לוגו
אחיו העליז של ג'ימי קרטר
מיקום ביצירה:
0%
דן אלמגור
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

15.4.1977

“7 ימים”


כאשר נכנס ג’ימי קרטר לבית-הלבן, הופקד מיפעל-הבוטנים המשפחתי בידי בילי. האח הצעיר מצליח בתפקיד, אך מעדיף לשבת בתחנת-הדלק שלו, ללגום בירה ולהביע דעתו על כל דבר שבעולם – במלים חריפות בנות ארבע אותיות. לאמריקה יש עתה “גיבור עממי” חדש וכל עיתונאי מוכן לערוך ראיון פיקנטי עם אחיו העליז של ג’ימי קרטר.

מן הרגע בו נבחר ג’ימי קרטר כנשיא ארה“ב הוא עשה הכל להוכיח לאיש שברחוב כי הוא “אחד משלנו”. צעידתו המפורסמת ברחובות וואשינגטון ביום ההכתרה, התעקשותו לשמור על כינוי-החיבה שלו גם בטקס הרשמי, נשיאת מזוודותיו במו ידיו, לבושו הבלתי-פורמאלי בהופעותיו בטלוויזיה, שיחות הטלפון החברה’מניות שלו ועוד ועוד – כל אלה נועדו לנטוע בלב האמריקני הפשוט את התחושה שהאיש היושב ב”בית הלבן" הוא אדם כמוהו, אחד העם. וכמו שאמרו כאן כשהוכתר ג’ימי קרטר לנשיא: “העובדה שג’ימי הפך לנשיא, מוכיחה שבארצות-הברית אכן יכול כל אחד להיות נשיא”.

קרטר מכיר את נפש העם שבראשו הוא עומד, ומודע מאוד לכך שכל מחווה בלתי-מכופתרת שלו מגבירה את תחושת האהדה וההזדהות שרוחש לו האמריקני ברחוב. אך בה בשעה הוא גם מודע לכך, שבחודשים האחרונים זוכה לפופולאריות דומה אזרח אמריקני אחר, ההולך והופך כאן ל“גיבור לאומי”. אזרח זה מוכר לג’ימי קרטר היטב: גם הוא בא מן העיירה הקטנה פליינס שבג’ורג’יה; גם הוא עוסק במכירת בוטנים; וגם הוא מחייך בפה חושף-שיניים – חיוך האופייני כל כך למשפחת קרטר.

זהו, כמובן, “האח בילי” – בילי קרטר, אחיו הצעיר של הנשיא, המצליח לא פעם “לגנוב את ההצגה” מאחיו היושב ב“בית הלבן”.

תחילה התייחס ג’ימי בחיוך לפופולאריות הרבה של “בילי הנער”. כשנשאל למחרת צעדתו המפתיעה ביום ההכתרה, מה היתה תגובת הקהל, סיפר, כי שמע אנשים רבים אומרים: “הנה צועד אחיו של בילי”.

אולם בשבועות האחרונים, החלו כמה מיועציו הקרובים של הנשיא לחוש, כי הבדיחה ששמה בילי מתחילה להיות רצינית. מתחילת מירוצו של קרטר לנשיאות, רבים מצאו בו דימיון רב לג’ון קנדי, וטבעי הדבר ש“האח בילי” מזכיר את אחיו הצעירים של הנשיא הנרצח – בובי או טד. איש באמריקה אינו מדבר ברצינות על הקאריירה הפוליטית הצפויה לבילי קרטר; אולם הפופולאריות שלו הולכת וגדלה, ומתחרה בזו של אחיו המפורסם.

 

חומר מצויין לקומיקאים

בילי הוא “טיפוס” אמיתי – משעשע, שופע הומור, ארצי, לבבי – ואמריקה אוהבת “טיפוסים” כאלה. אחת לכמה שנים היא מאמצת לה דמות של “גיבור עממי” והופכת אותו כמעט לאליל. פעם מדובר בשחקן בייסבול עסיסי או בקומיקאי חד-לשון: פעם – בקאובוי או זמר-עם בעל פני-ילד; ופעם – בכוכבנית הוליבודית בלונדינית ושופעת-איברים. לא תמיד מצטיין “טיפוס” פופולארי זה בפיקחות או באנינות-טעם, ולעתים אין הוא תופש אפילו את הבדיחות הנאמרות אודותיו. אפילו סגן-נשיא כספירו אגניו – שהיה סגנו של ניכסון – הפך כאן לבדיחה בפיהם של סאטיריקנים, קומיקאים וקאריקטוריסטים, המשוועים כל הזמן לפרצוף חדש ולחומר חדש, ומנצלים בהנאה כל הזדמנות לרענן את הרפרטואר שלהם. בילי קרטר משמש להם כיום נושא מצויין. די בהזכרת שמו של בילי כדי לעורר בקהל צחוק בריא. ואם מוסיפים מיד גם את שמה של איימי בת התשע, בתו הממושקפת, חובבת-הספרים של הנשיא, גוברת עוד יותר עליצות הקהל.

באנגליה די להזכיר את המלים “הנסיכה אן”, ומיד עולה חיוך-של-לגלוג על שפתי השופעים. הנסיכה חובבת-הסוסים, שאינה מגלה אנינות-טעם בתלבושותיה ובעיסוקיה התרבותיים, נבחרה כבר לפני שנים כקורבנם של הסאטיריקנים, הרוצים לנגח את בית המלוכה וחוששים לפגוע במלכה עצמה.

שתי בנותיו של הנשיא ג’ונסון זכו כאן בשעתן ליחס דומה. מובן שאין אמריקני שאינו מזהה כיום מיד את קלסתר פניה של איימי קרטר, שמאז חגיגות ההכתרה, הפכה לילדה המפורסמת ביותר באמריקה מאז שירלי טמפל. שמה קשור בשפע של בדיחות ועקיצות; אך אלה נאמרות בדרך כלל מתוך חיבה לילדה קצרת-הרואי, שנראתה מסכנה למדי בשעה שהוריה גררו אותה מטקס אל טקס ומנשף אל נשף ביום ההכתרה.

כשבישרו העתונים, כי ג’ימי קרטר החליט לשלוח את איימי לבי“ס רגיל, הגיב הקומיקאי-המראיין ג’וני קארסון בתוכנית הטלוויזיה שלו: “שמחתי לשמוע שהנשיא מצא בית ספר מתאים לאיימי. עכשיו לא נותר לו אלא למצוא בי”ס כזה גם לבילי”.

איך הגיב בילי על העקיצה? נשאל בילי על כך ע"י עיתונאי בתחנת הדלק שלו בפליינס. בילי חייך את חיוכו המוכר כל-כך, פתח עוד פחית בירה ואמר בעליצות: “אותי – לבית-הספר? אמא שלנו מתפארת, אמנם, בכך שהייתי אחד התלמידים הטובים ביותר בבית-הספר. אבל שוב היא מחליפה אותי בג’ימי. היינו עשרים וששה תלמידים בכיתה, וכשעשו דירוג לפי הציונים זכיתי אני במקום ה… עשרים וחמישה”.

עד לבחירתו של ג’ימי קרטר לנשיאות, היה בילי אזרח דרומי אלמוני, המוכר רק לקומץ סוחרי-בוטנים ונהגים בעיירה המנומנמת, פליינס. תחנת הדלק הקטנה שלו במרכז העיירה הזעירה, היתה מפורסמת בקרב הנהגים לא בשל איכות הדלק שלה, אלא בגלל הכמויות העצומות של פחיות-בירה, העומדות לפיתחה, ועוד יותר, בשל הכמויות האדירות של בירה, אותן רוקן לתוך לועו בעל-התחנה בכבודו ובעצמו.

“השלט בראש התחנה מודיע שזוהי תחנת-דלק”, מתלוצץ בילי, “אך לפעמים נדמה לי, שאני מוכר יותר בירה מאשר דלק. יש נהגים המבקשים ממני למלא את המיכל, ואיני יודע לאיזה מיכל הם מתכוונים – למיכל הדלק של המכונית, או למיכל הפרטי שלהם”.

 

הלצות על חשבון המשפחה

כשהחל ג’ימי לרוץ לנשיאות ביקש מבילי לנהל את המפעל המשפחתי לגידול בוטנים ושיווקם – מפעל לא קטן, עם מחזור כספים נכבד למדי. המורה לחשבון של בילי היה מן הסתם, מתגאה בו, אילו ראה כיצד הצליח תלמידו להשתלט על ניהול המפעל. אולם בילי המשיך להעדיף את תחנת-הדלק, שם יכול היה להתלוצץ עם הזבנים והנהגים, להפריח את אמרי-השפר שלו, ובעיקר – ללגום בירה.

אילו הפסיד ג’ימי קרטר בבחירות המוקדמות – קרוב לוודאי שבילי לא היה מתגלה לעולם כ“כוכב”. יש להניח שאלפי “טפוסים” כמוהו, ואולי רבבות, מצויים כיום בכל רחבי ארה"ב, וכל אחד מהם מוכר רק לחוג מצומצם של בני עיירתו. אולם ברגע שהחל לזרוח כוכבו של ג’ימי קרטר, ועיתונאים ואנשי טלוויזיה החלו נוהרים לעיירה פליינס, כדי לראות את כור-מחצבתו של המועמד לנשיאות, התנפלו על בילי כמוצאי שלל רב. איזו מציאה! אחיו הצעיר של הנשיא, הדומה לו מאוד בחיצוניותו ובעיקר בחיוכו, והוא “טיפוס” ארצי ושורשי כל-כך, מוכר דלק ומוכן להתלוצץ עם כל אדם… ובילי היה מוכן להתלוצץ עם כל אחד, ולהשמיע בדיחות והלצות אפילו על חשבון בני משפחתו ואחיו ג’ימי.

“יש לי אמא שהצטרפה ל’חיל השלום' בהיותה בת ששים ושמונה”, הצהיר בילי בחיוך רחב. “יש לי אחות מטיפה המתיימרת לרפא חולים, ואחות אחרת, החובשת קסדה ורוכבת על אופנוע. יש לי אח, החושב שיהיה נשיא ארה”ב. זאת אומרת, שאני נשארתי האדם הנורמאלי היחידי במשפחה…"

מה שכבש את לבם של אנשי התקשורת שנזדמנו לפליינס, היתה התנהגותו החופשית של בילי ודרך התבטאותו העסיסית, שאילצה אותם, לא פעם, למחוק מלים מפולפלות בנות ארבע אותיות מן הראיונות המוקלטים. “כשניהל ג’ימי לא מכבר, את שיחות הטלפון הגלויות שלו עם האזרחים האמריקנים, ישב לידו איש תחנת הטלוויזיה, שהיה מוכן למחוק מן הטייפ כל מלה גסה או מחוצפת שהיתה עלולה להאמר על ידי אחד האזרחים המטלפנים. למרבה המזל, לא היה צורך להשתמש בכפתור המחיקה אפילו פעם אחת. אילו בילי היה מנהל שיחה כזאת, היו צריכים ללחוץ כל הזמן על הכפתור. לא בגלל הגסויות של המשוחחים מעברו השני של הקו, אלא בגלל המלים המפולפלות שהיה משמיע בילי עצמו”, התלוצצו כאן העיתונאים למחרת “יום הטלפונים” של ג’ימי.

ג’ימי קרטר ואמו עשו הכל כדי לשפר את דימוי המשפחה, וכדי להציג עצמם כאנשים מאמינים, המבקרים בקביעות בכנסייה ונוהגים בצניעות וביראת-שמים (פרט לאותו ראיון אומלל ב“פלייבוי”). אולם בילי ציפצף לאורך כל הדרך על הדימוי החסוד של משפחת קרטר. “הצטרפתי לכנסיה הבאפטיסטית בפליינס בשנת 1949, לפני עשרים ושמונה שנה. מאז חזרתי אליה רק חמש פעמים – לטקסי ההטבלה של ילדי”, הוא מתפאר בפומבי. כשנשאל לאחרונה מה דעתו על פיטורי הכומר של כנסיית פליינס על-ידי בני העיירה (על שהסכים לקבל לקהילה אזרח כושי), לא היסס בילי לומר בחריפות: “לדעתי היה צריך לעשות לאזרחיה הנוצרים של פליינס מה שעשו פעם לנוצרים – להשליך אותם שוב לאריות”.

בעוד ג’ימי משתדל להבליט בכל מקום את העובדה שהוא מתנזר ככל האפשר ממשקאות חריפים הפכה פחית הבירה לסמל המסחרי של בילי. וכשאינו שותה – הוא מעשן. “אני מוכן לשתות כל דבר עם כל דבר. אין זה משנה לי מה, או מה השעה. אני יכול לרוקן ארגז של בירה, ואינני מרגיש רע אחר-כך”, מתפאר בילי, ואינו שוכח לעקוץ את אחיו המתחסד: “ג’ימי נהג לשתות משקאות חריפים, עתה הוא נשיא, אז הוא שותה רק סקוטש. מעולם לא נתתי אימון בבן-אדם ששותה סקוטש”.

 

מאות תיירים טורדניים

מן הרגע בו גילו העיתונאים והצלמים את בילי קרטר בתחנת הדלק שלו – הוא הפך ל“כוכב”. כמעט לא עבר יום, בו לא נראה חיוכו הלבבי על המסך. בילי רואיין על כל נושא שבעולם, ולרוב לא איכזב את מראייניו והשמיע “פנינים” ששיעשעו את המראיינים והצופים גם יחד. “אינני משכיל גדול, אם כי אני אוהב מאוד לקרוא ספרים”, הודה. "בעצם, אני ‘אדום-עורף’ טיפוסי (כינוי רווח כאן המקביל ל“פלאח” שלנו – שעורפו אדום מן השמש – ד.א.). לא במקרה מכנים אותי ‘אמריקאי טיפוסי’. תוכלו למצוא אצלי את שלושת הצבעים של הדגל האמריקאי: יש לי עורף אדום, גרביים לבנות ואני שותה בעיקר את הבירה ‘הסרט הכחול’ ".

בתחילה נהנה בילי ממעמדו החדש. התור לפני תחנת הדלק שלו הלך והתארך. במקום עשרים או שלושים מכוניות שהיו מגיעות להצטייד בדלק בימים שלפני הנשיאות, הגיעו לעיירה פליינס, מדי יום, מאות מכוניות של תיירים. נהגיהן העדיפו לחכות חצי שעה ויותר – במקום לפנות לתחנת הדלק שממול, הריקה ממכוניות – ובלבד שיוכלו לראות מקרוב את בילי המפורסם, לומר לו כמה הוא דומה לאחיו ולשמוע אחת מהלצותיו התכופות.

“הדבר היחיד שיש לי נגד ג’ימי אחי”, מתלוצץ בילי, כמעט ברצינות, "הוא שלא נולד באטלנטה. אילו היה נולד שם, היו כל התיירים נוסעים לשם, לראות את המקום בו נולד, ופליינס הקטנה היתה נשארת שקטה כמו מקודם. היום קשה לי לצאת מהבית וללכת לתחנה, מבלי שמאות תיירים טורדניים יעצרו אותי בדרך, ילחצו את ידי ויאמרו לי כמה החיוך שלי דומה לזה של אחי. נכון שהתור הגדול בתחנה מגדיל את מחזור הכספים. אבל תאמינו לי: הייתי מוכן לוותר עוד היום על כל הבאלאגן הזה, ולחזור אל הימים היפים ההם, כשאפשר היה לשתות בירה בשקט, מבלי שיצלמו אותך באלף מצלמות בכל פעם שאתה פותח עוד פחית.

כיוון שהפך ל“גיבור לאומי” – החל בילי לקבל הזמנות להופיע באירועים שונים מחוץ לפליינס, כל ארגון וכל מועדון ספורט החליטו ליהנות מן העובדה שכוכב פופולארי כמוהו יהיה אורח הכבוד שלהם, ובעיקר כשהתענוג אינו עולה להם פרוטה. “יש אנשים שאוהבים לטייל בעולם ולטוס. אני שונא מטוסים, ומשתדל תמיד להרדם לפני שהמטוס ממריא, שלא אראה כיצד הוא מתרומם”. מתוודה בילי. “בכלל, אני לא אוהב להגיע למקומות שמשם אי-אפשר לחזור בערב הביתה, לפליינס”. אף-על-פי-כן התקשה בתחילה לסרב למבול ההזמנות שנחת עליו. חברי מועדון ספורט גדול בצפון ארה"ב, שהיו נוהגים מדי שנה להזמין לנשף השנתי שלהם כוכב מפורסם, וזאת, תמורת תשלום נכבד, קפצו על המציאה והזמינו את בילי לשאת את דברי הפתיחה – חינם אין כסף. בילי הסכים לבוא, וכשראה לפניו את האיטצדיון הענק והמאוכלס הסתפק בנאום קצר ביותר: “כידוע לכם, אני מן הדרום. ועלי להודות שמעולם לא ראיתי כל כך הרבה ‘יינקים’. אינני יודע לנאום. לכן אעשה את הדבר היחידי שבו אני מצטיין” – וכאן שלף מאחורי הדלפק פחית בירה של “הסרט הכחול” ורוקן אותה בלגימה אחת.

הקהל הנרגש קם על רגליו ומחא לו כפיים בעמידה במשך חמש דקות רצופות…

לנוכח הפופולאריות הרבה של בילי היה ברור לכל ש“בילי הבדרן” עשוי להכניס למשפחת קרטר יותר כספים ממפעל הבוטנים ותחנת הדלק גם יחד. היתה זו רק שאלה של זמן. ואמנם, לא מכבר, פירסמו העיתונים כי לבילי קרטר יש מעתה סוכן מיוחד, המטפל בכל הופעותיו ומקבל הזמנות והצעות. לא עוד הופעות חינם וראיונות חינם. כל המועניין בהופעה של בילי או בשיחה מוקלטת עמו, מתבקש לפנות אל הסוכן ויקבל פרטים אודות התעריף.

כשנשאל ג’ימי על “התמסחרותו” של אחיו הצעיר הגיב, כדרכו, בבדיחה: “הלוואי והיה לי סוכן שכזה” (הוא לא שמע, כנראה, על כך שהיו בוואשינגטון ובמקומות אחרים מדינאים שגבו כספים באמצעות סוכן עבור הופעותיהם וראיונותיהם!). אבל יודעי דבר אומרים שג’ימי מתחיל להיות מודאג למראה הצלחתו של בילי, המצליח לא פעם לגנוב ממנו את ההצגה, “אני רק מקווה שבילי לא יתחיל להופיע בלאס-וגאס”, העירה גם האם, הגאה בדרך כלל בילדיה. אבל כל מי שמכיר את עולם השעשועים האמריקאי, לא יתפלא כלל לראות בקרוב את שמו של בילי קורץ למרחקים מעל גגו של אחד מבתי הקאזינו הגדולים בעיר ההימורים.

 

“אלוף הדיבור הבוטה”

בכל פעם שעולה נשיא חדש לנשיאות מופיע כאן גם ספר, הנושא את הכותרת: “אמרי שנינה וחוכמה של הנשיא החדש”. קנדי היה בין הראשונים שזכו לסיפרון כזה, שכלל רבות מן ההלצות והעקיצות שהשמיע בעת כהונתו. גם ג’ונסון חובב ההלצות הונצח בספר כזה. כשבחר ריצ’ארד ניכסון את ספירו אגניו כסגנו, הזדרז עתונאי זריז ובעל הומור להוציא לאור ספר כיס בשם “אמרי שנינות וחוכמה מפיו של ספירו אגניו”. כל מי שמיהר לרכוש את הספר ולפתוח אותו גילה כי כל עמודי הספר נותרו ריקים, ולא במקרה…

כשנתפרסמה שערוריית ווטרגייט התלוצצו העיתונאים כי את “דברי שנינותו ופקחותו של הנשיא ניכסון” יוציאו לאור לא כספר, אלא בהקלטה על טייפ… עתה, עם עלייתו של קרטר לנשיאות, ציפו הכל לראות מי יהיה הראשון שיוציא לאור ספר על אמרי השפר של קרטר. ואכן, שבועות מעטים לאחר הכתרתו, הופיע בכל דוכני הספרים ספר כיס כזה, אולם בהבדל קטן. שמו: “כוחם של אדומי העורף – אמרי שנינות וחכמה מפיו של בילי קרטר”.

כן, גם בזה הצליח בילי להקדים את אחיו. בשער הסיפרון, שלוקט ונכתב בידי ג’רמי ריפקין וטד הווארד, מופיע דיוקנו של בילי בתנוחה אופיינית – יושב על ארגז של בירה בתחנת הדלק שלו, בידו האחת פחית בירה ובשניה הוא מסמן בידו את סימן הניצחון של צ’רצ’יל (בדרך-כלל הוא מצטלם כשהוא מסמן בידיו תנועות יותר מגונות!)

הספר נערך ויצא לאור עוד בטרם מינה בילי סוכן לטפל בעסקיו. משום כך, אין לראות בו שותף להכנת הספר, או אדם האחראי לתוכנו. אולם שני העתונאים הזריזים, שנעזרו בשתי מזכירות חרוצות, הצליחו ללקט מתוך העיתונים והראיונות המשודרים שלל אמרי-שפר של בילי על נושאים שונים, ולהדפיס אותם בצד עשרות צילומים של בני משפחת קרטר. הספר הפך מיד לרב-מכר, והוא מוצב בסופרמרקטים ליד הקופה, בצד “שבועון הטלוויזיה”, ומוצא את דרכו כמעט לכל שקית מיצרכים של הלקוחות.

בהקדמתם מגדירים שני המחברים את בילי קרטר “כגיבור העממי החדש של אמריקה… פילוסוף-מלך… אלוף הדיבור הגלוי והבוטה… האיש היחידי בעולם היכול לנצח את מוחמד עלי לא באגרוף, אלא בחדות הלשון”.

מן הספר מסתבר, כי בילי נולד בפליינס ב-29 במארס, 1937, לפני 40 שנה – ילדם הרביעי והאחרון של ליליאן וארל קרטר. הוא נקרא ביל1 על שם סבו, שנהרג בפליינס ב-1903 בקטטת רחוב עם יריב לעסקים, שהיתה קשורה במאבק על בעלות על… שולחן כתיבה קטן.

בשנת 1955 סיים בילי את לימודיו בביה"ס שבפליינס (בו, כאמור, לא היה תלמיד מצטיין), והתגייס מייד ל’מארינס', שם שירת ארבע שנים. הוא לא השתתף בשום קרב, אך היתה זו הפעם הראשונה – וכמעט האחרונה, עד כה – בה יצא הרחק מפליינס. את מרבית שירותו עשה ביפאן ובארצות אחרות במזרח הרחוק. איך התרשם? “יש שם נופים לא רעים. אבל הבירה שלהם מחורבנת”.

בשנה בה סיים את לימודיו והתגייס לצבא, נשא לאשה את חברתו מילדות, סיביל. הנישואין נערכו בעת חופשתו הראשונה מבסיס הטירונים. הוא היה אז בן שמונה-עשרה. סיביל? בת שש-עשרה. תוך פחות משנה נולד ילדם הראשון, ואחריו באו עוד חמישה ילדים.

כעבור ארבע שנים, כשהשתחרר מהצבא ניסה בילי במשך תקופה קצרה ללמוד באוניברסיטה של אטלנטה. לאחר שנכשל חמש פעמים רצופות בבחינה באנגלית, נאלץ לעזוב את האוניברסיטה. הוא חזר לפליינס והחל לעבוד במפעל המשפחתי לשיווק בוטנים. מאוחר יותר פתח תחנת דלק משלו, והעיר לא פעם את חמת המתחרים והשכנים בהציבו בפתח התחנה ארגזים עם פחיות בירה.

 

מטוס מיוחד להכתרה

בשנת 1966, והוא בן עשרים ותשע, מצא בילי עצמו, לראשונה בחייו, קשור בפעילות פוליטית: בתי-הספר בפליינס סירבו לקבל תלמידים כושים, ובילי מימן מכספו שלו תביעה משפטית נגדם. בן-דודו של בילי היה בין יריביו העקשנים ביותר, ונלחם בו גם בין כותלי בית-המשפט. גם במשך השנים הבאות, הוכיח בילי שוב ושוב את התנגדותו לאפליה הגזעית. עובדה זו, היא המחבבת אותו כיום לא רק על האזרח הפשוט, אלא גם על בני המיעוטים ועל אינטלקטואלים רבים.

כשנבחר ג’ימי למושל מדינה ג’ורג’יה, בשנת 1970, עבר ניהול מפעל הבוטנים לידיו של בילי. בתוך שש שנים קפץ מחזור העסקים השנתי ממיליון דולאר לששה מיליון, והשנה – עם בחירתו של ג’ימי כנשיא – יעלה הסכום פי כמה וכמה. תעשיית הבוטנים הפכה לסמל המסחרי של פליינס, ובכל פינה בעיירה ניתן למצוא בוטנים ומזכרות דמויות בוטנים לתיירים. בילי, כדרכו, אינו מעלים את האמת, גם אם היא עלולה להזיק לעסקים. כשנשאל אם הוא אוהב לאכול בוטנים אמר: “חס וחלילה. אני אלרגי לזה!”

כשהתקרב מועד “חגיגות ההשבעה” של ג’ימי, ניסה בילי לארגן מטוס מיוחד, שיטיס את בני העיירה לוואשינגטון2, לכבוד האירוע. חברת התעופה לא התלהבה מן הרעיון. “הם אמרו לי שהם משכירים מטוסים מיוחדים רק לאירועים מיוחדים באמת, כמו, למשל, משחק כדורגל מרכזי”. סיפר בילי. “לא רציתי להטריח את ג’ימי, אז צילצלתי לוולטר מונדייל, סגנו, וסיפרתי לו שחברת התעופה המחורבנת אינה רואה בטקס ההכתרה מאורע חשוב כל-כך כמו גמר אליפות הכדורגל. בתוך שעה צילצל הטלפון בתחנה שלי, והודיע לי שהמטוס יהיה מוכן בזמן. מאז, במשך חודש הימים שנותר עד לטיסה, צלצלו אלי מחברת התעופה יום יום, כדי לברר אם הכל בסדר. אבל כשתהיה אליפות הכדורגל וייערך המשחק המכריע – אני נשבע לכם אטוס לשם במטוס של חברה אחרת!”

וולטר מונדייל אינו מכחיש שביקש לצלצל לחברה ולהסדיר מטוס מיוחד מפליינס. “זה היה לפני כמה חודשים, כאשר רק מעטים כבר הכירו את בילי. היום, עם הפופולאריות שלו, אני הוא זה שאצטרך לצלצל אליו, כדי שיפעיל את השפעתו ויעזור לי להתקבל לראיון בבית הלבן”, התלוצץ סגן הנשיא.

 

גם קאריירה פוליטית?

אשר לנשיא עצמו, ניכר שהוא מחבב מאוד את אחיו הממושקף ועגלגל הפנים, בעל החיוך הנערי, גם אם אינו שמח לראותו תמיד, שותה או מעשן. “שני האחים האחים קרובים זה לזה כמו שני בוטנים בתוך קליפה”, מתארת אמא-קרטר (שגם היא “טיפוס” בפני עצמו), את היחסים שבין השניים. “ג’ימי אוהב את בילי, ובילי מעריץ את ג’ימי. בילי הוא האיש הראשון שג’ימי רוצה להתייעץ ולשוחח אתו בכל פעם שהוא חוזר הביתה, לפליינס. הם זקוקים זה לזה”. הסברו של בילי מחוספס יותר: “ג’ימי משוחח אתי כי הוא רוצה לדעת את האמת. בוואשינגטון הוא מוקף יותר מדי אנשים, המנסים לנשק לו בתחת”.

אמא קרטר יודעת שבן הזקונים שלה אוהב לעשות דברים “להכעיס”. “בילי לא ביקר בכנסיה כבר עשרים שנה”, היא אומרת, “אבל ברגע שיוציאו חוק האוסר על אנשים המוכרים בירה להיכנס לכנסיה – יהיה בילי הראשון שיעשה הכל כדי להיכנס אליה”.

האם צפויה לבילי גם קאריירה פוליטית, בצד הקאריירה המובטחת לו כבדרן? קשה לדעת. עד כה השתתף בילי רק בשני מירוצים לתפקיד פוליטי, ובשניהם נכשל כישלון חרוץ. היה זה כאשר ניסה לרוץ לתפקיד הנכבד של ראש עירית פליינס (עיירה בת שש מאות ושלושים תושבים!). בשתי הפעמים הובס בילי בידי הספר המקומי.

“חבל”, הגיב לאחרונה, כשנודע לו שהפסיד שוב במירוץ. “פליינס הולכת עכשיו לעזאזל, בגלל כל התיירים האלה. וחבל שלא נתנו לי להחזיק אותה בידיים”.

“האם יש לך כוונות לרוץ פעם ל’בית הלבן'?” נשאל בילי לא מכבר.

“חס וחלילה”, הגיב, אך הוסיף מיד בקריצה: “אל תשכחו, שאני לא הקרטר הזה, המצהיר שאינו משקר לעולם”.


  1. “בעל” במקור המודפס, צ“ל: ביל או אולי זו מילה מיותרת בכלל – הערת פב”י.  ↩

  2. “לוואשניגטון” במקור המודפס, צ“ל: לוואשינגטון – הערת פב”י.  ↩