מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

חרבות לאתים: תמונה מחיי אכרים באה"ק

מאת: זאב יעבץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ווארשא: דפוס האחים שולדבערג; תרנ"ג

סוגה:

שפת מקור: עברית

א.

“הנה התאספנו כלנו לעת בקר, ככל אשר נועדנו אמש, ועתה אנא נצא?” אמר איש כבן שלשים אל עדת בחורים, שזופי שמש ולבושים בגדי מועד, הנצבים פתח שער העיר.

“הָרמתה נעלה” קרא קול אחד “אל מקום קבר שמוּאל הנביא”.

“אפרתה נלכה ופקדנו את קבורת רחל אמנו” יעץ קול אחר.

“לא פוקדי קברות אנחנו היום, כי אם עולי רגלים”. סכֵל האיש עצת הנערים “ועתה נשוטה נא אל מקום, אשר קבר לא יהפוך שמחת חגנו לאבל”.

“כן דברת, יָשבעם” ענתה העדה פה אחד “אך מי יורנו דרך אחרת ומי יוליכנו?”

“יהודה יעלה! יהודה בתחלה! כי הוא יושב ציון, והוא יודע היטב את מסיבי ירושלם, ואל המקום אשר יאמר אלינו לכו והלכנו” החליט ישבעם.

ויהודה נער כבן שבע עשרה, יפה עינים, רך וענֹג, לבוש בגדי עשירים השתחוה ויאמר: “ואם לי אתם, ובקולי אתם שומעים, איעצכם ללכת אל המוֹצה, אשר לבנימן, אשר יאָמר לה היום קולוניא, כי מחבבים אנחנו זכרונות ימי קדמתנו והימים ימי חג הסכות”. –

“ומה לזכרונות ימי הקדם ולקוליניא ולחג הסכות?” הקשה ישבעם לשאל.

“מן המקום הנעים והנחמד הזה, היו הכהנים בימי קדם לוקחים ערבות לבית המקדש לחג הסכות” דבר יהודה.

“ומאין תדע, כי כן הוא?” שאל אחד הנערים.

,משנה הוא שלמדני אבי אתמול במסכת סכה לאמר: “מצות ערבה כיצד? מקום היה למטה מירושלם, ונקרא מוצא, יורדין לשם, ומלקטין משם מורביות של ערבה ובאין וזוקפין אותן בצדי המזבח וראשיהן כפופין וכו'”.

“האח האח” קרא רְפָיה החִור “מה טובה עצתך”, אמת הדבר, כי הגמרא אומרת כי המקום הזה קולוניא הוא".

טובים דבריך, טובים דבריך, קולוניא נרדה! הבה נרדה!" קרא כלם קול אחד.

“חכו נא מעט רגע” אמר אחד הנערים “ושכרנו לנו חמורים”.

“מה לנו ולחמורים” אמר יהודה “נאוה לעולי רגל לעבור ברגל”.

“העל עברם רַגלי יאָמר לבאֵי מועד עולי רגל?” התחכם רפיה החור להשיב על דבריו “הלא אין מלת רגל זאת אלא פעם, כי כתוב אחד אומר, שלש פעמים יראה כל זכורך, וכתוב אחד אומר שלש רגלים תחֹג לי”.

“טוב הדבר” השיב יהודה “אם עולי רגל אנחנו, נשא את רגלינו והלכנו, ואם עולי פעם יאָמר לנו, נרימה נא את פעמינו והלכנו”.

“אך אני” ענה דוד נער בן שתים עשרה “הנה נתנה לי אמי רבע שקל כסף, ולא אוכל לעבור את פיה, ושכרתי לי חמור”.

“מי שאינו יכול לעלות ברגליו פטור מן החגיגה. ובכן איעצך לחזור לסכתך, אך אם צריך אתה למתנת אֵם, הלא קטן צריך לאמו אתה, ופטור גם מן הסכה” פִלפל רפיה.

“חלילה” הערים הקטן להחלץ “לא לרכוב אני שוכר את החמור, כי אם לשום עליו את צרורות לחמנו ואָכלֵנו”.

האורחה הקטנה כבת חמש עשרה נפש, התיקה את כפות רגליה, ותשם את פניה ימה. ודוד הקטן מתנהל על יד החמור, אשר שמו עליו איש איש את צרורו הקטן, ואשר קראו לו “חמור לחם”. ויהודה הורה להולכים עמו, אשר מרביתם עובדי אדמת האחזות הם, את כל השכֻנות והבנינים, אשר מימין ומשמאל לדרך. ויעברו על פני בית החולים אשר בנו שרי בית רוטשילד, ועל פני בית היתומים אשר כוננו נדיבי אחינו שבאשכנז, ששניהם נשקפים ממעל לבתים ולגדרות אשר מימין הדרך. ויעברו עוד על פני אבן ישראל1 ועל פני בתי כל ישראל חברים הגדולים והגבוהים, אשר משמאל. ויעברו את מחנה יהודה ואת בית יעקב ויצאו מבין טורי הבתים, ותרא הבקעה היורדת תימנה, והולכת ומצֵרָה לנָעיץ2 צר, וסביבותיו ירומו יעלו הרים ממעל להרים וארץ מישור נראתה להם מצפון. אך לא הרבה שלטה עין אורחתנו בארץ המישור, כי שכנת שערי ירושלם, והבתים אשר בנו להם אחינו ילידי בוכריא, נתנו מהר גבול למראה עיניהם. ויעברו על פני הבתים האלה וילכו עוד, ויבאו עד פי דרך, ההולכת אל עין הכרם משמאל הַכְבָש3 ושם נחלת “שערים”, העתידה להבנות למושב בני ישראל, ואחד מנדיבנו יבנה שם, בית מקלט גדול לזקני עניי ירושלם.

וילכו משם עוד כברת ארץ, והנה גיא גדולה מאד פתוחה להם מתחתם מימין. ומתוך הגיא תעלה גבעה, וכפר בנוי במורד הגבעה ועל גבה. ומרחוק יראו בתיו כמעשה עצי פְקָק מחטבים הדק היטב.

הנה לכפר הזה יקראו הערבים “לִפְּתָה” הורה יהודה את רעיו "והמעין היוצא בו מקור מים חיים הוא, אשר לא יכזב. שם המעין הזה מי נִפתֹחַ. ומימיו יפים מאד. ואניני הדעת בירושלם, לא ישתו מים אחרים, כי אם מי נפתוח, אשר יביאו להם הפלחים בנודות.

“מעין מי נפתח” קרא נער מוצק ועלז ושמו עמיאֵל, מעין מי נפתח, הלא מיודעינו מילדותנו, ואיך נעבור על פניו ולא נבקרהו!"

“ואיככה ידעת אותו?” שאלהו ישבעם.

“איש גדול ונכבד מאוד, הציג אותו לפני” השיב עמיאל.

“פלאות לי דבריך! מי זה האיש?”

“שם האיש יהושע בן נון לבית יוסף למטה אפרים, הוא הודיעני4 את שם מעין מי נפתח, אף הגיד לי, כי לא רחוק ממנו מצוק הר ושמו עפרון. וזה לכם האות, כי נבוא אליו וכבדָנו והשקה אותנו לרויה ממיטב משקהו, ועתה הבה נרדה!”

“תעה לבבי למראה הגיא העמוק הזה” דאג רפויה ויאמר, ויגש אליו יהודה ויתמכהו.

וירדו בנתיב צר ונעקש, איש אחרי רעהו, והחמור מדדה לפניהם ויבאו אל העמק. ויקרבו אל המעין המזנק מן ההר בזרם עז אל תוך הברכה. והנה זקני ערבים יושבים איש על אַבנוֹ משוחחים ומקטרים. ויקראו להם הנערים לשלום, וישיבו להם בכבוד. ויוצא קִרְוִיָה5 הלא היא דלעת6 נבוכה, אשר חבל דק קשור בצוארה, וישם אבן בה, ויורידה וידל בה, וישק חליפות את בני האורחה.

והנה כושי גבה קומה, לבן שן וחרום אף בא בחרי אף, להפיץ את הנערים מעל המעין, וינף את האַלָה7 הכבדה אשר בידו, להכותם וירע הדבר בעיני זקני הפלחים, כי בא הכושי בעל האגרוף, להפר תורת הכנסת אורחים, ולהחריד עוברי בטח. אך זקנתם לא נתנה להם להתיצב בפניו.

“כרגע הנח מידך את האַלה” נתן עליו ישבעם בקול מושל.

“מי אתה יהודי, כי תצוה עלי?” צעק הכושי מתוך גרון נחר, וירם הָאַלה, ועוד מעט נחתה בו, ורפיה נתן קול פחדים.

וישבעם תפש בשתי קצות האַלה ויט בכח, ויגזלה מיד הכושי, וישברה על ברכיו וישלך שבריה אל הברכה; ועמיאל מהר ויחזק בשתי ידיו, ונערים אחרים אמיצי כח, עטו עליו ויטעימוּהו מפרי כפיהם, אשר שלחו מתחת לאדרת הכושי. ונער אחד חש ויהפוך שולי אדרתו על פניו, ויתחזק קל מהרה, ויעל וירכב לראשו ויכבד עליו ויפלו שניהם יחדו, ויהי שחוק גדול. וילדי הפלחים חשופי שת, אשר נאספו למראה המהלומה קראו “חַדְיָדוֹ8! חדידו!”

“הרפו ממני ואלכה אל מקומי, כי מה עשיתי לכם”. מִעֵך הכושי קולו.

“אם תשבע, כי לא תגע עוד באיש לרעה ושלחנוך לנפשך”. קראו שנים שלשה נערים פה אחד.

“וכי לא יגע עוד באנשי המקום לרעה” הוסיף אחד הזקנים על התנאים.

“בחיי הנביא, כי לא אגע עוד באיש לרעה”. קרא הכושי מן המצר. אז נעלו הנערים מעליו, ותהי לו הרוחה. הוא קם ויתנער מעפר,ויתגרד בראשו, ויחפש סביב סביב, עד אשר מצא את צניפו, אשר השליך מעליו ויעפרהו וישימהו בראשו, וישב אל דרכו בבשת פנים, ואַלה אין בידו כאָמן בלי כלים.

וילדי פלחי לִפתָה, טַפֶּיה שזוּפיה, שחוֹריה משלחים אותו, הלך ורקד ועַפר בעפר וקוראים אחריו: "חדידו! חדידו!

וזקן אחד מזקני הפלחים היושבים אמר, היטבתם עשה למרצח הזה, אשר קשתה ידו גם עלינו, כי ידע את ידכם וישבע לכם, אולי ימנע את רגליו מן המקום הזה".

האורחה שברה עוד הפעם את צמאונה, ותפטר בברכה מאת היושבים שם ותשב ותעל בנתיב העקלקל והנשפה אשר ירדה בו

“הידעתם את השם אשר יקרא לבאר הזאת מן היום והלאה?” שאל דוד הקטן.

“כשם אשר נקרא לה עד כה”. ענהו אחד הנערים.

"לא כן! מעתה יקרא שם הבאר הזאת “עשק, כי התעשקנו עליה”. קרא דוד.

ותיטב התורה הזאת בעיני הקהל וינחילוהו מכות אהבה וכבוד על שכמו לאות תודה.

“תם אני” התפלא רפיה "איך לא יראתם לשלוח יד בכושי הענק הזה, לבי היה לאבן בזכרי, מה תהיה אחריתנו אם ידו תהיה בנו.

“שוטה שבעולם”, קרא ישבעם “האומר אתה כי ידו השחורה קשתה מידנו הצחה, וכי כבוד לאיש ישראל להתאמר, כי חלש הוא? אם יהיה זה לבבך תמיד, מהר שוב אל המקום, אשר יצאת ממנו. אך אם באמת ותמים לשם ישוב באת, לעבוד את אדמת האחזות; דע, כי האיש, אשר לא ינחל מכה ולא ישיב מכה, אינו מן הישוב”. –

– “אל יפול לבך עליו” ענה עמיאל. “זה שבתו בארץ ישראל חדש ימים, יצא נא השדה יעבד נא, והוסיף כח, ושכח מוֹרך והיה כאַחד ממנו, ומראֵה כושי לא יבעתהו עוד”.

והכְבָש החל להִלָפת הנה והנה, ולסב את כפר נפתח, וירא להם הכפר פעם מימין, ופעם משמאל, פעם מפנים ופעם מאחור, ויהי מראה הכפר, כחזיון תעתועים בעיניהם.

“הראיתם שם מרחוק את ההר אשר בראשו בית גדול ומגדל צר וגבוה?” שאל יהודה “על הבית הזה יאמר, כי שמואל הנביא קבור בו, ושם הכפר, אשר סביבותיו הוא רמה”.

והגיא אשר מימין ההולכים, פוסק ויורד פתאם, עד עמקי תהום וההר אשר לשמאלם עולה כקיר נטוי, ומתנשא בגבהו עד שחקים ויֵראו מעבר מזה מטעי גנים, נאות רועים ומשכנות שאננים, ומעבר מזה נראו שממות עולם, צחיחי סלע מבֻקעים, ראשי צורים מנֻפצים מתגודדים ומתמודדים איש ממעל לרעהו, לחרדת לב.

ורוח עועים9 אחזה את רפיה למראה הגיא העמוק אשר מימינו וההר התלול אשר משמאלו. וירא יהודה וימהר אליו ויתמכהו בזרועו, ויעצהו להסב עיניו מן הימין ומן השמאל, ולהביט אל נכחו; ולא הרים יהודה קולו בדברו, לבלתי תת את רפיה לצחוק.

הגיא החל לשפוע ולרדת בנחת, ותשב רוח רפיה אליו וירוח לו ויחלץ את ידו מתחת זרוע יהודה, ויוּכל להביט סביבותיו מבלי התעות10 עוד.

ויאמר רפיה אליו “הרבה תורה למדתי בבית אבי ובבית מדרש עירי, מקרא וגמרא, ויט לבי מאד לאהבה את ארץ אבותינו המהוללת והמחובבת מאד בפי נביאנו ורבותינו, ויהי כאשר ראיתי כי עת לעשות לנפשי, ואקומה ואלכה אל ארץ ישראל. זה לי חדש ימים לבֹאי, ולא מצאתי לי עוד איש כלבבי לגלות אליו לבי, כי הבחורים עובדי אדמת האחזות ישחקו לרפיוני; ועתה, כי ראיתי, כי איש טוב וענו אתה, יהי נא חסדך לקרבני מעט ולהשיבני דבר, אם יפלא בעיני ושאלתיך”.

“בכל לבי ובכל נפשי”, ענה יהודה ויתקע כפו לו.

רוח הנער חיתה, ואחר ברכו אותו מקרב לבו אמר לו: “השחוק אשר ישחקו הנערים עלי לא יחָתני, כי ידעתי, כי גם הם היו רכי לב, כל עוד אשר שמשו בבתי הספר, בחדרים וגם בבתי המסחר. ואם נהפכו לאנשי חיל, בעבדם את העבודה המחזקת את בעליה, ידעתי כי גם אני אהיה כן כאשר אשלח את ידי בעבודה. אך הדבר אשר יכאיבני, הוא דבר האנשים אשר באו הנה ויוציאו דבת הארץ אשר עיני ישראל נשואות אליה היום. האומרים כי דלה היא וקטנה לכלכל את העם הכבד הזה. ושתים רעות תצאנה לי מדבריהם, כי לבי דוי לראות את משא נפשי עולה בתהו; גם ירא אני לשום את חלקי במרגלים. ואני איני יודע מה להשיב להם, כי רק תורה למדתי, ויודע את אשר קרה לנו בימים הראשונים, אך בימים האלה אין לי דעת וחשבון”.

“כמה תשובות יש לי על שאלתך” ענהו יהודה “לו אמרו בני ישראל לשום להם ראש אחד, ולעלות מכל הארצות הנה, כי עתה נכונו דברי שאֵלתך. אך רב לנו רב, כי יבאו רק העשירית מהם; ובלעדי זה, הלא ידענו, כי כחמשת אלפי אלפים היו אבותינו בימי החרבן וכמעט כלם היו עובדי אדמה ובכל זאת רב השפע והעושר בישראל בימים ההם. כל עוד אשר ישבו בני ישראל בה לא הזניחו הנהרות, ולא יבשו המעינות; אמות המים היו עוברות במרבית השדות, כאשר קראת גם אתה פעמים רבות בתלמוד. השדות היו מזובלות, הדרכים מתוקנות על כן נתנה הארץ את פריה לברכה”.

“ומקוה אני” הפסיקו רפיה “כי בשוב ישראל אל אדמתו יקומו דברי חכמינו אשר דברו לאמר: משעלו בני הגולה, פסקו הזיקין והזועות והרוחות והרעמים, ולא החמיץ יינם ולא לקה פשתנם11. אך השאלה האחת היא, כי מספר בני ישראל כיום כעשרת אלפי אלפים פי שנים כמספר אבותינו”.

“ובכן תוכל לחשוך את דאגתך עד מלאת לישראל חמשת אלפי אלפים הראשונים בארץ” שחק יהודה ויאמר “ובהחל המליונים הנותרים לבא הנה, נתיעץ אז במה נכלכלם. אך גם אז תמצא תשובתך בצדך, כי רבו היום מלאכת העבודה, מלאכת המחשבת וחרושת המעשה בקרב בני ישראל, ולארץ הזאת היושבת על מבאות ים, אשר אירופא מימינה, אפריקא משמאלה, ואזיה הגדולה מאחוריה, והים הגדול לפניה, אין לה מעצור להיות רוכלת עמים כבהיות ישראל הזקן הרגיל והבקי והעם היושב עליה, ורבים הם אוצרות הארץ, אשר יוכלו לצאת החוצה, מבלי חַסר את נפש בניה מטובה. החמר הטוב (אַספלת) רב מאד בים המלח וכיום אין אוסף אותו. מטעי אתרוגים אשר אפשר להם להמכר לרבי רבבות, מעט מזער הם בארץ, דגים לאלפים ולרבבות מתים בכל רגע, בהשתפך הירדן אל ים המלח. וכאשר יכוננו במדה גסה דיגוּת12 מתוקנת בכל פרטיה ודקדוקיה כמהלך חצי שעה לפני ים המלח והיתה כל הדגה הרבה הזאת לפלטה”.

“ומדוע לא יתקנו כיום כל התקונים האלה?” התפלא רפיה.

“ומאין אדע אני מדוע לא יעשו?” השיב לו יהודה.

“ומאין תדע את כל הדברים אשר הגדת לי?”

"את הדברים אשר הגדתי לך יודע אני יען כי עוסק אני הרבה גם בתורת ערך ארץ ישראל, גם בתורת ערך כל הארצות.

“והלא תורת ערך הארץ, לא תלמד כי אם את שמות הערים והמדינות לגבולותיהן ולמספר יושביהם. ומה לערך הארץ ולכל הדברים אשר דברת?”.

“אמת הדבר” הורהו יהודה בנחת “כי פני תורת הארץ הם שמות, מספרים וגבולות, אך תוכה ואמתת ערכה, היא הדעת את טבע הארץ את כחה ואת כל תוצאותיה למיניהן. ולוּ היה לאל ידי, כי עתה למדתי את תורת הנטעים להלכה ולמעשה כי בתורת עבודת האדמה ותוצאותיה דבקה נפשי!”

“התורה היא וללמוד אותה אתה צריך?” שאל רפיה כמשתומם.

“והלא כל אכר יודע את התורה הזאת”.

“לא כן הדבר אחי” האיר יהודה את עיני רעהו “האכר יודע הוא רק את טבע חלקת אדמתו בזמן שהיא כדרכה, ככל אשר תדע הדבורה, את מלאכת הבנין לתאֵ דבשה, והשממית את מלאכת מַטוה קוּריה, אך אם יארע לו דבר שלא כדרכו, אבדה עצה ממנו. וכי ישאל פי חכם והתבונן באדמת האכר ויעץ לו לרפא את האדמה בזרותו עליה גיפסיס אן סיד, או יצוה לו לזרוע זרע אחר, הכל לפי צרכו. אך עוד יותר מצורך היחיד לתורת הנטעים, רב צורך מדע זה לארץ כלה, למען ידע בעל כל נחלה מה לעשות באדמתו, היזרעה חטים אם שעורים, היטעה גפנים אם זיתים, עצי פרי הפשתים, עצי שמן קיק13 אם טבק, כי יש קרקע יפה לזה וקשה מאד לזה. ראֵה נא אחי הנה לתפוחי הזהב14 לא היה לפי ידיעתנו כל זכר בימים קדמונים בארץ הזאת ועתה הנה נטעו פה ויצליחו מאד ומאין באו הנה? מפורטוגל, על כן יקראו לפירות האלה פה פורטוגלים. ועתה טוב פרי זה בארץ הזאת מאשר הוא בפורטוגל. והארץ הזאת, אשר יש בה מקומות אשר כמעט לכל דונם טבע אחר, יש צרך גדול בתורת הנטעים. כי אפשר מאד לאיש אשר לו מאה דונם אדמה, לחבל את כל מעשיו לזרוע או לנטוע אותם בצמחים אשר לא יצליחו כי אם למוץ את כל לשד אדמתו, באשר לא ידע את טבעה; וכאשר ידעהָ היטב, יש אשר תעלה בידו לעשות עֹשר בחלקת אדמתו הקטנה, בזרעו ובנטעו כל זרע וכל נטע על מקומו הראוי לו, על פי טבעו. ולפי דעתי, הנה הדעת הזאת מכשיר גדול לישוב הארץ”.

“חיי נפשי!” קרא רפיה וישתומם כי הגמרא אומרת ממש כדבריך, כי זה עקר הישוב. ואלה דבריהם: “יושבי הארץ שהיו בקיאין בישובה של ארץ, שהיו מריחין את הארץ, וטועמין את הארץ, שהיו אומרים מלוא קנה זה לזיתים, מלוא קנה זה לגפנים ומלוא קנה לתאנים”15

“אין ספק, כי זאת היה כונתם”. קרא יהודה בלב סמוך ובטוח. “ומה רבו עוד תוצאות ארץ אבותינו, אשר כמיותרות הן בעיניך, ובאמת אפשר להן, להיות למקור מחיה ועשר לארץ. הן, לארץ ישראל יאמר ארץ הפרחים, וכאשר תהיה פה וראית את המון הפרחים, אשר יציצו יעלו אחרי הרביעה16 הראשונה לכל מראה עיניך וגם על הכֵפים ועל הסלעים יעלו, והתבוננת ליפים ולהדרם ואבלה נפשך לראות, כי כאבק יעלה אוצר החמדה הזה, מבלי הָבא כל פרי ליושב הארץ”.

“ומה פרי ישַווּ פרחים בכל הארצות?” שאל רפיה. “מעודי לא שמעתי, כי יביאו פרחים שכר לבעליהם”.

“שמע נא רפיה אחי” דבר אליו יהודה “למיום אשר רחקנו מעל אדמתנו ונהי לרוכלים ולחנונים כלנו, נטל ממנו טעם יפי יצורי האדמה. על כן לא תוכל לדעת את ערך פרח נאה לאיש יודע חן. וגם הארץ אשר באת משם לא ארץ פרחים היא, על כן לא שמעת בארץ ההיא כי יהיו לבעליהם ללחם, אך לוּ ידעת את מספר צמחי החן האלה המגוּדלים והנצורים באטליא, את צרורות הפרחים והשושנים הנמכרים לרבבות בניצא כי עתה אחרת אמרת. גם בגרמניא, אשר כמעט על ארצות הצפון תחשב עלתה מרבית הפרחים בדור הזה, ויהי למשלח יד נותן לחם לעובדים ולעסק טוב מאד לבעליו, ולתפארת לגוי כלו ולארצו”. –

“שא נא לי יהודה אם אומר לך, כי רק כללים קראת וכללים ידעת, אך היודע אתה גם פרט נודע בשמו, כי פלוני ופלוני החזיק במרבית הפרחים ויצלח?”

,“הכלל הזה שאני נותן לך, כלל שלאחריו מעשה הוא. בכפר שטיינפורט במדינת הֶסֶן העליונה בארץ גרמניא כוננו שני אחים מִגְדלות17 שושנים על עשרים וארבע מענות אדמה. וישביחון משנה לשנה עד כי הרבו מספר מיני השושנים הנווֹת והמעונגות הנבדלות לחליפות צלמיהן, לרֹך טרפיהן, לשלל צבעי רקמתן ולריח עדניהן; ויהי כי יצא טבען בעולם ויעשו עושר גדול וכיום יצאו לבעלי המטע הזה כששים ככר גרגרי זרע לשנה, רק למין שושנה אחת. ומלבד אשר ימכרו פרחים בהמון רב ועצום למראה ולריח, יכבשו שושנים בבית הבד אשר להם והוציאו את מיץ שמנן ומכרו אותו במחיר יקר מאד לבתי עבודת הטבק. ועקר עסקם היא מוצא קני השושנים לאמריקא. ואם יצליחו שושנים בארץ גרמניא הקרה והאפלה, הלא יצליחו פה בארץ המלאה אור וחום צח על אחת כמה וכמה. ולגרמניא אין מעריץ ואין חובב בלתי אם הגרמנים לבדם, ולארץ ישראל רבו חובביה ומעריציה בכל גוי ובכל ממלכה, ואין ערוך לפרי אשר יוכל לשאת גם המקצוע הקטן הזה, לעם משכיל חרוץ ושקט כעם בני ישראל. וממנו תדין על המקצועות הגדולים על האתרוגים ועל היין ועל השמן”.

“מה לכם יהודה ורפיה, כי תבלו כל היום הזה בחקירות אשר לא ליום מועד הם”; גער בהם עמיאל ההולך מאחריהם “הבה יהודה, שירה לנו משירי ציון”.

"כדבריך אעשה יקירי, אך יען כי עוסקים אנחנו בפרחי אדמתנו, על כן אשיר הפעם לפרחי ציון את השיר, אשר שרנו בהתהלכנו על הר הכרמל ממחרת יום הגשם בעלות הפרחים.


הֲדַר הַכַּרְמֶל

1

פְּרָחִים אֵלֶּה מָה רַבּו

מַה נָאֲווּ וּמַה זַכּוּ?

מִלֵּב מִי חֹגוּ חֹרוּ

מִיַּד מִי צַחוּ אֹרוּ?


2

וּמִי הֱבִיאָם וּמֵאָן

הֵנָּה הַשָּׂדֶה וְהַגָּן

מְקוֹם תְּמוֹל קָדַר מִקֶּרַח

הֵן יַעֲלֶה צִיץ וָפֶרַח


3

מִי יַקְרִין שֶׁמֶשׁ מֵעָל

יָנִיף עֲלֵיהֶם שֶׁפַע טָל?

יָנִיק אוֹתָם צוּף נַחַת

מִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תַּחַת?


4

מִיַּד מִי עָשְׁתוּ לַחוּ

בִּשְׂמֵיהֶם עַזּוּ צַחוּ

לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ מְתֵי חֶלֶד

טָף וְזָקֵן שָׂב וָיָלֶד?


5

הוּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא!

שֻׁלְחָנוֹ הֵן עָרוּךְ הוּא

וְהוּא צִוָּהוּ הַפְרֵחַ

בָּר, פַּת, הוֹד זִיו אַף רֵיחַ.


ורפיה אמר "גם בגמרא יש מאמר כעין שיר זה:

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא

מֵשִׁיב רוּחַ וּמַעֲלֶה נְשִׂיאִים

מוֹרִיד מָטָר וּמַצְמִיחַ אֲדָמָה

וְעוֹרֵךְ שֻׁלְחָן לִפְנֵי כָּל אֶחָד".

(קדושין ל"ב.)

והנערים שרו את שיר הדר הכרמל וישנו וישלשו עד בֹאם אל הגשר היפה הגָשוּר18 על פני גיא קטן. אז נעלה מעל שפתיהם השיר הנשמע מפני הדר גאון השיר הנראה השפוך על קולוניא הרעננה היושבת במעמקים במכתש19 ומסביב לה הררי אל אשר יסֹכוּ לראשה, ולא יתנו לכל רוח משחית לגעת בה; על כן יחשב המכתש הנחמד למקום מרפא ליושביו, באוירו הטוב, במימיו היפים והזכים, ובמראותיו הנהדרים והנערצים אשר ירחיבו אף ירוממו את לב האדם.

האורחה באה עד המלון אשר איש ישראל הוא בעליו ויפרקו את צרורותיהם מעל החמור, ויבאו אל הסכה אשר בחצר ויסעדו שם את לבם. ודוד קשר את חמורו בשריגי הברזל אשר על יד מעלות הבית ויקן מספוא וישם לפניו ויעל וירץ גם הוא אל בני לויתו ויתהלכו אחרי כן בכל המקום לארכו ולרחבו וידלגו על ההרים ויקפצו על הגבעות וישובו כנטות היום שמחים וטובי לב העירה וישירו שירי ציון בכל הדרך.

ב.

בסכה מסככת בכפות תמרים עשויה בטוב טעם והדר על גג אהל אחד הבתים אשר באחת בשכנות בני ישראל אשר מרומי הרים נשקפים לה, ישֹב ישב איש בא בימים לבוש בגדי אירופא ועיניו ולבו אל מסכת סכה אשר לפניו אשר השמש הבאה שלחה עליה שארית קוי אורה.

“הנה קַהוָה לפניך עתניאל שתה נא”. קרא אביגיל אשתו אשר הגישה שני פכים קטנים על רקוע פח ותתן לפניו, ואחד לקחה היא ותשת. “עוד מעט השמש לבוא והבנים עוד לא שבו” דברה על נפשה, ותקח גליון מאחד הספרים אשר על השלחן ותבט בו.

ועתניאל לא פסק מתלמודו עד אשר השלים את ענינו וישא עיניו ויקח את פכו וישת.

“מה הגליון המשורטט אשר תקראי בו, החשבון הוא?” שאל את אשתו.

לא חשבון הוא כי אם תעודת בית הספר אשר לבננו, אשר מצאתי בספר" ענתה האשה, ואני המצרפת בו אחת לאחת למצא חשבון, שמונה פעמים כתוב עליו “טוב מאד” ושלש פעמים טוב. ואחרי כל השבח הזה, לא ידעתי מה תהיה אחריתו. היוסיף ללכת אל בית הספר, והלא אין עוד כת ראויה לו. הנשלחהו אירופא ללמד רפואה או הנדסה הלא אין כיסנו מספיק. מדי זכרי זאת תתעטף עלי רוחי".

“אין אדם לומד תורה אלא מה שלבו חפץ” אמר עתניאל בנחת “ולו היתה ידי משגת מי יודע אם צלח לרפואה או הנדסה”.

“אם על פי חפץ לבו תבור לו דרך” התלה אשתו, העלהו על גבעות חולת המחוז ושתל שם יערות ועצי פרי, או שלחהו ארצה ספרד, למנות מספר לאילים ולעתודים היוצאים שם שנה שנה, או צרפתה ילך להעלות במאזנים את משקל החמאה הנשלחת אל כל הארצות ולחשב את הכסף אשר ישוב אל הצרפתים במחירה כי ידיעות וחשבונות כאלה כל משוש דרכו; ואני אחת היא לי אם ידע כמה מעלות לסוסי אנגל בדור זה על סוסיה שהיו לה זה בדורות הראשונים; אם בעל כשרון הוא, יהי נא הכשרון למשען לחם בידו בלמדו חכמה המחיה את בעליה, כתורת הרפואה, אך מה בצע כי ישעה בדברי רוח?"

“אך אי אפשר לעולם בלי רוחות” ענה האיש בשחוק “ואם הרוח נשמת חיים הוא לכל חי לא יפלא מעם ה' להפליא חסדו ולעשות גם דברי רוח למקור חיים”.

“הנה באה מרת נעמה לבקרך” בִשרה המשרתת, ותמהר האשה ותצא להקביל פני חברתה.

ויהודה ודוד שבו מדרכם וישימו לפניהם לחם בסכה ויאכלו וישאל אביהם למוֹצאוֹת אותם ויספר יהודה לאביו את דברי שיחתו אשר שח עם רפיה ויטב בעיני אביו.

ודוד נתן קולו בשחוק ויספר בעליצות לב את דבר המהלוּמות אשר נחל הכושי מיד הנערים לכל פרטיהן ודקדוקיהן.

ויעמד עתניאל את פניו וישם את עיניו בדוד בנו ויאמר: “הן אמץ לב דבר יפה הוא בעתו מאד ואם אמת הדבר כי הניף הכושי את האַלה עליכם, תבא ברכה על הנערים אשר נתנו לו לקח טוב; אך שמוח אל תשמח בדברים כאלה בני פן תהיה באחריתך בעל אגרוף קורא למהלומות, ואתה ידעת כי כל המרים יד נקרא רשע”.

“הלא בכושי שלחו יד ולא בחברנו” נסה הקטן להצטדק.

"אל תאמר בני כדבר הזה אשר יאמרו חנפי כל העמים, כי רעה גדולה הביא דבר זה על כל יושבי הארץ. אם אמנם אמר לעשות לכם רעה היה לכם לקדם את פני הרע הזה ולהכריעו לוּ גם היה אחיכם עצמכם ובשרכם; אך אם ישב לבטח עמכם או הלך מנגד לכם כי עתה חטאתם לה' יוצר האדם, לו נגעתם אף בקצה כנף בגדו לרעה. וכל השולח ידו או גם את לשונו גם בזַמזוּמי או בצוֹעני, לא יחוס גם על בן עמו או בן ארצו. ועל כן הזהירו חכמי ישראל “אם הרגלת לשונך לדבר באחיך שאינו בן אומתך סוף בבן אומתך תתן דופי”20

ויהודה החפץ לחלץ את אחיו ממבוכתו, השיא את הענין לדבר אחר וישאל אל אביו לאמר: “אך בכל זאת נאה הכח והאמץ לפי דעתי מאד, למי שיודע לכוֵן את תשמישם במועדם, גם היום ראיתי כי חסד גדול עשו הנערים לכל בני הכפר ועל כן הודו אותם הזקנים ויברכום”.

“ומי יכחיש זאת כי הכח והאמץ תפארת בחורים וכבוד גברים”. הסכים עתניאל בכל לבו “והלא גם בימי נביאינו, היה שם איש גבור חיל, שם כבוד לבעליו; ולענין זה נחשבה בעיני עבודת הצבא כבית ספר לגברים, ללמוד בהם את בעליה כח וגבורה”.

“ואם טובה היא התקנה הזאת כאחת הטובות תרבות האדם” שאל יהודה, הלא עתידה טובה אחת, שתנטל ממנו בימים אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליהם, לימים אשר יכתו גוים את חרבותם לאתים כי אז לא יהיה חפץ עוד בצבא מלחמה".

“ומה נעשה בחרבות ובחניתות” התמם עתניאל וישאל: “הנדק אותם לאבק דק ונזרה אותם על פני רוח?”

“לא” ענה יהודה “הכתוב אומר, כי יכתו אותם לאתים ולמזמרות”.

“והאתים והמזמרות הם יהיו ביד הגוים כלים למלחמה אשר צוה ה'”.

“ואיזו היא המלחמה אשר צוה ה'?” שאל יהודה ויתפלא וישתומם "היא המלחמה, אשר לא יתקע איש בלב אחיו בן עמו או בן עם אחר את להבת חניתו, כי אם אל בטן האדמה ישלח את אֵתו ואת מחרשתו. אז תחדל המלחמה אשר ילחם אדם באדם לרע לו, והחלה המלחמה אשר ילחם האדם ביקום לרדוֹתוֹ ולכבשו ולהוציא ממנו חיים לעולם. היא המלחמה אשר לה נוצר האדם, כאשר דבר אליו ה' ביום הבראו, ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו וגו'; את המלחמה הזאת מצאו חכמי ישראל נאה ומתוקנת לגברים באמרם: דרכו של איש לכבוש. והאדמה הזאת, הוסיף עתניאל לדבר “אשר התקוממה על האדם, לא הוסיפה תת כחה לו, למן היום אשר פצתה את פיה לקחת דמי אחים מידו; היא תכנע מפניו לתת לו את פריה ביום אשר תקפוץ את פיה מקחת מידו את הדמים ההם, ביום אשר רבי רבבות הידים השלוחות כיום אשה ברעותה להכחיד ולהשמיד תחלנה כלן בה. והנצחון אשר ינצח האדם שכם אחד את היקום כלו להביא חיים לעולם גדול יהיה”.

"אך מה מקום יהיה אז לרוח אמץ וגבורה? שאל יהודה. –

– “עודני זוכר” השיב לו אביו "כי בראותך ביפו פעם אחת גנב שודד אסור בזקים ונחבט בשוטים ברחת ולא יכלת לראות את מכאוביו, אף כי ידעת כי דבר צדק ומשפט עושים השופטים ביסרם את הרשע ולא קנאת בשוטרים אשר הכו אותו כדי רשעתו; ולעומת זה כאשר הביאו אל פתח תקוה סוס שובב מערבות הירדן אשר הפיל כל רוכביו אחור, ויעל אחד מהבחורים ויכריעהו ברוב כחו ולא נתנו להתקומם מתחתיו, ואחרי כן החל להטותו מעט מעט אל כל אשר חפץ עד כי הרעישו כארבה הנה והנה וירבִיצוהו רגע ויבלמהו רגע כטוב בעיניו, קנאת בנער הרוכב קנאה גדולה ותאמר: מי יתנני חזק ואמיץ כמהו, ובשוטר לא קנאת יען כי במעשה הרוכב אין בו דמים.

ובמעשה השוטר, אף כי אי אפשר בלעדיו, דמים בו. ואין לה מקום, כי אם כל עוד היות פשע וזדון בארץ".

“אבל מה מקום יהיה אז למַרבית21 מַנחלת לאדם במבחר ימי נעוריו, כח גוף ואמץ לב, סדר מדוקדק ומשמעת, תרבות אנשים ודעת עת ומשפט, קומה זקופה ורגל ישרה?”

“אז יהיו בתי ספר לעבודת האדמה, הדורשת גם היא כח ואמץ וכל מדות הטובות שמנית זה מעט”.

“ומקוה ישראל מה הוא?” שאל הנער בנפש חפצה.

“רק למראה עין ראיתיו. את פרטי הבית הזה לא ידעתי, אך סדריו, מעמד חניכיו ומהלכם, צאתם ובאם, שבתם וקימתם מהוללים בפי יודעיו, כי משמעת חמורה ומסודרת נוהגת בו, ובכלל הדבר אני אומר, כי בית כזה מקור ישע הוא לישוב הארץ”.

“ואם מכון כזה יש בארצנו, מדוע ימנעו רבים מנערינו את רגליהם ממנו?” שאל יהודה בכל חפץ לבו.

“יען כי עבודה גסה היא, ולא חכמה ולא מלאכה היא בעיניהם”.

ובעיני לא כן הדבר, אמר יהודה. “מה נפשך! אם גם הנער בכשרונו, הלא עבודה גסה נאה לו, ואם משכיל הנער וחרוץ ימצא בעבודת האדמה ובכל סניפיה, חכמה עמוקה ורחבה מאד. ולוּ מלאו אבי ואמי את ידי לדבר הזה, כי עתה בכל לב הסתפחתי בבית הזה לעבוד בו, ובה' בטחתי כי יהיה עמדי לעשות חיל בצאתי ממנו”.

“עוד אתיעץ בדבר הזה, וגם על לב אמך אדבר, וקרוב הדבר כי נמלא את ידך לערוך מכתב אל ראש הבית לאספך שמה” עיני הנער אֹרוּ ויצא שמח וטוב לב.


ג.

בבית עתניאל רבה התכונה. הזוּג קוֹרֵץ והמנגנון22 רועש. האם קוטעת23 בגדי פשתן וכִתְנָה24 גסה, והבנות תופרות בחפץ כפים, והשלחן מלא קִצועים ומַטלָניות, אשר נקטעו מתחת זוג המספרים.

למי את מְחַיֶטֶת25 שרתי, בַמַסֶכֶת26 גסה כזאת?" שאלה דינה התַגֶרת, אשר באה ותתיצב פתח הבית, וסל בצלים בזרועה האחת ושני תרנגולים בזרועה השנית.

“לבני ליהודה ההולך למקוה ישראל לעבוד שם” ענתה בעלת הבית.

“צרה ההזיקתני” קראה התגרת בקול. “הנער טוב עם ה' ועם אנשים כיהודה בנך, יעבוד במקוה ישראל? ה' עמך, הלא גם אני הדלה העניה הקבצנית לא חפצתי לתת את בני שמה, אף כי איננו רך וטוב כיהודה בנך”.

“יען כי בני הוא ולפי דברך גם רך וטוב, על כן אתנהו שמה” ענתה בעלת הבית במעט גאון. ואת תני לי תרנגולת אחת לצדה לדרכו.

ותורד האשה את סלה ארצה ותנח אצלה אחת מתרנגלותיה, ותתדפק בכנפיה מקצה הבית עד קצהו, ואת השנית לקחה ותשקול על כפה.

"ראי נא שרתי את התרנגולת, הניפי נא אותה תנופה, שאי אותה על כפיך אם לא כאַוז יגדל משקלה, חי נפשי וחי נפשך! וכה יאכלנה בנך בשמחה ובלב טוב אם לא כוס שומן יצא לך ממנה! מששי בבהן ידך במפלי בשרה וראית אם כזבתי לך ואם לשקר “נשבעתי” ותמהר ותפח בתרנגולת ותעלעל27 ברוח פיה את נוצותיה הנה והנה.

“הראית משמן בשרה? כה יחַלו את פני בתי במנחה ליום שמחתה, כאשר חלתה דבורה הגבירה את פני לתתה לה בחצי מגידי28 כסף ולא אָביתי”.

“הפעם הזאת בטחתי בך, כי אין לי פני אף רגע ואַת תני אותה על יד המשרתת”. השיבה לה בעלת הבית הנחפזת.

“יתן ה' וקנית בקרוב מידי ברבורים אבוסים ותרנגולות מפוטמות למשתה בנך, בראשונה לסעודת התנאים ואחרי כן ליום חתונתו!” ברכה האשה.

“עוד רחוק היום ההוא” השיבה בעלת הבית, ותרנגולים רבים עוד ימכרו ויאָכלוּ עד העת ההיא".

“ואני אשת כסילות לא ידעתי מדוע זה ירחק היום ההוא”. התפלאה האשה “והלא נראה יום יום נערים קטנים מבנך ונופלים ממנו בכל דבר, באים אל תחת החופה ונדה רב ינתן להם ומזונות וכל טוב ומה מהם יהלך? האח! יהי נא חלק בני עמהם ועיני רואות אב רחום! קחי נא גם את תרנגלתי השניה שרתי ושנות חיים ינתנו לך ולבנך. ובצלים התקחי? ראי נא והתבונני הנה גדלם ככף איש. כה נשׂבע שנינו מלא כף נחת. הבצלים הם? הלא אבנים הן! אבנים כמשמען בקשים ובכבדם”. ותקשקש שני בצלים זה אל זה באזני אביגיל.

“את הכל אקח מידך אשה טובה, אך ביום אחר, ועתה לכי לשלום ובאי הנה למחר”. השיבה בעלת הבית בחפזה.

“ברוך יומך29 שרתי” קרא איש בא בימים לבוש נקיים, ובידו צמד נעלים מצוחצחים. “הנה הנעלים ונשא אותם בנך על רגליו לחיים ולשלום”.

“רחל תני נא כוס חמים למר שמעון” קראה האשה לבתה הצעירה.

“הלא תשתה מר שמעון כוס חמים?”

“אם חסדך גדול עלי שרתי” ענה האיש “מדוע אמנע מנפשי את הטוב” וימסכו לו כוס חמים וישב וישת.

“הנה אמש בשבת חברת האושכפים על ספר עין יעקב”, ספר האיש בשתותו את החמים "קרא לפנינו רבנו לאמר: גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מיראת שמים. וישאל איש מתוכנו, ואם כן מדוע לא יתנו תלמידי חכמים ללמד את בניהם מלאכה? וישב לנו רבנו כי לפי הגמרא כל מי שאינו מלמד בנו אומנות כאלו מלמדו ליסטות. אך הגלות והמועקה היו בעוכרינו, ועתה כי החלו בני ישראל לשוב אל אדמת אבותם והיתה העבודה לכבוד גם למשפחות המיוחסות. ויספר לנו כי גם רבי עתניאל שיחיה, שולח את בנו המשכיל לעבוד את האדמה, ונברך כלנו את בעלך ואת בנך. –

אך איהו כי אֵכוֵן את הנעלים לרגלו?".

“הנה הוא בא!”

המנורה העלתה, כי באה השמש, ויהודה בא הביתה ושני מכתבים בשתי חֲפיסות30 גדולות בידו.

“ממי המכתבים ולמי הם?” שאלתהו אחותו הבכירה.

“תעודת מורי בית הספר ותעודת הרופא” ענה הנער ברוח חיים.

"ולמה תעודת הרופא? שאל שמעון האושכף.

יען כי לא יאָסף תלמיד אל מקוה ישראל, עד אם לא בדק אותו רופא מומחה, כי בריא הוא וכי אור עיניו עמו כראוי וכי הבליעו בבשרו אבעבועות31.

ועתניאל בא אל הבית, ויקם שמעון מפניו וגם יהודה קם וינח עתניאל גליון מקוּפל על השלחן ויאמר הנה הבאתי לך בני, את הנפוּש32 מבית הפקודות33 ועתה תנהו נא בחפיסה אחת גדולה עם שתי תעודותיך, ושמת אותן במעילך למען תמסור את שלשתן יחד בראשית הראותך את פני הפקיד וראה, כי איש משמעת אתה ולא הפלת דבר מכל אשר צוך.

ושמעון כִון את הנעלים לרגלי הנער וימצאם נכונים, ויקם ויתקע כפו לנער ויברכהו לדרכו וילך.

ועתניאל בא לו אל חדרו ואביגיל כונה על בנה את בגדי הפשתן והכִתנָה, והמחט בין שניה ותרא ותבחן, ותחלק, ותמתח מפנים ומאחור, ותמצמץ עיניה היטב, ותתבונן אל מקום אחד, ותרא, והנה שם יעיק הבגד, ותמהר ותפשטהו ויהי משפטה החרוץ לאמר:

“הֵעָתק יעתק כפתור זה ממקומו, אין עצה אחרת”.

“הלא כה יעצתי מראש”. קראה הבת הבכירה בשמחה.

ואביגיל אמרה בצחוק קל “יש אשר גם בנותי תדברנה את הנכונה”.

ויהודה אמר “הנה עת לצרור את בגדי”. ויַסע את המרצוף אל תוך הבית ויפתחהו, ויפרוש סדין עליו מאשר נתנה לו אמו, ויחבוש במגורה34 האחת בגדי לבן מגוהצים ומקופלים וישם עליהם את בגדי שבתו ומרבית בגדי המלאכה אשר נעשו לו זה מעט; ובמגורה השניה שם שני ספרים, הלא הם מקרא ומשנה, וישם שם עוד ספרים עִברים עַרבים וצרפתים ויתן שם את התפילין הנתונים בתיק יפה מאד אשר רקמו לו ידי אחותו, ומפת ארץ ישראל במדה גדולה אשר רשם הוא בעצם ידו.

“יהודה” נשמע קול עתניאל וימהר הנער אל אביו החדרה.

הנה שנה חטפתני אמי, אלכה נא לי אל חדרי ושכבתי" קראה הבת הבכירה בקול נחבא ותשק ידי אמה.

“תערב עליך שנתך בתי”, ענתה אביגיל.

והנערה הסבה את פניה בלכתה לבלתי הראות דמעתה אשר לא יכלה עצור בה, בראותה את בגדי אחיה נחבשים לדרך, ואביגיל שמה עיניה במרצוף הפתוח ותבט בו כנדהמה.

“מה לאחותי כי נכמרו רחמיה לבכות?” שאלה הבת את אמה “הלא רק דרך שלש שעות כיום במסלול הברזל מירושלם עד מקוה ישראל, והלא כבר היה יהודה רחוק ממנו כמהלך יום בשבתנו אנחנו אז בנגב יהודה והוא היה בבית הספר בירושלם?”

“לא על מרחק המקום נעצבה אחותך” השיבה לה אביגיל “כי אם על דרך החיים אשר יהודה מתיצב עליה היום, כי הלא רק אדם אנחנו ודרכנו נסתרה ממנו”.

“הלא הוא בחר בדרך הזאת ואת ואבי הסכמתם על ידו?” שאלה הנערה ובכן אין ספק, כי טובה היא".

“בתי, ידענו גם ידענו, כי לפי ראות אנוש טובה הדרך הזאת, אך הלא דרך חדשה היא, וסדר חיים חדשים; הן אמנם כי לא פנקתי אתכם בתפנוקים יתרים, בכל זאת הלא רך יהודה וענוג ומי יודע אם יוכל לעמוד במזון הגס אשר יאכילו שם את באי בית הספר ההוא, ובעבודה אשר יעבידוהו”.

“ומדוע יאכילו אותם מזון גס?” קראה הקטנה.

“יען כי אומרים ראשי הבית לגדל דור חזק אשר כח בו לעבוד את האדמה”. השיבה לה אמה.

“ובכן הלא יחזק גם הוא וטוב לו”. קראה הילדה.

אבל כל התחלות קשות35 אמרו חכמינו “כי אין אדם יודע עוד אם לא יכבד עליו הדבר אשר החזיק בו”.

“ובכן ישוב אל ביתו אם יראה כי כבד עליו הדבר?”

“לא בתי, עצה כזאת יעוצה היא למי שדעתו קלה עליו, למי שהוא עושה בלי דעת וחשבון, לא לנער כיהודה אשר כבוד נפשו יקר לו כשלום בשרו, הוא ישא בשרו בשניו גם אם לא ייטב לו, ומי יודע אם לא יבוּלע לו חלילה ואנחנו לא נדע”. אמרה אביגיל ותמח דמעה מעל פניה.

“ובכן” יעצה הקטנה “יתקע נא את כפו לאבי אשר כל דבריו קדש הם לו, כי אם אך ראה יראה, כי לא יכוֹן הדבר לו, או אז ימהר להודיע לכם וידעתם מה לעשות בו”.

“חלילה לנו מעשות כדבר הזה” קראה אביגיל “הן הורים יודעים חובותינו אנחנו, ואף כי לב יהודה טהור הוא כזהב, בכל זאת עודנו רך בשנים, וככל אשר אין לנעול מפניו את הדלת לשוב אל ביתנו, כאשר לא יוכל שאת, כן אין לנו גם לפרוץ לפניו את הדרך ולעשות את הדבר קל בעיניו”.

“נפלאים ממני דבריך אמי ולא אבינם”.

“השכחת בתי כי בקראך את דבר השוטרים אשר העבירו קול במחנה לאמר: מי האיש הירא ורך הלבב ישוב אל ביתו, שאלת את פי אביך לאמר: ומה משפט האיש אשר לא שמע לקול השוטרים ואחרי כן ראה, כי לא יאמץ לבו למלחמה? ומה השיב לך אז?” “כי קשה משפט האיש ההוא אחרי אשר גמר פעם אחת בלבו להתחזק ולהיות לאיש חיל” ומן הדבר הזה דיני בתי על כל הדומה לו".

היאמר מלחמה לעבודה “שאלה הקטנה בלגלוג קל?”

“כן הדבר מלחמה גדולה היא העבודה, מלחמת החיים הקשים מאד ואַת עוד קטנת מהכיל הדבר במלא גדלו.”

ואם כן איש חיל יהודה? הָה הָה הָה!" שחקה הילדה בקול.

“כן הדבר בתי! ובה' בטחתי, כי נער מלא מוסר כיהודה יסכין מהרה עם הדבר החדש והיה חמודות למוריו כאשר היה פה. אך דבר אחר יחרידני לרגעים, הן ידעתי את כשרון יהודה ללמוד אחת החכמות המחיות את בעליהן, והוא מושך את ידו מהן ומיחד את לבו לעבודת האדמה. אמנם, קרוב הדבר, כי הוא בתשוקתו למרבית הנטעים יעשה ברצות ה' חיל ומצא לחמו בכבוד, אך אם לא יפל הדבר אחרי כן כאשר עם לבבנו, מי יודע אם לא יחרף לבבו. אך את הדבר אשר אנחנו עושים, לשם ישוב ארץ אבותינו אנחנו עושים, ובכן נעש נא בשמחה וטוב לב וה' אלהי ישראל אשר בשם קדשו בטחנו יהיה עמנו ועם יהודה בננו”. כלתה האשה את דבריה בלב נכון.

ועתניאל צוה את בנו לשבת לפניו ויאמר: “הנה אמך הכינה לך צדה וערך בגדים וכל מחסורך, ועתה הנני גם אני לכלכל אותך בדברים הצריכים לך מאד; דע לך בני כי האיש החכם ידע בכל דרכיו, את הדבר אשר שם לו לקו ולמשקלת בחיים ועל פיהו יפלס כל נתיבותיו. הנה אהבת עמי ומולדתי היא האוֹרחת החוזרת על אכסניא שלה, הרוח המושלת בנפשי, בלבי ובכל קרבי וה' היה עמי, לתת הרוח הזה עליך, אשר גם עלי נאצלה מאבי זכרו לברכה, אשר ציון וירושלם היו כחותם על לבבו, כל עוד אשר נשמת חיים באפו, אך הוא הביע את אהבתו בנדבת לבו ליושבים לפני ה' בירושלם, בפזרו כסף רב לקנות מלאכת חרשי עץ וחרשי אבן יושבי עיר הקדש ובקנותו זה כארבעים שנה בתים בעיר הקדש. ואני לא כן אעשה, כי אם את בני אני מקדיש לארץ אבותי; ואתה בני עוד תוסיף להתנדב ממני כי את נפשך אתה נותן ואת כשרונך את מיחד לארץ הקדושה, כי את כל עתידותיך אתה מניח למענה על קרן הצבי. אך כל הנותן בעין יפה הוא נותן”. יאמרו קדמונינו, הלא ידעת בני כי כל היהדות יציר אחד היא, בעלת גוף ונשמה, המולדת היא הגוף והתורה היא הנשמה, הנבזקת בכל אבר מאברי המולדת, ואף כי בישוב הארץ שהוא רוב בנין גוף האומה ורוב מנינה. ועתה אם אומר אתה לחַיות את פעלך, אל תרף ידך מן התורה הנופחת בו רוח חיים, הטה אזנך בני ושמע את תורת הנטיעה לכל פרטיה ממורי בית הספר, אל תפל דבר מכל אשר יורוך; אך בעת אשר יש לך פני תקרא גם בדברי קדמונינו בכל מקום אשר דברו גם הם על הארץ ועל זרועיה, כי אין ספק בידי, כי תמצא שם גנזי נסתרות, אשר בהגיהך עליהם אור המדע, יעשירו את רוחך עשר רב; הנה חכמי התַירים אשר לעמים, יעידו על פי רשמים מטושטשים, נפחתים ומקוטעים, אשר יראו לעינם החדה, כי בני ישראל היו כמעט מראשי עמי עובדי אדמה בעולם. ודבר האמת אשר יצילו חכמי העמים מפי עדים אִלמים, נשמע אנחנו מפי מורים חכמים מובהקים, מפי בעלי המשנה והתלמוד. ופרי משנה תשַוה לך עבודת הרוח הזאת, כי בעזור לך ה' ועבדת את עבודת הישוב בצאתך מן הבית ההוא, ולא תכשל עוד בדברים אשר נכשלו כל בעלי הישוב, אשר היו לפניך, אשר שכחו או לא ידעו, אשר יֵדע כיום כל איש מדע, כי לא רק גוף המדע כהויתו יש לכל העוסק בו לדעת, כי אם גם את דברי ימיו מראשיתו, ואף כי במדע התלוי בארץ מיוחדת ובאומה מיוחדת. ודברי ימי ארץ ישראל הנעבדת בידי עם ישראל כאלף וחמש מאות שנה הלא הם נמצאים לנו מזומנים ומבוארים בדברי המקרא, ועוד יותר במשנה ובגמרא, ואשר לא יוכל איש אחר למצא שם, אותה ימצא בנחת האיש אשר תורת הנטעים ועבודתם היא עסק גופו ורוחו כמוך, והתועלת השנית תצא לך בני מן הלמוד הזה אשר תלמוד לפרקים, בהניח לך מעבודתך, כי יתן משקל לרוחך לדבקה במולדתך ולא יתן לך לתעות ככבש במרחב בשדות הנכר. הנך רואה בני בדברי ימינו, כי ההלכה, אשר למראית עין אין בה אלא חומרי דין קשה,והיא עמדה לישראל להחזיק בו את חומו לכל קדשיו, ולתת את כל מחמדיו וגם את נפשו עליהם, ומדוע? יען כי ההלכה תופשת בחיי המעשה, אשר כל אדם שישנו בדרך ארץ, והוא מן הישוב, אינו בטל מהם אפילו שעה אחת. על כן היו דבריה, המלאכים המלוים אותו בדרך חייו, עד כי ההלכות היו באמת הליכות עולם לישראל כדברי רבותינו. ואתה בני אשר עולמך כיום הארץ ופריה, יהיו נא דברי חכמי עמך אשר דברו עליהם הליכות עולמך, והיתה תורתך ועבודתך אחת; ובטוח אני כי בדבר הזה תעשה לך שם וחיל".

“קרא בני כארבע או כחמש פרשיות ליום בכתבי הקדש ומעט מן המשנה, כאשר תמצא ידך. ובשבתות ובימי הגשם שאין בם עבודה, קבע עתים לגמרא ומדרש. ובדבר המדעים פנה את כל לבך לתורת הטבע בכללה ולמקצוע תורת הנטעים, וכל התלוי בו בפרטו, ובחר לך במדעי החול את ספרי חסידי חכמי העמים ספרי לינֵי ליביג שְׁלֵידֶן והֻמְבוֹלד, ואל ספרי הסופרים ההוללים אנשי תורת החומר אל תשלח ידך, כי המעט מהם, אשר ישחיתו את האדם מנפש עד בשר ויפרעו את כל מוסרו, הנה גם שטותיהם רעועות ואין רגלים להן. וגדולי חוקרי הטבע באמת כמעט כלם ראו מראות אלהים מתוך מעשיו, ולא שכחו את היוצר מפני הצורה ואת הנוטע מפני הנטיעה”.

"אף על זאת שים עיניך לבלתי התרועע בלתי אם הנער אשר תדע בו כי איש מוסר הוא ולבו שלם עם כל קדשי אלהים ואדם. דבר שלום אל כל רעיך, אך זכור את דבר בן סירא מושלנו “רבים יהיו אוהביך, גלה סודך לאחד מאלף”. ואל תהי למוכיח ולמחזיר למוטב, היה רק אתה גבר תמים ואיש ישראל, ואם תמצא חן בעיני רואיך והטבת להם הרבה יותר מאשר תכבד עליהם בדבריך ובמועצותיך, ושני דברים האלה אל ילוּזו מנגד עיניך תמיד “אין לך יפה מן הצניעות” “והרחק מן הכיעור ומן הדומה לו”.

הנער קם ויגש אל אביו ויחתום את כל דברי אביו בנשיקה נמרצה אשר נשק את ידו.

ד.

בחדר אין קול ואין קשב. שלהבת המנורה השוקעת מאד, אשר השקיעה אותה בעלת הבית טרם עלתה על מטתה, תפיץ את מעט אורה על השלחן המלא חבילות קטנות צרורות בניר ומרותקות בחוטים, ועל הכסאות, אשר על יד הקיר, אשר האחד נושא את המרצוף, אשר לא סֻגר עוד, והשני נושא עליו את שארית בגדי הלבן, אשר כלתה בעלת הבית לפני חצות הלילה, והשלישי נושא סל קטן, אשר תרנגולת צלויה ומתובלת ובקבוק יין בתוכו.

משרתת הבית התגנבה בלט מן הבית לבלתי הפריע את הישנים ותמהר אל בית המבשלות ותערוך מדורה גדולה, אשר האירה פני כל חדרה להבעיר אש ולערוך את המחם.

“יהודה” נשמע קול עתניאל "עורה משנתך כי הכסיפו36 פני מזרח ובעוד שעה וחצי יצא מחנה37 הקיטור לדרכו.

“הנה כבר קמתי לבשתי אף התפללתי” ענה יהודה מחדרו.

“בן חיל אתה” אִשר אביו את כחו.

כל אנשי הבית נעורוּ וירחצו וילבשו, ויהודה בא אל החדר וישק את ידי אביו ואמו ויברכם ברכת השחר. ועתניאל ואשתו השתוממו למראה בנם אשר החליף את שמלותיו וילבש מכנסי כִתנה וכתונת כתנה ואֵזור אזור עליה וכפה תוּרכית בראשו.

"הנה הבגדים מכוָנים לך מאד אמרה אביגיל, אשר לא על מעשה הבגדים שש לבה במסתרים, כי אם אשר הוסיפו הרבה על יפי הנער ועל הוד מראה קומתו.

“ראו נא, ראו נא את יהודה בבגדי אכר” קרא דוד בבאו גם הוא אל החדר “הכל הימים תלבש אותם? מה נאוו לך הבגדים האלה מי יתן גם לי בגדים כאלה”.

“והמרכבה אשר יעדת אתמול להוליכנו אל בית הנתיבות” שאל עתניאל “הלא היתה לה לבוא בטרם בקר, עוד מעט והנה השמש יוצאת ועוד לא באה”.

“הלא ידעת את העגלונים ודברם הנאמן? קראה אביגיל אין זאת, כי הוסיף איש אגורת כסף ויטוש אותנו ויהי לו”.

“ומה נעשה עתה, הנה אין עוד כי אם מלֹא שעה לצאת מחנה הקיטור, ואם לא נמצא לנו עתה מרכבה, יש לנו למהר ללכת רגלי, כי מהלך חמשה וארבעים רגע עד בית הנתיבות”.

“ובכן תשארנה הנשים בבית” יעץ עתניאל “ואני ויהודה נלך ברגלינו וסבל תימני ישא לפנינו את המרצוף”.

“אנא אבי, אלכה נא גם אני” חנן דוד את קולו.

“הלוך תלך אך מהרה נא הנה תימני”.

וירץ דוד, ובני הבית ישבו לשלחן החמים, האשה והבנות חשו כמו שׂם מחנק בגרונם ולא יכלו לבלוע מלא כף חמים, כי כבר תקפו הגעגועים עליהן, בטרם צאת עוד יהודה וגם הנער לא שתה כי אם עד החצי, כי לא יכול לשתות יותר.

הסבל בא אל הבית ויפתח את החבל אשר על מתניו וישם על המרצוף וישימהו על שכמו ויכף וישאל “אנא אשאהו?”

“ביתה הנתיבות” ענהו עתניאֵל.

שתי הדלתות נפתחו והסבל יצא.

הפטורים החלו, הנשירות והחבוקים רבו אף עזו. והמלין מעטו אף רפו, ויותר מאשר עלה על דל שפתים, נעצר בקרב הלבבות".

יהודה יצא38 את הבית ואמו ואחיותיו יצאו אחריו ותעמודנה על המעלות ותבטנה אחריו בנהמת לב, וכל שכני הבית ושכנותיו קדמו את פניו בחצר ויברכו אותו בעין טובה והוא נפטר מאת כל אחד ואחד בברכה ובכבוד.

והמשרתת בת ארם צובה המדברת ערבית החזיקה בקצה ידו ותשם על ראשה לאות כבוד ותברכהו ותאמר "וָלָד טַיִב39 בן פורת יוסף40.

והשומר הכושי רץ גם הוא לקראתו וישתחו ויאמר: מַע שַלְמוֹ חַוַגָא41 מע שלמו.

ועתניאל ודוד בנו משלחים אותו אל בית הנתיבות ויפנו אל ימין הדרך וילכו.

השמש יצאה על הארץ והמה באו אל הברכה העליונה.

“ראה נא, בני, הנה השמש האירה פניה אליך גם היא” אמר אליו אביו בשחוק, "אך השמעת את הקול העולה לך מן הברכה העליונה מודעתנו העתיקה, אשר ידענוה עוד מימי ישעיהו השמעת את דברה אשר היא דוברת לך ביום צאתך מבית הוֹריך, לבוֹר לך דרך לנפשך לכל ימי חייך? הלא זה דברה, אשר שמעה מפי הנביא: “השמר והשקט! אל תירא ולבבך אל ירא!”

“את הדברים האלה אשימה על לבבי להיות זהיר מתון ואמיץ וה' יהי עמדי” מלא הנער אחרי אביו.

ושפופרת הקיטור השמיעה מרחוק, נחרת שרֵקה נחפזה ונבהלה. וההרים אשר מסביב שונים אותה בקול הד גדול אובד במרחקים.

“תקע בשופר גדול לחרותנו” קרא הסבל התימני העמוס42 בלשונו.

ודוד עזב את אחיו וימהר אל הסבל וישאלו הלא כבר התפללתי בקראי לך, ולמה אתה שונה את תפלתך הפעם?"

“לא תפלת השחר אני מתפלל, כי אם מדי שמעי את קול שפופרת הקיטור, הרי אנו שומעים תחלת שופר של משיח שישמע במהרה בימינו”.

וישמע עתניאל ויקרב אליו וישאל: “היש לך אות כי הגאולה קרובה לבא?”

“יש ויש” ענה התימני הבקי במקרא ככל בני מקומו “הלא כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים ושם הוא אומר: “עורי צפון ובאי תימן”, ואומר: “אומַר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאי בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ”. ואימתי נתקימה נבואה זו? הלא בדורנו! אשר ירבו נדחי ישראל לעלות אל הר הקדש, מחדרי תימן ומירכתי צפון. ועל המסלול הוא אומר: מי אלה כעב תעופנה ראה נא העב הנדף ועולה מארובת מרכבות הקיטור העפות על מעגלי הברזל, וידעת, כי דברי נביאנו קרובים להתקיים כפשוטם במהרה בימינו”.

ראה נא בני" אמר עתניאל לבנו בשפת לא ידע התימני. הראית מימיך נושא סבל בעם אחר, אשר יהי בקי בספרות עתיקה ואשר דבריה יהיו בידו, כחצים ביד גבור לשלח אל המטרה אשר הציב לו? גם דבר זה יהי שמור בלבך בצאתך אל ארץ רבה, כי לא אחת ולא שתים תשמע קול מתחכמים גם מקרב אחינו מחפאים דברים על זקן העמים וזכרת את דברי סבל עני שבישראל וידעת מה גדול העם, אשר אַחד מבניו אתה".

מדי דברם זאת באו במשעול בין שתי גדרות אבנים ועוד מעט באו אל בית הנתיבות.

הסבל נגש אל אחד הספסלים, ויסוב אליו אחורנית ויכרע ויפרוק מעליו את סבלו אל הספסל. ויהודה מהר אל חלון הסוכן ויקן לו כרטס וישב אל אביו, והנה רעיו לקראתו, חברי בית הספר, אשר באו לברכו לדרכו וישמח לקראתם.

עתניאל שלם לסבל ויפן הסבל אל יהודה ויאמר “לך לשלום תזכה לימות המשיח!”

“תזכה ותחיה!” השיב לו יהודה כברכתו ויתקע לו כפו.

ובתוך בית הנתיבות הקטן כבר קם השאון לדממה, כי הכרטסים נמכרו, אך עוד עמדו מתי מספר על יד שוקלי המרצופים המדביקים פתקי ניר עליהם.

“מה תאמרי לאה עטרת ראשי” קראה דינה התגרת היושבת וסל עגות בידיה “לולא המסלול שהיה לנו, הזכה זכינו בדגים חיים בלילי שבתות וימים טובים בירושלם? חי נפשי וחי נפשך לאה חיתי, כי בעוד אשר חתכתי את הדג היה מקַרְטֵעַ43 ומרקד תחת הסכין כן נזכה לרקוד שתינו לשמחת בנותינו, אב רחום שבשמים”.

“אך לשמחת יום טוב ששמחו הפתאים ביום חנוכת המסלול מה זו עושה?” שאלה לאה הזעומה.

“אך זו שמחה, אך זו שמחה, גם אני רצתי ביום ההוא אל בית הנתיבות בלב מלא שמחה ולא ידעתי מה ובתי אשר לא תציג כף רגלה החוצה קמה גם היא ותלבש שמלת שבתה ותמהר שמה; הקללות אשר המטרתי עליה יחולו על ראש שונאינו, אב רחום, והיא לא השיבה דבר. אבי שבשמים בנות כאלה תהיינה לכל בני ישראל, אך ביתר מזל וביתר עושר”

“ומדוע קללת אותה” שאל איש זקן?

“הלא היא לבשה את שמלתה הטובה, שמלת יום טוב”.

“ובכן מה פשעה ומה חטאתה, הלא אמנם יום טוב עשו אז יושבי עירנו כי זכו בימיהם לדבר גדול כזה”.

“אך אני אשה עניה” ענתה דינה “ושמלה אחרת לא תמצא ידי לעשות לה”.

“מי מלל כזאת! מי מלל כזאת”. קרא איש מתון בא בימים מילידי ירושלם אל מיודעיו העומדים עמו, כי יבוא יום ומסלול ברזל יהיה בארצנו, הנה הימים עוד לי נזכרים היטב אשר התלבטנו בדרך שני ימים על גרם חמור מיפו לירושלם. ומה רבה הסכנה? ועתה ברוך ה' שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה". כלה האיש את דבריו ברגש.

וצעיר לימים אחד לבוש בגדי ירושלם מבית, ומעיל אירופא עליהם ענה גם הוא חלקו “לו ראיתם את הדרך הזאת בהֵחצבה בסלע כי עתה ראיתם פירוש מספיק לדברי הנביא האומר: כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו, ואין לנו עוד כי אם לשמוע קול הקורא: במדבר פנו דרך ה'! ישרו בערבה מסלה לאלהינו!”.

ואיש כבן ששים, דל בשר שפל קומה עיניו הבולטות נוצצות וזקנו מדלדל, קרא בנגון ובטעמים כאשר יקראו ביום הכפורים “ואמר סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי”, הנני ממהר אל לשכת חסידי ושתיתי שם כוס ישעות כי ברוך ה' מסלה נתנה לנו".

“לא לנו” ענה האיש המתון, אשר דבר בראשונה “לא לנו כי לקתולים ולחברי הישועים כל שטרי החוברים44; אין ביד איש ישראל אף אחד מהם; ובכן יש לנו לברך את ה' כי סלל לנו מסלה בארץ. אך “והיתה מסלה לשאר עמו” טרם נתקימה בנו, כי לא לנו היא, וכאשר יהיה גם לישראל חלק בה, אז תשתה כוס יין”.

"שוטה שבעולם, קרא הזקן ויתגרד בין קִלקֵי45 זקנו בזריזות גדולה “הלא איש זקן אני ולא ידעתי יום מותי ועתה אם אהיה נזיר עד היום השתתף עשירי ישראל בכספם, הרי אכנס לעולם הבא כשאני מעונה, צחה צמא, וכן לא יעשה” ויפן וימהר ויצא.

ויען איש ויאמר "הניחו לו וישתה, כי כן דרך האיש הזה, אם רואה הוא בנין גדול נבנה בידי הישועים בירושלם, יזמין את בני לשכתו, ושתה עמם כוס יין לבנין חרבות ירושלם באמרו: ובנו בני נכר חומותיך.

והמנגנון הסואן ברעש קרב אל מחנה מרכבות הקיטור ויקָשר בהן. הפעמון השמיע את הצלצל הראשון והנוסעים עטו אל המרכבות ויעל גם יהודה ואביו ואחיו וימצא יהודה לו מקום, ויכן לו מושב וישם את מרצופו על השבכה אשר ממעל לראשו, והנה רפיה לקראתו.

“הגם אתה פה? ואנה תלך?” שאלהו יהודה.

“למקוה ישראל אני הולך” ענה רפיה בששון “הנה אבי אַבִי הרב בעיר… בארץ הצפון ערך מכתב אל חכי”ח לאספני שמה ותעתר לו, ואנה תלך אתה יהודה?".

“גם אני הולך שמה”.

“אשרי ואשרי חלקי” קרא הנער הגר בעליצות לב “ובכן תהיה לי לאח ולמורה”.

ואתה תהיה לי למורה בתלמוד, כי במקצוע זה גדול כחך מכחי".

“כן עשו בני” הסכים עתניאל על יד הנערים, ויתן את ידו לרפיה “היו למורים ולתלמידים איש אל אחיו ומלאתם איש את אשר יחסר לרעהו, והייתם שניכם שלמים”.

הפעמון השמיע את הצלצל השני.

ויפל דוד על צוארי יהודה ויבך ויקרא: “לך לשלום ואל תשכח לשלוח לו מיפו את חותמו הדוֹאַר46 אשר אמר בן דודי לתת לי” קרא בנשימה אחת ובקול בכי אחד.

מפי יהודה נעתקו מלין וישק ידי אביו ויגישהו אביו אליו וישרהו ויאמר לו “לך לשלום, ירא אלהים בני ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם”.

הפעמון השמיע את הצלצל השלישי, והאנשים המשלחים מהרו וירדו.

השפופרת הריעה בקול נחרת אימה כמבוהלת, והמחנה החל לזוע בנחת ממקומו ומכוֹנת הקיטור החלה להשמיע עטישות סדורות וחטופות רצופות וקטופות.

וככל אשר נחפזו העטישות כן מהר המחנה לעשות דרכו ולנדוף ערפלי עשן רב.

"יהודה עוד נשקף מבעד החלון וינופף במטפחתו, ויט את ראשו אך עד מהרה נבלע המחנה אל בין ההרים ולא נראה ממנו בלתי אם תמרות העשן.

ועתניאל שלח ברחמי אב את ברכתו אחרי בנו בהֵעלם המחנה מנגד עיניו ויקרא “יברכך ה' וישמרך”.



  1. אבן ישראל, מחנה יהודה, ובית יעקב כלן שכונות הן שיסדו להין אחינו במסבי ירושלם.  ↩

  2. (מקואות ה‘ ו’) מקום צר מלמטה ורחב מלמעלה.  ↩

  3. Сhanseèe דרך סלולה וכבושה מרוצפת באבנים ומרוממת. עיין בכל מקום המצאו במשנה ובתלמוד; ותרגם מסלה כְבישׁ(תרגום יואל ב‘ ה’). ויען כי מוצאו ארמי ולמער הבדילו היטב אני מנקדו “כְבָשׁ” ולא כֶבֶשׁ העשוי להתחלף.  ↩

  4. יהושע ט"ו, ט'.  ↩

  5. שבת קכ"ה.  ↩

  6. מעלאָנע.  ↩

  7. האָלצקיילע (שבת ס"ג.)  ↩

  8. בוז לך משוּגע!  ↩

  9. שווינדל. ישע, י“ט י”ד. למעמד האיש כשראשו סובב הולך כשכור יאמר רוח עועים, ועל ההויה במעמד זה יאמר התעות.  ↩

  10. ראה הערה 9  ↩

  11. חולין פ"ו.  ↩

  12. פישערייא, צדת דגים, בתבנית “נַגָרוּת” (אונקלוס שמות ל"א, ה') וראויה תבנית זאת לשם האומנות חַיָטוֹת: שניידערייא, זַגְגוּת: גלעזערייא, וכיו"ב.  ↩

  13. ריצינוסאֶל לרפואה (שבת כ') ומצוי לרוב בא"י.  ↩

  14. פומראנצען.  ↩

  15. שבת פ"ה.  ↩

  16. (תענית) פרק אחד של ימות הגשמים רעגענפעריאדע.  ↩

  17. רש“י שה”ש ה', י"ג: גידולים.  ↩

  18. איבערבריקט (ע"ז ב').  ↩

  19. קעסעל, מקום עמוק שסביבותיו הרים (צפניה א' י"א).  ↩

  20. דברים רבה ו'  ↩

  21. גדוּל כח החי על ידי חנוך. צוּכט בל"א (בכורות).  ↩

  22. מאשינע, נאֶה מאשינע.  ↩

  23. צושניידען (איכה רבה א‘ א’.  ↩

  24. בגמרא הוא קאַטון.  ↩

  25. שניידערן עשות מלאכת חייט. נמצא במדרשים.  ↩

  26. צייג שטאָף (שופטים ט“ז, י”ג).  ↩

  27. אויסאיינאנדרבלאזען, פזר על ידי רוח (פאה).  ↩

  28. מטבע כרובל וחצי.  ↩

  29. גוטן טאג וכן הוא במלין אחרות בערבית ומעין זה יש בירמיה (כ', י"ד).  ↩

  30. Couverts  ↩

  31. פאָקקען.  ↩

  32. תעודת הנפש, פאַספארט בלשון ערבית.  ↩

  33. פאליצייא (ירמיה נ“ב, י”א, יחזקאל ט‘, א’).  ↩

  34. אבטהיילונג, בעהאֵלטער (מס' כלים)  ↩

  35. מכילתא שמות י"ט, ה'  ↩

  36. גרוי ווערדען (ירושלמי ברכות א‘, א’.) מראה הרקיע שהוא ממוצע לאדמומית אור היום ולשחרורית חשכת הלילה.  ↩

  37. צוג, עיין היטב, ותמצא, כי מחנה הוא שם לאורחת בני אדם, נועדים ללכת יחד ושם זה נוהג באורחה בין כשהיא עומדת, בין כשהיא נוסעת.  ↩

  38. “מצא” במקור המודפס, צ“ל: יצא – הערת פב”י.  ↩

  39. עלם טוב.  ↩

  40. פסוק זה הוא לחש מפני עין רעה.  ↩

  41. עם השלום אדוני, לאמר: לך לשלום.  ↩

  42. ויקרא רבה. ופי' הערוך: קטיע לישניה. וכך הוא מבטא של התימנים שאינם נוגעים היטב בלשונם על שניהם.  ↩

  43. כן יאמר לפרפור הדג בלשון חכמינו.  ↩

  44. בגמרא יקראו שותפים “בעלי חוברין” (תמורה ב'.) על כן קראתי לשטרי השותפות “אַקציען” שטרי חוברים ולמען סמן את הדבר היטב קראתיו בשם זה המיוחד במקומו.  ↩

  45. תלתלים סבוכים, צאָטיגער בארש (מקואות ט‘, ב’).  ↩

  46. פאסטמארקען.  ↩

זאב יעבץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
יצירה בהפתעה
רקע

קנאת הכותים. בריתם עם האספסוף העמוני והאשדודי ועם הערבים. סנבלט החורני טוביה העמוני וגשם הערבי. חיל שמרון. קשר על ירושלם. שרפת בתי הכנסיות בכל הערים. פרצות בחומת ירושלם ושרפת שעריה. שרפת שערי חומת המקדש וקלקול קשוטיו. בזה ושבי בכל הארץ. בטול מעשי עזרא. לעג וחנופה למכשירים ביד הכותים. הסגנים שבים מאחרי עזרא ונוטים אחרי הכותים. חתון הסגנים בכותים “בעלי שבועה”. נביאי שקר שמעיה בן דליה ונועדיה הנביאה. עוז אגודת הנבדלים ואמונת לבם. אהבתם העזה לתורש. אמרותיהם הנעלות. מסע חנני עירה שושן. נחמיה אחיו בן חכליה משקה המלך. רשיון המלך לנחמ' ללכת ארצה יהודה ולהיות שם לפחה. אופית נחמ' עֻזו וטהרתו. גדודי סנבלט וחבריו בבא נחמי‘. תחלת בנין החומה. עלילות הכותים. חלוקת מלאכת הבנין בין יושבי ירושלים ובין יושבי הערים. תקוני משמר לבונים ומפני האויבים. זעף סנבלט ולעג טוביה. קשר הכותים על נחמי’ ועמו. קוצר רוח העם. תלונת יהודה בן הסנואה. דברי נחמי' לחזק את העם. מתן כלי מלחמה לבונים. תקון חיל “הנערים”. סדור קהל הבונים בסדרי צבא ערוך למלחמה. זעקת דלת העם מפני נושיהם. קנאת נחמי' ואָלָתו. מחילת הסגנים את חובותיהם ופריקת עֻלם מעל העם. נכלי סנבלט ונבלות שמעי' בן דליה. אגרות הולכות ובאות בין טוביה העמוני ובין חורי יהודה. כלות בנין החומה. חומת ירושלם משמר לכל קדשיה. תרועת ישראל ושבר רוח הכותים. הכותים מתיאשים מהתגבר על ישראל. תפארת חנכת החומה. אזהרות במשמר העיר ושעריה. תחבלות נחמי' להרבות יושבי ירושלם. בקור ספר היחש הראשון וגורלות.

3316–3317

והכותים צוררי ישראל ראו, כי עזרא סגר מפניהם גם את בתי עמו גם את כל קדשיהם, בהוציאו את הנשים הנכריות ובשנותו את כתב התורה, ויחר אפם מאד וישמרו עברתם לעת מצוא, להנקם בעם עברתם.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.