מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

לא תשכח

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

אחת המעלות השכליות, אשר עם ישראל מצֻין בהן בין כל העמים אשר על פני האדמה, הוא הזכרון. בכל דור ודור יש בינינו המון תלמידי חכמים הזוכרים אלפי הלכות ואגדות, אמונות ודעות המפֻזרות בים התלמוד הגדול ומרבית נושאי כליו ויודעים למצֹא כל דבר במקומו ולהזכירו בשם אומרו. סתם אדם מישראל לוקח ספר תורת משה בידו עם “תקון” או גם בלא “תקון” “ורואה” לו את הטעמים של כל הסדרה פעמים אחדות וקורא אחרי כן בשבת מתוך ספר תורה בלא נקודת ובלא טעמים וזוכר לנגן את רֹב הטעמים. זה הוא פלא, אשר לא ימצא בכל אֻמה ולשון.

לזכרון האישי, אשר כל איש מזרע יעקב מחונן בכשרון לזכֹר, את אשר ראה ואת אשר למד, איש איש לפי מדרגתו, יקביל הזכרון הלאֻמי, אשר כנסת ישראל בכללה זוכרת את מאֹרעותיה הטובים והרעים, אשר קרו בה את ששונה ואת יגונה אשר מצאוה מדורות קדומים, את אוהביה, אשר הטיבו אתה בזמן מן הזמנים, ואת צורריה, אשר הציקו לה באחת מתקופותיה הרבות והארֻכות. הזכרון הלאֻמי, אשר חננו אלֹקים הוא אחד הגורמים לחיינו ואֹרך ימינו. בעבור זה יש לנו תולדות של אלפי שנים, נזכרות ונעשות בכל בתי ישראל ואצל עמים אחרים אין היחידים זוכרים כמעט מאומה מהמאות הקודמות, ואף חוקרי התולדות ותלמידיהם שבים בחקירת תולדות עמם רק מאות בשנים ומיד הם מגיעים אל חֹשך, ענן וערפל של אגֻדות אויליות ומבֻלבלות אשר בהן הגבולים בין אנשים, שֵדים ואלים מטֻשטשים, אשר אין להציל מתוכן אף צל תולדה.

את התכונה הזאת ירשנו מאבותינו והם מאבותיהם ובכל הדורות פִתַּחנו אותה על ידי שקידה בלמודים, וכמו שיש לנַפּח ידים חזקות ולסַבּל כתפים רחבות וכדומה, כן יש לעם הספר זכרון טוב. אף פכחותנו עמדה לנו, כי אין בינינו רבים ההולכים בעקבות לוט דודנו, וכל חכמי ישראל מתעבים את השכרות בכל לשון של גנַי ופלצות. ואף בפורים, אשר אמרו חכמים “להתבסם”, מבקשים להם המקשיבים בקולם כל מיני תרוצים להתפטר מהחובה הזאת. בזה נשמרו בני עמנו מרעל רב, אשר יביאי המשקים המשכרים לעצבים ולמֹח, אשר בזה יחלשו כל כחות השכל וביחוד כח הזכרון. לא בהשבעות לבד אנחנו מתרחקים מפוריה שר של שכחה כי אם בקחתנו מהטפה, הבאה מתוך הפורה, רק מעט אל פינו לקדוש והבדלה וכדומה לצֹרך מצוה.

עוד יותר מהסבות האלה גרמה לחזוק זכרוננו תורת משה אשר זרזתנו בכמה מקומות בכל עת מצֹא על הזכירה והזהירתנו מהשכחה, עם הורותה אותנו לזכֹר את תולדותינו ולהתבונן בשנות דור ודור ולזכֹר את מרינו ואת חטאינו ביחוד ובצבור, הבליטה בפרט את חובתנו לזכֹר את רשעת צוררינו. וחכמינו הקדמונים הוציאו מכלל הזכירות את הזכירה הזאת לקבֹע לה מדור מיֻחד ולקרֹא את הפרשה ההיא ברבים בשבת שלפני פורים. הדרשנים שבימי האמוראים והפַיטנים שבימי הבינַים סלסלו את השנאה לעמלק ולזרעו ויחדשו בה תלי תלים והפוסקים מחמירים מאד בקריאות פרשת “זכור”. בעוד אשר נדמה, כי פרשת זכור הִנֶהָ רק פתיחה לפורים ונספחת אליה, הננו מוצאים מאמר בגמרא (מגלה ז.) שכל מגילת אסתר אינה אלא תוספת לפרשת זכור, ולולא המצוה של זכירת מְחִיַת עמלק, לא היתה רשות לחכמים לכתֹב מגלת אסתר ולעשות ימי משתה ושמחה לזכרון מפלת צוררינו.

ולכאורה עומדת המצוה הזאת בנגוד לתורת האהבה והחמלה והסבלנות, אשר חֻנכנו בה. ולא עוד אלא שהמצוה הזאת מכילה בתוכה כעין סתירה פנימית “תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח”. אם עליו למחות את זכר עמלק, הלא בזה הננו משכיחים את שמו, אפשר היה לאמר, כי חובתנו לנטֹר שנאה לעמלק כל עוד היותו בעולם, ולמחות את זכרו מתחת השמים, שלא לשכֹח את שנאתנו לו בתחלה, למען השכיח את זכרו בסוף. אבל המנהג לקרא פרשת זכור ברבים לזכֹר את מחִיַת עמלק מתחת השמים, הָנהג לכתחלה אחרי אשר כּבר אבד השבט הקטן והבזוי, אשר הציקו לישראל מימי משה עד ימי דוד, ואנשי כנסת הגדולה אשר תקנו וסדרו את כל עבודת בית הכנסת, ידעו היטב, כי לא היה עוד שום שאר וזכר לעמלק בזמנם. האם קלעו את חציהם בלא מטרה? האם ליצור דמיוננו אנחנו שולחים את קללותנו ושופכים את חמתנו בקראינו בכל לשון של נקמה ושנאה “ימח שמו וזכרו”?

אמנם לא! עמלק, אשר אנחנו מקללים ומחרפים אותו, איננו זכר מאֹרע ישן נושן, וקשה למצֹא איש מישראל, אשר לא ראהו עוד עין בעין ואשר לא הרגיש עוד מהלומות ידיו הגסות. הגדול בצוררי ישראל, אשר אמר להשמיד את כל עם היהודים פעם אחת, אשר נשמח במפלתוּ בימי הפורים, נקרא “המן בן המדתא האגגי”, הוא מיֻחס איפוא לאגג מלך עמלק האחרון, אשר הכה אותו שמואל הנביא; ורחוק הוא לחשֹב, כי לא נמלאה בו קללת שמואל הנביא “כאשר שכלה נשים חרבך, כן תשכל מנשים אמך”, גם לא מצאנו כל זכר לשבט עמלק בבית שני. המן לא היה איפוא נכד אגג מזרעו כי אם נכדו ברוח. עמלקים כאלה היו בכל הדורות וגם בימינו אלה, אף אם הם נקראים בשמות שונים. לפי דעת חז"ל (מכלתא סוף בשלח) יהיו עמלקים עד ימות המשיח – והתקון השלם של העולם כֻלו נעצר על ידם, שאין השם שלם ואין הכסא שלום, עד אשר ימחה זכר עמלק מתחת השמים.

עמלק איננו איש או שבט או עם, כי אם שטה. שנאתנו לעמלק איננו גמול בעד שנאתו לנו, כי בכל העמים יש עמלקים, אף אם אינם יודעים כלל את שם ישראל. שטת צדיקי ישראל היא לדכא עושק ולבקש את הנרדף לרחם על הנכשלים ולאמץ את החלשים – ושטת עמלק לזנב את הנחשלים. למה יש בכל העמים שונאי ישראל ולא שונאי פֹלנים או שונאי אשכנזים וכדומה? הטעם ידוע לכל, בשביל שאנחנו החלשים והדלים בכל העמים, לכן מוצאים הרשעים האכזרים שביניהם מקום להראות בנו את נחת זרועם. עמלק זה הוא שם כולל לכל אכזריות שבעולם המכֻונת כנגד הצדק והמשפט.1


  1. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון ט', לבוב תרע"ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יחדו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

הוראת הספרות

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לימוד הספרות בבתי הספר איננו סוגיה קלה אצל שום אומה, קל וחומר אצלנו. ובמידה שאנו מייחסים חשיבות ללימוד זה כגורם המעצב את נפש התלמיד, כלומר את הדור הצעיר, בה במידה אנו מתקשים להחליט בוודאות גמורה מה להכליל בתכנית הלימוד ומה לא להכליל, מה להכשיר ומה לא. שכן אם נניח, דרך משל, שהספרות אף היא בכלל מזון, שהוויטאמינים והקאלוריות קובעים את טיבה והשפעתה, מן הנמנע הוא להגיע לידי ידיעת כמות הקאלוריות והוויטאמינים, האצורה ביצירה פיוטית,סיפורית או מסאית של סופר פלוני או אלמוני. הספרות אינה במדידה ולא בשקילה, אלא בטעימה ובהערכה. פסק‑דעתו של המעריך אפילו יתלבש בניב חתוך וברור, הריהו מעומעם ואפלולי בהיותו יונק מספירת החוויה האינטימית, שאינה בת תיאור מדוייק. המושגים “מאזניים” ו“הכרעה” אינם אלא מושאלים בידנו מחמת מחסור ודלות באמצעי הבעה. גשמיותם וסמכותם מטעות את הבריות לחשוב, שאמנם נשקלה היצירה במאזניים ונמצאה מלאה או חסרה. מובן, שאין לנו ברירה אלא לומר כן אך האמירה מחייבת ענווה וידיעת המחיצה החוצצת בין העניין והנאמר עליו. מפני שכלי‑ההבעה קטן מן המובע.

לפיכך העזה גדולה היא לחבר תכנית לימוד הספרות של כל הדורות, שיש בה ממילא אמירת הן ולאו, בירור וניפוי, הכשרה ודחיה. ומשבח אני את המעיזים. הם נוטלים על עצמם אחריות רבה ואף מפקירים עצמם לביקורת. אולם גם ההעזה טעונה הגבלה, שאם לא כן היא עלולה לגרום רעה גדולה, ואז יתברר, שהשמרנות טובה הימנה. שכן השמרנות אינה מבטלת את הצורך במהפכה, היא רק דוחה אותה לזמן‑מה, לשעת‑כושר יפה יותר, ואילו ההעזה המופרזת יש שהיא מקעקעת יסודות ועוקרת נטעים ללא תקנה. על כן צריכים האחראים שבדור לשים בה מתג ורסן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.