מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

גרמניה

מאת: טאקיטוס , תרגום: אלכסנדר שור (מלטינית)

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

ירושלים: ר' מס; תרצ"ה 1935

סוגה:

שפת מקור: לטינית

מבוא

מוצא הגרמנים

אבותיהם הקדמונים של רוב העמים היושבים כיום באירופה, ובכללם הגרמנים, יצאו מתוך ארץ מולדת אחת משותפת לכולם באחד המקומות באסיה, אולי ברמת אִירַן – דעה זו היתה רווחת בין החכמים עד לפני מאה שנה בערך, שהסתמכו על רשימת העמים שבמקרא (בראשית פרק י'). לפי שיטה זו נחשבים הגרמנים לבני גוֹמֶר. אבל תוצאות החקירות במדע הגזע והשואת השפות, בעיקר התגליות הארכיאולוגיות שנתגלו על ידי החפירות, שנו את השקפת החוקרים החדשים וכולם בדעה אחת נסתלקו מהמסורה, שהגרמנים בני גומר הם, אלא שעדיין לא באו לכלל דעה אחת על דבר מוצאם של הגרמנים וכל השערותיהם תלויות באויר ומוטלות בספק גדול.

בספרו „גרמניה“ (פרק 4) מהלל טקיטוס את הגרמנים שהם בני גזע אחד, כולם אנשי מדה, בעלי עינים בהירות ושער צהוב, הסימנים העיקריים של הגזע. הוא חושב את הגרמנים לילידי הארץ – autochthon – שלא באו משום מקום ולא התערבו בזרע אחר.

באמצע המאה שעברה הובעה הדעה ורבים תמכו בה, שמולדת הגרמנים היא בצפון אירופה, בערך בחצי־אי סְקַנְדִינַוִיָה, שנקרא בפי סופר קורות הגוֹטִים יוֹרְדַנִים בשםvagina gentium – רחם העמים. ההשערה הזאת אומרת שבסוף תקופת האבן השניה ובראשית תקופת הברונזה, בערך 1900–750 לפה"ס נתהוה בחופי הים הבלטי, בשטחים מישוריים העשירים במים וביערות, גזע בעל אופי אחד, המכונה גזע גרמני. ובכן מולדת הגרמנים היא מסביב לים הבלטי.

דעה זו, שהגרמנים הם בני גזע אחד, נתערערה על ידי המדע והחוקרים משתדלים להוכיח בראיות שונות מתוך השואת השפות ותורת הגזע, שהגרמנים אינם בני גזע טהור, אלא עם שנתהוה על ידי התבוללות של גזעים שונים.

מהשואת השפות יש ללמוד, שמולדת הגרמנים היתה על החופים הצפוניים והצפונים־מערביים של הים השחור, לפי שהשפה הגרמנית עשירה במלים ששרשן בשפות אסיה ושפה כזו יכלה להתהוות רק במקום שנפגשו אירופיים ואריים והתבוללו זה בזה וזהו בצפון הים השחור. חוקרים אחרים משערים על יסוד השואת השפות שדוקא בארצות הצפוניות היתה מולדת הגרמנים.

על יסוד מדידות הגולגולת של יושבי גרמניה, אוסטריה ושודיה בימינו, נולדה דעה שהעם הגרמני הקדמון נתהוה משני גזעים; לבני גזע אחד עינים אפוריות, שער שָׂרֹק, גוף חסון, אברים רחבים, ראש חד בצורת יתד, מצח צר ואף קערורי; הם שמרנים במנהגיהם. לבני הגזע השני עינים תכולות, שער צהב, גוף צנום וקומם, כתפים צרות ומורדות, אברים גדולים, ארוכים וצרים, ראש מארך, סגלגל, מצח רחב, אף נשרי, זריזות גופנית ורוחנית. לערך בשנת 900 לפה"ס נתערבו שני הגזעים ונתהוה העם הגרמני. מולדת הגזעים האלה, שנטמע בהם גם גזע שחרחר, הוא בדרום צרפת או באפריקה הצפונית.

אף־על־פי שהדעות חלוקות בדבר מולדת הגרמנים, אבל בדבר אחד מסכימים כל החוקרים האחרונים, שהגרמנים נתהוו מהתמזגות שני גזעים שנטמע בהם גם מקצת מגזע שחרחר ורק בתתקופת הברונזה התבלטו והתגבשו יותר, ועדיין אי אפשר לברר בדיוק את דרכי התפתחותם1.

עממי הגרמנים עד זמנו של טקיטוס

בתקופה קדומה, שאנו עומדים עליה במקצת מתוך התגליות הארכיאולוגיות, עדין לא נסתעפו בני האדם הנעים והנדים באירופה התיכונית והדרומית לעממים ולשבטים שונים זה מזה. לאט אט, במשך דורות רבים, בהשפעת הטבע השונה בשטחים הללו ובהשפעת עמים שכנים נסתעפו לגרמנים, קֶלְטִים וּסְלַוִים. הגרמנים גדלו וחזקו על שפת הים ונצטיינו בגופם הכביר, בשפתם ובמנהגיהם כלאום מיוחד במינו. בגליה הדרומית התפתחו הקלטים לאומה מאוחדת, ואילו הסלוים שוטטו עם עדריהם במישור הענקי באירופה המזרחית והתלכדותם לאומה היתה רפויה.

שם, על גדות הים הבלטי הצפוני חיו הגרמנים כצידים ודיגים. הם התפרנסו בקושי בצמצום והשתמשו במכשירי אבן מעובדים באופן גס. ברבות הימים הפכו לרועי עדר ועובדי אדמה.

בתקופת הברונזה התחילו לסחור בארץ סוחרים מהעמים שכניהם במערב, בדרום ובמזרח. הסוחרים האלה הביאו אתם נשק וכלי בית וכלי מלאכה עשויים ברונזה וקבלו תמורתם פרוות, מלח, ענבר, עבדים, שהיו בשפע בארצות אירופה המרכזית והצפונית. במשך הזמן השכילו הגרמנים לחפור במכרות ולהתיך את המתכות ולעשות כלים מכלים שונים. בחפירות נתגלו כלים יפים מקושטים בציורים וגם תכשיטי נשים. את הבגדים עשו להם בתקופה זו מצמר כבשים ושער בהמות הבית. רמת החיים עלתה ואתה גדל מספר האנשים, וזה הביאם לידי יסוד ישובים חדשים. הגרמנים התפרצו והתפשטו לשלש רוחות: חלק עבר צפונה לסקנדינויה. חלק בא מזרחה לארצות שמעבר לנהר אוֹדר עד העיר דנציג ולמזרחית דרומית עד הנהרות וִיסְלָה וּוַרְטֶה. הגרמנים המערביים עברו בערך בשנת 1000 לפה"ס את האַלֶר וחדרו עד הלִיפֶה. בדרום הגיעו עד ההַרְץ ועד הרי בִּיהֶם.

בזמן מאוחר התחילה בגרמניה תקופת הברזל 1000– 500 בערך. תחלה למדו להשתמש בו העממים שישבו קרוב לגבולות; לאורך הדונאי הוכנסה המתכת החדשה, שבאה מאִילִירְיָה, בצורת חרבות ורמחים. הקלטים קדמו לגרמנים בשמוש הברזל וזה נתן להם יתרון על שכניהם. הם חדרו מעבר לרינוס וכבשו ארצות אשר רגל גרמני עוד לא דרכה בהן. כל השטח בין המַאין והדוּנַאי עד בִּיהֶם עבר לידם. אך בערך מ־500 עד 250 הדפו שבטים גרמנים, לאחר שרכשו להם גם הם נשק ברזל, את הקלטים אחור עד הגיעם אל הרינוס התחתון ועברו אותו וחדרו במאה השלישית והשניה לגליה הצפונית. הקלטים הנכבשים עלו בהשכלתם ובתרבותם על הגרמנים הכובשים ולפיכך נתבוללו הגרמנים בקלטים ולמדו את שפתם ואת מנהגיהם. וכנגד זה נטמעו שבטים קלטיים, שישבו על יד היער הֶרְקִינִיָה, בגרמנים, עד שלא נזכר שמם בפי טקיטוס.

גל אחר של גרמנים התפרץ דרומה, לערך בשנת 400, והדף את הקלטים מההַרץ עד היער התורינגי. בשנת 168 בערך נזכרים הבַּסְטַרְנִים בארצות הדונאי התחתון כבעלי ברית מלך המַקֶדוֹנִים.

הגורם העיקרי לנדידות האלה ולבאות אחריהן ולשאיפת הגרמנים דרומה היה האקלים הקשה ופוריותן הדלה של הארצות הצפוניות ורבוי התושבים שהלך וגדל. האויר רטוב בגלל היערות, האגמים והים, רוחות צפוניות מזרחיות מביאות ערפל וקור. כשהחורף עובר ושמש האביב ממיסה את הקרח על הנהרות ואת השלגים על ההרים עוברים הנהרות על גדותיהם ושוטפים את המישורים. בצר להם, הורסים האנשים את בתי העץ הדלים, מעמיסים את כלי הבית המעטים ואת הנשים והטף על העגלות ושמים פניהם דרומה או מערבה לחפש להם מושבות יותר נוחות. על הרוב הולכים הם לאורך הנהרות.

הגרמנים, כמו כל העמים שהופיעו בפעם הראשנה על במת ההיסטוריה, עדיין לא היו מאוחדים ליחידה אורגנית לאומית אחת. אמנם כולם התיחסו לאב אחד משותף ולפי שלשת בניו חלקו את כל העם לשלשה חלקים אִינגֵיווֹנִים, הֶרְמִינוֹנִים, ואִיסְטֵיווֹנִים, אבל בכח המסורה הזאת עדיין לא הגיעו לרגש לאומי משותף, ואף לא נתיחד להם שם אחד כללי. השם „גרמנים“ הוא מלה זרה ונתן להם מאת זרים.

בשנת 113 מופיעים הקימבּרים: מוצאם מחצי־אי הקימבּרי או יִטְלַנד, בדרכם התחברו אתם שבטים קלטיים. הם עשו דרכם על יד בִּיהֶם והגיעו אל מעברות האַלְפּים אשר במדינת קְרַאין. פה נפגשו בפעם הראשונה עם הרומאים. הרומאים שמו להם מארב על ידי נוֹרֵיאָה, אולם הקימבּרים מתנפלים בשצף קצף על הרומאים ומכים אותם אחור. הקרב הזה משמש דוגמה לקרבות הבאים במשך מאות שנים: ערמה ותכסיסי מלחמה מצד אחד, ומצד שני עוז ומרץ פראי של עם טבעי. הקימברים הכירו שבאיטליה המאוכלסת במדה מרובה לא מצאו כר נרחב להתישבות לכן שמו פניהם מערבה, עברו את הרינוס והגיעו לגליה. בגליה התחברו עם שבט גרמני אחר אשר תעה שם לחפש לו מושבות, הטיוֹטוֹנים. שני העממים נעו עד היספניה ולבסוף פנו עוד פעם לאיטליה. לפני האלפים נפרדו, כי קשה היה לשניהם לעבור ביחד את המעברות הצרים של ההרים הגבוהים.

הקימבּרים עברו את האלפים המזרחיים, הטויטונים את האלפים הימיים. הרומאים חגרו את שארית כוחם כדי לקדם בפני הסכנה הצפויה להם ומַרִיוּס הכה והשמיד את הטויטונים על יד אַקְוֵי סֶכְּסְטִיאֵי ואת הקימבּרים על יד וֶרְצֶלֵי בשנת 102.

הסכנה הראשונה עברה. בינתים התפרצו יותר ויותר המונים מתוך היערות ומבין הבצות הצפוניות והדפו את שארית הקלטים מתוך גרמניה. הגרמנים עברו גם את הרינוס. הקלטים בגליה לא יכלו לעמוד בפני הגרמנים וְאַרִיוֹבִיסטוס בראשם. הרומאים הכירו בסכנה הצפויה לפרובינציה שלהם בדרום גליה שעתידה אחרי כן להעמיד בסכנה גם את איטליה עצמה ויוּלִיוּס קיסר יצא נגדם. במלחמות קשות נצח את אריוביסטוס והגרמנים בשנת 58. קיסר הכיר בעינו החדה שאין לגרמנים רגש לאומי, הם רק ערב רב של עממים שלא התאחדו עדיין לאומה מאוחדת והשתמש בהם לתועלת האימפריה הרומאית. הוא הושיב משמאל לרינוס את הַנֶמֶטים, הַטְרִיבּוֹקִים והַוַנְגוֹנִים, שבטים גרמנים, שהם יגינו על הגבול מפני התפרצויות של גרמנים לתוך גליה. גם הכניס לתוך צבאו פלוגות רוכבים גרמנים והשתמש בהם במלחמותיו נגד הקלטים ונגד אויביו. קיסר היה הראשון אשר הכניס גרמנים בין הלגיונות הרומאים. מנהג זה הלך ונפרץ עד כי לאחרונה נראו מחנות מחנות של גרמנים בצבא הרומאי. הדבר הגיע לידי כך, שמספר רב של תושבי הממלכה הרומאית היו גרמנים עוד לפני הכבושים הגדולים וזה עזר להתפוררות ממלכת רומא ולאבדנה על ידי הגרמנים, חמש מאות שנה אחרי קיסר.

קיסר עבר פעמים את הרינוס, בשנת 55 ובשנת 53, לא לשם כבוש, אלא כדי להטיל אימה על הגרמנים בגרמניה; בשנת 11 עבר דרוּסוּס והגיע עד הוֶזֶר ועד האֶלְבֶּה ושנתים אחריו גם טיבריוס ויסד כעין שלטון רומאי בגרמניה. הפרוד בין עממי גרמניה ושנאתם זה לזה עזרו הרבה לרומאים. בראש הלגיונות עמד קְוִינְטִילִיוּס וַרוּס הידוע גם במעשיו האכזריים ביהודה ובסוריה. עממים אחדים התאחדו והתקוממו תחת הנהגתו של הֶרְמַן או אַרְמִינִיוּס מעם החֶרוּסְקִי ושמידו את ורוס ואת לגיונותיו ביער הטוֹיטוֹבּוּרְגִי בשנת 9 לספירה. מעתה לא שאפו הרומאים לכבוש את גרמניה, הרינוס והדונאי נעשו הגבולות של האימפריה הרומאית. אמנם מזמן לזמן עברו הרומאים את הרינוס והכו בגרמנים, אבל לא לשם כבוש כי אם להפחידם ולעצור בהם.

מעתה מתחילה תקופה של התאבקות ושל השפעה, אף כי רק לאורך הגבולות. בתחנות הצבא המרובות על הגבולות היו מפכים חיים רומאים. עם החילים באו גם מתישבים וסוחרים. מגנצא, כְּסַנְתֶּן, קוֹלוֹנִיָּה, טְרִיר ועוד ערים רבות על הגבול גדלו ושגשגו ונעשו לערים גדולות2. ההשפעה הרומאית חדרה גם לפנים מן הגבולות. בשעה שעממי גרמניה נלחמו בלי הרף אלה באלה, באו צעירים רבים מהם ובקשו להספח לצבא הרומאי. במשך הזמן התפתחו החַטים לעם החזק בין מַאין וּוֶזֶר; הם תקפו תכופות את הרומאים. נגדם יצא דומיטיאנוס קיסר למלחמה. הוא צוה לבנות סוללה – limes – מהרינוס עד הדונאי. הוא התחיל בבנינה ומרקוס אָברֶלִיוּס גמר אותה. הסוללה הזאת בצריחיה ומבצריה ותחנות הצבא שלה שמשה מעצור מפני התפרצויות הגרמנים. שטח האדמה המוגן על ידה נתישב על ידי חילים ותיקים ואספסוף מעמים שונים, ששלמו בשכר החכירה מעשר מיבולם. המתישבים האלה נעשו במשך הזמן לרוֹמַנִים ודברו רומַאִית. אולם בפנים גרמניה בין ההרים והגבעות המיוערים יערות בראשית, בין הבצות במישור, שם ארבה הסכנה לרומא ומשם התפרצה אחרי כן, וטקיטוס הכיר זאת והביע בספרו „גרמניה“, שרק אבדן הגרמנים יכול להציל את העולם ממלחמה כבירה ושחרורם מסוכנה יותר מעוזו של מלך הפרתים, האויב הקשה של הרומאים.

מה טיבם של החיים הפנימיים ואפים של העממים האלה עד זמנו של טקיטוס? אמנם טקיטוס מנסה בספרו „גרמניה“ לתאר את חייהם ומנהגיהם, אבל הוא לא הכיר אותם מקרוב ולא ראה אותם בארצם והעיקר שהיתה לו כוונה מיוחדה להציג אותם לעיני הרומאים בני דורו בתאור אידיאלי, כמו שאוכיח להלן. כנגד זה יש לנו ידיעות מסופרים יוונים ורומאים מתקופת תנועת העמים, המתארים כעדי ראיה את הגרמנים המתפרצים לתוך הארצות התרבותיות שבימים ההם. העמים הגרמנים לא שנו את ארחות חייהם במשך מאות שנים ומה שספרו הסופרים האלה על הגרמנים שבזמנם הולם גם את הגרמנים בזמנו של טקיטוס ולפניו.

לפי דברי הספרים האלה היו עממי הגרמנים פראים ואכזרים, שונאים את כל קניני החיים הקולטוריים של האנושיות. כשצף קצף, כחיות טורפות, התפרצו גדודיהם לתוך חלקי האימפריה הרומאית. בכל מקום בואם התוו את דרכם בדם. הם הרסו והחריבו הכל מסביב, לא חסו על טף וזקן, על איש ועל אשה. הפרובינציות הפוריות המאוכלסות ביותר נהפכו למדבר שממה. רק שרידים התהלכו כצללים בין חורבות הערים. הכובשים שהתישבו במקומות הללו נהדפו עד מהרה או נשמדו ע"י עממים פראים אחרים שבאו ממקומות יותר רחוקים מהתרבות העתיקה והיו צמאי דם ואכזרים יותר, עד שפלט הצפון את בני האדם שבתוכו וחדלה תנועת העמים והתישבו עם עם בארצו אשר כבש. מאתים השנה של חדירת הגרמנים לתוך האימפריה הרומאית, מזמן מותו של תֵיאוֹדוֹסִיוּס הראשון עד התישבות הלונגוברדים, מאתים השנה האלה הן התקופה הנוראה ביותר בתולדות האנושיות. הסופרים שבימים ההם אין בפיהם דֵי מלים לתאר את מחזות הבלהות שראו. הכנויים הרגילים למלכי הגרמנים הם: „שוט אלהים, משמיד העמים“, ואת ההרס והחורבן שנגרמו על ידי גדודי הברברים האלה מדמים הם אל ההרס הנגרם על ידי רעידות האדמה, שרפות ושטפונות – האסונות האיומים והנוראים ששכל האדם יכול לתפוס. על שם עם אחד מעממי הגרמנים, הוַנְדַּלִים, נקבע בין העמים התרבותיים הבטוי „וַנְדַלִיסְמוּס“ כמושג של הרס אכזרי של כל הטוב והנעלה.

יחס הגרמנים אל התרבות העתיקה שמצאו בארצות הרומאים והיוונים ניכר לא לבד ע"י הריסת הבנינים הנהדרים ויצירות האמנות, אלא גם מתוך זה, שעברו מאות שנים עד שנמצאו יחידים מביניהם אשר ידעו לרשום בספר את קורותיהם ואת אשר עבר עליהם ולו רק ברומית גרועה. מרכזי המדע הגדולים קרתגו, רומא, מִילַנוֹ ועוד – נהרסו בידי הכובשים. כלל זה היה שגור בפיהם: „היד האוחזת בעט, נרתעת מהחרב“. האיש היודע ספר היה בזוי בעיניהם. „כשרוצים אנו לכנות את האויב בכנוי של בוז“, כותב לוּיִטפְּרַנד, „מכנים אנחנו אותו בשם רומאי“. השנאה הזאת ללמודים ולעניני תרבות נמשכה גם אחרי כן עד שאפילו הטובים שבמלכיהם, כמו קרל הגדול, לא ידעו קרוא וכתוב ונמשכה עד לפני מאתים שנה, שאפילו מלך פרוסיה, פרידריך השני הגדול, רגיל היה להתיחס בבוז אל הגרמנים הגסים והבורים.

אשר לאפים האכזרי והפראי, נעדר כל רגש אנושי, מוכיחות העובדות האלה: הם היו בזים לכל איש זקן, בן עמם, על אשר לא נפל קודם לכן בקרב. הם היו מקשטים את עצמם בגולגלות אויביהם הנהרגים על ידיהם. מלך הלוֹמְבַּרְדִים, אַלְבִּיוֹן, הכריח את אשתו לשתות עמו מתוך גולגולת אביה הנרצח על ידו. דבר כזה מספר הירודוטוס על הסקיתים כמעשה פראים כשמונה מאות שנה לפני כן. בחצרות המלכים היו רציחות וענויים אכזרים דבר רגיל. המדות האלה של הגרמנים לא הוטבו גם אחרי שקבלו את הדת הנוצרית באונס או ברצון. דרישות הנצרות ממאמיניה היו לבקר תכופות את בתי התפלה, לשמור את הצומות, לתת את המעשר ומתנות לכומרים, לאמר יום יום את התפלות „אבינו שבשמים“ ואת האני מאמין וחסל. דרישות אנושיות כדי לצרף את הבריות היו רחוקות ממנה. האופי האכזרי של הגרמני התגלה פעמים רבות בהיסטוריה, כשניתנה להם הזדמנות לעשותו בלי בושה, לשם שמים או לשם לאומיות, בענויי האינקויזיציה על ידי בני בניהם הוֶסטגוֹטים, בימי מלחמת שלשים השנה, שנחרבה כמעט כל גרמניה על ידי הגרמנים עצמם שנלחמו אלה באלה בחמת נקם באכזריות מרובה, בזמן משפטי המכשפות כשמאות אלפים נפשות נקיות העלו על מוקד על לא עול בכפן, ברדיפות נגד היהודים בימי מסעי הצלב ובכל ימי הבינים, במעשי אכזריות במרד האכרים ובמלחמות ההוסיטים, בענויים ובמעשי רצח בתחנות ההסגר ובשנאה העמוקה ללא גרמני בימינו בימי המלכות השלישית.

בשנים האחרונות נסו מלומדים אחדים מבין הגרמנים להציל את כבוד האומה בזמן תנועת העמים ובקשו להוכיח שהתרבות העתיקה של הרומאים נמשכה גם בזמן תנועת העמים והגרמנים למדו מהרומאים הרבה. הדעה הזאת מבוססת בעיקר בספרו של: Alfons Dopsch, Wirtschaftliche und soziale Grundlagen der europäischen Kulturentwickelung, aus der Zeit von Caesar bis auf karl dem Grossen. Wien 1918–1920. הוא יצר נגד ה־Katastrophen-Theorie את ה־ Theorie von der Kontinuität der Entwickelung.

אולם דעותיו מצאו הסכמה אך ורק בנוגע לכנסיה.

הגרמניה של טקיטוס

אף על פי שקוֹרְנֶלִיוּס טַקִיטוּס עולה על כל ההיסטוריונים שהיו ברומא לא הודיעו הרבה על אישיותו ועל קורות חייו. הוא נולד באִינְטֶרְאַמְנָה באוּמְבְּרִיָה, גם זה לא ברור בוודאות, בערך בשנת 58 לספירה. מדרך למודיו ואורחות חייו ידוע רק מעט. הוא רכש לו השכלה רֶטוֹרִית, כדרך בני האמידים בימים ההם ונעשה לעורך דין על הפוֹרוּם ברומא. אחרי כן שמש במשרות העליונות של המדינה, בימי הקיסרים אספסינוס, טיטוס, דומיטיאנוס 69 – 96. בימי הקיסר נֶרְוַה הגיע למשרה העליונה להיות קונסול, בשנת 97. אחרי ששמש בקונסולט שנה אחת יצא מעבודת המדינה והתמסר במשך עשרים שנה לחבור ספריו ההיסטוריים, שההיסטוריון Leop. von Ranke מציין אותם כ„הנעלים במקצוע זה“. כנראה מת טקיטוס בראשית ממלכת הדריאנוס, בשנת 117 בערך.

הוא כתב תחלה שלשה ספרים קטנים ואחרי־כן שני ספרים גדולים שחלק מהם אבד במשך הזמן:

1) הוכוח על הנואמים. בו מתוארת ירידת אמנות הנואמים והמצב הפוליטי שנשתנה.

2) אַגְרִיקוֹלָה, תאור חיי חותנו אגריקולה וכבוש בריטניה על ידו.

3) הגרמניה.

4) ההיסטוריות. תאור שנת 69, שארבעה מצביאים נלחמים איש ברעהו אחרי מות נירון בשל הקיסרות ברומא. נשארו רק הספרים I–IV ומהספר החמישי עד מסע טיטוס על ירושלם.

5) האַנַלִים. ספרו האחרון והמושלם. בו הוא מתאר תולדות רומא ממות אבגוסטוס עד מות נירון וביתר דיוק עד האחד בחודש יאנואר 69 3.

כמו כל ההיסטוריונים הרומאים שקדמו לו, הביט גם טקיטוס על מאורעות העולם רק במבט הצר של רומאי טפוסי הרואה ברומא את מרכז העולם; תולדות הממלכה הכבירה, של האִימפֶּרִיוּם הַרוֹמַנוּם, לא כתב אף אחד; אף לאחד מהם לא היתה ההבנה וההתענינות בחיי הפרובינציות וקורותיהן, אף כי בהן היתה תלויה עתידה של הממלכה. בגאות לבם וביהירותם הביטו הרומאים מגבוה על העמים האחרים והתענינו בהם רק במדה שיכלו להפיק מהם תועלת, בהפך להיסטוריוני יון, שנסעו למרחקים להכיר את העולם ומלואו והשתדלו לדעת גם עמים אשר לא היה לעם היוונים שום מגע ומשא עמהם. ואם סופרים רומאים בקשו להכיר ארצות ועמים אחרים, לא עשו זאת אלא לטובת המדיניות הרומאית. נמוק מדיני היה גם לטקיטוס בעת כתבו את הספר הקטן „גרמניה“.

שני אויבים גדולים ואדירים היו בימיו לרומא. הפרתים והגרמנים. והנה עלה עליהם, על הגרמנים, הקיסר החדש, טריאנוס, המצביא המצוין שבימיו, אימפרטור אמיתי, וטקיטוס עם כל העם הרומאי מקוים לנצחונות אשר יכריעו את האויב. ולפי שהכיר שהנצחונות הבודדים של צבאות רומא על אחדים מעממי הגרמנים המלאים כחות רעננים ואיתנים אינם עשויים להחליש את האויב ולהבטיח את שלום המדינה בעתיד נצנץ הרעיון במוחו שמא ינחל העם הרומאי שהזדקן כבר וכחו הולך ויורד מתוך חיי התפנוקים והמותרות, מפלה במלחמתו עם העם הצעיר והרענן החי חיי פשטות ועוני.

אי־שביעת רצון בארצו ובסביבתו, המלחמה הבלתי פוסקת עם כחות הטבע לשם צרכי החיים, העלו בכל הדורות ובכל הזמנים לעיני רוחו של האדם את הדמיון על דבר מציאת ארצות בקצוי תבל, ששם נותן הטבע בשפע את מתנותיו ובני האדם חיים חיי אושר ויושר, בלי עמל ופגע. ככה מתאר הומירוס את חיי המאושרים ואת ארץ הפֵיאַקִים בכנף הארץ. גם הללו ושבחו המשוררים היוונים והרומאים את החיים הטבעיים, הנותנים ספוק לנפש האדם כמעט ההכרחי ואינם מגרים את היצר לחמוד כסף וזהב ולבוא על ידי מעשי פשע, להפך מההשכלה, המביאה את האדם לחיי מותרות ולפריעת מוסר. „כיון שנכנסה חכמה באדם, הכנסה עמו ערמומית“ (סוטה כ“א ע”א). ההשקפה הזאת, שהביאה אחרי כן את רוּסוֹ לדרוש שיבה לחיים פשוטים טבעיים ואת Seume לראות בפראים באמריקה, מחוסרי כל תרבות, את בני האדם העולים בישרת לבם ותמימותם על אנשי אירופה, הביאה גם את טקיטוס להציג לעיני בני עמו המקולקלים המשחתים תמונה מעם טבעי, החי בירכתי צפון, מחוסר כל תרבות וחי חיים פשוטים ומוסריים, אולי יקחו מוסר ויחדשו את כחות נעוריהם ויוכלו לעמוד בפני המתפרצים הצפוניים. המגמה הזאת העבירה אותו על דעתו לטשטש את האמת ולתאר בצבעים מזהירים, כמו שהעבירתהו אחרי־כן השנאה לעם ישראל על דעתו להעלים עין מהאמת ולדבר סרה בעם ישראל ודתו (היסטוריות V).

לכן נשאלה כמה פעמים השאלה אם יש לתת אמון בדברי טקיטוס בנוגע לגרמנים, מאחר שהמציאות הראתה אחרי כן את ההפך באופי הגרמנים, שאמנם מחוסרי כל תרבות הם אבל חייהם אינם החיים הפשוטים והמוסריים שהוא מציג לדוגמא לעיני בני עמו ושמהם ילמדו לקח.

התגליות הארכיאולוגיות שנעשו בשנים האחרונות אשרו במדה רבה את דברי טקיטוס אולם רק בנוגע לדברים ריאליים, כגון בנוגע למעונות, הבגדים, הכלים, והנשק. דבריו משלימים ומבארים את התגליות. אולם לדעותיו על מנהגי הגרמנים וחייהם הרוחניים, סותרים דבריו את דברי הסופרים היוונים והרומאים שחיו זמן מה אחריו והיו עדי ראיה לכל תועבות הגרמנים.

המקורות אשר מהם שאב טקיטוס את דיעותיו על גרמניה הם שונים. מאה וחמשים שנה לפניו כתב יוליוס קיסר את ספרו de bello Gallico. אבל קיסר לא הספיק עדיין להכיר את העם הגרמני מעבר לרינוס, את המעט שהוא מספר על הגרמנים, מוסר הוא במלים פשוטות בעת שטקיטוס משתמש בסגנון המליצי של הדברנות ושופך עליהם זוהר לִירִי. גם השתמש טקיטוס בספרים על גרמניה שכתבו לִיוִיוּס וּפְּלִינִיוּס. באיזו מדה השתמש בספרים האלה אי אפשר לדעת, לפי שאבדו ולא נשאר מהם אלא השם בלבד. בודאי השתמש טקיטוס גם במפת העולם של אגריפה.

עיקר ידיעותיו באו לו, כנראה, מתוך שיחות עם קציני מלחמה ששהו זמן מה במחנות הצבא בגרמניה, או גם מסוחרים ורוכלים שהלכו עם הצבא לגרמניה, או המשלחות של שבטים גרמניים אשר באו לרומא במלאכות אל הקיסר, ואולי מעבדים גרמנים שהיו בהמון ברומא משלל המלחמות. אלה הם שספרו לו על מנהגי העממים השונים, על האלים ועל הפולחן וכל שאר הפרטים.

בגרמניה עצמה לא היה טקיטוס, זה מבדיל אותו מסופר היסטורי אחר, מהירודוטוס. הירודוטוס התכונן לספרו על ידי נסיעות רבות. אמת, הוא לא ראה את כל העמים שהוא מתאר וכתב הרבה על יסוד שמועות ושיחות, אבל את רוב הדברים שתאר ראה בעיניו ואת השאר הוא מוסר כפי ששמע בלי שנוי, טקיטוס הסתמך רק על שמועות ומקורות ספרותיים, יען תכליתו של הירודוטוס היה המדע לשמו בלי כוונה מיוחדת, בשעה שטקיטוס היתה מטרה לנגד עיניו, לצייר ציור אידיאלי מחיי עם פרימיטיבי והמדע היה טפל לעיקר זה, ולכן לא דק בפרטים. ויש עוד דבר המבדיל ביניהם: הירודוטוס העריך יותר מדי את עתיקות העם המצרי ודמה כי הוא הוא המקור לתרבות היונית. טקיטוס העריך יותר מדי את ילדות העמים הגרמנים ודמה שאלה ישנו את סדרי העולם לטובה. ושניהם טעו. אף־על־פי־כן יש חשיבות היסטורית מרובה לספרי שניהם.

מזמן הקרולינגים נשכחו ספרי טקיטוס ורק במקרה נמצא הספר הזה בכתב יד יחידי ממאה העשירית ה־codex Hersfeldensis. בשנת 1455 הביא אַלְבֶרְט אֶנוֹך מאַסְקוֹלִי, שהלך בפקודת האפיפיור ניקולאבס החמשי לחפש כתבי יד, ממנזר בהֶרְסְפֶלד בגרמניה, כתב יד ובו היה מלבד הגרמניה, אגריקולה והוכוח גם קטע מהספר de viris illustribus של סֶנֶקַה. מכתב יד זה נעתקו כל כתבי היד של המאה החמש עשרה. החלק שבו היה ספר הגרמניה נעלם בינתים. בשנת 1470 נדפס בפעם הראשונה הספר „גרמניה“ בוֶנֶצִיָה.


ירושלים ר“ח ניסן תרצ”ה.


המתרגם


__________

התרגום נעשה מהמקור הוצאת Berlin 1916, Alfred Oudeman.

מלבד זה השתמשתי בספרים האלה:

Tacitus Germania mit Beiträgen von A. Dopsch, H. Reis, K. Schumacher. Herausgegeben u. erläutert von Wilhelm Reeb. Leipzig 1930.

Taciti P. C. libri qui supersunt recognovit C. Hahn, editionem quintam curavit G. Andresen. Leipzig 1923.

Tacitus, Germania and Agricola with English notes by Charles Auton, New-York 1852.

Tacitus Germania, Uebersetzung u. erläuterung von G. Ammon, Bamberg 1927.

Schanz M. Geschichte der röm. Literatur II 2 3. Aufl. München 1913.

Mogk E. Germanische Religionsgeschichte und Mythologie. Berlin 1927.

Lübker’s Reallexikon des klass. Altertums. Berlin 1914.

Koepp Frier, Die Rhmer in Deuttschland, Bielefeld 1926.

Germania Romana, ein Bilder-Atlas, Bamburg 1928.

והספרים הנזכרים בתוך המבוא וההערות.

תוכן הספר לפי סעיפיו

1 הגבולות

2–4 מוצא העם

5 טבע הארץ ויבולה

6–8 צבא המלחמה

9 הדת

10 גורל ונחוש

11 אספת העם

12 סדרי המשפט

13–15 בני לויה במלחמה ובשלום

16 מעונות

17 לבוש

18–19 אישות

20 חנוך ילדים וירושה

21 מריבות, גאולת הדם והכנסת אורחים

22 דרכי חייהם

23 אוכל ומשקה

24 משחקים

25 עבדים

26 עבודת האדמה

27 קבורת מתים

28 הלוטיים, בוֹיִים, ארויסקים, אוסים, ונגיונים, טריבוקים, נמטים, אוביים

29 בַטַוִים, מטיאקים

30–31 חַטִים

32 אוסיפים, טנקטרים

33 ברוקטרים, חמוים אנגריוריים

34 דולגובניים, חסואריים, פריסיים

35 חאבקים

36 רוסקים, פוֹסִים

37 קימברים

38 סואבים

39 סמנונים

40 לוֹנגובּרדים, רוידיגנים, אויונים, אנגליים, וריים, אוידוסים, סורדונים, נויטונים

40 פולחן נרתוס

41 הרמונדורים

42 נריסטיס, מרקומנים, קודים מרסיגנים, בורים, לוגיים, הריים

44 גוטונים, רוגיים, למוויים, סויונים

45 ים הצפון

45 האיסטיים והענבר

45 סיטונים

46 פויקינים, ונדים, פנים

46 הלוסיים, אטיונים

גרמניה

1. גֶרְמַנִיָה4 כולה5 נפרדה מהַגַלִים6 והָרֵיטִים7 וגם מהַפַּנוֹנִים8 על־ידי הנהרות רֵינוּס ודוּנַאי, מהַסַרְמַטִים9 והַדַּקִים10 על־ידי פחד הדדי11 או על־ידי הרים12. את השאר13 מקיף האוקינוס14, המחבק מפרצים רחבים ושטחי איים עצומים15 אשר זה מקרוב נודעו בהם כמה עמים ומלכים16, שהמלחמה17 פתחה אליהם את הדרך. הרינוס18 הנובע מהפסגה התלולה, אשר לא דרכה עליה רגל אדם, של האַלְפִּים הרֵיטיִים, מתערב אחרי נטיה קלה מערבה במי האוקינוס הצפוני19. הדונאי20, המתפרץ משיא הר אַבּנוֹבָּה21 המתרומם בנחת ולאט, עובר על פני עמים רבים עד אשר מתפרץ בשש זרועות לתוך הים הפּונְטִי22; השפך השביעי23 נבלע בתוך הבצות.

2. את הגרמנים24 עצמם חושב אני לילידי הארץ25 וכלל לא לתערובת של מהגרים ואורחים מעמים אחרים, יען כי לא ביבשה אלא באניות נסעו ובאו לפנים האנשים שבקשו להחליף את מושבותיהם ומכל שכן באוקינוס ההולך ומשתרע לבלי סוף, ואשר, אם אפשר לאמר, עוֹיֵן26, אין מפליגים באניות מעבר לשלנו27 אלא לעתים רחוקות. ומי הוא האיש, שמלבד סכנת הים הנורא והבלתי ידוע, יעזוב את אסיה או את אפריקה או איטליה28 וישאף לגרמניה, שהיא בלי תואר מפאת אדמתה, קשה מפאת מזג אוירה, נוגה מפאת צְמָחֶיהָ ומַרְאֶהָ, אם לא שהיא מולדתו?29.

מפארים הם בשירים עתיקים30, שזו היא דרכם היחידה לשמור על המסורה ודברי הימים, את האל טוּאיסטוֹ31 הנוצר מהאדמה, ואת בנו מַנוּס32, אבי העם ומיסדו; למנוּס מיחסים הם שלשה בנים ועל שמותם יִקָרְאוּ הקרובים לאוקינוס33 אִינְגֵווֹנים, האמצעיים34 הֶרְמִינוֹנִים, האחרים35 אִיסְטֵיווֹנִים. אחדים36 אומרים כדבר ודאי, דבר המותר בענינים עתיקים, כי הרבה יותר היו הנולדים מהאל37 ולכן מרובים יותר הכנויים בעם: מַרְסִים38 גַמְבְּרִיוִיִים39, סְוֶבִּים40, וַנְדִילִיִים41, והשמות האלה אמתיים ועתיקים; אולם, המלה גרמניה חדשה היא ונתוספה42 לא מזמן. כי אלה שעברו ראשונים את הרינוס וגרשו את הגַלִים ונקראים היום טוּנְגְרִים, נקראו אז גרמנים: ככה השתלט לאט לאט שם של השבט ולא שם העם, באופן שתחלה נקראו כולם מאת המנצח כדי להטיל אימה, אחרי כן קראו גם הם את עצמם בשם שהומצא, גרמנים43.

3. אצלם שהה, כפי שמזכירים44, גם הֶרְקוּלֶס45 ובצעדם לקרב מקלסים הם אותו ראשונה לכל האנשים הגבורים46. גם אלה להם שירים אשר במנגינתם, שהם קוראים לה בַּרְדִיטוּס47, מלהיבים הם את הלבבות ומנחשים מהמנגינה עצמה את אחרית הקרב העומד לבוא; כי מפחידים או מפחדים הם במדה שׁהֵרִיעָה המערכה ולא קול אנושי נדמה להִשָּׁמֵעַ כי אם קול ענות הגבורה. רצוי ביחוד קושי הקול והמולה רצוצה, בשימם את השלטים לפיהם, בכדי שהקול ילך ויתגבר ויהיה לקול אדיר ונורא לסבת ההד. גם את אוּלִיכְּסֶס48 חושבים אחדים שנתגלגל בנסיעתו רבת־תעתועים ההיא, הארוכה והמפוארה באגדות, אל האוקינוס הזה ובא לארצות גרמניה ואַסְקִיבּוּרְגִיוּם49, היושבת על שפת הרינוס ונושבת עוד גם היום, נוסדה וקבלה את שמה על ידו; אפילו מזבח מוקדש מאת אוּליכסס, אשר שם אביו לַאֶרְטֶס נקרא עליו, נמצא לפנים במקום הזה, ומצבות־קברים אחדות עם כתובות באותיות יווניות50 עדיין קימות בחבל הגבול של גרמניה ורֵיטִיָה. את השמועות האלה אין בדעתי לא לחזק בראיות ולא לסתור: הרשות ביד כל איש, לפי הלך רוחו, לשלול מהן את האמון או לתתו בהן.

4. אנכי מסכים לדעות האנשים51, האומרים כי עמי גרמניה לא נתקלקלו כלל על־ידי התחתנות עם לאומים אחרים ושמרו את עמם כעם מיוחד וטהור ודומה לגמרי לעצמו52. ובגלל זה אותו מבנה הגוף מיוחד לכולם, עד כמה שאפשר במספר אנשים כה גדול: עינים עזות ותכולות,שער צהוב53, גויות גדולות וחזקות רק להתקפה54; לתלאות ולעבודות אין להם התמדה באותה מדה55, ולא הסתגלו כלל וכלל לסבול צמאון וחום, אלא לקור ורעב לרגלי מזג האויר והאדמה.

5. הארץ, אף כי פניה שונים הם במדה מרובה, בכלל היא איומה ביערותיה56 או מגועלה בבצותיה57, רטובה יותר בחלקה הנשקף לגליה ופתוחה יותר לרוח בחלקה הפונה לנוֹרִיקוּם ופַּנוֹנִיָה.58 פוריה היא בשביל זרעים59, כחושה בשביל עצי־פרי60, עשירה במקנה61, אולם לרוב הוא דל המראה ואין לבקר גם הדרו או פאר המצח62. מתענגים הם על מספרם וזה להם הקנין63 היחידי והרצוי ביותר. כסף וזהב מנעו מהם האלים, מסופקני אם בחסדם או בחרונם. בכל זאת לא אֹמר בודאות כי בגרמניה אין עורק מכיל כסף או זהב. כי מי הוא האיש אשר חקר?64 מרכוש ותשמישו אינם מושפעים ביותר. אפשר לראות אצלם כלי כסף שנתנו במתנה לציריהם או לאלופיהם בשמוש זול כבהעשויים חרס65. בכל זאת הקרובים66, לרגלי עסקי המסחר, מעריכים את הזהב ואת הכסף ומכירים צורות מטבעות אחדות של כספנו ומבכרים אותן, אך היושבים בפנים הארץ משתמשים באופן פשוט יותר וקדום בסחר החליפין67. הם מחשיבים את הכסף העתיק והידוע מזמן, עם שפה68 וצמד69. גם בוחרים הם יותר בכסף מבזהב, לא מתוך נטיה נפשית, אלא מפני שמטבעות כסף נוחות בגלל מספרן להשתמש בהן לקוני דברים רגילים וזולים70.

6. אמנם גם ברזל לא נמצא בשפע71, מה שאפשר להוכח ממין הנשק שלהם72; מעטים המשתמשים בחרבות או ברמחים גדולים מאלה. הם אוחזים חניתות או בלשונם פְרַמֵאוֹת, עם ברזל צר וקצר, אך כה חד ונוח להשתמש בו עד אשר באותו נשק נלחמים הם, כפי שהמצב דורש, מרחוק או מקרוב. גם הרוכב מסתפק בשלט73 ופרמאה, הרגלים יורים גם אבני־קלע, איש ואיש רבות, וזורקים אותן למרחוק כשהם ערומים74 או מלובשים מעיל קל. אין שום התגנדרות בקשוט75. רק את השלטים מסמנים הם בצבעים נבחרים76. למעטים שריונים, רק ליחידים קסדה או קובע77. הסוסים אינם מצטינים לא ביפים ולא במהירותם, אבל גם אינם מלומדים לעשות פניות שונות כדרכם אצלנו78. הם רצים ישר או בפניה אחת לימין79, עד שהמעגל נסגר לבל ישאר איש מאחוריהם.

בכלל אפשר לחשוב, שהעוז הגדול ביותר אצל הרגלים. ומשום זה נלחמים הם בערבוביה80, כי מוכשרה ומתאימה לקרב הרוכבים מהירות הרגלים הנבחרים מבין כל הבחורים והם מעמידים אותם לפני המערכה. קבוע גם המספר81: מאה מאה מכל גוף וככה נקראים הם בפי אנשיהם ומה שהיה תחלה מספר, כבר נהפך לכנוי ותואר־כבוד82. המערכה נערכת מפלוגות בצורת ראש־תור83. לסגת מהמקום, אם רק שוב ישוב אליו, נחשב לתחבולה ולא למורך84. את גופות אנשיהם מסירים85 הם גם כשהקרב שקול86. עזיבת השלט87 נחשבת לנבלה הגדולה ביותר ולמשולל־כבוד אין הזכות להיות נוכח בפולחן או לבוא לאספת־עם. ורבים אשר נשארו בחיים88 אחרי המלחמה שמו בחבל קץ לעלבונם89.

7. במלכים בוחרים הם על־יסוד אצילותם, במצביאים על יסוד אומץ־רוחם90, ואין למלכים כח בלתי מוגבל או בלי מעצור91, והמצביאים מבכרים לפקד בכח דוגמתם מאשר בכח שלטונם, הן כשהם מוכנים לצאת למלחמה, הן כשהם יוצאים לעיני כולם, הן כשהם נלחמים בראש המערכה, בכח הערצה92. אגב, אסור להם להעניש עונש מות93 או לאסור בכבלים, גם לא להלקות94, פרט לכהנים95, כאילו לא לשם עונש ולא בפקודת המצביא, אלא כאילו במצות האל96, אשר לפי אמונתם שרוי הוא בין הלוחמים. ועל כן מביאים הם לקרב פסלים97 וסמלים98 ידועים שהוצאו99 מתוך החורשות. הזרוז העיקרי לאמיצות הלב הוא, שלא המקרה ולא אספסוף ארעי מהוים את הפלוגה או את הראש־תור100, אלא אנשי הבית ושארי־בשר, ובקרבת מקום101 נמצאים הנאהבים, במקום שנשמעה יללת הנשים, צריחת הילדים. אלה הם העדים הקדושים ביותר לאיש ואיש, אלה הם המקלסים החשובים ביותר; לאמותיהם, לנשיהם מוליכים הם את פצעיהם, ואלה אינן נרתעות מלמנות ומלבדוק את מכותיהם, גם מזון ודברי עדוד מגישות הן ללוחמים102.

8. הם מספרים שמערכות אחדות שכבר נתערערו ונתמוטטו הוקמו מחדש על ידי הנשים בעתירותיהן האמיצות ובהשליכן מנגד את חזיהן103 ובהראותן על השביה הנשקפת להן, שיראים מפניה בנפשותם וביותר בנוגע לנשותיהם104 עד שנפש בני המדינה מתקשרת בקשׁר אמיץ, אם הוטל עליהם לתת בין בני־התערובות גם נערות מיוחסות105.

כן מאמינים הם כי באלה106 שרויה גם איזו קדושה וכח נבואי ולא יבעטו בעצותיהן ולא יבטלו את תשובותיהן. הלא ראינו107 בימי אספסינוס האלוהי שוֶלֶדָה108 היתה נחשבת זמן רב אצל רבים מהם כאלוהות. אבל גם לפנים העריצו את אָבְרִינִיָה109 ורבות אחרות110 לא מתוך חנופה ולא לשם יצירת אֵלות כביכול111.

9. מהאלים מעריצים הם ביחוד את מֶרְקוּרְיוּס,112 לו זובחים הם במועדים קבועים113 גם זבחי אדם, ענין שנהגו בו היתר114. את הֶרְקוּלֶס115 ואת מרס116 מרַצים הם בחיות מותרות117. חלק מהסוּאֶבִּים זובח גם לאִיסִיס118; מה היא הסבה והמקור לפולחן הזר, לא נודע לי כלל, זולת שהסמל עצמו המתואר בצורת לִיבּוּרְנִיָה119 מוכיח כי הדת באה מעבר לים. אגב, לא לכלוא בין קורות את האלים או לתארם באיזו דמות אנושית120 חושבים הם למתאים לרוממות אֵלֵי שחקים121; חורשות ויערות מקדישים122 הם ובשמות האלים מכנים הם את המקום הרזי ההוא, שהם מביטים עליו רק ביראת הכבוד123.

10. לנחשים ולגורלות הם שמים לב כמו כל עם ועם124. מעשה הגורלות פשוט הוא:125 ענף כרות מעץ פרי מחלקים הם לקיסמים וחורתים עליהם כמה סמנים סודיים126 ומפזרים אותם על סדין לבן בלי כוונה ובאופן מקרי. אחרי כן, אם בענין העדה נשאל הגורל, מתפלל כהן העדה לאלים, ואם בענין פרטי אבי המשפחה עצמו, ובהביטו לשמים הוא מרים שלש פעמים כל קיסם וקיסם ופותר את המוּרמים לפי הסמן החרות מקודם127. אם שליליים הם, אין עוד שאלה באותו ענין באותו היום;128 אם לחיוב, זקוקים הם עדיין לאישור על ידי נחשים129. ואמנם גם כאן130 ידוע הנחש לשאול בקולות הצפרים ומעופן131. מיוחד132 לעם זה שמחשבים גם עם רמזים ואזהרות של סוסים. על חשבון המדינה חיים ביערות וחורשות הנזכרים סוסים לבנים133 ובלתי נפגעים מעבודת בני האדם; כשהם רתומים לעגלה הקדושה מלוים אותם הכהן והמלך או אלוף המדינה ומקשיבים לצהלתם ונהמתם. אין בשום נחש אחר אמון יותר גדול לא רק אצל ההמון והחורים כי אם גם אצל הכהנים; כי חושבים הם134 את עצמם לעבדי האלים, ואותם135 לבעלי סודם. יש גם הסתכלות אחרת בנחשים, אשר בה הם מתחקים לתוצאות מלחמות כבדות: שבוי מאותו עם, שהם עומדים עמו במלחמה, שנפל לידם באיזה אופן שהוא, מעמידים אותו להלחם עם איש נבחר מבני עמם, איש איש עם זינו הלאומי; נצחון של זה או זה נתקבל כהכרעה מוקדמת136.

11. בענינים קלי ערך מחליטים האלופים, ובחשובים137 – כולם138; מכל מקום גם הענינים האלה, שההחלטה על אודותם נתונה בידי העם, נִדוֹנוּ תחלה על ידי האלופים. הם היו מתאספים, אם לא קרה מקרה פתאומי ובלתי צפוי139, בימים ידועים140, אם כשהירח מתחדש או כשהוא מתמלא; לפי שמאמינים הם, שבשביל התיעצויות המועד הזה התחלה141 מוצלחה מאד היא142. ואין הם מונים לימים, כמונו, כי אם ללילות143. כך הם קובעים את הזמן, כך הם מזמינים. לפי ראות עיניהם הלילה מוליך את היום144. קלקלה הנובעת מחרותם היא שאינם מתאספים בבת אחת וכמו שהָפקדו, אלא יום שני וגם שלישי הולך ונאבד לרגלי פִּגוּרֵי המתאספים145. ואם רצון ההמון, יושבים הם לאספה מזוינים146. הכהנים, אשר להם אז גם הזכות להעניש, מצוים על השתיקה. אחרי כן נשמעים המלך או האלופים, איש איש לפי גילו, לפי יחוסו, לפי תהלתו במלחמה, לפי כשרונו לנאום, וגדול כח ההוכחה מתוקף הפקודה. אם ההצעה לא מצאה חן, היא נדחית על ידי שאון, אם מצאה חן, מכים הם את הפרמאות זו על גב זו147. ההסכמה הנכבדה ביותר היא להלל בנשק.

12. מותר גם לתבוע לדין לפני העדה ולהאשים בחטא־מות. הבדלי העונשים לפי החטא. בוגדים ונופלים אל האויב תולים על עצים148, מוגי־לב, בורחים מהצבא ושטופי־זמה149 מטביעים בבצה ובטיט יון150 ושמים עליהם מלמעלה מקלעת151. שנוי העונשים מתבאר ככה, שחובה לרמז על החַטָאִים בשעת הֵענשם, אולם לכסות על מעשי נבלה152. אך גם בעברות יותר קלות153 העונש לפי מדת העברה. בעלי העברה נקנסים במספר סוסים או מקנה. חלק מהקנס משתלם למלך או למדינה, חלק לזה שבגללו העונש או לקרוביו154.

נבררים באספות אלה גם אלופים היושבים לדין במחוזים ובכפרים. לכל אחד ואחד מצרפים מאה איש מהעם ונותנים לו עצה וגם תוקף.

13. והם לא יעשו איזה מעשה, יהיה צבורי או פרטי, בלתי אם כשהם מזוינים155. אך אין המנהג שמי שהוא יחגור את הנשק קודם שימצאוהו בני המדינה ראוי לכך156. אז מקשט בתוך העדה עצמה או אחד מהאלופים או האב או אחד מהקרובים157 את העלם בשלט ובפרמאה. הנשק הזה אצלם הוא הטוגה158, זהו הכבוד הראשון של הנוער; לפני זה הם נחשבים לחלק מהבית, מעתה חלק מהמדינה159. יחוס נעלה160 או זכויות אבות גדולות מטים חסדו של האלוף גם לצעירים161. הללו נספחים לאחרים חזקים מהם שכבר נמצאו מוכשרים, ואין בושה להראות בין בני לויה162; גם בין בני הלויה ישנן מדרגות מדרגות, לפי שקול דעתו של האיש שהם מלוים. ולכן שוררת התחרות גדולה בין בני הלויה, למי יהיה המקום הראשון אצל אלופו, ובין האלופים, למי יהיה מספר רב יותר גדול163 של בני לויה אמיצים יותר. זה הוא כבודם וזה הוא עוזם להיות תמיד מעוטרים מלהקה חזקה של עלמים נבחרים, בשלום – תפארת, במלחמה – מגן. והדבר משמש לאיש ואיש לא רק אצל עמו בלבד, אלא גם אצל המדינות השכנות להגדיל את השם, להרים את התהלה, אם מתנוססים בני הלויה במספרם וגבורתם. יען משחרים את פניהם על ידי מלאכים, מכבדים אותם בתשורות ופעמים רבות עוצרים הם מלחמות בשמם בלבד.

14. משהגיעו לתוך המערכה, חרפה היא לאלוף להיות נופל באומץ לבו מאחר, חרפה לבני הלויה שלא להִדמות באומץ לב לאלוף. ואמנם, נבזה ונקלה לכל ימי חייו הוא האיש שנשאר בחיים אחרי האלוף שלו ושב מהמערכה. להגן עליו, לשמור עליו, גם לזקוף את מעשי הגבורה העצמיים לתהלתו164, עיקר השבועה הוא165. האלופים נלחמים לשם הנצחון, בני הלויה לשם האלוף. אם בני המדינה, שבה נולדו, הולכים ונרפים לסבת שלות שלום ממושכה, חוזרים רבים מהצעירים המיוחסים מרצונם166 אחרי אותם עמים שעושים באותה שעה מלחמה167; לפי שלא נעימה לעם הזה הבטלה וגם מגיעים בנקל לתהלה בשעת חרום, וגם אין עוצרים ביד בני לויה גדולה אם לא בכח ובמלחמה. כי דורשים הם מנדבת לבו של האלוף את סוס המלחמה המגיע להם ואת הפרמאה האכזריה והמנצחת המגיעה להם. והארוחות, המנות אמנם פשוטות אבל ניתנות ביד רחבה, נחשבות במקום שכר. את האמצעים לנדיבות משיגים במלחמות ושוד. ולא כה קל לפתות איש כי יחרוש את אדמתו או כי יחכה ליבול השנה מאשר להתגרות באויב ולנחול פצעים. לעצלות, ועוד יותר, לרפיון יחשב בעיניהם להשיג בזעת אפם מה שיכלים להשיג בדם168.

15. בשעה שאינם יוצאים למלחמה169, מבלים הם את זמנם לא מעט בציד170, ויותר בבטלה, שקועים בשֵנה ובאכילה; ויותר שהאיש גבור ואוהב מלחמה, פחות הוא עושה דבר. בעת שהדאגה לצרכי הבית והמשפחה והשדות מסורה לנשים, לזקנים ולכל תשוש כח בבני הבית171, חובקים הם עצמם את הידים: נגוד מפליא באפים, שאותם האנשים יאהבו כל כך את העצלות וישנאו את המנוחה172.

מנהג נהוג אצל בני המדינות שמעצמם מביאים הם איש ואיש לאלופים מתנות, אם מהבקר או מפרי האדמה, המתקבלים ככבוּד ועוזרים גם לצרכיהם173. שמחים הם ביחוד על תשורות מעמים שכנים, הנשלחות לא רק מיחידים, כי אם מטעם המדינה, סוסים נבחרים174, כלי זין גדולים175, עֲדי ושרשראות, והלא כבר לִמַדְנוּם לקבל גם כסף176.

16. שעמי הגרמנים אינם גרים בערים בכלל, ידוע למדי, ואפילו ישובים מחוברים ביניהם אינם סובלים. יושבים הם בדֵלים ומפוזרים, במקום שמצא חן בעיניהם, על יד מעין, בשדה, בחורשה177. כפרים מיסדים הם לא כדרכנו אנו בבנינים סמוכים ומחוברים בשורה; כל אחד מקיף את ביתו בשטח ריק, אם לשם זהירות במקרה של אש, או מתוך אי־ידיעה בבניה; גם לא באבני־מחצב ולא בלבנים משתמשים הם: בעצי בנין, גסים178, בלי יפוי ובלי שִׁפּוּר משתמשים הם לכל דבר. מקומות אחדים מטיחים הם בכשרון רב באדמה כה נקיה ומזהירה עד שהם נראים כציורים ושרטוטי דברים צבועים. רגילים הם לחפור מחילות מתחת לאדמה ולהכביד עליהן גם הרבה זבל179, מקלט בימות החורף ומחסה לפרות, לפי שמעונות כאלה מחלישים את חריפות הקור ואם פעם יבוא אויב, נשדדים החפצים הגלויים, אבל הטמונים והחפורים נשארים בלתי ידועים או נצלים מפני הצורך לחפש אחריהם.

17. ככסות180 משמש לכולם181 מעיל182 הרכוס באבזם, ואם יחסר, בקוץ183; וכל שאר הגוף בלתי מכוסה והם מבלים כל הימים על יד האש והמדורה184. העשירים ביותר נבדלים בבגד185, לא תפוח כבגדי הסַרְמַטִים והפרתים186, כי אם צר ומבליט כל אבר. לובשים הם גם עורות חיות; הקרובים לחוף187 מבלי בחירה, והרחוקים, בטעם יותר; הלא אין להם שום תפנוקים על ידי המסחר188. הם בוחרים את החיות, ואת העורות שפשטו מנַמרים הם בעורות מגוונים של בריאות, שממציא להם האוקינוס החיצוני, הים הבלתי ידוע189.

ואין תלבושת האשה משונה מזו של האיש, אלא שהנשים מתעטפות פעמים רבות בצעיפי בד שֶׁיִפּוּ אותן בפסי ארגמן190. החלק העליון של הלבוש אינו מתרחב בשרוולים, הידים והזרועות חשופות, אבל גם החלק הקרוב לחזה פתוח.

18. אף על פי כן191 חמורים שמה הנשואים ואין מנהג ממנהגיהם ראוי יתר לתהלה. כי הם כמעט היחידים בין הברברים192 המסתפקים באשה אחת, חוץ ממתי מעט, שמחזרים אחריהם בשדוכים רבים לא מתוך תאות היצר אלא מפני יחוסם193.

נדוניה194 אין האשה מציעה לבעלה195, אלא הבעל לאשה196. נוכחים ההורים והקרובים הבוחנים את המתנות, מתנות שלא נבחרו בהתאם לחמדת הקשוט של הנשים ולא בהן תתקשט האשה החדשה, כי אם בקר וסוס מרוסן ושלט יחד עם פרמאה וחרב. על יסוד המתנות האלה מתקבלת האשה, אבל גם היא מצדה מביאה לבעלה איזה נשק. וזה197, לדעתם, הקשר החזק ביותר, אלה הם מסטורי ההקדשות198, אלה הם אֵלי הנשואין199. לבל תראה עצמה האשה כנמצאת מחוץ לחוג פעולות האיש ומחוץ למקרי מלחמה, מזכירים אותה מיד בראשית נשואיה, שהיא נכנסת כחבֵרה לתלאות ולסכנות, יחד עמו בשעת שלום, יחד עמו בשעת מלחמה תסבול ותפעל: לזאת מרמזים הבקר הצמודים, לזאת הסוס המרוסן, לזאת הנשק הנמסר. ככה עליה לחיות, ככה למות. מקבלת היא את הדברים בתנאי שתחזירם לבניה בלתי מחוללים ובכבוד, שתקבלנה אותם כלותיה ותמסורנה שוב לנכדיה200.

19. ובכן201, גדורות חיות הן את חייהן בצניעות, בלתי משחתות על ידי פתויי המחזות202, על ידי גרויי המשתאות203. מכתבים סודיים204 אינם ידועים במדה שוה לא לאיש ולא לאשה. מעטים מאד מקרי נאוף בעם כה גדול, והעונש נעשה בו במקום ומסור בידי הבעל205: הוא גוזז את שערותיה, פושט אותה ערומה ולעיני קרוביה דוחה אותה הבעל מתוך ביתו ובמצלפת שוט מרדף הוא אותה דרך כל הכפר206. כי לפריעת הצניעות אין שום סליחה. לא בגלל יפיה, לא בגלל גילה, לא בגלל עשרה תמצא בעל207. הלא בארץ ההיא אין איש שיצחק על מעשה נבלה ולהַשְחִית ולהִשָחֵת לא נקרא לחיות לפי רוח הזמן. אמנם טוב עוד יותר במדינות הללו אשר בהן רק בתולות מתחתנות ולתקות האשה ונשואיה הושם פעם אחת קץ208. באופן כזה מקבלות הן בעל אחד, כאילו הן גוף אחד ורוח אחת, לבל תעלה על לבן שום מחשבה זרה, לבל תבוא להן תאוה רחוקה כאילו לא תאהבנה את חיי הנשואין אלא את בעלן.

לצמצם את מספר הילדים או להרוג209 אחד הנולדים אחרי היורשים210 נחשב לנבלה, וכח גדול שמה למנהגים טובים יותר מאשר לחוקים טובים במקום אחר211 .

20. בכל בית ובית212 מתפתחים הם213 ערומים ומלוכלכים, לחתוך־אברים כזה, לגויות כאלה, המפליאים אותנו כל כך214. כל ילד מניקה אמו שלו בחלב שדיה ואינם נמסרים לידי אָמות ומיניקות. לא תבדיל בין בן־האדון והעבד על ידי חנוך מעודן ומפונק: בין אותן בהמות־הבית, על אותה האדמה מבלים שניהם את חייהם, עד אשר הגיל215 מפריד את בני החורים, הגבורה מאמצת אותם. באחור זמן באה אהבת הבחורים ומשום זה פוריותם הבלתי פוסקת. גם הבתולות אינן ממהרות216; אותם עלומים, אותו גודל להן217. בני גיל אחד ורעננים במדה אחת מזדוגים הם ועל כח ההורים מעידים הילדים.

אותה הערצה לבני האחיות מצד אחי האם כמו מצד האב. אחדים218 חושבים את קרבת הבשר הזאת לקדושה ונערצה ביותר ובשעת קבלת בני תערובת מדקדקים הם באלה מאד, כאלו הללו מקשרים את הנפש219 חזק יותר ואת המשפחה מקיף יותר220.

אף־על־פי־כן יורשים וממלאי מקום הם בניו של איש ושום צוואה אינה קיימת221. אם אין בנים222, הקרבה הקרובה לנחלה הם אחים, אחי האב ואחי האם223. לפי מרבית קרובי האיש, במדה שגדול מספר מחותניו, נערצה יותר זקנתו. ואין שום תועלת להולך ערירי224.

21. לקבל על עצמו225 גם את התגרות226 הן של אביו הן של שאר בשרו227 כמו את ידידותיהם, חובה היא. ואינן נמשכות228 בלי אפשרות להתרצות. הלא גם רצח229 נקנס רק במספר קבוע230 של בקר צאן וכל המשפחה231 מקבלת את הכופר, מה שמועיל מאד לטובת הכלל, כי מסוכנות מאד הן תגרות בצד החופש232.

אשר למסבות ולהכנסת אורחים אין עם אחר233 שיהיה מסור במדה נפרזה כזו. למנוע מחסה תחת גג ביתו ממי שהוא, נחשב לעון; כל אחד מארח על שלחנו הערוך234 כפי אשר תשיג ידו. לאחר שגמרו סעודתם, נעשה זה שהיה עד עתה המארח, למורה דרך האורח ומלוהו235; לתוך הבית הקרוב נכנסים הם בלי הזמנה. ואין בכך כלום236; באותו סבר פנים יפות מתקבלים הם; אשר לזכות האורח אין איש מבדיל בין מכיר לבלתי מכיר237. לנפרד, אם דרוש דבר, נותנים, כי כך המנהג, ובאותה קלות מבקשים גם הם מצדם. שמחים הם על התשורות, אך אינם מעריכים ביותר מה שנתנו ואינם אסירי תודה על אלה שקבלו238.

22. לאחר שקמים משנתם הנמשכת על־פי־רוב עד שעה מאוחרת ביום239, הם מתרחצים, לעתים במים חמים240, כי הלא אצלם תופס החורף את רוב השנה; אחרי שהתרחצו סועדים הם. לאיש ואיש מושב241 מיוחד וארוחתו242. אחר כך הולכים הם לעסקיהם243 וכמו־כן פעמים רבות למשתאות כשהם מזוינים244. לסבוא יומם ולילה בלי הפסק לא נחשב לאיש לחרפה245. מדנים מצויים ביניהם כדרך השכורים ונגמרים לעתים רחוקות בגדופים, לרוב ברצח ופצעים246. אבל פעמים רבות מתיעצים הם גם במשתאות להשלים בין שונאים, להתקשר בקשרי משפחה, על בחירת אלופים, אף על שלום ומלחמה כאילו בשעה אחרת אין הדעת צלולה למחשבות פשוטות או מתלהבת לגדולות247. העם בלי מרמה ובלי ערמומית248 מגלה כאן249 את מסתרי לבו עקב חופש המקום250. ולכן דעת כולם ברורה וגלויה251. למחרת מתיעצים הם עוד פעם ומתחשבים עם המצב הרוחני בשני הימים. שוקלים הם בדעתם בשעה שאינם יכולים לדבר אחד בפה ואחד בלב252, מחליטים, בשעה שאינם יכולים לשגות253.

23. כמשקה שותים הם עסיס משעורים או חטים254, מקולקל לאיזה דמיון של יין. הקרובים אל הגדות255 קונים גם יין256. המאכלים פשוטים הם: פרות היער257, ציד טרי או קום; בלי הכנה מיוחדת, בלי תבלין258 משברים הם את הרעב. אשר לצמאון אין אותה ההסתפקות. אם תעשה את רצונם בנוגע לאהבתם לשתיה בהמציאך להם כמה שהם מתאוים, קל יותר לנצחם על ידי תאותם מאשר על ידי נשק.

24. מין ההצגות אחד הוא ובכל מסבת מרעים אותו הדבר: בחורים ערומים, אשר בשבילם זה משחק, משליכים עצמם ברקוד לבין חרבות ופְרַמֵאוֹת שלופות259; התרגיל הכין את הזריזות, הזריזות את החן, אבל לא לשם פרנסה או תשלום אף כי שכר המשובה הנועזה היא הנאת המסתכלים260.

במשחק הקוביה, מה שמתמיה, עוסקים הם כשהם פכחים כבענין רציני והם כה להוטים להרויח ולהפסיד עד שכשהפסידו הכל, נלחמים הם בהטלה האחרונה המכריעה בעד חרותם וגופם261; המנוצח מוסר עצמו מרצונו לעבדות. גם אם הוא צעיר, גם אם הוא בריא262, הוא נותן עצמו להֵאסר ולהִמָכֵר. זאת היא עקיביות בדבר מגונה. הם עצמם קוראים לזאת אֵמוּן. את העבדים הנרכשים באופן כזה מרחיקים הם על ידי המסחר, למען שחרר גם את עצמם מחרפת נצחון זה263.

25. בשאר העבדים264 אינם משתמשים כפי דרכנו, בחלקנו אותם לפי שרותם בתוך המשפחה265; כל עבד ועבד מנהל את נחלתו, את ביתו. האדון משים עליו רק מדה קבועה של דגן או צאן או בד, כמו על אריס266, והעבד מחויב רק עד כדי כך. שאר חובות הבית ממלאים האשה והילדים. ליסר עבד או להענישו בשלשלאות ועבודת פרך, בלתי נפרץ הוא267. דרכם להמיתו, לא בשל העונש הקשה, כי אם מתוך חמת קצף268, כמו את השונא, רק שאינו נענש269.

המשוחררים אינם עולים בהרבה על העבדים, לעתים רחוקות יש להם איזו עבודה חשובה בבית, אבל לעולם לא במדינה270, אם נוציא מן הכלל אותם העמים אשר מלכים מולכים עליהם. כי אצל אלה מתרוממים הם גם על האזרחים וגם על האצילים. אצל האחרים271 ראיה על החרות272 הם משוחררים מעוטי הזכויות.

26. להלוות כסף ולתתו בנשך בלתי ידוע להם273 ונשמרים הם מזה יותר מאילו היה נאסר274.

שדות־בוּר נאחזים מאת כולם בשותפות לפי מספר הזורעים ונחלקים אחרי־כן ביניהם לפי מעלת איש ואיש, ומדת השטחים מקילה את חלוקתם. את שדות־ניר מחליפים הם שנה שנה ועוד נשאר שדה־בוּר275. הלא אינם מתחרים על ידי עבודה276 עם פוריות ושפעת אדמתם, שיטעו עצי פרי ויעשו גדר לשדות־דשא וישקו את הגנים: תבואת האדמה לבדה נדרשת ומשום זה אינם מחלקים את השנה עצמה באותו מספר החלקים: מהחורף, האביב והקיץ יש להם מושג ושם, את הסתו אינם מכירים, לא את שמו277 ולא את מתנותיו278.

27. אין שום התהדרות בקבורת המתים279. רק לזה לבד שמים לב, שגופות אנשים מפורסמים ישָרפו על עצים ידועים280. על המדורה אינם צוברים לא שטיחים ולא בשמים281. נשק האיש, ופעמים גם את סוסו מוסיפים לאש. על הקבר מתרוממת שכבת דשא. מואסים הם גם במצבות כבוד, גדולות ונעשות בעמל רב282, כמכבידות על המתים283. מנהי ודמעות פוסקים הם מהר284, יותר מאוחר מהכאב והעצב285. יאה לנשים לקונן, לאנשים לזכור.286

את הדברים האלה קבלנו287 בדרך כלל על מוצא הגרמנים כולם ומנהגיהם. עתה אתאר את סדרי שבט ושבט ונימוסיו, במה הם נבדלים ואיזו עמים נדדו מגרמניה לגליה.

28. 288 שבשכבר הימים היה מצב הגַלים289 יותר איתן, מוסר יוּלִיוּס האלהי290, גדול הסופרים; והדבר מתקבל על הדעת בגלל זה שגם291 גלים עברו לגרמניה292. כי מעט מאד עצר הנהר בשבט,293 לאחר שהחליף כח, מלכבוש ומלהחליף מקומות לשבתו, שעדיין היו הפקר294 ובלתי נחלקים על ידי מלכים אדירים; ובכן, בין היער הִרקִינָיָה295 והנהרות רינוס ומַאין, התאחזו הָהֶלְוֶטִיִים296, מעבר השני297 הבּוֹיים298 שניהם שבטים גליים; נשאר עוד היום השם בּוֹהֶמים ומעיד על קורות הארץ העתיקים אף כי יושביה התחלפו299. אולם אם הגרו הָאַרַוִיסְקִים300 לפַּנוֹנִיָה מפני האוֹסים301, שבט בין שבטי הגרמנים302, או האוֹסִים מפני הָאַרַוִיסְקִים לגרמניה, בלתי ברור, כי עוד היום משתמשים שניהם באותה השפה303, סדורים ומנהגים, יען כי לפנים304 בהיות מחסור וחופש במדה שוה על שתי הגדות305, היו בהן אותן המעלות והמגרעות.

הַטְרֶוֶרִים306 וְהַנֶרְוִיִים307 מתגנדרים ביותר במוצאם הגרמני כאילו בגלל תהלת הקִרבה הזאת היו נשמרים מלהיות דומים לגלים ומרפיונם308. על שפת הרינוס עצמה309 יושבים בלי ספק עמים גרמנים וַנְגִיוֹנִים310, טְרִיבּוּקִים311, נֶמֶטִים312. הלא גם הָאוּבִּיִים313, אף כי קנו להם את הזכות להיות קוֹלוֹנִיָה רומאית ורוצים שיקָראו אַגְרִיפִּינִים על שם המיסדת314, אינם מתבישים במקורם315; הם עברו לפנים ובהמצאם נאמנים קבלו מושבות על שפת הרינוס עצמו, כדי שיעצרו ולא שֶיִשָּמֵרוּ316.

29. בין השבטים האלה317 מצטינים הַבַּטַוִים318 בגבורתם; הם אינם יושבים על שטח גדול של שפת הנהר, כי אם על אי של הנהר רינוס. בזמן מן הזמנים עבר חלק מעם החַטִים319, לרגלי מרידה פנימית למושבות האלה, אשר בהן הוטל עליהם להֵעשות חלק מממשלת רומא. נשאר הכבוד והסמל של הברית הישנה. כי אינם מושפלים על ידי מסים ואין מוכס עושק320. פטורים הם מסבל הארנוניות והתרומות ומיועדים רק לקרב, נשמרים הם כמו זיון ונשק למלחמות. באותה המשמעת נמצא גם שבט הַמַטִיאַקִים321. כי גדולת העם הרומאי העבירה את הערצת שלטונו לעבר הרינוס ובכן לעבר הגבולות הקדומים. וכה חיים הם, לפי מושבם וגבולם על שפת הנהר שלהם, לפי רוחם ולבם שייכים הם לנו, בכל שאר עניניהם דומים הם לבַּטַוִים, זולת שרוחם ער למדי בגלל ארצם והאקלים322.

אין את נפשי למנות בין עמי גרמניה את האנשים העובדים את השדות הדֶקוּמַטִיִים323, אף־על־פי שהתישבו מעבר לרינוס והדונאי: כל איש בליעל מבין הַגַלִים וכל מר נפש בגלל עניותו התאחז על האדמה המסופקת324. אחרי־כן, כאשר נעשתה סוללת המֵצַר325 והותקו המשמרות קדימה, נחשבו326 לבליטה קצונית של הממלכה וחלק הפרובינציה327.

30. מעבר לאלה מתחילים ישובי החַטים מיער הֶרְקִינִיָה והלאה והם קבעו ישובים לא במקומות מישור ובצה כאלה כמו המדינות האחרות, אשר בהם משתרעת גרמניה, יען הלא הגבעות מתפשקים לאט לאט328 והיער הרקיניה מלוה את החטים שלו ואתם יחד הוא הולך ושוקע329. לשבט הזה גופות מוצקות יותר330, אברים שריריים, מבט מאיים וערות רוחנית גדולה למדי. בשביל גרמנים331, הרבה שכל וכשרון להם: הם שמים עליהם אנשים אשר נבחרו, מציתים לעומדים בראשם, יודעים סדר, מבינים את שעת הכושר332, דוחים את ההתקפה, מחלקים את עבודת היום, מגינים על הלילה בסוללות333, חושבים את ההצלחה כדבר בלתי בטוח, את הגבורה כדבר ודאי, ומה שבלתי נפרץ ורשאי רק במשמעת הרומאית, הם מחשיבים יותר את המצביא מאשר הצבא334. כל כחם בחיל הרגלים ועליהם מעמיסים הם מלבד הנשק גם את כלי המלאכה והצידה. אחרים תראה יוצאים לקרב, את החטים למלחמה335. לעתים רחוקות משתמשים בהתנפלות והתנגחות מקרית336. על חיל הרוכבים הוטל אמנם להכין מהר את הנצחון337, אבל גם לסגת מהר לאחור: פזיזות – בצד הפחד, שקול הדעת – קרוב יותר לעוז.

31. גם אצל עמי הגרמנים האחרים נמצא המנהג הזה, אולם כמעשה יוצא מן הכלל וכהעזה של היחיד, אצל החטים נעשה למנהג כללי, שכשאך בגרו, לגדל פרע שער ראשם וזקנם338 ורק אחרי שהרגו אויב משחררים הם את צורת הפנים מהנדר וההתחיבות לגבורה339. בעמדם על האויב השותת דם ועל הנשק מגלים הם את מצחם ולדעתם מקבלת הויתם רק עתה ערך ונעשים ראויים למולדתם ולהוריהם. כל מוג לב וכל בלתי ראוי למלחמה נשאר קיווּץ. וכל גבור חיל נושא מלבד זאת טבעת ברזל340 – לחרפה נחשבת זאת אצל השבט – כאילו הוא כבול, עד שהוא משחרר עצמו על ידי רצח אויב. התסרוקת הזאת מוצאת חן בעיני רבים מהחטים והם מסומנים ככה עד שמזקינים וגם האויבים כמו בני עמם מראים עליהם באצבע. מבין כולם מוסרים לאלה את התחלת הקרבות341, תמיד אלה הם העומדים במערכה הראשונה: מראה מוזר, כי גם בשלום אינם משפרים את מראיהם בעדון יותר יפה לעינים. אין להם לא בית ולא שדה ואינם צריכים לדאוג לאיזה דבר, למי שהם באים ממנו מתפרנסים, מבזבזים קנין אחרים, מואסים בשלהם, עד אשר הזקנה חדלת־אונים עושה אותם בלתי מוכשרים לגבורה גסה כזו.

32. סמוך לחטים יושבים על יד הרינוס הזורם כבר באפיק קבוע ואשר נעשה די חזק לשמש גבול מבוצר342, הַאוּסִיפִּים והטֶנְקְטֶרִים343. נוסף על הכבוד המצוי344 כגבורי מלחמה מצטינים הטנקטרים בכשרונם כרוכבים מנוסים. ואינה גדולה תהלת הרגלים אצל החטים מזו של הרוכבים אצל הטנקטרים. ככה הנהיגו הדורות הראשונים, והאחרונים הולכים בעקבותיהם. אלה345 הם שעשועי הילדים, הם תחרות הבחורים, ושומרים עליהם הזקנים. יחד עם עבדי הבית והמשק וזכויות הירושה נמסרים הסוסים346. את אלה מקבל הבן, לא הגדול, כמו את שאר החפצים, אלא העז והמוכשר למלחמה.

33. על יד הטֶנְקְטֶרִים השתרעו לפנים347 הבְּרוּקְטֶרִים348, היום349, כפי שמספרים, הגרו החַמַוִים והאַנְגְרִיוַרִיִים350, אחרי שגרשו את הברוקטרים וכמעט השמידום, בהסכמת העמים השכנים, אם תוך שנאה אל גאות לבם או מתוך תאות הבזה או מתוך חסד האלים אלינו. יען לא חשכו מאתנו אף את מחזה351 הקרב. יותר מששים אלף נפלו, לא בחרב ובקשת הרומאים, כי אם, מה שיותר מפואר, תאוה לעינינו. תשאר, אני תפלה, תמשך אצל הברברים, אם לא אהבתם352 אלינו, לכל הפחות השנאה ביניהם לבין עצמם. כי בדרכה של ממלכתנו אל גורלה353 לא תוכל לפול בחלקנו הצלחה גדולה מהתפלגות האויבים354.

34. את הָאַנְגְרִיוַרִיִים והַחַמַוִים סוגרים מאחוריהם355 הַדוּלְגוּבּנִיִים356 והַחַסוּאַרִיִים357 ושבטים אחרים פחות ראויים להזכר, לפניהם358 סמוכים להם הפְרִיזִיִים.359 מדברים מפְרִיזִיִים גדולים וקטנים לפי מדת צבאותיהם. שני השבטים מסויגים עד האוקינוס מהרינוס ויושבים הם מלבד זאת סביב יאורים רחבים מאד שבהם הפליגו גם ציי הרומאים360. אמנם, גם על האוקינוס עצמו העזנו להפליג שמה. ורווחת השמועה כי נשארו עד היום עמודי הירקלס361, אם שהירקלס הגיע לשם, ואם שכל דבר מפואר באיזה מקום שהוא הסכמנו לקשר עם תהלתו. גם לא חסרה העזה לדרוסוס גרמניקוס362, אך האוקינוס עמד נגדו וגם נגד הירקלס שֶׁיֵחָקֵר. מאז לא נסה איש, כי נחשב לקדוש יותר ולנערץ להאמין במעשי האלים מאשר להכירם.

35. עד הנה הכרנו את החלק המערבי של גרמניה; החלק הצפוני נוסג אחור בנטיה עצומה מאד363. ותיכף ומיד שבט החָאבְקִים364 אשר אף אם מתחיל מהפריזיים ותופס חלק מהחוף, מתפשט הוא בצד כל העמים שתארתי, עד שמתפתל לתוך ארץ החַטים. את שטח הארץ הרחב כל כך לבד שהחאבקים נאחזים בו כי אם גם ממלאים אותו, עם נכבד מאד בין הגרמנים, הבוחר לשמור על גדולתו על ידי הצדק365. בלי חמדה לקנין אחרים, בלי שאיפה להשתרר על אחרים, שלוים ושקטים, אינם מעוררים שום מלחמות, אינם פושטים על ארצות לשלול שלל ולבוז בז. וזאת היא הראיה הברורה על כחם ועוזם, שכדי להיות עולים על אחרים, אינם משיגים זאת במעשי עול; בכל זאת מוכן הנשק לכולם וכשהשעה דורשת, גם צבא רגלים ורוכבים רבים; ובעת שמרם על שלום, אותו שם תהלה להם366.

36. בצד החָאבְקִים והחַטִים שמרו החָרוּסְקִים367 זמן רב על שלום ארוך ומַרְפֶּה מבלי שהָפרעו368. המצב הזה היה יותר נעים מבטוח, כי טעות היא לחשוב שבין אדירים369 ותקיפים נוח תנוח: במקום שיד עריצים שולטת ענוה ויושר תוארי האיש האָלִים הם370. ובכן, במקום שלפנים371 נקראו החרוסקים טובים וישרים, נקראים כעת נרפים ואוילים. לחטים המנצחים נחשבה הצלחתם לבינה. נסחבו בחורבן החרוסקים גם הפוֹסִים372, שבט שכן להם; באי־ההצלחה הם בתנאים שוים חברים, בעת שבהצלחתם373 היו374 טפלים להם.

37. אותה הבליטה375 של גרמניה תופשים הַקִימְבְּרִים376 הקרובים לאוקינוס377, היום מדינה קטנה, אך כבירה בתהלתה. משבחה הקדום קימים שרידים נרחבים: על שתי הגדות378 מחנות רחבי ידים, אשר בלכתך סביב להם יש לך עוד היום האפשרות לשער את אוכלסי השבט ועוזו ואת אמתת ההגירה הגדולה כל כך. עירנו379 מנתה את שנתה השש מאות והארבעים380, כאשר נשמע בפעם הראשונה קול נשק הקימבּרים, כשהיו קִיקִילִיוּס מֶטֶלוּס וּפַּפִּירִיוּס קַרְבּוּ קונסולים381. אם נמנה מהשנה ההיא עד הקונסולט השניה382 של הקיסר טְרַיַנוּס תצאנה בערך מאתים ועשר שנים383. כל כך הרבה זמן הולכת גרמניה ומנוצחת. במשך תקופה כה ארוכה נחלו שני הצדדים תבוסות. לא הסַמֶנִיטִים384, לא הַפּוּנִים385, לא הִסְפַּנְיָה386 וְגַלִיָה387, אף לא הפרתים388 לא העלו את זכרונם לפנינו פעמים יותר רבות, יען כי שאיפת הגרמנים לחרות עזה מתשוקת אַרְסַקֵיס389 למלכות. כי על מה ביד המזרח הנכבש תחת וֶנְטִידִיוּס להראות נגדינו אם לא על תבוסת קְרַסוּס390, וגם את זו שלמה בתבוסת פַּקוֹרוּס391? אבל הגרמנים הכו או לקחו בשביה את קַרְבּוֹ392, את קַסִיוּס393, את סְקָאברוּס אָבְרֶלִיוּס394, את סֶרוִילִיוּס קֵיפִּיוֹ וגם את גְנֵיוּס מַלִיוּס395 ויחד אתם הכו אחור או לקחו בשביה חמשה צבאות קוֹנסוּלַרִיִים396 זה אחר זה מעם הרומאי ואת וַרוּס יחד עם שלשה לגיונות397 אפילו מידי הקיסר398; ולא בלי הפסדים הכריע אותם גַיוּס מַרְיוּס באיטליה399, יוליוס האלהי בגליה400, דרוסוס ונירון וגרמניקוס במושבותיהם401. אחרי כן איומי הקרב הכבידים של גיוס קיסר שנהפכו למעשי תעתועים402. אחר כך היה שקט עד אשר השתמשו בהזדמנות מריבותינו ומלחמת האזרחים403 ולכדו את תחנות החורף של הלגיונות ואמרו גם לעלות על גליה. ושוב הודפו משם ומעתה בשנים שאחרי־כן גרמו יותר לחגי נצחון מאשר לנצחונות404.

38. עתה עלי לדבר על הַסוּאֶבִּים405, אשר שבטם אינו אחד כמו זה של החטים והטנקטרים, כי הלא נאחזים הם בחלק הגדול של גרמניה ונפרדים הם עד היום ללאומיותיהם ולשמותיהם, אף אם בכללם נקראים סואבים. מיוחד לשבט זה לסרוק את השער הצדה ולקשרו בקשר406. בזה נבדלים הסואבים משאר הגרמנים, בזה בני החורין בין הסואבים מן העבדים. אצל שבטים אחרים, מתוך איזו קִרבה עם הסואבים, או מה שיקרה לרוב, מתוך חקוי, מצוי המנהג הזה, אולם בלתי נפרץ ורק אצל הבחורים, אצל הסואבים נמשך עד ימי הזקנה השער המסובך לאחור וקשור לפעמים באמצע הקדקוד. לאלופיהם הוא יותר מיוּפֶּה. בזה לבד מתבטאת התענינותם ליופי, אבל בתמימות407. כי לא למען לאהוב ולהיות נאהבים, כי אם בעמדם ללכת למלחמה לרומם את תארם ולהֵראות איומים בעיני האויבים מקשטים הם את עצמם.

39. הסֶמְנוֹנִים408 מסַמנים את עצמם כהעתיקים והמיוחסים בין הסואבים. ודאות קדמותם מאושרת על ידי מנהג דתי. למועד קבוע409 נועדים ביער המקודש410 על־ידי בחירת האבות וחרדת דורי־דורות שלוחי כל השבטים411 קרובי־דם ואחרי הקריבם איש כקרבן צבור חוגגים הם את ההתחלה הנוראה של פולחן ברברי412. לחורשה זו עוד יראת כבוד אחרת: אין איש נכנס לתוכה בלתי אם אסור במוסרות. כנכנע ומקבל את רוממות האלהות413. אם במקרה נכשל, אָסור אִסוּר גמור להרימו ולהקימו, על האדמה מתגלגלים הם החוצה. האמונה הטפלה הזאת כאילו מרמזת שמכאן מוצא השבט414, כאן האל415 המושל בכל, השאר נכנעים ומשועבדים לו. מוסיף על כבוד הסמנונים מצבם הטוב: במאה מחוזים יושבים הם ובגלל מספרם הרב חושבים הם את עצמם לראש הסואבים.

40. לעומת זאת נותן כבוד לְלַנְגוֹבַּרְדִיִם416 מספרם הקטן. מוקפים עמים רבים ואדירים בטוחים הם לא על ידי הכנעה אלא על ידי קרבות ועלילות נועזות. הלאה יושבים הרֶאבדִיגְנִים והאַנְגְלִים417 והַוֶרֵינִים והָוֶרֵינִים והָאֶבדוֹסִים והַסְוַרְדִינִים והַנוּאִיטוֹנִים מבוצרים על ידי נהרות או יערות. אין דבר מיוחד באחד מהשבטים האלה אם לא שביחד מעריצים הם את נֶרתּוּס418, זאת אומרת את האדמה האם419, ומאמינים כי היא מתערבת בעניני האדם ובאה לבקר את העמים. באי420 באוקינוס יש חורשה בתולה ובתוכה עגלה קדושה מכוסה סדינים; לנגוע בה מותר רק לאיש אחד, לכהן; הוא מבין421 שהאֵלָה נמצאת בפנים המקדש ובעת שהיא נהוגה מפרות, מלוה הוא אותה ביראת כבוד מרובה. עליזים אז הימים, חוגגים המקומות, מקום ומקום שנתכבד ממנה בבואה ובהתמהמהה בו. אינם מתחילים במלחמות, אינם לוקחים בידם נשק. סגור כל ברזל. שלום ומנוחה מָרגשים רק אז, רק אז רצויים, עד אשר אותו הכהן מחזיר את האלה שהשביעה נפשה מרֵעות בני האדם, אל המקדש. אחר כך נשטפים העגלה והסדינים, ואם ברצונך להאמין, גם האלה עצמה422, באגם הבודד. עוזרים לכך עבדים אשר מיד בולע אותם אותו האגם423. מכאן החרדה המסתורית ואי־הידיעה הקדושה החופפת על הענין, יהיה מה שיהיה, אשר רק ההולכים למות רואים אותו.

41. ואמנם החלק הזה של הסוּאֶבּים משתרע עד לחלקי גרמניה הנדחים: יותר קרוב424 – כמו שהלכתי לפני זה לפי הרינוס, אלך עתה לפי הדונאי – נמצאת מדינת הַהֶרְמוּנְדוּרִים425, נאמנה לרומאים; ובגלל זה היא לבדה בין הגרמנים עושה מסחר לא רק על שפת הנהר כי אם עד לפנים הארץ ועד הקולוניה426 המפוארה של הפרובינציה רֵיטִיָה427. הם עוברים428 בכל מקום ובלי משמר. ובעת שלשאר השבטים מראים אנחנו רק את נשקנו ואת מחנותינו, פותחים אנחנו להם את בתינו ואת החוות שלנו, מבלי שידרשו זאת. בחבל ההרמונדורים נובע האֶלְבּה; לפנים נהר מפורסם וידוע, כעת ידוע לנו רק מפי השמועה429.

42. סמוך לְהֶרְמוּנדוּרִים שוכנים הַנַרִיסְטִים430 והלאה המַרְקוֹמַנִים431 והַקְוַדִים432. מרומם תהלת המרקומנים ועוזם ואף את מושבותיהם עצמן השיגו בגבורתם, בגרשם לפנים את הַבּוֹיִים433, ולא נופלים מהם לא הנריסטים ולא הקודים. החלק הזה הוא כאילו מצח גרמניה, עד כמה שהוא נמשך לאורך הדונאי. למרקומנים והקודים נשארו עד ימינו מלכים מתוך שבטם, הגזע המיוחס של מַרַבּוֹדוּס וטוּדְרוּס. כעת הם סובלים גם זרים434 עליהם, אך הכח והשלטון באים למלכים מתוך המָרוּת הרומאית. לעתים רחוקות נתמכים הם435 בנשק שלנו, לרוב בכסף, ומשיגים לא פחות436.

43. לאחוריהם, בעורף437 המַרְקוֹמַנִים והַקְוַדִים, חוסמים המַרְסִיגְנִים438, הקוֹטִינִים439, האוֹסִים440 והַבּוּרִים441; מהם שייכים המרסיגנים והבורים לפי שפתם ואורח חייהם לסוּאֶבִּים. השפה הגַלִית של הקוֹטִינִים והַפַּנוֹנִית של האוֹסִים מוכיחות בעליל שהם אינם גרמנים וגם שהם סובלים ממסים442. חלק מהמסים שמים עליהם הסַרְמַטִים, חלק הקוַדִים כעל עם זר. הקוטינים, לבשתם443, חופרים גם ברזל.

ולכל העמים האלה מעט אדמת־מישור, בעיקר יושבים הם ביערות ועל פסגות הרים ורוכסיהם. כי מפריד וחוצה את ארץ הסואבים רכס הרים ממושך444 אשר בעברו השני445 חיים שבטים רבים, מהם שם הַלוּגִיִים446 נפוץ יותר כי משתרע הוא על מדינות אחדות. די447 אם אזכיר רק את האדירים, את הַהַרִיִים, הַהֶלְוִיאוֹנִים, הַמַנִימִים, הַהֶלִיסִיִים, הַנַהַנַרְוַלִים: אצל הַנַהַנַרְוַלִים מראים448 חורשה קדושה מדורות קדומים. משמש בה כהן בתלבושת אשה, אולם כאלים מזכירים449 – בהתאם לבאור רומאי – את קַסְטוֹר ואת פּוֹלוּכְּס450. מהות האלהות אחת היא451, שמם אַלְקִי. שום תמונה, שום רמז לאמונה נכריה; אולם נערצים כאחים, כעלמים.

אשר לְהַרִיִים, מלבד גבורתם, אשר בה הם עולים על העמים שמניתי זה עתה, ופראותם, עוזרים הם גם למשובתם הטבעית באופן מלאכותי ובשעה הראויה452: מגיניהם שחורים, גויותיהם משוחות בצבע, בוחרים הם לילות אפלים לקרבות ומטילים אימה על ידי הזועה והקדרות שמפיץ הצבא בדמות שֵדֵי התופת. ושום אויב אינו יכול לשאת את מחזה הבלהות הבלתי רגיל. כי הראשונות המנוצחות בכל קרב הן העינים453.

44. על הגוֹטוֹנים454 היושבים מעבר455 ללוּגִיים מולכים מלכים ביד תקיפה במקצת מאשר אצל שאר456 שבטי הגרמנים, אבל עוד לא עד כדי שלילת החרות. ישר על האוקינוס457 יושבים אחריהם הרוּגִיים458 והַלְמוֹוִיִים459; מיוחד לכל השבטים האלה המגינים העגולים460, החרבות הקצרות והמשמעת כלפי המלכים. מדינות הַסְוִיאוֹנִים461 מאלה והלאה462, בתוך האוקינוס עצמו463, עוזם מלבד באנשים ונשק גם בצי. צורת האניות נבדלת בזה שפני האניה ואחוריה שוים ותמיד מוכנים פניה לחתור אל היבשה. גם אינם משתמשים במפרשים ואינם מחזקים את המשוטים בסדר בצלעות; מוּתָרים, כמו באי־אלו נהרות, ומטולטלים, כפי הצורך, נמצאים המשוטים בצד זה או זה464. אצלם465 גם חשיבות לנכסים ולכן466 מצוה עליהם איש יחיד, כבר467 שלטון בלי מצרים, בלי משמעת על תנאי. גם הנשק אינו כמו אצל הגרמנים האחרים נתון בידי כל איש ואיש, כי אם סגור תחת שמירת שומר, והוא עבד. הטעם, בפני התנפלויות פתאומיות של אויבים עוצר האוקינוס, ועוד, ידים מזוינות בזמן של שלוה נוחות להשתובב ולכן תועלת המלך היא שלא להפקיד על הנשק לא איש אציל ולא בן־חורין ואפילו לא משוחרר.

45. מעבר468 לַסְוִיאוֹנִים נמצא ים אחר469, שקט וכמעט בלי תנועה470; שהים הזה מקיף ותוחם את חוג הארץ מתאמת בזה שהזוהר האחרון של השמש השוקעת הולך ונמשך עד זריחתה כה בהיר, עד שהוא מכהה את הכוכבים471. הדמיון מוסיף עוד שבשעת עלותה מהמים נשמעת אִוְשָה472 ותמונות הסוסים וזר קרנים473 לראשו נראים לעין474. רק עד שמה, והשמועה נכונה475, מגיעה הבריאה476.

ובכן477, על החוף הימני של הים הַסוּאֶבִּי478 מתפשטים שבטי הָאֵסְטִיִים479, אשר להם מנהגי הסואבים ותלבשתם, אולם שפתם יותר קרובה לזו של הבריטנים480. הם מעריצים את אם האלים481. כסמל אמונתם נושאים הם צורות של חזיר־הבר. אות כזה עומד לימין עובד האלה במקום נשק ומשמש תריס בפני כל מכה גם כשהוא נמצא בין אויבים482. נדיר השמוש בכלי ברזל, נפוץ באַלות. כדי להוציא את יבול השדה ואת שאר הפרות מיגעים הם עצמם בסבלנות יותר גדולה מהרגילה אצל הגרמנים העצלים483. ואמנם הם גם מחפשים בים והם לבדם בין כולם אוספים את הענבר484, שהם עצמם קוראים אותו גְלֵיסוּם485, במקומות לא עמוקים ובחוף עצמו. ולא נחקר טבעו ולא נודע להם באיזה אופן הוא מתהוה, הלא ברברים הם486. זמן רב היה מונח בין שאר פליטות הים487 עד אשר המותרות שלנו ענדו לו חשיבות. הם עצמם אינם משתמשים בו לשום תשמיש: גלמי הוא נאסף, בלת מעובד נשלח ומתפלאים על המחיר שהם מקבלים. אולם יכול אתה להכיר שזה שְרף־עצים, יען כי בעלי חיים זוחלים ידועים ואפילו בעלי־כנף נראים לפעמים בעדו, אשר נסתבכו בחומר הנוזל ואחרי־כן בעת התקשותם נסגרו בתוכו. כמו בארצות המזרח הרחוק488, אשר שמה לבוֹנָה וּבוֹשֶׂם נפלטים, כן ישנם גם, לדעתי, חורשות ויערות באיי המערב וארצותיו אשר השרף הממֻצֶה הנגר על־ידי קרני השמש הקרובה489 נוזלים לתוך הים הקרוב ונפלט בכח הסערות על החופים שמנגד. אם תנסה לקרב את חומר הענבר אל האש, הוא יתלקח490 כמו עצי גופר ומעלה שלהבת שמנונית המפיצה ריח; אחרי זה נעשה לחומר סמיך כעין הזפת והשרף.

אחרי הַסְוִיאוֹנִים ממשיכים שבטי הסִיטוֹנִים491; בשאר הדברים דומים הם להם, רק בזה לבד לא, שאשה מושלת עליהם: כה ירודים הם, לא רק מבני־חורין אלא גם מעבדים492.

46. פה קצה ארץ הסוּאֶבִּים. אינני יודע אם למנות את שבטי הפּוֹיקִינִים493 וְהַוֶנֶדִים494 והַפֶנִים אל495 הגרמנים או אל הַסַרְמַטִים496, אף כי הפּוֹיקִינִים, אשר אחדים קוראים בשם בַּסְטַרְנִים497, מתנהגים בשפה ובאורח חייהם, בדרכי ישוביהם ובנין בתיהם כמו הגרמנים. כולם498 נמקים בזוהמה, ובעצלות מטמטמת הנכבדים; לרגלי נשואי תערובת נשחת פרצופם במדה מה כעין פני הסרמטים. הוֶנֶדִים רכשו להם הרבה ממדותיהם, יען ביערות וההרים המתרוממים בין הפּוֹיקִינִים וְהַפֶנִים משוטטים הם לשוד. בכל זאת מבכרים למנות אותם בין הגרמנים יען כי הם בונים בתים, משתמשים במגינים והולכים ברצון ובקלות ברגל; בכל הדברים האלה שונים הם מהסרמטים החיים על עגלות וסוסים499.

אצל הפֶנִים חוסר תרבות נורא ועניות מכוערה: בלי נשק, בלי סוסים, בלי דירות. כלכלתם – ירקות, לבושם – עורות, מצעָם – הקרקע. כל בטחונם בחץ, אשר מחוסר ברזל מחדדים הם אותו בעצמות. ואותו הציד זן את הגברים כמו את הנשים, כי הלא מלוות הן אותם לכל מקום ותובעות את חלקן בשלל. גם בשביל הטף אין מנוס אחר מפני החיות והגשמים מאשר להניס אותם תחת איזה סבך של זרדים. לשם חוזרים גם הגדולים, שם המקלט בשביל הזקנים. הם חושבים עצמם למאושרים במקום לאנוק על השדות, להתיגע בגין בתים, להפוך בכסף שלו ושל אחרים בלב מלא תקוה ופחד500, מבלי לשים לב לאֵלים501, השיגו את הדבר הקשה ביותר: אין להם גם הצורך באיזו חמדה.

השאר כבר אגדי: שלהֶלוּסִיִים ולאֶטִיוֹנִים קלסתר פנים של בני אדם וגופות ואברים של חיות משאיר אני כדבר בלתי ברור בספק.

* * *


  1. הספרים העיקריים הדנים בשאלת מוצא הגרמנים הם:

    Zeuss K: Die Deutschen und die Nachbarstämme, München 1837.

    Bieder T.: Geschichte der Germanenforschung Bd. III 1925.

    Feist S.: Europa in Lichte der Vorgeschichte. Berlin 1910.

    .Paudler F.: Die hellfarbigen Rassen und ihre Sprachstämme. Heidelberg 1924

    Schuchhardt K.: Vorgeschichte Deutschlands. München 1928.  ↩

  2. כנראה התישבו באותו הזמן גם יהודים שבאו עם הלגיונות כסוחרים או כשבויי מלחמה. בפרעות שפרעו הגרמנים ביהודי ווֹרְמס בשנת 1615 נהרסו מצבות עתיקות מלפני 1500 שנה, אם כן היו יהודים בערים האלה בערך 100 לספירה. ראהAronius, Regesten p. 1. Graetz V p. 193 ff. Brüll, Jahrbücher für jüd Geschichte 4. Bd. p. 34 ff.. גם בהַלֶה התישבו יהודים לפני הספירה. ראה Aronius Regesten p. 2.. היהודים בקֶלן נזכרים ב־Cod. Theod. משנת 321. אם כן ישבו שם היהודים קודם לכן. אשר ליהודי אבגסבורג בזמן ההוא עי' Germania Judaica 14.  ↩

  3. הערכה מפורטת על טקיטוס הסופר וההיסטוריון תבא בראש ספרי האנלים.  ↩

  4. נזכרת בספרותנו בשם גרממיא, גֶרְמַנִיָא, גֶרְמַנִיָה: „בני יפת וגומר ומגוג וכו‘ גומר זה גרממיא (יומא י' ע"א); גומר ומגוג וכו’ א"ר שמואל בר אמי אפריקי וגרמניה (בראשית רבה ל"ז א').  ↩

  5. כל השטח המיושב מגרמנים בלתי נכנעים תחת רומא, זאת אומרת בלי הפרובינציות הרומאיות גרמניה העליונה וגרמניה התחתונה על שפת הרינוס השמאלית וה־agri decumates. אצל תלמי נקראת Γερμανία μεγάλη גרמניה הגדולה.  ↩

  6. השם הרומאי לקֶלְטִים. הם כבר ידועים במאה החמישית לפני הספירה וישבו אז בגרמניה הדרומית עד אוסטריה; בשנת 400 בערך עוזבים הם את מושבותיהם וכובשים את כל צרפת של היום, עוברים גם לבריטניה והספניה הצפונית, חודרים לאיטליה הצפונית עד שהם נכבשים במלחמות רבות ולבסוף נכנעים על ידי יוליוס קיסר בשנות 58–51. גליה נזכרת פעמים רבות בספרותנו, כגון אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל (יבמות ס“ג ע”א); רבי לוי רבי יוחנן בשם מנחם דגליא (ירושל‘ ברכות ד’ ד').  ↩

  7. שם כולל של שבטים שישבו בטִירוֹל עד ה־Bodensee. הם נכבשו בידי טיבריוס קיסר בשנת 15 לפה"ס. הפרובינציה רֵיטִיָה – Raetia – השתרעה בטירול, שוַיץ המזרחית, בַּוַרְיָה עד הדונאי והלֶך.  ↩

  8. שבטים שונים מעורבים עם שבטים קלטיים, ישבו מהיער הוינאי עד ברך הדונאי ודרומה עד הסַוֶה. הם נכבשו בשנות 6–9.  ↩

  9. עם נומדי בערבות רוסיה, מהויסלה עד אסיה, קרובים לסקיתים. הירודוטוס מדבר הרבה על־אודות הסאברומטים = הסרמטים וארצם. (עי' ספר IV). הסרמטים וסרמטיא נזכרים פעמים אחדות גם בספרותינו. עי' קרויס Lehnworter בערכו.  ↩

  10. בין הדניסטר, הקרפטים והדונאי, בטרנסילוניה של היום והארצות הסמוכות. הם נכבשו בידי טרינוס קיסר בשנת 107.  ↩

  11. מתוך הפחד ההדדי הניחו חבל שומם על הגבולות בין שתי הארצות.  ↩

  12. בעיקר על ידי הקרפטים.  ↩

  13. הגבול הצפוני.  ↩

  14. האוקינוס האטלנטי, שלפי הקדמונים מקיף הוא את כל הישוב. ראה גם הירודוטוס II 203. במפת הארץ של תלמי הים הבַּלְטִי – mare Suebicum – והים הצפוני – Oceanus septentrionalis – מחוברים הם.  ↩

  15. האיים הדניים, שמצא טיבריוס קיסר בשנת 5 וחצי־אי סקנדינויה, שנחשב עד המאה האחת עשרה לאי.  ↩

  16. עמים ומלכים עליהם.  ↩

  17. הכונה למלחמות של דרוסוס בשנות 12–9, של טיבריוס בשנת 5 ושל גרמניקוס בשנת 16 לספירה.  ↩

  18. מקור השם ופרושו בלתי ידועים. שלשת המעינות שלו לא היו ידועים לסופרים היוונים והרומאים. באנלים I 9, II 6 מתאר טקיטוס את הרינוס באריכות.  ↩

  19. הים הצפוני.  ↩

  20. השם Danubius או Danuvius היה נתיחד לחלק העליון של הנהר, ואילו החלק התחתון עד השפך נקרא Ἴστρος או Hister והיו נחשבים לשני נהרות. רק בשנת 35 לפה"ס הכירו ששניהם נהר אחד ונתרחב השם Danubius על כל הנהר. מקורותיו לא היו ידועים. הירודוטוס (II 33) חושב שהמקורות מצויים בהרי הפירנאים. על דבר גדלו ראה הירודוטוס IV 48.  ↩

  21. היום Schwarzwald במדינת בַּדֶן. מזמן יוליאנוס קיסר נקרא גם silva Marciana.  ↩

  22. הים השחור.  ↩

  23. היום זורם הדונאי בשלש זרועות לתוך הים. המספר שבעה הוא, כנראה, דוגמת שבע הזרועות של הנילוס.  ↩

  24. השאלה, איה מולדת הגרמנים, העסיקה את החוקרים הראשונים והעסיקה את האחרונים ועדיין לא נפטרה, אם הם באו מאסיה או הם ילידי הארץ – autochton – ולעולם לא תפתר. ראה המבוא.  ↩

  25. מכל ההשערות שהתהלכו בימים קדמונים בדבר מוצא הגרמנים, בחר טקיטוס בזו הנראה לו יותר קרובה אל האמת, שהם ילידי הארץ, מפני טעמים אלה שהוא הולך ומנמק בפרקים 2–4; א) בימים עתיקים הגרו בני אדם רק בדרך הים, מה שקשה בים הצפוני בגלל הסכנות. ב) הארץ עצמה אינה מסוגלה למשוך לב אנשים לבוא ולהתישב בה. ג) אין לְאֵלֵי הגרמנים שום קרבה לְאֵלֵי עמים אחרים. ד) טבע הגרמנים מוכיח שהם עם מיוחד במינו.  ↩

  26. כלומר מלא סכנות ומכשולים.  ↩

  27. מארצות הדרומיות.  ↩

  28. בימי טקיטוס עדיין היו הארצות האלה פוריות ומאוכלסות מאד. הרומאי הגאה ראה את רומא והפרובינציות שלה כמבחר העולם.  ↩

  29. ומשום כך הוא דבק בה באהבה. הרעיון הזה הובע גם בתלמוד ומדרש: „וכי מאחר דמים רעים והארץ משכלת מאי מושב העיר טוב? א"ר חנון חן מקום על יושביו. אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו“ וכו‘. (סוטה מ“ז ע”א. עי‘ גם ירושל’ יומא ד‘ א’) אמר ריש לקיש: ברית נחלקה לאוירות (אקלימים) וכו’ אמר: ברוך שנתן חן מקום על יושביו (בראש' רבה ל“ד כ”א) . כמו כן אומר סֶנֶקַה במכתביו 66, 26: „אין אדם אוהב את מולדתו מפני שהיא גדולה, אלא בשביל שהיא שלו“.  ↩

  30. גם באַנַלִים II 88 מזכיר טקיטוס שירי הגרמנים וגם סופרים מאוחרים מזכירים אותם; קיסר קרל הגדול אסף אותם, אבל אבדו.  ↩

  31. גירסה אחרת Tuisco. ולפיה היה שמו בגרמנית Tiuisco, זאת אומרת בנו של Tiuz (isco מסמן את המוצא), אֵל השמים העתיק ואלת האדמה. השוה לזה דברי הירודוטוס IV 5 על מוצא הסקיטים: „האיש הראשון אשר היה בארץ הזאת, בהיותה עוד שממה, היה שמו טַרְגִיטַאוֹס. הורי טרגיטאוס זה היו, לדבריהם, שאין אני מאמין בהם, אבל כך הם אומרים, זוס ובת הנהר בּוֹרִיסְתֶּנֵיִס. ממוצא כזה היה טרגיטאוס ולו נולדו שלשה בנים: לִיפּוֹכּסַאִיס, אַרְפּוֹכְסַאִיס, והצעיר קַלַכְסַאִיס. את הגרסה Tuisto מפרשים משורש קרוב למלה twoo=שנים, זאת אומרת שהיה אנדרוגנוס. לפי האגדה שלנו היה גם אדם הראשון הנוצר מהאדמה, אנדרוגנוס (בראש‘ רבה פ"ח א’): „אמר רבי ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון“ (ברכות ס“א ע”א. ועי' גם עירובין י“ח ע”א).  ↩

  32. שורש המלה קרוב למלה μιυνήσχω memini, בגרמנית עתיקה: mennisco, באנגלית: man, בגרמנית: Mann. זאת אומרת: אדם בן־דעת. באגדה הבודית היה Manu, אבי בני־האדם אחרי המבול.  ↩

  33. היושבים על חוף הים הצפוני.  ↩

  34. בפנים הארץ.  ↩

  35. על גדות הרינוס.  ↩

  36. מסופרי יון.  ↩

  37. מַנוּס.  ↩

  38. עם חשוב בין הנהרות רוּהר ולִיפֶּה. לפי אַנַלִים I 51 היה לעם הה מקדש מרכזי מפורסם. בזמן טקיטוס לא היו קיימים עוד, כי נשמדו על ידי גרמניקוס (אנלים II 35).  ↩

  39. אחר כך נקראו סוּגַמְבְּרִים.  ↩

  40. שם כולל לשבטים קרובים בגרמניה המרכזית. על אודותיהם עי' הפרקים 38–44.  ↩

  41. העם הראשי של הגרמנים המזרחיים. אינם נזכרים יותר ואינם ידועים, אחרי־כן מופיעים הם לזמן קצר בשם וַנְדַלִים.  ↩

  42. על־ידי זרים.  ↩

  43. ספרות שלמה נכתבה לבאר את המשפט הזה, הידוע בשם Namenssatz, ועדיין הוא סתום וחתום. כנראה רוצה טקיטוס לאמר בערך ככה: השם גרמנים ומזה השם גרמניה לא היה מקודם שם משותף לכל העם אלא חדש הוא, הקלטים המנוצחים כנו בו את שבט הטונגרים שחדר בפעם הראשונה מעבר לרינוס; כנוי השבט הזה התפשט ונעשה במשך הזמן שם של העם כולו כלפי האויבים בכדי להפחידם, אולם ביניהם לבין עצמם נקרא כל עם בשמו. כמו כן נלאו המפרשים למצוא פרוש המלה germani והבאורים רבו לאין מספר. הנסיונות לבאר את המלה מהשפה הקלטית לא הצליחו. לפי Reeb פרוש המלה הוא: „האנשים בני הָאֶרְמַנִים, זאת אומרת הֶרְמינוֹנים“. לפי זה היה השבט שעבר את הרינוס מזרע הַהֶרְמִינוֹנים, והרומאים והקלטים לא הבדילו וקראו גם את האיסטיוונים והאינגיוונים בשם זה וככה נעשה כולל לכל העמים היושבים מעבר לרינוס. דבר כזה מספר תוקידידס I 3 שתחלה נקראו יושבי תֶסַלִיָה לבדם בשם הֶלֵינִים. ויותר שהרחיבו את השפעתם על שאר השבטים יושבי יון, התפשט השם הלינים על שאר השבטים יותר ויותר עד שכל שבטי יון נקראו בשם הלינים. ככה נעשה גם השם של שבט יהודה שם כולל לכל שבטי ישראל. השם גרמנים נזכר בפעם הראשונה בבלגיה בשנת 222 לפה"ס. הבטוי lingua thiodisca ומזה deutsch שמש לסמן את השפה העממית בנגוד לשפת הכנסיה, הלטינית, ונזכר בפעם הראשונה בשנת 788 לספירה. אחרי־כן במאה השתים עשרה והשלש עשרה נקראו tedeschi וארצם tiuschen lant, מזה Deutschland.  ↩

  44. הסופרים היונים והרומאים.  ↩

  45. כמו שבא הרקולס בנדודיו לעמים אחרים. לדעת אחרים הכוונה לאל Donar. לפי Norden בספרו Germ. Urgeschichte הכוונה לאיזה הֶרוס לאומי גרמני, והשם הרקולס הוא כנוי לגבור סתם.  ↩

  46. מלבד השירים לכבוד האל טוּאִיסְטוֹ שמזכיר טקיטוס באנלים II 88.  ↩

  47. פרוש המלה מוטל בספק. ויש מפרשים כך: הרקולס היה מתואר בזקן גדול – Hercules barbatus – והיה מחונן כגבור מלחמה גם בקול אדיר וקולו כאילו יצא מתוך הזקן; הגרמנים חקו אותו בשירי מלחמה שלהם, ושיר מלחמה כזה נקרא barditus = שיר הזקן. אחרים מוכיחים שהכוונה לא לשירי מלחמה כי אם לתרועת מלחמה.  ↩

  48. אוּלִיכְּסֶס = אֶבְדִיסֵס. עם התרחבות ידיעת כדור הארץ, התרחב בפי העם גם שטח נסיעותיו הידועות.  ↩

  49. אצל הכפר אַסְבֶּרְג על שפת הרינוס מול שפך הרוהר. לפי טקיטוס היסטוריות IV 33 היתה שם תחנה של פרשים.  ↩

  50. כנראה היו כתובות קלטיות באותיות יווניות, יען כתובות יווניות לא נמצאו עדיין בגבולות האלה.  ↩

  51. סופרים רבים יוונים ורומאים, ביניהם גם יוסף במלחמת היהודים ב‘ ט"ז ד’, מזכירים את הגרמנים כגבורי כח מפורסמים. לפי מדידת השלדים שנמצאו בקברים קדומים הגיעה קומת הגרמנים עד 1,95 מטר.  ↩

  52. מדידות הגולגולות הוכיחו שהגרמנים התערבו עם עמים אחרים, יען נמצאו גולגולות מטפוסים שונים. בעיקר התערבו הגרמנים היושבים על הספר עם הקלטים מצד מערב ועם הסלוים בצד מזרח.  ↩

  53. במשנה נגעים ב‘ א’ נזכר הגרמני כסמל לאיש לבן בנגוד לבני ישראל שהם כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים, אלא בינונים, ובנגוד לכושי השחור. גם בראש‘ רבה פ"ו ד’: „בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני“.  ↩

  54. טקיטוס אינו מזכיר גם את הגולגולת המארכה ולא את מבנה החוטם המשונה מזה של הרומאים, יען בעיקר רוצה הוא להזכיר את התכונות שעל הרומים להתחשב אתן בקרב. לפני כניסתם למערכה היו הגרמנים צובעים את השער בצבע אדמדם צהב.  ↩

  55. לכח גופם.  ↩

  56. גם סופרים אחרים מדברים פעמים רבות על היערות בגרמניה. יערות בראשית מפורסמים היו Abnoba או silva Marciana היום Schwarzwald; Bacenis, היום Harz; Teutoburgensis; Caesia בוֶסְטְפַלִיָה, וביחוד silva Hercynia. השוה את התאור של יער גרמני אצל טקיטוס, אנלים II 61.  ↩

  57. בגרמניה הצפונית־מערבית.  ↩

  58. כלומר למערב ולדרום. על אודות הצד הצפוני והמזרחי אינו אומר מאומה, לפי שבימיו היו רק ידיעות קלושות על אודות החלקים האלה של אירופה.  ↩

  59. בגרמניה גדלו מיני הדגן, ביחוד שבולת שועל וירקות שונים.  ↩

  60. את עצי הפרי, זולת התפוח, קבלו הגרמנים מהרומאים, כמו ששמות הפרות, שהם לועזיים, מוכיחים.  ↩

  61. סוסים, בקר, כבשים, עזים, חזירים.  ↩

  62. השוה הירודוטוס IV 29: „מטעם זה כאשר נראה לי, בארץ ההיא (סקיתיה) גזע הבקר המנוון אינו מגדל קרנים… כי בארצות החמות ממהרות הקרנים לצמוח, אלם בקור החזק או שהקרנים אינן צומחות אצל הבהמות מכל וכל, ואם הן צומחות, הן צומחות בקושי“. אבל קרוב יותר שלא הקור הוא הגורם לאי צמיחת הקרנים, אלא שהיה להם גזע אחר של בקר.  ↩

  63. בגרמנית העתיקה ה feoh, faihu, fihu פרושם גם מקנה וגם קנין כמו בעברית – השוה גם בבא בתרא קנ“א ע”א: בהמה איקרי נכסי – וכמו ברומאית pecus–pcunia. בבקר וסוסים היו משלמים את הקנס והכופר, גם המתנות לאלופים וגם המס של החוכר לאדוניו ניתן במקנה. בתרגום התורה הגוֹטִי של אוּלְפִילַס מתורגמת המלה ἀργύριον כסף ב faihu.  ↩

  64. אולם באנלים XI 20 מספר טקיטוס על מכרות הכסף שהיו אצל עם המַטִיאַקִים על נהר לאהן ושנחפרו משנת 47 לספירה ואילך.  ↩

  65. כי חסר היה להם החוש לחפצי אמנות.  ↩

  66. לגבול הרומאי.  ↩

  67. הסוחרים הרומאים היו מביאים אריגים, תכשיטים, יין, כלי מתכת וזכוכית וקבלו במחירם עבדים, עורות, שערות נשים, נוצות אווזים, ענבר, דבש.  ↩

  68. עם שפה חרוקה.  ↩

  69. האלה דיאנה או ויקטוריה עומדת במרכבה רתומה לצמד סוסים. המטבעות הן דינרי כסף מזמן הרפובליקה.  ↩

  70. טקיטוס מגזים כאן בחפצו לתאר את העמים הפרימיטיביים במצב אידיאלי להפך מהרומאים המשחתים והמקולקלים, לפי שכלי כסף שונים נמצאו בחפירות בגרמניה. גם הסופרים האחרים מספרים הרבה על תאות הזהב של הגרמנים, וגם בספרות הגרמנית העתיקה מדובר הרבה מחמדת הממון שלהם. השוה את האגדות על אוצר הנִיבֶּלוּנְגִים והדרקון השומר על הזהב במערה ועוד אגדות.  ↩

  71. הגרמנים קנו את הברזל מאת הקלטים והמלה Eisen היא מלה זרה, מקורה אולי בשפה האילירית או הקלטית.  ↩

  72. שהנשק קטן.  ↩

  73. באנלים II 14 מתוארים שלטי הגרמנים. הם היו מרובעים, מארכים או עגולים, עשויים מקרשים דקים ומכוסים עור או קלועים מנצרים.  ↩

  74. כלומר החלק העליון של הגוף.  ↩

  75. הנשק.  ↩

  76. כלומר מבהיקים ביותר.  ↩

  77. הקסדה היתה ממתכת, הקובע מעור.  ↩

  78. אינם מרגילים את הסוסים למלחמה כדרך הרומאים.  ↩

  79. על ידי זה תמצא היד השמאלית המוגנה בשלט כלפי האויב.  ↩

  80. הרגלים בין הרוכבים.  ↩

  81. של הבחורים הנבחרים.  ↩

  82. תחלה נבחרו פלוגות פלוגות של מאה איש, במשך הזמן לא הקפידו שיהיו מאה בדיוק, אבל השם hundari=איש המאה, נשאר כתואר כבוד.  ↩

  83. ואילו הרומאים היו מסדרים את המערכה בשורה ישרה. בצורת ראש תור היו גם היוונים מסדרים את המערכה וידועה בשם Phalanx.  ↩

  84. הרומאים היו מענישים את החיל העוזב את מקומות במערכה בעונש מות גם אם כונתו היתה להערים ערמה.  ↩

  85. לאחורי המערכה.  ↩

  86. ויש סכנה לפול בשביה.  ↩

  87. בנוסם מהמערכה בכדי להקל את הבריחה.  ↩

  88. על ידי בריחה מהמערכה.  ↩

  89. השוה את אזהרת האם השפרטנית לבנה היוצא למלחמה: „או עם השלט או עליו“. גם הירודוטוס VII 231 מספר: „בשוב אריסטודימוס (אחד משלש מאות אשר עם לאונידס) ללקדימון נחל קלון וחרפה. הוא סבל את החרפה, שאף איש מהשפרטנים לא הדליק לו אש ולא דבר אתו…“.  ↩

  90. עצומה הספרות שנכתבה לבאר את המשפט הזה, כי לא היו מלכים לגרמנים אלא במקרים בודדים ואצל עמים מעטים. כנראה פרוש המלה rex כאן הוא לא במובנה הרגיל „מלך“ אלא „מנהיג, ראש המדינה“. בגרמנית עתיקה kunni מזה König, kuning = „איש מגזע אציל“. המלך נבחר מאת האצילים והיה זקוק להסכמת העדה וכחו היה יפה לעמוד בראש המדינה רק בזמן של שלום, בזמן של חרום נבחרו המצביאים – duces. המלך יכול היה להיות גם ה־dux. המצביא הנבחר הורם על השלט והָראה לעם (טקיטוס IV 15).  ↩

  91. להפך מהכח שהיה לקיסרי רומא.  ↩

  92. להפך מהמשמעת הקיצונית בצבא הרומאי. לפי סנקה אומר הגרמני: „לא למקום ששולח אותי המצביא, אלך, אלא למקום שהוא מוליך אותי. אינני שומע לפקודה, אלא לדוגמה“. מובא אצל Ammon עמ' 91.  ↩

  93. כדרך שהוציא הקונסול טיטוס מַנְלִיוּס את בנו עצמו להורג בגלל אי־משמעת במלחמה.  ↩

  94. העונש להלקות את החילים היה נפוץ בצבא הרומאי (אנלים I 23).  ↩

  95. מעמד מיוחד של כהנים לא היה, אולם אנשים נכבדים מיוחדים היו מקריבים את קרבן הצבור – את קרבן המשפחה היה מקריב אבי המשפחה – ואלה היו שומרי החורשות הקדושות, חוקקי חוקים, שומרי השלום.  ↩

  96. כוונתו לאל המלחמה Ziu או Tiu. כנראה כדי שלא תפול נקמת המשפחה על המצביא. ההפך מהרעיון הזה נמצא בכנסיה הנוצרית, שלא הכנסיה הורגת כי אם השלטונות.  ↩

  97. בעיקר צלמי חיות הקדושות לאלים, כגון הנחש והזאב לוֹודַן, הדב והתיש לדוֹנַר, האיל לטִיוּ.  ↩

  98. כלי זין המסמלים אלים ידועים, כמו החרב את טִיוּ הרומח את וֹודַן הפטיש את דוֹנַר.  ↩

  99. על ידי הכהנים.  ↩

  100. כמו בצבא הרומאי בזמן הקיסרים, שאספסוף מכל הארצות היה בצבא.  ↩

  101. לשדה המלחמה.  ↩

  102. ההפך מהמטרונות העדינות ברומא.  ↩

  103. הן התיצבו נגד הנסים מהמערכה ובגלותן את שדיהן הראו בזה שהן בוחרות להיות מדוקרות בידי בעליהן ואחיהן מלפול בידי האויבים או רצו להראות על שדים שינקו אותם, כעין מה שמסופר באיליאס XXII 79 על אמו של הֶקְטוֹר:

    „ואמו גם היא מיללת, שופכת דמעיה הרבים,

    קרעה בגדיה על חָזָה ותָנֶף שָׁדֶיהָ בשמאלה,

    שפכה דמעיה, ותען ותדבר את אמרות הכנף“.  ↩

  104. כעין זה ששבית האשה קשה משל האיש נמצא גם בתלמוד: „והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי וכו'. תנו רבנן, היה הוא ואביו ורבו בשבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו אמו קודמת לכולם“. (הוריות פ"ג משנה ד').  ↩

  105. סוטוניוס מספר, שהגרמנים אינם שמים לב לקיים את תנאי השלום, אם נתנו נערים בערבון, לכן צוה אבגוסטוס לדרוש מהם נערות (חיי אבגוסטוס 21), ולפי היסטוריות IV 79 דרשו הגרמנים במלחמות ביניהם לבין עצמם גם כן מטעם זה נערות מיוחסות כבני תערובת.  ↩

  106. בנשים.  ↩

  107. ברומא, כאשר הובאה וֶלֶדָה כשבוית מלחמה.  ↩

  108. היא היתה מעם הברוקְטֶרִים. היא עמדה בראש המרד של הבַטַוִים בשנת 70 לספירה.  ↩

  109. פרטים אינם ידועים על אודותיה.  ↩

  110. היו עוד „נשים חכמות“ אצל שבטי הגרמנים, כגון גַמְבַּרָה אצל הלונגוברדים, גַנָה אצל הסמנונים ובשנת 847 תִיוֹטָה מעם האלמנים. עם התפשטות הנצרות נעלמו „הנשים החכמות“ ובמקומן באו המכשפות – Hexen. אולם „הנשים החכמות“ היו מעטות, שרכשו להן יחס של כבוד במדת מה מצד העם. בדרך כלל היה מצב האשה הגרמניה שפל וקשה, עליה היו מוטלות כל העבודות בבית ובשדה, לא היו לה שום זכויות, ואצל עם הפְריזִים היה הבעל רשאי למכור את אשתו. להכות את האשה היה דבר רגיל.  ↩

  111. לא כמו הרומאים היוצרים אלים ואלות לפי החלטת הסנט המחניף לקיסרים. ככה צוה קליגולה קיסר להקריב קרבנות לא רק לו, אלא גם לאחיותיו, ונירון בנה מקדש עם כהנים מיוחדים לפלחן בתו שמתה בהיותה בת שלשה חדשים.  ↩

  112. השם הרומאי לאל הגרמני Wodan. ככה אומר גם קיסר, מלחמת הגלים VI 17: „כאל מעריצים הם ביחוד את מרקוריוס. לו רוב הפסלים, אליו מתפללים כממציא האומניות כלן, אותו הם חושבים כמגן הדרכים והנסיעות, לו השלטון העליון בכל עניני כסף ומסחר“. הוא היה גם מנהיג צבא המתים וגם אל השאול ואל הרוחות. היום הרביעי בשבוע היה נקרא Wôdanestac, באנגלית Wednesday, ברומית dies Mercurii. הכומרים הנוצריים שרצו להשכיח את שם האל, שנו את שם היום ל־Mittwoch. את האל הזה העריצו ביחוד המלכים, המצביאים וראשי בתי האבות.  ↩

  113. מלבד אחרי נצחונות בעיקר בראשית האביב ובראשית הסתו.  ↩

  114. אצל הרומאים לא קרו מקרים של קרבנות אדם. החפירות בקברות קדומים בגרמניה הוכיחו, כמה נפוצים היו קרבנות אדם בין כל שבטי הגרמנים. אחרי הנצחון על הרומאים ביער הטויטובורגי בשנת 9 לספירה הקריבו הגרמנים את החילים הרומאים ששבו חיים. כשחזרו הסַכְּסִים מנסיעותיהם בים היו מקריבים כל איש עשירי מבין השבויים, כדי להצליח בדרכם. כשבאו הנורמנים להפליג בים היו מקריבים בני אדם לאל תור – Thor – ומלבות המומתים נבאו את אחרית מסעם. כשעמדו הפרנקים בשנת 539 לספירה לעבור את הפּוֹ ולחדור לאיטליה הקריבו נשים וילדים והשליכו את גויותיהם לתוך הנהר, כקרבן לאל הנהר, ואז כבר היו הפרנקים נוצרים, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בשנת 579 שחטו הלונגוברדים אחרי נצחון על הרומאים 400 שבויים לאל וָוֹדַן. המלך הנוֹרוֶגִי הַקוֹן נודר לפני המלחמה להקריב את בנו אם יצליח במלחמה, והמלך השוֵדִי אֶרִיקֶר מקדיש את כל השבויים אשר יפלו בידו קרבן לאלהיו. במאה העשירית, עוד קרוב לימי רש"י, הקריבו הסכסים קרבנות אדם.  ↩

  115. הוא אל הרעם דוֹנַר, במקורות מאוחרים נקרא גם יופיטר. על שמו נקרא היום החמישי בשבוע Donnerstag, Donarestac ברומית dies Jovis. הוא היה נערץ אצל ההמון.  ↩

  116. אל המלחמה צִיוּ או טִיוּ; הוא היה גם המגן על אספות העם ולכן גם אל המשפט. אחד מתואריו היה Things, מזה נקרא היום השלישי בשבוע Dienstag, Ziestac, ברומית dies Martis. שלשת האלים האלה הם השלישיה של הגרמנים בדרום גרמניה ואלו לגרמנים בצפון היתה שלישיה אחרת Odinn, Thorr, Freyr. מלבד האלים המשותפים האלה היו עוד אלים שונים מיוחדים לעמים שונים, הם היו נחשבים כבני אדם עילאים, האוכלים ושותים, פרים ורבים ומתים וכל תאוות בני האדם בחובם.  ↩

  117. לא כל החיות היו טהורות לקרבן.  ↩

  118. פולחן האלה המצרית איסיס התפשט ברומא בזמן הקיסרים. חילים רומאים הפיצו את הפולחן גם בפרובינציות. רבים מהחוקרים מזהים את איסיס עם Frija= Frigg, אשתו של וודן שאינה נזכרת בפי טקיטוס. פרוש המלה הוא „אהבה“ ומזה גם המלה Frau. על שמה נקרא היום הששי בשבוע Freitag ברומית Veneris dies. הסמל שלה, האניה, אינו מוכיח שהפולחן בא מחוץ לארץ, אלא מעיד עליה שהיתה אלת הספנות.  ↩

  119. מין אניה מהירה שהשתמשו בה עם הלִיבּוּרְנִים בדַלְמַטִיָה. נזכרת פעמים אחדות בתלמוד ומדרש.  ↩

  120. ההפך מהרומאים שהרבו לבנות מקדשים ולהקים פסלים.  ↩

  121. הנמוק הזה הוא רק המצאתו של טקיטוס. הטעם האמיתי הוא שלא ידעו עדיין לעשות פסלים מעשה ידי אמן. בחפירות נמצאו הרבה פסלי אבן בעבוד גס – Idole. אחרי כן למדו מהרומאים והקימו פסלים לכל אליליהם.  ↩

  122. יערות קדושים כאלה מזכיר טקיטוס פעמים רבות. בתקופה הנצרית נעשו היערות האלה מושב הרוחות, השדים, המתים ושל כל פגע רע.  ↩

  123. דומה לזה כותב טקיטוס על היהודים, היסטוריות II 78: „אין תמונה לאל ולא מקדש – ככה מסרו האבות – מזבח לבד ויראת כבוד“, גם V 5: „היהודים מבינים בשכלם לבד אלהות אחת; המושג העליון והנצחי אינו נתון לציור ולא יכלה“. השוה גם מה שמספר הירודוטוס על הפרסים: „להקים פסלים, מקדשים, במות אינו נהוג אצלם, אלא להפך רואים את העושים דברים כאלה לסכלים“ (I 131).  ↩

  124. לחקור את רצון האלים ולהביט לתוך העתיד היא שאיפת כל העמים, כפרימיטיביים כתרבותיים, כאז כן עתה.  ↩

  125. ההפך מהאופן המסובך לשאול בקסם אצל הרומאים.  ↩

  126. הסמנים האלה נקראים Runen מהמלה runa=לחש כמו raunen. הן האותיות העתיקות של הגרמנים במספר 24. סבורים שהגיעו לגרמנים בהשפעת היוונים. יש גם דעה שהרונים התפתחו מהאותיות הרומאיות. לפי המסורה אצל העמים הצפוניים המציא האל אוֹדִין את האלפא ביתא הזאת. בזמן אחרי טקיטוס השתמשו בהן לא רק לכתיבה אלא גם לכישוף והאמינו שמי שיודע את סודן יכל להגן על עצמו במלחמה, לעמוד בפני פתויי הנשים, להשבית את שאון הגלים, לרפא פצעים וכדומה.  ↩

  127. גורל דומה לזה מספר הירודוטוס IV 67 על הסקיתים. השוה גם הושע ד‘ י"ב: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. גם תוס’ שבת ח‘ ז’: „השואל במקלו ואומר אם אלך ואם לא אלך הרי זה מדרכי אמורי“. בארמית גָווזָא=ענף כרות וגם גורל. הגורל הזה בקיסמים היה נהוג בכל ימי הבינים אם כי בשנויים שונים. כך מתאר ר' משה מקוצי (חי במאה הי"ג ב־Coucy בצרפת): קוסם קסמים יש כשיוצאים דרך בודקין בקסמים קודם צאתם ולוקחים קיסמים מעץ ומקלפין אותם מצד אחד ומצד השני מניח הקליפה ולוקח הקיסם וזורקו מידו. אם כשנפל נמצאת הקליפה למעלה זהו איש ואחר כך זורק קיסם אחר, אם מחשוף הלבן עולה למעלה אומר זו היא אשה, הרי איש ואחרי כן אשה זהו סימן טוב והולך לדרכו או עושה המעשה שחפץ לעשות. ואם מחשוף הלבן נראה תחלה ואחר כך הקליפה אומר הרי אשה ואחר כך איש ונמנע, ואם הקליפה למעלה בשניהם או מחשוף הלבן למעלה בשניהם, הרי איש אחר איש או אשה אחר אה ודרכו בינונית, ועדיין עושין כן בארץ אשקלבוניאה ועל שם הקיסמים נקרא קוסם קסמים. הוא שאמר הנביא: „עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו“. (ספר מצוות גדול, לאווין סימן נ"ב). וכן מספר מנשה בן ישראל בספרו נשמת חיים III 19: „גם לוקחים מקלות וכותבים בכל אחד אות אחת ומבלבלים כולם בקלפי אחד ואחר כך נער קטן מוציא אחד מהם, והאות אשר יצא מבקשים בספר המיוחד אשר להם וכפי מה שקוראים בו בדף אשר מתחיל באות ההיא חושבים שיהיו קורותיו ורעותיו“.  ↩

  128. להפך ממנהגי הרומאים שהיו שואלים וחוזרים ושואלים בגורל או בקסם עד שהתשובה היתה לפי רצונם.  ↩

  129. טקיטוס הולך ומונה שני מיני נחשים: מעוף הצפרים וצריחתן וצהלת הסוסים ושעטתם.  ↩

  130. כמו אצל הרומאים ועמים אחרים.  ↩

  131. בעיקר העורב והינשוף. השוה: „מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו וכו‘ עורב קורא לו וכו’ (סנהדר' ס“ה ע”ב). „לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים“ (סנהדר' ע“ו ע”א);; „האומר לעורב צוח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנבך לטובה“ (שבת ס“ז ע”ב).  ↩

  132. הרומאים לא ידעו את ניחוש הסוסים, אבל רגיל היה אצל הפרסים כמו שמספר הירודוטוס III 84: „זה אשר סוסו יצהל ראשון בעלות השמש בעת אשר יעלו על סוסיהם בפרור העיר, לו תהיה המלוכה“. ניחוש הפרות היה אצל הפלשתים, עי‘ שמואל א’ ו‘ ז’: „ועתה קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול ואסרתם את הפרות בעגלה והשיבותם בניהם מאחריהם. וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו“.  ↩

  133. גם אצל הפרסים היו הסוסים הקדושים לבנים (הירודוטוס I 189). סוסים לבנים חשובים גם אצל היהודים. השוה סנהדרין צ“ג ע”א: סוסיא חיורא מעלי לחלמא.  ↩

  134. הכהנים.  ↩

  135. הסוסים.  ↩

  136. גם אצל הרומאים היו קרבות־בינים כאלה, אולם אצלם הָכרעה המלחמה בקרב כזה – מעין זה היתה כנראה מלחמת דוד וגלית –, ואילו אצל הגרמנים לא שמש הניחוש אלא לעודד את הרוחות.  ↩

  137. כגון מלחמה ושלום, דיני נפשות, כריתת ברית וכדומה.  ↩

  138. בני החורין והאלופים, השבט כולו. באופן זה היו גם ההתיעצויות וההחלטות של בני חבל אחד או בני הכפר בעניניהם.  ↩

  139. אזי נקראה לשם זה אספה מיוחדת – gebotenes Ding.  ↩

  140. בערך שלש פעמים בשנה – ungebotenes Ding.  ↩

  141. כשהלבנה בחידושה עד שמתמלאת.  ↩

  142. אמונה רווחת היא בין רוב העמים, שתחלת החודש או כשהירח מתמלא זמן טוב להתחיל ענינים חשובים. השוה הירודוטוס VI 106: „הם (השפרטנים) החליטו אמנם לעזור לאתונאים, אבל אי־אפשר היה להם לעשות זאת מיד יען לא חפצו לעבור על החוק. היה היה התשיעי של שליש הראשון של החודש ובתשיעי אי אפשר לצאת, אמרו, אם לא נתמלא הגלגל“. ככה גם קיסר, המלחמה הגלית I 50: „אם נתחיל המלחמה טרם שנתחדש הירח, ננחול תבוסה“. דיו כריסוסטומוס ςὐβοικόΕ § 70: „מתי לדעתכם היום הטוב בשביל נשואין?“ „כשהירח אינו קטן“. השוה הב“י ביו”ד סימן קע“ט בשם תשובת הרמב”ן סימן רפ“ב שלא לסדר נשואין בחסרון הלבנה אלא במלואה. וכן הובא בשו”ע סימן הנ“ל. „ומה שנהגו קדמונינו להתחיל המסכתות בראש חודש זהו להמתין הבחורים הבאים מחוץ לעיר ואף סימן טוב“ (ספר מצוות קטן סימן קל"ו). ובעל ספר חסידים סימן נ”ט מתרעם על זה: „ואותם בני אדם שיש להם לעשות מצוה כגון להתחיל ללמד תינוקות או להכניס במצוה אחת ואומרים נמתין עד ראש חודש, אף על פי שאין זה נחש אין דרך הטוב“.  ↩

  143. ככה גם כל האינדוגרמנים, המחמדים והיהודים. זכר למנין ללילות אצל הגרמנים הקדמונים נשאר באנגלית: שבועים=fortnight שבוע=sennight ועוד.  ↩

  144. השוה: ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.  ↩

  145. להפך מהמשמעת והדיקנות של הרומאים.  ↩

  146. ברומא אסור היה לבוא מזוין לאספות העם.  ↩

  147. הצבעה, כמו ברומא, לא היתה נהוגה.  ↩

  148. על עצים יבשים ובלי עלים. במקום חבל השתמשו בענף הערבה. אצל הרומאים היו עצים מיוחדים – arbores infelices – לתלות עליהם ועמדו תחת חסותם של אלי השאול; אלים כאלה לא היו לגרמנים.  ↩

  149. בעיקר משכב זכר, יש מפרשים corpore infames אנשים ששמו בעצמם מום להפטר מעבודת הצבא.  ↩

  150. מתוך הבצות – Moore – בצפון גרמניה הוצאו עד היום כששים גויות טבועות עמוק, ידיהן ורגליהן קשורות.  ↩

  151. כדי שנשמות המומתים לא תשובנה ותנקמנה את נקמתן.  ↩

  152. החוטאים כלפי המדינה נתלים „למען ישמעו ויראו“, על מעשי זמה יש לכסות לכן נטבעים הנענשים. החלוק הזה הוא רק פרי דמיונו של טקיטוס, לפי שלא הכיר את הגרמנים ואת חוקיהם במדה כזו, עד כדי לרדת לסוף דעתם, וגם לא היו הגרמנים ואינם גם היום אניני דעת כל עיקר.  ↩

  153. לעברות קלות נחשב גם הרצח, כפי שנתבאר בפרק 21, הנענש רק בכופר, כאשר יושת על הרוצח.  ↩

  154. הפרק הזה כולל עיקרי דיני נפשות של הגרמנים הקדמונים. בגלל הסגנון המצומצם רבו המפרשים אותו. רק חמש מאות שנה אחרי טקיטוס מתחילות ידיעות יותר ברורות בדבר המשפט הגרמני, אבל בינתים נשתנו חיי הגרמנים לרגלי נדודיהם ובהשפעת הרומאים ואין להסיק מסקנות מתקופה מאוחרה על הקודמת לה. וגם לא היה משפט אחד לכל עמי הגרמנים הפזורים בכל שטח צפון אירופה ומצבם התרבותי היה שונה זה מזה. תנאי הכרחי לדיני נפשות וקנסות הם חוקים קבועים, וחוקים קבועים אפילו בעל פה ומסורת אבות המושלים על כל הגרמנים, מן הנמנע שהיו בימיו של טקיטוס. כנראה מתאר הוא את החוקים שהיו אצל העמים המערביים הקרובים לגבולות ממלכת רומא. – ידיעותיו היו שטחיות. אינו מספר למשל שהיה מותר להרוג את הגנב ואת הנואף שנתפסו בשעת מעשה, גם אינו מזכיר עונש גלות.  ↩

  155. המשך מסוף פרק 11: ההסכמה הנכבדה ביותר היא להלל בנשק.  ↩

  156. טקיטוס אינו אומר את הגיל המכשיר את העלם לחגור נשק.  ↩

  157. אם האב מת.  ↩

  158. ברומא היה העלם מגיע לבגרות בגיל של 17 שנה ואז לבש בפומבי את toga virilis את הטוגה הגברית. הטוגה היתה הסמל של כניסה לחיים אזרחיים, אצל הגרמנים הִוָה הנשק סמל ל„על חרבך תחיה“, לתוכן חייהם.  ↩

  159. העלם יצא מעתה מרשות האב ונעשה לאישיות עומדת ברשות המדינה. בכלל היתה בגרמניה מסירת הנשק סימן לשחרור, הבן מרשות האב, העבד מרשות אדוניו. אם האציל מסר את הנשק, נכנס העלם על ידי זה לבין בני לויה שלו.  ↩

  160. מזה יוצא שלא כל אצילי גרמניה עמדו במדרגה אחת.  ↩

  161. מגיל ידוע לקבלם בין בני הלויה.  ↩

  162. לבן אציל לשמש לאחר או להמצא בחברה אחת עם חברים פחות מיוחסים.  ↩

  163. לפי אַמִיאַנוּס 16, 12, 60 היו ל־Chnodomar מאתים בני לויה. לפי קיסר, המלחמה הגלית I 4 היו ל־Orgetorix עשרת אלפים בני לויה.  ↩

  164. דבר כזה תמצא ביחס של יואב לדוד: „וילחם יואב ברבת בני עמון וילכד את עיר המלוכה. וישלח יואב מלאכים אל דוד ויאמר נלחמתי ברבה גם לכדתי את עיר המים. ועתה אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה, פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה“ (שמואל ב י"ב כו–כט). ההפך מזה אצל הרומאים. אם הצליחו במלחמה היו החילים מתפארים שלרגלם באה ההצלחה, ואם היה כשלון, היו מאשימים את המצביא.  ↩

  165. שנשבע בן הלויה לאדוניו.  ↩

  166. מבלי שהמדינה תתערב בדבר ותכנס גם היא במלחמה.  ↩

  167. מובן, שגם האלוף, בעל בני הלויה, משתתף עמהם. להפך מאצילי רומא המפונקים והנרפים בימי טקיטוס.  ↩

  168. השוה מה שמספר הירודוטוס V 6 על התרקים: „ללכת בטל – יפה מאד, לעבוד את האדמה – חרפה, לחיות ממלחמה ושלל – נעלה מאד“. אותו הדבר מספר קיסר, המלחמה הגלית VI 22 על הקלטים. להפך מרוח היהדות: „בזעת אפיך תאכל לחם“. עוד היום נחשב בגרמניה להיות קצין בצבא וללכת בטל לדבר המתאים והיאה לאצילי העם.  ↩

  169. האלופים עם בני הלויה שלהם.  ↩

  170. קיסר, המלחמה הגלית VI 21 אומר: „כל ימיהם עוברים בציד ובעניני מלחמה“. הנטיה לשפוך דם מתבטאת בימי שלום בציד. גם היום ידועים אצילי גרמניה כאוהבי ציד.  ↩

  171. שאינם מוכשרים לצאת למלחמה.  ↩

  172. על הסתירות בנפש העם הגרמני כאז כהיום נכתבו ספרים רבים. החשובים הם: Tröltsch Ernst: Der Teutonische Mensch. – Hänni R.P.: Die Germanenseele einst und ietzt. Frankfurt 1918. – Müller–Freienfels R.: Die Psychologie des deutschen Menschen und seiner Kultur, München 1922.  ↩

  173. לפרנס את בני הלויה המרובים.  ↩

  174. הסוסים הגרמניים היו קטני־קומה ודלי תואר. עי' למעלה פרק 6. אלה הם סוסים מגליה או איטליה.  ↩

  175. לגרמנים היה נשק קצר.  ↩

  176. גם טקיטוס, היסטוריות IV 76 גם סופרים אחרים מזכירים פעמים רבות את נטית הגרמנים לקבל שוחד כסף.  ↩

  177. טקיטוס, היסטוריות IV 64 מספר שהטֶנְקְטֶרִים, שבט משבטי הגרמנים, היו קוראים לערים „מבצרי העבדות“. הערים הראשונות בגרמניה נבנו על ידי הרומאים על הגבולות, בפנים גרמניה נבנו ערים רק במאה העשירית, בערך בזמנו של רבינו גרשם מאור הגולה.  ↩

  178. בצורתם הטבעית.  ↩

  179. המלה הגרמנית העתיקה tunc, dunk, dung מסמנת גם מרתף לאריגה, חדר נשים וגם זבל Dung, Dünger, כי בחורף ישבו הנשים במרתפים כאלו וטוו. בכמה מקומות בגרמניה שגור עוד היום הבטוי Weiberkeller.  ↩

  180. הלבוש בזמן של שלום; על הלבוש בזמן מלחמה מדובר בפרק 6. – שרידי בגדים שנמצאו בבצות – Moore – בצפון גרמניה מוכיחים, שבגדי הגרמנים נשתנו מזמן לזמן על ידי משאם ומתנם עם הרומאים, וגם היו שונים לשבטיהם.  ↩

  181. לעניים ולעשירים.  ↩

  182. Sagum, מעיל מרובע, עבה וקצר, שהיו מתעטפים בו ומשלשלים אותו על הכתף. במלחמה לבשו sagulum, מעיל יותר קצר, עי' פרק 6.  ↩

  183. כפתורים לא ידעו עדיין הגרמנים.  ↩

  184. בודאי רק בחורף או ביום סגריר, לפי שבקיץ היו משוטטים במקומות הציד או היו במלחמה.  ↩

  185. מכנסים ארוכים.  ↩

  186. על־אודות הסרמטים עי' למעלה פרק 1. הפרתים ישבו בפרתיה, בפרס.  ↩

  187. הרינוס.  ↩

  188. הגרמנים היושבים על הגבול קונים מהרומאים בגדים שונים, לכן מזלזלים הם בבגדים עשויים עור, אבל היושבים בפנים הארץ מיפים ומשפרים את בגדי עור שלהם.  ↩

  189. כי אניות רומאיות לא הפליגו עליו.  ↩

  190. לא ארגמן ממש, כי אם צבוע במיץ פרי הגדל בגרמניה, אֻכְמָנִית – vaccinia, Heidelbeere.  ↩

  191. שלבוש הגרמניות פתוח לצד החזה והשדים מגולים, הידים והזרועות חשופות, מה שמתנגד לרגש הצניעות של המטרוניות הרומאיות.  ↩

  192. טקיטוס מגזים בפרק הזה מאד או שלא ידע את האמת. רוב העמים האינדוגרמנים – זולת היוונים והרומאים – היו נושאים נשים רבות וביניהם גם הגרמנים אשר ישבו בצפון ובמזרח הארץ. טקיטוס מדבר פה על אודות הגרמנים על גבול הרינוס והדונאי. אולם גם אצל אלה לא היה אסור מטעם החוק לקחת יותר מאשה אחת ומותר היה – עוד בתקופת המרובינגים – לקחת פלגשים. עם התפשטות הנצרות חדלו מלקחת נשים אחרות.  ↩

  193. כשמשפחת האשה היתה מעונינת להיות ביחסים חזקים עם האציל. ככה מספר קיסר, המלחמה הגלית I 53 שלאריוביסטוס היו באופן כזה ארבע נשים.  ↩

  194. המציאות היתה אחרת מתאורו של טקיטוס. הנשואין היו בצורת קניה. אחרי דין ודברים של הגברים בשעת משתה – עי' פרק 22 – שבהם נתבאר המצב החמרי של שני הצדדים – לפי הפתגם הגרמני: Reich zu reich, Bettler zu Bettler – נעשה חוזה בין הבחור ובין אבי הבחורה או אפיטרופסה. בשעת האירוסין במעמד המשפחה, שהיא קובעת את המחיר, מסרו שני הצדדים זה לזה מתנות לקיום החוזה. ביום החתונה שלם החתן מקנה וכלים לאבי הכלה ולמשפחתה תמורת כח העבודה שנלקח מהם. אחרי זה מוסר האב בפני עדים לידי החתן את הכלה יחד עם חרב, כובע או מעיל. הכלה קבלה מאת הוריה מטלטלים, בעיקר כלי בית, שהיו קנינה. רק נשואין בצורה כזו היו חוקיים. גזלת האשה גרמה לתגרות דמים בין שתי המשפחות ולילדים לא היתה זכות ירושה.  ↩

  195. בנגוד לרומאים שראו virgo indota „בתולה בלי נדוניה“ כחרפה למשפחה ועל כל קרוביה היה החוב להמציא את הנדוניה.  ↩

  196. העלם היה מציע להורי האשה את המחיר שקנה מידי הוריה או את היתומה מידי קרוביה. את המוהר – Morgengabe – שמקבלת האשה למחרת הלילה הראשון, אין טקיטוס מזכיר.  ↩

  197. מסירת האשה לבעלה.  ↩

  198. ברומא בטקס הנשואין – confarratio – היו מקדשים ככר לחם מיוחדת – panis farreus – והיו מברין בו את החתן ואת הכלה.  ↩

  199. ברומא היו אלים מיוחדים המגינים על הנשואין ובשעת טקס הנשואין היה הזוג מתפלל אליהם.  ↩

  200. טקיטוס לא הבין את הדברים לאמתם ומפרש אותם בכח דמיונו כדי להראות לבני דורו המקולקלים את מוסר העמים הפרימיטיביים שיהיו להם למופת. – על דבר גירושין אינו מדבר כי לא היו, הבעל היה רשאי לתת את אשתו במתנה לאחר או למכרה, אבל לא לגרשה.  ↩

  201. אחרי שיש שמה ערך כה גדול אשה הנשואה.  ↩

  202. על ההשפעה הבלתי מוסרית של התיאטרון מדבר טקיטוס גם באנלים XIV 20. ראה גם עבודה זרה י“ח ע”ב: „דרש רבי שמעון בן פזי, אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסאות של עכו“ם וכו‘“. רות רבה ב’ כ”ג: „אמרה לה, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות של עכו"ם“.  ↩

  203. את הפריצות במשתאות ברומא מתאר סוטוניוס, חיי גאיוס קיסר, 23, וגם סופרים אחרים מתקופה הזאת. אמנם, לא היתה הזדמנות לגרמניות להשתתף בדברים אלה, יען תיאטרונים לא היו כלל וכלל בגרמניה ובמשתאות היה אסור לנשים להשתתף, ולכתוב לא ידעו גם אלופי הגרמנים אלף שנה אחרי טקיטוס, ומכל שכן הנשים.  ↩

  204. מכתבים סודיים שנכתבו בין נואף לנואפת, או ספרות זמה שהיו מסתירים.  ↩

  205. לפי החוק הרומאי הקדמון היתה הרשות בידי הבעל להרוג בלי משפט את אשתו הנואפת אולם אם הוא היה הנואף היה אסור לאשתו לנגוע בו. רק אבגוסטוס קיסר הוציא חוק בשנת 17 לפה“ס lex Julia de adulteriis המחייב עונש על ניאוף, ולא רק את הנואפת אלא גם את הנואף. טקיטוס אינו מזכיר פה את העונש בשביל הנואף. לפי חוקי הגרמנים בערך חמש מאות שנה אחרי טקיטוס היתה הרשות בידי הבעל להרוג גם את הנואף אם מצא אותו בשעת מעשה. לפי המשנה היה מותר להרוג את הנואף אם נמצא בשעת מעשה רק אם בעל ארמית: „הבועל ארמית קנאין פוגעים בו“, סנהדרין פ”א ע"א.  ↩

  206. עד שהיא נופלת מתה. הגופה נשרפה אחרי כן. בגרמניה נמשכה ההמתה האכזרית הזאת גם בימי הביניים אף לפושעים אחרים וידועה בשם Haberfeldtreiben.  ↩

  207. האשה הנואפת. היא לא יכלה להתחתן עוד פעם, כמו שהיה נהוג ברומא. סֶנֶקה מספר בלעג, שברומא היו נשים ידועות מונות את השנים לא לשנות הקונסולים, כנהוג, אלא למספר בעליהן שהחליפו.  ↩

  208. אצל ההודים, הסקיתים, התרקים, הסלוים היתה האשה ממיתה את עצמה במות בעלה, ביון העתיקה לא היתה האלמנה מתחתנת עוד פעם.  ↩

  209. בגרמניה מותר היה להרוג או להפקיר נולד חדש רק קודם שקבל אוכל. כנראה רק כשנולד חלש או בעל מום. ברומא אסרו הקיסרים אנטונינוס פיוס אלכסנדר סורוס להפקיר ילד.  ↩

  210. לפי חוקי רומא אם נולד יורש חדש אחרי שנחתמת הצוואה, היתה זאת סבה לבטל את כל הצוואה, ולכן כשקרה מקרה כזה קמו על הולד היורשים והרגו את הנולד. הגרמנים לא ידעו בכלל דיני צוואה ולא היה אצלם ממילא הגורם הזה להרוג ילד.  ↩

  211. בכדי לעצור בקלקול המדות והזנות בתוך המשפחה ומחוצה לה שעברו כל גבול, פרסם אבגוסטוס קיסר חוקים שונים ותקן כמה וכמה תקנות חשובות במקצע האישות, אלא שלא הועילו כלום. אנלים III 52–54 מדבר טקיטוס באריכות בענין זה.  ↩

  212. בבתי העניים כבבתי האצילים.  ↩

  213. הילדים.  ↩

  214. בתקופת הקיסרים היו גרמנים מצוים ברומא הן כעבדים הן כבני חורין וטקיטוס ראה אותם.  ↩

  215. הגיל שבו מקבל הנער בן חורין את הנשק. עי' למעלה פרק 13.  ↩

  216. ברומא היו הבנות כבר מתחתנות לפעמים בגיל של 12 שנה. ארוסתו של טקיטוס עצמו היתה בת 13, והוא בן 22 שנה. לפי lex Papia Popaea היה על הגבר להתחתן לכל המאוחר בגיל 24 שנה, האשה בגיל של 19. אריסטו מיעץ לגבר שיתחתן בגיל של 30, לאשה בגיל של 20 שנה. השוה לזה דברי המשנה: בן שמונה עשרה לחופה.  ↩

  217. כמו לבחורים.  ↩

  218. משבטי הגרמנים.  ↩

  219. של האויב.  ↩

  220. לפי ההשקפה העתיקה היתה רק קרבת הדם, הקרבה בין האם והולד. בתקופה מאוחרת השוו בני משפחת האב Schwertmagen – למשפחת האם – Spindelmagen –, עד שאחרי־כן לא נמצא בחוקי הגרמנים ובמנהגיהם שום רמז ליחס נערץ לבני האחיות על בני האב. בתלמוד נמצא רמז כזה בנוגע לבת אחותו לבד: „הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וד' יענה“ (יבמות ס“ב ע”ב), ובפרי דרבי אליעזר ל"ו גם על בן אחותו: „בן אחותו של אדם קרוי בנו“ ואילו על בן אחיו כתוב שם: „בן אחיו של אדם כאחיו“.  ↩

  221. בנגוד למשפט הרומאי שעוד חוקי שנים עשר הלוחות – 450 בערך לפה"ס – מבדילים בין testamentaria hereditas – ירושה לרגלי צוואה ובין legitima hereditas ירושת שארי בשר על פי החוק. במשפט הגרמני בתחלת ימי הבינים היתה המימרה: solus deus hacredemfacere potest „רק האלהים לבדו יכול לעשות את היורש“. אולם במאה האחת עשרה, בהשפעת המשפט הרומאי היו נהוגים בגרמניה דיני צוואה.  ↩

  222. בנות לא ירשו, אפילו לא במקום בנים, אלא שאר הקרובים הזכרים, למען השאר הנחלה במשפחה ולא תסוב נחלה לבית אב אחר. גם לא ידעו לאמץ ילד זר כמו שהיה נהוג ברומא.  ↩

  223. האלמנה לא ירשה מאומה.  ↩

  224. ברומא היו אנשים זרים מחניפים להולך ערירי בכדי שיזכה אותם בצוואתו בחלק מהירושה.  ↩

  225. היורש.  ↩

  226. גאולת הדם, כי נפש בדם יכופר.  ↩

  227. אביו או קרובו, אם היו מסובכים באיזו תגרה של גאולת דם, מורישים את התגרה ליורשיהם.  ↩

  228. התגרות.  ↩

  229. הרצח היה נחשב בין הפשעים הקלים שאפשר לכפר בכופר. עי' פרק 12.  ↩

  230. הכופר = Wergeld היה נקבע לפי המעמד, הגיל והמין של הנרצח. ככה היה הכופר על רצח בן–חורין חצי הכופר של רצח אציל, הכופר על רצח עבד, חצי הכופר של רצח בן חורין.  ↩

  231. גואלי הדם.  ↩

  232. כי חוק ומשפט קבוע לא היו עדיין בגרמניה. עד כמה אכזרית היתה גאולת הדם בין הגרמנים וכמה דם נשפך בגללה מתואר ב–Nibelungen lied שירת הנקמה והרצח.  ↩

  233. בניגוד ליוונים ולרומאים. עד כמה היו אלה רחוקים מהכנסת אורחים מלמדת המלה Hostis, שפרושה גם „זר“ וגם „אויב“. הזר היה נחשב לאויב ואין להכניסו לתוך הבית. לעומת זאת השוה מאמרי חז"ל הרבים בשבח הכנסת אורחים אצל עם ישראל.  ↩

  234. אולם להשאר יותר משלשה ימים היה מגונה.  ↩

  235. להגן עליו מפני סכנת דרכים, כי הבתים היו רחוקים זה מזה והמארח היה אחראי לאורחו עד שמסר אותו בידי אחר.  ↩

  236. שאינם מוזמנים.  ↩

  237. טקיטוס מגזים כאן כמו בכל הספר, כי לאמתו של הדבר נתקבל רק בן השבט באופן נלבב כזה. בן עם זר היה נתפש ונכבש כעבד.  ↩

  238. מפרשים אחדים רוצים לפרש שהתשורות האלה נתנו רק מאת הסוחרים והרוכלים, כי היו עוברי אורח, להבטיח לעצמם את בטחון המסחר, יען בעד התשורה היה המארח מלוה את אורחו עד בית שכנו, שהיה רחוק ממנו דרך יערות ושדות ומסרו לידו.  ↩

  239. ביחוד אחרי לילה שבלו בשתיה וזה היה הרגיל בחייהם, להפך מהרומאים, שדרכם היה, כמו כל היושבים בארצות הדרומיות, לקום בבוקר השכם. גם היהודים היו רגילים לקום בבוקר השכם, כמו שמוכיחים הבטויים הרבים: השכים לדרכו, השכים לפתחו, השכמת בית המדרש וכו'.  ↩

  240. הרחיצה הזאת היא רק בדמיונו של טקיטוס, בתי מרחצאות בנו הרומאים רק בזמן שאחרי טקיטוס. ברומא היה בכל דירה חדר אמבטיה והרומאים היו מתרחצים במים חמים לפני הארוחה הראשית. לפי קיסר, המלחמה הגלית IV 1 היו הגרמנים מתרחצים רק בנהרות.  ↩

  241. דרכם היה לשבת על הקרקע או על חבילה של קש וזרדים ושטיח עליה, הנכבדים על כסאות עץ. היו גם כסאות ברונזה. הרומאים היו מסובים על מטות ועל כרים וכסתות, לפעמים תשעה על מטה אחת.  ↩

  242. תרגמתי mensa לא ב„שלחנו המיוחד“ כי אם ב„ארוחתו“ שהרי אי אפשר להעלות על הדעת שהיו במעונות הצרים שלחנות רבים. עי' פרושו של Reeb.  ↩

  243. להתיעצויות, לשיחות, לציד וכו'.  ↩

  244. לרומאים אסור היה ליסב אל השלחן ונשקם עליהם.  ↩

  245. גם הסופרים הרומאים שאחרי טקיטוס מדברים הרבה על השכרות המצויה אצל הגרמנים והיא שכיחה גם היום. משתאות הרומאים היו רק בלילה, להתבסם ביום היה נחשב שלא מן הנמוס.  ↩

  246. בגרמניה עסוקה גם היום המשטרה בכל יום ראשון אור ליום שני להתערב בין המתפרצים מתוך שכרות. בבוַרִיה, ששם מרבים לשתות יותר מבשאר גרמניה, היו לפי הסטטיסטיקה הרשמית משנת 1915, חמשים אחוז של כל הנפצעים במשך השנה, פצועים על ידי מריבות מתוך שכרות.  ↩

  247. במלים אלה אומר טקיטוס ללמד זכות על המדה הרעה, הנטיה לשכרות, של הגרמנים. בהסטוריות IV 14,15 ובאנלים I 55, כשהוא מדבר כהיסטוריון על אודות השכרות אצל הגרמנים אינו מיגן עליהם בנמוקים אידיאליים.  ↩

  248. זה שמכנים היום Der deutsche Michel.  ↩

  249. במשתאות.  ↩

  250. חופש הדבור שיש לשכורים במקום המשתה.  ↩

  251. דבר דומה לזה עירובין ס“ד ע”א: „אמר רב נחמן לא מעליא שמעתא, דהא אנא כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי“.  ↩

  252. כשהם שכורים.  ↩

  253. כשהם פכחים. דבר כזה מספר הירודוטוס על הפרסים: „ובהיותם שכורים הם רגילים להתיעץ על הענינים הכי חשובים ומה שהחליטו אחרי התיעצותם, את זה מציע לפניהם ביום המחרת, כשהתפכחו, בעל הבית, שבו התיעצו. אם הם מסכימים לדבר גם בהיותם פכחים, משתמשים בו, ואם לא, מבטלים את הדבר. גם על מה שהתיעצו תחלה בהיותם פכחים, הם דנים שנית בהיותם שכורים“ (I 133).  ↩

  254. את השכר – Bier – היו הנשים עושות מחטים, שבולת שועל ובעיקר משעורים עם תערובת של צמחים מרים. השכר היה ידוע לבבלים ארבעת אלפים שנה לפה“ס. גם במצרים עשו שכר משעורים. עי' הירודוטוס II 77: ”יין הם שותים את זה העשוי משעורים כי בארצם אין גפנים“. פסחים מ”ב ע“א:: ”שכר המדי דרמו ביה שערי“. לפי אריסו אדם שהשתכר ביין נופל על פניו, שהשתכר בשכר נופל על גבו. – מלבד שכר שתו הגרמנים גם משקה עשוי מדבש ומים – Met, בגרמנית קדומה meto. נזכר ברש”י בכורות מ“ה ע”ב: “דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבר – רש”י: דבש, מי“ד בלע”ז, מים ודבש שלוקין ביחד.  ↩

  255. הרינוס.  ↩

  256. קיסר פרוֹבּוּס 280 לספירה התחיל לנטוע כרמים בעמך הרינוס. עד אז קנו הגרמנים את היין מהרומאים.  ↩

  257. רוב הפרות הטובים הגדלים היום בגרמניה הביאו הרומאים אתם.  ↩

  258. מלח היה להם בשפע ממכרות מלח הרבות אשר בגרמניה.  ↩

  259. לפי שדרכם היה לרקוד את הרקוד הזה בכל חגיגה וחגיגה, משמע, שמקורו בפלחן לכבוד אל המלחמה, אולי רקוד מסביב בן–אדם שהָקדש לקרבן.  ↩

  260. האתלטים והלודרים ברומא קבלו פרסים ומשכורת בעד אומנותם, הצעירים הגרמנים עשו זאת רק לשם משחק להנאת המסתכלים, וזה שכרם. רקודים עם צחצוח חרבות אהבו כל העמים הפרימיטיביים אשר ההכנות למלחמה ולקרבות הם תוכן חייהם, כמו היום אצל השבטים השחורים באפריקה. בגרמניה היו נוהגים רקודים כאלה כל ימי הבינים במדינת הֶסֶן עד המאה השבע עשרה.  ↩

  261. ברומא היתה המלה aleator „משחק בקוביה" תואר של גנאי כמו אצל היהודים, ואם העשירים היו משחקים במשחק הקוביה, היתה זאת רק לשעשע את נפשם אחרי הארוחות. המשחק בכסף היה אסור ואי–אפשר היה לתבוע בדין חוב שנעשה בגלל משחק. – המדה הרעה הזאת היא השלישית והאחרונה שמונה טקיטוס באפים של הגרמנים: עצלות, שכרות, תאוה להרויח במשחק. אמנם המדה האחרונה הזאת נובעת מהמדה הראשונה, כי האיש המתעצל להרויח בהיתר בעבודה ובמלאכה משתוקק להרויח בדרך קלה בגורל ובמשחק.  ↩

  262. ויכול לעמוד על נפשו.  ↩

  263. המלים האלה הן רק נמוק אידיאלי מתוך רצונו של טקיטוס לכסות על כל דבר מגונה אצל הגרמנים; עבדים כאלה נמכרו למקומות רחוקים כדי שמשפחת העבד לא תנסה לשחררו בזרוע ויבואו לידי סכסוכים ותגרות. לרוב פדוהו גואליו.  ↩

  264. העבדים היו בעיקר שבויי מלחמה.  ↩

  265. בביתו של רומאי עשיר נחלקו העבדים ל–urbani ו–rustici, לאלה שעבודתם בעיר ולאלה שעבודתם בשדה; לעבדים שבעיר היה לכל אחד מקצוע שלו. אצל הגרמנים לרגלי פשטות חיהם, לא היה צורך בחלוקה כזו.  ↩

  266. אצל הרומאים.  ↩

  267. הרומאים ידעו תחבולות שונות איך לענות באכזריות נוראה את העבד. השוה לעומת זה דין תורה שעבד כנעני יוצא לחרות בראשי אבריו בכדי לעצור באכזריות האדון.  ↩

  268. חמת הגרמנים נזכרת אצל סופרים עתיקים רבים, גם טקיטוס, היסטוריות IV 29 וגם יוסף קדמוניות י“ט ט”ו א': „הם רגילים בחמה שהיא אצלם ירושת אבות". אי היכולת לשלוט ברוחו מבדילה בעיקר בין האיש הפרימיטיבי לבן תרבות, כגון בין הגרמני הפרימיטיבי ובין הרומאי השולט ברוחו אבל מלא נכלים וערמומיות.  ↩

  269. האדון הרוצח, כי כסו הוא; אם המית עבדו של אחר, שלם את שויו. ברומא היה מותר לאדון להרוג את עבדו, עד שהדריאנוס קיסר אסר את הריגת עבדים. השוה לעומת זה דין התורה: וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם, ומפרש התלמוד: נקם ינקם יומת האדון בסייף (סנהדרין נ“ב ע”ב). איך היה באמת, לא לפי תאורו של טקיטוס, היחס של הגרמני לעבדיו, מעיד הבטוי בגרמנית העתיקה לעבד: manahoubit==בהמה בצורת אדם, כלומר מקנהו המתהלך על שתים.  ↩

  270. כמו ברומא אשר ההשפעה הגדולה של המשוחררים על הקיסרים גרמה לרעת המדינה.  ↩

  271. העמים האחרים שאין להם מלכים.  ↩

  272. המדינית.  ↩

  273. לגרמנים היה כסף וזהב רק במדה מצומצמת –עי‘ למעלה פרק 15– ולכן לא יכלו להתפתח אצלם עסקי כסף כמו ברומא אשר המסחר התפתח בה במדה כזה שקבל צורות מודרניות עם שטרות והמחאות וכו’ ומובן שגם מלוי כסף בריבית עשו ברומא עסקיהם ועשו עושר.  ↩

  274. הרעיון פשוט ביותר. אם עסקי כסף לא היו ידועים לגרמנים לא היה גם צורך בחוקים לאסור את הרבית. ברומא נתנו חוקי שנים עשר הלוחות שעור למדת הרבית, בכל זאת נדלדלו רבים על ידי הנשכנים.  ↩

  275. רבו המפרשים המתאמצים לרדת לסוף דעתו של טקיטוס. ויש שלש השערות, האחת שרק פעם נחלקו שטחי הפקר בין המתישבים ואחרי החלוקה נעשה הכל קנין פרטי, הדעה השניה, שקנין פרטי היו רק הבית והחצר, אבל שדות המדינה נעבדו שנה שנה בשותפות מאת כל הכפרים ואחרי–כן נחלק היבול לפי מספר המשתתפים בעבודת האדמה ולפי מעלת האיש. הדעה השלישית אומרת, שהשדות לא נחלקו שנה שנה אלא אחרי מספר שנים ואחרי עבור התקופה הקבועה מראש החליפו את הדות ביניהם.  ↩

  276. אינטנסיבית. לנטוע עצי פרי ולזרוע ירקות למדו הגרמנים מאת הרומאים – בעיקר בהשפעת המנזרים – כמו שמוכיחים שמות הפרות והירקות שהם שאולים מהרומית.  ↩

  277. פרוש המלה herbist בגרמנית קדומה היה יבול, קציר, בזמן מאוחר נעשתה כנוי לסתו.  ↩

  278. מפרי העץ ופרי הגפן.  ↩

  279. ברומא נעשו הלויות המתים ברוב פאר והדר, כמו כן ביהדות. עי‘ מועד קטן כ“ז ע”ב, כתובות ח’ ע"ב: „בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו“.  ↩

  280. לפי שרידי אפר שנמצאו בקברים עתיקים היו משתמשים לשרפת המתים בעצי ה האלון האֵלה, הגופר הערער. הגרמנים הקדמונים היו קוברים את מתיהם בתחלה על יד מקום התנור בבית, אחרי כן בקברים מיוחדים. אולם בהאמינם שהמת יכול לבבוא ולהזיק לקרוביו החיים, הנהיגו לשרוף אותם, מהמאה השמינית לפה"ס ואילך, את אלה בעיקר שהיה חשש פן ישובו אחרי מותם. לתוך הקבר או לתוך האש היו שמים גם את נשקו ואת הקרן שמתוכה היה שותה; לאשה את הפלך לילדים את צעצועיהם. עם האלופים היה קוברים גם את סוסו. פעמים רבות הכריחו גם את האלמנה להקבר עם בעלה. מובן שגם אוכל ומשקה הושמו בכלים מיוחדים לתוך הקבר. קרל הגדול אסר כעונש מות את שריפת המתים כמנהג אלילי.  ↩

  281. לא כדרך הרומאים שהיו שורפין דברים יקרים לכבוד המת. אצל היהודים היו קוברים את המת ושורפים אחרי כן, כנראה על הקבר, דברים יקרים. עי‘ עבודה זרה י“א ע”א: „וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. ומה שורפין על המלכים? מטתן וכלי תשמישן, ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן ושרף ליו אונקלס הגר שבעים מנה צורי“. ראה גם דברי הימים ב’ ט“ז י”ד: „ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד“.  ↩

  282. טקיטוס חושב כנראה על הציונים הענקיים המפוארים על קברי אבגוסטוס וקסטַיוס ואחרים ברומא.  ↩

  283. מתוך השקפה כזאת גומר גם היום הספדן את ההספד בדברים: Möge dir die Erde leicht sein „ שהיה גם ברומא: “sit tibi terra levis”.  ↩

  284. לא כמו ברומא שמקוננות שכורות הרימו קולן בנהי ולבן בל עמן.  ↩

  285. השוה מועד קטן כז ע"ב: „שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגינוץ לתספורת“.  ↩

  286. מסופרים שקדמו לו כגון קיסר, פוסידוניוס, פליניוס ואחרים, או שבא בדברים עם גרמנים ששהו ברומא.  ↩

  287. מסופרים שקדמו לו כגון קיסר, פוסידוניוס, פליניוס ואחרים, או שבא בדברים עם גרמנים ששהו ברומא.  ↩

  288. השמות של עמי גרמניה בפרקים הבאים הם בצורה הרומאית. מה היו שמותיהם בגרמנית אי אפשר היום לדעת, כי מקורות אחרים זולת הסופרים היוונים והרומאים אינם. – יוליוס קיסר מונה עשרים עממים גרמנים, סטרבון ופליניוס – שלשים, טקיטוס ששים, תלמי יותר ממאה.  ↩

  289. גליה השתרעה במערב אירופה בין הרינוס, האַלפִּים, הפירנאים והאוקינוס. במאה השביעית בערך לפה"ס נאחזו בשטח הזה הקֶלטים ועברו גם את הרינוס. מהמאה הרביעית בערך הם הולכים ונדחקים אחור על ידי עממים גרמניים.  ↩

  290. גיוס יוליוס קיסר בספרו המלחמה הגלית VI 24: „והיה לפנים זמן אשר הגלים עלו על הגרמנים באומץ לבם והם התחילו במלחמות עליהם ולרגלי המספר הרב של הנפשות ומעוט האדמה שלחו מושבות לעבר הרינוס“, הם נאחזו מסביב ליער הרקיניה. אחרי כן לא יכלו לעמוד בפני הגרמנים שהתפרצו לתוך גליה עד שעצר קיסר בעדם.  ↩

  291. לא רק גרמנים לגליה. עי' פרק 27.  ↩

  292. בתקופה קדומה זו ישבו בשטחים האלה לא גרמנים כי אם אִילִירִים ורֵיטִים. – אין פה סתירה לדבריו בפרק ו, יען שם מדבר טקיטוס מהגבולות כמו שהיו בימיו ופה על המצב בתקופה קדומה  ↩

  293. גַלִי.  ↩

  294. טקיטוס אינו יודע שגם בתקופה לפני הגלים היו במקומות הפוריים האלה ישוב צפוף כמו שמוכיחות החפירות.  ↩

  295. ההרים ממעינות הדונאי עד הקרפטים. טקיטוס חושב כאן רק על החלק המערבי של הרי גרמניה.  ↩

  296. ההלוטים, שבט קלטי, עזבו בערך 400 את גליה וחדרו לתוך גרמניה עד היער השחור = Schwarzwald, אולם נדחקו על ידי עממים גרמנים עד שוַיץ שנקראה אחר כך ועד היום על שמם הֶלְוֶטִיָה. בשנת 58 הוכרחו על ידי קיסר להשאר בגבולות שויץ.  ↩

  297. מעבר למושבות ההלוטים, בגבול המאין העליון ובִּיהֶם.  ↩

  298. הבויים התישבו בארץ הנקראת עד היום על שמם בּוֹהֶמִיָה = בִּיהֶם. הם נדדו פעמים אחדות מארצם ובאחרונה בשנת 60 ונוצחו יחד עם ההלוטים על ידי קיסר בשנת 58. שארית הפלטה נשמדה בשנת 44 על ידי מלך הדַקִים בּוּרֶוִיסְטֵס.  ↩

  299. מַרְקוֹמַנִים התישבו בשנת 8 לפה"ס בארץ העזובה.  ↩

  300. שבט אִילִירִי, מעורב עם קלטים שישב בפנוניה בין הדונאי והרַבּ (Raab).  ↩

  301. שבט אִילִירִי בפנוניה; מושבותיהם היו בסביבות העיר בודפשט בערך.  ↩

  302. הקוַדים שמו אותם למס והם נשארו בין הגרמנים סביבם.  ↩

  303. פה כמו עוד פעמים אחדות בספריו רואה טקיטוס בשפה את הסימן העיקרי לאחדות העם ולהבדיל בין העמים השונים. השפה המשותפת היא ההוכחה החשובה ביותר על מוצא אחד. השוה לזה ויקרא רבה ל"ב ה‘: „בזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את שמם ואת לשונם וכו’“, כלומר השם העברי שהיה לכל אחד והשפה העברית אחדו את השבטים להיות עם אחד והאחדות עזרה לגאולה..  ↩

  304. קודם שנפרדו שני השבטים זה מזה.  ↩

  305. גם השטח דרומה מהדונאי עדיין לא היה בידי ה רומאים.  ↩

  306. שבט גרמני שעבר את הרינוס והתישב על ידי המוֹזֶל. עיר הבירה שלהם היתה Augusta Treverorum, נוסדה על ידי קיסר אבגוסטוס, היום טְרִיער.  ↩

  307. שבט גרמני שעבר את הרינוס והתישב לא רחוק מהנהר מַס בבלגיה. שניהם למדו את השפה הקלטית וחיו חיי הקלטים, אולם לא שכחו את מוצאם הגרמני.  ↩

  308. למרות שהם מתפארים במוצאם הגרמני, מראה חצוניותם ורשלנותם שהם ממוצא גלי.  ↩

  309. על השפה השמאלית של הרינוס. טקיטוס מדבר תחלה על אודות העמים הגרמנים שעברו את הרינוס והתישבו בגליה, קודם שמדבר באריכות על הגרמנים שנשארו בארצם.  ↩

  310. בירתם היתה העיר וורמס.  ↩

  311. בירתם היתה העיר שפַּיעֶר.  ↩

  312. הם ישבו על יד הרינוס, קרוב לעיר שפַּיעֶר.  ↩

  313. בימיו של קיסר עדיין ישבו מימין הרינוס, בשנת 38 לפה"ס עברו לשבת משמאל לנהר. עיר הבירה שלהם היתה Colonia Agrippinensis, היום קֶלן.  ↩

  314. אַגְרִיפִּינָה, בתו של גֶרמַנִיקוּס, אשתו של קלאבדיוס קיסר.  ↩

  315. בכל זאת התבוללו ונטמעו העמים האלה בין הגלים, מפני שנעתקו מארץ מולדתם.  ↩

  316. הרומאים הושיבו אותם לא בתור עונש כי אם להיות שומרים על הגבול ולעצור בשבטים גרמנים המתפרצים לתוך גליה  ↩

  317. אשר הגרו מגרמניה לגליה. טקיטוס עובר לתאר את הגרמנים שהתישבו בשטח האימפריה הרומאית.  ↩

  318. הם ישבו בין הרינוס, הוַאל והמַס, והיו בעלי ברית נאמנים של הרומאים. רק פעם בשנת 70 לספירה מרדו ברומאים. הם היו ידועים כבעלי קומה, כרוכבים ושחינים מצוינים.  ↩

  319. הם ישבו בין האֶדֶר והפוּלְדָה.  ↩

  320. תאות הבצע של המוכסים הרומאים היתה ידועה וכמה מריבות פרצו לרגלי עושק המוכסים שהיו רוצצים ומרוששים את העמים.  ↩

  321. ישוביהם היו מסביב לעיר וִיסְבַּדֶן. הכתובת על מעינות הרפואה בעיר הזאת היא, Aquae Matiacae. הם כרתו ברית עם הרומים בשנת 11 לפה"ס ושמרו את נאמנותם.  ↩

  322. עוד מזמן אריסטו היתה הדעה רווחת שטיב הארץ והאקלים משפיעים על אופי יושביה. השוה בבא בתרא קנ“ח ע”ב: „אוירא דארץ ישראל מחכים“. סנהדרין ק“ט ע”א: „אויר מגדל משכח“.  ↩

  323. באור הבטוי decumates agri, הנמצא רק כאן, מוטל במחלוקת, יש מפרשים „שדות העִשוּר“ שהאריסים שלמו את החלק העשירי מיבול השדה לממשלה; אחרים מפרשים את המלה decumates כמו porta decumana „ארץ אחורנית“. השטח הזה השתרע בין הרינוס העליון והדונאי והנֶקַר. האדמה נחשבה כאדמת המלך. עליה התישב ערב רב מגלים וגרמנים.  ↩

  324. בגלל התנפלויות החטים.  ↩

  325. הסוללה המפורסמת הזאת – limes – השתרעה בין הִיאֶנְהַים על יד רגנסבורג עד לורך 178 ק“מ, ובין קילהיים ובּוֹן באורך של 550 ק”מ. דומיטינוס קיסר התחיל בבנינה והדריאנוס גמרה. תכליתה היתה להגן על גבולות רומא – הרינוס והדונאי – מפני התפרצויות הגרמנים שהלכו והתגברו. הסוללה הזאת עם מצודותיה ומגדליה היתה קיימת כמאתים שנה. בשנת 260 בערך חדל גַליאֶנוס קיסר מלשמור עליה על ידי משמרות צבא. סוללות כאלה היו גם בגבולות רומא בערב, באפריקה, בבריטניה ובדקיה.  ↩

  326. השדות הדקומטיים.  ↩

  327. גרמניה העליונה.  ↩

  328. ואינם נותנים מקום להתהוות בצות.  ↩

  329. כאילו ההרים והיושבים עליהם קשורים ודבוקים יחד, ובמקום שההרים חדלים, נפסקים גם ישובי החטים. החטים והפריזים הם היחידים בין כל שבטי הגרמנים שנשארו בארצם מימים קדומים ולא שנו את מקומות מושבותיהם בזמן נדודי העמים.  ↩

  330. מאשר לשאר הגרמנים.  ↩

  331. השוה למעלה פרק 22: „עם בלי מרמה ובלי ערמומית“. היום אומרים: “blinder Hesse”.  ↩

  332. להתקפה.  ↩

  333. הם נזהרים ומגינים על המחנה בסוללות מפני התנפלויות בלילה.  ↩

  334. הגרמנים כמו כל הברברים היו שמים מבטחם בגבורה האישית של כל חיל וחיל ואלופיהם היו עולים על כולם בעוז רוחם. אצל הרומאים היה העיקר המשמעת ותבונת שר הצבא ככה מתאר יוסף, מלחמות ג‘ ה’ ז': „היפלא איפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה, הרחיב את גבולות ממשלתו“.  ↩

  335. החיל הרומאי יצא למלחמה רק עם נשקו, את הצידה ואת כלי המלחמה הוליכו אחריו עבדי הצבא והיה תמיד מראהו כאילו הקרב קרוב לפניו. הגרמני לקח אתו מלבד נשקו גם את הצידה והיה תמיד מראהו כאילו יוצא הוא למלחמה ארוכה.  ↩

  336. לא לפי תכנית המצביא.  ↩

  337. על ידי התקפה.  ↩

  338. מבלי לסלסל בשערם והשער ירד על פניהם, כי הגרמנים כולם היו מגדלים שער ראשם, אבל השתמשו במסרק והשער היה קשור על הקדקוד או מן הצד; השער הקצר היה סימן לעבדות.  ↩

  339. עוד במאה השביעית לספירה מנדרים ששת אלים סַכְּסִים לגדל שער ראשם וזקנם עד שינצחו על האויב. אבל גם קיסר מנדר אחרי שמעו את תבוסת טִיטוּרִיוס, שלא לגלח שער ראשו וזקנו עד אשר ינצח (סוטוניוס, חיי קיסר 67) ולהפך נשבעים האַרְגִיוִים שלא לגדל שער ראשם עד אשר ינצחו עוד פעם על שפרטה (הירודוטוס I 82).  ↩

  340. לא ידוע אם על הצואר, על היד או על הרגל. הטבעת היתה סימן לעבדות, שהוא עבד לאל המלחמה.  ↩

  341. ההפך מזה נזיר ס“ו ע”ב: „שהרי גוליירין מתגרין במלחמה והגבורים נוצחין“ – רש"י: חלשין מתגרין במלחמה.  ↩

  342. מהעיר בִּינְגֶן והלאה, כי החלקים הדרומיים של עמק הרינוס היו בצות.  ↩

  343. שני השבטים האלה הנזכרים תמיד ביחד, עברו בשנת 55 לפה"ס את הרינוס ונוצחו על ידי קיסר. הם נלחמו עם הרומאים עד זמנו של דומיטינוס ואחרי כן התישבו, כנראה, בחלק גרמניה הנקרא Mittelfranken.  ↩

  344. אצל הגרמנים.  ↩

  345. תרגילי רכיבה.  ↩

  346. הכונה, כנראה, לסוסי המלחמה.  ↩

  347. לפני התבוסה, שעל אודותיה יספר עוד מעט.  ↩

  348. סטרבון, הראשון שהזכיר את שמם, מחלק אותם לגדולים וקטנים. הגדולים – maiores – ישבו מזרחה מהאֶמס, הקטנים – minores – בין הנהרות לִיפֶּה ואֶמס. הם נוצחו על ידי דרוסוס בשנת 9 לפה"ס, השתתפו בקרב ביער הטויטובורגי בשנת 9 לספירה ונלחמו עוד פעמים אחדות ברומאים. „האשה החכמה“ וֶלֶדָה שנהלה את מרד הבַּטַוִים היתה בת השבט הזה עי' למעלה פרק 8. הם נזכרים עד המאה השמינית, כנראה נטמעו בפרַנקים.  ↩

  349. בשנת 98 אחרי התבוסה.  ↩

  350. הם ישבו מהנהר לִיפֶּה עד המקום שמתפלג הרינוס. שני השבטים האלה נזכרים עד זמן הקרולינגים עד שנטמעו בפרנקים ובסכסים.  ↩

  351. טקיטוס, השמח לאיד אויבי עמו, משתמש בבטוי לקוח מהקירקוס. הרומאים הגאים יושבים למעלה ומסתכלים בשבויי מלחמה ההורגים למטה באיצטדיון איש את רעהו משפת הרינוס השמאלית הגבוה, ממחנה החלים כְּסַנְתֶּן, יכלו להסתכל בקרב בעבר השני של הנהר וליהנות מתבוסת האויבים.  ↩

  352. היחס של הרומאים לעמים הנכבשים, זאת ידע טקיטוס, לא היה עשוי לעורר חבה אליהם.  ↩

  353. להיות השליטה היחידה בעולם. השוה דברי וֶרגיליוס המפורסמים באֵינֵיאיס VI 851: יָצורו אחרים צורות יותר עדינות במתכת, / מאמין אני בזה – דמות חיה יחרטו בשיש, / יותר טוב ידונו דינים ואת מסילות השמים / יתארו במחוג ויודיעו את הכוכבים העולים: / עליך, רומאי, לנהל בממשלתך את העמים, זכור! / אלה תהינה אומנותיך – להטיל על השלום את החוק, / לרחם על הנכנעים ולדכא את הסרבנים“.  ↩

  354. לפי הכלל הידוע pare et impare „הַפְרֵד ומשֹל“. זאת היתה הפוליטיקה של הרומאים גם בנוגע ליהודים מימי פומפיוס ואריסטובול והורקנוס ואילך.  ↩

  355. ממזרח לשני השבטים האלה, אם מביאים בחשבון את מקום הרומאים בעבר הרינוס.  ↩

  356. מושבותיהם היו בערך מסביב לעיר הַנוֹבֶר.  ↩

  357. הם ישבו על יד הנהר הַזֶע (Haase), נחל המשתפך לתוך האֶמס.  ↩

  358. במערב.  ↩

  359. בין האגם צואִידֶר והָאֶמס. מאז ועד היום לא שנו את שמם, את מקומם ואת שפתם למרות מלחמותיהם עם הרומאים.  ↩

  360. הצי של דרוסוס בשנת 12 לפה"ס. של טיבריוס 5 לספירה ושל גרמניקוס בשנות 15, 16.  ↩

  361. כמו על יד גיברלטר ובכניסה לים השחור היו מראים על עמודי הירקלס, כן גם במקום שפך הרינוס לים הצפוני.. אולי הכוונה לסלעים באי הֶלגוֹלַנד.  ↩

  362. בן חורגו של אבגוסטוס. לפי סוטוניוס, חיי קלאבדיוס פרק 1 היה הוא הרומאי הראשון שהפליג בים הצפוני.  ↩

  363. חצי האי הקימברי, היום Jütland.  ↩

  364. השבט הזה ישב בין הנהרות אֶמס ואֶלְבֶּה. העם הזה נלחם פעמים אחדות ברומאים ואחרי זמן קצר נעלם לגמרי, לפי אחדים נטמע בסַכסים, לדעת אחרים הם אבות עם הפרנקים.  ↩

  365. הסופרים הקדמונים האמינו, שעם פרימיטיבי הוא עם שהצדק המחלט שורר אצלו, יען לא נתקלקל עדיין על ידי התרבות והמדע. ככה גם הומירוס, איליאס XIII 6: „… והָאַבִּים, שהם הצדיקים באדם“, מהחדשים המשורר Seume בשירו Der Wilde.  ↩

  366. בתיאור אידיאלי זה של החאבקים מתבלט בעליל עד כמה נטה טקיטוס מהאמת בספר זה, יען פליניוס היה בארצם והכיר אותם מקרוב והוא מתאר אותם בספרו historia naturalis בכל הפרטים ההפך מדברי טקיטוס. הוא מכנה את שבט החאבקים misera gens „שבט שפל“. אבל טקיטוס סותר את דבריו עצמו באנלים XIII 55 ששם הוא מספר שהחאבקים גרשו באכזריות את האַמְפְּסִיוַרִיִים מארצם.  ↩

  367. הם ישבו מיער הטויטובורגי עד האֶלְבֶּה. בשנת 9 לספירה נצחו עם אַרמִינִיוּס או הֶרְמַן החרוסקי בראשם על הרומאים ביער הטויטובורגי והצילו את גרמניה מלהפך למדינה רוֹמַנִּית, ראה אנלים II 88. בשנת 16 בא עליהם גרמניקוס ליסרם בעד נצחונם. במלחמות אזרחים ממושכות נחלשו עד כדי כך שנכבשו לגמרי בידי העמים שכניהם ונעלמו. זמן מה הם נזכרים עוד כעם דל וירוד.  ↩

  368. לא מהרומאים ולא משכניהם.  ↩

  369. החאבקים.  ↩

  370. כל מעשי התקיף נחשבים תמיד לנכונים וישרים, יען ההצלחה אתו.  ↩

  371. כל עוד שהיו חזקים.  ↩

  372. שבט קטן שנזכר רק פה ולא ידוע על אודותיו ולא כלום.  ↩

  373. של החרוסקים.  ↩

  374. הפוסים.  ↩

  375. כמו החאבקים – עי' פרק 35 – בין הנהרות וֶסֶר–אֶלְבֶה וחצי האי הקימברי.  ↩

  376. בני בניהם של הקימברים שלא השתתפו בהגירה בשנת 119 לפה"ס. כי הקימברים והטויטונים שחדרו דרך אוירופה עד איטליה נוצחו והשמדו על ידי מַרִיוס בשנת 102. אחדים מההיסטוריונים הרומאים חושבים אותם לקלטים, קיסר, טקיטוס ואחרים – לגרמנים.  ↩

  377. בחלק הצפוני של חצי האי הקימברי.  ↩

  378. הרינוס. את החפצים שלא יכלו לקחת אתם בדרך השאירו במחנה בצורה על יד הרינוס תחת משמר של ששת אלפים איש ועוד אחרי מאתים שנה היו סוללות המחנה. לפי Schumacher, שרידי המחנות האלה אינם של הקימברים אלא מתקופה קדומה יותר והרומאים יחסו אותם אל הקימברים.  ↩

  379. רומא. ולפי שהקימברים והטויטונים היו הגרמנים הראשונים שהגיעו עד גבולות איטליה והטילו את אימתם על רומא, מפסיק טקיטוס את רשימת שבטי גרמניה ונותן סקירה קצרה על מלחמות הגרמנים עם הרומאים עד ימיו.  ↩

  380. טקיטוס מונה לפי מנין וַרוֹ אשר לפיהו נוסדה רומא ב־21 אפריל 753.  ↩

  381. בשנת 641 ליסוד רומא או 113 לפה"ס. את המספר 640 במקום 641 מזכיר טקיטוס רק בכדי לאמר מספר עגול.  ↩

  382. שנת 98 לספירה.  ↩

  383. מזה יוצא שבשנה הזאת חבר או פרסם טקיטוס את הספר הזה, כי לולא זאת מה טעם למספר הזה.  ↩

  384. שלש המלחמות עם הסמניטים היו בשנות 343–341, 327–304, 298–290.  ↩

  385. שלש המלחמות עם קרטגו היו בשנות 264–241, 218–201, 149–146.  ↩

  386. הכוונה לתבוסת סְקִיפִּיוֹ בשנת 212 וההפסדים במרידות הרבות עד כבוש נוּמַנְטִיָה 197–133.  ↩

  387. המלחמות בגליה מעבר לאלפים בשנת 223.  ↩

  388. המלחמות עם הפרתים היו בעיקר בימי קיסר ואבגוסטוס.  ↩

  389. ארסקיס הראשון מרד בבית סֶלוֹיקוֹס ויסד בשנת 250 את ממשלת הפרתים. השם ארסקיס נהפך לתואר מלכי הפרתים כמו השם קיסר ברומא..  ↩

  390. קרסוס, אחד מהשלישיה עם קיסר, נפל בקרב עם הפרתים בשנת 53.  ↩

  391. ונטידיוס נצח על הפרתים בשנת 38. בקרב נהרג בן מלך הפרתים, פַּקוֹרוּס.  ↩

  392. הוא הוכה על ידי הקימברים בשנת 113.  ↩

  393. הוא נחל מפלה בשנת 107 בקרב עם הטיגורינים וההלוטיים.  ↩

  394. בשנת 105 נלקח בשביה מאת הקימברים ונהרג על ידם.  ↩

  395. הם נחלו תבוסה איומה בשנת 105 נגד הקימברים. לפי מוֹמְזֶן נפלו בקרב זה מאה ועשרים אלף רומאים.  ↩

  396. בזמן הרפובליקה.  ↩

  397. תבוסת וַרוּס ביער הטויטובורגי היתה בשנת 9 לספירה.  ↩

  398. אבגוסטוס.  ↩

  399. הנצחון על הקימברים והטויטונים בשנת 101.  ↩

  400. בשנות 58–53.  ↩

  401. דרוסוס חדר לתוך גרמניה בשנת 12–9. טיבריוס אחרי מות אחיו דרוססוס וגרמניקוס בנו של דרוסוס בשנות 14–16.  ↩

  402. גיוס קליגולה עשה הכנות גדולות למלחמה עם הגרמנים אבל לא השיג כלום. בשובו הביא אתו צדפים מחופי הים הגרמני וחגג חג נצחון מפואר.  ↩

  403. הכוונה למלחמת האזרחים בשנת 69 שבה נלחמו ביניהם גַלבָּה, אוֹתוֹ, ויטליוס ואספסינוס.  ↩

  404. הכוונה למסע המלחמה של קיסר דומיטינוס שהיה רק למראה עינים בכדי שיחוג אחרי־כן חג נצחון.  ↩

  405. טקיטוס מחלק את הגרמנים לסואבים ולבלתי סואבים. השם סואבים, שנשמר עד היום בשם Schwaben, הוא שם כולל לכמה עמים, אולם לכל עם ועם שמו המיוחד. בפרקים 38–40 מדובר על הסואבים הצפוניים, בפרקים 42, 43 על הסואבים שעל יד הדונאי, בפרק 44 על הסואבים הצפוניים־מזרחיים.  ↩

  406. לא כמו הרומאים, שהיו סורקים את השער לצד המצח, אלא מהצד השמאלי או מהעורף למעלה וקושרים אותו מעל לאוזן הימנית.  ↩

  407. לא כמו הרומאים שהתסרוקת היפה היתה כדי למצוא חן בעיני הנשים.  ↩

  408. השבט האדיר בין שבטי הסואבים. ישוביהם היו בין אלבה ואודר בחבל השְׁפְּרֵה – Spree – והַוֶל – Havel. בגבולם היה המקדש המרכזי של הסואבים. בתקופה מאוחרת נדו יותר דרומה ושם הם חיים עוד היום ונקראים אַלֶמַנִים או שְׁוַבִּים.  ↩

  409. בסוף ספטמבר או תחלת אוקטובר.  ↩

  410. עי' פרק 9 הערה 6.  ↩

  411. של הסואבים.  ↩

  412. עי' למעלה פרק 9 הערה.  ↩

  413. הטעם הזה יסודו בדמיונו של טקיטוס.  ↩

  414. העמים הקטנים התאחדו כאן לעם הסואבים.  ↩

  415. ואָדַן.  ↩

  416. השם נתן להם מאת הרומאים בגלל זקנם הארוך. הם ישבו קרוב לשפך האלבה לתוך הים, לפי מסורתם באו מסקנדינויה. שמם הקדום היה וִינִילִים. הם מתוארים על ידי ההיסטוריונים כהפראים בין הגרמנים הפראים. בשנת 568 יסדו את ממלכת הלנגוברדים בלומברדיה, הנקראת עד היום על שמם. בימי הבינים נטמעו בעמי איטליה.  ↩

  417. במאה החמישית לכדו את בריטניה הנקראת מעתה על שמם אנגליה.  ↩

  418. אלת האדמה הדואגת לפוריותה. בעלה היה אל השמים.  ↩

  419. שהאדמה נקראת אם היה שגור גם בפי היוונים והרומאים ונזכר גם אצל בן־סירא מ‘ ב’ (הוצאת סגל): „מיום צאתו מרחם אמו עד יום שובו אל אם כל חי“, וגם בתלמוד חולין קי“ד ע”ב: אלא אמר רב אידי בר אבין כלאי זרעים יוכיחו לאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם“ – רש"י: ומותר לזרוע כל אחד עם אמו, עם הקרקע“.  ↩

  420. באי Seeland בדנמרק.  ↩

  421. הוא לבדו מכיר את הסימנים אשר לפיהם מתברר לו שהאלה עצמה נמצאת כעת בעגלה ולא פסלה.  ↩

  422. לא רק פסל האלה, כמו אצל הרומאים, כי אם האלה עצמה אחרי שנזדווגה עם בעלה אל השמים, במה שטקיטוס מפקפק. הקיסר הינריך הראשון בטל בשנת 934 את החג הזה.  ↩

  423. הם הטבעו לבל יִוָדע מה שראו.  ↩

  424. לנו. – עד עתה תאר טקיטוס את העמים אשר ישבו מדרום לצפון קרוב לגבול האחד של ממשלת רומא, הרינוס, ועתה הוא עובר לגבול השני, הדונאי, והולך ומונה את העמים ממערב למזרח, על השפה השמאלית של הדונאי.  ↩

  425. ישוביהם היו מהנהרות סַלֶה ואלבה עד הדונאי על יד העיר רֶגֶנְסבורג. במאה הרביעית נזכרים הם בפעם האחרונה. כנראה נטמעו בטירינגים.  ↩

  426. Augusta Vindelicorum היום אבגסבורג, עיר מסחרית מפורסמת. יהודים התישבו בה ועשו מסחר עוד בתקופה הרומאית. ראה מבוא.  ↩

  427. היום בַּוַרִיָה הדרומית.  ↩

  428. את הדונאי. בזמנו של טקיטוס היה הגבול כשלשים ק"מ צפונה מהדונאי. מבצרים רבים שמרו עליו ועל הרוצים לעבור אותו.  ↩

  429. הרומאי הראשון שהגיע עד האלבה היה דרוסוס בשנת 9 לפה"ס. בשנת 5 לספירה הפליג עליו טיבריוס. מאז לא הגיע אליו שום רומאי.  ↩

  430. הם גרו ב־Oberpfalz של היום.  ↩

  431. בשנת 8 לפה"ס חדרו תחת מלכם מַרוֹבּוֹדוס לתוך בִּיהֶם. הוא יסד שם ממלכה כבירה, אולם בשנת 17 לספירה נוצח על ידי ארמיניוס מלך החרוסקים והוא ברח אל הרומאים. בשנות 166–180 נלחמים הם קשה בקיסר מרקוס אברליוס במאה הרביעית נזכרים הם בפעם האחרונה. אומרים שהם אבות האלמנים.  ↩

  432. הם ישבו במוֹרַבִיָה וסלובקיה. הרומאים נתנו להם מלך ושמו וַנִיוּס.  ↩

  433. בשנת 60 לפה"ס, ע' למעלה פרק 28.  ↩

  434. מלכים מגזע זר.  ↩

  435. המרקומנים.  ↩

  436. מאשר בנשק.  ↩

  437. לצד מזרח וצפון מזרח.  ↩

  438. בביהם הצפונית.  ↩

  439. עם קטן, שארית מהקלטים המגורשים.  ↩

  440. שבט פַּנוֹנִי בהונגריה של היום.  ↩

  441. שבט סואבי על יד הנהר וַאַג בשלסיה.  ↩

  442. כי שבט גרמני לא היה מטיל מסים על שבט גרמני אחר.  ↩

  443. שיש להם ברזל לעשות נשק ולהלחם ובכל זאת הם משלמים מסים. אחרים מפרשים לבשתם, שהם בעצמם מוכרים את הברזל לאויביהם לעשות ממנו נשק לענותם.  ↩

  444. הרי הסוּדֶטִים בביהם.  ↩

  445. בפולוניה ושלסיה של היום.  ↩

  446. אולי הכוונה לְוַנְדַלִים.  ↩

  447. לחלק המזרחי הזה של גרמניה לא חדרו הרומאים ולכן לא היו ידיעות ברורות, רק מה שסוחרים מעטים ספרו. לכן מסתפק טקיטוס במסירת השמות לבד ובאיזו ידיעות קלושות שאינו בוטח בהן.  ↩

  448. מרחוק, כי אסור להכנס פנימה.  ↩

  449. הסוחרים הרומאים שסחרו את הארץ ומסרו את הידיעות בארו להם את האלים הגרמנים כדוגמת אלים רומאים.  ↩

  450. שני האחים התאומים בני זוס, הידועים גם בשם דיוסקורים.  ↩

  451. שני האלים הגרמנים וקסטור ופולוכס.  ↩

  452. לקרב.  ↩

  453. הרושם הראשון שעושה האויב הוא המכריע את גורל הקרב.  ↩

  454. הגוֹטוֹנים או הגוֹטִים היו העם החשוב ביותר בין עמי הגרמנים הרבים ופעל גדולות גם כמיסד מדינות וגם בתרבות – תרגום כתבי הקודש לגוֹטִית על ידי וולפִילָה –. הם ישבו על השפה הימנית של הוִיסְלָה התחתונה. כנראה באו מסקנדינויה. בערך בשנת 150 מתחילים הם להתקדם דרומה והתישבו ברוסיה הדרומית על חוף הים השחור. משם התפרצו פעם אחר פעם לתוך גבולות רומא. בעת ההיא נתפלגו ל־Visigothae – הגוטים המערביים – ול־Ostrogothae – הגוטים המזרחיים. אלה הרסו במאה החמישית את ממשלת רומא והגוטים המערביים יסדו בהספניה ממלכה גדולה שהתקימה עד שנת 711, עד כבוש חצי האי הפירנאי על ידי הערבים.  ↩

  455. צפונה.  ↩

  456. אצל הסמנונים, המרקומנים, הקודים, ההרמונדורים, הרוגיים, הלמויים, הברוקטרים, הסוגמברים, החרוסקים. אצל יתר העמים לא היו מלכים.  ↩

  457. הים הבלטי נקרא גם mare Suebicum על שם שבטי הסואבים שישבו על גדותיו.  ↩

  458. האי רִיגֶן נקרא על שמם.  ↩

  459. לא ידוע על אודותיהם דבר.  ↩

  460. בקברים נמצאו גם מגינים מארכים.  ↩

  461. שם כולל לעמים שישבו בחצי אי סקנדינויה, אבות השוֶדים של היום.  ↩

  462. צפונה.  ↩

  463. עד המאה השמינית היתה סקנדינויה נחשבת לאי.  ↩

  464. המשוטים לא היו תקועים בחורים בצלעות האניה, כמו באניות הרומאים, אלא התנועעו בעניבות של רצועות עור קשורות ליתדות. השנוניות שעל החוף הסקנדינוי הכריחו ליצור טיפוס מיוחד של אניות קלות, ועוד היום משתמשים שמה בכגון אלה.  ↩

  465. בניגוד לשאר השבטים הגרמנים, כפי שהוא מתאר למעלה פרק 5, שאצלם הכסף לא נחשב במדה מרובה. השוה את ההערה שמה.  ↩

  466. בין סופרי יון ורומא היתה הדעה רווחת, שהממלכה התפתחה מהרכוש, וגם היום בעלי הרכוש מלוכניים הם.  ↩

  467. לפי פרק 7 היה כח המלכים אצל יתר השבטים הגרמנים מצומצם, אולם אצלם בלי גבול.  ↩

  468. צפונה.  ↩

  469. מהאוקינוס הנזכר בפרק הקודם.  ↩

  470. הכוונה לים הקרח. הידיעה הראשונה והעמומה על ים זה הגיעה לחכמי יון בשנת 345 על ידי פִּיתֵיאַס ממרסיליה. ארבע מאות שנה אחריו הפליג אַגְרִיקוֹלָה, חותן טקיטוס, מסביב לבריטניה ואיי סקוטיה ואִשֵׁר את דברי פיתיאס. בימי הבינים נקרא הים הזה „הים הכָּבֵד“ – Lebermeer.  ↩

  471. כוונתו לקיץ הצפוני עם לילותיו הבהירים. הלילות הקצרים והימים הארוכים של הקיץ הצפוני הרחוק נזכרים עוד באודיסיאה X 86, אך הלילות הארוכים והימים הקצרים של החורף הצפוני לא היו ידועים גם לטקיטוס.  ↩

  472. העמים העתיקים האמינו שהשמש כשהיא עולה ממימי האוקינוס או בעת שקיעתה לתוכם משמיעה רעש. גם חז“ל האמינו ככה, אולם לא בעלותה ובשקיעתה, כי אם בדרכה. ע‘ יומא כ’ ע”ב: „מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה? מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים. תנו רבנן: שלש קולות הולכים מסוף העולם ועד סופו ואלו הן: קול גלגל חמה וכו'“.  ↩

  473. של אל השמש.  ↩

  474. הדמיון היווני־הרומאי היה כה חדור מהאמונה שהשמש נמשכת במרכבה רתומה לארבעה סוסים לבנים עד שבני אדם העידו שראו אותם ומצאו אזנים קשובות.  ↩

  475. בספר אגריקולה 33 מעיד אגריקולה על בריטניה: „בה (בבריטניה) סוף היבשה והבריאה“. וטקיטוס מאמין לדברי חותנו.  ↩

  476. האוקינוס מקיף את העולם ואחריו אין כלום: post omnia Oceanus, post Oceanum nihil (סנקה). גם עירובין כ“ב ע”ב: „דכולי עלמא נמי מקיף אוקינוס“.  ↩

  477. מאחרי שפה קצוי התבל, עוזב הוא את הצפון ושב לתאר את העמים היושבים במזרח גרמניה.  ↩

  478. הים הבלטי.  ↩

  479. שם כולל לשבטים אחדים היושבים על שפת הים הבלטי. הם אבות הַלֶטִים, הלִיטוֹאִים והַפּרוּסים. העם הָאֶסְטִי היושב היום על שפת הים הבלטי, קבל את השם אבל אינם קרובי הגזע כי אם מגזע הפִינִי.  ↩

  480. ההשואה אינה נכונה.  ↩

  481. האלה נֶרתּוּס הנזכרת למעלה פרק 40. הקמעות בצורות חזיר היער גרמו שטקיטוס קורא אותה אם האלים = קִיבֶּלֶה, יען למעריציה הרומאיים והיוניים היו גם כן קמעות כאלה.  ↩

  482. הסמלים האלה שמשו אפוא כקמעות.  ↩

  483. את עצלות הגרמנים מזכיר טקיטוס פעמים אחדות.  ↩

  484. הענבר נמצא על חופי הים הצפוני והבלטי. השמוש בו קדום מאד ונזכר עוד אצל הומירוס. בשנת 345 לפה"ס הביא אותו פִּיתֵיאַס ממרסיליה, היווני הראשון שבקר במקומות שנמצא. בשנת 60 לספירה נסע רומאי אחד והביא הרבה ששמש תכשיט יקר לנשי רומא.  ↩

  485. בגרמנית קדומה glâz, מזה Glas = זכוכית.  ↩

  486. ואין להם ענין בחקירות מדעיות.  ↩

  487. כמו אַצָה, קונכיות, צדפים.  ↩

  488. ערב והודו.  ↩

  489. הקדמונים חשבו שהשמש קרובה יותר לארץ בצפון מאשר ברוחות השמים האחרים ולכן קרני השמש מחממות בצפון יותר, עד אשר עמדו על הטעות.  ↩

  490. מזה השם Bernstein במקום Brennstein.  ↩

  491. נזכרים רק פה ולא ידוע על אודותם דבר.  ↩

  492. העבד הפסיד את חרותו, אבל שומע לאיש וזאת היא נחמתו; הסיטונים שומעים לאשה, אין ירידה גדולה מזו.  ↩

  493. שבט מהבסטרנים.  ↩

  494. אבות הַסְלַוִים, הם ישבו על גדות הויסלה.  ↩

  495. היום פינים.  ↩

  496. עמים נודדים בערבות רוסיה. עי' פרק 1 הערה 6.  ↩

  497. שבט גרמני שישב במזרח. משנת 200 לפה"ס עד 200 לספירה נלחמים הם עם הרומאים. כנראה נטמעו בגוטים על שפת הים השחור.  ↩

  498. כקטן כגדול.  ↩

  499. השוה הירודוטוס IV 46: „כי אנשים אשר לא ערים ולא חומות נבנו להם, כי אם כולם נושאים את מעונותיהם, אנשים היורים בקשת מעל סוסיהם ואינם חיים על עבודת האדמה, כי אם מגדול בקר, ומעונותיהם על עגלות, האם יש להתגבר עליהם או להכריחם לקרב?“.  ↩

  500. להיות סוחרים וללוות כסף ולבם יהיה מלא פחד אם יפסידו או ירויחו.  ↩

  501. יען אין להם מאומה, אינם מפחדים פן יבואו בני אדם ויקחו מהם ואינם מפחדים מפני קנאת האלים.  ↩

טאקיטוס
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של טאקיטוס (מחבר)
רקע
טאקיטוס

יצירותיו הנקראות ביותר של טאקיטוס

לכל יצירות טאקיטוס בסוגה עיון

לכל יצירות טאקיטוס

עוד מיצירותיו של אלכסנדר שור (מתרגם)
יצירה בהפתעה
רקע

למי אוצרות קרח

מאת חיים נחמן ביאליק (שירה)

לְמִי אוֹצְרוֹת קֹרַח…

לְמִי אוֹצְרוֹת קֹרַח

וּלְמִי עֶשֶׂר מַכּוֹת

וְלִי שֶׁבַע בָּנוֹת

אֲרֻכּוֹת וְדַקּוֹת.

הָאַחַת הִיא גְרוּשָׁה

עֱגוּנָה מִשְׁנֶהָ,

הַשְּׁלִישִׁית אַלְמָנָה

וּכְרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ.

הָרְבִיעִית בּוֹגֶרֶת,

הַחֲמִשִּׁית יְרוֹקָה,

הַשִּׁשִּׁית מֵינֶקֶת

בְּאֶרֶץ רְחוֹקָה.

וְהַשְּׁבִיעִית מֻפְקֶרֶת

וּמוּטָב שֶׁתָּמוּת –

וְטַעֲמָן שֶׁל כֻּלָּן

כְּרִיר הַחַלָּמוּת. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.