רקע
יוסף זליגר
אבלות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לאה זליגר; ירושלים תר"ץ

צֹרך גדול הוא לנפש האדם, כאשר יקרהו אסון להתמרמר ולהתאנח, לבכות ולספֹד; בדמעותיו ימס הכאב וירך מעט קשי יומו. אם יקבע אבל מספר ימים ידועים יסיח בימים ההם את דעתו מדברים אחרים ויפנה כֻלו רק אל אידו וצרתו ובזה ישבר שברו ויקל לו בימים הבאים. דורות רבים לפני מתן תורה עשו בני יעקב לאביהם אבל שבעה ימים; לאהרֹן ןמשה רועי ישראל קבעו שלֹשים יום לבכי. ענין אבלות איננו זקוק למצוה; כי הוא מיֻסד במוסר שבלב ואף אם קדמה אבלות למתן תורה לא באה עליה מצוה בפרוש. וחז“ל דנים בהלכות אבל דין דברי סופרים וזה האות על גדל הצֹרך ללב האדם להתאבל על מתו ועל כל צרה, שלה1 תבוא. כי דבר, שחיי האדם תלוים בו, לא מסר הקב”ה לבחירת האדם לעשותו או לחדֹל כטוב בעיניו כי אם טבעהו בלב בתור תאוה, אשר תכריחהו לעשותו. איש הזונח את ילדיו הקטנים ואינו מכלכלם, גרוע לפי הסברה מהזונח את אביו ואת אמו ואינו מכבדם; ובכל זה כבוד אב ואם בעשרת הדברות ובכלכלת בנים קטנים עוסקים רק חכמינו; כי לו היה גם הענין האחרון מסור לבחירת האדם ככבוד אב ואם, היה חרבן העולם. גם אבלות היא תעלה ללב פצוע ועל ידה יתנער האדם מעפרו ויתעודד לחיים חדשים ולמקרים חדשים, ובשוב יום הרעה לשנים אחדות, יעלה הזכרון את הצרה הישנה מעמקי הנשיה ויחדש את האבל. גם המנהג הזה לעשות יום זכרון להורים וקרובים בכל שנה ביום מותם הנהו אצלנו ישן נושן, מבלי אשר צֻוינו עליו.

וכאבל יחיד כן אבל עם. מימי החרבן הראשון בימי צדקיהו נהגו בני ישראל להתאבל על אסון האֻמה בכל חמרי אבלות שעל מיתת קרובים ביום הרע והמר תשעה באב לעשות גם בכל השנה זכרון לחרבן ירושלם בכל עת מצֹא. בבבל היו אנשים ידועים, אשר התאבלו על צרת ישראל תמיד והם נקראו “אבלי ציון”. בלי כל ספק היו הם הראשונים, אשר עלו ציונה לקול קריאת כורש מלך פרס “מי בכם מכל עמו ד' אלהיו עמו ויעל” מימי חרבן בית שני החמירו אבותינו יותר ויותר להעלות את זכר ירושלם על כל שלחן של משתה ושמחה; כי לבם אמר להם כי בקרוב תגדרנה הפרצות. ויש חשש שכחה באֹרך הגלות, כנראה אסרו לזמר בפה ולנגן בכלי זמר עוד ארבעים שנה לפני החרבן. בעת אשר גרש פונטיוס פילטוס נציב רומי את הסנהדרין (זקני ב“ש וזקני ב”ה מלשכת הגזית והם ישבו להם בחנֻיות, מבלי לדון עוד דיני נפשות, כי עברו אז אל בתי דינים של הרומים, (ע' סוטה מ“ח ור”ה. ל"א. ) במלחמת אספסינוס בעת החרבן גזרו על עטרות חתנים ועל הארוס (סוטה מ"ט); כי לפני כן לא הגבילו עוד את השמחה בחתֻנה, שהיא שמחה של מצוה. במלחמת קיטוס (כן צ“ל שם במשנה ולא טיטוס והוא Quietus שר צבא הרומים, אשר דכא את המורדים בימי ר' יהושע בשנת ג' תתע”ה) גזרו על עטרות כלות. במלחמה האחרונה, בעת אשר נחרשה העיר בשנת ג' תתצ"ה, גזרו, שלא תצא כלה באפריון. כן הנהיגו רבותינו, שחתן ישים אפר בראשו במקום תפלין שבעת חֻפתו. בדברים אלה ודומים להם צוו להמעיט את השמחה אף בחתֻנה, שמצוה לשַמח חתן וכלה, אשר התירו בעבור זה שמיעת כלי זמר בחתֻנות, ומכל שכן שאסור לאדם לשמֹח אלי גיל כעמים בסעודה של רשות. ואחד מגדולי חוקרי ישראל ריש לקיש לא מלא פיו שחוק שנים רבות: כי חרבן בית המקדש היה שמור בזכרונו ומכאובי האֻמה נגדו תמיד.

ובדורות האחרונים עִותו בני עמנו את הישרה ויבטלו את כל המנהגים העשוים להזכירנו את שברנו והם עושים את רֹב ימיהם כחגים ומתקשטים תמיד כחתנים וכלות בבתי המלכים והם הראשונים בבתי החזיון ובבתי השעשועים של כל העמים. והנה מלבד הטפשות והילדות של כל ההבלים האלה אף לעמים שלוים ושקטים, יושבים בארצם וחוסים בצלם, הלא תגדל חטאתינו עד לב השמים, כי אנחנו העשוקים והרצוצים, אשר איננו יושבים בשום מקום כי אם מתגוררים או לנים לילה אחד, למען הטלטל בבקר למלון אחר, הולכים לבקש לנו תענוגים אוילים ומפזרים את פרוטותינו המעטות, אשר עלינו לקנות בעדן לחם לפי ילדינו. ואם יש לאחד לחם היום או אף אלפים רבים הלא כֻלו באויר, מי יודע, אם לא יהָפך עליו הגלגל למחר? ומה היא שמחתו, בעת שגיהנֹם פתןחה מתחתיו? ואם מצב אחד טוב לשעה, איך יוכל לשכֹח את צרת אחיו הרחוקים והקרובים, עָנים ומרודיהם ונדודיהם? הלא אין בכל ישראל אף אחד, אשר אין לו במשפחתו אביונים ודלים. אם הרכה והענֻגה עומדת שעתים לפי המראה להתקשט בבגדי החמודים ותכשיטיה היקרים העשוים לפי המלה האחרונה של פריז, למען לכת אחרי כן אל בית החזיון או למָחול, איננה זוכרת כלל, כי אחותה העניה יושבת בשעה ההיא ובוכה, כי אין לה לחם לתת לילדים הקטנים. לו כבר בטלו חֻקי המוסר והמחולות של תערובת גברים ונשים לא הביאו צרוֹת יגון ואנחה ומחלות עצבים והריסת חיי המשפחה ועוד ועוד כי אם עֹנג ושמחה, הלא גם אז היו שגעון לבנות עם נדח, גולה וסורה אשר חיי כל יחיד תלואים לו מנגד וחרב חדה מרחפת על ראשו, אף אם הנהו אלפלפן, והפרעות ברוסיה והמשבר בגליציה יוכיחו, אשר בן לילה נהפכו גבירים אדירים למחזרים על הפתחים. איה שכלם בני יעקב; האמנם עלינו נאמר “עם חכם ונבון”? העודנו עם סגֻלה?2


  1. כך במקור – הערת פב"י.  ↩

  2. נדפס בשבועון “בת–קול” גליון כ“ג לבוב תרע”ג.  ↩

המלצות קוראים
תגיות