הספרים העיקריים הדנים בשאלת מוצא הגרמנים הם:

Zeuss K: Die Deutschen und die Nachbarstämme, München 1837.

Bieder T.: Geschichte der Germanenforschung Bd. III 1925.

Feist S.: Europa in Lichte der Vorgeschichte. Berlin 1910.

.Paudler F.: Die hellfarbigen Rassen und ihre Sprachstämme. Heidelberg 1924

Schuchhardt K.: Vorgeschichte Deutschlands. München 1928.  ↩

כנראה התישבו באותו הזמן גם יהודים שבאו עם הלגיונות כסוחרים או כשבויי מלחמה. בפרעות שפרעו הגרמנים ביהודי ווֹרְמס בשנת 1615 נהרסו מצבות עתיקות מלפני 1500 שנה, אם כן היו יהודים בערים האלה בערך 100 לספירה. ראהAronius, Regesten p. 1. Graetz V p. 193 ff. Brüll, Jahrbücher für jüd Geschichte 4. Bd. p. 34 ff.. גם בהַלֶה התישבו יהודים לפני הספירה. ראה Aronius Regesten p. 2.. היהודים בקֶלן נזכרים ב־Cod. Theod. משנת 321. אם כן ישבו שם היהודים קודם לכן. אשר ליהודי אבגסבורג בזמן ההוא עי' Germania Judaica 14.  ↩

הערכה מפורטת על טקיטוס הסופר וההיסטוריון תבא בראש ספרי האנלים.  ↩

נזכרת בספרותנו בשם גרממיא, גֶרְמַנִיָא, גֶרְמַנִיָה: „בני יפת וגומר ומגוג וכו‘ גומר זה גרממיא (יומא י' ע"א); גומר ומגוג וכו’ א"ר שמואל בר אמי אפריקי וגרמניה (בראשית רבה ל"ז א').  ↩

כל השטח המיושב מגרמנים בלתי נכנעים תחת רומא, זאת אומרת בלי הפרובינציות הרומאיות גרמניה העליונה וגרמניה התחתונה על שפת הרינוס השמאלית וה־agri decumates. אצל תלמי נקראת Γερμανία μεγάλη גרמניה הגדולה.  ↩

השם הרומאי לקֶלְטִים. הם כבר ידועים במאה החמישית לפני הספירה וישבו אז בגרמניה הדרומית עד אוסטריה; בשנת 400 בערך עוזבים הם את מושבותיהם וכובשים את כל צרפת של היום, עוברים גם לבריטניה והספניה הצפונית, חודרים לאיטליה הצפונית עד שהם נכבשים במלחמות רבות ולבסוף נכנעים על ידי יוליוס קיסר בשנות 58–51. גליה נזכרת פעמים רבות בספרותנו, כגון אפילו ספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל (יבמות ס“ג ע”א); רבי לוי רבי יוחנן בשם מנחם דגליא (ירושל‘ ברכות ד’ ד').  ↩

שם כולל של שבטים שישבו בטִירוֹל עד ה־Bodensee. הם נכבשו בידי טיבריוס קיסר בשנת 15 לפה"ס. הפרובינציה רֵיטִיָה – Raetia – השתרעה בטירול, שוַיץ המזרחית, בַּוַרְיָה עד הדונאי והלֶך.  ↩

שבטים שונים מעורבים עם שבטים קלטיים, ישבו מהיער הוינאי עד ברך הדונאי ודרומה עד הסַוֶה. הם נכבשו בשנות 6–9.  ↩

עם נומדי בערבות רוסיה, מהויסלה עד אסיה, קרובים לסקיתים. הירודוטוס מדבר הרבה על־אודות הסאברומטים = הסרמטים וארצם. (עי' ספר IV). הסרמטים וסרמטיא נזכרים פעמים אחדות גם בספרותינו. עי' קרויס Lehnworter בערכו.  ↩

בין הדניסטר, הקרפטים והדונאי, בטרנסילוניה של היום והארצות הסמוכות. הם נכבשו בידי טרינוס קיסר בשנת 107.  ↩

מתוך הפחד ההדדי הניחו חבל שומם על הגבולות בין שתי הארצות.  ↩

בעיקר על ידי הקרפטים.  ↩

הגבול הצפוני.  ↩

האוקינוס האטלנטי, שלפי הקדמונים מקיף הוא את כל הישוב. ראה גם הירודוטוס II 203. במפת הארץ של תלמי הים הבַּלְטִי – mare Suebicum – והים הצפוני – Oceanus septentrionalis – מחוברים הם.  ↩

האיים הדניים, שמצא טיבריוס קיסר בשנת 5 וחצי־אי סקנדינויה, שנחשב עד המאה האחת עשרה לאי.  ↩

עמים ומלכים עליהם.  ↩

הכונה למלחמות של דרוסוס בשנות 12–9, של טיבריוס בשנת 5 ושל גרמניקוס בשנת 16 לספירה.  ↩

מקור השם ופרושו בלתי ידועים. שלשת המעינות שלו לא היו ידועים לסופרים היוונים והרומאים. באנלים I 9, II 6 מתאר טקיטוס את הרינוס באריכות.  ↩

הים הצפוני.  ↩

השם Danubius או Danuvius היה נתיחד לחלק העליון של הנהר, ואילו החלק התחתון עד השפך נקרא Ἴστρος או Hister והיו נחשבים לשני נהרות. רק בשנת 35 לפה"ס הכירו ששניהם נהר אחד ונתרחב השם Danubius על כל הנהר. מקורותיו לא היו ידועים. הירודוטוס (II 33) חושב שהמקורות מצויים בהרי הפירנאים. על דבר גדלו ראה הירודוטוס IV 48.  ↩

היום Schwarzwald במדינת בַּדֶן. מזמן יוליאנוס קיסר נקרא גם silva Marciana.  ↩

הים השחור.  ↩

היום זורם הדונאי בשלש זרועות לתוך הים. המספר שבעה הוא, כנראה, דוגמת שבע הזרועות של הנילוס.  ↩

השאלה, איה מולדת הגרמנים, העסיקה את החוקרים הראשונים והעסיקה את האחרונים ועדיין לא נפטרה, אם הם באו מאסיה או הם ילידי הארץ – autochton – ולעולם לא תפתר. ראה המבוא.  ↩

מכל ההשערות שהתהלכו בימים קדמונים בדבר מוצא הגרמנים, בחר טקיטוס בזו הנראה לו יותר קרובה אל האמת, שהם ילידי הארץ, מפני טעמים אלה שהוא הולך ומנמק בפרקים 2–4; א) בימים עתיקים הגרו בני אדם רק בדרך הים, מה שקשה בים הצפוני בגלל הסכנות. ב) הארץ עצמה אינה מסוגלה למשוך לב אנשים לבוא ולהתישב בה. ג) אין לְאֵלֵי הגרמנים שום קרבה לְאֵלֵי עמים אחרים. ד) טבע הגרמנים מוכיח שהם עם מיוחד במינו.  ↩

כלומר מלא סכנות ומכשולים.  ↩

מארצות הדרומיות.  ↩

בימי טקיטוס עדיין היו הארצות האלה פוריות ומאוכלסות מאד. הרומאי הגאה ראה את רומא והפרובינציות שלה כמבחר העולם.  ↩

ומשום כך הוא דבק בה באהבה. הרעיון הזה הובע גם בתלמוד ומדרש: „וכי מאחר דמים רעים והארץ משכלת מאי מושב העיר טוב? א"ר חנון חן מקום על יושביו. אמר רבי יוחנן שלשה חינות הן, חן מקום על יושביו“ וכו‘. (סוטה מ“ז ע”א. עי‘ גם ירושל’ יומא ד‘ א’) אמר ריש לקיש: ברית נחלקה לאוירות (אקלימים) וכו’ אמר: ברוך שנתן חן מקום על יושביו (בראש' רבה ל“ד כ”א) . כמו כן אומר סֶנֶקַה במכתביו 66, 26: „אין אדם אוהב את מולדתו מפני שהיא גדולה, אלא בשביל שהיא שלו“.  ↩

גם באַנַלִים II 88 מזכיר טקיטוס שירי הגרמנים וגם סופרים מאוחרים מזכירים אותם; קיסר קרל הגדול אסף אותם, אבל אבדו.  ↩

גירסה אחרת Tuisco. ולפיה היה שמו בגרמנית Tiuisco, זאת אומרת בנו של Tiuz (isco מסמן את המוצא), אֵל השמים העתיק ואלת האדמה. השוה לזה דברי הירודוטוס IV 5 על מוצא הסקיטים: „האיש הראשון אשר היה בארץ הזאת, בהיותה עוד שממה, היה שמו טַרְגִיטַאוֹס. הורי טרגיטאוס זה היו, לדבריהם, שאין אני מאמין בהם, אבל כך הם אומרים, זוס ובת הנהר בּוֹרִיסְתֶּנֵיִס. ממוצא כזה היה טרגיטאוס ולו נולדו שלשה בנים: לִיפּוֹכּסַאִיס, אַרְפּוֹכְסַאִיס, והצעיר קַלַכְסַאִיס. את הגרסה Tuisto מפרשים משורש קרוב למלה twoo=שנים, זאת אומרת שהיה אנדרוגנוס. לפי האגדה שלנו היה גם אדם הראשון הנוצר מהאדמה, אנדרוגנוס (בראש‘ רבה פ"ח א’): „אמר רבי ירמיה בן אלעזר דו פרצופין ברא הקב"ה באדם הראשון“ (ברכות ס“א ע”א. ועי' גם עירובין י“ח ע”א).  ↩

שורש המלה קרוב למלה μιυνήσχω memini, בגרמנית עתיקה: mennisco, באנגלית: man, בגרמנית: Mann. זאת אומרת: אדם בן־דעת. באגדה הבודית היה Manu, אבי בני־האדם אחרי המבול.  ↩

היושבים על חוף הים הצפוני.  ↩

בפנים הארץ.  ↩

על גדות הרינוס.  ↩

מסופרי יון.  ↩

מַנוּס.  ↩

עם חשוב בין הנהרות רוּהר ולִיפֶּה. לפי אַנַלִים I 51 היה לעם הה מקדש מרכזי מפורסם. בזמן טקיטוס לא היו קיימים עוד, כי נשמדו על ידי גרמניקוס (אנלים II 35).  ↩

אחר כך נקראו סוּגַמְבְּרִים.  ↩

שם כולל לשבטים קרובים בגרמניה המרכזית. על אודותיהם עי' הפרקים 38–44.  ↩

העם הראשי של הגרמנים המזרחיים. אינם נזכרים יותר ואינם ידועים, אחרי־כן מופיעים הם לזמן קצר בשם וַנְדַלִים.  ↩

על־ידי זרים.  ↩

ספרות שלמה נכתבה לבאר את המשפט הזה, הידוע בשם Namenssatz, ועדיין הוא סתום וחתום. כנראה רוצה טקיטוס לאמר בערך ככה: השם גרמנים ומזה השם גרמניה לא היה מקודם שם משותף לכל העם אלא חדש הוא, הקלטים המנוצחים כנו בו את שבט הטונגרים שחדר בפעם הראשונה מעבר לרינוס; כנוי השבט הזה התפשט ונעשה במשך הזמן שם של העם כולו כלפי האויבים בכדי להפחידם, אולם ביניהם לבין עצמם נקרא כל עם בשמו. כמו כן נלאו המפרשים למצוא פרוש המלה germani והבאורים רבו לאין מספר. הנסיונות לבאר את המלה מהשפה הקלטית לא הצליחו. לפי Reeb פרוש המלה הוא: „האנשים בני הָאֶרְמַנִים, זאת אומרת הֶרְמינוֹנים“. לפי זה היה השבט שעבר את הרינוס מזרע הַהֶרְמִינוֹנים, והרומאים והקלטים לא הבדילו וקראו גם את האיסטיוונים והאינגיוונים בשם זה וככה נעשה כולל לכל העמים היושבים מעבר לרינוס. דבר כזה מספר תוקידידס I 3 שתחלה נקראו יושבי תֶסַלִיָה לבדם בשם הֶלֵינִים. ויותר שהרחיבו את השפעתם על שאר השבטים יושבי יון, התפשט השם הלינים על שאר השבטים יותר ויותר עד שכל שבטי יון נקראו בשם הלינים. ככה נעשה גם השם של שבט יהודה שם כולל לכל שבטי ישראל. השם גרמנים נזכר בפעם הראשונה בבלגיה בשנת 222 לפה"ס. הבטוי lingua thiodisca ומזה deutsch שמש לסמן את השפה העממית בנגוד לשפת הכנסיה, הלטינית, ונזכר בפעם הראשונה בשנת 788 לספירה. אחרי־כן במאה השתים עשרה והשלש עשרה נקראו tedeschi וארצם tiuschen lant, מזה Deutschland.  ↩

הסופרים היונים והרומאים.  ↩

כמו שבא הרקולס בנדודיו לעמים אחרים. לדעת אחרים הכוונה לאל Donar. לפי Norden בספרו Germ. Urgeschichte הכוונה לאיזה הֶרוס לאומי גרמני, והשם הרקולס הוא כנוי לגבור סתם.  ↩

מלבד השירים לכבוד האל טוּאִיסְטוֹ שמזכיר טקיטוס באנלים II 88.  ↩

פרוש המלה מוטל בספק. ויש מפרשים כך: הרקולס היה מתואר בזקן גדול – Hercules barbatus – והיה מחונן כגבור מלחמה גם בקול אדיר וקולו כאילו יצא מתוך הזקן; הגרמנים חקו אותו בשירי מלחמה שלהם, ושיר מלחמה כזה נקרא barditus = שיר הזקן. אחרים מוכיחים שהכוונה לא לשירי מלחמה כי אם לתרועת מלחמה.  ↩

אוּלִיכְּסֶס = אֶבְדִיסֵס. עם התרחבות ידיעת כדור הארץ, התרחב בפי העם גם שטח נסיעותיו הידועות.  ↩

אצל הכפר אַסְבֶּרְג על שפת הרינוס מול שפך הרוהר. לפי טקיטוס היסטוריות IV 33 היתה שם תחנה של פרשים.  ↩

כנראה היו כתובות קלטיות באותיות יווניות, יען כתובות יווניות לא נמצאו עדיין בגבולות האלה.  ↩

סופרים רבים יוונים ורומאים, ביניהם גם יוסף במלחמת היהודים ב‘ ט"ז ד’, מזכירים את הגרמנים כגבורי כח מפורסמים. לפי מדידת השלדים שנמצאו בקברים קדומים הגיעה קומת הגרמנים עד 1,95 מטר.  ↩

מדידות הגולגולות הוכיחו שהגרמנים התערבו עם עמים אחרים, יען נמצאו גולגולות מטפוסים שונים. בעיקר התערבו הגרמנים היושבים על הספר עם הקלטים מצד מערב ועם הסלוים בצד מזרח.  ↩

במשנה נגעים ב‘ א’ נזכר הגרמני כסמל לאיש לבן בנגוד לבני ישראל שהם כאשכרוע לא שחורים ולא לבנים, אלא בינונים, ובנגוד לכושי השחור. גם בראש‘ רבה פ"ו ד’: „בכל מקום גרמני מוכר כושי וכאן כושי מוכר גרמני“.  ↩

טקיטוס אינו מזכיר גם את הגולגולת המארכה ולא את מבנה החוטם המשונה מזה של הרומאים, יען בעיקר רוצה הוא להזכיר את התכונות שעל הרומים להתחשב אתן בקרב. לפני כניסתם למערכה היו הגרמנים צובעים את השער בצבע אדמדם צהב.  ↩

לכח גופם.  ↩

גם סופרים אחרים מדברים פעמים רבות על היערות בגרמניה. יערות בראשית מפורסמים היו Abnoba או silva Marciana היום Schwarzwald; Bacenis, היום Harz; Teutoburgensis; Caesia בוֶסְטְפַלִיָה, וביחוד silva Hercynia. השוה את התאור של יער גרמני אצל טקיטוס, אנלים II 61.  ↩

בגרמניה הצפונית־מערבית.  ↩

כלומר למערב ולדרום. על אודות הצד הצפוני והמזרחי אינו אומר מאומה, לפי שבימיו היו רק ידיעות קלושות על אודות החלקים האלה של אירופה.  ↩

בגרמניה גדלו מיני הדגן, ביחוד שבולת שועל וירקות שונים.  ↩

את עצי הפרי, זולת התפוח, קבלו הגרמנים מהרומאים, כמו ששמות הפרות, שהם לועזיים, מוכיחים.  ↩

סוסים, בקר, כבשים, עזים, חזירים.  ↩

השוה הירודוטוס IV 29: „מטעם זה כאשר נראה לי, בארץ ההיא (סקיתיה) גזע הבקר המנוון אינו מגדל קרנים… כי בארצות החמות ממהרות הקרנים לצמוח, אלם בקור החזק או שהקרנים אינן צומחות אצל הבהמות מכל וכל, ואם הן צומחות, הן צומחות בקושי“. אבל קרוב יותר שלא הקור הוא הגורם לאי צמיחת הקרנים, אלא שהיה להם גזע אחר של בקר.  ↩

בגרמנית העתיקה ה feoh, faihu, fihu פרושם גם מקנה וגם קנין כמו בעברית – השוה גם בבא בתרא קנ“א ע”א: בהמה איקרי נכסי – וכמו ברומאית pecus–pcunia. בבקר וסוסים היו משלמים את הקנס והכופר, גם המתנות לאלופים וגם המס של החוכר לאדוניו ניתן במקנה. בתרגום התורה הגוֹטִי של אוּלְפִילַס מתורגמת המלה ἀργύριον כסף ב faihu.  ↩

אולם באנלים XI 20 מספר טקיטוס על מכרות הכסף שהיו אצל עם המַטִיאַקִים על נהר לאהן ושנחפרו משנת 47 לספירה ואילך.  ↩

כי חסר היה להם החוש לחפצי אמנות.  ↩

לגבול הרומאי.  ↩

הסוחרים הרומאים היו מביאים אריגים, תכשיטים, יין, כלי מתכת וזכוכית וקבלו במחירם עבדים, עורות, שערות נשים, נוצות אווזים, ענבר, דבש.  ↩

עם שפה חרוקה.  ↩

האלה דיאנה או ויקטוריה עומדת במרכבה רתומה לצמד סוסים. המטבעות הן דינרי כסף מזמן הרפובליקה.  ↩

טקיטוס מגזים כאן בחפצו לתאר את העמים הפרימיטיביים במצב אידיאלי להפך מהרומאים המשחתים והמקולקלים, לפי שכלי כסף שונים נמצאו בחפירות בגרמניה. גם הסופרים האחרים מספרים הרבה על תאות הזהב של הגרמנים, וגם בספרות הגרמנית העתיקה מדובר הרבה מחמדת הממון שלהם. השוה את האגדות על אוצר הנִיבֶּלוּנְגִים והדרקון השומר על הזהב במערה ועוד אגדות.  ↩

הגרמנים קנו את הברזל מאת הקלטים והמלה Eisen היא מלה זרה, מקורה אולי בשפה האילירית או הקלטית.  ↩

שהנשק קטן.  ↩

באנלים II 14 מתוארים שלטי הגרמנים. הם היו מרובעים, מארכים או עגולים, עשויים מקרשים דקים ומכוסים עור או קלועים מנצרים.  ↩

כלומר החלק העליון של הגוף.  ↩

הנשק.  ↩

כלומר מבהיקים ביותר.  ↩

הקסדה היתה ממתכת, הקובע מעור.  ↩

אינם מרגילים את הסוסים למלחמה כדרך הרומאים.  ↩

על ידי זה תמצא היד השמאלית המוגנה בשלט כלפי האויב.  ↩

הרגלים בין הרוכבים.  ↩

של הבחורים הנבחרים.  ↩

תחלה נבחרו פלוגות פלוגות של מאה איש, במשך הזמן לא הקפידו שיהיו מאה בדיוק, אבל השם hundari=איש המאה, נשאר כתואר כבוד.  ↩

ואילו הרומאים היו מסדרים את המערכה בשורה ישרה. בצורת ראש תור היו גם היוונים מסדרים את המערכה וידועה בשם Phalanx.  ↩

הרומאים היו מענישים את החיל העוזב את מקומות במערכה בעונש מות גם אם כונתו היתה להערים ערמה.  ↩

לאחורי המערכה.  ↩

ויש סכנה לפול בשביה.  ↩

בנוסם מהמערכה בכדי להקל את הבריחה.  ↩

על ידי בריחה מהמערכה.  ↩

השוה את אזהרת האם השפרטנית לבנה היוצא למלחמה: „או עם השלט או עליו“. גם הירודוטוס VII 231 מספר: „בשוב אריסטודימוס (אחד משלש מאות אשר עם לאונידס) ללקדימון נחל קלון וחרפה. הוא סבל את החרפה, שאף איש מהשפרטנים לא הדליק לו אש ולא דבר אתו…“.  ↩

עצומה הספרות שנכתבה לבאר את המשפט הזה, כי לא היו מלכים לגרמנים אלא במקרים בודדים ואצל עמים מעטים. כנראה פרוש המלה rex כאן הוא לא במובנה הרגיל „מלך“ אלא „מנהיג, ראש המדינה“. בגרמנית עתיקה kunni מזה König, kuning = „איש מגזע אציל“. המלך נבחר מאת האצילים והיה זקוק להסכמת העדה וכחו היה יפה לעמוד בראש המדינה רק בזמן של שלום, בזמן של חרום נבחרו המצביאים – duces. המלך יכול היה להיות גם ה־dux. המצביא הנבחר הורם על השלט והָראה לעם (טקיטוס IV 15).  ↩

להפך מהכח שהיה לקיסרי רומא.  ↩

להפך מהמשמעת הקיצונית בצבא הרומאי. לפי סנקה אומר הגרמני: „לא למקום ששולח אותי המצביא, אלך, אלא למקום שהוא מוליך אותי. אינני שומע לפקודה, אלא לדוגמה“. מובא אצל Ammon עמ' 91.  ↩

כדרך שהוציא הקונסול טיטוס מַנְלִיוּס את בנו עצמו להורג בגלל אי־משמעת במלחמה.  ↩

העונש להלקות את החילים היה נפוץ בצבא הרומאי (אנלים I 23).  ↩

מעמד מיוחד של כהנים לא היה, אולם אנשים נכבדים מיוחדים היו מקריבים את קרבן הצבור – את קרבן המשפחה היה מקריב אבי המשפחה – ואלה היו שומרי החורשות הקדושות, חוקקי חוקים, שומרי השלום.  ↩

כוונתו לאל המלחמה Ziu או Tiu. כנראה כדי שלא תפול נקמת המשפחה על המצביא. ההפך מהרעיון הזה נמצא בכנסיה הנוצרית, שלא הכנסיה הורגת כי אם השלטונות.  ↩

בעיקר צלמי חיות הקדושות לאלים, כגון הנחש והזאב לוֹודַן, הדב והתיש לדוֹנַר, האיל לטִיוּ.  ↩

כלי זין המסמלים אלים ידועים, כמו החרב את טִיוּ הרומח את וֹודַן הפטיש את דוֹנַר.  ↩

על ידי הכהנים.  ↩

כמו בצבא הרומאי בזמן הקיסרים, שאספסוף מכל הארצות היה בצבא.  ↩

לשדה המלחמה.  ↩

ההפך מהמטרונות העדינות ברומא.  ↩

הן התיצבו נגד הנסים מהמערכה ובגלותן את שדיהן הראו בזה שהן בוחרות להיות מדוקרות בידי בעליהן ואחיהן מלפול בידי האויבים או רצו להראות על שדים שינקו אותם, כעין מה שמסופר באיליאס XXII 79 על אמו של הֶקְטוֹר:

„ואמו גם היא מיללת, שופכת דמעיה הרבים,

קרעה בגדיה על חָזָה ותָנֶף שָׁדֶיהָ בשמאלה,

שפכה דמעיה, ותען ותדבר את אמרות הכנף“.  ↩

כעין זה ששבית האשה קשה משל האיש נמצא גם בתלמוד: „והאשה קודמת לאיש לכסות ולהוציא מבית השבי וכו'. תנו רבנן, היה הוא ואביו ורבו בשבי הוא קודם לרבו ורבו קודם לאביו אמו קודמת לכולם“. (הוריות פ"ג משנה ד').  ↩

סוטוניוס מספר, שהגרמנים אינם שמים לב לקיים את תנאי השלום, אם נתנו נערים בערבון, לכן צוה אבגוסטוס לדרוש מהם נערות (חיי אבגוסטוס 21), ולפי היסטוריות IV 79 דרשו הגרמנים במלחמות ביניהם לבין עצמם גם כן מטעם זה נערות מיוחסות כבני תערובת.  ↩

בנשים.  ↩

ברומא, כאשר הובאה וֶלֶדָה כשבוית מלחמה.  ↩

היא היתה מעם הברוקְטֶרִים. היא עמדה בראש המרד של הבַטַוִים בשנת 70 לספירה.  ↩

פרטים אינם ידועים על אודותיה.  ↩

היו עוד „נשים חכמות“ אצל שבטי הגרמנים, כגון גַמְבַּרָה אצל הלונגוברדים, גַנָה אצל הסמנונים ובשנת 847 תִיוֹטָה מעם האלמנים. עם התפשטות הנצרות נעלמו „הנשים החכמות“ ובמקומן באו המכשפות – Hexen. אולם „הנשים החכמות“ היו מעטות, שרכשו להן יחס של כבוד במדת מה מצד העם. בדרך כלל היה מצב האשה הגרמניה שפל וקשה, עליה היו מוטלות כל העבודות בבית ובשדה, לא היו לה שום זכויות, ואצל עם הפְריזִים היה הבעל רשאי למכור את אשתו. להכות את האשה היה דבר רגיל.  ↩

לא כמו הרומאים היוצרים אלים ואלות לפי החלטת הסנט המחניף לקיסרים. ככה צוה קליגולה קיסר להקריב קרבנות לא רק לו, אלא גם לאחיותיו, ונירון בנה מקדש עם כהנים מיוחדים לפלחן בתו שמתה בהיותה בת שלשה חדשים.  ↩

השם הרומאי לאל הגרמני Wodan. ככה אומר גם קיסר, מלחמת הגלים VI 17: „כאל מעריצים הם ביחוד את מרקוריוס. לו רוב הפסלים, אליו מתפללים כממציא האומניות כלן, אותו הם חושבים כמגן הדרכים והנסיעות, לו השלטון העליון בכל עניני כסף ומסחר“. הוא היה גם מנהיג צבא המתים וגם אל השאול ואל הרוחות. היום הרביעי בשבוע היה נקרא Wôdanestac, באנגלית Wednesday, ברומית dies Mercurii. הכומרים הנוצריים שרצו להשכיח את שם האל, שנו את שם היום ל־Mittwoch. את האל הזה העריצו ביחוד המלכים, המצביאים וראשי בתי האבות.  ↩

מלבד אחרי נצחונות בעיקר בראשית האביב ובראשית הסתו.  ↩

אצל הרומאים לא קרו מקרים של קרבנות אדם. החפירות בקברות קדומים בגרמניה הוכיחו, כמה נפוצים היו קרבנות אדם בין כל שבטי הגרמנים. אחרי הנצחון על הרומאים ביער הטויטובורגי בשנת 9 לספירה הקריבו הגרמנים את החילים הרומאים ששבו חיים. כשחזרו הסַכְּסִים מנסיעותיהם בים היו מקריבים כל איש עשירי מבין השבויים, כדי להצליח בדרכם. כשבאו הנורמנים להפליג בים היו מקריבים בני אדם לאל תור – Thor – ומלבות המומתים נבאו את אחרית מסעם. כשעמדו הפרנקים בשנת 539 לספירה לעבור את הפּוֹ ולחדור לאיטליה הקריבו נשים וילדים והשליכו את גויותיהם לתוך הנהר, כקרבן לאל הנהר, ואז כבר היו הפרנקים נוצרים, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. בשנת 579 שחטו הלונגוברדים אחרי נצחון על הרומאים 400 שבויים לאל וָוֹדַן. המלך הנוֹרוֶגִי הַקוֹן נודר לפני המלחמה להקריב את בנו אם יצליח במלחמה, והמלך השוֵדִי אֶרִיקֶר מקדיש את כל השבויים אשר יפלו בידו קרבן לאלהיו. במאה העשירית, עוד קרוב לימי רש"י, הקריבו הסכסים קרבנות אדם.  ↩

הוא אל הרעם דוֹנַר, במקורות מאוחרים נקרא גם יופיטר. על שמו נקרא היום החמישי בשבוע Donnerstag, Donarestac ברומית dies Jovis. הוא היה נערץ אצל ההמון.  ↩

אל המלחמה צִיוּ או טִיוּ; הוא היה גם המגן על אספות העם ולכן גם אל המשפט. אחד מתואריו היה Things, מזה נקרא היום השלישי בשבוע Dienstag, Ziestac, ברומית dies Martis. שלשת האלים האלה הם השלישיה של הגרמנים בדרום גרמניה ואלו לגרמנים בצפון היתה שלישיה אחרת Odinn, Thorr, Freyr. מלבד האלים המשותפים האלה היו עוד אלים שונים מיוחדים לעמים שונים, הם היו נחשבים כבני אדם עילאים, האוכלים ושותים, פרים ורבים ומתים וכל תאוות בני האדם בחובם.  ↩

לא כל החיות היו טהורות לקרבן.  ↩

פולחן האלה המצרית איסיס התפשט ברומא בזמן הקיסרים. חילים רומאים הפיצו את הפולחן גם בפרובינציות. רבים מהחוקרים מזהים את איסיס עם Frija= Frigg, אשתו של וודן שאינה נזכרת בפי טקיטוס. פרוש המלה הוא „אהבה“ ומזה גם המלה Frau. על שמה נקרא היום הששי בשבוע Freitag ברומית Veneris dies. הסמל שלה, האניה, אינו מוכיח שהפולחן בא מחוץ לארץ, אלא מעיד עליה שהיתה אלת הספנות.  ↩

מין אניה מהירה שהשתמשו בה עם הלִיבּוּרְנִים בדַלְמַטִיָה. נזכרת פעמים אחדות בתלמוד ומדרש.  ↩

ההפך מהרומאים שהרבו לבנות מקדשים ולהקים פסלים.  ↩

הנמוק הזה הוא רק המצאתו של טקיטוס. הטעם האמיתי הוא שלא ידעו עדיין לעשות פסלים מעשה ידי אמן. בחפירות נמצאו הרבה פסלי אבן בעבוד גס – Idole. אחרי כן למדו מהרומאים והקימו פסלים לכל אליליהם.  ↩

יערות קדושים כאלה מזכיר טקיטוס פעמים רבות. בתקופה הנצרית נעשו היערות האלה מושב הרוחות, השדים, המתים ושל כל פגע רע.  ↩

דומה לזה כותב טקיטוס על היהודים, היסטוריות II 78: „אין תמונה לאל ולא מקדש – ככה מסרו האבות – מזבח לבד ויראת כבוד“, גם V 5: „היהודים מבינים בשכלם לבד אלהות אחת; המושג העליון והנצחי אינו נתון לציור ולא יכלה“. השוה גם מה שמספר הירודוטוס על הפרסים: „להקים פסלים, מקדשים, במות אינו נהוג אצלם, אלא להפך רואים את העושים דברים כאלה לסכלים“ (I 131).  ↩

לחקור את רצון האלים ולהביט לתוך העתיד היא שאיפת כל העמים, כפרימיטיביים כתרבותיים, כאז כן עתה.  ↩

ההפך מהאופן המסובך לשאול בקסם אצל הרומאים.  ↩

הסמנים האלה נקראים Runen מהמלה runa=לחש כמו raunen. הן האותיות העתיקות של הגרמנים במספר 24. סבורים שהגיעו לגרמנים בהשפעת היוונים. יש גם דעה שהרונים התפתחו מהאותיות הרומאיות. לפי המסורה אצל העמים הצפוניים המציא האל אוֹדִין את האלפא ביתא הזאת. בזמן אחרי טקיטוס השתמשו בהן לא רק לכתיבה אלא גם לכישוף והאמינו שמי שיודע את סודן יכל להגן על עצמו במלחמה, לעמוד בפני פתויי הנשים, להשבית את שאון הגלים, לרפא פצעים וכדומה.  ↩

גורל דומה לזה מספר הירודוטוס IV 67 על הסקיתים. השוה גם הושע ד‘ י"ב: עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו. גם תוס’ שבת ח‘ ז’: „השואל במקלו ואומר אם אלך ואם לא אלך הרי זה מדרכי אמורי“. בארמית גָווזָא=ענף כרות וגם גורל. הגורל הזה בקיסמים היה נהוג בכל ימי הבינים אם כי בשנויים שונים. כך מתאר ר' משה מקוצי (חי במאה הי"ג ב־Coucy בצרפת): קוסם קסמים יש כשיוצאים דרך בודקין בקסמים קודם צאתם ולוקחים קיסמים מעץ ומקלפין אותם מצד אחד ומצד השני מניח הקליפה ולוקח הקיסם וזורקו מידו. אם כשנפל נמצאת הקליפה למעלה זהו איש ואחר כך זורק קיסם אחר, אם מחשוף הלבן עולה למעלה אומר זו היא אשה, הרי איש ואחרי כן אשה זהו סימן טוב והולך לדרכו או עושה המעשה שחפץ לעשות. ואם מחשוף הלבן נראה תחלה ואחר כך הקליפה אומר הרי אשה ואחר כך איש ונמנע, ואם הקליפה למעלה בשניהם או מחשוף הלבן למעלה בשניהם, הרי איש אחר איש או אשה אחר אה ודרכו בינונית, ועדיין עושין כן בארץ אשקלבוניאה ועל שם הקיסמים נקרא קוסם קסמים. הוא שאמר הנביא: „עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו“. (ספר מצוות גדול, לאווין סימן נ"ב). וכן מספר מנשה בן ישראל בספרו נשמת חיים III 19: „גם לוקחים מקלות וכותבים בכל אחד אות אחת ומבלבלים כולם בקלפי אחד ואחר כך נער קטן מוציא אחד מהם, והאות אשר יצא מבקשים בספר המיוחד אשר להם וכפי מה שקוראים בו בדף אשר מתחיל באות ההיא חושבים שיהיו קורותיו ורעותיו“.  ↩

להפך ממנהגי הרומאים שהיו שואלים וחוזרים ושואלים בגורל או בקסם עד שהתשובה היתה לפי רצונם.  ↩

טקיטוס הולך ומונה שני מיני נחשים: מעוף הצפרים וצריחתן וצהלת הסוסים ושעטתם.  ↩

כמו אצל הרומאים ועמים אחרים.  ↩

בעיקר העורב והינשוף. השוה: „מנחש זה האומר פתו נפלה מפיו וכו‘ עורב קורא לו וכו’ (סנהדר' ס“ה ע”ב). „לא תנחשו כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים“ (סנהדר' ע“ו ע”א);; „האומר לעורב צוח ולעורבתא שריקי והחזירי לי זנבך לטובה“ (שבת ס“ז ע”ב).  ↩

הרומאים לא ידעו את ניחוש הסוסים, אבל רגיל היה אצל הפרסים כמו שמספר הירודוטוס III 84: „זה אשר סוסו יצהל ראשון בעלות השמש בעת אשר יעלו על סוסיהם בפרור העיר, לו תהיה המלוכה“. ניחוש הפרות היה אצל הפלשתים, עי‘ שמואל א’ ו‘ ז’: „ועתה קחו ועשו עגלה חדשה אחת ושתי פרות עלות אשר לא עלה עליהם עול ואסרתם את הפרות בעגלה והשיבותם בניהם מאחריהם. וראיתם אם דרך גבולו יעלה בית שמש הוא עשה לנו את הרעה הגדולה הזאת ואם לא וידענו כי לא ידו נגעה בנו מקרה הוא היה לנו“.  ↩

גם אצל הפרסים היו הסוסים הקדושים לבנים (הירודוטוס I 189). סוסים לבנים חשובים גם אצל היהודים. השוה סנהדרין צ“ג ע”א: סוסיא חיורא מעלי לחלמא.  ↩

הכהנים.  ↩

הסוסים.  ↩

גם אצל הרומאים היו קרבות־בינים כאלה, אולם אצלם הָכרעה המלחמה בקרב כזה – מעין זה היתה כנראה מלחמת דוד וגלית –, ואילו אצל הגרמנים לא שמש הניחוש אלא לעודד את הרוחות.  ↩

כגון מלחמה ושלום, דיני נפשות, כריתת ברית וכדומה.  ↩

בני החורין והאלופים, השבט כולו. באופן זה היו גם ההתיעצויות וההחלטות של בני חבל אחד או בני הכפר בעניניהם.  ↩

אזי נקראה לשם זה אספה מיוחדת – gebotenes Ding.  ↩

בערך שלש פעמים בשנה – ungebotenes Ding.  ↩

כשהלבנה בחידושה עד שמתמלאת.  ↩

אמונה רווחת היא בין רוב העמים, שתחלת החודש או כשהירח מתמלא זמן טוב להתחיל ענינים חשובים. השוה הירודוטוס VI 106: „הם (השפרטנים) החליטו אמנם לעזור לאתונאים, אבל אי־אפשר היה להם לעשות זאת מיד יען לא חפצו לעבור על החוק. היה היה התשיעי של שליש הראשון של החודש ובתשיעי אי אפשר לצאת, אמרו, אם לא נתמלא הגלגל“. ככה גם קיסר, המלחמה הגלית I 50: „אם נתחיל המלחמה טרם שנתחדש הירח, ננחול תבוסה“. דיו כריסוסטומוס ςὐβοικόΕ § 70: „מתי לדעתכם היום הטוב בשביל נשואין?“ „כשהירח אינו קטן“. השוה הב“י ביו”ד סימן קע“ט בשם תשובת הרמב”ן סימן רפ“ב שלא לסדר נשואין בחסרון הלבנה אלא במלואה. וכן הובא בשו”ע סימן הנ“ל. „ומה שנהגו קדמונינו להתחיל המסכתות בראש חודש זהו להמתין הבחורים הבאים מחוץ לעיר ואף סימן טוב“ (ספר מצוות קטן סימן קל"ו). ובעל ספר חסידים סימן נ”ט מתרעם על זה: „ואותם בני אדם שיש להם לעשות מצוה כגון להתחיל ללמד תינוקות או להכניס במצוה אחת ואומרים נמתין עד ראש חודש, אף על פי שאין זה נחש אין דרך הטוב“.  ↩

ככה גם כל האינדוגרמנים, המחמדים והיהודים. זכר למנין ללילות אצל הגרמנים הקדמונים נשאר באנגלית: שבועים=fortnight שבוע=sennight ועוד.  ↩

השוה: ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד.  ↩

להפך מהמשמעת והדיקנות של הרומאים.  ↩

ברומא אסור היה לבוא מזוין לאספות העם.  ↩

הצבעה, כמו ברומא, לא היתה נהוגה.  ↩

על עצים יבשים ובלי עלים. במקום חבל השתמשו בענף הערבה. אצל הרומאים היו עצים מיוחדים – arbores infelices – לתלות עליהם ועמדו תחת חסותם של אלי השאול; אלים כאלה לא היו לגרמנים.  ↩

בעיקר משכב זכר, יש מפרשים corpore infames אנשים ששמו בעצמם מום להפטר מעבודת הצבא.  ↩

מתוך הבצות – Moore – בצפון גרמניה הוצאו עד היום כששים גויות טבועות עמוק, ידיהן ורגליהן קשורות.  ↩

כדי שנשמות המומתים לא תשובנה ותנקמנה את נקמתן.  ↩

החוטאים כלפי המדינה נתלים „למען ישמעו ויראו“, על מעשי זמה יש לכסות לכן נטבעים הנענשים. החלוק הזה הוא רק פרי דמיונו של טקיטוס, לפי שלא הכיר את הגרמנים ואת חוקיהם במדה כזו, עד כדי לרדת לסוף דעתם, וגם לא היו הגרמנים ואינם גם היום אניני דעת כל עיקר.  ↩

לעברות קלות נחשב גם הרצח, כפי שנתבאר בפרק 21, הנענש רק בכופר, כאשר יושת על הרוצח.  ↩

הפרק הזה כולל עיקרי דיני נפשות של הגרמנים הקדמונים. בגלל הסגנון המצומצם רבו המפרשים אותו. רק חמש מאות שנה אחרי טקיטוס מתחילות ידיעות יותר ברורות בדבר המשפט הגרמני, אבל בינתים נשתנו חיי הגרמנים לרגלי נדודיהם ובהשפעת הרומאים ואין להסיק מסקנות מתקופה מאוחרה על הקודמת לה. וגם לא היה משפט אחד לכל עמי הגרמנים הפזורים בכל שטח צפון אירופה ומצבם התרבותי היה שונה זה מזה. תנאי הכרחי לדיני נפשות וקנסות הם חוקים קבועים, וחוקים קבועים אפילו בעל פה ומסורת אבות המושלים על כל הגרמנים, מן הנמנע שהיו בימיו של טקיטוס. כנראה מתאר הוא את החוקים שהיו אצל העמים המערביים הקרובים לגבולות ממלכת רומא. – ידיעותיו היו שטחיות. אינו מספר למשל שהיה מותר להרוג את הגנב ואת הנואף שנתפסו בשעת מעשה, גם אינו מזכיר עונש גלות.  ↩

המשך מסוף פרק 11: ההסכמה הנכבדה ביותר היא להלל בנשק.  ↩

טקיטוס אינו אומר את הגיל המכשיר את העלם לחגור נשק.  ↩

אם האב מת.  ↩

ברומא היה העלם מגיע לבגרות בגיל של 17 שנה ואז לבש בפומבי את toga virilis את הטוגה הגברית. הטוגה היתה הסמל של כניסה לחיים אזרחיים, אצל הגרמנים הִוָה הנשק סמל ל„על חרבך תחיה“, לתוכן חייהם.  ↩

העלם יצא מעתה מרשות האב ונעשה לאישיות עומדת ברשות המדינה. בכלל היתה בגרמניה מסירת הנשק סימן לשחרור, הבן מרשות האב, העבד מרשות אדוניו. אם האציל מסר את הנשק, נכנס העלם על ידי זה לבין בני לויה שלו.  ↩

מזה יוצא שלא כל אצילי גרמניה עמדו במדרגה אחת.  ↩

מגיל ידוע לקבלם בין בני הלויה.  ↩

לבן אציל לשמש לאחר או להמצא בחברה אחת עם חברים פחות מיוחסים.  ↩

לפי אַמִיאַנוּס 16, 12, 60 היו ל־Chnodomar מאתים בני לויה. לפי קיסר, המלחמה הגלית I 4 היו ל־Orgetorix עשרת אלפים בני לויה.  ↩

דבר כזה תמצא ביחס של יואב לדוד: „וילחם יואב ברבת בני עמון וילכד את עיר המלוכה. וישלח יואב מלאכים אל דוד ויאמר נלחמתי ברבה גם לכדתי את עיר המים. ועתה אסוף את יתר העם וחנה על העיר ולכדה, פן אלכד אני את העיר ונקרא שמי עליה“ (שמואל ב י"ב כו–כט). ההפך מזה אצל הרומאים. אם הצליחו במלחמה היו החילים מתפארים שלרגלם באה ההצלחה, ואם היה כשלון, היו מאשימים את המצביא.  ↩

שנשבע בן הלויה לאדוניו.  ↩

מבלי שהמדינה תתערב בדבר ותכנס גם היא במלחמה.  ↩

מובן, שגם האלוף, בעל בני הלויה, משתתף עמהם. להפך מאצילי רומא המפונקים והנרפים בימי טקיטוס.  ↩

השוה מה שמספר הירודוטוס V 6 על התרקים: „ללכת בטל – יפה מאד, לעבוד את האדמה – חרפה, לחיות ממלחמה ושלל – נעלה מאד“. אותו הדבר מספר קיסר, המלחמה הגלית VI 22 על הקלטים. להפך מרוח היהדות: „בזעת אפיך תאכל לחם“. עוד היום נחשב בגרמניה להיות קצין בצבא וללכת בטל לדבר המתאים והיאה לאצילי העם.  ↩

האלופים עם בני הלויה שלהם.  ↩

קיסר, המלחמה הגלית VI 21 אומר: „כל ימיהם עוברים בציד ובעניני מלחמה“. הנטיה לשפוך דם מתבטאת בימי שלום בציד. גם היום ידועים אצילי גרמניה כאוהבי ציד.  ↩

שאינם מוכשרים לצאת למלחמה.  ↩

על הסתירות בנפש העם הגרמני כאז כהיום נכתבו ספרים רבים. החשובים הם: Tröltsch Ernst: Der Teutonische Mensch. – Hänni R.P.: Die Germanenseele einst und ietzt. Frankfurt 1918. – Müller–Freienfels R.: Die Psychologie des deutschen Menschen und seiner Kultur, München 1922.  ↩

לפרנס את בני הלויה המרובים.  ↩

הסוסים הגרמניים היו קטני־קומה ודלי תואר. עי' למעלה פרק 6. אלה הם סוסים מגליה או איטליה.  ↩

לגרמנים היה נשק קצר.  ↩

גם טקיטוס, היסטוריות IV 76 גם סופרים אחרים מזכירים פעמים רבות את נטית הגרמנים לקבל שוחד כסף.  ↩

טקיטוס, היסטוריות IV 64 מספר שהטֶנְקְטֶרִים, שבט משבטי הגרמנים, היו קוראים לערים „מבצרי העבדות“. הערים הראשונות בגרמניה נבנו על ידי הרומאים על הגבולות, בפנים גרמניה נבנו ערים רק במאה העשירית, בערך בזמנו של רבינו גרשם מאור הגולה.  ↩

בצורתם הטבעית.  ↩

המלה הגרמנית העתיקה tunc, dunk, dung מסמנת גם מרתף לאריגה, חדר נשים וגם זבל Dung, Dünger, כי בחורף ישבו הנשים במרתפים כאלו וטוו. בכמה מקומות בגרמניה שגור עוד היום הבטוי Weiberkeller.  ↩

הלבוש בזמן של שלום; על הלבוש בזמן מלחמה מדובר בפרק 6. – שרידי בגדים שנמצאו בבצות – Moore – בצפון גרמניה מוכיחים, שבגדי הגרמנים נשתנו מזמן לזמן על ידי משאם ומתנם עם הרומאים, וגם היו שונים לשבטיהם.  ↩

לעניים ולעשירים.  ↩

Sagum, מעיל מרובע, עבה וקצר, שהיו מתעטפים בו ומשלשלים אותו על הכתף. במלחמה לבשו sagulum, מעיל יותר קצר, עי' פרק 6.  ↩

כפתורים לא ידעו עדיין הגרמנים.  ↩

בודאי רק בחורף או ביום סגריר, לפי שבקיץ היו משוטטים במקומות הציד או היו במלחמה.  ↩

מכנסים ארוכים.  ↩

על־אודות הסרמטים עי' למעלה פרק 1. הפרתים ישבו בפרתיה, בפרס.  ↩

הרינוס.  ↩

הגרמנים היושבים על הגבול קונים מהרומאים בגדים שונים, לכן מזלזלים הם בבגדים עשויים עור, אבל היושבים בפנים הארץ מיפים ומשפרים את בגדי עור שלהם.  ↩

כי אניות רומאיות לא הפליגו עליו.  ↩

לא ארגמן ממש, כי אם צבוע במיץ פרי הגדל בגרמניה, אֻכְמָנִית – vaccinia, Heidelbeere.  ↩

שלבוש הגרמניות פתוח לצד החזה והשדים מגולים, הידים והזרועות חשופות, מה שמתנגד לרגש הצניעות של המטרוניות הרומאיות.  ↩

טקיטוס מגזים בפרק הזה מאד או שלא ידע את האמת. רוב העמים האינדוגרמנים – זולת היוונים והרומאים – היו נושאים נשים רבות וביניהם גם הגרמנים אשר ישבו בצפון ובמזרח הארץ. טקיטוס מדבר פה על אודות הגרמנים על גבול הרינוס והדונאי. אולם גם אצל אלה לא היה אסור מטעם החוק לקחת יותר מאשה אחת ומותר היה – עוד בתקופת המרובינגים – לקחת פלגשים. עם התפשטות הנצרות חדלו מלקחת נשים אחרות.  ↩

כשמשפחת האשה היתה מעונינת להיות ביחסים חזקים עם האציל. ככה מספר קיסר, המלחמה הגלית I 53 שלאריוביסטוס היו באופן כזה ארבע נשים.  ↩

המציאות היתה אחרת מתאורו של טקיטוס. הנשואין היו בצורת קניה. אחרי דין ודברים של הגברים בשעת משתה – עי' פרק 22 – שבהם נתבאר המצב החמרי של שני הצדדים – לפי הפתגם הגרמני: Reich zu reich, Bettler zu Bettler – נעשה חוזה בין הבחור ובין אבי הבחורה או אפיטרופסה. בשעת האירוסין במעמד המשפחה, שהיא קובעת את המחיר, מסרו שני הצדדים זה לזה מתנות לקיום החוזה. ביום החתונה שלם החתן מקנה וכלים לאבי הכלה ולמשפחתה תמורת כח העבודה שנלקח מהם. אחרי זה מוסר האב בפני עדים לידי החתן את הכלה יחד עם חרב, כובע או מעיל. הכלה קבלה מאת הוריה מטלטלים, בעיקר כלי בית, שהיו קנינה. רק נשואין בצורה כזו היו חוקיים. גזלת האשה גרמה לתגרות דמים בין שתי המשפחות ולילדים לא היתה זכות ירושה.  ↩

בנגוד לרומאים שראו virgo indota „בתולה בלי נדוניה“ כחרפה למשפחה ועל כל קרוביה היה החוב להמציא את הנדוניה.  ↩

העלם היה מציע להורי האשה את המחיר שקנה מידי הוריה או את היתומה מידי קרוביה. את המוהר – Morgengabe – שמקבלת האשה למחרת הלילה הראשון, אין טקיטוס מזכיר.  ↩

מסירת האשה לבעלה.  ↩

ברומא בטקס הנשואין – confarratio – היו מקדשים ככר לחם מיוחדת – panis farreus – והיו מברין בו את החתן ואת הכלה.  ↩

ברומא היו אלים מיוחדים המגינים על הנשואין ובשעת טקס הנשואין היה הזוג מתפלל אליהם.  ↩

טקיטוס לא הבין את הדברים לאמתם ומפרש אותם בכח דמיונו כדי להראות לבני דורו המקולקלים את מוסר העמים הפרימיטיביים שיהיו להם למופת. – על דבר גירושין אינו מדבר כי לא היו, הבעל היה רשאי לתת את אשתו במתנה לאחר או למכרה, אבל לא לגרשה.  ↩

אחרי שיש שמה ערך כה גדול אשה הנשואה.  ↩

על ההשפעה הבלתי מוסרית של התיאטרון מדבר טקיטוס גם באנלים XIV 20. ראה גם עבודה זרה י“ח ע”ב: „דרש רבי שמעון בן פזי, אשרי האיש אשר לא הלך לטרטיאות ולקרקסאות של עכו“ם וכו‘“. רות רבה ב’ כ”ג: „אמרה לה, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקסאות של עכו"ם“.  ↩

את הפריצות במשתאות ברומא מתאר סוטוניוס, חיי גאיוס קיסר, 23, וגם סופרים אחרים מתקופה הזאת. אמנם, לא היתה הזדמנות לגרמניות להשתתף בדברים אלה, יען תיאטרונים לא היו כלל וכלל בגרמניה ובמשתאות היה אסור לנשים להשתתף, ולכתוב לא ידעו גם אלופי הגרמנים אלף שנה אחרי טקיטוס, ומכל שכן הנשים.  ↩

מכתבים סודיים שנכתבו בין נואף לנואפת, או ספרות זמה שהיו מסתירים.  ↩

לפי החוק הרומאי הקדמון היתה הרשות בידי הבעל להרוג בלי משפט את אשתו הנואפת אולם אם הוא היה הנואף היה אסור לאשתו לנגוע בו. רק אבגוסטוס קיסר הוציא חוק בשנת 17 לפה“ס lex Julia de adulteriis המחייב עונש על ניאוף, ולא רק את הנואפת אלא גם את הנואף. טקיטוס אינו מזכיר פה את העונש בשביל הנואף. לפי חוקי הגרמנים בערך חמש מאות שנה אחרי טקיטוס היתה הרשות בידי הבעל להרוג גם את הנואף אם מצא אותו בשעת מעשה. לפי המשנה היה מותר להרוג את הנואף אם נמצא בשעת מעשה רק אם בעל ארמית: „הבועל ארמית קנאין פוגעים בו“, סנהדרין פ”א ע"א.  ↩

עד שהיא נופלת מתה. הגופה נשרפה אחרי כן. בגרמניה נמשכה ההמתה האכזרית הזאת גם בימי הביניים אף לפושעים אחרים וידועה בשם Haberfeldtreiben.  ↩

האשה הנואפת. היא לא יכלה להתחתן עוד פעם, כמו שהיה נהוג ברומא. סֶנֶקה מספר בלעג, שברומא היו נשים ידועות מונות את השנים לא לשנות הקונסולים, כנהוג, אלא למספר בעליהן שהחליפו.  ↩

אצל ההודים, הסקיתים, התרקים, הסלוים היתה האשה ממיתה את עצמה במות בעלה, ביון העתיקה לא היתה האלמנה מתחתנת עוד פעם.  ↩

בגרמניה מותר היה להרוג או להפקיר נולד חדש רק קודם שקבל אוכל. כנראה רק כשנולד חלש או בעל מום. ברומא אסרו הקיסרים אנטונינוס פיוס אלכסנדר סורוס להפקיר ילד.  ↩

לפי חוקי רומא אם נולד יורש חדש אחרי שנחתמת הצוואה, היתה זאת סבה לבטל את כל הצוואה, ולכן כשקרה מקרה כזה קמו על הולד היורשים והרגו את הנולד. הגרמנים לא ידעו בכלל דיני צוואה ולא היה אצלם ממילא הגורם הזה להרוג ילד.  ↩

בכדי לעצור בקלקול המדות והזנות בתוך המשפחה ומחוצה לה שעברו כל גבול, פרסם אבגוסטוס קיסר חוקים שונים ותקן כמה וכמה תקנות חשובות במקצע האישות, אלא שלא הועילו כלום. אנלים III 52–54 מדבר טקיטוס באריכות בענין זה.  ↩

בבתי העניים כבבתי האצילים.  ↩

הילדים.  ↩

בתקופת הקיסרים היו גרמנים מצוים ברומא הן כעבדים הן כבני חורין וטקיטוס ראה אותם.  ↩

הגיל שבו מקבל הנער בן חורין את הנשק. עי' למעלה פרק 13.  ↩

ברומא היו הבנות כבר מתחתנות לפעמים בגיל של 12 שנה. ארוסתו של טקיטוס עצמו היתה בת 13, והוא בן 22 שנה. לפי lex Papia Popaea היה על הגבר להתחתן לכל המאוחר בגיל 24 שנה, האשה בגיל של 19. אריסטו מיעץ לגבר שיתחתן בגיל של 30, לאשה בגיל של 20 שנה. השוה לזה דברי המשנה: בן שמונה עשרה לחופה.  ↩

כמו לבחורים.  ↩

משבטי הגרמנים.  ↩

של האויב.  ↩

לפי ההשקפה העתיקה היתה רק קרבת הדם, הקרבה בין האם והולד. בתקופה מאוחרת השוו בני משפחת האב Schwertmagen – למשפחת האם – Spindelmagen –, עד שאחרי־כן לא נמצא בחוקי הגרמנים ובמנהגיהם שום רמז ליחס נערץ לבני האחיות על בני האב. בתלמוד נמצא רמז כזה בנוגע לבת אחותו לבד: „הנושא בת אחותו עליו הכתוב אומר אז תקרא וד' יענה“ (יבמות ס“ב ע”ב), ובפרי דרבי אליעזר ל"ו גם על בן אחותו: „בן אחותו של אדם קרוי בנו“ ואילו על בן אחיו כתוב שם: „בן אחיו של אדם כאחיו“.  ↩

בנגוד למשפט הרומאי שעוד חוקי שנים עשר הלוחות – 450 בערך לפה"ס – מבדילים בין testamentaria hereditas – ירושה לרגלי צוואה ובין legitima hereditas ירושת שארי בשר על פי החוק. במשפט הגרמני בתחלת ימי הבינים היתה המימרה: solus deus hacredemfacere potest „רק האלהים לבדו יכול לעשות את היורש“. אולם במאה האחת עשרה, בהשפעת המשפט הרומאי היו נהוגים בגרמניה דיני צוואה.  ↩

בנות לא ירשו, אפילו לא במקום בנים, אלא שאר הקרובים הזכרים, למען השאר הנחלה במשפחה ולא תסוב נחלה לבית אב אחר. גם לא ידעו לאמץ ילד זר כמו שהיה נהוג ברומא.  ↩

האלמנה לא ירשה מאומה.  ↩

ברומא היו אנשים זרים מחניפים להולך ערירי בכדי שיזכה אותם בצוואתו בחלק מהירושה.  ↩

היורש.  ↩

גאולת הדם, כי נפש בדם יכופר.  ↩

אביו או קרובו, אם היו מסובכים באיזו תגרה של גאולת דם, מורישים את התגרה ליורשיהם.  ↩

התגרות.  ↩

הרצח היה נחשב בין הפשעים הקלים שאפשר לכפר בכופר. עי' פרק 12.  ↩

הכופר = Wergeld היה נקבע לפי המעמד, הגיל והמין של הנרצח. ככה היה הכופר על רצח בן–חורין חצי הכופר של רצח אציל, הכופר על רצח עבד, חצי הכופר של רצח בן חורין.  ↩

גואלי הדם.  ↩

כי חוק ומשפט קבוע לא היו עדיין בגרמניה. עד כמה אכזרית היתה גאולת הדם בין הגרמנים וכמה דם נשפך בגללה מתואר ב–Nibelungen lied שירת הנקמה והרצח.  ↩

בניגוד ליוונים ולרומאים. עד כמה היו אלה רחוקים מהכנסת אורחים מלמדת המלה Hostis, שפרושה גם „זר“ וגם „אויב“. הזר היה נחשב לאויב ואין להכניסו לתוך הבית. לעומת זאת השוה מאמרי חז"ל הרבים בשבח הכנסת אורחים אצל עם ישראל.  ↩

אולם להשאר יותר משלשה ימים היה מגונה.  ↩

להגן עליו מפני סכנת דרכים, כי הבתים היו רחוקים זה מזה והמארח היה אחראי לאורחו עד שמסר אותו בידי אחר.  ↩

שאינם מוזמנים.  ↩

טקיטוס מגזים כאן כמו בכל הספר, כי לאמתו של הדבר נתקבל רק בן השבט באופן נלבב כזה. בן עם זר היה נתפש ונכבש כעבד.  ↩

מפרשים אחדים רוצים לפרש שהתשורות האלה נתנו רק מאת הסוחרים והרוכלים, כי היו עוברי אורח, להבטיח לעצמם את בטחון המסחר, יען בעד התשורה היה המארח מלוה את אורחו עד בית שכנו, שהיה רחוק ממנו דרך יערות ושדות ומסרו לידו.  ↩

ביחוד אחרי לילה שבלו בשתיה וזה היה הרגיל בחייהם, להפך מהרומאים, שדרכם היה, כמו כל היושבים בארצות הדרומיות, לקום בבוקר השכם. גם היהודים היו רגילים לקום בבוקר השכם, כמו שמוכיחים הבטויים הרבים: השכים לדרכו, השכים לפתחו, השכמת בית המדרש וכו'.  ↩

הרחיצה הזאת היא רק בדמיונו של טקיטוס, בתי מרחצאות בנו הרומאים רק בזמן שאחרי טקיטוס. ברומא היה בכל דירה חדר אמבטיה והרומאים היו מתרחצים במים חמים לפני הארוחה הראשית. לפי קיסר, המלחמה הגלית IV 1 היו הגרמנים מתרחצים רק בנהרות.  ↩

דרכם היה לשבת על הקרקע או על חבילה של קש וזרדים ושטיח עליה, הנכבדים על כסאות עץ. היו גם כסאות ברונזה. הרומאים היו מסובים על מטות ועל כרים וכסתות, לפעמים תשעה על מטה אחת.  ↩

תרגמתי mensa לא ב„שלחנו המיוחד“ כי אם ב„ארוחתו“ שהרי אי אפשר להעלות על הדעת שהיו במעונות הצרים שלחנות רבים. עי' פרושו של Reeb.  ↩

להתיעצויות, לשיחות, לציד וכו'.  ↩

לרומאים אסור היה ליסב אל השלחן ונשקם עליהם.  ↩

גם הסופרים הרומאים שאחרי טקיטוס מדברים הרבה על השכרות המצויה אצל הגרמנים והיא שכיחה גם היום. משתאות הרומאים היו רק בלילה, להתבסם ביום היה נחשב שלא מן הנמוס.  ↩

בגרמניה עסוקה גם היום המשטרה בכל יום ראשון אור ליום שני להתערב בין המתפרצים מתוך שכרות. בבוַרִיה, ששם מרבים לשתות יותר מבשאר גרמניה, היו לפי הסטטיסטיקה הרשמית משנת 1915, חמשים אחוז של כל הנפצעים במשך השנה, פצועים על ידי מריבות מתוך שכרות.  ↩

במלים אלה אומר טקיטוס ללמד זכות על המדה הרעה, הנטיה לשכרות, של הגרמנים. בהסטוריות IV 14,15 ובאנלים I 55, כשהוא מדבר כהיסטוריון על אודות השכרות אצל הגרמנים אינו מיגן עליהם בנמוקים אידיאליים.  ↩

זה שמכנים היום Der deutsche Michel.  ↩

במשתאות.  ↩

חופש הדבור שיש לשכורים במקום המשתה.  ↩

דבר דומה לזה עירובין ס“ד ע”א: „אמר רב נחמן לא מעליא שמעתא, דהא אנא כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילאי דעתאי“.  ↩

כשהם שכורים.  ↩

כשהם פכחים. דבר כזה מספר הירודוטוס על הפרסים: „ובהיותם שכורים הם רגילים להתיעץ על הענינים הכי חשובים ומה שהחליטו אחרי התיעצותם, את זה מציע לפניהם ביום המחרת, כשהתפכחו, בעל הבית, שבו התיעצו. אם הם מסכימים לדבר גם בהיותם פכחים, משתמשים בו, ואם לא, מבטלים את הדבר. גם על מה שהתיעצו תחלה בהיותם פכחים, הם דנים שנית בהיותם שכורים“ (I 133).  ↩

את השכר – Bier – היו הנשים עושות מחטים, שבולת שועל ובעיקר משעורים עם תערובת של צמחים מרים. השכר היה ידוע לבבלים ארבעת אלפים שנה לפה“ס. גם במצרים עשו שכר משעורים. עי' הירודוטוס II 77: ”יין הם שותים את זה העשוי משעורים כי בארצם אין גפנים“. פסחים מ”ב ע“א:: ”שכר המדי דרמו ביה שערי“. לפי אריסו אדם שהשתכר ביין נופל על פניו, שהשתכר בשכר נופל על גבו. – מלבד שכר שתו הגרמנים גם משקה עשוי מדבש ומים – Met, בגרמנית קדומה meto. נזכר ברש”י בכורות מ“ה ע”ב: “דתניא אכל דבילה קעילית ושתה חלב או דבר – רש”י: דבש, מי“ד בלע”ז, מים ודבש שלוקין ביחד.  ↩

הרינוס.  ↩

קיסר פרוֹבּוּס 280 לספירה התחיל לנטוע כרמים בעמך הרינוס. עד אז קנו הגרמנים את היין מהרומאים.  ↩

רוב הפרות הטובים הגדלים היום בגרמניה הביאו הרומאים אתם.  ↩

מלח היה להם בשפע ממכרות מלח הרבות אשר בגרמניה.  ↩

לפי שדרכם היה לרקוד את הרקוד הזה בכל חגיגה וחגיגה, משמע, שמקורו בפלחן לכבוד אל המלחמה, אולי רקוד מסביב בן–אדם שהָקדש לקרבן.  ↩

האתלטים והלודרים ברומא קבלו פרסים ומשכורת בעד אומנותם, הצעירים הגרמנים עשו זאת רק לשם משחק להנאת המסתכלים, וזה שכרם. רקודים עם צחצוח חרבות אהבו כל העמים הפרימיטיביים אשר ההכנות למלחמה ולקרבות הם תוכן חייהם, כמו היום אצל השבטים השחורים באפריקה. בגרמניה היו נוהגים רקודים כאלה כל ימי הבינים במדינת הֶסֶן עד המאה השבע עשרה.  ↩

ברומא היתה המלה aleator „משחק בקוביה" תואר של גנאי כמו אצל היהודים, ואם העשירים היו משחקים במשחק הקוביה, היתה זאת רק לשעשע את נפשם אחרי הארוחות. המשחק בכסף היה אסור ואי–אפשר היה לתבוע בדין חוב שנעשה בגלל משחק. – המדה הרעה הזאת היא השלישית והאחרונה שמונה טקיטוס באפים של הגרמנים: עצלות, שכרות, תאוה להרויח במשחק. אמנם המדה האחרונה הזאת נובעת מהמדה הראשונה, כי האיש המתעצל להרויח בהיתר בעבודה ובמלאכה משתוקק להרויח בדרך קלה בגורל ובמשחק.  ↩

ויכול לעמוד על נפשו.  ↩

המלים האלה הן רק נמוק אידיאלי מתוך רצונו של טקיטוס לכסות על כל דבר מגונה אצל הגרמנים; עבדים כאלה נמכרו למקומות רחוקים כדי שמשפחת העבד לא תנסה לשחררו בזרוע ויבואו לידי סכסוכים ותגרות. לרוב פדוהו גואליו.  ↩

העבדים היו בעיקר שבויי מלחמה.  ↩

בביתו של רומאי עשיר נחלקו העבדים ל–urbani ו–rustici, לאלה שעבודתם בעיר ולאלה שעבודתם בשדה; לעבדים שבעיר היה לכל אחד מקצוע שלו. אצל הגרמנים לרגלי פשטות חיהם, לא היה צורך בחלוקה כזו.  ↩

אצל הרומאים.  ↩

הרומאים ידעו תחבולות שונות איך לענות באכזריות נוראה את העבד. השוה לעומת זה דין תורה שעבד כנעני יוצא לחרות בראשי אבריו בכדי לעצור באכזריות האדון.  ↩

חמת הגרמנים נזכרת אצל סופרים עתיקים רבים, גם טקיטוס, היסטוריות IV 29 וגם יוסף קדמוניות י“ט ט”ו א': „הם רגילים בחמה שהיא אצלם ירושת אבות". אי היכולת לשלוט ברוחו מבדילה בעיקר בין האיש הפרימיטיבי לבן תרבות, כגון בין הגרמני הפרימיטיבי ובין הרומאי השולט ברוחו אבל מלא נכלים וערמומיות.  ↩

האדון הרוצח, כי כסו הוא; אם המית עבדו של אחר, שלם את שויו. ברומא היה מותר לאדון להרוג את עבדו, עד שהדריאנוס קיסר אסר את הריגת עבדים. השוה לעומת זה דין התורה: וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם, ומפרש התלמוד: נקם ינקם יומת האדון בסייף (סנהדרין נ“ב ע”ב). איך היה באמת, לא לפי תאורו של טקיטוס, היחס של הגרמני לעבדיו, מעיד הבטוי בגרמנית העתיקה לעבד: manahoubit==בהמה בצורת אדם, כלומר מקנהו המתהלך על שתים.  ↩

כמו ברומא אשר ההשפעה הגדולה של המשוחררים על הקיסרים גרמה לרעת המדינה.  ↩

העמים האחרים שאין להם מלכים.  ↩

המדינית.  ↩

לגרמנים היה כסף וזהב רק במדה מצומצמת –עי‘ למעלה פרק 15– ולכן לא יכלו להתפתח אצלם עסקי כסף כמו ברומא אשר המסחר התפתח בה במדה כזה שקבל צורות מודרניות עם שטרות והמחאות וכו’ ומובן שגם מלוי כסף בריבית עשו ברומא עסקיהם ועשו עושר.  ↩

הרעיון פשוט ביותר. אם עסקי כסף לא היו ידועים לגרמנים לא היה גם צורך בחוקים לאסור את הרבית. ברומא נתנו חוקי שנים עשר הלוחות שעור למדת הרבית, בכל זאת נדלדלו רבים על ידי הנשכנים.  ↩

רבו המפרשים המתאמצים לרדת לסוף דעתו של טקיטוס. ויש שלש השערות, האחת שרק פעם נחלקו שטחי הפקר בין המתישבים ואחרי החלוקה נעשה הכל קנין פרטי, הדעה השניה, שקנין פרטי היו רק הבית והחצר, אבל שדות המדינה נעבדו שנה שנה בשותפות מאת כל הכפרים ואחרי–כן נחלק היבול לפי מספר המשתתפים בעבודת האדמה ולפי מעלת האיש. הדעה השלישית אומרת, שהשדות לא נחלקו שנה שנה אלא אחרי מספר שנים ואחרי עבור התקופה הקבועה מראש החליפו את הדות ביניהם.  ↩

אינטנסיבית. לנטוע עצי פרי ולזרוע ירקות למדו הגרמנים מאת הרומאים – בעיקר בהשפעת המנזרים – כמו שמוכיחים שמות הפרות והירקות שהם שאולים מהרומית.  ↩

פרוש המלה herbist בגרמנית קדומה היה יבול, קציר, בזמן מאוחר נעשתה כנוי לסתו.  ↩

מפרי העץ ופרי הגפן.  ↩

ברומא נעשו הלויות המתים ברוב פאר והדר, כמו כן ביהדות. עי‘ מועד קטן כ“ז ע”ב, כתובות ח’ ע"ב: „בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו יותר ממיתתו עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו“.  ↩

לפי שרידי אפר שנמצאו בקברים עתיקים היו משתמשים לשרפת המתים בעצי ה האלון האֵלה, הגופר הערער. הגרמנים הקדמונים היו קוברים את מתיהם בתחלה על יד מקום התנור בבית, אחרי כן בקברים מיוחדים. אולם בהאמינם שהמת יכול לבבוא ולהזיק לקרוביו החיים, הנהיגו לשרוף אותם, מהמאה השמינית לפה"ס ואילך, את אלה בעיקר שהיה חשש פן ישובו אחרי מותם. לתוך הקבר או לתוך האש היו שמים גם את נשקו ואת הקרן שמתוכה היה שותה; לאשה את הפלך לילדים את צעצועיהם. עם האלופים היה קוברים גם את סוסו. פעמים רבות הכריחו גם את האלמנה להקבר עם בעלה. מובן שגם אוכל ומשקה הושמו בכלים מיוחדים לתוך הקבר. קרל הגדול אסר כעונש מות את שריפת המתים כמנהג אלילי.  ↩

לא כדרך הרומאים שהיו שורפין דברים יקרים לכבוד המת. אצל היהודים היו קוברים את המת ושורפים אחרי כן, כנראה על הקבר, דברים יקרים. עי‘ עבודה זרה י“א ע”א: „וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים. ומה שורפין על המלכים? מטתן וכלי תשמישן, ומעשה שמת רבן גמליאל הזקן ושרף ליו אונקלס הגר שבעים מנה צורי“. ראה גם דברי הימים ב’ ט“ז י”ד: „ויקברוהו בקברותיו אשר כרה לו בעיר דוד וישכיבוהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים במרקחת מעשה וישרפו לו שרפה גדולה עד למאד“.  ↩

טקיטוס חושב כנראה על הציונים הענקיים המפוארים על קברי אבגוסטוס וקסטַיוס ואחרים ברומא.  ↩

מתוך השקפה כזאת גומר גם היום הספדן את ההספד בדברים: Möge dir die Erde leicht sein „ שהיה גם ברומא: “sit tibi terra levis”.  ↩

לא כמו ברומא שמקוננות שכורות הרימו קולן בנהי ולבן בל עמן.  ↩

השוה מועד קטן כז ע"ב: „שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגינוץ לתספורת“.  ↩

מסופרים שקדמו לו כגון קיסר, פוסידוניוס, פליניוס ואחרים, או שבא בדברים עם גרמנים ששהו ברומא.  ↩

מסופרים שקדמו לו כגון קיסר, פוסידוניוס, פליניוס ואחרים, או שבא בדברים עם גרמנים ששהו ברומא.  ↩

השמות של עמי גרמניה בפרקים הבאים הם בצורה הרומאית. מה היו שמותיהם בגרמנית אי אפשר היום לדעת, כי מקורות אחרים זולת הסופרים היוונים והרומאים אינם. – יוליוס קיסר מונה עשרים עממים גרמנים, סטרבון ופליניוס – שלשים, טקיטוס ששים, תלמי יותר ממאה.  ↩

גליה השתרעה במערב אירופה בין הרינוס, האַלפִּים, הפירנאים והאוקינוס. במאה השביעית בערך לפה"ס נאחזו בשטח הזה הקֶלטים ועברו גם את הרינוס. מהמאה הרביעית בערך הם הולכים ונדחקים אחור על ידי עממים גרמניים.  ↩

גיוס יוליוס קיסר בספרו המלחמה הגלית VI 24: „והיה לפנים זמן אשר הגלים עלו על הגרמנים באומץ לבם והם התחילו במלחמות עליהם ולרגלי המספר הרב של הנפשות ומעוט האדמה שלחו מושבות לעבר הרינוס“, הם נאחזו מסביב ליער הרקיניה. אחרי כן לא יכלו לעמוד בפני הגרמנים שהתפרצו לתוך גליה עד שעצר קיסר בעדם.  ↩

לא רק גרמנים לגליה. עי' פרק 27.  ↩

בתקופה קדומה זו ישבו בשטחים האלה לא גרמנים כי אם אִילִירִים ורֵיטִים. – אין פה סתירה לדבריו בפרק ו, יען שם מדבר טקיטוס מהגבולות כמו שהיו בימיו ופה על המצב בתקופה קדומה  ↩

גַלִי.  ↩

טקיטוס אינו יודע שגם בתקופה לפני הגלים היו במקומות הפוריים האלה ישוב צפוף כמו שמוכיחות החפירות.  ↩

ההרים ממעינות הדונאי עד הקרפטים. טקיטוס חושב כאן רק על החלק המערבי של הרי גרמניה.  ↩

ההלוטים, שבט קלטי, עזבו בערך 400 את גליה וחדרו לתוך גרמניה עד היער השחור = Schwarzwald, אולם נדחקו על ידי עממים גרמנים עד שוַיץ שנקראה אחר כך ועד היום על שמם הֶלְוֶטִיָה. בשנת 58 הוכרחו על ידי קיסר להשאר בגבולות שויץ.  ↩

מעבר למושבות ההלוטים, בגבול המאין העליון ובִּיהֶם.  ↩

הבויים התישבו בארץ הנקראת עד היום על שמם בּוֹהֶמִיָה = בִּיהֶם. הם נדדו פעמים אחדות מארצם ובאחרונה בשנת 60 ונוצחו יחד עם ההלוטים על ידי קיסר בשנת 58. שארית הפלטה נשמדה בשנת 44 על ידי מלך הדַקִים בּוּרֶוִיסְטֵס.  ↩

מַרְקוֹמַנִים התישבו בשנת 8 לפה"ס בארץ העזובה.  ↩

שבט אִילִירִי, מעורב עם קלטים שישב בפנוניה בין הדונאי והרַבּ (Raab).  ↩

שבט אִילִירִי בפנוניה; מושבותיהם היו בסביבות העיר בודפשט בערך.  ↩

הקוַדים שמו אותם למס והם נשארו בין הגרמנים סביבם.  ↩

פה כמו עוד פעמים אחדות בספריו רואה טקיטוס בשפה את הסימן העיקרי לאחדות העם ולהבדיל בין העמים השונים. השפה המשותפת היא ההוכחה החשובה ביותר על מוצא אחד. השוה לזה ויקרא רבה ל"ב ה‘: „בזכות שלשה דברים נגאלו ישראל ממצרים, שלא שנו את שמם ואת לשונם וכו’“, כלומר השם העברי שהיה לכל אחד והשפה העברית אחדו את השבטים להיות עם אחד והאחדות עזרה לגאולה..  ↩

קודם שנפרדו שני השבטים זה מזה.  ↩

גם השטח דרומה מהדונאי עדיין לא היה בידי ה רומאים.  ↩

שבט גרמני שעבר את הרינוס והתישב על ידי המוֹזֶל. עיר הבירה שלהם היתה Augusta Treverorum, נוסדה על ידי קיסר אבגוסטוס, היום טְרִיער.  ↩

שבט גרמני שעבר את הרינוס והתישב לא רחוק מהנהר מַס בבלגיה. שניהם למדו את השפה הקלטית וחיו חיי הקלטים, אולם לא שכחו את מוצאם הגרמני.  ↩

למרות שהם מתפארים במוצאם הגרמני, מראה חצוניותם ורשלנותם שהם ממוצא גלי.  ↩

על השפה השמאלית של הרינוס. טקיטוס מדבר תחלה על אודות העמים הגרמנים שעברו את הרינוס והתישבו בגליה, קודם שמדבר באריכות על הגרמנים שנשארו בארצם.  ↩

בירתם היתה העיר וורמס.  ↩

בירתם היתה העיר שפַּיעֶר.  ↩

הם ישבו על יד הרינוס, קרוב לעיר שפַּיעֶר.  ↩

בימיו של קיסר עדיין ישבו מימין הרינוס, בשנת 38 לפה"ס עברו לשבת משמאל לנהר. עיר הבירה שלהם היתה Colonia Agrippinensis, היום קֶלן.  ↩

אַגְרִיפִּינָה, בתו של גֶרמַנִיקוּס, אשתו של קלאבדיוס קיסר.  ↩

בכל זאת התבוללו ונטמעו העמים האלה בין הגלים, מפני שנעתקו מארץ מולדתם.  ↩

הרומאים הושיבו אותם לא בתור עונש כי אם להיות שומרים על הגבול ולעצור בשבטים גרמנים המתפרצים לתוך גליה  ↩

אשר הגרו מגרמניה לגליה. טקיטוס עובר לתאר את הגרמנים שהתישבו בשטח האימפריה הרומאית.  ↩

הם ישבו בין הרינוס, הוַאל והמַס, והיו בעלי ברית נאמנים של הרומאים. רק פעם בשנת 70 לספירה מרדו ברומאים. הם היו ידועים כבעלי קומה, כרוכבים ושחינים מצוינים.  ↩

הם ישבו בין האֶדֶר והפוּלְדָה.  ↩

תאות הבצע של המוכסים הרומאים היתה ידועה וכמה מריבות פרצו לרגלי עושק המוכסים שהיו רוצצים ומרוששים את העמים.  ↩

ישוביהם היו מסביב לעיר וִיסְבַּדֶן. הכתובת על מעינות הרפואה בעיר הזאת היא, Aquae Matiacae. הם כרתו ברית עם הרומים בשנת 11 לפה"ס ושמרו את נאמנותם.  ↩

עוד מזמן אריסטו היתה הדעה רווחת שטיב הארץ והאקלים משפיעים על אופי יושביה. השוה בבא בתרא קנ“ח ע”ב: „אוירא דארץ ישראל מחכים“. סנהדרין ק“ט ע”א: „אויר מגדל משכח“.  ↩

באור הבטוי decumates agri, הנמצא רק כאן, מוטל במחלוקת, יש מפרשים „שדות העִשוּר“ שהאריסים שלמו את החלק העשירי מיבול השדה לממשלה; אחרים מפרשים את המלה decumates כמו porta decumana „ארץ אחורנית“. השטח הזה השתרע בין הרינוס העליון והדונאי והנֶקַר. האדמה נחשבה כאדמת המלך. עליה התישב ערב רב מגלים וגרמנים.  ↩

בגלל התנפלויות החטים.  ↩

הסוללה המפורסמת הזאת – limes – השתרעה בין הִיאֶנְהַים על יד רגנסבורג עד לורך 178 ק“מ, ובין קילהיים ובּוֹן באורך של 550 ק”מ. דומיטינוס קיסר התחיל בבנינה והדריאנוס גמרה. תכליתה היתה להגן על גבולות רומא – הרינוס והדונאי – מפני התפרצויות הגרמנים שהלכו והתגברו. הסוללה הזאת עם מצודותיה ומגדליה היתה קיימת כמאתים שנה. בשנת 260 בערך חדל גַליאֶנוס קיסר מלשמור עליה על ידי משמרות צבא. סוללות כאלה היו גם בגבולות רומא בערב, באפריקה, בבריטניה ובדקיה.  ↩

השדות הדקומטיים.  ↩

גרמניה העליונה.  ↩

ואינם נותנים מקום להתהוות בצות.  ↩

כאילו ההרים והיושבים עליהם קשורים ודבוקים יחד, ובמקום שההרים חדלים, נפסקים גם ישובי החטים. החטים והפריזים הם היחידים בין כל שבטי הגרמנים שנשארו בארצם מימים קדומים ולא שנו את מקומות מושבותיהם בזמן נדודי העמים.  ↩

מאשר לשאר הגרמנים.  ↩

השוה למעלה פרק 22: „עם בלי מרמה ובלי ערמומית“. היום אומרים: “blinder Hesse”.  ↩

להתקפה.  ↩

הם נזהרים ומגינים על המחנה בסוללות מפני התנפלויות בלילה.  ↩

הגרמנים כמו כל הברברים היו שמים מבטחם בגבורה האישית של כל חיל וחיל ואלופיהם היו עולים על כולם בעוז רוחם. אצל הרומאים היה העיקר המשמעת ותבונת שר הצבא ככה מתאר יוסף, מלחמות ג‘ ה’ ז': „היפלא איפוא הדבר, כי העם, אשר העצה והתבונה עוברות בראש מערכותיו וצבא בעל מעשים כזה ממהר למלא אחרי העצה, הרחיב את גבולות ממשלתו“.  ↩

החיל הרומאי יצא למלחמה רק עם נשקו, את הצידה ואת כלי המלחמה הוליכו אחריו עבדי הצבא והיה תמיד מראהו כאילו הקרב קרוב לפניו. הגרמני לקח אתו מלבד נשקו גם את הצידה והיה תמיד מראהו כאילו יוצא הוא למלחמה ארוכה.  ↩

לא לפי תכנית המצביא.  ↩

על ידי התקפה.  ↩

מבלי לסלסל בשערם והשער ירד על פניהם, כי הגרמנים כולם היו מגדלים שער ראשם, אבל השתמשו במסרק והשער היה קשור על הקדקוד או מן הצד; השער הקצר היה סימן לעבדות.  ↩

עוד במאה השביעית לספירה מנדרים ששת אלים סַכְּסִים לגדל שער ראשם וזקנם עד שינצחו על האויב. אבל גם קיסר מנדר אחרי שמעו את תבוסת טִיטוּרִיוס, שלא לגלח שער ראשו וזקנו עד אשר ינצח (סוטוניוס, חיי קיסר 67) ולהפך נשבעים האַרְגִיוִים שלא לגדל שער ראשם עד אשר ינצחו עוד פעם על שפרטה (הירודוטוס I 82).  ↩

לא ידוע אם על הצואר, על היד או על הרגל. הטבעת היתה סימן לעבדות, שהוא עבד לאל המלחמה.  ↩

ההפך מזה נזיר ס“ו ע”ב: „שהרי גוליירין מתגרין במלחמה והגבורים נוצחין“ – רש"י: חלשין מתגרין במלחמה.  ↩

מהעיר בִּינְגֶן והלאה, כי החלקים הדרומיים של עמק הרינוס היו בצות.  ↩

שני השבטים האלה הנזכרים תמיד ביחד, עברו בשנת 55 לפה"ס את הרינוס ונוצחו על ידי קיסר. הם נלחמו עם הרומאים עד זמנו של דומיטינוס ואחרי כן התישבו, כנראה, בחלק גרמניה הנקרא Mittelfranken.  ↩

אצל הגרמנים.  ↩

תרגילי רכיבה.  ↩

הכונה, כנראה, לסוסי המלחמה.  ↩

לפני התבוסה, שעל אודותיה יספר עוד מעט.  ↩

סטרבון, הראשון שהזכיר את שמם, מחלק אותם לגדולים וקטנים. הגדולים – maiores – ישבו מזרחה מהאֶמס, הקטנים – minores – בין הנהרות לִיפֶּה ואֶמס. הם נוצחו על ידי דרוסוס בשנת 9 לפה"ס, השתתפו בקרב ביער הטויטובורגי בשנת 9 לספירה ונלחמו עוד פעמים אחדות ברומאים. „האשה החכמה“ וֶלֶדָה שנהלה את מרד הבַּטַוִים היתה בת השבט הזה עי' למעלה פרק 8. הם נזכרים עד המאה השמינית, כנראה נטמעו בפרַנקים.  ↩

בשנת 98 אחרי התבוסה.  ↩

הם ישבו מהנהר לִיפֶּה עד המקום שמתפלג הרינוס. שני השבטים האלה נזכרים עד זמן הקרולינגים עד שנטמעו בפרנקים ובסכסים.  ↩

טקיטוס, השמח לאיד אויבי עמו, משתמש בבטוי לקוח מהקירקוס. הרומאים הגאים יושבים למעלה ומסתכלים בשבויי מלחמה ההורגים למטה באיצטדיון איש את רעהו משפת הרינוס השמאלית הגבוה, ממחנה החלים כְּסַנְתֶּן, יכלו להסתכל בקרב בעבר השני של הנהר וליהנות מתבוסת האויבים.  ↩

היחס של הרומאים לעמים הנכבשים, זאת ידע טקיטוס, לא היה עשוי לעורר חבה אליהם.  ↩

להיות השליטה היחידה בעולם. השוה דברי וֶרגיליוס המפורסמים באֵינֵיאיס VI 851: יָצורו אחרים צורות יותר עדינות במתכת, / מאמין אני בזה – דמות חיה יחרטו בשיש, / יותר טוב ידונו דינים ואת מסילות השמים / יתארו במחוג ויודיעו את הכוכבים העולים: / עליך, רומאי, לנהל בממשלתך את העמים, זכור! / אלה תהינה אומנותיך – להטיל על השלום את החוק, / לרחם על הנכנעים ולדכא את הסרבנים“.  ↩

לפי הכלל הידוע pare et impare „הַפְרֵד ומשֹל“. זאת היתה הפוליטיקה של הרומאים גם בנוגע ליהודים מימי פומפיוס ואריסטובול והורקנוס ואילך.  ↩

ממזרח לשני השבטים האלה, אם מביאים בחשבון את מקום הרומאים בעבר הרינוס.  ↩

מושבותיהם היו בערך מסביב לעיר הַנוֹבֶר.  ↩

הם ישבו על יד הנהר הַזֶע (Haase), נחל המשתפך לתוך האֶמס.  ↩

במערב.  ↩

בין האגם צואִידֶר והָאֶמס. מאז ועד היום לא שנו את שמם, את מקומם ואת שפתם למרות מלחמותיהם עם הרומאים.  ↩

הצי של דרוסוס בשנת 12 לפה"ס. של טיבריוס 5 לספירה ושל גרמניקוס בשנות 15, 16.  ↩

כמו על יד גיברלטר ובכניסה לים השחור היו מראים על עמודי הירקלס, כן גם במקום שפך הרינוס לים הצפוני.. אולי הכוונה לסלעים באי הֶלגוֹלַנד.  ↩

בן חורגו של אבגוסטוס. לפי סוטוניוס, חיי קלאבדיוס פרק 1 היה הוא הרומאי הראשון שהפליג בים הצפוני.  ↩

חצי האי הקימברי, היום Jütland.  ↩

השבט הזה ישב בין הנהרות אֶמס ואֶלְבֶּה. העם הזה נלחם פעמים אחדות ברומאים ואחרי זמן קצר נעלם לגמרי, לפי אחדים נטמע בסַכסים, לדעת אחרים הם אבות עם הפרנקים.  ↩

הסופרים הקדמונים האמינו, שעם פרימיטיבי הוא עם שהצדק המחלט שורר אצלו, יען לא נתקלקל עדיין על ידי התרבות והמדע. ככה גם הומירוס, איליאס XIII 6: „… והָאַבִּים, שהם הצדיקים באדם“, מהחדשים המשורר Seume בשירו Der Wilde.  ↩

בתיאור אידיאלי זה של החאבקים מתבלט בעליל עד כמה נטה טקיטוס מהאמת בספר זה, יען פליניוס היה בארצם והכיר אותם מקרוב והוא מתאר אותם בספרו historia naturalis בכל הפרטים ההפך מדברי טקיטוס. הוא מכנה את שבט החאבקים misera gens „שבט שפל“. אבל טקיטוס סותר את דבריו עצמו באנלים XIII 55 ששם הוא מספר שהחאבקים גרשו באכזריות את האַמְפְּסִיוַרִיִים מארצם.  ↩

הם ישבו מיער הטויטובורגי עד האֶלְבֶּה. בשנת 9 לספירה נצחו עם אַרמִינִיוּס או הֶרְמַן החרוסקי בראשם על הרומאים ביער הטויטובורגי והצילו את גרמניה מלהפך למדינה רוֹמַנִּית, ראה אנלים II 88. בשנת 16 בא עליהם גרמניקוס ליסרם בעד נצחונם. במלחמות אזרחים ממושכות נחלשו עד כדי כך שנכבשו לגמרי בידי העמים שכניהם ונעלמו. זמן מה הם נזכרים עוד כעם דל וירוד.  ↩

לא מהרומאים ולא משכניהם.  ↩

החאבקים.  ↩

כל מעשי התקיף נחשבים תמיד לנכונים וישרים, יען ההצלחה אתו.  ↩

כל עוד שהיו חזקים.  ↩

שבט קטן שנזכר רק פה ולא ידוע על אודותיו ולא כלום.  ↩

של החרוסקים.  ↩

הפוסים.  ↩

כמו החאבקים – עי' פרק 35 – בין הנהרות וֶסֶר–אֶלְבֶה וחצי האי הקימברי.  ↩

בני בניהם של הקימברים שלא השתתפו בהגירה בשנת 119 לפה"ס. כי הקימברים והטויטונים שחדרו דרך אוירופה עד איטליה נוצחו והשמדו על ידי מַרִיוס בשנת 102. אחדים מההיסטוריונים הרומאים חושבים אותם לקלטים, קיסר, טקיטוס ואחרים – לגרמנים.  ↩

בחלק הצפוני של חצי האי הקימברי.  ↩

הרינוס. את החפצים שלא יכלו לקחת אתם בדרך השאירו במחנה בצורה על יד הרינוס תחת משמר של ששת אלפים איש ועוד אחרי מאתים שנה היו סוללות המחנה. לפי Schumacher, שרידי המחנות האלה אינם של הקימברים אלא מתקופה קדומה יותר והרומאים יחסו אותם אל הקימברים.  ↩

רומא. ולפי שהקימברים והטויטונים היו הגרמנים הראשונים שהגיעו עד גבולות איטליה והטילו את אימתם על רומא, מפסיק טקיטוס את רשימת שבטי גרמניה ונותן סקירה קצרה על מלחמות הגרמנים עם הרומאים עד ימיו.  ↩

טקיטוס מונה לפי מנין וַרוֹ אשר לפיהו נוסדה רומא ב־21 אפריל 753.  ↩

בשנת 641 ליסוד רומא או 113 לפה"ס. את המספר 640 במקום 641 מזכיר טקיטוס רק בכדי לאמר מספר עגול.  ↩

שנת 98 לספירה.  ↩

מזה יוצא שבשנה הזאת חבר או פרסם טקיטוס את הספר הזה, כי לולא זאת מה טעם למספר הזה.  ↩

שלש המלחמות עם הסמניטים היו בשנות 343–341, 327–304, 298–290.  ↩

שלש המלחמות עם קרטגו היו בשנות 264–241, 218–201, 149–146.  ↩

הכוונה לתבוסת סְקִיפִּיוֹ בשנת 212 וההפסדים במרידות הרבות עד כבוש נוּמַנְטִיָה 197–133.  ↩

המלחמות בגליה מעבר לאלפים בשנת 223.  ↩

המלחמות עם הפרתים היו בעיקר בימי קיסר ואבגוסטוס.  ↩

ארסקיס הראשון מרד בבית סֶלוֹיקוֹס ויסד בשנת 250 את ממשלת הפרתים. השם ארסקיס נהפך לתואר מלכי הפרתים כמו השם קיסר ברומא..  ↩

קרסוס, אחד מהשלישיה עם קיסר, נפל בקרב עם הפרתים בשנת 53.  ↩

ונטידיוס נצח על הפרתים בשנת 38. בקרב נהרג בן מלך הפרתים, פַּקוֹרוּס.  ↩

הוא הוכה על ידי הקימברים בשנת 113.  ↩

הוא נחל מפלה בשנת 107 בקרב עם הטיגורינים וההלוטיים.  ↩

בשנת 105 נלקח בשביה מאת הקימברים ונהרג על ידם.  ↩

הם נחלו תבוסה איומה בשנת 105 נגד הקימברים. לפי מוֹמְזֶן נפלו בקרב זה מאה ועשרים אלף רומאים.  ↩

בזמן הרפובליקה.  ↩

תבוסת וַרוּס ביער הטויטובורגי היתה בשנת 9 לספירה.  ↩

אבגוסטוס.  ↩

הנצחון על הקימברים והטויטונים בשנת 101.  ↩

בשנות 58–53.  ↩

דרוסוס חדר לתוך גרמניה בשנת 12–9. טיבריוס אחרי מות אחיו דרוססוס וגרמניקוס בנו של דרוסוס בשנות 14–16.  ↩

גיוס קליגולה עשה הכנות גדולות למלחמה עם הגרמנים אבל לא השיג כלום. בשובו הביא אתו צדפים מחופי הים הגרמני וחגג חג נצחון מפואר.  ↩

הכוונה למלחמת האזרחים בשנת 69 שבה נלחמו ביניהם גַלבָּה, אוֹתוֹ, ויטליוס ואספסינוס.  ↩

הכוונה למסע המלחמה של קיסר דומיטינוס שהיה רק למראה עינים בכדי שיחוג אחרי־כן חג נצחון.  ↩

טקיטוס מחלק את הגרמנים לסואבים ולבלתי סואבים. השם סואבים, שנשמר עד היום בשם Schwaben, הוא שם כולל לכמה עמים, אולם לכל עם ועם שמו המיוחד. בפרקים 38–40 מדובר על הסואבים הצפוניים, בפרקים 42, 43 על הסואבים שעל יד הדונאי, בפרק 44 על הסואבים הצפוניים־מזרחיים.  ↩

לא כמו הרומאים, שהיו סורקים את השער לצד המצח, אלא מהצד השמאלי או מהעורף למעלה וקושרים אותו מעל לאוזן הימנית.  ↩

לא כמו הרומאים שהתסרוקת היפה היתה כדי למצוא חן בעיני הנשים.  ↩

השבט האדיר בין שבטי הסואבים. ישוביהם היו בין אלבה ואודר בחבל השְׁפְּרֵה – Spree – והַוֶל – Havel. בגבולם היה המקדש המרכזי של הסואבים. בתקופה מאוחרת נדו יותר דרומה ושם הם חיים עוד היום ונקראים אַלֶמַנִים או שְׁוַבִּים.  ↩

בסוף ספטמבר או תחלת אוקטובר.  ↩

עי' פרק 9 הערה 6.  ↩

של הסואבים.  ↩

עי' למעלה פרק 9 הערה.  ↩

הטעם הזה יסודו בדמיונו של טקיטוס.  ↩

העמים הקטנים התאחדו כאן לעם הסואבים.  ↩

ואָדַן.  ↩

השם נתן להם מאת הרומאים בגלל זקנם הארוך. הם ישבו קרוב לשפך האלבה לתוך הים, לפי מסורתם באו מסקנדינויה. שמם הקדום היה וִינִילִים. הם מתוארים על ידי ההיסטוריונים כהפראים בין הגרמנים הפראים. בשנת 568 יסדו את ממלכת הלנגוברדים בלומברדיה, הנקראת עד היום על שמם. בימי הבינים נטמעו בעמי איטליה.  ↩

במאה החמישית לכדו את בריטניה הנקראת מעתה על שמם אנגליה.  ↩

אלת האדמה הדואגת לפוריותה. בעלה היה אל השמים.  ↩

שהאדמה נקראת אם היה שגור גם בפי היוונים והרומאים ונזכר גם אצל בן־סירא מ‘ ב’ (הוצאת סגל): „מיום צאתו מרחם אמו עד יום שובו אל אם כל חי“, וגם בתלמוד חולין קי“ד ע”ב: אלא אמר רב אידי בר אבין כלאי זרעים יוכיחו לאסור פרי עם פרי ומותר פרי עם האם“ – רש"י: ומותר לזרוע כל אחד עם אמו, עם הקרקע“.  ↩

באי Seeland בדנמרק.  ↩

הוא לבדו מכיר את הסימנים אשר לפיהם מתברר לו שהאלה עצמה נמצאת כעת בעגלה ולא פסלה.  ↩

לא רק פסל האלה, כמו אצל הרומאים, כי אם האלה עצמה אחרי שנזדווגה עם בעלה אל השמים, במה שטקיטוס מפקפק. הקיסר הינריך הראשון בטל בשנת 934 את החג הזה.  ↩

הם הטבעו לבל יִוָדע מה שראו.  ↩

לנו. – עד עתה תאר טקיטוס את העמים אשר ישבו מדרום לצפון קרוב לגבול האחד של ממשלת רומא, הרינוס, ועתה הוא עובר לגבול השני, הדונאי, והולך ומונה את העמים ממערב למזרח, על השפה השמאלית של הדונאי.  ↩

ישוביהם היו מהנהרות סַלֶה ואלבה עד הדונאי על יד העיר רֶגֶנְסבורג. במאה הרביעית נזכרים הם בפעם האחרונה. כנראה נטמעו בטירינגים.  ↩

Augusta Vindelicorum היום אבגסבורג, עיר מסחרית מפורסמת. יהודים התישבו בה ועשו מסחר עוד בתקופה הרומאית. ראה מבוא.  ↩

היום בַּוַרִיָה הדרומית.  ↩

את הדונאי. בזמנו של טקיטוס היה הגבול כשלשים ק"מ צפונה מהדונאי. מבצרים רבים שמרו עליו ועל הרוצים לעבור אותו.  ↩

הרומאי הראשון שהגיע עד האלבה היה דרוסוס בשנת 9 לפה"ס. בשנת 5 לספירה הפליג עליו טיבריוס. מאז לא הגיע אליו שום רומאי.  ↩

הם גרו ב־Oberpfalz של היום.  ↩

בשנת 8 לפה"ס חדרו תחת מלכם מַרוֹבּוֹדוס לתוך בִּיהֶם. הוא יסד שם ממלכה כבירה, אולם בשנת 17 לספירה נוצח על ידי ארמיניוס מלך החרוסקים והוא ברח אל הרומאים. בשנות 166–180 נלחמים הם קשה בקיסר מרקוס אברליוס במאה הרביעית נזכרים הם בפעם האחרונה. אומרים שהם אבות האלמנים.  ↩

הם ישבו במוֹרַבִיָה וסלובקיה. הרומאים נתנו להם מלך ושמו וַנִיוּס.  ↩

בשנת 60 לפה"ס, ע' למעלה פרק 28.  ↩

מלכים מגזע זר.  ↩

המרקומנים.  ↩

מאשר בנשק.  ↩

לצד מזרח וצפון מזרח.  ↩

בביהם הצפונית.  ↩

עם קטן, שארית מהקלטים המגורשים.  ↩

שבט פַּנוֹנִי בהונגריה של היום.  ↩

שבט סואבי על יד הנהר וַאַג בשלסיה.  ↩

כי שבט גרמני לא היה מטיל מסים על שבט גרמני אחר.  ↩

שיש להם ברזל לעשות נשק ולהלחם ובכל זאת הם משלמים מסים. אחרים מפרשים לבשתם, שהם בעצמם מוכרים את הברזל לאויביהם לעשות ממנו נשק לענותם.  ↩

הרי הסוּדֶטִים בביהם.  ↩

בפולוניה ושלסיה של היום.  ↩

אולי הכוונה לְוַנְדַלִים.  ↩

לחלק המזרחי הזה של גרמניה לא חדרו הרומאים ולכן לא היו ידיעות ברורות, רק מה שסוחרים מעטים ספרו. לכן מסתפק טקיטוס במסירת השמות לבד ובאיזו ידיעות קלושות שאינו בוטח בהן.  ↩

מרחוק, כי אסור להכנס פנימה.  ↩

הסוחרים הרומאים שסחרו את הארץ ומסרו את הידיעות בארו להם את האלים הגרמנים כדוגמת אלים רומאים.  ↩

שני האחים התאומים בני זוס, הידועים גם בשם דיוסקורים.  ↩

שני האלים הגרמנים וקסטור ופולוכס.  ↩

לקרב.  ↩

הרושם הראשון שעושה האויב הוא המכריע את גורל הקרב.  ↩

הגוֹטוֹנים או הגוֹטִים היו העם החשוב ביותר בין עמי הגרמנים הרבים ופעל גדולות גם כמיסד מדינות וגם בתרבות – תרגום כתבי הקודש לגוֹטִית על ידי וולפִילָה –. הם ישבו על השפה הימנית של הוִיסְלָה התחתונה. כנראה באו מסקנדינויה. בערך בשנת 150 מתחילים הם להתקדם דרומה והתישבו ברוסיה הדרומית על חוף הים השחור. משם התפרצו פעם אחר פעם לתוך גבולות רומא. בעת ההיא נתפלגו ל־Visigothae – הגוטים המערביים – ול־Ostrogothae – הגוטים המזרחיים. אלה הרסו במאה החמישית את ממשלת רומא והגוטים המערביים יסדו בהספניה ממלכה גדולה שהתקימה עד שנת 711, עד כבוש חצי האי הפירנאי על ידי הערבים.  ↩

צפונה.  ↩

אצל הסמנונים, המרקומנים, הקודים, ההרמונדורים, הרוגיים, הלמויים, הברוקטרים, הסוגמברים, החרוסקים. אצל יתר העמים לא היו מלכים.  ↩

הים הבלטי נקרא גם mare Suebicum על שם שבטי הסואבים שישבו על גדותיו.  ↩

האי רִיגֶן נקרא על שמם.  ↩

לא ידוע על אודותיהם דבר.  ↩

בקברים נמצאו גם מגינים מארכים.  ↩

שם כולל לעמים שישבו בחצי אי סקנדינויה, אבות השוֶדים של היום.  ↩

צפונה.  ↩

עד המאה השמינית היתה סקנדינויה נחשבת לאי.  ↩

המשוטים לא היו תקועים בחורים בצלעות האניה, כמו באניות הרומאים, אלא התנועעו בעניבות של רצועות עור קשורות ליתדות. השנוניות שעל החוף הסקנדינוי הכריחו ליצור טיפוס מיוחד של אניות קלות, ועוד היום משתמשים שמה בכגון אלה.  ↩

בניגוד לשאר השבטים הגרמנים, כפי שהוא מתאר למעלה פרק 5, שאצלם הכסף לא נחשב במדה מרובה. השוה את ההערה שמה.  ↩

בין סופרי יון ורומא היתה הדעה רווחת, שהממלכה התפתחה מהרכוש, וגם היום בעלי הרכוש מלוכניים הם.  ↩

לפי פרק 7 היה כח המלכים אצל יתר השבטים הגרמנים מצומצם, אולם אצלם בלי גבול.  ↩

צפונה.  ↩

מהאוקינוס הנזכר בפרק הקודם.  ↩

הכוונה לים הקרח. הידיעה הראשונה והעמומה על ים זה הגיעה לחכמי יון בשנת 345 על ידי פִּיתֵיאַס ממרסיליה. ארבע מאות שנה אחריו הפליג אַגְרִיקוֹלָה, חותן טקיטוס, מסביב לבריטניה ואיי סקוטיה ואִשֵׁר את דברי פיתיאס. בימי הבינים נקרא הים הזה „הים הכָּבֵד“ – Lebermeer.  ↩

כוונתו לקיץ הצפוני עם לילותיו הבהירים. הלילות הקצרים והימים הארוכים של הקיץ הצפוני הרחוק נזכרים עוד באודיסיאה X 86, אך הלילות הארוכים והימים הקצרים של החורף הצפוני לא היו ידועים גם לטקיטוס.  ↩

העמים העתיקים האמינו שהשמש כשהיא עולה ממימי האוקינוס או בעת שקיעתה לתוכם משמיעה רעש. גם חז“ל האמינו ככה, אולם לא בעלותה ובשקיעתה, כי אם בדרכה. ע‘ יומא כ’ ע”ב: „מפני מה אין קולו של אדם נשמע ביום כדרך שנשמע בלילה? מפני גלגל חמה שמנסר ברקיע כחרש המנסר בארזים. תנו רבנן: שלש קולות הולכים מסוף העולם ועד סופו ואלו הן: קול גלגל חמה וכו'“.  ↩

של אל השמש.  ↩

הדמיון היווני־הרומאי היה כה חדור מהאמונה שהשמש נמשכת במרכבה רתומה לארבעה סוסים לבנים עד שבני אדם העידו שראו אותם ומצאו אזנים קשובות.  ↩

בספר אגריקולה 33 מעיד אגריקולה על בריטניה: „בה (בבריטניה) סוף היבשה והבריאה“. וטקיטוס מאמין לדברי חותנו.  ↩

האוקינוס מקיף את העולם ואחריו אין כלום: post omnia Oceanus, post Oceanum nihil (סנקה). גם עירובין כ“ב ע”ב: „דכולי עלמא נמי מקיף אוקינוס“.  ↩

מאחרי שפה קצוי התבל, עוזב הוא את הצפון ושב לתאר את העמים היושבים במזרח גרמניה.  ↩

הים הבלטי.  ↩

שם כולל לשבטים אחדים היושבים על שפת הים הבלטי. הם אבות הַלֶטִים, הלִיטוֹאִים והַפּרוּסים. העם הָאֶסְטִי היושב היום על שפת הים הבלטי, קבל את השם אבל אינם קרובי הגזע כי אם מגזע הפִינִי.  ↩

ההשואה אינה נכונה.  ↩

האלה נֶרתּוּס הנזכרת למעלה פרק 40. הקמעות בצורות חזיר היער גרמו שטקיטוס קורא אותה אם האלים = קִיבֶּלֶה, יען למעריציה הרומאיים והיוניים היו גם כן קמעות כאלה.  ↩

הסמלים האלה שמשו אפוא כקמעות.  ↩

את עצלות הגרמנים מזכיר טקיטוס פעמים אחדות.  ↩

הענבר נמצא על חופי הים הצפוני והבלטי. השמוש בו קדום מאד ונזכר עוד אצל הומירוס. בשנת 345 לפה"ס הביא אותו פִּיתֵיאַס ממרסיליה, היווני הראשון שבקר במקומות שנמצא. בשנת 60 לספירה נסע רומאי אחד והביא הרבה ששמש תכשיט יקר לנשי רומא.  ↩

בגרמנית קדומה glâz, מזה Glas = זכוכית.  ↩

ואין להם ענין בחקירות מדעיות.  ↩

כמו אַצָה, קונכיות, צדפים.  ↩

ערב והודו.  ↩

הקדמונים חשבו שהשמש קרובה יותר לארץ בצפון מאשר ברוחות השמים האחרים ולכן קרני השמש מחממות בצפון יותר, עד אשר עמדו על הטעות.  ↩

מזה השם Bernstein במקום Brennstein.  ↩

נזכרים רק פה ולא ידוע על אודותם דבר.  ↩

העבד הפסיד את חרותו, אבל שומע לאיש וזאת היא נחמתו; הסיטונים שומעים לאשה, אין ירידה גדולה מזו.  ↩

שבט מהבסטרנים.  ↩

אבות הַסְלַוִים, הם ישבו על גדות הויסלה.  ↩

היום פינים.  ↩

עמים נודדים בערבות רוסיה. עי' פרק 1 הערה 6.  ↩

שבט גרמני שישב במזרח. משנת 200 לפה"ס עד 200 לספירה נלחמים הם עם הרומאים. כנראה נטמעו בגוטים על שפת הים השחור.  ↩

כקטן כגדול.  ↩

השוה הירודוטוס IV 46: „כי אנשים אשר לא ערים ולא חומות נבנו להם, כי אם כולם נושאים את מעונותיהם, אנשים היורים בקשת מעל סוסיהם ואינם חיים על עבודת האדמה, כי אם מגדול בקר, ומעונותיהם על עגלות, האם יש להתגבר עליהם או להכריחם לקרב?“.  ↩

להיות סוחרים וללוות כסף ולבם יהיה מלא פחד אם יפסידו או ירויחו.  ↩

יען אין להם מאומה, אינם מפחדים פן יבואו בני אדם ויקחו מהם ואינם מפחדים מפני קנאת האלים.  ↩