תאניה ואניה

מאת יוסף זליגר

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

שנה אחר שנה תנקֹפנה, הפרקים בתולדות העמים מתחלפים, התקופות במכונת התבל מתחדשות – וכנסת ישראל יושבת לארץ מימים ימימה בתשיעי לחמישי ובוכיה על מפלתה האיֻמה ועל גורלה המר. אפני האבלות, אשר נקבעו לפני אלפי שנה, עודם נזכרים ונעשים בכל תפוצות ישראל, והתפוצות האלה הולכות ורבות מדור לדור. אין פנה נדחת בעולם, אשר לא שמעה עוד את קינות בן חלקיה מפי תלמידו בני עמו ואשר לא רותה אדמתה ממיץ עיניהם הנוגות. כל חוקרי הנפש אומרים, כי רגשי האדם חפשים ואינם מקבלים אדנות; על פי צו מֵאחר לא ישמח הלב ולא יאבל, כי אם יגיל, כאשר יהיה בטובה, ויתעצב, אם ירגיש מצוקה. והנה עינינו רואות, כי רבבות אלפי ישראל נאספים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ביום ידוע וקבוע לפני אלפים שנה ומחצה ויושבים לקונן על פי שֻלחן ערוך ומעינות הדמעה נשמעים לדיני הפסוקים ונפתחים ונגרים באין הפוגות ואנחות יוצאת מעמקי הלב ומזעזעות את חלל העולם. האמנם שונים אנחנו מכל בני האדם גם בזה? האם אין חֻקי הנפש הכלליים שולטים גם בנשמותינו?

נפלאים אנחנו למדי בכל דרכינו וקורותינו; אבל לכל פלא יש גם סבה המחַיבת אותו גם בכיֵנו בצום החמישי איננו יוצא מכלל מנהגו של עולם; כי אין אנחנו בוכים על פי מצות חכמינו על החרבנות הישנים ועל הצרות, שכבר היו כי אם על החרבנות ההולכים ונמשכים עד היום הזה ועל צרותינו המתחדשות בכל היום תמיד; זקן וצעיר הוא עם ישראל; עתיקה ורעננה היא ארצו במזרח הים התיכון ישנות וחדשות הן גם כל צרותיו. אין עם עשיר בקורות ותולדות כיעקב: תקופות ארֻכות ורבות ומלאות ענין מתגלות לפני הבא להתבונן בדברי ימי העם הנפלא הזה; אבל עם זה יש דמיון רב בין כל התקופות של תולדות עָנינו ומרודנו. מלבד הצד הרוחני שבהן מדמים, כי כל תולדותינו חוזרות חלילה: שמות ההָמָנים והשטנים מתחלפים; חזיון התוגה נעתק מקצה הארץ ועד קצהו ומספר השנים הולך וגדל – וזולת זה הכל כאתמול וכקדם. כל הבא להגות בספר ישן, מוצא מכשולים בהבנת הענינים המוזרים והרחוקים מחוג ידיעותיו.

אבל הספר הקל והמובן לכל ישראל, שאיננו צריך לבאורים ופרושים, הוא ספר הקינות לכֹהן הענתותי, אשר חי וסבל עוד בראשית האלף הרביעי. על כל פסוק, אשר יצא מפי החזן המתפלש בעפר, נדמה, כי נכתב זה היום וכי רק על זמננו זה כִוֵן הנביא המקונן על צרת בת עמו, בדד ישבה העיר ירושלם בימי ירמיה ובדד היא יושבת מאז ועד הנה, שוממה ובזויה, חרבה ורעבה. הרמב“ן מעיד על ארץ ישראל וירושלם בימיו, בראשית האלף הששי, כי כל מקום שקדֻשתו גדולה יותר, גם חרבנו גדול יותר. כן היה גם עשרות דורות לפני הרמב”ן ועשרות דורות אחריו. האלפים עפים כרגעים ולשברנו הגדול אין קץ. ירושלם עודה בוכיה ועוטיה כאלמנה גם בימינו אלה. ולא עוד אלא שזה הוא קשוטה ואוי לנו, אם נסיר את עדיי אבלה מהאלמנה האֻמללה ונכפה אותה ללבֹש בגדי חמודות, שאז היפה והנאוה, אשר יצא שמה בכל הגוים ואשר יש בה מעט מחן נעוריה גם באלמנותה ושוממותה, מתנולת ונעשית בוקה ומבֻלקה ונופלת מכל הערים. בכל תפוצות הגולה יש מתבוללים מתכחשים לאחרים ופוחתים בידים גסות את פני הצורה הישראלית, אבל בשום מקום אין מעשיהם פוגמים כל כך בנשמת האֻמה כבירושלם עיר הקדש. ושוב דבור ישן אשר נאמר לפני מאתים שנה, מתאים היטב אל המצב של היום. כאשר בא ר' גרשון קוטובר ירושלימה ומצא שם רחובות יפים ושפלות מוסרית אמר: “אזכרה אלהים ואהמיה, בראותי כל עיר ( אף ירושלם בכלל) על תלה בנויה ועיר האלהים מֻשפלת עד שאל תחתיה”! הזאת ירושלם, יראה ושלמה ועיר האלהים?

אם איננו קוראים “כֹל עמה נאנחים מבקשים להם”, האיננו מדמים, כי מימי ירמיה ועד הנה לא היתה עוד שנה, אשר יתאים לה הדבור הזה בכל תקפו ומרירותי בשנת ה' תרע"ג. מלחמת החיים קשתה כל כך, עד אשר גזלה מלבותינו כל רגש עדין, ונשגב ממנו לחשב על איזה רעיון, שאיננו נוגע ישר לשאלת הלחם, תמול ושלשום לא היה כזה; רק עתה ירדו בני ציון פלאים “ונתנו כל מחמדיהם באֹכל להשיב נפש”. והעם המתנשׁא תמיד בכנפיו לשמי המוסר המלא משאת נפש ושאיפה לצדק ומשפט, מכרח לשמע את חרופי שכניו הרעים והרבים, כי עיני היהודי רק לבצעו והוא מלא ערמומיות ומתבזה ונקלה למלא את פיו; “כל מכבדיה הזילוה” “ראה ד' והביטה, כי הייתי זוללה”. ושוב גם בּדבר הזה אין עוד קהלה בעולם, אשר תהיה לבוז ולשסה בבקשת לחם כירושלים עיר הקדש ואף אחרי אשר נעשתה רבתי עם שחמש רבבות מישראל יושבים בה, ורק מעט מבני הנכר, עודנה יושבת בדד כתמול שלשום וראשי ושופטיה ויועציה לא מישראל, כאשר הראו הבחירות האחרונות. ירושלם היתה והנהָ רבתי בדעות, שיש בה אלפי תלמידי חכמים וסופרים בכל המקצועות – ועם זה לא העמידה עוד שום רב ושום מנהל מתוכה. בדד ישבה ובדד היא יושבת גם בלמוד התורה, שאין שם שום קבוץ של למוד תורה בחבורה והכל עוסקים בתורה בד בבד. בכל אשר נפנה, נמצא את קינות ירמיה ור' יהודה הלוי וכל יתר המקוננים חדשות שבחדשות. ובעבור זה בכֹה תבכה כנסת ישראל בלילה וביום האפל כלילה, עד אשר יבקע כשחר אורה ותחת הצרות המתחדשות יחדש השוכן בציון ימינו כקדם.1


  1. נדפס בשבועון “בת קול” גליון כ“ז, לבוב, תרע”ג.  ↩

יוסף זליגר

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.