מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

"אותו האיש ההולך על ידו"

מאת: דן אלמגור

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לדמותו של אוריאל דוידובסקי ב“בחורף” וב“מסביב לנקודה” לברנר

ידיעות אחרונות, תרבות ספרות אמנות, 17.9.1982


אחת הדמויות המרתקות והמסקרנות ביותר ביצירתו המוקדמת של ברנר היא זו של אוריאל דוידובסקי, המופיעה בשני סיפוריו הגדולים הראשונים של ברנר “בחורף” (תרס“ב; נדפס תרס”ג-תרס"ד) ו“מסביב לנקודה” (תרס"ד). אותו מתבודד נזירי פסימי, גבוה משכמו ומעלה מכל בני החבורה, הנמשכים אל חדרו הקודר אף שהם חשים במחיצתו מבוכה ואפילו פחד.

הוא הנוטע בגיבורים הכמו-אוטוביוגראפיים הירהורים טורדים על מוות ועל התאבדות. בסופו של דבר, הם נחלצים, אמנם, מ“המעשה ההוא”; אך “אותו האיש” מוצא בקירבו את העוז להסיק את המסקנה הבלתי-נמנעת מהלוך-המחשבה הפסימי, שבו הוא מחזיק. הוא “בא לאחת האכסניות בבוקר, שכר לו חדר מיוחד ונסגר שם ולא יצא כל היום. וכשקרעו את המנעול, והנה הצעיר סמוך על הדרגש, ראשו סמוך בין שתי זרועותיו” (“מסביב לנקודה”, כל כתבי ברנר, תשט"ז, כרך א', 102). לא בתער או בחלף קיפד את חייו, אלא ברעל, ודמותו וזכר מעשהו מוסיפים לרדוף את הגיבור הכמו-אוטוביוגראפי: “מי זה האיש ההולך על ידו? מדוע הוא מסתכל בו כך? הוא מבקש לקחת את נפשו, לבלי היות לו עוד שורש וענף?”

“עינים שחורות מביעות תוגה”

עוד לפני ששים שנה הצביע הלל צייטלין, מידידיו הקרובים של ברנר בהומל, בתקופה שעל-אודותיה נכתבו הספורים שהזכרנו, על האיש, שעל-פיו עיצב ברנר את דמותו של דוידובסקי. במאמריו “ערכים וזכרונות” (“התקופה”, כרך יד-טו) ו“מילואים לזכרונות” (נדפס ב“צוקונפט”) סיפר צייטלין על הדמות הבולטת בחוג האינטלקטואלים היהודים הצעירים באותה עיר: “על שנינו (כלומר: על ברנר ועל צייטלין – ד.א.) השפיעה בעיקר הפסימיות של שלום סנדר באום”, כתב, בקבעו: “אוריאל דוידובסקי אינו אלא שלום סנדר באום הנזכר”. את הפרק הרביעי של מאמרו הכתיר צייטלין בכותרת: “פגישה וידידות – אוריאל דוידובסקי”. שם תיאר בהרחבה את דמותו של באום: “בחור גבה-קומה, זקוף, בעל תווי פנים דקים וסריוזיים מאד, שפתיים סגורות תמיד, פנים שחרחרים, שערותיו שחורות, עיניים שחורות מביעות תוגה גדולה, שתמיד הן מושפלות ומורמות”, וכד'. בחוגו של ש. ס. באום היה ברנר מרגיש את עצמו בלתי חופשי", הוסיף צייטלין, בספרו כיצד נמשכו הוא וברנר שוב ושוב אל חדרו של “הנזיר הגדול”. כמעט כל הפרטים שהוא מביא על-אודות באום חופפים את אלה הקשורים בדמות של דוידובסקי, כפי שהיא מצטיירת בסיפורי ברנר.

באום איבד את עצמו לדעת בסתיו תרס"ג, כשנה לפני הופעת הסיפור “מסביב לנקודה”. לדעת צייטלין, "ברנר נשאר תחת השפעתו כמעט רוב ימי חייו.1

“כולם חכמים הם רק לשאול”

דמותו של באום-דוידובסקי, ויחסם של ברנר-פייארמן-אברמזון אליה, עשויים לפרנס מחקר רחב-יריעה (אפילו “דרש השמות” בסיפורים מעורר ענין). הפעם נסתפק רק בכמה הערות וציוני-דרך, המצביעים על כמה מן הכיוונים, שאליהם יכול מחקר מסוג זה לפנות.

רוב הגיבורים הצעירים בסיפורים הללו של ברנר תאבי קריאה בספרים. לא כן דוידובסקי: “בהיותו בן שמונה עשרה, כבר ידע את שופנהויאר” – סופר, שכתביו הפסימיים שבו את ליבם של צעירי הדור, כפי שיעידו גם מאמריהם של ברדיצ’בסקי הצעיר ושל ידידו, ירחמיאל שקפניוק, מתחילת שנות התשעים. מאוחר יותר קרא דוידובסקי, לדברי המספר, גם את כתביהם של רבים אחרים, וביניהם קאנט והגל. אולם בתקופה שבה מתרחשים ארועי “מסביב לנקודה” “כמעט שלא קרא כלל. הוא כבר צלל במימיהם האדירים (של הספרים) ונוכח, כי כולם חכמים הם רק לשאול, ולשאול הלא הוא עצמו יודע יותר מהם” (עמ' 72). שני הספרים היחידים, המונחים “מכוסי-אבק” על שולחנו, הם “כרך הטרגדיות” של שקספיר ו“כה אמר צרתוסטרה” של ניטשה" (עמ' 65).

השפעת ספרו של ניטשה על הצעיר היהודי גבה-הקומה, בעל “תואר פני הודי קדמון”, בולטת ביותר. בעצבו את דמות של דוידובסקי נזקק ברנר שוב ושוב ל“צרתוסטרה” – שתורגם, כידוע, לעברית בידי פרישמן, ופורסם בעתונו “רשפים” בשנת תרס"ט – ובמקומות רבים בסיפורים ניתן לגלות פראפראזות על פסוקיו של ניטשה, או בתמונות, המושפעות מאותו ספר שירי על “הנזיר המתבודד”, איש “הדממה החרישית”, “השוקד על שקיעתו, ולבו נוגש בו עד אבדנו”… אותו “האדם העליון”, אשר “עמוקה נשמתו גם בפצעיה”.

“אין בוטחים במתבודדים”

זרתוסטרא עלה להתבודד בהרים, כדי להימלט מפני בני-האדם, “זבובי השוק, האספסוף”. דוידובסקי עזב את בית אביו, האב אשר “מראהו בשעת דיבורו היה דומה מאד לזה של זבוב לח, המתדפק על קרקעיתה של צנצנת מלאה נוזלים עכורים. וכשהיה אברמזון מתבונן אל זבוב מוליד זה ואל כל האויר שהוא מזמזם את זמזומו, ונזכר בנשר היחיד והיפה – אוריאל – מולדת אלה” היה מתקנא ב“נשר” על יכולתו2 להינתק מקן-הזבובים שבו נולד ולגור “לבדו לבדו”.3

ניטשה מציין, כי “אין בני האדם בוטחים במתבודדים”: “בשמעם את צעדינו, והיו להם הקולות בודדים עד מאד ברחובות. והיה כמשפט שכבם על משכבם בלילות, וכשמעם קול צעדי איש – לפני עלות השחר – אז ישאלו את לבם: לאן הולך הגנב”.

דוידובסקי המתבודד מחזיק בחדרו “מטה-ערמון עבה ומלא חרולים”, שבו הוא “מקשקש על הרצפה מדי צאתו”. ובעל-הבית שלו, המאזין בלילות לקולות אלה, “חרד חרדה היסטרית מפני אותו קשקוש”.

זרתוסטרא של ניטשה אומר על עצמו: “שוקטת נפשי בקרבי. ואולם הם חושבים עלי אשר קר אנכי, ואנכי לץ אשר יליץ נוראות”. ואילו אברמזון וחבריו נמשכים “לבוא אל איש ההיתולים דוידובסקי ולשמוע את סרקאזמיו הקצרים”.

דוגמאות אחרות לעשרות עשויות להצביע על כך, שברנר עיצב את דמותו של דוידובסקי כדמות אדם, הרואה עצמו כ“זרתוסטרא העברי”. “עתה קלותי, עתה אעוף. עתה אביט אל מתחת לי. עתה אלוהים מרקד על פי”, אומר זרתוסטרא. דוידובסקי הוא “נפש, אשר כל רגע לה הוא לחיי עולם”. ואילו סנדר באום ציטט במכתבו האחרון לידידיו, לפני התאבדותו, את דברי ברונו: “אני פולח את השחקים ונישא אל האין-סוף”.

גם ביחסו לנשים מזכיר דוידובסקי לא פעם את גיבור ספרו של ניטשה (ומורכבת מערכת-היחסים דוידובסקי-חווה-אברמזון בסיפור); אבל אף נושא זה ראוי לעיון נפרד.

“אותו האיש” ו“ההוא גברא”

יתכן שבדמותו של דוידובסקי ניתן למצוא גם הדים לדמויות היסטוריות וספרותיות אחרות, שהיו מוכרות היטב לברנר ולבני תקופתו. כעשר שנים אחרי כתיבת “בחורף” תירגם ברנר לעברית את “החטא ועונשו” לדוסטוייבסקי, שגיבורו, ראסקולניקוב, מאמץ את התיאוריה לפיה “בני האדם נחלקים לשני סוגים… לאדם המצוי… ולאלה היוצאים מן הכלל”. מסקרנים יותר האיזכורים הרבים, שבהם מצביע ברנר על אפיו ה“לא-יהודי” של דוידובסקי, הגבוה משכמו ומעלה “מכל היהודים”. שוב ושוב הוא מכנה אותו “אותו האיש”, ובמכתבו לידידו, ז.י. אנכי, שנכתב אחרי מות באום, הוא מגלה את רצונו לכתוב על-אודות “באם” סיפור, שייקרא “ההוא גברא”. גם “אותו האיש” הנוצרי, שאת כינויו שאל ברנר, ולא במיקרה, מצא את מותו בדרך שהיתה מעין התאבדות-מרצון. וגם סוגייה סבוכה זו של מוטיבים נוצריים בסיפורי ברדיצ’בסקי, ברנר ובני דורם ראוייה, כמובן, למחקר רחב יותר.

אולם נראה כי בשעה שברנר כתב את הנוסח הראשון והשני של “מסביב לנקודה” – הנוסח הראשון אבד, כמוהו כנוסח הראשון של “בחורף” – עמדה ללא ספק לנגד עיניו גם דמות היסטורית אחרת, שגורלה היה דומה לזה של שלום סנדר באום, ויתכן שזיקתה לדמותו של דוידובסקי ב“מסביב לנקודה” גדולה מכפי4 ששיערו החוקרים עד כה – דמותו של אוטו ויינינגר.

“אני רוצח את עצמי…”

בספרו האוטוביוגראפי, “הראשונים כבני אדם”. מספר י.ד. ברקוביץ על אחת מ“מסיבות יום חמישי” בביתו של י.ל. פרץ בוורשה:

“בזכרוני נחרת ערב אחד, עת נסבה השיחה על אוטו ויינינגר, יהודי גרמני צעיר, עילוי פילוסופי, שפירסם אז את ספרו “מין ואופי”, שבו חרץ משפט קשה על שני עמים גם יחד – על עם-היהודים ועל עם-הנשים, ותיכף לזה איבד את עצמו לדעת. ויינינגר נעשה מתוך כך סנסאציה של השעה. ספרו תורגם מיד גם לרוסית, ובקרב הנוער של האינטליגנציה היהודית ברוסיה לא נמצאו אז בחור ובתולה, שלא קראו את הספר הזה, או לא שמעו את שמו” (כרך ב' של כל כתביו, תשי“ט, עמ' כ”א).5

ברשימתו על ברנר ועל באום, כותב צייטלין על זה, האחרון: “על היהודים בכלל היתה דעתו קרובה לאותה הדעה שהובעה שנים אחדות אחרי מותו של באום על ידי אוטו ויינינגר…” ומוסיף: “באום היה קיצוני מויינינגר”.

ברנר הכיר את ספרו של ויינינגר (ראה במפתח השמות בסוף כרך ג' של כל כתביו, עמ' 509).

זכרונו של צייטלין בגד בו, כנראה, בנקודה אחת. ויינינגר לא פירסם את דבריו “שנים אחדות אחרי מותו של באום”. בליל 4 באוקטובר 1903 נמלט ויינינגר – שהתנצר ביום שבו זכה בתואר ‘דוקטור’ – מבית הוריו, שכר לו חדר בבית-מלון ושם איבד את עצמו לדעת – ממש כאוריאל דוידובסקי ב“מסביב לנקודה”. “אני רוצח את עצמי, כדי שלא אהיה מוכרח לרצוח את הזולת”, כתב.

מכתבו של ברנר לידידו ז.י. אנכי, אחרי התאבדותו של באום, נכתב ב-10 באוגוסט, 1903, כלומר: ויינינגר6 התאבד חודשיים, ואולי יותר, אחרי התאבדותו של באום. יתכן אפילו שבאום הספיק לקלוט את הדי הסערה החדשה, הקשורה ב“מין ואופי”.

שמות ברנר, באום וויינינגר מופיעים בספרו של ניסן טורוב, “בעיות ההתאבדות” (תשי"ג), שם מוקדשים להם פרקים נרחבים.7

באום וויינינגר התאבדו בסתיו של אותה שנה עצמה, 1903, ובהפרש של חודשים מעטים זה מזה. באותה שנה עצמה החל ברנר בכתיבת הנוסח הראשון של “מסביב לנקודה”, וקשה להניח שבשעה שכתב את סיפורו לא חיו בזיכרונו שני מעשי-ההתאבדות המרעישים של שני הצעירים היהודים הללו, שהיתה קירבה כה גדולה בין דעותיהם.

“מחר אני יוצא מזה!”

ההטפה להתאבדות מופיעה גם בכתביהם של כמה מן הסופרים, שהיו חביבים על דוידובסקי. בכרך הטרגדיות של שקספיר, שהיה מונח על שולחנו, מצוי בין השאר מונולוג ההתלבטות המוכר כל-כך של המלט, הפותח במלים: “להיות או…”. ובכתבי שופנהאור, ניטשה או דוסטוייבסקי מצויים דברים חד-משמעיים יותר בזכות האיבוד-העצמי-לדעת.

“אם החיים מבחילים הם – רשאי אתה להסתלק מהם”, כתב שופנהאור. וניטשה ב“זרתוסטרא” קרא: “תהי תורתכם: קום והמת את נפשך אתה והתגנב מזה בעצמך. מותו במועד הנכון! לימדו למות! מהלל אנכי את מותי בשלחי ידי בנפשי. כי יבוא לי זה יען אשר חפצתי אנכי.” ואילו ב“שדים” לדוסטוייבסקי – ספר הנזכר במאמרו של ברנר, “הערכת עצמנו בשלושת הכרכים”, בשם “הרוחות הרעות” – תולה סטאברוגין את עצמו בחשבו: “כל המעיז לשלוח יד בנפשו – אלוהים הוא!”

גם הספרות העברית של אותם דורות משופעת בדמויות של מתאבדים, או של אנשים שדעתם נטרפה עליהם. במיקרים רבים נראו שתי הדרכים הללו כשתי דרכי-המיפלט היחידות, שנותרו בפני הגיבורים הקרועים בנפשם, או בפני היוצרים, שעיצבו את דמויותיהם. וכך כותב גם ברנר בסיום הסיפור “בחורף”:

בתורתי נמצא פסוק כזה: “ראה, הנה לפניך דרכיים: האחת על כרחך והשניה לרצונך – יציאה מדעת ומיתה בידי עצמך. ובחרת במוות!”

אולם האני-המספר, המעיד על עצמו שהוא “אי-גיבור”, מוסיף מיד: “ואני, מה רחוק אני מן הצעד הזה!” ובמכתב, הגלוי לדוידובסקי, המופיע מיד אחר כך, הוא כותב: “ואני אוהב את החיים. הוי, אחי, מה אוהב את החיים! – – – מה לי ול’חלפי שחיטה'? אני אוהב את הטוב, את היפה, את הטהור, את הנשגב, את העוז, את הצדק.” והוא חותם את המכתב במלים: “מחר אני יוצא מזה”.

ובדומה לזה, בדבריו אל אוריאל ב“מסביב לנקודה”: “אוריאל, איני יכול למות! עתה נוכחתי! אויה לי… אין צורך למות… גדולה היא חידת החיים. גדולה מחידת המוות”.

“למות אין חפץ כלל”

ד“ר יוסף אבן המנוח, בספרו “אמנות הסיפור של י. ח. ברנר” (תשל"ז), הקדיש בפרק “עולמם של סיפורי ברנר” מקום מיוחד לנושאים הקשורים בבדידותו של הגיבור הברנרי, ולמוטיבים כמו המחלה, המוות, ההתאבדות, טירוף-הדעת, “הפתרון החיובי” ועוד, המופיעים ביצירתו. שם הוא הצביע גם על מקומות אחרים ביצירת ברנר, שבהם ניצב הגיבור בפני הברירה: התאבדות, או טירוף? (עמ' 58, והערות בעמ' 243–242). יצחק בקון, בספור “הצעיר הבודד בסיפורת העברית” (תשל"ח), מנתח את “המעמד על הגשר” שבסיפור “מסביב לנקודה” – התמונה שבה נדמה שהגיבור עומד לאבד את עצמו לדעת – ומצביע על סיטואציות דומות בסיפורי ברנר וביצירות עבריות אחרות בנות התקופה. הגיבור ה”אי-גיבורי" של ברנר אינו מוכן, בסופו של דבר, לקפד את חייו, במו ידיו, והוא מצליח להשתחרר ברגע האחרון מהשפעתו ההרסנית של דוידובסקי. ולפני כשנה התפרסם במוסף זה מאמרו של יוסף אורן, “לבטי התאבדות אחת”, על סיפורו של ברנר, “לא כלום” (11.9.81)8.

בהקשר זה מעניין לצטט שניים ממכתביו של ברנר אל י.ז. אנכי, הקשורים בדמותו של “באם”, הוא באום. במכתבו הראשון, שנשלח בסוף שנת 1902, הוא כותב: “אדריסתו של באם אינה ידועה לי. ולולא זאת, יש רגעים שאני חפץ לכתוב לו מאד”. וכאן בא מיד “עיקר שכחתי”, הנשמע כקטע הלקוח מאחד המכתבים שבסיפוריו:

למות אין חפץ כלל. ודאי מפני שהחי חפץ לחיות – רצון עיוור – ואולם לי נדמה שאצלי הדבר כך הוא: ככה סבלתי, ככה עוניתי, יסורי כאלה וסוף הסופות חושך נצחי – אפס נצחי. כאילו לא הייתי… נורא הדבר! אמנם, הלא סוף כל סוף איך שיהיה, יהיה כדבר הזה… ובכל זאת… הא-הא-הא (השחוק הזה איננו טבעי).

ובמכתב נוסף לאנכי, שנכתב חודשים מספר אחר-כך, ב-10 באוגוסט 1903, אחרי התאבדותו של באום, ניכרת דווקא אופטימיות, ואפילו מעין תחושה של הקלה:

מצב רוחי לא ברע. ויש בתוכי אנרגיה ואהבת החיים וגם, במובן ידוע, מחשבות חיוביות (במוחי יש תוכן לסיפור “ההוא גברא”). ובכל זאת, כפי הנראה לא אכתוב כלום (כרך ג', כל כתבי ברנר).

זמן קצר אחר-כך החל ברנר בכל-זאת לכתוב את “מסביב לנקודה”. בסיפור זה הוא מתאר את השפעתו הרבה של דוידובסקי (מעין מלאך-המוות, “אותו הנסתר מעבר לחלון”) על אברמזון, הגיבור: “אוריאל! אתה הולך ממני. לך-לך! לכה! מסתמא צריך אתה ללכת, ולא אהיה לשטן על דרכך. ואולם לבי מתמזמז, מתמזמז. נשמתך9 מרחפת מסביבי כציפור. לא מת. הכל שלך” (ע' 101).

מעשהו האחרון של ברנר

האומנם הצליח ברנר-אברמזון “לצאת מזה”, ולהשתחרר כליל מצילה המאיים של “אותה ציפור”, “אותו האיש”, “אותו הניסתר”?

לדברי צייטלין, שכבר צוטטו, “ברנר נשאר תחת השפעתו (של באום) כמעט רוב ימי חייו”. לדברי הפסיכולוג ניסן טורוב, מחבר “בעיות ההתאבדות”, נמשכה השפעה זו ממש עד לרגעיו האחרונים של ברנר, ובעטייה חזר בעיצומם של הפרעות אל הבית הבודד באבו-כביר, שבו מצא את מותו. במאמרו על ברנר ב“ספר ברנר” (בעריכת מ. קושניר) לא הזכיר טורוב תיאוריה זו; אולם ב“בעיות ההתאבדות” הוא רואה במעשהו האחרון של ברנר “התאבדות סבילית” (פאסיבית). וכך הוא אומר:

ברנר הצליח על סמך חוויותיו הפרטיות – לתאר בבהירות יתירה גם את עינויי הנפש של הרהורי התאבדות נאמנים. גם כשאין הם גוררים אחריהם את מעשה ההתאבדות, הניכסף והמפיל-אימה (ההדגשות במקור – ד.א.10).

וידוע הדבר, כי קיומו הארצי של בעל “מסביב לנקודה” ו“שכול וכשלון” נגמר בהפקרת חייו בשעת סכנה ודאית, אשר יכול היה להימלט ממנה; ובכך התבטא איבוד עצמי לדעת בצורת “שב ואל תעשה” (עמ' 400)

מובן שאין הכרח לקבל תיאוריה בלתי-שיגרתית זו ללא עירעור. אך אין ספק שהיא מסקרנת ומאירה באור נוסף לא רק את מעשהו האחרון של ברנר, אלא גם את הקשר בין חייו של היוצר לבין הדמויות והחיבורים הבדיוניים, שיצאו מתחת עטו.


  1. מאמריו של צייטלין נדפסו שוב בקובץ “י.ח. ברנר, מבחר דברי זכרונות” בעריכת מ. קושניר–שניר, מהד‘ תש“ד (עמ' 36–19) ותשל”א. תמונתו של באום מופיעה במהד’ תשל“א (מול עמ' 32) וכן ב”אגרות ברנר“, כרך א‘ עמ’ 107. על ברנר ובאום ר' גם יערי–פולסקין (“פוסקין” במקור המודפס, צ"ל: פולסקין), ”מחיי ברנר“, תש”ב, עמ‘ 38–39; מ. פוזננסקי, הערות בכרך “כל כתבי ברנר”, א, תשט"ז, עמ’ 489; אדיר כהן, “יצירתו הספרותית של ברנר”, תשל“ב, עמ' 30–29; יצחק בקון, ”ברנר הצעיר“, תשל”ה, כרך א, עמ‘ 68–58; נ. טורוב, “בעיות ההתאבדות”, תשי"ג, עמ’397. על יחסי אברמזון–דוידובסקי ר‘ גם דב שטוק–סדן, “פרקים בפסיכולוגיה של ברנר (“אחדו העבודה”, ג, תרצ"א); דניאל בן–נחום, ”שני רעים, שני קטבים“ ב”רשות הזעקה", עמ’ 93–90; ש“י פנואלי, ”חוליות בספרות העברית החדשה“; ובקובץ ”י. ח. ברנר, מבחר מאמרים על יצירתו" (בעריכת י. בקון); דברי ביאליק (עמ' 46–45 שם), בעל–מחשבות (עמ' 61–58 שם) ולחובר (עמ' 88–84 שם).  ↩

  2. “יכולתי” במקור המודפס, צ“ל: יכולתו – הערת פב”י.  ↩

  3. וראה גם “רקיקה בזויה, שפלה, נמאסה של אדם–זבוב בפני אדם–תולעה” (“בחורף”, כרך כל סיפורי ברנר, תשט"ז, עמ' 55); “אני זבוב מצחק על לחיי אותה עלמה” (שם, עמ' 56); “תולעת יעקב” (“מסביב לנקודה”, שם עמ' 92). וכן: “מפרכסים ומפרכסים כזבובים בכוס חלקה, מטפסים לעלות – ונופלים לאחור” (“מהתחלה”, שם, 486, ואצל ג. שקד “הסיפורת העברית”, כרך א, עמ' 377). בסיפור “בחורף” נזכר כמה פעמים גם “שק מלוכלך” (עמ' 56), או “שק סגור… שק קשור לראשו”, ובו “רמשים הלוקקים את הדבש” (עמ' 58). שק זה מופיע בסיוטי הגיבור בהקשר למוות ולטירוף. והשווה עם “מותו של איוון איליץ'” לטולסטוי (סופר שתורגם בידי ברנר לעברית): “בכל שלושת הימים בהם נעלמה ממנו הרגשת הזמן, התחבט בתוך השק האפל, אשר שמה דחף אותו איזה כוח נעלם וכביר”.  ↩

  4. “ךמכפי” במקור המודפס, צ“ל: מכפי – הערת פב”י.  ↩

  5. אגב, מדברי ברקוביץ שם מסתבר, שבעקבות הוויכוח שהתעורר באותו “סאלון” באותו ערב החל הסופר נומברג להגן על ויינינגר, ואז התרתח פרץ, המארח, וקרא לעבר נומברג בזעם: “אינך טוב מויינינגר – יהודון פולני נתעב”.  ↩

  6. “ו,,נינגר” במקור המודפס, צ“ל: ויינינגר – הערת פב”י.  ↩

  7. וראה גם מאמרו של ב. קורצוייל, “ברנר, ויינינגר וקפקא”, שראה אור תחילה ב“הארץ” 15.4.57, ונדפס שוב בקובץ “מבחר מאמרי בקורת על ברנר”, תשל“ב, עמ' 155–145. ספרו של ויינינגר, ”מין ואופי", תורגם לעברית בידי צ. רודי (1953).  ↩

  8. ראה גם סדרת המאמרים של ישראל גור המנוח על ברנר, שנדפסה במוסף זה בספטמבר 1961.  ↩

  9. “נמשתך” במקור המודפס, צ“ל: נשמתך – הערת פב”י.  ↩

  10. “א.א.” במקור המודפס, צ“ל: ד.א. – הערת פב”י.  ↩

דן אלמגור
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דן אלמגור
רקע
דן אלמגור

יצירותיו הנקראות ביותר של דן אלמגור

  1. אם לא – אז אני צוללת! (מאמרים ומסות)
  2. איש חסיד היה (מחזות)
  3. הכד השבור (מחזות)
  4. אופנת שוויון הזכויות (מאמרים ומסות)
  5. שיר רחובות (שירה)

לכל יצירות דן אלמגור בסוגה עיון

לכל יצירות דן אלמגור

יצירה בהפתעה
רקע

תל חי

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

באספת-האזכרה לשֶׁר, בבית-הפועלים, כשׁהורצה לפני הנאספים מצב העומדים שם על המשמר בלי עזרה, קם אז"ר 1 על רגליו והביע את פקפוקו, אם יש בכלל לעמוד שם. “יקרה נפש אחת מישראל, יקרה מהכל, שלושים אלף פוּנטים לא ישוו בה, ואסור לסכן נפשות!”

כך נשמע קול המדבר החביב, קול-הישיש הרוטט.

לו, לישיש, היה האומץ להביע פחד ופקפוק.

והחשבון היה, אמנם, ברור לכל – הוי, חשבון בלתי-קר כל עיקר, לא חשׁבון שׁל אינוֶנטאר ופוּנטים ותקציבים כלל וכלל.

החשבון היה ברור, שעשרות-הפועלים לא יוכלו להחזיק מעמד בפני אלפי הערבים שבסביבה, המזויינים בנשק אירופי למכביר; שגם מאות משלנו לא יועילו; שלהבטחות ראשי הערבים ה“מורדים”, כי אין חרבם נטויה על הנקודות הישוביות של ה“יהוּד”, אין כל ערך, באשר לעולם אין להאמין בדיבורו של הערבי – החשבון הגיד ברורות. ואולם הלב, הלב המסור, הוא האמין בנסים, האמין, כי ישתנו סדרי-בראשית לטובה עלינו, כי המסירות כל יכולה, כי האהבה לשעל-אדמתנו תעתיק הרים; וחפץ-האמונה העלה גם חשבונות משלו, חשבונות-חלומות: אין כאן עמידה בפני צבא מסודר… יש כאן רק הגנה מפני שודדים… ומפני אלה נוכל להגן, אם נהיה שׁם רבים… לוּ היינו שׁם רבים, לא היה נופל שֶׁר…

כן, שֶׁר – זה מחייב אותנו לדבר-מה…

ומלבד זאת, אם למהר ולעזוב כל מקום שסכנה בו, הרי שעלינו לעזוב הכל, להיסוג מכל הנקודות – ולאן?

“ובכלל – ענו והודיעו לבסוף – אם תבוא עזרה מן הדרום לצפון או לא תבוא, הנמצאים שם יעמדו על המשמר עד הרגע האחרון. ואין מה לדבר על עזיבה”.


והם עמדו. עמדו בפני אויב חזק מהם פי עשרה, פי עשרים. וביום המר והנמהר הֵגֵנו על מקומם במשׁךְ כל הזמן כשׁלושׁה מניינים פועלים יהודים מפני מאות בחוץ, מעבר לשער, ומפני ה“אופיצרים”, ראשי האויב, שחדרו פנימה מזויינים בפצצות – חדרו בערמה, בהיראותם כשליטי המקום ובדברם שלום בפיהם – שלום ורתת –

אפס ההכרה הזאת, ההכרה, כי עוד לא פסה גבורת-נואשים מישראל, ההכרה שהקנתה לנו תל-חי מחדש, עלתה לנו באבדות, שאינן לפי כוחותינו בגבולות “דן ובאר-שבע” –


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.