רקע
יוסף זליגר
תלמוד תורה

בהגיענו אל החג הקדוש הזה, זמן מתן תורתנו, אשר שלומי אמוני ישראל מקבלים חמדה גנוזה מחדש ומשתעשעים בה כביום נתינתה מסיני, חובת כֻלנו לחשב את דרכינו ולבדֹק את מצבנו, איך אנחנו מתיחסים בכל ימות השנה למתנה הטובה, אשר זכינו לה ביום הזה. שירת ישראל רואה בּיום מתן תורה יום חתֻנה, אשר בו יארש לו ישראל באמונה את תורת משה בחירת לבו היפה והנחמדה, להיות קשורה אתו בברית אהבה לנצח. ואולם כבכל חתוּן כן גם בזה לא החתֻנה העקר כי אם הנשואין. המֻלת הששון של ליל החתֻנה עוברת כצל והצלחת החתן והכלה תלויה רק בקרבה וחבה תמידים, אשר לא תסור מאהלם כל הימים. ואם האשה חביבה לאישה בכל השנה כביום חֻפתם, נאה להם לחֹג בכל שנה את יום שמחת לבם והוא יקרא לה “כלתי” והיא תקרא לו “חתני”, בהתחדש להם יום כלולותם בכל שנה ושנה; ואך איש ואשה, אשר לא זכו לזה ובמשך השנה עוברים ימים ושבועות והבעל איננו פוקד את נוהו וזֵכֶר אשת נעוריו רק לעתים רחוקות יעלה על לבו, איך זה יִוֲעדו לחֹג את יום חתֻנתם? הלא רק למזכרת פיד ומפח נפש יהיה להם לחדש בדמיונם עולם יפה , שהיה ויכֹל להיות – ואיננו!

אין אנחנו מכַונים במשל הזה למזֹג טפה מרה בכוס שמחת ישורון ביום חתֻנתו. רֹב עמנו איננו עומד חלילה במצב של רֹגז ונזיפה עם חברתו בת ד' אלהים חיים והוא דבק בבת בריתו בכל לב ונועץ בה בכל מעשיו בכל עת ובכל שעה, אף אם לפעמים איננו שומע בקול אשתו. ועודנו קורא בחבה הראשונה “תורה צוה לנו משה מאֹרשה קהלת יעקב”, ואם יש לבשתנו אברים מדֻלדלים בעמנו אשר כתבו סבר1 כריתות לתורת משה, הם באמת אינם חוגגים את יום החתֻנה כי אם באים למחרתו אל בית הכנסת לעשות אזכרה למתים החשובים בעיניהם כל כך, בשביל שגם הם בעצמם מתים ותורתם מתה. אין חשש, פן יגיעו אליהם הדברים האלה לצערם; כי מהם אין קוראי “בת קול”. הם יראים מפי תמונת הכלה אשר בראשה ונרתעים לאחֹר; כי לא נעים לגרוש להביט בפני גרושתו.

בחוגים, אשר הגליונות האלה עולים על השֻלחן, עוסקים והוגים בדברי תורה גם בכל ימות השנה. אף נוכל להזכיר ברֹחב לב את המעשה, כי למוד תורתנו מתקדם בשנים האחרונות בחלק ידוע מעמנו. עוד לפני דורות בטלו בפולן ובגליציה הישיבות, הבארות הגדולת, אשר השקו מהן את צעירי ישורון את מימי הדעת. ובשנים האחרונות החלו בני פולן וגליציה להחזיר עטרה לישנה והמון ישיבות נוסדו פה ושם, ומאות מבחורי ישראל מכתתים את רגליהם ללכת מעיר לעיר לאכֹל פת במלח ולחיות חיי צער, למען הכיר את שבילי תורתנו, אשר קבלנו מסיני, ולשחות בים התלמוד ולהעמיק בהויות של אביי ורבא. עוד לפני שנים היה בחור של ישיבה בגליציה למפלצת ואיש לא האמין לרעהו, אם ספר לו, כי יש גם היום צעירים הלוקחים את חבילותם על כתפותיהם והולכים רגלים לפרסבורג ולחוסט ומתגוללים שם שנים ברעב ועירום וחסר כֹל, למען למֹד גמרא. והמשכילים נדדו לכשרונות הרעננים האובדים בחקירת “כלומר” של רש“י ובפתרון “ודו”ק” של מהרש"א, תחת אשר יכלו ללמֹד בזמן ההוא ובכשרון הזה למודי שפון להיות לאנשים משכילים. והנה את אשר לא פללנו, ראינו; כי הוקמו בתים כאלה בערים רבות בגליציה ובוקובינה וצעירינו אין בושים להשתקע בהם שנים ללמֹד בהם תורת חכמינו. “אבן מאסו הבונים, היתה לראש פנה”.

גם בתי הספר העברים, אף אם ברֻבם לומדים שפה ולא תורה, לא בחנם בחרו בלשון הקדש לעשותה לשפתנו הלאֻמית. כי יש מקום לראות בלעג האשכנזי את שפתנו, כמו שסוברים באמת רבים מהלאֻמים. ובכל מקום הם מורים כן להלכה ולא למעשה. ואין אף אחד מהם, אשר יחנך את בניו ב“סוסה” של מנדלי. כל חשיבות הספרים העברים איננה, אלא בשביל שנכתבו בשפת תורתנו הקדושה, ואף אם הם קוראים לה “עברית” “ולא לשון הקדש” ומתפארים, כי כבר הפשיטו אותה את בגדי הקֹדש וילבישוה בגדי חֹל, במעשיהם הם סותרים את דבריהם ומראים את חבתם לתורה, אל שהם יראים לגשת ליה ונשארים במסדרון, כמו שהננו מנשקים את המעיל של ס"ת ולא את ספר התורה בעצמו. כי למה להם להחיות שפה מתה, החיה רק בספרות עשירה של תורה ויראת שמים, בעת שפוסלים את כל הספרות הזאת ומנהיגים תחתיה אחרת מתֻרגמת מתרבות ארֹפה. בעל כרחם הם שבים לתורת משה ורב אשי. התנועה של תחית שפתנו הנה אפוא גם היא תנועה של תשובה למעמד הנבחר בהר סיני ובחג מתן תורתנו נוכל לשתות כוס יין “כרמל” לחיי שפתנו ולחיי המחיים אותה, שהם שליחי “הלשכות השחורות” על אפם ועל חמתם.

ואף האמת דורשת ממנו להודות, כי בעצם הזמן הזה של תחית תורתנו ולשונה במדה ידועה, זונחים את למודה רבים מחניכיה אשר למדו הרבה בימי נעוריהם. כי זאת היא רעה חולה בימינו, כי יש רק מעט סוחרים בתוכנו הקובעים עתים לתורה, כאשר עשו אבות אבותינו ומצטדקים בבהלה ורגזנות של זמננו, אשר בעבור זה אין הלב פנוי ללמוד תורה. ואך בדבר הזה יש יחס חוזר והסבה הנהָ גם תולדה. כי בעצביות של זמננו גורם הרבה בטול תורה, אולי עוד יותר מהחפזון של הקיטור והחשמל. כי אם איש עוזב בכל יום שעות אחדות את העסקים המרגיזים ומסתתר בבתי המדרשות אשר בירושלם, יבנה, טבריה, סורא ופומבדיתא לרדת עם חכמינו הקדמונים לעמקי ים הסברה המשיבה את הנפש, ירפא לבבו וישקטו עצביו וינוח מעצבו ומרגזו באִי השלום בחיק אמו הנאמנה והטובה לו, אשר תורהו אפסות כמה דברים, שהוא נותן את נפשו עליהם. נשובה נא לקבֹע לנו בכל יום שעורים בתנ"ך ותלמוד וספרי ספרד ופולן, במקצועות השונים של תורתנו הכתובה והמסורה, איש איש לפי יכלתו ונטיתו, כי היא חיינו בעולם הזה ואֹרך ימינו בעולם, שכֻלו ארך! 2


  1. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון כ' לבוב תרע"ג.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!