּתוֹ וְכַחֲשׁוֹ / וַיֵּצֵא מִן הַחֹר אֲשֶׁר בָּא בוֹ וְהָיָה צוֹעֵק וּבוֹכֶה “אוֹי לִי מַה יּוֹעִילֵנִי אֵת אֲשֶׁר אָכַלְתִּי וְשָׁתִיתִי / וְשָׁמַנְתִּי וְעָבִיתִי – / וְהִנֵּה שַׁבְתִּי לְדַלּוּתִי כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי!” …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.