רקע
הנס כריסטיאן אנדרסן
זְבוּב-הָאַשְׁפּוֹת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
שפת מקור: דנית
פרטי מהדורת מקור: וורשא: הוצאת אלכסנדר ז' כהן; תרנ"ז 1896

בחצר המלך הובילו שי לסוס אשר רכב עליו המלך: צפּוּיי-פרסה עשוים זהב נתנו לו וישימום ברגליו, צפּוי זהב לפרסה, צפּוּי זהב לפרסה.

מדוע זה נתנו לו צפויי-פרסה עשוים זהב?

הלא זה הדבר: יפה תֹּאר ויפה מראה היה הסוס מאין כמוהו, רגליו רגלים נכונות ועיניו עינים מאירות ורעמת צוארו כמפלשי המשי הטוב אשר יהיו לחן ולתפארת; והסוס הוא הסוס אשר רכב עליו המלך בהיותו במערכות המלחמה בשדה ההרגה, וכדורי-מות מתעופפים מימינו ומשמאלו וענני אַבקת-שרפה מכסים את עין הארץ וקול רעש ומהומה ואבחת חרב ואנקת חללים עולה מעבָרים; אז נשך הסוס בשניו ויך ברגליו ויתהולל ויתגעש ויפרוץ באויבי המלך גם הוא וילחם בהם; וגם התנשא עם מלכו וידלג בפעם אֶחת על סוס האויב אשר שמט ויפול, ויצל בזאת את כתר הזהב אשר בראש מלכו ואת חייו היקרים שבעתים מן הזהב האדום – ולכן הנה זה נתנו לסוס ההוא צפויי-פרסה עשויים זהב, צפּוי זהב לפרסה האחת, צפוי זהב לפרסה האחת.

וזבוב-האשפות הנה זה בא גם הוא מן החור מתוך האשפות.

“הגדולים בראשונה ואחריהם יבֹאו הקטנים!” קרא – “אכן מוּדעת זאת בכל הארץ אשר לא רק לפי גדלו יכֻבּד איש!” ובדברו וישלח את רגליו הקטנות והדקות.

“מה שאֵלתך?” שאל החרש העושה בברזל ובזהב.

“פרסות זהב אנכי שֹׁאֵל!” ענה זבוב-האשפות.

“אין זאת כי נחה עליך פתאם רוח שגעון!” ענה אותו החרש – “הגם אתה שאלה נפשך פרסות זהב?”

“כן הוא, פרסות זהב אנכי שֹאל!” השיב זבוב-האשפות בגאוה ובגדל לבב – “האם נופל אנכי מן החיה הגדולה הזאת אשר רבים משרתיה ואשר פקדו עליה שומרים ונוצרים, מכבּסים ומנקים, ואשר בְּלִּילָהּ נתּן ומספוא נכון לפניה בכל עת? האם לא נחשבתי גם אני בין תושבי אֻרות המלך?”

“אבל מדוע זה נתנו לסוס פרסות זהב?” שאל החרש – “הטרם תדע וטרם תבין את הדבר הזה?”

“אם אדע ואם אבין? אנכי רק אחת ידעתי ואחת הבינותי כי את כבודי אתם מחללים בזאת!” קרא זבוב-האשפות – “רק בָּזה בזיתם אותי, ולכן צר לי המקום פה ואנכי יצֹא אצא מזה ואלך לארץ רחוקה אל כל אשר ישׂאֵני רוחי!”

“לך לך מזה כרגע!” קרא החרש וישחק.

“נבזה וחדל אישים!” ענה אותו זבוב-האשפות, ואחרי כן יצא את שער האֻרוה, ויתעופף משם והלאה ויעבור את הכּכּר ויפגע במקום אשר שם גן נחמד לעינים ותאוה למראה, וריח שושנים וריח שבלי נרד עולה מן הגן.

“האין זה גן נחמד ונעים?” אמרה תרנגלת קטנה נקֻדה וטלֻאה – מה יפה הככר הזה ומה נחמד ומה ערב ריחו!"

“ואני הסכּן הסכּנתי רק עם מקומות יפים וטובים ממנו שבעתים!” ענה זבוב-האשפות ברב גאונו – “הלזה תקראי גברתּי ככר נחמד ונעים? הלא אין בזה אף גל אַשפּוֹת!”

אז התעופף ויעבור משם ויבוא וישב בצל לֵוְקִוֹנִיָה אַחת, והנה תולעת רֹמשת על פני העלה.

“מה נחמד העולם וכל מלואו!” קראה התולעת – “הנה השמש בוער בשמים, וכל היקום אשר מסביב עלז ושמח, והיה בבֹא הרגע ואני אישן את שנתי הגדולה אשר יקראו לה מות, והקיצותי אחרי כן והייתי לנפש חדשה ואֵהפך לזבוב-קיץ אשר לו ארבע כנפים!”

“רק הבל יפצה פיך!” ענה אותו זבוב-האשפות – “שאי עיניך והביטי נא אותי וראית כי אני לבדי הוא הזבוב אשר כזבוב-קיץ אתעופף עתה בארץ לארכה ולרחבה! מאֻרות המלך אני בא, ושם גם שם לא ישָׁמע קול מתהלל ומתפאר כזה אשר יתברך בלבו לאמר: כנפים תהיינה לי! הנה שם הסוס אשר ירכב עליו המלך, ואני הנחלתי אותו את פרסות הזהב אשר עשו לי, עקב אשר מאסתין ולא מצאו חן בעיני, וגם הוא לא ינשׂא את לבו להשפּיק בדמיונות זרים כאלה! ראי אַתּ אומרת: כנפים תהיינה לי! עוף אתעופף! ואולם רב לך, כי לעת כזאת אני לבדי הוא המתעופף!” ובדברו ויפרוש את כנפיו ויתעופף משם והלאה, ואל לבו אמר: “אין את נפשי להתעבּר ולהתאנף, ואולם גם התעבּר אתעבר וגם התאַנף אתאנף!”

והוא מתעופף משם והלאה, התעופף והוֹסֵף, התעופף והוֹסף, ויבוא עד ערֻגת ירק דשא רחבת ידים, ושם ירד, רבץ, ויתהפך מצד אל צד ויישן וירָדם.

ועב גדולה עלתה ברקיע השמים, וגשם שוטף נתך פתאם ארצה.

וזבוב-האשפות הקיץ משנתו מרב הגשם המתדפק על הארץ, והוא עֹשׂה כה וכה להטמן בעפר ולא יכול, כי לא היה בו כח, ויתגלגל כמֹץ ברוח, וַיָּשָׁט על בטנו ועל מפרקתו, וידע כי עוף לא יתעופף עוד, ויתעלף ויאָנש ויבן כי נכון הוא לקראת המות וישכב באשר שכב ויהי שם.

ויהי כאשר חדל הגשם כמעט וזבוב-האשפות העביר את המים מתוך עפעפיו, וישא את עיניו וירא והנה כנֹגה דבר-מה לבן למראה מזהיר מרחוק – כי היה בד פרוש על פני השדה, למען יחרב אחרי הֻכַּבּסוֹ ולמען יתלבּן לעיני השמש.

וזבוב-האשפות מהר ויבוא אל תוך הבד הרטוב ויתחבא בתוך אחד הקמטים וישכב שם. אמנם נופל המשכב הזה מן המשכב החם אשר בדמן בתוך האֻרוה, ואולם באין טוב ממנו הלא ייטב גם הוא, ולכן לא עזב זבוב-האשפות את המקום הזה כל היום וכל הלילה; אכן גם הגשם לא עזב את פני הארץ כל היום וכל הלילה ולא חדל; ובהיות הבקר ויצא זבוב-האשפות מתוך הקמט אשר התחבא שם, ויבט כה וכה לראות אם חדל המבול, והוא סר וזעף מאד על אֹדות הסערה אשר על פני חוץ.

ושתי צפרדעים יושבות על פני הבד הרטוב, ועיניהן מאירות מרב שמחה ומרב תענגות.

“מה נעים הרוח הזה ומה מתוק הגשם!” קראה הצפרדע האחת – “רק אין כרוח הזה אשר ישובב את כל נפש! ומה טוב הבד הזה אשר יקָווּ עליו המים במקום אחד! אכן גם רגלי התחתונות החלו להתעורר ולהתרגש, ויש אשר אדמה כי לבשה אותי הרוח לשוט על פני מים!”

“רק אחת שאַלתּי לדעת ואותה בּקשתי!” ענתה הצפרדע השנית – “הן הדרור מגביהה לעוף, והיא יוצאת את פני ארצנו וּבאה לארצות רחוקות, המצֹא תמצא שם אַקלימה טובה מן האַקלימה אשר לנו פה? מה נחמד הגשם ומה ערב המבול הזה! הן עוד מעט ודמיתי כי בתוך בִצה אני שוכבת! חי אני כי הנפש אשר לא תשמח על כל אלה, היא רק את ארץ מולדתה איננה אוהבת!”

“אין זאת כי לא הייתן עוֹד מעודכן בתוך האֻרוה אשר למלך!” דבּר אליהן זבוב-האשפוֹת – “הנה שם האקלימה חמה וצחה מאד וגם נתן תתן את ריחה הטוב! ואני רק עם זאת הסכנתי מאד, כי היא האקלימה המתוקה לנפשי, ורק זאת הרעה, כי האיש היוצא לדרך לא יוכל לקחת את האקלימה עמו! ואתּן הגדנה לי: האין פה עמכן בתוך הגן גל אשפות אוֹ ערמות דֹמן אשר שם יסורו עוברי אֹרח מנכבּדי הארץ ואשר סגנים וחֹרים כמוני ילינו שם?”

אבל הצפרדעים לא שמעו את דבריו או היו כבלתּי שומעות.

“לא זה דרכי לשאל פעמים!” קרא זבוב-האשפות בחרי אף אחרי אשר שאל זה שלש פעמים ואיש לא ענה אותו דבר.

אז עבר משם והלאה וילך כברת ארץ ויפגע במקום אשר שם חרש מחרשי כד נשברה שוכב על הארץ; אכן לא נכון הדבר כי ישכב חרש על הארץ אשר אין שם מקומו, ואולם בהיותו שוכב שם ויהי למחבא וּלמסתּוֹר טוב לבעבור התחבא בו מפני הגשם והסערה.

ובתוך החרש פנימה יוֹשבות משפחות אחדות ממשפחות תולעי-האֹזן, כי לא ישאלו התולעים האלה לנפשם בּתּי מדוֹת ומשכנות רחבי ידים, כי אם אוֹהבים הם לשבת כשבת אַחים כלם יחד; ונשי התולעים האלה נודעוֹת לשם ברב רחמיהן וברב אהבתן אשר תאהבנה את פרי בטנן, והיה בדבּרן בּעוּליהן ובצאצאיהן ואמרו תמיד אשר נחמדים ואשר חכמים הם מכל הבנים אשר על פני האדמה.

“הנה בננו אֵרש לו אשה!” ענתה אחת מן האִמוֹת – “עוד שכבת טל הילדות על מצחו, והוא מה תּמים ומה נקי מכל חטא! רק אחת שאלה נפשו ואותה יבקש, אשר יבוא יום והוא ימצא דרך לחדוֹר לתוך אֹזן אחד הכהנים או הרבנים! אכן מה נחמד כּלוֹ וּמה רבּה עוד תמת ילדותו! אין זאת כי באֵרשוֹ לו אשה בנֹער, והיה לו הדבר הזה למשמר לשמור אותו מן החטא ומן הזִמה! העל זאת לא ישמח לב אֵם?”

“ובננו כמעט יצא מן הביצה”, ענתה אחריה השנית מן האִמות – “והוא הנה הִרבּה לפזז ולכרכר מאין כמוהו! אכן אין כמוהו נפש עליזה ושמֵחה, אשר אש תמיד תוקד בו אשר לא ישוב מפני כל! אכן יבוא יום וגם הוא ינוח מזעפו! ואולם מה תשמח אֵם בבן אשר כזה! הלא זאת, אדוני זבוב-האשפות?” כדברים האלה דברו השתים, כי הכירו אוֹתו על פי צלמו ודמותו.

“כן דבּרתן גם שתּיכן!” ענה זבוב-האשפות, ואחרי כן קראו לו לבלתי עמוֹד בחוץ ולסור אליהן אל תוך ביתן ככל אשר יעצור כח למצוא מקום גם הוא מתחת לחרש.

“הביטה נא עתה וּראֵה גם את טפנו ועוללינו!” קראה גם השלישית וגם הרביעית מן האִמוֹת – “אכן אין כמוהם בנים נחמדים ומשמחי לב! והם לא יתהוללו ולא יצעקו ולא ירימו קול בלתי אם בהיות להם מכאוב בבטן, ואולם אמת נכון הדבר כי בשנות ילדות האלה לא יחסר המכאוב הזה יום יום!”

ואחרי כן הרבו הנשים לדבר בעולליהן, ועולליהן גם הם הרבו לדבר, ויהי הם שולחים את המזלג אשר להם בּזנבם ומחזיקים בקצוֹת הזקן אשר לזבוב-האשפות להשתעשע בו, ויסחבו אותו אנה ואנה וימרטו את שערותיו.

“הוי תרבות ילדים פראים!” קראו הנשים ובלבּן שמחו מאד על חכמת הילדים – הככה אתם עשים לדודכם? אם זאת היא דרככם הישרה אשר אמרנו ואשר הללנו? הוי ילדים, ילדים!"

ואולם זבוב-האשפות לא מצא תענגות בכל הדברים האלה, ולכן פתח את פיו וישאל:

“האין פה ערֻגת דֹמן או גל אשפות בּקרבת המקום הזה?”

“אין פה ערגת דמן כי אם הרחק מזה, בקצה תבל היא, מעבר הנחל אשר פה על הארץ!” ענה אחד התולעים – “והדרך דרך רחוקה מאד, אשר קוה קותה נפשי כי לא ילך אחד מבָּני דרך רחוקה כזאת עד עולם, פן ארד עליו ביגון שאולה!”

“ואני אנסה נא ואלך את הדרך הרחוקה הזאת!” ענה זבוב-האשפות בגאון ובגבה לב, וילך ויעזוב את התולעים ולא ברך אותם בשלום בטרם לכתו, כי זה דרך נכבדי הארץ ממשפחות הנדיבים.

הוא עבר את חֲרוּץ הנחל וימצא שם עדת זבובי-אשפות מאֶחיו בני משפחתו.

“פה אנחנו יושבים!” קראו אליו – “אף חם לנו מאד במקום הזה! נמצא נא חן בעיניך, וסרתּ אלינו גם אתה! אין זאת כי עיפה נפשך מתּלאוֹת בדרך!”

“כן דברתם!” ענה זבוב-האשפות – “אנכי בדרך לַנתּי על בד הפשתים אחרי הכּבּסוֹ, ואתם שמעתם אם לא ידעתם כי הטהרה תציק לי עד מאד. וגם הנה אחזני כאב בפרקי אחת הכנפים אשר לי, כי עמדתי מתחת לחרש בּמשוֹך רוח נושבת. אכן רק שמחת תענגים היא בבוא איש כמוני להסתופף בחצרות אנשים אַחים מבני משפחתו!”

“האם מערֻגת הדמן אתה בא?” שאל זקן העדה.

“עוד מרום מזה!” ענה זבוב-האשפות בגדל לבב – “מאֻרות המלך אני בא, אשר שם יצאתי מבטן אמי ופרסות זהב ברגלי, ועתה אנכי נוסע בדרך, כי דבר סתר לי אשר שלחו שרי המלך בידי; ואולם אַל נא תאיצו בי להגיד לכם, כי לא אגיד דבר!”

אז ירד אל הטיט השָׁמן אשר על פני האדמה, וימצא שם שלש בתולות רכות מנערות זבובי-האשפות, והן יושבות נכלמות ומצחקות בקול דממה כי לא ידעו את אשר להן להגיד.

“עוד הן בבתוליהן כי לא לֻקחו עוד לאיש!” אמרה אֵם הנערות, והנערות החלו שנית לצחק בקול דממה, ואולם לא מבּלתּי דעת את אשר להן להגיד כי אם מהיותן נכלמות.

“גם בּאֻרות המלך לא מצאתי יפות מהן!” קרא זבוב-האשפות האורח, כי כן דרך החֹרים להגיד דברי חן באזני נעות ובתולות.

“אַל נא, אדוני, אַל נא תשחית את לב בנותי התמימות והצנועות, ואַל נא תדבר באזניהן דברים כאלה בלתי אם בהיות בלבך מחשבות נאמנות באמת ובתמים… אבל מה זה ארבה דברים? הלא רֹאה אנכי כי יש בלבך מחשבות נאמנות וכי באמת ובתמים אתה אומר להתחתּן בנו, ואני הנני נותנת לך את ברכתי שלום, ואלהים הטוב יברך אותך ואת אשתך ואת זרעך!”

“יחי החתן!” קראו כל זבובי-האשפות פה אחד, וזבוב-האשפות האורח ראה פתאם כי היה לחתן. אז חגגו מהר את חג האֵרוּשים, ואחרי כן חגגו מהר גם את חג החתונה, כי למה זה יחכּו עוד?

ממחרת היום ויהי ששון ושמחה, וביום השני גם הוא לא שבת עוד המשוש כּלוֹ, ואולם בהיות הבקר ביום השלישי, ויחל זבוב-האשפות לדאג דאגות גדולות להביא טרף לפי אשתו ואולי גם לבנים אשר במעיה.

“רק במרמה משכו אותי לתוך רשתּם!” חשב זבוב-האשפות בלבו – “ולכן גם אני אעשה נא להם במרמה!” וכאשר חשב כן עשה.

אז עזב אותם פתאם ולא שב אליהם יום תמים ולא שב אליהם גם הלילה – והאשה יושבת בית ותהי לעגונה. בימים ההם ומכתבי-עתים לא היו עוד בארץ לתַקן בהם תּקנת עגונות. וזבובי-האשפות ידעו כלם כי את אחד הנבלים הפוֹחזים אספו אל תוך משפחתם, אשר עזב את אשתו עגונה חיה והיא היתה להם למעמסה על שכמם.

“אם כן תשוב נא והיתה לבתולה בתוֹכנו כבראשונה!” אמרה אמה – “הוי לרשע כזה אשר השליך את בתי אחרי גוו ככלי אין חפץ בו! נבל הוא ונשמתו נשמת דֹמן!”

בעת ההיא וזבוב-האשפות נסע בארץ הלוך ונסוע, הלוך ונסוע, וישב על פני עלה טרף ויעבור בו את הנחל. ויהי לפנות בקר ושני אנשים באו פתאם ויראו את זבוב-האשפות ויקחוהו ויהפכוהו כה וכה ויתפלאו בו וידברו עליו דברי חכמה ודעת, והאחד והוא עודו נער הרבּה לדבּר עליו דברי חכמה ודעת במאד מאד.

“אַלַּה רֹאה את זבוב-האשפות השחור בּשבתו באֶבן השחורה אשר בתוך הסלע השחור!” קרא הנער – “הלא אלה הם הדברים אשר קראנו מעל ספר הַקֹּרְאָן?” ואחרי כן הואל לקרוא לזבוב-האשפות את השם אשר יקראו לו בלשון הרומית ויבאר את משפטיו ואת תכונתו ואת תורת בני מינו. ואולם האיש השני והוא איש בא בימים ענה ואמר אשר לא יקח הנער את זבוב-האשפות הזה עמו הביתה, כי לא יקר מינו בארץ ורבים מבני משפחתו נמצאים גם בבית; וזבוב-האשפוֹת שמע ויחר לו, כי הכלימוֹ האיש, ולכן התנשא פתאם ויתעופף ממנו וימָלט מתוך ידו הפתוחה, ויתעופף משם והלאה דרך כברת ארץ, כי בין כה וכה יבשוּ כנפיו מזרם המים וכחו שב אליו להתנשא ולעוף דרך רחוקה, ויעף ויבוא עד בית-הצמח אשר בשדה, וירא והנה החלון פתוח, וימהר ויתגנב הביתה וירד ויגיח אל תוך הדמן החדש ויתחבא שם.

“מה נחמד המקום הזה!” קרא בכל לבו.

ובעוד רגע והוא נרדם ויישן, ויחלום חלום והנה סוס המלך נפל חלל ובטרם מותו צוה לביתו ואת זבוב-האשפות הנחיל את פרסות הזהב אשר היו לו, ושרי המלך גם הם אמרו לו כי עוד שתי פרסות זהב כאלה תעָשינה לו גם לשתי רגליו האחרונות. אכן מה נעים ומה נחמד חלום אשר כזה!

וזבוב-האשפות הקיץ משנתו ויפקח את עיניו ויבט כה וכה וירא את תפארת בית-הצמח ואת כל הדרוֹ אשר מסביב! ותמרים גדולים פורשים ענפיהם ומתנשאים השמימה, והשמש שולח את אורו להתלונן בין הענפים, ומתחת להם יכסה ירק דשא את פני האדמה, ושם מאירים הפרחים למיניהם, והם אדומים כאש וצהובים כּאַלְקַטְרוֹן ולבנים כשלג הצח.

“מה נפלא הדר המקום הזה!” קרא זבוב-האשפות – “ומי יערוך את ערך כל הצמח הזה אחרי אשר יבּוֹל וירקב! הלא אין כמקום הזה על פני כל האדמה! אין זאת כי יוֹשבים פה גם רבים מבני משפחתי, ואני ארדה נא ואפן כה וכה ואבקש, אולי אמצא איש אשר ימצא חן בעיני להתרועע אתו, ואולם גֵא אנכי מאד ולא את האנשים בחוץ אתרועע!” ואחרי כן פנה כה וכה ויבקש, ויזכור את חלומו אשר חלם ואת הסוס אשר נפל חלל ואת פרסות הזהב אשר נתּנוּ לו.

ופתאם והנה יד שלוחה אליו והיא אוחזת בו ולוחצת אותו והופכת אותו אנה ואנה.

כי הנער אשר לגנן ואחד מבני גילו באו אל בית-הצמח ויראו את זבוב-האשפות, ותחשק נפשם לשחק בו. אז לקחו אותו ויחתלוהו בתוך עלה מעלי הגפן, ויקח אותו האחד וישימהו אל תוך צלחת מכנסיו החמה, ויהי זבוב-האשפות בתוך הצלחת החמה ויתעורר ויתרגש ויתהפך מצד אל צד, אז שלח הנער את ידו אל תוך צלחתו ויכבּד עליו את כּפו וילחץ אותו כמעט רגע, וישקוט זבוב-האשפות מזעפו. והנער מהר ויבֵא את זבוב-האשפות אל הנחל הגדול אשר בקצה הגן, ואחרי כן לקחו הנערים נעל עץ ישנה ונשברה, אשר נתּק ממנה חלקה העליון, ויושיבו את זבוב-האשפות אל תוך הנעל, ויקחו יתד עץ ויקשרו אותה על הנעל ותהי להן לתֹרן, ואת זבוב-האשפות קשרו אל התֹּרן, ויהי להם זבוב-האשפות למַלח העובר בראש אניתו נתיבות מים רבים.

והנחל נחל גדול, וזבוב-האשפות ראה אותו ויחשוב בלבו כי הים הגדול לנגד עיניו, וישתאה וישתומם עליו מאד מאד, וברב מחשבותיו נפל על מפרקתו ויחרד חרדה גדולה ויפזז כה וכה ברגליו.

והנעל היא האניה חתרה מן החף, כי חזקוּ המים מאד, והנערים בראותם כי הרחיקה הנעל מהם מכפי המדה, וימהר האחד ויקַפֵּל את שפתי מכנסיו ויבוא המימה וישב את הנעל כפעם בפעם עם זבוב-האשפות. ואולם רגע אחד הרחיקה הנעל מן החף, והנערים גם הם נקראו פתאם הביתה לבוא ולאכול, וֹישכחו את זבוב-האשפות ולא שבו עוד. והנעל צפה על פני המים ותרחק מן היבשה במאד מאד, וזבוב-האשפות קשור אל התּרן ויירא יראה גדולה ויצר לו מאד, והוא לא יכול להתעופף, כי קשור הוא בפתיל צמר אל התּרן אשר בראש הנעל.

ברגע הזה והנה זבוב מתעופף לרוח היום ויבוא עד הנעל וירא את זבוב-האשפות ויסר אליו.

“אכן רוח צח בחוץ!” היו דברי הזבוב הראשונים כי כן דרך כל איש משכיל להחל דבּר ברוח אשר בחוץ – “ואני אוכל לנוח וּלהנפש פה, כי מתוק אור השמש אשר אני מוצא בזה. אכן מה נעים חלקך ומה טוב גורלך!”

“רק כפי חכמתך כן דבריך, פושק שפתים! הטרם תראה כי אסור אנכי פה בעבותות?”

“אבל אנכי אינני אסור בעבותות!” ענה הזבוב ויתעופף משם והלאה.

“עתה הנה נא ידעתי את האדמה ואת כל יצוריה!” דבּר זבוב-האשפות אל לבו – “אכן נשחתה האדמה, כּלה מלאה חמס, ואני לבדי האחד אשר לב נדיב לי! בראשונה מאסו אותי מתֵּת לי פרסות זהב, ואחרי כן שמו לפני בד רטוב ממים לשכב עליו, ואחרי כן הציגו אותי פתח החרש במשוך הרוח הנושבת, ותקטן כל זאת מהם ויעשו עמי במרמה ויתנו גם אשה בחיקי. ואני אמרתי אמלטה נא על נפשי ואצג את כף רגלי ואלך לארץ לארכה ולרחבה ואבקש לי תענגות הראויות לי, והנה זה בא נער פוחז ושובב לאסור אותי בעבותים ולשלחני על פני המים בראש שבּלת, וזבוב ישלחו אלי להתקלס בי. חי אני אם אשכח להם את כל הרעות האלה! ואולם בין כה וכה וסוס המלך מתהלך ברב גאונו בפרסות הזהב אשר עשו לו, ותהי הרעה הזאת גדולה אלי מכל הרעות אשר מצאו אותי! אכן רק לשוא יחכה איש לגמוּל וּלשכר בעמק העכור הזה! הן תורה גדולה ורב דעת חתומים בקורות ימי חיי, ואולם מה יושיעוני כל אלה ואיש לא ידע ולא ישמע אותם לנצח! וגם שפלים ונבזים כל היצורים האלה מסביב, עד כי לא נאוה לי לספר באזניהם את קורות ימי חיי, ולולא נבזים היו ושפלים, כי אז נתנו גם לי פרסות זהב ביום אשר נתנו אותן לסוס הנבזה אשר בּאֻרות המלך. והיה בהנתן לי פרסות זהב גם אני, כי אז הייתי לשם ולתהלה לכל האֻרוה. אבל עתה הנה זה אבדתי לנצח לאֻרוה, ולכל הארץ אבדתי לנצח, ולכל מתי תבל אבדתי, כי בא הקץ, הקץ בא!”

ואולם הקץ לא בא עוד! כי הנה זה באה אניה קטנה על פני המים, ובתוך האניה יושבות עדת נערות צעירות ורכּות.

ויהי הן באות באניתן עד לפני הנעל, ותראינה אותה ותחזקנה בה, ואחת הנערות הוציאה מספָּרַים מתוך צלחת שמלתה ותכרות את פתיל החבל אשר זבוב-האשפות אסור בו, ויהי בבואן אל החף ותקחנה את זבוב-האשפות ותַּשְׁכֵּבנה אותו על פני הדשא אשר בּאָחוּ.

“רְמֹשׂ אם תּרמשׂ או עוּף אם תּעוּף!” קראה הנערה – “הן חפשה נתּן לך ואין כמוה סגֻלה בכל הארץ!”

וזבוב-האשפות פרשׂ את כנפיו ויעף.

ויהי בעוּפוֹ ויבוא עד המקום אשר שם בִּניה גדולה, והבּניה עשויה אֻרוה, ויעף זבוב-האשפות דרך החלון הפתוח ויבא אל תוך הבּניה פנימה, וידע ויכּר כי בא אל האֻרוה אשר שם מולדתו. אז השפיל וירד וישב על רעמת צוארי הסוס אשר למלך, והיא רכּה ודקה וטובה כמשי הטוב, וישב שם זבוב-האשפות והוא עיף ויגע. ויהי הוא מתחזק בתלתלי הרעמה, וישבות וינפש, ותחי רוחו כמעט.

“הנה פה אשב על הסוס ממעל ואני הנני הרוכב אשר ירכב עליו! אבל מה זה הבל יפצה פי? הלא אחת היא אשר אמצא! אכן מחשבה טובה היא אשר עלתה עתה בלבי, והיא מחשבה נאמנה ונכונה! למה נתנו לסוס הזה פרסות זהב? הן גם החרש שאל אותי כדבר הזה ביום המעשה, ואני הנה מצאתי את החידה: הלא רק למעני נתנו לסוס את פרסות הזהב, למען היטיב עמי!”

וזבוב-האשפות שמח מאד על המחשבה הזאת אשר באה בלבו ויהי עלז וטוב לב.

“אכן יחכם איש מאד ועיניו תפָקחנה ותאורנה אחרי הרבּוֹתוֹ לנסוע בארצות רחוקות!” קרא זבוב-האשפות.

וקרני השמש ירדו עליו להיות לו לתענגים והשמש האירה ברב תפארתה.

“אמנם כן”, דבּר זבוב-האשפות אל לבו – “אם ניטיב להביט, אז נמצא כי לא רעה הארץ ולא נשחת היקום כאשר חשבנו בראשונה, ורק עלינו להשכיל ולדעת איך לנו לראות חיים!”

ובכן טוֹבה הארץ וכל היקום אשר עליה כּלוֹ טוב, יען אשר פרסות זהב נתּנו לסוס המלך למען אשר ירכב עליו זבוב-האשפות.

“ועתה אֵרדה נא ואבוא אל יתר זבובי-האשפות אשר מבני משפחתי ואגיד להם ויָדעו גם הם את כל הטוב אשר נעשה לי. אז אספר באזניהם את פרשת כל התענגות אשר מצאתי בעברי את הארצות הרחוקות, וגם אגיד להם כי במכוני אשב עתה ולא אעזוב עוד את חצרותי עד תּשָחתנה ועד תּכלינה פרסות הזהב אשר ברגלי הסוס”.

המלצות קוראים
תגיות