מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

נדב ואמו

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

תל אביב: דביר; תשמ"ט 1989

סוגה:

שפת מקור: עברית

א

בקיץ, בט"ו באלול, נהרג אביו של נדב. הרכב הצבאי שבו נסע עלה על מוקש בדרך שבין שכם לקלקיליה.

באותו יום, לפנות-ערב, ישבו נדב ושני חבריו-לכיתה, דניאל ואחותו-התאומה שיר, על השטיח בחדר הגדול וצפו בסרט הטלוויזיה “המסע לארץ השמש”. היה זה סרט-הרפתקאות מרתק, שסופּר בו על שני נערים היוצאים לחפש ארץ דמיונית מעבר לג’ונגלים של אמריקה הדרומית. במתיחות הסתכלו השלושה בתמונות שעל המִרקע, שנראו בהן שני הנערים נאחזים בכל-כוח ברפסודה מאולתרת הנסחפת בזרם נהר האמזונה ותנין רודף אחריה. ברגע שכמעט השיגהּ התנין, נשמע צלצול הטלפון מן החדר השני.

“אוף, לעזאזל! דווקא עכשיו!” – קם נדב מרִבצו ומיהר אל הטלפון.

“בית אבירם?” נשמע קול אשה בטלפון. “נכון,” ענה נדב. “אפשר לדבּר עם גברת אבירם?” – “איננה בבית.” – “אתה יודע מתי תהיה?” – “אולי בעוד חצי שעה” – ענה נדב בקוצר-רוח וטרק את השפופרת, ממהר לחזור אל מסע-הסכנות המרתק.

אמו של נדב, אריאלה, יצאה כשעה לפני-כן, אל מרכז המושבה, לקנות מכשירי כתיבה שונים.

כשהתיישב שוב ליד חבריו, התנין כבר לא נראה. הרפסודה גלשה במורד מפל-המים הגועש, התנגשה בסלע, התפרקה, ושני הנערים, בשארית כוחם, שחו אל הגדה, נאחזו בשורשי העצים הגבוהים וטיפסו אל החוף. מעומק סבך הג’ונגל נראה פנתר מתקרב לאִטו לעברם.

ואז צלצל הטלפון שנית בחדר הסמוך.

“או—ף!”

“תנתק את הטלפון ונגמר!” – יעץ דניאל לחברו, שקפץ ממקומו לענות לצלצול.

“בית אבירם?” – שאל שוב קול האשה.

“אַת צלצלת לפני כמה רגעים” – ענה נדב בחוסר סבלנות – “אמרתי לך: גברת אבירם תחזור רק בעוד חצי-שעה!”

“אתה הבן?”

“כן, אני הבן.”

“תגיד לאִמך, ברגע שתבוא, שתתקשר מיד לתל-השומר ותבקש את המחלקה הכירורגית.”

נדב החוויר, צמרמורת עברה בו מכף-רגל עד ראש. “אבא!” זעק בו לבו, “קרה משהו לאבא.” הוא רצה לשאול, אך היה המוּם, משותק. ובינתיים נטרק הטלפון מעברו השני של הקו.

“קרה משהו לאבא,” – לחש בעומדו רועד על סף החדר.

“מה?!” – קראו השניים. הם ידעו שאביו של נדב נמצא בשירות-מילואים.

“אני צריך למצוא את אמא. מיד.”

דניאל סגר את הטלוויזיה, וכשסיפר נדב מה אמרה האשה בטלפון, יצאו השלושה את הבית.

הבית, המוּקף עצים, היה מבודד מן המושבה, מַהלָך כעשרים רגע ממרכזה, אך שני חבריו של נדב באו אליו על אופניהם, ועכשיו הרכיב אותו דניאל על אופניו. עוד בטרם הגיעו אל הרחוב הראשי ראו את אריאלה הולכת לקראתם.

“טִלפנו מתל-השומר. ביקשו להתקשר מיד” – מִלמל נדב ברִדתו מן האופניים.

“אלוהים! לא!” – ספקה אריאלה את כף-ידה אל לחייה.

במרוצה חזרו היא ונדב הביתה, וכשטִלפנה לתל-השומר, נאמר לה שבעלה, יחזקאל, נפצע בעלות רכבּו על מוקש.

“קשה?”

“כן, קשה.”

תוך חצי-שעה היו האם ובנה בתל-השומר.

אך בהגיעם לשם כבר לא היה האב בחיים.

אריאלה גילתה את הסדין מעל פניו, ליטפה אותן בידה ולחשה, “יחזקאל, יחזקאל, מה עשו לך…” נדב לא עצר כוח להסתכל בפני אביו המת, הפנים השחומות, הגדולות, שעכשיו היה להן צבע קודר, מחריד, וזיפי זקן שחורים הסתמרו מהן ועיניהן היו אילמות, אילמות לתמיד. הוא פנה אל הקיר, סמך ראשו על זרועו והתייפח.

קצין וחיילת עמדו על-ידם, והחיילת שׂמה זרועה על כתפו של נדב, ניסתה להרגיעו והוליכה אותו אל מחוץ לביתן.

“אביך… אתה יודע…” – ביקשה החיילת לנחם את הנער בעומדם בחוץ, תחת השמיִם זרועי הכוכבים, אך דבריה לָעוּ, כי גם עיניה נמלאו דמעות והיא הוציאה ממחטה מכיס שׂמלתה ומחתה אותן.

אריאלה יצאה גם היא מן הביתן, כשידו של הקצין תומכת בזרועה.

הקצין היה מפקד פלוגת-המילואים, שבה שירת סרן יחזקאל אבירם. “אסיע אתכם הביתה,” אמר, והארבעה נכנסו למכוניתו.

כל הדרך שתקו. אריאלה, במושב הקִדמי, הביטה לפניה, כאילו עיניה הנוקבות את חשכת הלילה, מחפשות גם את פשר הדבר הסתום, הנורא, שקרה, שלעולם אין להבין אותו – איך פתאום, במכה אחת, נקטמים חיי אדם והוא איננו ולא יהיה עוד. במושב האחורי חבקה החיילת את כתפו של נדב בן השתים-עשרה, שהתייפח חרישית.

רק בהיכנסם הביתה, כשהתיישבו בחדר הגדול, סיפר הקצין איך קרה הדבר: יחזקאל ועוד שני חיילים נסעו בקומנדקר בכביש שבין שכם לקלקיליה. בחצי הדרך בערך עצר אותם שוטר צבאי וסיפר שמשאית עם מטען של ירקות נתקעה על-יד הכפר הסמוך, חג’ה, בגלל קלקול במנוע והיא חוסמת את הדרך. הוא שאל אם מישהו מהם מבין במכונאות. יחזקאל אמר שבמקרה הוא מבין משהו בזה… הם סטו מן הכביש אל דרך העפר המוליכה לכפר, שהו שם כשעתיים, עד שתוּקן מנוע המשאית, חזרו בדרך העפר, וברגע עלותם שוב על הכביש, הוּעף הקומנדקר מהתפוצצות של מטען-חבלה. שני החיילים שישבו לפנים נפצעו קל בפניהם, ויחזקאל, שישב מאחור, נפגע ישירות מחומר-הנפץ שריסק את רגליו ופצע קשה את אגן-הירכיים שלו. עד שהגיע האמבולנס הוא איבד דם רב, וכל זמן הנסיעה היה מחוסר-הכרה. הרופא המנתח בתל-השומר סיפר שרק לרגע פקח את עיניו, ומִלמל: “מים… מים…”

“שבע-עשרה שנה שירתנו יחד, בסדיר ובמילואים” – אמר הקצין – “ולא הכרתי חייל מסור ממנו. כשדרושה היתה עזרה באיזה מקום, תיקון כלשהו, שיפוץ כלשהו – עד קצה העולם היה מוכן לרוץ, ביום או בלילה. ותמיד היו לו המצאות שאיש לא חשב עליהן. נדמה היה כאילו יש לו מברג-קסם בידו. במלחמת יום-כיפור תיקן עשרים טאנקים הרוסים והציל גדוד שלם ממפלה… אבידה קשה, קשה מאוד… לכולנו.”

נדב ישב מכוּוץ על הספה, עוצם את עיניו בחוזקה, כסוגר את עצמו מפני האמת האיומה. אריאלה, עיניה התכולות היו פקוחות והיא לא שאלה דבר.

לבסוף אמרה: “אתם עייפים. יש לכם יום-עבודה מחר. אני מודה לכם.”

הקצין לחץ את ידה על הסף. החיילת נשקה לה וחיבקה את נדב בכתפיו.

כשסגרה אריאלה את הדלת אחריהם, אמרה: “כן כן, נצטרך ללמוד לחיות לבדנו.” ואנחה כבדה נמלטה מחזהּ.

נדב צנח אל הספה, כבש את ראש בּכּר וייבּב “אבא, אבא,” ללא הפוגה.

ב

למחרת אחר-הצהריים, התקיימה הלוויה.

מאות אנשים, נשים וילדים הלכו אחר הארון בדרך אל החלקה הצבאית של בית-הקברות. יחזקאל נולד וגדל במושבה. אביו המנוח, עזרא, שעלה מתימן לפני כשבעים שנה, היה אחד מראשוניה. כשהתבגר יחזקאל והיה הנדסאי במקצועו, נזקקו רבים לשירותיו, והוא נתחבב על כולם. מותו הִשרה אֵבל כבד במושבה.

בראש צעדה כיתת-חיילים נושאי רובים, מחיל-חימוש. אחריהם – אריאלה, נתמכת משני צִדיה על-ידי הוריה, שבאו מתל-אביב; נדב, ולצִדו דודותיו, חבריו ובני כיתתו; ואחריהם – המון המלווים. שני אחיו של יחזקאל, נחמיה ויהודה, האחד מגדרה והשני מבאר-שבע, היו בין נושאי הארון.

כשהוּרדה הגופה אל הבור, לא יכול עוד נדב להתאפק ופרץ בבכי. שיר, שעמדה לצִדו, אחזה בידו ולחצה אותה, כאומרת, “תתגבר, תתגבר, אנחנו נעזור לך.”

רבים, עמדו דמעות בעיניהם כאשר הרב הצבאי שר את “אֵל מלא רחמים”, וכשאמר נחמיה, אחיו של יחזקאל, את הקדיש.

רק אריאלה עיניה היו יבשות. אשה שברירית ועדינת-גוף היתה אריאלה, שיער בהיר, שצבעו כעין האֵפר, ירד לשני צִדי פניה הצרות, ועיניה התכולות-בהירות אף הן היו רכות. אך באותם רגעים קשים, נשאה באומץ את יגונה.

הקצין שפגשם אמש בתל-השומר הספיד את פְּקוּדו, שנהרג על משמרתו, והפליג הרבה בשבחו. אחריו דיבר המורה הקשיש יהושע בן-חורין, שהיה מחנכו של יחזקאל בבית-הספר. הוא סיפר כמה חרוץ היה בילדותו, איך היה עוזר לאביו בעבודות הבית והחצר אחרי שעות הלימודים, וכבר בהיותו בן שתים-עשרה היה יוצא לעבוד בפרדסים בחופשות כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הוא הוסיף וסיפר איך הצליח בכוחות עצמו לסיים בית-ספר תיכון ובית-ספר מקצועי ולהיות להנדסאי מעולה ובעל המצאות, שהכול העריכו את מומחיותו בעבודה ואת יושרו ונדיבותו ביחסיו עם הבריות.

כיתת החיילים ירתה שלוש יריות כבוד, ולאט-לאט התפזרו המלווים בדרכם בחזרה למושבה, איש איש לביתו.

בבית אבירם התכנסו בני המשפחה, ידידה, וכמה מחבריו של נדב. צפוף היה בחדרים. אנשים ישבו על הספות, על השטיח, והתהלכו אנֶה ואנָה. יונה, דודתו של נדב מגדרה, הרתיחה מים במטבח והגישה תה ועוגיות לאבלים, שדיברו בלחש זה עם זה. הוריה של אריאלה, עורך-דין הרפז ואשתו רחל, ישבו שחוחים ולא דיברו דבר.

אריאלה קמה, יצאה אל החדר הסמוך, חזרה עם ספר השירים של רחל בידה, התיישבה ואמרה: “אני רוצה לקרוא לכם שיר.”

וקראה:

"כָּאֵלֶּה בָּאָבִיב יָמוּתוּ,

אֲנִי יוֹדַעַת זֹאת.

חַיִּים יִגְאוּ, חַיִּים יָרֹנּוּ

בְּרִבּוֹאוֹת קוֹלוֹת;

כָּל הַדְּבָרִים יִהְיוּ לְפֶתַע

גְּלוּיִים לְמֵרָחוֹק,

וְהָאָדָם יִבְטַח בָּאֹשֶׁר,

בְּהִיר-נֶפֶשׁ כְּתִינוֹק…"


אך הפסיקה באמצע וסגרה את הספר. שתיקה כבדה נשתררה.

נחמיה, דודו של נדב, הניח ידו על כתפו ואמר, “בוא, נצא קצת.” והשניים יצאו אל החצר האחורית.

החצר והבית של משפחת אבירם היו מעין “שמורת טבע” בעין-השרון. אמנם רבים מתושבי המקום עוד קראו לעין-השרון “המושבה” – אם מתוך הרגל ואם מתוך געגועים לעָבָר – אך למעשה כבר היתה זו עיר, ובה קרוב לשתי רבבות נפש. לפני 37 שנים, כאשר נולד אביו של נדב, היו בה רק ארבעה-חמישה רחובות, רובם בלתי-סלולים, בתים קטנים וצריפים עמדו ברווחים גדולים זה מזה. בחצרות היו גני-יָרָק, לולים ורפתות. ומסביבם פרדסים ושדות עד קו-האופק. מעט-מעט, במשך השנים, רָבתה האוכלוסיה וגדלה, ובמקום כל אלה קמו בתי-דירות גדולים, בני שלוש וארבע קומות. אפילו חורשת האקליפטוסים היפה, שהילדים כה אהבו לשחק בה, ובחורף השיטו רפסודות על האגם הקטן שנתהווה באמצעה – נעקרה כולה, ושכונה חדשה הוקמה במקומה. הרחוב הראשי המה ושקק מכלי-רכב מכל הסוגים ולשני צִדיו עמדו בתי-מסחר, חנויות ומשרדים. הוותיקים, שצר היה להם על כך שמושבתם הפכה לעיר, ושהתגעגעו לימים היפים כאשר הטבע אפף אותם מכל צד – התנחמו בזה שניטעו שׂדרות לאורך הרחובות, ופה-ושם היו גם פּארקים קטנים, שהילדים יכלו לשחק בהם והקשישים – לנמנם על הספסלים שבצל עצי הנוי.

אך הבית והחצר של משפחת אבירם, שעמדו הרחק ממרכז עין-השרון, ושדרך עפר כבושה הוליכה אליהם מקצה הרחוב הסלול – היו, כאמור, מעין “שמורת-טבע”. עזרא, סבו של נדב, שהיה פועל פשוט בפרדסים, ושרברב בשעות שלאחר עבודתו כשכיר, חסך פרוטה לפרוטה, קנה חלקת אדמה בת חמישה דונמים, נטע עליה פרדס ועצי פרי אחרים, ובמו-ידיו בנה את ביתו. קטן היה הבית בתחילה, אך במשך השנים, כשגדלו ילדיו והמטע נשא פרי והגדיל את הכנסותיו – הרחיבוֹ ושִכללו. רבים הציעו לו לקנות את חלקתו, תמורת כסף רב, כדי להקים עליה בתי קומות, אך שום פיתויים לא הניעו אותו לוותר על ה“בוסתן” שלו – כפי שקרא לו – שעליו היתה גאוותו. כמוהו נהג גם בנו, יחזקאל, שירש את הבית לאחר מות אביו, ולאחר ששני אֶחיו נדדו ליישובים אחרים.

“קשה, אני יודע, קשה מאוד… לכולנו…” – אמר נחמיה בהתהלכם בין עצי האבוקדו עבוּתי-הגזע ורַחבי-הצמרות – “אהבתי את אחי הצעיר. נפש טובה היתה לו. אִמנו עליה-השלום, היתה קוראת לו ‘הצדיק שלי’ כשהיה קטן, והיתה מפנקת אותו במטעמים, שהיתה מכינה בעצמה… אבל זה גורלנו כאן, בארץ הזאת. התנקשויות של מחבלים, אנשים נהרגים, כשהם עוד במלוא כוחם, כשכל החיים לפניהם…”

כאילו גלעין עמד בגרונו של נדב, עוד מעט ייחנק. הוא התכופף, הרים אבן מן השביל וּזרקהּ הרחק בין העצים.

“כן, קשה יהיה לכם, לאמך ולך…” – הקיף נחמיה בזרועו את כתפיו של נדב – “אבל עליך לזכור: יש לכם משפחה גדולה, שתמיד תעמוד לצִדכם. אני, אחי יהודה, הורי אמך, אחיה, שבעוד שנה ודאי יחזור משליחותו בצרפת… כולנו נעזור לכם. והפרדס הזה, העצים האלה” – עשה קשת רחבה בידו – “שעוד סבא שלך נטע אותם – הם עומדים. גדלים לגובה ולרוחב. נותנים פרי. איזה בוסתן יפה!”

נדב הסתכל סביבו וחשב: מי ישקה אותם עכשיו? מי יגזום? מי יקטוף את הפרי?

נחמיה, כאילו קרא את מחשבותיו של נדב ואמר, “וגם אתה כבר לא ילד. בעוד שנה תהיה בר-מצווה. בכל יום שאוּכל להתפנות מן העבודה במוסך, אבוא הנה מגדרה, ונטפל יחד בעצים, מסכים?”

נדב נראה מבוגר מגילו. היה לו גוף מגושם, ובתחרויות ריצה היה מפגר אחר כל בני-כיתתו. אך זרועותיו היו חזקות והיה “מוריד” את חבריו ב“הורדת ידים”.

“אמא…” – אמר נדב בלחש – “איך היא תסתדר? היא… היא לא יודעת אפילו מה זה כסף. אבא פינק אותה תמיד.” – “לזה אל תדאג! אל תדאג!” – טפח לו נחמיה על שכמו.

כן, כל המשפחה ידעה שיחזקאל פינק את אשתו. לפני שילדה אריאלה את נדב היתה שנתיים מורה בבית-הספר בעין-השרון, אבל אחרי לידתה אותו, אמר לה בעלה: “אַת תטפלי בילד, תחנכי אותו, תעזרי לו בהכנת השיעורים כשיֵלך לבית-הספר, תעבדי קצת בחצר אם אַת רוצה, תעשי רק מה שאַת אוהבת לעשות. אני משׂתכר מספיק לפרנסת המשפחה.” והדברים שאריאלה באמת “אהבה” לעשות היו – לפרוט על פסנתר, ולכתוב.

היה לה, לאריאלה, חדר קטן משלה, בקצה המסדרון, שהיה ה“מִקדש” שלה. עמדו בו הפסנתר – פסנתר ישן שקיבלה מהוריה – שולחן קטן, כיסא וספה. השולחן עמד ליד החלון, שפנה אל הגינה הקדמית, והוא היה מכוסה תמיד במפת-תחרים לבנה וצחה ועליה אגרטל עם פרחים רעננים. בבקרים, לאחר שיחזקאל היה יוצא לעבודתו ונדב היה יוצא לבית-הספר, או בערבים, כשהיו השניים ישנים – היתה אריאלה יושבת ליד השולחן הזה, מוציאה מן המגירה מחברת גדולה, בעלת כריכה קטיפתית כחולה, וכותבת. איש לא ידע מה היא כותבת. האם זה יומן? רומן? שירים? – זה היה “הסוד שלה”, ובעלה ובנה לא ההינו לחקור בדבר. כששאלו אותה על כך, היתה מחייכת חיוך מסתורי: “פעם עוד תדעו…”

“אל תדאג!” – חזר ואמר נחמיה – “לא תצרכו לפשוט יד ברחובות.”

עצב רב ירד על לבו של נדב. מראה אביו, האיש הגדול, רחב-הכתפיים, בעל הפנים הכהות והשוחקות, והזרועות השׂעירות, עמד לעיניו, והוא נזכר בהמון דברים שהיה עושה יחד אתו: איך היה עוזר לו להעביר ממטרות בפרדס משורה לשורה; איך היה עולה בסולם וקוטף את האבוקדו או את המאנגו מן הענפים הגבוהים ואביו היה תופסם ומניחם בדלי; איך היה נוסע אתו בטנדר שלו למקומות מרוחקים לשם תיקון איזה מנוע שהתקלקל, או כדי להרכיב מכונה בבית-חרושת חדש, ובדרך לשם ובדרך חזרה היה אביו מספר לו על ילדותו, כשגרו בצריף ובחצר היו עז, וחמור, וכרכרה קטנה, והוא ואביו עזרא היו רוכבים אל אוהלי הבדואים שעל הגבעות ומביאים משם פיתות וזעתר ותבלינים שאהבו, וסבתא מרגלית היתה מכינה גבינה מחלֵב-עזים; ואיך בשבתות היו הולכים יחד אל מגרש הכדורגל לחזות בתחרויות, ואביו, שהיה חסיד גדול של “הפועל עין-השרון” היה מעודד את השחקנים… “אני לא מאמין, לא מאמין שהוא איננו, שלא יהיה עוד אתנו לעולם…” – עמדו דמעות בעיניו.

בחצר האחורית של הבית עמדה סככת-פח גדולה ובה היו ארגזים, שׂקים, מעדרים, צינורות, וכל כלי העבודה של יחזקאל, חלקם תלויים שורות-שורות על גבי הכתלים, בסדר מופתי, וחלקם ערוכים בתיבות-מתכת. ליד פתח הסככה חנה הטנדר שלו.

“מה יהיה עכשיו עם כל זה?” – אמר נדב בעוברם ליד הסככה, לפני היכנסם שוב אל הבית.

נחמיה נעצר, הסתכל על הסככה, ששערהּ היה פתוח ומבעדו נראו שולחן-העבודה הארוך ועליו מחרטות, משׂורים ומקדחים חשמליים; הסתכל על הטנדר שנתייתם מבעליו, ומִלמל: “עצוב, עצוב…”

אחר-כך התאושש ואמר: “את הטנדר ניאלץ למכור. והכלים… שיישארו. אולי אתה עוד תשתמש בהם ביום מן הימים. מי יודע?”

כאשר חזרו ונכנסו אל הבית, והיושיבם בחדר תלו את עיניהם בהם, הרגיש נדב כאילו בגר בכמה שנים.

ג

כל ימי ה“שבעה” היה הבית פתוח אל החוץ. אנשים נכנסו ויצאו, נכנסו ויצאו. היו מהם שבאו רק לרגעים ספורים, לחצו את ידיהם של אריאלה ושל נדב, הביעו תנחומיהם, והלכו, והיו מהם שישבו שעה, שעתיים, סיפרו מה שזכרו על המנוח, מימים רחוקים ומימים קרובים, ושיבחו את אופיו ואת מעלותיו. גם מרחוק באו – חיילים מפלוגתו, חבריו מימי בית-הספר המקצועי, שזכרוהו לטוב, אנשים שעשה עבודות למענם ביישובים שונים. עד שעות מאוחרות של הערב סבבה הדלת על צירהּ.

שתי דודותיו של נדב, יונה ונעמי, טרחו בכול. הן הגישו כיבוד לאורחים, בישלו ארוחות לבני המשפחה, יצאו מפעם לפעם אל החנות לקנות צורכי אוכל, ניקו את החדרים בערב, ונשארו ללון. בעליהן, נחמיה ויהודה, שהיו קשורים לעסקיהם, זה למוסך שלו בגדרה וזה למסעדה המזרחית שלו בבאר-שבע, היו באים רק לפנות-ערב, שוהים כמה שעות וחוזרים למקומותיהם. אמה של אריאלה, רחל, אשה חולנית וצנומה, שמיעטה לדבּר, באה גם היא יום-יום לשעות אחדות, אך רוב הזמן היתה שוכבת על הספה בחדר הקטן של בתה.

הביקורים הרבים ייגעו את נדב מאוד. כמה פעמים אפשר ללחוץ יד ולנענע בראש בתודה או בהסכמה ולמלמל. דברי נימוס? כמה שעות אפשר לשבת בחדר המלא אנשים ולשמוע דיבורים על המצב בארץ והמצב במושבה? מדי פעם היה נדב יוצא אל החצר האחורית, מתהלך בין העצים או יושב תחתם, או מתיישב לו בטנדר, על מושב הנהג, ומניח ראשו על ההגה, ומהרהר, ונזכר, ושוב ושוב אומר לעצמו: “אני לא מאמין, לא מאמין, זה לא יכול להיות שלא אראה עוד את אבא, שלא אשב על-ידו פה, כשהוא נוהג בטנדר הזה…” אבל יונה היתה מוצאת אותו, אוחזת בידו ואומרת בלחש: “באו אנשים… הם רוצים לראות אותך, לומר לך כמה דברים… לא יפה שאתה מסתלק…” – והוא היה נאלץ לשוב ולהיכנס אל הבית.

חברו הטוב דניאל, הוא שחילץ אותו מן המלכודת הזאת. ביום השלישי ל“שבעה”, לפני הצהריים, כשהיו רק אנשים מעטים בבית, הוא בא אליו, הוציאו החוצה, ואמר: “אתה סובל פה נורא בוודאי, עם כל המבוגרים האלה כל היום… בוא אלינו, תהיה אצלנו עד שייגמר כל הבלבול הזה. הורי מזמינים אותך.” נדב הסתכל בו ושתק. הוא שמח על ההזמנה, אפילו חייך בתוכו, אבל היסס: האם איננו חייב להיות עם המשפחה כל ימי האֵבל? האם אין זו פגיעה בזֵכר אביו לעזוב עכשיו את הבית? “מה, גם ללון?” – שאל. “כן, למה לא? יש די מקום אצלנו!” – “אמי לא תרשה לי” – אמר. “אני אדבר אתהּ” – אמר דניאל ונכנס אל הבית.

לאחר כמה רגעים יצא אל נדב והודיע בשמחה: “זה בסדר. שִכנעתי אותה. קח אתך פיג’מה, מברשת-שיניים, ונלך. תהיה אצלנו עד שבת.”

ביתה של משפחת רוז עמד בקצה השני של עין-השרון, בשכונה של קוטג’ים נאים, מוקפים גינות-נוי ומדשאות. הם עלו לישראל מארצות-הברית לפני שבע שנים, כאשר דניאל ואחותו-התאומה היו בני חמש בערך. שם אחותו היה “שרלי”, אבל בארץ הוּסב שמה ל“שיר”. הוריה קראו לה “שרלי” ובבית-הספר קראו לה “שיר”. אביהם, ארנולד, היה ארכיטקט, והיה לו משרד בתל-אביב, “ארנולד רוז ושות', ארכיטקטים”, ויום-יום היה נוסע העירה וחוזר. הוא ידע עברית עוד מחו"ל, אבל אשתו, ויקי, אשה גדולה ושופעת חיים, התקשתה מאוד בדיבור עברי ועם ילדיה היתה מדברת אנגלית.

“או, נדב! אני שמחה שאתה לבוא אצלנו!” – קידמה גברת רוז את פניהם – “אַי אֶם סוֹ סוֹרִי, סוֹ סוֹרִי לשמוע מה קרה לכם! טֶרִיבְּל!” כלומר: “אני כה מצטערת, לשמוע מה שקרה לכם! נורא!” וכשנכנסו פנימה, הוסיפה: “אתה לַרגיש פה כמו בבית שלך, או-קיי?”

דניאל הביאוֹ אל חדר-הילדים.

חדרם של דניאל ושיר היה ממלכת-פלאים, מן התקרה היו תלויים שני דגמים של מטוסים ארוכי גחון וכנפיים, שדניאל הרכיבם בעצמו; על מדף רחב עמדה מערכת סטיריאו משוכללת, מחוברת לשני מגבירי-קול גדולים, ולצִדה אוסף של תקליטים של זמרי פופ ורוק נודעים; על מדפים אחרים עמדו ספרים רבים, בעברית ובאנגלית, ביניהם אטלסים, אנציקלופדיה מפוארת לנעורים, שהביאו אתה מאמריקה, וכן שני אלבומים עבים שהכילו מאות בולים שדניאל אסף וסידר; פה-ושם היו מונחים משחקים אלקטרוניים ממינים שונים –

אך הדבר שמשך את לבו של נדב יותר מכול, ובכל פעם שהיה בא אל החדר הזה, היה מתיישב לידו קודם-כול, היה המחשב עם המקלדת והמדפסת, שעמד על השולחן.

נדב לא הצטיין במשחקי-ספורט ובהתעמלות. הוא היה כבד-תנועה ואִטי. כשהיו הילדים בבית-הספר משחקים בכדור-סל או בכדור-רגל, היה עומד בצד המגרש ומסתכל בהם בקנאה. אך לעומת זאת – לא רק שהיה ראשון בכיתתו בחשבון ובהנדסה, אלא שידע לפתור בעיות במתימטיקה שאפילו תלמידי כיתה ח' התקשו בפתרונן. את דניאל ושיר אהב להפתיע בלהטוטי-חשבון שהפליאו אותם כאילו ישבו לפני קוסם. למשל: היה אומר להם “תכתבו מספר, אפילו בן עשר ספרות, ותראו לי אותו.” הם היו כותבים ומראים לו אותו, והוא היה רושם על פתק מקופל את התשובה שתתקבל מחיבורם של שלושה מספרים, ומפקיד את הפתק בידם. אחר-כך היו כותבים מתחת למספר הראשון, מספר שני, שאותו לא ראה, והיה אומר שיוסיפו מתחתיו מספר שלישי, שכל סִפרה שלו, בחיבורה עם הסִפרה שמעליה, מסתכמת ב-9, ויחברו את שלושת המספרים. הם עשו כדבריו. “עכשיו תפתחו את הפתק שנתתי לכם,” היה אומר. וכשהיו פותחים אותו, היו מגלים לתימהונם הרב שזהו בדיוק אותו מספר שיצא להם. “איך אתה עושה את זה? הלוא לא ידעת מהו המספר השני שרשמנו!” קראו, מלאי השתוממות. על-פי-רוב היה מגלה להם את “סודותיו”, אבל כמה “סודות” השאיר בכל-זאת לעצמו.

גם עכשיו, כשנכנסו לחדר, התיישב ליד המחשב והחל משחק בו בתרגילים חשבוניים. דניאל התיישב לידו, הסתכל בספרוֹת ובסימנים המופיעים על גבי הצָג, מהבהבים, נעים הנה והנה, כבים ונדלקים, נמחקים ושוב מופיעים, וראה בפליאה איך הם יוצרים הרכבים מפתיעים.

“תראה” – הקיש נדב על הקלידים – “אני מכפיל את המספר 10989 ב-9, מה מתקבל?” – על הצג הופיע המספר 98901. “אותו מספר בהיפוך הספרות!” – קרא דניאל בהשתוממות – “איך הגעת לזה?” – “עכשיו תראה עוד משהו” – אמר נדב מבלי לענות על שאלתו – “אני מכפיל את המספר 11.111.111 בו-עצמו. מה אני מקבל?” על הצג הופיע המספר 123456787654321.

“פלא! ממש פלא! כמו בראי! ידעת מהתחלה שזה מה שמתקבל?”

“אני עושה ניסויים. מנסה כל מיני מספרים לא-רגילים ואז…”

באותו רגע נכנסה שיר אל החדר, והסמיקה מאוד בראותה את נדב.

תמיד כשהיא פוגשת את נדב היא מסמיקה.

“נדב יהיה אצלנו עד שבת” – בישר לה אחיה.

“באמת?” – חייכה. היא לא יכלה להסתיר את שׂמחתה. – “גם ילון פה?”

“יש לך משהו נגד זה?” – הצטחק דניאל.

“אני?” – הצטחקה.

שיר דמתה מאוד לאחיה-התאום במראיה, אך לא באופייה. היא היתה בהירת-שיער כמוהו – שיער חלק היה לה, שצבעו כצבע הקש – היו לה עיניים כחולות-אפורות כשלו, היתה דקת-גו כמוהו. אבל דניאל היה נער שובב, מהיר-תנועה ומהיר-דיבור, קל-דעת במקצת, ושיר היתה ביישנית ושתקנית. לפעמים, כשהיו נמצאים שלושתם בחדר, לא היתה מוציאה הגה מפיה במשך שעות. רק מקשיבה למה ששני הנערים מדברים. כל-כך היתה כרוכה אחר אחיה, שהיתה נגררת אחריו לכל מקום, בייחוד כשהיה הולך אל ביתו של נדב.

“אַת אוספת קוצים?” – נפל מבטו של נדב על שני קיפודנים סגולים וגדולים בידה של שיר.

“רק את הפרחים שלהם” – חייכה שיר.

כשם שדניאל היה אספן של בולים, כך היתה אחותו אספנית של פרחי-בר. את הפרחים היתה מייבשת, מדביקה בתוך אלבום, ומתחת לכל פרח היתה כותבת את שמו, שם משפחתו, ופרטים רבים עליו שמצאה ב“מגדיר” שברשותה.

“יש בולים חדשים?” – שאל נדב את דניאל.

“יש! מהונדורס! רק בשבוע שעבר קיבלתי מבן-דודי בניו-יורק!”

ובעוד שיר מתעסקת בפרחים שהביאה, כובשת אותם בין שני לוחות-צִפחה הנהדקים זה לזה בחוטים, התיישבו השניים על הרצפה ודִפדפו באלבום-הבולים.

העיון באלבום הזה היה חביב מאוד על נדב. הבולים היו מסודרים לפי ארצות ותקופות, וכשהיה עובר מדף לדף, נדמה היה לו כאילו הוא משוטט בכל רחבי תבל: הנה דיוֹקנה של מלכת אנגליה לפניו, ובדמיונו הוא רואה ארמונות וטירות-אצילים; הנה הקנגורו מוטבע על שורה של בולים, והוא נודד בערבות אוסטרליה בין שבטי הפראים; הנה ציור של נחש הקוֹבּרה הזוחל בין העצים, והוא אובד בג’ונגלים של גאבון שבאפריקה; תמונת איגלו ומרחבי קרח סביבו – והוא חושב: אילו הייתי מגיע פעם לקנדה ועורך מסע אל האסקימואים שליד הקוטב הצפוני; תמונת המִקדש של טאג' מהאל מבהיקה על בול – והוא רואה המוני הודים שחורי-עור עורכים טקס דתי על שפת הגאנגס; תמונת האקרופוליס – ואגדות יוון עולות במחשבתו… עולם ומלואו. והוא, הרי לא יצא מגבולות הארץ מעודו. ובדפים אחרים – בולים של ארץ-ישראל מתקופת שלטון הבריטים ושלטון התורכים, עם תמונה של מגדל-דויד, מלים אנגליות וערביות, ובעברית כתוב עליהם “פלשתינה (א"י)” – והוא נזכר בסיפורים שסיפר לו אביו על הימים שסבו וסבתו עלו מתימן, כשהארץ עוד היתה שוממה והחלוצים ייבשו את ביצותיה, חלו בקדחת, וחיו באוהלים…

אביו… פתאום לחץ נורא בלב ומחנק בגרון: הוא איננו! לא יהיה! האם זו אמת?

לפנות-ערב חזר מר רוז מתל-אביב.

מר רוז היה איש גבוה, מרכיב משקפיים חסרי-מסגרות, וקרחת עגולה בקודקודו. חורף וקיץ היה מתהלך בחליפה נאה ובעניבה. רוחו היתה טובה עליו תמיד ואהב להתבדח.

הוא נכנס לחדר-הילדים בשעה שנדב ודניאל שיחקו ב“אטארי” ושיר ישבה על הרצפה והיתה שקועה בקריאת ספר. לחץ את ידו של נדב, הביע את צערו על האסון שקרה לו, ואמר: “תראה את הבית שלנו כבית השני שלך. בכל זמן שיתחשק לך תוכל לבוא הנה. תמיד נשמח לראות אותך.” ובשולחו מבט אל המחשב, שדמויות שונות התרוצצו עליו, אמר: “אני רואה שאתם לא מתבטלים. טוב, טוב מאוד. אמנם רציתי להעביד קצת את הבן העצלן שלי, שירחץ את המכונית, אבל…”

“אבא, באמת! אתה תמיד עם…” – החמיץ דניאל את פניו.

“אני יכול לעזור לך…” – הציע נדב בהיסוס.

“הנה ילד חרוץ!” – טפח מר רוז על שכמו של נדב – “תלמד ממנו! תלמד!”

השניים יצאו אל החצר הקדמית. שם, לפני פתח הסככה, חנתה המכונית של מר רוז, קאדילק כחולה, מהודרת. מילאו שני דליים במים, לקחו סמרטוטים, והחלו רוחצים אותה.

עם חשכה התיישבו כולם סביב השולחן לארוחת-הערב. משפחת רוז נהגה כמנהג האמריקאים: ארוחת-הערב היתה הארוחה העיקרית. מפה לבנה היתה פרושה על השולחן, מערכות כלים נוצצים ומפיות צחורות היו מסודרות ליד כל מושב, כמו במסעדה, גברת רוז יצקה מרק לכל אחד ואחד מן המָגֵס שבאמצע… מר רוז השתדל מאוד לבדר את רוחו של נדב, שלא יהיה עצוב, וסיפר דברים שקרו לו במשך היום: איך נוצר פקק-תנועה עצום בדרך לתל-אביב משום שרמזור אחד התקלקל, והוא עצמו החליט למלא תפקיד של שוטר, יצא ממכוניתו, כיוון את התנועה ושִחרר אותה לזרימה מהירה; איך ביקר במשרדו אדם מוזר שהיה לו רעיון לבנות לו בית על שפת-הים בצורה של ספינה –

כשראה שסיפוריו לא משעשעים את נדב, והוא אוכל בשתיקה ובפנים קודרות, פנה אליו:

“מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול, נדב? שיר מספרת שאתה ממש קוסם במתמטיקה! מתַכנֵת מחשבים? או אולי פיזיקאי?”

נדב משך בכתפיו. “אינני יודע” – ענה בלחש.

“ואולי ארכיטקט? ברצון אקבל אותך למשרד שלי! נהיה שותפים, מה דעתך?”

“אתה, אבא, כבר תהיה זקן כתֶרַח אז!” – צחק דניאל.

“אז אמסור לידיו את הניהול!” – אמר מר רוז, כשהוא מבתר את הבשר שעל צלחתו לנתחים-נתחים.

נדב ניסה לחייך ולא עלה בידו. דיכאון קשה תקף אותו. הנה הוא יושב כאן בתוך משפחה חמה ואוהבת, והוא עצמו… כמה נורא להיות בלי אב! הוא יחזור הביתה, ומעתה והלאה – בוקר, צהריים וערב, יישבו רק הוא ואמו ליד השולחן, וכמו צל מתנועע על הכתלים ירחף ביניהם זיכרון אביו, ושׂחוק לא יעלה על שפתיהם.

גברת רוז גם היא ניסתה לעודד את נדב, ואמרה איזו אשה נהדרת היא אמו! היא פגשה אותה כמה פעמים באסיפות-הורים בבית-הספר ועשתה עליה רושם של אשה “בלתי רגיל, וֶרי ספֵשיאַל…”

“מיוחדת מאוד, אומרים בעברית” – העירה לה שיר.

“כן, אני עם העברית המקולקל שלי” – הצטחקה גברת רוז, והוסיפה ואמרה שכשהיא שומעת את אמו של נדב מדברת, היא מקנאה בה. “יש לה עברית כמו בספרים!”

הטלפון צלצל. דניאל רץ להרים את השפופרת, ולאחר רגע אמר לנדב: “בשבילך.”

היתה זו דודתו יונה. “אתה מרגיש בסדר?… אתה בטוח שאתה לא רוצה לישון בבית?… שאלו פה עליך… טוב, אז תישאר… אמא בסדר. כן. בסדר. רק עייפה. לילה טוב.”

בתום הארוחה, פנה מר רוז אל נדב ואמר: “עכשיו שנינו יושבים למִשחק שח, מסכים?”

כשהיה נדב בא לבקר את שני חבריו הטובים, היה ארנולד רוז מזמין אותו למִשחק שח לעתים די קרובות. הוא היה שחקן חריף וממולח. וגם נדב שיחק לא רע והיה בקיא בכמה וכמה תכסיסים. מפעם לפעם היה ארנולד מניח לו לנצח אותו, כדי שיהיה מרוצה ולא יירתע מלשכלל את מִשחקו.

הפעם לא היה לנדב כל חשק לשחק. אבל הוא הרגיש כמה משתדל מר רוז לרומם את מצב-רוחו ולא העז לסרב.

השניים נכנסו לחדר-המגורים, ארנולד הוציא את תיבת-העץ היפה, פרשׂ את לוח-השחמט על גבי שולחן-התה הנמוך, ובשתי שורות לכאן ושתי שורות לכאן העמידו את כלי השנהב הנאים, המחוטבים בסגנון סיני, על הלוח. דניאל ושיר התיישבו בצד להסתכל במלחמת-השניים.

נדב פתח במהלכים הרגילים, ניסה לפתח התקפה באמצעות הפרש, הרץ והמלכה, אך לאחר שבעה-שמונה “מסעים” חש ערפול בראשו ובקושי עקב אחר מהלכי יריבו. מחשבותיו נדדו הרחק-הרחק מלוח-השחמט: אל ביתו, אל אמו, אל החצר שנתייתמה, אל המראה המחריד של הקומנדקאר המוּעף מן ההתפוצצות שמתחתיו, והדם הנשפך…

אצבעותיו אחזו בצריח, אך הוא לא יכול היה להזיזו ממקומו. “אני עייף” – אמר – “מצטער.”

“טוב, נפסיק, נמשיך בפעם אחרת” – אסף ארנולד את הכלים – “אתה תלך לישון עכשיו. יום קשה היה לך.”

בבית רוז היה חדר מיוחד לאורחים. חדר קטן ובו מיטה, שולחן-כתיבה וכיסא, כוננית ובה ספרים אחדים באנגלית ובעברית, ועל אחד המדפים ערימה גדולה של ירחונים מצוּירים. על הקירות היו תלויות שתי כרזות: באחת ציור של “סוּפרמן”, ובשנייה צילום של האנשים הראשונים שנחתו על הירח.

גברת רוז, דניאל ושיר הביאו את נדב אל החדר, הראו לו היכן חדרי-השירותים, היכן ימצא כל מה שיזדקק לו, ונפרדו ממנו בבִרכּת לילה טוב.

ד

נדב לא יכול היה להירדם. לקח אליו למיטה כמה חוברות של “הירחון הגיאוגרפי”, שיש בהן צילומים נהדרים של נופים, בעלי-חיים ואנשים מוזרים מארצות שונות בתבל. דִפדף בהן, אך גם התמונות המופלאות ביותר לא שבו הפעם את לבו. הטיל את החוברות לרצפה, כיבה את האור מעל לראשו, ועצם את עיניו.

ושוב עלה לעיניו מראה אביו וצער נורא חנק את גרונו. הוא נזכר איך עמדו יחד בסככת-הסדנה שבחצר ואביו הראה לו את כל חלקיו של מנוע מפורק ולימד אותו תפקידיו של כל אחד מהם; נזכר איך הרכיבו פעם, בימי חופשת הפסח, קטר-רכבת זעיר, צעצועי, שעבד על קיטור; ואיך נסעו פעם שלושתם, הוא, אביו ואמו, לאילת, והקימו שם אוהל על שפת הים ושהו בו שלושה ימים ושלושה לילות, שׂחו במפרץ, שטו על מפרשׂיה, בערב צלו בשר על גחלים, אכלו תחת כיפת-השמים, שרו ליד מדורה קטנה שהבעירו; ונזכר בחגיגת הסיום של כיתה ו', כשאביו היה גאה בו על הציונים הטובים שנרשמו בתעודתו, ולמחרת, כפרס על הצטיינותו, הסיע אותו אל הלונה-גל שעל שפת הכינרת…

הוא התהפך מצד אל צד, חונק דמעות בתוכו, ורק לפנות-בוקר נרדם.

החדר כבר היה מוצף אור-שמש כשהתעורר. השעה היתה שמונה. הוא מיהר לקום, להתלבש ולהתרחץ, וכשיצא, קידם את פניו דניאל בפנים שוחקות: “ישנתָ המון! עשר שעות אולי!” – “כן, הייתי עייף…” – מלמל נדב. דניאל היה לבוש במכנסי התעמלות-קצרים, בגופייה עם כתובת גדולה באנגלית, “קליפורניה”, לרוחבה, נעלי-התעמלות לרגליו ואמתחת-מסע של “אל-על” בידו. “אתה טס לחו”ל?" – חייך נדב. “עדיין לא. יש לי שיעור קאראטה, שאני לא יכול לוותר עליו. רק שעתיים. מוכן ללכת אתי? להסתכל?” לא, נדב לא היה לו כל חשק לכך. “טוב, אז אני משאיר אותך עם שיר. בטוח שתמצאו מה לעשות בלעדי.” שיר נכנסה באותו רגע לחדר. “אני משאיר אותו אתך” – אמר בדרכו החוצה – “אני סומך עליך שלא תשעממי אותו.” – “יהיה בסדר” – חייכה שיר, והסמיקה יותר מתמיד.

גברת רוז קראה לנדב לבוא למטבח לארוחת-הבוקר, ולאחר שסיים לאכול, נכנסו הוא ושיר לחדר-הילדים.

רגעים אחדים עמדו שם שניהם, מסתכלים כה וכה, נבוכים, אחר-כך אמרה שיר:

“אתה רוצה אולי לצאת קצת?”

“לאן?”

“לשדה. ללקט פרחים.”

“עכשיו? בעונה הזאת אין בכלל פרחים, נדמה לי.”

“זה רק נדמה ככה. יש הרבה: דרדר, טָיוּן דביק, קינָרֶס, רותם, קיטה, חרחבינה… אם יהיה לנו מזל, נמצא אפילו עדעד כחול, או קייצת.”

“בסדר, נלך.”

שיר לקחה אתהּ מספריים גדולים, ילקוט-צד, והם יצאו לדרך.

בקצה הרחוב שבו עמד בית רוז, השתרע שדה-בוּר על פני מישור וגבעה והוא היה צהוב בעונה זו של סוף הקיץ, רק הפרדסים שמשני צִדיו, ורצועה צרה ועקלקלה של ואדי שהתפתל בין שתי גבעות, היו ירוקים. פה-ושם היו משׂוּכוֹת-צבר, עץ תאנה בודד, כמה עצי שיזף, שהילדים קוראים להם דוֹם, וקבוצות קטנות של אקליפטוסים. כשיצאו מתחום היישוב ועלו על דרך העפר, אמרה שיר: “הרגשת רע אתמול בערב, בארוחה, נכון?”

“אני? רע?” – הצטחק נדב.

“אבא שלי נִדנד לך כהוגן, עם השאלות שלו.”

“הוא… הכוונה שלו היתה טובה…”

“כן, הכוונה… אבל הוא צריך היה להבין שאין לך עכשיו ראש לכל השאלות האלה… ‘מה אתה רוצה להיות כשתגדל’ וכל מיני דברים כאלה…”

הם פסעו בשתיקה. חגבים קטנים ואפורים ניתרו בין הקוצים שבצִדי הדרך, מזנקים בפתאום משיח אחד ונוחתים על שיח שני, מזנקים ונוחתים.

“מה את רוצה להיות כשתגדלי?” – שאל נדב.

“אני? אסטרונאוטית.”

“מה?” – קרא נדב ונעצר במקומו.

“מה’תה מתפלא כל-כך. כבר היו אסטרונאוטיות. רוסיות, ואמריקאית אחת.”

“אבל מה פתאום אסטרונאוטית?”

“אני רוצה להתרומם לחלל. לראות את כדור-הארץ מלמעלה. אולי גם להגיע אל הירח, או אל כוכב נוגה…”

“אין לנו אין חלליות!”

“עד שאהיה גדולה, תהיה לנו בוודאי. אז אולי אני אהיה האסטרונאוטית הישראלית הראשונה…” – הצטחקה שיר.

“חלום!” – אמר נדב.

“אתה הראשון שאני מספרת לו את זה.”

נדב הסתכל בה, תמֵה: איזה מין חלומות יש לילדה הזאת! הוא לא שיער כלל!

“ובינתיים אַת אוספת פרחים ומייבשת אותם…”

“בינתיים, כן…” הסמיקה שיר.

ולאחר כמה צעדים קראה: “או, והנה קינרס שלא נבל עדיין!”

במרחק של כעשרים צעד מן הדרך, בין החוחים היבשים, האפורים, שפריחתם קמלה כבר מזמן, והיתה לבנה עכשיו, כמו שׂערות-שׂיבה, עמדו חמישה צמחי קינרס, זקופים, גבוהים, תפרחתם הקיפודית ארגמנית-סגולה.

שיר הוציאה את המספריים מן הילקוט וקטמה שניים מהם.

“אַת אוהבת ללעוס את הגבעולים שלהם? הם טעימים!” ­– אמר נדב.

ושניהם קלפו את ציפת הגבעולים ומצצו אותם. טעמם היה חמצמץ-מתוק.

משם ירדו, דרך שדה החילף, אל הוואדי. שיחים ירוקים צמחו לשתי שפותיו: הרדופים, בפריחה ורודה ולבנה, נֵרְד מפיץ ריח רענן, מַרווה, אחי-רותם, רב-ברך, טיון דביק, ועוד.

שני שרקרקים פרחו ביעף מתוך הסבך בהיכנסם לתוכו.

“אתה רואה? אמרת שאין פרחים בקיץ!” – אמרה שיר, ובתשוקה החלה קוטפת מכל הבא לידה ושׂמה בילקוטה. “אפילו יקינתון יש!” – דילגה לעברו השני של הוואדי הצר וקטמה גבעול גבוה, שפרחים פעמוניים-תכולים צמחו כמחרוזת לאורכו.

“היזהרי! נחש!” – זעק נדב.

“איפה?” – קפצה שיר ממקומה בבהלה.

מבין שיחי הרותם הנמוכים התפתל נחש שחור, שמן, וזחל לעבר המקום שבו עמדה קודם. עכשיו גם היא ראתה אותו. נדב הרים אבן מן הקרקע וזרק אותה כלפיו.

“אל תהרוג אותו! הוא לא ארסי!” – צעקה שיר.

היה זה זעמן-מטבעות גדול, אך לא מסוכן. הוא הצטנף סביב עצמו, כמו סליל, וקפא במקומו.

“לתפוס אותו?” – אמר נדב – “אני יכול להחזיק אותו בראש ולא יעשה לי כלום. תוכלי לשים אותו בילקוט שלך ולקחת הביתה!”

“השתגעת? אני לא אוספת נחשים!”

“אסטרונאוטית!” – צחק נדב.

עוד רגעים מספר עמדו והסתכלו בנחש, שלא נע ולא זע, ואחר-כך התרחקו מן המקום.

“יש לי בקשה קטנה” – אמרה שיר בקול נמוך כשעלו שניהם בגבעה – “אל תספר לאף אחד מה שאמרתי לך.”

“מה שאמרת לי מה?”

“בקשר לתוכניות שלי… כשאהיה גדולה וכל זה.”

“בסדר.”

בראש הגבעה היתה חורשת אקליפטוסים צפופה, ובהתקרבם אליה נשמעו נביחות כלב עזות; כשנכנסו לתוך החורשה, גברו הנביחות, ונדב ראה בקצֶהָ, בצל העצים, בית קטן וגיבן, בעל גג של פח, ושני תריסי-העץ של חלונו תלויים בעיקום על ציריהם, כנוטים ליפול. גדר מרושתת הקיפה את הבית, ושער של סורגי-ברזל חלודים, גם הוא מעוקם, באמצעה.

“מי גר שם?” – נעצר נדב, משתומם.

“מה, אף פעם לא היית פה?”

“לא, את החורשה הזאת ראיתי תמיד מרחוק. לא ידעתי שיש בה בית.”

“גרה פה אחת שקוראים לה רוסלינה המכשפה.”

“מכשפה?”

“היא לא בדיוק מכשפה. רק קצת משוגעת” – הצטחקה שיר – “אומרים שהיא צועניה.”

“מה עושה פה צועניה, בישראל?”

שיר סיפרה שהאשה באה לארץ עם משפחתה לפני שנים רבות והם השתקעו בבאר-שבע. בעלה עזב אותה, לקח אתו את שתי הבנות שלהם, וחזר להונגריה, הארץ שממנה באו. אז באה היא לעין-השרון, במעט הכסף שהיה לה בנתה את הבית הקטן בחורשה, והיא חיה כאן לבדה. “אחרי מה שקרה לה, היא נעשתה קצת מטוּרללת” – חייכה שיר.

בהתקרבם אל הבית, הסתער הכלב – כלב-רועים גדול – על הגדר, בנביחות עזות, כאומר להתפרץ אליהם.

באותו רגע יצאה מפתח הבית אשה גבוהה, בעלת שיער שחור, עבה וארוך, לבושה בשׂמלה אדומה, רחבה ומרופטת, רגליים יחפות, וקראה:

“הביתה, אישטוואן! הביתה, מיד!”

הכלב השתתק, שמט עצמו מן הגדר, והלך כנוּע לעבר הבית כשלשונו משוּרבבת.

רוסלינה ניגשה אל השער, אחזה בסורגיו ואמרה:

“אתם זוג נאהבים, מה?”

היו לה עיניים שחורות נוצצות כמו גחלים, וצחוק דלק בהן.

“לא, אנחנו סתם חברים” – לחשה שיר והסמיקה.

רוסלינה נעצה מבטה בנדב:

“אתה הבן של אבירם, נכון?”

“כן. איך ידעת?”

“הייתי פעם אצלכם. אבא שלך סידר לי את קו-המים הנה, ואת הברזים” – הראתה בידה על ברז מטפטף שעמד בחצר.

מתחת לברז היתה שלולית גדולה וברווזים אחדים שוטטו סביבה, משכשכים בבוץ.

“תגיד לו שהברז לא נסגר טוב. אני רוצה שיבוא לתקן אותו.”

נדב ושיר הרכינו ראשיהם. שיר רצתה לומר, “אבא שלו מת,” אבל לא העזה, ושתקה.

“גם את אמא שלך אני מכירה” – הסתכלה רוסלינה בנדב בעיניים צוחקות, נוצצות, ושיניה הלבנות הבריקו – “היא אשה מוזרה. איזה מזל היא?”

פחד נכנס ללבו של נדב בהסתכלו באשה הזאת עם השיער העבה, הארוך, העומדת יחפה, ופניה שצִבען כעין הנחושת, לוהטות.

“אני לא מבין” – אמר.

“באיזה מזל היא נולדה?”

“לא יודע” – לחש.

“היא מזל דגים, נכון? היא נולדה בחודש מארס.”

צמרמורת עברה בגופו של נדב. כן, זה היה נכון: אמו נולדה בחודש מארס. האשה הזאת היא באמת מכשפה! – אמר בלבו.

“בוא נלך” – לחשה שיר.

“את לא צריכה לפחד ממני!” – צחקה רוסלינה ששמעה מה לחשה שיר לנדב – “אני לא טורפת ילדים!”

הכלב, שישב על עכוזו בצל הבית, קם באותו רגע על רגליו, ונבח לעומתם.

“שקט, אישטוואן! שקט!” – קראה רוסלינה.

“איזה מין שם זה, ‘אישטוואן’?” – שאלה שיר בלחש.

“אישטוואן זה השם של הבעל שלי” – צחקה רוסלינה – “והכלב הזה הוא הגלגול שלו. אַת יודעת מה זה גלגול?”

שיר הניעה ראשה לאות לאו.

“גלגול-נשמות!” – אמרה רוסלינה – “נשמה של בן-אדם יכולה להתגלגל בכלב, בחתול, אפילו בנחש! והבעל שלי, אישטוואן, כולם חושבים שהוא נעלם, אבל הוא לא נעלם – הנה הוא שם!” – הראתה בידה על הכלב וצחקה.

שיר נגעה בזרועו של נדב, לרמוז לו שיסתלקו מן המקום.

“טוב, שלום” – אמר נדב ועשה צעד ללכת.

“תגיד לאמא שלך” – אמרה רוסלינה – “שבהתחלה יהיה לה רע, אולי אפילו רע מאוד, אבל הסוף יהיה טוב. כן, בסוף יאיר לה המזל פנים…” – וצחוק נחושתי התגלגל מפיה.

“היא איומה!” – אמרה שיר בהתרחקם משם.

“ממש נפחדתי ממנה” – פלט נדב צחוק קצר.

“אתה מאמין בקוסמים? במגידי-עתידות?”

“לא, אבל… איך היא ידעה באיזה חודש נולדה אמי?”

“אולי היא שאלה אותה, כשהיתה אצלכם… או סתם ניחשה…”

“והנבואה הזאת… שבהתחלה יהיה רע ואחר-כך יהיה טוב…”

“אל תשים לב. חסר לה בורג בראש.”

בדרכם חזרה הביתה הלכו בצד הפרדס. לאחר שתיקה ארוכה אמרה שיר:

“בעוד שבועיים חוזרים ללימודים.”

“כן.”

“אתה מצטער שהחופש נגמר?”

“לא.”

שיר צידדה מבט אליו.

“אתה מודאג.”

נדב לא ענה, אך לאחר כמה צעדים אמרה שיר:

“אל תדאג. אתה יותר חזק משאתה חושב.”

ויותר לא דיברו.

כבר היתה שעת צהריים כשהגיעו הביתה.

“איפה הייתם? חשבתי כבר שאיזו מכשפה חטפה אתכם” – קידם דניאל את פניהם בפתח החצר.

“כמעט…” – חייכה שיר.

ה

תם החופש. עברו ימי החגים.

בבית-הספר השתדל נדב מאוד להתמסר ללימודים. בכיתה ז' נלמדו נושאים חדשים ומעניינים בטבע, חשבון. נעשו ניסויים בהפקת זרמי-חשמל, בהפרדה של חומרים אורגניים, ורבים מן הניסויים שהיו מלוּוים בהתפרצויות של אדי-גאזים מן המבחנות, או בשינויים מפתיעים של גווני תמיסות – עוררו התרגשות וקריאות-התפעלות בכיתה.

אבל קשה היה לו, לנדב, להתרכז. המורים נהגו בו בעדינות רבה, כפי שנוהגים בנער שהתייתם לא-מזמן, לא לחצו עליו בשאלות, לא הקפידו אתו על הכנת שיעורי-הבית, ובכל-זאת לא יכלו שלא לנזוף בו מפעם לפעם על פיזור-הנפש שלו.

פעם, בשיעור תנ"ך, כשלמדו ספר עמוס, שאל המורה:

“עכשיו יאמר לנו נדב מדוע רצה המלך אמציה לגרש את עמוס וקרא ‘חוזה, לך ברח לך’?”

נדב כאילו התעורר מחלום ופלט: “מה?”

“לא שמעת את שאלתי?”

“אני מצטער, המורה, אני…”

“יש לי רושם שאתה לא אתנו, נדב! אתה מתעופף לך באיזה מקום אחר!”

ואמנם היה נדב “במקום אחר”: לא על עמוס הרהר באותם רגעים אלא על אמו.

בהפסקות, כשכל הילדים היו מתפרצים החוצה עם הצלצול, להתרוצץ במסדרונות הבית, או לשחק בחצר, היה הוא נשאר, לעתים קרובות, בחדר-הכיתה, ומכין את שיעורי-הבית: פותר תרגילים בחשבון, או מעתיק פסוקי-תנ"ך, או רושם את נטיות הפועל של “לבש” בבניין התפעל.

אלמלא היתה שיר מתביישת, היתה נשארת לשבת על-ידו ולהכין יחד אתו את השיעורים. אבל היא היתה ביישנית. וגם חששה שלא יהיה זה לרצונו. באחת ההפסקות, העֵזה בכל-זאת לגשת אליו:

“בוא, תצא קצת החוצה!”

נדב נשא עיניו אליה: “מה?”

שיר הצטחקה: “יום יפה כל-כך ואתה נשאר פה בין הקירות הקרים האלה!”

“כן… נכון…” – אמר בפיזור-נפש וסגר את מחברתו.

כשיצאו אל החצר, אמרה שיר:

“בוא ניגש לקיוסק. אני רוצה לכבד אותך בגלידה.”

“מה פתאום גלידה?” – צחק נדב.

“סתם, מתחשק לי לכבד אותך!” – הסמיקה שיר.

“טוב, אם אַת דווקא…”

הם חצו את הרחוב, ניגשו אל הקיוסק, וכשעמדו וגביעי הגלידה בידיהם, אמרה שיר:

“אני יודעת מה מדאיג אותך.”

נדב צחק: “אַת תמיד יודעת מה מדאיג אותי.”

“אתה דואג לאמך, נכון?” – ליקקה שיר מן הגלידה.

“אַת כמו הרוסלינה ההיא!”

“לא, אני לא קוסמת. כשהיינו אצלך בפעם האחרונה, דניאל ואני, ושיחקנו ב’שבץ-נא', לא יכולת בכלל להתרכז במשחק! בכל כמה רגעים היית קם, מסתכל בחלון, יוצא החוצה… אמך לא היתה בבית, ואתה דאגת נורא! כאילו פחדת שלא תחזור… אתה דואג לה. נכון?”

נדב היסס רגע. חיוך עצוב היה בעיניו.

אך אז נשמע צלצול הפעמון והוא אמר: “טוב, בואי נחזור.”

והדאגה לאמו אמנם הסיחה את לבו של נדב מהרבה עניינים אחרים.

כי מאז מות אביו, היתה התנהגותה מוזרה ביותר.

לפני-כן היתה נוהגת – כמו כל אם היודעת את חובותיה – לקום השכם בבוקר, הרבה לפניו, להגיש ארוחה לבנהּ, להכין לו כריכים לבית-הספר, לשים לב ללבושו, לראות אם לא שכח דבר-מה לילקוטו –

אך מאז –

מאז מות אביו – כשנדב קם בבוקר, אריאלה עוד ישנה. וגם לאחר שהתרחץ והתלבש – עודנה ישנה. ומכיוון שאין הוא רוצה להעירה, הוא מכין לו בעצמו את ארוחת הבוקר, ארוחה קלה וחטופה, מחשש פן יאחר לבית-הספר –

פתאום, כשהוא מרכיב את ילקוטו על שכמו ועומד לצאת – היא נכנסת במרוצה אל המטבח, בכתונת-לילה, שׂערה פרוע, מוחה את השינה מעל פניה, וקוראת בבהלה: “מה קרה לי? השתגעתי לישון כל-כך מאוחר? למה לא הערת אותי?!”

“לא חשוב” – מחייך נדב – “הסתדרתי גם ככה.”

“בוודאי לא אכלת כלום!” – היא משיטה את מבטה על פני המטבח.

“אכלתי ושתיתי. הכול בסדר. אַת יכולה לחזור ולישון עוד מעט.”

“ולקחת אוכל לבית-הספר?”

“אמרתי לך. הכול בסדר. אל תדאגי.”

“זה נורא מה שקורה לי!”

וכשהוא חוזר מבית-הספר – ארוחת הצהריים אמנם מוכנה, אבל לא כמו אז. כשאבא היה בחיים, היו מוגשים לשולחן מרקים טעימים, של ירקות או של עוף, ירקות מבושלים – גזר, תפוחי-אדמה, שעועית ירוקה – פשטידות עם צימוקים ושקדים, פודינגים מקוצפים, לפתנים מתובלים בציפורן ובעלי-דפנה… עכשיו – נדמה היה כאילו הארוחות הוכנו בחיפזון, מאולתרות, עשויות ממזון משומר בקופסאות, מירקות קפואים שטעמם תפל –

מה היה לה, לאמו?

לפנים – היתה יושבת לידו כשהיה מכין את השיעורים, בייחוד את שיעורי הדקדוק והתנ“ך, שבהם לא הצטיין ביותר, והיא היתה בקיאה בהם עוד מן הימים שהיתה מורה. היתה מסבירה לו את כללי הניקוד, ומתקנת את שגיאותיו, ומשננת אתו פרקים שלמים בנביאים ראשונים שאותם ידעה בעל-פה… ועכשיו… כן, גם עכשיו היתה מתיישבת לידו כשהיה מבקש את עזרתה, אך היתה עושה זאת בפיזור-נפש. ראשה נתמך על זרועה, שׂערה נופל לשני צִדי פניה, מסתכלת באלכסון אל הספר או אל המחברת שלפניו, וכאילו חושבת על דברים אחרים. “מה, לא צריך דגש בקו”ף ב’מְתַקֵן'?” – הוא מצביע על המלה במחברתו. “כן! כמובן! צריך דגש! הרי זה בניין פיעל!” – היא קוראת כאילו התעוררה מחלום.

ומה שהדאיג אותו יותר מכול – שלא נתנה את דעתה בכלל על העניינים המעשיים של משק-הבית.

הוא צריך היה להזכיר לה מפעם לפעם מה חסר, מה צריך לקנות, אילו חשבונות צריך לפרוע.

“אַת יודעת שאין בכלל חלב בבית?” – הוא פותח את המקרר ומזכיר לה.

“מה, באמת? לא שׂמתי לב בכלל!”

“וגם החמאה נגמרה כבר!”

“מה’תה אומר! באמת צריך כבר לעשות קנייה גדולה! היום אני הולכת לחנות וקונה לנו מלאי לחודש ימים!”

“לא, אני אלך. אַת תתני לי רק רשימה ואני כבר אקנה.”

אריאלה לוקחת גיליון נייר גדול, עט, מתיישבת ליד השולחן במטבח ומתחילה לערוך רשימה של כל הדברים החסרים.

אך היא לא זוכרת בדיוק כל מה שחסר. היא מפסיקה לרשום, מהרהרת, וקוראת כלפי נדב:

“נשאר לנו עוד קפה, נדב?”

“כמעט שלא. כדאי לקנות.”

“ושמן?”

“כן, גם שמן צריך. וגם נייר טואלט. וגם סבון.”

ולפנות-ערב היא נתקפת מרץ ואומרת: “בוא, נלך יחד למַרְכּוֹל ונקנה כל מה שנחוץ.”

היא מקפידה לומר “מרכול” ולא “סוּפֶּר”.

ושניהם הולכים למרכול במרכז עין-השרון.

נדב מסיע את העגלה בין טורי המצרכים ואריאלה נוטלת מן המדפים את אלה שברשימה ומטילה אותם לתוך העגלה. אך נדב מוסיף עליהם דברים שאינם ברשימה ושהוא זוכר שהם חסרים. אחר-כך כשהם פונים לחזור הביתה, נושא הוא את שתי האמתחות הכבדות, ומניח לה לשאת רק שקית קלה. וכשהיא מוחה על כך, הוא אומר: “אַת יודעת איזה שרירים יש לי? אני מוריד את כולם בכיתה!”

פעם, כשעמד הוא בעצמו לצאת לחנות, לקנות דברי-מכולת, וביקש שתיתן לו כסף, פתחה את הארנק וקראה:

“מה אני רואה? יש לי רק שלושה וחצי שקלים!”

“יש בארון בוודאי!”

כשהיה יחזקאל בחיים, היה נותן לאשתו, בכל ראשון בחודש, כמה מאות שקלים להוצאות-הבית, והיא היתה שׂמה אותם בנרתיק-עור שבמגירת התכשיטים שלה, בארון-הבגדים. בכל פעם שנזקקה לכסף, היתה מוציאה משם כל כמה שדרוש לה ויוצאת לקניותיה.

“אין פה כלום!” – קראה כשפִשפשה בנרתיק שבמגירה – “אין אף פרוטה!”

מבוהלת נכנסה אל חדר-המגורים, פניה חיוורות, ובצונחה אל הכיסא, אמרה: “מה נעשה עכשיו?”

נדב חייך. “תוציאי כסף מן הבנק!”

אריאלה פקחה עליו עיניים מבוהלות: “איך מוציאים כסף מן הבנק? אף פעם לא הייתי בבנק!”

בעוד בעלה בחיים, היו כל ענייני הכספים נתונים בידו. הוא היה המפקיד והמשלם, המוציא והמביא, מעולם לא הניח לה לעסוק בדברים אלה. היא לא ידעה אפילו כמה כסף יש להם בבנק, לא שאלה ולא התעניינה, כי סמכה עליו בכול. ואם כי עברו כבר חודשיים מאז מותו, לא נתנה לבה על הדבר כל עוד הספיקו המזומנים שבבית להוצאותיהם, שהיו קטנות.

נדב התיישב למולה על הספה והסביר לה מה שהסביר לו דודו, נחמיה, בביקורו האחרון בביתם, שבוע לפני-כן: לרשותם עומדים בבנק, חשבון “עובר ושב”, שהם יכולים למשוך ממנו סכום כסף מסוים בכל חודש, זו הקִצבה של משרד-הביטחון, וכן “תוכנית חיסכון”, שיחזקאל צבר בה כמה אלפי שקלים במשך השנים, וכן דמי הביטוח…

“תרשמי צ’ק ותוציאי כמה שנחוץ לנו” – אמר נדב – “במגירה של המטבח יש פנקס צ’קים שאבא השאיר… יש לך זכות חתימה…”

“למי עלי לרשום צ’ק?…”

“לפקודת עצמך!” – אמר נדב.

“עצמי?”

נדב הוציא את פנקס הצ’קים ממגירת ארון-המטבח, הביאוֹ אליה והראה לה איך תרשום צ’ק לפקודת עצמה.

“כן, אני צריכה ללמוד לחיות” – נאנחה אריאלה כשהיא בוהה בפנקס שלפניה.

ועוד באותו יום, אחר-הצהריים, הלכו שניהם אל סניף הבנק שברחוב הראשי, ומנהל הסניף הסביר לאריאלה בדיוק איך עליה לנהוג בכספים העומדים לרשותה.

“אמא, אַת צריכה לשלם את חשבון הטלפון!” – קרא נדב בשובו יום אחד מבית-הספר, כשראה שדף החשבון, שהגיע אליהם בדואר שבוע לפני-כן, עודו מונח על המזנון בחדר-המגורים – “הסוף יהיה שינתקו לנו!”

“כן, אני יודעת. היום, היום אני הולכת לבנק ומשלמת!”

ואם כי למדה מעט-מעט את הִלכות יום-יום בעניינים מעשיים, וכבר ידעה שמִדי פעם צריך לגשת לבנק, למשוך סכום כסף מחשבון “עובר ושב”, ולפרוע את חשבונות החשמל, הטלפון, המסים והארנונות, הרי לא אחת ולא שתיים קרה שהיתה נתקלת באיזה קושי, מתבלבלת, ולא יודעת מה לעשות. את נדב כבר התביישה לשאול,לכן היתה מצלצלת אל חברתה ברוריה.

“ברוריה… אני מפריעה לך?… הגידי, מה זה בדיוק ‘כרטיס אשראי’. אני רואה שאנשים משלמים ב’כרטיס אשראי' ואינני יודעת מה זה. גם אני יכולה להשיג ‘כרטיס אשראי’?”

ברוריה, אשה בגילה של אריאלה, היתה חברתה עוד מן הימים שלמדו יחד בסמינר למורות. היא היתה רווקה, מעולם לא נישאה לאיש, והיתה מעשית מאוד. תמיד היו בפיה עצות טובות לאריאלה, איך תנהל את חייה. גם הפעם, כמו תמיד, שמחה לבאר לה, באר היטב, מהו “כרטיס אשראי”, איך משיגים אותו ואיך משתמשים בו. “אם אַת פנויה עכשיו” – הוסיפה ואמרה בטלפון – “אני יכולה לבוא אלייך ולהראות לך בדיוק מה לעשות.”

דבר זה היה מיותר לגמרי, כי אריאלה הבינה בין-כך-וכך מה צריך לעשות, אך ברוריה אהבה לשבת ולפטפט אתה, ותוך-כדי-כך לייעץ לה עוד כמה עצות, ולאריאלה לא היה נעים לומר לה שלא תבוא.

תוך עשרים דקות היתה ברוריה אצלה. הוציאה מארנקה את כרטיס-האשראי שלה, ולאחר שחזרה על הסבריה ביתר פירוט, יצא עם אריאלה אל החצר.

“למה אתם לא קוטפים את האשכוליות?” – אמרה בהסתכלה על העצים – “הביטי כמה פרי יש לכם!”

“אנחנו קוטפים. בכל יום אנחנו קוטפים כמה אשכוליות למאכל, למיץ…”

“אבל יש לכם המון! מה תעשו עם כל זה? חבל! הן תירקבנה! אתם צריכים לעשות קטיף ממש, למכור לאיזו חנות של פירות ותוכלו להרוויח קצת כסף!”

“כן, גם נדב אמר כך. אבל אינני יודעת מתי נעשה את זה. הוא לומד, ואני…”

“את רוצה שאעזור לכם? אני מוכנה לבוא יום אחד אחר-הצהריים, ושלושתנו…”

“לא לא. אַת עסוקה למעלה ראש! מה פתאום תבואי לעזור! אנחנו נסתדר! כן, בהחלט! טוב שאמרת לי!”

ועוד באותו ערב טִלפנה אריאלה אל נחמיה ושאלה לעצתו בעניין.

“נכריז על גיוס כללי!” – צחק נחמיה בטלפון.

ואכן, כשבוע לאחר זאת, בשעה מוקדמת של אחר-הצהריים, הגיעו מגדרה נחמיה ושלושת ילדיו – שני בנים, האחד בן 13, השני בן 11 – ובת בת 7. הם באו בטנדר שלהם והביאו אתם תיבות קרטון רבות ומקטפות, ויחד עם נדב ואמו, פשטו על הבוסתן והחלו בקטיף האשכוליות. אריאלה ושלושת ילדיו של נחמיה קטפו את הפרי מן הענפים הנמוכים, ונדב ודודו עלו על סולמות וקטפו מן הענפים הגבוהים. מתחת לעצים עמדו התיבות, ולתוכן הניחו את האשכוליות הגדולות, המבהיקות.

מאז מותו של יחזקאל היה הגן דומם. שום קול לא נשמע בו מלבד צפצוף הציפורים. כאילו גם העצים התאבלו על מות האיש שגידל וטיפח אותם, והֵשחו את ענפיהם לזכרו. לפנים, הדהדו בו גם קולות הלמוּת פטיש וזִמזום מקדח ונסירת משׂור מן הסדנה. הסדנה היתה נעולה ואילמת. אך עכשיו, משהחל הקטיף – התעורר הגן, שקק וצהל. הילדים, תוך כדי עבודתם, דיברו, צחקו, קראו זה לזה, ונחמיה, שהיה איש עליז מטבעו, פצח פיו בשיר מעל הסולם וכל היתר הצטרפו אליו. “בשנה הבאה נשב על המרפסת / ונספור ציפורים נודדות” – שר נחמיה בקולו הרם, הצלול, והילדים ואריאלה החרו-החזיקו אחריו: “עוד תראה, עוד תראה / כמה טוב יהיה / בשנה, בשנה הבאה.” “אדם חוזר וקציר יומו / צנוע הוא ודל…” הסתלסל קולו של נחמיה. וכולם אחריו: “הללויה וזה השיר / עולה מכל פינות העיר…”

ותוך שלוש שעות נסתיים הקטיף. עוד לפני ששקעה השמש בפתאי מערב, היו העצים גזוזים מפּריים והתיבות היו מלאות בו. רק בשלושה מהם לא נגעו, והם עמדו כמקודם, עמוסי אשכוליות, שהושארו לצורכי הבית.

אריאלה, לבושה במכנסיים ובחולצת-עבודה, פניה סמוקות מעייפות, שאלה, בעומדה לפני התיבות המלאות:

“ועכשיו, מה נעשה בכל הפרי הזה? למי אמכור אותו?”

“אַת אל תדאגי לזה” – אמר נחמיה – “אני אקח אותו אתי ואמכור אותו לירקן אחד באשדוד שיש לי קשרי-עבודה אתו. בעוד שבוע יגיע אליך צ’ק על הסכום שאקבל ממנו.”

“מה אעשה עם הצ’ק?” – אמרה אריאלה בתימהון, כאילו באמת לא ידעה מה עושים בצ’ק.

“תקרעי אותו ותעיפי את הקרעים אל הציפורים!” – צחק נחמיה. ואל הילדים קרא: “קדימה! להעמיס על הטנדר!”

ושניים-שניים נשאו הילדים את התיבות המלאות אל הטנדר, ונחמיה מרים אותן ומסַדרן בתוכו.

“עכשיו תיכנסו ותאכלו אתנו ארוחת-ערב!” – אמרה אריאלה.

“למה לך לטרוח?” – אמר נחמיה – “תוך שעה אנחנו בבית וארוחה מחכה לנו שם!”

“‘עובד אדמתו ישׂבע לחם’, כתוב, ואתם עבדתם וצריכים לשׂבּוע!”

“טוב, אז רק לחם!” – צחק נחמיה.

כולם נכנסו אל הבית פנימה ואריאלה מיהרה למטבח, הרתיחה מים לתה, פרסה לחם ומרחה את הפרוסות הרבות בחמאה ובריבה.

בעוד אריאלה טורחת במטבח, לקח נחמיה את נדב הצִדה, שׂם זרועו על שִכמו, ואמר, כלוחש סוד:

“מה נשמע, נדב? יש בעיות?”

“קצת… עם אמא…”

“קשה לה, מה?”

“קצת מבולבלת, לא יודעת כל-כך מה לעשות.”

“טוב, היא תמיד היתה מפוזרת.”

“עכשיו יותר מתמיד.”

“אבל אתה עוזר לה.”

“כן. עד כמה שאני יכול…”

“תזכור! אתה עכשיו הגבר במשפחה!” – טפח לו נחמיה על שכמו – “ואם יש איזה קושי – צַלצֵל אלי. אל תהסס. בכל שעה, ביום או בלילה!”

“טוב שבאתם היום. זה עודד אותה. גם אותי.”

ו

לאחר שהיה נדב הולך לבית-הספר, היתה עוד אריאלה מוסיפה לשכב על מיטתה זמן-מה, מנסה להיזכר בחלומותיה.

היא חלמה המון מאז מות בעלה. חלמה שהיא מתהלכת בערים מוזרות, שבתים קטנים, ישָנים, בהן, והיא תועה ברחובות ובסִמטאות, מחפשת את ביתה ולא מוצאת אותו. חלמה שהיא עומדת על סיפון של ספינת-מפרשׂ, לבדה, והנה רוח גדולה באה, סערה בים, גל מציף את הסיפון ומשליכהּ למים, היא שוחה בשארית-כוחה על הגלים הגבוהים, קוראת לעזרה ואין מציל. חלמה שהיא נוסעת בג’יפ עם יחזקאל בדרכים עקלקלות וצרות בין הרים, על סלעים, והנה הג’יפ מתהפך ומתגלגל עם שניהם לתהום. ולעתים היו פוקדים אותה חלומות קסומים, כמו אגדות: גן רחב-ידיים, ובין העצים הגבוהים וערוגות-הפרחים מתהלכים בגאווה טווסים הפורשׂים את מניפות זַנבותיהם הססגוניים, עגורים ורודי-נוצה, בנות-יענה ארוכות-צוואר, והיא מטיילת לאִטה ביניהם, מאושרת, ואחת היענים מתכופפת על-ידה, היא אוחזת בצווארה, מטפסת על גבה ורוכבת עליה… ובחלום אחר היא ילדה קטנה, סרט אדום ענוד בשׂערה, והיא הולכת עם אמה אל שפת-הים בתל-אביב, כורעת על החול הרטוב ובונה מִגדלים-מִגדלים, שהנטיפים שלהם נמַסים ונושרים, והיא בונה אותם שוב ושוב…

פתאום, כשהיא נזכרת בחלום לכל פרטיו באופן בהיר מאוד, היא קופצת מן המיטה, נוטלת עט ונייר, ורושמת אותו מהר-מהר, לבל יימלט ממנה…

אחר-כך היתה מתלבשת, אוכלת משהו קל, ויוצאת אל הגינה שבחזית הבית. פרחים רבים גידלה בגינה הזאת – ורדים, אירוסים, אפונה-ריחנית, גרניום, סֵיפנים, ציניות, סחלבים, ציפורנים, חרציות, צבעונים – והיא אהבה לטפל בהם: עדרה את העפר שמסביבם, גזמה את זלזליהם העודפים, תמכה את גבעוליהם, הִשקתה כאשר צמאו למים. בכל כמה ימים היתה קוטפת אחדים מהם, מכניסה הביתה ושׂמה בשני אגרטלים – באגרטל גדול שעמד על השולחן בחדר-המגורים, ובאגרטל קטן שעמד על שולחן-הכתיבה שלה, על גבי המפה הצחורה, מול החלון הקדמי.

אריאלה כתבה שירים עוד כשהיתה תלמידה בכיתה ו‘, ז’, ח', אבל היא לא הראתה אותם לאיש. לא לאביה ולאִמה, לא לחברותיה ולא למוריה. אחר-כך, כשלמדה בתיכון ובסמינר, פסקה מלכתוב. הלימודים והבחינות תפסו את כל זמנה, והיא אמרה לעצמה: כשראשי יהיה פנוי, אחזור ואכתוב. אבל גם לאחר זאת לא היה ראשה פנוי: כשהיתה למורה בבית-הספר, נעשתה עסוקה עוד יותר. צריכה היתה להתכונן הרבה לשיעורים, לעבור על מחברות, להשתתף בישיבות מורים, בפגישות עם הורים, בקורסים. לא היתה לה שעה אחת פנויה. ולאחר שנישאה ליחזקאל, היו המון סידורים מעשיים ובילויים משותפים במסיבות-חברים, בטיולים, בהליכה לקולנוע ולתיאטרון. לא עברה שנה והיא נכנסה להריון, וכשנולד נדב צריכה היתה להיניק אותו, לטפל בו מבוקר עד ערב, וגם כשגדל מעט, והחל ללכת לגן-הילדים, ואחר-כך לבית-הספר – היתה עסוקה אך בו ובמשק הבית.

וכל אותן השנים אמרה לעצמה: אני עוד אכתוב, עוד אכתוב. יום אחד אתיישב שוב ליד שולחן-הכתיבה ואניח שורות-שורות על גבי הנייר.

כי בעצם, בראשה, היא המשיכה לחבר שירים. הם “באו לה” גם מבלי שהתכוונה, כאילו מעצמם באו. תוך-כדי הליכה, מן הבית אל החנות, או מן החנות אל הבית, פתאום צצות לה שתיים-שלוש שורות של שיר; או כשהיתה מקלפת תפוחי-אדמה במטבח; ולא אחת קרה שבתוך שנתה, כמו מחלום, היתה שומעת שורה של שיר, שהיתה כה נפלאה בעיניה, עד כי היתה קופצת ממיטתה, מדליקה את האור ורושמת אותה על הנייר.

פעם, כשהיה עוד יחזקאל בחיים, עמדה וגיהצה חולצות לשלושתם. תוך-כדי גיהוץ עלו בלִבה שורות של שיר שנתחברו זו לזו כמעט כדי שיר שלם. חסרה היתה לה מלה שתתחרז עם “ירוק”. בעוד ידה אוחזת במגהץ, הסתכלה בחלון, בעצים הנראים בעדו, וחיפשה את המלה החסרה לה. לפתע עלה עשן מקרש-הגיהוץ… “אל אלוהים!” – התִיקה בבהלה את המגהץ מן הקרש… חולצת בעלה נחרכה, חור גדול נִבעָה בה.

דמעות עלו בעיניה. היא רגזה על עצמה, על פיזור-הנפש שלה, על הנזק שהיא גורמת לעתים קרובות מתוך שהיא מסיחה את דעתה מעיסוקיה. כשחזר יחזקאל מן העבודה, סיפרה לו שחולצת-שבּת שלו הושחתה כולה, באשמתה. “אני ראויה לעונש” – אמרה. “בהחלט!” – צחק יחזקאל – “ארבעים יום וארבעים לילה תהיי כלואה בחדר-העבודה שלך ותרקמי לי חולצת מלכוּת מחוטי-זהב!”

רק לאחר שהיה כבר נדב בכיתה ה', ויחזקאל נעדר רוב היום מן הבית – לקראת הערב היה חוזר מעבודתו במקומות מרוחקים – היה לאריאלה פנאי לשבת שעות רבות אל שולחנה מול החלון, ולכתוב.

על גבי דפים תלושים היו רשומות, ללא סדר, כמה שורות פה, כמה שורות שם, אלו ששִרבּטה בחיפזון במשך השנים, ברגע שעלו במוחה, ועכשיו, כשגם מחשבותיה היו פנויות יותר לעצמה, ישבה ותיקנה אותן, ושינתה, ושיפצה, וצירפה אחת לאחת, והעתיקה שוב ושוב, והשלימה.

ועדיין לא הראתה לאיש אפילו שיר אחד משיריה.

כשהיתה לה מחברת מלאה בשירים, מועתקים בכתב יפה ובהיר – שירים על עצים ושדות, על זריחות ושקיעות, על בעלי-חיים, על אהבה ובדידות – חשבה: מאין לי שהם טובים? אולי הם טיפשיים, ילדותיים, לא שווים כלום, ולחינם אני כותבת?

ויום אחד – היה זה כשנה לפני מות יחזקאל – החליטה שעליה להתגבר על היסוסיה ופחדיה ולהראותם לאדם שהיא מחשיבה את דעתו.

היה לה מורה לספרות בסמינר, שהיה גם משורר. וזה שנים רבות שנעשה למרצה באוניברסיטת תל-אביב. הוא האיש! – אמרה לעצמה, ובוקר קיץ אחד צִלצלה אליו לאוניברסיטה ובלב פועם אמרה: “אולי זכורה לך תלמידה אחת שלך בסמינר ששמהּ היה אז אריאלה הרפז?” – “איך לא אזכור?” – אמר המרצה-המשורר – “הלוא היית התלמידה הטובה ביותר בספרות בכיתה!” ושאל מה מעשיה, היכן היא חיה, וכדומה. אריאלה אמרה שהיא נשואה, שם משפחתה היום הוא אבירם, יש לה בן בן אחת-עשרה, “ואני…” – הוסיפה בקול רועד – “בשעות הפנאי שלי… כותבת שירים…” – “שירים! מיטב איחולי! האם פִּרסמת כבר את שירייך בעיתונים, או בספר?” – אריאלה אמרה שאיש מלבדה לא קרא עדיין את שיריה ושאין היא בטוחה כלל שהם ראויים לדפוס, ועל-כן החליטה לפנות אליו, שהוא עצמו משורר, והיא מעריכה כל-כך את דעתו. “אני יודעת שאתה עסוק מאוד… אבל אולי תוכל למצוא שעה-שעתיים… ולקרוא אותם ולהביע את דעתך?” – “כמובן! כמובן!” – אמר המשורר, שהיה מבוגר ממנה בכחמש-עשרה שנה, והוא קבע לה מועד לפגישה.

בבוקר היום המיועד אמרה אריאלה לבעלה שהיא נוסעת לתל-אביב לראות את הוריה, עטפה את מחברתה העבה בנייר כחול-מבריק, שׂמה אותה בנרתיקה, ונסעה לאוניברסיטה.

בשעה עשר בדיוק היתה בלשכתו של המרצה-המשורר. הוא קיבל אותה במאור פנים, אמר שמיד היה מכיר אותה, כי לא השתנתה מאז, אפילו יָפתה יותר, והִרבּה לשאול אותה על חייה. איש בעל פנים נמרצות היה, סנטר חזק שגוּמה באמצעו, תלתלים ששׂיבה זרקה בהם נפלו על מצחו, ועיניו התכולות חייכו בפיקחות. אריאלה הסתכלה בו וחשבה: איך, בעצם, העזתי לבוא ולבלבל לו את המוח עם השירים שלי… משורר כל-כך מפורסם, כבר חמישה ספרים הוציא, וכותבים עליו בעיתונים ומדברים עליו ברדיו… אבל הוא נטל ממנה את מחברתה, פתח אותה, דִפדף בה לכאן ולכאן, אחר-כך אמר: “טוב, תשאירי לי אותה. לאחר שאתפנה ואקרא את השירים, אצלצל אליך וניפּגש שוב. נשוחח על הדברים שאַת כותבת.” אריאלה הסמיקה מהתרגשות, הודתה לו והשאירה לו את מספר הטלפון שלה. כשליווה אותה אל הפתח, אמר: “עלייך רק לזכור שדעת משורר אחר על שירייך – לא היא החשובה. העיקר הוא הביטחון העצמי. אם אַת בטוחה שמה שאַת כותבת הוא אמת חצובה מנפשך – המשיכי לכתוב! סוף האמת לצאת לאור!”

בימים שלאחר זאת היתה אריאלה חסרת-מנוחה. בכל יום ציפתה לשיחת-הטלפון שתזמֵן אותה לפגישה באוניברסיטה, וכל צלצול של הטלפון הקפיץ אותה ממקומה, בתקווה שהִנה-הִנה זהו. היה זה כאילו ציפתה לפסק-דין גורלי שכל חייה תלויים בו, לשֵבט או לחסד. “מה יש לך? מדוע אַת עצבנית כל-כך?” – תהה עליה יחזקאל. “אני עצבנית?” – משכה בכתפיה. אבל היא לא חדלה להרהר בדבר. שנתה נדדה מעיניה. היו שעות שיאוש תקף אותה, והיא אמרה לעצמה: השירים כל-כך רעים בעיניו, שכדי לא לצער אותי הוא נמנע מלהפגש אתי, כדי לא להביע דעתו עליהם. לעתים עודדה את עצמה ואמרה: הוא פשוט לא קרא אותם עדיין, אין הוא מוצא זמן לכך, הוא עסוק מאוד… ולעתים רגזה עליו בלבה: למה הוא מותח כל-כך את עצבי? האם איננו מבין באיזו מתיחות אני מצפה לפסק-דינו?

עברו שבועיים, עברו שלושה, ואין קול ממנו. כבר גמרה בלִבה שתצלצל אליו ותשאל מה עלה להם לשירים שהשאירה בידו. ולעומת זאת חשבה: איזו זכות יש לי להאיץ בו?

הו, הייסורים של הציפייה לתשובה גורלית!

כחודש לאחר שמסרה את מחברתה, הגיע סוף-סוף צלצול הטלפון מן האוניברסיטה.

אבל לא היה זה קולו של המשורר, אלא קולה של אשה צעירה. היא היתה מזכירתו של המשורר-המרצה ואמרה שהוא ביקש למסור שהיה עסוק מאוד בבחינות של סוף השנה, ובעוד שבוע הוא יוצא עם משפחתו לשנת שבתון באנגליה ועל-כן לא הספיק, לדאבונו, לעבור על שיריה. הוא מתנצל מאוד. “האם תבואי לקחת את המחברת, או לשלוח לך אותה בדואר?”

אריאלה היתה כה המומה מן המכה שניחתה עליה, שרגע ממושך לא יכלה להוציא הגה מפיה. לבוסף לחשה: “אני אבוא לקחת אותה.”

דמעות עמדו בעיניה בהניחה את השפופרת על תושַבתהּ. שעה ארוכה ישבה ליד הטלפון ולא מצאה בה כוח לקום ממקומה. לשווא, לשווא התלבטה כל-כך אם להראות את שיריה למשורר, לשווא התרגשה כל-כך בבואה אליו, לשווא ציפתה במתיחות כזאת לפסק-דינו! וכשקמה לבסוף מן הכיסא, נקפצו ידיה העדינות לאגרופים והיא קראה בזעם: “איזה מין משורר הוא זה שלא מבין ללב זולתו!”

בראש חפוי נסעה למחרת לאוניברסיטה, נכנסה לחדר המזכירה, וללא אומר ודברים לקחה את מחברתה – זו שהיתה יקרה לה כל-כך, כל אוצרה טמון בה, ועכשיו היתה עלובה ומושפלת בעיניה – וחזרה אתהּ הביתה.

ימים קשים עברו עליה. מחשבה אחת ניקרה במוחה ולא נתנה לה מנוח: המשורר ודאי קרא את השירים, מצא שהם רעים, וכדי להשתמט מפּגוש אותה ומהביע את דעתו, ביקש ממזכירתו למסור לה מה שמסרה. כמה אכזרי הדבר!

והיא אמרה וחזרה ואמרה לעצמה: יותר לא אכתוב שירים! בכלל לא אכתוב!

ואכן, היא נפלה כל-כך ברוחה, ששבועות אחדים לא התיישבה כלל אל שולחן-הכתיבה שלה.

ופתאום, לילה אחד, היא מתעוררת משנתהּ, ושורות של שיר מצטלצלות לה בבהירות בלבה:

“בְּחַגְוֵי-הַסֶּלַע אֶסְתַּתֵּר לִי / כְּנָפַי שְׁמוּטוֹת / הָרוּחַ הוֹמָה בֶּהָרִים / אֲצַפֶּה עַד יַעֲבֹר זַעַם / לָעוּף, לָעוּף לַמֶּרְחָקִּים…”

והיא נזכרה במשפט שאמר לה המשורר: “העיקר הוא הביטחון-העצמי. אם אַת בטוחה שמה שאַת כותבת הוא אמת חצובה מנפשך…”

ובבוקר, לאחר שהלך נדב לבית-הספר, התיישבה שוב אל שולחנה וכתבה. שיר שלם כתבה.

ולאחר ימים אחדים כתבה עוד שיר.

וערב אחד אמרה ליחזקאל: “מה דעתך שאני אקנה לי מכונת-כתיבה?”

כי התחשק לה מאוד לראות את שיריה כתובים באותיות דפוס, ולא תמיד בכתב-ידה.

“רעיון מצוּין!” – אמר יחזקאל – “לי יש כל-כך הרבה מכונות ולך אין אפילו אחת! בהחלט לא צודק! תהיה זו מכונה לייצור… מה? סיפורים? רומנים?”

“לא, לאו-דווקא” – צחקה אריאלה.

“וזה צודק – שאַת לא מראה לי בכלל מה שאַת כותבת?”

“כשיהיה לי משהו שלם, שאני בטוחה בו לגמרי – אראה לך.”

“זִכרי! זו הבטחה!”

“כן, אני מבטיחה!”

ולמחרת הביא לה יחזקאל מכונת-כתיבה. קלה, מיטלטלת, נוחה ופשוטה לשימוש.

העמידו אותה על שולחן-הכתיבה, ושניהם ונדב התפעלו למראיה. היתה להם חגיגה משפחתית קטנה.

עד מהרה למדה אריאלה להשתמש בה, תחילה בשתי אצבעות ואחר-כך בכל העשר.

את השירים שעלו בלבה כתבה קודם בכתב-ידה, ורק לאחר שעשתה כמה טיוטות שלהם, ותיקנה וחזרה ותיקנה בכתב-ידה – העתיקה לבסוף במכונה.

יפה היה בעיניה מראה הדף הכתוב באותיות-דפוס, שורות קצרות וישרות, שורה תחת שורה. השיר כאילו לבש כבוד.

אך אהה, את הבטחתה ליחזקאל לא קיימה. כי חודשיים לאחר שקיבלה ממנו את מכונת-הכתיבה קרה האסון.

ימים רבים לאחר מותו, לא יכלה לשבת אל שולחנה ולכתוב. אך כעבור שבועות אחדים – כאילו נפרץ המחסום.

את כל יגונה על מות בעלה, את כל כאבה על אובדן האיש היקר לה, אבי בנה, שכה אהבה, שכה סעד אותה, את כל עיצבונה על בדידותה – הֶערתָה אל השירים. מעולם לא כתבה שירים כה רבים כמו בתקופה הזאת. הם נבעו מתוכה כמעיין מתגבר של מים צלולים, טהורים.

ויום אחד, היה זה שבוע לאחר חג החנוכה, אזרה אומץ והחליטה לשלוח את אחד השירים האלה לעיתון.

עורך נכבד” – כתבה במכתב שצירפה לשיר – “זה שנים רבות שאני כותבת שירים, לא מצאתי עוז בנפשי לשלוח גם אחד מהם לעיתון כלשהו, כי לא ידעתי אם ראויים הם לראות אור. במגֵירתי היו טמונים, בחשיכה, וסוד-שיח היה בינינו. ביני וביניהם בלבד. גם עכשיו אינני בטוחה אם אכן שיר זה שאני שולחת לך ראוי הוא שימצא מסילה אל לב קוראים רבים, קוראי עיתונך. אך בדבר אחד בטוחה אני: שהוא מבטא את האמת שבלבבי, אותה העליתי על הכתב כמידת כשרוני. אשמח אם השיר ידבר גם אל לבך ותפרסם אותו באחד הגיליונות הקרובים.

בלב פועם סגרה את המעטפה, הדביקה עליה בול, והלכה להטיל את המכתב אל תיבת-הדואר.

ז

ביום ששי אחד – יום יפה היה זה שלאחר הגשם ועלי העצים שבחצר הבהיקו בירקוּתם הרטובּה – כשחזר נדב מבית-הספר והתיישב אל השולחן לאכול את ארוחת-הצהריים, מצא בצד צלחתו עיתון פרושׂ, פתוח במדור הספרותי.

הוא לא הבין מה פתאום הניחה אמו עיתון לפניו, דבר שלא עשתה אף פעם, אך כשנשא את כף המרק מן הצלחת אל פיו, הניחה מיד, כי עיניו נתמלאו פליאה גדולה:

בראש דף העיתון, מצד שמאל, היה שיר מנוקד בן ארבעה בתים, ובראש השיר, באותיות גדולות:

שלח צערך על פני הרוח

מאת

אריאלה אבירם

הוא לא האמין למראה עיניו! “אריאלה אבירם!” שמהּ המפורש של אמו, באותיות דפוס, בעיתון! מעל לשיר!

“אמא! אַת! איך זה!” – קרא.

אריאלה נכנסה לחדר, פניה סמוקות מהתרגשות.

“גם אני לא האמנתי. קניתי את העיתון בבוקר. פתחתי אותו – והנה…”

“אבל איך?… שלחת שיר לעיתון והם קיבלו והדפיסו?”

“נס, לא?”

נדב הסתכל בה, וכאילו ראה אותה בפעם הראשונה באור אחר: משוררת! את דבריה מפרסמים בדפוס, ואלפים בכל הארץ רואים את שמה וקוראים מה כתבה!

“תמיד חשדתי בך שאַת כותבת שירים, אבל לא הייתי בטוח… אַת אף פעם לא הראית אותם!”

“הנה עכשיו אתה רואה! כשתגמור לאכול, תקרא. אכוֹל קודם-כול, המרק יצטנן.”

אך נדב כה נרגש היה, שהשתקע מיד בקריאה.

ברגשות מעורבים קרא את השיר: הוא שמח – שמח מאוד! – שאמו, לפתע פתאום, נעשתה מפורסמת והדבר גורם לה בוודאי אושר רב. אך השיר עצמו היה עצוב, והעלה בו שוב את זֵכר אביו.

“שְׁלַח צַעַרְךָ עַל פְּנֵי הָרוּחַ / וּבִרְבוֹת הַיָּמִים תִּמְצָאֶנּוּ / כְּמוֹ עֲלֵי-שַׁלֶּכֶת הַנּוֹשְׁרִים / לְרַגְלֵי הַהֵלֶךְ שֶׁעָמַד לָנוּחַ / מִנְּדוּדָיו בְּבָרְחוֹ מִמְּעָרַת פְּחָדָיו” –

היו השורות הראשונות, ואחריהן באו שורות שלא את כל הנאמר בהן הבין, אך הבין שהן מביעות כאב על שכוֹל ויתום, וסֵבל הבדידות.

“שיר עצוב” – אמר לאחר שקרא אותו פעמיים.

אריאלה התיישבה וקראה גם היא את השיר, כאילו קוראת אותו בפעם הראשונה. כאילו כאשר הוא נדפס בעיתון, הוא כבר לא שלה.

“אני אתבייש לצאת לרחוב…” – עלה חיוך על שׂפתיה.

“תתביישי? אַת צריכה להתגאות!”

“נדמה יהיה לי כאילו מצביעים עלי… הנה, זאת האשה שיש לה רגשות כאלה וכאלה… ואני, אף פעם לא אהבתי לגלות את הרגשות שלי לזרים…”

“אבל כל המשוררים כך, לא? כולם מגלים את הרגשות שלהם בשירים…”

“כן… אצטרך להתרגל לזה…”

לאחר שגמר נדב לאכול, אמר:

“זהו יום גדול בשבילך! השיר הראשון שלך שמופיע בדפוס! איך נחגוג את המאורע?”

“איך? – נתקע בשופרות!” – צחקה אריאלה – “נקרא לכל תושבי עין-השרון להתאסף בכיכר בבית-העם ונירֶה זיקוקין-די-נוּר לשמיִם!”

נדבר הרהר מעט:

“לצלצל לסבא וסבתא? להודיע להם שהופיע שיר שלך?”

“לא, לא. הם בעצמם יקראו. ממילא הם מקבלים את העיתון הזה בוקר-בוקר.”

“אז אולי ניסע לבקר אותם ונעשה חגיגה קטנה?”

“זה רעיון, כבר מזמן לא היינו אצלם.”

אריאלה צִלצלה לבית הרפז, אמרה לאמה שנדבר מתגעגע לראותם ושאלה אם יוכלו לבוא אליהם לשבָּת. “נשמח מאוד!” – אמרה אמה – “בואו, בואו, אנחנו מצפים לכם!”

ובשעה ארבע היו נדב ואמו בתל-אביב.

דירת הרפז היתה באחד הבתים הישנים והמכובדים של תל-אביב, שחלונותיהם צפו אל שׂדרות-רוטשילד. בקומת הקרקע היה משרד ובפִתחו שלט נחושת ועליו חקוקות המלים “עורך-דין משה-חיים הרפז”, ודירת המגורים היתה בקומה השלישית. בכל פעם שהיה נדב בא לבקר בדירה זו, כאילו נכנס לעולם אחר, שונה כל-כך מזה שבו גדל, בעין-השרון. החדרים היו מרוּוחים ואפלוליים, תקרותיהם גבוהות. וילונות כבדים היו תלויים על החלונות, שטיחים פרסיים עתיקים כיסו את רצפת החדר הגדול, ועמדו בו רהיטים כבדים וישנים: שולחן מלבּני רחב וסביבו כיסאות מרופדים, גבוהי-מִֶעדים; מזנון חטוב וגבוה ובו כלי חרסינה, גביעי בדולח, כלי-כסף נוצצים; כורסות-עור עמוקות; על הקירות היו תלויות תמונות שצוּלמו ברוסיה, של הורי סבו וסבתו, ושלהם עצמם בהיותם חתן-וכלה, ולצִדן ציורי נוף של יער ונחל, וכבשׂים וסוסים, במסגרות מוזהבות. בחדר אחר, שהיה חדר-עבודתו של הרפז, עמד שולחן-כתיבה רחב, מצופה עור, ועליו קסת-דיו, מַספֵּג, פסלוני-שיִש קטנים, וסביב-סביב לקירות היו כונניות מזוגגות ובהן ספרים בכריכות-עור ירוקות, אדומות, או מוזהבות. מעל לשולחן-הכתיבה היתה תלוּיה על הקיר תמונה גדולה של ישיבת “מועצת העם” במוזיאון תל-אביב, בה הוכרז על הקמת מדינת ישראל.

משה ורחל קיבלו את פניהם בשמחה, הושיבוּם ליד השולחן בחדר הגדול, ורחל הגישה תה בספלי-חרסינה, עוגיות שאפתה בעצמה, ומִרקחת של ריבת-תות-שדה. תוך כדי שתיית התה שאלו אותם על שלום ה“בוסתן”, הגינה, ענייני הפרנסה, לימודיו של נדב –

ואף מלה לא על השיר שהופיע בעיתון.

לבסוף לא יכול היה נדב להבליג ואמר, כשסומק עז מציף את פניו: “קראתם את העיתון היום?”

“יש איזה חדשות מעניינות? אני מקווה שלא רעות” – אמרה רחל.

“חדשות ישנות” – אמר משה. הבעה מרה עלתה על פניו הצהובות, חרושות-הקמטים – “שוב החלטה של מועצת-הביטחון של האו”ם נגד ישראל, בפעם המאה-ואחת."

“והאמריקאים? גם הם הצביעו נגדנו?” – שאלה רחל.

“לא. הם נמנעו. אבל הנציג שלהם, בנאומו, גם הוא גינה אותנו… הנה, שמעו מה הוא אומר…”

והוא קם ממקומו, ולאחר רגע חזר והעיתון בידו. התיישב וקרא מתוכו כמה שורות מתוך נאומיו של נציג ארצות-הברית באו"ם, שהיתה בהן האשמה נגד ישראל.

“שוב אנחנו אשמים בכול!” – אמר במרירות, שׂפם-השׂיבה שלו רועד – “לא המתקיפים הם האשמים, אלא אלה המתגוננים מפני המחבלים השואפים להרוס אותם!”

“אל תתרגז כל-כך, משה. בין כה וכה אין ערך להחלטות האלה” – אמרה רחל.

“אבא תמיד מתרגש נורא כשהוא מדבר פוליטיקה” – גיחכה אריאלה – “כאילו כל משא המדינה על שִכמו.”

“אפשר לראות רגע?” – נטל נדב את העיתון מידי סבו.

הוא פתח אותו, הפך את דפיו, ובהגיעו לדף הספרותי – הניח את העיתון לפני סבו.

משה נתן מבטו בעיתון, עיין בו רגע, ולפתע נשא את עיניו, שאור נדלק בהן, אל אריאלה, וקרא:

“מה? אַת?!”

אריאלה הסמיקה, חייכה, ואמה קראה: “מה יש שם, משה? תמונה שלה?”

“יש לך בת משוררת, רחל!” – בישר לה בעלה – “שיר מאת אריאלה אבירם! בראש העמוד!”

“אינני מאמינה!”

“קראי!”

“איפה המשקפיים שלי?” – קמה רחל ממקומה, ניגשה אל המזנון, הוציאה משקפיים ממגירתו, התיישבה, והשפילה מבטה אל העיתון.

“אינני מאמינה… אינני מאמינה…” – מִלמלה לעצמה.

שתיקה נשתררה. כל העיניים היו מופנות אל רחל, השקועה בקריאה.

כשגמרה לקרוא, קמה, ניגשה אל בִּתה, חיבקה את צווארה, נשקה לה, ובדמעות בעיניה אמרה: “אני מברכת אותך.”

משה משך את העיתון אליו, קרא בו בעיון רב, רגעים ארוכים, אחר-כך אמר: “כן, שיר חזק.”

“לולא נדב, לא הייתי אומרת לכם כלום… בעצמכם הייתם מגלים בוודאי…”

“להורייך לא היית אומרת? הרי לא תמיד אנחנו קוראים את המדור הספרותי בעיתון! תארי לך איזו בושה היתה זו אילו אחרים היו מספרים לנו!” – אמרה רחל.

“ממתי אַת כותבת שירים? הלוא אין זה השיר הראשון שכתבת!” – פנה אליה אביה.

“הו, מזמן… עוד כשהייתי תלמידה בבית-ספר בלפור…”

“והצלחת לשמור זאת בסוד מאִתנו! כל השנים!”

“אני ידעתי…” – עלה סומק קל על פניה של רחל. למרות שהיתה כבר בת 75, היו להם פנים בהירות-חלקות, עם קמטים זעירים בזוויות העיינים והפה, ושׂער-השׂיבה שלה היה מתוח לאחור, מפוסק באמצע, וגם הוא היה חלק ומִשיי.

“אַת ידעת?” – תמהה אריאלה.

“על חטאי אני מתוודה היום: כשהיית בכיתה ז' או ח', נכנסתי פעם לחדרך ומצאתי במגירה שלך מחברת עם כריכה עבה שסרט כחול היה ענוד סביבהּ. הייתי סקרנית מאוד, פתחתי אותה, וקראתי…”

“ממזרית!” – נופפה אריאלה באצבעה כלפיה.

“ולי לא סיפרת כלום!” – טען משה כלפי אשתו.

“לך? אתה התעניינת הרבה במעשי בתך הקטנה? בנך? תמיד היית עסוק בעניינ משרד! חוזים! משפטים! בקושי היינו רואים אותך בשעות הערב! וגם אז היו לך ישיבות!”

אחר-כך פנתה אל נדב:

“אמך, תמיד ידעתי שיש לה נפש של משוררת. כל חברותיה היו בצופים, או ב’השומר הצעיר‘, או ב’המחנות העולים’, והיא… היא היתה מתבודדת לה, מתהלכת לבדה בשׂדרה, מסתכלת בציפורים, הולכת אל שפת-הים ומבלה שם שעות, או יושבת בחדרה וקוראת… במשחקים, נדמה לי, לא לקחה חֵלק אף פעם…”

“אל תגזימי, אמא. אל תגזימי. שיחקתי הרבה.”

“כן, בבובות, כשהיית קטנה. היית מספרת להן אגדות. פעם חזרה מטיול של הכיתה לים-המלח ולערבה, אדומה מלהט השמש, עייפה, נכנסה לחדרה ובכתה. שאלתי אותה למה אַת בוכה? קרה משהו בטיול? – לא רצתה לענות. לבסוף אמרה בדמעות: יש שם נוף משגע כל-כך, שפשוט בא לבכות…”

“אמא, באמת! בכיתי מפני שהילדים הציקו לי בטיול, זה הכול!” – קראה אריאלה.

“די עם העבר! עכשיו העתיד לפנינו!” – אמר משה בקולו הצרוד מרוב עישון. גם שׂפמו היה צהוב מרוב עישון. – “שיר ראשון לאריאלה בדפוס, וזהו מאורע גדול שצריך לחגוג אותו!”

“וצריך להודיע לאמנון! אני מצלצלת אליו לפאריז!”

“מה פתאום להודיע לו!” – מחתה אריאלה – “אתם עושים מזה עסק כל-כך גדול, כאילו…”

אך אמה לא שָעתה לה. ניגשה אל הטלפון, חייגה, ולאחר דקה-שתיים דיברה אל בנה במרחקים: “אמנון, צִלצלתי כדי לבשר לך: אחותך משוררת! היום התפרסם השיר הראשון שלה בעיתון! שיר מצוּין!… כן, גם אנחנו לא ידענו… כזאת היא, מה לעשות? שומרת הכול לעצמה… כן, היא פה… שלומנו טוב, אבא מוסר דרישת-שלום לכולכם… כן, כבר אני נותנת לך אותה…” – ועם כך קראה לאריאלה ומסרה לה את השפופרת לידהּ.

“אמנון! מה שלומך? מדוע אינך כותב?… כן, תודה. תודה רבה… לא רק לך לא הראיתי… כן, אשלח לך את העיתון… אני מקווה, מקווה, מתי אתם חוזרים, אמנון? אני כבר מתגעגעת, גם אבא ואמא ונדב… מה, עכשיו שלג אצלכם? הו, זה נפלא! כל-כך הייתי רוצה לראות שלג! פאריז בשלג!… לא, איך אני יכולה לנסוע? להשאיר את נדב לבדו?… טוב, אז מסור שלום לשוש ולילדים…”

“הם חוזרים בקיץ, הוא אומר” – אמרה אריאלה והניחה את השפופרת.

ובערב הדליקה רחל נרות שבת, אווירה חגיגית שָרתה על כולם, ומשה נשא את גביעו לחיי הבת המשוררת ואיחל לה שתכתוב הרבה שירים טובים – “לא רק עצובים, גם שמחים” – ושאלפי קוראים ייהנו מהם.

אחר הארוחה נחה עליו רוח “פיוטית”, והוא סיפר איך בנעוריו, בהיותו עוד ברוסיה, קרא את שירי ביאליק, וטשרניחובסקי, ושניאור, ופיכמן, וידע רבים מהם בעל-פה, והם השפיעו עליו לעזוב את הארץ בה נולד ולעלות לארץ ישראל. יותר מכול – אמר – אהב את שירי טשרניחובסקי, כי הם היו “מאוד לא גלותיים” וחדורים היו רוח של “גאווה לאומית ואמונה גדולה בעתיד העם”. ועם כך השמיע שיר שלם שלו בעל-פה, בהברה אשכנזית, כפי שנכתב אז: “מַנְגִּינָה לִי וּנְגִינָה לִי מִיָּמִים מִשֶׁכְּבָר…” וכשסיים והשמיע את השורות האחרונות – “וְכִיבְשׁוּ אֶרֶץ בְּחֶזְקַת-יָד וְנֶאֱחַזְתֶּם בָּהּ / וּבְנִיתֶם בִּנְיַן-עָד לַדּוֹר הַקָּם הַבָּא!” – מחאו השלושה כף ואריאלה קראה “בראווֹ, אבא! כבר יותר משלושים שנה אני מכירה אותך ואף פעם לא ידעתי שאתה אוהב שירה, ואפילו זוכר שירים בעל-פה!”

“עוד הרבה דברים עלי אינך יודעת” – צחק משה. ובפנותו אל נכדו, אמר:

“ואתה, נדב, את מי אתה אוהב יותר, את ביאליק או את טשרניחובסקי?”

נדב נבוך, גמגם: “אני… אנחנו למדנו רק שירים אחדים של ביאליק… ‘אל הציפור’ ו’אל אחַי בציון' ו… ‘המַתמיד’… ו… אני לא זוכר אם למדנו בכלל שירים של טשרניחובסקי…”

“מה, לא למדתם את ‘אני מאמין’ שלו?” – התפלאה רחל.

“אולי… אני כבר לא זוכר… המורה שלנו לספרות היא כזאת סתומה…”

“הו, נדב! כך מדברים על מורה?” – נזפה בו אריאלה.

“לא, באמת! היא סתומה לגמרי! כשהיא מלמדת איזה שיר, היא מבַרבֶּרת כל-כך הרבה על כל מלה, וכותבת פירושים על הלוח, ומנתחת ומותחת… וכל מיני בַּבְּל”ת… עד שלא נשאר שום טעם…"

משה הסתכל בו כשחיוך מקנן תחת שׂפמו, ואמר:

“אבל את ‘אני מאמין’ אני בטוח שלמדתם!”

ומיד החל משמיע את השיר בעל-פה:

"שַׁחֲקִי, שַׁחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת

זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָׂח.

שַׂחֲקִי כִּי עוֹד בָּאָדָם אַאֲמִין,

כִּי עוֹדֶנִּי מַאֲמִין בָּךְ…"

ועוד לפני שהחל להשמיע את הבית השני, פצחה רחל בשיר, ואריאלה הצטרפה אליה, ושלושתם שרו יחד, בנעימה של געגועים:

"כִּי עוֹד נַפְ-שִׁי דְּרוֹר שׁוֹאָ-פֶת

לֹא מְכַרְתִּי-הָ לְעֵ-גֶל-פָּז…"

“כן,” – נאנח משה משסיימו לשיר את השיר כולו – “בימים ההם, כשהיינו צעירים, לשירים היתה השפעה! השפעה גדולה! היום… אני מסופק…”

“היום כותבים שירים אחרים, משה, שירים יותר… אישיים, הייתי אומרת” – אמרה רחל.

“כן, כן…” – נִענע משה בראשו.

כשנכנסו נדב ואמו אל החדר שהוקצה להם לשינה, אמר נדב:

“תמיד חשבתי שסבא הוא איש יבש כזה… כמו איזה מנהל בית-ספר שמפקח על התלמידים… היום ראיתי שהוא יכול דווקא להיות רך ככה…”

“מטִבעו הוא איש רך” – אמרה אריאלה – “אבל המקצוע שלו הקיף אותו בקליפה קשה. הוא כמו אגוז. קשה מבחוץ ופריך מבפנים.”

כל יום המחרת היה מעין יום חג. השמש זרחה ומשה הסיע אותם במכוניתו אל פארק הירקון, והם נהנו מטיול ממושך בין חורשות העצים והדשאים ומשיִט בסירה על האגם הקטן. רוחו של משה היתה שוב טובה עליו והוא הִרבּה להתלוצץ ולספר זיכרונות על “תל-אביב הקטנה”, כשהירקון היה “נחל של ממש”, זורם בשטף רחב, והוא וחבריו היו מטיילים לאורך שׂפתו עד מפלי-המים הגועשים של “שבע טחנות” ועד מבצר אנטיפטרוס הניצב על מעיינות ראש-העין.

לפנות ערב, לפני שעמדו אריאלה ונדב לנסוע בחזרה לביתם, שאל משה את בתו: “כמה שירים יש לך?”

“הו, המון! במשך השנים כתבתי אולי מאתיים, יותר, אבל רובם לא טובים. בוסר.”

“וכמה מהם אַת חושבת טובים? ראויים לדפוס?”

“אולי ארבעים, חמישים…”

“אַת צריכה להוציאם בספר!” – פסק משה בנעימה רצינית ומעשית.

“ספר!” – פרצה אריאלה בצחוק – “אני! מי יוציא לי ספר? אני לא ידועה בכלל!”

“אַת תהיי ידועה. תהיי ידועה. תשלחי לעיתונים, ידפיסו שיר ועוד שיר ועוד, ושמך ייוודע. אחר-כך תקבצי את השירים ותכנסי אותם בספר. עיתונים זורקים למחרת היום, וסֵפר נשמר ונקרא שוב ושוב. ספרים יש להם חיים ארוכים מאוד.”

“אולי גם ילַמדו אותך בבית-הספר!” – צחק נדב.

“אבל לא המורה ‘הסתומה’ ההיא, מה?” – טפח לו משה על שכמו.

למחרת, יום א', בהיותו בבית-הספר, ציפה נדב שמישהו מן המורים יאמר לו: “קראנו את השיר של אמך בעיתון יום ששי. התרשמנו מאוד.” או משהו מעין זה. אבל חלפו השיעורים, חלפו ההפסקות, ואיש לא אמר דבר. הוא התפלא בלבו: מה, הם לא קוראים את המדורים הספרותיים? או אולי לא מצא-חן בעיניהם השיר? – והתאכזב.

לפנות-ערב לקח את דף העתון שבו השיר, קיפלו, הכניסו לכיסו, והלך אל בית רוז. בבית הזה – ידע – לא קוראים עתון עברי. קוראים את “ג’רוזלם פוסט”, הכתוב אנגלית.

גב' רוז קידמה את פניו, שאלה לשלומו ולשלום אמו, אחר-כך אמרה: “דניאל הלך לשחק כדור-סל, אבל שרלי בבית, היא בטח תהיה שמחה לראות אותך.”

שיר ישבה בחדר-הילדים והכינה שיעורים, וכשנכנס נדב, הסמיקה מאוד, כרגיל, והתבלבלה כרגיל, ואמרה:

“אתה… רוצה שנראה טלוויזיה?”

“לא, סתם לא היה לי מה לעשות במיוחד…”

“שנשׂחֵק ב’אטארי'?”

“לא, תגמרי להכין את השיעורים, אני רואה שאַת באמצע…”

“לא חשוב. גמרתי כבר” – סגרה את המחברת שעל השולחן.

“פתרת את השאלות בחשבון שנתנו לנו?”

“בערך. אני שונאת את השאלות האלה. הלוואות, וקרן, ורבית, ואחוזים… אני בין כה וכה לא אהיה פקידה בבנק אף פעם. גם לא מנהלת-חשבונות.”

“כל אחד צריך לפעמים לנהל חשבונות… אַת רוצה שאעזור לך?”

“לא, אני אסתדר כבר. לא חשוב.”

נדב שתק רגע, אחר-כך אמר:

“הבאתי להראות לך משהו.”

והוציא את דף העיתון מכיסו, פרשׂ אותו, וּנתנוֹ לידהּ.

שיר הסתכלה בעיתון, ולאחר רגע פקחה עליו עיניים זורחות: “אמא שלך!”

“כן.”

“היא כותבת שירים!”

“כן.”

“זה… זה ממש מרגש…”

והיא החליקה מעל הכיסא אל הרצפה, נשענה בגבה אל המיטה, ייצבה את דף העיתון אל ברכיה, והשתקעה בקריאה.

נדב התיישב על הכיסא, החל משחק בקלידים של המחשב וציפה בקוצר-רוח שתגמור לקרוא.

היא קראה את השיר פעמיים ושלוש, אחר-כך נשאה אליו את עיניה:

“זה… זה שיר יפה מאוד, אני חושבת…”

“כן?”

“יש מלים שאני לא מבינה… כמו… ‘חַרְצוּבּוֹת’…” – העבירה מבטה אל שורות השיר – “או… ‘נֶאֱטַם’, או ביטוי כמו… ‘עֲבוֹתוֹת הַלֵּב הַמִּתְקַפֵּד בְּחֶרְדָּתוֹ’… אבל זה לא חשוב, בעצם, העיקר שתופסים את מה שהיא רצתה להגיד… העיקר שמרגישים אותו…”

“כן, זה נכון.”

“וזה שיר מלא רגש. הוא גם עצוב. זו פעם ראשונה ש… מתפרסם שיר שלה?”

“כן., פעם ראשונה.” ונדב סיפר לה שאמו כותבת שירים כבר שנים רבות, אלא שלא הראתה אותם לאיש.

“אבא שלך לא ידע שהיא כותבת שירים?”

“אני חושב שלא, אף פעם לא אמר כלום על זה…”

“חבל…” – נעצבו עיניה של שיר.

היתה שתיקה, ושיר התחרטה שהזכירה את אביו של נדב וגרמה לו צער. אחר-כך אמרה:

“אתה יודע? כל פעם שהייתי באה אליכם ורואה את אמך, ושומעת אותה מדברת, חשבתי: היא כמו משוררת…”

“באמת?” – הצטחק נדב.

“כן. היא נראית ככה…”

“איך?”

“ככה. עם השיער הדק שלה שנופל לה על הפנים כמו לילדה בת חמש-עשרה, ועם הידיים העדינות שלה שמתנועעות כשהיא מדברת, ועם הדיבור שלה… כאילו שהיא לא מתמצאת בכלל וחושבת על דברים אחרים… פעם נכנסתי אליכם ואתה לא היית בבית, והיא הושיבה אותי על הספה והתחילה לדבר אתי כאילו הייתי החברה שלה, בגילה. שאלה אותי מה אני הכי אוהבת לעשות ועוד דברים כאלה, וכשאמרתי לה שאני גם אוספת פרחים, שמחה כל-כך, ותפסה את היד שלי, ואמרה שאני מוכרחה לקחת אותה פעם אתי לקטוף יחד פרחי-בר… ובכלל…”

נדב חייך, אחר-כך אמר:

“אני לא חושב שמשוררת נראית אחרת מכל בן-אדם רגיל.”

“אולי זה נכון, אבל היא…”

באותו רגע התפרץ דניאל לחדר, בבגדי התעמלות, בנעלי התעמלות, פניו אדומות מהתרגשות, וקרא:

“ניצחנו את כפר-סבא 80–92! תתארו לכם – היה לנו תיקו בחצי-המשחק, 63–63, ובשבע הדקות האחרונות – 12 סלים! והם אפילו אחד לא! ניצחון אדיר!”

נדב ושיר הסתכלו זה בזה וצחקו.

“מה’תם צוחקים?” – העביר דניאל את מבטו מאחותו אל נדב ובחזרה.

“סתם… דיברנו על פרחים, ופתאום אתה בא עם סלים…” – חייכה שיר.

ח

“למה את מצוּברחת כל-כך?” – הִפנה נדב את מבטו מן המחברת שלפניו אל אמו, שנכנסה לחדר.

“גמרת כבר את החיבור על ‘עמוס כְבוֹקֵר וכנָבִיא’?” – אמרה אריאלה.

“שאלתי משהו. אַת לא ענית.”

אך אריאלה יצאה מן החדר ולא ענתה.

עברו עשרה ימים מאז התפרסם שירהּ בעיתון, ונדב שׂם לב לכך שכבר יומיים לאחר שובם מבית סבא וסבתא, כאילו נפלה רוחה של אמו. פגה השמחה, פגה ההתרגשות, פניה החווירו, עיניה היו עצובות. היא מיעטה מאוד לדבּר, וכשהיה חוזר מבית-הספר, כמעט לא שאלה אותו, כפי שהיתה רגילה, מה למדו, איזה שיעורים יש לו, וכדומה. גם לא ראה אותה יושבת ליד שולחנה בחדרה הקטן וכותבת. היתה יוצאת אל החצר, מטיילת בין העצים, חוזרת, ולא אומרת דבר. פעם התעורר משנתו בלילה ושמע את טפיחות רגליה היחפות על הרצפה, מתהלכת בחדרים.

“אַת כועסת על משהו?” – שאל כשנכנסה שוב לחדר.

“אל תדאג לי, נדב. גמוֹר להכין את שיעוריך וצא קצת אל החברים שלך לשחק. אתה סָפוּן בבית יותר מדי.”

“‘סָפוּן’, מה זה ‘סָפוּן’?” הצטחק.

“‘ספון’ זה נחבא בחדר” – חייכה אריאלה בעצבות, ושוב יצאה.

בערב, כשגמרו לאכול, ואריאלה שוב שתקה, אמר נדב:

“למה אַת לא אומרת לי מה יש לך? אני הבן שלך, לא? ואני לא ילד קטן!”

אריאלה הסתכלה בו בחיבה, חיוך עלה על שׂפתיה. לבסוף אמרה:

“כן, אתה ילד גדול, ונבון. הבט… כשמישהו מפרסם שיר, הוא מצפה שיעורר איזה הד… שידבר אל לב הקוראים אותו. הופיע שיר שלי בעיתון, עברו כבר עשרה ימים – ושום הד… איש לא אמר לי דבר… אז זה קצת מצער אותי, אתה מבין?”

“סבא אמר לך, סבתא…” – כמעט הוסיף: “גם שיר אמרה…”, אך עצר בלשונו.

“הם ההורים שלי, מובן-מאליו שהם רוצים לשמח את לב בִּתם.”

“סבא מבין בשירה, ראיתי.”

“כן, אבל זה לא נחשב. הבט, כל-כך הרבה אנשים מכירים אותי בעין-השרון, ונפגשים אתי, ברחוב, בחנות… אף אחד לא אמר לי כלום…”

“הו, כמה אנשים קוראים שירים? מעט מאוד!”

“יש, יש… יש חברות שלי מבית-הספר ומן הסמינר ומן הצבא, בתל-אביב, בירושלים, ביישובים שונים, ויש מורות שלימדו יחד אתי… חשבתי שאקבל מכתב מאחת מהן…”

“בטח מתביישות…”

“כשקוראים שיר או סיפור שעושים רושם חזק – לא מתביישים לומר זאת למחבר, אם מכירים אותו. אפילו ברוריה, שבכל פעם שהיא קוראת משהו מעניין במדור הספרותי היא מטלפנת אלי ומפטפטת ומפטפטת, אפילו היא לא מצאה לנחוץ לומר לי מלה.”

“אולי היא מקנאה…”

“אולי. אז כשאינני שומעת שום תגובה, אני חושבת: אולי השיר שלי כל-כך גרוע, שלא רוצים לצער אותי…”

“שטויות! אילו היה גרוע לא היו מדפיסים אותו!”

אריאלה חייכה. “אתה בן טוב, נדב!” – נשקה לו על לחיו.

כששכב נדב לישון, לא יכול היה להירדם שעה ארוכה. מחשבות רבות התרוצצו במוחו – איך לעודד את אמו שלא תהיה מדוכדכת כל-כך. ואז גמלה בלבו החלטה נועזת.

יומיים לא דיבר עם אמו אף מלה בעניין השיר שלה. כאילו נשכח הדבר מלבו, ונשכחה גם שׂיחתם עליו. בבוקר היום השלישי, הרכיב את הילקוט על שכמו, ובמקום ללכת ישר לבית-הספר, פנה אל הרחוב הראשי וניגש אל חנות הפרחים. החנות היתה סגורה עדיין, ועוברים ושבים אמרו לו שהיא נפתחת רק בשמונה וחצי. טוב, אז אפסיד שיעור אחד של דקדוק – אמר לעצמו – לא נורא. אמצא כבר איזה תירוץ למה אחרתי.

המתין כחצי שעה ברחוב, וכשנפתחה החנות, ברר לו שבע סֵיפנים סגולים, גבוהי-גבעול, ביקש שיצררו ויעטפו אותם יפה, וישלחו את הצרור בידי נער-שליח אל גברת אריאלה אבירם. לקח אחד מכרטיסי-הברכה המצויים בחנות, וכתב עליו לאט-לאט בכתב עגול, שאינו דומה לכתב-היד שלו, את המשפטים ששינן בלבו, חזור ושנן ביומיים האחרונים:

"למשוררת אריאלה אבירם! קראתי את שירך ‘שלח צערך על פני הרוח’ והוא עשה עלי רושם כביר. שיר עמוק ומלא רגש הכתוב בלשון נפלאה. קבלי-נא פרחים אלה כאות תודה, ואני מאחל לך שתכתבי עוד שירים רבים כאלה!

אחד ממעריצייך הרבים –"

והחליט לחתוך “ק.א.” – ראשי התיבות של “קורא אלמוני”.

הכניס את הכרטיס למעטפה, רשם עליה את השם ואת הכתובת, הדביק אותה ומיהר לרוץ לבית-הספר.

בבואו הביתה בגמר הלימודים, ראה מיד שפני אמו השתנו. אדמומית פרחה בלחייה, עיניה זרחו, והיא היתה מלאת מרץ ושמחה כששאלה אותו על לימודיו. בהיכנסו לחדר-המגורים ראה את צרור הסיפנים הסגולים נזקפים מתוך האגרטל הגבוה שעל השולחן, אך עשה עצמו כאילו לא השגיח בהם בכלל. אמו הגישה לו ארוחה, טעימה מתמיד, עם פשטידת גזר-וצימוקים, ורפרפת שוקולד, ורק כשגמר לאכול התיישבה לידו ואמרה:

“קרה לי דבר נפלא היום. קיבלתי צרור פרחים. אינני יודעת אפילו מיהו האיש ששלח אותו, ומצורפת אליו איגרת קטנה…”

היא קמה ממקומה, הלכה לחדר-המגורים, ובחוזרה הניחה את כרטיס-הברכה לפניו: “הנה, קרא!”

הסומק שהציף את פניו של נדב היה עז כל-כך, שנדמָה לו כי אוזניו בוערות, כשקרא את השורות הידועות לו, הכתובות על הכרטיס.

“יופי! נהדר!” – מִלמל בקול חלש, וגל של חום הציפו.

הוא הרגיש עצמו כפושע: גנב, רמאי. ובה-בשעה שמח שהמעשה שעשה הוציא את אמו מדיכאונה והיא שוב מלאת חיים ובוטחת בעצמה. רגשות שונים התרוצצו בקרבּו והתנגשו אלו באלו.

“אינני יודעת מיהו זה ‘ק.א’… אבל בעצם זה לא כל-כך חשוב. העיקר שישנו מישהו שהשיר נגע ללבו והוא התרשם, ומצא לנחוץ להודות…”

“אַת רואה – אמרתי לך!”

“מה שמוזר בעיני הוא זה שעברו כבר שבועיים מאז הופעת השיר, ורק עכשיו…”

“שיר לא קוראים דווקא ביום שהוא מופיע” – אמר נדב כשהוא חש לחץ חזק בתוכו – “לפעמים לא מבינים אותו כל-כך, וקוראים שוב, ואחרי כמה ימים עוד פעם…”

“כן, זה נכון…”

אריאלה הסתכלה בו: “אתה לא שמח?”

“אני… מה אַת מתארת לך? שאני… שאני… שאני לא אשמח כשאת מקבלת… מין תודה כזאת מבן-אדם ש… שהתלהב מן השיר שלך?” – גמגם נדב כשהוא מנסה להעמיד פנים שמחות.

“אתה נראה לי… כאילו משהו מציק לך…”

“מה פתאום!” – קם ממקומו בכעס.

בערב אמרה לו אמו:

“אתה יודע, נדב? כשמשורר מפרסם שיר ולא מגיע אליו שום הד – הוא כמו פרח שנובל מרוב יובש. וכשהוא מקבל מחמאה, מחמאה כנה, כמובן, אפילו אחת בלבד – הגבעול שלו מזדקף, ועליו נעשים רעננים – כאילו הושקה במים.”

ט

שיר כתבה ביומנה:

י"ב בשבט

היום אחר-הצהריים נכנס פתאום נ. כשישבתי והכנתי שיעורים. כל-כך הופתעתי! ולבי פעם כל-כך בחוזקה, שהייתי בטוחה שהוא שומע את הפעימות. אני משתדלת מאוד לא להסמיק כשאני נפגשת אתו, ולא מצליחה. דני לא היה בבית והיינו שנינו לבד בחדר. מצד אחד הייתי במבוכה, וברגע הראשון ממש נבהלתי, כי לא ידעתי מה נעשה, ומצד שני שמחתי שלא יפריעו לנו.

נ. הביא אתו עיתון עם שיר של אמו. השיר הראשון שלה בדפוס! הרגשתי גאווה שהוא בא להראות לי את השיר. אני בטוחה שלא הראה אותו לאף ילד אחר בכיתה. מה שמיעד – כך אני מקווה, מקווה, מקווה – שיש לו יחס מיוחד אלי. שעל-כל-פנים הוא מעריך אותי.

השיר באמת מרגש מאוד. ואם אני לא טועה הוא נכתב תחת הרושם הקשה שעשה עליה מות בעלה, אביו של נ.. הוא כתוב בשפה לא פשוטה, אבל כל השירים הטובים שנכתבים בזמננו, כתובים בשפה לא פשוטה, ובלי חרוזים, לא כמו אלה שאנחנו לומדים בבית-הספר.

אחרי שגמרתי לקרוא, היתה לנו שיחה רצינית, ואני חושבת שהוא העריך מה שאמרתי לו, על השיר ועל אמו, שאני די מחבבת אותה.

הוא לא מדבר הרבה. וכשאני רואה את העצב הנשקף מעיניו החומות, הגדולות, אני רוצה לנחם אותו.

אבל איך מנחמים בן שהתייתם מאביו? שאביו נהרג בידי מרצחים על לא עוול בכפו? זה נורא!

לדעתי, הוא חושב יותר מדי על אמו, ופחות מדי על עצמו, על חייו. גיל הנעורים הוא כל-כך קצר, שאם לא ננצל כל מה שהוא מעניק לנו – אז מתי?

רציתי להגיד לו עוד כמה דברים (ולאו דווקא בענייני שירה), כי היתה בחדר אווירה כל-כך שקטה ומקָרבת לבבות, אבל פתאום נכנס דני וקִלקל את הכול.

למה אני לא מעיזה אף פעם לאמור לו מה שאני באמת מרגישה!

י"ג בשבט

באתי לכיתה בבוקר, ואחרי השיחה היפה שהיתה לנו אתמול חשבתי שיפגוש אותי בחיוך, או שיאמר דבר-מה שמביע קרבה בינינו, שאנחנו מבינים זה את זו. אבל הוא עבר על-פני כאילו אני זרה. בקושי נענע בראשו לשלום. אחר-כך, בהפסקות, השתמט ממני. במסדרון הוא דיבר עם ילדים אחרים, ובהפסקה הגדולה, כשעמדנו בחצר קבוצות-קבוצות, כרגיל, ואני התקרבתי אל הקבוצה שהוא עמד בה, הסתלק משם כאילו הוא ממהר לאיזה מקום.

אני לא מבינה אותו! אם אין לו שום יחס אלי – למה בא אתמול להראות לי את השיר של אמו? ולמה בכלל הוא בא אלינו לעתים קרובות ומזמין אותנו אליו? רק בגלל דני? אבל דווקא אתו אין לו שפה משותפת, עד כמה שאני יכולה לראות.

בכל זמן השיעורים לא יכולתי להתרכז בלימודים, הראש התפוצץ לי מרוב מחשבות, עליו ועל עצמי. חשבתי שאני חייבת לשנות את כל ההתנהגות שלי כלפיו. שעלי לא להתקרב אליו, אפילו לא לומר לו שלום כשאנחנו נפגשים, להראות שאני אדישה לגמרי! אולי אז יתחיל המצפּון קצת להציק לו. אולי אז יתעורר בו רגש אלי. היה רגע שאמרתי לעצמי: תנדרי נֵדר לשכוח אותו לנצח!

אבל האם אוכל לשכוח? כשאני רואה אותו יום-יום, חמש או שש שעות? והאם בכלל יכול הרצון לשלוט ברגש?

הייתי כל-כך שקועה במחשבות שלי, שבשיעור תנ"ך, כשפנה אלי המורה שאומר בעל-פה את הקטע על “פרות הבשן” מעמוס, שהטילו עלינו לשנן בבית, הייתי כל-כך מבולבלת, שיותר משני משפטים לא הצלחתי להוציא מפי. התחלתי: “שִמעו הדבר הזה פרות הבשן אשר בהר שומרון…” ואחרי זה גִמגמתי “העושקות… הרוצצות…” ומכל צד נשמעו צִחקוקים, ושולי, היושבת לידי, לחשה לי “העושקות דלים, הרוצצות אביונים”, אבל אני נאלמתי דומייה והתיישבתי בבושת-פנים, והמורה נזף בי ודרש שאלמד למחר את כל הפרק כולו בעל-פה בתור עונש. וכל זה קרה לי למרות שידעתי היטב את הקטע.

השפלתי את עיני ולא העזתי להפנות את מבטי לעבר הספסל שעליו יושב נ., כדי לא לראות איך הוא בז לי.

בבית רבתי עם כולם. באמצע הכנת השיעורים, כשאני משתדלת ללמוד שוב בע"פ את הפרק בעמוד – הכניס דני קַלֶטֶת של מייקל ג’קסון לתוך הרדיו-סטיריאו שלו, וכל החדר התמלא ברעש השירה הצווחנית של הזמָר הזה, שאני בין-כה וכה לא יכולה לסבול אותו. ביקשתי אותו שיפסיק, כי הוא מפריע לי ללמוד, והוא, כאילו לא שמע מה אני אומרת, המשיך לשבת על המיטה ולנענע את הידיים והראש לקצב המוזיקה המשגעת הזאת. ניגשתי אל המכשיר ולחצתי על כפתור המַפסֵק. “אַת לא תעיזי!” – צעק והפעיל שוב את המכשיר. התקוטטנו וכמעט הלכנו מכות, אלא שאז נכנסה אמא, הפסיקה את המוזיקה וסילקה אותו מן החדר.

בארוחת-הערב לא היה לי תיאבון. טעמתי קצת מן הסלט וקצת מן הבשר, ואת הרוב השארתי על הצלחת. אמא שאלה בדאגה אם יש לי כאב בטן או כאב ראש, או שהאוכל לא טעים לי, ואני רק נענעתי בראשי וישבתי כאילמת. אז התחיל אבא להתגרות בי, ובטון ההתבדחות שלו אמר: “שר-לי של-נו במצב-רוח! מישהו הר-גיז אותה ב-בית-הספר!” וכעבור רגע: “שר-לי חלמה ח-לום רע! על ח-תול ש-חור שטרף צי-פור קט-נה! נכון?”

קמתי מן השולחן, הלכתי לחדר, נפלתי על המיטה ובכיתי.

ט"ז בשבט

אתמול היה חג-האילנות, ושתי כיתות ז' נסעו להרי-יהודה, לנטוע עצים ביער הקרן-הקיימת.

כבר מראשית היום לא האיר לי המזל פנים. הייתי בין הראשונים שנכנסו לאוטובוס והתיישבתי ליד החלון. שני מושבים לפנַי התיישבה מיכאלה ליד חלון. כשנכנס נ., נעצר רגע, שלח מבטו לאורך האוטובוס, כאילו שוקל איזה מקום פנוי יבחר לשבת בו – ולבי פעם בחוזקה, בתקווה שיישב על-ידי – אך אכזבה מרה היתה מנת-חלקי. הוא התיישב על-יד מיכאלה.

כבר לא היה לי מצב-רוח לשום-דבר. הילד שהתיישב לידי, אריה לוי, ניסה לקשור שיחה אתי, אבל אחרי שלושה משפטים התייאש, כי כמעט לא עניתי לו. הסתכלתי כל הזמן אל גבם של נ. ובת-זוגו למושב, וכמו ענן קודר ירד עלי. לא שמעתי מה דיברו ביניהם, כי היתה המולה די גדולה באוטובוס מכל הפטפוטים והצחוקים, אבל ראיתי איך הם פונים זה לזו, מחייכים, צוחקים מדי פעם, מספרים בדיחות, כנראה, ונהנים.

הקנאה בערה בי.

וכל הזמן שאלתי את עצמי: מה הוא מוצא בה? איזה עניין יש לו לשוחח אתהּ בהנאה כזאת?

נכון, מיקי היא ילדה יפה. יש לה שיער שחור, ארוך, וגבות שחורות, ועיניים שחורות ולוהטות. והיא מפותחת מאוד מבחינה מינית. כמו בת ארבע-עשרה או חמש-עשרה. אבל האם היופי יענה את הכול?

אני לא מתפלאה שיש ילדים שנמשכים אליה. בייחוד שהיא מפתה אותם שיימָשכו. עושה להם עיניים, מתגנדרת (אני חושבת שהיא גם צובעת את השפתיים, בצורה שלא מבחינים כל-כך), ויש לה תנועות מגרות. אבל היא ילדה ריקה! תלמידה גרועה, ששום דבר לא מעניין אותה מלבד למצוא-חן בעיני הילדים והמורה הצעיר להתעמלות!

לכן זה כל-כך הכאיב לי שנ. שהוא נער עדין ורציני, ורגיש כל-כך – גם הוא כאילו נמשך אליה! פשוט לא יאומן! מנוגד לאופי שלו!

אחרי שיצאנו מרמלה ופנינו לכביש המוביל לבית-שמש, התחיל המורה לגיאוגרפיה שנסע אתנו, להסביר ברמקול את הדרך: איפה הגבול בין השפלה ובין הרי-יהודה, איפה עמק איילון, מהי “פרשת-המים”, לאן זורמים הנחלים, מה ההבדל בין סלעי גיר וסלעי צוֹר, וכו' וכו' וכו', אבל הדברים נכנסו לי באוזן אחת ויצאו בשנייה, כי לא יכולתי להסיר את מבטי מגבו של נ. ומן הסוודר האדום של מיקי.

ירדנו מן האוטובוס בין בית-שמש לכפר-זכריה וטיפסנו ברגל על הגבעה הסלעית שממזרח לכביש, שם כבר היו שורות-שורות של בורות קטנים, חפורים, ולידם שתילי אורן. עובד הייעור של הקרן-הקיימת, בחור גבוה ורזה, לבוש בגדי חאקי וכובע טמבל לראשו, נתן לנו מעדרים והדריך אותנו מה לעשות. היה עלינו להתחלק לזוגות-זוגות, כל זוג לשתיל. אחד מחזיק בשתיל כשהשורש שלו בבור, והשני מכסה בעפר, ואחר-כך מהדקים ועושים גומה מסביב.

שוב נצנצה בי תקוה שנ. יבחר בי לבת-זוגו.

ושוב קדרו עלי השמיִם, כשראיתי שהוא הולך אתה אל קצה השורה, המעדר על כתפו, וכבר היא גוחנת אל הבור עם השתיל בידה והוא מניף את המעדר…

“קשה כשאוֹל קנאה” – כמו שכתוב בשיר-השירים.

בצהריים כשהתאספנו בחורשה לנוח ולאכול בצל העצים, וכולם היו צוהלים ועליזים ומספרים זה לזה כמה שתילים הספיקו לשתול וכו' – רק אני לבדי הייתי עצובה. התיישבתי לרגלי אחד העצים, מחוץ למעגל, פתחתי את חבילת האוכל שלי ולעסתי את הסנדוויץ' שלי. אחי היקר, שכל הזמן היה עליז בצורה לא רגילה, וקפץ ממקום למקום, והתחרה עם מישהו בזריקת אבנים לרוחק – הואיל בסופו של דבר לגשת אלי ושאל מה יש לי? מדוע אני כל-כך לא חברתית? “לא נאה לך לשבת עם כולם?” – אמר. אמרתי לו שיעזוב אותי במנוחה. ואמנם הוא שמח מאוד לעזוב אותי וחזר אל חבריו הטובים.

אחי לא מבין אותי בכלל. כשאני מתבודדת הוא חושב שזה מפני שאני גאוותנית.

בדרך חזרה, ישב נ. ליד אחי, והיתה לי קצת מנוחה מן הרגשות המרים שלי, אבל כשהגענו לעין-השרון וירדנו מן האוטובוס, ראיתי איך מיכאלה ניגשת אליו, אומרת לו משהו בתנועות המחוּנחנות שלה, ושניהם צוחקים.

כשהגעתי הביתה, הרגשתי יאוש כזה, שרק מחשבה אחת היתה לי בראש: איך לאבד את עצמי לדעת.

י"ט בשבט

היום זרחה לי השמש מבין העננים הקודרים.

וזה מה שקרה: בשיעור עברית הביאה המורה את מחברות החיבורים כדי להחזיר אותן לתלמידים. תיכף כשהניחה אותן על השולחן ראיתי שהמחברת שלי למעלה. נושא החיבור היה “האדם ועץ השדה”. היא פתחה את השיעור ואמרה: “רוב החיבורים היו קצרים מדי, ונכתבו כאילו לצאת ידי חובה. כותביהם לא הבינו כנראה את הנושא ולא התעמקו בו. חשבו שעליהם לעמוד על התועלת שמפיק האדם מן העץ. אבל אני שמחה לציין את חיבורה היפה של שיר רוז, המדבר בעיקר על הקשר הנפשי בין האדם והטבע…”

וקראה שני דפים שלמים מתוך החיבור שלי!

בסוף השיעור, כשיצאנו מן הכיתה, ניגש אלי נ. ובפנים מאירות אמר: “זה היה יופי! באמת! הלוואי ואני יכולתי לכתוב כך! נזכרתי בטיול שלנו בקיץ, כשהלכנו לקטוף פרחים. כבר אז ראיתי כמה אַת קרובה לטבע.” וחייך חיוך כזה…

של הבנה? של חיבה?

הייתי מאושרת כל היום.

הרגשתי פתאום שיש טעם לחיות.

י

אריאלה הוסיפה לשלוח את שיריה לשניים-שלושה עיתונים בתקווה כי ידפיסו אותם. פעם נחלה אכזבה מרה, כשהוחזר לה אחד השירים, והעורך כתב “לדאבוני לא מצאתי את שירך מתאים לפרסום בעיתוננו” וכו'; אך כשלושה חודשים לאחר הופעת שירה הראשון, הופיע, לשׂמחתה הרבה, שירהּ השני.

היה זה שוב יום ששי, היום בו מכיל העיתון מדור ספרותי, ושוב, כמו בפעם הראשונה, הניחה אותו אריאלה על השולחן כשחזר נדב מבית-הספר וישב לאכול.

באמצע העמוד, מוקף מסגרת גדולה, היה השיר, ארוך מן הראשון, בן שבעה בתים, ומבטו של נדב נפל על הכותרת:

קינת רות

מאת

אריאלה אבירם

ועוד לפני שעיין בשיר עצמו, קרא:

“יופי, אמא! אַת מתקדמת! כל הכבוד!”

“כן, אני באמת שמחה!” – שׂמה ידה על שכמו ונשקה לו.

הוא העיף מבט חטוף על דף העיתון, הניחוֹ הצִדה, ולאחר שגמר לאכול, התיישב על הספה וקרא את השיר.

מתחת לכותרת, בצד, היה פסוק מספר רות: “וימותו גם שניהם מַחלון וכליון” (א‘, ה’).

ואחריו בא השיר:

כְּשֶׁלִּקְּטָה שִׁבָּלִים אַחַר הַקּוֹצֵר,

מִלְּלוּ הַמְּלִילוֹת אֶל אֶצְבְּעוֹתֶיהָ

אֶת זֵכֶר מַרְאֵה כִּלְיוֹן

נוֹפֵל עַל הָאֲבָנִים בִּשְׂדֵה-מוֹאָב.


גָּדוֹל כְּאֲלוֹן כִּלְיוֹן

כַּפּוֹת יָדָיו כְּכֵילַפּוֹת,

אוֹחֲזוֹת בְּמַחְרֶשֶׁת הָעֵץ

הַפּוֹלַחַת רְגָבִים

בֵּין אַבְנֵי מוֹאָב.


נָשְׁרוּ הַדְּמָעוֹת אֶל הָעֳמָרִים:

וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה.

משְׂכֻּרְתֵּךְ שְׁלֵמָה, אָמַר.

וְאָנֹכִי נָכְרִיָּה.

אלה היו שלושת הבתים הראשונים. הוא הפסיק לקרוא והרהר. נזכר בספר רות, שלמדו בכיתה אחרי שגמרו את ספר שופטים, ובזיכרונו עלה מראה רות המואביה, שהלכה עם נעמי, חמוֹתה, אל בית-לחם יהודה, לאחר מות בעלה, כליון, והיתה מלקטת שיבולים בשדה של בועז. והבין שלא על כליון הוא השיר, אלא על אביו, זיכרונו לברכה.

אחר-כך קרא את יתר הבתים, שהאחרון בהם היה:

כִּלְיוֹן, כִּלְיוֹן,

אֲנִי מְלַקֶּטֶת וְחוֹבֶטֶת,

אֵיפַת שְׂעוֹרִים לִי

קָלִי לִשְׂבֹּעַ

אַךְ אָנֹכִי נָכְרִיָּה.

רגעים ארוכים לאחר שגמר לקרוא, נשאר יושב, העיתון על ברכיו, עיניו אל החלון, והרהר. שוב זכר את אביו, שהיה “גדול כאלון”, והיו לו זרועות ארוכות ושׂעירות, והיה עודר סביב העצים ומנכש את העשבים, והיתה להם חלקה אחת בקצה ה“בוסתן”, שצימחה יבלית פרועה וצפופה, ופעם עמדו הוא ואביו – מעדר בידו, טורייה בידי אביו – ועקרו שניהם את עשב-הפרא הזה, המזיק לעצים, וחפרו עמוק, להוציא את השורשים, כדי שלא יצמחו מחדש, ואביו אמר לו: “תזכור, נדב, את הרע צריך לעקור משורש! תמיד!” ושוב עמד לעיניו המראה המחריד של אביו ה“נופל על האבנים”.

כשנכנסה אמו לחדר, היה עוד כולו תחת הרושם של זיכרונותיו, והוא לא אמר לה דבר על השיר.

“השיר דיכא אותך, אני רואה” – אמרה.

הוא לא ענה. השפיל מבטו אל דף העיתון, ולאחר שעבר שוב על פני השורות, שאל אותה לפשר המלים שלא הבין. היא הסבירה לו אותן: “מְלִילוֹת” – אלה הן שיבולים רכות שהבשילו; “כֵּילַפּוֹת” – מיני מַכּוֹשים שחופרים בהם; “חובטת” – מניפה ומכה את השיבולים כדי להוציא מהן את הגרעינים; “קלי” – קומץ של שׂעורים קלויות, שהיו נוהגים לאכול אותן בימים ההם.

“אַת מרגישה שאַת… ‘נָכְרִיָּה’?” – שאל.

“אני תמיד קצת נָכְרִיָּה בכל מקום…” – הצטחקה.

בערב, באמצע הארוחה, צלצל הטלפון ואריאלה מיהרה לענות.

“תודה, תודה רבה… כן, לא מזמן, לפני חודש בערך… יהיו גם שירים שמחים, אני מקווה… אבל זו האמת, מה לעשות?… לא, הפעם לא נוכל לבוא… ושוב תודה רבה לכם.”

היו אלה הוריה, שצִלצלו מתל-אביב לברכהּ. הפעם קראו את השיר מעצמם, כי בכל שבוע עקבו אחר המתפרסם במדור הספרותי לראות שמא הופיע שיר שלה.

למחרת, לפני הצהריים, צלצל שוב הטלפון. נדב היה בחדר ושמע את אמו עונה, בקול קהה:

“כן… כן… לא, לא חשבתי על זה… אני מצטערת, אבל זהו… על דברים כאלה לא מחליטים…”

ולאחר הפסקה של רגעים רבים, שבהם רק הקשיבה לדובר מצִדו השני של הקו, אמרה: “אולי עוד נדבר על זה פעם, בהזדמנות… כן… על-כל-פנים אני מודה לךְ שצלצלת.”

“מי זה היה?” – שאל נדב.

“ברוריה” – צנחה אל הכיסא והעבירה ידה על מצחה, כאילו מוחה זיעה.

“בירכה אותך על השיר!”

“הו, מוטב שלא היתה מצלצלת בכלל!” – ענתה בקול נרגז.

“לא קראה אותו?”

“קראה, קראה…”

“מה, היא לא אהבה אותו?”

אריאלה לא ענתה. לאחר רגע אמרה:

“בלעם רצה לקלל – ובירך, והיא… להיפך.”

“מה אמרה?”

“הִטיפה לי מוסר! תאר לעצמך! איך היא מעיזה!”

“על מה הִטיפה לך מוּסר?”

“אמרה שקראה את השיר, והבינה יפה שנכתב בהשפעת האֵבל שלי על מות בעלי, ואמרה שעלי ‘להשתחרר’ מזה, לשכוח את העבר, לא לחשוב על המתים, ולהפסיק לכתוב ‘קינות’. חוצפה!” – קמה ויצאה מן החדר.

שלושה ימים אחרי זה ראה נדב שאמו נכנסת שוב לדיכאון. שותקת, מכונסת בעצמה, בקושי זוכרת לעשות את עבודות-הבית. הוא ידע כבר את הסיבה, ולא הטריד אותה בשאלות, וזכר היטב מה שאמרה לו פעם, שמשורר שאין “הד” לשיריו הוא כמו פרח נובל; ומחמאה, אפילו אחת, היא כמו מים הזוקפים את הגבעול שלו.

ושוב אימץ את מוחו מה לעשות כדי לעודד אותה: הרי אין הוא יכול לחזור על התעלול הקודם שלו ולשלוח שוב צרור פרחים וברכה חתומה בשם “ק.א.” – “קורא אלמוני”. היא תתחיל לחשוד, אולי אפילו תיגש לחנות הפרחים ותשאל מיהו השולח לה את הצרורות ויאמרו לה שזהו איזה ילד מבית-הספר…

ועלה בו רעיון: הוא יכתוב לה מכתב, בשם בדוי, וישלח לה אותו בדואר. לא סתם ברכה, אלא מכתב רציני, שיש בו תוכן ויעשה עליה רושם, ויעיד שהכותב באמת מבין ומעריך את שיריה!

אבל ראה שהדבר לא פשוט כלל. ראשית – איך ישנה את כתב ידו כך, שלא יוכּר כי שלו הוא? אין הוא יכול לעגל אותו כמו בפעם הקודמת כי אז יהיה זה כתב-ידו של “ק.א.”, ובכלל – הוא ייראה מלאכותי, ואולי גם ילדותי; שנית – באיזה שם לחתום? שוב בראשי-תיבות? – זה יהיה חשוד במקצת; והעיקר – איך לכתוב מכתב בעל תוכן רציני, שייראה שכתב אותו איש מבוגר?

את שתי הבעיות הראשונות פתר ללא קושי רב: א. הוא יכתוב את המכתב קודם-כול לעצמו, בכתב-ידו, ואחר-כך יעתיק אותו במכונת הכתיבה של אמו. לאט-לאט, בשתי אצבעות. לא בעיה בשבילו. ב. הוא יחתום בשם שיהיו בו שלוש האותיות של שמו – נו“ן, דל”ת, בי"ת; ולאחר שעשה צירופים שונים, החליט: “דוד בן-נון”. שם שעושה רושם רציני, אמר לעצמו.

ולבסוף, כדי לדעת מה לכתוב, קרא שוב את השיר כמה פעמים, וקרא את מגילת רות, וקרא גם את ספר-הלימוד לשיעורי הספרות, עם ההקדמות והתרגילים, ובו מלים יפות כמו “אידיליה”, “קומדיה”, “טרגדיה” וכדומה.

יותר משתי שעות כתב את המכתב, כתב ומחק, כתב ושינה, ובסופו של אותו שבוע, כשיצאה אמו לקניות, התיישב ליד השולחן בחדרהּ, והעתיק אותו במכונת-הכתיבה:


גב' אבירם הנכבדה,

אינך מכירה אותי, ואף פעם לא נפגשנו. אבל בתור אחד שאוהב שירה וקרא את שירך “קינת רות”, אני מרהיב אומץ בלבי לכתוב לך על התרשמותי.

את ספר רות אני מכיר טוב, כמו כל מי שלמד בבית-ספר אי-פעם. קראתי אותו הרבה פעמים מאז, מכיוון שזהו אחד מהסיפורים הכי יפים בתנ"ך, לדעתי. אך בקריאתי את שירך ראיתי פתאום את רות באופן אחר, שלא חשבתי עליו.

תמיד חשבתי שרות הוא “אידיליה”. כך גם לימדו אותנו בבית-הספר כשהיינו ילדים. סיפור על אהבה ונאמנות, בין אשה לבעלה ולבניה, בין כלה לחמתה, ובין חקלאי בעל שדות לבני משפחתו הרחוקים, ובייחוד לבת המשפחה שנשארה אלמנה. והכול מתרכש בחיק הטבע, בעונת הקציר, כאשר יש קשר חזק בין האדם ו“עץ השדה”.

בשירך היפה והעצוב זה לא בדיוק כך. מתברר שלסיפור הזה יש גם אופי אחר, של “טרגדיה”. מכיוון שרות, למרות כל האהבה והנעימוּת שמסובבים אותה, מרגישה את עצמה זרה ובודדת. כמו שאַת כותבת פעמים אחדות בשיר: “ואָנֹכי נָכריָה”.

ועוד משהו: אף פעם לא שׂמתי לב שהשם “כִּליון”, שם בעלה של רות, שמֵת, יש לו כוונה מיוחדת – כליון – זה סוף, נגמר. “ככלות הכול”, כמו שאומרים. ואצלך זה מודגש מאוד.

זהו שיר שכל שורה שלו מביעה רגשות עמוקות וכנות, והוא נגע אל לבי.

תסלחי לי שגזלתי את זמנך, אבל הרגשתי צורך לכתוב לך.

בתודה ובכבוד רב –

דוד בן-נון


ומתחת לשם הכתוב במכונת הכתיבה, חתם בעט, בכתב מנופנף ומסולסל, כמו שחותמים אנשים מבוגרים על צ’ק, או מתחת לחוזה.

על המעטפה כתב את מען ביתם במכונת-הכתיבה, הדביק עליה בול, ומיהר ללכת אל תיבת-הדואר.

עברו כמה ימים, ובכל יום, בשובו מבית-הספר, שאל נדב את עצמו אם המכתב כבר הגיע. הסתכל כה וכה, בחדר המגורים, במטבח, בחדרה של אמו, אולי מונח הוא על אחד השולחנות, על המזָווה, על המיטה, אך לא מצאו. “יש משהו חדש?” – היה שואל. “חדש?” – הצטחקה אמו – “חדש יש אצלך, בבית-הספר, יום-יום!”

אך ראה שמצב רוחה השתפר, שפסקו שתיקותיה הארוכות, וניחש שקיבלה כבר את המכתב, אך החליטה משום-מה לא להראותו לו.

ביום ששי בערב, כאשר צפו יחד בטלוויזיה, באיזה סרט משעמם, אמרה, כמו דרך-אגב:

“קיבלתי מכתב”.

“כן? ממי?”

“מאחד ששמו דוד בן-נון. אינני יודעת אפילו מי הוא.”

“באיזה עניין?”

“כתב לי על השיר שלי. וללא כתובת חוזרת. חיפשתי במדריך הטלפון שלנו ולא מצאתי את שמו.”

“אולי הוא מתל-אביב, מירושלים, מבאר-שבע…”

“אולי. רוצה לראות?”

“אם זה לא סודי…”

אריאלה קמה, כיבתה את הטלוויזיה, הלכה לחדרה וחזרה עם המכתב בידה.

שוב הסמיק נדב מאוד כשקרא את המכתב, לאט ובעיון, כקורא בפעם הראשונה.

“יפה” – אמר כשסיים.

“כן, בהחלט. אלא שיש לו כמה שגיאות” – הצטחקה.

“שגיאות? לא שמתי לב…” – הסמיק עוד יותר.

היא נטלה את המכתב לידה וסרקה אותו במבטה.

“ראשית ‘מתרחש’ כותבים בחי”ת ולא בכ“ף. שנית, לא אומרים ‘מרהיב אומץ’ אלא, ‘מרהיב עוז’, ולא אומרים ‘אחד מהסיפורים’ אלא, ‘אחד הסיפורים’, ולא אומרים ‘בקריאתי את שירך’ אלא ‘בקוראי את שירך’, ולא ‘חמתה’ אלא ‘חמוֹתה’… ו’רגש' זה זכר, לא נקבה, והוא כותב ‘רגשות עמוקות וכנות’…”

נדב התבייש כל-כך, הסמיק כל-כך, שהכיסא בער תחתיו, והוא רצה לקום ולברוח. איך קרה לי דבר כזה! – רגז על עצמו – הלוא חשבתי על כל מלה, ותיקנתי ושוב תיקנתי!

“העיקר התוכן…” – מלמל.

“כן, אתה צודק. ונראה שהוא מבין שירה ומתעמק בה. שמחתי מאוד לקבל את המכתב. חבל שלא רשם את הכתובת שלו, הייתי רוצה להודות לו.”

“ביישן, כנראה… ולא רצה שתרגישי את עצמך מחוּיבת להשיב לו… כדי לא לגזול את זמנך…”

“ודווקא מפני זה מעניין היה להכיר אותו.”

ביום ג', כשחזר נדב מבית-הספר, קידמה אותו אריאלה בפנים שוחקות, כשהיא מסתירה משהו בידה מאחורי גבהּ.

“נחש מה קיבלתי היום בדואר!”

“עוד מכתב מאחד שקרא את השיר?”

“צ’ק!” – פשטה אליו את ידה האוחזת בפיסת-הנייר הירוקה, הארוכה והצרה – “על שמי!”

“הראי…” – חטף את הנייר מידהּ.

היה זה צ’ק על-סך 200 שקל לפקודת אריאלה אבירם.

“בעד מה זה?” – תהה נדב.

“בעד השיר! שכר-סופרים הראשון שלי!” – קראה בשמחה.

“מה, משלמים בעד שירים?”

“תאר לך! נהדר, לא?”

“אנחנו… עוד נתעשר מן השירים שלך!”

“נבנה לנו ארמון רב-תפארת!” – צחקה. אחר-כך אמרה בשקט:

“הכסף באמת לא חשוב לי. לא חשבתי כלל על שׂכר כששלחתי את השיר. גם לא תיארתי לי שישלמו בעד זה. אבל ההרגשה… שמעריכים אותך… שאַת נחשבת למשוררת אמיתית… אני אשׂים את הצ’ק במסגרת ואתלה אותו על הקיר, כמו תעודת הצטיינות, מה דעתך?” ושניהם צחקו.

“לא, נעשה לנו חגיגה קטנה ונלך הערב למסעדה יקרה ונסעד לכבוד שכר-הסופרים הראשון שלי!”

“ונבזבז את כל מאתיים השקל?”

“כן, מדוע לא?”

וכך עשו. אריאלה לבשה את השׂמלה הרקומה, החגיגית, שלה, נדב לבש חולצה לבנה והסתרק יפה, ושניהם סעדו לאור נרות, גביעי יין לפניהם, ואריאלה סיפרה זיכרונות מימי ילדותה.

למחרת, בשעת ההפסקה הגדולה בבית-הספר, ניגש נדב אל שיר ואמר: “אני רוצה לספר לך משהו.”

שיר הופתעה. כמעט לא האמינה למִשמע אוזניה. כי הוא אמר זאת בלחש, כמי שעומד לגלות סוד.

שניהם פנו אל האקליפטוס שבקצה החצר ובעומדם בצִלו, אמר נדב:

“אַת זוכרת שהראיתי לך שיר של אמי?”

“כמובן! ‘שלח צערך על פני הרוח’…”

“ובכן, התפרסם עוד שיר שלה. אולי קראת אותו במקרה.”

“לא, אצלנו לא קוראים עיתון עברי. הבאת אותו?”

“לא. בהזדמנות אולי אראה לך. רציתי רק לספר לך שאתמול קיבלה אמי צ’ק ממערכת העיתון. שכר-סופרים בעד השיר. שכר-סופרים הראשון שלה.”

“נהדר! היא מאושרת בוודאי!”

“כן. היא שמחה מאוד.”

“גם… גם אני שמחה…” – אמרה שיר, וציפתה שיאמר עוד משהו.

“זהו. רציתי רק לספר לך” – הצטחק נדב, והם חזרו אל ההמולה הממלאה את החצר.

י"א

שיר כתבה ביומנה:

ט"ז באדר

אתמול בערב היתה מסיבת פורים אצל חמוטל לוריא. אני התחפשתי לפרפר. זמן רב עבדנו, אמי ואני, על הכנת התחפושת הזאת. עשינו כנפי פרפר ממשי לבן ומפּיסות-בד צבעוניות, כובע-בד עם משושים, וגולות ירוקות במקום העיניים. הרכבתי את הכנפיים הרחבות לגַבִּי, והכובע שחבשתי כיסה את הראש, הפנים והצוואר.

דני התחפש לקאובוי מן “המערב הפרוע”, חבש כובע-לבד רחב שהבאנו עוד מאמריקה, נעל מגפיים קצרים, חגר חגורה רחבה ותחב בה שני אקדחים משני הצדדים. אחרי שצבע לעצמו שפם שחור דק וּזקן-לחיים, אי-אפשר היה להכירו.

כל הכיתה היתה, וכולם היו מחופשים מלבד נ., שבא בבגדים רגילים ורק חבש כובע-מִצחייה של מלח, או של סבּל, לראשו, “לצאת ידי חובה”.

לפני שיצאתי מן הבית אמרה לי אמי שאני נראית “גורג’יוס”. נהדר, בעברית. אבל כשנכנסתי לבית של לוריא וראיתי את כל התחפושות, נוכחתי מיד שאני הכי מכוערת. רוב הבנות היו מחופשות בכל מיני שׂמלות פנטסטיות, שאני לא יודעת מאין לקחו אותן, שׂמלות קטיפה ארוכות, כחולות ואדומות, ושׂמלות משי, ופרוות-שועל על הכתפיים, ומניפות, וכתרים, או זֵרים, על הראש, והיו מאופּרות כמו זונות ממש, עם צבע על השפתיים ועל הלחיים, והגבות, וכל אחת רצתה להיות יותר יפה מהשנייה. רק לעוד שלוש בנות מלבדי היו תחפושות “דמיוניות”: אחת התחפשה לארנבת, השנייה ל“מלכת הפרחים”, והשלישית לאשה אדוקה ממאה-שערים.

בהתחלה שיחקנו בכל מיני משחקים של “בת לוקחת בן, בן לוקח בת”, לפי הגרלות, בקבוק מסתובב, קשירת עיניים וכו'. היה לי מצב-רוח די מזופת, כי כל הזמן חשבתי על זה שאני נראית נורא, ואף אחד, בעצם, לא רוצה אותי.

אבל אחר-כך, כשכיבו את האורות והשאירו רק מנורה אחת אדומה מאוּפללת, וכל החדר הגדול התמלא מוזיקה רעשנית, והתחלנו לרקוד רוֹק וסמבה ורומבה וכל זה, מצב-רוחי השתפר. כי אני יודעת לרקוד, והבנים תיכף ראו שאני רוקדת טוב יותר מרוב הבנות, והזמינו אותי זה אחר זה, ורקדתי כמו מטורפת, בלי הפסקה ובלי להתעייף.

נ. עמד כל הזמן על-יד הקיר ורק הסתכל. אולי בגלל שהייתי מחופשת, מצאתי עוז בנפשי לגשת אליו. הושטתי את ידי ואמרתי: “רוצה לרקוד?” הוא רק משך בכתפיו. “אתה נגד ריקודים?” – אמרתי. “לא. אני פשוט לא יודע לרקוד” – אמר. רציתי לעמוד על-ידו ולדבּר, אבל מישהו משך בידי ונאלצתי שוב לרקוד.

פתאום נעשה לי עצוב נורא. לא היה לי חשק להמשיך. עזבתי את בן-זוגי והלכתי לחפש את דני, להגיד לו שאני הולכת הביתה. בין הרוקדים הוא לא היה. נכנסתי לחדר השני, שבו עמדו כל אלה שלא רקדו, זללו ממתקים, וַאפְלים, עוגות, ושתו קוקה-קולה ומיצים. שאלתי אם ראו את דני, ומישהו אמר, “דני יצא”. “לאן יצא?” – שאלתי. כולם צִחקקו, ועוזי, זה “הפיקח” של הכיתה אמר: “יצא לחפש את האתונות” – וכולם פרצו בצחוק. אריה לוי אמר: “הלך לפגישה עם חוסיין מלך ירדן” – ושוב צחקו. רציתי לברוח משם, כל-כך נגעלתי מכל החברה הריקנית הזאת. כשעברתי למסדרון, השיגה אותי מיכאלה, שהיתה מאופּרת בצורה הכי זולה, כמו אחת מהרמון תורכי, ואמרה: “מה, אַת באמת לא יודעת עם מי הוא יוצא?” רציתי לסטור לה על הפרצוף.

נכנסתי שוב לחדר הגדול, שבו המשיכו לרקוד בקצב פראי, וחיפשתי את נ. החלטתי לבקש ממנו שילווה אותי הביתה. לא מצאתי אותו בשום מקום.. הייתי מיואשת. הייתי בטוחה שגם הוא יצא עם אחת הבנות. אמרתי לעצמי: “אני אתאבד, אני אתאבד.” ניגשתי אל חמוטל לוריא ואמרתי לה שאני מרגישה לא כל-כך טוב ואני הולכת הביתה. חמוטל אמרה: “מה, גם אַת? לפני כמה רגעים ניגש אלי נ. וגם הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב ונאלץ ללכת הביתה! חבל, הוא יכול היה ללוות אותך!”

הצטערתי נורא. ויחד עם זה ירדה אבן מעל לבי בגלל הידיעה שהלך לבדו.

אמרתי לה שלום ויצאתי. המוזיקה והשעטות של הרוקדים עוד ליוו אותי עד קצה הרחוב. היה לֵיל-ירח, העצים בחצרות עמדו דוממים וכאילו רשת של חוטי כסף פרושׂה עליהם. ריח משכּר של פרחי-הדר ריחף. שמחתי שיצאתי משם ויכולתי לנשום אוויר חופשי ותמים.

מצב-הרוח שלי מתחלף בזמן האחרון בלי הרף, מייאוש לאושר ומאושר לייאוש. אמי אומרת שזהו אחד הסימנים של “תקופת ההתבגרות” ואצל כולם זה כך. אבל אני יודעת שהסיבה היחידה לחילופים האלה היא נ. ויחסו אלי. לפני כמה ימים הוא ניגש אלי בהפסקה וסיפר לי על שיר. שכתבה אמו ועל שׂכר שקיבלה בעדו, ואני הייתי מאושרת שבחר בי, מכל הכיתה, לספר לי זאת. למחרת, ויום אחרי זה, לא דיבר אלי כלל, והייתי מיואשת. אמש, כשראיתי אותו עומד לבדו והוא כל-כך עצוב, הייתי גם אני עצובה, ולא יכולתי לרקוד יותר. לבי פועם עם לבו.

האִם תמיד האהבה קשורה בסֵבל וייסורים?

נכנסתי הביתה ואמי שאלה מה זה שהמסיבה נגמרה כל-כך מוקדם, ואיפה דני. אמרתי לה שהרגשתי לא טוב ועזבתי באמצע, ושדני עוד נשאר שם. היא הסתכלה בי בדאגה ואמרה באנגלית: “לאִמך את יכולה לספר הכול! אַת לא חושבת שאני יכולה לעזור לך?” התפרצתי (לא בצדק) וצעקתי: “אני שונאת את כל החברה הזאת! אַת יכולה להבין את זה?!”

דני חזר רק בשתים-עשרה. עשיתי את עצמי ישֵנה ולא שאלתי אותו איפה היה. כבר יותר מחודש שהוא יוצא קבוע עם אורלי ש. וכמעט כל ערב חוזר מאוחר.

אנחנו תאומים – וכמה אנחנו שונים זה מזו!

י"ב

שבוע אחרי פורים התפרסם השיר השלישי של אריאלה אבירם: “זִקית”.

גּוּלוֹת עֵינֶיהָ רוֹאוֹת הַכֹּל.

סוֹבְבוֹת עַל צִירֵיהֶן

תַּחַת עַפְעֲפַּיִם זְקֵנִים,

וּכְמוֹ קֹהֶלֶת הִיא יוֹדַעַת

שֶׁאֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.


מַה שֶׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה.

אַךְ נִצְנוּץ מֶבָּטָהּ הַזּוֹמֵם,

אוֹרֵב לָרֶמֶשׂ, לֶחָסִיל.

כִּי מִקְרֶה הֶחָכָם כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל,

וְשַׁלְהֶבֶת לְשׁוֹנָהּ

תִּדְלֹק אַחֲרָיו לְכַשְּׁפוֹ.


עֵת לְדַבֵּר וְעֵת לִשְׁתֹּק,

עֵת לְבַקֵּש וְעֵת לְאַבֵּד,

וְעֵת תָּמִיד

לְאֱרֹב תָּמִיד

לַמַּפְתִּיעַ.


אֲחוֹתִי עַל עֲנַף הַבְּרוֹשׁ!

כָּמוֹךְ גַּם אֲנִי

שְׁתוּקָה וְאוֹרֶבֶת

לִמְעוֹף הַדְּרוֹר

שֶׁיַּדְלִיק אֶת עֵינַי!

ביום ג' בערב הלכה אריאלה לאסיפת הורים בבית-הספר, עם מחנך הכיתה. כשחזרה משם, ראה נדב מיד שהיא נרגזת.

“איך היה?”

“כרגיל.”

“המחנך אמר משהו רע עלי?”

“רק טובות.”

“אז למה אַת מרוגזת?”

“נדב, השעה מאוחרת. שכב לישון. תאחר לבית-הספר מחר.”

“משהו הרגיז אותך שם.”

“מאין לך שמשהו הרגיז אותי!”

“אני רואה.”

“הכול אתה רואה! די, לך לישון.”

אבל שעה ארוכה לא יכול היה נדב להירדם. הוא כבר ניחש את סיבת הרוגז שלה: תמיד זה כך אצלה לאחר שמתפרסם שיר שלה. היא מצפה שיאמרו לה משהו, בטלפון, או פנים-אל-פנים, ומלבד הוריה ובנה, איש לא אומר לה דבר. והפעם הצטברחה במיוחד כי באסיפת ההורים, שבה נפגשה עם רבים ממכּריה זה שנים, ועם כמה מורים, לא אמרו לה כלום, כנראה.

צר היה לו על אמו. תמיד היתה אשה די בודדה ולא הִרבתה לצאת מן הבית. אבל כשהיה אביו בחיים היתה שִׂמחה בבית. אביו היה איש מלא-מרץ, פעיל, אהב להתבדח. בשובו מן העבודה היה לו תמיד מה לספר, בשעת ארוחת-הערב ואחריה. בשבתות היו נוסעים שלושתם לים, או אל אֶחָיו בגדרה, בבאר-שבע, או לטיולים בכרמל, בגליל, בירושלים. הוא פינק אותה, ומצב-רוחו הטוב היה מדביק גם אותה. עכשיו – מי נשאר לה מלבד בנה?

השירים שהיא כותבת, כמובן. אך אם אין להם “הֵד” – איך הם יכולים לשמח אותה? היא נתקפת דיכאון וקדרוּת שורה בבית. ואז גם לו קשה. הם שניהם לבדם – ושתיקות ארוכות, ודיבורים מעטים.

הוא החליט לכתוב לה מכתב שני בשמו של “דוד בן-נון”.

קרא שוב את השיר, ואם כי לא הבין בו כמה מלים ומשפטים, הוא “הרגיש” אותו, כמו שאמרה פעם שיר. בייחוד שהכיר יפה את הזִקית שבחזית הבית, ושם לב ל“עפעפּיים הזקנים” שלה ול“שַלהבת לשונהּ” האדומה. ומכיוון שבשיר מוזכר “קֹהלת” – עיין קצת גם בספר קֹהלת, שטרם למדו בבית-הספר.

ישב לכתוב את המכתב, והפעם הקפיד מאוד שלא תיפולנה בו שגיאות, והשתדל עוד יותר מבפעם הקודמת שיהיה לו סגנון “מבוגר”. כשנעדרה אריאלה מן הבית, העתיק אותו במכונת הכתיבה שלה.


גב' אבירם הנכבדה,

את שמי אַת זוכרת אולי ממכתב שכתבתי לך בקשר עם שירך “קינת רות”. עכשיו קראתי את שירך “זִקית” ושוב התפעלתי.

התפעלתי מידיעת התנ"ך שלך ומידיעת הטבע שלך, ומזה שאַת משלבת אותם יחד בצורה מוצלחת כל-כך.

גב' אבירם! גם אני מרגיש קרבה לטבע, כמוך. אבל היות ואינני משורר, אין לי עין חודרת כמו שלך, ואין לי אמצעים לבטאות מה שאני רואה ומרגיש. ואַת ביטאת באופן נהדר את האופי המיוחד של הזיקית, עם המבט “הזומם” שלה, והכישוף שלה, והלשון האדומה שלה, כמו “שלהבת”. ומה שיותר חשוב, אַת כותבת עליה כמו שכותבים על בן-אדם, שיש לו נפש. אנחנו שוכחים בדרך-כלל שלבעלי-חיים יש נפש, כמו לנו!

מה שעִניין אותי במיוחד בשיר הזה, הוא שאַת כתבת על זיקית, אבל בעצם כתבת על הרגשות העמוקים שלך. של אשה בודדת שמצפה תמיד שמשהו ישתנה, למרות ש“אין חדש תחת השמש”, כמו שכתוב בקוהלת. וזה מה שמרגיש כל בן-אדם! הוא רואה ש“עולם כמנהגו נוהג”, כמו שאומרים, ובכל-זאת הוא מקווה… התקווה היא שמחזיקה אותו בחיים.

יותר מהכול אהבתי את הבית האחרון, שבו אַת כותבת שאַת אורבת ל“מעוֹף הדרור” שידליק את עינייך. “דרור” זה שם ציפור, אבל “דרור” זה גם חופש! ולנו מקווים ושואפים לחופש ודרור!

ושוב סליחה על שגזלתי את זמנך.

בכבוד רב –

דוד בן-נון.


ושלח את המכתב בדואר.

שלושה ימים לאחר זה, כשאכלו את ארוחת-הערב, אמרה אריאלה בחיוך: “קיבלתי שוב מכתב מדוד בן-נון.”

“ממי?”

“אותו האיש שכתב לי לאחר הופעת השיר ‘קינת רות’. יש לי קורא שמעריץ אותי!” – הצטחקה.

והביאה את המכתב להראותו לו.

“יופי!” – אמר נדב לאחר שקרא את המכתב.

“איש מוזר! כבר מכתב שני, ולא נותן את כתובתו! ניסיתי לראות מאיזו עיר נשלח המכתב לפי החותמת שעל הבול, אבל היא היתה כל-כך מטושטשת…”

“מתבייש, כמו שאמרתי לך אז…”

“בכל-זאת מעניין אותי מאוד מיהו הבן-נון הזה ומאין הוא. צעיר? זקן? נשוי? רווק? מה ההשכלה שלו, איפה צמח? אולי הוא עולה מרוסיה, שלמד עברית עוד בהיותו שם, ולכן לשונו קצת צולעת…”

“יש שגיאות במכתב?” – הסמיק נדב.

“לא, שגיאות אין! ‘רגשות עמוקים’ כתב הפעם ולא 'רגשות עמוקות!” – הצטחקה – “אבל יש לו כמה ביטויים שמי שגדל בארץ לא משתמש בהם, בדרך כלל… מליציים במקצת…”

“למשל?”

“למשל… ‘כולנו מקווים ושואפים לחופש ודרור’…”

“כל ישראלי שנולד בארץ היה מסוגל לכתוב כך…” – בערו אוזניו של נדב.

“אולי… באמת קשה לנחש מיהו. ומאין הוא יודע שאני ‘אשה בודדת’?”

“לפי השיר!”

“הוא קורא טוב, אם כך. חבל שלא מסר את כתובתו.”

“מה אִכפת לך מיהו! העיקר שהוא אוהב את השיר ומבין אותו!”

“אני חייבת לפחות להודות לו!” – ולאחר רגע הוסיפה בצחוק: “ואולי היתה מתפתחת איזו התכתבות מעניינת בינינו!”

נדב היה נבוך מאוד.

י"ג

ליל הסֵדר היה עצוב.

כמִדי שנה בשנה נערך הסדר בבית משה ורחל הרפז, בתל-אביב. אך היתה זו השנה הראשונה ללא יחזקאל עמם, וזכרוֹ לא מש מלִבם בכל עת קריאת ההגדה, והסעודה, והזמירות שאחריה.

ונוסף על כך, נעדרו גם אמנון ומשפחתו, ששהו בצרפת.

נדב זכר את לילות-הסדר היפים בשנים קודמות. הבית היה מלא צהלה. וכשהיו מסוּבּים לשולחן, שָרתה שמחת חג משפחתית, ופני כולם נהרו, כאילו אור הנרות בפמוֹטי-הכסף הגבוהים, וקערת-הפסח הנוצצת, וכלי הכסף והחרסינה המבהיקים – האירו אותם. אמנון, ואשתו נורית, ושני ילדיהם – גילי ואבנר – ואריאלה ויחזקאל, ורחל, שרו את שירי הפסח בקולות צלולים שהצטרפו למקהלה נהדרת, ויחזקאל עצמו שר שירים נוספים, בנוסח תימן, שידע מבית אביו. גילי שאלה את הקושיות, סבא משה השיב, ואחריו קראו לפי התור את יתר פרקי ההגדה. לאחר הסעודה היתה התרגשות גדולה כשחיפשו הילדים את האפיקומן, ולמוצא הוענקה מתנה מפתיעה שסבא הכינהּ מראש. אחר-כן שרו את “חד-גדיא” ו“אחד מי יודע”, ועוד שירים רבים שאינם כתובים בהגדה, עד שעה מאוחרת בערב.

הפעם הם היו רק ארבעה. וכששאל נדב את “מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?” – מחתה רחל דמעה מעיניה, ואריאלה השפילה את ראשה, כי כולם חשבו על כך שהלילה הזה נשתנה מכל לילות-הסדר הקודמים בזה שיחזקאל איננו. ואחר-כך ניסו לשיר “עבדים היינו” ו“בצאת ישראל ממצרים” וכו' – אבל זה לא הלך, כי אריאלה רק שפתיה נעו וקולה לא נשמע, וקולו של משה צרוד בין-כך ובין-כך, ונדב לא שר כלל, ורחל התביישה להרים את קולה לבדה. משה עוד השתדל להפיח רוח-חיים בסדר העגום הזה: ליווה את קריאתו בסיפור אגדות על משה ואהרן, קריעת ים-סוף, וכדומה, גם שילב עניינים פוליטיים מן הזמן הזה בענייני הימים ההם, כדרכו מאז ומתמיד – אבל לא הצליח לעודד את הרוחות. לאחר הסעודה, לא היה לנדב כל מצב-רוח לחפש את האפיקומן, והוא עשה זאת כמו בעל-כורחו, ואחר-כך קיבל את המתנה מידי סבו – שני כרכים יפים של כל שירי שאול טשרניחובסקי – בתודה אך ללא שמחה.

כשפינו את השולחן והתיישבו בכורסות, פנה משה אל בתו ואמר:

“ובכן, מתי אַת מוציאה את ספר-השירים הראשון שלך?”

אריאלה נתנה בו מבט עצוב ואמרה:

“נדבר על זה בפעם אחרת, טוב?”

ולא דיברו עוד בזה.

ובשעה מוקדמת למדי שכבו לישון.


למחרת החג נסע נדב לגדרה, כי דודו, נחמיה, הזמינו לבלות את חופשת הפסח בביתם.

ובו בזמן נסעה אריאלה לאמירים, זה כפר-הטבעונים שבגליל העליון. אחת מחברותיה מימי לימודיה בסמינר, ששמרה לה אמונים כל השנים, וגם באה ללוויה של יחזקאל – כתבה לה כבר פעמיים שתבוא אליה לכמה ימים “לנשום אוויר אחר, אוויר פסגות”, ואריאלה ענתה לה שאינה יכולה להשאיר את נדב לבדו. עכשיו, כשנסע נדב לגדרה, צִלצלה אליה, ורוחמה אמרה: “כן! בואי! בואי עוד היום! נשמח נורא לארח אותך!” – והיא נסעה אליה.

מיד כשבא לבית דודו, השתנה לגמרי מצב-רוחו. הבית המה מקולות של דיבורים וצחוק, ומפעלתנות של עבודה. ומכיוון שבחצר היו לול, ודיר לחמור ומלונת-כלב, נשמעו כל היום גם קרקורי תרנגולות, קריאות תרנגולים, נעירות ונביחות. יונה, אשתו של נחמיה, טרחה בעבודות-הבית, בישלה ואפתה, ושלושת הילדים עזרו לה בכול: מרגלית בת השבע רחצה כלים, טִאטאה את החדרים, אספה את הביצים מן הלול, יונתן בן האחת-עשרה מילא את האבוסים במזון-עופות וגרף את הזבל מתחת למצודות, ועמרם בן השלוש-עשרה, עדר והִשקה את גינת-הירק הקטנה.

בבית זה, השכימו כולם לקום בשעה מוקדמת מאוד, עוד לפני זריחת השמש, וביום השני לבואו של נדב, לאחר ארוחת-הבוקר, אמר נחמיה לו ולעמרם: “מה דעתכם שתתאמנו קצת בעבודה שחורה המלכלכת את הידיים ותבואו אתי למוסך?”

נדב שמח מאוד על ההצעה הזאת. הוא זכר את הימים שהיה עוזר לאביו בסדנה, ואהב את העבודה ליד מכונות ומנועים ומַקדחים וכלים חשמליים. שני הנערים לבשו סרבּלים כחולים, והשלושה נסעו בטנדר אל המוסך שעמד בקצה המושבה, סמוך לכביש הראשי.

נחמיה פתח את המוסך, וריח-שמן-המכונות והבנזין ריגש את נדב. שלוש מכוניות, אחת “רנוֹ”, אחת “סיטרואן” ואחת “פורד אסקורט” כבר המתינו לתיקונן. כעבור רגעים מעטים הגיעו ארבעה פועלים, ונחמיה הִפנה את הנערים להיות “שוליות” של שניים מהם, והורה להם מה לעשות.

נדב היה לשוליה של פועל כבן 50, נמוך, רחב-שכם, ששׂיבה זרקה בשׂערו, ושמו ברוך.

“איך קוראים לך? נדב? שם יפה! יש לך איזה ניסיון בעבודה הזאת?”

“לא, אין לי, אבל אני יכול ללמוד…”

“טוב, אז תעשה מה שאומַר לך.”

תחילה חשב נדב שהעבודה תשעמם אותו מאוד. הם עבדו על ה“רנו”, שהַקרבּוּרטוֹר שלו היה מקולקל וצריך היה לפרקו, לתקנו, ולהרכיבו מחדש. ברוך היה גחוּן על המנוע ומדי פעם אמר לו: “תביא את המברג הגדול… תן לי את המפתח ההוא… לא, לא את זה, את זה עם הראש המרובע… תחזיק פה את החוט… תטבול את הברגים בבנזין. שם, בקופסה ההיא… תביא לי מן המחסן אוֹם מספר 12…” וכדומה, והוא הרגיש את עצמו כנושא-כלים וכמשרת.

אבל אחר-כך, כשנשכב ברוך תחת המכונית, על גבי קרטון גדול, כשפניו אל המנוע, והורה לו להצמיד איזה חלק מלמעלה לבסיסו, כדי שיוכל להבריגו, החל נדב עצמו לתקוע את הברגים למקומם ולהבריגם בזה אחר זה, וכשקם ברוך וראה מה שעשה, קרא בהתפעלות:

“הי, אתה מבין משהו, אני רואה!”

באותו רגע עבר לידם נחמיה, שהיה מתרוצץ במוסך ממקום למקום וידו בכול, ושאל את ברוך:

“איך הוא? בסדר?”

“מה זה בסדר!” – הִפנה ברוך את ראשו מתחת למִכסה המנוע – “עוד מעט אני הולך הביתה ומשאיר לו לתקן את המוֹטוֹר!”

“זה כשרון משפחתי אצלנו!” – טפח נחמיה לנדב על שכמו.

ולאחר-זאת העסיק ברוך את ה“שולייה” שלו בעבודה אחראית של ממש, והורה לו לפרק לבדו את כל הצינורות הדקים המוליכים דלק למַדחֵס.

בשתים-עשרה בצהריים ניגש נחמיה אל עמרם ונדב, והכריז:

“מכיוון שהחוק אוסר עלי להעסיק קטינים – יותר מארבע שעות לא ארשה לכם לעבוד! הביתה!”

והסיעם הביתה בטנדר.

אחר-הצהריים בילו הילדים בחצר. שיחקו בג’ולים, ב“מָטקָה”, ומרגלית, שבן-דודה מצא-חן בעיניה מאוד, הרכיבה עצמה על שכמוֹ ודִרבנה אותו לרוץ אתהּ סביב-סביב ללול עד שאפסו כוחותיו.

“אורח בא אלינו ורוכבים עליו?” – קרא עמרם – “הוא זה שצריך לרכוב!”

והם הוציאו את החמור מן הדיר, הרכיבו עליו את נדב והדהירו אותו לאורך הרחוב, כשיונתן ומרגלית רצים אחריהם.

בארוחת-הערב התיישבו כולם לשולחן ויונה הגישה מאכלים תימניים שנדב לא טעם כמוהם בביתו מעודו: סלט-ירקות ופטרוזיליה, חתוּך דק-דק, טבול בשמן-זית, חומוס וטחינה, סחוג, מלאוואח, קבאווה, פול, ולקינוח בקלווה ותה חריף עם נענע. נחמיה סיפר כמה שיבחו הפועלים את עבודת ה“שוליות” שלהם וניבא להם עתידות גדולים כעובדי-מוסך ומכונאים.

עוד שעה ארוכה לאחר הארוחה בילו הילדים יחד, ולאחר שמרגלית ויונתן הלכו לישון, נשאר נדב עם עמרם. עמרם – נער רזה, גבוה ושחום-פנים – היה כבר תלמיד בכיתה ח', והיה עליו להתכונן לבחינת-גמר בחשבון. נדב התיישב על-ידו, הסתכל בשאלות ובתרגילים שעליו לפתור, וכשראה שהוא מתקשה באחדים מהם, הסביר לו איך לפתור אותם, והראה לו דרכים קלות וקצרות לפתרונם, שאפילו המורה בבית-הספר לא לימדם.

שלושה ימים רצופים עבדו נדב ועמרם במוסך, מן הבוקר עד הצהריים. נדב היה מוכן להמשיך בכך כל ימי החופשה, כי כבר ביום השני תיקן לבדו קלקול קטן במַפלֵג של מכונית אחת וכִוונֵן את “הטוּרים” במנוע של מכונית אחרת, והדבר מילא את לבו גאווה וביטחון, והיה לו חשק להוסיף ולטפל במכוניות מקולקלות – אבל נחמיה גזר “די”, והתבדח ואמר שאריאלה עוד תאשים אותו שהוא “מנצל” את בנה.

המושבה הקטנה התחבבה מאוד על נדב. במרכזה היו בתים ישנים שצורתם השתמרה כפי שהיתה כאשר נבנו לפני שמונים ותשעים שנה. היתה בה כיכר קטנה, עגולה, ובה עצי דקל, ברוש ואקליפטוס ענקיים, גם הם בני כמאה שנה, ובית-המועצה ובית-הכנסת, עם דלתותיהם וחלונותיהם הקמרוניים שמרו על הודם מימי מְשׁוֹל התורכים בארץ. גנים של עצי-פרי ועצי-נוי הקיפו את הבתים ברחובות הישנים, ושקט כפרי שׂרר בהם.

עמרם הביא את נדב אל “בית הביל”ויים“, אותו בית קטן ושחוּח שבו התגוררה הקבוצה הקטנה של אנשי ביל”ו, מייסדי המושבה, ששימרו אותו כפי שהיה אז, עם מיטות הברזל, מנורת-הנפט, מחרשת-העץ, המעדרים, וכל הכלים הישנים שהיום אין משתמשים עוד בשכּמותם, ונדב נזכר במה שלמד בבית-הספר על התלאות הקשות שפקדו את הביל"ויים בימי השלטון התורכי, שאסר עליהם לבנות בתים, ועל מחלת הקדחת שהִפּילה בהם חללים.

שלושת הילדים לקחו אותו לטיולים בסביבה, בין כרמים, פרדסים ושדות. הלכו אתו אל המושבים הסמוכים והראו לו “פינות סתר”, כמו חורבה עתיקה, מעיין קטן נעלם מן העין, שרק מעטים ידעו עליו, ועצי תאנה גדלים עליו, מערה בצלע אחת הגבעות.

האביב היה בארץ והשדות מלאו פרחי-בר, אדומים, צהובים, לבנים, סגולים. באחד הטיולים האלה, כשצעדו הילדים בדרך עפר ומשני צִדיה צמחו רבבות פרגים אדומים וחרציות צהובות גבוהות, וצנון-הבר וחרדל-הבר – נזכר נדב בשיר רוז, וחש צביטה בלבו.

“אולי אני אוהב אותה… אולי…” – עבר בו הרהור. אך הוא מיהר לגרשו מלבו.

בשבת בבוקר הסיע נחמיה את המשפחה אל חוף אשקלון ולקח עמו ציוד רב ודברי מאכל ומשקה.

הם התמקמו בצל חורשה קטנה שבצד הפארק רחב-הידיים, ובשעה הראשונה עסקו כולם בהקמת האוהל. תקעו יתדות, מתחו חבלים, פרשׂו יריעות. בתוכו העמידו את הכיסאות והשולחן המתקפלים שהביאו עמם, ולפניו תקעו את המִתקן לצליית-בשר ושׂמו בו גחלים. נחמיה והילדים לבשו בגדי-ים ואצו-רצו אל החוף.

שורות-שורות של גלים נמוכים, מקציפים, רדפו אלה את אלה בים, פשטו על החול ונסוגו. ואם כי היה זה יום שמש חם, היו המים קרים. מרגלית ויונתן טבלו את רגליהם בהם, ומיד נרתעו. אך נחמיה ושני הנערים התנפלו אל הגלים בזניקה, צללו בהם, ולאחר שניים-שלושה רגעים נראו ראשיהם מתרוממים מתוכם והם שׂוחים ומתרחקים. הרחק מן החוף היה הים רגוע ומימיו חמימים יותר. בשקט-בשקט שׂחו השלושה זה בצד זה, פעם צוללים, פעם מתקדמים בשחיית צפרדע או בשחיית פרפר, פעם שוכבים על גביהם וצפים.

כשיצאו מן המים, לאחר כחצי-שעה, מצאו את מרגלית ויונתן חופרים בחול ובונים מִגדלים. “ריצה קלה – רוץ!” – פקד נחמיה, וכל החמישה החלו רצים לאורך החוף. עמרם, המהיר מכולם ברגליו, בראש, אחריו נחמיה, אחריהם נדב, שהיה אִטי מן השניים האחרים, ובמאסף, הרחק מאחוריהם – יונתן ומרגלית. כחמש-מאות מטר הלוך וכחמש-מאות חחזור, רצו, התחממו, התנשפו, ושבו עייפים ומתנשמים למקומם.

כשהתקרבו לאוהל, כבר עלה עשן ממִתקן-הצלייה ושִפודים היו ערוכים עליו. ריח צלי בשר-כבש ריחף באוויר. ובאוהל פנימה כבר היה השולחן ערוך, נייר לבן היה פרוש עליו, ובצלחות הקרטון הבהיק הסלט הרב-גוני, ערימה של מצות התנשאה באמצע, ולידה ערימה של תפּודים מטוּגנים.

“כל זה עשית בעצמך?” – פרשׂ נחמיה ידו על השולחן.

“לא, המלאך גבריאל עזר לי!” – צחקה יונה, חגורת-סינָר ומטפחת אדומה לראשה.

“חשבתי שתחכי לנו, שנכין יחד…”

“הו, הייתם גוועים מרעב עד אז! נהניתם?”

“ועוד איך!” – קראה מרגלית. “ועוד איך!” – קרא יונתן.

“גם אני נהניתי!” – צחקה יונה.

“ה-עבו-דה הי-א חיינו, מ-כל צ-רה ת-צילנו!” – שר נחמיה ונשק לאשתו על לחייה.

וכולם התיישבו סביב השולחן והתנפלו על האוכל בתיאבון גדול.

לפנות ערב חזרו למושבה, כשכל הדרך הם לא פוסקים מלשיר.

ביום ג' לפני-הצהריים, כשחזר נדב הביתה, כבר מצא בו את אמו. פניה היו שזופות משמש, ואור זרח בעיניה. היא חיבקה אותו בכניסתו כאילו לא ראו זה את זה כמה שבועות.

“איך היה? סַפֵּר!” – התיישבה לידו על הספה.

ונדב סיפר, ללא סדר, במקוטע, על כל הנפלאות שעברו עליו בבית דודו: העבודה במוסך, הטיולים, הנסיעה לאשקלון, הרכיבה על החמור…

“הלוואי ויכולנו לחיות במושבה קטנה כזאת. הכול שם שונה, הכול…”

“כן, גם עין-השרון היתה פעם מושבה קטנה ונחמדה כזאת. היתה – ואיננה עוד…” נאנחה אריאלה.

“ואַת? נהנית?”

“הו, הגליל הוא נהדר! נהדר!” – סָפקה אריאלה כפיה – “ההרים! היערות! מאחד המקומות הגבוהים באמירים רואים את הכינרת בצד אחד, תכולה, מבריקה, מלוטשת כמו ראי… ופיסה קטנה מן הים-התיכון בצד שני!… בכל יום הייתי מטיילת לבדי ביער, שעות… ויום אחד טיפסנו יחד אל פסגת הר מירון, ומרחבים גדולים נפרשׂו לעינינו. ובצפון נשקף אלינו החרמון, ששלג מלבין בראשו…”

“קיבלו אותך יפה?”

“יוצא-מן-הכלל! רוחמה ובעלה טיפלו בי כאילו הייתי בת-המשפחה נתנו לי בית קטן לעצמי, בחצר…”

“ושם ישבת וכתבת…”

“כן, גם כתבתי. בערבים. ולא הפריעו לי. כבר חודשים לא כתבתי כל-כך הרבה כמו שם… ואיזה גן נפלא יש להם! כל מיני הפרי שנתברכה בהם הארץ! עצי תאנה, ורימון, וזית, וגפן, ואגוז, ותפוח, ואפרסק, ושזיף, ומאנגו…”

“והרעיבו אותך שם באוכל טבעוני” – הצטחק נדב.

“הרעיבו? נכון, בשר ודגים לא עולים על שולחנם. אפילו לא ביצים. אבל האוכל טעים, מזין, משׂביע. אין לך מושג כמה מאכלים אפשר להרכיב מירקות ופירות! היא אשפית, רוחמה! מיני מרקים, ופשטידות, וחמיטות, ולִפתנים… איזה גיוון! השולחן נראָה כמו שטיח פרסי ארוג בשלל-צבעים! והאוכל טהור! מבריא וטהור!… כמעט החלטתי שגם אני אהיה טבעונית!”

“לא אני!” – צחק נדב. וסיפר על המאכלים התימניים שהוגשו בבית-דודו, ושטעמוּ כל-כך לחִכּו. “אכלת פעם קבאווה?” – אמר.

“בשר פיגולים!” – עיקמה אריאלה את פניה.

“תהיה לך המון עבודה אם תחליטי להיות טבעונית” – חייך נדב – “להרכיב כל מיני מאכלים… לך לחוד ולי לחוד…”

“אולי עוד אשכנע אותך!”

“תנסי…”

לאחר כמה רגעים אמרה אריאלה:

“שעה לפני שבאת צִלצלה הנה שיר רוז.”

“כן? מה רצתה?”

“שאלה אם אתה בבית. התפלאה שלא ראו אותך כל השבוע. אמרתי לה שהיית אצל דודך בגדרה ושתחזור היום.”

“ביקשה למסור משהו?”

“לא, רק שלום. נשמעה לי עצובה כל-כך…”

“כן, לעתים קרובות היא עצובה” – אמר נדב והשפיל את עיניו.

י"ד

“מה יש לה? מדוע היא שוב במצב-רוח רע כזה?” – שאל נדב את עצמו ביום ששי, שלושה שבועות לאחר שחזרו, הוא מגדֵרה ואמו מאמירים.

הוא דִפדף בעיתון, הגיע אל המדור הספרותי, ולא מצא בו שיר שלה. היא לא מצפה לשום “הד”, אם כן. מה הסיבה?

בערב שאל אותה: “קרה משהו שאַת שותקת כל היום?”

“כשאין לאדם מה לומר – הוא שותק!” – אמרה בחיוך עגום.

אך למחרת, בשבת, כשדִפדף שוב בעיתון, כדי לראות באיזו שעה בדיוק תשודר תחרות הכדור-סל בטלוויזיה באותו ערב, קפצו לעיניו, להפתעתו הרבה, שֵם אמו, אריאלה אבירם, ושיר קטן מתחתיו! והבין מדוע לא גילה אותו אתמול: הוא נדפס – לא כמו שיריה הקודמים – לא בדף הראשון של המדור אלא בשני, ולא למעלה, בראש העמוד, אלא למטה, בפינה. מדוע לא הראתה לי אותו! – התפלא.

וכשקרא את השיר, ששמו היה “בֶּהָרִים”, הוא היה יפה בעיניו יותר משלושת שיריה הקודמים.

הַרְחֵק בַּמִּזְרָח

רְאִי-יָם צַח.

שֶׁבַע שְׁמָשׁוֹת

בְּרָקָן בּוֹ נִשְׁלַח.


לוּ כְּנָפַיִם לִי

וְאַמְרִיא מֵרֹאשׁ הַר

אֶל כִּנֶרֶת שֶׁלִּי,

אַתְּ כִּנֶרֶת שֶׁלִּי –

שִׁיר רָחֵל לָךְ הוּשַׁר.


אַךְ הָרוּחַ עָלִים

בִּשְׂעָרִי יִשְׁזֹר,

וְרֹאשִׁי כֻּלּוֹ

קֵן לְצִפּוֹר.

“הי!” – קרא כשהעיתון בידו – “למה לא אמרת לי שהופיע שיר שלך!”

“אל תזכיר לי את השיר הזה!” – רגזה אריאלה.

“אבל זה יופי של שיר!”

“מי יראה אותו? מי יקרא אותו? ראית איפה הדפיסו אותו? בשוליים! כאילו אני פושטת-יד שמשאירים אותה מאחורי הדלת!”

“מה זה חשוב כל-כך, העיקר שהדפיסו…”

“לא! זהו זלזול! גם אם יראה מישהו את השיר – הוא יאמר בלבו: אם דחקו אותו לפינה הוא בוודאי לא שווה הרבה!”

“הו, אמא! באמת! הנה אני קראתי ו…”

“אתה הבן שלי. אתה לא אובייקטיבי.”

“מה זה אובייקטיבי?”

“אובייקטיבי זה מי ששופט דברים ללא משוא-פנים. בלי שום דעה קדומה. החלטתי: יותר לא אשלח שירים לעיתון!”

“אַת לא תעשי זאת!” קרא נדב, מבוהל.

בלילה, על משכּבו, החליט שיכתוב לה שוב מכתב בשמו של “דוד בן-נון”.

אבל הן אי-אפשר לשלוח שוב מכתב ללא כתובת חוזרת! חשד יתגנב ללִבה שיש כאן איזה מעשה-רמייה! שאין בכלל אדם כזה ששמו “דוד בן נון”! מה לעשות? איך לפתור את הסבַך הזה?

בבוקר, כשהתעורר, צצה תחבולה בראשו.

הוא נזכר: משפחת רוז לא מקבלת את מכתביה באמצעות הדוור, הביתה, אלא יש להם תא-דואר בתל-אביב. מר רוז, בשובו מן המשרד, מביא אותם. על נייר-המכתבים שלו כתוב באותיות דפוס: “ארנולד רוז, ארכיטקט. ת.ד. 2371, תל-אביב.”

ותוכנית שלמה נרקמה במוחו. נועזת וצופנת סכנות.

כבר באותו יום, אחר-הצהריים, הלך אל בית רוז, ובהיכנסו לחדר-הילדים, פנה אל דניאל:

“רוצה לצאת אתי קצת?”

“לאן?”

“רוצה להראות לך משהו.”

שיר התפלאה שרק לאחיה הוא קורא ולִבה היה מר עליה.

כשהתרחקו השניים מן הבית, והגיעו אל קצה הרחוב, אמר נדב:

“אני רוצה לגלות לך סוד.”

דניאל גיחך, מנסה לנחש איזה סוד יש לו, לחברו: משהו בקשר עם אחותו?

“אבל בתנאי שתישבע לי שלא תספר לאף אחד. גם לא לשיר.”

“בחיי אלוהים ספר-התורה!” – נשא דניאל ידו למעלה וצחק.

“אתה מבטיח!”

“מבטיח!”

“אז ככה…”

נדב היסס. הוא עמד לומר דבר-שקר. שקר מסובך ומסוכן. אך בו ברגע אמר לעצמו: אבל השקר הזה הוא למען מטרה טובה! כדי לעזור! לעודד! לנחם! – והמשיך:

“תשמע, דני, יש לי חבֵרה…”

“מזל-טוב!” – תקע דניאל כפו בכפו של נדב – “באמת התפלאתי שאתה לא יוצא אף פעם עם אף אחת מהבנות…”

“אבל היא בגדרה.”

“בגדרה?”

“אתה יודע שהייתי שם בחופשת-הפסח…”

“כן, נכון. אחותי סיפרה לי… אז שם התחלת לצאת עם…”

“אז תשמע. החלטנו להתכתב. אבל אני לא רוצה שאמי תדע.”

“מה אִכפת לך שתדע?”

“היא תתחיל לשאול, ולחקור… לא רוצה שהמכתבים שלה יגיעו אלינו הביתה.”

“אתה ביישן נורא! תמיד אמרתי לך שאתה מתבייש יותר מדי…”

“אין מה לעשות…” – חייך נדב. והמשיך: “אז חשבתי… מכיוון שלכם יש תא-דואר בתל-אביב, אולי אפשר שהיא…”

“תשלח את המכתב על-פי הכתובת של התא-דואר שלנו!” – הצטחק דניאל ונצנוץ ערמומי הבריק בעיניו – “בסדר גמור! אני אגיד לאבא שימסור לי כל מכתב שיגיע על שמך!”

“לא, לא על שמי…”

“לא על שמך?”

“זהו, שהחלטנו שיהיה לי שם סודי.”

“למה לך שם סודי?”

“מפני שאם המכתבים יהיו על שמי, אביך יתפלא, וישאל למה הם לא נשלחים לביתי, ומה פתאום הוא צריך להיות מין מתווך כזה…”

“אה…” פער דניאל את פיו.

“והחלטנו שהשם הסודי שלי יהיה ‘דוד בן-נון’.”

“למה… למה דווקא ‘דוד בן-נון’?” תהה דניאל עלחברו.

“כי ראשי-התיבות של השם הזה, דל”ת, בי“ת, נו”ן, הן שלוש האותיות של שמי…"

“אני מבין…” – הוסיף דניאל לתהות עליו – “אתה… תמיד יש לך המצאות שאף אחד אחר לא חושב עליהן… טוב, בסדר, אני אגיד לאבי שיש לי חבר ששמו דוד בן-נון… בן של עולים חדשים מרוסיה, או מאתיופיה, שאין להם עדיין כתובת קבועה… אני אמצא כבר איזה תירוץ…”

“ושימסור את המכתבים רק לך!”

“כמובן! וכל פעם שיגיע מכתב אני מודיע לך מיד!… אני מקווה שהיא תכתוב לך הרבה!”

“לא בטוח… מקווה…”

“אצלכם זה רציני, אני רואה…”

“כן, די רציני…”

“וסודי כל-כך! כשאני יוצא עם בת, כל הכיתה מדברת על זה” – צחק.

ולפני היפרדם, אמר נדב:

“תזכור, הִבטחת!”

“נשבעתי באלוהים!” – הרים שוב דניאל את ידו.


למחרת כתב נדב מכתב ל“אריאלה אבירם” והעתיקוֹ במכונת-הכתיבה של אמו וּשלחוֹ בדואר. השיר “בהרים” היה קצר וגם המכתב היה קצר:


גב' אבירם הנכבדה,

קראתי את שירך “בהרים”, והוא מצא-חן בעיני אפילו יותר משלושת שירייך הקודמים. יש בו תיאור נהדר של נוף הארץ ורואים שכתבת אותו אחרי שהיתה לך חוויה מרגשת בטבע. לא כמו בשירים הקודמים, השורות הן קצרות וכתובות בקצב קל ובחרוזים. מן הסיבה הזאת מתאים מאוד לחבּר לשיר הזה מנגינה, לדעתי.

בתודה ובכבוד רב –

דוד בן-נון


ומתחת לחתימה כתב: “ת.ד. 2371, תל-אביב”.

שבוע עבר מעת שליחת המכתב, ואריאלה לא אמרה לנדב דבר על קבלת מכתב כלשהו. הוא חיפש את מכתבו בבית ולא מצאוֹ. אך ביום השמיני, לפנות-ערב צלצל הטלפון, וכשהרים נדב את השפופרת, שמע את קולו של דניאל, קול חשאי: “יש מכתב. לבוא אליך?” – “לא, אל תבוא” – לחש נדב, מחשש שאמו תשמע – “נפגש על-יד בית העם, לפני השער.”

ובלב הולם מיהר אל מרכז עין-השרון.

“הכול דופק לפי התוכנית” – חייך דניאל ומסר את המכתב לידו – “יש איזה הוראות להמשך המבצע?”

“לעת-עתה לא” – צחק נדב והודה לו.

על המעטפה היה כתוב: “לכבוד מר דוד בן-נון, ת.ד. 2171, תל-אביב”, ומאחור – השם “אריאלה אבירם” וכתובתה בעין-השרון.

“להתראות, אם כן. אני ממהר לשיעור” – נפרד דניאל מעליו בטפיחה על השכם.

ועוד לפני הַגיעוֹ הביתה, פתח נדב את המעטפה, ביד רועדת הוציא מתוכה את המכתב, כתוב באותה מכונת-כתיבה כמכתבו שלו, וקרא:

מר בן-נון היקר,

רב תודות לך על מכתבך, וכן על שני מכתביך הקודמים. לצערי לא היתה בהם כתובת-חוזרת, לפיכך לא היה באפשרותי להודות לך קודם-לכן.

דבריך על שלושת שירי נגעו אל לבי, והם מעידים עליך שאתה אוהב שירה ומבין אותה.. כל משורר מצפה לכך ששיריו יעוררו הד בלבות קוראיו, והנה בלבך אכן עוררו את ההד הזה, וזה משמח אותי. מי ייתן וירבו קוראים כמוך.

צדקתָ: את “בהרים” כתבתי אמנם בעקבות “חוויה מרגשת בטבע”, בהיותי בגליל, בהשקיפי על הכינרת מפסגת הר. כתבתי בחרוזים קלים, כי באותה שעה הרגשתי עצמי כילדה קטנה, שהנוף מספר לה אגדה.

מכתביך עוררו את סקרנותי: האם אתה יליד הארץ? ומה גילך בערך? האם זה שנים רבות אתה קורא שירה? ואולי אתה עצמך כותב שירים? – אודה לך אם תענה לי.

ושוב, תודה לך,

בברכה –

אריאלה אבירם.

נ.ב.

אשמח, כמובן, אם מישהו יחבר מנגינה ל“בהרים”.


בפיק-ברכיים ובידיים רועדות קרא נדב את המכתב, עם חתימת יד אמו מתחתיו. תסבוכת נוראה! – הציף סומק את פניו – עכשיו עלי להשיב על המכתב, ואחר-כך היא תכתוב לי שוב, ואני שוב אענה… ומה אשיב על שאלותיה?… שקרים, שקרים… מה הבאתי על עצמי? ועליה? ומה יהיה אם חלילה-וחס, חלילה-וחס, יתגלה השקר הזה? הלוא תהיה זו אכזבה נוראה בשבילה! אסון! ואתי לא תדבר עוד לעולם!

אבל לסגת כבר לא היה אפשר.

הוא ישב וכתב, ומחק ושינה ותיקן ושוב כתב, ולבסוף העתיק במכונת-הכתיבה ושלח בדואר:


גב' אבירם היקרה,

שמחתי לקבל את מכתבך.

הנה התשובה לשאלותייך:

א. אני יליד הארץ.

ב. גילי – פחות משלושים שנה.

ג. לא קראתי הרבה שירה. קצת למדתי בבית-הספר, כמו כל תלמיד בישראל, אבל במקרה היתה לי מורה לא טובה לספרות ובגלל זה רוב התלמידים, במקום לאהוב שירה התחילו לשנוא אותה. מחוץ לבית-הספר קראתי קצת את שירי שאול טשרניחובסקי. את השירים שלך אני אוהב מאוד.

ד. לא, אני לא כותב שירים. אין לי כשרון לזה. כל בן-אדם, אפילו הפשוט ביותר, נולד עם איזה כשרון, אני חושב. כשרון לצייר, לשיר, להיות מהנדס, או מכונאי, או חקלאי, או ספורטאי וכו'. אני בטוח שאַת נולדת עם הכשרון לכתוב שירים.

ובסוף אשאל אותך: האם כתבת הרבה שירים מחוץ לאלה שהופיעו בעיתון? ואם כן – למה אַת לא מוציאה אותם בספר?

בכבוד רב –

דוד בן-נון


שוב לא אמרה אריאלה דבר על המכתב שקיבלה. ביום העשירי לאחר שנשלח המכתב, כשענה נדב לצלצול הטלפון לפנות-ערב, שמע קול עבה, מבוגר: “הלו! אפשר לדבר עם מר בן-נון?” ברגע הראשון נבהל, כפושע שהמשטרה גילתה את זהותו, אך מיד תפס מי המדבר, ובקושי התאפק מלצחוק. “כן, מדבר” – ענה. “פה מדברים מן השי”ן-בי“ת” – המשיך הקול העבה לנסר בטלפון – “זו הודעה דחופה. עליך להתייצב בשעה 17.25 ליד האקליפטוס שמשמאל למסעדה של ברמן כדי לקבל צרור המכיל מטען סודי ביותר.” – “בסדר, אני בא” – כבש נדב את צחוקו.

ורץ אל הרחוב הראשי, אל האקליפטוס שליד פתח המסעדה.

“המבצע מתנהל חמש-חמש!” – שלף דניאל את המכתב מכיסו וּמסרוֹ לידי נדב.

ומיד הסתלק מן המקום.

בבואו הביתה, הסתגר נדב בחדרו, וקרא:

דוד בן-נון היקר,

תודה על תשובותיך לשאלותי.

כשקראתי את דבריך על לימוד שירה בבית-הספר, עלה חיוך על שפתי: בני, שבקרוב ימלאו לו שלוש-עשרה, גם הוא התאונן לפני על מורתו, שאינה יודעת לחבב את השירה על התלמידים, וכמעט באותן המלים. (אגב, גם הוא, כמוך, מרבה לקרוא את שירי טשרניחובסקי). דבר זה מצער מאוד. אבל צריך לזכור שיש גם מורים אחרים, היודעים לטעת בתלמידיהם אהבה רבה לספרוּת!

אתה כותב שהכשרון הוא דבר הנטוע באדם מלידה. מעין “מתנת אלוֹה ממעל”. גם אני חושבת כך. אבל לעתים קרובות כשרון זה הוא חבוי, והאדם עצמו אינו יודע עליו, או שאינו מאמין בו במידה מספקת, ורק לאחר שנים רבות הוא מתגלה. כך יש סופרים ומשוררים שהתחילו לכתוב רק בגיל מאוחר, ויש ציירים שהתחילו לצייר רק כשהגיעו לזִקנה. אם אדם מרגיש בעצמו נטייה לאיזו אמנות – הוא חייב לנסות להוציא אותה אל הפועל!

אתה שואל אם כתבתי שירים רבים מחוץ לאלה שהופיעו בעיתון. כן, אני כותבת מגיל צעיר מאוד, מילדוּת. ויפה מצִדך שאתה שואל מדוע אינני מכַנסת אותם בספר. אני באמת חושבת על כך. ומכתביך, שיש בהם הערכה כה רבה לשירי, מעודדים אותי לעשות זאת בקרוב.

כתבת, בצדק, שלכל אדם יש כשרון למשהו. אבל לא כתבת לי מהו הכשרון שלך?

בברכה –

אריאלה אבירם


איזו מלכודת! – חשב נדב כשגמר לקרוא את המכתב – מה אענה לה עכשיו? מהו באמת הכשרון שלי? אולי למכונאות, כמו לאבי? הלוא כשעבדתי במוסך אמר דודי שזהו “כשרון משפחתי”! אבל אם היא תקרא שאני “מכונאי”, היא תחשוב שאין ערך רב לדברים שכתבתי על שירה. מה מבין “מכונאי” בשירה?.. אולי אכתוב “מתמטיקה”?..

ערב אחד שאל נדב את אמו:

“אַת מקבלת עוד מכתבים מהאיש ההוא שכתב לך על שני השירים שלך?”

“מדוד בן-נון?”

“כן, זה השם שלו, נכון…”

“כן, קיבלתי עוד שניים-שלושה…” – חייכה אריאלה.

“לא הראית לי אותם…”

“אינני חושבת שתמצא בהם עניין” – אמרה אריאלה וקמה ממקומה.

ט"ו

ואמנם, בעקבות מכתביו המעודדים של “דוד בן-נון”, ובעקבות ההפצרות החוזרות-ונשנות של אביה, משה הרפז, החלה אריאלה מכנסת את שיריה לספר. מתוך העשרות הרבות של השירים שכתבה בשנים האחרונות היא בחרה כ-60 שנראו בעיניה הטובים ביותר, שיפרה ושִכללה אותם, העתיקה אותם מחדש, צירפה את הדפים לכדי חוברת, נתנה אותם בכריכה אחת, והחליטה לנסות את מזלה אצל הוצאות-ספרים.

מתוך דפדוף בספרי השירה הרבים שבכוננית שלה, ראתה שיש הוצאת-ספרים בתל-אביב המרבה להוציא את ספריהם הראשונים של משוררים. אלה ששמם עדיין לא הולך לפניהם.

ויום אחד לקחה את חוברת שיריה, ונסעה אל הוצאת-הספרים הזאת.

העורך – איש צעיר ממנה – קיבל אותה בסבר-פנים יפות והורה לה לשבת מולו.

“אתה לא מכיר אותי בוודאי” – אמרה אריאלה – “ואת שמי אתה שומע בפעם הראשונה.”

“דווקא לא” – חייך העורך – “קראתי שניים-שלושה שירים שלך. אחד, נדמה לי, ‘קינת רות’ היה שמו… הם היו יפים בעיני.”

משפטו זה של העורך עודד אותה מאוד. כי מתוך חששות רבים נסעה אליו. זמן רב פקפקה בדבר וחשבה: מי שמע עלי? מי קרא אותי?

היא הניחה לפניו את חוברת שיריה והביעה את משאלתה שייצאו-לאור בהוצאה זו, שהוא עורכה.

“טוב” – אמר העורך – “תשאירי אותם אצלנו, לאחר שאקרא, אתן לך תשובה.”

“יהיה עלי לחכות זמן רב?” – נשאה אליו אריאלה עיניים מפללות.

“אני מקווה שלא, מקווה שלא” – דִפדף העורך בחוברת – אמנם מונחים אצלי כתבי-יד רבים שעלי לעבור עליהם, אבל אשתדל לא לגרום לך קוצר-רוח רב מדי."

אריאלה הודתה לו ויצאה.

בבואה הביתה סיפרה לנדב היכן היתה ומה נאמר לה.

“יופי! נהדר! סֵפר עם השם אריאלה אבירם על הכריכה! מה יהיה שמו?”

“לאט-לאט! אל יתהלל חוגר כמפתֵח! אינני בטוחה עדיין שיחליטו להוציא אותו! ובכלל… העורכים האלה, לפעמים הם מחזיקים כתב-יד במשך חודשים ולא עונים לך דבר… מוציאים את הנשמה…”

אבל להפתעתה הרבה, עבר רק שבוע מזמן שמסרה את כתב-היד שלה לעורך וכבר צִלצל אליה.

“אריאלה אבירם? אני שמח לבשר לך: החלטנו להוציא-לאור את ספר השירים שלך!”

“אני… אני…” – לִבה כמעט התפלץ מרוב שמחה. היא לא מצאה מלים בפיה – “אני מודה לך… מודה מאוד… זה… זה היום המאושר ביותר בחיי…”

“אני שמח בשמחתך” – אמר העורך – “אני ועוד חבר במערכת קראנו את השירים והם מצאו-חן בעינינו מאוד. מתי תוכלי לבוא הנה כדי לחתום על חוזה?”

“חוזה?” תמהה אריאלה.

היא לא ידעה כלל שכשמוציאים ספר לאור, נחתם חוזה בין המחבר ובין הוצאת-הספרים, ובו מפורטים תנאים שונים של התחייבויות משני הצדדים."

“ללא חוזה, כתוּב וחתוּם, הלוא אי-אפשר להוציא את הספר” – אמר העורך.

“אה… כן… בסדר… אני יכולה לבוא אפילו היום…”

“לא, היום זה בלתי אפשרי. אבל מחר, אם אַת רוצה…”

והם קבעו פגישה ליום המחרת.

לבה של אריאלה היה מלא אושר עד ללא הכיל. היא רצתה לקפוץ, לשיר, לרקוד, להודיע לעולם כולו – לעצים, לפרחים, לציפורים – על האושר שנפל בחלקה.

היא צלצלה לבית הוריה, בישרה לאמה, בישרה לאביה, שהיה במשרדו. שניהם היו נרגשים עד דמעות.

אחר-כך צִלצלה לחברתה רוחמה, באמירים, ובישרה לה. “זה נפלא: אני שמחה כל-כך!” – צהל קולה של רוחמה. “גם בזכותך, גם בזכותך!” – אמרה אריאלה – “את השירים היפים ביותר כתבתי אצלכם, בבית הקטן שבחצר!”

אחר-כך צלצלה לעוד שתי חברות, אחת בתל-אביב ואחת בקרית-חיים, שגם הן שמחו בשׂמחתהּ ובירכו אותה.

ומשראתה שהשעה היא רק עשר וחצי, ותעבורנה עוד שעתיים וחצי עד שתראה את נדב – המון זמן! – יצאה מן הבית ומיהרה ללכת אל בית-הספר.

חיכתה בחצר עד הישמע הצלצול להפסקה, וכשראתה את בנה יוצא מן הבניין, מיהרה אליו, חיבקה ונישקה אותו.

“מה קרה, אמא?” – נבהל נדב. הוא היה נבוך, בוש מפני הילדים שהיו עדים למחזה הבלתי-רגיל.

“יוצא לי סֵפר! הבוקר הודיעו לי!” – בישרה לו אריאלה בקול נחנק מהתרגשות.

“זה… זה… אמרתי לך שייצא… אבל למה פה…” – הסתכל נדב לצדדים.

“לא יכולתי לחכות. הייתי מוכרחה לספר לך מיד” – נוצצו עיניה של אריאלה – “ומחר אני נוסעת לחתום על חוזה!”

“כן?.. טוב… יש לך כבר שֵם לספר?” – למרות שׂמחתוֹ, היה כל העניין לא נעים לו: ילדים עוברים על-פניהם ומתפלאים.

“יש גם שֵם! ‘עלים ברוח’! יפה בעיניך?”

“כן… בסדר. טוב. אז נדבר על זה בבית…”

ושוב בחיבוק נפרדה אמו מעליו.

למחרת נסעה אריאלה אל משרדה של הוצאת-הספרים.

העורך חזר ובירך אותה, והניח לפניה את החוזה: “תקראי קודם-כול, ואם לא תהיינה לך כל הערות – נחתום בו-במקום.”

אריאלה לקחה לידיה את שני הדפים, הכתובים במכונת-הכתיבה, ובהם שנים-עשר סעיפים, והחלה לעיין בהם.

היא לא הבינה כל-כך מה היא קוראת. בראש נאמר שזהו חוזה בין ההוצאה, “שתיקָרא להלן צד א'…” ובין המחבר, “שייקָרא להלן צד ב'…” ואחר-כך: “היות וצד ב' הגיש לצד א' ספר שירים…” ובפּסקה הבאה: “והיות וצד א' הסכים להוציא את הספר לאור…”

מבטה רִפרף על-פני הסעיפים השונים, שלשונם היתה מוזרה, ובהם ביטויים כמו “מתחייב בזה”, “מצהיר בזה”, “ההוצאה רשאית, לפי שיקול-דעתה”, “יחייבו אותו, את יורשיו, את אפוטרופסו, מנהלי עיזבונו”, “זכויות התרגום, ההעתקה, ההסרטה, השידור”, “הוצאות ההפקה”, “אחוזים מן המכירה ברוטו”, “בוררות” וכד' – והיא לא הבינה איזה קשר יש בין כל הביטויים האלה ובין שירה. כמעט אמרה לחתום על החוזה גם מבלי שתבין את כל הכתוב בו, שהרי העיקר הוא שהספר יוצא-לאור, אך מבטה נפל על סעיף אחד, שבקוראהּ אותו, עמד לבהּ מדפוק. נאמר בו: “צד א' מתחייב להוציא את הספר תוך 24 חודשים מתאריך חתימת החוזה”…

“מה, רק בעוד שנתיים ייצא הספר לאור?” – נשאה אל העורך מבט מבוהל.

“לא, לא בעוד שנתיים, כתוב, אלא תוך שנתיים” – ניסה העורך להניח את דעתה – “אני מקווה שהספר ייצא בעוד שנה, שנה-וחצי…”

“זה המון זמן! איך אני אוּכל…”

העורך הסביר לה שעוד חמישה ספרים עומדים בתור להוצאתם-לאור, ש“הוצאות ההפקה” של ספר הן גבוהות מאוד בגלל התייקרות הנייר וההדפסה, שספרי שירה נמכרים רק מעט ושעל-פי-רוב ההוצאה מפסידה עליהם, שבדרך-כלל הם דורשים מהמשורר שישתתף במימון הוצאת ספרו, אלא שהפעם, בהתחשב עם טיב השירים…

אריאלה השפילה עיניה לדפים שבידה, אחר-כך אמרה:

“אני, בעצם, לא מבינה כלום בחוזים. אבל אבי הוא עורך-דין והוא בקיא מאוד בזה. אולי אני יכולה לקחת את הדפים האלה ולהראות לו…”

“בסדר גמור! זו זכותך!” – אמר העורך – “ניפּגש איפוא שוב לאחר שהוא יעבור על החוזה?”

ומיד בצאתה ממשרד הוצאת-הספרים מיהרה ללכת אל אביה.

בהיכנסה למשרד, ישבו אצלו שני אנשים קשישים. משה-חיים הרפז קם מכורסת-העור שלו, גבוהת-המִסעד, לחץ את ידה, בירכהּ שוב על “ההצלחה הספרותית” שלה, והציגהּ לפני שני הלקוחות שלו, שנראו כאנשי-עסקים מכובדים.

“שאחכה לך אצל אמא עד שתגמור?” – שאלה.

“לא, אנחנו גמרנו, בעצם. לפי שעה, זאת-אומרת” – אמר, וקבע מועד לפגישה נוספת עם שני לקוחותיו.

“ובכן, איך מתקדמת העִסקה שלך?” – חבק את כתפי בתו לאחר שיצאו השניים מן החדר.

“הבאתי לך חוזה לעיון” – חייכה אריאלה.

“חוזה-עבודה? חוזה-שכירות? חוזה-שותפות?”

“שותפות ספרותית” – צחקה אריאלה וסיפרה לו מה היה בינה ובין עורך הוצאת-הספרים.

“שבי!” – הורה על אחת הכורסות שליד השולחן והתיישב על מקומו למולה – “והבה נראה את המסמך!”

אריאלה הוציאה מנרתיקה את שני דפי החוזה והניחה אותם לפניו.

“אַת רוצה שאעיין בו ואחווה את דעתי…” – נטל את הדפים לידו.

“אם אתה מסכים…”

“שכר-הטִרחה שלי הוא גבוה, אַת יודעת. זה יעלה לך כמה אלפי שקלים. אעשה לך הנחה של עשרה אחוזים, בסדר?”

“תקבל חלק מהרווחים שלי” – צחקה אריאלה.

“עשרים אחוזים משכר-הסופרים? הו, אני אהיה עשיר גדול!… טוב, נראה מה יש לנו כאן” – החל מעיין בדפים.

עו"ד הרפז עיין בחוזה, ותוך-כדי כך נִענע בראשו, הִמהם מדי-פעם – “לא… לא… זה לא ייתכן… שטות!…” ושִרבּט סימנים כלשהם בעפרונו בשולי הדפים.

“לא, יש פה דברים שאי-אפשר לקבל!” – הכריז משגמר לקרוא – “צריך לשנות ולתקן!”

“מה שהכי הפחיד אותי” – אמרה אריאלה – “היה הסעיף הזה שכתוב בו ‘תוך 24 חודשים’…”

“אבסורד גמור!” – קרא אביה – “בשום פנים לא! הספר צריך לצאת מיד! מיד!” – טפח בידו על החוזה.

“אתה חושב שהם יסכימו?”

“השאירי את החוזה בידי. אני אגמור אִתם את העניין. סִמכי על אביך.”

“אבל אל תריב אתם. אני אסירת-תודה להם…”

“אל תדאגי. ועכשיו בואי נעלה אל אמא. היא משתוקקת לראות אותך.”

“לאחר ארבעה ימים צלצל עו”ד הרפז לבתו:

“גברת אבירם? ברצוני להודיע לך: ספרך ייצא לאור בעוד שלושה חודשים בדיוק. מחר הוא נכנס לדפוס!”

“אינני מאמינה… איך הצלחת…” – פרצה השמחה מלִבה.

“ואַת חייבת לי חמשת אלפים שקל!”

“עשרה אחוז הנחה, שכחת?” – צחקה אריאלה.

“או הקדשה יפה על הספר, במקום זה!”

“או שיר, לכבודך!”

“בסדר! עשינו עסק!” – צחק משה-חיים הרפז.

ט"ז

מיומנה של שיר:

י"ח באייר

היום ל"ג בעומר, ואמש היתה לנו מדורה.

ההתחלה היתה נהדרת. לפנות-ערב הלכנו, אחי ואני, ונ., ועוד שני ילדים מהכיתה, אל החורשה שעל-יד המושב, לקושש עצים. כשניכנסנו לחורשה והתחלנו לאסוף ענפים יבשים, יצא כך שאני ונ. הלכנו לכיוון אחד והיתר לכיוון שני. היתה לנו שיחה נעימה ונפשית. דיברנו קצת על הלימודים, ואחר-כך, כששאלתי אותו איך בילה את חופשת-הפסח, סיפר לי על המשפחה של דודו בגדרה, על הטיולים שערכו, על פיקניק שהיה להם על שפת-הים באשקלון, ועוד. הוא אמר שמשפחת דודו עליזה וחרוצה מאוד כי היא “משפחה תימנית”, והוסיף בצחוק: “אני רק חצי תימני, כי אבי היה תימני ואמי אשכנזיה”. אמרתי לו: “אך כך אתה מגזע משובח, כי יש בך החצי הטוב של התימנים והחצי הטוב של האשכנזים.” “אולי להיפך” – אמר – “שני החצים הרעים…” צחקתי ואמרתי לא שאם זה היה כך לא היו סובלים אותו, ועובדה שכולם אוהבים אותו. “כולם?” – אמר. שתקתי ולא רציתי לדבר על זה יותר. אחר-כך שאל אותי מה התוכניות שלי לחופש הגדול. אמרתי שאבי רוצה לקחת אותנו לאילת לשבועיים, ולי אין שום חשק להיות בבית-מלון באילת ולרבוץ כל היום בים עם כל ההמונים שבאים לשם בקיץ. “ואתה?” – שאלתי. הוא אמר שהוא חושב שיישאר בבית כי לאמו קשה להיות לבדה. אמרתי שגם אני הייתי רוצה להישאר בעין-השרון.

הרגשתי שאנחנו משוחחים מלב אל לב.

ערכנו את העצים בקרחת החורשה בערימה, מסביב לעמוד גבוה שאחי תקע באדמה, וכשירד הערב התאספו אלינו עוד כחמישה-עשר מילדי הכיתה, שהביאו אתם תפוחי-אדמה, סופגניות, ממתקים, פחיות מיץ וכו'.

הדלקנו אש והלהבות פרצו למעלה, וגיצים התעופפו לכל צד, לשׂמחת כולנו. אחי ונ. אספו את תפוחי-האדמה, וכשהאש שקעה מעט, פיזרו אותם על הגחלים הבוערות שייצָלו.

ישבנו במעגל מסביב למדורה, קצת שרנו, קצת דיברנו וצחקנו, וחמוטל חילקה את המאכלים והמשקאות בין כולם.

ופתאום נעשה לי עצוב נורא.

שאלתי את עצמי: איך אפשר, איך אפשר שרק לפני חצי שעה היתה לנו שיחה כל-כך נעימה ולבבית, ועכשיו הוא מתיישב דווקא על-יד אסתי ל. ומדבר איתה וצוחק איתה ומתחלק עם האוכל איתה…

הרגשתי כל-כך רע, שלא יכולתי לנשום ממש. נשכבתי על האדמה עם הפנים למעלה וחשבתי שאני מתעלפת.

“מה קרה לך? מה קרה?” – שאלו אלה שישבו על-ידי, וגם אחי ניגש לראות מה יש לי.

לא יכולתי לדבר, והייתי חיוורת מאוד, כנראה, כי כמה ילדים קמו ממקומם וניגשו אלי, ומישהו אמר שצריך לקחת אותי הביתה, ואחי הביא בקבוק שוופס והרטיב לי את הפנים.

בסוף התאוששתי והתיישבתי. אמרתי שזה מהעשן, כנראה.

נ. היה גם הוא בין אלה שניגשו אלי, אבל מיד כשנרגעו הרוחות התיישב שוב על-יד אסתי.

וכך התחרבן לי כל ליל ל"ג בעומר. סוף רע – הכול רע.

כ"ד באייר

משהו מוזר קורה בזמן האחרון.

זה התחיל עוד לפני ל"ג בעומר, כמה ימים אחרי יום-העצמאות. נ. בא אלינו אחר-הצהריים, קרא לדני לצאת אתו החוצה, אלי לא פנה בכלל, ואחרי חצי שעה, כשדני חזר ושאלתי אותו מה נ. רצה ממנו, ענה: “זה לא עניינך. זה רק ביני ובינו.” נפגעתי מאוד: איזה סודות יש להם שלי אסור לדעת? תמיד הייתי בטוחה שביני ובין נ. יש יותר שפה משותפת מאשר בינו ובין אחי.

הם בטח מדברים על בנות – אמרתי לעצמי – דיבורים שבנים לא אוהבים שבת תשמע. “כרגיל בגיל-ההתבגרות” – כמו שאומרת אמי. והחלטתי לא לשים לב לדבר.

אבל מאז קרו עוד דברים, שעושים רושם כאילו יש איזו ברית חשאית בין נ. ובין דני. כאילו הם זוממים משהו שהם מסתירים ממני.

לפעמים הם נפגשים בהפסקה בחצר, מסתודדים, וכשמישהו מתקרב אליהם הם מפסיקים ופונים כל אחד לצד אחר. פעם שמעתי את דני מדבר בלחש בטלפון, ומיד אחרי זה יוצא מן הבית במהירות. ופעם שנייה הוא דיבר בקול לא שלו, עבה, כאילו בתור הסוואה. לא שמעתי מה אמר בדיוק, אבל אני כמעט בטוחה ששמעתי את המלים “שי”ן בי“ת”. ואחרי זה שוב מיהר החוצה.

לבי אמר לי שבשתי הפעמים הוא יצא להיפגש עם נ. והדבר קשור לברית-החשאית ביניהם.

כשאני שואלת אותו איפה היה, התשובה היחידה היא: “זה לא עניינך.”

כבר אינני יודעת מה לחשוב. פעם אני חושבת שאולי זה קשור ליחס שלהם לשלמה כהן, ששניהם שונאים אותו, כי הוא מתפרע בהפסקות, מפריע למשחקים, מרביץ לזה ולזה, והם זוממים נקמה נגדו. פעם – שהם מתכננים משהו נגד המורה לחשבון, שמציק לכל הכיתה עם “בחינות ההפתעה” שלו, ומתגרה בדני בשיעורים, עם כל מיני הערות מעליבות. ופעם עולה בראשי מחשבה, אפילו שהיא לא מתקבלת על הדעת, שהם הצטרפו לאיזה ארגון מחתרת. אם נכון מה ששמעתי, שדני הזכיר בטלפון את השי“ן-בי”ת.

כ"ט באייר

התעלומה של “הברית החשאית” הולכת ומסתבכת.

אתמול, כשחזר אבי מתל-אביב, ניגש אל דני, הושיט לא מכתב, ואמר: “זה בשביל החבר שלך.”

דני הכניס מיד את המכתב לכיסו, אחר-כך ניגש לטלפון, סילק אותי מן החדר, התלחש שם עם מישהו, ואחרי רבע-שעה יצא מן הבית.

שאלתי את אבי בשביל מי המכתב שמסר לדני.

אבי חייך: “תשאלי את אחיך, הוא יאמר לך.”

אמרתי: “זה סודי?”

“מאין לי לדעת?” – משך אבי בכתפיו – “אבל אם לדני יש איזה סוד שהוא שומר מפנייך, אַת רוצה שאני אגלה לך?”

היה לי מר על הלב: האם גם אבי שותף לקשר הזה? האם אני “הכבשה השחורה” במשפחתי?

בלילה לא יכולתי להירדם. כל מיני דמיונות עברו בראשי. ראיתי בדמיוני שלנ. יש אהובה בתל-אביב, והיא כותבת לו מכתבים, ומוסרת אותם לאבי במשרדו, והוא מוסר אותם לדני, ודני מעביר או תם לנ.. וכל העולם כאילו קָשר קֶשר נגדי.

בבוקר ניחמתי את עצמי ואמרתי: מאין לך שהמכתב הוא בשביל נ.? לדני יש עוד חברים, מלבדו! ואפילו אם זה בשביל נ. – למה דווקא מ“אהובה”? אולי באמת הוא ודני שייכים לאיזה ארגון חשאי?

י"ח בסיון

כבר שבועיים יש לי חבֵרה. חברה אמיתית. תמרה פרימן.

היא עלתה עם הוריה מרוסיה לפני שנתיים, ועכשיו הם עברו מנתניה לעין-השרון, כי אביה, שהוא מהנדס, מצא כאן משׂרה קבועה.

היא ילדה מאוד נבונה ומאוד רצינית. אין להשוות לכל בנות הכיתה שלנו. ולמרות שהיא נמצאת בארץ רק שנתיים, היא מדברת עברית יותר יפה מאלה שנולדו פה.

נפגשנו במקרה. יצאתי מן הבית אחרי-הצהריים וראיתי ברחוב ילדה בת-גילי בערך, מתקרבת. קצת שמנמונת, בלונדינית, עם לחיים ורודות ועיניים גדולות. כשהגיעה אלי, שָאלה אם אני יודעת איך הולכים ל“ספריית-ההשאלה”. אמרתי שבכל בית-ספר יש “ספריית-השאלה”, והיא אמרה: “לא, אני מתכוונת לספריית-השאלה למבוגרים. שמעתי שיש כזאת בעין-השרון.” היא תיכף עוררה את סקרנותי. אמרתי שאני הולכת במקרה באותו כיוון ואראה לה את בית-התרבות, שבו גם הספרייה. בדרך התחלנו לדבר והיא סיפרה שרק לפני עשרה ימים הגיעה עם הוריה לעין-השרון, שהיא לומדת בבית-ספר “בן-צבי”, בכיתה ז', כמוני, שהספרייה שם “דלה” ואת רוב הספרים בה קראה כבר, לכן היא רוצה להירשם לספריית-השאלה למבוגרים. שאלתי אותה איזה ספרים היא קוראת, והיא הזכירה שמות של סופרים חשובים כמו ז’ול ורן, צ’רלס דיקנס, ויקטור הוגו, מארק טוויין, ג’ק לונדון, ועוד. התביישתי להודות שרק שניים או שלושה מסִפרי הסופרים האלה קראתי. היא אמרה שהיא קוראת הרבה כי “מן הספרים אפשר לקבל מושג רחב על החיים ועל נפש האדם.” אף פעם לא שמעתי מלים כאלה מילדים בני-גילי. לפני שנפרדנו הזמנתי אותה לבוא אלינו, והיא אמרה שתשמח לבוא, כי היא לא מכירה עדיין אף אחד בעין-השרון “באופן ממשי.”

כשביקרה בביתנו, התעניינה מאוד באוסף הפרחים שלי, בספרים שעל המדפים, שאלה אם יש לנו תקליטים של מוסיקה קלאסית, ואמרה שהיא מנגנת על פסנתר, אבל עכשיו היא לא יכולה להקדיש לזה זמן רב, כי עליה להתמסר ללימודים.

אחר-כך היתה לה שיחה ארוכה עם אבי ואמי, שהתעניינו בחיים ברוסיה, והיא סיפרה להם שאביה ישב שלוש שנים בבית-סוהר באשמת היותו ציוני. למחרת ביקרתי אני בביתה, שהוא לא רחוק מאתנו, באותו רחוב, והוריה הִרבו לשאול אותי על עין-השרון, על לימודי, על הורי, ומה הניע אותם לעזוב את ארצות-הברית ולעלות לישראל. יש להם דירה קטנה בת שני חדרים וחצי, וחצי-החדר הוא של תמרה. כשהיינו שתינו לבדנו, אמרה לי שהיא מאוכזבת מבני הכיתה שלה מפני שאין ביניהם אף אחד שאפשר לדבר אתו על “דברים רציניים.”

כך התחילה החברוּת בינינו.

אני נפגשות כמעט יום-יום, מחליפות רשמים, ואני לומדת ממנה המון. התברר לי שהיא קוראת לא רק סיפורים ורומאנים, אלא גם ספרי מדע ופסיכולוגיה, וגילתה לי דברים שלא שמעתי עליהם מעולם, על “תורת החלומות של פרויד”. ראיתי שאני בורה גמורה לעומתה ונפתח לפני עולם חדש. ההכרות אתהּ גרמה לי לבחון את עצמי ואת האחרים באופן אחר מאשר עד כה.

אמש יצאנו שתינו לטייל והגענו אל דרך העפר שבה טיילתי עם נ. לפני חודשים רבים. היה ליל ירח ואני נתקפתי במצב-רוח עגום כל-כך עד שעמדו דמעות בעיני. הרגשתי צורך להתוודות לפניה, כי ידעתי שהיא היחידה שתבין אותי, מכל האנשים בעולם. סיפרתי לה על אהבתי לנ. וכמה אני סובלת ממנה. סיפרתי לה על נ. ועל מה שעבר עליו בשנה האחרונה. על מות אביו, ועל אמו המשוררת, ועל הקשר החזק שיש לו אליה. סיפרתי על היחס ההפכפך שלו אלי, שפעם הוא מתקרב, פעם מתרחק כאילו אני זרה לו, וביקשתי ממנה שתסביר לי את התנהגותו.

הלכנו ושתקנו. אחר-כך אמרה תמרה שמכל מה שסיפרתי לה היא מבינה שנ. הוא נער “מופנם” מאוד, שיש לו “מעצורים נפשיים” והוא לא מגלה את רגשותיו. וזה מה שהוא מתרחק ממני, ולא שׂם לב אלי לעתים קרובות, לא מוכיח כלל שאין לו יחס אלי. להיפך, היא חושבת שיש לו “יחס עמוק” אלי, לכן הוא לא מתנהג אתי בקלות כזאת, כמו עם בנות אחרות שהוא לא מעריך אותן. אחר-כך אמרה ש“אהבה אמיתית קשורה תמיד באושר וייסורים כאחד”, ושבלי כל קשר עם התוצאות זוהי חוויה שלא צריך להצטער עליה כי היא “מעשירה את החיים”. ועוד אמרה, שעלי “להתאזר באורך-רוח רב” ולא להתייאש. “אני לא אומרת את זה בביטחון” – אמרה – “אבל יכול מאוד להיות שיום אחד תופתעי והוא יגלה לך שכל הזמן אהב אותך.”

דבריה עודדו אותי מאוד. כמה טוב שיש חברה מבינה כמו תמרה פרימן!

י"ז

אריאלה אבירם כתבה מכתב נוסף ל“דוד בן-נון” ובו סיפרה לו שספר שיריה, “עלים ברוח”, ייצא בקרוב לאור.

“אני שמחה לבשר לך זאת” – כתבה – “כי גם לך חלק באושר הזה שאני זוכה בו. אלמלא מכתביך החמים על שירי, ייתכן שלא הייתי מעיזה לבחור ששים משירי ולהציעם להוצאת-הספרים. לפעמים חיוך אחד של סֵבר פנים יפות מאיר את לבו של אדם ונוטע בו אמונה בעצמו ובמעשיו.”

דניאל הביא אתו את המכתב לבית-הספר ובהפסקה קרא לנדב לצאת אתו אל מחוץ לשער, הוציא את המכתב מכיסו ומסרוֹ לידו באין-רואה.

“אני רואה שהיא דלוקה עליך כהוגן!” – אמר דניאל.

“מי?” – התבלבל נדב.

“זאת, החבֵרה שלך מגדרה. מכתבים, ועוד מכתבים! רומן רציני! מתי תתראה אתהּ סוף-סוף?”

“נראה… בחופש הגדול אסע לשם בוודאי…”

למחרת, כתב נדב מכתב-תשובה, העתיקו במכונת-הכתיבה ושלחו בדואר:


לאריאלה אבירם, שלום רב!

שמחתי על הבשורה הטובה! אני מאחל לך הצלחה בסִפרך, שיקראו אותו רבים בכל הארץ וייהנו ממנו! אני בטוח שזה יגרום לך סיפוק רב!

מה שאַת כותבת על “החלק” שלי בהוצאת ספרך לאור – זה מוגזם בהחלט! את השירים שלך שהופיעו בעיתון קראו הרבה אנשים והעריכו אותם – אבל לא כל אחד כותב מכתבים למשורר. פשוט לא מעיזים. או מתביישים. גם להם יש “חיוך” על הפנים – אלא שהמשורר לא רואה אותו.

כל טוב לך ממני –

דוד בן-נון


באותו לילה חלם נדב חלום-בלהות.

חלם שהוא הולך ברחוב של מושבה קטנה הדומה לגדרה, אלא שבתיה ישנים מאוד, דומים לחורבות, ורחובותיה צרים. בידו ילקוט מלא וגדוש, המכביד על צעדיו. מולו מופיע דניאל ושואל אותו, כשחיוך מרושע על פניו, לאן הוא הולך, והוא אומר: “אל דודי.” – “אתה בטוח שפה גר דודך?” – שואל אותו דניאל, ונעלם מיד. הוא ממשיך ללכת עד קצה הרחוב, נכנס לבית קטן שהוא בית דודו, אלא שלבהלתו הרבה הוא רואה שהבית ריק. הוא קורא: “נחמיה! נחמיה!” והנה עומד לפניו אביו! גבוה, חזק, בבגדי-עבודה, ובידו מפתח-צינורות. צמרמורת עוברת אותו מכף רגל ועד ראש והוא שואל: “אתה חי?” אך אביו מזעיף פנים אליו, ובמפתח-הצינורות שבידו מראה על הילקוט ואומר: “מה יש לך שם?” הוא רועד כולו ועונה: “ספרים, שהבאתי לדודי.” – “פתח אותו!” – מצווה עליו אביו, וכשהוא פותח את ילקוטו, נושרים ממנו מאות מכתבים. “אתה גנבת אותם מאִמך!” – אומר לו אביו בקול קשה ואכזרי. “לא נכון! לא נכון!” – הוא קורא בפחד – “מישהו שם אותם בילקוט מבלי שידעתי!” – “בוא אתי למשטרה!” – אביו לוקח אותו בזרועו. הם מגיעים אל בית ישן אחר, נכנסים למשרד קטן, והנה הוא רואה שהאיש במדי השוטר היושב מאחורי השולחן הוא סבו, משה הרפז, וגם פניו זועפות מאוד. “מה שמך?” – מתחיל השוטר הרפז לחקור אותו. “נדב” – הוא עונה. “לא בן-נון?” – ממשיך השוטר בחקירה. “לא נכון! לא נכון!” הוא צועק, ואז הוא רואה את אמו בפתח, בשׂמלה לבנה, כמו שׂמלת כלה –

והוא מתעורר בבהלה גדולה, שטוף זיעה.

“מה זה צעקת כל-כך בלילה?” – שאלה אותו אריאלה בבוקר.

“צעקתי?”

“צעקת: ‘לא נכון לא נכון…’ כאילו מישהו מאשים אותך… מה חלמת?”

“אינני זוכר כבר… זוכר רק שהיה זה חלום רע…”

“כן, גם אני על-פי-רוב שוכחת את החלומות שלי בבוקר. ואולי מוטב כך… לשכוח…”

י"ח

ביום שבת, י"ב באב, היא “שבת נַחמוּ”, היתה שמחה כפולה בבית אבירם: חגיגת בר-מצווה של נדב וחגיגת הופעת ספרהּ של אמו, “עלים ברוח”.

בבוקר הגיעו סבו וסבתו, הדודים והדודות מגדרה ומבאר-שבע ובניהם, וכולם הלכו יחד לבית-הכנסת. אריאלה ושתי הדודות מגדרה עלו אל עזרת-הנשים, ומשם השקיפו על חתן הבר-מצווה, הלבוש בחולצה לבנה, מבהיקה, במכנסיים ארוכים, כיפה לבנה-מוזהבת לראשו, כשהוא עולה לתורה, אומר את הברכות שלפני הקריאה ואחריה, ולאחר גמר פרשת השבוע, היא פרשת “ואתחנן” מסֵפר דברים, משמיע בקול צלול ובנגינה נעימה: “ברוך אתה אדונָי, אלהינו מלך העולם אשר בחר בנביאים טובים ורצה בדבריהם הנאמרים ב-א-מת…” ומיד לאחר הברכה, קורא את ההפטרה מסֵפר ישעיהו פסוק-פסוק, בקול ברור, מסתלסל לפני טעמי-המִקרא, כפי שלימדוֹ הרב יום-יום במשך השבועיים הקודמים:

“נַחמוּ נַחמוּ עמי יאמר אלוהיכם. דברו על לב ירושלים וקִראו אליה, כי מלאה צבאהּ, כי נרצָה עווֹנה, כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה…”

ובבואם הביתה, הסבּו כולם אל השולחן וסבא משה קידש על היין ובירך את נכדו ואת בתו על שׂמחתם.

אחר-הצהריים נאספו אל הבית רבים-רבים, שבאו מקרוב ומרחוק: בני כיתתו של נדב, ובהם דניאל ושיר, מחנך הכיתה ושניים ממוריה, חברותיה וחבריה של אריאלה, וביניהם רוחמה ובעלה מאמירים, וידידי המשפחה מעין-השרון ומתל-אביב. כולם עברו אל החצר, שם כבר היה ערוך שולחן מאולתר בין העצים, ועליו מכל טוב, פירות, ממתקים ומִגדנות, יין ומשקאות קרים, ממה שהכינה אריאלה, ומַטעמים שהביאו אִתן שתי הדודות. עוגה אדירה, שאפתה הדודה יונה, ובה תקועים ארבעה-עשר נרות צבעוניים, עמדה באמצע השולחן.

האורחים הרבים התהלכו הנה-והנה בחצר, טעמו מזה ומזה, הִשיקו כוסות ובירכו, ומיד ליד עבר ספרהּ של אריאלה, שעל כריכתו התכולה היו מצוּירים עלים ירוקים, מתעופפים, ובאותיות-דפוס זהוּבות:


עלים ברוח

שירים

אריאלה אבירם


“יפה! יפה!” – מיששו האנשים את הספר, הפכו אותו מצד אל צד ודפדפו בו, להציץ בשירים עצמם, ששורותיהם מנוקדות ופניניות.

שיר היתה במצב-רוח נפלא. היא חייכה, צחקה, התרוצצה בין הבית והחצר והביאה כיבוד מן המטבח אל השולחן וכלים מן השולחן אל המטבח, כאילו היתה בת-משפחה. מדי פעם ניגשה אל נדב ואל אמו והביעה התפעלותה מן הספר ומן החגיגה הנאה.

אחר-כך צלצל סבא-משה בכפית על גבי גביע, ביקש מן האורחים לשבת, ולאחר שבירך שנית את חתן-השמחה ואת כלת-השמחה, פנה אל נדב וביקשוֹ להשמיע את “הדרשה” שלו.

כבר שבועיים לפני-כן הודיע משה לנכדו כי יהיה עליו לשאת “דרשה” בחגיגת הבר-מצווה, כי זה מנהג מאז ומתמיד. נדב סירב, התנגד, אמר שהוא לא יודע “לנאום”, אך סבו עמד על כך בתוקף ואמר שיוכל לחשוב עליה הרבה מראש, להכינה בכתב, אז רק יקרא אותה מן הנייר, דבר לא קשה. נדב נכנע לבסוף, כתב את “דרשתו”, ועכשיו קם וקרא אותה:

"אמי היקרה, סבי וסבתי, בני משפחתי, מורי וחברי, אורחים נכבדים!

"השבת הזאת שבהּ אנחנו חוגגים את חג הבר-מצווה שלי נקראת ‘שבת נחמו’ כי בה מתנחם עמנו לאחר יום האבל על חורבן בית-המקדש בתשעה באב.

“גם עבורי זו שבת של נחמה. ראשית, מפני שרק לפני יומיים הופיע ספר שירים של אמי, ואני יודע איזה סיפוק גדול הדבר הזה גורם לה. שנים רבות כתבה שירים בסֵתר, לא הראתה אותם לאף אחד, ורק בשנה האחרונה התפרסמו שירים אחדים שלה בעיתון. עכשיו, כשיצא הספר, זה כאילו עובד-אדמה חרש וזרע ועמל קשה, ובסוף הוא מתנחם ושמח לראות את פרי עמלו. כמו שכתוב בתנ”ך: ‘הזורעים בדמעה ברינה יקצוֹרוּ’.

"ושנית, מפני שמבר-מצווה מתחילה תקופה חדשה בחיים, ועוברים מילדוּת לבגרות. הרבה אנשים חושבים שהילדוּת היא התקופה המאושרת ואחרי זה מתחילות הדאגות והצרות. גם המשורר שאול טשרניחובסקי כתב: ‘נא השיבו לי ילדותי, תור השירים, גיל עולמים’. אני לא חושב כך. גם בתקופת הילדות יש דאגות וצרות, ותקופת הבגרות יכולה להיות מאושרת, אם עושים מה שבאמת רוצים לעשות ומגשימים את השאיפות. ואני מקווה להגשים את שאיפותי. כל אדם נולד עם כשרון איזה שהוא, והעיקר, לדעתי, הוא להוציא לפועל את הכשרון הזה.

"למדתי הרבה מאמי, ממורַי, מחברַי, ואני מודה לכולם על מה שלמדתי מהם.

"אבל שׂמחתי היום מהולה בעצב. כי אבי זיכרונו-לברכה איננו כאן אתנו. הוא ואביו בנו את הבית הזה, הוא נטע עצים בגן הזה, הוא עבד קשה ופִרנס אותנו. הוא חינך אותי להיות חרוץ בלימודים, לכבד את עמל-הכפיים ולאהוב את המולדת. הוא נפל על משמרתו מידי מרצחים, ועצוב לי מאוד שלא זכה לראות בשמחת בנו ובשמחת אשתו האהובה.

“לזכרו אני רוצה לקרוא שיר של אמי, ששמו ‘פניךָ, קולךָ’.”

הוא פתח את ספר השירים וקרא:

עִם שַׁחַר –

בְּקָטְפִי וְרָדִים טְלוּלִים

לְהָבִיאָם פְּנִימָה –

אֲנִי רוֹאָה אֶת פָּנֶיךָ

שׁוֹלְחִים אֵלַי קֶרֶן אוֹר

מִבַּעַד לְרִשְׁתוֹת הֶעָלִים

וְחִיוּךְ דַּק עַל שְׂפָתֶיךָ

מַבְטִיחַ:

עוֹד אָבוֹא! עוֹד אָבוֹא!


עִם עֶרֶב –

כַּאֲשֶׁר בֶּחָצֵר

דְּמָמָה תְּלוּיָה בְּרָאשֵׁי הָעֵצִים,

נָדַם קוֹל צִיפּוֹר,

עָלִים נָחִים עַל עָפָר רוֹגֵעַ,

עֶצֶב רוֹבֵץ עֲלֶיהֵם –

אֲנִי רוֹאָה אֶת פָּנֶיךָ,

מְהַבְהְבִים אֵלָי,

מְנַצְנְצִים:

עוֹד אָבוֹא! עוֹד אָבוֹא!


וּבַלַּיְלָה –

עֵת אִיקַץ פִּתְאֹם,

בֶּהָלָה תְּסֻבֵּנִי

פַּחַד כְּתָלִים שְׁחוֹרִים

עָלַי נוֹפל –

בִּנְשִׁימַת בִּנְךָ

הַמְּרַחֶפֶת בַּבַּיִת

אֲנִי שׁוֹמַעַת קוֹלְךָ:

עוֹד אָבוֹא! עוֹד אָבוֹא!


יְחֶזְקֵאל, יְחֶזְקֵאל,

הֲתִחְיֶנָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה?"


וסגר את הספר והתיישב.

דממה גמורה היתה. רבים השפילו ראשיהם, ואחרים, דמעות נצצו בעיניהם.

אך נחמיה, בראותו שהשׂמחה כולה עלולה להיות מוּשבּתת, טפח בכף-ידו הגדולה על השולחן ופצח פיו בשיר: “הזורעים בדמעה, הזורעים בדמעה, ברי—נה יקצו-רו”. ולאט-לאט הצטרפו אל קולו הרם והחזק קולות אחרים ושרו עמו. ועוד לפני שגמרו שיר זה, פתח נחמיה בשיר “והִטיפו ההרים עסיס”, ומיד אחר-כך עבר ל“מה טוב ומה נעים שֶבת אחים גם יחד”, ומשיר לשיר גברו הקולות ונעשו שמחים יותר, והילדים ליווּ את השירה בהקשות בכפות ובמזלגות ובמחיאות-כפיים, והיא נישאה גבוה והרחק אל הרחוב והשדות.

רק עם רדת הערב קמו האורחים לשוב לבתיהם. אחד-אחד לחצו את ידו של נדב ושיבּחו אותו על “דרשתו”, ובדברי ברכה חמים נפרדו מאריאלה. שתי הדודות וילדיהן פינו את השולחנות, רחצו את הכלים, ובשעה מאוחרת נסעו גם סבא וסבתא ויתר בני המשפחה איש לביתו.

כשנשארו נדב ואמו לבדם, נפלה אריאלה על צווארו, הֶעתירה עליו נשיקות, ובקול חנוק מדמעות מִלמלה: “הו, הדברים המרגשים שאמרת… הדברים העצובים והמנחמים… דברים נכונים וחזקים מאלה אי-אפשר היה לומר ביום כזה…”

“הדברים שלך היו אלה” – אמר נדב – “את השיר שלך קראתי, הלוא זה היה העיקר!”

“הו, אילו המֵת יכול לשמוע…”

אחר-כך, משנרגעו מהִתרגשותם וישבו זה ליד זה, אמרה אריאלה:

“אתה יודע, כשדיברת על זה שכל אדם נולד עם כשרון ועליו להוציא לפועל את כשרונו – נזכרתי שבדיוק דברים כאלה כתב לי פעם אותו אדם ששלח לי מכתבים בקשר לשירַי שהופעיו בעיתון…”

“דוד בן-נון…” – לחש נדב.

“כן, דוד בן-נון. בעצם, צריכה הייתי להזמין אותו למסיבה, אינני יודעת מדוע לא עשיתי זאת…”

נדב השפיל ראשו והחריש.

י"ט

כל יום המחרת יום המחרתיים לא פסק הטלפון מלצלצל. אלה שהיו במסיבה טִלפנו כדי לומר כמה מוצלחת היתה, וכמה מרגשת היתה ה“דרשה” של נדב, ואלה שלא היו בה טִלפנו כדי לברך את אריאלה, כי קראו בעיתון שהופיע ספר שירים שלה.

אך לאחר יומיים נשתררה שתיקה.

היו אלה ימי “החופש הגדול”, ורוב חבריו של נדב נעדרו מבתיהם. יש מהם שיצאו למחנות-קיץ ולקייטנות, יש שנסעו אל קרובי-משפחתם במקומות אחרים בארץ, ויש שנסעו עם הוריהם לחו“ל. נחמיה הזמין שוב את נדב לבוא אליהם, כדי “ליהנות מריח השדות והכרמים ומריח שמן-המכונות של המוסך”, אך הוא לא רצה להשאיר את אמו לבדה, והחליט להקדיש כמה שעות בכל יום לעבודה ב”בוסתן".

ואכן, היה הרבה מה לעשות בו, לאחר שבתקופת הלימודים כמעט לא עוּבּד הגן: לנכּש את העשבים, לעדור סביב העצים, להשקותם, לגזום את הענפים היבשים, לקטוף את פרי האבוקדו, השזיפים, השסק. נדב היה משכּים לקום, ועוד לפני ארוחת-הבוקר, כשהטַל עוד נצץ על העשבים ועל עלי העצים, היה מספיק לעשות עידור כלשהו, או להעביר צינורות השקיה ממקום למקום. אחרי הארוחה היתה גם אריאלה יוצאת אתו לגן ועוזרת בעבודות הקלות, כמו קטיף וגיזום, או מטפלת בגינת-הפרחים שבחזית הבית. לאחר-מכן היתה נכנסת ועושה בעבודות-הבית, בניקוי, בישול וכדומה.

אחר-הצהריים היה נדב נח, קורא, לעתים פותח את הטלוויזיה וצופה בה שעה-שעתיים, לעתים יוצא אל מרכז העיר ומסתובב שם. די משעמם היה לו. דניאל ושיר נסעו עם הוריהם לאילת.

“אַת לא כותבת בזמן האחרון” – אמר לאמו ערב אחד, כשצפו שניהם בטלוויזיה.

“לא, לא כותבים. אחרי שמופיע ספר, יש מין הרגשה כזאת של רפיון-ידיים, של חולשה… ויש רק ציפייה…”

“ציפייה למה?”

“ציפייה למה שיאמרו אנשים לאחר שיקראו את הספר, למה שיכתבו…”נדב שמע את העצב בקולה של אמו, וחשב בלבו: אולי אני שוב צריך לכתוב לה מכתב בשמו של “דוד בן-נון”, על הספר עצמו… אך קול אחר בתוכו אמר: לא! אל תעשה זאת! אל תיכנס שוב לסבך-הקשרים הזה!

לאחר יומיים קיבל מכתב מאילת:


לנדב, שלום רב!

אנחנו נמצאים פה במלון “שְבָא”, ומחלונות החדרים שלנו רואים את המפרץ, את הסירות, את הרי סיני ואת הרי חצי-האי ערב, גבוהים וסגולים.

דני מרגיש מצוין. כל היום הוא מתהלך בבגד-ים, שוחה, צולל, גולש, שט בסירת-מפרשׂ, משחק בכדור-טניס על החוף. כבר מצא לו פה חברים שהוא מבלה אתם, נוסע אִתם אל חוף-האלמוּגים, והולך אִתם בערב לדיסקוטק. אפילו חבֵרה כבר מצא, נדמה לי הולנדית, והם מדברים אנגלית ביניהם.

גם אבי ואמי נהנים. מתרחצים בים, ושוכבים שעות על כיסאות-נוח, משתזפים וקוראים ספרים.

רק אני לא נהנית. כמו שאמרתי לך פעם, שכך יהיה. אני לא סובלת את בית-המלון הזה, עם כל האנשים העשירים והנשים השמנות, מחו"ל ומהארץ, שמתהלכים פה בפוֹאָיֶה ובמִסדרונות, קונים מזכרות, שותים ויסקי, באים בערב למסעדה בחליפות מהודרות ובשִׂמלות-נשף, אוכלים ושותים, אחר-כך נכנסים לבַּאר ושוב שותים, או הולכים לרקוד. ואני לא סובלת את כל ההמונים האלה הרובצים על החוף, מתהלכים הנה והנה חצי-ערומים, מלקקים גלידה, עושים פיקניקים, רודפים אחרי הילדים שלהם, צועקים, מפזרים פחיות קוקה-קולה וניירות על החול. מרוב גופות ואשפה, כבר לא רואים את החול ואת הצדפים.

ונורא חם פה. אם לא נמצאים בתוך המים, או בתוך בית-המלון עם המיזוג-אוויר, אפשר להיצלות. הרוח החמה שורפת את הפנים.

אני מתגעגעת לעין-השרון. לחברתי הטובה תמרה, שאנחנו מבינות כל-כך טוב אחת את השנייה, ולשיחות שלנו, ולטיולים המשותפים שלנו לפנות-ערב.

וגם לך אני מתגעגעת.

שיר.


נדב ישב בחדרו וקרא את המכתב פעם, ופעמיים, ושלוש, והרגיש שגם הוא מתגעגע לשיר. ראה לפניו את עיניה התכולות, את שׂערה הבהיר והקצר, את הנמשים הקטנים על פניה, את קומתה הגבוהה והרזה. היא לא כל-כך יפה, אבל יש בה עדינות כזאת, ורגישוּת כזאת, ולב מבין… הוא השתוקק לראות אותה, לשוחח אתהּ בשקט, לאחוז בידה.

בערב יש לכתוב לה מכתב תשובה.

יותר משעה ישב ליד השלחן, הנייר לפניו והעט בידו, אך לאחר שתי השורות הראשונות – “לשיר, שלום רב. קיבלתי את מכתבך…” – לא באו לו מלים. לבסוף התייאש ושכב לישון.

עברו כמה ימים, ונדב ראה שהעצבות משתררת על אמו. הוא לא שאל אותה כבר לסיבת הדבר. הוא ידע.

כשיצאה מן הבית, התיישב ליד מכונת-הכתיבה והחל כותב לה מכתב בשם “דוד בן-נון”:


גב' אבירם הנכבדה,

קראתי את ספרך “עלים ברוח” מתחילה עד סוף. הספר הזה –

אך לא יכול היה להמשיך. לא! – אמר לעצמו – לא! – וקרע את הדף והשליכוֹ לסל.

למחרת, לפני הצהריים, כשעמד בגן ועדר את העפר סביב עצי האשכוליות, הופיעה פתאום אמו ובפנים מאירות אמרה:

“קיבלתי מכתב נפלא!”

נדב נבהל רגע, היה מבולבל לגמרי: הן לא שלחתי לה שום מכתב!

“מדוד בן-נון?” – פִּלבּל בעיניו.

“לא. מאדם ששמו נחום מאירי. נפלא! בוא, בוא תיכנס פנימה. אני רוצה שתקרא אותו!”

נדב הניח את המעדר, ונבוך הלך אחר אמו. בדרך שאל:

“מסר כתובת-חוזרת?”

“לא רק כתובת. גם מספר טלפון. והוא גר לא רחוק מכאן, במגדיאל!”

הם נכנסו אל הבית, ואריאלה הושיטה לו את המכתב: “קְרא!”

נדב התיישב על הספה והחל קורא.

המכתב היה כתוב לא במכונת-כתיבה אלא בכתב-יד. מיד מן המשפטים הראשונים ראה שזהו מכתבו של אדם הבקיא מאוד בספרות. היו בו מלים לועזיות שהוא לא הבין אותן, כמו “אסוציאציות”, “מטאפורות”, “אליטראציות”, וביטויים כמו “סמלים מיתולוגיים” ו“רובדי-לשון מקראיים”, ו“מִקצבים חופשיים”, ונזכרו בו משוררים עבריים ולא-עבריים שאת שמותיהם לא שמע מעולם. הרבה לא הבין, אך הבין שזהו מכתב המשבח מאוד את הספר וחולק לו ציונים גבוהים.

בסופו נאמר:


בשיחת פנים-אל פנים, אפשר, כמובן, לעמוד יותר על התכונות הייחודיות של שירים אלה. אם יש לך שעה פנויה, אנא טלפני אלי ונקבע מועד לפגישה.


רגשות שונים ומשונים התרוצצו בלבו של נדב כשקרא את המכתב. הוא שמח מאוד, כמובן, שמישהו הבקיא בספרות משבח כל-כך את ספרה של אמו וגורם לה שמחה. ועם זאת, ראה כמה עלובים ודלים ומגומגמים היו מכתביו שלו, שחתם עליהם בשם הכוזב “דוד בן-נון”. אפילו קנאה כלשהי התגנבה ללבו. הֲיגלה לה עכשיו את האמת? – לא. אין הוא יכול לעשות לה את זה!

“איש חשוב?” – חייך נדב.

“כן, הוא מבין שירה. מבין הרבה יותר מדוד בן-נון.”

נדב הסמיק ובלע את רוּקו.

“ותיפגשי אתו?”

“בהחלט! מעניין אותי מאוד לשמוע מה יאמר!”

“כן.”

“אינך שמח?” – הסתכלה בו אריאלה.

“מאוד! זה… זה מכתב מצוין!”

ועם כך קם ואמר שעליו לחזור לעבודה.

כבר באותו יום טִלפנה אריאלה אל נחום מאירי וקבעה אתו פגישה ליום המחרת, לפנות-ערב, בבית-קפה במרכז עין-השרון.

כשחזרה הביתה מן הפגישה, שאל נדב:

“איך היה?”

“יפה מאוד!” – אמרה אריאלה – “חששתי שאתאכזב, אבל לא. איש סימפאטי, נעים, שקט…”

“מיהו? מה הוא?”

“הוא מורה בתיכון. בן ארבעים וחמש בערך. אתה תכיר אותו. הזמנתי אותו לבוא אלינו בשבת.”

בשבת, בעשר בבוקר, כשעמדו אריאלה ונדב בפתח ביתם, התקרבה אל הבית מכונית “פיאט” קטנה וישָנָה ונעצרה לפני השער.

יצא מתוכה אדם גבוה ורזה, ששׂערו שחור ומתולתל ושׂיבה זרקה בצדעיו. חיוך מאופק הִבהב בעיניו השחורות, שקמטים היו תווים בצִדיהן.

הוא הושיט ידו לאריאלה, בירכהּ לשלום, והושיט ידו לנדב.

“זהו בני, נדב, שסיפרתי לך עליו.”

“בכיתה ז'.”

“עולה לחי”ת" – אמר נדב.

“יש לי בת בגילך, שגם היא עולה לחי”ת" – מדד אותו האורח במבט אוהד – “ואתה.. גם אתה נוטה לכתוב שירים, בעקבות אמך?”

“לא, לא, אין לי שום כשרון לזה!” – הצטחק נדב.

“אבל הוא קורא שירים. הוא הקורא הראשון שלי!” - שׂמה אריאלה זרועה על כתף בנה.

“טוב, טוב מאוד!”

ועם כך הִפנה מבטו כה וכה ואמר: “גינה יפה יש לכם! אַת מעבדת אותה?”

“אני את הפרחים ונדב את העצים. בוא, תראה גם אותם.”

השלושה הלכו אל החצר האחורית, ונחום מאירי נשא עיניו אל ראשי העצים, הִשהה מבטו על עץ זה ועל עץ אחר, צעד קצת בין השורות, ובעומדו ליד עץ הלימון, קטף עלה ממנו, מישש אותו ואמר:

“יש לו כינמת שחורה. אינכם מרססים?”

אריאלה חייכה:

“אני רואה שאתה מבין לא רק ב’עלים ברוח', אלא גם בעלים בעץ!”

“כן, קצת” – צחק מאירי – “הייתי חקלאי פעם, בהיותי צעיר.” ובפנותו אל נדב, שׂם יד על שכמו: “כדאי לרסס. אחר-כך ארשום לך באיזה חומר.”

הם נכנסו פנימה, התיישבו אל השולחן בחדר הגדול, אריאלה הגישה תה ועוגיות, ועל שאלתה מתי היה חקלאי והיכן, ענה:

“הייתי חבר קיבוץ לפני שנים רבות, בעמק חפר. ועבדתי במטע התפוחים ובפרדס. משם אני עוד זוכר משהו.”

“ובתך נולדה שם?”

“כן, היא נולדה שם, אבל בגלל מחלת אשתי היינו נאלצים לעזוב.”

“אני מקווה שעכשיו היא בריאה” – אמרה אריאלה.

“היא נפטרה לפני שבע שנים” – אמר נחום מאירי.

“הו…” – נפלטה הברה מפי אריאלה.

אך כדי להטות את השיחה מעניין עצוב זה, אמר מאירי:

“בנוגע למה שאמרתי לך בשיחתנו בבית-הקפה על הדמיון לשיר אחד של דוד פוגל…”

“מיד אביא את ספר השירים שלו ונראה” – קמה אריאלה ממקומה, הלכה לחדרה, וכעבור רגע חזרה ובידה הספר “לפני השער האפל” של דוד פוגל. פתחה אותו ואמרה: “מיד תיווכח שאין כל דמיון בין השיר שלי ובין…”

נדב ראה ששׂיחה זו לא בשבילו היא, ביקש סליחה, יצא, ונכנס לחדרו.

רק מלים מעטות ממה שדיברו השניים ביניהם הגיעו לאוזניו. נחום מאירי דיבר בקול רך ושקט, כמורה המסביר משהו לתלמידו, ואריאלה פרצה בצחוק מדי פעם ואמרה: “כן, אתה צודק, אבל…” או: “על זה לא חשבתי כלל…” או: “עוד נדבר על זה, עוד נדבר…”

יותר מחצי שעה נמשכה שיחתם, אחר-כך נכנסה אריאלה לחדרו של נדב ואמרה: “נחום רוצה לומר לך שלום לפני צאתו.”

נדב יצא אליו, הושיט לו את ידו, ומאירי אמר: “השארתי לך פה פתק עם שם חומר הריסוס אמך אומרת שאתה עובד חרוץ…”

“לא כל-כך…”

“וגם צנוע, אני רואה” – חייך אליו מאירי.

הם ליווּ אותו החוצה וחיכו עד שיתניע וייסע.

נחום מאירי נפנף בידו ונכנס למכונית. אך בסובבו את המפתח להתניעה – היא לא נדלקה. הוא סובב שוב ושוב – ולא נדלקה.

אריאלה ונדב ניגשו אל המכונית. “תמיד יש לי צרות אתה” – התנצל מאירי וניסה שוב.

“אולי נדחוף אותה במורד והיא תידלק” – אמרה אריאלה.

נדב אמר: “אתה יכול לפתוח את מכסה המנוע?”

“אתה מתכוון לתקן אותו?” – הצטחק מאירי. אך פתח את המכסה.

“ננסה…” – אמר נדב.

הוא שׂם ראשו בתוך המכונה, משך פה, משך שם, ומדי פעם ביקש ממאירי, שישב ליד ההגה, לשוב ולנסות להדליק. נשמעו זמזומים וטרטורים, אך המנוע לא נדלק.

“רק רגע” – אמר נדב. ועם כך רץ אל הסדנה שבחצר וחזר עם מברג גדול בידו. הוא תקע את המברג בברגים כלשהם בעומק המנוע, סובב לכאן ולכאן, ולאחר כמה רגעים אמר:

“תנסה שוב…”

מאירי סובב את המפתח – והמנוע נדלק! נדב סגר את המכסה, ורחש שקט, חדגוני ובריא נשמע.

נחום מאירי יצא מן המכונית.

“עושה נפלאות!” – טפח על שכמו של נדב – “מאין לך זה?”

“עבדתי קצת במוסך… אצל דודי…”

“ובִן-רגע תפסת מה התקלה!”

“זה היה די פשוט…”

“ודווקא את הדברים הפשוטים ביותר אנחנו לא מגלים!”

הוא הודה לנדב, נפרד שוב מאריאלה, נכנס למכוניתו ונסע.

כשנכנסו הביתה, אמרה אריאלה:

“איך הוא בעיניך? אדם נעים מאוד, לא?”

“תגידי לו שיחליף את המכונית” – אמר נדב – “זו כבר לא שווה הרבה.”

כ

כשנודע לנדב שמשפחת רוז חזרה מאילת, צִלצל וביקש לדבּר עם שיר.

“אה… נדב… אתה” – גִמגמה שיר בטלפון.

“מה שלומך?”

“בסדר… קיבלת את המכתב שלי?”

“כן, רציתי לענות, אבל… אני אסביר לך כשניפּגש.”

“אתה רוצה שניפּגש?”

“כן, בטח…”

“שאבוא אליך?”

“לא. אולי אני אגש אליכם ואַת תצאי לרחוב…”

“בעוד חצי שעה?”

“כן. בסדר. אני אחכה על-יד השער ממול.”

השעה היתה שש כשנפגשו, והשמש נטתה לשקוע.

“השתזפת כהוגן!” – אמר נדב כשראה את פניה וזרועותיה האדומות של שיר.

“כן, עד עכשיו בוער לי העור. היה חם נורא. לאן נלך?”

“אולי… אולי לאן שהלכנו לפני שנה בערך, כשקטפת פרחים.”

“כן. טוב” – שמחה שיר.

“ומה שלום דני?” – שאל נדב בלכתם לאורך הרחוב.

“הוא נשאר שם לעוד כמה ימים. קשה היה לו להיפרד מהחברים שלו” – הצטחקה שיר.

“ומהים, והסירות…”

“כן, הוא היה מוכן להישאר שם כל השנה. ואתה? בילית טוב?”

“קצת עבדתי, קצת קראתי…”

לאחר רגע של שתיקה אמרה שיר:

“קראתי את הספר של אמך.”

“כן? איפה השגת אותו?”

“עברנו ליד חנות ספרים באילת, פתאום אני רואה בחלון-הראווה – ‘עלים ברוח, שירים, אריאלה אבירם’. ממש התרגשתי. ביקשתי מאבי שיקנה את הספר, והוא קנה. שירים יפים מאוד.”

“יופי! בחלון-ראווה באילת! אני אספר לאמי – היא תשמח!”

“מה שלומה?”

“בסדר. היא קיבלה מכתב ממורה לספרות בתיכון, שמעריך מאוד את השירים שלה. גם נפגשה אתו כמה פעמים. הם די התיידדו.”

“אני שמחה. מגיע לה.”

בהגיעם לקצה הרחוב, אמרה שיר:

“בכל יום חיכיתי למכתב שלך. בצהריים ובערב הייתי יורדת אל פקיד-הקבלה במלון לשאול אם יש מכתב בשבילי. התאכזבתי נורא.”

“רציתי לכתוב לך, אבל זה לא הלך… קשה לי למצוא את המלים הנכונות.”

“רק אלי, או בכלל?”

“בכלל…” אמר בשפה רפה.

הם עלו על דרך העפר שבין השדות. פתאום הרגיש נדב צורך חזק לגלות את סודו, ששמר עליו בתוכו זמן כה רב ושהכביד כל-כך על לבו.

“דווקא כתבתי כמה מכתבים בשנה האחרונה” – אמר – “אבל הם היו שקריים.”

“שקריים?” – תהתה עליו שיר.

“כן. כתבתי אותם בשם בדוי.”

“אל מי?”

“אל אמי.”

“אני לא מבינה…”

ונדב סיפר את כל מעשה חליפת המכתבים בין “דוד בן-נון” ובין אמו, שהתנהלה באמצעות תא-הדואר של אביה, ואחיה דניאל.

שיר שתקה. עכשיו הבינה את כל עניין “הברית החשאית” בין אחיה ונדב, ונזכרה בכל החשדות שעלו על לבה, שהכאיבו לה כל-כך.

“ודני ידע ממי המכתבים שקיבלת?”

“לא. אמרתי לו שהם מחברה שלי בגדרה.”

אחר-כך אמר:

“זה נורא מה שעשיתי, נכון?”

“לא,” – אמרה שיר – “הכוונה שלך היתה טובה.”

“אבל מותר לשקר כך לאמא?”

“זה עשה לה טוב. וזה העיקר. גם לחולה לא מספרים לפעמים את האמת, כשחושבים שזה יעזור לו להבריא. ובעצם, אתה לא שיקרת בתוכן של המכתבים, נכון?”

"לא, לא שיקרתי. כתבתי מה שחשבתי באמת.

השמש כבר שקעה, והם הגיעו אל השיחים שבערוץ הוואדי.

“אתה זוכר שראינו כאן נחש?” – אמרה שיר.

“כן. ברגע הראשון נבהלת נורא.”

“הרבה פעמים חשבתי על הטיול ההוא שלנו. כמה יפה הוא היה.”

“כן, גם אני.”

“גם אתה?”

“כן.”

שיר שתקה.

“כמעט שנה עברה” – אמר נדב.

“ועכשיו שוב שנת-לימודים. האחרונה. חשבת מה תעשה אחר-כך?”

“אלמד בתיכון, כמובן. ואחרי זה – אולי אלך לטכניון, ללמוד הנדסה, אולי… ואַת?”

“אני?…”

לאחר היסוסים רבים אמרה שיר:

“אם אתה תלמד בחיפה… אולי גם אני… באוניברסיטה שם…”

הם עלו על הגבעה, ובהתקרבם לחורשה, אמר נדב:

“לגלות לה את האמת, לאמי?”

“לא. אל תגלה! בשום אופן לא!”

ולאחר רגע הוסיפה:

“אולי בעוד כמה שנים, כשאתה תהיה גדול והיא תהיה מפורסמת” – חייכה שיר.

בהתקרבם אל חורשת האקליפטוסים, נשמעו נביחות הכלב, שזינק ממלונתו והסתער על הגדר, ובעוד רגע-שניים הופיעה האשה, רוסלינה, ליד השער.

“שקט, אישטוואן!” – קראה, והכלב השתתק וחזר למקומו.

“אתם הייתם פה פעם. נכון?” – פנתה אל השניים. גם עתה, כמו אז, היתה יחפה, ולבושה באותה שמלה אדומה, ארוכה ומרופטת.

“נכון” – אמרה שיר.

“ואתה הבן של אבירם. מה שלום אמא שלך?”

“בסדר” – אמר נדב.

“יש לה מזל טוב?”

“כן.”

“אתה רואה, צריך להאמין לרוסלינה! אמרתי לך אז!”

“כן.”

“אתם חברים?” – שאלה.

“כן” – הצטחקה שיר.

“אז גם לכם יהיה מזל-טוב!” – אמרה רוסלינה.

“תודה” – אמרה שיר.

ושניהם בירכו אותה לשלום והמשיכו בדרכם.

בהגיעם לקצה החורשה, אמרה שיר:

“אתה יודע, כשגמרת את ‘הדרשה’ בבר-מצווה שלך, רציתי נורא לגשת אליך ולתת לך נשיקה.”

“אז תני עכשיו!” – צחק נדב.

שיר הסמיקה מאוד, ניגשה אליו ונשקה על לחיו.

נדב חבק את צווארה בזרועו ונשק גם לה על לחייה.

אחר-כך אחזו זה ביד זה וצעדו יחדיו במורד הגבעה.

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

הבזקונים לך

מאת שמואל הנגיד (שירה)

הֲבִזְקוּנִים לְךָ מַרְפֵּא לְהַשְׁקִיט / בְּךָ יֵצֶר, לְקִנְיָן יַחֲרִידָךְ

וְזֹקֶן יַחֲלִישׁ גּוּפָךְ- וְיַגְבִּיר / בְּךָ עֵצָה לְהוֹסִיף הוֹן בְּיָדָךְ. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.