מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

זמן מתן תורתנו

מאת: יוסף זליגר

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

סוגה:

שפת מקור: עברית

אם גדל המאֹרע של יציאת מצרים מאד לאבותינו ולנו וממנו תוצאות לכל תולדותינו בכל הדורות, לא שָנה מגאֻלת עם ועם בלתי אם באיכותו, אבל לא בעצם מהותו. כבר פרקו גם עמים משֻעבדים אחרים את עֹל הזרים מעל צואר; אבל הם עשו זאת בגבורה – וביציאת מצרים הראה אדון הצבאות חדשות, כי לקח גוי חלש אין אונים ונכה רוח מקרב גוי חזק, אשר משפטו ושאתו בו, להראות כי יד האדם כּהה וזרועו נטויה – ורק לד' הגדֻלה והגבורה, כי צדק בימינו ומאֹזני משפט בידו ואולם המחזה, אשר נראה בשמי ישורון שבעה שבועות אחרי יציאת מצרים. יחיד הוא במינו ובהויתו ויוצא מגדר המאֹרעות המצויים.

ביציאת מצרים נראה יתרון השמים על הארץ והארץ עם מנהגיה נכנעה מפני דבר ה‘; במתן תורה נשקו שמים וארץ והארץ בעצמה התעלתה להיות חלק מהשמים. אז ירד ד’ אל עמו על הר סיני ומשה עלה אל האלהים ומאז והלאה מסלות ישרות מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. וכל עקר יציאת מצרים לא היתה כי ם הכנה ליום הגדול והנורא, אשר בו קבלו אבותינו תורת אמת מפי ד' אלהים חיים. ולו יצאנו רק “מעבדות לחרות”. “מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב” ולא גם “מאפלה לאור גדול”, היו כל הגאֻלות הראשונות עוברות כצל, כי איש או עם, שאין אור השכל מאיר עליו, איננו יכול נשא את החרות; ואם הנהו בן חורין, הוא הולך ומשתעבד ברצונו, והשמחה נהפכת לו להוללות ויום טוב ליום שעמום. הגאֻלה הרביעית מארבע הגאֻלות של “והוצאתי”, “והצלתי”, “וגאלתי”, “ולקחתי" איננה רק הגדולה בארבה1 הגאֻלות כי אם האחת, שהראשונות אינן אלא מכשירים להביא אליה. ולכן צותנו תורתנו הקדושה לקשר יציאת מצרים למתן תורה ולגשר את הימים והשבועות המבדילים ביניהם על ידי צמאון לדבר ד' המתבטא בספירת הימים.

מתן תורה היה לפי דעת חז“ל לא רק המאֹרע הגדול בכל תולדות האדם כי אם גם בתולדות השמים והארץ. גדול הוא יום המעמד הנבחר, כיום שנבראו בו שמים וארץ, ועוד גודל ממנו; כי עולם בלי צדק ומשפט הלא הכל שואלים עליו: למה הוא בא? “טוב שלא נברא, משנברא”. לכן קוראים חכמי האמת לדורות שלפני מתן תורה “עולם התֹהו” ואומרים, שקיום שמים וארץ תלוי בקבלת התּורה, “שהתנה הקב”ה עם מעשי בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה, אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובּהו”. ואין בדבר הזה הפלגה שירית, כי הסברה נותנת, כי יוצר הכל, אשר ברא כל דבר גדול וקטן מכֻון לתכליתו, לא עשה את העולם כֻלו בלא תכלית, ומכיון שהננו רואים, שבני אדם, אשר לא נגה עליהם אור התורה, נעים ונדים כצללים ומקוננים על חייהם, אשר הפרוץ מרֻבה בהם על העומד, עלינו לאמר, כ רק אלה, אשר אכלו מעץ החיים, חייהם חיים, ולא נברא העולם אלא בשבילם.

ולו נוצר עולם בלא מוסר, אז הלא אכלו איש את רעהו והעולם היה חוזר לתהו ובהרו. במדה, אשר עשרת הדברים שבשני לוחות הברית הולכים וכובשים את העולם, הנהו הולך וחזק. ומעת שהרפו העמים מאמונתם בתורת משה, אכזריותם גדלה אתם, עד שכבר נמצא אשכנזי אחד, אשר בני ארפה רואים בו מאור גדול, אשר אמר, כי על בני עמו להתאמץ לגרש את מדת הרחמים והחמלה, שאיננה אלא מחלה יהודית, אשר הביאו אתם היהודים מארץ ישראל ומהם עברה על עמי ארֹפה. ואם תגֹרש היהדות מארֹפה, יהרגו וישמידו איש את רעהו, עד אשר ישארו רק גבורים אחדים בעולם, ואל המצב אזה2 מנשא ניטשה, אחד מגאוני ארֹפה, את נפשו. והוא איננו יחיד בדבר; כי רבבות מבני העמים מעריצים אותו ונשבעים לדגלו. ואם יפקפק אדם מישראל בדברי ירמיה וריש לקיש, שעולם בלא תורה חוזר לתהו ובהו, ילך ויעסֹק בניטשה וכל הסופרים והספרים הנמשכים אחריו וראה כבמחזה את עולם התהו “והודאת בעל דין כמאה עדים”.

הננו רואים, כי עוד היום אלפי שנים אחרי מתן תורה, טרם נקלטה בלב הגוים יפה יפה, ועוד תהו ותורה, סיף וספר משמשים בערבוביה. וגם אנחנו, אשר רגלי אבותינו ורגלינו עמדו על הר סיני טרם הזדככנו כל צרכנו להבין את עשרת הדברות פשוטם כמשמעם ועודנו הולכים ומבקשים בהם חשבונות רבים. ומדי הגיענו ליום הנכבד והנורא הזה, עלינו להתקדש ולהטהר מחדש ולשבר מחיצה אחת מהרבות המבדילות בינינו ובין פשטות הדברים. ולא היום גורם אלא הלב גורם, ולכן לא הגידה תורתנו בפרוש, באיזה יום נתּנה תורה לאבותינו, ולא קבעה את החג ביום ידוע בחֹדש ולא הודיעה, כי יום מתן תורתנו חל בחג שבועות, ואע"פ שאין לנו ספק בכל שלשלת הדברים, שכֻלם יוצרים מתוך בקֹרת הכתובים, עזבה את הדבר לבקֹרת ולא הגידה זאת באר היטב, למען נדע, כי התורה נעלה מהזמן ומתן תורה איננו תלוי ביום כי אם בלב, היא היתה גם לפני המעמד הנבחר בהר סיני וגם לפני בריאת העולם וגם בשנוי העתים היא עומדת במקומה לנצח. וכמו שהיא נעלה מהזמן, כן היא נעלה גם מהמקום. לו נתּנה לנו התורה, אחרי בואנו ארצה ישראל, אז היה מקום לבעל דין לחלֹק, כי מצוותיה מתאימות רק לארץ ישראל ורק לענינים ידועים. אבל אנחנו קבלנו את תורתנו במדבר, בארץ ציה ושממה, אשר לא היו בו תנאים מקומיים כלל וגם אנחנו הספקנו אולי בשבעת השבועות שבין יציאת מצרים ומתן תורה רק לפשֹט את הצורה המצרית וצורה חדשה טרם לבשנו; למען דעת כי אין תורתנו תלויה בתנאים חיצונים כי אמם להפך עלינו ליצֹר את התנאים לפי רוח תורתנו.

וכל עת, שנבלע בנשמתנו רעיון הגאֻלה עמֹק עמֹק וכבר התעכל שבע פעמים בכל שבעת כחות הנפש שבנו, הננו ראויים למתן תורה, ולא לתורה הישנה; כי היא בכל יום כחדשה בעינינו; בחג הזה יהיה הכל חדש ורענן, בשדה ובלב “יום בכורים”. ואת לבנו החם נקריב מנחה חדשה לד'! 3


  1. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  3. בשבועון “בת–קול” גליון כ' לבוב תרע"ג.  ↩

יוסף זליגר
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יוסף זליגר
רקע
יוסף זליגר

יצירותיו הנקראות ביותר של יוסף זליגר

  1. כדברך (שירה)
  2. אל האדון ד"ר עמיל ביק בלבוב (מכתבים)
  3. יַחְדָו (שירה)
  4. הארנבת והשפן (מאמרים ומסות)
  5. דרישה אל המתים (מאמרים ומסות)

לכל יצירות יוסף זליגר בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יוסף זליגר

יצירה בהפתעה
רקע

בין הפטיש לסדן

מאת מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (זכרונות ויומנים)

(כבי נודד)


א

אם ייסר ה' את בן-אדם ויראהו את עצבון בדידות החיים, אז ירחיקהו נדוֹד מעיר מולדתו, מערש נעוריו. – אִמרו ארץ אבות, אִמרו גָלוּת; המקום אשר בו יעזוב הנער רחם אמו ויפקח את עיניו להביט על סביביו, נושא הוא בחיקו וברחשי לבו, כאשר ישא את זכרון אביו ואמו, כל הימים. יבואו על האדם כל גלגולי החיים וּתלאותיהם, ילמד לדעת את החזיונות הקשים בעולם ובחיים, אויר מולדת יושב בסתרי הנשמה, כאור הליל בחידוּש הלבנה או כטוהר הבתוּלה, אשר לא ידעהּ איש. ומי שאצלו אין הדבר כך, יעזוב את הוד רגשי נוער אלה, ישכחם ויסירם מלבו, נפשו בת-בליעל היא, או אין אלהים כל מזימותיו. – –

שלוש ערים יכולות להיחַשב כעיר מולדתי. בראשונה יצאתי לאויר העולם, לשניה לקחוני הורי לשבת בהיותי בן-שלוש; ובבואנו להשתקע בעיר השלישית, הרי אני בן-חמש, וכבר אני יודע לסַפּר לחברי, בעת שישבנו על ערימות חול ובנינו לנו מערות וגשרים, כי אני עולה מדי ערב בערב השמימה ואראה ואדבר את שלמה המלך…

את אברהם אבינו ואת שאה ידעתי פנים אל פנים, כאשר ידעתי את שכני אבי. בעת התיצבה מרים על היאוֹר, לדעת מה יעָשה למשה, נדמה לי כי אנכי עומד על יד ימינה, והיא מַחלקת ראשי ושואלת אותי לשם אבי. ואת יהושע בן נון עברתי את הירדן וַאשא גם אני אבן קטנה בידי אחורי המחנה. התוֹלדה הכתובה בספרים היתה חיה לנגד עיני, כחלקי העיר שבה נגור. – ובבוא אלינו איש ספרדי מארץ רחוקה ומצנפת אדומה על ראשו ומדבּר בלשון-הקודש, נדמה לי כאילו מתהלך אנכי בחוצות ירושלים ומתקוטט עם ערבי. אל תראוּני שאני שחרחורת, ששזפתני השמש. רחל מבכה על בניה. אֵלוני מַמלא. המקראות המקוטעים לא משו מחזון עיני. ובתת לי האָמה חתיכת לחם משוּח בחמאה, אמרתי לה: בּתיה, אני הולך אל ארץ מדין לדבּר את הקֵיני.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.