ויהי היום, וכרוז נשמע במרומים:
– נעשה משורר עברי!
וישמחו המלאכים מאד, והמלאך הממונה לאותו דבר עף בטיסה אחת אל אוצר הנשמות, ויבחר מאחת מהנה, וישק לה, ויאמר:
– בשורה בפי! על פי מצות הבורא עליך לרדת למטה ולהיות למשורר עברי על הארץ!
והנשמה נכונה למלאות אחרי צו, ורק איננה יודעת: השירה מאין תמצא?
– השירה היא אור וחיים, ושם, אומרים, מאירה השמש אך ביום, ובלילה מתנוצצים אך כוכבים קטנים… וגם ביום וגם בלילה יש אשר עננים עולים ומשתרעים בין השמים והארץ ומסתירים את האור… עוד אומרים, שהשנה נחלקת שם לעתות, שיש שם סתו וחורף, ובעתות הללו הכל בלה ומת…
– אל תיראי, – ינחם המלאך את הנשמה הנוגה – אַת תלכי אחרי, ואני אנהגך ואביאך אל אוצר היגונים ותבחרי לך שם “יגון” כחפצך, והיה לך למקור השירה.
והנשמה, שלא הבינה את שפת החיים על הארץ אשר בפי המלאך, הלכה אחריו.
ויבוא המלאך והנשמה אל אוצר היגונים; ותרא הנשמה והנה הוא מלא על כל גדותיו אבנים טובות, אבני חן. ותתפלא הנשמה מאד, ותשאל:
– האלה הם היגונים?
– כן – ענה המלאך – היגון והצער למטה, אבנים טובות הן למעלה, ואַת נשמה זכה, התבונני באבנים הטובות ובחרי לך אחת מהנה ואַמצי אותה אל לבך, והיתה לך למקור אור וחום – למעין השירה לכל ימי חייך בעולם התחתון שם!
ותען הנשמה ותאמר:
– בכל האבנים אך שלש גדולות וטובות אני רואה. אך איך אבחר מהן וטרם ידעתי את משפט האבנים, אשר לקחו את לבבי.
ותור באצבע על שלש אבנים, והמלאך באר לה את משפטן.
ועל הראשונה אמר:
– יגון קודר מאד, צער נחלשים וחלשים… שלחן מלא דשן, גם הכלבים המגרמים תחת השלחן עושים פימה עלי כסל. אך לנחשלים אין מקום, לא על השלחן ולא תחת השלחן, והם פורשים ובוכים, פורשים ובוכים מאד… וכי יגבר צערם, והתקצפו, ויאמרו להפוך את הקערה על פיה – “גם לי גם לך לא יהיה!” – צער גדול!
ועל השניה אמר:
– יגון נורא! צער דור הולך בין המצרים: הלוחות הישנים נפלו ארצה ונשברו, ולוחות חדשים טרם נפסלו… כבר עלה הפטיש על האלים הישנים ויפוצצם, והחוטב אלים חדשים לא נראה עוד… והדור הולך ונהלך כצל, ואינו יודע מאין בא, מה עשה ולאן הוא הולך. דור יתום הוא… אינו יודע את אביו… אינו יודע את הדבר, שהוא צלו ויוצרו… והוא פורש ובוכה, פורש ובוכה… צער נורא!
ועל השלישית אמר:
– צער ישן נושן… צער עמוק… צער העולם ונופך משלו…
והנשמה אומרת:
– מלאך טוב ומטיב: לא שפת השמים, כי אם שפת האדמה על לשונך, ואני טרם הייתי שם… אינני יכולה לבחור, לפי שאינני מבינה לטעם מליך… אבל שלש האבנים הטובות יפות הן, מזהירות הן… הבה אקח את שלשתן…
– גם זאת תוכלי – ענה המלאך – ואולם אז קבל תקבלי גם אבן רביעית, בלי דעתך וחפצך…
– והרביעית מה היא?
– אבן קטנה, אך לפעמים כבדה מנשוא… יגון המתבודד מחוץ לכל המחנות, צער הבלתי מובן…
– לו בקולי תשמעי, – הוסיף המלאך – ולקחת אך אבן אחת!
אך הנשמה לא שמעה בקול המלאך, ותקח ארבע אבנים טובות, ותרד להיות לנשמת משורר עברי.