מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שקלים

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

היו זמנים בישראל, אשר יכלו בני עמנו לדעת את מספרם בכלל העם ואת מספר אישי כל שבט ושבט בכל שנה ושנה בדיוק. מצות שקלים, אשר הָנהגה בראשית הוית האֻמה לשקֹל כל איש ישראל בקע לגלגֹלת בכל שנה למקדש ד', נשמרה בדורות רבים בכל חלקי העם. תכלית המצוה הזאת היתה לצרף את כל אברי העם למקשה אחת, להחזיק מרכז רוחני בלב האֻמה, אשר ישפיע על כל אבריה תורה וחכמה, אֹמץ ועֹז, צדקה ומוסר, ולדעת מספר בתי ישראל ואת חלקתם לשבטים, כל עוד אשר שקל כל אחד את שקלו על דגל השבט, אשר יצא ממנו.

חלֻקת ישראל לשבטיו התקימה רק בימי השופטים והמלכים. בגלות בבל נשאר רק דגל יהודה וכל יתר השבטים דבקו ביהודה והתבוללו בו, מבלי להכיר אותם עוד, מלבד הכהנים והלויים השומרים את יחוסם מדור דור. כידוע נטמע חלק גדול מיתר השבטים ואף מיהודה בעמי אזיא לדאבוננו. מאז נספח לשם ישראל גם שם יהודים לסמן בו את העם כֻלו. לעֻמת זה נבדלו אבותינו בימי בית שני לפי ארצות מושבותיהם, אשר הכירו אותם על פי שפתם ועל כל פנים על פי מִדברם ומנהגיהם השונים ביחסם למקום ולבריות.

בלב פצוע הכרחו התנאים להודות, כי השפה האגד הטבעי לאברי כל העם בכל הגוים, איננה עוד משֻתפת לכל אישי ישראל, המוסר הישראלי והדבקות בד' אלקים חיים, המיֻחדת לגוי קדוש, הסקירה הצרופה והפכחת בעולם ומלואו, אשר עם ישראל מצֻין בה, וקיום המצוות, המלוות את היהודי בכל דרכיו, יכלו עוד יותר לאזֹר באזור אחד את כל פרטי העם; כי השפה רק צורה רק כלי מחזיק ברכה – ודעת ומוסר תֹכן מהותו, אשר בעבורו נוצרנו ולמענו נחיה. אבל מה לעשות לקלי דעת, לשכורי תאוה, לאוילים וכסילים במעשה ובעיון? להוציא אותם מן הכלל אי אפשר “אע”פ שחטא ישראל הוא“, כל עוד שלא הוציא את עצמו. ואף הטובים והחכמים, הלא יוכל כל אחד להיטיב ולהחכים על חשבונו – ואנחנו צריכים לצרוּף עממי, לעבודת הצבור, ל”אֹם כחומה".

עוד דבק טוב זולל וקל, מסרה תורתנו בידנו, לדבק בו את כל חלקי העם לכח אחד גדול ונאדר – והוא השקל. במדה, אשר רחקו ישראל מגבולם עד פרס ומדי במזרח ועד גליה וספרד במערב, יָקרה וקָדשה בעיניהם מצות תרומת שקלים. מכל הקהלות שבעולם שלחו בימי בית שני שליחים מיֻחדים ירושלימה לשקֹל את שקלי כל הגברים בבית המקדש, אף בארץ ישראל נתנו הכל את השקלים בנדבת לב כמפֹרש בתורה, ומכל שכן שלא היה שום דרך להכריח את היושבים בממלכות אחרות לשקֹל את שקליהם. ואף אנשי מצרים, אשר עבדו את ד' במקדשם הידוע בשם “בית חניו”, לא ותרו על בה“מ אשר בירושלם וכֻלם שלחו את שקליהם ירושלימה. אחרי חרבן בית מקדשׂנו נשאר מנהג השקל לפליטה; כי אבותינו ראו בצדק בבתי המדרשות הגדולים אשר ביבנה, אושא, צפורי וטבריה המשך לבה”מ, אשר גם בו היה החלק הנכבד לשכת הגזית. אחרי כן הָעתק הדבר לישיבות הגדולות אשר בבבל – ועד סוף ימי הגאונים שלחו רֹב ישראל את שקליהם לשתי הישיבות, סורא ונהרדעא.

ולשמֹר את הרעיון הזה, כי אחדות ישראל וגאֻלתו תלויה בתרומת שקלים הנהיגו חכמינו הראשונים לקרא בכל שנה פרשת שקלים בר"ח אדר או לפניו. וזאת היא הראשונה בארבע הפתיחות לחג חרותנו; כי השקל הוא הראשון בארבעת התנאים, שבהם תלויה גאֻלתנו העתידה.

ואחרי אשר בטלה המצוה העקרית והכוללת הזאת כמה דורות, שבה דמות תבניתה בדורנו – ועלינו לברך עליה “ברוך שהחינו וקימנו והגיענו לזמן הזה”. אם היה השקל מלפנים מספר ומפקד נאמן לכל אנשי ישראל החיים בשנה ההיא, הנהו היום מספר ומפקד לכל אלה הרוצים לחיות בתור עם בריא וצלח על הררי ציון. ואף מי, שאין דעתו נוחה מציונים סתם, בהמשך חלק מהם אחרי דרכי הגוים והתפשרם עם היהדות רק לחלקים – אין לו שום סבה להחלץ מהחובה הקדושה של תרומת שקלים שלא לשקֹל את שקלו על יד “המזרחי”, הרוצה בתחיה שלמה של עם ישראל בגוף ובנפש על אדמת ישראל.

נראה נא לעצמנו, כי איננו חנוטים ומאֻבנים לעשות רק מצוה אנשים מלֻמדה, כי עוד כח רב בצורות והמנהגים המסורים לנו לשוב ולהחיות גם סגֻלות עתיקות, אשר אבדו לנו בצוק העתים. כי מצות תרומת שקלים היא תכלית לעצמה, מלבד שהנהָ היסוד לתנועה הציונית וגֻאלת ארץ מחמדנו, ארץ עברנו הגדול ועתידנו, אשר עוד יגדל ממנו. תרומת שקלים לעצמה הנהו ענין נשגב לצרף על ידה את כל האישים המפֻזרים והמפֹרדים לגוי אחד. ואין לשאֹל כלל, מה עושים בשקל הזה? תרומת שקלים הנהָ תכלית נעלה ולא מכשיר לבד. הננו אמנם “נתבעים ונותנים”; אבל זה איננו מספיק; עלינו לתת בחפץ לב בלא שום תביעה, לבקש את הגבאים להמצּיא להם את שקלינו, כאשר עשו אבותינו מימי המשכן, “כל איש, אשר נשאו לבו, וכל, אשר נדבה רוחו אותו”.

אמנם נוכל להתכבד ולהתגאות במדה היפה של נתינה המצויה בכל מפלגות עמנו, עד שאף הקמצנים שבנו “נתבעים ונותנים” יותר מנדיבי עמים וקהלה בינונית בישראל מוציאה על צדקה יותר מאיזה עדה גדולה בגוים. בכל זה טרם הגענו בסגֻלת נחלתנו זאת, אשר נחלנו מאברהם אבינו אבי הנדיבים, עד רום השלמות. כי בחכותנו בנתינה, עד אשר נִתָבע, יקרה הרבה, כי לעת הצֹרך לא נִתֵן מאומה, בשביל שאין תובעים ולעֻמת זה נפזר את כֹחנו לריק ולהבל; בשביל שהננו “נתבעים ונותנים”, הננו לרֹב “נתבעים לעגל ונותנים”; אף זה איננו נכון כי עודנו “נותנים” ולא “לוקחים”. לו הכיר כל אחד ממנו, כי בתרומת השקלים הנהו קונה לו חלק בבית יעקב היקר מפז ומפנינים, לא היה מחכה על תובעים וגובים. נחדל מהיות “נתבעים ונותנים” ונשובה להיות רצים ולוקחים, כאשר נאמר למרע"ה “דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה”.1


  1. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון ז', לבוב תרע"ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

רשימות ביבליוגרפיות

מאת יוסף חיים ברנר (מאמרים ומסות)

1

בשם “כשרון-המעשה” – מבאר המחבר-המשורר בהקדמה – אין הוא מתכּוון אלא למובן “הצלחה”: “לא להציג את ערך השכר להעבודה, כי אם לתור ולמצוא, מי הוא התנין הגדול, הבולע את כל התוצאות של החיים ומכשיריהם. הנה לפנינו תבל ומלואה, ארץ ויושבי בה, והכל מתאוננים, הכל מתאבקים עם מר החיים ונופלים מוכשלים – ומי הוא, איפוא אדון-החיים? מי הוא בעל-התכלית של כל החיים ומכשיריהם, שהם העמל והעבודה, החכמות והמדעים? איפה ולמי הוא כשרון-המעשה?” ועל זה הוא עונה בהציגו בפרק הראשון משכיל עברי עני, המקנא בבעל מלאכה, ומתאונן על מר-גורלו ועל החינוך המקולקל שקיבל; בפרק השני – בעל מלאכה, אשר “משחק לו אציל, יתקלס בשוע, בשטרות ונירות הונו שוקע”, אלא שמתאונן הוא על בערותו:

אנשי תהפוכות! איך משפט תהפוכו

ואחרית דבר אל סיבתו תערוכו?

נסו, התעשתו וללמד הואילו

את בעלי המלאכה לשון וספר –

וראיתם איך יחכמו, איך ישכילו,

ושבתם ונחמתם על עפר ואפר (ממש כאיוב!)

בפרק השלישי הוא נותן ציור ממלומד, מרופא, שבהיותו סטודנט חלם, כנהוג, להיטיב לעניים בידיעותיו, אך אחר כך גברה עליו יד-החיים והוא נעשה לרופא ככל הרופאים המשמשים רק לבעלי-הכיס, והוא מתאונן על אבדן-אידיאלו…“אך איפה הוא סוף-סוף כשרון המעשה? ומי הוא הסיבה לכל הרעות והצרות בחיי-הכלל?” על זה ישיב השיר האחרון, הרביעי: “בעל-ההון הוא הים, אשר כל הנחלים הולכים אליו והוא אינו מלא. לו כל המעשה והוא כשרונו”… באותה השפה ובאותו הסגנון הרחב, הפשוט והבלתי-שירי של המשכיל, בעל-המלאכה והרופא, המדברים בעדם, שלכולם שפה אחת וסגנון אחד – ורק בתוספת התגלות-לב ובעזוּת בלתי-רגילה הוא מספר, איך ש“כמעט מת משחוק” לאחר שעלה לו להונות את מאתים הפועלים השובתים בהבטחת-שוא, איך שהרב והצדיק “לא נבראו אלא לשמשהו ומכוחם ישחדו בעדהו”, איך שהסופרים מקדישים את ספריהם לכבודו, איך שהוא עושה קנוניות עם קרוביו בעלי הטַקסא ושׁאר בעלי-הטובות, איךְ שהוא מלא כחש – והכל מאמינים לו…


  1. ftn1  ↩

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.