מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אֶל הַפְּרָחִים

מאת: שאול טשרניחובסקי

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל-אביב-ברלין: דביר; [תרפ"ג 1923]

סוגה:

שפת מקור: עברית

הַאֻמְנָם זֶה אַתֶּם, חֲבִיבִי?

אֵין אֶחָד מִכֶּם שֶׁלֹּא שָׁב!

וְאָנֹכִי אָמַרְתִּי: אֲבַדְתֶּם

בַּזֶּרֶם, בַּקָּרָה, בַּסְּתָו!


רָאִיתִי – הָאָרֶץ אֲבֵלָה

שָׁמַיִם – וְלֹא זִיו וְלֹא אוֹר;

וּזְבוּבֵי הַקַּיִץ הַיָּפִים

שֶׁגָּוְעוּ בְּכָל סְדָק וָחוֹר.


אָמַרְתִּי, חֲבִיבִי, לְעוֹלָמִים

לֹא אָשׁוּב לִרְאוֹתְכֶם, חֲבָל!

וְהִנֵּה אַךְ טָהֲרוּ שָׁמַיִם,

אַךְ הֵקִיץ בַּנָּהָר הַגָּל –


פְּקַחְתֶּם עֵינֵיכֶם הָאוֹרוֹת

שֶׁל לֹבֶן, שֶׁל זָהָב, שֶׁל כְּחוֹל!

וְעָלִים יְרוֹקִים יִפְרָחוּ

בִּמְקוֹם – הָיְתָה בִצָּה, אַךְ תְּמוֹל!


וּזְרִיזִים אַתֵּמָה, חֲבִיבָי!

עֲלִיתֶם כָּל גֶּבַע כָּל גָּיְא;

וְיַעַר וְשָׂדֶה מִלֵּאתֶם –

הוֹי, פְּרָחַי שֶׁלִּי, כֹּה לֶחָי!

שאול טשרניחובסקי
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של שאול טשרניחובסקי
יצירה בהפתעה
רקע

התאוה לבגדים

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

והיתה אותה באשי-גיטל ממשפחה הגונה, בת-טובים באמת ואשת חסיד.

ושם החסיד אלימלך.

ואותו אלימלך ממרחק יביא לחמו, סוחר היה ללייפציג, והנסיעה באותם הימים ללייפציג היתה כנסיעה בזמן הזה, לכל הפחות, למדינת-הים. ולכל-הפחות פעם אחת בשנה היה מרואי פני המלך, מאן מלכי? רבנן, הלא הוא הצדיק מלובלין. ואך לעתים רחוקות היה האיש בביתו. ורוצה להשתמש בזה הבעל-דבר, ולהביא את באשי-גיטל לידי חטא, רחמנא ליצלן.

ויודע החתן דנן, שבאם יבוא לפניה ויאמר לה: באשי-גיטל, עשׂי כך וכך, כלומר – עבירה גסה, בוֹז תבוּז לו. באשי-גיטל היא אשה כשרה וצנועה ובקיאה גדולה בהאותיות הקטנות של הספרים הקדושים בעברי-טייטש, ושומרת את ג' המצוות שלה כבבת עינה… וזכות הבעל, וזכות-אבות משני הצדדים! קצוּר הדברים: זהו דבר שאי-אפשר – צריך להתחיל בדבר קטן: רוצה הוא להכניס בלבה של באשי-גיטל תאוָה לבגדים. והנקל לו – החסיד אלימלך הוא איש עשיר, נותן לצרכי הבית ביד רחבה ומלאה, ואם אך תרצה…

וחכם הוא הבעל-דבר, ויודע שגם בנוגע לזה, אם יתייצב לפניה בפשטות ויאמר לה: באשי-גיטל, התקשטי בבגדים יפים – תצחק לו. באשי-גיטל יודעת, שלקשט צריך את הנשמה, חלק אלוה ממעל, ולא את הגוף, שהוא רימה ותולעה והיום כאן ומחר בקבר. ועל-כן הוא בוחר לשון ערומים, והקול קול היצר-טוב, אדרבה, לשם-שמים הוא מתכוון!

וגחן ולחש לה: באשי-גיטל, הוי יודעת, שהולך וקרב חג הפסח, זמן חרותנו, ומן הדין ומן היושר שתתקשטי לכבוד החג בשׂמלה חדשה. ראשית: מצוָה שישׂתכר העני החנוָני והאביון החייט, והשנית – והוא העיקר – שׂמחת יום-טוב; “ושׂמחת בחגך”, כתיב.

ומוסיף הוא ומפרש: בצאת ישׂראל ממצרים, מה עשׂו? שאלו כלי-כסף וכלי-זהב ושׂמלות… לשם מה? להתקשט לכבוד החג!

הדברים דברים של טעם; באשי-גיטל מסכימה. אופה היא מצות פחות מדאשתקד… מקמצת ב“כבּוּד” לכבוד יום-טוב, מקטינה את הסכום ל“מעות-חטין” – ועושׂה לה שׂמלה חדשה של משי עם שׂפה של כסף סביב, כמנהג הזמן והמקום.

אחר-כך: שבועות! זמן מתן-תורתנו! לכל הפחות – חרוז מרגליות טובות! חג הסוכות ממשמש ובא – השביס שעל מצחה צריך תקון, וליתר שׂאת היא מוסיפה גם שתי אבנים טובות לעגילי-אזניה – מה בכך?

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.