רקע
הנס כריסטיאן אנדרסן
נִסְיוֹנוֹת הַמְּנַסִּים לְנַתֵּר
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: דנית
פרטי מהדורת מקור: וורשא: הוצאת אלכסנדר ז' כהן; תרנ"ז 1896

ויהי היום והפרעש והאַרבּה וּשְׂעִיר-העץ באו נקבצו יחדו לנסות איש איש את כחו לדעת מי יגביה לנתּר מעל פני הארץ מאחיו. ויקראו לכל אדם ולכל אשר בארץ למען יראו בנַתּרם, ויבֹאו כלם אל חדר אחד. ושלשה אלה הלא מן המנתּרים הנבחרים אשר על פני כל האדמה!

“מי איש מכּם אשר יגביה לנתּר מרעהו”, אמר המלך, “ונתתי לו את בתי לאשה! כי איך נשאל מן המנתּרים לכלות את כחם לריק, וּמנענוּ אותם גם משָׂכר אשר כזה!”

והפרעש הוא הבּא בראשונה, ובבֹאו ויוכיח לעין כל כי טוב טעם ודעת לו, כי על כן בּרך בשלום את כל איש ואיש. אכן עוד דם ימי הנער נָזל בעורקיו, והוא את בני האדם התהלך מעודו, וידע את דרך-הארץ!

ואחריו בא האַרבּה, והוא כבד מאחיו הראשון בכל אשר הוא עֹשׂה, ואולם טוּב תֹּאר ומראה נחמד נתן לו אלהים, כי לָבוש הוא את לבוש השרד הירוק למראה, והוא מקביל לְבַדֵּי עורו מלדה ומבטן. וגם התהלל באזני כל איש כי משפחתו משפחה כבוּדה מאד, והוא מיוצאי ירך הארבה אשר היה במצרים. מן השדה מאחרי יבוּל האדמה לקחו אותו ויבנו לו בית קלפים מן הקלפים אשר יצחקו בם בני האדם, והבית עשוי שלש יציעות, וציורי הקלפים מָפנים פנימה, ודלתות וחלונות קרועים בתוך הקלפים, רק ממבחר הקלפים עשו אותם אשר מצֻיר עליהם תֹּאר פני מלכּה מן המלכוֹת אשר יצחקו בהן המצחקים. “וגם נתן לי אלהים קול זמרה”, התהלל הארבה, “ושם ששה עשר חגבים מילידי הבית אשר שרקו בפיהם מלדה ומבטן ובית-קלפים לא נתּן להם, והיה בשמעם את קול זמרָתי ובראותם את הכבוד אשר נעשה לי, ויפלו פניהם וַיֵּרָזוּ שבעתים מבראשונה”.

והפרעש והארבה גם שניהם דברו כדברים האלה ויעשו כן, למען דעת כל הקהל את ערכם ולמען הָבין כי צדקה להם לשאת את עיניהם לבת-מלך לקחת אותה לאשה.

וּשעיר-העץ לא דבּר דבר, ואולם יאָמר עליו כי בהיותו ממעיט לדבּר רבות מחשבות בלבו, והכלב כמעט הריח בו ואמר עליו גם הוא: חֵי כלכם אדוני, בן נדיבים הוא מן המשפחות הכבודות אשר בארץ; והיועץ הזקן, אשר נִתּן לו שלשה אותות-תפארת על דבר אשר ידע לשמור מחסום לפיו, ואמר גם הוא על שעיר-העץ, כי חנן אותו אלהים רוח נבואה לדעת לנבּא עתידות מראש, כי על פי חוט השדרה אשר במפרקתו יֻכּר אם צח יהיה החרף ואם עז, ודבר כזה הן לא יֻכּר גם על פי המפרקת אשר לאיש העושה את “הלוח”.

“ואני לא אגיד דבר!” ענה המלך חלקו אף הוא, “כי אם על פי דרכי אלך ואחשוב את אשר אחשוב!”

והמועד הנה בא להחל בנסיונות. אז נתּר הפרעש מעל פני הארץ ויגבּה מאד, עד כי לא ראה אותו איש בּנתּרוֹ, ולכן אמרו עליו אשר גם הָחל לא הֵחל לנתּר – דבּה היא אשר הוציאו עליו והיא לא אמת.

והאַרבּה נתּר מעל פני הארץ, ולא השיג בלתי אם כמחצית גֹבה הפרעש, ואולם בנתּרו והנה בלהה! אסון הוא אשר קרהוּ לנתּר דרך ישרה אל המלך על פניו, ואז אמר המלך: רק פרא אַרבּה הוא אשר לא יֵדע מוסר וטוּב-טעם ואשר לא יבין להתהלך עם נדיבים.

ושעיר-העץ עמד על מקומו והוא עוד מחריש ומעמיק לחשוב מחשבות, והקהל אשר מסביב האמין כי לא נסה שעיר-העץ מעודו לנתּר מעל הארץ אף כמעט.

“מי יודע אם לא חָלש פתאם ויתעלף!” קרא הכלב אשר בחצר המלכות, ויקם ויגש אליו ויריח בו שנית. ופתאם והנה הידד! נתר שעיר-העץ ברגע אחד ממקומו, ופניו אל בת-המלך, והיא יושבת על הדוֹם זהב אשר על פני הארץ, ויבוא דרך ישרה אל תוך חיקה.

אז אמר המלך: “הנה נא ידעתם כי זה יתרון למנתּר משכיל אשר בנתרו ויָדע להתנשא עד המקום אשר שם בתי. כי רק בזאת נראה דעת ומזמה, ודעת ומזמה רק בלב חכם ינוחו, ושעיר-העץ הוכיח לנו כי דעת ומזמה לו, כי על כן נתן לו אלהים לב חכם”.

ולכן נִתּנה לו בת-המלך לאשה.

“אבל אנכי הן הגבהתי לנתּר מכּל!” אמר הפרעש וינָחם על הרעה אשר מצאה אותו – “ואולם רב לי! תּלָקח נא בת-המלך לעץ היבש הזה לאשה, ובכל זאת נפשי יודעת מאד כי אני אני הגבהתי לנתּר מכּל! ורק אחת היא אשר ראיתי, כי לא טוב לאיש להיות בעל נפש, כי לא ירָאֶה בלתי אם בהיות לו גם גויה!”

ואחרי כן עזב הפרעש את מולדתוֹ ואת ארצו, ויבוא לארץ רחוקה ויהי שם לאיש מלחמה בין אנשי המלחמה אשר לעם נכרי, והשמועה הנה יצאה כי הֻכּה ויהָרג.

והארבה יצא החוצה ויֵשב בתוך התּעלה, ויחל לחשוב מחשבות על האדמה ועל יושבי האדמה ומשפטם ומעשיהם, ויאמר גם הוא: “לא תצלח הנפש בלתי אם בהיות לה גם גויה!” ואחרי כן נתן את קולו בשיר וישר את שירתו המלאה עצב ונכאים, ואנחנו הנה שמענו את השירה הזאת וסִפרנוּ על פיה את כל הדברים האלה באזני קוראינו, והדברים האלה לולא הדפסנוּ אותם לעיניכם פה ואמרתם גם אז: רק כזבים המה.

המלצות קוראים
תגיות