מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תחיה

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

התנַי הרביעי בגאֻלתנו המקֻוה הוא האמונה בכח השנוי והחדוש אשר לעם ישראל. התנאים הראשונים הם רק אולמים להיכל הדרור; אחדות ישראל בשקלים הנה מסגרת חיצונה, למען יהי מקום להכניס בה ברכה, וכן קראו חכמינו לשלום “כלי מחזיק ברכה”. נטירת שנאה לעמלקים שונאיו וטהרת הנפש מדרכי עמלק אינן כי אם שלילת השלילה ומניעת הרעה. רק הבטחון בנו, כי עוד תחיינה העצמות היבשות האלה, תוכל לחזקנו ולעודדנו למעשה ופעֻלה, לכן ראו אנשי כנסת הגדולה בטוב טעמם לסדר בדרך “לא זו אף זו” את ארבע הפתיחות של זמן חרותנו: בראשונה: פרשת שקלים, אשר ענינה צורה נאותה ומקפת לאחד את העם לעבודה צבורית, בשניה פרשת זכור, אשר מגמתה להרחיק ממנו את האויב החיצון, בשלישית פרשת פרה, אשר תלמדנו, איך להמית בקרבנו את האויב הפנימי, ובסוף פרשת החֹדש, אשר תזכירנו, כי העם העתיק והנושן הנהו גם צעיר ומלא כח עלומים בסגֻלתו להתחדש כנשר. רעיו התחיה החרוּת בפרשת החֹדש היה אז והנהו תמיד מבוא ישר לחג הדרור.

גם בדבר הזה נבדלנו לטובה מכל אֻמה ולשון, כי נוכל לאזֹר חיל ולהתאושש אחרי מפלה נוראה וירידה של כמה דורות. בכל עם ועם חוזר הגלגל רק פעם אחת ולכל היותר פעמַים; ברגע, אשר עלה עם לשמי רום, כבר הגיע גם למרום קצו, ומזלו, אשר עלה עד הנה למעלה למעלה, מחל לשקע ולרדת כשמש בצהרים. לכן המשילו חכמינו את אֻמות העולם לחמה. וכבר נהגו כל סופרי התולדה לדבר בתולדות עם ועם על תקופת עליתו, פריחתו ותקופת ירידתו. הדין הזה נוהג בעמים בספריות ובמפלגות. ואם יש לפעמים שני זמני פריחה כמו אצל הפרסים והאשכנזים, אז היצירה האחרונה משֻנה כל כך מהראשונה בטעם ובתֹכן, בשפה ובתהלוכות, עד אשר אין ביניהן בלתי אם שתוף השם לבד ולפעמים אף זה לא.

לא כן הוא חלק יעקב; אצלנו הגלגל סובב תמיד וברגע, אשר ירד עד הנקֻדה האחרונה, כבר החל שוב לעלות. בתולדותינו יש עשר תקופות ארֻכות ומלאות ענין, וכמספר התקופות, כן מספר הפריחות בחיי רוחנו וספרותנו. ולא עוד, אלא שגלגלנו מלא סביב סביב כירח בליל גאֻלתינו, ובשעה, שחלק אחד שוקע, עולה אחר לעֻמתו ובארצות שונות ובמקצועות שונים של חיי נשמת ישראל העשירה והשֹרקה הננו פוגעים לרֹב בשקיעה וזריחה גם יחד. לכן המשילו חכמי ישראל את בני עמנו ללבנה “שהם עתידים להתחדש כמותה”. מר"ח ניסן, אשר בו באה הבשֹרה האחרונה, כי העם האסור בכבלי ברזל יִכון לגאֻלה, ועד ליל שמורים, אשר בו נִתַּן להם החֹפש הנעים למנה, מוסיף הירח אורה בכל לילה ולילה, הולך ואור, עד הגיעו לשלמותו ויפי עגולו. גם הימים הולכים וגדלים והאביב הולך ומתאזרח בזמן חרותנו. "וכך היא גאלתן של ישראל, בתחלה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת (ר' חייא רבא, ירושלמי ברכות פ“א ה”א).

תולדותינו מלאות תלאות ורדיפות, מפלות ומשברים ועם זה אין העבודה הרוחנית פוסקת, אם יבוא המלאך המשחית וינתק ביד חזקה את פתיל תרבותינו ההולך ונטוה מעשה חושב, עומדים אוהבי ישראל ומקוננים על הקבר הפתוח: "נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל; ואך בעבֹר הבהלה הראשונה קול אחר קורא לעמת המספידים: “נפלה ולא תוסיף – קום בתולת ישראל”, ומבין ערמות הדשן צומחים נטעי נעמנים לתהלה ולתפארת. וצדיקי ישראל וחכמיו נכנסים שוב לבתי מדרשות וקושרים עוד קשר בחוט הישן ושבים להשזיר אותו כתחלה על פי טעמם ורוחם בלב חדש ורוח חדשה, באֹמץ ורעננות, כמו לו יצאה כנסת ישראל זה עתה מתחת חֻפתה.

לגולי בבל, אשר נשארה ארצם ריקה ועזובה וכֻלה שרופה גפרית ומלח והם הושבו תחת צל הכשדים אוכליהם בחֹמר וברוח, לא היתה עוד תקוה על פי החֻקים המושלים בכל התולדה, לשוב ולבנות את הריסות ציון ולרפא את שבר בניה. שם בגלות בבל נולד הציור הנחמד של תחית המתים. כבר דמה אז רֹב העם לראות בחלקיו “עצמות יבשות”; כבר נרגנו ההמונים הגדולים: “יבשו עצמותינו ואבדה תקותנו נגזרנו לנו”. אבל זה היה רק חלום רע, רק מות מדֻמה וקול ממרום קרא להם: “הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל”. מסֹרת היא בידי חכמי המדרש, שעצם אחת יש בגוף האֻמה ולוז שמו, אשר כל כליון ואבדון, מוקד אש ומבול מים אין שולטים בו. ולו קרה פעם כי נפלא הדבר, אשר דבר יהושע בן נון במסה אל כל העם לאמר: בחרו לכם את מי תעבדון, אם את אלה,… ואנכי וביתי נעבד את ד' ואשר דבר אחריו מתתיהו בן יוחנן בעת צרה; גם אז לא בא קצנו, כי “בשלכת מצבת בם” ואם נקפאו כל האברים, די ללוז הקטנטן להשיב ולהחיות את האֻמה. יש זמנים ותקופות, אשר תראה כנסת ישראל כחנוטה וישנה; אבל מתוך השנה היא קוראת: “אני ישנה ולבי ער”.

עם הזכרון הנפלא המיֻחד לנו הננו מבֹרכים גם בשכחה יותר מכל העמים. עמים אחרים אין מזכירים את המפלות הלאֻמיות, אשר ארעו אותם, והם יוצאים מתוכן רצוצים ושבורים לבלי שוב עוד לאיתנם – ואנחנו קובעים תעניות וימי אבל ושופכים נחלי דמעות על המאֹרעות הרעים, אשר קרונו לפני אלפי שנים – ועם זה הננו מתעודדים מיד אחרי המשבר לפעֻלה חדשה ולחיים חדשים. אגדה אחת עתיקה מספרת, כי יש עוף אחד וחול שמו, שאיננו מת לעולם כי אם מחליף את כנפיו הישנות, באבֹד להן כח תעופתן, בכנפים חדשות לשוב ולהמריא למרום. היוָנים קראו לעוף הזה פוניקס על שם הכנענים; הם שגו בזה מאוד, כי הכנענים פרחו וזרחו רק תקופה אחת כיוָנים וככל העמים. רק שכניהם העברים מחליפים את כנפיהם מתקופה לתקופה ושבים להגביה עוף כמקדם. תחית הטבע בימי האביב סמל לתחית עץ ישראל, אשר אחרי בלותו היתה ותהיה לו עדנה, כאשר הבטיחנו מחיה המתים; “כימי העץ ימי עמי”.1


  1. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון י“א לבוב תרע”ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

מִקֵּץ שְׁלֹשֶת יוֹם אֲשֶׁר יָשַׁבְתִּי

טוֹב לֵב וּמִתְעַנֵּג בְּזֹאת הַבַּיִת,

בִּגְלַל כְּאֵב מַמְאִיר כְּקוֹץ וָשַׁיִת,

דָּוֶה עֲלֵי עַרְשִׂי אֲנִי שָׁכַבְתִּי;

אֶל מַעֲלוֹת כֹּחִי מְהֵרָה שַׁבְתִּי,

אַף רַעֲנָן הוֹדי כְהוֹד הַזַּיִת;

מִחוּץ יְדַבֵּר פִּי וְלֵב מִבַּיִת,

כִּי מָצְאָה נַפְשִׁי אֲשֶׁר תָּאַבְתִּי.

אֶמְנַע תְּשׁוּאוֹת חֵן, וְלֹא אָנִיעַ

שָׂפָה לְהוֹדוֹת לָךְ בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר,

כִּי לֹא יְשֻּׁלַם חוֹב בְּפֶה מַבִּיעַ.

אָמְנָם, שְׁלֹמֹה דוֹד, עֲלֵי הַסֵּפֶר,

זֹאת חַסְדְךָ רַבָּה אֲנִי אַצִּיעַ,

וּתְהִי לְזִכָּרוֹן עֲדֵי הָאֵפֶר. …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.