מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זמן מתן תורתנו

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

אם גדל המאֹרע של יציאת מצרים מאד לאבותינו ולנו וממנו תוצאות לכל תולדותינו בכל הדורות, לא שָנה מגאֻלת עם ועם בלתי אם באיכותו, אבל לא בעצם מהותו. כבר פרקו גם עמים משֻעבדים אחרים את עֹל הזרים מעל צואר; אבל הם עשו זאת בגבורה – וביציאת מצרים הראה אדון הצבאות חדשות, כי לקח גוי חלש אין אונים ונכה רוח מקרב גוי חזק, אשר משפטו ושאתו בו, להראות כי יד האדם כּהה וזרועו נטויה – ורק לד' הגדֻלה והגבורה, כי צדק בימינו ומאֹזני משפט בידו ואולם המחזה, אשר נראה בשמי ישורון שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים. יחיד הוא במינו ובהויתו ויוצא מגדר המאֹרעות המצויים.

ביציאת מצרים נראה יתרון השמים על הארץ והארץ עם מנהגיה נכנעה מפני דבר ה‘; במתן תורה נשקו שמים וארץ והארץ בעצמה התעלתה להיות חלק מהשמים. אז ירד ד’ אל עמו על הר סיני ומשה עלה אל האלהים ומאז והלאה מסלות ישרות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. וכל עקר יציאת מצרים לא היתה כי ם הכנה ליום הגדול והנורא, אשר בו קבלו אבותינו תורת אמת מפי ד' אלהים חיים. ולו יצאנו רק “מעבדות לחרות”. “מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב” ולא גם “מאפלה לאור גדול”, היו כל הגאֻלות הראשונות עוברות כצל, כי איש או עם, שאין אור השכל מאיר עליו, איננו יכול נשא את החרות; ואם הנהו בן חורין, הוא הולך ומשתעבד ברצונו, והשמחה נהפכת לו להוללות ויום טוב ליום שעמום. הגאֻלה הרביעית מארבע הגאֻלות של “והוצאתי”, “והצלתי”, “וגאלתי”, “ולקחתי" איננה רק הגדולה בארבה1 הגאֻלות כי אם האחת, שהראשונות אינן אלא מכשירים להביא אליה. ולכן צותנו תורתנו הקדושה לקשר יציאת מצרים למתן תורה ולגשר את הימים והשבועות המבדילים ביניהם על ידי צמאון לדבר ד' המתבטא בספירת הימים.

מתן תורה היה לפי דעת חז“ל לא רק המאֹרע הגדול בכל תולדות האדם כי אם גם בתולדות השמים והארץ. גדול הוא יום המעמד הנבחר, כיום שנבראו בו שמים וארץ, ועוד גודל ממנו; כי עולם בלי צדק ומשפט הלא הכל שואלים עליו: למה הוא בא? “טוב שלא נברא, משנברא”. לכן קוראים חכמי האמת לדורות שלפני מתן תורה “עולם התֹהו” ואומרים, שקיום שמים וארץ תלוי בקבלת התּורה, “שהתנה הקב”ה עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובּהו”. ואין בדבר הזה הפלגה שירית, כי הסברה נותנת, כי יוצר הכל, אשר ברא כל דבר גדול וקטן מכֻון לתכליתו, לא עשה את העולם כֻלו בלא תכלית, ומכיון שהננו רואים, שבני אדם, אשר לא נגה עליהם אור התורה, נעים ונדים כצללים ומקוננים על חייהם, אשר הפרוץ מרֻבה בהם על העומד, עלינו לאמר, כ רק אלה, אשר אכלו מעץ החיים, חייהם חיים, ולא נברא העולם אלא בשבילם.

ולו נוצר עולם בלא מוסר, אז הלא אכלו איש את רעהו והעולם היה חוזר לתהו ובהרו. במדה, אשר עשרת הדברים שבשני לוחות הברית הולכים וכובשים את העולם, הנהו הולך וחזק. ומעת שהרפו העמים מאמונתם בתורת משה, אכזריותם גדלה אתם, עד שכבר נמצא אשכנזי אחד, אשר בני ארפה רואים בו מאור גדול, אשר אמר, כי על בני עמו להתאמץ לגרש את מדת הרחמים והחמלה, שאיננה אלא מחלה יהודית, אשר הביאו אתם היהודים מארץ ישראל ומהם עברה על עמי ארֹפה. ואם תגֹרש היהדות מארֹפה, יהרגו וישמידו איש את רעהו, עד אשר ישארו רק גבורים אחדים בעולם, ואל המצב אזה2 מנשא ניטשה, אחד מגאוני ארֹפה, את נפשו. והוא איננו יחיד בדבר; כי רבבות מבני העמים מעריצים אותו ונשבעים לדגלו. ואם יפקפק אדם מישראל בדברי ירמיה וריש לקיש, שעולם בלא תורה חוזר לתהו ובהו, ילך ויעסֹק בניטשה וכל הסופרים והספרים הנמשכים אחריו וראה כבמחזה את עולם התהו “והודאת בעל דין כמאה עדים”.

הננו רואים, כי עוד היום אלפי שנים אחרי מתן תורה, טרם נקלטה בלב הגוים יפה יפה, ועוד תהו ותורה, סיף וספר משמשים בערבוביה. וגם אנחנו, אשר רגלי אבותינו ורגלינו עמדו על הר סיני טרם הזדככנו כל צרכנו להבין את עשרת הדברות פשוטם כמשמעם ועודנו הולכים ומבקשים בהם חשבונות רבים. ומדי הגיענו ליום הנכבד והנורא הזה, עלינו להתקדש ולהטהר מחדש ולשבר מחיצה אחת מהרבות המבדילות בינינו ובין פשטות הדברים. ולא היום גורם אלא הלב גורם, ולכן לא הגידה תורתנו בפרוש, באיזה יום נתּנה תורה לאבותינו, ולא קבעה את החג ביום ידוע בחֹדש ולא הודיעה, כי יום מתן תורתנו חל בחג שבועות, ואע"פ שאין לנו ספק בכל שלשלת הדברים, שכֻלם יוצרים מתוך בקֹרת הכתובים, עזבה את הדבר לבקֹרת ולא הגידה זאת באר היטב, למען נדע, כי התורה נעלה מהזמן ומתן תורה איננו תלוי ביום כי אם בלב, היא היתה גם לפני המעמד הנבחר בהר סיני וגם לפני בריאת העולם וגם בשנוי העתים היא עומדת במקומה לנצח. וכמו שהיא נעלה מהזמן, כן היא נעלה גם מהמקום. לו נתּנה לנו התורה, אחרי בואנו ארצה ישראל, אז היה מקום לבעל דין לחלֹק, כי מצוותיה מתאימות רק לארץ ישראל ורק לענינים ידועים. אבל אנחנו קבלנו את תורתנו במדבר, בארץ ציה ושממה, אשר לא היו בו תנאים מקומיים כלל וגם אנחנו הספקנו אולי בשבעת השבועות שבין יציאת מצרים ומתן תורה רק לפשֹט את הצורה המצרית וצורה חדשה טרם לבשנו; למען דעת כי אין תורתנו תלויה בתנאים חיצונים כי אמם להפך עלינו ליצֹר את התנאים לפי רוח תורתנו.

וכל עת, שנבלע בנשמתנו רעיון הגאֻלה עמֹק עמֹק וכבר התעכל שבע פעמים בכל שבעת כחות הנפש שבנו, הננו ראויים למתן תורה, ולא לתורה הישנה; כי היא בכל יום כחדשה בעינינו; בחג הזה יהיה הכל חדש ורענן, בשדה ובלב “יום בכורים”. ואת לבנו החם נקריב מנחה חדשה לד'! 3


  1. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. בשבועון “בת–קול” גליון כ' לבוב תרע"ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
יצירה בהפתעה
רקע

שירת רחל

מאת ישראל כהן (מאמרים ומסות)

במקום חיותה בכנרת ובדגניה, במקום שעבדה, חלמה ולחמה, במקום שמצבתה שכנת למרגלות הים – אתה עומד על סודה של שירתה. כאן עוצבו חייה וכאן נוצקו מטבעות ביטויה הפיוטי. בכל שנות חייה, גם בהיותה מחוץ לכנרת, היו טבועים בה אותם המראות וההרגשות, שעלו וטופחו בכנרת. השלווה הסוערת והסערה הכבושה מסימני כנרת הם ואף מסימני שירתה. כל שירה לירית חותם הנוף והאקלים עליה, חותם המקום. ורחל, שהיא בעיקר משוררת לירית, חותמה – כנרת. היא רנה בה, מאותיותיה מצטרפים שיריה. מבעד לאשנבה היא השקיפה על עולם ומלואו. מתוך האופק הזה ראתה את אופקו של עולם. היא השתרשה בפסת-קרקע זו וענפיה נשתלחו הרחק ממנה. חלומה ינק מחלומה הגדול של כנרת ושמשה הֵפֵזה את בת-שירתה. מוטיב עיקרי אחד עובר כחוט השני בשירי רחל: הנפש המרגשת, הנלבטת בין היש המרגיע והחסר הנכסף. אין היא נוטלת לעצמה עטרה של בא-כוח הצער העולמי. צערה שלה עולה מאליו לסמל כללי, אך היא מודה כי “רק על עצמי לספר ידעתי”.

אין היא מטילה על עצמה עומס של חידות כבדות, שהיו, כפי עדות עצמה “רב וכבד מכתפי הדלה”. חיי אדם, חיי אשה עבריה בארץ-ישראל שבאה לכאן על מנת לחדש את חייה בעבודה בתנאים קשים, דובבים אלינו מפסוקי זמרתה. אנקת צעדיה של המציאות האפורה, היורשת את מקומו של החלום התכלכל, נשמעת מהם. האידיאל החרות בלב שונה מן הממשות, השאיפה להתחדשות מתגשמת לשיעורים. והתקוה אינה מתקיימת במידה שציפו לה. אורות שקסמו ונמצאו מתעים, ידידות שהכזיבה, אהבה שלא באה על גמולה, עבודה שהכבידה. מחלה שדבקה בגוף, תפילה שלא נתקבלה – על כל אלה ועל כיוצא בהם, שהם בחינת זוטות-חיים, שרה רחל את שיריה.

אולם זוטות אלו נתונות במחלצות פיוטיות עדינות ויפות ומבוטאות ביטוי-אמת ונהפכות לסמלים נכבדים. לפיכך כה כבשה את לבו של הצעיר והצעירה, של הפועל והפועלת של האדם והיהודי הנפתל כאן נפתולי-אלוהים עם הטבע ועם עצמו. הצלילים הקלילים והזכוכים האלה מרעיפים עליהם נטפי טל ונוחם. חוט של עצבות דקה משוך על החרוזים ורוח של כיפורים שורה עליהם. השירים מתנגדים מאליהם והקורא מסתפג בהם בלא לבטי קליטה. הפשטות האמנותית החופפת על שירת רחל קירבה אותה לכל נער ונערה. היא נעשתה שירה עממית כמיטב מובנה של המלה הזאת.

אם יש עדיין צדדי-סתר בשירת רחל, אם לא נגלו לכולם מקורות יניקתה, הרי סדות …

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.